פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

יש לי תלמידה שמבחינה התנהגותית מאוד רועשת חצופה. השנה הייתי צריכה להפריד בינה לבין חברותיה בשל השפעה שלילית עליהן. היא מאוד בולטת מתמרדת ומתמרמרת. המשפחה חד הורית והאם משתפת פעולה עם בית הספר והאב מכור לשעבר. מבחינה לימודית יש לתלמידה יכולות טובות אך כאמור התלמידה עסוקה מאוד לעצמה. זה מאוד מתיש לרדוף אחריה ולחזר אחריה שתלמד ואני אמפטית כלפיה . מה את מציעה לי?

שלום, כמו שכתבתי באחת מתגובותיי הקודמות אלייך, חשוב שנוכל לראות את ההתנהגויות הבעייתיות של הילדים כניסיונות (לא תמיד מוצלחים) לשרוד מציאות קשה. את ודאי יודעת, שכדי ללמוד נדרשים כוחות, ואנרגיה נפשית פנוייה. נסיבות חייה של הנערה הזו, באופן כמעט בלתי נמנע, הותירו אותה כעוסה, מתקשה לבטוח במבוגרים, ואולי גם מיואשת ומרגישה שאין לה מה להפסיד. הדרך לליבם של הילדים ה"קשים" כרוכה ביכולת להכיר ולתקף את רגשותיהם, לקבל אותם כפי שהם, במינימום שיפוטיות, וביכולת להכיל גם את התנהגויותיהם המתריסות. את צודקת, זה עלול להיות מתיש מאד, אך מתגמל בה במידה, כאשר זה מצליח. מחזקת אותך ומעודדת אותך לא לוותר. בהצלחה ליאת

שלום, אני מטפלת בתינוקת בת שנה וחצי (מגיל חצי שנה) חשוב לציין שיש בינינו קשר טוב ואני מרגישה שנעים לה איתי. בימים האחרונים יש לה התקפי כעס (לא יודעת אם זו המילה הנכונה) היא מתרגזת עלי (ללא כל סיבה ) ולא רוצה שאתקרב אלייה- זה קורה בימים האחרונים מאז שדודתה מגיעה בבוקר לארגן את הגדולה (במקום אבייה שנמצא במילואים) - היא נצמדת לדודה שלה, מתרגזת ולפעמים בוכה כשאני רק מתקרבת, לא מוכנה שאאכיל או אארגן אותה ורוצה שרק דודתה תהיה איתה. חשוב לציין שעד עכשיו (כשאביה של התינוקת היה בבית)זה לא היה קורה והיא לא הביעה כלפיי "אנטי" שכזה.. יכול להיות שלפעמים רצתה את אבא שלה אבל ממש לא דומה למצב עכשיו . בבוקר היא מקבלת אותי יפה ונראה שהיא שמחה לראותי אבל מהר מאד מצב הרוח שלה מתהפך. אינני יודעת כיצד לנהוג משום כשאני מתקרבת היא מתעצבנת עוד יותר וכשאני מתעלמת אני גם מרגישה שזו לא הבחירה הנכונה.. חשוב לציין כי ברגע שאני איתה לבד היא חוזרת לעצמה- חייכנית, משחקת יפה ואפילו מחבקת אותי.. אשמח לקבל עיצות כיצד עלי לנהוג משום שאני מרגישה שבימים האחרונים אני ממש צריכה להיאבק איתה.

שלום איילת, דווקא הסיפא של דברייך - אמור להרגיעך. העובדה שהתינוקת נהנית בחברתך כשאתן לבד, מעידה על הקשר הטוב והבטוח שנוצר ביניכן. חשוב לזכור שתינוקות בגיל זה מתחילים לגלות עניין חברתי גדול. חרדת הזרים נסוגה, ומפנה מקומה להתעניינות גדולה באנשים, הגם שאלה נתפסים כאובייקטים (חפצים) מסקרנים ולא כיצורים עם רגשות משל עצמם. אני מניחה שההתנהגות שאת מתארת קשורה לסקרנות והחיבה הגדולה כלפי הדודה, ולקושי הנורמלי להתמודד עם תסכול ואכזבה. אין סיבה להיעלב או להתבאס מתגובותיה של הילדה. אדרבא, רצוי להישאר נינוחים ורגועים מול הרגזנות שלה, ולעזור לה להירגע (לא להתעלם!). אני משוכנעת שאם תוכלי לשים את הפגיעה והעלבון בצד (או במילים אחרות, לא "לקחת את זה אישי" מדי), תפעלי אינטואיטיבית נכון. המשאלה של הילדים הקטנים היא שהמבוגר המטפל בהם יוכל לשרוד גם את התקפות הזעם ולהכילן. לתחושתי, הכל בסדר :-) בברכה ליאת

תודה :)

היכן ואצל ניתן לטפל באילמות סלקטיבית ילד בן 13?

שלום אבי, אבחון האילמות הסלקטיבית חייב להיעשות ע"י איש מקצוע מיומן, שיוכל להבדילה מהפרעות אחרות, דומות. בדר"כ, מי שמאבחן את המצב לאשורו, יודע גם להמליץ על מטפלים מנוסים שמכירים את הנושא. ככלל, הטיפול באילמות סלקטיבית ניתן ע"י פסיכולוגים או פסיכיאטרים לילדים, קלינאיות תקשורת או מטפלים בהבעה (מוסיקה, תנועה או אמנות) - אך גם מתוך אלה חשוב לוודא שמדובר באנשים עם ניסיון בתחום ספציפי זה. לפעמים, הטיפול מלווה גם בתרופות נוגדות חרדה, בעיקר אם הקושי לתקשר עם זרים התפתח למה שנראה כמו חרדה חברתית. יש ברשת לא מעט מידע על ההפרעה ועל מרפאות ואנשי מקצוע המתמחים בטיפול בה. בשל גילו המאוחר, יחסית, של הילד, חשוב מאד מאד להגיע לטיפול בהקדם, שכן השפעותיה של הפרעה "עקשנית" שלא טופלה עלולות להיות משמעותיות בהשוואה למופעה אצל ילד קטן. בברכה ליאת

הי, ליאת, שמי אתי אמא לבן, בן 4.5 בן מאובחן כ - adhd מגיל 3 בערך. יש לי בעיה בגן, לטענתם הוא שובב, אינו מקשיב, לא מסוגל לשבת במפגש וכאשר "יורד המסך" (כך הם מבטאים זאת), הוא זורק מלא דברים, מעיף כיסא, נדבר לא יפה ואף דוחף את הגננת. אני חייבת לציין, כי מכל מה שנרשם פה, אין לזה זכר בבית,. ההתנהגות בבית מדהימה, ילד מקסים, שיכול שעות לשחק עם עצמו. הבעיה רק בגן ובצהרון. היינו תקופה בריפוי בעיסוק, עכשיו אנחנו בשחייה טיפולית ולגבי ההתנהגות, אני ממש אובדת אצות. חשוב לי לציין כי הוא מאוד חברותי ואהוב על ילדים. אשמח לעצתך

שלום אתי, לא קל להיות אמא לילד ADHD. לעתים קרובות, הפער בין הבית לגן/ביה"ס קשור לפער שבין היותו "סולו" בבית לבין היותו חלק מקבוצת ילדים גדולה. ההתנהלות בקבוצה דורשת מילדים לעשות פשרות, להתאפק, לחכות בתור, להתנהל עפ"י לוח זמנים נוקשה, לציית למבוגר בלי להתווכח, לעשות דברים גם כשלא בא לו, או לא לעשות דברים שהוא דווקא רוצה. עוד פער בין הבית לגן, יכול להיות קשור לנכונותה של המשפחה להתאים את הסביבה לילד (או לקושי שלה להציב גבול), וכך למעשה מתארגנת סביבה סטרילית, שמוכנה לעשות הכל כדי שהילד לא יכעס או יתפרץ או יתוסכל. במצב עניינים כזה, הילד נראה כמי שמתפקד נהדר, אך זוהי אחיזת עיניים, כי הכל נעשה כרצונו. מאחר שהילדים שלנו נאלצים להתמודד גם עם סביבה חיצונית (שאינה עושה להם הנחות), חשוב שנוכל להכשירם לכך. ילדי ADHD צריכים ליהנות מהתחשבות והתאמה של המסגרת, אך זאת מבלי לאפשר להם להרוס את המסגרת. כשאמרתי שלא קל להיות הורה לילד כזה, התכוונתי, בין השאר, לכך שנדרשת מההורה היכולת לשתף פעולה עם הצוות החינוכי, לצד ההכרח לסנגר על הילד ולייצג את צרכיו המיוחדים. חשוב לי לציין כאן, גם לטובת הורים נוספים, שהטיפול בADHD חייב להיעשות ע"י אנשי מקצוע מיומנים ומנוסים, ובהתאם למסורות טיפול מוכרות שהוכחו כיעילות. הורים רבים חוששים להגיע לפסיכולוגים קליניים או פסיכיאטרים, ומעדיפים (לרוב, כדי להימנע מטיפול תרופתי) הרפתקאות "טיפוליות" חלופיות, כמו שחייה, רכיבה, תזונה ותוספי מזון שיעילותם מוטלת בספק. לפעמים ההשתהות הזו עלולה לעלות במחירים של דחייה חברתית, גירעונות לימודיים ופגיעה בתחושת הערך העצמי של הילד. אני ממליצה מאד לטפל בהפרעת הקשב בדרכים המקובלות והיעילות, ורק אח"כ לפנות לחוגים האחרים, כהשלמה מהנה או צ'ופר. בהצלחה ליאת

בוקר טוב,בתי המקסימה בת 5 ילדה שמחה, אנרגטית בוגרת ופקחית מטריד אותי העיסוק הרב של באוכל. חשוב לציין שכבר עכשיו היא לא ילדה רזה, אפשר לומר ילדה שמנה יחסית לבני גילה ובאחוזון משקל גבוה. איך זה בא לידי ביטוי ? 1.לקיחת כמויות גדולות של אוכל יחסית למצופה מבני גילה - גם אם מונח על השולחן אוכל בריא. 2. חשיבה שמנה - היא לוקחת 2 מעדנים אותו דבר מהמקרר, משווה ביניהם בגובה , מי שיותר גדול לדעתה אותו היא לוקחת. 3 . אכילה משיעמום - היא סיימה לאכול ארוחת ערב משמעותית ומלאה בהחלט לאחר כמה זמן שוב חוזרת ומתלוננת על רעב ומבקשת לאכול משהו קטן. 4. אכילה בהיחבא - לעיתים , בעיקר אחרי שכבר הערתי לה שהיא אכלה מספיק ושהיא צריכה לשמור על הבטן והשיניים שלה היא עלולה לקחת אוכל וללכת הצידה לאכול. חשוב לי לציין שמגוון המאכלים שהיא אוכלת עשיר ומגוון . אשמח לעזרה כיצד לעזור לה לשמור על אורח חיים בריא.

נטע שלום, לא ברור מדבריך אם העיסוק הרב באוכל ובאכילה של בתך מקורו בתגובה רגשית לאירועי חיים כמו כניסה לגן חדש או שינויים במשפחה או שמקורו בקושי רגשי אחר. מאחר ואוכל הוא נושא טעון וכבר ציינת שבתך אוכלת בהחבא ומתביישת בתשוקתה למזון, אני מציעה לך לפנות ליעוץ בנושא אצל פסיכולוג לילדים. בהצלחה

שלום רציתי לדעת האם יש טיפול תרופתי לילד בן 12 עם התסמונת של ODD. ואם לא מה ההמלצות. בברכה ותודה אסנת

שלום אסנת, ההפרעה שאת מזכירה היא למעשה מופע רחב של התנהגויות בעייתיות, המלווה לעיתים קרובות גם בקשיים נוספים, כמו הפרעת קשב וריכוז, היפראקטיביות, חרדה, דיכאון ובעיות משפחתיות. לפעמים, לצד הפסיכותרפיה הפרטנית והדרכת ההורים(ההכרחיות!) נשקלת גם התערבות תרופתית המותאמת לקשיים הספציפיים, בהתאם לשיקול דעתו של פסיכיאטר הילדים. כלומר, הטיפול התרופתי אינו מכוון ל odd במובנה הרחב, אלא לסימפטומים הנלווים (כמו ריטלין במקרה של הפרעת קשב, נוגדי חרדה או תרופות מרגיעות אחרות במקרים של אי שקט חריף, וכד'). בברכה ליאת

תלמידה עולה חדשה הלומדת באולפן כיתה ח. עלתה ארצה בנובמבר 2013 עם אמא בן זוג ואחות גדולה. לאחות הגדולה סכיזופרניה. התלמידה כמעט לא מחייכת. סגורה מופנמת. מתביישת באחותה הגדולה הלומדת אף היא באולפן. התלמידה כמו הר געש שותק לא משתף . לאחרונה צבעה את קצוות שיערה בכחול. בן הזוג של האם מצטייר כדמות תומכת. חיובית ועוזרת לאם. הילדה לא חברותית במיוחד ונטייה לחשדנות. כיצד אוכל לפרוץ את המעגל שבו נמצאת הילדה ולהגיע אליה?

שלום, מזמינה אותך לקרוא את תשובותיי לדניאל וליועצת החינוכית, כאן מתחת. אם יהיו לך שאלות ספציפיות, את מוזמנת לחדד. כל אחד מהילדים הללו הוא סיפור מורכב, ואני מניחה שלא קל להגיע אליהם. נדמה לי שעצם המשאלה להתקרב, לפתוח את סגור הלב ולסייע, תוכל להוביל אותך נכון. חשוב לזכור שילדים עם היסטוריה קשה כ"כ, נוטים לפתח עמדה הגנתית, "קיפודית", ואפילו מתריסה כנגד העולם וכנגד המבוגרים שלא הצליחו לשמור עליהם מספיק. כדי להגיע אל הילדים הללו ולהרוויח את אמונם, נדרשים זמן, סבלנות, ויכולת הבלגה. הילדים הללו הפסיקו להאמין, אך הם משתוקקים שיתעקשו עליהם. חושבת שתוכלי? בהצלחה ליאת

היום שיתף אותי בני ואמר כי חברו הזמין ב"פרטי" בפלאפון ליום הולדתו במסעדה. בני לא קיבל הזמנה ליום ההולדת. הוא שמע כל כך מחבר אחר שרצה ללכת למסעדה עם בני. בני הביע פליאה רבה משום שהוא מגדיר אותו כחבר טוב מבין 10 החברים הטובים שלו. ניסיתי לברר אולי החבר שכח להזמינו...ובני יברר זאת דרך חבר אחר. בני השיב: אם הוא שכח אותי כניראה אני לא חשוב לו. בני השיב: זה מוזר, אנחנו יוצאים יחד בקבוצה תמיד עם חברים נוספים ולא ברור מדוע לא הוזמנתי. לא ידעתי איך להקל על כאבו של בני. הצעתי לבני לומר לחבר החוגג לאחר המסיבה מזל טוב וכך לפתח שיחה ולברר את העיניין. איך להרגיעו?

