פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב שמי הוא תהל ואני אמא ל תאומים בני שנה וחצי וילדה בת שלוש. הילדה בגן עד 16:30 והתאומים בבית עם אמא שלי. אני חוזרת בסביבות 16:00 ומשם מתחיל הבלאגן... אני נקרעת בין המשימות בבית והילדים. מאוד חשוב לי להשקיע ריגשית בהם אבל אני לא מצליחה "להתפצל" מאוד קשה לי לעשות פעילות משותפת בגלל הפרש הגילאים. אחרי ארוחת הערב בכלל מתחיל הכאוס, התאומים שאחרי מקלחת נכנסים לאווירת שינה בסביבות 7, כאשר אחד מהם נרדם לבד והשני צורח בכל פעם שאני זזה ממנו וככה זה גם בלילה, במקביל הגדולה שישנה צהריים בגן משתוללת ומאוד מקשה בהרדמת הקטנים וכמובן שהיא צודקת כי גם היא רוצה תשומת לב. איך אני משלבת ביניהם ועונה על הצרכים שלהם והכי חשוב איך אני יוצרת אווירה רגועה בשעת השינה. אשמל לקבל את דעתכם תודה מראש

תקשיבי,זו תקופת השרדות.עוד מעט יהיה יותר קל.הפתרון החלקי הוא-עזרה!!!איפה בעלך בערב בזמן ההשכבות?אולי יהיה לך נוח יותר להכניס את התאומים למסגרת ואז אימא שלך תוכל לעזור לך בשעות הכי קשות ואז תהי פחות לחוצה ופחות מתוסכלת?לחץ מטורף,תסכול ובכי מתמיד ברקע זה מתכון בטוח להסתבך עוד יותר.זכרי שילד בוכה כי זה דרך שלו לבטא המון דברים וזה לא אומר שהוא מקבל טיפול לקוי ((-:.נדמה לי שכדאי לך למצוא עזרה קצת לשעות הערב ולהפריד כוחות כדי לשמור על השפיות.על עצמך את זוכרת?..עוד מעט יהיה יותר קל.ומעניין למה בני שנה וחצי הולכים לשון ב7?הם ישנים מספיק בצהוריים?אני תמיד הייתי משתדלת לדאוג לסדר יום אחיד עד כמה שניתן ולהעזר בבעלי. מקווה שאחרי שנים תזכרי על התקופה זו בחיוך נוסטלגי. מאחלת לך הרבה כוח והצלחה אמא ל7(ש5 ביניהם היו רצופים)

היי אמא יקרה תודה על המענה המהיר והמעודד!!! כיף לשמוע מאמא עם נסיון רב כשלך שאפשר לשרוד. שעת ההשכבה ב 7:00 פשוט נראית לי הגיונית, הם ממש לא ממהרים לישון ואחד רק נררם כשאני איתו. הם ישנים בבוקר חצי שעה עד 40 דקות בין 9:00 ל 10:00 ואז שעתיים צהריים בערך מ 12:30 ועד 14:30 אשמח לשמוע ממך איך היה סדר היום בגילאים האלו. תודה רבה רבה מראש!!!

שלום תהל, כהורה, אני מבין עד כמה הסיטואציה עמוסה ומלחיצה. אין כאן פתרונות קסם ואלו אכן גילאים לא קלים, בטח כשמדובר בתאומים. מהתיאור שלך זה נשמע שהילדים נאבקים על תשומת הלב שלך (מבחינתם בצדק), החיובית והשלילית. במצב כזה, כשאחד הילדים "מבין" שדרך בכי, צעקות או התפרעות הוא זוכה לתשומת לב ולזמן משותף איתך, האחרים מבינים זאת מאוד מהר וכך נוצר לו כדור שלג שהולך ומתעצם. אתחיל מההרדמות, אני חושב שלעמוד ליד מיטתו של ילד זה פתרון בעייתי מאוד. נסי לחשוב על עצמך כראי דרכו הילד לומד על מהות המצוקה שלו וחומרתה. כשאת עומדת לידו את מעבירה לו את המסר שהבכי שלו מייצג מצוקה אמיתית שרק דרך הנוכחות שלך ניתן לווסת אותה. לכן, אני מציע לשנות את דפוסי ההרדמה, גם במחיר של בכי ארוך ולא נעים. ליצור תהליך התרחקות הדרגתי שבסופו הילד נרדם לבד. אני מאמין ששינוי כזה יסייע לו להרדים את עצמו גם במהלך הלילה. באשר לשעות אחה"צ. אני מסכים עם דבריה של האם המנוסה, כדאי לחשוב על דרך בה תקבלי עזרה. זה יכול להיות דרך בן זוגך, מישהו מהמשפחה, או אפילו תלמידת תיכון שגרה בסביבה ויכולה לעזור לך בשעה הקשה (אם יש לכם אפשרות כלכלית לזה). בנוסף, חשוב להתאים את הציפיות ליכולות שלך. אם את מתכננת גם להיות עם הילדים וגם לבשל ולסדר וכו', זה מצב לא אפשרי שמהותו תסכול ולחץ. נסי לתכנן ולבנות סדר יום קבוע ועקבי, זה לא יפתור את כל הקשיים אבל ככל שאת תהי בעמדה שמובילה ולא בעמדה מגיבה כך יהיה לך קל יותר. המלצתי האחרונה, אני מאמין שהדרכת הורים קצרה של כמה מפגשים תוכל לעזור לך מאוד, בהבנת הצרכים והמענה השונה לכל ילד, הרחבת מנעד התגובות שלך ובתכנון סדר היום. בברכה קובי

ליאת שלום, אני פונה אלייך להתיעצות והכוונה.הבן שלנו בכל שנותיו בוחר להימנע ממשחקים עם קבוצות חברים.גם כשמוזמן לשחק נמנע ומעדיף להיות לבד.עשינו אבחונים שנה שעברה,ונמצא כי יש פער גדול בין קוגנטיבי(מעל ממוצע לגילו)לרגשי(מתחת לממוצע),ולכן הקושי והבלבול.יש לו קושי בהגמשה מה שעוד יכול להקשות עליו. עלה השנה לכיתה א' והחל את השנה בהתרגשות התלהבות ללא סימני קשיים.בחודשיים האחרונים יש נסיגה-לא רוצה להגיע לביה"ס,ובבוקר כשאני מלווה לכיתה- הוא נשאר בכיתה (גם אם היא ריקה) ולא יוצא לשחק עם חבריו. משיחה עם מחנכת נודע כי גם בשיעורים בתק' האחרונה החל לחלום,לדלג על משימות ולא להשתתף בשיעורים,לעומת תחילת השנה- כלומר,קושי לשמר את הקיים .אנחנו רוצים לחזור לטיפול רגשי+הדרכת הורים אך המטפלת איתה עבדנו לפני כשנה וחצי עמוסה. אשמח להכוונה עד שתתפנה אלינו.הילד במצוקה יומיומית. גם המלצה על אנשי מקצוע מאיזור המרכז/שפלה יתקבלו בברכה תודה מראש.

שלום, דווקא משום שהילד כבר היה בטיפול ואתם בהדרכת הורים, את בטח מבינה את התועלת והשוני בין זה ובין עצות הניתנות מבלי להכיר את הסיפור לעומק. לכן, אני ממליץ לכם לשוב אל המטפלת ולבקש ממנה שם של פסיכולוג/ית באזורכם. כרגע, אני חושב שחשוב לשמור על מסגרת בי"ס, אתם יכולים לעודד אותו להצטרף בהפסקות לילד שהוא מרגיש קרוב אליו ולבלות את הזמן יחד איתו. אני מתנצל אם תשובתי לא עוזרת לכם, אני פשוט חושב שמוטב ותקבלו מענה מעמיק ויסודי יותר. קובי

שלום, עקב בעיה התנהגותית של בני הבאה לביטוי בגן הילדים, אנו מעוניינים לקחת אותו לאבחון אצל פסיכולוג ילדים. אשתי מתנגדת לפנות לפסיכולוג דרך קופת חולים בטענה שהדבר ירשם לו בתיק הרפואי שילווה אותו בבית הספר ובהמשך חייו ויתייג אותו כ"בעייתי". שאלתי היא, האם זה נכון? ואם כן, האם פניה לפסיכולוג פרטי תשנה את התמונה? תודה

שלום אלון, אני לא מוצא שיש בעיה בפניה דרך קופת חולים, פסיכולוגים בדיוק כמו רופאים מחויבים לסודיות רפואית (אלא אם יש סכנה ממשית). פנייה שכזו לא תפגע בו בעתיד. הדבר החשוב הוא לגשת לפסיכולוג מקצועי ומיומן, להתמקד באיתור הקושי ובטיפול בו. אתם יכולים לפנות למכון להתפתחות הילד או לפסיכולוג פרטי, העיקר שתחושו שאתם בידיים טובות. בהצלחה קובי

אז לא לפנות לפסיכיאטר ילדים ?

שלום רב, אינני יודעת אם אני כותבת בפורום המתאים אך אשמח אם תכוונו אותי . אני אם ל 3 יש לי ילד בן 5 (האמצעי) שהחל משנה שעברה היו לו קשיי הפרדות בבוקר הדבר היה מתבטא בקושי רב! בכי התקפי זעם רוקע ברגליו צורח ומשתולל ולעיתים היה בוכה מס' שעות עד שהיה מצליח להרגע . השנה הוא בגן אחר וניכר כי היה שיפור כלשהוא . הוא אובחן במכון להתפתחות הילד של "מכבי, אך שם נאמר לי שהילד "תקין" לחלוטין וכי אין לו שום בעיה התפתחותית וכי מה שהוא סובל הוא ריגשי , המליצו על תרפיה באמנות והוא אכן הולך פעם בשבוע . אך לא ניראה שזה כ"כ עוזר יש תקופות טובות יותר עד שפתאום שוב זה יוצא "מתחת לשטיח" . אציין שהעבודה של בעלי כוללת בן השאר נסיעות לחו"ל מידי פעם ובדרך כלל סביב הנסיעות או לפני שהוא חוזר או אחרי שהוא חוזר יש התקפים . אתמול לדוגמא בעת ששהה איתו בגינה הוא פגש חברה ושיחק איתה אחרי מס' דקות הילדה רצתה לחזור לאביה ששהה בבית הכנסת מאחר ובעלי לא רצה שהיא תחזור לבד הוא ביקש ממנו שיבוא איתו ללוות את החברה לאביה . הילד התפרץ צרח והשתולל אני הייתי בבית עד שלפתע אני שומעת את בעלי חוזר איתו והילד אחוז אמוק !!!! בעלי היה צריך לחזור להתפלל ולכן השאיר אותו הילד בפרוש לא הצליח להרגע אבל מה שהיה ניראה לי חמור מכול זה הסיפטומים הפיזיים שהיו לו יצא לו רוק קצף מהפה כולו רעד ואמר גם שהרגליים רועדות לו ושאין לו אויר וכואבת לו הבטן הרגשתי שהוא ממש לא שולט בזה וממש נבהלתי זה היה ניראה כמו התקף חרדה והוא רק צרח ואמר" אבא תחזור" אבא קח אותי איתך " למרות שבעלי כבר הלך . הוא לא נתן לי לחבק אותו ולהרגיע אותו . הגננת בגן גם כן מדווחת על התנהגות שכזו ועל שעות שלמות שקשה לו להרגע. אני ממש אובדת עצות ומוטרדת מאוד , האם יכול להיות שזה חרדה ? האם זאת חרדת נטישה ? אני לא רוצה ללכת סחור סחור אני רוצה לטפל בבעיה מהשורש שלה ! בשנה הבאה הילד עולה לגן חובה אני מפחדת שהילדים יתחילו לתייג אותו כילד פרובלמטי, בכיין וכו'... אציין גם שאני כיום בת 36 וסבלתי שנים מחרדות ואף טופלתי בכדורים . אנא עיזרו לי מה עלי לעשות ... בברכה רונית

שלום רונית, אני מבין את המצוקה הגדולה שאתם חשים, ומניח שלמצוקה הזו ישנן השפעות שונות על הקשר שלכם עם בנך. אני מאמין שבמקרה כמו שלכם הכוח האמיתי ליצור שינוי ולעזור לילד נמצא בעיקר אצלכם. לכן אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג ילדים קליני לצורך הדרכת הורים בה תוכלו לעבוד על החזקה, הכלה והצבת גבולות בריאה לילד. במצבים כאלו זה נורא קשה שלא להיכנס לדרמה בה הילד נמצא, זאת למרות שהילד זקוק לדמות הורית שאינה נשאבת לתוכה. בהדרכת הורים אתם תוכלו לשכלל את דפוסי התגובה שלכם במצבי משבר, ולעבוד על ההתנהלות היום-יומית מולו. לאחר פרק זמן אני מציע לשקול יחד עם המטפל את הצורך בטיפול רגשי בילד. קובי.

