פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

אני לא יודע מה יש לי אני בחודשיים האחרונים מתחיל לבכות מרגיש שאני מעמיד פנים בסביבה ולא מתנהג בטבעיות שלי ומרגיש שאני תמיד מעמיד פנים ולפעמיים מנסה לצחוק ושמדברים איתי דברים מצחיקים אני לא צוחק וגם שאני רואה סרטים לא צוחק ואני מנסה בכל דרך אפשרית להצחיק את עצמי מה לעשות ?ועוד דבר אני מרגיש גם שהמוח שלי לא עובד והראייה שלי הדרדרה אני לא רואה טוב.ואני מרגיש שאני לא חושב .

שלום מאיר, מה שאתה מתאר נשמע קשה ומעמיס מאד. זה לא פשוט להעמיד פנים שטוב ומצחיק, כאשר התחושה הפנימית קודרת ועצובה. אני מציעה להפסיק להתאמץ לצחוק בכל מחיר, כי זה רק מחריף את תחושת הניכור והדיכאון. במקום, מוטב לפנות להוריך ולבקש עזרה מקצועית. בטיפול פסיכולוגי תוכל לברר מה מקור הדכדוך בו אתה שרוי, ולנסות לאתר את גורמי הלחץ בחייך. נדמה לי שראייה מתדרדרת יכולה להעיק על כל אדם, ולכן חשוב להגיע בהקדם לרופא עיניים ולטפל בבעיית הראייה שלך. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום, בני בן ה -7 ילד אהוב על חבריו , שובב ושלטן, הוא מתעצבן מאוד מהר מכל דבר אם אחותו הקטנה מסתירה לו את הטלויזיה הוא מתחיל לצעוק ויכול לקום ולדחוף אותה , אם אני שואלת אותו שאלה ולא הבנתי את התשובה הוא ישר מתעצבן ואומר אוף איזה אמא לא מבינה , אלו רק דוגמאות קטנות ויש רבות אחרות, האוירה בבית מאוד כעוסה בגללו ואפילו הדבר גורם לבעלי ולי להתווכח בינינו . מאוד קשה לי להמשיך ככה בחיינו כאשר לבני יש "פיוז קצר", אציין שעם חבריו איני רואה התנהגות שכזו ממה ששמתי לב( כאשר באים אליו חברים ומפגשים אחרים שיצא לי לראותו עם חבריו ), אציין גם שבני מאוד איפולסיבי כלומר אם בן דודו בן ה-3 יקח לו משהו או אחותו הקטנה בת ה-4 תרגיז אותו אין לו בעיה וללא מחשבה שהם קטנים לדחוף ולהרביץ להם, פועל באותו רגע ולא חושב פעמיים, אודה לעזרה איך אני אמורה לשנות את התקפי הזעם שלא יגיב בעצבנות , שיהיה יותר סבלני , ופחות אימופלסיבי. תודה

שלום, מה שאת מתארת לא נשמע כמו בעיה "אישיותית", אלא בעיה של וויסות ועמידות לתסכול. היכולת להגיב בסלחנות וסבלנות, כמו שאת מצפה מבנך, מתפתחת בהדרגה לאורך שנות הילדות, בסיועם ועידודם של ההורים, שאמורים להציב את הגבולות, להפגיש את הילד עם תסכולים ואכזבות, וללמדו כיצד ראוי ובלתי ראוי להגיב. אני מזכירה כי אין הכוונה לשיחות או תוכחות, אלא ליכולת של ההורה לייצר מערך תגמולים (חיוביים או שליליים) טבעיים, שילמדו את הילד איך כדאי ולא כדאי להתנהג. מה שמחזק את השערתי, היא העובדה שאת ובעלך מתווכחים בעקבות התנהגותו, מה שיכול להעיד על כך שאין מדיניות ברורה ועקבית. אני ממליצה בחום להגיע להדרכת הורים קצרה, שבה תוכלו לרכוש כלים יעילים להתמודדות עם ההתפרצויות וההתנהגויות התוקפניות. עד אז, אל תאפשרי לו לפגוע בילדים קטנים ממנו, גם במחיר של הפרדה מוחלטת ביניהם, כולל הרחקה שלו לחדר אחר או הרחקה שלכם (מרצון) אל מחוץ לטווח הגעתו. בהצלחה ליאת

שאלתי שאלה נוספת תחת הכותרת - מה לעשות? אשמח להתייחסות

שלום כוונתי הייתה להתמודדות כללית עם ביקורת או הבעת חוסר סביעות רצון ממנה על ידי אנשים בסביבתה (כמובן שאם תגובותיה של המורה הן אגרסיביות ולא פרופורציונליות, אז אין כאן מקום לעבודה עם הילדה אלא עם המורה). הכלים אליהם התכוונתי, לדבר על הסיטואציה, לחשוב על התנהגויות או תגובות שניתן היה להגיב בהן בזמן אמת. לחשוב על הפרשות שהיא מעניקה לדברים ולחשוב איתה על אפשרויות נוספות. לעודד אותה לעמוד על שלה ולהביע את עצמה וכד'. בברכה, קובי.

שלום רב, בתי בת ה-4, החלה לספר לאחרונה על כך שהיא חולמת על הרעים שבאים וחותכים אותה. כתוצאה מכך היא חוששת להירדם ומפעם לפעם מתעוררת במהלך הלילה. אני אומרת לה דברים בסגנון של תגידי להם שאבא שלך יותר חזק מהם ושאמא לא מרשה להציק לך. לרוב זה עוזר. בכל זאת, לפעמים שזה לא עוזר- אשמח לשמוע את המלצתכם להתמודדות נכונה. תודה.

שלום גילה, סיוטי לילה הם תופעה שכיחה שמתחילה לרוב סביב גיל ארבע ומתרחשת בחלק השני של הלילה. הסיוטים הם תקופתיים ולרוב חולפים מעצמם. כנראה שהתפקיד ההתפתחותי של סיוטים קשור לעיבוד תכנים מפחידים ומטרידים. זה לא אומר שתוכן החלום בהכרח קורה ביום יום, אך החלום עוסק בפחדים ורגשות שמתעוררים אצל הילדה. גיל 4 הוא גיל בו הילדים מתחילים להיות ערים לכך שהעולם הוא גם מקום מסוכן, ומתמודדים עם מגוון רחב של סיטואציות באופן עצמאי. לתפיסתי, ההתמודדות עם התופעה בלילה צריכה להיות קצרה כך שהילדה תשוב לישון מהר ככל האפשר. את יכולה לשבת לצידה, לחבק אותה ואז לצאת מחדרה. בכל מקרה, אני ממליץ שלא לתת לה לישון במיטתך. חשוב לבחון ולמנן את התכנים אליהם היא נחשפת (טלביזיה, מחשב), בעיקר בשעות שלפני השינה. בבוקר שלמחרת, את יכולה לסייע לה לעבד את התכנים בחלום, לצייר אותו, לשנות את העלילה של החלום או כל פעילות יצירתית שמעבר להרגעה מאפשרת גם דיבור על התוכן והרגש העומד בבסיסו. ישנם אמצעים נוספים שיכולים לסייע, כמו לישון עם בובה מסויימת, חרב, השארת מנורת לילה בחדר וכו'. בהצלחה קובי

בתי בת ארבע וחצי מרוצה מאוד בגן, ילדה חכמה ואהובה מאוד על צוות הגן. כשאני שואלת אותה על חברים בגן היא עונה שהיא חברה של כולם, ובאמת כל כמה זמן אני שומעת אותה מזכירה שמות אחרים. אני כותבת מודאגת כי בכל פעם שיש מפגשים של ילדי הגן בהשתתפות ההורים אני רואה איך כל הילדים משחקים יחד בקבוצות והיא עומדת בצד לפעמים אני רואה שהיא מנסה להשתלב באחת הקבוצות אבל מהר מאוד פורשת (נניח כולם רצים מצד לצד, ניתן לראות שהיא מנסה לרוץ איתם אבל שהם קצת מתעלמים ממנה או כשהיא ניגשת לקבוצה ומדברת היא לא מקבלת מהם תגובה או יחס ואז היא פורשת). הגננת אומרת שהיא לא רואה בעיה בגן. אשמח לשמוע מה דעתך? ואיך את חושבת שנכון להמשיך?

קובי, כמובן שאשמח לשמוע גם את דעתך :)

שלום, לפני שמאבחנים... אני מציע לקחת את המידע שיש לך על בתך (מתוך קשרים של אחרי הגן, משפחה מורחבת וכד') ולנסות ולקבל יותר מידע מהגננת. איך נראות האינטראקציות שלה בגן, עם מי היא משחקת, עד כמה היא פעילה, מה נקודות החוזק שלה או כל מידע אחר שתוכלי לקבל ממנה. זה לא קל להורה לראות את ילדתו מנסה להשתלב ולא מצליחה, אך לא תמיד זה מעיד על בעיה. היכולות וההעדפות החברתיות משתנות מאדם לאדם, כך שיש כאלו המעדיפים סיטואציות המוניות ויש כאלו המעדיפים קבוצות קטנות ואינטימיות יותר, קשרים של אחד על אחד וכד'. בגילה הצעיר אני מציע להתמקד בחיזוק, העצמה ואהבה, ולתת לה את המרחב והזמן לפתח את כישוריה החברתיים. בברכה קובי

שלום שאלתי על ילד כבן עשר שבשנה האחרונה "מוצא" כל מיני דברים. חלקם די ברור שנלקחו ממישהו. היום התגלה כי לקח מילקוט חברו סכום כסף ובזבז אותו על ממתקים לו ולחברים. בשיחה עם הילד הודה שלא יכל להתאפק והבטיח להחזיר מכספו הפרטי. יש לציין חבריו לכיתה ראו אותו בשעת מעשה והם אלה שדיווחו. כלומר הוא אפילו לא נזהר שלא להתפס. הילד מגיע ממשפחה חד הורית אחרי נטישת האב בעקבות הגירושין. אין מותרות בבית אך לא חסר לילד דברים בסיסים. האם לא מרשה לבזבז סתם כספים אלא משדלת את הילדים לחשוב אם באמת כדאי לבזבז את דמי הכיס על קשקושים או שעדיף לחסוך למטרה רצינית יותר. ככה גם השיגו את אופניהם. ובקיצור האם זו קלפטומניה? האם היא יכולה להגיע מאחד ההורים למשל? וכיצד מטפלים במקרה שכזה. תודה.

שלום, קשה לאבחן מרחוק אם מדובר בקלפטומניה או לא. גנבה חוזרת יכולה לנבוע מסיבות שונות, לכן כדי להבין מה עומד מאחורי התנהגות הילד צריך לערוך בירור מקיף יותר. לבחון האם הוא גונב דברים שהוא צריך או ללא קשר לצורך שלו בהם, האם הוא חש אשמה וצער או תחושת עונג וסיפוק. האם הגנבות באות על רקע משבר, קשיי ויסות, דימוי עצמי נמוך, הפרעת התנהגות וכו'. בכל מקרה, חשוב שאמו תהיה מודעת להתנהגויות האלו. באופן דומה, הטיפול בתופעה קשור גם הוא בהבנה שלה, במידה וזו אכן קלפטומניה, הטיפול יכול לכלול טיפול קוגניטיבי התנהגותי וטיפול תרופתי. בברכה קובי

שלום רב אני סבתא ל-3 נכדים , 2 מביתי ו1 מהבן. הנכד הבכור בן 4 ויש לו אח בן 9 חודשים. הוריו נשואים 5 שנים שבמהלכם עליות ומורדות דרסטיים אפשר לציין שהילד גדל רוב הזמן אצלנו מאחר והם חיו בנפרד תקופות ממושכות והיו חוזרים, כיום היא גרה אצלי עם שני ילדיה כשלושה חודשים עומדים בפני גירושין/שלום בית אם יצליח. באוקטובר יש דיון. ברקע אני אלמנה כשלושה חודשים בעלי חלה בסרטן ונלחם במשך 5 שנים נכדי הבכור היה מאוד אבל מאוד קשור לסבא היתה בניהם אהבה מטורפת מאז שהסבא נפטר (שבמהלך תקופה זו הם גרים אצלי) הילד לא מפסיק לבקש את סבו התייעצנו עם עובדת סוציאלית מהגן והיא ביקשה שנסביר לו בדיוק מה קרה ולא לשקר, כמובן שהילד לא כל כך מבין וכל הזמן הוא בוכה ומבקש את סבא אבי מבקש טרמפולינה כדי לקפוץ ולהגיע אליו לשמים או שמבקש סולם , כל הזמן מבקש להסתכל בתמונות היו כמה שבועות שהוא לא דיבר עליו ובשבוע האחרון הוא שוב מבקש אותו ואומר לאימו בבכי מרורים את סתם אומרת שסבא לא יבוא , הוא כן יבוא וצועק ומשתטח ברצפה, התנהגותו גם השתנתה הוא מרביץ וזורק דברי עלינו או על אחיו (חשוב לציין שבכל תקופת חיו הוא לא ממש הרגיש דמות של אבא בגלל הנסיבות, היום האבא מאוד מנסה להתקרב) אני וביתי בטיפול פסיכולוגי בגלל האובדן , מאוד קשה לנו ולי במיוחד שהם גרים אצלי ואין לי פרטיות (אבל מצד שני זה גם מאוד עוזר לנו לעבור את המשבר ביחד). הבת שלי מאוד עצבנית הרבה פעמים היא צועקת עליו ואחר כך בוכה כי כואב לה אנחנו ממש מרגישות חסרות אונים איך להתנהג עם הילד, מה להגיד לו, לוותר לו על דברים שהוא עושה בגדול הוא ילד מדהים עם חוכמה ענקית . מבקשת את עזרתך הסבתא המודאגת.