שלום, החיים החברתיים של הילדים שלנו עלולים להיראות לעיתים כמו רכבת הרים משונה, הנעה במסלול עולה ויורד, במיוחד בתחילתו של גיל ההתבגרות, אשר בו מתרחשות תהפוכות קוגניטיביות ורגשיות גדולות. חברויות ישנות נפרמות, ואחרות מתהדקות, ועל הילדים להסתגל לשינויים הללו, לפעמים במחירים של כאב ועלבון זמניים. כהורים, לא תמיד יש לנו את היכולת להשפיע על מה שקורה בזירה החברתית, אך יש בכוחנו לבסס אצל הילד שלנו את החוסן והעמידות לאכזבה ועלבון. הזכירי לילד שלך כמה הוא אהוב ומוערך במסגרת המשפחה, והביעי אמון ביכולתו להתאושש מפגיעה, גם אם הכאיבה. עודדי אותו לפתור קונפליקט בדרכי שלום (כפי שעשית!) וללבן את רגשותיו וחוויותיו באופן תקשורתי ויעיל. הזכירי לו את הקריטריונים לבחירת חברים קרובים, ולמדי אותו לשמור על עצמו מקשרים שאינם מתגמלים, פוגעניים או נצלניים. ולבסוף, ורק אם זה באמת מתאים למקרה שלכם, בררי איתו באומץ, האם משהו בו או בהתנהגותו עלול לסכן אותו בדחייה חברתית. אם יש משהו כזה, חשוב לסייע לו להיות מודע לחלקו, ולפעול לשינוי המצב. בהצלחה ליאת

אני מחנכת שלו. הוריו גרושים. אביו לא בקשר איתו. לאם יש זוגיות חדשה וממנה יש לו אחות בת 6. לאחרונה בן הזוג עזב את הבית. לתלמיד קשיים חברתיים איומים. היה קורבן לצחוקים לעג והתעללות של תלמידים בהיותו בכיתה ז. בכיתה ח טופל ע"י פסיכולוגית בית הספר. מדריכת pdd צפתה בנער ושללה pdd. יש בו לקות חברתית. בשנה האחרונה התבגר מעט, אך עדיין יש לו יציאות לא מתאימות. הוא מתנהג כילדותי. בכיתות ז, ח קיבל שיעורי שילוב - אסטרטגיות למידה. התלמיד עבר אבחון דידקטי. איך לעזור לילד שבעיניי נחשב עוף מוזר ?

שלום דניאל, כפי שכתבתי בתגובתי האחרונה, ממש כאן מתחת, למורה יש תפקיד חשוב - כמעט קריטי - בחייו של הילד המתמודד. מאחר והנער שאת מתארת נמצא בטיפול של גורמים מקצועיים, נדמה לי שהדרך לעזור לו קשורה ליכולת לראותו לאו דווקא כ'עוף מוזר', אלא כנער מכונס, שמנסה לשרוד בתוך מציאות מתעללת בדרך לא תמיד יעילה. תופעות של רגרסיה (לשלבים התפתחותיים מוקדמים יותר) מתרחשות כאשר ילדים נקלעים למציאות משתקת או כאשר מסלול ההתפתחות התקין נקטע. סביבה מכילה, אמפתית ומכבדת יכולה לסייע לנער כזה לשוב ולבטוח בעולם ובמבוגרים שסביבו. אני מציעה "לראות אותו" יותר, לשאול לשלומו, לשאול אם צריך עזרה, לעשות למענו מחוות התחשבות ולהימנע מרחמים. חשוב לגלות עניין ולהתעדכן גם בנעשה בטיפול שלו, ולשמור על תקשורת קבועה עם המשפחה והגורמים הטיפוליים. הללו יוכלו לשתף אותך בהבנות שלהם על ההתקדמות שלו ועל הדרכים לעזור לו כפי שנראות מנקודת מבטם. בהצלחה ליאת

מדובר בנער כבן 15 אמפולסיבי. הגיע מחינוך מיוחד בכיתה ז ולאחר וועדת השמה הועבר לכיתה רגילה. כלומר ח, ט כיתה רגילה. הילד אנטי הכל והוא לא פשוט בכלל. הוריו גרושים ואין קשר עם האב. את האם מפטרים חדשות לבקרים מעבודתה והמצב הכלכלי קשה. בנוסף האם חסרת כוחות. השתתפה בקבוצת הורים מפרוייקט מסויים. הטיפול התרופתי ריטלין שאמור ליטול לסרוגין. לאחרונה נתפס מעשן בטח בית הספר. התלמיד הורס שיעורים. לצורך פרנסת המשפחה עבד הנער במקומות עבודה שוק וסופר. התלמיד לווה ע"י פסיכולוג של הפרוייקט. כמו כן עבר אבחון דידקטי בשל קשיים לימודיים. לאור האמור לעיל אודה על התייחסותך.

שלום, נשמע סיפור מורכב. מה שאלתך? נסי לחדד. ליאת

הסיפור אכן מורכב והמציאות הזאת הילד כאמור מגלה אנטי כלפי הסביבה. כיצד אצליח לרכך את הילד?

תלמיד כיתה ח. הוריו גרושים מאז היותו בן 3.לאחרונה אביו החל הליך משפטי לקבל אפוטרופסות על בנו בטענה שהאב החורג היכה את בנו כי ההורים היו שתויים. הילד במצב קשה משום שהוריו נלחמים עליו. מהזוגיות החדשה של האם יש ילדה משותפת בכיתה א. כמובן שיש עו"ס למשפחה המתייחס להיבטים באירוע. כאמור הילד מופנם אומלל. לאביו הביולוגי יש ילד משותף עם אשתו החדשה. כיצד לסייע לילד?

שלום, את מאד צודקת ברצונך להתגייס למען הילד. מאחר שאיני בקיאה בפרטים ובמצבו האישי של התלמיד, אדבר באופן כללי על תפקידם של המורים במצבים כגון אלה. מערכת החינוך היא אחד המוסדות ההמשכיים והיציבים ביותר בחייהם של ילדים. כל ילד מבלה בין כתלי ביה"ס שישה ימים בשבוע, שעות רבות בכל יום, וזאת לאורך שנים. בית-ספר והצוות החינוכי מספקים לילד מסגרת יציבה גם בשעה שהתמוטטה המסגרת העיקרית של חייו. ככזה, הוא משמש עוגן, נקודת אחיזה יציבה בזמן של שינויים קשים ודרמטיים בחייו. שלא כמו במשפחה, בה טרודים ההורים בבעיותיהם ובמאבקם זה בזו, המורה מהווה גורם אובייקטיבי בלתי מעורב מהבחינה הרגשית, ולכן גם מתפנה לתמוך בילד ברגעיו הקשים. בבית הספר עומדים לרשות הילד מומחים שונים, המסוגלים ויודעים לעזור לילד בהסתגלותו למציאות החדשה (יועצת, עובדת סוציאלית, פסיכולוג ביה"ס, מטפלים באמנות, וכו'). המורה היא הסוכנת הראשונית והחשובה, והיא שדואגת להנגיש עבורו את השירותים הללו. הטיפול האישי בילד הניצב מול אתגר משפחתי קשה שכזה, יכול להיעשות במסגרת שיחות אישיות, בהן יוכל לבטא את רגשותיו, חששותיו, לבטיו וכעסיו בעקבות המשבר המשפחתי שנכפה עליו. כך יכול הילד ללבן את הקשיים והבעיות שלפניו, ולקבל הכוונה לדרכי התמודדות יעילות עם המצב החדש. דרך התערבות נוספת שבאה בחשבון היא קבוצתית. אם קיימים בכיתה ילדים נוספים המתמודדים עם גירושין (אף אם אינם טריים מאד), אפשר לקיים שיחות תמיכה קבוצתיות, בהן הילדים יכולים לאוורר את רגשותיהם, חששותיהם ולבטיהם, מבלי להרגיש חריגים מבויישים. המורה היא הכתובת הראשונה והטבעית עבור הילד מחוץ למסגרת המשפחתית. הדרך בה היא תתייחס לשאלותיו תקבע, במידה רבה, את נכונותו להמשיך ולשתף אותה (או מבוגרים אחרים בסביבתו) בבעיות המציקות לו. התייחסות חמימה ואמפתית לרגשותיו, תוך מתן הסברים ענייניים, תספק לו הבנה ותמיכה ברמה הראשונית. המורה יכולה להזמין גם את ההורים, ולשגרר את חששותיו ודאגותיו. במקרים בהם קיים חשש לקשיים רציניים יותר, או במקרים בהם חשה המורה כי היא חסרה את הכלים המתאימים, מוטב לגייס את איש המקצוע שייגבה אותה. אני מברכת אותך על הרגישות והנכונות להירתם ולעזור, ובטוחה שתמצאי את הדרך. בהצלחה רבה ליאת

אני נשואה מזה 14 שנה. יש לי 3 ילדים בני 13 , 11, 7. בעלי איש קבע המשתחרר בימי שלישי וסופש. שמתי לב לעניין שמצריך התייחסות מרבית. בעלי נוטה להטיח בי האשמות מול ילדיי ובכך יוצר קואליציה נגדי. כששוחחתי עמו על כך אמר שנמאס לו בדרך שאני נוהגת. לדוגמה: יצאנו ליום כיף בעין גדי ולפני הכניסה לים המלח הזהרתי את ביתי הקטנה שתיכנס ליד רק כדי הברכיים כי זה עלול לשרוף לה בפות. בהמשך הטיח בי בעלי האשמה: אני שונא לצאת איתך למקומות כי את תמיד מפחידה אותם. אמרתי לו שהוא יכול לבקר אותי שלא בנוכחות ילדיו כי אחר כך כשהוא חוזר לבסיס הרבה פעמים קולו יוצא מגרונם של ילדיי. והכעס והשנאה נותרים בעינם. לא ייפלא בעיניי לגלות שילדיי אינם נשמעים לי אחר כך.. מה אוכל לעשות בעיניים. הצעתי טיפול זוגי אך בעלי מסרב. כפי שהכרתיו עד היום הוא נוטה לנקות עצמו מאשמה ולחפש טעויות של אחרים. לגביו נכון לומר שהגמל לא רואה את הדבשת של עצמו. אני אמרתי לו לא אחת כי אני מוכנה לקחת אחריות על מעשייי ולשפר מה שאפשר אך ראשית חכמה לקחת הוא אחריות על מעשיו ואמירותיו ושיער לי בדרך נעימה יותר ללא נוכחות ילדיו. הרבה פעמים הדרך בה נאמרים הדברים חשובה יותר מתוכנם. אנא חוו דעתכם בעיניין

שלום, אין ספק שתקשורת מכבדת היא אחד היסודות החשובים לכינונה של זוגיות טובה. דיבור תוקפני או משפיל מחבל ומחליש את הקשר הזוגי, ובהחלט עלול להוות מודל רע לילדים. בעיני, יש כאן לפחות שלוש סוגיות - האחת, הקשר הזוגי שלכם. אני שותפה למחשבה שנדרשת כאן התערבות של איש מקצוע. מניסיוני, אפשר להגיע לטיפול גם ללא בן הזוג, ולהשאיר את הדלת פתוחה במידה וירגיש שהוא רוצה ויכול להצטרף לתהליך. זכרי שבדר"כ דפוס משפיל ותוקפני קשור גם לעמדה פסיבית של ה"קרבן", ולסוג של הסכמה-לכאורה לתקשורת כזו. בטיפול תוכלי לקבל כלים יעילים לתגובה והתנהלות מול מצבים כאלה. סוגיה שנייה, קשורה להתמודדות שלך מול התנהגותם של הילדים. אם ילדייך אינם נשמעים לך, זה לא (רק) בגלל בעלך, אלא בגלל שאת מאפשרת זאת ולא נוקטת עמדה סמכותית מולם. אם הילדים יבינו שלהתנהגותם המזלזלת יש תוצאות בלתי רצויות מבחינתם, יש סיכוי שינהגו אחרת. ממליצה מאד לנצל את המרחב הטיפולי גם לצורך הדרכה והנחיה הורית. הסוגיה השלישית (אותה ביקשת להשאיר בצד, ולכן אגע בה רק ברפרוף) קשורה לנושא החרדות שלך. נסי לבחון באומץ, האם יש משהו בדבריו של בעלך, לפיהם את משעבדת את ילדייך לחרדות שלך, ובכך מצמצמת את החוויה שלהם. אולי שווה להיעזר גם בתחום זה. בקיצור, יש עבודה. אני מעודדת אותך לפעול ולחתור לשינוי ושיפור, לפחות במה שתלוי בך, ולהתמקד פחות בניסיונות לשנות את בן זוגך. אווירה של נכונות וחוסר שיפוטיות מצידך, בהחלט יכולה לעודד שינוי גם אצלו. בהצלחה ליאת

או,לחלופין,פרטי אבל לי שיש לו נסיון בתכום. כמו שליאת כתבה לך,תפני ליעוץ/טיפול בלי בעלך. אני אגיד לך שזה אפילו עדיף. הטיפול בע"ה יתן לך כוח להתקדם בכיוון של שינוי כלשהו. את לא יכולה לשנות את בעליך אבל לפעמים,כן,יש דרכים לגרום לו לרצות שינוי... את לא אחראית על התנהגות של בעלך. את לא גורמת לו להתנהג בצורה כזו. את לא בוחרת להפגע מרצונך החופשי. וזה חשוב מאוד שהיחס כזה לא מקובל בעיניך. סביר להניח שבעליך ימשיך לא להבין את ההסברים העדינים והמשכנעים שלך כי זו דרך שלו לשלוט בך גם כאשר הוא לא נמצא בבית.זה מה שאת מרגישה,הוא יוצא אבל דואג להשאר בהתנהגות של ילדיך... מאוד קשה לחנך את הילדים מערכת היחסים כזות אבל בכל זות בעזרת טיפול טוב אפשר להגיע למקום שתהיה לך השפעה עליהם. לסיכום,אני לא חושבת שנסיונות הסברה שלך כמו נסיונות להביא את בעלך לטיפול יביאו פרי כלשהו.בנתיים החיים שלו סבבה.הוא מקבל את מה שרוצה:הוא שולט בך וכאשר יוצא ממשיך לעשות את זה דרך ילדייך.אין לא שום צורך בשינוי.קל יותר לשלוט במי שמושפל וחסר קול.זו המטרה שלו והוא חיי עם זה סבבה. אי אפשר לצאת מהמקום הזה לבד.מגיע לך לקבל עזרה ולהגיע למקום של כבוד ושמחת חיים. בכוד,חני

בוקר טוב,בתי המקסימה בת 5 ילדה שמחה, אנרגטית בוגרת ופקחית מטריד אותי העיסוק הרב של באוכל. חשוב לציין שכבר עכשיו היא לא ילדה רזה, אפשר לומר ילדה שמנה יחסית לבני גילה ובאחוזון משקל גבוה. איך זה בא לידי ביטוי ? 1.לקיחת כמויות גדולות של אוכל יחסית למצופה מבני גילה - גם אם מונח על השולחן אוכל בריא. 2. חשיבה שמנה - היא לוקחת 2 מעדנים אותו דבר מהמקרר, משווה ביניהם בגובה , מי שיותר גדול לדעתה אותו היא לוקחת. 3 . אכילה משיעמום - היא סיימה לאכול ארוחת ערב משמעותית ומלאה בהחלט לאחר כמה זמן שוב חוזרת ומתלוננת על רעב ומבקשת לאכול משהו קטן. 4. אכילה בהיחבא - לעיתים , בעיקר אחרי שכבר הערתי לה שהיא אכלה מספיק ושהיא צריכה לשמור על הבטן והשיניים שלה היא עלולה לקחת אוכל וללכת הצידה לאכול. חשוב לי לציין שמגוון המאכלים שהיא אוכלת עשיר ומגוון . אשמח לעזרה כיצד לעזור לה לשמור על אורח חיים בריא.

