פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום יש לי ילד בן 6 שבהתחלה היה לו פחד ללכת לחברים ולהשאר לבד הכונה בלעדי אמא שלו ויש לנו שכנים שאחד ב 7 והשני בן 9 ,10 בהתחלה הם כול הזמן כול הזמן שגיעו אותו לבוא והוא לא רוצה אני הייתי בא איתו כמה פעמים ונשארת איתו .עד שיום אחד באמת אגר אומץ שמתי אותו אצל השכנים ואני חזרתי לביתי יש (לציין שזה שכנים שהם צמודים אלינו )יום אחד הוא היה אצלהם ובאמת היה לו כיף לשחק איתם אפילו שבת אחת שיחקו ביחד כדורגל .פתאום יום אחד הבן שלי רצה ללכת אליהם וכמה פעמים אמר להם שהוא רוצה לבוא והם פשוט מאוד סירבו לו אמרו שלא או שהיו מצבים שהם פשוט מאוד בכלל לא מתחייסים אליו ומרגישה כאילו הוא ממש מתחתנן אליהם שרוצה להיות איתם והם מסרבים לו . אפילו כרגע הם לא אומרים לו בוא אלינו הבן שלי כול הזמן מנסה להיות בחברתם והם דוחים אותו . ברצוני לדעת מה עלי לעשות לגבי זה ?? האם לברר אם הורים מה קרה פתאום למה הילדים לא רוצים לשחק אם הבן שלי ?? האם יש משהוא שהבן שלי עשה והוא לא בסדר ?? איך עלי להגיב בכול הסיטואציה הזאת ?? אשמח מאוד לתשובה תודה רבה והמשך יום טוב יסמין

שלום יסמין, קשה למצוא פעילויות רבות שיכולות להתאים לילד בן 6 ולילד בן 9-10. לתחושתי, במקום להתעכב על העלבון או הדחייה מצד ילדי השכנים, מוטב להשקיע מאמץ ביצירת קשרים חברתיים עם ילדים בני גילו. יכול להיות שהקרבה הגיאוגרפית בין המשפחות היא שמסבירה מדוע הוא מעדיף את חברתם של ילדי השכנים, אך רצוי בעיני לא לבנות עליהם, ולהרחיב את מעגל החברים שלו. אני מאמינה שההתרחקות שלהם נובעת מהיעדר עניין (טבעי ותואם לגיל) ולא ממשהו שבנך עושה או לא עושה. קבלי זאת כעובדה ופעלי בכיוונים אחרים. מה את אומרת? בהצלחה ליאת

שלום רב, אשמח לשמוע את דעת אנשי המקצוע לגבי עניין של אתיקה. בני בן ה-7 מטופל בשירות הפסיכולוגי העירוני. לא קשור לעניין - אבל יש לי רק שבחים למהירות בה התקבלנו לטיפול, ובאופן כללי לרמת השירותיות שלהם. אבל לגופו של עניין - הוא נמצא כחצי שנה בטיפול, בעיקר בגלל ענייני חרדות. בפגישתנו הראשונה והמקדימה עם הפסיכולוגית, היא ביקשה שלא נשאל אותו שאלות שקשורת לפגישותיו עימה, כדי שירגיש שזה מרחב שלו בלי שהוא צריך לתת עליו דין וחשבון. נשמע לי הגיוני. היא אמרה שבפגישות איתנו תעדכן אותנו במה שצריך. היא נפגשת איתנו בערך אחת לחודש וחצי. ב 2-3 הפגישות הראשונות היא בעיקר תיחקרה אותנו על עברנו בעניינים שאני מבין שעוזרים לה להבין את המסגרת המשפחתית של הילד. בפגישות אלה ביקשתי שתספר קצת מה קורה בפגישות, וקיבלתי תשובות מאד כלליות "מדברים על נושאים שונים" "צפות חרדות" "הוא מאד ורבאלי אז מדברים הרבה ומאד נח לעבוד איתו" דברים כאלה. בפגישה האחרונה (כאמור, כבר אחרי חצה שנה של טיפול) לחצתי קצת יותר. אמרתי שאני מבקש שתספר לנו אילו דברים עולים. איך הטיפול מיועד לענות על אותם דברים ספציפיים. אילו דברים אנחנו צריכים לקחת בחשבון בהתנהלות שלנו ובנגיעה בבית בעניינים שונים. מה מטריד אותו. בקיצור, רוצה להתוודע למה שעובר על הילד וצף בטיפול וגם למה בדיוק הטיפול (מעבר לזה שנאמר לי בעבר שזה "טיפול דינמי" וכמה מלים כלליות על מה זה אומר). הפסיכולוגית הגיבה די ברתיעה, אמרה שההסכם ביננו הוא שהיא צריכה לעדכן אותנו רק אם מתעורר חשש שהוא מסוכן לעצמו או לאחרים. אמרתי לה שזה לא כל-כך מקובל עליי (הכל היה בעדינות ובנועם) ושזה הילד שלי ואני מצפה לדעת עליו כל מה שרלוונטי לקידום אושרו ורווחתו והטיפול בו. זה נגמר בזה שכבר לא היה זמן והיא אמרה שאולי היינו צריכים לעשות יותר תיאום ציפיות ונעשה את זה בפעם הבאה. אשמח לשמוע את דעת אנשי המקצוע פה לגבי הזכות של הורה להיות מעודכן בפרטים של טיפול בילדו בן ה-7. כמשפטן שעוסק בתחומים של מידע, אני חושב שאני יודע מה זכויותיי החוקיות, ובמישור הזה ודאי שאני חולק על גישת הפסיכולוגית. אבל זה פחות מעניין אותי, ויותר חשוב לי להבין את הגישה מהצד של אנשי המקצוע והחובות האתיות שלהם/ן. מודה שלי קצת קשה לקבל את זה שאני מוסר את הילד שלי לידי אשת מקצוע ואמור לסמוך בצורה עיוורת על זה שמטפלים בו בצורה המיטבית ולא לקבל שום מידע על מצבו. ודאי שבטיפול פיזיולוגי בבית חולים בחיים לא היינו מקבלים גישה כזו. תודה, עופר

שלום עופר, ברור שחיסיון על התכנים הנאמרים בחדר הטיפול הוא אחד היסודות החשובים בעבודתנו הטיפולית. זהו הבסיס לאמון ולתחושת הביטחון של המטופל, ותנאי בסיסי ליכולתו לשתף. עם זאת, כשמדובר בקטינים, וילדים קטנים בפרט, ההורים הם חלק בלתי נפרד מן הטיפול, ולטעמי אף סוכני השינוי החשובים והעיקריים. בעבודתי, אני נוהגת לשגרר את הילד, וליידע את הוריו בצורה מלאה על מצבו (מבלי להיכנס בדר"כ לרמת התוכן). בתחילתו של הקשר הטיפולי, אני מנסחת סוג של חוזה טיפולי, ומיידעת הן את הילד והן את הוריו על מה שיכול/רצוי/צריך להיאמר או לא להיאמר. יש ילדים, לפחות ע"ס ההתרשמות האישית שלי, שאינם מוטרדים מאד סביב נושא החיסיון (לפחות עד הגיעם לגיל ההתבגרות). אחרים דווקא דורשים את החיסיון ומקפידים לשמור עליו. ברמה הפרקטית, חדר הטיפול בילדים הוא מרחב מאפשר, עשיר בגירויים ומשחקים, ובו הילד מרגיש בטוח 'לשחק' את רגשותיו, לבטא אותם ישירות או בעקיפין, לרוב לא בדרך של שיח, אלא תוך פעילות משחקית או יצירתית. הפנטזיה (של חלק מן ההורים), לפיה הילד יושב ומדבר את מצוקותיו, כמו המבוגרים, בדר"כ אינה אחוזה במציאות. התכנים מבצבצים תוך כדי פעילויות טבעיות כמו משחק בפלסטלינה או במשחקי קופסא. יש הורים הסבורים בטעות ש"לא בשביל זה שלחנו את הילד לטיפול. הוא בסה"כ יושב ומשחק טאקי במשך שעה". לכן, חשוב מאד לשמור על ערוץ תקשורת והסברה בין המטפל/ת להורים. לאור החשדנות שאתה מתאר (זה באמת באמת לא קל למסור את הילד שלנו, את נפשו, בידיו של מבוגר אחר), נדמה לי שהדבר הדחוף ביותר הוא לפתור את בעיית האמון שלכם במטפלת. בעיני, בהיעדר אמון כזה, אין טעם להמשיך בטיפול, גם אם מדובר במטפלת המושלמת. בברכה ליאת

תודה על תגובתך. כמובן שאיני מתערב באופן הטיפול, ואין לי בעיה אם הם משחקים כל הטיפול, אני יותר רוצה לשמוע ממנה, מה היא רואה במשחק. מעבר לכך, במקרה הספציפי שלי היא ציינה (ואכן כך) שהוא מאד ורבאלי, לכן גם הרבה דברים צפים בשיחה. בכל מקרה, אני מניח שנעלה את זה בפגישתנו הבאה איתה, רציתי לקבל קצת יותר מדד על מה מקובל במקרים כאלה, וקיבלתי ממך, אז שוב תודה.

שלום, ביתנו המקסימה בת כמעט שש, מאוד חכמה, שובבה, ושמחה. לעיתים אנו שמים לב שלא אומרת את האמת. למשל, כששואלים אם ציחצחה שיניים או שטפה ידיים, היא מנסה כל מיני שקרים. אנו מסבירים לה שכדאי להגיד את האמת, ומשתדלים לא לעשות מזה סיפור. בכל זאת נשמח להכוונה איך להגיב כאשר מבינים שהיא לא אומרת את האמת.

שלום יורם, ליקטתי עבורך חלק מן התשובות הרבות שניתנו כאן, בפורום, לשאלות דומות מאד. אם תרגיש שאתה זקוק לחידוד נוסף מעבר למה שנאמר בהן, אתה מוזמן לשוב ולהתייעץ. בהצלחה, והנה הקישורים. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-92956#message-92956 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-83994#message-83994 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-76128#message-76128 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-24823#message-24823 בברכה ליאת

בני הבכור בן 8, ילד חברותי ומקובל, ספורטאי מצטיין ותלמיד נהדר. בתקופה האחרונה (ועוד לפני התקופה הנוכחית) החל לפרום את בגדיו. זה התחיל עם הגרביים. הוא יושב בכיתה ולטענתו משעמום הוא משחק עם החוטים של הגרביים והן נפרמות. עד היום נפרמו מעל 30 זוגות. מדי פעם הוא מגוון בחולצות ובמכנסיים וכך הורס לעצמו את הבגדים. שיחות לגבי ערכם של בגדים, הסברים ושאלות לגבי המצב, אולי הצקות או סכסוכים עם חברים, או מדוע זה קורה מעלות חרס. הוא טוען שאינו שולט בזה ושהוא מנסה לזכור אבל שוכח שאסור לפרום. מה עושים??

כמובן שהתכוונתי לכתוב שהעניין החל עוד לפני המלחמה הנוכחית (צוק איתן)

שלום רחל, אם נעזוב לרגע את פן הכלכלי (:-)), אפשר להניח בזהירות שמדובר בהתנהגות הקשורה לסוג מסויים של מתח, הנפרם יחד עם חוטי הבגד. לכן, בשלב ראשון, הייתי מנסה להפחית גורמי מתח בחייו, אם את מזהה כאלה. ברמה הפרקטית, אפשר לעזור לו להיגמל באמצעות פעילות חלופית הרסנית פחות, כמו למשל מעיכת כדור סיליקון, ציור מנדלות (יש ילדים ששרבוט מנדלות מציל אותם בשיעורים ממושכים, ומייעל את הקשב והריכוז). אפשר לנסות להיות יצירתיים, ולהתיר לו "להתחרע" על גרביים/בגדים שכבר פרם, שיחכו לו בילקוט לשעת חירום. אם תחושי שהדברים אינם נרגעים, התייעצי שוב. בהצלחה ליאת

שלום, לא מצאתי פורום של פסיכ' התפתחותית ואני מקווה שאקבל מענה בפורום זה. יש לי תאומים בני שנה, עם תחילת ההסלמה במצב הבטחוני מזה כשבועיים חל שינוי רגשי אצל אחד מהם. הוא בוכה במהלך כל היום ורוצה להיות אצלי בידיים. הוא לא מוכן להיות עם אף אחד מלבדי והוא נכנס לבכי היסטרי כשהוא לא רואה אותי. ברגע שאני לוקחת אותו לידיים הוא נרגע מיידית, שליו ומחייך. יש לציין שאביו במילואים וכמו כן נשללה סיבה רפואית. בנוסף קשה לו מאוד להרדם בלילה, דבר שלא התרחש לפני. אשמח לשמוע את התייחסותכם וכיצד עליי לנהוג, בהתחשב בעובדה שיש לו תאום ואחות בת 2.9 שנים. תודה רבה!

שלום ימית, ברור שתינוק בן שנה אינו מודע כלל למצב הבטחוני, אך הוא מושפע ממנו דרך המבוגרים שמטפלים בו. ילדים רגישים ו"תגובתיים" בהחלט עלולים לספוג את המתח והדריכות של האנשים סביבם, ויתכן שזה מה שקורה אצלכם. אני משוכנעת שבתום תקופת המילואים של בן זוגך, ולאחר המלחמה הקשה הזו, את עצמך תרגישי רגועה ושקטה יותר, מה שישפיע לטובה גם על ילדייך. אם גם אז תחושי שאין הטבה בהתנהגותו של תינוקך, נכון יהיה לשוב ולהתייעץ. עד אז, נסי לשמור על עצמך רגועה ככל האפשר, להיעזר בבני משפחה וחברים, ולהישאר קרובה ונוסכת ביטחון מול ילדייך. לטעמי, לא נכון להתחיל "לחנך" תינוק רך דווקא בימי משבר כאלה. תני לכם עוד קצת זמן ליל מנוחה ושלום ליאת

בתי בת שנתייים וחודשיים. לפני חודש וחצי עזבתי את אביה על רקע אלימות מילולית שלו גם בפניה. עונשים שנקט נגדה ועוד. נקבעו הסדרי ראייה מאוד נרחבים למרות שאני הייתי ההורה הדומיננטי, היחידה שטיפלה, קילחה והרדימה. בכל פעם כשחוזרת משבת איתו (6 שעות) חוזרת סמרטוט, עייפה מאוד וטוען שישנה ואכלה ונהנתה. היום (שבת שלישית) היה הכי מדאיג, לפני השינה היא התיישבה במיטה והחלה למשוך לעצמה את ציפורני הידיים. שאלתי "מה את עושה?" וענתה "אבא" (יש לה עיכוב שפתי עדיין אינה מדברת משפטים שלמים וברורים (האב מתנגד להפניית הרופא לקלינאית). ביקשתי שתעשה לי את מה שעושה לעצמה וממש נחרדתי, היא משכה לי את קצות ציפורני הידיים. המשיכה כך בישיבה ואח"כ בשכיבה עד שנרדמה. מה זה אומר?