שלום לימור, כולכם עוברים תקופה לא קלה. ההתמודדות עם האובדן, החוסר והגעגוע לא קלה לכן ובטח שלא פשוטה עבור הנכד שלך. הילד מתמודד עם אובדן הסב ולצד זה עם העובדה שהדמויות המשמעותיות בחייו עוברות תקופת משבר. במצבים כאלו, הילד מתקשר את מצוקתו דרך ההתנהגויות שאת מתארת, סף התסכול שלו נמוך והוא מתקשה להכיל את רגשותיו. אני מבין שגם כוחות הנפש שלכם מוגבלים, ושלכל אחת מכן יש לא מעט התמודדויות. בכל זאת, הילד זקוק עכשיו ליציבות (עד כמה שניתן) ולהכלה, כלומר לחוויה שהסביבה הקרובה מסוגלת להיות איתו גם במצבים כאלו. בגלל המצב, אני מציע לנהוג בסלחנות כלפיו, לחבק אותו הרבה ולהשתדל להעסיק אותו בפעילויות חיוביות. להשתדל שלא להיכנס איתו לעימותים ולא להיגרר לתגובה רגשית סוערת. אתן יכולות להיעזר בטיפול הנפשי שלכן כדי להבין לעומק את מצבו ואת העמדה הרגשית ממנה אתן פועלות כלפיו. הבנה שכזו יכולה לסייע לכן בהתמודדות עם הילד ובהתאמת התגובות כלפיו. בנוסף, אני ממליץ להימנע מההסבר שסבא נמצא בשמיים, הסבר שכזה עלול לבלבל את הילד לגרום לו לרצות לעלות לשם (כי מה ההבדל בין השמיים לעיר אחרת לדוגמה?) או לפתח פחדים הקשורים בזה. אני ממליץ שאימו תפנה להדרכת הורים קצרה. ושוב, חשוב לזכור שלכולכם נמצאים בתקופת אבל, נסו לחזק ולתמוך אחת בשנייה. משתתף בצערכם. קובי

בוקר טוב, לאחרונה החלה אצל בני תופעה מוזרה- הוא לא רוצה ללכת הביתה מהגן. הוא ממש בוכה כשאנחנו לוקחים אותו, וגם בשעות הערב הוא קורא בשם של הגננת ומבקש ללכת לגן. כשאנחנו מסבירים לו שעכשיו ערב ונלך לגן מחר בבוקר, הוא בוכה וכועס. בבוקר כשאנחנו הולכים לגן, הוא לא רוצה ללכת ובוכה גם כשמגיע לגן. מדוע זה קורה וכיצד להתמודד? תודה

שלום רותם, נדמה לי שהקושי שאת מתארת נוגע בתגובה רגשית לשינויים ומעברים. בסה"כ זו תופעה שכיחה שעוצמתה ומשכה משתנים מילד לילד.כדי להל עליו אתם יכולים לעשות שימוש ב"טקסים" קטנים, הרגלים קבועים שיקנו לו תחושה של שליטה והבנה של הסיטואציה. אמירת שלום באופן מסוים, הנחת הבקבוק במקום, הושבה במקום קבוע וכד'. באופן דומה ניתן לפעול גם בשעת ההוצאה מהגן. בכל מקרה, חשוב שהטקסים יהיו קצרים ומובנים. בהצלחה קובי

היום ביתי חזרה מבית הספר ( כיתה א) וסיפרה כי המחנכת שלה צעקה עליה וגם כעסה מאוד שלא עבדה בעמוד הנכון וביקשה ממנה למחוק את התשובות.ביתי חשה נפגעת מאוד ולא הצליחה ללמוד בדקות הקרובות. היא עשתה צורת לב בשתי ידיה שנשבר כדי לתאר את תחושת. שוחחתי על כך עם המחנכת שטענה שביתי רגישה מידי ולא היה לטענתה כל חוסר פרופורציה בתגובותיה. מה לעשות?

לאורך השנה סיפרה ביתי כי המחנכת נוהגת לצעוק הרבה בכיתה והמחנות כלל לא מכחישה זאת. ברור לי שישנם חלקים של ביתי בסיפור ברגישותה אך מתגובה של המחנכת נשמע התגוננות ...מה לעשות? ציינתי בפני המחנכת כי אינני נוהגת להתקשר אליה כל שני וחמישי ואני עושה סינון אך במקרה הספציפי הזה היה חשוב לי ליידע אותה גם בתוצאות תגובותיה האטמות של ביתי והסתגרות למספר דקות. המחנכת הצערה על כך ולא יותר וציינה כי ביתי לא קוראת נכון את המפה

שלום, לאורך כל שלבי ההתפתחות ילדים גדלים ומתפתחים מתוך מפגש עם מציאות טובה דייה אך לא מושלמת. המפגש עם חוסר השלמות "מאלץ" את הילדים לפתח מנגנוני התמודדות ותורם להתפתחותם. כמובן שיש הבדל בין מציאות לא מושלמת למציאות פוגענית, משפילה ולא מותאמת. מהתיאור שלך קשה לדעת מה המציאות, גרסת המורה או גרסת הילדה. אם המורה לא ממשיכה איתה לשנה הבא, תוכלי לקבל מושג על המציאות מתוך החוויות של בתך עם המחנכת החדשה. אם היא כן ממשיכה, אני מציע לבדוק עם הורים נוספים האם הילדים חוזרים עם חוויות דומות. בנוסף, אני מציע לערוך שיחה עם המורה, שיחה שלא באה ממקום של ביקורת אלא כדי שתבין את רגישות הילדה ותתחשב בזה כשהיא מגיבה כלפיה. כמובן שאם יש בעיה כללית עם המורה אז כדי לערב גורמים נוספים בבי"ס. בכל מקרה, את יכולה להתייעץ עם יועצת בי"ס ולבחון איתה אפשרויות התמודדות. עם הילדה, את יכולה לדבר על המקרים ולחשוב איתה על דרכי תגובה, להציע (או שהיא תציע) פרשנויות אחרות לסיטואציות וכד', כשהכיוון הוא לעזור לה להתמודד עם כעס וביקורת. בברכה קובי

איזה פרשנויות אפשר לתת לסיטואציה? למה כוונתך? ואילו כלים להתמודד עם ביקורת? אשמח אם תוכל לפרט ולהסביר או לתת דוגמה

יש לי ילדה מקסימה בת עשר וחצי, חכמה ונבונה וגם מאוד מאוד רגישה אתמול היא הגיעה הבייתה עם הכותפות של התיק שלה גזורות במספריים ואמרה שכך מצאה את התיק כשחזרה מההפסקה. לאחר ברור מעמיק שעשינו בבית הספר התברר שהיא עשתה זאת והצוות החינוכי דיבר רק איתנו כדי לא לביישה. עכשיו מה עלי לעשות ואיך לגשת לכל העניין הזה? תודה

שלום, אני חושב שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה, היא הדרך הפשוטה והישירה. דווקא משום שבתך נבונה ורגישה, חשוב לומר לה שאת יודעת שהיא עשתה את זה. לדבר איתה על המעשה ועל הניסיון להסתיר אותו. לבדוק ממה חששה? ומדוע עשתה זאת?. זו לא חייבת להיות שיחת נזיפה, אלא שיחה פתוחה שמעבירה את המסר שהאמת תמיד עדיפה על ההסתרה או השקר, שיחה שמהווה מודל לפתיחות וישירות גם כשנושא השיחה לא נעים ולא נוח. אני לא חושב שיש סיבה לדאגה מיוחדת. קובי

שלום אני אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג ילדים שעושה הדרכת הורים פרטנית יש לי ילד בן 7.5 שאובחן עם הפרעת odd ואנחנו צריכים הדרכה דחוף באזור השרון תודה מראש

בהמשך להודעה מקודם אשמח להמלצה של רופא בהסדר עם מכבי

שלום אילנית, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה קובי

ילד שלי בן 13.5 חוזר על כל משפט שאומר פעמיים שלוש בטענה שאולי לא הבנו אותו. האם ליחס חזה חשיבות או לעזוב את זה

שלום, אני אשמח לקבל עוד קצת פרטים, דוגמאות וכד' כדי שאבין על מה לענות.. תודה קובי

הילד בן 13.5 נורמטיבי שפתאום שמתי לב שחוזר על כל דבר פעמיים לפעמים 3. כששאלתי הוא אומר שחושב שלא הובן או שלא אמר את זה נכון. אמרתי לו שנעבוד על זה ומעכשיו יגיד כל דבר פעם אחת. אמר שינסה ושקשה לו

דוגמא:"התקלחתי עכשיו ולא בבוקר" ואז שוב פעם .... בנוסף אם הוא בטעות נותן מכה למישהו הוא מתנצל וזוכר את הילדים שבטעות פגע בהם והתנצל. כותב הודעה אם שכח נקודה או סימן שאלה יחזור על ההודעה שוב ושוב. אם כתב אחזור ב9 וזה בערב. יתקן אחזור ב 21:00. אם אמר אני יביא לך. יתקן אני אביא לך וכאלה. מודע לבעיה ושזה לא בסדר

שלום, מכיוון שלא ראיתי את הילד אני אומר בזהירות, מה שאת מתארת יכול להצביע (ושוב לא בהכרח) על חרדה וניסיון לארגן את החרדה הזו דרך חזרה על פעולות. כשסף החרדה גבוה, דברים פשוטים שלא מטרידים ביום יום נראים פתאום פחות ברורים ומערערים ולכן מוקפדים באופן שפוגע ומחזק את החשש. בכל מקרה, אני ממליץ לפנות לפסיכולוג שיראה את הילד וינסה להעריך את המקורות והמהות של התופעה שאת מתארת. בברכה קובי

שלום ליאת, אני אמא לילדה בת 14 . כשהיא הייתה בת שלוש אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית לתקופה של שלושה חודשים ,ועוד שלוש פעמים לתקופות קצרות יותר עד שהיא היתה בת חמש וחצי ,היא באה לבקר אותי כל יום עם בעלי ,מידיי פעם בכתה שאני אבוא הביתה .בגילאים אלו לא יכולתי להסביר לה למה אני בבית חולים( סבלתי מדיכאון עם נסיונות אובדניים ומעט בעיית שתייה אני כבר במצב מצויין בערך כשש שנים . נמצאת במעקב פסיכולוגי (ללא תרופות).ברור לי שהיא זוכרת את התקופה הזאת ושאם פעם היא תצטרך לבקר מישהו בבית חולים היא תזהה. כמובן שהדכאון שלי גם התבטא בשכיבה ממושכת במיטה ,בקושי לקחת אותה לגן וכד. היום ,כמו שאמרתי, אני מרגישה מצויין ועובדת עם משתקמים שאת חלקם הבת שלי מכירה והיא מתעניינת מה יש להם ומזה סכיזופרניה . ולשאלה שלי : אני לא יודעת אם וכיצד לספר לה \ לדבר איתה על התקופה ההיא? יש לציין שהקשר שלנו חם וקרוב והיא ילדה בוגרת מאוד !,אני ( ולא רק אני )מרגישה שאני מדברת עם בן אדם מבוגר ולא עם בת 14.ברור לי שזה השפיע עלייה ואני לא יודעת מה היא זוכרת במודע ומה לא.. תודה מראש.

שלום אורית, לעיתים, הילדים שלנו נאלצים להתמודד עם אירועי חיים קשים, אשר גם אם רצינו, לא הצלחנו לחסוך מהם. לא ברור כמה מאותה תקופה נחרט בתודעתה של בתך, אך אני נוטה להסכים לכך שאירועים משמעותיים כגון אלה מותירים את חותמם על חיי הנפש. אין זה אומר שבתך ניזוקה מהבחינה הפסיכולוגית, אלא רק שיהיה עליה לדעת ולהבין (כמו כולנו, בעצם, כאשר אנו מתחקים אחר אירועים משמעותיים מראשית חיינו, שיש להם פוטנציאל מעצב). לתחושתי, בגיל 14 בתך כבר יכולה לשמוע ולהבין, אך לא בטוח שזה בהכרח הזמן ה'נכון'. נדמה לי שאפשר לנצל את התעניינותה כדי לבדוק בזהירות ובעקיפין מה היא יודעת או זוכרת. בעיני, מידע המגיע בהדרגה ובאופן טבעי (דרך השאלות שהיא שואלת), עדיף על פני "הנחתה" של תוכן מורכב ורגיש, חשוב ככל שיהיה. אני ממליצה מאד להיעזר בטיפול שלך, גם כדי לדון בסוגיה זו, ולהעריך את יכולתה של הילדה לשמוע ולהכיל מידע שכזה. לסיכום, אני סבורה שיהיה עליה לדעת, והשאלה מתי ואיך נשארת פתוחה לדיון ושיקול דעת. בברכה ליאת

שלום, אני אמא לילדה בת 3 ועשרה חודשים,ילדה חכמה מאוד,חברותית,בוגרת מאוד לגילה.. הילדה גמולה מחיתולים מגיל שנתיים ובספטמבר האחרון נכנסה לגן עירייה כאשר עם תחילת הגן התחילה לפספס את צרכיה גם בגן וגם בבית, בינואר 2014 נודענו כי עברה בגן מקרים של הורדת מכנסיים ותחתונים עי מספר בנים ואף היו קוראים לה לשירותים על מנת להוריד לה את התחתונים ומאחר וידעה מדוע הם קוראים לה לא הלכה ואף ננשכה בידה...מיד הילדה הוצאה מהגן והועברה תוך שבוע לגן אחר כאשר יש לציין כי ילדה נוספת שהיא חברתה קרו לה מקרים דומים ואף חמורים מכך והן עברו ביחד לגן חדש.היא עדיין עושה פיפי וקקי בתחתונים אך לציין כי בעיות פיזיולוגיות נשללו וכשהיא מחליטה היא כן הולכת לשירותים.ניסינו כבר את כל האפשרויות אם זה פיפי פרס, לא להחליף לה שתחליף לעצמה,לא להתייחס,כן להתייחס הכל כבר נעשה ללא הועיל... היא יכולה להיות עם פיפי רטובה ולא להגיד גם שעתיים.לציין כי הייתה תקופה בסמוך למקרים ששבה לישון עם חיתול אך תוך זמן קצר הפסקנו לה את זה. רציתי לדעת מה עליי לעשות מאחר וכמעט שנה עברה וזה לא נגמר האם הדרכה הורית תספיק או שמא יש צורך בפסיכולוג ילדים ואם כן מי מומלץ באיזור בעקת אונו. תודה מראש..