שלום נטע, מכל התופעות שציינת, המדאיגה ביותר היא האכילה בסתר. לכן, לפני שאנו בוחנים את העיסוק של הילדה באוכל, חשוב שאתם (ההורים) תבחנו באופן אמיץ את העמדות שלכם בכל הנוגע לבתכם ולמשקלה. במרבית המקרים, אכילה בסתר של אחד הילדים היא תוצר של עודף שליטה הורית על האכילה של הילדים. לרוב, ניסיונות שליטה כאלו מלוות בחשש כבד ממשקל גופה של הילדה. החרדה של ההורה מולידה תגובות המנסות לווסת את אכילת הילדה, ובכך חודרות את הטריטוריה האוטונומית שלה על גופה. כדי להחזיר את השליטה על גופה, או כדי לספק את הצורך, בוחרת הילדה באפשרות של אכילה בסתר. אכילה ללא תחושת אשמה, ללא עיניים בוחנות ומבקרות. אינני אומר שכל זה מתרחש אצלכם, אך מציע לכם לבחון מה מזה מדבר אליכם ומתקיים במערכת היחסים שלכם עם בתכם. בשלב הזה אני מציע לכם להרפות, לא להעיר או לבקר אותה בשל תחושת הרעב שלה או בשל בחירותיה במה לאכול. לתפיסתי, ההורים אחראים על זמינותו של מזון בריא ועשיר בבית, על זמני ארוחה מסודרים ועל האווירה בזמן הארוחות. האחריות של הילדה היא לבחור מה היא רוצה לאכול מכל המגוון הקיים (מכאן חשיבותו של מגוון בריא, מתוך כלל שכל מה שקונים בסופר מסיים את דרכו בקיבה...). חשוב שלא להתווכח איתה כשהיא מרגישה רעב, ולא לבקר אותה על מבנה גופה או משקלה. הנזק הנפשי שעלול להיווצר מזה הוא חמור מכל עליה אפשרית במשקל. במידת הצורך, אתם יכולים להיעזר בהדרכת הורים קצרה שתסייע לכם להבין את בתכם ולהתאים את התגובות שלכם באופן שיסייעו לה. בהצלחה, קובי.

הבן שלי בן 14 מעוניין שנרכוש לו משחק GTA. בגב האריזה מצויין שיש אלימות, ערום ומיניות, סמים. גיל מומלץ 18+. הסברתי שאלה תכנים שלא מתאימים לגילו, חושף לנורמות פסולות, הסכנה שבתת מודע ינהג באוטומט על פי דפוסים שראה במשחק וכו'. לטענת הבן שלי לכל חבריו יש את המשחק (בירור העלה שאכן לחלקם יש).הוא יכול להיחשף אצל החברים. האם לרכוש לו את המשחק? או להתעקש על סרוב?

רחל שלום, אני מבינה את התלבטותך, אולי כדאי לפני שאת מגבשת דעה סופית ונחרצת שתבקשי מבנך שיביא משחק מחבריו ותצפי בו ובתכניו ולפי זה תחליטי אם לאפשר לו לרכוש את המשחק או להמשיך להתנגד. בהצלחה

הי הבן שלי בן 6 עולה לכיה א מזה כמה חודשים הוא חזר לעשות קקי בתחתונים שלו כל יום אני מוצאית שאריות של צואה על התחתונים שלו ולפעמים ה תחתון כמה פעמים ביום עם שאריות ואז כשאני מגה את זה אני מבקשת ממנו להכנס לשרותים חעשות את צרכיו הא מסרב בכל תוקף והא טוען שאין ל קקי והא מסביר את השאריות על התחתון בכך שהוא לא מרגיש או לא שם לב אני שמה לב שלרוב הוא עושה את בזמן משחק אז הוא מעדיף להמשיך לשחק או שהוא מתאפק ואז בכל זאת בורח לו או שהוא נגעל לטפל בעצמו {אני לא יודעת אני מעלה השערות }כי לפני שנה ויותר הוא התעקש שאם הוא נכנס לשירותים אז אני מנקה אותו ושהוא נגעל אני עוקבת אחריו בימים שאני מוצאת את השאריות הוא יומיים אלוי שלושה לא נכנס לשירותים עוד בעיה שהוא מסרב שאני ואבא שלו נקלח אותו כל יום אנחנו מקיימים מלחמות כדי שייכנס למקלחת וזה בתנאים לא לשים שמפו לא לשפשף וכל מה שאני מסכימה אז הוא מוציא עוד תנאי יותר קשה יש לציין שבבית יש עוד ילד בן 3 שהוא לטומד מכל מצמוץ של הגדול ומחקה אותו בכל התנהגות קטנה בעלי וני בתקופה האחרונה מיואשי וחסרי תקווה ואז כל שאנחנו מקפידים ושולים ומזכירים הוא נרתע ומתעקש עוד יותר שהוא לא מרגיש ושהוא לא רוצה מקלחת ושהוא שונא אותנו כי אנחנו מזכירים לו להכנס לשירותים ואם הוא מרגיש שישי לו קקי אז הוא לבד ייכנב תקופה זו של תסכול מצידנו באה אחרי קופה של התעלמות מהרגל זה בתקווה שההתעלמות תביא תוצאות הבן שלי ואנחנו נמצאים בתקופה מאוד קשה שבה הסובבים אותו התחילו להעיר לו על ריחות רעים ואז הוא נכנס להתקף של כעס על עצמו ועצבי שהוא מוציא עלי יש לציין שאני מדברת על ילד בן 6 מאוד מפותח גם חברתית וגם רגשי ילד דעתן ועקשן פחד שלי שאת הדעתנות והעקשנות שלו והאנרגיות שלו הוא הפנה לצד שלילי מה לעשות בתקופה המאוד מתסכלת שעוברת על הבית שלנו תייעצי לי

שלום, באשר לבריחת הצואה, בשלב הראשון חשוב לפנות לרופא המשפחה ולבחון היבטים רפואיים של התופעה (יכול להתאים להגדרה של אנקופרזיס). יחד עם רופא הילדים תוכלו לשקול שימוש במרככי צואה, או באמצעים אחרים לריקון המעי. חשוב להושיב את הילד בשירותים בזמנים קבועים, בעיקר אחרי הארוחות. למרות שהתנהגותו עלולה להחוות כמתריסה, עצלנית או מתנגדת, חשוב להבין שהיא נובעת ממצוקה אמיתית שצריך לתת לה את המענה הנכון. באשר למקלחות, ברור שכדי שהמשפחה שלנו תתנהל בהרמוניה ושלווה, רצוי להשיג את שיתוף הפעולה של הילד, וכדי שזה יקרה עליו להבין שכדאי לו יותר לעשות את הדברים בנעימים וברצון. כאשר אין הדברים כך, עלינו לדאוג לכך שהדברים ייעשו, גם במחיר מחאות ובכי. ככל שתהיו נחושים ורגועים, וככל שתימנעו ממאבק כבוד/כוח, כך גוברים סיכויי ההצלחה. נסו לשבח (בלי להגזים גם בזה) כל התנהגות קואופרטיבית, ולתגמל על כך במילים טובות או צ'ופרים קטנים. שני הנושאים שהעלית כאן נוגעים לעניין הצבת הגבולות ומאבקי השליטה. חשוב להבין ש"ניצחון" הילד במאבקים הללו מותיר אותו בתחושה שהוא חזק מכדי שמישהו יוכל לשמור ולהגן עליו. לאחר הבירור הרפואי אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג ילדים קליני לצורך הדרכת הורים קצרה. מניסיוני, בנושאים האלו מספיקה סדרת פגישות קצרה שמסייעת רבות בשינוי המצב. בברכה קובי.

שלום אני מבקשת המלצה דחופה לפסיכולוג ילדים שעובד עם קופת חולים כללית באיזור המרכז (עדיף פתח תקווה) תודה

שלום, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס/גן הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה, כך גם רופא הילדים שלכם. בהצלחה קובי

קובי שלום! תודה רבה על תשובתך המפורטת לגבי הנושא  שתי אחיות שלא מסתדרות. אז השלב הראשון זה לגשת לפסיכולוג ומשם כבר יכוונו אותנו?

כן, בהצלחה.

שלום רב! אני שואלת שאלה עקב דאגה רבה למצב. אני אמא לשני בנים תאומים בני 5. לפני שבוע שמתי לב שאחד מבניי נוגע באיבר מינו של אחיו התאום ומנסה להכניס לו אצבע לטוסיק וכל זה נעשה ברוח של משחק וצחוק ומשני הצדדים. כאשר שאלתי מה אתה עושה הוא אמר שהם משחקים. שמתי לב שבגינה בני מוריד את התחתונים ומראה לחברים שלו את איבר מינו וגם חבריו עושים זאת. היום ראיתי שבני מנסה להכניס אצבע לטוסיק לאחד מחבריו בגינה. אינני יודעת מה לעשות. מה להגיד, איך להפסיק זאת, איך להעניש אם צריך. אני נואשת בבקשה לעזרה!!! בתודה מראש!

שלום, חקירת המיניות בגילו היא תופעה שכיחה ונורמטיבית. לכן, כל עוד המשחקים המיניים נעשים בהסכמה, בנויים על חקירה משותפת ולא באים על חשבון עיסוקים אחרים הם נחשבים לתופעה נורמטיבית שבשלב הראשוני לא צריכה לעורר דאגה מיוחדת. לצד זה, כמובן שפעילות מינית פומבית או עם אחרים אינה מקובלת ומעוררת מצוקה גדולה בקרב המבוגרים. לכן, חשוב לדבר על כך, לנצל את ההזדמנות כדי ליצור שיח פתוח בנושא. להסביר לילד על פרטיות הגוף, על איסור הנגיעה באיברים אינטימיים של אחרים, ועל האפשרות שיש לו לגעת בגופו אך ורק כשהוא לבדו. כדי למנוע פגיעה בדימוי העצמי, דימוי הגוף וקונפליקטים סביב מיניות, אני מציע שלא להעניש את הילד על התנהגותו. פשוט לחזור ולהדגיש את ההסבר, להציע לו לגשת לחדרו וכד'. בברכה, קובי.

אני מחנכת של תלמיד בן 15. לתלמיד יכולות טובות. השנה היו התפרצויות זעם. באחד מהם הופנה למיון בשל התקף פסיכוטי. הוא היה במעקב פסיכיאטרי- חשבו שמדובר באפילפסיה אך שללו. הוריו גרושים. אביו מתגורר בבית הכנסת. מטופל ברווחה ונגמל. יש עם התלמיד בעיות משמעת קשות מאוד, מתחצף. הוא חי במציאות קשה. יש בעיות קשב וריכוז אך ההורים מתנגדים לטיפול תרופתי. האם מקללת את כל באי בית הספר ומזלזלת בנו. אני ממש חסרת אונים.לא יודעת איך להרים את הילד

שלום רווית, לפעמים מה שהכי עוזר לנערים כאלו היא ההבנה של מי ואיפה הם יכולים לקבל עזרה שמותאמת להתמודדות עם הקשיים הייחודיים שלהם. מקרה כזה, עם רקע אשפוזי מצריך טיפול מערכתי רחב הכולל את גורמי הרווחה, טיפול תרופתי, טיפול רגשי ומשפחתי, מסגרת בית ספרית מותאמת ולעתים הוצאה מהבית למסגרת פנימייתית טיפולית . חשוב לגייס את כל הצוות הרלוונטי בבי"ס לישיבת חשיבה בשיתוף גורמי הרווחה. מעורבות הרווחה במקרים כאלו היא קריטית משום שלהותיר ילד כזה ללא טיפול שקול לפגיעה בילד. לכן אני מציע לך להתייעץ עם יועצת בי"ס (ופסיכולוג/ית במידה ויש) ולבחון את הדרכים בהם אתן יכולות להפעיל את הרווחה כדי שהנער יזכה לטיפול לו הוא זכאי עוד לפני תחילת שנת הלימודים. בברכה, קובי.

יש לי תלמידה בכיתה שמסתובבת עם חברים לא פשוטים. היא יתומה מאב. כשהיא מתבקשת לספר עליו איננה זוכרת אותו. לאימה יש בן זוג ולהם ילד משותף. התלמידה מטפלת בו באהבה. יצויין כי האם לא מגיעה לפגישות עם בית הספר בטענה שיש לה כאבי גב. ניראה כי מדובר באם מניפולטיבית. התלמידה קיבלה לפני שנתיים פסיכודרמה. על פי הערכה הילדה נוטה להידרדר. ניראה שהיא זועקת מבחוץ. היא מגלה עצמאות אך יחד עם זאת היא לבד מאוד. כיצד אוכל לעזור לה?

