פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

אנחנו זוג הורים שמאד זקוקים ליעוץ . יש לנו בת בת 3 שמתקופת פסח מנסים לגמול את הילדה היא אמנם בלי טיטול אבל עדיין לא מבקשת את הצרכים שלה ניסינו את כל הדרכים כולל הפתעות הכל זה לא עובד היא עושה בתחתון עכשיו ייש בעייה בגן עירייה אנחנו כל יום מקבלים טלפון מהגננת להחליף לילדה כי בגן עירייה לא מחליפים ובצדק 35 ילדים בגן עים 2 מטפלות זה בעייה השאלה מה עושים במצב כזה איך פותרים את הבעייה אנחנו הורים מאד מתוסכלים מהנושא

שלום אביבה, אני מבינה את התסכול שלכם, אך חייבת להצביע על האפשרות שהלחץ הגדול של כולכם רק מחבל בתהליך. גמילה מטיטולים היא תהליך מתמשך, שחייב להיעשות באווירה נינוחה ומכבדת, תוך אורך רוח וסלחנות גם כלפי קושי ופספוסים. לא ממש ציינת מה המקור לקושי, ולמה בעצם זה עדיין לא הולך. ברוב המקרים, חוסר ההצלחה קשור למתח שנוצר סביב התהליך, ולרמות חרדה גבוהות, הן של הילד והן של ההורה. מאחר שמדובר בתהליך שנמשך זמן רב, ללא הצלחה, ובגלל הלחץ שמופעל עליכם מהגן, אני מציעה לא להסתפק בעצה אינטרנטית, אלא לפנות להתייעצות עם גורם מקצועי, שיוכל לנתח את המצב ולהבין איך ניתן לעקוף את המכשולים. הכתובת במקרה זה יכולה להיות פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי, או יועצת גמילה מנוסה. בהצלחה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום, יש לנו ילד בן 11 שסובל מבטחון עצמי נמוך בעקבות התנכלות חברים לכיתה ועקב חוסר יכולת להגיב להם ולהשתלב במצבים חברתיים. הילד טופל לאחרונה אצל פסיכולוגית קלינית ואצל פסיכותרפיסט, אך לא חל שינוי. המליצו לנו על סדנאות קבוצתיות לחיזוק הביטחון העצמי (20 מפגשים עם בני גילו). מה דעתכם? אנחנו שוב בצומת דרכים ונשמח לעצתכם.

שלום קלמן, עקרונית, טיפול קבוצתי יכול להיות מומלץ לילדים עם קשיים חברתיים, שכן במסגרתו ניתן לעקוב מקרוב אחר טיב האינטראקציות שהם יוצרים, ולהתערב בזמן אמת. עם זאת, הטיפול בקבוצה אינו מתאים לכל אחד, ויכול להחריף את המצוקה אצל ילדים מסוימים. לכן, הכתובת להתייעצות במקרה זה, הם המטפלים שמכירים את בנך, והם שיוכלו להעריך (טוב ממני) את תרומתה הפוטנציאלית של הקבוצה עבורו. חשוב לוודא, בכל מקרה, שמנחי הסדנה הם אנשי מקצוע מיומנים, שיודעים לעבוד עם אוכלוסיות ילדים מגוונות, לזהות ולתת מענה לצרכים הספציפיים של הבן שלך. בהצלחה, שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

מחפשת פסיכולוג ,בהמלצה,לנער בן 14 לטיפול רגשי תודה

שלום סיגל, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. יועצת ביה"ס או רופא הילדים שלכם הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה, שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

התגעגעעעעעעתי אליך ולפורום הנחמד שלך. בנתיים מאחלת לך ולכולנו שנה טובה ומתוקה! גמר חתימה טובה! שיתגשמו כל משאלות לבינו לטובה! אפשר לשלוח לך חיבוק? אם כן-שולחת.((-: התגעגעתי מאוד מאוד. בשבילי זה מרגיש קצת כמו לבוא הביתה((-: חני,בחום

חני יקרה, שמחה תמיד לראותך כאן. החביבות והחמימות שלך בהחלט הופכים את הפורום למקום נעים ורך יותר, גם עבורי. שולחת ברכות לך ולכל באי הפורום, לשנה של בריאות, נחת ושלווה. גמר חתימה טובה! ליאת

שלום יש לי בן בן 7.5 לאחרונה אני שמה לב שהוא רגיש מידי הוא מספר לי שאין לו חברים, הוא בוכה על כול דבר קשה לא להכין שעורי בית חשבתי לפנות ראשית ליועצת בית ספר או לרופא ילדים?

שלום רב, התיאור שלך קצר מאד, ואני מניחה שמידע חשוב נוסף היה מאפשר לבסס השערות בנוגע למקור הקשיים. לתחושתי, יועצת ביה"ס יכולה להיות כתובת לא רעה בכלל, בשל ניסיונה ומקצועיותה. יועצת טובה תוכל להפנות אותך לגורם המקצועי הרלוונטי, במידת הצורך. אפשרות נוספת, זה לפנות לפסיכולוג ילדים ולשאול בעצתו. יתכן שיעלה צורך באבחון לאיתור המקור לקושי. בהצלחה, שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום.בני בן 10.בכיתתו רק בנים זה בי"ס דתי.בני ילד עדין,לא מאלה שמשחקים משחקי ספורט כדורגל אופניים וכו'.הוא אוהב לקרוא לצייר ומצטיין בלימודים.בעקבות זה יש לו בעייה בהפסקות כי רוב הילדים משחקים כדורגל כדורסל ומשחקי ספורט והוא לא משתלב בזה.הוא קורא בהפסקות.לפעמים מביאיח משחקי קלפים והוא משחק אבל זה לא קורה הרבה כי הילדים מעדיפים משחקנ כדור.יש לו כמה חברים שהוא מסתובב איתם בהפסקות אבל הם בד"כ מעדיפים כדורגל.מה את מציעה? לפעמים הוא אומר שאין לו חברים .אני דואגת שהוא לבד בהפסקות רבות.אודה עזרתך

שלום, ילדים שאינם ספורטיבים עלולים למצוא את עצמם קצת מחוץ לעניינים בגילאים מסויימים, אך למרבה המזל זה בהחלט לא לנצח. לאור מה שאת מתארת, בנך הוא ילד מוכשר ונבון, ולכן אפשר לנסות למצוא עבורו עיסוקים מרכזיים וחשובים במסגרת ביה"ס, בהם יוכל להביא את כישוריו לכלל מיצוי, ואף לתרום לאחרים. בעיני, שווה לדבר עם המורה או היועצת, ולמצוא תפקיד ייחודי, כמו חבר במועצת התלמידים, רכז קבוצת "משכיני שלום", פעיל חברתי או חונך לקבוצת ילדים חלשים. תפקידים כאלה יבססו את מעמדו בעיני הילדים למרות שאינו ספורטאי, ויתרמו גם לתחושת הערך והדימוי העצמי שלו. בהצלחה, שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

תודה רבה ! ושנה טובה

שלום ושנה טובה, סליחה מראש על כל המלל :( אני אם לבת 6.8, שהחלה השנה ללמוד בכיתה א'. בתי ילדה חכמה,בוגרת בנפשה, יפה, עצמאית, דעתנית, שאוהבת לעזור. מגיל קטן, אפילו 3, היה איזה שהוא קושי חברתי שלא הצלחנו ממש להבינו עד היום. (גם לא לאחר ייעוץ פסיכולוגי אבל לא אכנס לכל הסוגיה רק בקצרה לצורך רקע לסוגיה הספציפית). בתי מעולם לא היתה מסוג הילדים שרואים ילדים וזורמים בקלות, שרואים חבר ומיד מושיטים לו יד, שרואים ילדים משחקים ומצטרפים בשמחה. אצלה הדברים נוקשים יותר. היא לא מתמסרת. היא בוחנת. היא בוחרת חברות "בפינצטה" (כשהייתה בת 3 בחרה בילד אחד בלבד מכל הגן כחבר, ולא הסכימה להיענות לאף חיזור מצד אף ילדה אחרת בגן, כשהיתה בגן טרום חובה- התחברה יותר לבנים ו/או לבנות הבוגרות של הגן, גילאי חובה, ולא הסכימה לזרום עם אף ילדה בת גילה. יצוין כי בשני המקרים- ההיענות לא היתה הדדית- כלומר נענו לה אבל לא לחלוטין. החבר העדיף חברת בנים ובנות החובה היו חברות בנות גילן שחברתן היתה מועדפת עליהן מאשר חברתה של בתי שהיתה צעירה מהן). בגן חובה- הסכימה לחברות בודדות ולא התחברה לקבוצה גדולה של בנות שלמדו עמה גם בשנה קודמת. כששוחחתי על כך עם הגננת ענתה לי הנ"ל כי היא מבינה את הריחוק שלה מקבוצת הבנות הנ"ל ונימקה כי הן "חבורת מכשפות" ובתי יודעת היטב מדוע היא מתרחקת. קבוצת הבנות הנל שובצה השנה בכיתה אחרת ועושה רושם שבתי פורחת. היא התחברה עם ילדה אחת בעיקר שהיתה איתה גם בגן. הבעיה: בכיתה (ואתמול נוכחתי שאפשר לפגוש בנות כאלה בכל סיטואציה) יש שתי בנות שהן ממש מכשפות רעות. מאלו שעושות חרם, מנדות, מגלות סודות. שמן הולך לפניהן אגב בקרב האמהות. אני הזהרתי את בתי שלא להתקרב אליהן והסברתי מדוע (אמרתי שהן רעות). בתי, כמו גם בנות נוספות, סבלה מהן לא פעם (אמרו לה -לא מרשות לך לשחק איתנו ואפילו אחת מהן נתנה לה סטירה בפנים (!) ) אבל אתמול ראיתי שיש בנות כאלה בכל מקום ואני לא יודעת איך ללמד את בתי לשרוד בגונגל המכשפות. אלו כלים לתת לה. אתמול, היינו בטיול שבת ובתי הייתה עם החברה הטובה שלה (שהיא ילדה נגררת ולא עומדת לצדה בשעת הצורך) ובת של אחד החברים תפסה את החברה ואמרה לה - את איתי, תשבי לידי, תשחקי איתי- תוך שהיא ממדרת את בתי. המכשפה הזו גררה את החברה ושתיהן צחקו על הבת שלי ולא שיתפו אותה במשחק ובתי נפגעה ונעלבה. אני נותרתי חסרת אונים. לא ידעתי איך להנחות אותה- להילחם על מקומה עם החברה? לא רוצה שתתחנן בשביל אף אחת מצד שני- פגעו בה. מה עושים? אשמח לעזרה. תודה מראש!!

שלום מאיה, כמו שאת מבינה, "מכשפות" יש בכל מקום, ממש כמו אבני הנגף האחרות בחיינו. איני מצליחה להעלות בדעתי מצב בו נוכל לגדל את ילדינו בסביבה סטרילית, נטולת רוע, תככים, קונפליקטים, וכד'. מאחר שאין לנו שליטה על הסביבה, לא נותר לנו אלא להתמקד בילד הפרטי שלנו, ולהכינו לאתגרים שלפניו. בתך - אם לשפוט מן התיאור שלך - היא ילדה עצמאית ודעתנית, ושתי תכונות אלה (אולי לצד עוד דברים) יכולות להיות חרב פיפיות: גם "למשוך אש", אך גם לסייע לשרוד משברים. באופן כללי, עמדה הורית נכונה (בעיני) היא עמדה מעורבת אך לא מתערבת. אני מציעה לך להימנע מ'לסמן' ילדות כרעות או מסוכנות, ולאפשר לבתך להתנסות במגעים החברתיים שיתאימו לה. היא עדיין צעירה, ומותר לה לנוע בין קבוצות חברתיות ולבחון מה טוב/לא טוב לה. התערבות יתר שלך עלולה להחליש אותה, וליצור אצלה עמדה של חוסר אונים ושיתוק. חזקי אותה, הביעי ביטחון ביכולתה להסתדר, ועודדי אותה לראות דווקא את הטוב באנשים שסביבה. כאשר את מסמנת ילדות כ"מכשפות", את מסירה מבתך אחריות למצבה, ויש בכך החמצה של הזדמנות לפתור קונפליקטים בכוחות עצמה. אם בתך נפגעת או נעלבת כפי שקרה בטיול, הביעי השתתפות בצערה, ועודדי אותה למצוא לעצמה פעילות מפצה כלשהי. אל תשמיצי את הבנות (לכל היותר תוכלי לבקר את התנהגותן), כי אולי בעוד כמה ימים מערכת היחסים איתן תשתנה לטובה. לסיכום, אני ממליצה לך "לזוז קצת", ולאפשר לבתך הבוגרת והחכמה להסתדר בכוחות עצמה, ולמצוא לעצמה את הסביבה החברתית המיטיבה והמתאימה לה. בהצלחה ושנה טובה ליאת

התשובה שלך ממש מסייעת לי להבין איך עלי לנהוג ותודה על כך!! בסיטואציות שונות שבתי מספרת לי- שילדות ממדרות אותה, צוחקות עליה, ואפילו ילדה אחת הגדילה ונתנה לה סטירה- איך כדאי לה לנהוג? איזו עצה כדאי לי לעוץ לה בסיטואציות כאלה? אציין שהיא לא ילדה דחויה ולא מופנה אליה איזושהו חרם וכל הסיטואציות הנל מתרחשות גם כלפי ילדות אחרות ולא באופן ספיצפי רק אליה, אבל גם כלפיה לפעמים

