פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, ביתי בת ה 9 נמצאת בחוג התעמלות אומנותית המשמעת בחוג היא מאוד נוקשה. כל זה לא היה מפריע לי אלמלא זה היה גולש להשפלות אישיות כלפי הבנות שבאות בעיקר מפי המאמנת הראשית שאני מפחדת הרבה פעמים להגיע איתה לשיחה שלא לדבר על אימות כי היא מאוד אגרסיבית בדיבור שלה גם כלפי ההורים. באימון האחרון (אימון לפני תחרות) היא ירדה על הבת שלי - מילים שהן לרוב והילדה תוך כדי התחילה לבכות. היא לא מתרגשת מבכי -להיפך דוגמא לאופי הדיבור שלה כלפי הבנות: מה את בוכה אני צריכה לבכות, גדלו לך הירכיים, אם תהיי שמנה לא תהיי מקובלת, אם היו עושים סרט על מפלצות היית בתפקיד הראשי. אני ובעלי רוצים להוציא את הילדה מהחוג ולהעביר אותה לחוג דומה שבו היחס הוא אחר לגמרי אבל ברמה נמוכה יותר והילדה לא רוצה כי היא אומרת שהיא רוצה להתקדם בתחום. המורה אמרה בתחילת השנה כשהיא נכנסה לחוג שהיא תעביר אותה עם הזמן לנבחרת אבל הבנתי שאין לה באמת כוונה כזאת היא פשוט רוצה לדרבן אותן להתאמץ יותר. אני לא יודעת מה לעשות.

שלום שוש, מנהיג/מאמן טוב יודע וחייב לדרבן את האנשים בדרך שתעודד אותם לתת את המיטב והמרב שבהם. לפעמים נדרשת עמדה קשוחה, לא מתפשרת ותובענית. ועדיין, חשוב מאד להבחין בין עמדה נחרצת כזו לבין התנהגות משפילה ומתעללת שנזק בצדה. בהסתמך על התיאור שלך, התנהגותה של המאמנת בלתי ראויה ואף מסוכנת, ואני מציעה לא להוציא את הילדה מהקבוצה, אלא לטפל בכך דרך ההנהלה הבכירה במקום. אם, למרות תלונתך, יינתן גיבוי להתנהגותה של המאמנת, ולא ייעשה דבר לשינוי המצב, יהיה נכון בעיני להוציאה משם ולהעבירה למסגרת המחוייבת לסטנדרטים חינוכיים ראויים. בהצלחה ליאת

לא קיבלתי תשובה אני מחכה בדחיפות מצטערת אין לי דואר אלקטרוני

היי טלי, לא ראיתי כל פניה ממך, ולכן לא קיבלת תשובה ככל הנראה. בכל מקרה (ורק מהנרמז בכותרת שלך) אומר באופן כללי, שיש הרבה מאד ילדים שפוחדים פחד גדול מתחפושות, מסיכות, ליצנים, אנשים מאופרים, ואירועים רועשים והומי אדם. פורים - שמח ומבדח ככל שיהיה - עלול להיחוות כסיוט עבור ילדים רגישים (גם ילדי בית ספר), וחשוב לכבד זאת ולהניח להם לחגוג (או לא לחגוג) כרצונם. בעיני אין טעם להכריח או להתעקש, שכן ברוב המקרים התופעה חולפת מעצמה, עם הגיל. בשמחות ליאת

שלום, אנו נוסעים יחד עם בננו בן ה13 לחו"ל לשבועיים. בננו בן ה16 לא רוצה להצטרף. בשנה האחרונה בננו הבכור התרחק מאיתנו בטענה שאינו רוצה קשר עמנו. בעבר היינו משפחה נורמטיבית עם יחסים נפלאים וחמים. הכל קרה בפתאומיות. חשוב לציין כי הבן הבכור שלנו נמצא בתהליך של טיפול פסיכולוגי משום שהוא מצוי בדכאון. מה לדעתך עלינו לעשות? כיצד להכין אותו לקראת העדרותינו בשבועים אלה? תודה

שלום אורן, אני מניחה שמאחורי התיאור הלקוני שלך מסתתרת התמודדות מורכבת, שמצריכה כוחות והשקעה רגשית עצומה. אני מבקשת להזכיר שגם ילדים שמתרחקים ומבטאים רצון לניתוק קשר, משתוקקים לעתים לכך שיתעקשו עליהם ויילחמו על הקשר. לכן, אני מציעה לעשות הכל כדי להתעקש על הצטרפותו לטיול. מאחר שמדובר בנער בדיכאון, ומאחר שיש גורם טיפולי בתמונה, אני סבורה שיהיה זה נכון להיוועץ בו ולפעול עפ"י המלצותיו. הפסיכולוג המטפל מכיר את הרקע, את מערכת היחסים ואת מצבת הכוחות של בנכם. לפיכך הוא זה שיכול להעריך איך תשפיע עליו ההיעדרות שלכם, ואיך נכון (אם בכלל) לעשות זאת. בברכה ליאת

שמחה לפגוש אותך כאן((-:

ברוכה הנמצאת!