שלום, במובן הטכני, כדאי לשקול ביקור בית, זאת כדי לראות מקרוב באילו תנאים חייה הילדה (פיזיים ורגשיים), וכדי לנסות ולגייס את האם לשיתוף פעולה עם בי"ס. כפי שאת וודאי חווה מדי יום... גיל ההתבגרות מתאפיין בהתנהגויות שונות שמטרתן גיבוש עצמי בוגר, עצמאי ואוטונומי. תופעת הנשירה הסמויה והגלויה של בני הנוער היא אחת התופעות הנפוצות והלא פשוטות להתמודדות. לצד ההשלכות השליליות והמדאיגות שיש לתופה (בעיות במשפחה, יחסים בעייתיים עם ההורים, דימוי עצמי נמוך, והתנהגויות מסכנות, כגון שימוש באלכוהול וכו'), חשוב גם להבין את הפונקציה שהיא מהווה עבור בני הנוער. לתפיסתי, נשירה היא חלק מהכלים דרכם נערים/ות מחפשים את דרכם הייחודית להגדרה עצמית, נשירה כניסיון להשתחרר מתפקיד של אובייקט לאחרים ולציפיות שלהם אל עבר עיצוב הסובייקט. ההבנה הרחבה של תופעת הנשירה חשובה משום שכך ניתן לראות את הנשירה כתופעה שלמה ומורכבת, שלילית אך בו זמנית חיובית. על אותו משקל פרדוקסלי, אני מאמין שכדי לעזור לה עלייך להניח למחשבה שאנו (המבוגרים) יודעים מה נכון לה. לנסות ולגשת אליה ממקום אמפתי, לא שיפוטי ולא נאבק. מדיווחים של תלמידים רבים, החוויה החשובה שסייעה להם בגיל ההתבגרות כללה קשר עם מבוגר משמעותי שהאמין בהם, הקשיב להם, ראה את הכוחות ולא הרפה גם בזמנים קשים. לכן אני מאמין שהדרך הטובה ביותר בה תוכלי לסייע לה כוללת קשר שכזה- מכיל, בוגר, יצירתי וקשוב. זאת במקביל לעזרה בקשיים הקונקרטיים (לימודיים וכו') אם יש כאלו. מקווה שלא סיבכתי יותר מידי... אם את נשארת עם שאלות את מוזמנת לפנות שוב, בהצלחה! קובי

רחלה עלתה לפני חצי שנה ארצה. המורים מתארים את התנהגותה כחצופה ומזלזלת. אימה מרבה לטעון כלפי בית הספר ומביעה חוסר שביעות רצון. רחלה מתחרה באחותה הגדולה ומביעה אכזבה מעצמה. לפני מספר חודשים האם עברה ניתוח בשל בעיות בשרירים. ניראה כי האם חצופה מעט וכך גם ביתה רחל המתבטאת בחוצפה. ישנם הרבה חיכוכים בינה לבין המורים. אשמח לשמוע דעתך בעניין.

שלום, הגירה מהווה אחד ממוקדי הלחץ המשמעותיים ביותר שיכולים להוביל למשברים נפשיים ומשפחתיים. במקביל לזה, כמו כל ילד, נשמע שגם במקרה הזה הילדה מייבאת את דפוסי התקשורת שהיא סופגת בביתה למסגרת בי"ס. חצי שנה זה טווח זמנים קצר מכדי להעריך את הכרוניות של התופעות שאת מתארת. בכל זאת, חשוב להתייחס אליהן ברצינות. מהתיאור שלך זה נשמע שכל עוד שהמערכת לא תזכה לגיבוי של האם, זה יהיה קשה מאוד לגייס את הילדה לתהליכים. בשל המורכבות הכרוכה במקרה, חשוב מאוד לגייס את האם (מתוך מקום אמפתי ומתוך מטרה משותפת- טובת הילדה) לטיפול ולהדרכת הורים. את יכולה להפנות אותן לעמותת אל"ה, או למרכז סל"ע המתמחים בטיפול בעולים חדשים. במידה ובכל זאת האם מתנגדת, את יכולה להסתייע בפקידת הרווחה של המשפחה. באשר לעבודה איתה בבית הספר, חשוב לאתר ולהבין את הקשיים של הילדה, מהם הטריגרים להתחצפויות ולחוסר שיתוף הפעולה. לנסות ולסייע לה להשתלב חברתית ולאתר את הכוחות והיכולות שלה ואותם להבליט ולחזק. הצבת הגבולות של המורים צריכה להיות אסרטיבית אך רגישה. חשוב לבחון האם הילדה מסוגלת לעמוד בדרישות הלימודיות, ולוודא שאין ברקע הפרעת קשב או קשיי למידה שאינם מטופלים. במידה ויש לך שאלה ספציפית יותר שלא עניתי עליה כאן, אשמח אם תכתבי אותה בהודעת המשך. בברכה, קובי.

היי, אני אמא לילד בכור בן 5 שלא מזמן קיבל במתנה בית חדש ואחות חדשה . חשוב לי לציין שהכל קרה השנה ובמקביל היה בגן עייריה שהגננת לא הכי הכילה אותה יותר השיבה אותו כל הזמן לבד בגלל שלא ידעה להתמודד עם הקשב שיש לו . בתקופה האחרונה הילד התחיל גם לפתור בעיות באלימות פיזית ומילולית בלי לחשוב פעמיים. לאחרונה הוא נמצא בקייטנה של המשפחה והגננת פנתה ואמרה לי שיכול להיות שיש לילד משהו ריגשי . אשמח אם תוכלו לעזור לי בכל אינפורמציה שיש לכם בנושא איך לעזור לילד שלי

שלום נטע, התנהגויות שליליות או אלימות, מעבר לקשיי רקע נוספים, נוטות להתחזק ולהישנות אם הן מובילות לתוצאה חיובית, והן נוטות להיכחד אם בעקבותיהן מגיעות תוצאות שליליות. כלומר, במקרים בהם אנו מגיבים בענישה ובכעס אנו בעצם מעניקים תשומת לב לילד ובכך מחזקים את התנהגותו השלילית. בנוסף, כאשר ההתנהגות באה על רקע קשיים נוספים (כגון הפרעת קשב, לה יש גם השלכות התנהגותיות ורגשיות) חשוב לעבוד עם הילד ולסייע לו לרכוש דפוסי התמודדות יעילים יותר. בגילו הצעיר סוכני השינוי החשובים ביותר הם המבוגרים המשמעותיים בסביבתו, לכן, בשלב הראשון אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג ילדים קליני לצורך הערכה והדרכת הורים, במקרה הצורך ניתן גם לשלב טיפול רגשי בילד. חשוב להבין כיצד ניתן להתאים את הסביבה ליכולותיו ולצרכיו באופן שיאפשר לו פיתוח דפוסים אחרים, והתפתחות רגשית תקינה. בנוסף, חשוב לתת את הדעת על השפעותיה של הפרעת הקשב ולטפל בה בהתאם. בברכה, קובי

תודה על התגובה המהירה , אני מעונינת לעדכן שכן הוא אובחן כקשב קל מה כן תוכל לעזור לי בהתנהלות מולו, טיפים או כל דבר תודה רבה

שלום. יש לי 4 ילדים. בת 11, בת 8 ותאומים בנים בני 5. אחד מהבנים מאוד אלים כלפי בני המשפחה. גם בהרבצות והצקות וגם מילולי. חשוב לי לציין כי הוא ההיפך הגמור במסגרת הגן ובמסגרת הצהרון (שתי מסגרות נפרדות). לדברי הגננת ילד מתנה. כל בני הבית סובלים מכך ואני מוכרחה להגיד שהקושי והאווירה שזה משרה בבית היא בלתי אפשרית!!! בשיחות רגועות איתו או אחרי בכי הוא חוזר וטוען בפני שאני תמיד מעירה לו, כולם מציקים לו, וכו' וכו'. מבקשת יעוץ מה עלי לעשות ? תודה.

שלום צילה, העובדה כי ההתנהגות המתוארת מתרחש רק בבית ולא בגן, מרמזת שהיא תולדה של הדינמיקה המשפחתית או אופן ההתנהלות בבית. בשלב הראשון, אני מציע להקשיב לו, לשמוע מה יש לו לומר ולקחת את דבריו ברצינות. במקרים כאלו, הסוכנים החשובים ביותר של השינוי הם ההורים. לכן אני חושב שעליכם לחשוב מחדש על אופן ההתנהלות בבית, על אופן הצבת הגבולות, התערבות באינטראקציות של הילדים, ביקורתיות, אילו התנהגויות מחוזקות (ע"י תשומת לב חיובית או שלילית) ואילו לא. בנושא האלימות, הצבת הגבול חייבת להיות ברורה, אך כדי ליצור שינוי חשוב שתבינו את הדינמיקה שמובילה לכך. מניסיוני, התהליך יעיל ומהיר יותר כשהוא נעשה במסגרת של הדרכת הורים. לכן אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג ילדים לצורך הדרכת הורים קצרה דרכה תוכלו לבחון את הדברים ולמצוא פתרונות שיסייעו לכם מאוד. בברכה, קובי

הבן שלי בן 4 וקצת...ילד מקסים, חברותי, רגיש, תקשורתי מאוד אך שובב מאוד, די היפראקטיבי, לעיתים כשמתעצבן הוא גם נעשה מעט אלים. הוא אומנם לא מרביץ חזק כמובן אך עדיין, אני ממש מתנגדת לכל התנהגות אלימה מצידו. כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה או כשהוא מתעצבן על משהו הוא מרים יד. לא עוזרות שיחות חוזרות שלי איתו, אנו מנסים להציב לו גבולות וזה מאוד קשה. גם עונשים ופינת מחשבה לא עוזרים... ראוי לציין שנולד לו אח קטן לפני כשנה וזה גם עודד את ההתנהגות הזו...בעוד כחודש הוא יעבור לגן חדש ואני מקווה ששם יהיה שינוי מכיוון שהגננת שם קשוחה וטובה יותר..מה ניתן עוד לעשות שלא עשינו? בנוסף, המגע אצלו הוא תמיד נורא חזק. למשל, החיבוק חזק, הוא מצייר בצורה חזקה...האם כדאי לבדוק אם יש לו בעיה כלשהי בויסות החושי? למה זה מרמז? ועוד שאלה קטנה בנושא - האם לרשום אותו לחוג ג'ודו לילדים או קראטה יכול להועיל או לגרוע? ועוד דבר - ראיתי בחנויות צעצועים מעין שק אגרוף קטן כזה שתולים עם כפפות (ראיתי זאת גם בגי'ימבורים שונים)...האם כדאי לקנות לו כזה כדי שכך הוא אולי יוציא אגרסיות או שזה גם עלול לעשות את ההיפך?

שלום יערה, את מעלה שאלות חשובות, נדמה לי שמרבית התשובות כבר נמצאות אצלך.. יתכן וזה מעיד על בעיה בוויסות החושי, חשוב לאבחן (מכון להתפתחות הילד) ולהתאים טיפול במידת הצורך. בנוגע לאלימות, לתפיסתי הדרך הטובה ביותר להתמודד כוללת כמה מרכיבים. מניעה, איתור מצבים או שעות ביום בהם האלימות מתרחשת או גוברת ולנסות ולמנוע מצבים בהם היא מתרחשת. כשהוא נוקט באלימות, התגובות שלכם צריכות לכלול הסבר קצר שממשיג את האירוע כמו "אני מבינה שאתה כועס כי לא קיבלת X, אבל אלימות לא מקובלת עלי והיא אינה הפתרון" (משהו בסגנון). לצד זה, התגובה ההתנהגותית צריכה להמחיש לילד שכאשר הוא נוקט באלימות הוא מפסיד מזה ולא להפך. כלומר, כעס, שיחה ארוכה, הרמה על הידיים וכו' מהווים חיזוק חיובי שבסיסו הוא תשומת לב מוגברת כתוצאה ישירה של האלימות. במקום זה, אני מציע להניח לו ולהתרחק ממנו, במידה והוא מכה ילד אחר אז להרחיק את הילד האחר ממנו ולא אותו. המרכיב השלישי הוא מתן התנהגות חלופית. כשהוא כועס ומתוסכל אפשר להציע לו "להוציא" את העצבים על משהו אחר, שק אגרוף יכול להיות פתרון מצוין. בנוגע לחוגים, למרות שקרטה או ג'ודו נתפסים כאלימים, בפועל מדובר באומניות לחימה שהבסיס שלהם בנוי על שליטה עצמית וויסות. לכן אני חושב שגם זה רעיון מצוין שיאפשר לילד לפרוק אנרגיות ובמקביל ללמוד לעשות שימוש נכון בגופו ובכוח שלו. בברכה, קובי.

בני בן 8.5 יש לו התנהגויות אובססיביות של הכנסת דברים לפה, בעיקר פרקי אצבעות. וגם צביטה של שתי הפטמות שלו עם שתי ידיים. הוא אוהב לצאת בפרצי צחוק מלאכותי "מרושע" בקול רם, באורח מוגזם שלא נעים לסביבה. הוא גאון שכלית. מחונן. קורא ספרים של 800 עמודים בכמה ימים. הוא לא משתף אותנו במה שעובר עליו בכלל. אנו מודאגים כי הבנו שיתכן והוא נגע בילד אחר באיבר פרטי. הוא מסרב לדבר על זה איתנו ולמעשה מכחיש את זה. גילינו את זה מהאמא של הילד שזה קרה לו, וגם המחנכת יודעת. אבל הוא לא מדבר. טוען שדבר לא קרה מעולם ונפגע מאד אם אנו לא מאמינים לו. כאשר הוא נפגע ממשהו חברתי, הוא נכנס לאלם. לא מדבר. ואחרי לחץ הוא מתקשר רק בפנטומימה. עכשיו הוא סיים לקרוא הארי פוטר 7 וכנראה שהיה משהו בספר שזעזע אותו מאד. אבל הוא מסרב לומר מילה. רק הבעת הפנים שלו עם סיום הספר אמרה לנו שמשהו לא טוב קרה. לחצנו עליו והוא אמר שזה פרטי והוא לא מוכן לספר. שזה רק שלו ושזכותו לא לשתף. לא עזר שניסינו להסביר את ההבדל בין סוד טוב לסוד רע. הרי אולי הוא ככה בגלל משהו שקרה לו היום כשביקר אצל חברו? אנחנו אובדי עצות. איך לתקשר עם הילד? איך נדע אם הוא נפגע ממישהו? משהו? או אולי שהוא פוגע?