שלום, כשמדובר בילדים כה צעירים, אני נוטה להמליץ על הדרכה הורית יותר מאשר על טיפול פסיכולוגי בילד. טיפול בילד רלוונטי יותר במקרים של טראומה ממשית, ואני לא בטוחה שמה שהיא עברה בגן עונה להגדרה זו. לתחושתי, אפשר להתחיל מהדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, ובמידת הצורך לשקול יחד איתו התערבויות נוספות. חשוב להדגיש שהרטבה (והצטאות) קשורות גם לאטמוספירה בבית ולעמדה ההורית מול הפספוסים. אני באמת מאמינה שהנחייה טובה שלכם יכולה לקצר תהליכים. לצערי, אין ביכולתנו להמליץ מכאן על מטפלים, אך תוכלי לנסות להיעזר ברופא הילדים שלכם או בפסיכולוגית הגן. בהצלחה ליאת

שלום אני בן 16 ואני ממש נגעל מהמואים וזה דוחה אותי והחלום שלי זה שיהיה לי אישה עם ילדים ואני מביא ביד על בנות הכל ועכשיו מאתמול התחילו לצוץ לי מחשבות על אם אני הומו וכל מיני כאלה וזה עושה לי הרגשה בבטן שבא לי להרביץ לעצמי זהדוחה אני ממש מתחנן שתעזרי לי

שלום עמית, כמעט כל מתבגר חווה בשלב זה או אחר תהיות ובלבול סביב הזהות המינית שלו ומושא תשוקתו. מחשבות אלה לגיטימיות ונורמטיביות, ואין סיבה להרגיש כל כך רע בגללן. אני מניחה שתחושות הכעס והגועל שאתה חש משקפות בהלה גדולה ואפילו הומופוביה, המשותפת לגברים רבים, סטרייטים והומוסקסואליים כאחד. אתה עדיין צעיר מאד, ואני מציעה לך לעשות מאמץ ולקבל את עצמך כפי שאתה, גם אם צצות לפעמים מחשבות פחות "קונבנציונליות" לכאורה. לכל הקולות הללו בתוכך יש מקום כרגע, וההתנסויות הבינאישיות שלך הן שיקבעו בסופו של דבר מה אתה אוהב ורוצה. נראה לי שבהחלט אפשר להירגע. בברכה ליאת

אני גרושה פלוס ילד בן 8 ויש לי בן זוג גרוש עם ילד בן 11. הילד של בן זוגי מקנא בזוגיות הטרייה (חודשיים). בהתחלה כשהכיר אותי מאוד התחבר אלי ואני אליו, אך פתאום מסרב לקבל את זה. בן זוגי כבר סיים בעבר קשר בגלל שהילד קיבל את הבת זוג הקודמת, לילד שלו החל להיות קרחות בראש וחרדות. יש לי גישה טובה לילדים, אך אני עדיין לא מכירה את הנפש הפועלת בכדי לדעת אם אצליח לגרום לו לקבל את הזוגיות. מה עלי לעשות?

שלום אודליה, כמו שאת בוודאי כבר יודעת מניסיונך, זוגיות של פרק ב' היא עניין סבוך ומורכב, במיוחד כאשר לשני בני הזוג יש ילדים מפרק א'. לטעמי, בשלבים הראשונים של הקשר, רצוי להשאיר את הילדים מחוץ לתמונה, בעיקר את הרגישים והחרדתיים שבהם. ילדים מתקשים לקבל זוגיות חדשה, ואפשר להבין אותם. הם פצועים וחבולים מתהליך הגירושין של הוריהם, נתונים פעמים רבות בקונפליקט נאמנות ובבלבול גדול. המצב קשה אף יותר אם הילדים כבר חוו מערכות יחסים עם בני זוג חדשים שצצו בחייהם בפתאומיות ונעלמו כלעומת שבאו. לכן, אני ממליצה מאד להניח בשלב זה לילד, ולנסות לבסס את מערכת היחסים עם אביו. הילד אינו זה שיחרוץ את גורלה של מערכת היחסים ביניכם, ולכן אני מציעה לך להשקיע את המאמצים בבן זוגך ולא בבנו. כאשר תרגישו (שניכם) שמדובר במערכת יחסים יציבה ורצינית, תוכלו לחשוב איך לשגרר אותה לילדים. תוכלי לקרוא עוד בנושא בכתבה הזו - http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/934/249.html?hp=55&cat=313 בהצלחה ליאת

שלום רב, אני צריכה עזרה דחוף!!!!!יש לי תאומים בני 7 וחצי בת ובן ותינוק בן שנה וחצי, ילדתי לא מוכנה שאני ילך לשום מקום ולא לרגע אחד, כשאני יוצאת מהבית אחרי שאני מבטיחה שאני חוזרת היא נכנסת לפחד נוראי, צרחות, בכי, הקאות...היא לא מוכנה להישאר עם אף אחד מלבדי, ניסיתי לשאול אותה מה מפריע לה והיא אומרת שהיא פוחדת להישאר לבד למרות שהיא נשארת עם אביה ואחיה, היא ילדה מאוד חכמה וחברותית, כשהיא בביה"ס, בצהרון, בחוג, עם חברותיה, עם המשפחה היא ילדה מאוד שמחה עם המון ביטחון עצמי וכושר מנהיגות מדהים, ברגע שמגיעים הביתה היא ילדה שונה לחלוטין,מאוד תלותית ולא מסוגלת שאני יוצאת 5 דקות לסיגריה או לשפוך את הזבל, מה לעשות? אני ממש דואגת לה...

רונה שלום, אנא תסתכלי בתשובתי ל"בת 3".

בני בן ארבע ותשעה חודשים ובנוסף יש לי בת בת שנה וחצי , בתקופה האחרונה בני כל מתי שהוא מתי מתעצבן או משהו שלא מוצא חן בעיניו הוא נעלם לנו , בורח ואף מתחבא ...וזה רק מחמיר מפעם לפעם הוא מתנהג ביותר קצוניות, ממש מתחבא לנו ושאני ובעלי קוראים לו או לא עונה שנדאג עוד יותר. לרוב הוא ילד טוב מאוד בוגר ואף אחראי .איך אני מפסיקה את הדפוס התנהגות הזאת?דרך אגב אני כל הזמן מסבירה לו שזה מסוכן יש אנשים זרים ולכן אסור ללכת לבד. בנוסף יש עוד סוגייה שאני רוצה להתייעץ הוא ילד אלרגי למזון (אגוזים בוטנים ושומשום) הוא נשאר בצהרון והיה מקבל אוכל כמו כל הילדים במזשך שנה וחצי לפני מספר חודשים העירייה החליטה להפסיקה לתת לו לאכול את האוכל שכל הילדים אוכלים והחליטו להביא אוכל מיוחד של אלרגניים - של חולי צליאק למרות שאינו חולה צליאק וכמובן הוא לא רצה לאכול את האוכל הזה ורצה לאכול כמו כולם מאז אני מביאה לבני כל יום אוכל מהבית לצהריים שתואם לתפריט של הצהרון כדי שירגיש כמו כולם לאחרונה הוא מחליט לזרוק את האוכל ולא אוכל וזה מוציא אותי מדעתי כי הוא מאוד רזה , שאלתי אותו למה הוא לא א וכל הוא ענה לי בגלל שהוא לא אוהב ותמיד הוא היה אוכל את האוכל שאני מביאה לו, אמרתי לו אם אתה מחליט לא לאכול את האוכל שאני מביאה לך אז אני אפסיק להביא אוכל כי גם ככה הוא נזרק וחבל לא זורקים אוכל התשובה שהווא ענה לי "די אמא את תביאי לי גם ככה אוכל" אז עברתילשיטה אחרת ואמרתי אני מביאה אוכל זה שאתה לא אוכל בחירה שלך אתה צריך לגדול ולדאוג לגוף שלך .... ולמרות הכל קשה לי עם זה כי הוא לא אוכל.... אשמח להכוונה

שלום מיטל, "...זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא", כתב ווייקוט, רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי הידוע. הילד הקטן שלך מתחבא מתוך משאלה גדולה להימצא, להיות אהוב, עטוף ומוחזק (אולי כמו אחותו הקטנה). בהסברים ובדיבור על ההתנהגות הזו, אני מציעה להתמקד פחות בסכנות, ויותר בדאגה שלכם. "כשאתה מסתתר ומתחבא לנו, אנחנו נורא עצובים ודואגים, כי אתה הכי הכי חשוב לנו בעולם". הילד שלכם מחפש הוכחה ואישוש לאהבתכם, גם דרך האוכל שאת מכינה במיוחד בשבילו. גם במקרה זה הייתי אומרת לו "שאת אוהבת אותו מאד מאד, ולכן תכיני לו אוכל תמיד תמיד, גם אם לא יאכל אותו". לתחושתי, זה עומד במוקד ההתנהגות של בנך, ולשם צריך לכוון את המאמצים: עוד ועוד תשומת לב, לא דרך ההיעלמויות או האוכל. בהצלחה ליאת

תודה על התגובה המהירה... יש לי שאלה נוספת, במידה ובצהרון הסייעת אומרת לי הוא שוב לא אכל כלום איך להגיב מה להגיד? וחוץ מיזה אני אגיד בצהרון להגיש לו את האוכל ולא להעיר לו על האוכל .

שלום. אני מתכננת לטוס לחו"ל עם בעלי למשך כשבועיים ורוצה להשאיר את הילד שלי בן שנה ותשעה חודשים עם אמא שלי. רציתי לשאול אם הילד יכול לסבול מחרדת נטישה או להיות בטראומה מזה? חברה בעבודה סיפרה שאחרי שטסה למספר ימים לחול כשחזרה הילדה לא הסכימה להירדם בלי הנוכחות שלה לידה ומאז היא סובלת מזה. אודה על תגובתך, תודה מראש

שלום נטלי, עזיבת פעוט למשך שבועיים יכולה להיות כרוכה במצוקה, געגועים, ואפילו רגרסיה ברמה כלשהי. עם זאת, כאשר הוא נשאר בידיים טובות, אצל דמות אהובה ומוכרת היטב מחיי היומיום שלו, הסיכוי לנזק פסיכולוגי משמעותי יורד. אם אינך יכולה לקצר את משך הנסיעה, נסי לחשוב על דרכים להנכיח את עצמך (לדבר בסקייפ או בטלפון, תוך שאתם בודקים בעירנות האם זה מקל עליו או דווקא מחריף את הגעגועים), ולעזור לו לחזור לשגרה לאחר חזרתכם. כפי שקרה אצל חברתך, אנחנו מכירים תופעות לוואי אצל ילדים קטנים ותגובות חריגות כלפי ההורים שחזרו. תגובות אלה יכולות להיות התעלמות וזעם, היצמדות חרדתית, הרטבה, קשיי תפקוד בגן, ועוד. ברוב המקרים התופעות הללו נעלמות כשהילד והמשפחה מחזירים לעצמם את היציבות והשקט. בברכה ליאת

שלום נטלי, עזיבת פעוט למשך שבועיים יכולה להיות כרוכה במצוקה, געגועים, ואפילו רגרסיה ברמה כלשהי. עם זאת, כאשר הוא נשאר בידיים טובות, אצל דמות אהובה ומוכרת היטב מחיי היומיום שלו, הסיכוי לנזק פסיכולוגי משמעותי יורד. אם אינך יכולה לקצר את משך הנסיעה, נסי לחשוב על דרכים להנכיח את עצמך (לדבר בסקייפ או בטלפון, תוך שאתם בודקים בעירנות האם זה מקל עליו או דווקא מחריף את הגעגועים), ולעזור לו לחזור לשגרה לאחר חזרתכם. כפי שקרה אצל חברתך, אנחנו מכירים תופעות לוואי אצל ילדים קטנים ותגובות חריגות כלפי ההורים שחזרו. תגובות אלה יכולות להיות התעלמות וזעם, היצמדות חרדתית, הרטבה, קשיי תפקוד בגן, ועוד. ברוב המקרים התופעות הללו נעלמות כשהילד והמשפחה מחזירים לעצמם את היציבות והשקט. בברכה ליאת

שלום רב, יש לי בעיה שמטרידה אותי, ביתי בת שנתיים וחצי ילדה מאוד חכמה,מדברת באופן שוטף ומבינה כמעט הכל. הבעיה שהיא מאוד מופנמת ולא חברותית, כשמגיעים לסבא וסבתא לא רוצה לתת נשיקה ולהגיד שלום, גם לא כשהולכים, והיא רואה אותם המון ואוהבת אותם מאוד, גם לאחותי וגיסי היא לא מתייחסת ורואה אותם המון וקוראים לה סנובית, שנפגשים עם חברים הילדה לא נפתחת ולא אומרת שלום לאף אחד, לוקח לה זמן להיפתח ולרוב רק כאשר הולכים היא נפתחת הדבר מתסכל אותי מאוד שכן כל פעם אני צריכה לתרץ ולהסביר את ההתנהגות אני מרגישה שהסבים והסבתות נפגעים מההתנהגות, ילדים אחרים של חברים מאוד חברותיים ותמיד אצלי הילדה לא אומרת שלום, בגן היא משחקת עם ילדים אבל גם לא מפגינה חיבה כמו שאר הילדים. מה עושים במצב זה? היא כמו זאב בודד, גם במפגשים חברתיים עומדת בצד וצופה בילדים אחרים ולא משתתפת, כן לציין שאיתנו בבית היא מאוד נעימה מנשקת ומחבקת אבל כל פעם הסיטואציה לא נעימה. האם יש דרך לטפל או לשנות זאת? כמה שאני מתחננת שתיתן נשיקה או מנסה לקנות אותה במשהו זה לא הולך. עזרתכם בבקשה.