בוקר טוב! יש לי ילד בן 13 שאת כל אחרה"צ מהרגע שנכנס הביתה מעביר מול המחשב. למעט דקות ספורות שאני מכריחה לקום להכין שעורי בית אפילו את האוכל לוקח לחדר (שזו מלחמה מתישה בפני עצמה). השנה גם הפסיק חוג שהיה בו כשנתיים ולא רוצה שום חוג אחר . אציין שפרט לשעות הלימודים לא נפגש עם חברים כלל אך כן נפגש איתם ועם ילדים אחרים דרך הסקייפ כל יום ומשחק איתם. העניין הראשון הוא שבשנתיים האחרונות הוא לא אוהב ללמוד בלשון המעטה והשנה זה החמיר מאוד , אין לו כלל מוטיבציה ללמידה , הוא די מנומנם בשיעורים עפ"י שתי מורות ששוחחתי איתן , לא ממש פותח מחברות, ולא משתתף בשיעורים . מדובר בילד עם בעיית קשב על הצד החולמני שלה ולא ההיפראקטיבי אך לא מוכן לקחת כדור בגלל תופעות הלוואי , למרות שהתחלנו להשתמש באדרל שבו מינימום תופעות לוואי ובכל זאת!! אני מניחה שחוסר המוטיבציה נובע מקושי בלימודים בעיקר ואני תומכת ע"י שיעורים פרטיים אחת לשבוע במתמטיקה שם מירב הקושי אך יש מצב שישנם קשיים במקצועות נוספים בגלל הקושי בריכוז . שתי שאלות בבקשה , הראשונה , איך מעוררים מוטיבציה ללמידה בגיל הזה? ושאלה שניה , האם המפגש הוירטואלי עם החברים מספיק ולא צריך ללחוץ עליו להיפגש פיזית ? לסיום אציין דבר חשוב נוסף , אומנם כאשר הוא משחק במחשב הוא צוחק וצועק ודי נהנה רוב הזמן גם אם מתעצבן במהלך משחק אך חוץ מעולם המחשב שבו הוא "חי" תרתי משמע הוא כועס ואי אפשר לדבר איתו יותר מדי. בשבוע שעבר היה חולה יומיים והמחנכת התקשרה לשאות מה שלומו ואם זה רק זה כי הוא נראה לה עצוב ומצוברח ועם הראש למטה רוב הזמן (עייף כזה..לדבריה) אך ציינה לשאלתי שהוא לא לבד במהלך היום אלא עם חברים. סליחה על האורך... אשמח לשמוע מה דעתכם יום נעים סיגל

שלום סיגל, מוטיבציה ללימודים אינה נוצרת בן רגע, אלא בתהליך מתמשך, המושפע מן החוויות שצבר הילד בבית הספר ובבית, ומגורמים שונים נוספים, הקשורים בו ובסביבתו. באופן כללי, לחוויות של הצלחה וכישלון יש השפעה מכרעת על עמדתו של הילד כלפי המטלות האקדמיות. כאשר המאזן בין הצלחות לכישלונות חיובי בסה"כ, הילד מרגיש כשיר, מוצלח ומתוגמל, ומאמין שיש שכר למאמציו. מנגד, חוויה מתמשכת של כישלון, עלולה ליצור אצל הילד עמדה שלילית כלפי ביה"ס והלימודים, ולעודד אוריינטציה של הימנעות מהשקעה. ברור שילדים עם הפרעת קשב הם קבוצת סיכון מבחינה זו, שכן התפקוד השוטף דורש מהם מאמץ גדול שלא תמיד נושא פירות. כמובן שגם לעמדה של ההורים יש תפקיד חשוב בעידוד או החלשת המוטיבציה של הילד. עמדה שיפוטית, נזפנית ולא מתקפת את הקשיים, עלולה להחליש את הילד ולייאש אותו, בעוד עמדה תומכת, מכבדת ומעודדת יכולה להמריץ ללמידה. בעניין החברתי, אני נוטה להאמין שאין צורך להתערב, אלא במקרים של בדידות קשה, חרדה חברתית, ביישנות קיצונית או כל סיטואציה שיוצרת מצוקה אצל הילד. איני מתרשמת שזה המצב אצלכם. לתחושתי, משחקי המחשב מחזירים לילד שלך תחושת הצלחה ויכולת, ולכן הם מהווים עבורו תגמול והנאה. עלייך לזכור שילד הסובל מהפרעת קשב צובר לאורך השנים אכזבות, ערעור בתחושת הערך ובתפיסות העצמי שלו, ופגיעות רגשית. יש ילדים שיוצאים נשכרים מטיפול פסיכולוגי תומך, במיוחד כזה המלווה גם בהדרכת הורים. אולי ההערה של המורה מאותתת על כך שראוי לבחון את האופציה הזו בימים אלה. מה את אומרת? שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

זה מדהים כמה שדייקת בקריאת הסיטואציה והקושי ובכל פעם אני נפעמת מתשובותייך !!! נפגשנו בעבר ואשמח לעשות זאת שוב , שקלתי זאת לפני הפנייה הזו אלייך בפורום ורק חיזקת שזה מה שכדאי לעשות. אצור איתך קשר בהקדם תודה וגמר חתימה טובה סיגל

שלום ושנה טובה, סליחה מראש על כל המלל :( אני אם לבת 6.8, שהחלה השנה ללמוד בכיתה א'. בתי ילדה חכמה,בוגרת בנפשה, יפה, עצמאית, דעתנית, שאוהבת לעזור. מגיל קטן, אפילו 3, היה איזה שהוא קושי חברתי שלא הצלחנו ממש להבינו עד היום. (גם לא לאחר ייעוץ פסיכולוגי אבל לא אכנס לכל הסוגיה רק בקצרה לצורך רקע לסוגיה הספציפית). בתי מעולם לא היתה מסוג הילדים שרואים ילדים וזורמים בקלות, שרואים חבר ומיד מושיטים לו יד, שרואים ילדים משחקים ומצטרפים בשמחה. אצלה הדברים נוקשים יותר. היא לא מתמסרת. היא בוחנת. היא בוחרת חברות "בפינצטה" (כשהייתה בת 3 בחרה בילד אחד בלבד מכל הגן כחבר, ולא הסכימה להיענות לאף חיזור מצד אף ילדה אחרת בגן, כשהיתה בגן טרום חובה- התחברה יותר לבנים ו/או לבנות הבוגרות של הגן, גילאי חובה, ולא הסכימה לזרום עם אף ילדה בת גילה. יצוין כי בשני המקרים- ההיענות לא היתה הדדית- כלומר נענו לה אבל לא לחלוטין. החבר העדיף חברת בנים ובנות החובה היו חברות בנות גילן שחברתן היתה מועדפת עליהן מאשר חברתה של בתי שהיתה צעירה מהן). בגן חובה- הסכימה לחברות בודדות ולא התחברה לקבוצה גדולה של בנות שלמדו עמה גם בשנה קודמת. כששוחחתי על כך עם הגננת ענתה לי הנ"ל כי היא מבינה את הריחוק שלה מקבוצת הבנות הנ"ל ונימקה כי הן "חבורת מכשפות" ובתי יודעת היטב מדוע היא מתרחקת. קבוצת הבנות הנל שובצה השנה בכיתה אחרת ועושה רושם שבתי פורחת. היא התחברה עם ילדה אחת בעיקר שהיתה איתה גם בגן. הבעיה: בכיתה (ואתמול נוכחתי שאפשר לפגוש בנות כאלה בכל סיטואציה) יש שתי בנות שהן ממש מכשפות רעות. מאלו שעושות חרם, מנדות, מגלות סודות. שמן הולך לפניהן אגב בקרב האמהות. אני הזהרתי את בתי שלא להתקרב אליהן והסברתי מדוע (אמרתי שהן רעות). בתי, כמו גם בנות נוספות, סבלה מהן לא פעם (אמרו לה -לא מרשות לך לשחק איתנו ואפילו אחת מהן נתנה לה סטירה בפנים (!) ) אבל אתמול ראיתי שיש בנות כאלה בכל מקום ואני לא יודעת איך ללמד את בתי לשרוד בגונגל המכשפות. אלו כלים לתת לה. אתמול, היינו בטיול שבת ובתי הייתה עם החברה הטובה שלה (שהיא ילדה נגררת ולא עומדת לצדה בשעת הצורך) ובת של אחד החברים תפסה את החברה ואמרה לה - את איתי, תשבי לידי, תשחקי איתי- תוך שהיא ממדרת את בתי. המכשפה הזו גררה את החברה ושתיהן צחקו על הבת שלי ולא שיתפו אותה במשחק ובתי נפגעה ונעלבה. אני נותרתי חסרת אונים. לא ידעתי איך להנחות אותה- להילחם על מקומה עם החברה? לא רוצה שתתחנן בשביל אף אחת מצד שני- פגעו בה. מה עושים? אשמח לעזרה. תודה מראש!!

מאיה שלום, קראתי את מכתבך בתשומת לב. מניסיוני, קשיים חברתיים אצל ילדים גורמים סבל וכאב לילד עצמו וגם להוריו שמרגישים נפגעים עבורו. כישורים חברתיים זה תחום מורכב שכולל הבנת קודים חברתיים, קריאת מפה חברתית וכו'. ילדים שחלשים בפיענוח של קודים אלו לא תמיד יבינו איך מקובל להתלבש, איך מקובל להתנהג ועלולים להתפס ע"י הקבוצה כ"מוזרים" ולהיות מתויגים על ידה. אני מתרשמת שלבתך מאד קשה למצוא את מקומה בחברה ולדעת ולהתנהל בה. לאור הקשיים שלה אני ממליצה לפנות לטיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג ילדים מומחה שגם ידריך אתכם כיצד להתנהל מולה. בהצלחה

שלום יש לי ילדה בת ארבע ו9 חודשים. הולכת שנה שניה לגן עיריה ( אותו הגן ). בשנה שעברה הייתה אצלה תופעה של דיבור מאוד מאוד שקט שבקושי הייה ניתן להבין מה היא אומרת והשנה אני רואה שתופעה הזאת חוזרת. גם עם הצוות וגם עם הילדים. מצב כזה קורא כשהיא לא אחד על אחד. מחוץ לגן היא מאוד משוחררת ובעלת ביטחון עצמי לא גבוה במיוחד אבל בהחלט קיים ונוכח. וגם דברנית ומשוחחת ללא הפסקה. נורא מטריד אותי העניין הזה של דיבור חלש בגן - כמעט לחש. ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. מהצד זה נראה כאילו היא חסרת בטחון וביישנית ואותי מטריד שלא מדובר פה באיזו דרגה קלה של אילמות סלקטיבית

שלום ארי, ראשית, אתחיל ואומר שכדי להסיר ספק, שווה להתייעץ עם גורם מקצועי שיוכל לאבחן את בתך ולהציע התערבות במידת הצורך. אפשר להתחיל מהמכון להתפתחות הילד בקופ"ח, שם יוכלו להעריך אותה גם פסיכולוג התפתחותי וגם קלינאית תקשורת. על פניו, דיבור חלש מאד הוא סוג של תפעול הסביבה - כאילו אמרה: אתם תקשיבו לי, ותתאמצו מאד מאד לשמוע את מה שאני אומרת. יש הרואים בכך סוג של תוקפנות פסיבית או ניסיון שליטה. מציעה לנסות להימנע מלהעיר לה על כך או להפציר בה לנהוג אחרת. לפעמים, ילדים מגלים ש"חולשתם" מזכה אותם בהרבה תגמולים חברתיים (חיזור, חמלה, יחס מיוחד), וחשוב להיות ערים לכך ולהישמר מהאפשרות הזו. אני מאמינה שאם היא תשלם את מחיר הדיבור הלוחש, תגבר המוטיבציה שלה לשינוי. מה את אומרת? שנה טובה ליאת

לבתי בת ה 16. אם אפשר פסיכולוגית אקטיבית אולי עם נטייה לאימון, איני בטוח אולם אני זקוק לכך בדחיפות [email protected] תודה תודה

שלום ארז, מקווה שיישלחו אליך המלצות מקוראי הפורום. אם תפרט באיזה אזור בארץ אתם גרים, אולי אשלח המלצה גם אני. בהצלחה ושנה טובה ליאת

אנחנו מתל אביב, אשמח להמלצות [email protected] שנה טובה

כבר שמעתי מספר פעמים את בני בן ה-5.5 אומר שבא לו למות , הילד הינו ילד שמח שלא חסר לו דבר ילד מאוד דומיננטי קונדסון מאוד אוהב אתגרים מטפס לגובה קופץ למים עמוקים בבריכה, ילד חכם מאוד קצת עם קושי במשמעת אוהב לשחק בעיקר עם רובים אקדחים וחרבות . פעם ראיתי שהוא הכניס אקדח צעצוע לפה וירה מאוד נלחצתי ולא ישנתי איך להגיב מה לעשות איך מגיבים האם זה נורמלי???

שלום סיוון, ילדים יכולים לומר לעיתים "בא לי למות", הן כחיקוי שלנו המבוגרים, שמשתמשים בביטוי לאו דווקא כמסמן כוונה אובדנית, והן כחלק ממשחק (במיוחד כשמדובר בבנים שרובים, אקדחים והרג הם חלק מהמשחקים שלהם). ברוב המכריע של המקרים לא מדובר במשאלת מוות או רצון לשים קץ לחיים. כאשר מדובר בילד שמח ומתפקד, ההנחה הזו מתחזקת. אם את בכל זאת באי שקט, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים שייפגש עם בנך ויוכל להעריך את מצבו. בברכת שנה טובה ליאת

שלום הבן הבכור שלנו בן עוד מעט 9, ילד מתוק אבל עם המון בעיות של אי יכולת לקבל ביקורת, מאוד מושפע חברתית ואז זה גורם לבעיות התנהגות. בבית מאוד קשה לנו איתו - מציק המון לאחותו וגם מין עושה דווקא על כל מיני דברים בבית. השאלה שלי לאיזה טיפול אני צריכה לפנות? אמרו לי שאם יקבל אבחון - ריטלין יכול לפתור בעיות לא רק של קשב וריכוז אלא גם אימפולסביות האמנם כך?