שלום שירלי, ראשית, ברצוני להזכיר לך שבמקרים מסוימים, בעזרתה של פקידת סעד, ניתן לשלוח את הילד לטיפול חרף התנגדות ההורה. ולשאלתך, יתכן שמדובר בהתנהגות מפיגת מתח ( כמו כסיסת ציפורניים או מציצת אצבע). יתכן שמדובר בתגובה לפרידה שלכם, למתח הקשור למפגש/פרידה מאביה, או לגורמי לחץ אחרים. אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, ולהיעזר בהמלצותיו. במקרה של ילדה בת שנתיים, ממילא ההתערבות היא בעיקרה הדרכת ההורים, ולפיכך התנגדות האב אינה רלוונטית. בברכה ליאת

בני בן השנתיים וחצי לאחרונה התחיל לדפוק את הראש ברצפה בחוזקה ובנוסף הוא משתולל ומתנהג באופן לא אופייני אני מודאג מאוד וכמובן בת זוגי גם . שאלתי היא א. מה כדאי לעשות ב. ולמה זה קורה האם זה יכול להיות בגלל הגן או שזו התנהגות רגילה .

שלום איציק, אשמח אם תוכל לתאר סיטואציות בהן ההתנהגות הזו מתרחשת קובי

זה קורה בעיקר בשעות לאחר חזרתו נהגו ובנוסף הוא נינשך בגן מילידים אחרים נינשך יחסית המון לאחרים והוא לא נושך

שלום רב קובי וליאת בני בן 3 עדיין לא נגמל מחיתולים , נולדה לנו בת לפני ארבעה חודשים. אני מתכוונת להתחיל עם תהליך הגמילה בזמן הקרוב מאוד. החלטתי לא להכניס לגן עיירה ולהשאיר אותו עוד שנה בגן פרטי . הגן בו נמצא כרגע מבחינת החינוך והגישה אני מאוד אוהבת ולבני טוב בגן הבעיה היא שרוב הילדים יהיו קטנים ממנו כנראה אולי הוא יהיה אפילו הכי גדול . ולגן עצמו יש בעיות ניהוליות שוטפות תחלופה של אנשי צוות, הגננת עזבה שהייתה ממש מדהימה . אני מתלבטת האם להעבירו לגן פרטי חדש שבו יש קבוצה גדולה 24 ילדים עם לפחות חצי בגיל שלו וגם ארבעה מהגן שלו עוברים. הגן נראה לי טוב אך אינני יודעת אם הבעיות הניהוליות בגן שמפריעות לי ואולי לא נוגעות לבני וצריך לעשות את ההפרדה לטובת הילד , אני מאוד מבולבלת ואשמח לשמוע דעתכם בנושא יש לציין שבגן שבו נמצא כעת תהייה קבוצת ילדים של 12 לערך תודה רבה רבה רבה :-)

שלום גלית, קצת קשה לי לומר מה עדיף, אני מאמין שבגילו אין בעיה עם גן שיש בו מספר גדול יותר של ילדים, בעיקר כאשר ישנם ילדים נוספים שעוברים גן. אם פער הגלאים בגן הנוכחי יהיה משמעותי זה עלול להיות מעט מתסכל עבורו. באופן כללי אני חושב שגם ההורה צריך להרגיש בנוח עם הגן ועם אופן ההתנהלות שלו, ובמיוחד חשוב שתאמיני ותבטחי בגננת. לכן אני ממליץ לך ללכת עם האינטואיציה שלך, ולא לפחד משינויים, לרוב הם קשים יותר להורים... שיהיה סופ"ש שקט ובטוח קובי

ליאת שלום, גיליתי באקראי שבני בן 14+ כנראה עישן. הוא חזר לאחר בילוי בשעה מאוחרת (קבועה) עם החברים אותם אני מכירה והרחתי ריח של טבק מפיו. שאלתי בעדינות אם עישן והוא כמובן מיד הכחיש ולאחר הפעלת לחץ מתון הודה שישבו איתם מס' נערים שעישנו וכנראה זה מקור הריח... בקיצור, לא הודה. לדעתי, זה קרה מאחר וזה ניכר בשפת הגוף והתגובה. בשל השעה המאוחרת הודעתי לו שנשוחח על הענין למחרת. מדובר בילד חמד, ממושמע ומקובל ולדעתי קצת נגרר.. השיחה עדיין לא נערכה. איך את מציעה לי להגיב? האם רצוי לשתף את הורי החברים בחשד?

שלום, מניסיוני (ולצערי), אם נער בגילו מחליט לעשן אין כל דרך למנוע ממנו מלעשות זאת. לרוב, ברגע שההורים מנסים למנוע מהילד מלעשן על ידי עונשים וסנקציות, הנושא מקבל דגש משמעותי והופך לכלי במאבק על אוטונומיה ושליטה שגם כך מאפיין את גיל ההתבגרות. וכך, כאשר הנער מוצא בעישון גורם דרכו הוא מוכיח לעצמו שהוא בוגר ועצמאי הסבירות שיתחיל לעשן באופן קבוע רק גדלה. לכן אני מציע למקד את השיחה בקשר שלכם, באמון ההדדי ובביטחון שלכם בשיקול הדעת שלו. ניתן להסביר לו על נזקי העישון ועל המשמעות של ההתמכרות, ולהעביר מסר שאתם סומכים עליו ומאמינים בו. מסר שהשקר גרוע יותר מכל מציאות תהא אשר תהא. מקווה שזה היה רק ניסיון מתוך סקרנות ושכאן זה ייעצר... שיהיה סופ"ש רגוע ובטוח קובי

שלום רב, מקווה שתוכלו לעזור לי. הבן שלי בן 8.5 ילד מבריק! היום שוחחה עימי מנהלת הקייטנה וסיפרה לי שאתמול היתה סצינה שהדאיגה אותה, הם היו צריכים לצאת כל הקבוצה להצגה והוא בכלל לא רצה, אז הוא הטיח את הראש בדלת ואמר שנמאס לו מהחיים האלו..... כששוחחתי עימו בערב להבין מה היה הוא אמר לי שהוא לא התכוון לומר את מה שאמר ולפעמים כשהוא מתעצבן או מתוסכל הוא מרביץ לעצמו או מכאיב לעצמו וזה גורם לו להרגיש יותר טוב....... נורא נורא מדאיג אותי המשפט הזה... אנא עזרתכם והכוונתכם לטיפול הראוי!!! תודה מראש

שלום, הענשה עצמית מבטאת מצוקה וקושי נפשי. הפגיעה העצמית היא הדרך של הילד להתמודד עם המצוקה ולתקשר אותה לסביבה. הקושי הטבעי של הבוגרים לראות ילד פוגע בעצמו מייצר התגייסות ותשומת לב מוגברת, לכן חשוב שתתמקדו יותר בקושי עצמו ופחות באופן ההתמודדות ובהכאה העצמית (זאת כדי למנוע מצב בו ההתנהגות מקבלת חיזוק מהסביבה). כמובן שרצוי להימנע מהעברת ביקורת, כעס או עונשים כתגובה. ישנה סבירות גבוהה שהסימנים האלו מעידים על מצוקה אמיתית המחייבת התייחסות מקצועית, לכן למען הסר ספק, אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג/ית ילדים קליני לצורך הערכה, ובהמשך טיפול ו/או הדרכת הורים לפי הצורך. שיהיה סופ"ש רגוע ובטוח, קובי.

שלום רב, בני בן 4 נכנס לפני כחודשיים למסגרת בפעם הראשונה. הילד לא עושה את צרכיו בגן/ בצהרונית כל היום הוא מתאפק מסתובב ומחזיק ע"מ שלא ייצא לו במכנסיים. כתוצאה מכך הילד לא רגוע במהלך היום אינו אוכל ושותה. אי לכך אני נקראת לבוא לעזרתו ונאלצת לצאת ממקום עבודתי. שאלתי אותו מה מפריע לו? ואין לו תשובה ברורה הוא טוען שהוא מתבייש. האם יש עצה עבורי? חשוב לי לציין שהילד גמול מגיל 3 ואביו מתלווה אליו בדר"כ לשירותים.

שלום חגית, כנראה שבנך מבטא את הקושי שבכניסה לגן דרך עשיית או אי עשיית פיפי בגן. כבר בגיל צעיר מאוד ילדים מבינים את היכולת שלהם להשפיע ולהפעיל את המבוגרים בסביבתם דרך העיסוק באוכל ובצרכים שלהם. במקרה שלכם, אני מאמין שככל שאתם תגיבו לאיפוק או לצום של הילד כך הוא יקבל חיזוק להתנהגות הזו ולכן ימשיך להביע את הקושי שלו בדרך הזו. אם הילד יבין שברגע שהוא מתאפק הוא זוכה ב"פרס" בדמות תשומת לב של הגננות, הגעה של הורה לגן וכד', כך הוא יתקשה להסתגל לגן החדש ויפחד מלוותר על הסימפטום. אני מבין ומכיר בקושי שלכם, אך בכל זאת, המלצתי היא לצמצם למינימום את העיסוק שלכם בנושא. גם אם הוא מתאפק או מסרב לשתות ולאכול, אני ממליץ לכם לא להגיע לגן באמצע היום ולא לשאול אותו בסוף היום שאלות הקשורות בזה. אם הוא מתבייש אפשר לבקש מהגננות פתרון בדמות כניסה לשירותים בזמן שכולם בחצר וכד'. תדאגו שישתה ויאכל לפני ההגעה לגן, ותנו לטבע לעשות את שלו. בניגוד לקקי הדורש הוצאה אקטיבית, פיפי דורש איפוק ושליטה. שליטה בגוף ודרכה שליטה בסביבה. נסיגה שלכם מעיסוק בנושא לא תבטל את הקושי, אך לפחות תפחית את המוטיבציה מלשמר אותו. באופן דומה, גם בבית, אני לא מוצא סיבה שילד בגילו יהיה מלווה על ידי מבוגר בזמן שהוא הולך לשירותים. התחילו בהעברת המסר שהאחריות על צרכיו היא שלו בלבד כבר בבית. בהצלחה, ושיהיה סופ"ש רגוע ובטוח, קובי.

שלום רב, אני אמא לשני ילדים הקטן בן 5 וחצי. זו שנה ראשונה שנכנס לגן. היה מאוד קשור אליי. בהתחלה היה קשה חודש ראשון ואחר כך התרגל נכנס מאוד יפה לגן אפילו טוען שמאחר לגן בבוקר. הוא ילד עם בעיית עשיית צרכים מאוד קשה. הוא עושה צרכיו רק בתוך טיטול חד פעמי. קניתי לו שהיה בן שנתיים עלייה של מדרגות לאסלה וקניתי סירים וטיטולי גמילה ומה לא...קניתי ספרים על גמילה ,,,סיר הסירים וכו... בחודש האחרון הוא עושה צרכיו בזמן השינה בתוך הטיטול לילה כי לא קם בלילה אפילו לשתן. במהלך היום בגן מתנהג כרגיל ועושה פיפי בגן כמו כולם. גם עשיית הצרכים מלווה בהשתוללות שלו ממש רוקד מרוב נסיון להוציא, בדקתי פן רפואי עשו לו בדיקות וגם צואה בשלוש מבחנות הכל יצא תקין. בלילות הוא קופץ עם ישבנו כדי להוציא צואה ואני נאלצת להחליף 4-5 טיטולים בלילה כדי שיוציא את כל הצואה, כי זה מרווח של חצי שעה בין חתיכות לחתיכות וזה מייאש מטריד וכבר לוקה בדבר מוזר שאין לי להסבירו. ניסיתי בעבר לאלץ אותו לעשות צואה בשירותים וסירב בטענה שייפול לו לאסלה מין פחד אסלה שייצא לו איבר מגופו ולא יחזור. ניסיתי עם חצי טיטול באסלה באויר כל הפתרונות שרק יש... איימתי שאוריד טיטולים ואף הורדתי ממנו ועשה צרכיו במכנסיים . אינני יודעת כבר איך להתנהל עם גמילה בגיל כזה 5 וחצי זה מציק מטריד וגם מלחיץ אותי שבפני החברים בגן או מבוגרים נאלצים לראותו רוקד כך וקופץ ולא יודעים מה יש לו. אנא עזרתכם.. נואשת. תודה.

שלום אורה, דרך הפנייה שלך אני חש את תחושת חוסר האונים שאת שרויה בה. בהנחה שאין בעיה רפואית, עשיית הצרכים בגילו חייבת להיות באחריותו ובאחריותו בלבד. כרגע, זה נראה שהאחריות מוטלת עליך, העיסוק המוגבר שלך בקושי שלו דרך עונשים, הסברים והחלפת אסטרטגיות. אין בדברים אלו כדי לפסול קושי או חרדה אמיתית של הילד, אך אין לי ספק שמערך שלם של רווחים משניים מחזק ומנציח את הקושי. מעבר לחוסר הנוחות, החשש במקרה כזה הוא מפגיעה בדימוי העצמי ובביטחון העצמי של הילד. לכן, אני חושב שאת חייבת לפנות להדרכת הורים בה תוכלי לגבש אסטרטגיה נכונה ויעילה דרכה תוכלי לסייע לו ולך בהתמודדות שלכם. אני נמנע מלתת לך עצות מעשיות משום שאני חושב שזה לא יהיה נכון להתחיל באסטרטגיה חדשה ללא ליווי מתאים, זה רק עלול להגביר את תחושת הבלבול שלך ושלו. אני מאמין שהדרכת הורים היא הפתרון הנכון עבורכם. שיהיה סופ"ש שקט ובטוח, קובי.