שלום דניאלה, הדבר החשוב בתמודדות עם ההתנהגויות שאת מתארת הוא קודם כל להוריד את הלחץ מהילדה. חשוב להסביר לסביבה (ולעצמכם) שתגובותיה אינן נובעות מזלזול או חוסר כבוד, אלא מתוך קושי ממשי להתמודד עם הסיטואציות. נסו לא להתרגש במצבים בהם היא לא אומרת "שלום" או לא מנשקת, והקדישו לכך מינימום תשומת לב. גם הסברים לגבי הצורך להיות מנומסת כנראה לא יועילו, מהסיבה הפשוטה, שזו כנראה לא הבעיה שלה. אני מציע לאפשר לה את מידת הפתיחות והקרבה שהיא מסוגלת לחוות בכל רגע נתון. אם אתם חושבים שדפוס ההתמודדות הזה פוגע משמעותית ביכולתה לתפקד בחיי היומיום, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. לגבי הסבים, נסו לגייס אותם להיות "בצד שלכם" ולא "נגדכם". שתפו אותם במידת האפשר בקושי שהילדה חווה בסיטואציות שונות, הסבירו להם שלא מדובר בסוגיות חינוכיות אלא רגשיות, לא מדובר בסנוביות אלא בקושי אמיתי. בהקשר זה, אני מאמין שחשוב מאוד לנתק את הקשר בין אמירות שלום, חיבוק או נשיקה למתן תגמולים ופיצויים. חשוב לעודד אותם להמשיך להתעקש עליה ולהעניק לה תשומת לב כמו לשאר הנכדים. בהצלחה, קובי

שלום, שמתי לב שהבן שלי בן השנה ו10 חודשים מתחיל להרתע מילדים. למשל כשאנחנו מגיעים לגינה והוא רואה ילדים הוא הולך אחורה או נעצר וזאת למרות שאני מאוד משתדלת לחשוף אותו כל יום לחברת ילדים (נמצא כרגע איתי בבית - עד לפני חודש היה במשפחתון). או למשל כשאנחנו מסתובבים איתו לדוגמה בקניון או ממש רוצה רק על הידיים או לשבת בעגלה... מה לדעתך גורם לו להרגיש כך? ושאלה נוספת, בספטמבר הקרוב הוא ילך לגן. מה היית ממליצה עבורו להיות בגן עם עוד 6 ילדים? או עוד 15-20? הוא בכלל מאוד לחוץ בהתחלה מסיטואציות חברתיות ולרוב יבקש את אבא שלו וירצה שיקח אותו על הידיים (גם אצל סבא וסבתא). לפעמים ממש לא נעים לי מזה ואני ממציאה כל מיני תירוצים שהילד עייף וכו'... איך אני יכולה לעזור לו ולגרום לו להיות ילד משוחרר יותר? יש לציין שהוא בהתחלה לחוץ ולאחר חצי שעה משתחרר

שלום יעל, ילדים כמו מבוגרים, שונים זה מזה בטמפרמנט שלהם ובדרכי יצירת הקשר. אני חושב שהדבר החשוב הוא לעזור לילד לחוש בטוח, ולכן חשוב שלא להילחם בו או לכפות עליו התנהגות מסויימת שקשה לו. יש ילדים שצריכים זמן "להתחמם" כדי להפתח וחשוב לאפשר להם את הזמן הזה. אני מבין את הרצון שהילד יהיה פתוח ויביע אהבה מהר לכל הסובבים אותו, אך למרות זאת אין שום סיבה להתנצל או לחוש שלא בנוח עם ההתנהגויות הנוכחיות שלו. את יכולה להסביר שהוא זקוק לזמן, שאפשר לגשת ולנסות לתקשר איתו אך בעדינות ומתוך התחשבות בתגובות שלו. או במילים אחרות, זה לא אישי, זה האופי של הילד. במקביל, אתם יכולים לנסות ולתווך עבורו את הסיטואציות האלו, לשבת קרוב אליו להציע לו וכד'. באופן כללי, ברוב המקרים, בגיל הזה אני מעדיף משפחתונים קטנים וחמים. כמובן שזה תלוי גם באיכות הצוות ולא רק במספר הילדים. קובי

אני אם יחידנית, מגדלת את בתי בת 5 ללא אבא, היא אמנם נחשפת לדמויות גבריות במשפחה שמרעיפים עליה תשומת לב ולמרות זאת אני חשה בעיקר בגני שעשועים את כמיהתה לאבא בזה שהיא מתחברת לילדים עם אבותיהם ומדברת איתם, עוזרת להם עם הילד ואח"כ מבקשת שיעודדו גם אותה על "הקפיצה שלה". אני התלבטתי ובסוף החלטתי להעיר לה על כך שאנחנו לא פונים לזרים אלא רק לאנשים שאיתם הגענו לגן השעשועים....או בני משפחה. זה מאוד הביך אותה ולא המשכתי לדון בזה. אני לא רוצה שתהיה מתוסכלת לכן רציתי לקבל עצה אך להעביר לה המסר מבלי לגרום לה לה נזק.

שלום סיוון, אני תוהה מה הביך את בתך? לי נדמה שהיא קלטה משהו בתגובה שלך, משהו שהוא מעבר לעניין הדיבור עם אדם זר. בין השורות אני מרגיש שאת עצמך עומדת מול סימני שאלה חשובים באשר להשפעות האפשריות של גידול הילדה ללא אבא. התגובה שלך בגן השעשועים מכילה את הרצון לגונן וללמד את הילדה לשמור על עצמה, אך בנוסף לזה, נדמה שהיא באה מהקושי לעמוד מול מה שאת מפרשת כתחושת חוסר, מצוקה או כמיהה. הקושי הזה טבעי מאוד ופוגש כל הורה בנקודות הקונפליקט שלו. למרות זאת, ההפרדה הזו שבין מתן כלים להתמודדות ובין השיח על החוסר, חשוב שתעשה אצלך עוד לפני שאת מעבירה את המסרים השונים לילדה. דרך סדרות, חברים, פעילויות בגן, ספרים וכד' הילדה נחשפת למבנה המשפחה השכיח ומבינה שבמובן מסוים היא שונה. הרצון להיות כמו כולם מאוד מאפיין את הגיל שלה ומכאן חלק מניסיונות התקשורת שלה. לכן, אני מציע לך לנהל איתה שיח פתוח בנושא, שיח שנותן מקום גם לתחושת החוסר או השונות וגם מתמקד במה שיש לכן. השתדלי שלא לבקר את הצרכים או הרצונות שלה, לשמור על שיח שבו היא תרגיש בטוחה להביע אותם ולדעת שאת יכולה להכיל אותה. בנוגע למשחק עם זרים, אני חושב שכדי שחוק יהיה יעיל ויאפשר התפתחות וגמישות מחשבתית, הוא צריך להיות גמיש ומותאם. כלומר, כשאת לידה היא יכולה (באישור או לא, כפי שנכון לכן) לשחק עם אנשים זרים, את שם כדי להגן ולשמור עליה. לצד זה, חשוב שהיא תבין שכשאת לא בסביבה היא צריכה לשמור על עצמה ולהיזהר. בהצלחה קובי.

שלום יש לי אח קטן בן 14 אני היום בצבא ואתמול הי מקרה שהדאיג אותי מאוד הייתי רוצה לשמוע מה יהיה לנכון לעשות אתמול דיברתי אם אמא שלי היא אמרה שאח שלי נכנס הבית רץ לחדר ובכה שם, היא לא הצליחה להבין מה קרה איתו אני התקשרתי אליו ודיברתי איתו ניסיתי להוציא ממנו מה קרה אבל הוא לא הביא לי יותר מדיי פרט לזה שהוא חשב על החיים במילים אחרות הוא חושב על להתאבד הוא גם סיפר לי שהוא שונא את עצמו אני בחיים לא הייתי חושב שהוא שונא את עצמו דיברתי איתו במשך שעה ניסיתי להסביר לו שזה עובר וזה פשוט גיל קשה שרוב הזמן אתה עצבני על כל העולם ומתוסכל מהחיים ושזה יעבור ויהיה בסדר אמרתי לו גם את האחראיות שלו בתור בן אדם עם משפחה מאחוריו שאם הוא יפגע בעצמו אז זה לא רק בעצמו. דיברתי על כך שגם לי היה קשה בגיל ההתבגרות גם אני עשיתי שטויות ולא פעם חשבתי על להתאבד (אבל לא זכור לי שהיה לי שנאה עצמית אי פעם בחיים) ועד גיל 17-18 הוא יסתכל על החיים אחרת במיוחד כשיתגייס יתחיל להעריך את כל הדברים הכי קטנים בבית. לסיכום אמרתי לו שינסה לעשות ספורט גם כי יכול לעזור לו להיות פחות עצבני ושלא ירתע משיחה עם פסיכולוג מקסימום שינסה אמרתי לאמא שלי בקצרה שהוא צריך פסיכולוג.

שלום אלכס, האינסטינקטים שלך מצוינים! אין לי הרבה מה להוסיף... זה נשמע שאחיך במצוקה ושהוא זקוק לתמיכה שלך ושל כל אדם אחר שקרוב ומשמעותי לו, ובמקביל לזה עזרה מקצועית שתסייע לו לעבור את התקופה הזו ולצאת ממנה מחוזק יותר. תנסה לעודד את ההורים שלכם, כך שיזרזו פנייה לגורם טיפולי מקצועי. כל הכבוד! קובי

זקוקה בדחיפות עבור ילד בגיל 10, אודה להמלצה.

שלום אורית, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה קובי

שלום רב בתי, הלומדת בכיתה ה', היא בת זקונים מפונקת ומטופחת, אוהבת לרקוד ולשיר, אוהבת את החיים, הולכת לארבעה חוגים (שירה, ריקוד, נגינה וכו') ומאוד נהנית מהם. אחיה הגדולים מבוגרים ממנה בהמון שנים ולכן גודלת במידה מסויימת כבת יחידה. היא ילדה אהובה מאוד, אהבה שנראית לעין, מחובקת ומנושקת, אני ובעלי עובדים מהבית ולכן אנחנו מקבלים אותה מבית הספר, מסיעים לחוגים ורואים עם איזה מצב רוח היא חוזרת מבית הספר ובדר"כ מדברים על זה. אז איפה הבעיה: כמה שהיא אהובה היא עדיין רוצה עוד ועוד הוכחות לאהבה, עושה מניפולציות ובוחנת כל הזמן עד קצה הגבול את האהבה הזאת. איתנו, בני משפחתה זה עוד נסבל, אלא ששמתי לב שהיא כל הזמן בוחנת גם את חברותיה, כל הזמן שואלת מי ה-BFF (החברה הכי טובה) שלך, נעלבת שלא אומרים לה שהיא, מחכה שיפייסו אותה ויתחננו לפניה שתחזור למשחק (למשל). אני מניחה שזה כמו הביצה והתרנגולת: ככל שהיא בוחנת יותר, כך הן מתרחקות ממנה. אז יש לה חברות, אבל היא מאוד מתאמצת בשביל זה. מתקשרת ומבקשת להיפגש, בדרך כלל נענית בשלילה וכך צוברת עוד ועוד חוויות של דחייה. בנוסף, היא קצת שמנמונת ויש לה שיער מתולתל והיא אוהבת חלק, וזה מוריד לה את הביטחון העצמי ומוסיף לתסכוליה. היא כל הזמן מסתכלת על אחרות ושואלת למה אין לה שיער חלק, למה היא לא רזה וכו'. והיא ממש לא שמנה. מה עושים עם זה ומאיפה מתחילים. אמא נבוכה ומתוסכלת

שלום דנה, מהתיאור שלך זה נשמע שבתך מתקשה לפרש מסרים לא מילוליים, ודואגת מאוד באשר למקומה בקשרים החברתיים שלה. הסיבות לזה יכולות להיות רבות ומגוונות (חוסר ביטחון, דימוי עצמי, נוקשות חשיבתית, תחרותיות, פרפקציוניזם וכו') . אם את חושבת שהתופעות שאת מתארת פוגעות במצב הרוח שלה וביחסים החברתיים שלה, אני מציע לפנות לפסיכולוג/ית קליני, לפחות לכמה שיחות של הערכה ובחינת האפשרויות לסייע לה. בינתיים, חשוב שלא לבקר אותה או לגונן עליה, פשוט לאפשר לה לפתח תהליך ספונטני של למידה מתוך התנסות. קובי

הי בני הבכור בן ה 13.5 אובחן כעת כבעל הפרעה מתנגדת -מתמרדת עם סיכוי ממשי להתפתחות להפרעת התנהגות באם לא יטופל. ההמלצה היא לטיפול משולב של רספרדל , טיפול פסיכוצלוגי עבורו שיכלול מידי פעם מפגשים בדינמיקה עם ההורים בשיטת dbt, והדרכת הורים לשני ההורים. אנו גרושים ,ולצערי הגרוש שלי עדיין לא מבין את מהות האיבחון ובמהלך השנים מסרב לקבל את הצורך לטפל בבנינו. אני מקבלת הדרכת הורים מזה כשנתיים אצל מומחית לאלימות ילדים, אולם נראה כי היה עדיף מאחר ומדובר בתהליך ארוך לרכז את כל הביצים בסל אחד.. אנו גרים באיזור השרון ורציתי לשאול אותך האם לך המלצה כלשהי למרכז טיפולי של מכבי באיזור או למרכז מומלץ אחר? תודה וערב נעים..

שלום אילנה, אני קורא בין השורות ומבין שאת עוברת התמודדות לא פשוטה. הרצינות והעקביות בטיפול התרופתי והנפשי היא קריטית ואני רוצה לחזק אותך על האופן בו את מתייחסת לדברים. אני לא מכיר מרכז ספציפי כזה, מציע לך לבדוק בקופת החולים או עם המטפלת הנוכחית שאיתה את בקשר. אני מזמין את קוראי הפורום לסייע לך... בהצלחה קובי

אתה מאד מחזק אותי... אצמד לדרך(:

שלום רב, הבן שלי בן 16 ילד עם אסטמה החל לעשן נרגילה ללא ידיעתי, עם הזמן גיליתי והוא התוודה בפניי. ניסיתי לנהל איתו שיחות ולהראות לו מאמרים ולהסביר את הסכנה לבריאות שלו, ללא הועיל. אני בנקודה קריטית כי אני שוקלת להתחיל לעשות סנקציות - דמי כיס, בילויים אבל חוששת להשיג את ההיפך, המקום הזה בין להציב גבול לבין לתת לו לעבור את הגיל הזה........ לא יודעת איך לעשות את זה. הוא ילד נבון וילד טוב, תלמיד טוב, אנחנו בית משוחח...