שבת שלום. בני בן 7 , ילד שמח, עליז, אח תאום לבת. אמר בבית הספר "בא לי למות...." המורה התקשרה אלי כדי לעדכן. וביקשה לבדוק. למה הוא אמר את זה. אותי אישית זה לא מטריד, אני שומעת לא פעם ילדים (זרים) אומרים את המשפט הזה. אבל שביל ילד שאומר את זה צרךיך ללכת לפסיכולוג ???? אומנם בני הוא ילד רגיש, עלול לבכות מכל שטות. אך לעומת זאת פעיל בכדורגל, אהוד על הילדים. אוהב להזמין וללכת אל חברים. כשאמרתי לו ששמעתי מה אמר (בלי לומר שהמורה אמרה לי) הוא אמר שהוא יודע מה זה למות: "לא לאכול, לא לשחק, לא לראות את אמא...." והוא אמר את זה כי : "מציקים לי..." לדבריו. אני לא רוצה להיות היסטרית, "לרוץ" לפסיכולוגים, אך כיצד עלי להתייחס?? בברכת שבת שלוםקקק

שלום רב, אני מסכימה מאד עם כך שלא חייבים לרוץ לפסיכולוגים שלא לצורך. האמירה "בא לי למות" לא משקפת בדר"כ נטייה או כוונה אובדנית, אך הגיוני להניח שאינה נאמרת גם מרוב שמחה. ילד שאומר "אני רוצה למות" הוא ילד שלפחות באותו רגע לא טוב לו. מורים והורים רגישים חייבים להקשיב לאמירה כזו ברצינות רבה, ולבחון מה נח תחתיה. אם מציקים לו, חשוב לבדוק מי, מדוע, ובאיזו תדירות. את עצמך מעידה על כך שמדובר בילד רגיש שבוכה בנקל. מבקשת להזכיר לך שילדים אינם מתעסקים בעניינים ברומו של עולם. הם אינם מודאגים מההתחמשות האירנית או החור באוזון, ומה שנראה בעיני ההורים כ'שטות', עלול להיות מדכא מאד ומתסכל עבור ילד קטן. לסיכום, אני מציעה לנסות להקשיב לו יותר, לתקף את רגשותיו, ולתת לו תחושה שאינו בודד מול צרותיו. כשהוא אומר שהוא רוצה למות, תוכלי לומר משהו כמו "זה עצוב לי לשמוע. בטח משהו מאד מאד מציק לך כרגע. בוא נראה אם אני יכולה לעזור. מוכן לספר לי?". תגובה כזו, לפחות בעיני, מנחמת, מכבדת, ומשאירה הרבה תקווה. מה את אומרת? שבוע טוב :-) ליאת

תודה רבה על התייחסותך. מה אני אומרת ??? אני אומרת שאני "הולכת איתך..." לקחתי את התגובה שלך כיישום. אני מתייצת איתכם מידי פעם, ובדרך כלל מיישמת את ההמלצות. שבת שלום,

בתי בת 7 משקרת המון וממציאה דברים , כשהיא עושה דברים לא טובים בגן ואני שואלת אותה על זה היא ישר מכחישה ורק אחרי שיחה ארוכה היא מודה אך לא מדברת ומשתפת בפרטים , אם היא עושה דברים שהיא יודעת שהם אסורים כמו למשל לקחת דברים או ממתקים מילדים בגן , היא מסתירה זאת ואני מגלה מאחרים , גם כשאני מדברת איתה היא לא פתוחה ולא מסבירה למה היא עושה זאת , ילדה בת 7 למה צריכה לשקר ??

שלום גליה, אתחיל מהסוף - ילדה בת 7 משקרת כי (ממש כמו כולנו, קטנים וגדולים) היא מרגישה שככה היא מתחמקת מצרות. כאשר אנחנו מרגישים שאמירת האמת תסבך אותנו איכשהו - נעדיף להימנע ממנה. הילדה שלך מבינה ויודעת מה מותר ומה אסור, ממש כמו הנהג ש'גונב' רמזור כתום או חונה על המדרכה כנגד התקנות העירוניות. אם בתך מפרה את כללי הגן באופן עקבי, חשוב לנסות להבין מה קורה לה שם, מה נח תחת ההתנהגות הזו, והאם קיימת מצוקה לא מדוברת. האם היא גדלה באווירה מלחיצה? האם היא 'סוחבת' תסכולים או תחושות נחיתות? האם היא זקוקה לתשומת לב עקב מצב משברי כלשהו? בכל מקרה, יהיו הסיבות אשר יהיו, כדי להפחית התנהגויות של שקר או 'מחתרת', מוטב לבסס תקשורת חיובית, פתוחה ומקבלת, ופחות לתחקר או לעמת אותה עם המציאות. נסי לא לבלוש או לנסות לתפוס אותה בשקר, אלא דווקא להתעניין באופן חיובי במה שעובר עליה בגן. אם את מרגישה שבעיות ההתנהגות שלה מחמירות או מתמידות לאורך זמן, מוטב להתייעץ ולטפל לעומק אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

בתי בת 7 משקרת המון וממציאה דברים , כשהיא עושה דברים לא טובים בגן ואני שואלת אותה על זה היא ישר מכחישה ורק אחרי שיחה ארוכה היא מודה אך לא מדברת ומשתפת בפרטים , אם היא עושה דברים שהיא יודעת שהם אסורים כמו למשל לקחת דברים או ממתקים מילדים בגן , היא מסתירה זאת ואני מגלה מאחרים , גם כשאני מדברת איתה היא לא פתוחה ולא מסבירה למה היא עושה זאת , ילדה בת 7 למה צריכה לשקר ??

גליה שלום, ילדים משקרים מסיבות רבות חלק מהן נובעות מכך שהם יודעים שהם נהגו בצורה אסורה וחשים בושה על התנהגותם, חלק משקרים כדי להמנע מהתמודדות עם המציאות הלא נעימה ועם תוצאותיה - קבלת גינוי או עונש וגם כדי ליפות את המציאות. אם את שומעת על אירועים בעייתיים שקרו בגן ובתך מכחישה ולא רוצה לדבר על מה שקרה את יכולה להגיב בצורה מתונה ולהגיד לה שאת מבינה שקרה משהו בגן שקשה לה לדבר על זה איתך, אבל שמאד תשמחי להקשיב לה אם היא תרצה. מעבר לזה אל תלחצי עליה יותר, במקביל אל תחפשי מידע מהסביבה כי גם זה יבייש אותה. אם בתך תרגיש שגם כשהיא עושה מעשים פחות "טובים" את מקבלת אותה כמו שהיא ומוכנה להקשיב לה, למרות שאינך מצדדת בהתנהגותה ולמרות שאפילו אולי תענישי אותה, היא תבחר עם הזמן לספר לך על דברים אולי אפילו מיוזמתה. אני מניחה שאם תווצר בינכן סיטואציה כזו, גם הצורך שלה להשתמש בשקרים יקטן. בהצלחה

"פסיכולוגיה קלינית של ילד ושל מתבגר"...את יודעת,אני יכולה לכתוב ספר אוטוביוגרפי בשם כזה...תשלחי לי אקמול...אל תדאגי,לי זה לא מפריע אני עובדת קשה...תמיד הרגשתי משהו מוזר מביך כזה.אבל לא ציפיתי לזה...קשה לי.לקחתי מחברת וכתבתי בה במשך שעתיים ואפילו אין לי כוח להסתכל בה עכשיו.זה הרבה יותר קל ללמוד על זה כשזה לא קשור אליך,כשזה קורה לאנשים אחרים..ידע עוזר להבין,לדעת שאת בסדר אבל הוא לא עוזר להרגיע את הכאב...דמעות הן מלוחות בכל מקרה.פתאום שוב קשה נורא להתרכז ודמעות קרובות.אני לא יכולה לשפוך את זה על בעלי...פגישה רק באמצע שבוע הבא..."ככה זה" אני אומרת לעצמי "עוד לא התרגלת?"אי אפשר להתרגל לזה...יש לי פולים של אימון בעולם,אני מרגישה ש"כאן ועכשיו" אני במקום בטוח תחת השגחה של אבא שבשמיים.אבל כואב לי כואב...קשה לי להכיל שכל זה בא מתוך סיבוך שלהם עם עצמם,בתוך אהבה,מתוך רצון להטיב ולחנך,להכשיר לחיים...איך זה יתכן שאהבה משאירה כוויות?אהבה אמורה לחמם,לעטוף ולהכיל.אהבה זה נתינה לשני הכיוונים.כשאני אוהבת אני מחממת ומתחממת,נותנת ומקבלת.גם אם יש אי הבנות,עצבים,ימים קשים...למה אהבה השאירה בי צלקות לכל החיים שכבר נמעס לי להתמודד איתם...הרי, איך את אמרת,רצון של כל הורא לעטוף את ילדיו בחמימות ושפע...גם שלהם,ליאת...הם אנשים נורמטיבים אקדמאים.ילדה...מתבגרת...חצופה,רוחנית,מחפשת,עדינה,רגישה,כאובה,מפוחדת,קלופה,חברמנית,מקובלת,אהובה על חברות,משוררת,מפרסמת,אוהבת גיטרה ובודדה להחריד...ואשה שעל כל צעד קטן,על כל פיסה של עצמה נלחמה בדם...בא לי לכתוב ספר "מלחמת מעמקים" רק שאני בחיים לא אחשוף אותם לעיני כל... סליחה אם חרגתי מנושא הפורום כתבתי לך וזה הקל עלי עטף אותי קצת,חימם את הלב,איוורר את המחנק... אני אנצח גם הפעם. שבת שלום ליאת יקרה כמה טוב שיש אותך בעולם חני בחיבה

קצת בשוק מהבנות וקצת יותר גמור מאשר בסדר אבל הרבה הרבה יותר טוב.(-: אני אחשוב ש"מגיע לי כל כך" להיות במקום טוב שלך חני

שלום חני, שמחה לקרוא שאת מרגישה טוב יותר. אני יודעת שאת (כמו כולנו, בעצם) הרבה יותר מאימא או רעיה. לפעמים, כשהכל מורכב וסבוך - "מלחמת מעמקים" כפי שקראת לזה - מוטב להיעזר במישהו מקצועי. זה באמת חורג קצת מתחום עיסוקו (ויכולתו) של פורום באינטרנט. ובכל זאת, שולחת לך נגיעה רכה ועידוד. שיהיה שבוע טוב ושקט, חני ליאת

הי ליאת, ת' (בכיתה א) חווה קשיים אדירים בהכנת שיעורי הבית. אתמול ישבנו יחד שעתיים וחצי לפתור 4 (!) דפים בחוברת.. הוא מתחיל ב"אני לא יכול לבד, אני לא מבין כלום", אני באה אליו ואז הוא מתחיל "למרוח זמן": אמא רק לשאול אותך משהו אחד שלא קשור", "אמא רק לשאול מה השעה", " אמא מתי נסיים" וכו'.. נראה שהוא מנסה כל דרך אפשרית להתחמק מהכנת השיעורים. הסברתי לו שכרגע הוא חייב לעשות שיעורים, ולעשות אותם היטב (הוא עונה תשובות במילה אחת, לעיתים במילה שאפילו אינה קשורה לנלמד! אנחנו יותר מתקנים מאשר מתקדמים). אציין כי הוא ועוד שני ילדים מתקדמים יותר (הרבה יותר..) משאר התלמידים בכיתה. יתכן שנוצר לחץ בין שלושת התלימידים האלו-מי יסיים ראשון את החוברת, והוא בלחץ עד כדי היסטריה - לסיים ולהיות ראשון. לדעתי (ולדעת הפולניה-האם, הסבתא..) - יתכן שהוא זקוק למסגרת מאתגרת יותר, פחות "מרובעת"? מסגרת אחרת, שלא דורשת את הדברים הרגילים הסטנדרטיים שכולנו גדלנו עליהם.. (הוא מעל הממוצע הרי..) או שאולי אנחנו דוחקים אותו ובעצם אנחנו מלחיצים אותו? (בקיצור - לבוא אליך?....) :-) אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.. תודה פולניה

היי, בכיתה א', ובעצם גם בשנה-שנתיים שאחריה, אנו מניחים את היסודות ומכינים את הילד לקראת המשך ה'קריירה' האקדמית שלו. נדמה לי שנוכל להסכים על כך שהמטרה היא - לומד עצמאי, סקרן, יצירתי, חושב, בעל אוריינטציה חיובית ללמידה, השקעה והישג. מבלי להיכנס לעובי הקורה (בשביל זה נועדו באמת המפגשים הטיפוליים פנים אל פנים), נדמה לי שמה שקורה אצלכם כרגע עלול לסכן את השגת המטרה הנ"ל. ילד שמושיבים אותו בכיתה א' שעתיים וחצי על הכנת 4 דפי חוברת, עלול להרגיש תסכול, זעם, חוסר אונים ואפילו שנאה עזה כלפי לימודים בכלל וחומר הלימוד הספציפי בפרט. אני רוצה להזכיר (גם לטובת הורים אחרים שקוראים כאן בפורום) שכיתה א' היא כיתה טכנית מאד, שמטרתה רכישת יסודות הקריאה והחשבון. ילדים בכיתה א' אינם אמורים (גם לא בסוף השנה!) לכתוב "תשובות מלאות". שיעורי הבית נועדו לתרגל ולחזק את הנלמד בכיתה, ולהניח יסודות לעבודה עצמאית ולקיחת אחריות. אם הילד חכם ומוכשר במיוחד, שיעורי הבית חשובים אפילו פחות, בהיותם מתסכלים, משעממים וטכניים מאד. מה שאני מנסה לומר הוא, ששיעורי הבית חייבים (!) להישאר באחריותו של הילד, כאשר ההורים מעודדים, מכוונים ומנחים להרגלי עבודה נכונים. כאשר אתם רואים שהילד מתקשה בהכנת השיעורים ביום מסוים (כמו שקרה אצלכם), חשוב להניח לו, לאפשר לו לנוח ולהתאוורר, ולחזור אל החומר בזמן אחר. חשוב לזכור שטווח הקשב (הזמן שבו הילד יכול לתפקד ביעילות מול משימה קוגניטיבית) הוא בערך 20 דקות. אצל מבוגר זה 30-40 דקות. כאשר אנו מאלצים ילד לשבת מעל חצי שעה, עלינו להביא בחשבון שהוא יוצא מטווח הקשב, ואז אנו יוצרים מצוקה, התנגדות וכעס. גם אצלו וגם אצלנו. לסיכום, אני לא חושבת שהבעיה היא במסגרת, אלא בעמדה הלחוצה שלכם ושלו. עזרו לו להירגע, והקצו זמן הגיוני וריאלי להכנת השיעורים. כאשר את רואה שהוא מנסה "למרוח את הזמן" - הביני שזה הזמן למנוחה. פרק של "בוב ספוג" או כל פעילות משחררת אחרת עדיפה במצב כזה. גם הגעה לביה"ס ללא שיעורים (או עם הכנה חלקית) עדיפה בעיני על קלקול היחסים ביניכם או בין הילד לביה"ס. מסרי דש חם למלכה-האם, והורידי לחץ. עוד מעט חופש פסח... גם זה משהו... להתראות ליאת

הבנתי את הטעות (המרה, יש לציין) שלי נעשה כדברייך ואני מאמינה שנצליח הרבה יותר טוב.. :-) שבוע טוב תודה

שלום, הבן שלי בן 3וארבע חודשים. כיון הוא לומד בגן שפה כיון שלא מדבר טוב וכן שיש לו בעיה לתפקד עם ילדים בני גילו. עדיין אין לנו אבחון האם הבעיה שלו היא תקשורת או חרדה. בגן הוא לא מתקשר עם הגננות אך אם יוצא לחדר צדדי מתקשר מצוין! בבית מתקשר מצוין ואף משחק/רב עם האח שלו. בכדי שינסה להסתגל התחלתי להשאר איתו בגן קצת בבוקר אני רואה שילדים מרביצים לו והוא לא מגיב, גם לא זז. לוקחים לו ולא מגיב למרות שזה מפריע לו וכד'. השאלה מה אני אמורה לעשות עד שיגיע האבחון? בכל אופן לשלוח אותו לגן? עם איזה בעל מקצוע אפשר להתייעץ?(אני כבר מבולבלת מה קשור למי..) אציין שהוא אומר שלא רוצה ללכת אך כשלוקחים אותו, מכניסים אותו לגן לא מתנגד ולא בוכה.