שלום וברכה, בני בן הארבע וחצי יעבור ניתוח להוצאת שקדים ופוליפים בסוף החודש. שאלתי- כיצד ניתן להכין אותו למהלך הזה? חשוב לציין שהילד מאוד בוגר ומבין אבל עדיין אני מתלבטת כיצד להציג בפניו את העיניין ? תודה

שלום אילנית, עוד לפני שאתם מכינים את הילד, דאגו להגיע לשלב זה כשאתם עצמכם מכירים היטב את התהליך, את מה שצפוי בכל שלב, כולל מה שפחות צפוי, ומסוגלים להתעסק בזה במינימום חרדה. ככל שאתם תהיו בטוחים ורגועים כך הילד יחוש בטוח ורגוע יותר. בגילו, אפשר לחשוף אותו לפרטים רק כמה ימים לפני הניתוח, כדי לא לעורר חרדות מיותרות. בדר"כ, מה שעוזר למבוגרים עוזר גם לילדים: מידע ענייני, הניתן ברמות פירוט משתנות - בהתאם לגיל, להתעניינות ולסקרנות של הילד. לאחר ההסבר על מהות הניתוח והצורך בו ("הניתוח יעזור לך להישאר בריא, ולא לסבול כל הזמן מכאבי גרון"), אפשר יהיה לעבור להיבטים הפרוצדורליים ("נגיע לבית החולים בבוקר, ואז אתה תלך לישון ולא תרגיש כלום. כשתתעורר תרגיש כאב גרון, אבל תוכל לאכול גלידה או משהו קר שייקל עליך"). בשלב זה, אני מציעה להקשיב לשאלות שלו, ולענות עליהן בקצרה, מבלי להעמיס מידע מיותר. אפשר לעודד את הילד לשחק משחק דמיוני שיסייע לו לתת ביטוי לרגשותיו לפחדיו, או להשליכם על מישהו אחר (דובי, בובה) העומד לפני אשפוז או ניתוח. כדאי לזכור שילדים קטנים אינם ערים לסכנות שמפחידות אותנו, ובדר"כ פוחדים מדברים "קטנים" ושוליים יותר. רצוי להקשיב לזה, ולתת את המענה בהתאם. אפשר להצטייד מראש בצעצועים תואמים (ערכת רופא, מזרקי פלסטיק, מסיכות סטריליות, וכו') שיעודדו את המשחק, בספר ילדים העוסק בנושא וכד'. וכמובן לא לשכוח הבטחה למתנה או בילוי ליום שאחרי.. שתהיה רפואה שלמה, וסופ"ש שקט ובטוח. קובי

בני בן ארבע וחודשים כשהיה בן שלוש היה גמול רק מפיפי ולא הצליח להיגמל מהצואה היה עושה בתחתונים היה לו מין פחד כזה לכן לא יכלנו בתחילת השנה שהיה בן שלוש וארבעה חודשים לשלוח אותו למועצה לכן הלך למסגרת מתנס לאחר מכן נגמל גם מהצואה והכול היה בסדר לא פיספס וחשבתי שהכול בסדר לא מזמן לפני חודשים חגג גיל ארבע והוצאנו לו את המוצץ (עשינו זאת בהדרגה שבועיים לפני נתנו לו רק שהלך לישון ואחרי זה לגמרי גם בשינה ) . פתאום הוא החל לפספס קקי בתחתונים ולא להגיד לנו וגם לא אכפת לו שיש לו קקי בתחתונים עובדת עצות כי עוט מעט אחרי החופשה הוא עולה לטרום חובה (מועצה) אני לחוצה מאוד כל הזמן מסבירה לו ואומרת לו שהוא גדול ועושים רק קקי בשרותים אומרת לו שיקבל הפתעות עם אצבור שלוש סמליים . הוא אומר לי אל תדאגי אני יעשה וממשיך .לפעמים הוא כן עושה בשרותים . אבל גם מפספס בתחתונים . זקוקה לעצה דחופה מה לומר לו האים אני פועלת נכון מה אפשר לעשות להגיד האם זה קשור לגמילה ממוצץ שהיה קשור אליו אבל אם זאת חלפו כבר חודשיים מאז אז אני כבר לא יודעת .

שלום, בהנחה שאין בעיה רפואית, עיסוק מוגבר (פרסים, הסברים, עונשים, תזכורות וכד') של ההורים בעשיית הצרכים של הילד מעביר מסר שהאחריות על עשיית הקקי היא שלכם ולא שלו. גם אם הקושי המקורי החל מסיבה אחרת, עיסוק מוגבר של ההורים בנושא הופך לרווח משני של תשומת לב, שליטה וכו'. בגילו, הוא מסוגל לקחת אחריות על גופו ועל צרכיו והתפקיד שלכם הוא ללמד אותו לעשות זאת, למידה שמועברת דרך התגובות ופחות דרך הסברים. אני ממליץ לכם להיעזר בהדרכת הורים קצרה שתסייע לכם לעצב תגובות שיוכלו לקדם את הנושא. בהצלחה, ושיהיה סופ"ש שקט. קובי.

שלום. יש לי ילדה כמעט בת 4, היא ילדה מאוד רגישה וחכמה. הולכת לגן מגיל שנה. פעם בכמה חודשים היא מקבלת מצב רוח מאוד מוזר שגורם לה לפחד או להיות עצובה למשך שבןע שבועיים, ולא ברור למה, ואז זה עובר.בזמן האחרון, וזה כבר נמשך יותר משבוע שבועיים, היא רק רוצה "להשאר בבית ולא לעשות כלום". היא בד"כ ילדה מאוד שמחה ופעילה שקופצת על כל הזדמנות לצאת לטיול או לעשות משהו חדש, אבל פתאום זה השתנה. כשיוצאים למסעדות (שמאוד אהבה קודם) היא לא מוכנה לאכול כלום ורק בוכה. היא בשום אופן לא מוכנה ללכת לקניון יותר כי יש שם מעלית והיא פתאום נהייתה היסטרית ממעליות, בלי סיבה ברורה. כל מקום שיש בו מעלית, היא לא מוכנה ללכת ובוכה בכי היסטרי, ממש צרחות. ולא עוזר כל מה שאני מסבירה לה שאין מה לפחד וכו'. גם מקומות שהיא אהבה קודם, פתאום לא רוצה יותר ללכת. רק לפעמים מסכימה ולפעמים היא בסדר שם, אבל לא מסעדות, לא קניון ולא מעליות כמובן. היא לא מסבירה מה הבעיה. רק אומרת דברים כמו שהיא רוצה את אבא ובוכה ובוכה.. זה מאוד מתסכל..היה לי מאוד כיף לצאת איתה לפני כן..ופתאום זה נהיה מאוד מאוד קשה וגם לא פייר לאח שלה, בן השנתיים שמאוד אוהב טיולים ופעילויות. אני ממש לא יודעת מה לעשות ואודה על כל עזרה.

שלום לילו, את מעלה שאלות חשובות ומעוררות מחשבה. אני תוהה מה קורה שם, דווקא במקומות האלו שמפעיל את תגובת ההתנגדות של בתך. האם היא מגיבה לאופן חלוקת הקשב שלך (שבאופן טבעי מוקדש לילד הצעיר יותר), לחוויה מפחידה או מלחיצה שחוותה או לקושי/מצוקה שהיא מבטאת דרך חרדה והימנעות. כדי להתחיל ולענות על שאלות אלו, חשוב לבחון האם במהלך התקופות האלו ישנו שינוי גם באופן בו היא מתפקדת בגן, בתפקוד החברתי אחה"צ, בהתנהגותה כשהיא נשארת בבית, בהרגלי האכילה שלא במסעדות, שינוי במחזור השינה, או בהכללת תגובת ההימנעות גם לתחומי חיים אחרים (חוגים וכד'). במידה ולא, אני נוטה לחשוב על מערך חיזוקים ותגובות אשר באופן לא מודע מחזק התנהגויות אלו. במקרה כזה אני ממליץ לכם לגשת להדרכת הורים ולבחון את אופי האינטראקציות והעמדות הרגשיות שלכם מולה. במידה וכן, ייתכן וזו תגובה למתח נפשי, אז חשוב לאתר את גורמי המתח והמצוקה ולטפל בהם. על כל פנים, במקרים כאלו אני נוטה ללכת עם תחושות ההורים. לכן, למען הסר ספק, אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג/ית ילדים, כדי לבצע הערכה מעמיקה יותר. בברכה, קובי.

היי בני מטופל עי תרפיסטית (בעלת תואר בעבודה סוציאלית, אשר מטפלת בו דרך משחקים) כבר כ-3 שנים. כרגע הוא כבר כמעט בן שמונה ועומד לעלות לכיתה ב. בהיסטוריה שלו בני הוא תאום שאומץ עם אחותו לפני כ-6 שנים ואין ספק שיש לכם המון השלכות עליו.(נטישה, התעוררויות בלילה, חרדות, תינוקיות..) עברנו איתו בכיתה א שנה לא קלה של הסתגלות שהתבטאה בסירוב להשתתף ברוב הפעילויות, המון שעות מסדרון, התפרצויות בכי וכעס וגם אלימות כל שהיא... המזל שינה מחנכת מדהימה בתמונה שעשתה הכל על מנת להכיל אותו ולייצב אותו... אבל בגדול אנו לא רואים כל שיפור אלא בהחלט תוספת של התנהגויות חריגות בתוספת להתנהגויות העבר שגם בהן אין ממש שיפור, אם בכלל... אני טוענת ששלוש שנים הן מספיק זמן כדי להבין אם הטיפול הנוכחי עושה לו טוב או לא...אני בעד שינוי בעזרה שהוא מקבל ( למרות שהוא בהחלט הולך לתרפיסטית בשמחה ואין ספק שהוא נקשר אליה!), לדעתי כדאי לעשות פרידה מסודרת בשלבים ולחפש עזרה, אחרת, אולי בגישה שונה...בעלי לא ממש תומך בעניין אבל גם הוא מבין שיש הרעה גדולה במצב... אבקש את עצתכם... האם כדאי ורצוי אכן להחליף אחרי 3 שנות טיפול? ואיזה סוג מטפל עם איזו שיטת טיפול הייתם ממליצים לנו למצוא למענו? תודה רבה מראש, שלי

שלום שלי, אני מתקשה להאמין שחוות דעתי תהיה טובה ומקצועית יותר ממטפלת המכירה את הילד ואתכם לאורך זמן כה רב. טיפול הוא ניסוי מורכב, כשהקושי המרכזי בו היא שאיננו יודעים מה היה קורה לו היה מטופל אצל אדם אחר או אילולא היה מטופל כלל. גם אם על פניו זה נראה כמו הידרדרות, חשוב לשבת עם המטפלת ולהבין ממנה כיצד היא מפרשת ומבינה את המצב כפי שהוא היום, ומה היא חושבת על המשך התהליך. שתפו אותה בלבטים שלכם ושמעו ממנה את חוות דעתה. לתפיסתי, קשר הוא מרכיב מרכזי וחשוב בטיפול נפשי, לכן אני מציע לא לקפוץ למסקנות מהירות (שלעתים הן תוצאה של תחושת חוסר אונים, דאגה, אשמה ובלבול) ולא לקפוא על השמרים. לבחון את האפשרויות, אך לעשות זאת בשיתוף עם המטפלת. בברכה, קובי

היי קובי... ראשית תודה על התשובה...שנית, בתשובה למה שאמרת לגביי ההתנהלות מול המטפלת, פה בדיוק נמצאת הבעיה שלי...למרות מפגשים חודשיים קבועים, שלנו ההורים, איתה...אנחנו לא באמת מקבלים תשובות ענייניות לגביי אייך היא רואה/ מנתחת את המצב של בננו...לי באופן אישי יש כבר זמן ארוך מאוד  משבר אמון איתה...היות ואני מרגישה באפלה לחלוטין לגביי מה קורה ומה הבן שלי מוציא איתה בין ארבע קירות...ואין לי כל ספק בכלל שכל נסיון להגיע איתה למסקנות לגביי המשך הטיפול יתקל בכך שמבחינתה בננו חייב להשאר בטיפולה. לכן כמו שבטוח הבנת ממכתבי, קשה להתייעץ עם מישהו שיש לך אמון רופף בו ובאיינטרסים שלו...לכן אם נצא מנקודת הנחה שדעתה לא ממש עוזרת כרגע...ובהתחשב במה שכתבתי לך בפנייתי הקודמת...מה לעשות לנוכח ההתדרדרות שבני חווה בשנה האחרונה? הרי לא יתכן שהאפלה שיש סביב מה קורה בחדר הטיפולים תהפוך אותנו ההורים לשבויים בסוג של חתונה קתולית שכזו...מה עושים שיהיה נכון לבן שלנו...? ושוב...איזה סוג של טיפול היית כן ממליץ לילד עם הבעיות שפרטתי לפנייך? אגב, אנחנו הורים מאוד קולים ולא היסטריים...:))) אבל כל ההומור בעולם לא יעזור כאשר בסופו של דבר אתה מרגיש שהילד שלך הולך למקומות לא טובים... תודה על הסבלנות..שלי

האם הינך יכול להמליץ על שמו של פסיכולוג\ית מקצועי באזור חולון ?