שלום אמירם, אתחיל מהסוף, בתיאור שלך עולות כמה נקודות מדאיגות שלדעתי מצריכות בירור מקצועי מעמיק ויסודי יותר. לכן, אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג ילדים קליני לצורך הערכה ובמידת הצורך טיפול ו/או הדרכת הורים. באשר לשאלתך, זה לא מאוד ברור אם קרה משהו או לא, אך נדמה לי שההתנהגויות שאתה מתאר אכן מעידים על מצוקה פנימית וקשיים בפיתוח של מנגנוני התמודדות. אני חושב שכנקודת מוצא, אתם צריכים לכבד את רצון הילד שלא לשתף אתכם. אני מאמין שכשתצליחו להרפות (וזה לא פשוט) הסיכוי שהוא ישתף אתכם יהיה גדול יותר. אתם יכולים לנסות ולהבין מה עובר עליו מתוך משחק, ומתוך האזנה לתכנים שעולים תוך כדי המשחק (תכנים כמו- דמויות מפוחדות, פגועות, לחוצות וכד'), או אפילו כתיבת סיפור קצר, קומיקס או בכל דרך לא ישירה אחרת התואמת לתחומי העניין שלו. לפעמים תוך כדי משחק ומתוך עיסוק הקרוב לתכנים שמעסיקים אותו, הילד מרגיש בנוח לשתף בתכנים עצמם. ושוב, חשוב שתפנו לפסיכולוג. בברכה, קובי

הבת שלי בת חמש ילדה מקסימה, מחונכת, טובה...הכל בסדר לעיתים מגלה שתלטנות ואוהבת להחליט (לעיתים גם משחקת יפה) זה מתבטא בלהחליט עבור חבריה מה לעשות, היכן. י עושה מה ומתי, קשה לה שהיא משחקת בחוץ ומישהו נכנס לחדרה לשחק (פריק קונטרול...) אני מניחה שזה חלק מאופיה ונראה שהיו סימנים כבר מגיל קטן יותר, אך זה מפריע לסובבים אותה אני לא חושבת שאנו מתנהגים כך כלפיה ואני לעולם לא משתמשת במילים שתלטנית וכדומה כדאי לא לתייג איך עלי להתנהג מולה ? כיצד להגיב

שלום מירה, אני לא חושב שההתנהגות שאת מתארת מצריכה התערבות מיוחדת, בסה"כ מדובר בתכונות חיוביות שהיא עוד צריכה ללמוד ולווסת אותן ולהתאים אותם לסביבה. את השינוי היא תוכל לעשות מתוך אינטראקציות חברתיות בבית ומחוצה, ומתוך למידה של השלכות ההתנהגות שלה והשפעתן על האחר בסביבתה. כשהיא עם חברותיה, אני ממליץ שלא להתערב ולא להעיר לה, פשוט לתת לה להתנהל בטבעיות ולהתמודד עם ההשלכות. בבית, חשוב לאמן את הילדה ולהפגיש אותה עם מצבים בהם רצונותיה והעדפותיה אינם מעל לכל. במילים פשוטות קוראים לזה 'גבולות'. הגבולות מאלצים את הילדה לאפק את רצונותיה, ללמוד להתחשב בזולת, לכבד בני אדם אחרים, לציית לסמכות, ולקבל - גם אם בצער - את הידיעה שלא היא "מנהלת" את העולם. הצבת הגבולות צריכה להיעשות בעדינות ובעקביות באופן מכיל וקשוב, וזאת כדי לאפשר תהליך למידה בטוח ובריא. נדמה לי שכך אתם נוהגים עד עתה... בברכה, קובי

שלום רב. יש לי שתי בנות- בת 9 ובת 8. בת ה- 8 מפגינה סימני אלימות בהתנהגותה, מרביצה לאחותה הגדולה, מאירה לכולם כל הזמן, תמיד מנסה להיות ראשונה ולעבור את כולם. לא מקשיבה, צריך לחזור על בקשה מס פעמים. הכל כזה דווקא ואנטי.... על שאלה- למה את מרביצה, למשל. עונה- פשוט לא ידעתי...שתיהן מקבלות אותו יחס, אך בגלל ההתנהגות האלימה כמובן שיש הרבה כעסים על הקטנה...אנחנו ההורים די מיואשים ולא מצליחים לתקן את המצב. הבית נהיה שדה קרב ומלחמה עם הילדה...אשמח להכוונה, יעוץ, כל עזרה. תודה.

שלום אולגה, מהתיאור שלך נדמה לי שהקושי שאת מתארת רחב יותר מכפי שהגדרת בכותרת, והוא כולל בתוכו את כל בני המשפחה. כלומר, הסיכסוכים בין האחיות מובילות ובמקביל נוצרות ומתגבשות מתוך הדינמיקה המשפחתית הכוללת. כדי לטפל באלימות גוברת של הילדה יש לבחון את התופעה בכמה אספקטים. האחד, בירור והבנת הקושי של הבת הצעירה, לבחון מדוע היא נוטה להשתמש באלימות כדרך התמודדות. במקביל להצבת גבול ברור, יש לסייע לה בהרחבת ארסנל התגובות שלה על ידי עזרה בתרגול של אופני תגובה חלופיים. חשוב לבחון את תפקודה של הילדה במסגרות אחרות כמו בי"ס או חוג ולראות האם יש כאן ביטוי לקושי כללי ולא מקומי. במקביל, חשוב לבחון את האופן בו אתם מגיבים ומנהלים את האירועים בבית. במובנים מסויימים, גם כעס הוא סוג של יחס ותשומת לב של ההורים ולעיתים יכול ליצור תגובה הפוכה ודווקא להגביר את שכיחות האירועים האלימים. לכן, בנוסף להבנת הקושי והטיפול בו, יש ליצור מערך תגובות דרכן הילדה תבין שבדרך זו היא תשיג את מבוקשה. חשוב להבין שמצב כזה בו יש אלימות של אחת הבנות ובשל כך כעס וסנקציות כלפיה, פוגע בשתי הבנות במקביל. לנסות ולהרגיע את האווירה התחרותית בבית, לכוון אותה לתחרותיות בריאה ומתונה. זאת ניתן לעשות על ידי עידוד מרחב אישי לכל אחת, הימנעות מעריכת השוואות בין הבנות וכד'. האספקט השלישי, מתייחס לבעיה של ילד אחד בבית כסימפטום מייצג לקושי משפחתי. לכן, בשלב הראשון אני ממליץ לכם לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולג ולבחון איתו את הנקודות הללו ונקודות נוספות באופן נרחב יותר. חשוב לטפל בנושא מוקדם ככל הניתן כדי למנוע נזקים עתידיים. בברכה, קובי

שלום!!! יש לי ילד בן 11 שכל יום מנסה להגיד לי כמה הוא אוהב אותי...יגיד לי תודה כמה פעמים על דבר אפילו פעוט שאני אתן לו..על פניו זה נשמע טוב אבל ידוע לי שזה בא מחוסר ביטחון..או מדימוי עצמי נמוך. הילד הוא הבכור מבין 3 ילדים ...הוא תלמיד מצויין ולא חסרים לו חברים..לאחרונה הוא גם כל הזמן מתקרב אליי פיזית . זה לא נעים לי להעיר לו על כל תודה שהוא אומר לי...אבקש לדעת איך מתמודדים עם התופעה. תודה...ירון

שלום ירון, בשלב הזה אני מציע לא להתרגש מזה, ולא לעשות מזה עניין גדול. אני לא בטוח שזה מבטא חוסר ביטחון וכד', באותה מידה זו יכולה להיות גם תקופה חולפת. אתה יכול להסביר או לשאול אותו מדוע הוא מרגיש צורך להודות לך כל כך הרבה פעמים. אני תוהה אם חלק מהדאגה לא קשור גם אליך ולתחושותך. מציע לך לחשוב עם עצמך על העמדות שלך כלפי מגע פיזי, ביטויים של חולשה או תלות. מחשבה שכזו יכולה לעזור בזיהוי תגובות אוטמטיות ובהתאמתם לקשר עם בנך. אנסה לפשט את הרעיון על ידי דוגמה, אם למשל, ביום יום אתה נרתע מלחבק גברים, זה עלול לקבל ביטוי גם בקשר עם הילד (שהולך ומתפתח), הילד חש את הרתיעה שלך ומפרש זאת כפחד מלאבד אותך ומכאן הניסיון שלו להתקרב ולרצות. בכל מקרה, כרגע אני ממליץ להמשיך ולהתנהל בטבעיות. בברכה, קובי

שלום, אני רוצה להתייעץ לגבי בני הבכור היה בן 12 והבעיה שלו שלא מצליח להירדם לבד,זה אומר שעד שהוא לא נרדם אני אני ובעלי לא יכולים ללכת לישון כדי להירדם הוא חייב שמישהו עוד יהיה ער בבית,גם אם הוא מצליח להירדם אז באמצע הלילה הוא עובר לחדר שלנו למזרון שיש ביקון לאחותו הקטנה בת ה-4. האמת שזה די מטריד אותי כי הוא כבר גדול וכמעט כל ערב עובר לחדר שלנו,איך עוזרים לו כי הוא ילד בוגר אבל בלילות זה נראה שהוא חוזר להיות תינוק.אנא עזרתך, תודה

שלום ולרי, אני נוטה לחשוב שקשיי ההרדמות והשינה של בנך הם סימפטום לתופעה רחבה יותר. עולות בדעתי שתי אפשרויות, האחת נוגעת בסף חרדה גבוהה שיכול לנבוע מגורמים פנימיים (תוך נפשיים) או כתוצאה ממוקדי לחץ חיצוניים בבי"ס וכד'. במקרה כזה יש לבחון את משך התופעה ואת העקביות שלה לאורך תקופת זמן. חשוב לנסות ולאתר מוקדי לחץ, או קושי איתם מתמודד הילד ביום יום. אפשרות שנייה היא שקושי זה הוא חלק ממכלול רחב יותר הנוגע בקשר שבינכם לילד, הצבת גבולות, גוננות יתר וכד'. תהה הסיבה אשר תהה, אני מאמין שלטובת הילד יש ליצור תהליך הדרגתי שבסופו הוא מסגל הרגלי הירדמות ושינה עצמאים שאינם תלויים בכם או בסביבתו. חשוב להבין את מקור הבעיה ולהתאים את הטיפול הנכון. בשלב הראשון אני ממליץ לכם לפנות להדרכת הורים, דרכה תוכלו לבנות תוכנית הדרגתית שתסייע לכם להציב גבול באופן הדרגתי ונכון עבור הילד. בברכה, קובי.

תודה רבה על תשובתך

ובזמן האחרון רק משקרתלי מה עושים??? דוגמא למצב היא לומדת איתי לוח כפל בחופש הגדול רבע שעה כל יוםלא הצליח לה תרגיל התחילה לבכות ופרשה דוגמא אחרת קנינו אופנעיים בלי גלגלי עזר לא הצליח שווי משקל בכתה ופרשה

שלום רוז, לרוב ילדים משקרים במצבים בהם הם חוששים מהשלכות המעשים שלהם. שמירה על תקשורת פתוחה, ניסיון לראות את הדברים גם דרך העיניים שלה וכו' יכולה לסייע מאוד בנושא. מהתיאור שלך אני מבין שהצלחה חשובה מאוד לבתך, למרות זאת, בכל מפגש עם חולשה או כישלון היא מתקשה להכיל את רגשותיה ו"בוחרת" בהימנעות. במצבים כאלו אני מציע להמשיך ולעודד אותה, תוך שאתם ממקדים את הפוקוס בדרך ולא בתוצאה. התמקדות בתוצאה יכולה מאוד להלחיץ משום שהיא מעלה רצון להגיע אליה ומגבירה חששות מכישלון אפשרי. התמקדות בדרך (מה מעשיתי לא נכון, מה עוד אני יכול לעשות, במי אני יכול להעזר וכו') מאפשרת גיבוש של דרכי התמודדות יעילות שזו המטרה החשובה בהתנסויות האלו. חשוב להמנע מביקורת, או מהפעלת לחץ עליה. לאפשר לה את חופש הבחירה ולחזק אותה על עצם הניסיונות והמוטיבציה שהיא מפגינה. בהצלחה, קובי =

בני בן 5.5 , בעל אופי חלש וחסר בטחון עצמי , אם לא משחקים איתו הוא בא קורא לי , אם הוא נמצא בסביבה שלא מכיר אף אחד , אז הוא לא מעז לגשת לילדים ונשאר לשחק לבד , לאחרונה התחלנו לקחת אותו לחוג כדורגל שהוא ממש אוהב , מה אפשר לעשות לחזק את הבטחון העצמי שלו ?

שלום דליה, להוציא את הנטיות המולדות, ביטחון עצמי נבנה מתוך התנסויות בבית ומחוצה לו, מתוך הפנמות שעיקרן נוצר בקשר שבין ההורה לילד. לכן, השינוי הראשון שצריך להעשות הוא באופן בו את מגדירה את הקושי של הילד. מילים כמו "אופי חלש" או "חסר בטחון עצמי", מגדירות עבורך את בנך, כתוצאה את משדרת לו (באופן מודע ולא מודע) ביקורת, חוסר קבלה, ואמונה מועטת ביכולתו לשנות דברים. אני מבין שאת פועלת מתוך מקום שרוצה לסייע לו, אך מאמין שהשינוי הסמנטי הזה חשוב. לשאלת הביטחון העצמי, אני מאמין שדברים כמו החוג לכדורגל זה הכיוון הנכון. ליצור חוויות של מסוגלות והצלחה. בנוסף, גם בבית, לעודד גילויים של עצמאות ויזימה, לחזק אותו על ההצלחות שלו ולהמנע מביקורתיות בנושאים בהם הוא מתקשה. במקרים כמו שתיארת, בהם הוא בא וקורא לך, אני מציע להשאיר את האחריות וחופש הבחירה בידיו. כלומר, להציע לו לגשת, לחשוב איתו על דרכים לתקשר עם הילדים וכד', אך להשאיר את הבחירה אם לעשות זאת או לא בידיו. במילים אחרות, הכיוון שלכם צריך להתמקד יותר בהקניית כלים כמו מה לומר או איך לגשת, ופחות בניסיון לדחוף אותו לעשות דברים שאינו רוצה, או לבקר אותו על ההתנהגות שלו. בברכה, קובי

שלום בתי בת 4 היא נורא רגישה היא נורא אהובה בגן כל הזמן יש אצלה חברים אנחנו הולכים לחברים אבל היא לא יודעת לעמוד על שלה וכל הזמן מתבכיינת נורא רגישה לדוגמא חברה תגיד לה משהו אז היא תבכה במקום לעמוד על שלה נורא מתסכל איך אני יכולה לעזור לה לא להיות כל כך רגישה ובנוסף התחלתי לראות הרגל שהיא משחקת עם הצפורניים שלה כשלא נוח לה כאילו היא בלחץ תודה

היא לא מוכנה להיפרד מהמוצץ בבי ת .ליד חברות שלה היא לא שמה מחוץ לבית אין מצב בבית עצמו היא מרגישה חופשי להיות איתו איך מורידים אותו

שלום דנה, אתחיל מהסוף. לגבי המוצץ, ודווקא בגלל שהיא לוקחת אותו רק בבית, כשהיא לבד, לא הייתי עושה דבר. היא תיגמל לבד כשיתאים. כל זמן שהמוצץ ממלא תפקיד מרגיע ומנחם, אין טעם להיאבק. ובעניין הרגישות. "התבכיינות" - אם להשתמש במונח שלך - היא דרך התמודדות שילד מאמץ לעצמו, כאשר הוא מגלה שזו דרך להשיג תגמולים מסוגים שונים. כאשר ילד מתבכיין (כלומר, מגיב בבכי גם בנסיבות שאינן מצדיקות זאת), הוא עושה זאת כי הוא גילה שבעקבות הבכי המבוגר מיד מתגייס לעזור, הילד האחר מוותר, הסביבה מנסה לפצות ולנחם אותו, וכד'. כל אלה מהווים סוג של היענות מתגמלת, וכך הילד לומד שזה כדאי. לפעמים, כשאנחנו אומרים "ילד רגיש" אנחנו מתכוונים לילד שמתקשה לעמוד בתסכולים (זה די נורמלי כשמדובר בפעוטות בני 2-3-4 שנים). הוא כועס בקלות, בוכה בקלות, מתפרץ, מכה, או מגיב בעוצמה לא מותאמת. כהורים, עלינו לסייע לו להתאמן במצבי תסכול, לא להרשות הכל, לאמן אותו באכזבות (להגיד "לא" כשצריך מבלי לוותר), ובעיקר, לא להיכנע מול בכי. כשמדובר בילדים כ"כ קטנים, אפשר לעזור להם 'להיאסף', להציע הסחת דעת, להציע אמפתיה, אך לא לוותר על מה שלא נכון או לא ראוי לוותר. בהצלחה ליאת