שלום רחלי, גן שפתי מוגדר כמסגרת של החינוך המיוחד, וככזה, מתנהל ע"י אנשי צוות מיומנים ואיכותיים, שיודעים בדר"כ לתת מענה מצויין לילדים עם קשיים. נסי לשתף את הצוות בדאגה שלך, ולבקש התייחסות והשגחה בהתאם. האבחון (מכון להתפתחות הילד?) מאד חשוב, בהיותו ממפה את הקשיים, מזהה את הכוחות, ומנסח המלצות להתערבות. אם את מבקשת התייעצות נוספת, הכתובת היא פסיכולוג ילדים התפתחותי. בהצלחה ובשורות טובות ליאת

היי ליאת, מה שלומך? אני מחפשת ספר טוב על הורות/הדרכת הורים. מכירה משהו שבא לך להמליץ עליו? (ד"ש) לילך

שלום לילך, יש היום מבחר לא רע של ספרי הדרכה להורים. כמטפלת, אני מחפשת ספרים יותר 'יעודיים', המתייחסים לאוכלוסיית ילדים ספציפית. בשנים האחרונות, כמי שמתעניינת במיוחד בנושא הוויסות הרגשי (אצל קטנים וגדולים), אני נעזרת בספר מצויין, הכתוב אמנם באנגלית, אך קריא מאד. המלצתי עליו כאן לא פעם, בהיותו מתעסק בילדים המתפרצים, הלא מווסתים, התובעניים. הספר מכוון להורים ונותן הרבה כלים יעילים להבנה והתערבות. הנה - http://www.amazon.com/Parenting-Child-Who-Intense-Emotions/dp/1572246499 :-) ליאת

היי ליאת, דווקא בגלל שיש מבחר לא רע, התבלבלתי והחלטתי לשאול מה כדאי ומה נשמע לך טוב. הספר בקישור שצירפת נשמע מעניין! ויסות רגשי זה נושא שעולה אצל לא מעט מאיתנו- ילדים ומבוגרים.. מחכה להחכים :-) הרבה תודה! וסופ"ש נעים, (סיסים כבר ממלאים את השמיים בטיסות פראיות, והאביב כבר ממש עוד רגע פה).. מקוה שאת בטוב, להת' ;-) לילך

שלום, הבן שלי חווה מוות של סבו (מזקנה) לפני שלוש שנים. מאז הוא מתעסק המון עם מוות, ובעיקר בשעות שלפני השינה הוא מתחיל לדבר על כך שהוא מפחד שאנחנו ההורים נמות ושהוא יישאר לבד, תוך כדי דיבור הוא מתחיל לבכות ולוקח לנו המון זמן להרגיע אותו. השיחות על מוות גולשות לפעמים גם לשיחות על כך שהוא מרגיש הכי בודד בעולם, שאין לו חברים ושאף אחד לא אוהב אותו (דבר שאינו נכון בכלל. יש לו המון חברים שמגיעים אלינו הביתה והוא הולך אליהם, במהלך היום הוא ילד ערני, חברותי ומלא שמחת חיים). עם הזמן הוא התחיל לקרוא למחשבות האלה בשם "מחשבות רעות" וקרה לא מעט שהוא פתאום בלי שום סיבה, גם באמצע היום, ניגש אלי אומר שמתחילות לו המחשבות הרעות ושאני אעשה משהו להרחיק אותן (בדר"כ אני מספרת לו סיפור מצחיק או מזכירה לו משהו נחמד שקרה באותו יום). כדי להרגיע אותו לפני השינה יש לנו טקס קבוע של הרחקת המחשבות הרעות. רציתי לשאול איך אנחנו מתמודדים עם ההתנהגות הזו? האם זו התנהגות נורמלית? האם צריך לקחת אותו לייעוץ פסיכולוגי? אני רוצה לציין שהוא ילד מאוד חכם ובוגר, הוא הילד הכי קטן במשפחה ויש לו אח ואחות בני 14, הוא סובל עדיין מהרטבת לילה (אחת לשבועיים בערך) למרות טיפול בן 3 שנים בביופידבק וזמזם. (יש לי הרגשה שההרטבה קשורה למצבו הנפשי ולכן הוא לא מצליח להיגמל). אשמח לייעוץ.

שלום ברכה, המוות הוא נושא שמעסיק את כולנו בשלב זה או אחר, ואת הילדים החכמים הוא עלול להציף לא מעט. מעבר לפחד עצמו, אליו חשוב להתייחס בהבנה ואמפתיה קשובה, הילדים מגלים של"מחשבות הרעות" יכולות להיות השלכות פרקטיות מרחיקות לכת - הן מגייסות את ההורים, מזכות את הילד בזמן איכות חריג, ומחדדות את ההקשבה והזמינות של ההורה יותר מהרגיל. הילד - כמובן - לא עושה מניפולציה מודעת, אך רצוי שהמבוגר ייקח בחשבון את האפשרות הזו, ויעודד את הילד למצוא את הכוחות להתמודד גם בעזרת המשאבים שלו. כאשר הילד מביע דאגה (אמיתית מאד!) מהאפשרות שתמותו, אמרו בקצרה (רצוי בחיוך) שאין לכם תכניות כאלה כרגע, ושאתם עושים כמיטב יכולתכם לחיות עד זקנה ושיבה. אין טעם או צורך לדון שוב ושוב בנושא הזה, ואפשר לפתור אותו גם באמירות כמו "לכולנו יש לפעמים מחשבות רעות. אני סומכת עליך שתמצא דרך להעסיק את עצמך במשהו נעים". אם זה לפני השינה, נסי לקצר. למדי אותו לגייס מחשבות חיוביות ויצירתיות כנגד אלה ה'רעות', כדי לפתח אצלו יכולת הרגעה עצמית. זכרי שעיסוק יתר בנושא, רחמים, ואפילו ניסיונות כנים שלך להסיח את דעתו - עלולים 'לתגמל' את החרדה ברווחים משניים. אם, בכל זאת, המצב אינו משתפר תוך זמן סביר, פני להדרכה הורית או התייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. מזמינה אותך, בנוסף, להיעזר בלשונית ה"חיפוש" כאן למעלה, ולמצוא דיונים נוספים בנושא המוות, שהופיעו די הרבה כאן בפורום שלנו בעבר. שניבדל לחיים ארוכים ושמחים, עד 120! ליאת

חוקרים בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה מחפשים משתתפים בכיתות ז'-ט' למחקר בתשלום. המחקר בנושא התפתחות חוויית העצמי הבסיסי בגיל ההתבגרות. השתתפות במחקר כרוכה בשני ראיונות עם פסיכולוגית בני שעתיים כל אחד. משתתפים יקבלו תגמול של 100 ¤ על השתתפותם, ואפשרות לשיחת משוב. הראיונות מתקיימים בחיפה, תל אביב, רמת גן, גבעתיים, הרצליה, רחובות ונס ציונה. מסירת מידע נוסף מותנה בהסכמת הורים. לפניות: 04-8249685 או [email protected]

בהצלחה!

אני לא מרגישה יותר שנמחצתי אלא השקעתי במה שהיה הכי חשוב לי גם אם הייתי צריכה לוותר על דברים אחרים לזמן מה.מה מחץ אותי?אותו כוח שלעולם לא ניתן להשביע...את יועד ממש לא מעניין אותי אם האימא שלי מרוצה מהשגים שלי היום.העיקר שאני גאה בהם באמת באמת((-:מחורבן כבוד טוטלי,מחורבן קירות,מהרגשת ריקנות ןמכאב מחריד בניתי את עצמי והחלטתי שבבית שלי הכול יהיה אחרת...אם לא למען ההמשך אז "למה זה אנוכי?"...יש כמובן עדיין על מה לעבוד(לכולם יש נראה לי) אבל עד היום מגיע לי צל"ש((-: חבל שאת לא רואה את החגיגה כאן חודש טוב ומבורך! שיתהפך הגורל על אויבינו! ואנחנו נחגוג את החיים בשמחה ובאחווה! רצה לפני שגמרו את כול הפיצה((-: שולחת לך אווירה פורימית מחופשת בריח פיצה ורוטב שום((_: בחיבה חני

משנכנס אדר מרבים בשמחה... מקווה שההכנות לחג יהיו מהנות ויצירתיות, ושהחג עצמו יהיה שמח ומבדח.

התגעגעתי אליך.חשבתי על מה שכתבת לי והבנתי שלהתקע ולהמחץ אפשר גם בבית,גם מחוצה לו וגם ביניהם...וכדי שזה לא יקרה אנחנו צריכים לשמור על הגבולות שלנו...ואני לפעמים עד שמים מגיעים עד הנפש גבול לא מרגישה...אנחנו צריכים להתנהל על פי הערכים שלנו ולא שהם ינהלו אותנו...כמובן הייתי צריכה לחשוב יותר על עצמי,אבל אני רציתי להיות כמו כולם...את יודעת,בכל מקרה אני לא מצטערת((-:אני אוהבת מאוד את הבית שלי.משתדלת לתת להם את מה שלא קיבלתי.היום ישבתי וצפיתי בשקט בבובה שלי בת שנה בחליפת מיקי מאוס אדומה ונעלי פנדה מידה 19.עם כל הקושי שהביאה הלידה שלה-הרגשתי מאושרת...לפעמים העומס הפיזי שוחק...ובאמת אני בן אדם עמוק ומסובך ולא תמיד קל לי להבין מה אני בעצם רוצה,מה חסר לי ומה טוב לי...חוץ מכמה שעות שינה רצופות בשקט((-: שחסרים לי תמיד.מה שבטוח-אני לא נמחצת יותר.בא לי למלות את החיים במקסימום. תכתבי לי מהשהו מבין חם ותומך...אני מחפשת כוח.ונכון שאת לא צחקת שאני התבלבלתי בקשר לשבת.זה היה מביך. שלך חני

שלום חני, מחזקת ומעודדת אותך לצאת למסע לגילוי צרכייך, משאלותייך וחלומותייך, אשר למרבה המזל לא נמעכו ונמחצו (אלא רק נדחו קצת) בשנים בהן השקעת בילדייך. שיהיה שבוע קל ושקט. ליאת

ממש עזרת לי.אני מרגישה הרבה יותר כוח.נתת לי מקוד מדויק.עכשיו אני יודעת מה חסר לי.וגם אם חסר לי משהו זה לא אומר שחסר בי משהו.איך את אמרת?...שנדרשת הרבה יצירתיות...בערך...אני עושה המון דברים בחיים...סתם עברתי תקופה לא קלה לאחרונה.לא הכול נוח לי לכתוב כאן כמובן.עוד פעם תודה.את מאוד מאוד מקצעוית... מעריכה אותך מאוד חני

היי .. בערך מאז שאני בת 11 הרגשות שלי קיצוניים , מאוד . ההורים התגרשו ואז זה התחיל :אני כמה שבועות - שנה ( הכי ארוך שלי ) מרגישה נורא , עצובה זה לא מילה בשביל זה , כלום לא כיף , אין לי כוח לכלום , כל מה שאני רוצה לעשות זה להיות לבד בחדר , אני חותכת את עצמי במחשבה שזה לא משנה כי בכל מקרה אני יהרוג את עצמי בקרוב ( וניסיתי פעמיים .. ) ואז פתאום אני קמה בבוקר ומשום מקום , אני בעננים . החיים נראים לי מדהימים והכל חוזר להיות כיף , יש לי מוטיבציה מטורפת ואני אפילו מצליחה להפסיק לחתוך , אבל זה גם לא טוב כי לאט לאט הכל נהיה שמח מדי ואני מאבדת שליטה ועושה מלאא שטויות בלי לחשוב על מה אני עושה .. אני ממש היפר והמחשבות פשוט רצות לי בראש זה נמשך לשבועיים - חודש וקצת ושוב .. זה מעגל . אני מודעת לזה אבל כל פעם הרגשות משכנעות אותי להאמין בהם ואני מאמינה שזה נכון , אני מרגישה. שהרגשות לא שלי ואני מפחדת מהם .. כי אני לגמרי מאבדת שליטה אבל בעצם אני לא יודעת מה הרגשות שלי בכלל או מי אני כי זה משתנה מהקצה לקצה כל תקופה . אז השאלה שלי היא מה זה ? מה קורה איתי ? זה פשוט גיל ההתבגרות ? ומה אפשר לעשות ? כי אני לא יוכל לספר בחיים להורים שלי על החתכים או על האובדניות למרות שאני דיי בטוחה שהם שמים לב לשינויים בהתנהגות .. אני לא היחידה ששמה לב לזה , מעירים לי על המצבי רוח המון ועל זה שהם משתנים לגמרי .. תודה רבה וסליחה על החפירה ( אני בת 15 וחצי )