שלום מאי, ריטלין היא תרופה מצויינת, למי שצריך אותה. לא נותנים ריטלין כתרופת הרגעה או כתרופה הפותרת בעיות התנהגות. ילדים עם הפרעת קשב וריכוז סובלים גם מאימפולסיביות וקשיים נלווים, והללו יכולים להשתפר במידת מה בעקבות הטיפול התרופתי. התיאור שלך אינו מצביע בהכרח על בעיית קשב, ויכול להתאים בה במידה לבעיית גבולות ופינוק. לכן, אני ממליצה על פנייה להתייעצות והדרכת הורים. אם הפסיכולוג יחשוב שיש מקום לאבחון, יש לפעול בעצתו. לתחושתי, הכוונה טובה שלכם, יכולה להביא לשינוי התנהגותי, אך זה מותנה גם בנכונות שלכם לעבודה קשה ועקבית, על פני פתרונות קסם מהירים. בהצלחה ושנה טובה ליאת

ילד בן שבע, בן להורים פרודים שנפרדו בהיותו בן שנה נגמל מאוחר מחיתולים. אצל אימו גמול מזה שנה ביום ובלילה. בביקוריו אצל האב המשיך להרטיב בלילה עד לתקופה האחרונה. בחודש האחרון בביקוריו הדו שבועיים אצל אביו החל להתעורר בלילה, לעשות פיפי על הרצפה ולאחר מכן לקרוא לאביו בבכי. האם הדבר מעיד על בעיה? איך ניתן לטפל? תודה

שלום, ילד בן 7 אינו אמור להרטיב על הרצפה, ולכן כנראה שיש בעיה. השאלה החשובה היא, האם מדובר בבעייה רגשית, או בבעיית שינה אשר בה הילד מתהלך בשנתו במצב תודעה מעורפל, שבו הוא יכול גם לעשות את צרכיו במקום הלא נכון. חשוב לאבחן זאת, כדי לדעת להישמר ממצבים מסוכנים כמו למשל יציאה מהבית או נפילה ממדרגות. הייתי מתחילה מרופא הילדים, ורק אח"כ פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

אני אם חד הורית והבן שלי בן עשר וחצי לומד בכיתה לבעיות התנהגות ילד חכם ונבון שלא בא לידיי מימוש קשה איתו בבית כל הזמן רב עם אחיו, לא ממושמע ,לא עומד במטלות, לא עושה כלום חוץ מטלוויזיה ומחשב ילד עצוב ופגיע, רואים שזקוק להרבה תשומת לב אך קשה לי להתקרב אליו עם ההתנהגות הבעייתית שלו הוא מתחצף אלי ושונא את כולם אני כבר לא יודעת מה לעשות מאוד כואב לי עליו אבל כבר התחלתי לחשוב על מסגרת של פנימייה אולי שם יהיה לו טוב

שלום אדווה, מסגרת חוץ ביתית - לפחות בעיני - היא הפיתרון האחרון, ויש לעשות הכל כדי לקבל את העזרה מבלי להוציא ילד מביתו. ממליצה לך בכל לב להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים שינחה אותך כיצד להחזיר לעצמך את הסמכות ההורית, ולעמוד טוב יותר מול בעיות ההתנהגות של הבן. בהצלחה ושנה טובה ליאת

בני בין ה 14 במהלך השתניים האחרונות שקע במחשב ונותר ללא חברים. ככל הנראה איבד את הכישורים החברתיים. הוא באמת ילד מקסים ויחסית פתוח. הוא זקוק לעזרה וגם אני.. אשמח להמלצה למטפל באזור השרון עדיף במסגרת מכבי. האם אין צורך גם במסגרת טיפולית לרענון המיומנויות החברתיות מחדש?

שלום, לא כל כך מהר מאבדים כישורים חברתיים, לפחות כל עוד הם היו טובים מלכתחילה. עלייך לזכור שכיום המחשב והטלפון החכם ממלאים גם פונקציות חברתיות. יכול להיות שבזמן שהוא מסוגר בחדרו עם המחשב, הוא למעשה מנהל אינטראקציות חברתיות הנשארות מחוץ לתודעתך. עם זאת, יש ילדים שנסוגים אל עולם המחשב על חשבון המגע עם בני גילם, ואז רצוי לעודד אותו לשוב אל המציאות. אם את חושבת שבנך נמצא בסוג של מצוקה או בדידות, כדאי לפעול. הפורום שלנו אינו מיועד להפניות והמלצות על אנשי מקצוע. תוכלי להיעזר ביועצת ביה"ס, רופא הילדים שלכם או כל גורם אחר בסביבתך. בהצלחה ליאת

הי, הבן שלי בן 3 וארבעה חודשים, גמול ביום, כולל שנת צהריים (יש לו עדיין פספוסים פה ושם בזמן ערות, בעיקר כשהוא מתעקש לא ללכת לשירותים באמצע משחק). בלילה הוא עדיין לא גמול. הבעיה (זו בכלל בעיה?) היא שהוא גם לא מראה סימנים בכיוון של גמילה. אני מבינה שבניגוד לגמילת יום, גמילת לילה היא עניין פיזיולוגי נטו וצריך להמתין עד שהילד יפתח את היכולת להתאפק בלילה או להתעורר כשהוא מרגיש שיש לו פיפי. אנחנו מנסים לעודד אותו לכיוון הזה - עברנו לתחתוני גמילה, עם ציור שנמחק אם הוא עושה פיפי - בהתחלה הוא התלהב ולא עשה פיפי בלילה כי רצה לראות את הציור בבוקר, אבל אחרי מספר ימים הוא חזר לעשות פיפי. בנוסף, אנחנו מדברים איתו על הפסקת שתיית מים בלילה והוא דווקא מקבל את זה. ניסינו גם לקחת אותו לשירותים באמצע הלילה, בשעה 23:00, אבל הוא לא מקבל את זה טוב כשאנחנו מעירים אותו לפיפי וזה מלווה בהרבה בכי אז ויתרנו על הרעיון. השאלה היא מתי היכולת הזו שלא לעשות פיפי בלילה אמורה להתפתח? האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לקדם את העניין? אנחנו תוהים איך כדאי לנו להתנהג - האם לדבר איתו על זה או לעזוב לגמרי? אציין, שלפני כחודשיים הוא התעקש לישון עם תחתונים רגילים, אז איפשרנו לו ובמשך שבועיים הוא עשה פיפי במיטה. הרגשנו שזה לא עושה לו טוב (הוא היה מאוד מתאכזב) אז שיווקנו לו את תחתוני הגמילה ומאז הוא איתם. נשמח לקבל עצות.

שלום שרון, כפי שציינת נכון, הגמילה מהרטבת הלילה מגיעה בדר"כ אחרי גמילת היום, והיא קשורה לבשלות פיזיולוגית וליכולת להפעיל את שרירי הסגור בתגובה לאיתות מן השלפוחית. כאשר תגלי יותר ויותר בקרים עם טיטול יבש (או תחתוני הגמילה), אפשר יהיה לנסות להורידו. להערכתי, אין טעם לעשות שום דבר כרגע, מלבד להתאזר בסבלנות. אגב, יש באתר זה פורום מומחה בנושא גמילה, ותוכלי להתייעץ גם שם. שנה טובה וחג שמח ליאת

שלום רב! בני טוב הלב והאנרגטי בכיתה ב', יש לו מורה נפלאה שאנו סומכים עליה לגמרי. בשנה שעברה בגלל קושי לשבת ולשמור על קשב לאורך זמן קיבל אפשרות ל"התאוורר" במגוון דרכים ועבר את השנה בהצלחה רבה, גם אם לא כותב כפי שהיה מצופה. החשוב הוא שלא הרגיש שהוא ב"מוקד" והשתדלנו כל הזמן שמינון ההערות יהיה נמוך עד כמה שניתן. השנה התחילה ולדעתה של המורה כנראה כחלק מבדיקת גבולות חדשה ו/או מצורך למצוא את מקומו החברתי - הרבה יותר תזזיתי, מפטפט, פחות מקשיב וגם - מציק לילדים אחרים. אני חוששת שעוד שבוע-שבועיים של להיות במקום הזה של הילד שמציק... יעשה לו מאד רע ולמעשה ידחוף אותו לפינה. הוא ילד מקסים וחברותי ואחד הדברים שצויינו בעבר לטובה הוא היחס המתחשב שלו לחברים. השנה - כיוון שהוא "חזק לימודית" הוא אינו זכאי לשעות הכלה, ועדיין לא קיבל את ההזדמנויות לאיוורור, להבנתי כיוון שיש ילדים שזקוקים לזה יותר ממנו. אני חוששת שבגלל שהוא חזק לימודית - הוא למעשה לא מקבל מענה לצרכים שלו - בתנועה ובהפסקות. עד עכשיו נמנענו מללכת לאבחון של הפרעות קשב והיפראקטיביות - למרות שמגיל צעיר מאד הוא מטופל אצל מרפאה בעיסוק בגלל החיפוש התנועתי ודי ברור שלפחות צריך לבדוק את העניין. 2 שאלות - 1. מהי דרך פעולה אפקטיבית לזמן הקרוב על מנת למנוע ממנו ל"התבצר" במקום המציק? המורה רוצה לעשות מחברת שכל בוקר הם יסכמו על משהו אחד שהוא צריך לשים לב אליו היום ובסוף היום יסכמו אם מגיעה לו מדבקה. אני חוששת שזה שוב לשים פוקוס על ההתנהגויות הלא רצויות... 2. האם כדאי ללכת לאבחון? על כל המשמעויות של זה. תודה רבה רבה! תמר

שלום תמר, מעדיפה להשיב תחילה לשאלתך השנייה. אבחון אינו גזירת גורל אכזרית, אלא דרך למפות את אזורי החוזק והחולשה של הילד, להבין את הסיבות להתנהגותו, ולאתר - מוקדם ככל האפשר - את כל מה שיכול להפריע לתפקודו של הילד. משאותרו הקשיים, אפשר לחשוב גם על ההתערבויות הרלוונטיות שיתנו מענה מדוייק ומיטיב. אלה המשמעויות. בעיני, ילד שמתחיל להסתבך, לספוג הערות, עונשים או כעס מצד הסביבה - במיוחד כשמדובר בילד טוב לב וחמוד - מאותת על קושי, ולכן אבחון טוב הוא יותר ממתבקש. עד האבחון (וכאן אנו חוזרים לשאלתך הראשונה), חשוב לעשות הכל כדי לא לפגוע בתפיסה שלו את עצמו, וכדי לא להחליש את מעמדו החברתי. אין פירוש הדבר שנתיר לו להתנהג ככל העולה על רוחו. אדרבא, נחדד את ההבחנה בין טוב לרע, בין מותר לאסור, ונאכוף את הכללים. טבלת עיצוב התנהגות היא רעיון מצויין, שלגמרי שם במוקד את ההתנהגות הטובה. טבלה כזו צריך לעשות עם הרבה מחשבה, רצוי בעזרת גורם מנוסה כלשהו. הרעיון הוא - לחזק מקטעי התנהגות או מקטעי זמן בדרך לתוצאה הסופית הרצויה שכרגע נראית קצת רחוקה מהישג ידינו. כך למשל, נגדיר בטבלה מקטעי זמן הגיוניים (נניח שיעורים) בהם הילד התנהג כמצופה ממנו. כאן חשוב להגדיר במדוייק (!) מה נדרש ממנו. לדוגמא, על כל שיעור שבו אינו מציק לילדים - יקבל מדבקה. חשוב להיות מאד בהירים בדרישה, ומאד מצומצמים. אם מכחידים התנהגויות של הצקה, לא נטפל באותו זמן בפטפוטים. אם הילד צובר מספר (שנקבע מראש) של מדבקות, הוא יוכל להמירן בפרס כלשהו, שיכול להיות משהו ממשי חומרי, או צ'ופר/זכות כלשהם. לאחר שהושגה מטרה אחת, אפשר לעבור לאחרת. אם בשבוע הראשון הילד לא הציק לאף אחד, אך פטפט והפריע בשיעור - הוא עדיין יקבל את המדבקה. זה כלל חשוב מאד ותנאי להצלחה. בהנחה שקיימת הפרעת קשב ברמה כזו או אחרת, חשוב לאפשר לילד אפיק לגיטימי לפריקת המתח המצטבר בשיעור, ולהתאים את הדרישות ממנו ליכולותיו. בהצלחה ליאת

ביתי המקסימה בת עשר וחצי חרדה מאד שאנחנו,הוריה,נמות או שהיא תמות.בדכ היא ילדה שמחה .הענין משפיע עליה כבר חודשיים ומקשה עליה ברמת היום יום:לא נרדמת בלילה,קמה הרבה בלילות,בוכה הרבה ומחבקת אותנו המון.לאחרונה מפתחת כפיתיות קלה כמו ללכת רק בדרך מסוימת או לאכול את הסנדוויץ רק מצד מסוים.אצין שהכפיתיות הופיעה פעם או פעמיים ולא כל הזמן.מה עושים?איך מטפלים?והאם זה דחוף?

