פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, ביתי בת שנה וחודשיים, עד עכשיו היתה איתי בבית (ללא מטפלת, מידי פעם בילתה אצל סבא וסבתא שלה כמה שעות לבד, ללא כל קושי). בעלי ואני רשמנו אותה לגן מתוך כוונה שאחזור לעבודה וללימודים אבל יש לי נקיפות מצפון בנוגע לענייו - היא מרגישה לי צעירה מידי, תינוקת פיצפונת, בשביל להיות במסגרת כזו, רחוק מהוריה כל כך הרבה שעות ביום כל השבוע. אני מרגישה קרועה בין הרצון שלי "לחזור לחיים" (אני שחוקה לחלוטין מהשנה האחרונה) לבין החשש שלי שאני עושה לה נזק. בינתיים ההסתגלות שלה לא קלה בכלל - היא בוכה בפעוטון (אני מביאה אותה כל יום בשבוע האחרון למקסימום שעתיים ואז לוקחת אותה הביתה. בתחילה נפרדתי ממנה לעשרים דקות עכשיו כבר לשעתיים שלמות) ולא מסכימה לשתות כשהיא שם בלעדיי. תחושת הבטן שלי היא שהפרידה הזאת ביננו לא טבעית ולא רצויה, אבל, שוב - אני מרגישה שאני מתקרבת לגבול של היכולת שלי להשאר איתה בבית. (אגב, עושה רושם שמשעמם לה בבית איתי כבר). האם גיל שנה וחודשיים הוא לא מוקדם מידי בשביל פעוטון? האם זה עלול לעשות לה נזק נפשי, הנטישה הזאת? לאיזו מין התסגלות לצפות וכיצד אפשר לעזור לה? תודה

שלום שני, להכניס ילד בפעם הראשונה לגן, זה אף פעם לא קל. כפי שאת ודאי רואה ויודעת, ילדים רבים מוכנסים למוסדות חינוך למיניהם, כבר כתינוקות רכים, ומסתבר שרובם שורדים ללא נזקים נפשיים. לפעמים גם רווחתו של ההורה קריטית, ומן הראוי להתחשב בה. עקרונית, כל צרכיו של תינוק בגיל כזה מסופקים במסגרת הביתית. לגן מתחיל להיות יתרון על פני הבית סביב גיל שנתיים, שנתיים וחצי. ועם זאת, הורים רבים אינם יכולים להרשות לעצמם לשבת בבית זמן כה ממושך, ומכאן הצורך במסגרת. לתפיסתי, הכלל המנחה בבחירת המסגרת לתינוקות לפני גיל שנתיים הוא - מינימום ילדים על כל מבוגר. הטוב ביותר - מטפלת, ואם לא מתאפשר - מסגרת עם מעט ילדים והרבה מטפלות. זכרי שגם מסגרת טובה מתנהלת עפ"י לו"ז שרירותי, ויש מצב שהילדה שלך תצטרך לחכות בתור להאכלה, להחלפת טיטול, להשכבה, רחצה וכו'. (אני מניחה מראש שהבחירה היא באנשי מקצוע טובים ומיומנים). מרגע שהחלטת על מסגרת, ההדרגתיות שאת עושה היא מצויינת. גם אם את משלמת על יום שלם, אפשרי לילדתך את ההדרגה, בקצב שלה, עד שתרגיש בבית במקום החדש. בסופו של דבר, רוב הילדים מסתגלים ולומדים להסתדר ולסמוך על דמויות חדשות שאינן אמא. בהצלחה! ליאת

תודה רבה, ליאת, על התשובה. בכל זאת הייתי רוצה לשאול שאלת המשך - מה הופך את גיל שנתיים לקו פרשת מים בה מסגרת של גן עדיפה על מסגרת ביתית? ההפתחות הקוגניטיבית או הרגשית או הפסיכולוגית של הילד? לתינוקת שלי, למשל, אוצר מילים של מעל 45 מילים, היא הולכת ורצה, יודעת לזהות ולהצביע על עצמה ועל בובה על איברים רבים בגוף ובפנים (מעל 7)וכמן כן עושה רושם שנהנית מאוד ממצבים חברתיים. האם נכון יהיה להניח על בסיס זה שבמקרה הפרטי שלה היא מתאימה יותר, חרף גילה הכרונולגי, למסגרת גן? או שהדבר תלוי אך ורק בהתפתחות רגשית שבשום אופן עדיין לא בשלה בגילה (כאמור, שנה וחודשיים)? שוב תודה

שלום ליאת בני בכיתה ב' נהייה קצת חוצפן .הוא כבר לא מקשיב לנו כמו פעם אבל אני מניחה שלא בצורה חריגה משאר בני גילו . הוא כבר לא "צייתן" כמו שהיה ונהיו ויכוחים משא ומתן וכו' סביב מטלות כמו מקלחת (אחרי זה לפני זה וכו) כמו שיעורי בית (כאלה שאני נותנת כמו קריאה מעבר למה שניתן בבית ספר) . בבית ספר הוא בסדר גמור ומסיים את שיעורי הבית במועדונית אבל אם יש לו טעויות וצריך לעשות שוב בבית אז מתחילים העצבים.הוא ממש מתעצבן וקשה לו להקשיב ולפעמים מתווכח שהתשובה כן נכונה .וכל האוירה סביב התיקונים היא בעצבים (גם אני לא הכי רגועה שיש יש לציין ברגע שהוא הופך עצבני גם אני) . הוא מאד פרפקציוניסט .שאלותיי הן בעצם : 1.האם להבליג על הטעויות ולתת לו שהמורה תראה אותן ותעיר לו היא 2.כמה ללחוץ עליו והאם להעניש כשלא בא לאמבטיה /לצחצח שיניים וכו' בזמן שביקשנו 3.כשהוא מתעצבן או מרים לעיתים את הקול .אני כמובן מעירה לו וכו' אבל מוצאת את עצמי מאיימת גם בעונש וזה מתחיל לעייף כי זה לא משהו חד פעמי . 4.דבר אחרון שהכי צורם לי שקרה היום ורציתי לדעת מה הנזק שנגרם .בעלי כעס עליו על הסחבת של הבוקר שנבעה מהעייפות שלו וצעק עליו.כשאני ביקשתי שירגע הוא אמר לי ליד הילד! "נמאס לי ממנו " אני ישר תיקנתי ש"נמאס לך מההתנהגות שלו בבוקר" והוא תיקן עצמו גם אבל לי יש עדיין צביטה בלב . מה זה גורם לילד להרגיש ? תודה

שלום דנה, על הרצף שבין צייתנות לחוצפה יש הרבה נקודות חשובות ביניהן- משא ומתן, עצמאות, תקשורת, עמידה על שלי, גיבוש דעה וכו'. לתפיסתי, המטרה היא לא לייצר ילד צייתן, אלא ילד עצמאי, שלוקח אחריות, מכבד אך גם דעתן. הרבה פעמים אנחנו עוסקים בהאם הילד מקשיב לנו, לפעמים שוכחים לשאול את עצמנו האם אנחנו מקשיבים לילד שלנו? התקשורת הבינאישית שבין ילד להוריו היא הבסיס ליכולות הבינאישיות שלו בעולם שמחוץ לבית. לכן אני מציע לבסס תקשורת בונה, מכבדת והדדית, כזו שאת רוצה שתהיה לו גם בקשרים אחרים בחיים. בנוגע לשאלות שלך: 1. השימוש במילה להבליג מלמד על תפיסה לפיה את מחויבת לתקן, בעוד ששיעורי הבית הן באחריותו, גם העשייה וגם טיבה. לדעתי האחריות המשותפת בגיל הזה היא על עצם עשיית השיעורים ולא מעבר לזה. אם הילד רוצה לתקן ומשתף אותך זה נפלא אך זה לגמרי נתון להחלטתו. 2. לפני המחשבה על עונש או לחץ, אפשר לנסות דרך אחרת. במקום שהשיח שלכם יהיה במקום בו אמא רוצה שתתקלח ואתה לא רוצה. אפשר כבר בשעות הערב המוקדמות לקבוע איתו מסגרת זמנים ולאפשר לו לבחור מתי הוא רוצה להתקלח. גם כאן, את קובעת את המסגרת (מתקלחים כל יום) והוא יכול להשפיע על מתי. אם בכל זאת הוא מסרב, אז צריך להבהיר לו בהתנהגות ולא רק במילים שלמעשים שלו יש השלכות (ולא עונש). כמו- אין טלוויזיה/מחשב/ספר/משחק עד שהוא לא מסיים את שמוטל עליו בזמן שקבעתם. אם בכל זאת הוא מסרב, תני לו ללכת לישון בלי מקלחת, זה לא נעים אך שום דבר קריטי לא יקרה מזה. כך הוא ירגיש שהוא זה שמפסיד כתוצאה מהמעשים שלו. 3. כשהוא מתעצבן או מרים את הקול, נסי להגיב בקור רוח, לומר שבאופן הזה את לא מוכנה לנהל איתו שיחה ושתמשיכו לדבר רק כשהוא יירגע וידבר באופן מכבד. התרחקי ממנו ותני לו להירגע. 4. אם זה חד פעמי, זה לא נעים אבל יכול לקרות. המשיכי בהפרדה שבין התנהגות לאישיות. בברכה, קובי.

שלום בני בן 16 לומד ביא תלמיד די טוב ורציני אך אין לו חברים כלל אף לא אחד הוא אינו עצוב או מדוכא מהמצב ונראה שזה לא ממש מטריד אותו . שאלתי אותו על כך והוא אמר שיש לו חברים איתם נפגש בזמן הלימודים כלומר בהפסקות וגם אמר שאינו מוטרד במיוחד מכך שלא נפגש איתם אחרי הלימודים. תופעה זו החלה מלפני שנה והלכה והחמירה עד כדי מספר חודשים ללא מפגשים כלל עם חברים. איך אני בתור אימו אמורה להתייחס לתופעה ומה ההסבר האפשרי? מאז היותו ילד הוא תמיד עסק בספורט והיה עסוק מאוד במשחקי ליגות מספר שנים שעוסק בספורט אך לא תחרותי ויש לו מספיק זמן אחהצ.

שלום שרון, בימנו, להיות לבד בחדר לא בהכרח אומר לא לתקשר עם אנשים... מעניין לבדוק איתו איך הוא מסביר את השינוי הזה וכיצד הוא ממלא את זמנו, בעדינות כמובן. אני מבין את הדאגה שלך, במקרים רבים הסתגרות והתבודדות יכולים להעיד על מצוקה נפשית. אבל חשוב לזכור שכל מקרה לגופו ושיש לבחון את התמונה המלאה. כלומר, המצב הרגשי של הנער, רמת התפקוד בלימודים, שינויי במצב רוח, שינויים בהרגלי השינה והאכילה וכד'. כל עוד זה הסימן המדאיג היחיד, אז כנראה שמדובר בהעדפה אישית שלו שאפשר לדון על טיבה, אך היא אינה מדאיגה במובן הנפשי. בברכה, קובי.

הבן שלי בן שנתיים ועשרה חודשים נכנס לגן שפה עם 10ילדים(שניים בני גילו השאר ארבע ומעלה יש תסמונת דאון סיפי וכו..הוא פשןט לא מחוסן למחלות ילדים לכן ההמלצה לגן קטן ובגלל אלרגיה לחיסון ונסיגה בדיבור שהייתה וכבר לא מדבר בהתאם לגיל שיבושים קלים).בכי בלתי פוסק כל הימים מתחילת השנה 3שע רצופות בקושי 2דק הפוגה.ביום הרביעי בחצר היה 20דק רגוע כל הזמן הולך לשער וגדר לחפש אותי נכנס לגן שוב הסטרי עד צרידות "אני לא רוצה גן.רוצה ללכת הבייתה איפה אמא.תתקשרו לאמא..לא רוצה.. הוא עד עכשיו היה בבית.ומבחינתי אשאיר לעוד שנה.יום שישי לא הלך חגן היה היסטרי היום שבת עם חום.לא מפסיק לומר שלא רוצה ללכת לגן מה אני אעשה??

שלום טל, אני מפנה אותך למאמר מצוין שכתבה ליאת : http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-74772#message-74772 אם את מרגישה שנותרת עם שאלות, אני מזמין אותך לפנות לכאן שוב בברכה, קובי

שלום, אני אמא לילד בן שש שסיים גן עם המלצה לכיתה א וסיים קורס מוכנות ל-א - גם כן בהצלחה . יומיים ראשונים של השנה היו נפלאים והוא למד ממש יפה,הסיוטהתחיל ביום השלישי שהילד הולך מאיתנו לכיתה מבלי שום קושי בפרידה אולם לא מוכן ללמוד- יוצא מהשיעורים כל הזמן - נכנס מתחת לשולחן- לא מקשיב לאף אחד- משיחה עם היועצת נאמר לי שעליי לשוחח עם הילד על דברים טובים שקרו לו בבית הספר ובדרך זו ננסה להביא אותו אלינו. הילד אומר שכלום לא טוב לו בבית הספר. אני מודאגת מאוד - מה לעשות? לחשוב שאני הולכת לעבודה ובני מסתובב בשיעורים ולא לומד- קשה מאוד. אנא המלצתך.