שלום רב ! בני בן 5 ו3 חודשים אמר לפסיכולוגית(הייתה לצורך תצפית להשארות בגן ולא לעלותו לכיתה א') של הגן כי "בא לי למות " אחרי שהיה לו תסכול( בבית התסכול לא מתבטא בלזרוק דברים/קריעת דפים וכדומה .. כפי שקורה בגן ) שלא הצליח לרשום מילה מסוימת אני לא מתרגשת מזה כי אני מכירה את הבן שלי וזה בגלל תשומת לב . הפסיכולוגית אמרה שמיד צריך לקחת אותו להערכת מסוכנות " ? זה נורמלי ?נראה לי הזוי לגמרי .. תודה לעונה מירב

שלום מירב, כאשר קיימים הבדלים בולטים, בין הבית לגן/ביה"ס, בהתנהגותו של הילד - במיוחד בתגובה לתסכול - עולה חשד לבעיית גבולות בבית: ההורים נמנעים מלתסכל את הילד כדי להימנע מתגובה סוערת, וכך אינם נחשפים לגודל הבעיה, שמופיעה בעיקר בחוץ, בגן או בביה"ס. כחלק מהקושי להתמודד עם תסכול, יש ילדים שמביעים "רצון למות", עפ"י רוב לא בשל נטייה או כוונה אובדנית, אלא כדרך לאותת על המצוקה או לזכות בתשומת לבו/חמלתו/כניעתו של המבוגר. אני רוצה להאמין שזה ההסבר גם במקרה שלכם, אך בגלל שלא באמת הייתי שם, ומאחר שמדובר בפסיכולוגית מקצועית, אני מציעה להגיע לחו"ד נוספת, ולו כדי להירגע. בכל מקרה, במיוחד לפני הכניסה לכיתה א', אני ממליצה בכל לב להגיע להדרכת הורים ולקבל כלים שיעזרו לכם לסייע לילד לשרוד תסכולים ואכזבות. זוהי, למעשה, הבשלות הנדרשת לקראת הכניסה לבית הספר. בהצלחה ליאת

הי קודם כול תודה לגבי גבולות ,בבית הגבולות ברורים לגמרי . לגבי המנעות לתסכל את הילד זה לא נכון לגבי ,כי אני עושה לו כול מיני מיניפולציות בכדי לראות את תגובותיו .לעיתים יש כעס שמתבטא בלקמט את הדף או לעזוב את מה שהחל ומנסה לעשות משהו אחר אומנם קצת בכעס על עצמו אבל לא כפי שנמסר לי ע"י הגננת . לגבי הפסיכולוגית מפה ולהגיע למסוכנות מבחינתי אינה מקצועית כוון שהילד בסך הכול בן 5 ולא בן 12 שיודע בדיוק מה זה למות /לעשות משהו לעצמו וזאת לאחר שאני אדם מאוד מעורב כוון שאני עובדת במכבי ומתייעצת לא מעט על כול מיני סיטואציות שאנו נתקלים בחיים בכלל . אגב שוחחתי עם עובדת סוציאלית שלנו והיא הייתה בשוק שהפסיכולוגית לקחה זאת למקום של "מסוכנות " הזוי לגמרי .... חג פורים שמח