שלום דנה, הטיפול בחרדות נעשה ע"י פסיכולוג ילדים קליני, ורצוי לפנות בהקדם כדי לטפל בזה "כשזה עוד קטן". טבעם של טקסים כפייתיים מפחיתי חרדה, שהם מתפתחים ועלולים להפריע בצורה משמעותית לשגרת החיים של הילד. מוטב לעשות הכל כדי לא להגיע לשם. טיפול טוב כרוך גם בהדרכת הורים, ובהנחייתם כיצד לחזק את הילד בבית, בין מפגשי הטיפול. בעיני, שווה לא להמתין עם זה, ולו כדי להחזיר לכולכם איכות חיים. שנה טובה! ליאת

אני בת 16, ההורים שלי כבר לא יודעים מה לעשות איתי. אני בדיכאון כבר המון זמן(כמה שנים), לוקחת כדורים כבר תקופה ארוכה והם לא ממש עוזרים, בטיפול פסיכולוגי כבר שנתיים וחצי, ועדיין כל פעם שהמצב משתפר קצת, הוא מדרדר הרבה יותר בסוף. אני חותכת את בעצמי באופן קבוע, ההורים מודעים לעניין ומנסים לעזור אבל לא כל כך מצליחים. אין לי שום בעיות חברתיות, או דברים כאלה, אין גם ממש סיבה לדכאונות שלי, זה פשוט קורה. אני באמת לא יודעת כבר מה לעשות. רעיון? עצה כלשהי?

שלום שיר, לא ציינת איזה טיפול את עוברת, ואני מקווה שמדובר בטיפול מיטיב. דיכאון, וכמובן גם חיתוכים, אינם קורים ללא סיבה. לפעמים, מה שנראה כמו "בא משום מקום", אחוז במציאות שאינה פשוטה כלל וכלל. חיתוך באופן קבוע משקף היעדר מיומנויות של וויסות רגשי ועמידות במצוקה. הפיתרון לבעיה כרוך ביכולת ללמוד את המיומנויות הללו, ובמקביל, להתחייב להפחתת התנהגויות של פגיעה עצמית. גישת הטיפול המתאימה לסוג כזה של בעיה היא הדיאלקטית-התנהגותית (DBT), והיא נותנת מענה רחב גם לבני המשפחה האחרים (הורים או אחים). תוכלי לקרוא עוד על כך באתר של מכון אופק, המתמחה בטיפול הדיאלקטי-התנהגותי - http://www.ofek.dreamhosters.com/ בברכה ליאת

ילדה בת 9.5 בכורה מבין ארבעה ילדים בהפרשים של שנתיים/ שלוש. הקטנה בת שנה. ילדה נורמטיבית מוצלחת בלימודים עוזרת המון מאד רגישה אינטואיציות גבוהות נוטה לדרוש מעצמה שלמות למרות שזה לא הקו המנחה אצלינו. לפני חודש התחילה תופעה מדאיגה, היא נוהגת לגעת בידיים אחת בשניה כל הזמן כמו ליטוף. יד מלטפת גב יד, אחת בשניה בצורה אינטסקטטיבית ואז סוגרת חדים כל יד לעצמה ומשחקת עם האצבעות ( הרגשה כמו מי שידיו מזיעות ובודק לראות את רמת הרטיבות) ושוב חוזר על עצמו המון פעמים לפעמים ברצף. נסיתי לרמוז להפסיק וראיתי שזה לא עוזר לפעמים לא היה לה מושג שהיא עושה את זה. לא יכולה לשים אצבע על אירוע מיוחד שקרה לאחרונה. אפילו שנת הלימודים התחילה ברוגע. מה לעשות? לקחת לפסיכולוג? מישהו שידבר איתה ? מה זה, טיקים? (היא לא מזיעה בידיים) אנא את עצתכם

שלום דבי, לפעמים ילדים מאמצים מניירות, ומחקים התנהגויות ומחוות של אחרים מסיבות שונות. בדר"כ מדובר בתופעה חולפת, שמסתיימת כשנגמר תפקידה בחיי הילד. אם מדובר במשהו כזה, רצוי להימנע מלהעיר או לכעוס. לפעמים, מדובר במחוות גוף או פעולות שתכליתן הפחתת חרדה, ואז כבר מדובר בתופעה שונה - טקסים כפייתיים שהילד מבצע כדי לסלק מחשבה פולשנית מטרידה או מאיימת. דוגמאות לטקסים כאלה הן רחצת ידיים תכופה, נגיעות "סימטריות" או "זוגיות" בפנים, בשיער, בכתף, וכיוב'. התיאור שלך יכול להתאים גם לזה, ולכן רצוי לנסות ולהבין מה עומד מאחורי זה, והאם נחה שם חרדה. במקרה כזה, רצוי לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. שנה טובה! ליאת

שלום רב אני אמא לתאומים בנים בני שנתיים וילדה בת שלוש וחצי. אחד התאומים מכה את אחיו ואחותו, בעיקר מושך בשערות ולפעמים נושך אני כועסת ואומרת " שאני לא מסכימה ואסור" אבל הוא רק צוחק יותר ומתלהב. איך אפשר בגיל כזה שהם עוד לא מדברים להעביר מסר ברור. אני ממש לא יודעת מה לעשות. תודה רבה מראש ג'סיקה

שלום ג'סיקה, בגיל שנתיים, המנגינה (והפעולה) חשובה יותר מהדיבורים. כאשר את אומרת לבנך "אסור" או "אני לא מרשה", עלייך לגבות את האמירה בפעולה נחושה, כמו, למשל, הרחקתו מהחדר, ריסון, או כל דבר אחר שלא יאפשר לו לפגוע באחיו ואחותו. כאשר את אומרת "אסור" ומאפשרת לו לצחוק ולהמשיך במעשיו, הוא יאמין למה שאת עושה (מאפשרת) ולא למה שאת אומרת. אני מזכירה כאן, גם לטובת הורים אחרים, שחינוך הוא עבודה קשה. לפעמים, בגלל עייפות או עצלות, אנחנו מעדיפים לדבר, להתרות, להוכיח או לאיים. למרבה הצער, מה שבאמת נדרש זה לקום ולעשות מעשה. לעצור את הילד, פיזית, מהתנהגותו התוקפנית או המתריסה, ולהרחיקו מהסיטואציה, כדי שיבין שהיא באמת באמת לא אופציה. בהצלחה, ושנה טובה ליאת

ערב טוב סורי שזה ארוך בני בן 2.3 נגמל ממוץ לפני כחודש ועד אז השינה שלו הייתה אחלה הייה נכנס למיטה לוקח את המוץ תוך רבע חצי שעה הוא נרדם.. אחרי הגמילה ולא שאל עליו הייתה גמילה מהירה מלחמה איתו מעייייף אותי כל פעם מחדש ..עכשיו השינה לוקחת לי כשעה עד שעתיעם עד שירדם וזה מאוד מייאש אותי נסיתי לתת לו דובי או כל דבר אחר והוא מסרב אני חושבת להחזיר לו אותו אבל רק בשיהה כמו שהייה מה דעתך?

רינא שלום, כשגומלים ילד ממוצץ מעבירים לו ציפיה שהוא בוגר דיו ולא זקוק למוצץ כדי להרדם או כדי להרגע. כרגע בנך עדיין רגיל למוצץ ואולי קשה לו להרדם בלעדיו ולכן ההרדמות שלו עדיין לוקחת הרבה זמן. הייתי מציעה להרגיע אותו ולהיות לידו עד שירדם, חשוב מאד גם להחמיא לו על התמודדותו ולהגיד שהוא מתמודד עם המצב כמו ילד גדול". למרות הקושי, לא מומלץ להחזיר לו את המוצץ אחרי שכבר ויתר עליו, כי זה עלול לגרום לו להרגשה שהוא לא הצליח. בהצלחה בהצלחה

אשמח אם תשלחו לי המלצה לפסיכולוג ילדים במרכז תודה שירה

שלום שירה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית הגן או ביה"ס או רופא הילדים שלכם הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום בני בן 2.8 ..הוא מרביץ הרבה... מדברת איתו בשקט ומסבירה לו שלא יפה להרביץ ולהכאיב לילדים אבל בכל זאת ממשיך להרביץ...מה לעשות? תודה

ניקול שלום, ציינת מעט מאד פרטים ביחס לבנך ולכן קשה לי להגיב לפנייתך. חשוב לברר ממתי הוא מרביץ לילדים, האם התופעה התגברה לאחרונה, האם חלו שינויים במשפחה או בסביבת בנך בתקופה האחרונה שיכולים להסביר את התנהגות בנך, אשמח לענות לפנייתך לאחר שתצייני פרטים אלו.

יש לי ילדה בת שנה ו7 ונולדה לה אחות לפני חודש. בכמה ימים האחרונים היא כמה בבכי ורוצה ידיים אפילו גם בקבוק למרות שהיא לא רעבה.במהלך היום היא דורשת תשומת לב יש לה התפרצויות של בכי וכעס. מה אפשר לעשות? תודה רבה

שלום סיגלית, בתך הגדולה, אמנם בכורה מבין ילדייך, אך עדיין תינוקת בעצמה. היא עדיין מתקשה לווסת רגשות עזים כמו כעס, תסכול, קנאה ואפילו שמחה והתלהבות. התקפי זעם ובכי הם חלק מגיל שנתיים, המכונה לפעמים "גיל שנתיים הנורא" או "האיום". ממליצה לך לקרוא קצת ברשת על מאפייני התופעה, ולהבין שמדובר בשלב התפתחותי חשוב. מעבר לכך, נולדה לכם ילדה נוספת, וזה כשלעצמו מטיל מעמסה רגשית נוספת על בתך הבכורה, שכאמור עדיין פעוטה שזקוקה להמון המון תשומת לב ולנוכחות הורית. לכן, אני מציעה לנצל את הזמן שהתינוקת שלכם עדיין קטנה ולא תובענית, ולהעניק את מרב תשומת הלב דווקא לבתכם הגדולה שזקוקה לכם מאד. אם היא התחילה השנה גם גן חדש, יש להביא גם זאת בחשבון, ולהיענות בנדיבות לצרכי הקרבה והנחמה שהיא מבקשת לספק בעזרתכם. היו חזקים. זה בהחלט לא קל. מזל טוב ושנה טובה! ליאת

שלום וערב טוב, יש לי שני בנים חמודים. הקטן בן 9.5 והגדול בן 12. הבן הגדול רגיש, חברותי, עדין, ילד נהדר!. והבן הקטן שובב גדול ( וגם נהדר). הם נוהגים לשחק ביניהם במשחקי קרבות" והיאבקות ( עד פה הכל בסדר), אך בד"כ הגדול נותן לקטן יותר לגבור עליו והוא נהנה להיות הכנוע של הקטן. בנוסף, בד"כ לאחר שהבן הקטן מסיים להכניע אותו ונחשב למנצח של הקרב, הוא נוהג לבצע בו כל מיני אקטים שלפעמים, לעניות דעתי, לא כל כך הולמים. למשך הוא דוחף לו את הרגליים לפנים, רוכב עליו, חונק אותו בידיים וגם עם הרגליים, מצמיד אותו לריצפה וכאילו משפיל אותו בווריאציות שונות. אתמול כשנכנסתי לחדר שלהם ראיתי את הבן הגדול שוכב על המיטה והקטן יושב לו על הפנים בהנאה (אקט של מנצח?) וזו רק תמצית למה שהוא עושה לו. האם יש צורך להתערב? האם זה מסוכן להם? האם זה נורמלי שהבן הגדול בוחר להיות "כנוע"? ומה זה אומר עליו ועל ההתנהגות של שניהם? אודה לחוות דעת מקצועית.