שלום אורלי, המעבר לכיתה א' הוא מורכב ולא פשוט עבור רוב הילדים, כל ילד מבטא את הקושי בדרך שונה. הציפיות של המסגרת מהילד בבי"ס שונות במובנים רבים מאלו שהיו בגן, אופי הפעילות שונה וכד'. בשלב כל כך ראשוני אני מציע להתאזר בסבלנות ולשמור על קור רוח, גם אם על פניו ההתנהגות שלו נראית לך מדאיגה. כרגע, אני מציע להמשיך ולחזק אותו, לשדר לו ביטחון ולעקוב בסבלנות עוד שבוע שבועיים. במידה ותגובותיו ימשכו או יחריפו, אני מזמין אותך לפנות לכאן שוב. בברכה קובי

היי ליאת אני לא יודע אם זה המקום המתאים לשאול אבל לפני הכול קצת רקע הגעתי לכאן עקב המלצה של ידיד נורא טוב שלי פתחתי את הנושא לידו והוא אמר לי לפנות לכאן אז ככה אני בן 18 וכבר יותר משנתיים אני סובל מלחץ וחרדות נורא קשות בזמן האחרון אני כבר לא סובל מהחרדות ומכל הלחצים לפחות מרובם אבל אני מרגיש שהזיכרון שלי נפגע זה הגיוני?? בבקשה תעני לי ואם כן תני לי כלים לטפל בזה

שלום, הצפה רגשית, כמו לחץ וחרדות, דורשת משאבים נפשיים וקוגנטיבים. כאשר חלק מהמשאבים שלנו לא פנוי, עלולה להתרחש פגיעה זמנית ביכולות כמו זיכרון (ירידה בתשומת לב, ביכולת להתרכז, לקלוט מידע, שליפה מהזיכרון וכד'). גם אם אתה מרגיש כרגע ירידה בזיכרון מרבית הסיכויים שזה ישתנה ככל שתרגיש רגוע ופנוי יותר. באשר ללחצים והחרדות, זה מאוד קשה להתמודד עם זה לבד, גם אנשים מודעים, חכמים ורגישים צריכים מישהו לחלוק איתו, להביע את עצמם ואולי גם להעזר בו. היום יש שיטות ממוקדות וקצרות טווב שיוכלו לעזור לך מאוד בהתמודדות שלך. אך כצעד ראשון, כדאי שתשתף אדם מבוגר שאתה מרגיש מספיק קרוב ונוח איתו. אולי יחד תוכלו לשקול אפשרויות כמו טיפול או אפילו להיעזר בגורמים מקצועיים בבי"ס, אין סיבה לסבול סבל ארוך כשיש אמצעים לעזור לך. בהצלחה, קובי.

שלום רב, בת 13 וחצי בכיתה ח לא רוצה ללכת לביה"ס מאחר וטוענת שלא טוס לה הכל. לציין שהמעבר לכיתה ז מהיסודי היה קשה מאד ואף עברה כיתה במחצית השניה של ז. אין לה השנה בעיות חברתיות אך יש לה קשיים לימודיים. בת צעירה במשפחה בת 5 נפשות, הורים מעורבים. אשמח לתשובה.

שלום נעמה, נשמע שחוסר הרצון להגיע לבי"ס מהווה ביטוי לקושי של הילדה, לתחושת חוסר האונים, ולמחשבה שהיא לא מסוגלת להתמודד ולכן מעדיפה להימנע. שמירה על מסגרת הלימודים היא תנאי בסיס וחשוב בהתמודדות עם הקושי ובשמירה על אורח חיים נורמטיבי. לכן, חשוב להתמקד בהבנת הקשיים והאתגרים איתם היא מתמודדת. במידה ולא בוצע עד כה, כדאי לשקול אבחון פסיכודידקטי, להבין באילו מקצועות היא מתקשה במיוחד, להבין את הפער שיש לה ברמת הלימודים ולתת לה מענה ממוקד ומותאם ליכולות והקשיים שלה. אם דרך שיעורי תגבור, שעורים פרטיים וכד'. חווית מסוגלות והצלחה היא תנאי בסיסי לתהליך כזה, לכן חשוב לאתר את החוזקות ולהעצים אותן, גם אם מדובר בכישרון שאינו מתחום הלימודים הסטנדרטי. בברכה, קובי

שלום רב, יש לי ילדה בכורה שעלתה לכיתה א ומאוד מאוד מאוד קשה לה המעבר לבית הספר. שזה אומר שהיא בוכה כל היום שלא רוצה בית הספר וצהרון ולא כיף לה שם ומשעמם אותה מאוד. ובבית הספר בוכה כל הזמן ואני בגלל הבכי הולכת להביא אותה לקראת הצהריים המוקדמת. במקום שתישאר גם בצהרון . הבית הספר בקשר איתי כל היום ורואים שקשה לה מאוד לכן מתקשרים שאקח אותה אחרי סיום הלימודים. חייבת לציין שהילדה הזאת מאוד קשורה להוריה. והיא לא מוכנה ללכת לחברות לבד רק שיבואו אליה. ולהשאיר אותה לבד בימי הולדת גם לא. אני תמיד חייבת להיות איתה. ולא רוצה חוגים . אשמח מאוד לקבל את חוות דעתך המקצועית כי מאוד מאוד קשה לי שלא טוב לה בבית הספר. ויש לה חברה טובה בכיתה מהגן שהן יושבות יחד. בקקשה מחכה לתשובתך בהקדם האפשרי. מה עליי לעשות?? תודה מראש אמא מודאגת .

שלום מיכל, באשר לבי"ס, זה עוד מוקדם לקבוע ולהגדיר את קשיי ההסתגלות שלה. השבועות הראשונים בכיתה א' קשים לכל הילדים, אבל חשוב לתת לה זמן להסתגל לשינוי הזה ואז לבחון את הדברים. את יכולה, בטווח הזמן הקרוב , להגדיר מראש שהיא לא הולכת לצהרון. אולי הידיעה שהיום קצר יותר תקל עליה בשלב הזה. תמשיכי לחזק אותה על כל הצלחה, גם אם היא הושגה בקושי רב. את יכולה גם לעדכן את המחנכת בקושי של בתך, אולי דרך תשומת לב וקשר טוב היא תחוש בטוחה יותר. היכולת להיות לבד, או ללא נוכחות ההורים מהווה הישג התפתחותי חשוב שמאפשר לילדה לתפקד בביטחון גבוהה במצבים שונים. התפתחות היכולת הזו תלויה בשני גורמים, בילדה ובהורים (כמובן שהקושי משתנה מילד לילד). לכן, להורים יש תפקיד חשוב ויכולת לסייע לילדה לפתח ולחזק את היכולת הזו באופן הדרגתי ומותאם. אני ממליץ לך לפנות להדרכת הורים קצרה דרכה תוכלו לבנות תוכנית הדרגתית שתאתגר באופן הולך וגדל את היכולת הזו אצל בתך. בברכה, קובי

תלמיד הלומד בכיתה ט ליקויי למידה מאז כיתה ז בבית ספר רגיל. הוריו בהליכי גירושין אך מתגוררים ביחד. המשפחה מוכרת ברווחה. האב לא בריא בנפשו. האם מגוננת על בנה יתר על המידה, ולכן הוא תלותי. המשפחה בעייתית מאוד -בין ההורים ויכוחים סוערים כשמידי פעם משטרה מעורבת. בשנה שעברה שולב התלמיד במספר מקצועות בכיתה רגילה אך הניסיון לא צלח. התלמיד מרבה להעדר ומציג אישורים רפואיים. הוא עבר 8 ניתוחים באוזניים, ויש לו חיידק במערכת העיכול. גם האם מגלה בעיות בריאות ומתאשפזת מידי פעם על כאבי בטן. מה דעתך? האם לאפשר לתלמיד מעבר לכיתה רגילה? לילד קשיים רגשיים רבים והוא מקבל תרפיה באומנות פעם בשבוע וטופל ע"י פסיכולוג קליני בעבר. ייתכן והמעבר יערים קשיים רגשיים על התלמיד בנוסף לאלו הקיימים, אך מאידך אי המעבר יתסכל את הילד כי הוא מצפה למעבר לכיתה רגילה. אני אובדת עיצות. אנא עזרתך.

שלום, זו אכן דילמה מורכבת, ראשית, אני מציע לך להתייעץ עם המטפלת הנוכחית של הילד, וגם עם הפסיכולוג (אם זה עוד אפשרי). לתפיסתי, עבודה עם ילד כזה צריכה לכלול מטרות ברורות וקצרות טווח, כאלו שהוא מסוגל להשיג ודרכן לחוות חוויית הצלחה. אם את חושבת שהוא לא יוכל לעמוד בהצלחה באתגרים שיהיו לו בכיתה רגילה אז אין טעם להכניס אותו למסלול בו הכישלון ידוע מראש. אי מעבר כיתה עלול לתסכל אותו, אך מעבר כיתה כשהוא אינו בשל לכך עלול לייאש אותו. חשוב לאתר את הכוחות של הילד ולחזק אותם, לאתר את הקשיים ולהתמקד בהתאמת המסגרת ובהקניית כלים להתמודדות. בברכה, קובי

שלום, ביתי בת 2.10 שנים, נכנסה השנה לגן עירייה, בשנתיים האחרונות הייתה במסגרת גן פרטי. ביתי היא איננה ילדה שמתמסרת, קצב ההסתגלות שלה הוא איטי. יש לה אנטיליגנציה רגשית מפותחת מאוד, ראשית היא חוקרת את הסביבה, הילדים, היא ערה ורגישה מאוד לילדים שבוכים/עצובים סביבה ומסוגלת לבהות שעה ארוכה בילדים מאשר לשחק במשחק כלשהו. אתמול סיפרה לי הגננת כי בהשוואה לילדים אחרים היא התבודדה יותר, פחות התמסרה למגע והתבוננה רבות בילדים ופחות שיחקה. ישנו דבר שקשה לי עימו בנוגע אליה, כשאנחנו מגיעות לבקר בגן הקודם שהייתה בו שנתיים ואהבה מאוד את המטפלות, היא לא ניגשת ומחבקת אותם ומחייכת אליהם, להבדיל מחבריה שכן נוהגים כך. היא מקרינה המון ריחוק וקרירות, כך היא נוהגת גם עם הסבים והדודים (עם הוריה ואחיה היא חמה מאוד ואוהבת מגע). אשמח אם תוכלו להסביר לי את התופעה. האם ישנה סיבה לחשש? האם דפוסים אלו ילוו אותה גם כבנאדם בוגר או שאלו רק חלק מתבניות הילדות?

שלום ימית, את מעלה שאלות חשובות וקשות.. בגילה הצעיר עוד קשה לדעת לאן זה ילך ומה מזה יישאר. כמו אצל מבוגרים, כך גם אצל ילדים, לכל אחד יש את הטמפרמנט שלו (ממליץ לך לקרוא ברשת על טמפרמנט מתחמם לאט) אופי משלו ודפוסי התמודדות. אך בניגוד למבוגרים, בגילה הכל עדיין נזיל ועוד יעבור שינויים רבים. בשלב הזה אני מציע לאפשר לילדה להתאקלם ולהתנהל באופן טבעי, ללכת בקצב שלה ולחכות לשינוי שיבוא ממנה. חשוב שלא לכפות עליה מגע, לא להיכנס להסברים ארוכים וממשפטים כמו "לא יפה להתנהג ככה" וכו'. באופן פרדוקסלי שינוי מתרחש בסביבה שמקבלת אותך כמו שאתה ולא כופה עלייך התנהגות שלא מתאימה לך. יש מקום להתייעצות אם אתם מרגישים שהדאגה שלכם גדולה ומשפיעה על הילדה באופן שמקשה עליה להיפתח. בברכה, קובי.

קר טוב קובי, האם המחשבה להעביר את הילדה לכיתה המקבילה היא נכונה ? בכיתה המקבילה לומד אחיה התאום, שלי ממש אין בעיה שילמדו ביחד. המחשבה שלי, שאם יש סיכוי ולו קטן ביותר שבכיתה המקבילה יהיה לה יותר טוב מבחינה חברתית , שווה לקחת את הסיכון ?? !! תודה

שלום, מעבר כיתה או בי"ס בשל קשיים חברתיים הוא צעד משמעותי שיש לשקול אותו בזהירות. לצד הפוטנציאל לשינוי או ההזדמנות להתחיל מחדש ללא דעות קדומות, ישנה גם האפשרות לשחזור של כל אותם קשיים שהובילו למעבר הכיתה. במצב כזה הנזק עלול להיות כבד, שכן הילד/ה חווים כישלון נוסף שלעתים אף כואב הרבה יותר ובעיקר מייאש. לתפיסתי מעבר הכיתה הוא צעד משלים לטיפול הילדה, צעד שיש לעשותו בתוך תהליך טיפולי ומתוך הבנת הקושי של הילדה, צעד שיש לעשותו כשאנחנו מאמינים שהוא יוכל לסייע לילדה להמשיך בתהליך שינוי שמתרחש בטיפול ולאחר שהשינוי המיוחל נתפס כלא אפשרי בכיתה הנוכחית שלה. בברכה, קובי.