שלום, אני אמא לארבעה, שתי בנות ושני בנים. בני בן ה-8 (ילדי השלישי), נראה לי כסובל מ-OCD אם כי ברמה קלה, ואם כי לא הצלחתי מעולם לפנות למישהו שיראה אותו ויבחן (וניסיתי...). הוא התחיל לדבר בגיל מוקדם מאוד, והרבה לנהל איתנו שיחות. בתחילה זה היה מאוד נחמד, אך ככל שהזמן עבר הרגשתי שאני מנהלת שיחה של אנשים מבוגרים על ילד בן 2-3. בגיל 3 בערך הוא היה משחק עם מכוניות צעצוע ומניח אותן בשורה ישרה (ממש פלס) ואסור היה להזיז או להפנות מכונית אחת לכיוון השני מהשאר. כשהייתי מקריאה לו סיפור בלילה לפני השינה, הוא לא היה יכול להירדם או להירגע אם הספר היה נשאר בחדר שלו או חס וחלילה על המיטה שלו (זה לא שהוא היה מסודר במיוחד, זה פשוט "לא היה המקום" של הספר). בגיל 4-5 בערך הוא החליט שהוא כבאי. בתחילה התייחסנו לזה בצחוק אך הוא היה רציני ביותר, והיה רוצה להתקשר למכבי האש בכל פעם שהיה רואה אש או מריח עשן, או כל דבר אחר שיכול היה להזעיק את מכבי האש. הגננת היתה מתעקשת איתו ואיתנו שילד בן 5 לא יכול היות כבאי, הוא יכול להתחפש, יכול לרצות להיות כשיהיה גדול אבל הוא לא כבאי עכשיו. אני לא כ"כ הבנתי את ההתעקשות שלה והוא היה חוזר מתוסכל מכך שהילדים היו צוחקים לו ולא מאמינים לו. הוא רואה היום חיילים (סתם אוכלים בקניון, או הולכים ברחוב. אעם או בלי נשק) והוא חייב ל"המציא" סיפור מדוע הם כאן. איך הם נלחמו ברעים, איך הם ירו במישהו, הצילו את הבית או הקניון. כמובן שאי אפשר להסביר לו שהם סתם אוכלים, או חוזרים הביתה. הוא מאמין בסיפורים שלו ונתלה בהם. הוא לא מסוגל ל"התקדם" הלאה אם מישהו לא מסכים איתו או מאמין לו. בין אם זה כשמשחקים משחק, או רואים תכנית טלויזיה, או מדברים על מה היה בבית הספר. הוא יכול להישאר "תקוע" על הסיטואציה שעות רבות ולפעמים אפילו יום או יומיים. הבכי שלו וההבנה שלו הם ברמה של ילד בן 4 (בני בן הארבע מבין היום דברים שהוא עדיין לא תופס. לדוגמא סרט מצוייר על חיות מדברות. בן ה-4 אמר שאין דבר כזה חיות מדברות בעוד שהוא משוכנע שאלו אנשים מחופשים. ולא ניתן לשכנע אותו שזה סרט מצויר ולא אמיתי ומישהו עשה אותו במחשב). הוא חרד מהמוות, ממלחמות, מהצבא, מזה שהוא יהיה בצבא או מזה שבעלי, אבא שלו, הולך למילואים. מילה קטנה אחת בחדשות ברדיו בזמן נסיעה והוא תקוע על זה שעות וחייב הסברים מפורשים שכמובן לא מספקים אותו. לרוב אנחנו חסרי סבלנות כלפיו. לא מעוניינים יותר להסביר כי ממילא זה מיותר. הבנות הגדולות גם הן חסרות סבלנות וגם שאר הסביבה. דבר שלדעתי משאיר אותו עוד יותר מפוחד וחסר אונים. פניתי כבר לפני כמה שנים למכון להתפתחות הילד, פניתי לנוירולוג, פניתי למאבחן בהפרעות קשב וריכוז (גם כאן יש בעיה אם כי שולית בעיני וגם הרופא אמר שלא נכון כרגע לטפל בכך). הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית ילדים שלא רצתה להיפגש איתו ואמרה שהטיפול יהיה אפקטיבי יותר עם ההורים וכי אין צורך לשים תוויות. אני הגעתי לייאוש. אני מרגישה ויודעת שיש בעיה אך לא מוצאת מה היא, או אפילו מישהו שיהיה מוכן לראות אותו. כולם אומרים שהטיפול הטוב ביותר הוא עם ההורים. א. האם אני צודקת בחשיבה שלי על OCD ? ב. למי אני יכולה לפנות כדי שיראה את הילד ויבאחן ? תודה רבה

שלום לימור, ראשית, אני ממליצה לך להעתיק ולשמור את מה שכתבת כאן, כי זה תיאור מפורט וחשוב עבור מי שיאבחן את בנך. ולעצם העניין. יש הפרעות או התנהגויות ש'בולטות' ומובחנות יותר על סמך מהלכן בזמן. התנהגויות שיוגדרו כ"לא בהכרח מדאיגות" בגיל שלוש, ארבע או חמש, יוגדרו אחרת בגיל שמונה. לכן, ללא קשר לתשובות שקיבלת בעבר, אני ממליצה לך לפנות שנית לגורם מקצועי. הכתובת הרלוונטית היא פסיכולוג ילדים קליני או פסיכיאטר ילדים. לא אוכל לאבחן את בנך דרך כאן, אך ברור שקיימת חרדה ושאתם זקוקים לעזרה. פני שוב, ואל תוותרי על בדיקה קלינית מקיפה. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן4 שבגיל 3 וכמה חודשים כבר היה גמול לגמרי. ברקע - אח גדול בן 7 גם עם בעיית הרטבה בלילה. לפני שנה וחצי מעבר דירה. נולד תינוק חדש במשפחה, היום בן 5 חודשים. הילד בן ה-4 מלא שמחת חיים, ילד קונדסון שמחפש למתוח גבולות. אם איננו יושבים איתו ומעסיקים אותו הוא יחבל - יציק לאחיו הגדול, יקשקש על קיר, יזרוק צעצועים - זה לא ממש באותו הרגע ולא כל הזמן אך זה קורה. הבעיה שהוא ממאן ללכת לשירותים מאז שעברנו דירה כאשר היה בתהליך הגמילה. בהתחלה היה הולך לשירותים ואז התחיל לפספס צרכים במכנסיים. עד היום לא הצלחנו להגיע אליו בעניין הזה. אני כמעט בטוחה שזה רגשי כי הוא כן שולט בזה. הוא משתדל מאוד לא לפספס בגן/בצהרון כי הוא יודע שאני עוקבת אחריו ומשתפת פעולה עם הגננת. אבל בבית אם אני לא אכריח אותו לשבת על האסלה (ממש להושיב אותו לדבר עימו להקריא לו סיפור עד שיעשה) אז הוא ימצא פינה בבית ויעשה במכנסיו. אנחנו ממש אובדי עצות בעניין הזה. אנא עזרתכם הדחופה! אנחנו ממש צריכים לעקוב אחריו ואם הוא שקט אנחנו כבר חושדים במעשיו - לנו זה לא טוב, הוא מתוסכל מזה ואיננו מצליחים לצאת מהמעגל הזה.