שלום רב, אם משחקי ההתגוששות אינם יוצרים מצוקה אצל מי מהילדים, איני רואה סיבה להתערב. אני מניחה שה"קרבות" משרתים את הצרכים השונים של כל אחד מהם. על פניו, לא נשמע לי משהו שמעורר דאגה. שנה טובה ליאת

שלום ליאת אני אם לשלושה: ילד בן 10.5, ילדה בת 14 וילדה בת 4. הבן החמוד שלי מתנהג בצורה ילדותית, נאיבי (תמים) ו"דבוק לאמא", נוטה להתפרצויות זעם ובכי אם אינו מקבל משהו בזה הרגע, כמעט ללא יכולת לדחות סיפוקים, כל הזמן מבקש שיקנו לא צעצוע זה או אחר, נלחץ ממצבים מעט מורכבים, כמו לקבוע מפגש עם חבר ("שאת תתקשרי"). אם חבר לא יענה לו הוא לא ינסה שנית אלא יוותר. הוא לא מתמודד עם ילדים שמציקים לו ונעלב במהרה. אני מזהה קושי רגשי וגם "אוטיזם חברתי". מצד אחד הוא רוצה להיפגש עם חברים אך כשהם נפגשים הוא לא ממש יודע מה לעשות אתם. הוא יכול להעליב חבר סתם כי לא חשב שהוא פוגע בו או להעלם לחבר בגינה כי "שכח לומר שהוא הולך". לעומת ילדים בני גילו שאני מכירה הוא ילדותי ו"בכיין". אני גם מרגישה שבני כיתתו לא כ"כ רוצים להפגש אתו, לא ממש מעריכים אותו וזה כואב לי נורא. ברור לי שילדים בסביבתו מזהים את חולשתו ומנצלים זאת לרעה. הוא מתנהג באופן קורבני ומאד קשה לו ולנו עם זה. בעקבות ייעוץ של יועצת ביה"ס פניתי לטיפול פסיכולוגי עבורו. לאחר 6 מפגשים בני טוען שהיא לא עוזרת לו. אני תוהה האם לא היה צריך קודם לעשות לו אבחון רגשי ורק אחכ' להחליט מה עושים. לגבי היחסים בבית, המצב לא פשוט. אני האם "התומכת והמכילה " ובעלי האב "הרע והביקורתי". דבר שלא מוסיף לדימוי העצמי של הבן שלנו. יש לי ריבים רבים עם בעלי על היחס שלו אליו ואין לי ספק שהוא תרם רבות במהלך השנים לדימוי העצמי הנמוך שלו. אודה לך על התייחסותך לעניין ואולי תמליצי לי מה לעשות. תודה רבה

שלום איילה, על פניו, ובהסתמך על מה שכתבת (אין לי ספק שהדברים מורכבים יותר מכפי שאפשר לתאר בפנייה קצרה בפורום), הייתי ממליצה על הדרכת הורים אינטנסיבית, עם או בלי הטיפול בילד עצמו. ילד בן עשר מתקשה להעריך האם ועד כמה הטיפול עוזר לו, ומבחינה זו, אני מציעה לתת לטיפול עוד זמן. בעיני, הטיפול חייב (חייב!!!) לכלול גם הדרכה הורית, שכן אתם הדמויות המשמעותיות שצריכות ויכולות לחולל את השינוי. אני מזכירה כאן, שוב, משהו שנאמר רבות בפורום שלנו: ילדים אינם נולדים עם יכולת לעמוד בתסכולים ולדחות סיפוקים. הם לומדים זאת בהדרגה בעזרת הוריהם, שאמורים להציב לילד גבולות ו"לאמן" אותו באכזבות והתנגשות רצונות. ילד שמקבל מה שהוא רוצה, תמיד ומייד, אינו לומד להתמודד עם תסכול, ולכן מועד לקשיים רגשיים וחברתיים. אני ממליצה לכם בכל פה להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים מנוסה, ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה ושנה טובה! ליאת

יש לי בן , עוד מעט בן 9 בני נולד מתרומת זרע, הוא הילד היחיד שלי בגיל 3 הוא שאל אותי על אבא, בזמנו הוא קיבל תשובה שאמא מאוד מאוד רצתה אותו ואמא לא התחתנה אז עשיתי טיפול אצל הרופא וכך ילדתי אותו ובמשפחה שלנו אין אבא, זאת כמובן עם התייעצות לפני יומיים הוא בא אלי ואמר , אמא אני רוצה לדעת לפחות איך קוראים לו, איך הוא נראה אני כמובן לא צריכה לספר לך כמה שהייתי בהלם !! לקחתי אותו ישבנו, וסיפרתי על תרומת זרע, ממש כמה שיכולתי, על איך זוג הורים נכנסים להריון, איך שאני עשיתי את זה, היה נראה שהוא מבין אותו, הוא ילד מאוד מאוד בוגר ופיקח,הוא עטוף באהבתי ליאת, מה עכשיו מה להגיד מה לעשות,ללכת להפגש עם פסיכולוג?

שלום אתי, ההחלטה להביא לבד לעולם ילד, כרוכה מטבע הדברים בהרבה לבטים, והיא החלטה אמיצה מאד, גם אם היא מתבקשת וטבעית. מה שקצת הפתיע אותי, זה שאת נשארת "בהלם" מול השאלה שלו, שאף היא טבעית ומתבקשת, כאשר למעשה עלייך לעמוד הכן מול שאלות דומות שיצוצו שוב ושוב ככל שיגדל ויתבגר. אני מציעה לך להיעזר באיש מקצוע, או באם חד הורית מנוסה, שיוכלו לסייע לך לעמוד תמיד "שני צעדים קדימה", לפני השאלות שיגיעו. כך יהיו לך תשובות מוכנות, ותגובתך תהיה פחות נרעשת ויותר מעובדת. פסיכולוג הוא בהחלט אופציה, אבל לא האופציה היחידה, כאמור. בהצלחה ושנה טובה ליאת

היי אני אם חד הורית ל2 בנים מקסימים הגדול בן 7 והקטן בן 3 וחצי. האבא של הילדים נמצא בכלא כבר 3 וחצי שנים. לפני שהוא נעצר היה לו ולילד הגדול קשר טוב והם עד היום בקשר טלפוני. ההתייעצות שלי האם לקחת את הילד הגדול לביקור מאחר והוא מאוד מתגעגע ומדבר עליו כל הזמן . אני כל השנים נמנעתי כי לא רציתי להביא את בני למקום כזה אבל מצד שני אולי עשיתי טעות ומנעתי ממנו משהו שהוא מאוד צריך, לראות אותו לחבק אותו ולדבר איתו פנים מול פנים. אשמח אם תעזרו לי בהתלבטות הזאת .

שלום מורן, ברור שמאחורי הפנייה שלך יש סיפור מורכב יותר ועצוב, הדורש מכולכם סוג של התמודדות ממושכת. לא סיפרת מה הילד שלך יודע/לא יודע, ומה אורכה של תקופת המאסר שנותרה. המשתנים הללו חשובים לצורך ההחלטה כיצד לנהוג. ככלל, אני מאמינה שאמירת האמת - כשהיא מותאמת לגילו ולרמת הבנתו של הילד - היא הדרך הטובה ביותר, גם כאשר האמת היא קשה ולא נוחה. עם זאת, במקרים מסוימים, יש לשקול את השפעת הדברים על נפשו של הילד, לטווח הקצר והארוך. ממליצה להשתמש בניסיונם של אסירים אחרים, ולהתייעץ עם גורמי הרווחה שבשב"ס. בדר"כ נצבר ניסיון בתחום זה, ומתגבשות מסורות של טיפול במשפחות. אם לא תקבלי מענה דרך הגופים בשב"ס, ממליצה לך לפנות לפגישת התייעצות עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להביא בחשבון את כל המורכבות של המקרה הפרטי שלכם, כולל מערך הכוחות ומעגלי התמיכה - ורק אז לעזור לך להחליט. בכל מקרה, מאחלת לכם שהפרשה העצובה הזו תגיע אל סיומה מהר ככל האפשר. שנה טובה ליאת

שלום בני בן שנתיים הכנסנו אותו לגן לראשונה.בבוקר כשנכנסים לגן ועד שנפרדים הוא לא יורד מהיידים(בערך 30 דקות הפרידה) ובוכה כשנפרדים.בגן הוא לא משתתף בחוגים,בוכה לסירוגין וצמוד לגננת.אך התנהגותו בגן לא כל כך מדאיגה אותי כמו אחרי זה בבית.הילד שאהב לאכול עכשיו כמעט ולא אוכל,יש לו התקפות היסטריה גם ביום וגם בלילות שאורכם כ15 דקות או אפילו יותר .ההיסטריה- הוא בוכה,רץ 100 צעדים בדקה ,מושך לעצמו שערות ומכה ,דוחף אותנו אך מצד שני לא נותן לנו ללכת לחדר אחר.קשה לו להפרד מהנעלי קרוקס הוא רוצה ללכת לישון ולהתקלח איתם.הוא לא עוד לא מדבר ( רק העברה ממילות נבחרות ) ומבין רק רוסית (הגננות לא מדברות רוסית) הגן הוא עד 16:00 החלטנו לתת לו זמן הסתגלות ארוכה יותר לכן התחלנו לקחת אותו ב 13:00. האם התנהגותו היא סבירה,האם אפשר לעזור לו ואיך,איך להגיב להתפרצויות היסטריה שלו.

שלום סבינה, שלום להורים האחרים מעתיקה למענך/למענכם משהו שכתבתי לפני כשנתיים, כאן בפורום, בתחילת שנת הלימודים, בעקבות פניות חוזרות בנושא קשיי הסתגלות לגן. אנא, קראו את הדברים, ואם יהיו שאלות - אני כאן. בבקשה - שלום רב לכל קוראי הפורום עקב ריבוי השאלות בנושא הקליטה בגן, אני משכתבת כאן תשובה שנתתי בעבר בנושא זה. אמנם אנחנו כבר בשבוע השני, אך תקופת ההסתגלות עדיין בעיצומה. לאחר חופשות החגים, יש לצפות להתחדשות הבכי, ולנסיגה זמנית גם אצל מי שהצליחו להתרגל. אנא הצטיידו בסבלנות. *** הסתגלות טובה לפעוטון או לגן תלויה ביותר מגורם אחד. היא קשורה למאפייני הילד עצמו (כמו מזג, גיל, בשלות) במאפייני ההורה (למשל רמות חרדה, צורך בשליטה) במאפייני הקשר הורה-ילד (הרמוני ובטוח, סימביוטי, חרד), במאפייני הגן והגננת (מס' ילדים, גיל הילדים, אופי המבנה, שעות הפעילות, רמות החרדה של הגננת, יכולתה לסבול נוכחות של הורים בגן, וכד'). לאור האמור כאן, קשה לתת עצה שתתאים לכל הילדים, לכל האימהות ולכל הגננות. ובכל זאת כמה דברים שכדאי לזכור. עבור ילד קטן, בעיקר מי שנכנס לגן בפעם הראשונה, מדובר במעבר דרמטי, המצריך תקופת הסתגלות. עליו ללמוד להיפרד מסביבתו המוכרת, להיפרד מדמויות מוכרות (אמא, מטפלת), ולסמוך על דמויות חדשות ולא מוכרות כמקור לחום, הרגעה וביטחון. לילד קטן עדיין אין תחושת זמן טובה, ושעה יכולה להיחשב כנצח. לכן, באמת חשובה ההדרגתיות, אך אין בה די. רצוי להקפיד על כמה כללים, גם כשנפרדים בהדרגה. בימים הראשונים מוטב להגיע עם הילד לגן, לשהות יחד איתו כשעה וללכת איתו הביתה, רצוי כשהוא נשאר עם "טעם של עוד". ביום השני אפשר להאריך את השהות המשותפת, ולנסות לשמור על פרופיל נמוך ככל האפשר. כדאי לאפשר אינטראקציה חיובית עם צוות הגן גם אם אנחנו נשארים איתו שם, רצוי לעודד מצבים בהם הגננות הן הכתובת לעזרה ולא אנחנו. גם ביום השני, מוטב לקחת את הילד איתנו הביתה, אפילו אם נדמה לנו שנעים לו. מהיום השלישי ואילך אפשר להתחיל להיפרד לזמנים קצרים, ולהגיע מהר יחסית, גם אם הגננת מדווחת שהכל נהדר. חשוב לזכור שגם אם הילד אינו בוכה, הוא נמצא בסיטואציה לא מוכרת, ולא ממש מבין האם נבוא לקחת אותו, מתי נבוא, ולמה בדיוק אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים לו "נתראה בצהריים". יש ילדים שבאמת נראים נפלא ביום הראשון, והבכי מתחיל רק ביום השני או השלישי, כשהם מבינים שהסידור החדש הוא לתמיד, וכבר מבינים מה המשמעות של להישאר הרבה שעות בלי אמא. יש, כמובן, גם את המסתדרים, שנראים אדישים או מרוצים מהסידור החדש. איכשהו, עבור רוב הילדים זהו סוג של מאמץ. כשמגיעים בבוקר אל הגן, רצוי לא למצות יחד עם הילד את כל מה שלגן יש להציע. עדיף לאפשר לו לחקור את הסביבה בקצב שלו, ולהשאיר חלק מהכייפים כאמצעי-עזר לגננת עצמה, שנשארת לפעמים עם ילד בוכה אותו עליה להרגיע ביעילות. לאחר ימי הקליטה הראשונים, כדאי להחליט על זמן סביר של שהות משותפת, רצוי לא יותר מכמה דקות, ולהיפרד מהילד לשלום. מוטב לא למרוח את הפרידה, אך גם לא להיעלם בפתאומיות ללא ידיעתו. כשאנחנו מגיעים לקחת את הילד הביתה, רצוי לעשות זאת בקיצור, ולצאת איתו מהגן מבלי להשתהות הרבה. חשוב שהילד הקטן יידע שכשאימא באה - הולכים, והמאמץ היומי שלו הסתיים. כל האמור כאן, יכול להיות מאד לא רלוונטי, אם הגננת שלכם אינה ידידותית כלפי תהליך הדרגתי שכזה או כלפי נוכחותם של הורים בגן. אחרי הכל, גם עבור הצוות, ימי הקליטה הם מאד לא פשוטים, והגננות מעדיפות להגיע מהר ככל האפשר לשגרת עבודה, גם במחיר של מס' ימי בכי 'מרוכזים'. אישית, איני מחבבת את הגישה הזו, ומקווה שתצליחו ליישם לפחות חלק מההמלצות. אחרי הכל, רוב הילדים באמת מוצאים את עצמם די מהר מתאקלמים במסגרת החדשה, נהנים מהעושר והעשייה בגן, ומתמודדים לא רע עם הפרידה. הניסיון מלמד שכאשר ההורים עצמם סומכים על הגננת, סומכים על הילד ושלמים עם רעיון הפרידה, ההסתגלות של הילד טובה ומהירה יותר. לעומת זאת, הורים אמביוולנטים, חרדתיים-יתר, ומתקשים לסמוך עלולים 'להדביק' את הילד בחששות ובדאגות שלהם, ולהקשות על תהליך ההסתגלות. תהליך ההסתגלות אינו נגמר בשבוע הראשון. יש ילדים שממשיכים לבכות ולהתנגד לפרידה גם בשבוע השני והשלישי. אם התהליך הראשוני היה הדרגתי וסבלני הסיכויים לבכי בשבוע השני והשלישי פוחתים, אם כי לא תמיד. יש ילדים שיפגינו גם בשבוע השני מצוקה גלויה: הם יבכו, יקבלו התקף זעם, יסרבו להתנחם בעזרתה של הגננת, יבעטו, יכו או יתחננו. אחרים יהיו מכונסים יותר, ויבטאו את המצוקה בדרכים עקיפות: הם יסרבו לאכול ולישון בגן, יאבדו את התיאבון בבית, יתעוררו בלילה, יתחילו להרטיב מחדש לאחר שנגמלו, יפגינו עצבנות ו'פתיל קצר', ייצמדו להורה, או יפתחו מחלה פיזית. חשוב לעמוד הכן מול הביטויים הללו, לקבל אותם בהבנה, ולעשות הכל כדי להקל על הילד הקטן לעמוד באתגר החדש. כהורים, רצוי להנמיך ציפיות מהילד בשבועות הראשונים בגן. אם הוא בוחר שלא להשתתף בפעילויות הגן, הניחו לו. לא נורא אם יפסיד שיעור ריתמיקה או שעת סיפור, ויישאר בארגז החול אם שם הוא מרגיש בטוח. אם אינו זוכר דבר ממה שעשה בגן, לא חייבים ללחוץ עליו לספר. זכרו שאם הוא אומר שלא כיף לו, זה לא סימן שטעיתם בבחירת הגן. תנו לו זמן, תמיכה ועידוד, וקוו לטוב. מקווה שספטמבר יעבור על כולנו בשלום. יישר כוח ליאת