תודה רבה על תשובתך, קראתי מספר פעמים את התשובה והגעתי למסקנה שאכן אין לי מה לחשוב על מעבר כיתה כלל. רוצה לתת דוגמא למיקרה שקרה בבית הספר. היה טקס לפתיחת השנה, הבנות התבקשו לבוא עם שימלה. בערב בחרנו שימלה יפה, אך בבוקר ביתי ביקשה ללבוש מכנס. שכנעתי/הכרחתי אותה ללבוש את השימלה, יצאנו בכייף מהבית, לפני תחילת הטקס קלטתי את ביתי מרחוק בוכה !! מיד ניגשתי אליה ולקחתי אותה אלי (ההורים היו נוכחים בטקס) חיבקתי ואמרתי לה שהיא לא חייבת להופיע, וכך היה. מסתבר, שאחת הבנות שישבו לידה בטקס אמרה לה שהיא מסתירה לה, ילדה נוספת אמרה לה שזה לא המקום שלה...והילדה שלי קיבלה את זה בתורף "העליבו אותי..." כיצד אני יכולה להחדיר לה את זה שתתעלם מכל מיני אמירות של בנות ולא תפרש כל דבר כהעלבה. ידוע לי שהיא רגישה מאוד, בעיקר זה קורה בבית הספר. סיפור השימלה שהעלתי הוא מאחר והיא אמרה לי: "אם הייתי בלי שימלה רק עם מכנסיים הייתי יושבת ליד הבנים....(למעשה המורה הושיבה אותה מההתחלה ליד הבנים, אך בבוקר הטקס היא ביקשה לעבור מקום ולכן גם הילדה אמרה לה שזה לא המקום שלה. השאלה אכן כיצד אני יכולה להחדיר לה את זה שתתעלם מכל מיני אמירות של בנות ולא תעלב מכל דבר. בברכת שבוע טוב

הבן שלי עוד לא בן שלוש. ילד מדהים ורגיש. יש לו אח קטן והוא תמיד היה עדין ואכפתי איתו. אם הוא שומע ילד בוכה הוא דואג ושואל מה קרה לו. באמת קסם של ילד. לאחרונה הוא ביקש שאקנה לו בובה והוא היה מטפל בה אל תבכי חמודה ומנשק אותה כשהיתה בוכה. אם הדובי היה מרביץ לה אז הוא היה שם אותו בפינה (כמו שהוא ראה בגן - מעולם לא שמו אותו רק ילדים אחרים). ועכשיו התחיל משהו חדש שאני לא כל כך יודעת איך להגיב לו: הוא מרביץ לבובה או חוטף לה את המוצץ ואומר לי לשים אותו בפינה. הוא מנסה לברוח מהפינה ומסתכל עלי שאחזיר אותו לפינה..... או שהוא אומר לי לחטוף ממנו את המוצץ חזרה האם הוא רוצה לחוות את הצד השני בגלל שהוא תמיד הילד הטוב? או שהוא מחפש מאיתנו אישור להרביץ ואנחנו צריכים לא לשתף פעולה עם הלהרביץ לבובה? שורה תחתונה אשמח לדעתך איך להגיב? האם פשוט לשחק איתו לפי הכללים שהוא ממציא?

שלום ליאור, דרך משחק ילדים מעבדים חוויות מהיום יום, מבטאים דחפים ומתרגלים נורמות חברתיות. קשה לומר בוודאות מה בנך מבטה דרך המשחק הזה, אך אני מניח שזה קשור לוויסות של דחפים תוקפניים, לתרגול של סיטואציות שהוא נתקל בהן ולהתנסות בנקודות מבט שונות של אותן סיטואציות. חשוב להבין שזו התמודדות בריאה וחשובה מאוד. כל עוד המשחק אינו אלים ואינו פוגע באדם אחר, אני חושב שיש לזרום איתו ולשחק את הכללים שהוא ממציא לעצמו. את יכולה לנסות לדבר איתו על החוקים האלו, לנסות להגמיש אותם או להציע לו פתרונות אחרים לסיטואציות שהוא יוצר. חשוב שזה יעשה בעדינות ובהתאם לרצון שלו. בברכה, קובי.

בני בן שנתיים ו 9 חודשים. אתמול התעורר ב 14:00 בלילה בבכי שיש לו חיה במיטה. הדלקתי אור קטן להראות לו שאין חיה והוא הגיב בצרחות ובהצמדות אלי כשהוא ממש בחרדה, כאילו הוא רואה את החיה עדיין. במשך זמן רב היה קשה להרגיע אותו. לקחנו אותו אלינו במיטה ומידי פעם כרצינו להחזיר אותו למיטה שלו הוא ממש נכנס לסטרס. כי האח הגדול ישן שם, אחרי כשעה הוא רצה לחזור למיטה שלו, אבל כשהתקרב לפתח החדר, שהיה די חשוך כי האח הגדול ישן, הוא רץ בבהלה בחזרה כאילו עדיין פוחד. כל זה התרחש במשך כשעה וחצי עד שהוא חזר לישון, כאשר לפחות ב עשרים הדקות הראשונות הוא התנהג כאילו הוא רואה ממש את החיה. האם זה נורמלי? או מעיד על בעיה פסיכיאטרית?

שלום יעל, אתחיל מהסוף, לא מדובר בבעיה פסיכיאטרית. היכולת להבחין בין מציאות לדמיון, או בין חלום ומציאות עדיין אינה מפותחת דייה. ייתכן שהוא חלם חלום על אותה חייה, או אפילו פירש צללים של אור כאותה חייה ולכן חשש מאוד. וכך, הפחד של בנך היה מציאותי מאוד אפילו אם החיה המדומיינת לא. לכן, אני מציע להתייחס לפחד (ממש כפי שעשית), להרגיע אותו ולחבק אותו. כדי להקטין תגובות כמו הימנעות מכניסה לחדר או שימוש קבוע במיטת ההורים כאמצעי הירגעות, אני מציע לעשות את כל פעולת התמיכה וההרגעה בחדרו. בברכה, קובי.

ביתי בת שנה ושמונה ילדה מאוד שמחה חברותית ואנרגטית. היתה עד עכשיו אצל מטפלת עם עוד ילד . מאתמול נכנסה לגן פרטי של 38 ילדים 6 תינוקות והשאר 32 בטווח הגילאים שלה . התגובה שלה שהיא בשוק ירדה לה כל השמחת חיים לא בדרך כלל היא ילדה שמביעה רגשות מאתמול היא ממשך קפואה בקושי מגיבה לא מפגינה רגשות לא בוכה לא מחייכת ממש כלום. איך אני יודעת שהגן הזה טוב בשבילה?הגננת אומרת היא מקסימה וכו... כמובן כי היא שקטה(שלא אופייני לה) ולא בוכה כמו שאר הילדים אז ברור שהיא מקסימה. אתמול הייתי איתה שעתיים ואח"כ נשארה שעה לבד ובאתי לקחת אותה. היום הייתי איתה שעה ולאחר 3 שעות ב12 המטפפלת שלה לקחה אותה אליה הביתה לשינה .בנתיים בימים הראשונים אני שמה אותה חצי יום עד שתתרגל. אשמח להכוונה.

שלום מיטל, אני מתנצל על ההמתנה הארוכה... כניסה והשתלבות בגן בפעם הראשונה מלווה בקשיי הסתגלות, של הילדה ולא פחות מכך של ההורים. כרגע זה שלב מוקדם מאוד בכדי להגיע למסקנות ברורות. אני מבין את הקושי שלך, אך חשוב לזכור שהקושי של ההורים בהתמודדות עם תגובות הילדה מורכב גם מקושי אמיתי של הילדה אך גם מפרשנויות ותחושות שאינן קשורות באופן ישיר לילדה. וכך, ספקות שהיו לפני הכניסה לגן מתעצמים, עולה תחושה של חוסר שליטה, הפרידה בבוקר מלווה בתחושת נטישה וכד'. חלק חשוב בהשתלבותה תלוי בביטחון שאת תקריני לה. לכן, אני מציע להמשיך בשילוב האיטי והקשוב לתגובותיה, לשדר לה ביטחון ולהשתדל (על אף שזה לא פשוט) לשמור על קור רוח גם אם היא בוכה בשעת הפרידה בבוקר. כרגע כדאי להמתין לפחוד עד לסוף החודש הראשון ואז לבחון שוב את הסתגלותה. מזמין אותך לעדכן בהמשך, בהצלחה, קובי.

שלום, בני בן 4 ויש לו בעיות ביצירת קשרים חברתיים ורתיעה ממקומות הומי ילדים, עבר אבחון במכון להתפתחות הילד ונשללה בעיה התפתחותית או ויסות חושי, אשמח להמלצה לפסיכולוג תותח באיזור המרכז

שלום עידו, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית הגן או רופא הילדים שלכם הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה קובי

הבן שלי בן עשר התחיל בשבועיים האחרונים לעשות קולות של כאילו שיעול בפה סגור הוא עושה את זה ללא הפסקה במשך כל היום רק בלילה שנירדם זה מפסיק הוא אומר שמגרד לו הגרון אבל לי זה ניראה משהו פסיכולוגי זה מאוד לא נעים לשבת לידו ולשמוע את זה ללא הפסקה מה לעשות?

שלום אדוה, למיטב ידיעתי ישנן שתי אפשרויות, האחת- שהגירוד הוא תוצאה של אלרגיה והשנייה שאכן מדובר בטיקים. לפני הפנייה לאפיק הרגשי יש לשלול אלרגיה כצעד ראשון, כלומר לפנות לרופא הילדים ולבדוק זאת. במידה ואכן מדובר בטיקים, אני מציע לבדוק האם ישנם גורמי מתח וחרדה ולפעול לטיפול במקור המתח הנפשי עצמו. להימנע ככל שניתן מתגובות ישירות לגירוד. חשוב להבין שגם אם מדובר בטיקים מבחינתו של הילד באמת מגרד לו בגרון. כך שכל ביקורת או בקשה להפסיק עם הגירוד רק תגדיל את המצוקה ואת התחושה הלא נעימה שלו. לרוב טיקים חולפים מעצמם תוך כמה שבועות, במידה ולא אני מציע לפנות לפסיכולוג ילדים להמשך התייעצות. בברכה, קובי.

אני האמא שרשמתי הודעה קודמת, ואני רוצה להוסיף דבר מה , אני לא מבינה ולא יודעת כיצד ניתן להבין או לדעת, מה גורם לבנות בכיתה להתרחק, לדחות את ביתי. ישלציין שביתי היא ילדה טובה, שקטה, ילדה אסטטית מאוד, נקיה, אינה דוחה מבחינה פיזית, הדבר מטריד ביותר, עד כדי כך שאני שומעת מימנה "אולי אני לא אלך יותר לבית הספר..."

ראי תשובתי למטה

שךום רב, האם כדאי שטרפיסטית באומנות תיצור קשר עם מורה של הילד המטופל ע"מ להבין את מצב הילד בכיתה, או ע"מ שיעבו בשיתוף פעולה כי לעזור לילד ?? או שכדאי לשמור על דיסקרטיות ?? תודה

שלום אסתר, כשמדובר בטיפול בילדים ובני נוער, ככל שהטיפול מערכתי ומקיף יותר, כך הפוטנציאל שיצליח גדל. זאת משום שתיאום טוב יותר מאפשר מקסימום התאמה של הסביבה לצרכיי הילד, ואחידות בגישה אליו. בנוסף, יצירת קשר עם המחנכת אינה בהכרח הפרה של דיסקרטיות שכן היא לא משתפת את המורה בכל הפרטים האינטימיים העולים בפגישות, אלא רק במה שרלוונטי לטובתו של הילד. אני מציע לשאול אותה על מהות השיתוף, ולומר אם יש דברים שאינכם מעוניינים שתשתף בהם. בברכה, קובי.

צרים טובים, ביתי עלתה לכיתה ב' בת 7 וחצי. ילדה שקשה לה להיתחבר . הבעיה בעיקר בבית הספר. למשל, היא לבד בהפסקות. לדעתי היא משכנעת את עצמה שזה מה שהיא רוצה, היא נמצאת בסיטואציה לא קלה, בכיתה יש מעט בנות, כך שנראה כי כבר בכיתה א' כל חאת תפסה את בת הזוג שלה. היא מספרת סיטואציות כואבות של מצב שבו היא שואלת בהפסקה זוג בנות שמשחקות: "אפשר להשתתף??..." וכאשר היא מקבלת תשובה של לא, היא פשוט לבד.... יש מצבים שהיא מנסה להצטרף לבנות, והיא שושמעת מהן: "די...." אז היא פשוט הולכת, אני נקרעת מהסיפורים שלה, שהיו גם בשנה שעבר, וממשיכים....גם 2 בנות בודדות שהיא מזמיה אליה והן באות, בבית הספר עושות לה את אותו הדבר. (מדובר על 2 בנות שעלו איתה מאותו הגן) אני אומרת לה שהיא לא צריכה לשאול, פשוט כשמתחילה ההפסקה אז לשאול ילדה אם היא רוצה לשחק...ותשובתה של ביתי : "אני לא יודעת איך לבקש שישחקו איתי..." כנראה היא גם חוששת לקבל תשובה שלילית ושוב דחייה. מה שהיא אומרת: "יותר טוב לי לשחק לבד בלי חברות..." למרות שאני יודעת שהיא לא באמת מתכוונת לכך. בשנה שעבה למשל, היא היתה מספרת לי סיטואציות שהיתה מספרת עם דמעות בעיניים. הישלתי את עצמי שבכיתה ב' הכל יעבור, כיצד אני יכולה לעזור לילדה, כיצד להתמודד עם תשובות שליליות ודחייה, שהיא לא "יודעת" להיות היוזמת, ושבכיתה כבר יש "זוגות" של חברות. אני כל כך חוששת שהמצב יילך ויחמיר. אנא ייעוץ .