שלום מיקלה, כפי שכתבת, נשמע שעשיית הצרכים בשירותים היא חלק מתוך מכלול שלם של התנהלות מול הילד. חשוב מאוד להבין האם ההתנהגויות האלו מופיעות רק בבית או גם במסגרות אחרות, אם כן אני מעלה חשד זהיר להפרעת קשב וריכוז שחשוב לאבחן אותה בגיל צעיר, להבין אותה ולטפל בה. אני מציע להתייעץ גם עם הגננת ולבחון את האפשרות. מעבר לזה, אני חושב שאת ובן זוגך צריכים לעשות חשיבה משותפת על אופן ההתנהלות שלכם מול הילד. לבחון, אילו התנהגויות אתם מחזקים ואלו התנהגויות אתם לא. לדוגמה, הרבה פעמים הורים לילד שובב ופעלתן רק מחכים לרגע בו הוא יעסיק את עצמו שיהיה להם קצת שקט. הם שבים ומשקיעים את מרצם בו ברגע שהוא עושה מעשה אסור או מסוכן, כך הילד לומד שאם הוא שקט אז יתעלמו ממנו ולהפך.. בנוגע לעשיית הצרכים, חשוב להעביר את האחריות אל הילד, כך שאם הוא מרטיב הוא מחליף את בגדיו. אם הוא עושה בשירותים יש לחזק אותו על זה. לדעתי כדי לחשוב שוב על אופן המעורבות שלך בנעשה בגן, המעורבות הזו מבהירה לילד כמה כוח ושליטה יש לו דרך הצרכים שלו. במרבית המקרים, כשיש נסיגה כזו בעשיית צרכים, היכולת לשנות ולהשפיע על זה נמצאת אצל ההורים. בתשובתי נגעתי רק בכמה נקודות מתוך מכלול שלם. אני ממליץ לכם בחום לגשת להדרכת הורים אצל פסיכולוג/ית קליני, הדרכה קצרה שתקנה לכם כלים להתמודדות יעילה מולו ובכלל. בברכה קובי

קובי ראשית אני מודה לך על התשובה. הסבת את תשומת לבי שבעבור הילד הוא רואה כמה כוח ושליטה יש לו בעשיית הצרכים. אנחנו מנסים המון להעביר אליו אחריות ומשתמשים במילים אלו כשאנו מדברים איתו בכל דבר. אתה שולט בזה זו אחריות שלך. אנחנו מגייסים אותו לעזרתנו ובכך הוא מרגיש בוגר וגדול ואחראי ומרגיש טוב עם עצמו. אך אי אפשר כל הזמן ממש להתנהל בצורה כזו, הוא לא ילד יחיד. אני רוצה שהוא ילמד להעסיק את עצמו מבלי להציק או לחבל. אנחנו מאוד מחזקים אותו כשהוא לוקח אחריות והולך לבד לשירותים או כשהוא עוזר ואוסף צעצועים או אפילו כשהוא סתם מתנהג יפה ולא מאתגר - זו המילה שאני משתמשת בה הרבה "כל הכבוד שאתה לא מאתגר אותי" או "אני מבקשת ממך לא לאתגר אותי עכשיו". אז לעתים זה הולך מצוין ואז שוב יש נפילה- לא מעניין אותי זריקת הצעצועים אך עשיית הצרכים מלחיצה אותי יותר בשבילו מבחינה חברתית בשלב מאוחר יותר כשכבר הוא ירצה להתגבר על זה ולאיוכל/ יצליח ויהיה ללעג במקום להשתלב.