שלום מיכל, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה, וגם רופא הילדים שלכם. בהצלחה קובי

שלום, ביתי בת שש וחצי, עולה לכיתה ב'. ילדה פיקחית,חכמה ובוגרת. מאז שהיתה תינוקת היא מלטפת משהו כדי להירדם. בהתחלה היתה מלטפת את המגן מיטה עד שהבאנו לה דובי ומאז היא חייבת דובי ספציפי כדי להירדם. גם כשהיא ישנה מחוץ לבית היא לוקחת איתה את הדובי על מנת שתוכל להירדם איתו. עד גיל שלוש וחצי היא היתה מסתובבת עם הדובי בגן ובשלב מסויים הוא שימש רק לשינה. יש לציין שכשהיתה שוכחת לקחת את הדובי לגן לא היתה נרדמת בצהריים. הבעייה החלה בערך לפני שנה שהיא התחילה לגעת לעצמה בחזה ובפות. וnאז היא מלטפת את עצמה גם במקומות ציבוריים. וגם למשל באמצע ארוחת הערב המשפחתית. הסברתי לה כבר הרבה פעמים שנוגעים בגוף האישי רק בפרטיות. והיא יכולה כשאנו בבית ללכת לחדר שלה לגעת. לא ליד אנשים. אך זה לא עוזר, היא עושה את זה הרבה גם בלי מודעות. אבל גם כשאני מעירה לה היא מפסיקה לרגע וממשיכה שוב. שמתי לב שזה קורה כשהיא לא עסוקה או עייפה (ובעבר גם להרגעה,למשל בתחילת כיתה א') זה קורה מול הטלוויזיה (כשאחיה יושב לידה), באוטו, בארוחת הערב. אך בד"כ בסיפור לפני השינה היא לוקחת את הדובי ומלטפת אותו ללא הפסקה. אני יודעת שהיא מבינה את ההסברים שלי, כי היא התעניינה ושאלה למה לא, וניהלנו מספיק שיחות בנושא. מה לעשות? אנא עצתכם,תודה,עינת

שלום עינת, אוננות היא תופעה שכיחה, טבעית ולרוב לא מזיקה. מקרה בו אין יכולת לווסת את ההתנהגות ולבצע אותה באופן פרטי, יכול להעיד על רמות סטרס גבוהות מהרגיל. לכן, חשוב שתמשיכי להעיר לה בעדינות אך באופן ברור, שהיא יכולה לעשות זאת רק בפרטיות ולעולם לא בנכוחות של אדם אחר. במידה והיא לא מצליחה לחדול, את יכולה לומר לה שאת מבינה שפעילות זו נעימה לה ולהציע לה לעבור לחדרה הפרטי ולשוב כשתסיים. לגבי גורמי המתח, חשוב לבחון האם אתם מזהים מוקדי לחץ, שינויים שהתרחשו לאחרונה, שינויי מצב רוח, קושי מסוים או נסיגה מפעילויות אחרות וכד'. חשוב גם להבין האם פעילות זו מתרחשת בסיטואציות בהן אתם לא נמצאים, בכיתה עם חברות וכד'. טיפול במוקדי הלחץ אמור להפחית את הצורך באוננות כהתנהגות מרגיעה. במידה והתנהגות זו ממשיכה אני ממליץ לפנות להתייעצות מקיפה יותר עם גורם מקצועי. בברכה, קובי.

שלום רב, רציתי לקבל הכוונה ולהתייעץ לגבי בני הבכור בן ה7.5 בכיתה ב' אשר סובל מהתפרצויות זעם קשות מאוד, עוד מתקופת גן . התפרצויות אלה מתבטאות בכעסי סרק על שטויות בבית הספר, בקללות לעבר המורות וחברים לכיתה שליחת חפצים בזמן הכעס על החברים. חוסר יכולת בהתמודדות עם תסקולים. חשוב לי לציין כי מדובר בילד נבון מאוד שיש לו יכולות לימודיות גבוהות מאוד לגילו. יש תלונות ממורים ועו"ס של ביה"ס על ההתנהגות הנ"ל אשר התגברה לאחרונה לפני שיצא לחופש הגדול . התבקשתי ע"י ביה"ס להתחיל לטפל בעניין זה בטרם חזרה לבהי"ס בשנה הבאה.אחרת הוא לא יוכל להמשיך שם. מה אני עושה עם הילד אנא הכוונתך. האם טיפול רגשי כל שהוא או מפגשים עם פסיכולוג ילדים. שכחתי לציין כי לאחרונה הילד החל למצמץ בעניים בצורה מפחידה כמו תיקים כאלה . אני חרדה מאוד למצבו ופוחדת שהוא לא מפתח מחלה נפשית כל שהיא. אנא עזרתך!!!

שלום מיכל, הדאגה שלך מוצדקת. ההתנהגויות שאת מתארת נשמעות לי כקריאות מצוקה, תחתן ישנם קשיים המחייבים המחייבים התערבות של גורם מקצועי. טיפול שכזה כולל טיפול בילד לצד הדרכת הורים. אני ממליץ לך לגשת לפסיכולוג קליני של הילד, או לשרות הפסיכולוגי החינוכי. ככל שאיתור גורמי המצוקה והקושי יעשה מוקדם יותר, כך הטיפול יהיה יעיל יותר. קובי

שלום רב, כיצד מסבירים לילדים בגיל הגן על המצב בארץ ועל האזעקות הנשמעות? תודה ובשורות טובות לכל עם ישראל.

שלום רב, הרשת מלאה בהנחיות מפורטות בנושא, ואני מקווה מאד שאנחנו בשלהי האירוע. ממליצה לקרוא את שפע ההמלצות שכבר נכתבו ע"י עמיתי למקצוע - למשל כאן http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4541014,00.html מאחלת לכולנו שבוע שקט ורגוע, שבוע של שלום ושלווה ליאת

נכדתי בת שנתיים וחצי. בשעות אחרי הצהריים היא נמצאת אצלנו ולכן ניסינו להתחיל גמילה מחיתולים - ללא הואיל. בפעם הבודדה שהסכימה לשבת בסיר - כאשר ראתה את הפיפי התחילה לבכות ולא הצלחנו להרגיע אותה די הרבה זמן. כמובן שלפני כן הסברנו לה הראנו לה כל מיני סרטים על גמילה וקראנו לה ספרים.גם שמנו לב שהיא פוחדת מכל מיני דברים: אנשים זרים, לעשות מקלחת...כל דבר כזה מלווה בבכי די היסטרי. רציתי לשאול מה יכולות להיות הסיבות לפחדים האלה? בדרך כלל היא חייכנית, מדברת אוהבת לשחק עם הדודים שלה חכמה ומבינה עניין. האם להמשיך להתעקש על גמילה או לעזוב אותה בינתיים. תודה רבה

שלום ג'ואל, ההחלטה על גמילה מחיתולים צריכה להיעשות בהתחשב בבשלות הקוגניטיבית, הרגשית והמוטורית, שאצל מרבית הילדים קיימת במהלך שנת החיים השנייה. מרגע שהוחלט על תחילת התהליך, רצוי שלא לסגת ממנו, גם אם זמנית מתעוררים קשיים, פספוסים או פחדים. חשוב לטפל בהם נכון, ולשדר לילד אמונה ביכולתו להצליח. רצוי שתהליך הגמילה ייעשה בתיאום בין הגן לבית, ויהיה גורף. יש לכך חשיבות, שכן המסר הוא "את/ה ילד/ה גדול/ה, ומעכשיו את הקקי והפיפי עושים בסיר או באסלה." כאשר הדרישה מוצגת רק במקום אחד, למשל רק אצל סבתא או רק בגן, הדבר עלול לבלבל ולחבל בתהליך. במקרה של הנכדה שלך, דווקא בשל הרגישות הרבה, חשוב שהסביבה תשדר שלווה ונחישות, ולא תיטלטל יחד איתה במקרה של קושי או חרדה. בהצלחה ליאת

לפני שהתחלנו עם תהליך הגמילה מחיתולים, קיבלנו מהדודה את הפול אפס ובדיעבד מאוד הודנו לה על כך. במבט ראשון הם תחתוני חיתול חמודים, אלא שמתברר שיש להם ערך משמעותי בתהליך הגמילה מחיתולים. מה שקורה הוא שעם התחתון חיתול הזה הילד כן מרגיש שהוא עשה פיפי, הוא רואה שציורי החיות הולכים ונעלמים ואז הוא מבין יותר את מהות השליטה בצרכים. הקטנה שלנו שיתפה פעולה ומאוד נהנתה מתהליך.

התינוק חברותי מדי. הוא ניגש לאנשים זרים מחייך אליכם, מנפנף בידו ואומר ביי ביי. אותי זה מפחיד ואני מאד לא מרוצה. הדבר נראה לי לא נורמלי. בן זוגי אומר שהתינוק פשוט חברותי. אחיו היה כמוהו בילדותו והיום הוא יחצ"ן ויש לו 3000 חברים והוא נורמלי. מוזר בעיני שתינוק לא חושש מזרים וניגש אליהם בידידות מופרזת. נסענו לחו"ל, כל אורחי המלו והמסעדות היו שבויים של הילד ומוקסמים ממנו. מה דעתכם?

שלום שושנה, חרדת הזרים נמצאת בשיאה בתקופה שבין 6-8 חודשים לגיל שנה וחצי. בדר"כ חרדה זו תבוא לביטוי בהיעדרם של ההורים. כאשר הפעוט נמצא בקרבתכם, אין דבר מוזר או מדאיג בהתנהגותו החברותית כלפי זרים. ילד שמח ובטוח נוטה להתנהג בנינוחות כלפי אנשים ולתת בהם אמון. שבוע טוב ליאת

שלום. לעיתים מזומנות התינוק בן השנה וחצי מתעורר משנתו בבכי קורע לב. הבכי נשמע לי כמו כעס. חזק, ממושך. גם כשהילד מוחזק ע"י אימו על הידיים. התינוק מתעורר, האמא ניגשת אליו בחיוך ודברי כיבושין, לוקחת אותו על הידיים חיבוק חם לפני שמורידה לרצפה. תמיד. גם כשאינו בוכה הוא מחובק ומנושק. אינני מבינה מדוע יבכה ילד שמקבלים אותו תמיד בחיוך ובברכה. לא בכי קלוש. בכי חזק ממושך. לפעמים אפילו רבע שעה. אני חוששת שמדובר בהפרעה. מה יכול לגרום לו לבכות כך?

שלום שושנה, כמובן שלא אוכל לדעת מכאן מהי הסיבה ליקיצות שאת מתארת. ברוב המקרים לא מדובר בתגובה לחוסר אהבה מצד האם, ונראה לי שאת יכולה להירגע מבחינה זו. סיבות סבירות יותר יכולות להיות קשורות למאפיינים פרוזאיים כמו אי נוחות כלשהי, דוגמת חום יתר, קור יתר, חיתול רטוב, רעב, צמא, וכד'. בנוסף, תיתכן תופעה של ביעותי לילה, המתאפיינים ביקיצות קולניות במיוחד. הפעוט נראה מבועת, צורח בקולי קולות, ונמצא במצב של "לא ישן ולא ער". הלחץ של ההורים במקרה זה עלול להחריף את הבעיה. חשוב לנסות להישאר שקטים, ולסייע לילד להירגע ולחזור לישון, גם אם זה לוקח זמן מה. ממליצה להתייעץ עם רופא הילדים שלכם, ולבקש גם את חוות דעתו. ליל מנוחה ליאת

תודה ליאת. אני זקוקה לחידוד תשובתך. התינוק מתעורר משינה, בתום השינה. לא במהלכה. היקיצות שתיארתי הינן יקיצות לאחר שנת צהרים למשל. הוא ישן שעה או שעתיים בצהרים. מתעורר מעצמו כשנוח לו. לעיתים יקיצה רגילה ממלמל או קורא אמא אבא ואז ניגשים אליו תמיד באהבה רבה. בחיוך ופינוקים. לעיתים הוא מתעורר בבכי גדול ואורך לו זמן רב מדי לטעמי להירגע. הבכי קורע לב ונשמע כאילו כועס. הייתי מבינה לו היינו מעירים אותו ולא מניחים לו להתעורר מעצמו. אך אין זה כך. הוא מתעורר מעצמו כועס ובוכה. זהו תינוק אהוב מאוד. אנא חישבי מה יכול להיות?

שושנה, מציעה שתתייעצי עם רופא הילדים שלכם. לא אוכל לדעת על סמך תיאורך מה הסיבות לבכי. שבוע טוב ליאת

אני אמא מודאגת מאוד,אני לא יודעת למי לפנות.יש לי ילד בן 13 ילדה בת 8 וילדה בת 3. הסיפור התחיל לפני 5 שנים הבן הגדול נתפס על חם שבתי בת ה-8 הייתה בת 3 נוגעת לאח שלה בעבר המין. ישבתי ושוחחתי עם שנייהם על הנושא. מאז עברו 5 שנים והיום בני בן 13 ביתי הקטנה בת ה-3 סיפרה לי שאח שלה ביקש ממנה לגעת בעיבר מינו ותארה בפרוט רב על שהיא נגעה עד שיצא משהוא רטוב. השמיים נפלו על ראשי רציתי להקיא. כעסתי על בני דיברנו איתו אני ובעלי על כל נושא המיניות ושאנחנו יודעים שההורמונים שלו משתוללים אבל לעולם לא עם אחיות. הוא הבטיח שזה לא יקרה שוב אבל הנושא לא זז מראשי אני לא משאירה אותו לבד עם הבנות. היום חזרתי מהעבודה וראיתי בובה של בתי ארומה במיטה שלו. מה לעשות? האם זו התנהגות נורמלית? האם אני פרנואידית? תעזרו לי בבקשה אני בוכה בלי סוף.