שלום שנידן, אני זוכר את הפנייה הקודמת שלך באותו הנושא. זה אכן נושא כאוב שמחייב התייחסות רצינית ומעמיקה, בעיקר כדי למנוע סבל מבתך. אני ממליץ לך שוב, לפנות למחנכת הכיתה וליועצת בי"ס ולבחון יחד איתן אפשרויות סיוע לילדה. בנוסף, את יכולה לפנות לשרות הפסיכולוגי החינוכי באזור מגורכן, ולבדוק אפשרות של טיפול או קבוצה למיומנויות חברתיות. אני מבין שבתך נואשה מלנסות, ויכול להבין איך רצף כישלונות מוביל אותה להפחתת ציפיות והימנעות. למרות זאת, המשיכי לעודד ולחזק אותה. כפי שכתבתי לך בעבר, לפעמים קשר אחד משמעותי יכול להיות קרש קפיצה לשינוי מיוחל. עודדי אותה לחזק את הקשרים שיש לה. בהצלחה, קובי

בוקר טוב קובי, האם המחשבה להעביר את הילדה לכיתה המקבילה היא נכונה ? בכיתה המקבילה לומד אחיה התאום, שלי ממש אין בעיה שילמדו ביחד. המחשבה שלי, שאם יש סיכוי ולו קטן ביותר שבכיתה המקבילה יהיה לה יותר טוב מבחינה חברתית , שווה לקחת את הסיכון ?? !! תודה

שלום בני בן 3, מעדיף לשחק לבד, לא רוצה ללכת לחברים, בגן מציק לחברים ומפרש כל התקרבות אליו באופן שלילי. הוא לא היה כך בעבר, כשהיה קטן נראה היה שהוא ילד חברותי מאד. לאחרונה נולדה לו אחות. אמר לי אתמול שיש לו בעיה בגן עם ילדים. מה עושים?

שלום דנה, בשלב הראשון כדאי לבדוק עם הגננת כיצד היא מתרשמת מהילד. בנוסף, אני ממליץ לך לפנות לפסיכולוגית התפתחותית, או קלינית ילד לצורך הערכה ותצפית בגן (ישנה אפשרות דרך קופ"ח). חשוב לבדוק מעבר ללידת האחות, מה קרה שהוביל לשינוי שאת מתארת, והאם השינוי הזה הוא ספציפי לגן או רחב יותר. בגילו הצעיר זו יכולה להיות תקופה חולפת, אבל למען הסר ספק כדי לבדוק את זה קצת יותר לעומק. בברכה קובי

שלום, הבן שלי בן 5 ויש לו אובססיה לגבי בגדים. כל בוקר הוא עושה בעיות לגבי לבושו וזה מגיע למצב שהוא בוכה, צועק, טורק דלתות ונהיה מאוד עצבני. פתאום הבגדים נהיו מאוד חשובים לו. הוא חייב ג'ינס, חגורה וחולצה במכנסיים. אם הוא לא מוצא בגד לרוחו הוא דורש שאכבס. הוא מחליף בגדים שלוש פעמים ביום מסיבות שונות ומשונות. הוא מאמלל את עצמו ואני מיואשת. איך אפשר לשנות את המצב? בתודה מראש.

שלום ענת, עיניני בגדים לעיתים מחוברים לנושא של מאבקי שליטה ואוטונומיה. אם כך, אני מציע לצמצם את החיכוחים בנושא הזה למינימום האפשרי. כלומר, לנסות ולבחור את הבגדים כבר בערב ולא להשאיר את זה לבוקר. לתת לו מגוון אפשרויות ולא להתווכח איתו על טיבה של הבחירה שלו. לתת לו תחושה שהוא קובע מה ילבש. בנוסף לזה, אני מציע למצוא רגע רגוע ולדבר איתו, לנסות להבין מה גורם לו להחליף בגדים במהלך היום, האם בגלל תחושה פיזית לא נעימה שהבגדים עושים לו, האם בגלל שהוא חושב שהם מלוכלכים, לא יפים, האם נלווית לזה חרדה או פחד וכד'. דרך הבנה כזו אפשר לחשוב יחד איתו על מענה אחר וטוב לאותן סיבות. בהצלחה, קובי.

בני בן 17, יצא מהארון לפני כשנה. הוא מעוניין להפגש עם פסיכולוגית (חשוב לו נקבה). יש לו עבר של טיפולים פסיכיאטרים ללא אשפוזים. היכן אפשר למצוא פסיכולוג לנוער שיש לו התמחות באוכלוסייה הומו/לסבית? תודה

שלום קרן, את יכולה לנסות במרכז הנוער הגאה גן מאיר תל אביב. מעבר לזה, למרות הרכיבים היחודיים בסיפורו של בנך, טיפול מתמקד באדם ובחוויה היחודית שלו, ממש כפי שטיפול באדם שחווה אובדן לא יהיה זהה לטיפול באדם אחר שחווה אובדן. לכן, כל מטפל טוב ורגיש יוכל לסייע לו רבות ולתת לו מענה טוב ונכון לצרכיו. בברכה, קובי.

שלום רב.אנו גרים בדרום הארץ במקום שחווה בתקופה זו את מתקפת הטילים.אצל בתי התגברו חרדות בעקבות המצב ובין כל הפחדים לפני 4 ימים היא התחילה לתאר כי משהו מפריע לה בגרון.יורקת מלא ולא מסוגלת לבלוע אוכל מוצק מחשש שתיחנק.4 ימים אוכלת רק דברים רכים כמו מעדן ושוקו וממאנת לנסות משהו מוצק.ל יין כי טוענת שמאוד רוצה לאכול ואוכל מגרה אותה אך חוששת מאוד לאכול.מה עושים????

שלום מעיין, השלב הראשון והחשוב הוא פנייה לרופא המשפחה. זאת כדי לוודא שאין סיבה רפואית שיכולה להסביר את התחושה הזו שלה. רק אחרי שאתם מוודאים שאין כל סיבה רפואית אפשר לפנות לאפיק הרגשי. במקביל לזה נסו להרגיע אותה, לאפשר לדבר על מה שמעסיק אותה. ישנן אפשרויות שונות לקבלת סיוע נפשי (מרכז חוסן וכד'), או דרך מטפל פרטי או קופ"ח. אך שוב, כדי להסיר ספק אני מציע קודם כל לשלול את האפשרות הרפואית ורק אחרי לפנות לעזרה מקצועית נפשית. בתקווה לשקט ארוך קובי

שלום בני בן 16.5 החל טיפול ובמספר מפגשים עבר אבחון . נאמר לו שאין לו בעיות נפשיות קשות ... בפגישה האחרונה בני יצא בהרגשה מוזרה שבה עשה הרפיה בהנחיית המטפל ואחרי זה הם ישבו ושיחקו "טאקי" ונאמר לו שזה חלק מהטיפול עלי לציין שעד עכשיו זה מפגש חמישי לא התקיימה שיחה /טיפול רק במפגש הראשון שאל שאלות על מה הגיע לטיפול ? יש איזשהו הגיון במשחק "טאקי" לגבי הערכות כלשהן לגבי בני ? תודה מראש

שלום, ראשית, אני מציע להפנות את השאלה הזו למטפל... שימוש במשחקים שונים בטיפול בנוער וילדים משמש את המטפל למטרות שונות, בינהן זיהוי דפוסי תקשורת ודפוסי אישיות, יצירת קשר, עיסוק השלכתי ולא ישיר בתכנים שעיסוק ישיר בהם פחות נוח או מתאים לנער. בניגוד לטיפול באדם מבוגר, ילדים ונוער לעיתים זקוקים לאמצעי גישור שמסייע להם לתקשר ולהביע את מה שמעסיק אותם או קורה להם גם בחיי היום. כך לדוגמה, אם לילד יש נטייה להתפרצויות זעם, דרך המשחק או הפסד במשחק, או דיבור על הפסד הוא המטפל יכול לבחון איתו את תגובתיו ורגשותיו ודרך זה לסייע לו בפיתוח דפוסי התמודדות מותאמים יותר. כמובן שזו דוגמא פשטנית, אך אם אתם רוצים להבין או חשים שזה לא נכון עבור הבן שלכם, חשוב שתדברו עם המטפל שלו על הנושא. בברכה, קובי.

שלום, מאז הולדת בני הוא תמיד הראה העדפה כלפי. נרגע יותר מהר אצלי, ביקש אותי יותר וכו. בחודשים האחרונים, מאז שהוא בן כשנה וארבעה חודשים, הוא עבר להעדיף את אביו, בצורה מאד ברורה. האם הדבר נורמטיבי ושכיח? או שמא עלי לנסות להבין אם היה משהו שגרם לכך תודה

שלום איריס, על אף התחושה החמוצה שהיא עלול להעורר בנו ההורים, בכל הנוגע לגילאים הצעירים, העדפת הורה מסויים היא תפועה שכיחה ונורמטיבית. נסו להתייחס לזה באופן טבעי, אין צורך ל"שחד" או "לפתות" אותו, פשוט לשמור על שגרה ועל ההרגלים הקבועים וזה יתאזן מעצמו. בברכה קובי

שלום רב, יש לי ילדה כבת שלוש שישנה מגיל שנתיים במיטה שלה. פתאום בחודש האחרון היא החלה לרדת מהמיטה שלה לרצפה ולהירדם ברצפה. לא משנה כמה פעמים במהלך הלילה אני יחזיר אותה למיטה כעבור שעה שאני חוזר לחדרה אני רואה אותה על הרצפה. בימים האחרונים היא אפילו מלכתחילה מבקשת לישון על הרצפה. וכאשר אני לא מאפשר זאת היא בוכה. מה עליי לעשות ומדוע הילדה נוהגת כך? תודה על תשובתכם.

שלום דניאל, הסיבות לכך יכולות להיות רבות ומגוונות. בכל מקרה, אני ממליץ שלא להלחם בה. פשוט להניח מזרן על הרצפה, כרית ושמיכה במקום בו היא נוהגת לשכב ולאפשר לה את המעבר הזה. כנראה שבאופן מסויים המעבר הזה מרגיע אותה ומאפשר לה להמשיך בשנת הלילה. אולי כשהיא תדע שהאפשרות הזו פתוחה בפניה, היא תוכל להרפות ולהיגמל מההרגל הזה. קובי

שלום, אני דודה לילד בן ארבע ואני וההורים מגדלים אותו מאז שנולד, ומגדלים אותו ממש כאילו היה הבן שלנו ומנסים שלא יחסר לו כלום. מסיבות שונות אמא שלו לא יכולה לטפל בו והיא לא מעורבת בחיים של הילד למרות שהם גרים לידנו. הילד רואה את אימו כמעט כל יום אך אינם מרבים לבלות זמן ביחד. הוא מודע לזה שהיא אמא שלו ואני הדודה. בתקופה האחרונה הוא משחק איתי משחק שבו הוא עושה את עצמו חתול ואומר לי שהוא גור קטן ואני " אימא שלו" החתולה. הוא אומר שהוא מפחד מזאב ושאני אגן עליו. הוא מדגיש שזה זאב דימיוני ושהכל רק משחק. מעניין אותי לדעת אם זה שהוא לא חי עם אימא שלו פוגע בו עכשיו או יכול לפגוע בו בעתיד.

שלום חנה, את מעלה שאלה חשובה וכבדת משקל, שתשובה עליה לעולם לא תהיה חד משמעית. אין לי ספק שנסיבות חייו ישפיעו על אישיותו ואופיו כאדם בוגר, שגדילה לצד אם שבעצם אינה מתפקדת כאמא בפועל, היא חוויה מורכבת ולא פשוטה. לצד זה, עובדת היותך דמות יציבה, אוהבת ותומכת היא פקטור משמעותי שלדעתי יש לו ותהיה לו השפעה מכרעת על הדרך בה הוא יתמודד ועל האופן בו הוא יושפע מכך. המשחק שתיארת, הוא משחק נורמטיבי ותקין שאפשר לפרש אותו כאמירה של הילד על הביטחון והקרבה שהוא חש כלפייך. אני מאמין שקשר כזה יכול להוות תחליף כמעט מלא לאם הביולוגית. אני מניח שעם השנים וההתפתחות של הילד, הוא יגיב בדרכים שונות לסיטואציה בה הוא גדל, אך שוב ההשפעה לא חייבת להיות שלילית ובמובנים מסויימים הוא גם יכול לגדול ולהתחזק מזה. אני לא יכול להתעלם גם מההתמודדות שלך, שהיא בפני עצמה לא תמיד פשוטה, וממליץ לך לאורך הדרך ולפי הצורך להיעזר גם באנשי מקצוע. יישר כוח! קובי.