שלום לך, קשה מאד (וגם לא מקצועי) לאבחן אנשים דרך האינטרנט, תוך הישענות על תיאור כה חלקי. מה שכן אפשר לומר זה שאת מאד סובלת, והדרך שלך להתמודד עם המצוקה היא הרסנית ומסוכנת. פגיעה עצמית - גם אם מביאה אתה מידה של הקלה זמנית - אינה משפרת באמת את מצבך, ובנוסף, מהווה בעיה חדשה הנוספת על כל השאר. אני מציעה שלא תישארי עם כל זה לבד, שכן זו מעמסה כבדה מדי. פני לקבלת עזרה. הכתובת הטבעית היא ההורים, שיוכלו לסייע לך במציאת טיפול טוב. אם את חוששת מתגובתם, פני ליועצת ביה"ס, ובקשי את עצתה ועזרתה. היא תוכל להציג את הקשיים להורייך בדרך שתגייס אותם לעזרתך. שמרי על עצמך ליאת

היי ליאת \ קובי המון פעמיים אני מוצאת עצמי כיצד להגיב בכל מיני קונפליקטים חברתיים בהם בני נתקל .לדוגמה השבוע הוא שיחק עם צעצוע מסיום בגן ולקחו לו אותו כמובן שהוא היה מתוסכל ובכה הפגנתי אמפתיה כלפי התסכול שלו ועודדתי אותו ללכת ולבקש\ לדרוש שוב את הצעצוע שנלקח ממנו , הוא ניסה כמה פעמיים לפעמיים גם לקחת בחזרה אך שנתקל בהתנגדות כמובן שבכה .מצד אחד לוויתי אותו אך גם נתתי לו להתמודד לבדו לא משנה מהי התוצאה . אינני יודעת אם כן צריך להתערב יותר ובמקרה כזה למשל לגבות אותו ולתת לו לגיטימציה להיות יותר אסרטיבי ולדרוש מה שהיה שלו. סליחה אני יודעת שזה נשמע קצת קטנוני אבל אני סבורה שמכאן הילד מתחיל לצמוח . איך לנהוג? מצד אחד אני מנסה ללמדו מיומנות חברתית אך אינני רוצה שהוא יוותר לעצמו\ או שירצה את סביבתו - סליחה על האורך ואלף תודות

שלום גלי, לא קטנוני בכלל... את מתארת סיטואציה שכל הורה מוצא את עצמו בה בהקשרים שונים. לדעתי, כלל האצבע עובר בגבול האפור שבין לעודד ולחזק את הילד ובין להפעיל אותו. אני מסכים איתך שבגילו הוא לומד הרבה על דינמיקות חברתיות ויחסים בינאישיים. לכן זה חשוב שילמד לעמוד עלו שלו ויחוש בטוח בעצמו, אך מצד שני חשוב שההתנהגות שלו לא תהיה תלויה בנוכחות או בקבלת הוראות ממבוגר שנוכח בסיטואציה, או מבלי שיחוש ברע משום שאינו עומד בציפיות. כשאת מעודדת אותו (כפי שעשית) את מעבירה לו מסר שזה בסדר לעמוד על שלו מבלי להיכנס ולתווך את הסיטואציה עבורו, ומבלי להפעיל עליו לחץ. בקיצור, אני חושב שאת צריכה להמשיך ולהגיב כפי שאת מגיבה עד היום. בברכה, קובי

שלום וברכה, בתי בת ה 8 סובלת מהתפרצויות זעם לאחרונה. טוענת שרע לה בביה"ס וכולם מעצבנים אותה. איך עליי להתמודד עם התפרצויות הכוללות: מכות, קללות, עצבים, זריקת חפצים ? נראה כי היא רואה "מסך שחור" בהתפרצות כזו ונראה כי כלום לא עוזר. ההתפרצויות קורות גם בביה"ס וגם בבית. שאלותיי: 1. האם עליי לגשת לפסיכולוג ( כלומר- שהילדה תשתתף בשיחות)? תרפיסט? טיפול רגשי ? 2. האם הדרכה הורית בלבד תהיה מספקת? מחכה בקוצר רוח לתשובותיכם ותודה מראש .

שלום ליאת, לתפיסתי, טיפול בהתפרצויות זעם כולל כמה מרכיבים. איתור הקונפליקט או הקושי וסיוע ישיר או עקיף (תלוי בקושי) כמו הקניית כלים לפתרון בעיות וכד'. הצבת גבולות ברורה לצד הבלגה כשניתן. הימנעות מענישה וחיזוק התנהגויות חיוביות. שמירה על קור רוח בעת ההתקף עצמו- להגיב ללא צעקות אך באופן אסרטיבי, התרחקות או הרחקתה לנקודת הירגעות. שיחה מקדימה לפני סיטואציות שאת כבר מזהה כנפיצות. במקרה שלכם, חשוב לבדוק מה קורה בבי"ס הספר, סביב אילו נושאים מתרחשות ההתפרצויות, כך תוכלו למקד את העזרה שלכם ואת ההבנה שלכם על הקשיים איתם היא מתמודדת, להבין האם הם על בסיס רגשי, הפרעת קשב וכד'. אם זה מתאפשר לכם, הטיפול האידאלי בגילה של בתך כולל את שני המרכיבים, הדרכת הורים וטיפול בילדה. בטיפול פרטני הילדה תוכל לרכוש כלים להירגעות, לעבוד על מיומנויות חברתיות וכד'. בהדרכת ההורים אתם תכלו לבחון את הדינמיקה, לשכלל את אופן התגובה שלכם וכד'. אם צריך לבחור, הייתי מתחיל מהדרכת הורים. בברכה, קובי.

שלום רב [אני סטודנט לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. אשמח אם תוכל/י להקדיש כמה דקות לענות על השאלונים שלפניך, השאלונים הינם חלק ממחקר שאני עורך במסגרת עבודה סמינריונית לקראת סיום התואר. המחקר בודק את השפעת השינה הסדירה על הקשב והריכוז בגילאי בית הספר יסודי. במידה ויש לך ילד בגיל בית הספר יסודי, אשמח אם תוכל למלא שאלון שאותו תוכל למצוא בקישור הבא: https://docs.google.com/forms/d/1tXdtffbaLnByvXMNMRIULRcWrtdE29D3-XtThiKxLuQ/viewform בשיחות עם ההורים שמילאו את השאלון, חוזרת האמרה שהשאלונים עזרו להם לחשוב על נקודות בחיי הילד שלא שמו לב אליהם! יש לענות בקצרה לכל שאלה, או לסמן את התשובה הרלוונטית מבין האפשרויות המופיעות מתחת לכל שאלה. מילוי השאלונים נעשה בצורה אנונימית, ולמערכת אין כל דרך לדעת מי ממלא כל שאלון. כאשר תסיימו למלא את השאלונים המצורפים, לחצו על אישור בתחתית הדף. הקובץ יישלח אוטומטית באופן אנונימי לחלוטין. אם מסיבה כלשהיא תרצה לפרוש מהמחקר הנך רשאי בכל עת שהיא. תודה רבה

בהצלחה!

שלום רב [אני סטודנט לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. אשמח אם תוכל/י להקדיש כמה דקות לענות על השאלונים שלפניך, השאלונים הינם חלק ממחקר שאני עורך במסגרת עבודה סמינריונית לקראת סיום התואר. המחקר בודק את השפעת השינה הסדירה על הקשב והריכוז בגילאי בית הספר יסודי. במידה ויש לך ילד בגיל בית הספר יסודי, אשמח אם תוכל למלא שאלון שאותו תוכל למצוא בקישור הבא: https://docs.google.com/forms/d/1tXdtffbaLnByvXMNMRIULRcWrtdE29D3-XtThiKxLuQ/viewform בשיחות עם ההורים שמילאו את השאלון, חוזרת האמרה שהשאלונים עזרו להם לחשוב על נקודות בחיי הילד שלא שמו לב אליהם! יש לענות בקצרה לכל שאלה, או לסמן את התשובה הרלוונטית מבין האפשרויות המופיעות מתחת לכל שאלה. מילוי השאלונים נעשה בצורה אנונימית, ולמערכת אין כל דרך לדעת מי ממלא כל שאלון. כאשר תסיימו למלא את השאלונים המצורפים, לחצו על אישור בתחתית הדף. הקובץ יישלח אוטומטית באופן אנונימי לחלוטין. אם מסיבה כלשהיא תרצה לפרוש מהמחקר הנך רשאי בכל עת שהיא. תודה רבה

לסטודנט שלום, אין אנו נוהגים להשתתף במחקר ו/או לענות על שאלונים. תוכל דרך הפורום לפנות להורים ולהציע להם להשתתף במחקר. בהצלחה

לסטודנט שלום, אתה עושה מחקר חשוב, תוכל לפנות להורים בפורום ולבקש את השתתפותם במחקרך על השפעת השינה הסדירה על הקשב והריכוז. בהצלחה

שלום הילד שלי בן שנתיים ושמונה כבר חצי שנה באותה מסגרת גמול כבר כשנה,בבית הוא דורש ללכת לשירותים כשצריך ומאוד חרד כשמפספס ומבקש אפילו להחליף תחתון כשטיפה רטוב אבל בגן הסוגייה שונה הוא מפספס יושב עם צרכיו ואפילו לא מבקש שירותים. אני יודעת שנהוג לשייך שינויים לרגרסיה ואכן נולדה לו אחות לםני שבעה חודשים אך לא ברור לי הפער בהתנהגות בנושא בין הגן לבית ואני מתחילה לחשוש שמשהו בגן לא כשורה ...אשמח לעצה בנושא ומה יכול להיות הסיבות לכך תודה תמר

שלום תמר, לא ציינת כמה זמן זה נמשך. כרגע אני מציע לא להתרגש מזה ולעסוק בזה כמה שפחות. ככל הנראה לא מדובר במשהו רציני שמתרחש בגן. מכיוון שגם כך יש לילד רגישות לנושא, ככל שתרבו לעסוק בזה כך יגדל הסיכוי שהתופעה תימשך. לכן, אני מציע להניח לגננות להתמודד עם הנושא בגן, את יכולה לבקש מהן לתזכר אותו. עם שובו מהגן נסו שלא להעלות את הנושא, אלא אם זה עולה ממנו. תמשיכו לעקוב דרך הגננות. בברכה קובי

לבתי בת ה-5 יש פוביה מכפתורים שמשפיע עליה בהתנהגות היום יומית. בנוסף אי אפשר לצפות את ההתנהגות שלה היא מתרגזת מכל דבר שאינו מוצא חן בעיניה, צועקת,מדברת לא יפה..אני מתוסכלת ולא יודעת איך להתמודד איתה גם הגננת פנתה אלי מספר פעמים ודיווחה על הקשיים שלה בקבלת החוקים , בעיות התנהגות . זה יוצר מתח ביני לבין בעלי ואני ממש מתוסכלת. הייתי שמחה לקבל המלצה של פסיכולוג/ית דרך קופ"ח מכבי תודה.

מחפשת פסיכולוג ילדים מומלץ דרך קופח מכבי באזור המרכז

שלום שרון, התופעה שאת מתארת מתאימה מאוד לטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), טיפול קצר מועד וממוקד. מעבר לזה, נשמע שיש מקום לעבודה גם על הצבת הגבולות בבית, על פיתוח היכולת של הילדה לשאת תסכול ולעמוד בדרישות. אני ממליץ להתייעץ ולהיעזר בהדרכת הורים קצרה בה תוכלו לקבל כלים מעשיים ויעילים בעזרתם תסיעו לה. מעבר לזה, למרות הרצון לעזור בהמלצה, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. רופא הילדים שלכם ו/או פסיכולוגית הגן הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה קובי.

אשמח לדבר בטלפון

שלום רב, אחיינית שלי בת 7 והיא נוטה לחקות אותי בהתנהגויות מסוימות כמו צורת הישיבה, כמו העדפות שלי במאכלים, מוזיקה וכו'. אני מניחה כי זו אינה התנהגות חריגה למדי אם כי אינני משמשת דוגמא רעה או מזיקה אך היא מבטלת את דעתה ואת רצונותיה על מנת להידמות לי. אשמח לעזרה כיצד יש להתנהג. תודה ולילה טוב

שלום, חיקוי שכזה מלווה בהערצה מסוימת לא צריך להדאיג אותך. כנראה שהאחיינית שלך רואה בך מודל לחיקוי, שאת מייצגת תכונות או התנהגויות שנתפסות כרצויות בעיניה. אני מציע להמשיך ולהתנהג באופן טבעי, לא להעיר לה על כך ולתת לזה לחלוף מעצמו. במקביל, את יכולה לעודד אותה כשהיא מגלה מחשבה או התנהגות עצמאית. בברכה, קובי.

היי ליאת, (מה שלומך?) קיבלתי שובר לחנות ספרים ובא לי לקנות לעצמי משהו מקצועי. האם יש לך המלצה לספר טוב בטיפול פסיכולוגי בילדים, משהו יישומי, או עם ניחוח כזה (תיאורתיים כבר יש כמה).. יש כזה ספר? שהלך איתך קצת בהתחלה ובא לך להמליץ? דרישת שלום, לילך

שלום לילך, ליאת תשוב לענות על שאלות הפורום בשבוע הבא... בינתיים אני יכול להמליץ לך על ספר מעניין שכולל היבטים תיאורטיים לצד כלים פרקטיים: "תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות /מנזנו, אספסה, זילק" בברכה, קובי.