שלום, הבן שלי בן 5 וחברתו מהגן, בת 4.5 חברים קרובים ונמצאים הרבה זה בחברת זו. חברים טובים מאוד. לאחרונה החלו במשחקי אבא-אמא, מתפשטים עד התחתונים, נשכבים, מתחבקים הרבה, היא שמה את ראשה על חזהו, כנראה מחקה את הוריה. היום ביקשו להכנס לחדר השינה ולסגור את הדלת, כשפתחנו ראינו אותה יושבת עליו, שניהם היו רק עם תחתונים. כמובן הפסקנו אותם מיד. איך להסביר לקטנים האלה שהמשחק הזה לא נכון מבלי להלחיץ אותם ובלי לעשות "ביג דיל" מהענין. אין לי מושג איך לגשת לזה. תודה מראש

שלום מאיה, משחקי אבא-אמא או רופא-חולה נפוצים מאד בקרב ילדי גן, והם מאפשרים מרחב לסיפוק הסקרנות המינית הטבעית ולעיבוד תכנים רגשיים. למרות שהמשחקים הללו לגיטימיים מהבחינה הפסיכולוגית, כיום - במידה רבה של צדק, ובשל הרגישות הרבה לנושאים של הטרדה/תקיפה מינית - הם מוגדרים כבלתי ראויים ואסורים. לכן, ההסבר צריך להיות מאד ענייני ורגוע, לפיו "אנחנו לא משחקים במשחקים בהם מתפשטים או נוגעים באיברי גוף אינטימיים, גם אם זה נעים לשניכם". כאן יש מקום להזכיר את גבולות הגוף ואת כללי המותר והאסור, תוך הדגשה של ההדדיות (לא נוגעים באחרים, ולא מאפשרים שיגעו בנו). תוכלי לומר בחיוך, שכדי לעזור להם, הם יוכלו לשחק רק בחדר הילדים, ועם דלת פתוחה. בשמחות! ליאת

שלום, הבת שלי בת 3.5. לאחרונה (כ3/4 חודשים אחרונים) היא לא מצליחה להרדם במשך יותר משעתיים. לפני זה היא הייתה נרדמת תוך כמה דקות, כי היא הייתה מוצצת אצבעות. אך לאחר הגמילה שקרתה בעקבות מחלה, היא לא מצליחה להרדם. היא מאירה את אחותה הגדולה, בוכה, יוצאת לשירותים, שותה - הכל בשביל לא לישון. היא ממשיכה כך עד שהיא לא מתמותת במיטה לקראת 10 בלילה. אשמח לעצתכם

שלום לנה, לא ציינת מה קרה שם, בתהליך הגמילה, והאם מה שקורה לה עכשיו קשור לגמילה ממציצת האצבע או למחלה שכפתה עליה את התהליך. אני מניחה שבזמן שהיא עסוקה ב"התנגדות לשינה" קורים הרבה דברים, כולל מעורבות שלכם בניסיונות להרדימה. לפעמים הניסיונות הללו, גם אם הם מלווים בכעס או חוסר סבלנות שלכם, עלולים להוות סוג של תגמול או צ'ופר עבור הילדה הקטנה, וכדאי להיות מודעים לכך ולהימנע מזה. אני ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה, שתייעל את הפעולות שלכם במהלך הערב. רוח הדברים, לפחות בעיני, היא להניח לילדה להישאר במיטתה, גם אם ערה, במינימום אינטראקציות איתכם. אל תאפשרו לה לצאת מהחדר או מהמיטה, והיא חייבת ללמוד זאת, גם אם תיאלצו להחזירה לשם (בנחישות אך ברוגע) מספר רב של פעמים בערב אחד. לא קל, אף אפשרי. בהצלחה ליאת

שלום הבן שלי בן 16.5 בטיפול כבר מספר פגישות ... בהתחלה עשה לו הפסיכולוג אבחון במספר פגישות הוא אמר לבני שעבור כתיבת האיבחון זה עלות נוספת שווה ערך לפגישה אחת כי זה הזמן שלוקח לו להכין את זה יש לציין שמחיר הטיפול לא יקר זה דרך קופת החולים העניין אם זה מקובל לשלם עבור עריכת /כתיבת האיבחון ? (אין לי התנגדות אבל חשוב לי לדעת) תודה רבה

שלום רב, אבחון הוא תהליך יקר, ובדר"כ - כשהוא נעשה באופן פרטי - מחירו יכול להגיע ל4000 ש"ח ויותר. איני מכירה את ההסדר של קופת החולים שלך, וגם לא ציינת את היקף האבחון ומטרתו. אני מציעה לברר את העניין במוקד המידע של הקופה. בכל מקרה, ככל שהדברים נוגעים לשכרו של הפסיכולוג, הדיון חייב להיעשות עם ההורים ולא דרך הילד. לעצם העניין, כתיבת דו"ח של אבחון פסיכודיאגנוסטי יכולה לארוך מספר שעות, ולפיכך, תשלום של פגישה אחת נראה בעיני הוגן מאד. כאמור, הדברים אמורים להיבדק מול קופת החולים שלכם. בברכה ליאת

שלום אין לי מושג את היקפו ומטרתו טיפול פסיכולוגי עקב בעיות שיש לילד ,התפרצויות זעם מצבי רוח ועוד .... זה אבחון שערך בין 3 ל-4 פגישות כולל "אי קיו" אין לי מושג את שמו ...כמובן שכל פגישה שנערכה שולמה בסופ"ש אני אקבל אותו ואדע יותר תודה שוב

הבן שלי בן שמונה התחיל היום לבכות וסיפר לי שכבר משנת הלימודים הקודמת חבר שלו מהכיתה נוגע לו באבר המין ובטוסיק ומבקש ממנו גם לגעת לו הוא סיפר שהם נוגעים עם הלשון אחד לשני באבר המין ושחבר שלו מבקש ממנו להוריד את המכנסיים ולשבת עליו הוא בכה וכעס על עצמו שהסכים לזה אבל אמר שהיה לו קצת נעים ומסקרן אני לא יודעת מה לעשות דיברתי איתו והסברתי לו שלאף אחד אסור לגעת בגוף שלו ושלא יסכים לזה יותר דיווחתי למורה שגם אמרה שזה חמור ושצריך לטפל בזה מה לעשות? איך להיתנהג ? אני ניגנבת

שלום אדווה, מדובר באירוע משמעותי שצריך לטפל בו מייד, מבלי 'להחליק'. ראשית, עלייך לשתף את אמו של הילד האחר, ולוודא שהוא עצמו לא נפל קרבן לתקיפה מינית. לפעמים, ילדים שהם קרבנות להטרדה/תקיפה מינית, הופכים בעצמם לתוקפים/מטרידים, וחשוב להקדים ולטפל לפני שנוצרת עבריינות. מאחר שהתופעה נמשכת כבר זמן רב, מן הראוי לבחון את מצבם הרגשי של הילדים. אני מניחה שהמורה (טוב מאד שדיווחת!) תדווח ליועצת ביה"ס ופסיכולוגית ביה"ס, שיפעלו עפ"י הפרוטוקול הקיים במקרים כאלה. ליתר ביטחון, אנא ודאי שזה קורה, ובמידת הצורך בקשי תמיכה עבור בנך, או לפחות הערכה על מצבו. כרגע, נסי להימנע מלכעוס על עצמך או להיכנס להיסטריה. במקום זאת, פעלי, ובכך תשדרי לבנך שאת בשליטה, מסייעת לו, ודואגת שאירועים כאלה לא יישנו. המשיכי בעבודת ההסברה, ובמקביל, הדקי את השגחתך על הילד. שימי לב גם להתנהגותו, ואם תחשדי שקיימות תגובות חדשות מדאיגות, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

קשיי השתלבות בגן בני בן 3.9 ילד חכם מאוד ובעל תכונות רגישות סבל מויסות חושי טופל אצל מרפאה בעיסוק. עבר לגן עירייה לאחר גן פרטי. בגן הפרטי היו לו קשיים לעיתים רחוקות להיפרד . בגן עירייה מתקשה זה מתחיל כבר מהבית בבכי בפרידה עצמה נרגע לאחר 2 דקות אבל עדיין סגור ולא נפתח חברתית לא תמיד יוצא לשחק בחצר וכו" . (חשוב לציין של מפחד לבקש אוכל שתיה וכ") פגש כבר מספר פעמים חברים מהגן אבל עדיין לא התחבר לאף אחד. הייתי מעוניין בטיפים?

שלום נתנאל, אין הבדל עקרוני בין גן פרטי לגן עירייה. הקשיים בהסתגלות יכולים לצוץ בכל תחילת שנה, ובשבועיים שלושה הראשונים, זה בהחלט סביר שנראה פה ושם קשיי פרידה ואפילו בכי. טוב שאתם מפגישים אותו עם חברים מהגן, זה חשוב. קחו בחשבון שילדים קטנים, כמונו המבוגרים, זקוקים לזמן כדי להתקרב ולהדק קשרים חברתיים. עודדו אותו והביעו ביטחון ביכולותיו להתגבר ולהתחבר. בתקופה זו, אפשר - בתיאום עם הגננות - לקצר מעט את יום הלימודים, וכך ליצור הדרגתיות ולהקל על מאמץ ההסתגלות. אפשר, בנוסף, לייצר טבלת תמריצים, שבה הילד אוסף מדבקות או כוכבים על כל בוקר שנפרד יפה ללא בכי. את המדבקות אפשר להמיר בסוף כל שבוע למתנה קטנה או צ'ופר משפחתי (ארוחה בחוץ, הליכה לסרט, וכד'). בהצלחה ושנה מוצלחת ליאת

קבוקר טוב, אני פונדקאית בחודש רביעי להריון. נשואה ויש לי ילדה בת 3 והייתי רוצה לדעת איך אתם ממליצים לי לדבר איתה על הנושא או לא לדבר איתה? אשמח לכל עזרה בנושא.

שלום נועה, תהליך הפונדקאות הוא תהליך סבוך ומורכב מבחינה רגשית (וכמובן מעוד בחינות), ומשפיע על כל הנוגעים בדבר. מסיבה זו, קמו גופים וחברות שמסייעות בתהליך, ומלווים את הפונדקאית וההורים בעזרתם של אנשי מקצוע (עובדות סוציאליות או פסיכולוגים). בכל מקרה, חשוב להסביר לילדה באופן בו תוכל להבין, שההריון שאת נושאת מגדל את תינוקם של זוג הורים שלא הצליחו לעשות זאת בעצמם. הסבירי (רק כשההריון יהיה נוכח וניכר לעין) שהתינוק בבטן שלך "הוא לא שלנו", ואחרי שהוא יוולד הוא יגדל בבית הוריו. נסי לא להכביר מידע רב מדי או מיותר, והיצמדי למה שהילדה שלך מבקשת לדעת. להערכתי, השאלות יגיעו בגלים, ועלייך להישאר רגועה מולן, ולספק את המידע בדרך הקרובה ביותר לאמת. כאמור, ממליצה לך מאד להיעזר במידע הרב שנצבר אצל אנשי המקצוע המנוסים בתחום, ואולי להתייעץ גם עם פונדקאית אחרת שעברה תהליך דומה. מאחלת לך הריון קל ולידה מהירה וטובה. ליאת

שלום, ביתי בת 2.4 ש'. גמולה כבר חודש. התחלנו בגמילה יום ובמקביל גם בלילה. לפני שבועיים היא התחילה לפספס כמעט כל לילה אז התחלתי לשים לה חיתול בלילה. לגבי היום- בבית היא בסדר גמור ובקושי מפספסת אבל בגן מפספסת המון (גם קקי!). אתמול אפילו ביקשה מהגננת שתשים לה חיתול. לא יודעת מה לעשות..אני קצת מיואשת.. נראה לי שהגננות בגן מתחילות לאבד סבלנות.. האם להחזיר לה את החיתול? תודה מראש :)