מ 27/08/14 | 11:08 שלום בני בן 7 חודשים מתעצבן נורא מכל דבר ממש מקשה את כל הגוף שלו.... לא יכול לשחק חצי שעה בשקט. תמיד צועק, יכול ללטף אותנו ואחרי דקה ליצבוט בכוח רב האגרופים עדיין קפוצים, לא כל הזמן! אולי זה קצת באשמתי כשהוא נולד תמיד הייתי בלחץ תמיד רציתי להגן עליו הכי טוב שאפשר יוצאים ממש לעיטים מהבית המון אצל המשפחה אבל בתוך הבית ואצל החברים בבתים שלהם. ובנוסף ללחץ שתמיד הייתי בו חמתי הייתה מלחיצה עוד יותר....אנחנו כרגע גרים אצלה אם בעלי מה לעשות ? איך לשנות את זה? האם צריך לעשות לו בדיקה כלשהי. אשמח לעצה או עזרה

בגיל כה צעיר קשה לעשות הערכה מבלי לשמוע יותר. יחד עם זאת יש לומר כי מגוון ההתנהגויות אשר נמצאות בטווח הנורמלי הינו רחב, ואין זה חריג שתינוק בגיל הזה מגיב בבכי או באמצעות הגוף במצבי תסכול. בנוגע לחרדה שלך, שרץ מצייינת שאת מרגישה שהיא רבה, מומלץ לפנות להדרכת ההורים. אם אני לא טועה, ניתן לפנות גם להתפתחות הילד בקופת חולים לצורך כך. בהצלחה, אמיר

מה אומרים?? הילדה קצת מעל הממוצע במשקל משווה את עצמה לאחרות כמובן לרזות יותר למה כל כך מטריד אותה המשקל בגיל הזה אמרתי לה שאני חושבת שיש לה גוף יפה לילדה ואם היא לא מרגישה בנוח עם הגוף שלה שתעשה כושר אני עושה כושר 3 פעמים בשבוע לפעמיים היא היתה מצטרפת אלי אני מלאה ואין לי בעיה אני עושה כושר בשביל ההרגשה

שלום, נשמע שהתגובה שלך הייתה נכונה וטובה. אם היא חשה שלא בנוח עם משקל גופה את יכולה להמשיך ולעודד אותה לפעילות גופנית ולתזונה בריאה. להמשיך לחזק אותה ולהחמיא לה. עיסוק במשקל ובדימוי הגוף, הן תופעות שכיחות בחברה שלנו בה הרזון מהווה חלק בסיסי מאידאל היופי כפי שהילדים נחשפים אליו. אך כל עוד תמשיכו לעודד אותה וכמובן שלא לבקר אותה היא תלמד להתמודד ולקבל את עצמה. בהצלחה קובי.

ילד בזמו אחרון לא מכשיב לאימא צואק שובר דברים עם הזהם. רק לאבא הוא מכשיב. למה צריך ישר לתת תרופה של rispond.אני מבקשת עזרא שלך דחוף. תודה מראש.

שלום, כדאי לפנות לפסיכולוג ילדים לצורך הדרכת הורים. משאלתך אני מבין שהומלץ כבר על טיפול תרופתי, אם אתם לא בטוחים שאכן יש צורך בכך , כדאי לפנות לרופא אחר שיתן חוות דעת נוספתת. בכל מקרה, כדאי לקבל הדרכת הורים. בהצלחה, אמיר.

שלום, שמי שקד ואני סטודנטית לניהול מערכות מידע במכללה האקדמית תל אביב יפו. בחרתי במסגרת סמינר בלימודים לבדוק את היקף השימוש בייעוץ רפואי מקוון בקרב גילאים שונים ואתם המדגם המושלם בשבילי! אני יודעת שהתשובה הראשונה היא לא אבל זה ממש קצר ובשבילי זה המון! אשמח מאוד אם תענו על השאלון המצורף (ממש 3 דקות). השאלון הוא אנונימי והנתונים הם לצורך סטטיסטיקה בלבד. המון תודה על שיתוף הפעולה! https://docs.google.com/forms/d/1mM0237PGZIMogXar8GqPRoeAKCQtt-T1DsuHhunlHmY/viewform?usp=send_form

בהצלחה!

היי. תינוקת בת שנה ו - 11. עד כו הייתה בבית עם סבתות. סבתא אחת פעם בשבוע והשניה כל שאר הימים למעט סופ"שים. בהעדרותינו, כאשר ילדה נשארת בבית עם הסבתות - מצנהגת רגיל. לא בוכה, ישנה בצהריים וכו'. מזהה את שתי הסבתות וממש שמחה לראותם. בספטמבר מכניסים את הילדה למסגרת של גן. באוקטובר רוצים לנסוע לחופשה בת שבועיים ללא ילדה. אחת הסבתות (זאת שנשארת איתה יום בשבוע) מבקשת להשאיר את הילדה בביתה. אנחנו חוששים מסיבות הבאות: 1. הילדה הייתה בביתה מספר פעמים אך לא לאחרונה. 2. ילדה נכנסת למסגרת של גן ילדים בספטמבר ולכן עוברת שינוי סביבתי. האם יש סיבה לחשוש ? האם יתכן שנגרום לה נזק כל שהוא אם נשאיר אותה אצל סבתה ? אודה לתשובה.

שלום סיימון, שאלות חשובות, אך לצערי נפש האדם היא לא מדע מדויק ולכן אוכל לענות לך בקווים כללים. לתפיסתי, הקו המנחה במקרים כאלו הוא להיצמד לשגרה עד כמה שניתן, ושתהיה דמות משמעותית בסביבת הילדה. כניסה לגן היא שינוי משמעותי, ולכן מהבחינה הזו התזמון שלכם אינו אידאלי. זה לא אומר שייגרם נזק בלתי הפיך לילדה, אך זה עלול להקשות עליה. העובדה כי לא הייתה בבית הסבתא לאחרונה לא אמורה להשפיע באופן מהותי, חשוב לראות מה עובד. אם שינה בבית הסבתא או שינה בביתכם. באופן כללי, מרבית הילדים מגיבים להיעדרות ממושכת של הורים (רגרסיה, שינויי מצב רוח, קשיי שינה וכד') אך לרוב התגובה היא זמנית וחולפת עם הזמן לאחר חזרת ההורים. קובי

תודה על התגובה. האם יש סיכון לנזק נפשי כל שהוא בלתי הפיך ?

שלום רב, בני בן 7, עולה לכיתה ב'. ילד מופנם שלא מרבה לדבר על מה שמרגיש. הוא ישן באופן קבוע באותה מיטה עם אחותו בת ה-9 כי הם פוחדים לישון בנפרד והשינה יחד נותנת להם ביטחון. בשבועיים האחרונים הוא מתעורר כמעט מדי לילה, מגיע אלינו למיטה וטוען שלא מצליח להירדם. אנחנו מאפשרים לו להיכנס למיטתנו וגם אז לוקח לו המון זמן להירדם. מדובר על ילד שעד כה היה ישן במשך לילה שלם רצוף. אנחנו גרים באיזור השרון וחווים את איום הטילים באופן מינימאלי, אך האם יכול להיות שזה מה שמטריד אותו וגורם לו לחרדה, ליקיצות לילה ולבעיות הירדמות? איך כדאי להתייחס לעניין? אודה לתשובתכם, גלי

שלום גלי, התעוררות כזו יכולה להתרחש בכל תקופה, אבל אי אפשר לפסול את האפשרות שהאווירה הכללית חודרת גם לילדים ומשפיעה עליהם ממש כפי שהיא יכולה להשפיע עלינו. בשלב הזה אני מציע לפעול על פי האינטואיציה שלך, ולאפשר לילד את מה שאת מרגישה שהוא זקוק לו כדי לחוש בטוח. כדי למנוע הרגל, אפשר לנסות פעולות נוספות, כמו להחזיר אותו למיטה ולשהות לצידו. את יכולה לנסות לבחון מה מעסיק או מטריד אותו (לא בטוח שיש משהו אחד ברור), דרך משחק, שיחות חולין וכד'. בכל מקרה מוטב לצמצם את החשיפה שלו לשידורי חדשות. קובי

יש לי בן 3. מקסים רגיש חכם ונבון. בחודש האחרון נוצר מיני טקס בלילה שבו הוא שואל אם האור המרכזי סגור והצדדי פתוח. אם הדלקנו מזגן. ומבקש לסגור את הדלת איפה. לא יחסתי לכך חשיבות. הנחתי שאם זה עושה לו טוב ומקל על תהליך ההרדמות זה סביר וגם ידוע שילדים אוהבים עקביות. אבל שמתי לב לאחרונה שלפני שהוא מכניס את המוצץ לפה הוא עושה מעין תנועת נפנוף עם היד מספר פעמים מה שלא הצלחתי למצוא לו סיבה הגיונית. (קשור או לא, לפני כן הוא היה מסתכל על הנוצץ לפני שמכניס לפה על מנת לוודא שהציור עליו או שמו שכתוב עליו יהיו בכיוון הנכון). פתאום חשבתי שאולי יש בזה משהו כפייתי ואשמח לחוות דעת / הכוונה / עצה. תודה רבה מראש

שלום לימור, לילדים קטנים יש לא מעט טקסים כפייתיים - הם זקוקים שדברים ייעשו כך ולא אחרת, כדי להרגיש בטוחים בסביבה משתנה. הם מקפידים על טקסים של לפני השינה, על אופן סידור המיטה, ועל כיוון הציור שעל המוצץ או הצלחת. ברוב המכריע של המקרים לא מדובר במשהו מדאיג, אלא בתופעה נורמטיבית חולפת. פעולות רפטטיביות יכולות להיות גם חלק ממצבים אחרים, מורכבים יותר, אך במקרים אלה הן אינן "עומדות לבדן", אלא חלק ממופע רחב הרבה יותר. על פניו, לאור התיאור שלך, אני נוטה לחשוב שמדובר במשהו חולף. אם המצב יימשך או יחמיר, התייעצי שוב. בברכה ליאת

אני ממש רוצה כלב ,אבל אמא לא מסכימה...היא אומרת שהיא יודעת שזה פשוט בלתי אפשרי ושאנחנו לא נוכל לעשות את זה והיא טוענת שזה לא בגלל שאנחנו חסרי אחריות ,ההפך היא טוענת שאנחנו מאוד אחראיים ובוגרים אבל במיוחד שאני י"א עכשיו ואחותי עולה ל-ז' אז יהיה קשה לנו וזה סתם יידפק בסוף... היא אומרת לי להשקיע בינתיים בקטעים החברתיים שלי...אבל אין לי איך ! יש ממש רק ילד אחד שהוא חבר מאוד טוב שלי ויש לנו הרבה דברים ודעות במשותף אבל הוא לא ילד שיוצא עם חברים ,הוא יותר כזה ילד של המשפחה שלו......היו לי כמה חברים שכן נהגתי ללכת איתם והכל אבל הקשר נותק איתם קצת והם התחברו לחבר'ה אחרים מגעילים סנובים מתנשאים שבחבורה שלהם נכללת 3 בנות שעדיין תקועות עם התנהגות של כיתה ב'...והם מתלהבים כל הזמן "יואו איזה כיף היה אתמול לשתות לדפוק ת'ראש ולעשן" וכל החרא הזה מול כולם ,ככה שזה יוצא לא רק שהם הפכו למתלהבים מפגרים ,זה גם מביך להסתובב עם אנשים כאלה שצועקים ומדברים על זה במסדרונות בשביל תשומת לב שיחשבו שהם מגניבים. ועכשיו החלק החברתי השני - הנערי מסיבות שיושבים מעשנים ושותים...אני מכיר כמה כאלה ,הם אוהבים אותי ויש כמה בנות שחושבות שאני חמוד כזה אבל הבעיה היא שאני לא מתחבר אליהם ,אני לא ילד כזה של מסיבות שתייה ועישון ואין לי חיבור איתם ,לא אותו הומור ונושאי שיחה בכלל...והבנות שם מחפשות גורילה שמעשן ושותה או אוחצ'ה שנראה כמו תרנגול שמכינים לשחיטה ,ואני לא כזה ואני ממש לא מתכוון להשתנות ולהפוך לאחד כזה כי זה מה שאני שונא יותר מכל... אז בכל מקרה ,אין לי באמת יותר מדי מה לעשות מבחינה חברתית ,אני לא הולך להסתובב עם אנשים שאין לי איתם חיבור רק כדי לרצות את כולם שתמיד אומרים לי "קום מהמחשב ותמצא חברים !" שזה משפחה בעיקר....לצערי הרב הם לא מבינים מה עובר עליי ולא מבינים את המצב בשיט ואני לא מתכוון לספר להם או להשתנות כדי לתקן אותו ,אני אוהב את מי שאני ויש לי חלומות שאני רוצה להגשים ושאני עובד עליהם כבר עכשיו(אבל לא סיפרתי לאף אחד ,כולם חושבים שאני כל היום מגרבץ מול המחשב בלי סיבה ורק משחק). ההורים שלי גם גרושים ואבא שלי היה איתנו ופינק אותנו עד תקופה מסוימת ואז הוא הלך עם הזונה שהוא חבר שלה ועכשיו הוא משקיע יותר בילדים שלה מאשר בנו ואז אומר שאנחנו לא שמים עליו זין...הבנאדם פאקינג משלם את החשבון בצפר של הילדים המזדיינים שלה וכשאימא שלי שאלה אותו אם הוא יכול לקחת אותנו לבית קפה הוא אמר לה "אין לי כסף לקחת אותם כל שבוע לבית קפה !" למרות שכבר עבר חודש וחצי מאז הפעם האחרונה שאפילו ראינו אותו ! ביום שבת הוא לוקח אותם לים לאיזה חוף פרטי של חבר ואותנו הוא שאל אם אנחנו רוצים ללכת לשחק טניס לשעה ב-9 בבוקר כי אחרי זה "הוא הולך לים עם חברים"...איתו אני לא מחפש קשר יותר. ועכשיו לנושא העיקרי - כל החלל הזה שנוצר ,כשניסיתי להגיד לאימא שלי היא אמרה שזה סתם...אבל היא לא מבינה שהכלב הזה ,שתמיד רציתי יכול לעזור למלאות את החלל הזה ולשמח אותי ,להשאיר אותי יציב ומאושר...אבל היא פשוט לא מבינה והיא בשלה...אומרת שאני לא אהיה מסוגל לעשות את זה...הבעיה היא שרק בתקופה האחרונה התחלתי להבין את המצב שלי והתחלתי להבין את הסיבות ככה שכרגע יש לי כל סיבה להשקיע בלימודים ובו זמנית לטפל ולהעניק אהבה לכלב שלי שבסופו של יום יהפוך לאחד הדברים הכי יקרים לי ! במיוחד כשהמצב החברתי שלי לא בשמיים ,הכלב הזה יכול להעניק לי כל כך הרבה...אבל אני מכבד את אמא שלי ,היא נתנה לנו צ'אנס כבר ודפקנו אותו אבל הכל השתנה מאז ואני הרבה יותר אחראי אבל היא פשוט לא רוצה כלב....היא רואה את זה כבלתי אפשרי והיא אמרה שהיא תשקול את זה אם נוכיח את עצמנו דבר שאני יודע שישכח ולא יקרה. בכל מקרה אני אוהב אותה ואני לא רוצה לפגוע בה ולגרום לה להרגיש רע(משהו שהייתי זבל מספיק לעשות לא מעט פעמים). האנחנו זה אני ואחותי שנראה לי הזכרתי.