תודה רבה קובי! נשמע מעניין! לילך (וד"ש לליאת)

שלום רב, לפני כחודש בני בן החמש וחצי החל לפקוד את השירותים (פיפי) לעיתים תכופות. בשבועיים האחרונים התכיפות עולה (כל 2 דקות). זה קורה גם בגן. בלילה הוא ישן ללא התעורריות וללא בריחת שתן. במקביל לכך, הוא גם נראה יותר מדוכדך כשחוזר מהגן ומספר כי לא רוצים לשחק איתו (מהגננת הבנתי כי זה לא מדויק. ילדים מזמינים אותו,הוא מוותר או מתחיל ואז נפגע/נעלב ממשהו ואז הולך). אני יודעת כי מה שחשוב זו החוויה שלו ולא המציאות. שאלתי היא כיצד להתייחס לריצות לשירותים . להתעלם, לנסות לתת "פרס" על התאפקות, מהי הדרך העדיפה. כמו כן, האם כדאי לשלוח אותו לחוג למיומנויות חברתיות (אני מניחה שיש קשר ביו שני הנושאים), פסיכולוג ילדים, פסיכולוג או הדרכה הורית עבורינו ואם כן, אודה להמלצה על מטפלים באזור השרון. תודה מראש :)

שלום שרונה, ממליצה להתחיל, לפני הכל, בירור רפואי אצל רופא הילדים שלכם. השתנה תכופה מחייבת התייחסות ובדיקה, לפני שנכנסים כיווני המחשבה הפסיכולוגיים-רגשיים. מעבר לכך, במיוחד בגלל גילו הצעיר, ההתערבות המועדפת בעיני היא הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים מנוסה. למרות הרצון לעזור בהמלצה, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. רופא הילדים שלכם ו/או פסיכולוגית הגן הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה ושבוע טוב ליאת

לבני בן השבע שאובחן כהיפאקטיבי ומטופל תרופתית, יש מידי פעם התפרצויות זעם וחוסר שליטה, לדוגמה אם משהו מהחברים לקח לו בהפסקה את הכדור הוא יבעט בו או יזרוק עליו את הכדור. הוא גם אינו עושה הבחנה בין ילד למבוגר בהתפרצויות שלו. למרות השיחות והכלים שנתנו לו אין שיפור. מה עושים?

שלום סוזי, ילדים הסובלים מ- ADHD נמצאים בסיכון להתפרצויות אימפולסיביות והסתבכות בהתנהגויות תוקפניות. עוד לפני שחושבים מה עושים, עליכם להביא בחשבון את אזורי הפגיעות שלו, להכיר אותם, ולעזור גם לו לזהות מתי הם "מתקרבים". לילדים רגישים אלה, עדיף להסביר לא רק מה אסור לעשות, אלא גם מה ראוי ונכון לעשות במצבי תסכול וזעם. בהתחלה זה נושא אופי של תחקיר "לאחור" (מה קרה? מה חשבת? מה הרגשת? מה עשית? מה יכולת לעשות אחרת?). חשוב מאד לתחקר כל אירוע כזה ברגישות, במינימום שיפוטיות, מתוך הקשבה זהירה לנאמר. חשוב לתקף את רגשותיו של הילד ("אתה צודק. זה מאד מכעיס כשמישהו לוקח לך את הכדור"), ולהימנע מביקורת או תוכחה. אחרי הרבה ניתוחים רטרואקטיביים כאלה, בהם מושם דגש על "מה אפשר היה לעשות", רפרטואר התגובות של הילד גדל ומתרחב, ואז יש סיכוי טוב שיידע לפעול ביעילות רבה יותר באירועים הבאים. במקביל, חשוב לשמור בבית על שגרה ברורה של כללי "עשה ואל תעשה", כדי לאמן אותו בעמידות לתסכולים. ילד "מתפוצץ" גורם להוריו לפתח נטייה להימנעות מעימותים. הורים כאלה נוטים לוותר הרבה, כדי לא להדליק התקף זעם. כאשר ההורים דרוכים וחוששים מהאפשרות של מופע הזעם, הילד לומד (מהתבוננות) שיש בידיו נשק יעיל, גם אם אינו מגדיר זאת כך במודע. והתוצאה הבלתי נמנעת - קושי של הילד לשאת אכזבה ותסכול, קושי לאפק דחפים תוקפניים, וקושי להסתדר בחברה. המשימה, אם כן, היא הרבה הבנה והכלה, לצד עמידה בלתי מתפשרת על גבולות מתוך עמדה סמכותית ושקטה. כמו בהרבה מקרים אחרים, גם כאן הדרכת הורים קצרה יכולה לקצר ולייעל את התהליך. בהצלחה ליאת

ר. התשובה ניתנה בהמשך העמוד.

אני אחשוב על מה שכתבת לי.נראה לי אני הולכת להבין מתוך התגובה שלך משהו מאוד חשוב בשבילי.את מקצועית,חבל על הזמן.התגובות שלך תמיד קצרות ולעיניין...כל כך מדויק שכל מילה מיותרת... שבת שלום חני בחיבה

שבת שלום ותודה על המילים החמות.

לא יודעת איך זה יתקבל אצלך...לחוצה קצת...אבל,אם אפשר,אל תעני לי יותר בשבת...אני יודעת שזה בחירה של כל אחד...אבל בכל זות...זה מכאיב לי כמו לראות את אחותי עובדת בשבת על המחשב(לא יוצא לי לרואת זות ב"ה...וסליחה אם זה נשמע דפוק או מהשהו כזה...מתי את כותבת לאנשים אחרים אני לא שמה לב...אני אוהבת ללמוד ולהנות מהירוק שלך. חני עם דמעות בעיניים אני לא יכולה להיות מישהי שעונים לה בשבת...

ליאת שלום, שמי איריס ואני גרה בתל-אביב אני גרושה 11 שנה ואני אמא ללירי בת ה13 (משמורת מלאה) שחווה בתקופה האחרונה מועקה רגשית ועצב לפרקים. יש את נושא גיל ההתבגרות כמובן אולם יש לה פחדים הקשורים ליחסיה עם אביה הנוטה לאובססביות בנושא לימודים, צעקות וכו'), בנוסף בתקופה האחרונה אני ואביה נמצאים בהליך משפטי עקב אי תשלום מזונות שלו והתנהגות של אלימות מילולית כלפי לאורך השנים. אני מחפשת את האיש/אישה המתאים שיוכל לעזור ללירי ואני מחפשת גם מטפל טוב עבורי שינחה אותי וייתן לי את הכלים לעבור את התקופה הזאת. הרשימות של מכבי כוללות אנשים שאני ממש לא מכירה. אשמח מאוד אם תמליצי לי על המטפלים הנכונים. תודה רבה. איריס

שלום איריס, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. רופא הילדים שלכם ו/או יועצת ביה"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה ללירי ולך :-) ליאת

את יודעת,חשבתי על מה שאת כתבת לי.מצד אחד בית ברוך ילדים הרבה פעמים לא משאיר לאשה הרבה מקום להמריא,לפרוץ,לפרוס כנפיים,להגשים ולעוף,לחוות את החיים בעוצמה...אם אנחנו מדברים על קריירה רצנית מחוץ לבית ובילויים. מצד שני הוא מאפשר,מצמיח,מפתח,מעודד ובונה דברים אחרים לא פחות חשובים.כמובן אם אשה רוצה לצמוח מתוך קושי ולא לצנוח.וכמובן אין הלכה להטמוטט.אשה אחראית רק על ילדים שיש לה.אני כותבת כבעלת תשובה.יש בחיים שלי המון אהבה,הרבה עוצמה,נצחונות,נפילות,התמודדויות,שמחה וכו" אני לא נמחצת תחת גידול ילדים יותר להפך...אם אני נמחצת אז בדרך כלל תחת עומס פיזי ואורחים רגשיים מעבר(נקרא לזה ככה...כול אחד וה"פקלה" שלו...)לפעמים אני מוצאת את עצמי מתמודדת עם בלבול ערכים.עכשיו אני לא מרגישה מחוצה יותר תקוע.יש לי המון ויש לי המון מה לתת.נראה...אני עוד לא מבינה בדיוק מה קורה...אולי פשוט נגמר האבל ופינה המון מקום לחיים ובא לי לחוות אותם בעוצמה במקסימום שאפשר כאימא,כאשה,וכבן אדם...נו,את רואה סולם?..טוב שאת לא רבנית(((-:ובטוח לא מחכה לי שיחת מוסר. חני בחיבה

שלום חני, על כל אחד ואחת מאיתנו מוטל למצוא את הייעוד והמשמעות שיהפכו את החיים לכאלה שראוי לחיותם. יש מי שמוצאת את ייעודה בבית, בגידול ילדים והשקעה ברווחתם, ויש מי שזקוקה לגרייה שמחוץ לבית. ההימחצות והשיתוק הם תמיד האוייב, ואוייבים יכולים לארוב לנו בבית ומחוצה לו. אני שמחה לראות כמה טוב לך איפה שאת. מגיע לך כל-כך. :-) ליאת

כשהכנסתי את בני לגן בגיל שנה וחצי ביקשתי מהגננת שתשים לב להתנהגויות יוצאות דופן בגלל שבני הגדול בספקטרום (בתפקוד גבוה. עד גיל 4 לא שמנו לב לבעיות מיוחדות). היא אמרה לי שהילד שלי רגיל לחלוטין ושיש לה ניסיון עם ילדים בספקטרום. למשל: היה לה ילד עם אספרגר שהיה מחבק את כל המבוגרים שבאו לגן. בחודשים האחרונים ראיתי שבני מחבק הורים של ילד אחד שהוא חבר טוב שלו מהגן ואנחנו נפגשים עם המשפחה הזו גם מחוץ לגן (וגם החבר שלו לפעמים בא אלי ומחבק אותי כשאני באה), אבל מה שיותר מדאיג אותי הוא שבשבוע האחרון שתי אמהות אחרות מהגן סיפרו לי שהוא רץ אליהן וחיבק אותן כשהן באו לקחת את הילדים שלהן. האם זו התנהגות רגילה בגילו? או יכול להעיד על בעיות תקשורת? הסייעת אומרת שאני לא צריכה להילחץ ושהוא פשוט ילד חם ואוהב אבל היא ממש לא מומחית בתחום...

שלום יעל, אבחנה של בעיות תקשורתיות על פני הספקטרום אינה תמיד פשוטה גם לאנשי מקצוע מנוסים. לא הייתי מבססת אבחנה על סמך סמפטום בודד, אך אם יש בו כדי לעורר בך אי שקט וחרדה, פני לאבחון מסודר במכון להתפתחות הילד בקופ"ח שלכם. להערכתי, גם אם הייתי אומרת לך שאין סיבה לדאגה, הספק היה מכרסם בך, ולכן אני ממליצה לך להתעקש על אבחון מסודר, ולהירגע. לילה טוב ליאת

אני לא מחפשת אבחון (וברור לי שאם אקח אותו לאבחון כיום אף אחד לא יאבחן אותו בספקטרום). מה שאני שואלת זה רק אם חיבוק של הורה אחר שבא לקחת את ילדו מהגן הוא התנהגות מוכרת או חריגה במידה מסוימת.

את יודעת אהבתי מואד את ה"כנראה" שלך בתשובה שלך לי.שכנראה כדי לא לשכוח על עצמינו במקרה שלי נדרשים "כנראה" כל מיני דברים...תאמיני לי לגדל 7ילדים לא יותר קשה מבחינה סוביקטיבית מלגדל אחד.זה בדוק ומנוסה.מה שכן לפי יהדות אשה קודם כל בן אדם אחר כך בת זוג ורק אחרי זה אמא.אבל אנחנו הרבה שוכחות את זה ועושות כל מיני ווריאציות אחרות מסולם הזה...והרבה פעמים ילדים תופסים בו את רוב המדרגות...אז שעד שאנחנו עולות לקומה 10-רית לתת משהו לעצמינו...נו באמת למי יש כוח להשקיע בעצמו אחרי עליה כזות((-: וילדודים הם אוהבים לתפס,זה תפור עליהם...השבת שלושה התיישבו עלי,הרגשתי שעוד מעט אני נמחצת ואז אמרה בת שש:"נכון שכיף שעל אימא שלנו יש הרבה מקום((-:"זה ניחם אותי על משקל שאין לי כוח להתעסק איתו. חני בחיוך

חני, גם אני נשארתי עם חיוך, כשדמיינתי אותך נמחצת מתחת לשלושה ילדים קטנים. לפעמים קל יותר להימחץ פיזית, תחת משקלם של שלושה שובבים, על פני ההימחצות ארוכת השנים, שעוצרת לפעמים אימהות מהתפתחות אישית ותשוקה לחיים. רוצה להאמין שמרבית האימהות מצליחות בסופו של דבר ללהטט בין תפקידן כ"כורסא אנושית" התופחת ומתרחבת לטובת הזאטוטים המתרפקים עליה, לבין היותן "טיל רקטי" המבקש להמריא, לפרוץ, להגשים ולחיות בעוצמה. לילה טוב ליאת

היי ליאת.שמחה לראות את הירוק שלך כאן.((-:את יודעת אני באמת עברתי על השירים שנכתבו במהלך 8שנים אחרונות והשיר ההוא באמת אט אט השתנה...רוצה אחרון שכתבתי אחרי ששאלת איך השיר נראה היום?במיוחד בשבילך בפעם ראשונה על המסח(בדיחה): מול נרות של שבת עצומות העיניים ומעומק הלב את לוחשת תפילה דמעות של תקווה מכוסות בידיים ולאבא אוהב את מפנה משאלה: עמוד לצידם שמור עליהם בדרך של חיים מורכבים ומלאי נסיונות עוד לפני שיפלו תארגן להם קרח ומתוך משברים גם עזור נא לבנות. כשיגיע היום בו אפתח להם דלת שילכו לדרכם ויקימו ביתים זכור נא לי תפילותיי שבהם מטבלת אני כל תפילה שיזכו לחיים. חיים של כבוד של שימחה ושל ערך חיים ארוכים ומלאיי משמעות שאראה דורותיי ממשיכים את הפרק שביחד למדנו איתם בינקות. מול האור של נרות נשימה נעצרת וחומם מתפשט וחודר אל הלב בלי לחזור לעולם כל דקה כאן עוברת ושמחה עצומה מתלווה לכאב. זולגות דמעותיי נשמה מתרחבת ופורצת תחינה את גבולות העולם אלוקים תקבל לב של אמא אוהבת תמלא משאלה שתצליח דרכם. עבודה מרובה.לפעמים לא נגמרת על קורבן הלילות לא ביקשתי תמורה רק לראות את בתי מול נרות משחזרת באוזני אלוקים את אותה התפילה. מול נרות של שבת עצומות העיניים ומעומק הלב את לוחשת תפילה דמעות הודיה מכוסות בידיים ולאבא אוהב את מפנה משאלה... זה מה שנכתב מהלב כששאלתי אותו איפה השיר היום.איך השיר?מה את אומרת? 0