שלום איילת, אני נוטה לחשוב שמאימתי שהתחלנו בתהליך, אין לסגת ממנו, גם מול פספוסים וקשיים. האמביוולנטיות של המבוגר בהחלט יכולה להעיב על התהליך כולו. המסר לילדה צריך להיות "זהו, עכשיו כשאת גדולה, אנחנו מצפים שתעשי את הפיפי והקקי בסיר או באסלת השירותים. בהתחלה יברח לך פה ושם, כי את עוד לא רגילה, אבל בסוף תלמדי, וזה יהיה כיף". אני מציעה להשתמש בלילה בתחתוני הטיטול (pull ups), כדי להבדילם מהטיטולים הרגילים "שמעכשיו אנחנו כבר לא מחזיקים בבית, כי הם של קטנים...". אל תדאגי בעניין הגננות. אנשי חינוך טובים יודעים שמדובר בתהליך רצוף פספוסים, וזה בסדר כשזה קורה. נצלי את תקופת החגים כדי לעודד הצלחה ולבסס את בטחונה של הילדה ביכולתה להצליח. אם יש משהו שאפשר לנבא בוודאות - במיליון אחוז - זה שבסוף זה יצליח. אל תוותרי! בהצלחה ושבת שלום ליאת

שלום, במסגרת השיעורים לכיתות ט אני נכנסת פעם בשבוע לשיעורי כישורי חיים לכיתה אשר לומדים בה ילדים עם יכולות לבגרות וקשיים התנהגותיים. אלה תלמידים שלא התאפשר להם ללמוד כראוי בעבר ועכשיו ניתנת להם הזדמנות. בשיעור האחרון דיברנו על איפה אני רואה את עצמי בעוד 10 שנים. תלמיד שיתף ואמר כי בעוד 10 שנים הוא רואה עצמו בתאילנד ומעשן סמים. תלמיד אחר סיפר שהוא בברזיל עם כוסיות והוא מזיין כל פעם משהי אחרת. זה לשון הדברים. וכל אחד מהם סיפר בפרוט מה הן הפנטזיות שלהם. אני נותרתי מולם שואלת שאלות בהתעניינות רבה לקול צחוקים של ילדי הכיתה. היו רגעים של הקשבה אך גם רעשים. ייתכן שסיפרו זאת מתוך פנטזיה אמיתית או משאלה כמוסה ייתכן כי רצו להצחיק חברים. האם עליי לשתף את הוריהם במשאלתם? כיצד אוכל כן להקשיב להם ולא במחיר שארגיש מובכת מעט אך גם במקום מתעניין? נראה לי שנותרתי ללעג מול התלמידים למרות שגיליתי התעניינות אמיתית. כיצד עליי להמשיך ביתר השיעורים? האם לאפשר פתיחות כזאת? או להגביל אותה? ייתכן שלנושאים מכישורי חיים לא יתייחסו ברצינות כי זה מקום שאפשר להשמיע מבלי לחשוש....אך הבעיה היא בתכנים שבמובן מסויים מביכים.מה לעשות?

שלום רב עבודה טובה עם בני נוער כרוכה ביכולת לשרוד סגנון דיבור בוטה מבלי להיבהל. כל הווייתם של בני הנוער נוגעת באותם תכנים מביכים - מיניות מתפרצת, מרד ומחוות "קצה" - ואיני רואה אפשרות לגעת באמת בעולמם, מבלי להכניס רגל גם אל המחוזות הללו. תנאי שני ליצירת ברית של אמון וקרבה עם מתבגרים, קשור להסכמה של המבוגר המטפל (או המחנך) להדיר במידת מה את ההורים ממרחב הטיפול או הקשר, לפחות כל עוד הנער אינו מסכן את עצמו. למה, בעצם, צריך לשתף את ההורים בפנטזיה הפרועה של הילדים? על איזה חוק הם עוברים, ומה בעצם רע בלפנטז? למרות כל האמור כאן, חשוב שגם את תוכלי לחוש בנוח בשיעורים הללו. חלק מכישורי החיים שראוי ללמדם, זה דיבור נאות ומכבד. ולכן, הייתי מגיבה בחיוך, וללא כל בהלה או זעזוע, מבקשת מהנער לנסות לתאר שוב את הפנטזיה שלו בשפה נקייה יותר. זכרי שחלק חשוב מההנאה שלהם בשיעור, זה לבחון אותך ואת תגובותייך. אם תצליחי להישאר שלווה גם מול הפרובוקציות, יש סיכוי טוב יותר שהם יוותרו על ה'דאחקות' ויוכלו להתקרב לעצמם. היי חזקה :-) ליאת

מחפשת פסיכולוג ילדים מומלץ דרך מכבי באזור השרון, אשמח מאוד לקבל המלצות. תודה לי

שלום לי, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית הגן או ביה"ס או רופא הילדים שלכם הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה ליאת

במשפחה נורמטיבית בה אין בעיה להורה להישאר ואין בעיה כלכלית. מצד אחד אני קוראת שרוב המומחים אומרים שהכי טוב לילד מתחת לגיל שנתיים להיות בטיפול של אחד על אחד ולאחר מכן להסתפק בגן עד הצהריים. מצד שני אני מתרשמת שאותם ילדים שהיו מגיל 4-6 חודשים במסגרות גדולות עם יחסית מעט אנשי צוות ועד שעות מאוחרות מידי יום, דווקא מראים יותר עצמאות ויותר כישורים חברתיים, ואילו הילדים שזכו לטיפול צמוד יותר, הם ביישניים יותר ובעלי בעיות חברתיות. במילים אחרות האם לתת לילד לחיות בסביבה קשה יותר שתגרום לו יותר בכיות ומחלות בגיל צעיר אבל בסופו של דבר תתחשל להרבה שנים קדימה. אז מה נכון לעשות (ושוב, בהנחה שלהורים אין בעיה חיצונית).

שלום, החלטה על מועד הכנסת ילד לגן נגזרת משיקולים שונם ואינני חושב שיש מרכיב אחד שניתן להצביע עליו כחד משמשעי בתהליך זה. יתכן מצב בו קיימת "היכולת הכלכלית" שמאפשרת להשאיר את הילד בבית זמן רב יותר אך אפשרות זו אינה מתיישבת עם יכולות והעדפות אחרות של ההורים. קיימים גם מצבים הפוכים כמובן. אינני מכיר מתאם בין הכנסת ילד בגיל צעיר למסגרת חינוכית ובין עצמאות וכישורים חברתיים. אם כבר, אז ההפך הוא הנכון. תינוקות וילדים זקוקים למסגרת מכילה ובטוחה, הנותנת מענה לצרכיהם הפיזיים והרגשיים באופן תואם גיל והתפתחות (גם מבחינת זמינות הגורמים המטפלים). חשיפה למצבי תסכול הינה חשובה במהלך ההתפתחות אך מצבים אלו מגיעים באופן טבעי כחלק מהחיים ואין שום צורך לייצר מצבים כאלה במתכוון על מנת "לחשל" את הילד. אומר זאת שוב, אין שום צורך לתת לילד לחיות "בסביבה קשה", בכי ומחלות והדבר אינו מומלץ כלל ועיקר. בהצלחה, אמיר.

שלום,ליאת יקרה. התגעגעתי אליך. אני קוראת כאן מידי פעם ותמיד לומדת משהו מעניין. טוב שיש מקום כזה.((-: אולי אני אשתף אותך במשהו שמטריד אותי... תראי כשאני מחנכת את הילדים שלי תמיד הילדות שלי כאילו יושבת לי על הכתפיים ומדברת משם.היא תמיד תמיד שם.יש לזה את הצד הטוב,שאני יודעת ששייכות למשפחה,חום,אהבה,קבלה וכו' הם צרכים בססיים קיומיים של הילדים.לכן אני נגיד לא מפחדת לאבד את הילד כאשר כתגובה על התנהגות גרועה מאוד או חוצפה רצנית אני פשוט מתרחקת ומפסיקה לעשות בשבילו כל מיני דברים,בכבוד כמובן.אני יודעת שהילד יבוא,לא תהיה לו בררה.מצד שני אני כן מפחדת שאני אעשה משהו,כולנו לפעמים טועים,נגיד,כולנו לפעמים כועסים,לא יודעת.אני יודעת שזה לא הגיוני,אבל אני מפחדת לגרום להם לעבור אפילו אם חלק משבע מדורי גהנום שאני עברתי...ועוד,אני בעיקרון לא בקשר עם ההורים שלי.ילדים יודעים שיש אותם וזה כמעט הכל.לא שאני חלילה לא מאפשרת קשר אבל זה מה שיש.אני גם לא משתפת את אימא שלי במה שקורה בחיים שלי.מצד שני,היא גם מעולם לא ביקשה זות...מפחיד אותי שהילדים שלי לא ישתפו אותי בחיהם כשיגדלו,שלא יהיה לי קשר עם הנכדים... תשלחי לי חיבוק וכוח? זקוקה להם מאוד היום. שלך,חני,בחום.

שלום חני, כולנו, ההורים, עושים כמיטב יכולתנו, בניסיון לאזן בין הרצון לחבק ולעטוף את הילדים באהבה גדולה, לבין ההכרח לחנכם לכללי עשה ואל תעשה. נדמה לי שהורה מודע, קשוב ואינטרוספקטיבי (כזה היודע ויכול להתבונן אל תוך עצמו) לא יגרום נזק לילדיו, גם אם יטעה פה ושם. ומי מאיתנו לא טועה? היחסים שלנו עם הילדים - בכל גיל - הם משהו שעלינו להרוויח, בעבודה יומיומית ובמעשים. האפשרות שהילדים שלנו ינתקו קשר ביום מן הימים קיימת, אך לא סבירה כשמדובר ביחסי קרבה וכבוד, הנשמרים לאורך השנים. ממה שלמדתי על ההורות שלך דרך הפורום שלנו, החרדה שלך נשמעת מאד מרחיקת לכת. השתדלי להמשיך ליהנות מילדייך, להשקיע בהם ולטפח אותם מבלי לשעבד אותם לפחדים שלך. אין לי ספק שהמאמץ שלך יישא פרי בבוא היום. שולחת לך מלוא חופניים עידוד וכוח! ליאת

שלום לכם, אני אובדת עיצות לגבי הבן שלי שהוא בן 5 ואיני יודעת למי לפנות לגבי בעיות ההתנהגות שהחמירו לאחרונה: הילד לא מצליח להתמודד עם "לא". הוא כועס, מעיף דברים, פותח דלת באמצע נסיעה, בורח מהבית לרחוב. רגיש מאוד, נעלב בקלות ולא שוכח שנפגע, ביישן ולא יוצר קשר אלא אם כן פונים אליו, עצור מאוד-לא מספר מה מפריע לו רק אחרי שנרגע. צועק בבית, לא רוצה ללכת לגן. ההתנהלות היום יומית בלתי אפשרית אני מיואשת. למי צריך לפנות? תודה מראש

שלום הדס, על פניו, נדמה לי שהכתובת הרלוונטית היא פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לתת לכם הדרכה הורית, ובמידת הצורך לשקול התערבות נוספת. אם את חוששת שקיימת בעייה התפתחותית אורגנית או בעיה תקשורתית (לתחושתי לא זה המצב, אך המידע שעומד לרשותי חלקי מאד), אזי הכתובת היא המכון להתפתחות הילד. כאמור, מן התיאור שלך עולה ניחוח חזק מאד של בעיית גבולות וקשיי וויסות, הניתנים לטיפול בדרך של הדרכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת,בני סובל מעצירות רגשית ,הוא בן ארבע וחצי,בעבר נתקלנו בבעיה וניגשנו למטפלת רגשית והוא טופל בפרחי באך,הטיפול עזר אבל בחודשיים האחרונים הבעיה החמירה. מאוד קשה לנו לראות אותו במצב הזה הוא מתאפק ימים שלמים ולבסוף בלית ברירה עושה את צרכיו בשירותים.אני מחפשת פתרון לילדי היקר אשמח לעזרה

שלום רב, המושג "עצירות רגשית" אינו ברור לי עד הסוף. האם העצירות קשורה לפחד מעשיית הצרכים על רקע של חוויה טראומטית כלשהי? האם הוא חושש לשבת על האסלה? האם אתם נתונים בסוג של מאבקי כוח? מה בדיוק נח תחת ההגדרה שלך? ציינת שהוא טופל רגשית, אך עלייך לדעת שטיפול בפרחי באך אינו נופל לקטגוריה הזו והוא *אינו* טיפול רגשי. מי שאמון על תחום הטיפול הרגשי בילדים הם פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים קליניים או מטפלים בהבעה. כדי לטפל בבעיה, חשוב לאבחן תחילה מה היא. לכן, אני ממליצה לך מאד להגיע להתייעצות (אפילו חד פעמית) אצל פסיכולוג ילדים המתמחה בהדרכת הורים, ולקבל כלים יעילים להתמודדות. עד אז, נסו להפחית את העיסוק בצרכים שלו. כשאת רואה שהוא מתאפק אל תגיבי ואל תפצירי בו להגיע לשירותים. תוכלי, לכל היותר, לומר בשלווה משהו כמו "אני רואה שאתה צריך קקי. אם תרצה שאלווה אותך לשירותים, תבקש ממני ואבוא בשמחה". וזהו. מעבר לכך, תנו לטבע לעשות את שלו. בהצלחה ליאת

הקשבתי לעצתך וניגשנו למטפלת רגשית,בעזרת המסע המטפלת הגיע לשורש הבעיה וכבר למחרת הילד עשה את צרכיו בצורה יותר שלווה.ממליצה בחום...

אני צריכה המלצות חמות על פסיכולוג או פסיכולוגית טובים בעיר חולון, הטיפול עבור נער בן 14.