שלום לך אמא מודאגת, את מודאגת בצדק, אך במקום לבכות בלי סוף, עלייך לפעול, ומיד. כאמא, עלייך לדאוג הן לשלומן של בנותייך, והן לגורלו של בנך, שגבולות המותר והאסור שלו נראים רופפים מאד. אין להסתפק בשיחות והסברים, אלא לפעול ולקבל עזרה. פני מיידית לגורם מקצועי (פסיכולוגית ביה"ס, פסיכולוגית קלינית פרטית, עובדת סוציאלית או אפילו רופא הילדים שלכם) ובקשי עזרה. לא ברור האם המעשים שנעשו כלפי הבנות נמשכו זמן רב, ועד כמה הרחיקו לכת. זכרי שפגיעות מיניות בילדות המוקדמת יכולות להיות הרסניות מאד, ופעלי בתוקף כדי להבטיח שהבנות מוגנות. אם אינך יכולה להבטיח זאת, אל תשאירי אותן לבד עם אחיהן. לגבי בנך, זכרי שכרגע הוא קטין, ולכן יטופל (ולא ייענש). עליו ללמוד לאפק את הדחפים שלו ולפרוק אותם בדרכים הלגיטימיות. בהיעדר טיפול, הוא עלול לגלוש לאזורי העבריינות המינית, להסתבך ולשאת בתוצאות. מחזקת אותך, ומשוכנעת שהרגשתך תשתפר כשחזירי לעצמך תחושת שליטה במצב, ותפעלי כמבוגר אחראי ונחוש. בהצלחה ליאת

במחשבה נוספת, אני מעודדת אותך לפנות לפסיכולוגית ביה"ס (של בתך או של בנך) ולבקש ממנה עזרה. בדר"כ בשפ"ח (השירות הפסיכולוגי החינוכי) קיים גורם מנוסה ומיומן שתפקידו לטפל במקצועיות ובדיסקרטיות במקרים של פגיעה מינית. הטיפול בקטינים מתמקד בפוגע ובנפגע כאחד, מתוך הערכה מקצועית וזהירה של דרגת הפגיעה והשלכותיה. בעיני, זה הדבר הנכון לעשותו בשלב זה. בהצלחה!

שלום רב יש לי ילד בן 3.5 שנים .בחודשיים האחרונים לערך הוא החל למולל את השיער שלו בצד הראש.אני מעירה לו להפסיק כאשר זה קורה וזה קורה כל הזמן מאחר והדבר גורם לקשרים אותם אני צריכה לגזור אחר כך כי אין איך לפרום אותם.רציתי לדעת האם הדבר מרמז על הפרעה כשלהי או מצוקה כלשהי ואיך להתמודד עם הבעיה. תודה עדי

שלום עדי, ילדים צעירים זקוקים עדיין לסוג של פעילות מרגיעה, כמו היצמדות לחפץ מעבר, למוצץ או לגרייה חושית נעימה כלשהי. בדר"כ פעילות זו אופיינית לרגעים שלפני השינה, בזמן הפרידה מאימא או בשעה של מנוחה. אני מציעה לא להעיר ישירות, אלא לנסות להציע פעילות חליפית מרגיעה אחרת. ברוב המקרים ההתנהגויות הללו חולפות מאליהן, ואין בהן כדי להעיד על מצוקה יוצאת דופן. אם את מרגישה שקשה לך להימנע מההערות, תוכלי ליזום תספורת קצרה יותר שלא תסבך אתכם (תרתי משמע). בברכה ליאת

שלום,ליאת יקרה מתגעגעת לכמה מילים שלך((-: את יודעת,רציתי לשתף אותך,ששמתי לב בזמן אחרון שמאז שעזבתי את עצמי והרשתי לעצמי להרגיש שיש גבול לסליחה פתאום רגש העיקרי כלפי ההורים שלי הוא חמלה,במיוחד לאימא.זה קרה לבד.אני עשיתי את שלי והזמן את שלו...נהיה לי הרבה יותר רגוע ופנוי לחיים משלי. שלך,חני,בחום

שלום חני, יש משהו מנחם בדברים שלך, ואולי דווקא חשוב שזה נאמר כאן, בפורום שמרבית קוראיו הורים. אישית, אני נוטה להאמין שאין הורות מושלמת, ושהורים עושים כמיטב יכולתם רוב הזמן. לפעמים הם נכשלים בגלל מורכבות אישיותית או נסיבתית, לפעמים הם לא מדייקים, מזניחים או מתאמצים מדי, ולפעמים, ממש לעיתים רחוקות, הם פוגעניים ממש. היכולת לסלוח להם מתגברת כשאנו עצמנו הופכים הורים, ומבינים את כובד משאה של ההשתדלות. היכולת לסלוח, כפי שגילית גם את, מפנה בתוכנו מרחב חדש, רענן, מאפשר חיים. תודה ששיתפת ליאת

שלום מחפשת פסיכולוג ילדים לגיל שש באיזור תל אביב תודה רבה

אשמח לקבל המלצות למייל [email protected]

שלום דנה, מקווה שתקבלי המלצות למייל (אולי גם אחת ממני). בהצלחה ליאת

הנני מעונין לשבץ את 2 ילדיי לאותו גן חובה .גן זה בפיקוח העירייה .אנשי מינהל החינןך מונעים ממני בכל כוחם לשלב את 2 ילדיי בגלל הסיבה שזה יכול לעכב התפתחותית את אחד משני ילדיי. ובנוסף טוענים הם כי בידיהם תקנה המאפשרת ממני למנוע זאת.... ברצוני לדעת אם ישנה סיבה מוצדקת מבחינה פסיכולוגית לנעשה בדבר? והאם מבחינת החוק יכולים הם לאלץ אותי לעשות זאת ? וכיצד ניתן ובמידה וכן לערער על הנעשה בכפייתם עליי?

שמעון שלום, לרוב כשמדובר באחים בגילאים קרובים או בתאומים רצוי להפריד בינהם ולשלב אותם בגנים נפרדים. הסיבה לכך פשוטה ונובעת מהרצון לתת לכל אחד מהם מרחב משלו להתפתחות, לגדילה וליצירת קשרים חברתיים, כל אחד לפי יכולותיו וכישוריו. הכנסת אחים לאותה מסגרת מונעת מהם את המרחב הזה, לפעמים ילד אחד עושה "צל" על אחיו, כי הוא חזק יותר בתחומים מסוימים וזה עלול לייאש את הילד היותר "חלש" להתנסות באותו תחום. כשאחים נמצאים ביחד באותה מסגרת הם גם מהוים קבוצה קטנה ולפעמים פחות יוצרים קשר עם שאר ילדי הגן. מכל הסיבות האלה הייתי תומכת בהפרדתם לגנים נפרדים. בהצלחה

שלום רב אני אמא לילד מתוק בן 5 חודשים הירי לעבר ישובי הדרום כמו שכולם שומעים ויודעים החל שוב בזמן שיש האזעקה אני פשוט נכנסת להיסטריה חוטפת את הילד ורצה לממד שאלתי האם הוא מרגיש את הלחץ שאני מרגישה? אני פשוט מלאת חרדה ועוברות בראשי רק תמונות כאילו הולך לעוף על הבית שלנו... והילד פותח את העיניים ומסתכל המום על כולנו האם זה יפגע בו בעתיד....? תודה.

שלום רב, לבי איתך. הצורך בביטחון ושקט הוא צורך אלמנטרי, וקשה לי להעלות בדעתי אמא שהייתה מתנהגת אחרת בזמן אזעקה. הצורך להגן על תינוקך חזק מהכל, גם אם לצורך כך את מזנקת בפתאומיות, וחוטפת אותו אל הממ"ד. אין ספק שמתח ודריכות אצל האם יכולים להשפיע על התינוק, ולכן אני מציעה לנסות להירגע ככל האפשר - כשאפשר. נסי לארגן לעצמך (יחד עם התינוק) חופשות איוורור במרכז הארץ, בהן תוכלו לחוות יחד ימים נעימים. נסי להיעזר ביומיום שלך בפעילויות מרגיעות, כמו ספורט, ריקוד, יוגה, עבודות יד, פעילויות יצירה. הרבי להיפגש עם אנשים ולחלוק את רגשותייך. כאשר אנחנו חולקים חוויות קשות עם אחרים (או קשובים גם לקשיים שלהם) אנחנו מתחזקים בעצמנו ומפחיתים את רמות המצוקה. אין לי ספק שהורות טובה ורגישה תוכל לחסן את תינוקך מפני פגיעה פסיכולוגית חמורה, ולסייע לו להתפתח בצורה טובה למרות החוויה הנוכחית, כמו יתר הילדים בסביבתכם. שולחת לך, ולכל תושבי הדרום, הרבה כוח ועידוד, ומקווה שהשקט יחזור במהרה. היי חזקה ליאת

שלום אני מחפש נמלצות לפסיכולוגית לטיפול רגשי בילדה בת 9 מחולון ורצוי שעובדת דרך מכבי תודה

שלום יעקב, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה, וגם רופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת

יש לי בן בן 4.10 ובת בת 1.7 היא עדיין ישנה איתנו בחדר, השאלה היא שאני רוצה להוציא אותה מהחדר שלנו .האם לחדר עם בני או לחדר לבד?

שלום ליאת, ההחלטה אם לשכן ילדים בחדרים נפרדים או בחדר משותף נגזרת מעמדת ההורים ומהנסיבות ה"טכניות". זו החלטה אישית ולגיטימית - לכל כיוון. יש דברים שעלייך להביא בחשבון בכל החלטה שתקבלי. תמיד יש יתרונות וחסרונות. בלינה משותפת את מעודדת חברות, שיתוף פעולה, וחוויית יחד טובה יותר. זה גם מאפשר לכם (ההורים) השכבה פשוטה יותר. נוכחות הורית בחדר אחד, עם טקס שינה משותף. הבחירה הזו מאפשרת שימוש בחדר המיותר לצרכים המשותפים (חדר משחקים, חדר אורחים, חדר ארונות, וכד'). אישית, זאת האופציה המועדפת עלי. בחדרים נפרדים יש לכל אחד מרחב המותאם לצרכיו, ויש פחות הפרעה לילד השני במקרה שילד אחד סובל מקשיי השכבה/שינה או מתעורר/בוכה/מקיא בלילה. כמובן שאפשר להחליט על אפשרות אחת ולעבור לאחרת, אם וכאשר זה מתברר כמתאים יותר. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני אובחן כבעל קושי בויסות חושי ,בשנה האחרונה הוא השמין וחווה קושי רגשי בבית הספר .הדימוי והביטחון ירודים והוא חווה דחייה חברתית .לכל זה מתלווה גם העניין התחושתי שיש לו השלכות בעניין האכילה והתגובה לסביבה . הופניתי לפסיכולוג ילדים אך אני שואלת את עצמי האם לא כדאי להתחיל מיידית בטיפול ריגשי-תחושתי על מנת לנסות ולטפל בעניין כבר הקיץ?

שלום גלית, הטיפול בקשיי הוויסות התחושתי נמצא בתחום אחריותה של מרפאה בעיסוק. ההיבטים הרגשיים - באחריותו של הפסיכולוג. בהחלט רצוי לעבוד במקביל (ובתיאום!). בהצלחה ליאת

שלום, הייתי רוצה להתייעץ לגביי גן עבור בני שיהיה בקרוב בן שנתיים. ישנו גן אחד שבו 7 ילדים יותר גדולים ממנו (אולי 2-3 בני אותו גיל כמו שלו) גננת אחת על כל 7-6 ילדים בקבוצת גיל זו. וישנו גן נוסף (יותר נכון סוג של משפחתון ביתי) שבו קבוצה של 15 ילד מגיל שנה וחצי עד שנתיים וארבע חודשים (עם 3 אנשי צוות). שאלתי היא כזו, מה לדעתך נראה יותר מומלץ לילד בגיל כזה? להיות עם ילדים מעט יותר גדולים ממנו או להיות עם ילדים קטנים ממנו וחלקם באותה קבוצת גיל? הייתי רוצה להתחיל תהליך גמילה בקרוב ולדעתי אם הילד יראה תינוקות עדיין בחיתולים הוא לא יזרום בתהליך כי הרי ילדים אוהבים לחקות את מה שהם רואים. מה גם שמנהלת הפעוטון אמרה שהיא זורמת עם הילדים ואם ילד מבקש לישון אחרי ארוחת בוקר היא לא מתנגדת (הוא כבר ממזמן לא ישן בבוקר) באופן כללי מדובר בילד מקסים שקצת קשה לו להיפתח בהתחלה והוא צריך את הזמן שלו להתחמם הוא נמצא איתי בבית (היה במשפחתון פעמיים בשבוע) אך נאלצתי להוציא אותו משם בחודש האחרון בשל מעבר דירה לעיר אחרת. אני מאוד מבולבלת ורוצה לעשות בחירה טובה עבורו...

שלום יעל, אני לא חושב שיש תשובה נכונה או לא נכונה לשאלה שלך. יש ילדים ששהייה בקרב ילדים גדולים מסייעת להם ויש כאלו שלא. בכל מקרה, אני לא חושב שזה השיקול המרכזי בבחירת גן. מה שחשוב בעיני הוא האיכות של הצוות המטפל. לכן אני ממליץ לך ללכת עם האינטואיציה שלך ולבחור במקום שאת הרגשת כנכון יותר, חם יותר ונעים. אני לא חושב שילדים לא גמולים יפגמו באופן מהותי בגמילה של הילד. וכן חושב שמקום חם ואוהב יהיה הנכון ביותר עבורו. בהצלחה קובי.

האם מוכרת תופעה שילד מגמגם בבית אבל לא בגן? (ילד בן שנתיים ושיבעה חודשים)

שלום טל, ממליץ לך להפנות את השאלה לפורום שעוסק בנושא http://www.doctors.co.il/forum-71#message-51378 בינתיים, נסו שלא להגיב באופן מיוחד לגמגום, שמרו על קשר עין עם הילד והקנו לו תחושה שדבריו חשובים ושאתם כאן כדי להקשיב לו. אל תנסו לתקן אותו, תנו לו את הזמן להביע את עצמו. אני מזמין אותך לפנות שוב במידה ואת לא מקבלת מענה שמספק אותך בפורום השני. קובי

כבר שאלתי את השאלה גם בפורום של קלינאית תקשורת (ועוד לא קיבלתי תשובה), אבל אני מעוניינת לשמוע גם תשובה של פסיכולוגית כי נראה לי שיש כאן בעיה שיכולה להיות דווקא בכיוון הפסיכולוגי. ליאת - אשמח מאוד לשמוע אם יש לך מה להגיד על השאלה ששאלתי. תודה!