חני, השיר שלך מרגש, ומשקף את משאלותיהם של הורים באשר הם. התפילה לשלומם ובטחונם של הילדים, לאושרם. הרצון לעטוף אותם בחמימות ושפע, ולהכשירם ליום בו ייצאו אל חייהם העצמאיים, יקימו משפחות משל עצמם, ויתפללו על ילדיהם. אני מאמינה שכל הורה שקורא את השורות שלך, מצליח להתחבר לתפילה שלך ולהזדהות אתה. תודה על השיתוף, חני ליל מנוחה ליאת

שלום, אני ובעלי מתכננים לטוס לחו"ל לשמונה ימים עם הילדים הגדולים (תאומים בני חמש). בתי הקטנה תהיה אז בת שנה ועשרה חודשים ואנחנו רוצים להשאיר אותה אצל הסבא והסבתא שגם היום מטפלים בה בשעות הבוקר עד אחה"צ. (לנו יהיה קשה לקחת אותה מבחינה טכנית ופיזית). האם זה בעייתי? תודה

שלום גל, עבור מרבית הילדים, ובמיוחד פעוטות רכים, הפרידה מההורים כרוכה בקושי. אני מניחה שבגלל שמדובר בתקופה קצרה יחסית, ובהשגחתם של סבים אהובים ומוכרים, המתפקדים כדמויות טיפוליות גם ביומיום שלה, לא צפוי נזק ממשי לטווח הארוך. סעו בשלום, ואל תשכחו להביא לה מתנות... ליאת

היי, מה זה פסיכואנליזה ולמי זה מתאים? אני בת 37 ודי מדוכאת, עם מחשבות אובדניות ויאוש מהחיים שלי. לא מתכוונת להתאבד, אבל ממש ממש עצובה. לא רואה איך משהו משתנה. אני מרגישה כאילו אני לא איפה שהייתי אמורה להיות, כולם התקדמו ונשארתי מאחור וזה גומר אותי. לא מרגישה שאני יכולה להשתלב כבר. משהו בי חסר. אז מה זה פסיכואנליזה? לאיזה טיפול לפנות? תודה, נטע-לי

שלום נטע-לי, פורום זה הוא פורום ייעוצי, העוסק בפסיכולוגיה של ילדים ומתבגרים. ממליצה להפנות את שאלתך לפורום 'פסיכולוגיה קלינית', 'פסיכותרפיה' או 'פסיכיאטריה', שם תקבלי בוודאי מענה קשוב. בקצרה אומר כי הפסיכואנליזה היא גישת טיפול הנשענת על רעיונותיו ומשנתו של זיגמונד פרויד. עפ"י גישה זו, במוקד הטיפול עומד הניסיון לחשוף ולגלות עוד מהלא-מודע, להתחקות אחר החוויות המוקדמות, אחר מערכות היחסים המשמעותיות שהופנמו, ואחרי הכוחות הפנימיים המפעילים את מחשבותיו והתנהגותו של האדם. הטיפול הפסיכואנליטי לא תמיד מתאים לכולם, ולו בשל היותו אינטנסיבי מאד ויקר. למיטב זיכרוני יש באתר שלנו גם פורום המתמקד בהפרעות דיכאון ומצב רוח. אולי תוכלי להרחיב שם ולהיעזר בהכוונה קונקרטית על סוג הטיפול המתאים לך. בהצלחה ליאת

שלום וברכה אנו זוג הורים לשני ילדים הגדולה בת 2.5 והקטן חודשיים. ביתנו היא ילדה מאוד מאוד חכמה ואנרגטית אבל גם מאוד עקשנית. היא כל הזמן מנסה אותנו ומותחת עוד ועוד את הגבולות. המצב ממש מייאש אותנו, אנו מוצאים את עצמינו נלחמים איתה כל הזמן,צועקים וכועסים ולפעמים רק מיחלים לרגע הזה שתלך לישון ויהיה לנו שקט... מאז שנולד הבן הקטן כמובן שהכל החמיר מה שהכי קשה זה שהיא לא מפחדת מכלום, היא מרביצה לתינוק הקטן אנחנו כמובן כועסים עליה ואפילו מענישים(אני אומנם לא אוהבת לתת עונש אבל אין לנו כל כך ברירות איתה)לדוגמא שולחים אותה לחדר אבל היא צוחקת עלינוומשיכה הלאה. המצב ממש מחמיר מה עושים?? תודה

שלום רננה, בדיוק למצבים הללו נועדה הדרכת ההורים. כאשר המשפחה נתונה ב"אי-ספיקה" או רמת עוינות גבוהה, כאשר אנחנו מחכים לרגע שהילדים ילכו לישון ויעזבו אותנו לנפשנו, כאשר האינטראקציות שלנו עם הילדים מתאפיינות בכעסים ועונשים יותר מאשר בפעילות נעימה ונינוחה - זה הזמן לקבל עזרה ולרכוש כלים מאיש מקצוע מיומן. תוכלי, כמובן, לדפדף בין דפיו של הפורום שלנו, ולמצוא המון (!) המלצות הנוגעות להצבת גבולות נאותה. עם זאת, אני מאמינה שהשקעה בהדרכה טובה תישא פרי ותקצר משמעותית את התהליך. אגב, המלצתי ניתנת לא רק כדי לחלץ אתכם מהייאוש, אלא גם (ואולי אף יותר) כדי לחלץ את בתכם מהעמדה של הילדה הבעייתית, עמדה שיכולה לפגוע בדימוי העצמי שלה ובאופן בו היא רואה את עצמה, אתכם, ואת מערכות היחסים שלה עם בני אדם בכלל. בהצלחה ליאת

ליאת שלום. הבן שלי בן השנתיים וחצי בגמילה מחיתולים. כל החברים שלו במעון גם בגמילה והוא החליט לפני כחודש שגם הוא מוריד טיטול. אנחנו זרמנו איתו למרות שלא חשבנו שהוא ממש מוכן. במעון הוא כמעט ולא מפספס רק בשינה או כשהם מחוץ למעון. בבית לעומת זאת הוא כמעט ורק מפספס, גם קקי וגם פיפי. אני יודעת שהוא יודע ללכת אבל הוא מפספס בכל זאת. זה נעשה יותר ויותר גרוע וממש מסרב לפעמים ללכת גם כשאני רואה שהוא צריך. אני אומרת לו שזה עצוב לי כי הוא ילד גדול ויודע ללכת לבד, ניסיתי גם עם פרסים. אני לא יודעת איך להתייחס לפספוסים ואיך ליצור מציאות שהוא יסכים ללכת בבית לשירותים ולא יפספס. אני מאמינה שזה קשור- יש לו אח בן 7 חודשים שלפעמים נמצא הרבה על הידיים אבל אני מאוד משתדלת לתת גם לגדול תשומת לב. מחכה לתשובתך תודה אליענה

שלום אליענה, ילד בגיל שנתיים וחצי כבר בשל לתהליך. אדגיש שוב מה שנכתב כאן לא פעם - תהליך הגמילה הוא במהותו יוזמה של המבוגרים, הדורשים מן הילד לעשות את צרכיו במקום המיועד לכך. אני מציעה, אם כך, להתחיל לקחת חלק פעיל ויוזם בתהליך, ולא להסתפק ב'לזרום' עם היוזמה של הילד. ראשית, אני ממליצה לך מאד לקרוא את המאמרים ברשת, המכוונים ומנחים את ההורים כיצד לעשות זאת נכון. בתהליך הגמילה חשוב מאד להימנע מטעויות, כדי לא ליצור בעיות מעבר לקשיי הגמילה הטבעיים. עלייך לזכור שפספוסים הם חלק מהתהליך, לפחות בתחילתו, וחשוב להימנע מכעס או זלזול. אם את מבינה שישנה אפשרות של קנאה באחיו הקטן (ילדים קטנים, שנולד להם אח תינוק, מאד לא אוהבים שמבקשים מהם להיות גדולים)נסי לעזור ולפוגג אותה. אל תשלחי אותו לעשות קקי בשירותים לבד "כמו גדול". להפך, הזמיני אותו לישיבה נעימה על הסיר דווקא בחברתך. שבו לצידו, עודדו אותו, ספרו לו סיפור, שירו לו שירים - נסו להפוך את עשיית הצרכים למשהו נעים, ולא להגלייה אל חדר השירותים. אם תרגישי שקשה לך, נסי להיעזר בהדרכת הורים קצרה, מפסיכולוג ילדים או מצוות הגן שלכם. זה מומלץ גם כדי ללמוד ולקבל כלים, וגם כדי לקבל עידוד ותמיכה בתהליך הזה, שיכול לפעמים להיות מתיש ומתסכל. בהצלחה ליאת

הי בננו הבכור בן 8, בהמלצת ביה"ס עשינו לו איבחון אצל פסיכיאטר, באבחון עלו מס' דברים: סימפטומים המייצגים בעיות התנהגות ודגש על חרדות, הוא מרגיש רב כוח ואומניפוטנטי ומדמה עצמו לגיבור כל יכול ששולט בכולם או לפחות רוצה לעשות זאת, לבננו יש רגישות נרציסטיטת, לבננו תמיד יש תחושה של מגיע לי, כאשר אינו מקבל זאת הוא מגיב בכעס גדול ואפילו באלימות, לצערנו הוא עדיין נושך "תגובה המאפיינת ילדים בני שנתיים/שלוש", כאשר אינו מצליח בפעולה מסויימת הוא מאשים את האחר, ראוי לציין כי בננו ילד מאוד מאוד נבון "חכם"כך מגדירים אותו כולם וכלל הקשיים הם בעיקר בביה"ס, יש פער בין התנהגותו בביה"ס לבין התנהגותו בבית, ביה"ס הוא לרוב כועס, מקנא באחרים, מאשים את האחר אם לא מצליח במשימה כלשהי מה שיכול להוביל אותו גם "נקמה" באחר... יש לו קושי מאוד גדול במעברים ועוד.בסיכום האבחון עולה כי העולם הריגשי של בננו מאוד מורכב ואובחן כ-odd, כיום הוא מטופל ע"י פסיכולוגית חינוכית ללא כל מענה תרופתי למרות שצוינה התרופה "רספרדל" במינון נמוך ורק כברירת מחדל" ומזה אנו חוששים מאוד. כמובן על השלכותיה העתידיות (זה ילד עם הרבה פוטנציאל) ראוי לציין כי מאז שבננו נכנס למערכת חברתית התנהגותו רק עולה בדרגה השלילית... בננו היה מטופל עד כה בתוכנית התנהגות קוגנטיבית, תרפיה באומנות והיום מטופל ע"י פסיכולוגית חינוכית, ראוי לציין כי בננו מגיע מבית שמח, זוגיות מצויינת ולו אח נוסף, אנו ההורים אובדי עצות וביתנו הופך לאט לאט לעצוב, ונואש. שאלתנו האם לתת לילד תרופה אנטיפסיכוטית, למרות שקראנו עליה דברים נוראים, האם טיפול ע"י פסיכולוגית חינוכית הוא פחות טוב? תודה רבה ההורים הנואשים

שלום רלי, הפנייה שלך נוגעת ללב, ואפשר לשמוע את הכאב וחוסר האונים שלך. חיפשתי, ולא מצאתי בהיסטוריית הטיפולים שלכם "הדרכת הורים". איני רואה דרך לטפל ב- odd ללא הדרכת הורים אינטנסיבית. הפער בין הבית לביה"ס אינו מעיד בדר"כ על בעייתיות של המסגרת, אלא על כך שבבית למדו "ללכת על ביצים" כדי לא לעורר את זעמו והתפרצויותיו של הילד. איני רופאה, ולכן לא אתן חו"ד בנושא התרופתי. עם זאת, אוכל לספר לך שילדים רבים שעברו בקליניקה שלי טופלו ברספרדל בהצלחה רבה. לא מדובר במינון אנטי-פסיכוטי, ומן הסתם גם לא בתופעות הלוואי הקשות עליהן קראת. מדובר במינון נמוך מאד, הניתן לצורך הפחתת חרדות ו'רעשים' מחשבתיים, מה שיכול ליצור שיפור דרמטי במצב. אני מרגישה שאת מתקשה לבטוח בצוות המטפל בכם, וחבל. זה לבדו יכול להפריע מאד לתהליך, שכן האמון וההתמסרות הם לב לבו של הטיפול הפסיכולוגי. אם אינך בוטחת במטפלים, נסי לשאול את עצמך מדוע בחרת דווקא בהם. כמובן שלא אוכל להחליט בשבילך לגבי איכות הטיפול הפסיכיאטרי והפסיכולוגי, אך אוכל לשלוח לך תקווה ועידוד, ולהמליץ לך להיות מחוייבת לתהליך הטיפולי, ולדאוג לעבוד (רק) עם מי שעליו תוכלי לסמוך. בהצלחה :-) ליאת

שלום, בתי בת שנה ושלוש. לפני כחודש וחצי נכנסה לגן לחצי יום. עדיין לא הסתגלה לגן. יש ימים בהם בוכה לסירוגין ויש ימים שהיא בוכה יותר. היא לא כל כך משחקת. היא מחוברת מאד לאחת הסייעות. לפעמים עוזר אם היא מרימה אותה ולפעמים גם זה לא עוזר. האם יש טעם להמשיך לנסות? האם לנסות מסגרת אחרת?האם לא בשלה עדיין לגן?