שלום, בני היחיד בן שנה ו 3 חודשים מעוניין כמעט שרק אביו יטפל בו. אני מציעה גם את המענה שלי לבקשות (כמו האכלה, משחק, החלפת חיתול וכו') אבל הוא צורח 'אבא אבא' ומעוניין רק באביו, מגיל חצי שנה בערך. אציין כי שנינו מבלים איתו פרק זמן דומה ביום. כשאני לבד איתו הוא נהנה איתי מאד ואין מגבלה וכשאביו מגיע הוא מעוניין כמעט רק בו. יש לו העדפה ברורה ומוחצנת גם לסבתו על פני סביו. אנא הכוויני אותי מה לעשות כיוון שאני במצוקה גדולה. תודה רבה

שלום מורן, העדפה עקשנית של הורה אחד על פני האחר אינה משקפת בדר"כ יותר אהבה להורה המועדף, או דחייה של ההורה האחר. לעתים קרובות מדובר בתוצאה של משהו "מקומי" ושולי, שהתנפח וגדל בממדיו כתוצאה מתגובת ההורים עצמם (בדר"כ ההורה הנעלב). לפעמים, ברגע מסוים הילד באמת מעדיף הורה אחד על פני ההורה השני, והעדפה זו קשורה למשהו נסיבתי וחסר חשיבות. ההורה הנעלב, נעצב מאד, מרגיש אולי גם כעס, אכזבה, בושה או אשמה. רגשות אלה עלולים להפריע לו לתפקד ביעילות, לעורר מתח בבית, ובדרך מעגלית להנציח את ההעדפה כלפי ההורה האחר, שנשאר נינוח וזמין רגשית. אם תוכלי לומר לעצמך שאת אמא טובה, לפרגן לתינוק ולאביו את הקשר החם והאמיץ, ולשמוח ברגעי הביחד שלכם, משהו ישתחרר שם באטמוספירה בבית, והילד יוכל לחוש את הנינוחות והשלווה שלך. לעומת זאת, מתח וחרדה אצלך עלולים לעבור גם אל תינוקך, ולפגום בתחושת הנוחות בקשר. הזכירי לעצמך עד כמה תינוקך זקוק לך, נהנה בקרבתך ואוהב אותך. נצלי את הזמן שהוא עם אביו למילוי מצברים ולפעילות מהנה עבור עצמך. אם את מרגישה שהאווירה בבית נשארת מתוחה ומכאיבה מדי עבורך, פני לעזרה אצל פסיכולוג ילדים, ובקשי הדרכת הורים קצרה. בהצלחה ליאת

בני בן 11.5 עולה לכיתה ו', הוא עבר בכיתה ב' את המבחנים למחוננים ומאז כיתה ג' לומד יום בשבוע במסגרת מיוחדת למחוננים. בעיתי היא שהוא ממש לא רוצה להמשיך בשנה הבאה וטוען שהוא משתעמם שם ולא מרגיש שהוא מתאים. הבעיה, כפי שהוא מתאר אותה, היא בעיקר חברתית, לא התחבר עם הילדים שם. לימודית. הוא ילד חכם מאוד, אבל לא משקיע כלל בלימודים או בהעשרה, אלא עסוק, כמו ילדים בגילו, בפן החברתי של החיים, להבדיל מהילדים האחרים הבמסגרת המחוננים בעלי ידע כללי רחב הנובע מהתענינותם הגדולה בלימודים מעבר למסגרת בית הספר. יש לי ויכוח עם בעלי האם לוותר לו, שלא ימשיך בשנה הבאה, או להכריח אותו ללכת מאחר והתוכנית הלימודית מעשירה יותר מהלימודים בבית הספר הרגיל. האם לדעתך יש יתרון גדולה יותר בהתעקשות שילך, ולא יהנה (ועל פיו גם יסבול), או לוותר ולא לקדם את הפן המחונן שבו. אודה על התגובה מהירה מאחר ואנחנו צריכים להחליט בהקדם.

שלום מיכל, קשה לי לנקוט עמדה בעניין הספציפי, שכן איני מכירה את בנך כלל וכלל. אוכל לשתף במחשבותי. למרבה הצער, יש ילדים מחוננים המתנערים מה'תואר' וממה שכרוך בו, כדי לא לשלם מחירים חברתיים, כדי להשתחרר ממשא הציפיות של הסביבה, ואולי גם כדי להשתחרר ממשא הציפיות האישי. יש, כמובן, סיבות אפשריות נוספות. יש ילדים מחוננים, אנחנו קוראים להם תת-משיגים, שמחבלים ביודעים בציונים שלהם, כדי לא לבלוט בחריגותם, או כדי לשמר את תחושת השייכות שלהם לקבוצה. הבשורה הטובה היא, ש"חומר הגלם" השכלי/קוגניטיבי מאפשר לילדים הללו לבחור ולממש את עצמם במגוון דרכים ואופנים. יש לא מעט ילדים שמסיבות כאלה ואחרות אינם לומדים במסגרות המחוננים הרשמיות, ועדיין זוכים להעשרה בתוך ביה"ס או במסגרת של חוגים אחה"צ, עפ"י נטיית לבם. זה לא אסון. בעיני, חשוב לנסות ולהבין את המניעים שנחים תחת התנגדותו, ולכוון אליהם כשתחליטו את החלטותיכם. כדאי לזכור שהפסקת השתתפותו במסגרת המחוננים (אם תקרה) אין פירושה שקידומו נעצר או מואט. אדרבא, זה אומר שיהיה עליכם לחשוב יצירתי, ולהמשיך לספק לו את הגרייה וההעשרה בדרכים אחרות. בהצלחה ליאת

שלום מיכל, בתוכנית של ימי השליפה אמורה להיות יועצת, שמניסיוננו קשובה ומנוסה בקשיים אופייניים לילדים מחוננים. אפשר לנסות להיעזר גם בה.

התגעגעתי אליך קצת((-: שמתי לב שזה טוב להתגעגע לאנשים שאוהבים בימים הטרופים האלה. רוצה לשתף במחשבות שעוברות לי בראש בימים אחרונים. גדלתי בברית המועצות על סיפורי הגבורה של מלחמת העולם השניה...ועל סיפורי הזוועות שלה כולל סרטים דוקומנטליים שחייות אדם אלה צילמו בזמן אמת...הייתי ילדה כבת 8 או9 כש ראיתי את "באבי יער" מתחילתו ועד סופו לא זזתי ממקומי מרוב איימה...אחר כך היו כמובן סויטים,פחדים,פחדתי מהצל שלי(לא רק בגלל זה)זה רגש מרכזי שזכור לי מאז.הלכתי ברחוב והסתובבתי אחורה המון זמן אחרי זה...עד יום הזה הזיכרון הזה גורם לי דקת דומיה...אני זוכרת את עצמי בתור ילדה יושבת ומתבוננת בחיילי "SS" ומנסה למצוא שוני כלשהו בינינו.הייתי בטוחה שאמצע כי אדם לא מסוגל לעשות את מה שהם עשו.היה לי מוזר שיש להם אף,אוזניים,פה וכו' אבל איכשהו כשהייתי ילדה הייתי בטוחה שלא תהיה עוד מלחמה ואם אנחנו לא נשכח(כמו שחונכתי)לא יהיה יותר חיות אדם על פני האדמה...והנה היום אחרי שבכיתי אתמול שוב כששמעתי את הלוויות של החיילים שלנו שכל אחד מהם הוא אבדה כבדה שלנו כעם אני שוב באותו מקום מתקשה להתוודות לצד הבהמי של נפש האדם...ה' ינקום דמם!ימך שמם של הרוצחים.את יודעת,הארץ והעם הם מקומות שאני מרגישה כל כך חלק בהם,כל כך שייכת... חני,באהבה

חני, כמו תמיד, את נותנת ביטוי ציורי ונוגע ללב לרחשי לבך. מלחמות הן עניין רע מכל בחינה. קשה לראות אבידות כה רבות, אומללות, פציעה והרג של בני אדם, חיילים ואזרחים חפים מפשע. אני מתפללת שימים אלה יביאו איתם, בסופו של דבר, שלווה ושלום לנו ולשכנינו. מאחלת לכולנו סוף שבוע שקט, ללא אבידות בחזית, וללא פגיעות בעורף. ליאת

שלום בני בן 7.5 עולה לכיתה ב', מאז ומתמיד היה ילד קופצני שמתעצבן מהר מכל דבר, אם אני לא מרשה לו דבר מה , או אם אחותו הקטנה מציקה או מסתירה לו טלויזיה גם לא בכוונה התגובות שלו ממש עצבניות ומגיעות לכדי התרתחות וזעם ממש חזק , הוא נהיה אדום בפנים ובנוסף גם יכול לזרוק חפצים או לפזר דברים עקב הכעס החזק שבו , אני חוששת שתגובות כאלו בסופו של דבר יפגעו בו בריאותית, הלא להתעצבן זה ממש לא טוב לגוף . שאלתי היא איך אני עוזרת לילד להגיב בצורה מתונה יותר ומרגיעה כלומר שמותר לו להתעצבן אך במידה פחותה מתגובתו בפועל. אני ממש חסרת אונים ולפעמים מוותרת לו רק כדי שלא התעצבן ויזיק לעצמו, אני ממש מודאכת מכך כי כל שיחותי עמו ונסיונותיי להרגיעו לא עוזרות אודה להכוונה .

שלום רב, למרבה הצער, אני חוששת שאופן הטיפול שלך בהתקפי הזעם של בנך מחזק אותם ומנציח את הדפוס. חשבי על מה שאת אומרת בעצם: הוא מקבל התקף זעם נורא, את חוששת לבריאותו ונכנעת לדרישותיו. למעשה, מה שבנך לומד הוא שהתקף הזעם משתלם, ומזכה אותו בתוצאות חיוביות. זאת ועוד: כאשר הוא צורח וזועם, ואת עומדת על שלך, כל מה שהוא צריך לעשות זה להגביר עוד קצת את הווליום, ובכך להכניע את התנגדותך. מרגע שתביני את המנגנון, יהיה לך קל יותר להכחידו. בעיני, מוטב להגיע להדרכת הורים קצרה ולקבל כלים יעילים. בעיקרון, הפיתרון כרוך ביכולת שלך לעמוד על שלך ולהציב גבול גם מול מחאות קולניות. הנזק הבריאותי מהתקף זעם, אם בכלל קיים כזה, בטל בשישים מול הנזקים החברתיים והרגשיים של התנהגות אלימה וחסרת גבולות. ממליצה בכל פה להגיע להנחייה קצרה אצל איש מקצוע. כמו כן, תוכלי לדפדף כאן בפורום, ממש מימיו הראשונים, ולקרוא המון (ממש המון!) המלצות בנושא של הצבת גבולות וטיפול בהתפרצויות זעם. בהצלחה ליאת

לפני ארבעה חודשים עברנו דירה לעיר אחרת, בעקבות כך נאלצתי להעביר את ביתי (שהייתה בת שנתיים בדיוק) לגן חדש. ההתאקלמות הייתה לה מאוד קשה, במיוחד בגלל שזה היה המעבר הראשון בחייה (מגיל חצי שנה היא הייתה באותו מעון) וכן היא ילדה שאוהבת שגרה ומגיבה קשה לשינויים, אך לא הייתה ברירה... יחד עם זאת-בגן החדש גיליתי כמה דברים שלא מצאו חן בעיני, במיוחד מבחינת שמירה על הגיינה, הגן הוא פרטי וללא פיקוח וזה הפריע לי מאוד! אחרי הרבה התלבטויות החלטתי לרשום אותה שנה הבאה לגן אחר (למותר לציין שבדקתי אותו בקפידה...), שאלתי היא- איך ניתן לסייע לה שנה הבאה ע"מ שתעבור את כל המעברים הללו בצורה הטובה ביותר ועם מינימום קשיים?

ענבל שלום, מאחר ומעברים לא תמיד פשוטים עבור בתך כדאי להכין אותה למעבר לגן החדש. לדעתי כדאי שתספרי לה שהיא עוברת לגן חדש, תדגישי את הדברים הטובים והנעימים שיש בגן למשל שיש שם גננת נחמדה, צעצועים יפים וכו'. את יכולה גם ללכת לקנות איתה תיק אוכל ובקבוק שתיה שמיועדים "לגן החדש", רצוי שגם תלכי איתה לגן כדי שהיא תראה את המקום אפילו אם זה רק מבחוץ. ההכנה הרגשית למעבר, הביקור בגן וגם ההתכוננות שבקניית ציוד לגן החדש יכינו אותה למעבר ויסייעו לה להסתגל לגן החדש בקלות. בהצלחה

שלום יש לי ילד בן 6 שבהתחלה היה לו פחד ללכת לחברים ולהשאר לבד הכונה בלעדי אמא שלו ויש לנו שכנים שאחד ב 7 והשני בן 9 ,10 בהתחלה הם כול הזמן כול הזמן שגיעו אותו לבוא והוא לא רוצה אני הייתי בא איתו כמה פעמים ונשארת איתו .עד שיום אחד באמת אגר אומץ שמתי אותו אצל השכנים ואני חזרתי לביתי יש (לציין שזה שכנים שהם צמודים אלינו )יום אחד הוא היה אצלהם ובאמת היה לו כיף לשחק איתם אפילו שבת אחת שיחקו ביחד כדורגל .פתאום יום אחד הבן שלי רצה ללכת אליהם וכמה פעמים אמר להם שהוא רוצה לבוא והם פשוט מאוד סירבו לו אמרו שלא או שהיו מצבים שהם פשוט מאוד בכלל לא מתחייסים אליו ומרגישה כאילו הוא ממש מתחתנן אליהם שרוצה להיות איתם והם מסרבים לו . אפילו כרגע הם לא אומרים לו בוא אלינו הבן שלי כול הזמן מנסה להיות בחברתם והם דוחים אותו . ברצוני לדעת מה עלי לעשות לגבי זה ?? האם לברר אם הורים מה קרה פתאום למה הילדים לא רוצים לשחק אם הבן שלי ?? האם יש משהוא שהבן שלי עשה והוא לא בסדר ?? איך עלי להגיב בכול הסיטואציה הזאת ?? אשמח מאוד לתשובה תודה רבה והמשך יום טוב יסמין