הי, הבן שלי בן שלוש, גמול ביום (אחרי תהליך גמילה קשה ודי ארוך). גם בשנת צהריים ישן עם תחתונים. בלילות האחרונים מבקש לישון עם תחתונים גם בלילה. אציין, שזה בא רק ממנו, אנחנו לא לוחצים (אם זה היה תלוי בי, זה לא היה הזמן הנכון כי הוא עדיין מתעורר עם חיתול רטוב). כיוון שהוא מבקש, אני לא חושבת שזה נכון לומר לו לא, אלא לאפשר לו. מצד שני, הוא מפספס כל לילה, ואפילו לא מתעורר מזה. אתמול הוא פספס באמצע הלילה והלבשנו לו תחתוני גמילה מתוך שינה - בבוקר הוא קם ובכה כי שמנו לו חיתול. בתחושה שלי אני חושבת שאם הוא מבקש לישון עם תחתונים אז צריך לאפשר לו, למרות הפספוסים (כי אני לא רוצה לפגוע לו בביטחון העצמי ובהערכה העצמית). נשמח לשמוע עצות איך להתמודד - האם אנחנו פועלים נכון? איך אפשר לעודד אותו ולקדם אותו יותר לקראת שליטה בפיפי במהלך הלילה? תודה רבה!

שלום שרון, הרעיון המרכזי בהליך הגמילה הוא העברת האחריות על עשיית הצרכים מההורה אל הילד. אני מאמין שהתחושה שלך נכונה מאוד, אם הוא מבקש לישון בלי צריך לאפשר לו, לכבד את הרצון שלו ואף לעודד אותו. כנראה שהמחיר יהיה לילות רטובים... אך זו דרכה של גמילה. עם הזמן יתפח מגנון התאפקות והתעוררות לפי הצורך. בהצלחה קובי

הי קובי, קודם כל תודה רבה על התשובה המהירה. מה אנחנו כהורים יכולים לעשות כדי לעודד אותו חוץ ממילים מעודדות? האם יש דרך לעזור לו לפתח את מנגנון ההתאפקות וההתעוררות בלילה?

רוצה לשתף אותך,אבל לא יודעת איך תתייחסי לזה... אז אני מנסה,טוב?... אם זה מתאים לך,כנסי לאתר "מקום".שם בצד יש קישור "ממחברתה של ים"(יש גם בגוגל).הייתי רוצה לשתף אותך((-: חני,בחיבה

בהחלט אקרא. תודה על השיתוף, חני. אני יודעת שזה מאד מאד לא פשוט. אבל כשהדברים עולים מן האפלה אל האור, את כבר לא נושאת לבדך את המשא. היי חזקה ליאת

קראתי את השירים שלך, והגבתי לך שם. התרגשתי והוקסמתי! זו במה מכובדת, ואת ראויה לה מאד. שלך ליאת

אני חזקה.גולני קטן עלי.אני נלחמת ולא וויתרתי גם כאשר לא היה נראה שום אור בקצה המנהרה. אני לא יודעת לוותר,לפעמים זה דווקא טוב((-: יש לי תואר,זוגיות טובה ו7ילדים מדהימים למרות הכל. אני ניצחתי דיכאון,ניצחתי חלל,נצחתי כאב שורף ותהומי. אני אהובה ואוהבת וגם אם לא חסר עם מה להתמודד אני אוהבת את עצמי ואת עולמי... יפה אמרת על דברים שיוצאים מאפלה.נכון,כאשר אני מכירה אותם בשמם ויודעת איך הם מתנהלים ברוב המכרים יש לי עליהם שליטה ולא להפך... שלך חני((-: בחיבה

הי ליאת,יקרה. התגעגעתי אליך.((-: אני ברוך ה' מרגישה טוב סוף-סוף אחרי הרבה סערות. לא מאמינה שהגעתי למקום הזה. כמובן יש עם מה להתמודד ברוך ה' אבל אני חיה עם עצמי די בשלום. יש לי מצברוך וכוח. בקיצור,שלום ליאאאאאת! זהו,בת שנה ורבע מתנפלת עלי ועל המחשב בכוונה ברורה לאכול את שתינו. חני,בחום

היי חני, נחמד לסיים משמרת בחמימות כזו. יופי שהגעת לרגיעה ושקט אחרי הרעש הגדול. זה מגיע לך. מאחלת לך שבוע טוב ושקט. ליאת

בתי בכיתה א', בת (כמעט)7. ילדה מתוקה ונבונה אך ביישנית מאוד. אם פונים אליה מבוגרים/מורים/חבריםים ברחוב אומרים לה שלום, היא מורידה את הראש ולא עונה. היא מזמינה חברים הביתה אך נמנעת לחלוטין מללכת אליהם (לאחרונה דבר זה פוגע מאוד בחברויות, משום שחברות מזמינות אותה, היא מסרבת ולכן הן לא משחקות/מזמינות אותה יותר). היא כבר שנתיים עם אותה כיתת ילדים מאחר והיא בחט"צ. עד עכשיו שיתפתי פעולה, הזמנתי חברות בלי סוף אך אני לא רואה שום שיפור. ניסינו ללכת השבוע לשתי חברות (היא הסכימה) אך ברגע האמת החליטה לחזור איתי הביתה. מצב מתסכל מאוד. מה ניתן לעשות כדי להקל עליה ולעזור לה לקבל ביטחון. תודה!

שלום אדל, ביישנות היא תכונה אישיותית, שבדר"כ מלווה את הילד במידה זו או אחרת גם אל חייו הבוגרים. כפי שנכתב כאן פעמים רבות בעבר, מסתבר שגם לביישנים הגדולים יש חיי חברה מהנים ומספקים במעגל החברתי המוכר. חשוב לשים לב לאפשרות שהביישנות מזכה את הילדה בתגמולים שמחזקים אותה. למשל ההיצמדות שלך אליה או ניסיונות לשידול/פיצוי. אלה עלולים לפגום במוטיבציה שלה להילחם בביישנות. לכן, עדיף להימנע מ"לגהץ" לה את המציאות. הניחי לה לבחור איך לקיים את חיי החברה שלה, ללא לחץ. אם כרגע נוח לה יותר לארח, השאירי זאת כך. עודדי אותה להעז יותר ויותר, אך מבלי להראות לה שהתנהגותה (לטוב ולרע) מפעילה אותך. במידת הצורך, הדרכת הורים קצרה יכולה לתת לך כלים יעילים להתמודדות עם מצבים כאלה. בשמחות ליאת

שלום רב , אולי תעזרו לי בנושא הזה, פשוט הילד שלי שהוא עדיין בגיל ההתבגרות חושב שהוא ממציא את הגלגל, הוא אומר לנו שרק הוא מדבר נכון ואנחנו ההורים לא, שאנחנו מהעידן הישן !! הילד שלי מתבייש בי ובאמו ושמגיעים החברים שלו אצלנו הביתה הוא מבקש שלא נדבר איתם בכלל! גם הבת שלי שגם בגיל ההתבגרות התידדה עם בחורה אחרת שממש ממש זו הבחורה האחרונה בעולם שרציתי שתתידד איתה... אני פשוט לא מבין מה קרה ?? האם אני נכשלתי בחינוך ?

שבת שלום, לא נכשלת בחינוך. הילדים שלך הגיעו לגיל ההתבגרות, וככאלה, הם הופכים דעתנים, מרדנים, ולפעמים חסרי נימוס ובוטים. למרות שהם מאד בלתי נעימים בשנים הללו, מדובר בשלב חשוב מאד בהתפתחותם כאנשים צעירים. בשלב זה הם עסוקים בגיבוש זהותם הבוגרת, ולצורך כך עליהם "לבעוט" לזמן מה בהוריהם, כדי לחוש נפרדים ועצמאיים. בשלב זה הם עלולים להתחבר לאנשים שאנחנו לא מעריכים כלל, לא רק כדי להתגרות בנו, אלא כדי להגדיר את עצמם דרך השתייכות או השוואה חברתית. הבשורה הטובה היא שלמרות הכל, מה שנטענו בהם בבית נשאר בסופו של דבר כעוגן ערכי לאורך זמן. מחקרים מצאו שגם אם לזמן מה המתבגרים מתביישים בנו וחושבים שהם יודעים טוב יותר, בדברים החשובים באמת הם נשארים נאמנים לעולם הערכים שקיבלו בבית. אני מציעה לא להתרגש יותר מדי, לאפשר לילדים מרחב ומקום מבלי להיעלב או להיאבק, ולהשאיר ערוץ תקשורת פתוח כל הזמן. בברכה ליאת

שלום רב , אולי תעזרו לי בנושא הזה, פשוט הילד שלי שהוא עדיין בגיל ההתבגרות חושב שהוא ממציא את הגלגל, הוא אומר לנו שרק הוא מדבר נכון ואנחנו ההורים לא, שאנחנו מהעידן הישן !! הילד שלי מתבייש בי ובאמו ושמגיעים החברים שלו אצלנו הביתה הוא מבקש שלא נדבר איתם בכלל! גם הבת שלי שגם בגיל ההתבגרות התידדה עם בחורה אחרת שממש ממש זו הבחורה האחרונה בעולם שרציתי שתתידד איתה... אני פשוט לא מבין מה קרה ?? האם אני נכשלתי בחינוך ? או שאנחנו לא מבינים את הגיל הזה ..

צ'רלי שלום, ילדים בגיל ההתבגרות נמצאים בתקופה מיוחדת בהתפתחות בה הם עוסקים בהגדרה עצמית, מאד עסוקים בעצמם ובתחומים שמעניינים אותם ובחברים שלהם. ההורים והמבוגרים נתפסים לפעמים "זקנים" ו"לא מבינים" ומ"הדור הישן" ומהסיבות האלו לא רוצים שההורים יתערבו או ידברו עם החברים של הילדים. כהורים אין סיבה להפגע מאמירות כאלו אלא אם הם מתחילות להיות מוגזמות ופוגעות. תפקיד ההורים דוקא בגיל ההתבגרות, להתייחס לתפקוד הילדים ולהציב גבולות כשצריך למשל לגבי מתי חוזרים הביתה עם מי נפגשים וכו'. לפי שאלותיך אני מתרשמת שילדיך נורמטיבים לחלוטין מה שמעיד כי לא נכשלת בחינוך. בהצלחה

בוקר טוב, ביתי בת 15 היא ילדה מדהימה, מתוקה ותלמידה טובה. בחודשים האחרונים אני מרגישה שאני מאבדת שליטה בכל הנוגע לשימוש במכשיר הנייד. הטלפון לא יורד לה מהיד , אני מרגישה שאין לה תעסוקה אחרת מלבדו.יש לה חבר בערך כחודשיים ואני מבינה שיש התלהבות ורצון לדבר כל דקה פנויה אבל זה עובר כל גבול. אני רוצה לציין שגם לפני החבר השימוש בנייד היה מוגזם לדעתי. אני ובעלי דיברנו איתה ועשינו הסכם לפיו היא תוריד את שעות שהיא עם הנייד ותתפנה לעשות דברים אחרים בבית , עם חברות ובכלל. ממש חתמנו על הסכם שנמצא אצלה החדר. עברו 5 ימים מהשיחה שלנו ושום דבר לא השתנה, אני מיואשת ומאוכזבת, עצוב לי שכל עולמה של הילדה הוא המכשיר נייד. יש ביננו וויכוחים על זה והאמת היא שאני כבר עייפה מכל זה, אני לא רוצה לבלות את הימים שלי בויכוחים ומריבות איתה. כשדיברנו אמרתי לה שאני ואבא לא מרוצים מזה שהיא כל הזמן עם הטלפון ושיש לה שתי אפשרויות או שאנחנו לוקחים לה הטלפון כשאנחנו רואים שהיא עוברת את הגבול או שהיא לבד תדע למתן את השימוש בו. אבל זה לא קרה ואני ממש אובדת עצות אשמח לשמוע את דעתך תודה רבה מריאנה

שלום מריאנה, את מוזמנת לקרוא את הדיון שהעלתה אלה, שתי קומות מתחתייך. נראה שתרבות המסכים לא פוסחת על שום בית, והיא הפכה לסלע מחלוקת משמעותי בין הורים לילדים ומתבגרים. מצד אחד, אנחנו קונים לילדים שלנו (ולעצמנו) טלפונים חכמים, ומצד שני קשה לנו להתמודד עם ההשלכות. כאמור, עלינו ללהטט (כל הורה בדרכו ולפי כוחו) בין הצורך לספק להם מרחב וחופש לבין הצורך להציב גבול. נדמה לי שבשנים האחרונות קצת נדחק אל השוליים המושג "מודל" או "דוגמא אישית". כדי שילדים ימננו את השימוש במכשירים וירחיבו את רפרטואר הפעילות שלהם, עלינו לדאוג ולהתעקש על סביבה שמעודדת זאת. אם אנחנו, ההורים, עסוקים כל היום בעבודה בטלוויזיה או במחשב, קשה לצפות שהילדים ינהגו אחרת. חשוב להזמין את הילדים לצאת מהחדר, לשוחח איתם, להתעניין במה שקורה להם, לצפות יחד איתם בטלוויזיה וגם לדבר על זה, לבלות איתם בטיולים ופעילויות ספורט, ולשמש מודל מאוזן יותר בהתנהגותנו אנו. אפשר להחליט שכשיושבים אל השולחן בבית או במסעדה - מכבים טלפונים או מרחיקים אותם מן העין והאוזן. בדומה, אפשר להכריז על אזור טעינה אליו מחברים את הניידים בלילה, כדי שהמסרונים לא יפריעו בערב ובלילה. כלל זה חשוב להחיל גם על עצמנו, כדוגמא אישית. בעיני, לקחת את הטלפון זו פעולה תוקפנית ולא מידתית, מאחר שעיקר חיי החברה של הילדים מתנהל דרכו. עדיף להשקיע מאמצים בפעולות חיוביות ("חשוב לנו לשמוע אותך ולדבר איתך כשאנחנו מגיעים הביתה, ללא הפרעות"), מאשר בפעולות ענישה שבסופו של דבר מתבררות כבלתי יעילות וככאלה שפוגעות ביחסים. בהצלחה ליאת