אילנית שלום, העובדה שבנך התוודה בפניך ביוזמתו מעידה שהוא לא רוצה לעשות את הדברים מאחורי גבך אלא רוצה שתהיי מודעת לבחירותיו ולאיך הוא מתנהל גם עם זה נושא קשה ולא נוח. לדעתי נקיטה בסנקציות כלפיו כשהוא מבטא כלפיך אמון, רק תפגע ותעכיר את היחסים בינכם. אני מאמינה שאת צריכה לשתף אותו בדאגה שלך לבריאותו ובנזק שזה יכול לגרום לו. עם הזמן הוא יקשיב לזה ויקבל את ההחלטה הנכונה. בהצלחה

שלום רב, הבן שלי בן 16 ילד עם אסטמה החל לעשן נרגילה ללא ידיעתי, עם הזמן גיליתי והוא התוודה בפניי. ניסיתי לנהל איתו שיחות ולהראות לו מאמרים ולהסביר את הסכנה לבריאות שלו, ללא הועיל. אני בנקודה קריטית כי אני שוקלת להתחיל לעשות סנקציות - דמי כיס, בילויים אבל חוששת להשיג את ההיפך, המקום הזה בין להציב גבול לבין לתת לו לעבור את הגיל הזה........ לא יודעת איך לעשות את זה. הוא ילד נבון וילד טוב, תלמיד טוב, אנחנו בית משוחח...

שלום אילנית, עד כמה שהן שליליות, זה קשה מאוד להלחם בתופעות חברתיות כאלו. מניסיוני, ללכת "ראש בראש" עם הנער, להטיל סנקציות עונשים או תנאים לרוב רק מחמירים את המצב וסוגרים כל צד בפינה ממנה מאוד קשה לצאת. אני מציע, לפני הפעולות, לנסות ולהבין אותו. עד כמה שזה יכול להיות קשה, לנסות ולהתחבר לחוויה שלו. עם מי הוא עושה את זה, איפה ולמה, מה הוא מרגיש וכו'. חשוב להביע את דעתך בעניין, אך גם חשוב להבין שאין לכם דרך למנוע את זה. אתם יכולים לחשוב היכן אתם מציבים את הגבול (לא לעשן בבית, לא לעשות שימוש כסף שלכם לקניית טבק וכד'). אני מאמין שבתוך המאבק לעצמאות והתשוקה למרוד בגיל ההתבגרות, חשוב להציב גבולות, אך חשוב שגבולות אלו יבואו ממקום מכבד ובטוח, ומתוך שיח בוגר ומכיל. לא תמיד זה פשוט, אבל בכל זאת... בהצלחה קובי.

ערב טוב, ביתי בכיתה יב מזה חצי שנה הולכת לפסיכותרפיסתית שמשלבת שיחות ודמיון מודרך איתה, לאחרונה לקחתי את ביתי לשיחה עם מטפל גוף נפש שאני מכירה גם אותו בצורה מעולה, לאחר מספר ימים ביתי אמרה לי שהיא מעדיפה לעבור לטפל אצלו במקום אצל המטפלת הנוכחית. האם זה בסדר? האם עשיתי טעות בכך שלקחתי אותה לשיחה אצל משהו אחר בזמן שהיא מטופלת אצל משהי מעל חצי שנה? אני ממש לא יודעת מה לעשות, האם בלבלתי את ביתי? והאם היא צריכה להמשיך את התהליך שעושה אצל אותה מטפלת ולא לעבור למטפל האחר?

שלום גלית, אני לא מכיר את המקרה ואת המטפלים כך שלא ממש אוכל לענות לשאלתך. בכל מקרה, אני חושב שאת השאלות האלו את צריכה להפנות לעצמך. מדוע פנית למטפל נוסף? מה זה משקף באמון שאת רוכשת למטפלת הנוכחית? האם את רוצה שהיא תעבור לטיפולו? מה מהות הטיפול ומה את רוצה שבתך תשיג במסגרת הטיפול? וכו' אני מציע לגשת עם השאלות האלו למטפלת של בתך ולבחון יחד איתה ומול עצמך את התשובות המתאימות לך ולבתך. קובי

שלום רב, ביתי בת ה-3.5 הינה ילדה פקחית, רגישה, חברותית ובוגרת. אני קוראת לה "ילדה מתנה" מרוב שהיא עצמאית ובוגרת וממש חברה בשבילי. אני נוהגת מידי יום לשאול אותה כיצד עבר היום בגן והיא משתפת אותי בחוויות שלה מהיום. לרוב היא מעדכנת אותי מה עשתה חברה שלה שהיא גם שכנה שלנו וזה מאוד מעייף אותי אני חייבת לציין. בסיפורים שלה היא מספרת ש-X עשתה כך ואמרה כך וכו'. ואני אומרת לה שתאמר לה שלא נעים לה שהיא מדברת כך וזה לא חברי מצידה ושאם זה לא עוזר שתלך לצד השני ותשחק עם חברות אחרות. אתמול נוכחתי לראות את היחסים של השתיים בשכונה. גיליתי שביתי מאוד אוהבת ונמשכת לחברה שלה. מחפשת את קרבתה וחשוב לה להראות לה מה היא עושה או מה יש לה. החברה מנגד צועקת עליה, מדברת בצורה לא חברית, לא נדיבה ובכלל לא מתענינת בה. היה לי קשה לצפות בהתנהלות שלהן אבל לא התערבתי. ההתנהלות בינהן וההתנהגות שראיתי אצל החברה גם כלפי ביתי וגם כלפי הוריה(התחצפות, אלימות, חוסר כבוד) גרמו לי לחשוב שאולי עלי להרחיק את ביתי ממנה כולל להעביר אותה לגן אחר בשנה הבאה. אני מרגישה שישנם פערים גם בחינוך וגם באישיות בין הבנות. הבת שלי כ"כ תמימה ורגישה והחברה בדיוק הפוך. אני מפחדת שהיא תפגע בה בשלב יותר מאוחר כי יתכן וימשיכו יחד לגן חובה ואפילו יסודי. אשמח לשמוע את דעתכם לגבי מה עלי לעשות- האם להרחיק בין השתיים? האם להתמקד בלהעניק כלים טובים יותר עבור ביתי? מדוע המשיכה הזו של ביתי לילדה שלא תמיד נעים לה להיות במחיצה? אשמח לכל הכוונה וייעוץ! בברכה, הילי

שלום הילי, אני מבין שזה יכול להיות מכעיס ולא קל לראות דינמיקה שכזו. אבל חשוב לזכור שלבתך, בדיוק כמו לחברתה, יש חלק ביצירת הדינמיקה הזו. אני מבין את הרצון לגונן ולסייע לה, אבל חושב שצעד כמו העברת גן או דאגה במחשבה קדימה עד לבי"ס יסודי זה צעד קיצוני מידי. בתך נמצאת בשלב בו היא מעצבת ומתרגלת את כישוריה החברתיים. דרך אינטראקציות שונות היא לומדת על מהות הקשרים בין בני אדם, נורמות של התנהגות ועל הצרכים והרצונות שלה בקשר. העברת גן לא מבטיחה לך שהיא לא תמצא קשר דומה עם ילדה אחרת. לכן, במקום להדריך אותה ולומר לה מה היא יכולה לעשות, אני מציע ללוות אותה ולסייע לה ללמוד להתבונן ולחשוב על הסיטואציות. כלומר, להתמקד בשאלות כמו "איך את מרגישה כש X מתנהגת כך.." או "מה היית רוצה לעשות, או מה את יכולה לעשות" וכד'. במקביל, מתוך הקשר שלכן, לחזק אותה על גילויי עצמאות, לאפשר לה חופש לחקירה ובחינה של הסביבה ושל חבריה. לחזק את בטחונה העצמי, להעצים ולפתח את החוזקות שלה. בנוסף, לפעמים אנחנו כמבוגרים נוטים להעניק פרשנות "מבוגרת" להתנהגויות וקשרים של ילדים, ומניחים כי התנהגות שמופיעה עכשיו תהיה יציבה ותלווה אותה לאורך שנים. בפועל זה לא תמיד נכון, ולעיתים התפיסה הזו יוצרת לחץ מיותר אצל ההורים. לכן, חשוב להתמקד בחיזוק ביטחונה העצמי ובהקניית כלים להתמודדות מתוך חשיבה עצמאית ובהתאם לאופי של הילדה. בברכה קובי

שלום , בני בן ה-8(עוד 3 חודשים) לאחרוןנה מפחד לשיון לבד בטענה שהוא חולם חלומות מפחידים והוא מפחד מכל מיני דברים מאיימים (יותר ממשיים כמו גנבים שיפרצו לבית וייקחו אותו ) הוא כל לילה מעיר אותנו לפחות 4 פעמים או הולך לישון עם אחותו הקטנה (למרות שלא נוח לו לישון איתה) אנחנו ממש אובדי עצות ולא יודעים מה לעשות. זה פוגם באיכות השינה של כל המשפחה. אשמח לעזרה תודה

שלום מורן, תקופות כאלו, בהן הפחד בלילה קצת גובר הן תופעה שכיחה בגילו של בנך. למרות חוסר הנוחות שזה גורם לשאר בני המשפחה, כל עוד זה לא נמשך לאורך זמן ארוך ולא פוגע בתפקוד היום יומי שלו, אין כל סיבה לדאגה. אני מציע לחשוב יחד איתו על דרכים בהם יוכל להרגיע את עצמו. מנורת לילה, דלת פתוחה וכד'. כשהוא מתעורר ומעיר אתכם, אפשר לשבת לידו לכמה דקות. אם הפתרון של לישון לצד אחותו מסייע לו אפשר להניח לו לעשות זאת בתקופה הזו. תמשיכו לעקוב ובמידה ואתם רואים שהתופעה נמשכת ומחמירה, כדאי לפנות לייעוץ מקצועי. בברכה, קובי

כמה זמן של המשכוצ התופעה הוא סביר?

שלום רב! בננו בכיתה א', ילד חכם, מקסים ומאד אנרגטי ופעלתן - נמצא בתנועה ופעילות מתמדת וגם עושה מאמץ מיוחד בבית הספר לשבת בשקט... בערב, סביב 20:00 הוא מאד עייף ומוכן ללכת לישון. עד כה היה הולך עם אחד מאיתנו, היינו מקריאים לו והוא היה נרדם ללא בעיות. אחותו הקטנה בת 3.5 ישנה שנת צהריים ולכן לא נרדמת לפני תשע. בימים האחרונים הוא מבקש להישאר איתה בסלון כיוון שזה "לא פייר" שהוא צריך ללכת לישון והיא לא.... מה שקורה זה שכשהוא נשאר עד שמונה וחצי אפילו, הוא כבר עייף מדי... ומתחיל להיות עצבני ומתוסכל. אנחנו רוצים לאפשר לו ללכת לישון בשעה שהוא זקוק, למנוע ממנו את העייפות והתסכול שבלהישאר ער מעבר לזמן המתאים לו אך לא כל כך יודעים מה לומר או מה לעשות כדי לענות לו על הטיעון הזה... "לא פייר". כמובן שלהסביר לו את היתרונות שבלהיות גדול, ולהסביר את זה שאחותו ישנה שנ"צ... כבר ניסינו... מה דעתך? תודה רבה!

שלום תמר, אני חושב שהתשובה לשאלה שלך נמצאת במישור "האני מאמין" החינוכי שלכם ופחות במישור הפסיכולוגי. תחרותיות וקנאה הם חלקים בריאים ונורמטיביים בקשר שבין אחים. מבחינתו של בנך, זה באמת לא הוגן שהוא "נאלץ" ללכת לישון מוקדם ואילו היא "זוכה" לזמן איכות בלעדי אתכם. ההסברים חשובים אך הם לא משנים את העובדה הפשוטה הזו. אני מציע לנסות ולקרב את מחזורי השינה שלהם כך שילכו לישון או לפחות יכנסו לחדר השינה יחד. במידה וזה נראה לא אפשרי אפשר לחשוב על גמול מיידי שיאזן את תחושת האפליה של בנך, כמו ללכת לישון עם סיפור או כל רעיון אחר שיכול לעבוד. מעבר לזה, לפעמים המציאות לא מאוזנת והצרכים לאורך כל שלבי ההתפתחות של הילדים שונים. לכן חשוב שהדברים יהיו ברורים לכם, ככל שתפעלו ממקום בטוח ומכיל (בניגוד לאשם ומפצה) כך יהיה קל לילדים לקבל זאת. בהצלחה קובי

אני כבן 28, רווק, ללא חברה כל השנים, ומרגיש בודד. הקשרים החברתיים שלי הם מאד קצרים. אני לא נהנה בחברת בני אדם, אני לחוץ שם. נכון מצד אחד אני נחשב בחור טוב וגם חברותי כי לא פוגע באף אחד ומתייחס יפה לכולם, אבל כל חבריי קוראים לי 'השתקן' ו'בונקר', אני לא מצליח להפתח כמו חברים רגילים, וכך גם אינני יכול לבטאות אהבה. אני חושש אפילו שאני באמת לא מסוגל לאהוב.וזה מפחיד מה זה, אני אדם רע? והאם זה נכון שפסיכולוג יוכל לעזור לי לצאת מ'הבונקר', להיות איש חדש? וכמה זמן זה לוקח טיפול? ומה הדברים שיגרמו לי להיות יותר פתוח ומדבר? ומה החלק הקשה שבטיפול? אני מאד אודה אם תעזר לי

שלום דויד, סגירות ומופנמות הן תכונות אישיות, ובמידה רבה מלוות אותנו לאורך חיינו. עם זאת, גם הביישנים והסגורים יכולים ללמוד להתנהל בסיטואציות בינאישיות וחברתיות בצורה טובה, ובכך לקיים אורח חיים נורמלי ותקין. הבשורה הרעה היא, שככל הנראה לא תהיה איש חדש. פיתרונות קסם אינם חלק מחיינו, לפחות ברוב המקרים. הבשורה הטובה היא, שמרביתנו מצליחים לחיות בשלום עם מגבלותינו, וללמוד להתנהל בכל זאת בצורה שתתאים לנו. אין לי ספק שאינך אדם רע, ושאתה מסוגל לאהוב כשאר בני גילך. לפעמים קשה לאנשים מסוימים עם קרבה ואינטימיות, ואלה בהחלט סוגיות שמקבלות מענה בטיפול פסיכולוגי. במידה רבה, היכולת להיות בטיפול מקדימה את היכולת להיות בקשר אינטימי בינאישי ורומנטי. מאחר ולכל אדם קצב משלו, קשה להתנבא לגבי משך הטיפול. פרויד אמר פעם שמשך המסע הוא כגודל צעדיו של הנווד, ואני אוהבת את ההמשגה הזו. מעודדת אותך בכל פה לפנות לטיפול ולהתעקש עליו, ועליך. הקושי, יש להניח, יהיה ביכולת לבטוח ולשמר יחסי קרבה. מקווה שתצליח להתעקש וליהנות מהפירות. דרך צלחה ליאת