שלום נועם, כמי שמחזיקה שני כלבים בבית, אוכל לומר לך ביושר, שהגם שמדובר בידידי אמת - יש בכך גם לא מעט טרחה. הנוכחות של כלב בבית גוזרת הוצאות לא מעטות, צורך בניקיון (כולם ללא יוצא מן הכלל משירים שיער, פגיעים לפרעושים וקרציות, ומדי פעם מפשלים בעשיית הצרכים), טיפוח, חיסונים - וכל זה, כשהם בריאים. מי שלא מת על הרעיון מלכתחילה, יתקשה לעמוד בכל זה בלי להשתגע. לכן, לפחות בעיני, במקום להשקיע מאמצים בלשכנע את אמא, עדיף להשקיע מאמץ בשינוי התפיסות החברתיות שלך. נדמה לי שאתה נוטה לכעוס על החבורה שסביבך, לעשות להם הערכת חסר (בטוח שלא כולם גורילות ואוחצ'ות לפני שחיטה), ולהתמקד בשוני ה'זועק' בינך לבינם. נערים בגיל 16 בהחלט עלולים להתנהג בצורה מוזרה, ראוותנית ורהבתנית, להיראות מגוחך לפעמים ולעשות שטויות. אני נוטה להאמין שתחת מופע האימים הזה, קיימת בבני הנוער הרבה נדיבות, שמחה, חיות ואהבת אדם - ולכן אני מאד אוהבת להיפגש עם בני נוער, להקשיב להם ולבלות במחיצתם. אני מעריכה בזהירות, שיש לך ולהם הרבה מאד מן המשותף, ונדמה לי שאם תניח לחלק מן השיפוטיות שלך, תוכל להתקרב ביתר קלות, ואולי גם ליהנות. אם, לעומת זאת, אתה חש שאי אפשר לגשר על התהום ביניכם, קום ומצא לך אנשים לטעמך. יש לא מעט מסגרות התנדבותיות הממגנטות אליהן בני נוער איכותיים, שמוכנים לתרום ממרצם וכישוריהם לטובת אחרים. אני משוכנעת שעשייה למען אחרים תוכל לעזור לך גם בהתמודדות עם הסיפור העצוב והלא גמור שלך עם אבא. זה אכן נשמע סיפור מורכב וכאוב, ונדמה לי שאני מצליחה להבין את הכעס שלך. אתה מאד צודק. החיים יכולים להיות מאד לא הוגנים. לעתים, הדרך להתמודד עם זה עוברת דרך המפגש עם אנשים אחרים, שמצבם קשה משלנו. אני בכוונה לא כותבת לך ללכת לטיפול או משהו, בהנחה שהאופציה הזו מוכרת לך. לדעתי, דרך של עשייה אופטימית למען הזולת יכולה להיות לא פחות אפקטיבית. התנדבות באחת מהאגודות למען בעלי החיים, למשל, יכולה לשרת גם את הצורך החברתי-רגשי שלך, וגם את הצורך למצוא נחמה בקשר עם כלב חמוד על בסיס יומיומי בלי לעצבן את אמא. מה אתה אומר? ליאת

ניסיתי ,באמת שניסיתי במשך שנים ואין שום חיבור...לא קבעתי ישר שכולם ככה ,יצא לי להכיר במשך שנים ולהתנסות בסביבות חברתיות שונות ואין שום חיבור. בנוגע להתנדבות - אני כרגע עולה ל-י"א ואין לידי מקומות שאני יוכל להתנדב בהם שלא נדבר על זה שצריך בערך 3-4 שעות ביום של התנדבות ואין לי איך לעשות את זה...כשהכלב איתי בבית זה יותר נוח לטפל בו בסביבה שלי ,הוא מעודד אותי כשקשה וכל העניין של להוריד אותו ולהביא לו אוכל והכל זה יותר קל לדעתי ,ואני מדבר מניסיון קודם(הייתי אצלנו כלבה לשבוע אחרי שהתנדבתי ב-SOS ולא היה לי איך או זמן להגיע לשם אז הבנו כלבה אלינו הביתה והיה יותר קל בשבילי אבל לצערי היא הייתה כלבה עם בעייתית עם חרדת נטישה אז היה טיפה יותר קשה מכלב רגיל). אמא שלי אומרת שכל מה שאני אומר בנוגע לזה שהוא מעודד ושאני צריך את זה זה חרטא כי אני רוצה סתם כלב...היא לא מבינה אותי וזה משגע אותי ,היא גם קראה את מה שכתבתי ועדיין לא אכפת לה !

בס"ד שלום רב, יש לי תאומות בנות 5.5 ועוד שנה כיתה א'. אחת הבנות יותר פותחת פיזית וגם עצמאית יותר ומלאת ביטחון עצמי גדול יותר. לעומתה אחותה התאומה גם ילדה עצמאית חברותית אך עם פחות ביטחון עצמי והתחושה שהיא נשענת על אחותה במידה מסוימת או שהנוכחות של אחותה איתה כעת באותו גם ( אומנם לא באותה קבוצה) מקלה עליה וגורמת לה להרגיש תחושת ביטחון. ישבתי עם הבנות והסברתי להן שעוד שנה כיתה א' וייתכן כי בכיתה א יפרידו אותן כיתה . לבת הראשונה כמובן לא היתה שום התנגדות ובעיה אך לשנייה כן היא מייד החלה להוריד דמעות ולומר שהיא לא רוצה לעלות לבי"ס היא רוצה להישאר בגן. תחילה חשבתי להפריד אותן אך לאחר שראיתי את תגובת הבת השנייה חשבתי אולי יהיה יותר נכון כן לשים אותן באותה כיתה בכיתה א' ובכיתה ב' להפריד בינהן והסיבות הינם : מעבר מגן לב"יס הינו שוק לכשעצמו, כללים חדשים , מסגרת חדשה נהלים חדשים מחנכות וצוות חדש הכל חדש ולא מוכר. והמחשבה להפריד אותה מאחותה לכיתה אחרת ובמקביל לתת לה להתאקלם למציאות החדשה גורמת לי לחשוב שאולי מציאות זו עלולה להשבית את הילדה מבחינת הכל כי מחשבותייה יהיו תמיד הישרדות קיומית מול המסגרת החדשה הילדות החדשות הכללים הנהלים החוקים ומכאן כמובן הרמה הלימודית שלה עלולה להיפגע מה שיוריד מאוד את הביטחון שלה יותר ממה שהוא כעת , כי כעת היא ברמה לימודית מאוד טובה בהתאם ללימודי הגן . ולכן חשבתי לשים את שתיהן בכיתה אחת ע"מ להוריד מהילדה ההתמודדות המחשבתית עם עצמה מול הסביבה החדשה וכו' כפי שכתבתי הנ"ל ולאפשר לה להתאקלם בנחת למסגרת החדשה לכללים נהלים חוקים לימודים חברה וכאשר בשנה אח"כ כאשר נפשה הוטמעה במציאות החדשה יהיה לה יותר קל לשנות כיתה וליצור לעצמה חברה חדשה אני מאוד מתלבטת עדיין יש כאלה שאומרים להפריד ויש כאלה שלא ושי את נטיית ליבי כפי שציינתי הנ"ל הייתי שמחה לשמוע דעתכם. תודה רבה ,

שלום טל, בעיני, הנוכחות הקרובה של התאומה ה"חזקה", אינה מאפשרת לאחות הרגישה יותר לפתח מנגנון של הסתמכות עצמית וביטחון. כפי שכתבת נכון, היא נשענת על אחותה, וכך למעשה נשארת פסיבית ותלותית. מאחר ואין "פרוטוקול" מקצועי אחד בנושא זה, אוכל לומר לך מה אני הייתי עושה (כאמא) לו נקלעתי למצב דומה. הייתי מפרידה בין הבנות כבר בגן, ומאפשרת לכל אחת מהן לבסס מעגל חברתי תומך, איתו תוכל לעלות לביה"ס מתוך תחושת שייכות ויכולת. יש לפנייך (לפניהן) עוד שנה שלמה של גן חובה, ושנה זו חשובה מאד בביסוס יכולות חברתיות ואורייניות. הפרידי ביניהם כבר השנה, וחזקי את מה שצריך לחזק בזמן הרב שעומד לרשותך. בהצלחה ליאת

שלום. הנני בת 22 אמא ל2 ילדים, הגדולה בת 3 והקטן בן שנה..הגדולה מאד אוהבת חברה,מוצלחת, שואלת המון שאלות, מאד שנונה, מקבלת הרבה תשומת לב מאיתנו ההורים וגם מהגננות, בתקופה האחרונה משהו כמו 5 חודשים היא נעשתה ממש קשה..היא כל היום הולכת אחריי ואחרי בעלי , אם אני במטבח היא לא תישאר בחדר לשחק, אור לשירותים היא לא תלך לבד, אם אני מבשלת במטבח היא תבוא להיותי לידי, היא כל הזמן מבקשת שאשב לשחק איתה ועם אחיה ואני יושבת איתם המון אבל אני מסבירה לה מדי פעם שאמא צריכה עכשיו לעשות דברים ושתמשיך לשחק אך היא ישר קמה אחריי וגם אחיה הקטן הולך בעקבותיה ואז יוצא שאפילו שאני הולכת לנוחיות הם יושבים לי מאחורי הדלת..וגם בשינה היא לא מסכימה שאקום מלידה עד שתירדם..לפני שבוע עברנו דירה לעיר אחרת..כרגע המצב אותו דבר-מה מקווה שתייעצי לי מה לעשות אור שתגידי לי אם אני אמורה לגשת לייעוץ פסיכולוגי?! תודה

ענבל שלום, כשהתנהגותו של ילד משתנה אנחנו מנסים להבין מה הגורם לשינוי, אם היו אירועי חיים בסביבתו של הילד שמסבירים את השתנותו. לפני חצי שנה בנך גדל מתינוק שבעיקר ישן לעולל שאולי יושב או זוחל ובעיקר מעורר הרבה חיבה ותשומת לב מכל הסביבה וגם מהוריו. תשומת הלב הרבה שכנראה הופנתה איליו עוררה בבתך חששות, היא הרגישה אולי שהיא קצת "ננטשה" ואבדה את מקומה המרכזי והבטוח אצל הוריה. אני ממליצה שאת או בעלך תקדישו מידי פעם אחר צהריים רק בשבילה ושההורה השני ישמור על אחיה. בהזדמנות זו צריך להגיד לך כמה היא גדולה ומיוחדת עבורכם וכמה כייף לשוחח ולשחק איתה. חשוב שתגידו לה שאפילו שאתם מטפלים באחיה זה לא אומר שאתם אוהבים אותה פחות. רצוי גם שתשתפו אותה בטיפול באחיה התינוק כי "היא ילדה גדולה ואחראית". ככל שהיא תרגיש שמקומה ומעמדה בבית בטוחים כך היא תרגע וההתנהגויות שציינת יחלפו מעצמם. בהצלחה

גבי שלום. אנו הורים לילדה מחוננת (מכון סאלד) בגיל 10, כזו שמבחינה לימודית הכל בא לה בקלות. יום אחד בשבוע היא לומדת במסגרת נפרדת עם עוד ילדים כמוהה. היא ילדה שקוראת המון ומתעניינת בהמון . אך ( וסליחה שאנו נשמעים מתלוננים) ... יצירתיות אין. יוק. מספר הפעמים שראינו אותה יוצרת משהו משלה, חושבת קצת מחוץ לקופסה , או אולי מפתחת רעיון מעבר לגבולות הוא קטן מאוד. אולי אפשר לקרוא לזה עצלנות אבל אנו מרגישים שזה יותר מזה. למשל אם היא בונה בלגו אז תמיד היא תבנה לפי תוכנית מוכנה, או בציור היא תעדיף לקשט משהו ולא לצייר מהראש. מאד טכנית. פה ושם יש ניצנים של כתיבה יוצרת אבל ממש מעט. קיווינו שהלימוד במסגרת למחוננים אולי תצליח להוציא ממנה קצת יצירתיות אבל זה לא קורה. אנחנו מחפשים רעיונות איך לגרום לה לצאת מהקופסא, לבטא את עצמה . נ.ב. יש לה יצר תחרותיות מפותח ואולי אפשר להתשמש בזה. תודה מראש שחר.