בוקר טוב ליאת, תודה על המענה המהיר. אני ובעלי מהווים דוגמא בבית בכל הנושא של תקשורת באמצעות מכשיר הנייד. לבעלי אין בכלל מכשיר נייד ולי יש מכשיר ישן שרק מקבל שיחות ושולח מסרונים כך שהיא לא רואה בבית שאנחנו כל הזמן סביב הטלפון. הגענו למצב שהיא לא פנויה לעשות דברים אחרים מלבד ההתעסקות עם הטלפון. אני מבינה מדבריך שאת לא כל כך בעד ה"ענישה" של לקיחת הטלפון אבל לצערי בשלב הזה , זה הדבר היחיד שעובד. אשמח לדעת מה את מציעה לעשות בהמשך תודה רבה

אני רוצה לומר תודה רבה על ה'מיני יעוץ' שנתת לנו כאן. החיים שלנו השתנו לחלוטין בעקבות ההנחיות שלך. הבן שלי בן 5 כבר שנתיים מתאפק ללא הפסקה מלהיכנס לשירותים ישבנו עם הילד ואמרנו לו שאנחנו לא מעירים לו יותר , הגוף הוא שלו והוא יודע הכי טוב מה צריך לעשות. ובאמת מאותו היום התעלמנו מכל הקפיצות וההתבכיינויות בנושא. השבועיים הראשונים היו קשים, אבל אז הוא החל להיכנס מיוזמתו לשירותים. אחרי שנתיים של התאפקויות שלא נגמרות! שוב, תודה על העבודה היפה שאתם עושים כאן אביבית

שלום אביבית, איזה כיף לשמוע שהעבודה שלנו כאן נושאת פירות מן העבר האחר של המסך. לא תמיד עצה אינטרנטית יכולה לחולל את השינוי, אך כאשר זה קורה הסיפוק גדול והשמחה רבה. תודה שחזרת לשתף. זה נותן כוח. :-) המשיכי לבקר כאן ליאת

שלום ליאת, ביתי בכיתה א' . ילדה יפה ונבונה. יש לה ילד בכיתה שמחזר אחריה מתחילת השנה והם "חברים" ... הוא קנה לה טבעת וכותב לה מכתבים. אנחנו לא מעודדים את הקשר הזה ולא מתנגדים. הם לא נפגשים מעבר לשעות הלימודים. היום הייתי עם ביתי ביום בריכה עם בית הספר. ביתי ישבה עם חברים וביניהם הילד ופתאום אני קולטת שביתי מראה לו את הציצי. קראתי לה ומאוד כעסתי. שאלתי אותה "מה את עושה, הגוף שלי הוא רק שלי?" היא טוענת שהילד ביקש ממנה והיא נענתה. בבית הסברתי לה שזה חמור, והיא צריכה לעמוד על שלה ולא לעשות מה שאומרים לה. הסברתי לה שיש אברים פרטיים ולא מראים אותם לאף אחד רק לאמא ואבא וזה רק אם היא רוצה. הייתי כל כך נסערת שאמרתי לה שאני מאוד מאוכזבת. עם המורה שלה והיא אמורה לעשות בירור בנושא. מה לעשות? איך להסביר שזה לא בסדר? הלב שלי מבשר לי שהילד הזה יכול לעבור גבולות . עזרתך הדחופה בבקשה.

תשמעי,יתכן שילד הזה חשוף מעט לאינפורמציה לא מתאימה לגיל(רואה משהו עם האחים,סתם שומעה סיפורי חיזורים מהאחים אולי.זה אפילו לא מחייב להיות משהו רצני)לכן הוא "מתחיל" עם הבת שלך משחקים של גדולים.ההתנהגות שלו נשמעת לי קצת מעבר להתעניינות סתמית.אני מבינה את השוק שלך מהתנהגות של בתך וממה שקרה.מבינה שאת לחוצה ושומעת את הדאגה.היום תקיפות ילדים זו באמת מגפה ויש הרבה לחץ מסביב לנושא ומודעות.אבל,בואי נסתכל על הסיטואציה בעיניים של בני 6...יתכן ילדונת שלך יותר נבהלה מהתגובה שלך מאשר מהמקרה שהוא יחסית תמים.אכן צריך לדבר עם הילד על הגבולות.הילדה זקוקה לחיבוק ולשיחה חמה עם גלידה על ברכיים של אימא שהגוף שלה הוא רק שלה ואסור לאף אחד חוץ מאימא ואבא להסתכל ולגעת במקומות שלובשים עליהם בגדי ים.ואם קורה לה שמישהו ביקש-להגיד "לא" ,לרוץ משם ולספר למבוגר.ממש לשחק איתה כמה פעמים משהו "תמים" ולא מפחיד שתתרגל להגיד "לא",לרוץ ולספר.תשבחי אותה על זה שהיא סיפרה לך מה קרה ותגידי שיסבירו לילד שהוא מתנהג לא בסדר. מקווה שהייתי מועילה חני,בחום

שלום נעמי, את מעלה נושא רגיש, שלובש ופושט צורה עם השנים. פעם, כשאנחנו היינו ילדים, ונושא ה"הטרדה המינית" היה פחות מדובר, ילדים צעירים היו מספקים את סקרנותם הטבעית (!) דרך משחקים כמו "רופא וחולה", "אמא ואבא", וכד'. ילדים התפשטו (בדר"כ מרצון), ואפילו נגעו זה בזה כדרכם של ילדים. הבעיה מתחילה כאשר ילדים גדולים יותר או מבוגרים, בתוך או מחוץ למשפחה, מנצלים את תמימותם וחולשתם של הילדים לטובת סיפוק צרכיהם המיניים. כדי לנקוט משנה זהירות, אנו מחנכים כיום את הילדים להגן על פרטיות גופם בכל מקרה, ובכל הנסיבות. זה אמנם שומר עליהם מפגיעה, וטוב שכך, אך גם זורה בהלה מיותרת במקרים של סקרנות ילדית טבעית. לא ברור מה טבעו של אותו ילד ומה "יצמח ממנו", אך בכל מקרה (כפי שציינה חני) מדובר בילדים קטנים ובסקרנות טבעית ואופיינית מאד לגיל. גם אני סבורה שהבהלה והסערה מיותרות במקרה זה. אפשר להסתפק בחיזוק המסרים הקוראים לה לשמור על פרטיות גופה, ולהמליץ גם לאמו של הילד לנהוג כך. אני הייתי מציעה להימנע מליצור אצל בתך תחושות אשמה ופחד, ובמקום זאת לחזק אצלה את היכולת לשמור על עצמה. מסר "מאוכזב" או "מזועזע" עלול לייצר אצל בתך עמדה שלילית כלפי גופה או מיניותה, וזה בוודאי לא משהו רצוי. בקיצור, חשוב לייצר הסברה עקבית ורגועה על פני תגובה רוגשת כ"כ. בשמחות ליאת

אני נדהמת באיזה עולם מעוות אנו חיים...ילד,כולו בן 7 בקושי,שרק לפני מספר חודשים למד לקרוא רוצה להיות חבר של ילדה מהכיתה...ובמקום לקרוא לה לשחק "שתיים סיבוב" או "שבויים" הוא כותב לה מכתבים וקונה טבעת...נדמה לי שהגענו למצב שיש מקום לשמור על הילדות של ילדים שלנו מפלישה מצד עולם מבוגרים... חני

היי חני, תודה על תגובתך. הילד הזה מסתובב עם אייפון בכיתה א' עם שומר מסך של בר רפאלי. יש לו שני הורים "חכמים" מה אפשר לצפות. הבת שלי מחבבת אותו כי הוא ילד "מגניב" ויש לו אייפון....אטרקציה גדולה. לדעתי ההורים הורסים את הילדים והילדות. כל התקשורת הבינאישית נהרסת.

שלום, בשנה האחרונה בתי בת ה-10 אימצה התנהגות לא ראויה: היא משקרת וגונבת. למיטב ידיעתי הגניבות מתרכזות רק בבית - גנבה מהתכשיטים שלי, איפור, גונבת ממתקים. בחלק מהמקרים היא מביאה את ה"שלל" לבית הספר, אך לעתים היא סתם אוכלת את הממתקים לבד בבית. ברור לי שזו תגובה לאיסורים בבית, יחד עם זאת, כאחראים על הבריאות והבטחון של ילדינו, לא נוכל לוותר על כללי תזונה בריאה, שימוש סביר במחשב וטלוויזיה וכו. אנחנו מעוניינים לקבל יעוץ מקצועי, ויש לי 2 שאלות בנושא: 1. האם מומלץ לפנות לפסיכולוג ילדים או ליועצות התנהגות (דוגמת מכון אדלר). לא ברור ההבדל בין השניים (למעט ההבדל בהשכלה). 2. האם הטיפול בבעיה המתוארת לעיל, כולל שיחות עם הילד? תודה מראש, אלה

שלום אלה, בעולם אידיאלי, היינו מצליחים לעמוד על כל עקרונותינו, לשמור על יחסים הרמוניים עם ילדינו, ולגדל אותם להיות צייתנים, נהדרים ובריאים - ממש כמו שתמיד חלמנו. למרבה הצער, החיים מלמדים אותנו שעל חלק מהעקרונות והערכים שלנו ניאלץ להתפשר, לטובת עקרונות וערכים אחרים. לעתים, הורים שוחרי טוב שמגבילים (למשל) אכילת ממתקים בבית, מגלים שהילדים שלהם הפכו זללני מתוק, אם במחתרת ואם בהפגנתיות. בדומה, הורים שמגבילים שעות מחשב וטלוויזיה בצורה קיצונית, מייצרים ילדים 'מכורים', שמסניפים כל מסך אפשרי, בבתים אחרים או בהיעדרם של ההורים. נדמה לי שהפיתרון, כמו תמיד, טמון ביכולת שלנו לשמור על איזון בריא בין הרצון לשמור על שלומם ובריאותם של הילדים, לבין הרצון לאפשר להם מרחב וחופש בחירה, תשוקה והנאה. במילים אחרות, בסיטואציה נתונה, עלינו החליט (לפעמים בכל פעם מחדש, בהתאם לנסיבות) מה יותר חשוב: עקרונותינו ומטרותינו, או אולי היחסים שלנו עם הילדים. לפעמים - מה לעשות - שני אלה מתנגשים, ואנו נדרשים להחליט. כפי שאת רואה, בתך ירדה למחתרת, כדי לרצות אותך מצד אחד, ולספק את תשוקותיה ודחפיה מצד שני. אני מסכימה מאד עם המחשבה שנדרשת כאן עזרה מקצועית. הדרכת הורים בהחלט יכולה להספיק בשלב זה. מנחי הורים יכולים לעשות עבודה טובה, בכפוף להכשרתם, ניסיונם ואיכותם. במידה ונדרשת התערבות גם עם הילדה, למשל במקרה של גניבות מחמירות, הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני. היתרון של פסיכולוג קליני טמון בכך שהשכלתו והכשרתו מוכחים וברורים. במקרה של יועץ שאינו פסיכולוג - עלייך לוודא שמדובר באדם שהוכשר היטב לתפקידו במוסד מוסדר ומוכר. בהצלחה ליאת

ליאת, קודם כל תודה רבה על תשובתך המהירה. אני מרגישה שאולי יש צורך בכמה הבהרות. בבית תמיד יש חטיפים וממתקים וילדיי יכולים לקבל קינוח, אך בתנאי שאכלו ארוחה בריאה ומזינה. בימים הרגילים הם מקבלים קינוחים בצהריים ובערב. הבעיה היא שיש המון ילדים שמביאים ממתקים לביה"ס כארוחת 10, וכאשר בתי גנבה ממתקים היא הביאה אותם לבה"ס כדי להראות שגם לה יש. ההגבלה על הטלוויזיה היא שלא צופים בתוכניות שאינן מיועדות לגילה, לרבות תוכניות ריאלטי. בבית שלנו אין כבלים (אף פעם לא היה). יחד עם זאת, אנחנו רואים סרטים במחשב ומבקרים לעתים קרובות בקולנוע. ההגבלה על המחשב גם מאוד ברורה - אין מחשב בחדר. בתי יודעת שהסיבה לכך היא "אנשים רעים שמנסים לפגוע בילדים דרך האינטרנט". אין בכלל הגבלה על שעות שימוש במחשב כי הדבר לא מנוצל לרעה. המגבלה שהכי קשה לבתי היא היעדר של סמרטפון - יש לה טלפון פשוט, כאשר לכל הילדים בכיתה יש טלפון חכם. הסיבה להחלטתנו היא שימוש לרעה בווטסאפ. משיחותיי עם אמהות אחרות הבנתי שילדים פותחים קבוצות ושולחים/מקבלים מאות (!) הודעות כל יום. חלקם ממש מכורים לעניין. אי לכך, אנחנו מרגישים שהמגבלה הזאת עיקרונית ונחוצה על מנת לשמור על בריאותה של בתנו. האם, לאור האמור לעיל, את חושבת שהמגבלות שלנו מוגזמות? האם להערכתך אנחנו צריכים לוותר על חלק מהעיקרונות? האם יש אפשרות להציע לה אלטרנטיבות אחרות? אנחנו חשבנו להציע לה לקנות בגדים חדשים או כמה תכשיטים כדי שתוכל להרגיש יותר טוב עם עצמה. האם, להערכתך, זה יכול לעזור?