שלום רב, אני זוכרת את פנייתך הקודמת. כפי שהזכרתי גם אז, בתך נמצאת בתקופה בעייתית, בה חרדת הנטישה וחרדת הזרים נמצאת בשיאה. מבחינה זו, זו לא תקופה 'קלאסית' לכניסה לגן. בהנחה שהגן טוב ונבחר בקפידה, אפשר להמשיך לנסות, אך לעזור בהדרגתיות. אם מתגנבים ספקות אשר לטיבה של המסגרת, פעלי ובדקי גם מקומות אחרים. אני יודעת שזה לא קל. אגב, יש גם ילדים גדולים יותר, שלוקח להם זמן להסתגל. לפעמים זה קשור גם ליכולת של ההורה 'לשחרר'. בדקי אם את עצמך שלמה עם הרעיון של השמתה במסגרת בגיל כה צעיר. לפעמים פיתרון של מטפלת בבית מסייע להסתגלות טובה יותר לפרידה, הן של הילד והן של האם. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני מבקשת המלצה על מטפל לבני בן ה-14. אנחנו גרים בקרית אונו תודה, שושי

שלום שושי למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום. יש לי ילדה מקסימה בת 2 ורבע, מאד חכמה, עירנית, מתקשרת עם כולם, מדברת שוטף, חוש הומור, מצברוח מעולה – הכל נהדר. אך שמתי לב שתמיד כאשר אנו נמצאים בביתו של אחי (נשוי פלוס 3 ילדים בגילאי 15, 12 ו-10) היא תמיד סגורה ונצמדת אלי ומסרבת להיפתח. יש פעמים בהם היא נפתחה אליהם והשתחררה, אך זה תמיד לוקח זמן, בעוד שעם אנשים זרים לגמרי, או עם בני משפחה אחרים אין תופעות כאלה. שלשום באתי איתה לביקור אצל אחי. כבר כשהלכנו ברחוב לעבר הבנין בו הם גרים היא נצמדה אלי בחשש והניחה את ראשה על כתפי בעצב (כאשר עד 5 דקות קודם היא היתה במצברוח מעולה). כאשר נכנסנו לחדר המדרגות היא נתקפה פחד, פרצה בבכי וחזרה והתחננה "לא רוצה למעלה. קח אותי הביתה!". כמה שניסיתי לדבר על ליבה זה לא הלך ונאלצתי לצאת משם, כאשר לאחי, אשתו ולילדיו נאלצתי להמציא סיפור כלשהו כדי לא לפגוע בהם או לא ליצור ריחוק בינם לבין ילדתי בהמשך. אגב, משם הגעתי ישירות לארוחת שישי אצל אחותי, ושם הילדה פרחה כהרגלה. חשוב לציין שהילדה מעולם לא היתה עם משפחתו של אחי לבדה, אלא רק בנוכחותי. היא לא היתה עדה שם לריב או הרמת קול (מעבר לצעקות של הילדים תוך כדי משחק). משפחתו של אחי מאד אוהבת אותה ומנסה להגיע אליה בכל דרך. אני מבולבל ומוטרד ולא יודע מה לעשות. אודה לכם על תשובה מהירה ככל האפשר כי משפחתו של אחי מצפה מאד לביקורינו לאחר זמן רב מאד (מעל לחודש) שלא נפגשנו. חשבתי להזמין אותם אלי (לסביבה מוכרת יותר) בסופ"ש הקרוב בכדי לבחון את האינטראקציה איתם אצלי. אבל מסיבות של מרחק גאוגרפי ושמירת שבת, רוב המפגשים חייבים יהיו להיות בביתו של אחי, אין לי מנוס מכך. פרט אחד נוסף: אני מגדל את הילדה בהורות משותפת עם אמא שלא גרה איתי. היחסים בינינו מצוינים וזה עובד נהדר. תודה וכל טוב!

שלום תומר, קשה להבין, גם מכאן, מה יכולה להיות הסיבה להתנגדות שלה. אני חושבת שהרעיון שלך מצויין, למרות אי הנוחות הזמנית הכרוכה בו. אם תזמין את בני משפחת אחיך אליכם הביתה, תוכל לבודד את הגורמים ולנסות לדעת האם מה שמרתיע אותה קשור בהם עצמם או בדירה בה הם גרים. אני מציעה לשתף את אחיך במה שקורה, ולבקש ממנו ומבני ביתו להישאר סבלניים וסלחניים כלפי בתך הקטנה. מדובר בפעוטה, שאין טעם לכעוס עליה או להיעלב מבחירותיה, יהיו הסיבות אשר יהיו. לפעמים, דווקא המאמצים והחיזורים מחריפים את המצב, בעוד הקבלה והנכונות לתת לזמן לעשות את שלו – מאפשרים "החלמה ספונטנית". סבלנות. ו...לא להכריח. ליאת

שלום רב בתי בת 4 בנוסף יש לי בן בן 1.4. הילדה מפותחת כראוי מכל הבחינות (דיבור מוטוריקה קוגניציה) אך לדעתי יש לה בעיה רגשית-חברתית. אומנם בגן מספרים לי שהיא משחקת עם כולם ויש לה גם 3-4 חברות טובות אבל כשאנו נמצאים איתה באירועים חברתיים הילדה פשוט לא מדברת! היא לא מסוגלת לענות על שאלה של איך קוראים לה או בת כמה היא לבן אדם שהוא לא ממקורביה (אפילו אם היא מכירה) במפגשים חברתיים בהם יש ילדים (בעיקר אם יש יותר מילד אחד) היא לא מצליחה לתקשר או להתחבר אפילו אם היא מכירה את הילדים. היא ממש נצמדת אלינו. באירועים בגן אם יש הרבה הורים היא לא מסכימה להשתתף ותמיד יש לה תירוצים מוזרים (לא השתתפתי כי לא רציתי ללבוש את הבגד). אני יודעת שההתקשרות איתי האמא לא ממש בטוחה כי אני מלחיצה אותה בהמון היבטים (אם היא לא מצליחה משהו אז מלחיצה אותה ולפעמים כל ממש יורדת עליה) גח בנושא הזה אני בדרך כלל מגיבה בבוז ובחוסר סובלנות. אני יודעת שגם התנהגותי לא תקינה. אשמח לעצות כיצד עליי להגיב ובנוסף כיצד ניתן לטפל בילדה. תודה

שלום מאי, ילדים, ממש כמו מבוגרים, מתנהגים ופועלים בהשפעתם של גורמים אישיותיים וסביבתיים. יש ילדים ביישנים ועצורים יותר, שבמצבים עמומים, חדשים או הומי-אדם יעדיפו להתכנס אל תוך עצמם או להישען על קרבתו המנחמת של אדם מוכר אחר. גם הביישנים הגדולים ביותר, מצליחים לתפקד לא רע בכלל בקבוצת החברים המצומצמת שלהם, שם הם מרגישים טוב ובטוח. בנוסף, כפי שהזכרתי, פועלות עלינו גם השפעות סביבתיות. כדי שילד ירגיש נוח ובטוח בעולם, נחוצה סביבה מכילה, לא שיפוטית ומעודדת. כאשר ילדתך הקטנה (גם אם היא הבכורה שלך, היא עדיין קטנה) מרגישה את מטען הציפיות שלך כמשא כבד, היא עלולה לסגת אל אי-עשייה ואי-השתתפות כטקטיקה הגנתית. ילד יכול ואוהב 'להופיע' כשהוא משתקף לעצמו דרך עיני הוריו כמקסים ומעורר התפעלות. הוא אוהב ש"רואים אותו" ולא ש"רואים לו". אין לי ספק שאת רוצה טוב עבור ילדתך. ה'קונץ' הוא, לוותר על הרעיון לפיו הילד הוא חלון הראווה שלנו, לאפשר לו להתנהל בעולם עפ"י דרכו, ולתת לו את התחושה שהוא אהוב ומקסים גם כאשר בחירותיו מחטיאות פה ושם את הציפייה או המשאלה שלנו. אם את חוששת שתתקשי לבד, פני להדרכת הורים קצרה שתעזור לך להישאר נינוחה גם במצבים שעד היום עוררו בך כעס או חוסר סבלנות. בהצלחה ליאת

גם לבת שלי היה את זה - התחיל בכתה ב'- הפסיקה לדבר כאשר היו מבוגרים בלתי מוכרים בסביבה ובכתה. תופעה מוכרת - זו הפרעת חרדה במהותה. חפשי באינטרנט. יש פסיכולוגיות ילדים שמתמחות בזה. אצלנו זה עבר אחרי שנה של פגישות טיפול.

שלום ליאת, ביתי בת שנה ותשעה חודשים ומורטת שיערות. כשהתחילה לזחול אהבה להכניס "לכלוכים" לפה ושערות שמצאה ... פשוט אהבה את התחושה . בהמשך גילתה שהיא יכולה לגלגל את המוצץ על השיער ולמרוט . מדובר בשילוב של הרגל רע וצורך לגירוי תחושתי גבוהה . היא מורטת שיער כשהיא רגועה וגם כשהיא עצבנית או מנסה להירדם . בגלל שלא הורגלה לחפץ מעבר, ניסיתי לתת לה דובי (היא גילתה שגם את הפרווה שלא אפשר להכניס לפה) . כשהיא עושה זאת אני מנסה להסיח דעתה מהעניין, לחבק ולעשות משהו אחר .... המצב לא הולך לעבור מעצמו כנראה ואשמח לדעת מה השלב הבא ובאילו דרכים ניתן לטפל ? תודה מראש .

שלום שירה, התיאור שלך יכול להתאים לשתי תופעות נבדלות שאנחנו מכירים, ותוכלי לנסות לקרוא עליהן קצת. האחת, נקראת פיקה, והיא קשורה לאכילת חומרים שאינם מזון. השניה – טריכוטילומניה- היא הדחף לתלוש את שיער הראש, הריסים או הגבות בניסיון להשתחרר ממתח. בשני המקרים, הטיפול מתמקד בהדרכה הורית, לפחות כשמדובר בילדה כה צעירה. אני מאמינה שבהתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני תוכלו 'להיסגר' על הבעיה הראשונית (אני לא חושבת שהיא סובלת משתיהן, אך מהתיאור שלך קשה לקבוע מי מהן על הפרק), ולטפל בה עפ"י המלצותיו. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת שלוש וחצי גמולה כ-8 חודשים אך מאז שנולד לנו תינוק שהוא כיום בן 3 חודשים היא כל כמה ימים מפספסת ועושה פיפי במכנסיים לאחר התיעצות עם הגננת הגענו למסקנה שחוץ מהשינוי של תינוק בבית אז גם מטבע הדברים יצא לי להיות פחות עם הבת ויותר עם התינוק כלומר בעלי כ-80% מהזמן היה משחק עם הבת כאשר היתה חוזרת מהגן ולכן הגננת אמרה לי שאני חסירה לילדה ושאקדיש לה לפחות שעה ביום רק לה . עשיתי זאת אך כשראיתי שהילדה כבר לא מפספסת אז חזרתי להיות יותר עם התינוק בתקופה שמציק לו הגזים והוא בוכה המון והילדה היתה משחקת או רואה טלויזיה בסלון. כעת שוב הילדה פיספסה 3 ימים בגן והשיא היה היום שהיא פיספסה פעם ראשונה גם קקי . כמה שאלות לי אלייך : חוץ מהזמן איכות שהתחלתי להקדיש רק לה כמה שעות ביום מה עליי לעשות כדי שתפסיק לפספס? יש לציין שנשיקות וחיבוקים אני נותנת לה והיא נותנת לי בלי סוף.שאלה נוספת הפיספוסים קורים רק בגן אז ממה זה יכול לנבוע כי אני יודעת שהיא אוהבת את הגננות ולא מציקים לה ילדים בגן והיא אוהבת ללכת לגן הולכת בחיוך ובשמחה. מציינת רק משהו אחרון שהיא נגמלה לפני יומיים ממוצץ שהיתה שמה רק בבית וכשהולכת לישון היא זרקה אותו בעצמה לפח והצהירה שהיא גדולה וכבר לא תינוקת עקב ילד שעשה זאת בגן ואז הגננת מספרת לילדים בגן אומרים להם כל הכבוד והגננת גם נתנה לה מתנה. תודה מראש מאמא מיואשת .