שלום יסמין, קשה למצוא פעילויות רבות שיכולות להתאים לילד בן 6 ולילד בן 9-10. לתחושתי, במקום להתעכב על העלבון או הדחייה מצד ילדי השכנים, מוטב להשקיע מאמץ ביצירת קשרים חברתיים עם ילדים בני גילו. יכול להיות שהקרבה הגיאוגרפית בין המשפחות היא שמסבירה מדוע הוא מעדיף את חברתם של ילדי השכנים, אך רצוי בעיני לא לבנות עליהם, ולהרחיב את מעגל החברים שלו. אני מאמינה שההתרחקות שלהם נובעת מהיעדר עניין (טבעי ותואם לגיל) ולא ממשהו שבנך עושה או לא עושה. קבלי זאת כעובדה ופעלי בכיוונים אחרים. מה את אומרת? בהצלחה ליאת

שלום רב, אשמח לשמוע את דעת אנשי המקצוע לגבי עניין של אתיקה. בני בן ה-7 מטופל בשירות הפסיכולוגי העירוני. לא קשור לעניין - אבל יש לי רק שבחים למהירות בה התקבלנו לטיפול, ובאופן כללי לרמת השירותיות שלהם. אבל לגופו של עניין - הוא נמצא כחצי שנה בטיפול, בעיקר בגלל ענייני חרדות. בפגישתנו הראשונה והמקדימה עם הפסיכולוגית, היא ביקשה שלא נשאל אותו שאלות שקשורת לפגישותיו עימה, כדי שירגיש שזה מרחב שלו בלי שהוא צריך לתת עליו דין וחשבון. נשמע לי הגיוני. היא אמרה שבפגישות איתנו תעדכן אותנו במה שצריך. היא נפגשת איתנו בערך אחת לחודש וחצי. ב 2-3 הפגישות הראשונות היא בעיקר תיחקרה אותנו על עברנו בעניינים שאני מבין שעוזרים לה להבין את המסגרת המשפחתית של הילד. בפגישות אלה ביקשתי שתספר קצת מה קורה בפגישות, וקיבלתי תשובות מאד כלליות "מדברים על נושאים שונים" "צפות חרדות" "הוא מאד ורבאלי אז מדברים הרבה ומאד נח לעבוד איתו" דברים כאלה. בפגישה האחרונה (כאמור, כבר אחרי חצה שנה של טיפול) לחצתי קצת יותר. אמרתי שאני מבקש שתספר לנו אילו דברים עולים. איך הטיפול מיועד לענות על אותם דברים ספציפיים. אילו דברים אנחנו צריכים לקחת בחשבון בהתנהלות שלנו ובנגיעה בבית בעניינים שונים. מה מטריד אותו. בקיצור, רוצה להתוודע למה שעובר על הילד וצף בטיפול וגם למה בדיוק הטיפול (מעבר לזה שנאמר לי בעבר שזה "טיפול דינמי" וכמה מלים כלליות על מה זה אומר). הפסיכולוגית הגיבה די ברתיעה, אמרה שההסכם ביננו הוא שהיא צריכה לעדכן אותנו רק אם מתעורר חשש שהוא מסוכן לעצמו או לאחרים. אמרתי לה שזה לא כל-כך מקובל עליי (הכל היה בעדינות ובנועם) ושזה הילד שלי ואני מצפה לדעת עליו כל מה שרלוונטי לקידום אושרו ורווחתו והטיפול בו. זה נגמר בזה שכבר לא היה זמן והיא אמרה שאולי היינו צריכים לעשות יותר תיאום ציפיות ונעשה את זה בפעם הבאה. אשמח לשמוע את דעת אנשי המקצוע פה לגבי הזכות של הורה להיות מעודכן בפרטים של טיפול בילדו בן ה-7. כמשפטן שעוסק בתחומים של מידע, אני חושב שאני יודע מה זכויותיי החוקיות, ובמישור הזה ודאי שאני חולק על גישת הפסיכולוגית. אבל זה פחות מעניין אותי, ויותר חשוב לי להבין את הגישה מהצד של אנשי המקצוע והחובות האתיות שלהם/ן. מודה שלי קצת קשה לקבל את זה שאני מוסר את הילד שלי לידי אשת מקצוע ואמור לסמוך בצורה עיוורת על זה שמטפלים בו בצורה המיטבית ולא לקבל שום מידע על מצבו. ודאי שבטיפול פיזיולוגי בבית חולים בחיים לא היינו מקבלים גישה כזו. תודה, עופר

שלום עופר, ברור שחיסיון על התכנים הנאמרים בחדר הטיפול הוא אחד היסודות החשובים בעבודתנו הטיפולית. זהו הבסיס לאמון ולתחושת הביטחון של המטופל, ותנאי בסיסי ליכולתו לשתף. עם זאת, כשמדובר בקטינים, וילדים קטנים בפרט, ההורים הם חלק בלתי נפרד מן הטיפול, ולטעמי אף סוכני השינוי החשובים והעיקריים. בעבודתי, אני נוהגת לשגרר את הילד, וליידע את הוריו בצורה מלאה על מצבו (מבלי להיכנס בדר"כ לרמת התוכן). בתחילתו של הקשר הטיפולי, אני מנסחת סוג של חוזה טיפולי, ומיידעת הן את הילד והן את הוריו על מה שיכול/רצוי/צריך להיאמר או לא להיאמר. יש ילדים, לפחות ע"ס ההתרשמות האישית שלי, שאינם מוטרדים מאד סביב נושא החיסיון (לפחות עד הגיעם לגיל ההתבגרות). אחרים דווקא דורשים את החיסיון ומקפידים לשמור עליו. ברמה הפרקטית, חדר הטיפול בילדים הוא מרחב מאפשר, עשיר בגירויים ומשחקים, ובו הילד מרגיש בטוח 'לשחק' את רגשותיו, לבטא אותם ישירות או בעקיפין, לרוב לא בדרך של שיח, אלא תוך פעילות משחקית או יצירתית. הפנטזיה (של חלק מן ההורים), לפיה הילד יושב ומדבר את מצוקותיו, כמו המבוגרים, בדר"כ אינה אחוזה במציאות. התכנים מבצבצים תוך כדי פעילויות טבעיות כמו משחק בפלסטלינה או במשחקי קופסא. יש הורים הסבורים בטעות ש"לא בשביל זה שלחנו את הילד לטיפול. הוא בסה"כ יושב ומשחק טאקי במשך שעה". לכן, חשוב מאד לשמור על ערוץ תקשורת והסברה בין המטפל/ת להורים. לאור החשדנות שאתה מתאר (זה באמת באמת לא קל למסור את הילד שלנו, את נפשו, בידיו של מבוגר אחר), נדמה לי שהדבר הדחוף ביותר הוא לפתור את בעיית האמון שלכם במטפלת. בעיני, בהיעדר אמון כזה, אין טעם להמשיך בטיפול, גם אם מדובר במטפלת המושלמת. בברכה ליאת

תודה על תגובתך. כמובן שאיני מתערב באופן הטיפול, ואין לי בעיה אם הם משחקים כל הטיפול, אני יותר רוצה לשמוע ממנה, מה היא רואה במשחק. מעבר לכך, במקרה הספציפי שלי היא ציינה (ואכן כך) שהוא מאד ורבאלי, לכן גם הרבה דברים צפים בשיחה. בכל מקרה, אני מניח שנעלה את זה בפגישתנו הבאה איתה, רציתי לקבל קצת יותר מדד על מה מקובל במקרים כאלה, וקיבלתי ממך, אז שוב תודה.

שלום, ביתנו המקסימה בת כמעט שש, מאוד חכמה, שובבה, ושמחה. לעיתים אנו שמים לב שלא אומרת את האמת. למשל, כששואלים אם ציחצחה שיניים או שטפה ידיים, היא מנסה כל מיני שקרים. אנו מסבירים לה שכדאי להגיד את האמת, ומשתדלים לא לעשות מזה סיפור. בכל זאת נשמח להכוונה איך להגיב כאשר מבינים שהיא לא אומרת את האמת.

שלום יורם, ליקטתי עבורך חלק מן התשובות הרבות שניתנו כאן, בפורום, לשאלות דומות מאד. אם תרגיש שאתה זקוק לחידוד נוסף מעבר למה שנאמר בהן, אתה מוזמן לשוב ולהתייעץ. בהצלחה, והנה הקישורים. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-92956#message-92956 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-83994#message-83994 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-76128#message-76128 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-24823#message-24823 בברכה ליאת

בני הבכור בן 8, ילד חברותי ומקובל, ספורטאי מצטיין ותלמיד נהדר. בתקופה האחרונה (ועוד לפני התקופה הנוכחית) החל לפרום את בגדיו. זה התחיל עם הגרביים. הוא יושב בכיתה ולטענתו משעמום הוא משחק עם החוטים של הגרביים והן נפרמות. עד היום נפרמו מעל 30 זוגות. מדי פעם הוא מגוון בחולצות ובמכנסיים וכך הורס לעצמו את הבגדים. שיחות לגבי ערכם של בגדים, הסברים ושאלות לגבי המצב, אולי הצקות או סכסוכים עם חברים, או מדוע זה קורה מעלות חרס. הוא טוען שאינו שולט בזה ושהוא מנסה לזכור אבל שוכח שאסור לפרום. מה עושים??

כמובן שהתכוונתי לכתוב שהעניין החל עוד לפני המלחמה הנוכחית (צוק איתן)

שלום רחל, אם נעזוב לרגע את פן הכלכלי (:-)), אפשר להניח בזהירות שמדובר בהתנהגות הקשורה לסוג מסויים של מתח, הנפרם יחד עם חוטי הבגד. לכן, בשלב ראשון, הייתי מנסה להפחית גורמי מתח בחייו, אם את מזהה כאלה. ברמה הפרקטית, אפשר לעזור לו להיגמל באמצעות פעילות חלופית הרסנית פחות, כמו למשל מעיכת כדור סיליקון, ציור מנדלות (יש ילדים ששרבוט מנדלות מציל אותם בשיעורים ממושכים, ומייעל את הקשב והריכוז). אפשר לנסות להיות יצירתיים, ולהתיר לו "להתחרע" על גרביים/בגדים שכבר פרם, שיחכו לו בילקוט לשעת חירום. אם תחושי שהדברים אינם נרגעים, התייעצי שוב. בהצלחה ליאת

שלום, לא מצאתי פורום של פסיכ' התפתחותית ואני מקווה שאקבל מענה בפורום זה. יש לי תאומים בני שנה, עם תחילת ההסלמה במצב הבטחוני מזה כשבועיים חל שינוי רגשי אצל אחד מהם. הוא בוכה במהלך כל היום ורוצה להיות אצלי בידיים. הוא לא מוכן להיות עם אף אחד מלבדי והוא נכנס לבכי היסטרי כשהוא לא רואה אותי. ברגע שאני לוקחת אותו לידיים הוא נרגע מיידית, שליו ומחייך. יש לציין שאביו במילואים וכמו כן נשללה סיבה רפואית. בנוסף קשה לו מאוד להרדם בלילה, דבר שלא התרחש לפני. אשמח לשמוע את התייחסותכם וכיצד עליי לנהוג, בהתחשב בעובדה שיש לו תאום ואחות בת 2.9 שנים. תודה רבה!

שלום ימית, ברור שתינוק בן שנה אינו מודע כלל למצב הבטחוני, אך הוא מושפע ממנו דרך המבוגרים שמטפלים בו. ילדים רגישים ו"תגובתיים" בהחלט עלולים לספוג את המתח והדריכות של האנשים סביבם, ויתכן שזה מה שקורה אצלכם. אני משוכנעת שבתום תקופת המילואים של בן זוגך, ולאחר המלחמה הקשה הזו, את עצמך תרגישי רגועה ושקטה יותר, מה שישפיע לטובה גם על ילדייך. אם גם אז תחושי שאין הטבה בהתנהגותו של תינוקך, נכון יהיה לשוב ולהתייעץ. עד אז, נסי לשמור על עצמך רגועה ככל האפשר, להיעזר בבני משפחה וחברים, ולהישאר קרובה ונוסכת ביטחון מול ילדייך. לטעמי, לא נכון להתחיל "לחנך" תינוק רך דווקא בימי משבר כאלה. תני לכם עוד קצת זמן ליל מנוחה ושלום ליאת

בתי בת שנתייים וחודשיים. לפני חודש וחצי עזבתי את אביה על רקע אלימות מילולית שלו גם בפניה. עונשים שנקט נגדה ועוד. נקבעו הסדרי ראייה מאוד נרחבים למרות שאני הייתי ההורה הדומיננטי, היחידה שטיפלה, קילחה והרדימה. בכל פעם כשחוזרת משבת איתו (6 שעות) חוזרת סמרטוט, עייפה מאוד וטוען שישנה ואכלה ונהנתה. היום (שבת שלישית) היה הכי מדאיג, לפני השינה היא התיישבה במיטה והחלה למשוך לעצמה את ציפורני הידיים. שאלתי "מה את עושה?" וענתה "אבא" (יש לה עיכוב שפתי עדיין אינה מדברת משפטים שלמים וברורים (האב מתנגד להפניית הרופא לקלינאית). ביקשתי שתעשה לי את מה שעושה לעצמה וממש נחרדתי, היא משכה לי את קצות ציפורני הידיים. המשיכה כך בישיבה ואח"כ בשכיבה עד שנרדמה. מה זה אומר?

שלום שירלי, ראשית, ברצוני להזכיר לך שבמקרים מסוימים, בעזרתה של פקידת סעד, ניתן לשלוח את הילד לטיפול חרף התנגדות ההורה. ולשאלתך, יתכן שמדובר בהתנהגות מפיגת מתח ( כמו כסיסת ציפורניים או מציצת אצבע). יתכן שמדובר בתגובה לפרידה שלכם, למתח הקשור למפגש/פרידה מאביה, או לגורמי לחץ אחרים. אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, ולהיעזר בהמלצותיו. במקרה של ילדה בת שנתיים, ממילא ההתערבות היא בעיקרה הדרכת ההורים, ולפיכך התנגדות האב אינה רלוונטית. בברכה ליאת

בני בן השנתיים וחצי לאחרונה התחיל לדפוק את הראש ברצפה בחוזקה ובנוסף הוא משתולל ומתנהג באופן לא אופייני אני מודאג מאוד וכמובן בת זוגי גם . שאלתי היא א. מה כדאי לעשות ב. ולמה זה קורה האם זה יכול להיות בגלל הגן או שזו התנהגות רגילה .