שחר שלום, אני חושבת שאתם דואגים לשוא ומנגד משדרים אכזבה כשבתכם לא נוהגת לפי ציפיותיכם. ילדה מחוננת היא ילדה עם כישורים גבוהים בכל מיני תחומים ולא בהכרח שכל ילד מחונן יבטא את כישרונותיו וכישוריו באופן זהה, או יפגין יצירתיות זהה. מחוננות זה פוטנציאל של כישורים ויכולות לחשיבה ברמה גבוהה ונדרש מרחב פנימי וחיצוני כדי שכל ילד ימצא את הדרך הנכונה עבורו לביטוי כישרונתיו. אני חושבת שיעזור לבתכם אם תקבלו אותה ואת בחירותיה כפי שהן ותשדרו לה שאתם גאים בה וסומכים עליה. אם כך תנהגו תעודדו בהמשך גם ביטויים של יצירתיות. בהצלחה

שלום רב .. בני בן השלוש וחצי גמול לחלוטין בוקר ולילה מחיתולים מגיל שנתיים וחצי.. בחודש האחרון מתאפק ונמנע ללכת לשירותים לפיפי.. אני רואה לפי התנועות גוף שלו שהוא מתאפק מציעה לו מספר פעמים והוא מסרב ומתעצבן ואומר שאין לו. עד שלבסוף בורח לו במכנסיים.. ההרגשה היא שהוא לא רוצה לפספס את המשחק/ תוכנית/ טיול בחוץ בשביל להתפנות..הוא בן יחיד כרגע אני בהריון נוסף.. וגם בגלל החופש הגדול אינו נמצא במסגרת כרגע אלה איתי בבית..(לא יודעת אם זה קשור) ניסתי פרסים והפתעות בכל פעם שלא יפספס לא עובד..

שלום שלומית, אני נוטה להסכים איתך, שמדובר בהתאפקות "לטובת" דברים מעניינים יותר. צריך להיזהר לא להיכנס למאבק סביב הנושא, כדי שלא יתפתחו תגובות "דווקא". כאשר את רואה שהוא צריך, הפסיקי אותו, קחי אותו לשירותים גם מול מחאות, והימנעי מנאומים והטפות. אם את מרגישה שזה *ממש* כרוך במלחמה מולו, הניחי לזה, ואל תגיבי גם אם בורח לו. הכיני לו בגדים להחלפה וצמצמי למינימום את תגובותייך. זה יעבור. בהצלחה ליאת

בני בן 7. הוא כל הזמן חוזר באובססביות על תנועות מסוימות כגון להסתכל שוב ושוב על עקבים בזמן הליכה, לדעת בעצמו הברכיים ואז ידיים שוב ושוב , לגעת בי שוב ושוב ושוב בשתי ידיו עד כדי הצקה , להתנועע בחוסר נוחות כאילו זבוב מציק לו. זה מדאיג אותי מאוד להסתכל עליו מהצד ולפעמים אני כועסת עליו ומבקשת שיפסיק. אבל נראה שזה לא בשליטתו. מה זה יכול להיות ?! מה עושים ?!

שלום, מה שאת מתארת יכול להתאים למצב חרדתי מוכר, שבו פעולות חוזרות וכפייתיות משמשות מעין טקס משקיט ומרגיע. אין טעם לכעוס עליו או להתעצבן, אלא דווקא לפעול להרגיעו. ממליצה לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לאבחן ולהציע התערבות מתאימה. במקרים מסוימים אפשר לעצור את זה "כשזה עוד קטן", במקרים אחרים נדרש טיפול מעט ממושך יותר, ובמקרים עקשניים יותר אפשר להיעזר בטיפול תרופתי נוגד חרדה. כאמור, הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

רציתי לדעת איך מתמודדים בצורה משכילה עם מתבגרת (17) שגונבת. אחותו הקטנה של בן זוגי נתפסה גונבת בכמה מקרים שונים, מאחותי, מאחיותיה, ומחברתה הטובה ביותר.. באחד מהמקרים כשנתפסה אמה התעמתה איתה, וזה לא עזר. יש לציין שזה משפחה ללא הרבה כסף, לכ חסר אוכל אבל אין להם חיי מותרות, הם משפחה דתית והילדה ספציפית מורדת בכל מובן המילה, הולכת עם מכנסיים, מחללת שבת , יש לה חברה וכו'.. היום מצאנו בושם שנעלם לאחותי )המקרה השני עם אחותי שלי, גנבה בעת ביקור בביתנו), והשארנו אותו במקום בו החביאה אותו, עד שנדע איך להתמודד.. הפריטים שנגנבו הם בגדים, קרם פנים מאוד יקר(לדעתי, לא יכולה להוכיח...), ובשמים..כולם ברבים, כמו כן היא גונבת כסף אם הושאר סתם ככה מיותם... היא גם משתמשת ללא רשות לאחותה בדברים, ואף הורסת/גומרת לה אותם... ולא משנה כמה היא מבקשת, היא לא מפסיקה.. מה עושים? שכן המצב הכלכלי שלהם פסיכולוג זה לא אופציה :/

שלום חן, בגיל כזה, גניבה עדיין יכולה להיות סימפטום לבעיה רגשית, ולאו דווקא ביטוי לנטייה עבריינית. על פניו, ככה זה נשמע לי. בכל מקרה, גם מה שמתחיל כבעיה רגשית, עלול לסבך אותה עם החוק. לכן, אני חושבת שאין טעם להימנע מטיפול רק בגלל בעיה תקציבית. אפשר לפנות לטיפול פסיכולוגי גם דרך קופת חולים (מחיר זול יחסית) או דרך מרפאות משרד הבריאות (חינם, אך תור ארוך). עד אז, נדמה לי שמדיניות ההשתקה אינה משרתת את המצב. עליה לדעת שאתם יודעים על הגניבות, מודאגים מאד בגינן, ודורשים ממנה להחזיר את מה שנלקח שלא כדין. בברכה ליאת

ברצוני להתייעץ איתך בעיניין חשוב: הכנתי שיבוץ של תלמידים שעולים לכיתה ז. והרכבתי שתי כיתות מדעים. מדובר בכיתות של תלמידים שעברו מיונים ושובצו בכיתה. מחנכת אחת של אחת הכיתות ראתה בטעות מיפוי שהכנתי על שתי כיתות המדעים וכעסה מאוד לגלות שבכיתתה יש פי 3 תלמידים עם נסיבות משפחתיות מורכבות לעומת בכיתה של המחנכת המקבילה. נסיבות שבהן: אם אלכוהוליסט,אב טבע בים, טיפול רווחה, אח עם פיגור, יחסים עכורים בין התלמיד להוריו...ועוד כהנה וכהנה. לטענתה בכיתה שלה יש יותר תלמידים עם קשיים משפחתיים ולכן אין חלוקה צודקת ושווה של תלמידים. והדבר הנוסף הוא: היא סיפרה לי שלימדה תלמיד מסויים תנך וכשר ילדה שהיא תחנך את אותו תלמיד לא הסכימה כלל ודרשה להעבירו לכיתה השנייה משום שלא הסתדרו ביחד. מה דעתך? האם להעביר תלמידים?

שלום, אני רוצה להאמין שהשיבוץ שערכת נשען על חשיבה ושיקול דעת, ולא נעשה באופן אקראי. עם זאת, לפעמים גם לאחר שיקול דעת זהיר, יתכנו "מחשבות שניות". אם את חושבת שיש ממש בטענותיה של המורה, ושיש בכך כדי ליצור עומס חריג עליה כמחנכת, שווה לשקול מחדש את השיבוץ. ממליצה לך להיעזר לצורך כך עם איש צוות אובייקטיבי נוסף, אולי אפילו עם מנהל/ת ביה"ס. בהצלחה ליאת

שלום הילד שלנו בן 3 וחודשיים,התפתחות תקינה בכל המובנים,מדבר חופשי כבר מגיל 2 וחצי.הבעיה:על כל דבר הכי קטן הוא מגיב בבכי.בוכה לכל דבר הכי קטן לפעמים,בעיקר כשמתעורר משנת צהריים,בוכה ממש בהיסטריה אם לא מקבל מה שהוא רוצה.דוגמא:מתעורר משינה ורוצה לאכול חביתה בפיתה במיטה.אם אומרים לו שיקבל לאכול ליד השולחן,מתחיל בכי היסטרי שקשה להרגיע. בנוסף הוא עדיין דורש בקבוק כשהולך לישון. הילד הוא משותף לי ולאשתי מנישואים שניים.יש לנו עוד שתי בנות גדולות 18ו21 , בן 13 של אשתי מנישואים קודמים ובן 13 שלי מנישואים קודמים. אשמח מאד לקבל עצה מה לעשות.

שלום אסף, בכי היסטרי "שקשה להרגיע", במיוחד כשמדובר בילד שאינו תינוק, יכול להעיד על בעייה בוויסות הרגשי (רוב הפעוטות בגיל שנתיים-שלוש אינם מאד מווסתים, ממילא), או על בעיית גבולות, דהיינו - כניעה חוזרת של ההורים לבכי ההיסטרי. כאשר אתם נכנעים ומוותרים לו (כדי שיהיה שקט...) אתם חוסכים ממנו את ההזדמנות לתרגל עמידות למצוקה ותסכול, ומבססים אצלו אסטרטגיה בעייתית להשלטת רצונו. לכן, הפיתרון כרוך ביכולת שלכם לא להיכנע לצווחות, מצד אחד, ומאידך - בגלל גילו הצעיר - ביכולת שלכם לעזור לו להירגע מבלי לספק לו את הדרישה הבלתי הגיונית. כך, למשל, לא תרשו לו לאכול חביתה בפיתה במיטה, אבל תעזרו לו להירגע בעזרת ניחומים והסחת דעת, מבלי להשאירו צורח, עם תחושת בדידות ונטישה. אחרי שיירגע, הציעו לו את החביתה בפיתה בשולחן האוכל, ואולי גם צ'ופר קטן לקינוח, כתגמול על כך ש"הצליח להתגבר כל כך יפה". עשו זאת גם אם צרח. כך תתגמלו את זה שהצליח להירגע בסוף. כאשר אתם נכנעים לדרישה שלו, אתם למעשה מתגמלים את ההיסטריה. בהצלחה ליאת

שלום רב,אני אם חד הורית ל-4 ילדים.גרושה מזה 4 שנים.בני השלישי בן 6.5ש' החל לסבול בלילות מפחדים.הוא מדמיין עצמים בחדר,מפחד שיקחו אותו לכלא ומדמיין כאילו הוא תינוק.מסתכל על עצמו ושואל בן כמה הוא..זה מצב חדש עבורנו.היו שני ארועים שבאחד מהם הוא רעד ואפילו הקיא.לציין,שלאחרונה הוא ממש מתגעגע לאביו.תמיד הוא מתגעגע,אבל לאחרונה הוא מדבר על זה הרבה.הילדים רואים את אביהם והיחסים טובים.יותר מכך,היו שני ארועים של התנתקות למשך דקה שהוא לא תיקשר בהם.בעקבות זה נקבע לו מועד ל-eeg.קשה לשמוע את הילד שואל:"אמא,מה קורה לי?או אני מרגיש שזה לא אני?מה עושים? תודה רבה!