שלום מיכל, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית הגן או רופא הילדים שלכם הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. אפשרות נוספת - חיפוש באתר איט"ה, המרכז מטפלים מיומנים בגישת ה- CBT. בהצלחה ליאת

שלום צריכה את עזרתכם בפסיכולוג ילדים צעיר ומצויין לבני בן ה 11 , באשור נס ציונה ראשון לציון רחובות אם יש פסיכולוג ממש מעולה אבל באזור ת"א זה יהיה גם בסדר תודה

שלום רחלי, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית ביה"ס או רופא הילדים שלכם הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה

ליאת שלום, הבן שלי בן 3.3 חודשים. נכנס לגן לראשונה בגיל 1.3 חודשים ובכה בכניסה לגן ברוב השנה לפחות בחצי שנה הראשונה ואפילו יותר. בגיל שנתיים נכנס לגן חדש וההתאקלמות היתה קשה מאוד הגננות אמרו שהוא מאוד רגיש ובוכה הרבה הוא היה נרגע ופתאום מתחיל שוב לבכות באוכל או בחצר, ככה בהפסקות זה היה ככה נראה לי חודשיים בערך ואז היה בוכה רק בכניסה לגן גם במשך רוב השנה. השנה הוא כבר בן 3 ושוב לכנס לגן חדש בגן יש הרבה ילדים שגדולים ממנו ואף אחד לא בוכה חוץ ממנו הוא נכנס לגן בבוקר בוכה ואי אפשר להרגיע אותו. הוא ילד מאוד חכם ומבין ולא משנה כמה אנחנו מדברים איתו כלום לא עוזר. יש משהו שאפר לעשות כדי להרגיע אותו? להגיד משהו?

שלום חגית, הדברים שלך לבדם אינם מספיקים כדי לבסס הבנה לגבי המקור לקושי. יש (מעט) ילדים שממשיכים לבכות בזמן הפרידה עד סוף השנה, ואז זה בדר"כ קשור ליחסי הורה-ילד, ולמה שפסיכולוגים מכנים "רווחים משניים" מהסיטואציה. כלומר, ההתעסקות הזאת, כל בוקר, הופכת למעין טקס פרידה, שיש בו גם 'גמולים', כמו שידולים, הפצרות, הבטחת מתנות/פרסים/צ'ופרים, וכד'. לפעמים, אגב, הבכי העקשני של הילדים מחייב בדיקה מעמיקה לגבי איכות הגן, ויכולתן של הגננות להכיל ולתמוך/לספק עניין וגרייה תואמי גיל. לפעמים, הבכי הממושך יכול לשקף קשיים בוויסות, קשיים בתקשורת, וכד'. בקיצור - קשה לומר מכאן. אם אינך שקטה, תוכלי לנסות להגיע לפגישת התייעצות אחת עם פסיכולוג ילדים, ולחשוב על התערבות שתכוון בצורה מדוייקת יותר לקושי הרלוונטי. בהצלחה ליאת

שלום, ביתי בת שנה וחודשיים, עד עכשיו היתה איתי בבית (ללא מטפלת, מידי פעם בילתה אצל סבא וסבתא שלה כמה שעות לבד, ללא כל קושי). בעלי ואני רשמנו אותה לגן מתוך כוונה שאחזור לעבודה וללימודים אבל יש לי נקיפות מצפון בנוגע לענייו - היא מרגישה לי צעירה מידי, תינוקת פיצפונת, בשביל להיות במסגרת כזו, רחוק מהוריה כל כך הרבה שעות ביום כל השבוע. אני מרגישה קרועה בין הרצון שלי "לחזור לחיים" (אני שחוקה לחלוטין מהשנה האחרונה) לבין החשש שלי שאני עושה לה נזק. בינתיים ההסתגלות שלה לא קלה בכלל - היא בוכה בפעוטון (אני מביאה אותה כל יום בשבוע האחרון למקסימום שעתיים ואז לוקחת אותה הביתה. בתחילה נפרדתי ממנה לעשרים דקות עכשיו כבר לשעתיים שלמות) ולא מסכימה לשתות כשהיא שם בלעדיי. תחושת הבטן שלי היא שהפרידה הזאת ביננו לא טבעית ולא רצויה, אבל, שוב - אני מרגישה שאני מתקרבת לגבול של היכולת שלי להשאר איתה בבית. (אגב, עושה רושם שמשעמם לה בבית איתי כבר). האם גיל שנה וחודשיים הוא לא מוקדם מידי בשביל פעוטון? האם זה עלול לעשות לה נזק נפשי, הנטישה הזאת? לאיזו מין התסגלות לצפות וכיצד אפשר לעזור לה? תודה

שלום שני, להכניס ילד בפעם הראשונה לגן, זה אף פעם לא קל. כפי שאת ודאי רואה ויודעת, ילדים רבים מוכנסים למוסדות חינוך למיניהם, כבר כתינוקות רכים, ומסתבר שרובם שורדים ללא נזקים נפשיים. לפעמים גם רווחתו של ההורה קריטית, ומן הראוי להתחשב בה. עקרונית, כל צרכיו של תינוק בגיל כזה מסופקים במסגרת הביתית. לגן מתחיל להיות יתרון על פני הבית סביב גיל שנתיים, שנתיים וחצי. ועם זאת, הורים רבים אינם יכולים להרשות לעצמם לשבת בבית זמן כה ממושך, ומכאן הצורך במסגרת. לתפיסתי, הכלל המנחה בבחירת המסגרת לתינוקות לפני גיל שנתיים הוא - מינימום ילדים על כל מבוגר. הטוב ביותר - מטפלת, ואם לא מתאפשר - מסגרת עם מעט ילדים והרבה מטפלות. זכרי שגם מסגרת טובה מתנהלת עפ"י לו"ז שרירותי, ויש מצב שהילדה שלך תצטרך לחכות בתור להאכלה, להחלפת טיטול, להשכבה, רחצה וכו'. (אני מניחה מראש שהבחירה היא באנשי מקצוע טובים ומיומנים). מרגע שהחלטת על מסגרת, ההדרגתיות שאת עושה היא מצויינת. גם אם את משלמת על יום שלם, אפשרי לילדתך את ההדרגה, בקצב שלה, עד שתרגיש בבית במקום החדש. בסופו של דבר, רוב הילדים מסתגלים ולומדים להסתדר ולסמוך על דמויות חדשות שאינן אמא. בהצלחה! ליאת

תודה רבה, ליאת, על התשובה. בכל זאת הייתי רוצה לשאול שאלת המשך - מה הופך את גיל שנתיים לקו פרשת מים בה מסגרת של גן עדיפה על מסגרת ביתית? ההפתחות הקוגניטיבית או הרגשית או הפסיכולוגית של הילד? לתינוקת שלי, למשל, אוצר מילים של מעל 45 מילים, היא הולכת ורצה, יודעת לזהות ולהצביע על עצמה ועל בובה על איברים רבים בגוף ובפנים (מעל 7)וכמן כן עושה רושם שנהנית מאוד ממצבים חברתיים. האם נכון יהיה להניח על בסיס זה שבמקרה הפרטי שלה היא מתאימה יותר, חרף גילה הכרונולגי, למסגרת גן? או שהדבר תלוי אך ורק בהתפתחות רגשית שבשום אופן עדיין לא בשלה בגילה (כאמור, שנה וחודשיים)? שוב תודה

שלום ליאת בני בכיתה ב' נהייה קצת חוצפן .הוא כבר לא מקשיב לנו כמו פעם אבל אני מניחה שלא בצורה חריגה משאר בני גילו . הוא כבר לא "צייתן" כמו שהיה ונהיו ויכוחים משא ומתן וכו' סביב מטלות כמו מקלחת (אחרי זה לפני זה וכו) כמו שיעורי בית (כאלה שאני נותנת כמו קריאה מעבר למה שניתן בבית ספר) . בבית ספר הוא בסדר גמור ומסיים את שיעורי הבית במועדונית אבל אם יש לו טעויות וצריך לעשות שוב בבית אז מתחילים העצבים.הוא ממש מתעצבן וקשה לו להקשיב ולפעמים מתווכח שהתשובה כן נכונה .וכל האוירה סביב התיקונים היא בעצבים (גם אני לא הכי רגועה שיש יש לציין ברגע שהוא הופך עצבני גם אני) . הוא מאד פרפקציוניסט .שאלותיי הן בעצם : 1.האם להבליג על הטעויות ולתת לו שהמורה תראה אותן ותעיר לו היא 2.כמה ללחוץ עליו והאם להעניש כשלא בא לאמבטיה /לצחצח שיניים וכו' בזמן שביקשנו 3.כשהוא מתעצבן או מרים לעיתים את הקול .אני כמובן מעירה לו וכו' אבל מוצאת את עצמי מאיימת גם בעונש וזה מתחיל לעייף כי זה לא משהו חד פעמי . 4.דבר אחרון שהכי צורם לי שקרה היום ורציתי לדעת מה הנזק שנגרם .בעלי כעס עליו על הסחבת של הבוקר שנבעה מהעייפות שלו וצעק עליו.כשאני ביקשתי שירגע הוא אמר לי ליד הילד! "נמאס לי ממנו " אני ישר תיקנתי ש"נמאס לך מההתנהגות שלו בבוקר" והוא תיקן עצמו גם אבל לי יש עדיין צביטה בלב . מה זה גורם לילד להרגיש ? תודה

שלום דנה, על הרצף שבין צייתנות לחוצפה יש הרבה נקודות חשובות ביניהן- משא ומתן, עצמאות, תקשורת, עמידה על שלי, גיבוש דעה וכו'. לתפיסתי, המטרה היא לא לייצר ילד צייתן, אלא ילד עצמאי, שלוקח אחריות, מכבד אך גם דעתן. הרבה פעמים אנחנו עוסקים בהאם הילד מקשיב לנו, לפעמים שוכחים לשאול את עצמנו האם אנחנו מקשיבים לילד שלנו? התקשורת הבינאישית שבין ילד להוריו היא הבסיס ליכולות הבינאישיות שלו בעולם שמחוץ לבית. לכן אני מציע לבסס תקשורת בונה, מכבדת והדדית, כזו שאת רוצה שתהיה לו גם בקשרים אחרים בחיים. בנוגע לשאלות שלך: 1. השימוש במילה להבליג מלמד על תפיסה לפיה את מחויבת לתקן, בעוד ששיעורי הבית הן באחריותו, גם העשייה וגם טיבה. לדעתי האחריות המשותפת בגיל הזה היא על עצם עשיית השיעורים ולא מעבר לזה. אם הילד רוצה לתקן ומשתף אותך זה נפלא אך זה לגמרי נתון להחלטתו. 2. לפני המחשבה על עונש או לחץ, אפשר לנסות דרך אחרת. במקום שהשיח שלכם יהיה במקום בו אמא רוצה שתתקלח ואתה לא רוצה. אפשר כבר בשעות הערב המוקדמות לקבוע איתו מסגרת זמנים ולאפשר לו לבחור מתי הוא רוצה להתקלח. גם כאן, את קובעת את המסגרת (מתקלחים כל יום) והוא יכול להשפיע על מתי. אם בכל זאת הוא מסרב, אז צריך להבהיר לו בהתנהגות ולא רק במילים שלמעשים שלו יש השלכות (ולא עונש). כמו- אין טלוויזיה/מחשב/ספר/משחק עד שהוא לא מסיים את שמוטל עליו בזמן שקבעתם. אם בכל זאת הוא מסרב, תני לו ללכת לישון בלי מקלחת, זה לא נעים אך שום דבר קריטי לא יקרה מזה. כך הוא ירגיש שהוא זה שמפסיד כתוצאה מהמעשים שלו. 3. כשהוא מתעצבן או מרים את הקול, נסי להגיב בקור רוח, לומר שבאופן הזה את לא מוכנה לנהל איתו שיחה ושתמשיכו לדבר רק כשהוא יירגע וידבר באופן מכבד. התרחקי ממנו ותני לו להירגע. 4. אם זה חד פעמי, זה לא נעים אבל יכול לקרות. המשיכי בהפרדה שבין התנהגות לאישיות. בברכה, קובי.

שלום בני בן 16 לומד ביא תלמיד די טוב ורציני אך אין לו חברים כלל אף לא אחד הוא אינו עצוב או מדוכא מהמצב ונראה שזה לא ממש מטריד אותו . שאלתי אותו על כך והוא אמר שיש לו חברים איתם נפגש בזמן הלימודים כלומר בהפסקות וגם אמר שאינו מוטרד במיוחד מכך שלא נפגש איתם אחרי הלימודים. תופעה זו החלה מלפני שנה והלכה והחמירה עד כדי מספר חודשים ללא מפגשים כלל עם חברים. איך אני בתור אימו אמורה להתייחס לתופעה ומה ההסבר האפשרי? מאז היותו ילד הוא תמיד עסק בספורט והיה עסוק מאוד במשחקי ליגות מספר שנים שעוסק בספורט אך לא תחרותי ויש לו מספיק זמן אחהצ.

שלום שרון, בימנו, להיות לבד בחדר לא בהכרח אומר לא לתקשר עם אנשים... מעניין לבדוק איתו איך הוא מסביר את השינוי הזה וכיצד הוא ממלא את זמנו, בעדינות כמובן. אני מבין את הדאגה שלך, במקרים רבים הסתגרות והתבודדות יכולים להעיד על מצוקה נפשית. אבל חשוב לזכור שכל מקרה לגופו ושיש לבחון את התמונה המלאה. כלומר, המצב הרגשי של הנער, רמת התפקוד בלימודים, שינויי במצב רוח, שינויים בהרגלי השינה והאכילה וכד'. כל עוד זה הסימן המדאיג היחיד, אז כנראה שמדובר בהעדפה אישית שלו שאפשר לדון על טיבה, אך היא אינה מדאיגה במובן הנפשי. בברכה, קובי.