שלום איציק, אשמח אם תוכל לתאר סיטואציות בהן ההתנהגות הזו מתרחשת קובי

זה קורה בעיקר בשעות לאחר חזרתו נהגו ובנוסף הוא נינשך בגן מילידים אחרים נינשך יחסית המון לאחרים והוא לא נושך

שלום רב קובי וליאת בני בן 3 עדיין לא נגמל מחיתולים , נולדה לנו בת לפני ארבעה חודשים. אני מתכוונת להתחיל עם תהליך הגמילה בזמן הקרוב מאוד. החלטתי לא להכניס לגן עיירה ולהשאיר אותו עוד שנה בגן פרטי . הגן בו נמצא כרגע מבחינת החינוך והגישה אני מאוד אוהבת ולבני טוב בגן הבעיה היא שרוב הילדים יהיו קטנים ממנו כנראה אולי הוא יהיה אפילו הכי גדול . ולגן עצמו יש בעיות ניהוליות שוטפות תחלופה של אנשי צוות, הגננת עזבה שהייתה ממש מדהימה . אני מתלבטת האם להעבירו לגן פרטי חדש שבו יש קבוצה גדולה 24 ילדים עם לפחות חצי בגיל שלו וגם ארבעה מהגן שלו עוברים. הגן נראה לי טוב אך אינני יודעת אם הבעיות הניהוליות בגן שמפריעות לי ואולי לא נוגעות לבני וצריך לעשות את ההפרדה לטובת הילד , אני מאוד מבולבלת ואשמח לשמוע דעתכם בנושא יש לציין שבגן שבו נמצא כעת תהייה קבוצת ילדים של 12 לערך תודה רבה רבה רבה :-)

שלום גלית, קצת קשה לי לומר מה עדיף, אני מאמין שבגילו אין בעיה עם גן שיש בו מספר גדול יותר של ילדים, בעיקר כאשר ישנם ילדים נוספים שעוברים גן. אם פער הגלאים בגן הנוכחי יהיה משמעותי זה עלול להיות מעט מתסכל עבורו. באופן כללי אני חושב שגם ההורה צריך להרגיש בנוח עם הגן ועם אופן ההתנהלות שלו, ובמיוחד חשוב שתאמיני ותבטחי בגננת. לכן אני ממליץ לך ללכת עם האינטואיציה שלך, ולא לפחד משינויים, לרוב הם קשים יותר להורים... שיהיה סופ"ש שקט ובטוח קובי

ליאת שלום, גיליתי באקראי שבני בן 14+ כנראה עישן. הוא חזר לאחר בילוי בשעה מאוחרת (קבועה) עם החברים אותם אני מכירה והרחתי ריח של טבק מפיו. שאלתי בעדינות אם עישן והוא כמובן מיד הכחיש ולאחר הפעלת לחץ מתון הודה שישבו איתם מס' נערים שעישנו וכנראה זה מקור הריח... בקיצור, לא הודה. לדעתי, זה קרה מאחר וזה ניכר בשפת הגוף והתגובה. בשל השעה המאוחרת הודעתי לו שנשוחח על הענין למחרת. מדובר בילד חמד, ממושמע ומקובל ולדעתי קצת נגרר.. השיחה עדיין לא נערכה. איך את מציעה לי להגיב? האם רצוי לשתף את הורי החברים בחשד?

שלום, מניסיוני (ולצערי), אם נער בגילו מחליט לעשן אין כל דרך למנוע ממנו מלעשות זאת. לרוב, ברגע שההורים מנסים למנוע מהילד מלעשן על ידי עונשים וסנקציות, הנושא מקבל דגש משמעותי והופך לכלי במאבק על אוטונומיה ושליטה שגם כך מאפיין את גיל ההתבגרות. וכך, כאשר הנער מוצא בעישון גורם דרכו הוא מוכיח לעצמו שהוא בוגר ועצמאי הסבירות שיתחיל לעשן באופן קבוע רק גדלה. לכן אני מציע למקד את השיחה בקשר שלכם, באמון ההדדי ובביטחון שלכם בשיקול הדעת שלו. ניתן להסביר לו על נזקי העישון ועל המשמעות של ההתמכרות, ולהעביר מסר שאתם סומכים עליו ומאמינים בו. מסר שהשקר גרוע יותר מכל מציאות תהא אשר תהא. מקווה שזה היה רק ניסיון מתוך סקרנות ושכאן זה ייעצר... שיהיה סופ"ש רגוע ובטוח קובי

שלום רב, מקווה שתוכלו לעזור לי. הבן שלי בן 8.5 ילד מבריק! היום שוחחה עימי מנהלת הקייטנה וסיפרה לי שאתמול היתה סצינה שהדאיגה אותה, הם היו צריכים לצאת כל הקבוצה להצגה והוא בכלל לא רצה, אז הוא הטיח את הראש בדלת ואמר שנמאס לו מהחיים האלו..... כששוחחתי עימו בערב להבין מה היה הוא אמר לי שהוא לא התכוון לומר את מה שאמר ולפעמים כשהוא מתעצבן או מתוסכל הוא מרביץ לעצמו או מכאיב לעצמו וזה גורם לו להרגיש יותר טוב....... נורא נורא מדאיג אותי המשפט הזה... אנא עזרתכם והכוונתכם לטיפול הראוי!!! תודה מראש

שלום, הענשה עצמית מבטאת מצוקה וקושי נפשי. הפגיעה העצמית היא הדרך של הילד להתמודד עם המצוקה ולתקשר אותה לסביבה. הקושי הטבעי של הבוגרים לראות ילד פוגע בעצמו מייצר התגייסות ותשומת לב מוגברת, לכן חשוב שתתמקדו יותר בקושי עצמו ופחות באופן ההתמודדות ובהכאה העצמית (זאת כדי למנוע מצב בו ההתנהגות מקבלת חיזוק מהסביבה). כמובן שרצוי להימנע מהעברת ביקורת, כעס או עונשים כתגובה. ישנה סבירות גבוהה שהסימנים האלו מעידים על מצוקה אמיתית המחייבת התייחסות מקצועית, לכן למען הסר ספק, אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג/ית ילדים קליני לצורך הערכה, ובהמשך טיפול ו/או הדרכת הורים לפי הצורך. שיהיה סופ"ש רגוע ובטוח, קובי.

שלום רב, בני בן 4 נכנס לפני כחודשיים למסגרת בפעם הראשונה. הילד לא עושה את צרכיו בגן/ בצהרונית כל היום הוא מתאפק מסתובב ומחזיק ע"מ שלא ייצא לו במכנסיים. כתוצאה מכך הילד לא רגוע במהלך היום אינו אוכל ושותה. אי לכך אני נקראת לבוא לעזרתו ונאלצת לצאת ממקום עבודתי. שאלתי אותו מה מפריע לו? ואין לו תשובה ברורה הוא טוען שהוא מתבייש. האם יש עצה עבורי? חשוב לי לציין שהילד גמול מגיל 3 ואביו מתלווה אליו בדר"כ לשירותים.

שלום חגית, כנראה שבנך מבטא את הקושי שבכניסה לגן דרך עשיית או אי עשיית פיפי בגן. כבר בגיל צעיר מאוד ילדים מבינים את היכולת שלהם להשפיע ולהפעיל את המבוגרים בסביבתם דרך העיסוק באוכל ובצרכים שלהם. במקרה שלכם, אני מאמין שככל שאתם תגיבו לאיפוק או לצום של הילד כך הוא יקבל חיזוק להתנהגות הזו ולכן ימשיך להביע את הקושי שלו בדרך הזו. אם הילד יבין שברגע שהוא מתאפק הוא זוכה ב"פרס" בדמות תשומת לב של הגננות, הגעה של הורה לגן וכד', כך הוא יתקשה להסתגל לגן החדש ויפחד מלוותר על הסימפטום. אני מבין ומכיר בקושי שלכם, אך בכל זאת, המלצתי היא לצמצם למינימום את העיסוק שלכם בנושא. גם אם הוא מתאפק או מסרב לשתות ולאכול, אני ממליץ לכם לא להגיע לגן באמצע היום ולא לשאול אותו בסוף היום שאלות הקשורות בזה. אם הוא מתבייש אפשר לבקש מהגננות פתרון בדמות כניסה לשירותים בזמן שכולם בחצר וכד'. תדאגו שישתה ויאכל לפני ההגעה לגן, ותנו לטבע לעשות את שלו. בניגוד לקקי הדורש הוצאה אקטיבית, פיפי דורש איפוק ושליטה. שליטה בגוף ודרכה שליטה בסביבה. נסיגה שלכם מעיסוק בנושא לא תבטל את הקושי, אך לפחות תפחית את המוטיבציה מלשמר אותו. באופן דומה, גם בבית, אני לא מוצא סיבה שילד בגילו יהיה מלווה על ידי מבוגר בזמן שהוא הולך לשירותים. התחילו בהעברת המסר שהאחריות על צרכיו היא שלו בלבד כבר בבית. בהצלחה, ושיהיה סופ"ש רגוע ובטוח, קובי.

שלום רב, אני אמא לשני ילדים הקטן בן 5 וחצי. זו שנה ראשונה שנכנס לגן. היה מאוד קשור אליי. בהתחלה היה קשה חודש ראשון ואחר כך התרגל נכנס מאוד יפה לגן אפילו טוען שמאחר לגן בבוקר. הוא ילד עם בעיית עשיית צרכים מאוד קשה. הוא עושה צרכיו רק בתוך טיטול חד פעמי. קניתי לו שהיה בן שנתיים עלייה של מדרגות לאסלה וקניתי סירים וטיטולי גמילה ומה לא...קניתי ספרים על גמילה ,,,סיר הסירים וכו... בחודש האחרון הוא עושה צרכיו בזמן השינה בתוך הטיטול לילה כי לא קם בלילה אפילו לשתן. במהלך היום בגן מתנהג כרגיל ועושה פיפי בגן כמו כולם. גם עשיית הצרכים מלווה בהשתוללות שלו ממש רוקד מרוב נסיון להוציא, בדקתי פן רפואי עשו לו בדיקות וגם צואה בשלוש מבחנות הכל יצא תקין. בלילות הוא קופץ עם ישבנו כדי להוציא צואה ואני נאלצת להחליף 4-5 טיטולים בלילה כדי שיוציא את כל הצואה, כי זה מרווח של חצי שעה בין חתיכות לחתיכות וזה מייאש מטריד וכבר לוקה בדבר מוזר שאין לי להסבירו. ניסיתי בעבר לאלץ אותו לעשות צואה בשירותים וסירב בטענה שייפול לו לאסלה מין פחד אסלה שייצא לו איבר מגופו ולא יחזור. ניסיתי עם חצי טיטול באסלה באויר כל הפתרונות שרק יש... איימתי שאוריד טיטולים ואף הורדתי ממנו ועשה צרכיו במכנסיים . אינני יודעת כבר איך להתנהל עם גמילה בגיל כזה 5 וחצי זה מציק מטריד וגם מלחיץ אותי שבפני החברים בגן או מבוגרים נאלצים לראותו רוקד כך וקופץ ולא יודעים מה יש לו. אנא עזרתכם.. נואשת. תודה.

שלום אורה, דרך הפנייה שלך אני חש את תחושת חוסר האונים שאת שרויה בה. בהנחה שאין בעיה רפואית, עשיית הצרכים בגילו חייבת להיות באחריותו ובאחריותו בלבד. כרגע, זה נראה שהאחריות מוטלת עליך, העיסוק המוגבר שלך בקושי שלו דרך עונשים, הסברים והחלפת אסטרטגיות. אין בדברים אלו כדי לפסול קושי או חרדה אמיתית של הילד, אך אין לי ספק שמערך שלם של רווחים משניים מחזק ומנציח את הקושי. מעבר לחוסר הנוחות, החשש במקרה כזה הוא מפגיעה בדימוי העצמי ובביטחון העצמי של הילד. לכן, אני חושב שאת חייבת לפנות להדרכת הורים בה תוכלי לגבש אסטרטגיה נכונה ויעילה דרכה תוכלי לסייע לו ולך בהתמודדות שלכם. אני נמנע מלתת לך עצות מעשיות משום שאני חושב שזה לא יהיה נכון להתחיל באסטרטגיה חדשה ללא ליווי מתאים, זה רק עלול להגביר את תחושת הבלבול שלך ושלו. אני מאמין שהדרכת הורים היא הפתרון הנכון עבורכם. שיהיה סופ"ש שקט ובטוח, קובי.

שלום וברכה, בני בן הארבע וחצי יעבור ניתוח להוצאת שקדים ופוליפים בסוף החודש. שאלתי- כיצד ניתן להכין אותו למהלך הזה? חשוב לציין שהילד מאוד בוגר ומבין אבל עדיין אני מתלבטת כיצד להציג בפניו את העיניין ? תודה

שלום אילנית, עוד לפני שאתם מכינים את הילד, דאגו להגיע לשלב זה כשאתם עצמכם מכירים היטב את התהליך, את מה שצפוי בכל שלב, כולל מה שפחות צפוי, ומסוגלים להתעסק בזה במינימום חרדה. ככל שאתם תהיו בטוחים ורגועים כך הילד יחוש בטוח ורגוע יותר. בגילו, אפשר לחשוף אותו לפרטים רק כמה ימים לפני הניתוח, כדי לא לעורר חרדות מיותרות. בדר"כ, מה שעוזר למבוגרים עוזר גם לילדים: מידע ענייני, הניתן ברמות פירוט משתנות - בהתאם לגיל, להתעניינות ולסקרנות של הילד. לאחר ההסבר על מהות הניתוח והצורך בו ("הניתוח יעזור לך להישאר בריא, ולא לסבול כל הזמן מכאבי גרון"), אפשר יהיה לעבור להיבטים הפרוצדורליים ("נגיע לבית החולים בבוקר, ואז אתה תלך לישון ולא תרגיש כלום. כשתתעורר תרגיש כאב גרון, אבל תוכל לאכול גלידה או משהו קר שייקל עליך"). בשלב זה, אני מציעה להקשיב לשאלות שלו, ולענות עליהן בקצרה, מבלי להעמיס מידע מיותר. אפשר לעודד את הילד לשחק משחק דמיוני שיסייע לו לתת ביטוי לרגשותיו לפחדיו, או להשליכם על מישהו אחר (דובי, בובה) העומד לפני אשפוז או ניתוח. כדאי לזכור שילדים קטנים אינם ערים לסכנות שמפחידות אותנו, ובדר"כ פוחדים מדברים "קטנים" ושוליים יותר. רצוי להקשיב לזה, ולתת את המענה בהתאם. אפשר להצטייד מראש בצעצועים תואמים (ערכת רופא, מזרקי פלסטיק, מסיכות סטריליות, וכו') שיעודדו את המשחק, בספר ילדים העוסק בנושא וכד'. וכמובן לא לשכוח הבטחה למתנה או בילוי ליום שאחרי.. שתהיה רפואה שלמה, וסופ"ש שקט ובטוח. קובי