כמה נקודות: * חיזוק צריך להיות על מה שהילד עושה ולא על מה שהוא לא עושה. כלומר, חיזוק כמו כל הכבוד שאתה לא מאתגר אותי ימשיך להתקיים רק כשלצד זה הוא כן מאתגר ולכן זה חיזוק שתלוי בהתנהגות שלילית- מבחינתו, אם תעלם ההתנהגות השלילית יעלם גם החיזוק.... המטרה לחזק את ההתנהגויות החיוביות עצמן. * הצבת גבולות בפרט וחינוך בכלל נגזרים מהמעשים של ההורים ולא מאמירות. זה לא שולל את הדיבור אבל הדיבור חייב להיות מגובה במעשים ברורים ועקביים. * רמת התסכול של ההורים מושפעת מרמת הציפיות (המודעות והלא מודעות) שלהם מהילד. אני מבין את הרצון שהוא יתנהל כמו כל ילד, אבל חשוב שהציפיות שלכם ממנו יהיו הדרגתיות וראליות. צמיחה ושינוי מתוך חוויה של הצלחה שלכם כהורים ושלו כילד. אני מסכים ומקבל את החשש שלך ולכן חושב שבשלב הזה חשוב להעריך את יכולותיו וכוחותיו של הילד, את הרקע לקשיים שלו, לצד הדרכת הורים שתסייע לכם בדיוק בנקודות האלו. בברכה קובי

שלום, אני לא בטוחה שזו הכתובת, אך אני כבר מיואשת. איך והיכן אני מקבלת המלצה על מטפל/ת מומלצים בטיפול ב- CBT הטיפול הינו עבור בתי,בעיות מתמשכות של הרבה שנים שאיני רוצה לפרט כאן. אזור מגוריי - בקעת אונו אמצעים כספיים - מוגבלים.

שלום רבקה, כדי לא להפוך את הפורום לזירת פרסום ובהתאם עם מדיניות האתר אין אנו נוהגים לפרסם שמות של מטפלים בפורום. אני ממליץ לבדוק עם יועצת בי"ס או רופא הילדים שלכם. טיפולים מוזלים את יכולה לקבל דרך קופ"ח, אפשרות נוספת היא דרך הקליניקה לשרות הקהילה של אוניברסיטת בר אילן. בהצלחה קובי

שלום לך, בתחילת השנה בני נכנס לגן עירייה. בגן ישנו ילד בן גילו שמתמרן אותו וילדים אחרים בן להתנהג ולשחק רק לפי הרצונות שלו. הבעיה שלי היא שהוא לפעמים גם משפיל את בני ( במקרים האלה ערבנו את הגננת והיא טיפלה בזה). השאלה שלי היא האם ניתן להעצים את הבטחון העצמי של בני ע"י חוגים או כל דבר אחר? אני חייב חציין שאחרי כל מקרי אנחנו משוחחים עם בני, לצערי זה לא כל כך עוזר. אני ישמח לעצה מסויימת. בברכה, מישל

שלום, חוגים זו אפשרות מצוינת להעצמת הילד, למימוש הפוטנציאל שלו ולפיתוח תחושת מסוגלות. בגילו של בנך, הרצון להיות חלק מ.., חשש מביקורת בקבוצת השווים וכד' הם חלק אינטגרלי בתהליך ההתפתחות הנפשית והחברתית. ביטחון עצמי יכול לסייע ולהקל בתהליך הזה. לתפיסתי, הדרך לחזק אותו עוברת דרך חוויות ואינטראקציות בבית ומחוצה לו. ביטחון עצמי הוא היכולת לומר לעצמנו, בין השאר, דברים כמו "אני חזק, אני כשיר, אני מסוגל, אני יכול, אני מצליח, אני אהוב, אני מוצלח". כדי שילד יוכל לחשוב על עצמו במונחים כאלה (או קרובים לאלה), עליו להתנסות ולפעול, ולהשיג מידה של שליטה ויכולת בסביבתו. באווירה של פינוק-יתר, למשל, הילד פחות מתמודד, פחות עושה דברים בעצמו, ולפיכך יש לו פחות הזדמנויות לקשר בין כישוריו לבין תוצאות התנהגותו. בסביבה ביקורתית הילד מפתח חשש מכישלון, שיתוק ורגישות ייתר לסביבה. לכן, הדרך הטובה לחזק את הביטחון העצמי, משלבת - לדעתי - בין הרבה תשומת לב, השקעה, אהבה והתפעלות, לבין הצבת אתגרים, הצבת גבולות, דרישות וציפיות בתיאום עם יכולותיו. נסי לשים לב לגילויים של אסרטיביות, החלטיות וביטחון מצידו, ועודדי אותם כל עוד אינם מתנגשים עם כללי ההתנהגות בבית. עודדו את העצמאות שלו, וכבדו את דעתו גם אם אתם לא לגמרי מסכימים איתו. ככל שהוא יתרגל זאת יותר, כך הוא יהיה בטוח יותר ביכולותיו, בטוח לעמוד שלו. בברכה, קובי