לר. שלום, לידת תינוק במשפחה זו חוויה מרגשת שמצריכה הסתגלות למגוון שינויים במשפחה. עבור בתך לידת אחיה אינה כה פשוטה ואולי גם מעוררת חרדה. הבנתי מדבריך שמאז לידת התינוק את עסוקה בעיקר בו ופחות מתפנה אליה. בעקבות כך, בתך עשוייה להרגיש קצת זנוחה וגם מוטרדת שאולי עכשיו "אמא כבר לא אוהבת אותה כמו פעם". גם הההרטבה יכולה לנבוע מתחושת מצוקה וגם מחיקוי התנהגותו של אחיה התינוק ומהמחשבה שאולי אם גם היא תתנהג כמו תינוק יהיה לך זמן עבורה. אני מתרשמת שבתך פשוט זקוקה לזמן כדי להתרגל למציאות החדשה בבית ובעיקר ליותר קשר איתך שבו תשחקו ותבלו ביחד ותהיו רק את והיא כמו פעם לפני הלידה. להערכתי אם בתך תרגיש שמקומה בבית ובעיקר אצלך נשמר היא תרגע ואז גם הפיספוסים יחלפו מעצמם. לגבי המוצץ, לדעתי בתך נענתה ללחץ חיצוני מהגן והעמיסה על עצמה התמודדות נוספת וחבל. אם עדיין קשה לה בלי המוצץ הייתי מאפשרת לה לחזור למצוץ בלי לתת לה להרגיש לא טוב עם עצמה ולהגיד לה שאפילו שהיא לוקחת מוצץ היא עדיין ילדה גדולה ומקסימה. בהצלחה

שלום רב. בני בן 3. בגיל 2.5 התחלנו גמילה בהצלחה רבה, ביום הייה מבקש ללכת לשירותים ואחרי שינת לילה וצהריים הייה קם עם טיטול יבש ומבקש ללכת מהר לשירותים. עם תחילת הגן התחילו הפספוסים ורגרסיה. בהתחלה בגן כל הזמן הייה מפספס ועכשיו יום כן יום לא. יש לציין גם בבית הוא מפספס. כאשר אנחנו שואלים אותו אם הוא רוצה פיפי הוא עונה שאין לא וכעבור מס דקות יכ6ל לעשות במכנסיים. השתמשנו בשיטות שונות כדי לקדם תהליך גמילה: הסברים, חיזוקים חיוביים כאשר עושה והולך לשירותים, לפעמים גם כעס מצידינו. שום דבר לא עוזר. מאוד מתוסכלת.ולא יודעת מה לעשות . בני ילד חכם, מבין הכל, כל פעם שמפספס אומר שלא יעשה את זה יותר.יש לציין שמדובר רק בפיפי. אשמח לתשובה

לעניות דעתי,לחץ שלכם סביב הגמילה רק מעקב את התהליך.בגילאי 3-4 יש עדיין הרבה פיספוסים להרבה ילדים,יש הצלחות ונסיגות.תראו לו איפה מגרה שלו שיש בה ביגדי החלפה ועזבו אותו לנפשו.הוא יגמל.בלי לחץ.יש ילדים שמחוץ לבית מפספסים עדין מדי פעם בגן חובה...וגם הם נגמלים.הוא רק כולו בן שלוש.וגמילה לא קשורה לחוכמה והבנה.הוא יודע מה נדרש ממנו.תנו לו זמן בקיצור((-:פיפי זה עסק שלו,לא שלכם.אתם לא אחראים על רפלקסים שלו.תעזרו לו כשהוא יבקש ובמה שהוא יבקש.למשל ביתי בת שלוש יכולה לעזור לה לבקש לעזור לה להחליף את מה שהתרטב או לבקש שאני לא אשכח לכבס את החצאית האהובה.מתי היא רוצה פיפי זה עסק שלה.להפך כשהיא מפספסת אני מנחמת אותה כי רואים עליה שזה ממש מאכזב אותה. בהצלחה

שלום רינת, להערכתי, קשה לדבר עדיין במונחים של רגרסיה, כי תקופת ה'הצלחה' הייתה קצרה יחסית. גמילה מלאה קשורה לא רק ליכולתו של הילד להבין מה נדרש ממנו, אלא גם ליכולת לקרוא ולפרש נכון את האיתות העצבי של שלפוחית השתן, ולהעריך נכונה את זמן ההתאפקות. בנך כבר מבין היטב היכן הוא נדרש לעשות את צרכיו, אך לא תמיד מצליח להעריך נכונה את הזמן שייקח לו להגיע לשירותים. בדר"כ, הפספוסים קורים כשהילד מרוכז בדברים אחרים. במצב כזה, הוא אומר "אין לי" - אולי כי הוא מעריך שיוכל להספיק עוד מעט, ואולי כי באמת אינו מבחין במסר מהשלפוחית – אך בכל מקרה, אין לכעוס עליו על כך. כעס או מאבק עלולים לעורר רגשות של בושה, אשמה או כעס, ורק לסבך את התהליך. אני מצטרפת להמלצה להתאזר בסבלנות, ולהניח לו לרכוש את המיומנות בקצב שלו. עוד קצת... בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי 2 בנות. אחת בת חמש ו3 חודשים והשנייה בת שנתיים ותשעה חודשים. בתי הבכורה באופן קבוע בודקת גבולות והמצב רק מחמיר. נראה שהיא עושה דווקא לכל מה שמבקשים ממנה. ניסינו המון דרכים ונראה שאף אחת מהן לא עוזרת לה: היא מתחצפת, מרביצה לאחותה וצועקת. במסגרות היא ילדה מדהימה, קשובה מאוד מפותחת מבחינה קוגניטיבית (מעבר לבני גילה) ובבית בדיוק ההפך. היא נמצאת בחוג פעמיים בשבוע, יש לה זמן איכות איתי או עם בעלי והיא מאוד עצמאית. בנוסף היא מאוד רגישה למה שנאמר לה ו/או למה שהיא שומעת. האם זו רק תקופה או שעליי ללכת לייעוץ? טיפול רגשי? אני ממש אובדת עצות.... תודה רבה !

שלום נונה, כפי שאת מבינה, התנהגויות שמופיעות רק בבית לרוב קשורות לדינמיקה המשפחתית, לתגובות ההורים, לרווחים המשניים, לטמפרמנט של הילדה וכד'. מניסיוני, הדרכת הורים קצרה וממוקדת יכולה לעזור מאוד. לכן, אם יש באפשרותכם, ואת מרגישה שאת זקוקה לעזרה או לפחות לבחינה של המצב הקיים, אני ממליץ בחום לגשת להדרכת הורים אצל פסיכולוג/ית קלינית. במקביל, אני מזמין אותך להעלות סיטואציות או התלבטויות כאן בפורום. בברכה קובי

הי קובי.כתבתה כאן יש מקום לעבודה זו אם צעקותיו של ילד מופנים לסביבתו.האם אתה יכול לפרט קצת למה הכוונה ואיך לעבוד?

שלום חני, כוונתי הייתה, שאם ילד פורק את תסכולו כלפי הסביבה, דרך דיבור לא מכבד, אלימות או כל דרך שאינה מקובלת על הוריו. חשוב שתגובת ההורים תכיל הפסד ולא רווח. כלומר, אם ילד מכה הורה או מקלל אותו ובעקבות כך הוא זוכה ליחס ותשומת לב (גם כעס זה סוג של תשומת לב), הילד לומד שדרך התנהגות לא מקובלת הוא מגייס את הוריו ומפעיל אותם. לכן, עדיפה תגובה הכוללת התרחקות וחוסר תשומת לב, תגובה דרכה הילד יבין שהתוצאה של התנהגותו השלילית היא הפסד ולא רווח. קובי

שלום, גבי! בני בן 8 לומד בכיתה גכ'. תלמיד טוב, בין הטובים בכיתה. תעודה טובה מאד. הוא יודע לקרוא ולכתוב שתי שפות (עברית ורוסית) ובשתיהן הוא כותב עם שגיאות כתיב מרובות. גם כשהוא מעתיק מהלוח הוא כותב עם שגיאות ולא שם לב (ממהר? מפוזר?) וכשהוא מעתיק מהספר אותו כנ"ל. שלא נדבר על טקסט שאין לפני עיניו. האם זה תקין? ואיך אפשר לשפר את המצב? עכשיו זה לא כזה נורא אבל אני חוששת ויש לי תחושה שזה לא יעבור לו גם בגיל יותר בוכגר ויהווה בעיה בלימודים ובציונים. תודה מראשד!

עמית שלום, יש שגיאות כתיב מסוגים שונים. יש שגיאות כתיב שכיחות כמו החלפה בין אותיות שיש להן צליל זהה למשל: ח וכ או א וע, ועל פי רוב הן חולפות עם הזמן, יש שגיאות כתיב יותר מורכבות שנובעות מחוסר בידע דקדוקי או מחוסר מודעות מספקת למרכיביים החזותיים של המילה. כך כו כך, אם אתם מתלבטים או מודאגים משגיאות הכתיב של בנכם , כדאי שתפנו למורה להוראה מתקנת שתבחן אם בנכם סובל מקושי משמעותי שמצריך טיפול או שהיא מתרשמת ממשהו שיחלוף מעצמו. בהצלחה

שלום לצוות המומחים, מקוה שתוכלו לעזור לי, כי אני ממש עצובה... הבן השלישי שלי הוא בן שנתיים וארבעה חודשים. הילד מאד בוגר לגילו. הוא מדבר באופן חופשי לגמרי ונגמל מטיטולים ביום ובלילה בגיל שנה וחצי כבר. הולך לשירותים רגילים בבית (עם ישבנון הגבהה) ולא לסיר. בנושא הצרכים מגיל מאד צעיר הוא כבר גילה יכולת של הגוף לשלוט ולהתאפק (לא סתם נגמל כל כל מוקדם) אבל עכשיו התעוררה בעיה נוספת: הוא לא מוכן פתאום לעשות את צרכיו הגדולים (צואה) בשום מקום אחר חוץ מבבית. בהתחלה זה התחיל בקטנה אז לא התייחסנו לזסה כל כך: הוא הולך למשפחתון פרטי וכל פעם שהיה באה מהמשפחתון היה הולך לשירותים: כלמר הוא התאפק כל היום במשפחתון ועשה את צרכיו בבית. חשבתי שזה בגלל שהוא לא ממש מת על הגן הזה ועל הגננת. הוא לא סובל שם אבל הוא לא מתלהב מהמקום (כרגע זה לא ניתן לשינוי) ומעדיף לא להפקיר את עצמו ברגעים האלה בידי הגננת. מה גם שאצלה אין ישבנון וכנראה הוא לא כזה מתלהב מהכל הסיטואציה הזאת באופן כללי. לא היה לי איכפת שיעשה בבית כי לא ראיתי שזה גורם לו לאי נוחות כלשהי. אבל אתמול יצאנו לבית קפה עם כל הילדים ולצערנו התברר שהילד רוצה לשירותים. זה קרה באמצע האוכל והוא לא היה מוכן ללכת לשירותים הציבוריים, לא אכל כלום וסבל מאטד ורק ביקש שנחזור כבר הביתה. נאלצנו להתקפל מהר ולנסוע הביתה. וכל הזמן הזה הוא התאפק. עד 8:30 בערב! פתאום הבנתי שהוא לא מוכן ללכת לשירותים לא רק במשפחתון אלא בכלל בשום מקום חוץ מבית. מה עושים? איך יוצאים לטיולים או בילויים? איך משכנעים אותו ללכת לשירותים אחרים ולא לסבול? (כל הבעיה לא קשורה לפיפי) תודה מראש על העזרה!!!!

שלום עמית, ראשית, התאפקות או סירוב לעשות קקי מחוץ לבית זו תופעה שכיחה. מבלי להיכנס לסיבות בגינם הוא מתאפק, כשהילד מתאפק ודרך התאפקותו הוא מצליח להשפיע על התוכניות שלכם, מצליח להלחיץ אתכם, הוא בעצם מקבל חיזוק חיובי על ההתאפקות. כלומר, הוא מבין שלהתנהגות זו יש כוח דרכו הוא יכול להפעיל ולשלוט בכם. לתפיסתי, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם התופעה היא דרך תגובות רגועות ודרך עיסוק מינימלי בנושא. בניגוד להתאפקות ממתן שתן, התאפקות של כמה שעות מקקי לא פוגעת פיזית בילד, ולכן אין כל סיבה ללחץ. אני מציע לא לשנות תוכניות ולא להקדים את החזרה הביתה. ככל שאתם תמעיטו את העיסוק בנושא, כך יגברו הסיכויים שהוא יתגבר על הקושי. בנוסף, אתם יכולים לעשות פעולות שיעזרו לו כמו לקחת את הישבנון אתכם וכד'. לסיכום, שימרו על קור רוח וסבלנות וזה יחלוף. בהצלחה קובי

שלום, בתי בת שנתיים וחצי. בשנה האחרונה ישנה שינה משותפת איתי במיטה. איך אני מרגילה אותה לישון לבד במיטתה? יש לציין שנעשו ניסיונות בעבר להרגיל אותה לישון לבד אך לא צלחו

שלום מיטל, שנה של שינה משותפת זה פרק זמן ארוך, עבורה זה נחווה כאילו מאז ומעולם היא ישנה לצידך. אני לא בטוח שיש שיטה אחת טובה לכולם, זה מאוד תלוי בך ובה ובמה שמתאים לכן. לתפיסתי, הדבר החשוב ביותר הוא שאת תרגישי בנוח עם הדרך בה תבחרי. רק כך תוכלי להתמיד בה לאורך זמן, ולשדר לה ביטחון ורוגע, ולא אשמה וחרדה. לכן, לפני שאת חוזרת ומנסה שוב, נסי לחשוב על הפעמים בהם לא הצלחת, מה היה שם שלא עבד? ומה כן עבד? האינפורמציה הזו תעזור לך להבין את הקושי שלך טוב יותר, לחשוב על פתרונות אפשריים, ולבחור בדרך שמתאימה לך. גם הסיבה שבגללה את רוצה לעשות את השינוי חשובה ומשפיעה על התהליך, כמו ההבדל בין מצב בו את בתחילת זוגיות למצב בו הגעת למסקנה ששינה לבד חשובה להתפתחות שלה וכד'. אחד הכלים שיכולים לעזור בתהליך זה יצירת טקס קבוע לקראת השינה. כמו- ארוחת ערב, מקלחת, סיפור במיטה ואז ללכת לישון (או כל רעיון אחר). ההכנה הזו עוזרת לילדה להתארגן. באשר להרדמה, אני מאמין בשיטה הדרגתית, בה תהליך ההיפרדות נעשה צעד אחרי צעד. זה מתחיל מטקס שינה, עיצוב והכנה של החדר לפי בחירתה, התקנת נורת לילה וכו'. ועובר לשינה במיטה שלה שאת נוכחת בחדר, עד שהיא נרדמת או כשהיא מתעוררת בלילה. ולאט לאט, להתחיל להתרחק, להיות פרק זמן קצוב ושאר הזמן מחוץ לדלת, להמשיך למצב של רק מחוץ לדלת ולבסוף לתת לה להירדם לבד. התהליך הזה הוא לא פשוט (רגשית ופיזית), וכפי שציינתי לכל אחד מתאימה נוסחה אחרת. לכן, אני ממליץ לך בחום לגשת להדרכת הורים קצרה או ליועצת שינה ולהיעזר במהלך התהליך. אני חושב שלווי מקצועי יקל עליך וישפר משמעותית את סיכויי ההצלחה. בהצלחה, קובי