שלום, ביתי בת 12 היא ילדה מתוקה וחברותית אבל בשנה האחרונה אני מתמודדת איתה עם קשיים חברתיים. היתה לה חברה טובה מכיתה ב' ולקראת סוף שנה שעברה הצטרפה חברה נוספת ומאז אנחנו בבלאגן, הן רבות על תשומת הלב אחת של השניה, הם כל הזמן רבות ומשלימות , דיברתי גם עם המורה שחשבה כמוני שיש צורך להפריד את המשולש הזה והיא גם שוחחה עם הבנות אולם זה לא יצא כל כך לפעול והן עדין המשיכו להיות ביחד , לריב ולהשלים. ניסיתי לדחוף את ביתי לחבור עם בנות אחרות בכיתה אולם בשלב הזה יש כבר חברויות של שנים ואף אחת לא הסכימה לשתף אותה. בחודשים האחרונים אני רואה שביתי עצובה , היא אומרת שאין לה מה לעשות ומשעמם ואפילו שהיא מנסה להתקשר לבנות אחרות על מנת להיפגש אחה"צ היא בדר"כ נענת בשלילה. היא מעדיפה להיות לבד ולא לנסות ליצור קשר עם בנות אחרות למשל לא מכיתתה ( חוסר בטחון אולי) , אמרתי לה שהיא צריכה להיות יותר קלילה ומקבלת כי לדעתי (אולי אני טועה) היא מעט שיפוטית ומתערבת , אבל כשאמרתי לה את זה היא לקחה את זה למקום אחר בכלל , לזה שאני יורדת עליה וזה נגרר לוויכוח , והיא נרגעה רק אחרי שהסברתי לה ברוגע מה היתה כוונתי. הרושם שלי הוא שהיא כל כך רוצה שיאהבו אותה ויקבלו אותה שהיא אולי מתערבת בין חברות או מצד שני מוכנה לסבול מהתנהגות מגעילה מחברה כל עוד היא נשארת חברה שלה. כואב לי כהורה לראות את הטלטלות שהיא עוברת , מצד אחד אני מבינה שהיא צריכה לדעת איך להתמודד בחיים עם מצבים כאלה מצד שני היא עדיין ילדה. אשמח לשמוע את דעתך בנושא תודה רבה מריאנה

שלום מריאנה, קראתי את הדברים שלך שוב ושוב, והאמת שאין לי תשובה חד משמעית בנושא. בדר"כ, נטיית הלב שלי (וכך נהגתי גם עם ילדי) אומרת להניח לילדים לנהל את חיי החברה שלהם כרצונם, גם כאשר הם עושים דברים שנראים בעינינו כחנופה, כניעות או שיפוטיות. עלינו לזכור שחיי החברה של הילדים שלנו הם "מחנה האימונים" לקראת החיים הבוגרים, ודרך ההתנסויות הם לומדים הרבה על החליפין החברתיים והבינאישיים. לפעמים, אנחנו דורשים מהילדים שלנו לנהוג באסרטיביות או בבגרות חברתית שלא תמיד קיימת אצלנו, המבוגרים. אם תחשבי על כך ביושר, וודאי תגלי שגם את עצמך מוכנה לסבול לא פעם התנהגויות לא נעימות מצד חברותייך רק כדי לא לאבד אותן. זה קורה לכולנו. בדומה, גם אנחנו יכולים להתנהג לעיתים בשיפוטיות, ואפילו בתוקפנות, למרות שאנחנו יודעים שראוי להתנהג אחרת. כהורים, חשוב שנעזור לילדים להבחין בין התנהגויות רצויות ומקובלות, לבין התנהגויות שעלולות לסבך אותם חברתית. כדי שהם גם יקשיבו ויפנימו, רצוי לעשות זאת ברגע הנכון ובטון הנכון, כדי לא לפגוע או ליצור התנגדות. כאשר בתך עצובה או בודדה, הדבר האחרון שהיא צריכה לשמוע זה "בגללך". נסי לא לדרוש ממנה להיות "קלילה וזורמת" כאשר היא עצמה כלל לא מרגישה כך. עדיף, במקום זאת, לתקף את רגשותיה, לתת מקום לקושי, ולעודד אותה להישאר נאמנה לעצמה ולעקרונותיה. תוכלי להציע עזרה בהקשבה ובפיתרון בעיות *אם היא מבקשת!* זאת ממך. הביעי אמון בתכונותיה הטובות ובכישוריה, ועודדי אותה כשהיא עצובה או בודדה. הזכירי לה (ולעצמך) שבנות הם עם מורכב ולא פשוט, ושחברויות הן עניין דינמי ומשתנה. אם, למרות הכל, את סבורה שבתך סובלת מחוסר ביטחון משמעותי וממיומנויות חברתיות לקויות, שווה לשקול פנייה לגורם מקצועי. לתחושתי, לא בטוח שזה המצב כרגע. בהצלחה ליאת

בוקר טוב ליאת תודה רבה על המענה המהיר. אנסה בהחלט ליישם את העצות שנתת לי. מריאנה

שלום אני סובל מהרבה לחץ נפשי בגלל הרבה דברים שאני עובר אני בן 16 ואני רוצה לפרק את הלחץ הזה האם כתיבת יומן יכולה ולעזור ואם כן כיצד מה לרשום מה לא וכו.. ובנוסף אני מנסה להתמיד במשהו תקופה ולאחר תקופה כבר נהיה לי קשה להתמיד בו ואני כבר לא מתמיד בו מה אפשר לעשות בכדי להתמיד בדברים לאורך זמן נגיד כמו למשל להתפלל מידי יום וכו.. ובנוסף אני נורא נתון למצבי רוח זה קשור לכך שאני שרוי בלחץ ודרך אגב עם אפשר לקבל מכם כלים נוספים להתמודד עם לחצים?

שלום, יומן אישי הוא דרך מצויינת לפרוק מתח ותחושות בדידות. יומן אישי שכזה יכול להכיל כל מה שתבחר לכתוב, ובלבד שתוכל להבטיח את פרטיותו/פרטיותך. אשר לקושי להתמיד, הוא משותף למתבגרים רבים, ויש בכך גם מידה של היגיון. אנשים צעירים עדיין אינם "סגורים" על כיוון ודרך, ולפעמים הם נוטים אחר שגיונות לב, גחמות, והתשוקה לטעום מפה ומשם. בעיני זה *בדיוק* הגיל המתאים לחוסר התמדה שכזה, וזה אפילו מבורך לפעמים. להיות שומר מצוות זה לא דבר קל, ויכול להיות שהקושי להתפלל מדי יום משקף משהו רחב יותר, תהייה או בלבול, או אפילו משא ומתן פנימי שקיים בתוכך. זה לבדו יכול להכניס הרבה אי שקט ולחץ, וחשוב שתדע שזה בסדר להתלבט, לחשוב ולחפש את התשובות בתוכנו. אני מציעה לך להיעזר לזמן מה בפעילות גופנית נמרצת (הליכה, ריצה), עבודה, מפגשים חברתיים ושיחות עם אנשים שאתה אוהב ומעריך. כאמור, גם כתיבת יומן היא פיתרון נפלא בעיני. במידה ולא תחוש הקלה, אפשר לפנות גם לאיש מקצוע, ולהיעזר במרחב הטיפולי לברור הסוגיות שמעיקות עליך. בהצלחה ליאת

תודה רבה על התשובה

בתי בת 5 בתקופה האחרונה רוב הזמן היא כועסת ונכנסת למצבים של "קריז" בשביל דברים פעוטים. לא מוכנה בשום פנים להתלבש לבד, כל הזמן דורשת שאעזור לה, צועקת ורוטנת על כל דבר כמו חפיפת ראש או קליעת צמה למרות שאני לא חושבת שזו בעייה תחושתית היא מאוד אוהבת להתחבק . אני חשה שיש לי ילדה בגיל הבגרות גם התגובות שלה "את אף פעם לא נותת לי מה שאני מבקשת" "הכל בגללך". אני פניתי למספר אנשי מקצוע שיעזרו בתחום הפסיכולוגי וגם ליועצת הגן הדברים לא רק שלא הסתדרו הפכו הרבה יותר מסובכים. ולדעתי אנחנו לא נוגעים במקור הבעיה ואין לי ספק שאני צריכה עזרה אך להתנהל עם הילדה כי המצב הולך ונהיה גרוע מיום ליום. למי לפנות?

שלום סיוון, את אומרת שמספר אנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגי לא עזרו לך, ואף סיבכו את המצב. והנה, את פונה שוב לאיש מקצוע מהתחום (אלינו) אך סבורה שמקור הבעיה שונה. לתחושתי, דווקא כן מדובר בבעיה רגשית/פסיכולוגית, ואני הייתי מתעקשת על פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל תחילה להנחות אתכם, ההורים, ובמידת הצורך לראות גם אותה. אם את מתעקשת על כיוונים אחרים (לפעמים תחושות הבטן של האמהות מספקות תשובות לא רעות בכלל), פני למכון להתפתחות הילד, שם יש בדר"כ צוות רב מקצועי (רופאים, פסיכולוגים, פסיכולוגים התפתחותיים, מרפאות בעיסוק, קלינאיות תקשורת, וכד'), שיוכלו להעריך האם קיים הסבר פיזיולוגי או התפתחותי לבעייה. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

אני לא יודע מה יש לי אני בחודשיים האחרונים מתחיל לבכות מרגיש שאני מעמיד פנים בסביבה ולא מתנהג בטבעיות שלי ומרגיש שאני תמיד מעמיד פנים ולפעמיים מנסה לצחוק ושמדברים איתי דברים מצחיקים אני לא צוחק וגם שאני רואה סרטים לא צוחק ואני מנסה בכל דרך אפשרית להצחיק את עצמי מה לעשות ?ועוד דבר אני מרגיש גם שהמוח שלי לא עובד והראייה שלי הדרדרה אני לא רואה טוב.ואני מרגיש שאני לא חושב .

שלום מאיר, מה שאתה מתאר נשמע קשה ומעמיס מאד. זה לא פשוט להעמיד פנים שטוב ומצחיק, כאשר התחושה הפנימית קודרת ועצובה. אני מציעה להפסיק להתאמץ לצחוק בכל מחיר, כי זה רק מחריף את תחושת הניכור והדיכאון. במקום, מוטב לפנות להוריך ולבקש עזרה מקצועית. בטיפול פסיכולוגי תוכל לברר מה מקור הדכדוך בו אתה שרוי, ולנסות לאתר את גורמי הלחץ בחייך. נדמה לי שראייה מתדרדרת יכולה להעיק על כל אדם, ולכן חשוב להגיע בהקדם לרופא עיניים ולטפל בבעיית הראייה שלך. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום, בני בן ה -7 ילד אהוב על חבריו , שובב ושלטן, הוא מתעצבן מאוד מהר מכל דבר אם אחותו הקטנה מסתירה לו את הטלויזיה הוא מתחיל לצעוק ויכול לקום ולדחוף אותה , אם אני שואלת אותו שאלה ולא הבנתי את התשובה הוא ישר מתעצבן ואומר אוף איזה אמא לא מבינה , אלו רק דוגמאות קטנות ויש רבות אחרות, האוירה בבית מאוד כעוסה בגללו ואפילו הדבר גורם לבעלי ולי להתווכח בינינו . מאוד קשה לי להמשיך ככה בחיינו כאשר לבני יש "פיוז קצר", אציין שעם חבריו איני רואה התנהגות שכזו ממה ששמתי לב( כאשר באים אליו חברים ומפגשים אחרים שיצא לי לראותו עם חבריו ), אציין גם שבני מאוד איפולסיבי כלומר אם בן דודו בן ה-3 יקח לו משהו או אחותו הקטנה בת ה-4 תרגיז אותו אין לו בעיה וללא מחשבה שהם קטנים לדחוף ולהרביץ להם, פועל באותו רגע ולא חושב פעמיים, אודה לעזרה איך אני אמורה לשנות את התקפי הזעם שלא יגיב בעצבנות , שיהיה יותר סבלני , ופחות אימופלסיבי. תודה

שלום, מה שאת מתארת לא נשמע כמו בעיה "אישיותית", אלא בעיה של וויסות ועמידות לתסכול. היכולת להגיב בסלחנות וסבלנות, כמו שאת מצפה מבנך, מתפתחת בהדרגה לאורך שנות הילדות, בסיועם ועידודם של ההורים, שאמורים להציב את הגבולות, להפגיש את הילד עם תסכולים ואכזבות, וללמדו כיצד ראוי ובלתי ראוי להגיב. אני מזכירה כי אין הכוונה לשיחות או תוכחות, אלא ליכולת של ההורה לייצר מערך תגמולים (חיוביים או שליליים) טבעיים, שילמדו את הילד איך כדאי ולא כדאי להתנהג. מה שמחזק את השערתי, היא העובדה שאת ובעלך מתווכחים בעקבות התנהגותו, מה שיכול להעיד על כך שאין מדיניות ברורה ועקבית. אני ממליצה בחום להגיע להדרכת הורים קצרה, שבה תוכלו לרכוש כלים יעילים להתמודדות עם ההתפרצויות וההתנהגויות התוקפניות. עד אז, אל תאפשרי לו לפגוע בילדים קטנים ממנו, גם במחיר של הפרדה מוחלטת ביניהם, כולל הרחקה שלו לחדר אחר או הרחקה שלכם (מרצון) אל מחוץ לטווח הגעתו. בהצלחה ליאת

שאלתי שאלה נוספת תחת הכותרת - מה לעשות? אשמח להתייחסות

שלום כוונתי הייתה להתמודדות כללית עם ביקורת או הבעת חוסר סביעות רצון ממנה על ידי אנשים בסביבתה (כמובן שאם תגובותיה של המורה הן אגרסיביות ולא פרופורציונליות, אז אין כאן מקום לעבודה עם הילדה אלא עם המורה). הכלים אליהם התכוונתי, לדבר על הסיטואציה, לחשוב על התנהגויות או תגובות שניתן היה להגיב בהן בזמן אמת. לחשוב על הפרשות שהיא מעניקה לדברים ולחשוב איתה על אפשרויות נוספות. לעודד אותה לעמוד על שלה ולהביע את עצמה וכד'. בברכה, קובי.