שלום ביתי בת 18 הבכורה משני יילדיי שאחת בכיתה יא והבן בכיתה ח..לאחרונה הגישה עבודת גמר בסוציולוגיה בנושא הקהילה הגאה וציינה שם שנושא זה מעניין אותה בגין חברים מהקהילה ושלפני שנתיים יצאה מהארון והצהירה שהיא דו מינית..לנו לא אמרה כלום מכיוון שבעלי היה צריך להוציא לה עותק הוא קרא זאת..האם אנו צריכים לשוחח איתה על כך?היא לא פתוחה איתנו ולא משתפת בכלום,היא הולכת לשיחות בגלל שנה לא פשוטה ומסתבר שעם הפסיכותרפסתית לא העלתה זאת אלא משוחחת איתה על בנים..מה אנו אמורים לעשות בנדון? אנחנו מבולבלים ומבוהלים מהמצב

שלום אלה, לא ברור אם בתך אכן מחפשת נתיב יציאה מהארון או לא, אך ברור שכדאי לשוחח איתה על כך, כדי שתרגיש חופשייה לבחון את נטיותיה בסביבה מכילה ומקבלת. אני מבינה את הדאגה והבלבול שלכם. זה לא תמיד קל לעיכול, ומחייב הסתגלות גם אצל ההורים. עליכם לזכור שעבור מתבגרת צעירה ומבולבלת הדברים קשים ומעיקים אף יותר, במיוחד כשהיא במחתרת. אני מאמינה שאם תשדרו לה זמינות ופתיחות, היא תצליח בסופו של דבר להביא את לבטיה גם בפניכם. ואם לא, יש לקוות שתנצל את המרחב הטיפולי לשם כך. השתדלו לא לתחקר את המטפלת, ולאפשר לשתיהן לשמור על מרחב הפרטיות המתבקש. ככל שהתקשורת והאווירה בבית יהיו פתוחות ומקבלות, כך גובר הסיכוי לשיתוף ופתיחות. ועוד משהו לסיום. אם אתם מרגישים נרעשים ומבולבלים (אמרת אפילו מבוהלים), תוכלו לשקול פניה לפסיכולוג קליני מנוסה, שיעזור לכם לעבד את הדברים (כולל רגשות של כעס ואכזבה) במרחב מוגן משל עצמכם, כדי שמול בתכם תוכלו להישאר אסופים ומכילים. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 6 חכמה ומקסימה. נגמלה מזמן אבל בלילה עדיין מפספסת( ועד גיל 5 ומשהו עוד ישנה עם טיטול בלילה כי תמיד פיספסה). יש לה בעיה שנמשכת כבר חצי שנה לפחות שהיא נשכבת או נשענת על משהו בתנוחה של רגל על רגל ולוחצת את כל הגוף במאמץ רב עד כדי הזעה ואודם בפנים וכל זה במשך דקות ארוכות, לפעמים אף חצי שעה..! כשאני שואלת אותה האם כואב לה היא עונה שהפיפי תקוע והיא לוחצת כדי לעזור לו לצאת. הסברתי לה שלא אמורים ללחוץ אלא להרפות וכך הפיפי יצא מעצמו ( בניגוד לצואה ששם צריך יותר מאמץ) אך זה לא עוזר. היו פעמים שאמרה לי שזה נעים לה לעשות כך אבל פעמים רבות מרוב מאמצים היא מתחילה לבכות וטוענת שהפיפי לא יוצא. לפעמים היא כבר עושה פיפי וגם אחרי זה היא שוב באותה פוזה בטענה שיש עוד פיפי בפנים. היתה פעם אחת שהיא טענה שהיא חוששת שיהיה בשרותים גוק אבל אחרי שהרגענו אותה שלא חהחו יותר כי ריססנו היא נרגעה ואמרה שזה לא בגלל הגוק אלא פשוט הפיפי לא רוצה לצאת ולכן היא לוחצת. רופא הילדים בדק וטען שזה התנהגותי ולא פיזי ושנזכיר לה ללכת יותר לשרותים אבל זה לא עוזר. יש פעמים שהיא עושה כרגיל אהל עדיין אין יום שהיא לא מתאמצת עד להזעה במשך דקות ארוכות. בגן היא טןענת שזה גם קורה לפעמים אך לעתים רחוקות ובדרך כלל החא עושה כרגיל בגן. מה זה יכול להיות? תודה

שלום שלומית, לא לגמרי ברור לי מה בדיוק קורה שם, בזמן המאמץ, ומה מניע אותה לכך. האם הפחד שיברח לה? האם התחושה המעיקה שיש לה פיפי שלא יוצא? האם היה איזה אירוע שבו עשתה פיפי וקרה משהו מביך? האם יכול להיות שמדובר בסוג של אוננות, אותה היא מגדירה כהתאמצות לעשות פיפי? יכולות להיות, כמובן, גם אפשרויות נוספות. בכל מקרה, אני מציעה להניח לה כאשר זה קורה, ופשוט להימנע מתגובה. תני לה להסתדר עם זה בכוחות עצמה, מבלי להתערב בכך. אם כל ההסברים הפיזיולוגיים נשללו, לא נראה כמו משהו שצריך לדאוג בגינו. מאחר שמדובר בילדה שכבר מבינה הסברים, אפשר לנסות לנצל את המצב ולהסביר לה על משק המים בגוף, על שלפוחית השתן שמפנה נוזלים מיותרים מהגוף, ועל הדרך שלנו להפעיל אותה ולשלוט בה. יתכן שבמהלך השיחה איתה יתברר לך משהו חדש, אולי סוג של אמונה או מחשבה שיש לה בנושא, אשר נחה תחת ההתנהגות הזו. בברכה ליאת

תודה על המענה, הסברתי לה על משק המים בגוף ועל המשתמע מכך. ממה שנראה לי היא לא מתאפקת אלא רוצה שהפיפי כבר יצא ןהוא לא יוצא ולכן היא מתאמצת כל כך. היו פעמים שהיא טענה שזה נעים לה אז אופציית האוננות עלתה לי בראש, הבעיה שבהתחלה היאטוענת שזה נעים ואחר כך מרוב מאמץ והזעה היא מתחילה לבכות. הרבה פעמים התעלמתי מהנושא אבל אז היא בעצמה מתחילה לבכות מזה ואז אני לא יכולה להתעלם כי היא זקוקה לתמיכה ועזרה. לא יודעת אם זה קשור, יש לה הרבה זמן תולעיםוהיא מסרבת לקחת תרופה כי זה מגעיל אותה( הטעם), זה מציק לה רק בלילות והמאמצים הם יותר ביום.

בעניין מה שכתבתי. תודה

שלום שלומית, מציעה לפנות לפורום ההרטבה, ולראות אם יש לד"ר קושניר רעיון. הנה כאן - http://www.doctors.co.il/forum-2933 בהצלחה ליאת

אני נכדה בת 18 המתגוררת קרוב לשנה אצל סבתי. הורי מתגוררים בשכירות וביתם קטן. בקרוב נעבור לבית גדול. לפני כחודשיים סיפרה לי סבתי כי היא גילתה שסבא בוגד בה. ולפני שלושה שבועות החלו טיפול זוגי. אני חיה בביתם וערה לשיחות שמתקיימות ביניהם וכן סבתי משתפת אותי בתחושותיה הקשות. יצויין כי סבי עובד ובעוד כשנתיים יצא לפנסייה. סבתי שימשה כמשפחה אומנת מזה כ 17 שנה ולפני כשנתיים ניטל ממנה הטיפול בילדים בשל "אי כשרותה לכך". עובדה זאת בפני עצמה מערימה קושי רב על תחושות פגימות של סבתי וחוסר ערך. סבתי כיום מטפלת בנכד אחר בן שנה עד לסוף השנה הלימודית. כל יום מתקיים ויכוח בין סבי וסבתי ועולות שאלות על המשך החיים יחד. וכן שאלות על ה"צלע השלישית". סבי מתייסר כל פעם מחדש בויכוחים נוקבים כאלה. בשיחות עם סבתי עולים תחושות אשמה קשות, חוסר ערך, ניחתות ופגימות. חוסר משמעות בחיים. ניראה לי כי מתגלים סמפטומים דיכאוניים בינהם הדוניזם, מצב רוח ירוד, העדר אנרגיה, עייפות, חוסר שינה, חוסר תיאבון. היא איננה רוצה להיפרד מסבי אך מאידך קשה לה לחיות עימו והיא אומרת שהבית והאווירה בו כבויים. אנא סייעי לי כדי שאוכל לסייע לה .תודה מראש

שלום רב, אני בטוחה שקשה מאד להיקלע אל תוך קונפליקט זוגי, במיוחד כאשר בני הזוג הם חלק מהמשפחה ואהובים עלייך כל כך. ובכל זאת, למרות (ואולי בגלל) הקירבה, לא תוכלי לקחת עלייך את תפקיד ההצלה. אני משוכנעת שמי שכן יוכל לעזור, הוא גורם ניטראלי ומקצועי, שיסייע לסבתא להתמודד עם האתגרים שנחתו עליה שלא בטובתה. לכן, אני מציעה לך לבקש מסבתא למצוא לעצמה מטפל/ת מנוסה, ולשחרר אותך מהצורך לייצר עבורה פיתרונות. כך תסייעי לה למצוא את העזרה המתאימה, ותשמרי על עצמך כנכדה אהובה ואוהבת של שניהם. בהצלחה ליאת

שלום רב! אנחנו הורים לתאומים בני ארבע עוד מעט בן ובת. ילדנו ילדים מלאי אנרגיה אהובים על סובביהם ונבונים מאוד. מאז שהם נולדו הם התרגלו להיות יחדיו גם בשעת האמבטיה ולא פעם גם בשירותים. מאז שהם התחילו לגלות ענייו באברי המין לימדנו אותם שלכול אחד יש אזור פרטי שלו שרק לו מותר לגעת ולאף אחד אחר לא. בחצי שנה האחרונה היו להם כמה תקריות "משעשעות" שהם נגעו אחד בשני וזה מאוד שיעשע אותם ואנחנו חזרנו ואמרנו שזה אסור. ילדיי אוהבים לרוץ ערומים אחרי האמבטיה או בבריכה הביתית להראות את איבר מינם ולעשות את ריקוד הטוסיק. לאחרונה אסרנו עליהם ללכת ערומים בבית אלה רק עם תחתונים בכדי להמעיט את התקריות והמגעים בינהם וגם בעצמם. הסברנו שמותר לדעת בגופנו שאנו לבד במיטה או באמבטיה. זה נושא שכול כך קשה לדבר עליו.הסכנות שהסביבה מנדבת לנו רק מעמיקות את הפחדים. מצד אחד אתה מנסה להציב לילד גבולות ברורים ומצד שני אתה מפחד לפגוע להם במיניות. מהי הדרך הנכונה למנוע מהילדים שכבר לא פעוטות יותר, לגעת באיברי המין של אחיהם? או אולי גם של אחרים? יש דברים שקורים בגן וזאת לאור הסיפורים שאנו שומעים בבית ודיברתי עם הגננת על כך. אני מאוד מוטרדת ומפחדת שיש דברים שאולי משפיעים עליהם ואין לי שליטה על זה. כמו כן לאחרונה הם מתחבאים ועושים דברים אסורים בסתר. אשמח לדעת כיצד עלינו להתמודד עם זה ולהעביר את המסר לילדים ללא כעס והענשה כי לאחרונה יצא שהגבנו בצורה חריפה בעיקר מכיוון שאין לנו את הכלים הנכונים להתמודד עם זה. אשמח לכול תשובה שהיא תודה.

אלונה שלום, ראשית אני מאוד תנצל על העיכוב במענה לשאלתך. סקרנות מינית מופיעה בקרב מרבית הילדים כחלק מתהליך התפתחות נורמטיבי. הנגיעות שאת מתארת הן חלק ממשחק הנובע מסקרנות טבעית. חשוב להמשיך וללמדם כי מדובר במקום פרטי, להציב גבולות ברורים ולהפריד ביניהם, בלי כעס, כאשר אתם עדים למשחק מן הסוג הזה. חשוב גם להזכיר לעצמכם כי מדובר בהתנהגות נורמאלית אשר אינה מעידה על פגיעה או הטרדה מינית מכל סוג שהוא. בהצלחה, אמיר.

פרופסור ראובן צבי פוירשטיין, איש האמונה והחסד, המחנך הגדול, האיש שנסך תקווה וסייע לרבים כל כך לממש את עצמם מעבר לכל גזרה והגדרה, הלך לעולמו, אך רוחו כאן, ודרכו ממשיכה. האמונה וההבנה כי האדם הוא בעל כושר השתנות חוצה עמים וגבולות, שיטתו של פרופ' פוירשטיין נלמדת ומיושמת על ידי מורים ומחנכים בעשרות ארצות. עוד ועוד אנשים נעזרים באמונתו האדירה של פרופ' פוירשטיין ובכלים שפיתח ומממשים את יכולותיהם. תלמידים, חברים, שותפים לאמונה ולדרך, וכל מי שמבקש לתמוך בהמשך פועלו המבורך מוזמנים לעצרת הזכרון שתערך במלוא 30 יום לפטירתו של פרופ' פוירשטיין. העצרת תערך ביום שני, ד סיוון תשע"ד ה- 2.6.14 באולם אוסישקין בנייני האומה ירושלים בשעה 18:30 https://www.facebook.com/events/299319566893478/?context=create&ref_dashboard_filter=upcoming&source=49

שיטתו ותלמודו של פרופ' פוירשטיין, משפיעה, נלמדת ומיושמת בעבודה עם ילדים ומבוגרים ברחבי העולם, פועלו רב השנים ראוי לכל הערכה.