שלום עינת, מציעה לסיים את הבירור הרפואי, לפני שנכנסים לאספקטים הפסיכולוגיים. מה שברור, זה שקיימת רמת חרדה גבוהה, הן אצל הילד ואולי גם אצלכם. חשוב לזכור שההבחנה בין מציאות לדמיון עדיין יכולה להיטשטש בגיל זה, ולכן אנחנו רואים גילויי חרדה אצל ילדים בעיקר בלילה, לפני השינה. יש ספר נחמד שעוסק בנושא זה ממש, שנקרא "בלילה חשוך אחד" מאת אורה אייל. ממליצה מאד להיעזר בו, גם כשמדובר בילדי בי"ס. נסי להישאר רגועה מול התקפי החרדה הללו. במידה והבירור הרפואי לא יעלה דבר (מתפללת שאכן כך) שווה יהיה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, ולקבל הנחיות מפורטות כיצד לעזור לו. במידת הצורך, אפשר יהיה להתערב גם מול הילד עצמו, ולסייע לו בעיבוד תכנים תוך נפשיים בדרך של משחק בחדר הטיפול. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

בני בן ה-11 ילד מחונן שמצליח מאד בלימודים אך לפני כל מבחן כשהוא הולך לישון הוא נתקף חרדה שהוא לא למד מספיק ושהוא ייכשל (תמיד לומד לפני מבחנים ביוזמתו)ובגלל הפחדים הללו קשה לו להירדם בלילה. בנוסף מדי פעם אני מנהלים שיחות ביוזמתו על בגרויות,אוניברסיטה ובאיזה מקצוע הוא יעסוק בעתיד. אנחנו ההורים לא מפעילים עליו לחץ לללמוד, לא מצ'פרים על ציונים טובים או אומרים ומראים אכזבה על ציון שהוא לא 100. תמיד אומרים לו שאנו גאים בו ושאם הוא למד והקשיע לנו זה מספיק. איך ניתן לעזור לו להוריד את הלחץ לפני המבחנים

שלום הילה, רמה מתונה של חרדה לפני מבחן היא עניין רגיל, ואפילו מועיל. החרדה מדרבנת ללמידה וכשהיא ברמה סבירה היא נמצאה קשורה להישגים מצויינים. רמות גבוהות מדי של חרדה, ממש כמו היעדר חרדה מוחלט, עלולות לפגוע בביצועים. לכן, חשוב לומר לילד שזה בסדר להיות לחוץ לפני בחינה, אך חשוב בה במידה לסייע לו להפחית ולמתן את החרדה, או לפחות לשלוט בה. אם חרדה מופיעה רק בערב הבחינה, אפשר לנסות ללמד אותו טכניקות של הרפייה, הסחה, ואפילו דמיון מודרך. אפשר לעשות זאת בעזרת מטפל קוגניטיבי-התנהגותי, אך אפשר לנסות גם לבד. למשל, לצאת ערב קודם לאכול גלידה או פיצה, לראות סרט מצחיק, לעשות מדיטציה של הרפייה, לרקוד, לשיר, לעשות פעילות ספורטיבית נמרצת, וכיוב'. אם תראו שהמצב לא משתפר, מומלץ להיעזר באיש מקצוע. בינתיים, נסו לשחרר לחץ וליהנות מהחופש. בהצלחה ליאת

שלום רב: ביתי בת 22,יפה וחכמה ורגישה.היא סובלת בדכאון וקיבלה ציפרולקס,החליטה שזה לא עוזר והפסיקה.בחודש האחרון היא מרגישה בדאון,אני לא יודעת כיצד לנהוג,אם אני מנסה לעזור היא מוציאה עלי את הכעסים וטוענת שאני לא מכירה אותה ,שאני שופטת ומתיחסת אליה כאל ילדה.מצד שני היא צריכה עזרה ואני דואגת.אשמח ליעוץ כיצד לנהוג. תודה

שלום דליה, העצה הכי טובה שאני יכול לתת לך היא פשוט להיות איתה. לבטא את מה שאת מרגישה, את הדאגה, את האהבה ואת הרצון להיות שם בשבילה ולעזור. משבר דיכאוני הוא חוויה לא קלה בחייו של אדם אבל היא יכולה להתגבר עליו ואף לצאת מחוזקת. אל תנסי לכפות את העזרה שלך או לבצע מהלכים ללא ידיעתה. פשוט תציעי את עזרתך ותני לה לבחור מתי ואיך היא רוצה להיעזר בך. נסי להקשיב למה שיש לה לומר, גם לביקורת (על אף שזה לא קל), אל תתווכחי ונסי לחשוב על הדברים. ובעיקר, תאמיני בה ובמה שזרעת בה כל השנים. את נמצאת בסיטואציה לא קלה להורה, אבל למרות זאת יכול להיות שזהו פתח לשינוי שבטווח הארוך יחזק את הקרבה והפתיחות ביניכן. קובי.

שלום יש לי שני ילדים האחד בן חמש והשניה בת 1.8. הבעיה היא עם הבת היא מאוד רכושנית רוצה בלעדיות עליי, לא מסכימה שהוא יחבק אותי ישכב לידי ממש כלום כמובן אני לא מסכימה לדבר הזה אבל ממש היא צורחת ובוכה. איך אני גורמת לה להבין שמגיע לו גם "יחס" לא יודעת בדיוק איך לנסח את אבל איך אני גורמת לה להבין שזה בסדר שאני יהיה גם עם אחיה. הוא מאוד אוהב אותה דואג לה ואף מותרת לה לפעמים וגם היא, בניהם שהם לבד ממש אחים לתפארת .רק שאני נמצאת היא מתהפכת.

שלום ליאת, קנאה וחיקוי בין אחים זו תופעה נורמטיבית עם תפקיד חשוב בהתפתחות התקינה. בגילה הצעיר, עיקר הלמידה מתבצע מתוך התבוננות בתגובות והתנהגות הסביבה ופחות מהסברים הגיוניים. אין כל קשר בין טיב היחסים בין האחים ובין רגשות הקנאה ההדדיים שלהם. הפגנת המחאה שלה נוכח היחס שמקבל אחיה הבוגר טבעית גם היא, אך אין זה אומר שעלייך להיכנע ולפעול על פיה. דרך חוויות חוזרות בהן על אף תשומת הלב שהענקת לאחיה את עדיין נשארת אם אוהבת שמקדישה זמן גם לה, היא תלמד לחלוק ולוותר ממקום בטוח יותר. זה לא יקרה ביום, אך לאורך זמן היא תרכוש יכולת חשובה זו שתסייע לה בהמשך ותעניק לה יכולת בין אישית חשובה. בהצלחה, קובי

אממ, היי. אני בת 17, קוראים לי אופק. יש לי הרגשה מתמדת שלא אחיה עד גיל מסוים. לא סגורה עליו בדיוק, אבל בסביבות 26-27. אני לא אובדנית ואין לי כוונה להתאבד או משהו כזה, אני פשוט מרגישה שלא אחיה לאחר הגיל הזה. אידרס או משהו. רציתי לדעת אם יש אנשים שהרגישו תחושה דומה של מוות במועד כלשהו, ואכן מתו. וגם אם יש אבחנה לקטע הזה^ תודה רבה:>

שלום אופק, מוות הוא תופעה "מוזרה" מאוד. לאורך כל החיים אנחנו מתמודדים עם המחשבה הזו- שיום אחד נמות. אנחנו מתמודדים עם העובדה הזו בדרכים רבות, כמו הדחקה, חיפוש משמעות, שאלת שאלות וחיפוש אחר תשובות, אומנות, אהבה, רוחניות, הגשמה ועוד. אני לא יודע לענות לך אם קרו מקרים כאלו או לא... אבל יכול להמליץ על ספר שקראתי כשהייתי בגילך. לספר קוראים "האדם מחפש משמעות", כתב אותו פסיכולוג יהודי ניצול שואה בשם ויקטור פראנקל. זהו ללא ספק הספר שהכי השפיע עליי, ספר שהניח בי יסודות חשובים שהמשכתי לפתח ולעסוק בהם בחיי האישיים והמקצועיים עד היום. קובי

שלום קובי, כנראה שהייתי צריכה לציין, אבל אני ממש לא מפחדת מהמוות. אין לי רצון לדחות את המוות שלי כמה שאפשר, או דבר כזה. כשיגיע, אקבל אותו בברכה. אך אם באמת הייתי יודעת שלא אחיה לאחר גיל 27 למשל, הייתי בונה את חיי אחרת. העניין מעניין אותי כי אני רוצה לדעת האם זה דבר נפוץ, והאם יש סיכוי שההרגשה שלי נכונה.

שלום התייעצתי פה לא פעם בעבר על בני נער מתבגר כמעט בן 17 עם התפרצויות זעם עד לאגרוף עם שבר ביד ,מצבי רוח ועוד ... הוא התחיל טיפול פעם ראשונה שהוא אצל פסיכולוג ומחר יהיה הטיפול השלישי הפסיכולוג עדיין מאבחן אותו (כמה זמן דרוש לאבחון ?) כבר בפגישה הראשונה אמר שיכול לעזור לבני(נתן לו לצייר משהו ) לא עוזבת אותי המחשבה האם בחרנו במטפל טוב ... אני יודע שזה יכול לקרות עם כל מטפל שהיינו בוחרים הוא דרך קופת החולים ומישהו זרק לי שמטפלים דרך הקופה פחות נחשבים ... לא שחשוב לי הוא עם תואר ד"ר - והילד שלי מרגיש איתו בנוח . איך אפשר לדעת שפגענו ? כמה זמן זה במסגרת הסביר כדי לדעת ? תודה וערב נעים

שלום, אני מבין את החשש ואת השאלות החשובות שאתה מעלה, אך לצערי אין להן תשובה פשוטה. טיפול נפשי הוא תהליך מורכב בדיוק כפי שבני האדם הם יצורים מורכבים. בניגוד לטיפול רפואי שאת התוצאות שלו אפשר לבחון בטווח זמן קצר, טיפול נפשי חותר להבנה ולריפוי של אנשים עם היסטוריה ארוכה של חוויות ותחושות, ובשל כך אורך זמן. אני לא יודע איזה אבחון הפסיכולוג עורך לבנך, אך אני מניח שמסקנות מסוימות וראשוניות (בהתאם לחובת החיסיון הרפואי) הוא יוכל למסור לכם בזמן הקרוב . הקושי, בעיקר כשמדובר בבני נוער, הוא בעיקר של ההורים הנאלצים להתמודד עם המון חוסר וודאות שמלווה בדאגה כנה לילד. לכן, חשוב לשתף את המטפל במחשבות ובתחושות שלכם לכל אורך התהליך. בניגוד לסטיגמה, ישנם מטפלים מצוינים גם דרך קופת החולים, ולדעתי השאלה החשובה היא האם הוא מטפל טוב לבן שלך. את התשובה לשאלה הזו תקבלו עם הזמן, אך אתם יכולים לשאול אותו כבר עכשיו על הניסיון שיש לו עם מקרים דומים, ההכשרה שלו וכו'. בברכה, קובי.

בתי בת 9 וחצי שנים , בת יחידה להורים מבוגרים. בגיל 9 חלה התפתחות מינית מוקדמת ,ועם ההתפתחות ישנם שינויים בהתנהגות שאפשרי להתמודד איתם(הרופא אמר שאם אנו לא יכולים להתמודד או אם אנחנו מבחינים שקשה לילדה אפשרי לעכב את ההתפתחות)ילדתי חברותית, שמחה , תלמידה מצטיינת ,לפני כיומיים התעמתה עם אבא שלה , עלתה לחדרה בכעס רב , לאחר ארוחת ערב ביקשה "שיחה אינטימית איתי" פתחה ואמרה- "אני לא יודעת מה תהיה התגובה שלך , אבל כשהייתי בחדר היה לי צורך לקפוץ מן המרפסת , וגם שהתנדנדתי בנדנדה היה לי צורך לקפוץ. הגבתי בצורה עניינית ולא התייחסתי לכך יותר. יש לציין שמערכת היחסים בבית טובה פתוחה וזורמת. איך עלי להתייחס?

שלום טופז, במקרים רבים, התפתחות מינית מוקדמת מהווה מקור ללחץ נפשי ועלולה לפגוע בביטחון העצמי ובתפקודה של הילדה. במישור הרפואי, למיטב ידיעתי, לפני שמחליטים אם להתערב בהתפתחות חשוב לאבחן את מקורה ולשקול את נחיצות הטיפול. העובדה שהתקשורת שלך עם בתך פתוחה יכולה לעזור לה מאוד בהתמודדות. חשוב ליצור שיח פתוח בנושא, לאפשר לה להביע את מצוקותיה וחששותיה, להבהיר שהיא אינה פגומה או מקולקלת, לעזור לה מניסיונך כאישה ולהעניק לה מידע ותמיכה. בנוסף לזה, אני מציע להתייחס ברצינות לאמירות שלה, דרכן היא מביע את רוצנה להיעלם ולהעלים את הקושי. נסי לשאול ולבין מה עובר בראשה ברגעים האלו, מה מוביל אותה למחשבות האלו. אני מבין את הקושי לדבר על נושאים מורכבים ורגישים כאלו, אך אני מאמין שככל שאת תהיי רגועה ופתוחה כך היא תחוש מובנת ומוכלת. העובדה שהיא משתפת אותך במחשבות האלו מעודדת מאוד, אך ליתר ביטחון אני מציע לך לשקול עזרה והדרכה מקצועית, אם דרך יועצת בי"ס או דרך פסיכולוגית קלינית. בברכה, קובי

תודה רבה ,התגובה המקצועית שלך חיזקה את מחשבותי. אשמח לקבל המלצה לפסיכולוגית שתתאים לבתי , כשהנתונים מעט מורכבים מאחר והיא בת יחידה להורים מבוגרים בהתפתחות מינית מוקדמת ,ורצון "להעלם".