שלום רב , אנחנו זוג 3 שנים ,כל אחד גרוש ולכל אחד יש ילדים מנשואים הקודמים רוב הריבים שלנו בגלל תפקוד עם ילדים .אנחנו מנסים לא להתערב ביחסים של ילדים -זה בנים באותו גיל כמעט והם בגדול חברים -אבל לפעמים יש מצב שצריך להתערב ואני מעירה לבן של לבן זוגי גם. הבעיה שכל אחד כמובן רואה את הילד שלו בצורה יפה יותר ובנוסף לבן זוגי יש חרדה שביום אחד ילדים לא ירצו לבוא אליו כי ירגישו מספיק טוב אצלו או יחשבו שהוא החליף אותם לילד שלי (אנחנו מתכוונים לעבור לגור בבית משותף).אנחנו לא מצליחים להגיע להסכמה ורבים. מה עושים ?

שלום ולרי, אין כאן דבר שנכון או לא נכון לעשות, החשוב הוא ההסכמות שאתם מגיעים אליהן ומה שמתאים ועובד עבורכם. באופן כללי, אני מאמין שהורים צריכים לגלות מעורבות נמוכה ככל שניתן בקונפליקטים של ילדים. בעת הצורך, המעורבות עצמה צריכה להיות נטולת שיפוטיות עד כמה שניתן. ברגע שהורה לוקח את תפקיד השופט והמכריע של מי התנהג יפה ומי לא, הילדים קולטים זאת ומפעילים את ההורה בהתאם. לעומת זאת, כאשר מניחים לילדים לפתור את הקונפליקטים לבדם הם עושים זאת מהר וטוב יותר, הם מפתחים יכולות חברתיות חשובות ושכיחות הקונפליקטים יורדת. החשש של בן זוגך טבעי, אך חשוב לעשות את ההפרדה שבין חינוך והצבת גבולות ובין אהבתם והקשר שלהם איתו. ממליץ לכם בחום לגשת להדרכת הורים קצרה, לקבל כלים, להרחיב את ההבנה ולהתאים את הציפיות שלכם אחד מן השנייה. בברכה קובי

בני בן 4.5 , ילד מאוד חברותי ,נעלב מהר, רגיש ,הגננת אומרת שגם הוא המנהיג בגן. הוא נולד עם אלרגיה למזון (שומשום ,בוטנים,אגוזים , שקדים,) ארמת סיכון הכי גבוהה. הוא נמצא בצהרון של העירייה כבר שנה וחצי, ואכל את האוכל הרגיל של הצהרון עם כל הילדים. לפני כחודש החילטו העירייה לאחר שנה וחצי לא לתת לבני את האוכל הזה ולתת לו אוכל אלרגני לחולי צליאק. בני לא רצה לאכול וביקש את האוכל הרגיש שהוא אותו מאוד אוהב ואמרו לו לא. הברירה היחידה שנשאר לי זה להכין לו אוכל בעצמי . אני כל יום מכינה לא אוכל כמעט כמו בתפריט של הצהרון כדי שלא ירגיש כזה שונה. בשבוע הראשון האחראית בצהרון עשתה לו ממש טקס כזה והוא אכל יפה במשך שבועיים, מתחילת השבוע הוא לא רוצה לאכול , שאלתי אותו למה הוא ענה לי שהוא רוצה לאכול כמו כולם, אני מסבירה לו שהוא לא יכול... וגם אפילו אני משתפת אותו בהכנה של האוכל . לא יודעת מה עוד לעשות הוא מאוד רזה בתת משקל ואני רואה שמפריע לו כל השינוי הזה שא במפתיע... אני נלחמת עם העירייה ולא ניראה לי שזה הרבה יעזור.

שלום ליאת, למען האמת לא נתקלתי במקרה כזה, לכן אולי כדאי שתנסי לגייס איש מקצוע מהתחום שיוכל לגבות בהמלצתו את הדרישה שלך מול העירייה. את המאבק הזה אני מציע לנהל מבלי לערב את הילד בזה, שלא יפתח ציפיות וכד'. מעבר לזה, אני מציע להדריך את הצוות שלא להיאבק או להכריח את הילד לאכול, אלא להציע ולאפשר אכילה גם מחוץ למסגרת הזמנים הרגילה. מעבר לענייני השליטה הקשורים באוכל, ככל שהעיסוק באוכל ובמאבק סביבו יגבר כך הוא עלול להתבצר בעמדתו עוד יותר. אפשר לחשוב על פתרונות יצירתיים כמו להושיב אותו לפני שאר הילדים ולתת לו תפקיד בצהרון בזמן ששאר הילדים אוכלים, תפקיד כמו אחראי ארוחת צהריים, לתגמל אותו החטיף שהוא אוהב או כל רעיון אחר שיכול לעבוד. מאותן הסיבות, את הבירור בגן האם אכל, כמה ומתי אני מציע לעשות עם הצוות באופן דיסקרטי, להשתדל שלא לערב אותו בזה. כמובן שבמקביל, חשוב שתגבי את תזונתו לפני ואחרי הגן. בהצלחה במאבק! קובי.