שלום, יש לי ילדה שאוטוטו חוגגת 8 בעזרת אחיותיי הכנתי לה יומולדת ספא. ממש הפקה. אבל!! הילדה הזאת מאוד מתסכלת. מילדה טובה ומקשיבה היא הפכה בשנתיים האחרונות לילדה צעקנית וכחנית בוכה...וחצופה!!! היא מוכנה לשתף פעולה רק כשהיא יוצאת נשכרת ממשהו. זא אם לא מבטיחים לה משהו כדי שתעזור תעשה שיעורים תדבר יפה תתנהג יפה. היא פשוט לא מוכנה!! היא צועקת. מתווכחת על כל מילה. מתחצפת. בוכה. החיים שלי איתה הפכו לקשים מאוד. כבר אין לי כוח להיתמודדות הזאת. כי אני כל הזמן מדברת וכל הזמן מסבירה. והיא בשלה. כאילו היא חיה לבדה על הכדור. ומי שמסביבה רק צריך לתת ולתת ... אני כבר לא יודעת מה עוד לעשות. עונשים לא עוזר היתעלמות לא עוזר דיבורים לא עוזר הלימודים שלה ירדו. החוצפה עלתה. הבכי והויכוחים גם הם עלו. מה לעשות? איך לעשות?? מתוסכלת וכואבת

שלום לך, ראשית, סליחה על העיכוב בתשובה, ועל כך שחיכית יותר מהרגיל. ולעצם העניין - את יודעת, במובן מסויים כל הילדים - ובעצם כולנו - מוכנים לשתף פעולה כאשר יש שכר או תגמול כלשהו על המעשה. מה שקורה אצלכם, הוא למעשה התפתחות לא מוצלחת של מערך התגמולים שנוצר בבית. הילדה שלך למדה שאין קשר בין התנהגות לתוצאה: היא מקבלת הכל, כל מה שהיא רוצה, ללא קשר להתנהגותה, טובה או רעה. הנתינה האינסופית שלך, לימדה את בתך את השיעור החשוב ביותר בכלכלה: מה שניתן בשפע, ערכו יורד! בדומה, גם את עצמך, הופכת "מצרך זול", בהיותך נותנת את עצמך בשפע ובכל תנאי. לכן, המשימה החשובה שלך היא להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול. עלייך להחזיר לעצמך את היכולת לעמוד מולה כדמות סמכות חזקה ועקבית, וזאת יש לעשות ברגישות נחושה, ללא עונשים וללא פרסים. כאשר את מבטיחה לה תגמולים בתמורה להתנהגות כזו או אחרת, את מעודדת אצלה אוריינטציה של מו"מ או וויכוח. אם את רוצה לתגמל אותה על התנהגות טובה עשי זאת ***לאחר*** מעשה, ואל תכריזי על כך מראש. בדומה, אל תאיימי בסנקציות מראש. כאשר היא מדברת או מתנהגת כלפייך בחוסר כבוד, דאגי להתרחק ולנהוג בה קרירות, כפי שהיית עושה לו חברתך לעבודה הייתה מתנהגת כך כלפייך. אם להודות על האמת, אני חוששת שתתקשי ליישם את התהליך בכוחות עצמך, וממליצה לך בחום להיעזר בפגישה או שתיים של הדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לחזק אותך ולתת לך כלים יעילים לעמוד במשימה. עד אז, הפסיקי עם הפרסים והמתנות, שכן הם תורמים לחיזוק הדפוס התובעני וחוסר הכבוד כלפייך. יש עבודה! בהצלחה ליאת

שלום לכם.. זקוקה לייעוץ.. בני בן 15 הובחן עם בעיות קשב והתחיל לקבל ריטלין שלדברי המורים גורם לשיפו מה, אך הוא סובל מסף תיסכול נמוך שמתבטא בעיקר במבחנים.. אם ניגש למבחן וראה שאלה או סעיף שאינו יודע את התשובה הוא נשבר ומיד נותן דף ריק למורה בתוספת הערות כמו אני לא יודע כלום, לא מבין, .. וכו.. איך אני יכולה לעזור לו במקרים כאלו.? תודה מראש

שלום בת חן, האם הילד עבר אבחון פסיכודידקטי? אם לא, אני מציע לגשת בזמן הקרוב ולבצע אבחון כזה. אם כן, חשוב להתייחס להמצלצות האבחון ולהעבירן לבי"ס. מעבר לזיהוי הפרעת הקשב, אבחון פסיכודידקטי מעניק הבנה רחבה יותר של הקשיים הספציפיים של הילד, המלצות לטיפול והתאמות באם יש צורך. את יכולה להעזר ביועצת בית הספר, לקבל הנחיות כיצד ואיפה לבצע את האבחון. בברכה, קובי

שלום רב.האם נתקלתם אי פעם בתופעה של פוביה מפני אדם אחר? בני בן השמונה פיתח בשנה האחרונה סלידה והימנעות מוחלטת מקשר עם אחיו הצעיר.לא מסוגל אפילו לשאת את מראהו.בכל שאר התחומים תפקודו מיטבי.נמצא בטיפול פסיכולוגי. אובחן בשניידר ונשלל אוסידי .נאמר לנו שמדובר בפוביה ספציפית.עקב חוסר מוטבציה הטיפול ההתנהגותי אינו מניב פרי.כך גם טי]ול תרופתי.(פרוזאק). יש לציין כי מאז ומתמיד לא היו בין הבנים קשרי קירבה אולם רק בשנה האחרונה הדברים החמירו בצורה קיצונית.הבית שלנו הוא בית אוהב והקשרים פתוחים וחמים ואף אנחנו ההורים מצויים בהדרכת הורים אבל בפועל אין שום שינוי במצב הבן וההימנעות שלו מכל היבט של קשר עם אחיו הולכת וגוברת.

שלום יעל, אתם מוקפים באנשי טיפול שמכירים אתכם ואת ילדיכם מקרוב. אני מבין שהפנייה לפורום נובעת מתחושת התקיעות וחוסר האונים (שהיא מנת חלקו של כל טיפול פסיכולוגי מוצלח), אך איני חושב שעל סמך תיאור חלקי של תופעה מורכבת אוכל לתת תשובה טובה ומדויקת יותר מאנשי המקצוע שעובדים אתכם. אתם מתמודדים עם תופעה לא פשוטה וכאובה, חשוב שתבואו עם השאלות החשובות האלו אל הגורמים המטפלים. בברכה, קובי

שלום, יש לי בן בן 2 ואשתי בהריון עם ילדנו השני. יחסינו מדרדרים ואני שוקל גירושין. אנחנו גרים בזכרון יעקב קרוב להוריה (מרחק הליכה). אני עובד באיזור תל אביב ולאחר הגירושין אני מאמין שאעבור דרומה ואתקרב לעבודה. אני שוקל מה האפשרויות מבחינת משמורת על הילדים. אני מאוד אוהב את הילד ולכן אני מאמין שארצה להיות קרוב לשניהם אבל בכל זאת אני לא רואה מצב שלא אעבור דרומה יותר, כי העבודה שלי תלויה בזה. מאוד מפריע לי הרעיון שהם יהיו קרובים לאמא ולהורים שלה ויאבדו איתי קשר עקב הגיאוגרפיה. האם ילדים בגיל כזה חייבים להיות במשמורת בלעדית אצל האם ? האם ניתן לעשות משמורת חלקית בחלק מהשבוע ? האם ניתן להחליף לסירוגין בין הורים ? האם הגיוני להפריד בין הילדים ? אני שואל מנקודת מבט פסיכולוגית עבור הילדים. בתודה מראש

שלום דני, עד כמה שאני יודע (כאמור אינני עו"ד), עד לגיל 6, חלה חזקת הגיל הרך. מה שאומר, שבהנחה וזה לא נוגד את טובת הילדים החזקה האוטומטית היא של אמם. טובת הילדים היא הגורם המכריע בכל השאלות שאתה מעלה. אני מאמין שהפרדת הילדים נוגדת את טובתם, כמו גם חלוקה לתקופות. ילדים זקוקים ליציבות, לשגרה מסודרת ועקבית. במצב האופטימלי, אופן החלוקה, תדירות המפגשים וכו', יכולים להיקבע מתוך תהליך של שיח מכבד והסכמות בין בני הזוג. חלוקת שווה של שהות הילדים בבית האם והאב היא אפשרית, אך לשם כך עליכם להתגורר מספיק קרוב כדי לאפשר להם הגעה למסגרות החינוכיות שלהם. אם עוד לא ניסתם, ועוד יש בכם תקווה שניתן לשקם את היחסים, אולי כדאי לשקול טיפול זוגי? בכל מקרה, אם אתם מחליטים להתגרש אני מציע להתייעץ עם פסיכולוג ילדים כדי שתוכלו לבצע את המהלך עם מינימום פגיעה בילדים. לדעתי, כל החלטה הבנויה על הסכמה והתחשבות הדדית טובה ועדיפה על פני שיח כוחני והתנצחות אין סופית. בברכה, קובי.

שלום, יש לנו בת מקסימה ומאוד ורבלית ואינטליגנטית בת כמעט שלוש. היא אומרת לי (אבא) כמה פעמים ביום "אני אוהבת אותך אבא", אומרת שהיא אוהבת את אח שלה (בן שנה וחצי), אומרת שהיא אוהבת את הכיסא האדום החדש שקנו לה... רק לאמא שלה היא דואגת להגיד פעם בכמה ימים "אני לא אוהבת אותך. אני אוהבת רק את אבא", ומרשה לעצמה גם לתת מכה לאמא. אמא מגיבה באיפוק, אומרת "זה מעציב אותי לשמוע אבל שתדעי שאני מאוד אוהבת אותך". גם אני דואג להגיד לה שזה לא יפה להגיד דבר כזה לאמא, ושאמא שלה אוהבת אותה מאוד, וגם שאסור להרביץ בשום פנים ואופן לאף אחד, בטח לא לאמא. איך ניתן לשנות את המצב הזה? האם צריך להגיב בצורה אחרת? תודה, אורי

שלום אורי, אני מבין את התחושות הלא נעימות שהתנהגותה מעוררת בכם, אך אני חושב שחלקן המכריע נובע מפרשנות לא נכונה שלכם את הסיטואציה. כשילדה משתמשת באלימות (לא משנה כלפי מי) יש להציב לה גבול, לומר שזו התנהגות שאינה מקובלת ולהציע לה תגובה חלופית. כשהיא אומרת שהיא אינה אוהבת את אמה, אתם מעניקים למילים שלה פרשנות ששייכת לעולם המבוגרים, אתם מגיבים מתוך המקום הזה ומגדירים את זה כ"חוצפה". הילדה מזהה שזה נושא רגיש, מעורר אתכם לתגובה ומעניק לה תשומת לב. במקום זה, אני מציע לא להיכנס לעימות, לומר משהו בסגנון של "את חופשיה להחליט את מי את אוהבת ואת מי לא, אמא בכל מקרה תמיד תאהב אותך". לא לנזוף בה, לא לבקר אותה ולא לעורר בה אשמה. ככל שאתם תתייחסו לזה ברצינות ובחומרה, כך היא תמשיך בהתנהגות הזו. פשוט להרפות... חשוב להבין שזה שהיא אומרת שהיא אינה אוהבת את אמא, לא אומר דבר על רגשותיה כלפיה. באופן כללי אני מאמין שהמרחב הרגשי של ילדינו הוא מרחב פרטי ואוטונומי. אנחנו יכולים לדרוש מהם לציית לכללי התנהגות מסוימים, אך לעולם לא נוכל להחליט עבורם אם להרגיש רגש כזה או אחר, בדיוק כפי שאף אדם לא יכול להחליט זאת עבורנו. (ושוב אני מאמין שלמרות ההצהרות שלה היא אוהבת את אמה). בברכה קובי.

אשמח מאוד לקבל תשובה, אנחנו ממש אובדי עצות...

שלום רב! בני בן 9 תמיד היה רגיש מאד מאד מחובר לצד הנשי שבו -תמיד היה שם לב לבגדים לאיפור שלי ותכשיטים שלי. כמו כן הוא עסוק מאד בעניין יופי שלו - שמתי שניסה איפור שלי בטענה שרצה להיות יותר יפה.הוא כל הזמן משחק רק עם בנות ומתנהג בצורה לא הכי גברית.הוא רוקד ריקודים סלוניים ומאד טוב בזה.האם התנהגותו מצביעה על נטיה הומוסקסואלית או ורנסג'נדרית ?????? אפשר לעשות משהו בנידון??? כי הילדים מאד אכזריים כשהם מגלים משהו שונה וכל הזמן מכנים אותו בשמות לא הכי נעימים.מצפה לתשובתך בכליון עיניים. ד.

שלום , אין הרבה מה לעשות כאשר הילד מגלה נטייה עקבית לפעילויות נוגדות-מגדר. רוב הילדים לומדים להצניע בשלב כלשהו את ההעדפה הזו, כדי להימנע מלעג ודחייה. חשוב שבסביבה המשפחתית והביתית הילד יחוש אהוב, בטוח ומוגן, ושאתם תקבלו אותו כפי שהוא. רק עם הזמן וההתבגרות אתם תדעו האם מדובר בהעדפה מינית או לא. בברכה קובי

גם לי יש ילד בגיל הזה עם התנהגות דומה, אשמח אם תרצי לשוחח, אם כן כיתבי לי בבקשה תגובה .