שלום! אני אמא לבן 4. היום לפני השינה קראנו ספר ובו איור של שני אנשים עם בטן גדולה ושמנה(לאיור אין קשר לתוכן הספר) כשבני ראה את האיור אמר שהבולבול שלו גדל כשהוא רואה אנשים שמנים. כששאלתי למה הוא חושב שזה קורה, הוא ענה שהוא אוהב אנשים שמנים ובא לו לפוצץ להם את הבטן. חשוב לי לציין שבעלי אדם שמן מאוד ואני בהריון עם תאומים (ובטן גדולה). בבקשה, כיצד בן 4 עושה קישור כזה בין גדילת איבר המין לאהבה? בין הגירוי המסויים לתגובה שלו אליו? אני מוטרדת ואשמח לנק' מבט מבהירה בנושא

שלום, אני נוטה לחשוב שהאמירה שלו קשורה יותר להריון ולהשלכות הלידה מאשר לנטייה או גירוי מיני. כל עוד אין עיסוק ייתר בנושא, או התנהגויות מיניות חסרות איזון אני לא חושב שיש סיבה לדאוג. בגילו יש עיסוק במיניות, אוננות ושאלות כמו איך באים ילדים לעולם. אני מציע לאפשר דיון פתוח בהתאם לשאלותיו, ולשלב הסברים על פרטיות הגוף. ברשת יש הרבה חומר טוב ומעניין על התפתחות המיניות והמאפיינים שלה בכל שלב, ממליץ לך לקרוא. בברכה, קובי

חן חן על אפשרות הייעוץ ביתי ילדה מקסימה ומצטיינת בתחום הלימודים, בתחום החברה אפשר לומר שהיא שורדת. ילדה מאוד בוגרת לגילה (ואני חשה אפילו בוגרת יותר מאחיה הבוגרים) לרקע כללי יש לה שני אחים בני 19 חייל ובן 23 שהשתחרר מצה''ל עקב התקף פסיכוטי כאשר היא הייתה בערך בת 9 הוא אושפז כ חודשיים ואני נעדרתי הרבה מהבית כדיי להיות במחיצתו. מאז היו עוד 2 אשפוזים וכמובן היא גם חובה את הסיטואציה של לפני אשפוז. כמו כן אני ובעלי פרודים וחיים בחדרים נפרדים איננו מדברים בננו כמעט ובכלל רק דברים דחופים ביותר בדר''כ לגבי הילדים. מצב זה נמשך כבר כשנתיים וחצי. אני אישה עצמאית ונמרצת ומובילה את משפחתי משתדלת להעניק ככל האפשר ויותר מבחינה רגשית וחומרית. (לבעלי יש בעיה של חוסר אינטליגנציה רגשית וקמצנות) ואני מנסה בכל מאודי להשלים את הפערים. עובדת קשה מאוד כדי להצליח לספק להם צרכים אלו. לצערי קורה אחת לשנה וחצי או שנתיים שאני נופלת למשכב של דיכאון חריף מאוד ומנוטרלת מכל עשיה ללא אנרגיות כלל וזה נמשך כשלושה חודשים לערך שפשוט אינני מתפקדת רק ישנה וכך גדלו ילדיי בידיעה שאני בתקופה של מחלה וזה יעבור. אחרי כל ההקדמה הזו שאלתי היא: ביתי נקייה ומסודרת רק בחדרה וארונה בצורה שכל אימא הייתה מקנאה. אך כל מה שקשור לשאר הבית ממש לא מעניין אותה גם אם הבית במצב של תוהו ובוהו ומרשה לעצמה גם להוסיף לכל התוהו את הבגדים שלה שלא בה לה לקפל או שאריות של לכלוך מניחה מחוץ לחדרה אך כשנכנסים לחדרה כאילו הגענו ''למוזיאון'' וכאשר אני מבקשת ממנה את עזרתה (לעתים רחוקות להוריד כביסה לערוך שולחן) היא מבקשת עוד כמה דקות וכמובן מתעלמת ולא נותנת יד אותי זה מאוד מעליב ואינני יודעת כיצד לנהוג הערתי מספר פעמים שלא נעים לי השפילה את עיניה וחוזר שוב ושוב אציין שבבית הספר תורמת מעצמה מעל ומעבר כדברי המחנכת. מתנצלת על האורך הייתי חייבת לתת רקע אני יודעת ששאלתי היא דבר כל כך פעוט לעומת מה שקורה אצלי בבית ובכל זאת זה כל כך מעליב אותי שאשמח לקבל את הצעתך. תודה מראש רות