אשמח מאד לשוחח בנידון עימך

בני בן 3.5, עם עיקוב בדיבור עקב שמיעה לקויה. עבר ניתוח כפתורים לפני חצי שנה וכעת מטופל אצל קלינאית תקשורת. כיום מתקדם נהדר ולומד את השפה... אך מה שמפריע לי, שהוא מעולם לא אמר לי "אני אוהב אותך"

שלום דינה, הרגע לו את כל כך מצפה, הוא אחת המתנות היפות שהעניק לנו העולם הזה. הרגע בו הילד מבטה את רגשותיו במילים ברורות ומרגשות כל כך. אני מבין את הקושי, אך למרות זאת, ישנן כל כך הרבה דרכים בהם ילדים מביעים אהבה- בחיבוק, במבט, במגע ולפעמים גם בבכי. אני מאמין שזה רק עניין של זמן וגם הרגע לו את מייחלת יגיע. במקרה שלך, רגע זה יהיה מרגש עוד יותר משום שהוא יסמל הישג חשוב של אם אוהבת המשקיעה ומטפלת בבנה. כמו בכל דבר בחיים, הקושי מעניק לרגע משמעויות עמוקות ומרגשות שאינן מובנות מאילו. עוד קצת סבלנות, והרבה אהבה. קובי

שלום, בני בן 8 התחיל לפני כחודש להתעורר בלילה. בהתחלה זה היה פעם אחת בלילה, אבל בשבוע האחרון המצב החמיר ועכשיו זה קורה 10-15 פעמים בלילה. זה מתחיל בשעה בערך 11:30, הוא מתחיל לבכות, לבעות עם הרגליים,ת ממלמל משהו, מתהפך הרבה פעמים....כעבור דקה או 2 הוא נרדם. ואז אחרי 10 דקות הכל מתחיל מהתחלה...זה נמשך בערך שעה-שעה וחצי.......בבוקר הוא לא זוכר כלום.... מה זה יכול להיות? ולמי פונים ואיך מטפלים בזה? אנחנו די מדוכאים מהמצב...... תודה

שלום, מה שאת מתארת מתאים לתופעה הנקראת ביעותי לילה. בניגוד לסיוטי לילה, הביעותים מתרחשים לרוב בחלק הראשון של הלילה כפי שקורה אצלכם. לרוב, הילד לא זוכר דבר מזה בבוקר, ואין כל צורך להזכיר לו את אשר אירע בלילה. הרצון לבדוק עם הילד אם הוא זוכר מה קרה בלילה הוא טבעי, אך לרוב הוא רק מגביר את המתח ולא מסייע לו. בתקופה כזו חשוב להקפיד על שיגרת השכבה, ועל שעות שינה מספקות לילד. מחסור בשעות שינה עלול להגביר את התופעה. בזמן הביעות אפשר לשבת לידו תוך התערבות מינימאלית במתרחש. במקביל, אתם יכולים לבדוק אם חל שינוי התנהגותי בגן או בבית, האם יש נושאים המטרידים את הילד. אני אומר זאת למרות שבדר"כ ביעותי לילה לא מבטאים מצוקה הנובעת מהיום יום. אם התופעה נמשכת, או אם היא משפיע על זמן הערות של הילד, אתם יכולים לפנות לפסיכולוג ילדים קליני להתייעצות נוספת. בהצלחה, קובי

שלום.בני בן 10, בן יחיד.אני חד הורית. תלמיד טוב וגם יש חברים.אח"צ מעדיף צפייה במחשב על פני כל דבר אחר.אבל זה במקום להיפגש עם חברים מדי פעם.בד"כ צופה במחשב שעתיים ביום אח"צ.[ביום חופשי כל הבוקר הוא על המחשב אפילו 6 שעות וזה מתסכל אותי]. וכאשר הוא מסיים עם המחשב , זה בד"כ ב-8 בערב, אז פתאום הוא נזכר בכל מיני דברים שיש לו לעשות, לעדכן אותי על ביה"ס , לשחק קצת, לדבר איתי , לקרוא וכו' ולקראת 9.5-10 בלילה הוא במיטה.כל ערב כזה נגמר בכך שאני מתרגזת עליו וחבל לי שהוא צריך לישון באוירה של רוגז.אני סיכמתי איתו שבשעה 8.15 שיהיה במיטה,אבל זה קשה לבצע כי כמו שאמרתי המחשב תופס את רוב זמן אחצ שלו, ולפעמים הוא נזכר ב-8.15 שהוא שוב רעב או שרותים או נזכר במשהו שהוא חייב לעשות וכך עובר הזמן לכיוון 9 ויותר. וקשה לו להתעורר בבוקר.ביום עמוס כשיש לו חוג או ללמוד למבחן אני לא מאפשרת לו לראות מחשב הוא מאוד מתוסכל.ולעתים גם ביום כזה הא רואה מחשב כי זה עוזר לו קצת להירגע.את רוב זמנו החופשי מעביר מול המחשב, חוץ מחוגים ומידי פעם חברים.כיצד להתנהל איתו בעניין המחשב?ולעזור לו לישון בשעה מוקדמת יותר?הוא גם לא מחליף לפיגמה/מתרחץ/ומתארגן לשינה אם אני לא אומרת לו כמה פעמים כל דבר וזה כמובן מביא אותי לרוגז, וכך עד שהוא ישן אני לא יכולה להתפנות לדברים אחרים כי הוא לא יזוז מעצמו.מה את מציעה?

שלום, נדמה לי שהשאלות שאת מעלה כאן נוגעות יותר בשאלת הצבת גבולות לילד ופחות בזמן המחשב שלו. מהתיאור שלך זה נשמע שכשאת מציבה גבול ברור הוא עוזב את המחשב ואז מתחיל את המשא ומתן הלילי ... ברמה ההתנהגותית אני מציע לבנות לוח זמנים חדש וברור לפיו הילד הולך לישון בשעה שאת רואה לנכון. המחשב כשלעצמו אינו הבעיה , חשוב להבין את הסיבות בגינן הילד מעדיף לבלות מול המחשב ומה הוא עושה בזמן הזה. אם המחשב מהווה מפלט מסיטואציות חברתיות בהן הוא מתקשה אז הפתרון לא יגיע דרך צמצום זמן המחשב. במקרה כזה צמצום הזמן הזה רק יכול להגביר את החרדה והתסכול, ליצור נקודות עימות נוספות ולהגביר את המתח בקשר שלכם. אפשרות נוספת היא שיש לילד דיי זמן לבילוי עם חברים, כך שאת שארית הזמן הפנוי הוא מעדיף לבלות מול המחשב. במקרה כזה ובהנחה שהתכנים אליהם הוא נחשף תואמים את גילו, אני לא מוצא סיבה לדאגה. הבנת הסיבות חשובה כדי שתדעי במה והאם הילד זקוק לעזרה. החשוב הוא, שתציבי את הגבול באופן שלוקח בחשבון את שאר המטלות (אולי להקדים חלק מהן כך שיבצע אותן לפני שהוא מתיישב על המחשב), את הזמן המשותף שלכם ואת שעת השינה. בהצלחה, קובי

תודה רבה ! עזרת לי למקד את העניין .

ביתנו בת חמש וחצי, ילדה שמחה, חכמה, מדברת בשטף מגיל צעיר, משתוללת עם אחותה, מסתדרת עם חברים בגן, אבל ביישנית בכל מיני סיטואציות. כאשר מגיעים לביקור אצל הסבא והסבתא היא לא אומרת שלום. כאשר נותנים לה משהו היא לא אומרת תודה ונצמדת לאחד ההורים. כשהולכים ממקום מסוים היא לא אומרת להתראות. אם היא נשארת אצל הסבתא כמה שעות היא נפתחת ומדברת וצוחקת ומשחקת בצורה נהדרת. אנו הסברנו לה כמה פעמים שצריך להיות מנומסת ולהגיד שלום, תודה, להתראות כו'. גם בגן במהלך הארוחות כששואלים אותה מה היא רוצה לאכול, היא לעיתים לא עונה. כשאנו שואלים אותה לאחר מכן למה זה ככה, היא אומרת שהיא מתביישת, או כל מיני סיבות אחרות, כמו שהיא לא יודעת את השם של המאכל שאותו רצתה לבקש. היא מבקרת אצל חברות אחרי הגן וגם מסכימה שהורים אחרים יאספו אותה מהגן אל חברה. אבל כשאנחנו באים לאסוף אותה וההורה שאסף אותה שואל אותה שאלה, היא לא עונה. התגובה של ההורה היא בדרך כלל, משהו בסגנון "אה היא לא מדברת"... חלקם פשוט לא מציקים לה, וחלקם מעירים הערות. אצל הסבא וסבתא מצד אחד מעירים לה הערות בצחוק כמו, "מה, את עדיין לא יודעת לדבר", וזה חוזר על עצמו בכל ביקור. אצל סבא וסבתא מצד שני, הם לא מסכימים בשום אופן למצב ובכל פעם יוצרים ויכוח סביב זה, וטוענים שאנחנו לא מחנכים את הבנות שלנו. כמו כן, מתנים מתן ממתק באמירת תודה, אבל היא לא אומרת תודה ולא מקבלת את הממתק ולעיתים בוכה. הם לא מפסיקים להגיד לה שזה לא מנומס ושהיא חייבת להגיד שלום ולהתראות, והיא רק נצמדת אל הרגליים שלנו ומחכה שנלך. הדבר חוזר על עצמו כבר חודשים רבים. לסיכום בתנו מקבלת הערות אין סוף מהסביבה הבוגרת על זה שהיא ביישנית ולא מדברת ומואשמת אין סוף בזה שהיא לא מנומסת. וגם כלפינו יש ביקורת מצד הסבא והסבתא. אודה לעזרתכם, מה להגיד לביתנו, ומה להגיד למבוגרים שלא מרפים מהעניין.

שלום, ביישנות היא תכונת אישיות די יציבה שמלווה את האדם במידה זו או אחרת כל חייו, ואינה מעידה על בעיה פסיכולוגית או "חינוכית". לרוב, קיימת רתיעה ראשונית ממצבים ואנשים זרים, אך הקושי מתפוגג תוך זמן מה, והילד מפשיר ומצליח לתפקד היטב. כפי שאתם מתארים, כאשר היא נמצאת מספיק זמן בסביבה בטוחה ומאפשרת, היא מצליחה להיפתח ולהשתחרר. הביישנות יכולה להתמתן עם השנים, בעיקר אם הסביבה לא עושה מזה עניין גדול. חשוב להסביר לסביבה שתגובותיה אינן נובעות מזלזול או חוסר כבוד, אלא מתוך קושי ממשי להתמודד עם הסיטואציה. נסו לא להתרגש במצבים האלה שהיא לא אומרת "שלום" או עונה על שאלה שנשאלת, והקדישו לכך מינימום תשומת לב. גם הסברים לגבי הצורך להיות מנומסת כנראה לא יועילו, מהסיבה הפשוטה, שזו כנראה לא הבעיה שלה. אני מציע להכיר בכך שבתכם ביישנית ולאפשר לה את מידת הפתיחות והקרבה שהיא מסוגלת לחוות בכל רגע נתון. אם תראו שהביישנות פוגעת משמעותית ביכולתה לתפקד בחיי היומיום (מה שלא נראה לפי התיאורים שלכם כרגע), פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. לגבי הסבים, נסו לגייס אותם להיות "בצד שלכם" ולא "נגדכם". שתפו אותם במידת האפשר בקושי שהילדה חווה בסיטואציות שונות, הסבירו להם שלא מדובר בסוגיות חינוכיות אלא רגשיות ועמדו על כך שינתקו את הקשר בין אמירות תודה ושלום למתן תגמולים ופיצויים. חשוב לעודד אותם להמשיך להתעקש עליה ולהעניק לה תשומת לב כמו לשאר הנכדים. בהצלחה, קובי

תודה רבה על התשובה המפורטת!

שלום ליאת/קובי, מקווה מאד שתוכלו לעזור לעזור לי כי אני אובדת עצות. בני בן 5 וחצי נבון ומקסים נוהג בחודשים האחרונים "לגנוב" כסף שמוצא בבית ורץ מיד לקופה ומחביא שם. ניסית בכל מיני דרכים לשוחח אתו ולהסביר את חומרת מעשין- מבטיח ש"ישנה" את התנהגותוץ אך לצערי הענין חוזר על עצמו. מה לעשות ????? יש לי עוד בת (תאומה שלו) שאינה עושה דברים כאלו אך אני פוחדת שתלמד ממנוץ תודה על ההקשבה , דנה

שלום דנה, לצד ההסבר החינוכי החשוב, אני חושב שכדאי לנסות ולגשת לתופעה גם מכיוונים אחרים. כלומר, לנסות להבין מה מניע אותו להתנהג באופן הזה שוב ושוב, על אף האיסור הברור והגבול שאת מנסה להציב. החל מהסיבות הפשוטות כמו בשביל מה הוא חוסך? מה הוא חושב ומרגיש כשהוא מבצע את ה"גנבות" הללו? מדוע הוא בוחר בגנבה על אף האיסור הברור? מה הוא חושב שאתם מרגישים כשהוא עושה זאת, או איך הוא היה מרגיש לו היו לוקחים מכספו ללא ידיעתו? האם הוא מפצה על תחושת חוסר? וכד'. לפעמים, כשאנחנו מתקשים להכחיד התנהגות שעל פניו היא שלילית, אנו יכולים לעצב אותה לכיוונים נורמטיביים ואדפטיביים שגם יסייעו לו בהמשך. כך לדוגמה, אם מדובר בילד עם שאיפות, אסרטיביות ומודעות לכסף, אפשר לסייע ולחשוב יחד איתו על דרכים חלופיות דרכן יוכל להגשים את המטרות שלשמן הוא גונב. אם דרך דמי כיס, או דרך תגמול על פעולות שונות או כל דרך יצירתית אחרת. בברכה, קובי.

שלום , יש לי ילדה בת 5 שעד עכשיו היתה די בסדר עם חברים ובזמן האחרון התחילה להתבודד בגן להיות לבדה בחצר ,שאני שואל אותה היא אומרת שככה היא מעדיפה אבל אני לא חושב שזה נכון ף , כל פעם שיש חבורה גדולה של ילדים היא נרתעת וזזה הצידה וגם שונאת משחקי תחרות . האם זה טבעי או צריך לבוק טיפולית את הדבר ?

שלום, הימנעות מתחרות יכולה להעיד על תחרותיות גבוהה, רגישות, קושי בעמידה מול גבולות, קושי בוויסות רגשי וכד'. בגילה הצעיר יכולות להיות תקופות בהן הרגישות הזו עולה ויורדת והן לא בהכרח מעידות על קושי או בעיה מהותית. לצד זה, אני מציע למקד את תגובותיכם בתהליך, בדרך ובהשקעת המאמץ ולא במבחן התוצאה. זה מתחיל בדברים הקטנים בבית ועובר הלאה להתנהלות החברתית. אל תבקרו אותה ואפשרו לה לבחור במה לקחת חלק. עודדו וחזקו אותה על הדרך ועל הניסיונות שלה להתמודד. כשקורה מקרה כזה אתם יכולים לומר משהו בסגנון של "להפסיד זה באמת לא נעים ומאכזב, אך בכל פעם שאת מנסה את משתפרת וזה מה שחשוב". תמשיכו לעקוב כדי לראות אם ההימנעות שלה מתרחבת. בברכה, קובי.