שלום רות, המלצתי הראשונה והחשובה ביותר- התמקדי בכל הטוב שאת מתארת בה! את מתארת ילדה שמתפקדת נפלא לצד ולמרות כל הקשיים וחוסר היציבות שאתן חוות. השתדלי שלא להיעלב ממנה, ההתנהגות כזו אופיינית לבני גילה. את יכולה להעיר לה בשעת הצורך, אך במקום להביע את רגשותייך הדריכי אותה מה לעשות. כדי להימנע מוויכוחים סביב עבודות הבית, אני מציע לתת לה תפקיד קבוע שיהיה באחריותה. כך היא תוכל לתכנן את הזמן שלה ולבחור מתי נוח לה לבצע אותו, וכך הציפיות שלך ממנה יהיה ברורות ושגרתיות. תרגישו טוב, קובי.

שלום רב שמי הוא תהל ואני אמא ל תאומים בני שנה וחצי וילדה בת שלוש. הילדה בגן עד 16:30 והתאומים בבית עם אמא שלי. אני חוזרת בסביבות 16:00 ומשם מתחיל הבלאגן... אני נקרעת בין המשימות בבית והילדים. מאוד חשוב לי להשקיע ריגשית בהם אבל אני לא מצליחה "להתפצל" מאוד קשה לי לעשות פעילות משותפת בגלל הפרש הגילאים. אחרי ארוחת הערב בכלל מתחיל הכאוס, התאומים שאחרי מקלחת נכנסים לאווירת שינה בסביבות 7, כאשר אחד מהם נרדם לבד והשני צורח בכל פעם שאני זזה ממנו וככה זה גם בלילה, במקביל הגדולה שישנה צהריים בגן משתוללת ומאוד מקשה בהרדמת הקטנים וכמובן שהיא צודקת כי גם היא רוצה תשומת לב. איך אני משלבת ביניהם ועונה על הצרכים שלהם והכי חשוב איך אני יוצרת אווירה רגועה בשעת השינה. אשמל לקבל את דעתכם תודה מראש

תקשיבי,זו תקופת השרדות.עוד מעט יהיה יותר קל.הפתרון החלקי הוא-עזרה!!!איפה בעלך בערב בזמן ההשכבות?אולי יהיה לך נוח יותר להכניס את התאומים למסגרת ואז אימא שלך תוכל לעזור לך בשעות הכי קשות ואז תהי פחות לחוצה ופחות מתוסכלת?לחץ מטורף,תסכול ובכי מתמיד ברקע זה מתכון בטוח להסתבך עוד יותר.זכרי שילד בוכה כי זה דרך שלו לבטא המון דברים וזה לא אומר שהוא מקבל טיפול לקוי ((-:.נדמה לי שכדאי לך למצוא עזרה קצת לשעות הערב ולהפריד כוחות כדי לשמור על השפיות.על עצמך את זוכרת?..עוד מעט יהיה יותר קל.ומעניין למה בני שנה וחצי הולכים לשון ב7?הם ישנים מספיק בצהוריים?אני תמיד הייתי משתדלת לדאוג לסדר יום אחיד עד כמה שניתן ולהעזר בבעלי. מקווה שאחרי שנים תזכרי על התקופה זו בחיוך נוסטלגי. מאחלת לך הרבה כוח והצלחה אמא ל7(ש5 ביניהם היו רצופים)

היי אמא יקרה תודה על המענה המהיר והמעודד!!! כיף לשמוע מאמא עם נסיון רב כשלך שאפשר לשרוד. שעת ההשכבה ב 7:00 פשוט נראית לי הגיונית, הם ממש לא ממהרים לישון ואחד רק נררם כשאני איתו. הם ישנים בבוקר חצי שעה עד 40 דקות בין 9:00 ל 10:00 ואז שעתיים צהריים בערך מ 12:30 ועד 14:30 אשמח לשמוע ממך איך היה סדר היום בגילאים האלו. תודה רבה רבה מראש!!!

שלום תהל, כהורה, אני מבין עד כמה הסיטואציה עמוסה ומלחיצה. אין כאן פתרונות קסם ואלו אכן גילאים לא קלים, בטח כשמדובר בתאומים. מהתיאור שלך זה נשמע שהילדים נאבקים על תשומת הלב שלך (מבחינתם בצדק), החיובית והשלילית. במצב כזה, כשאחד הילדים "מבין" שדרך בכי, צעקות או התפרעות הוא זוכה לתשומת לב ולזמן משותף איתך, האחרים מבינים זאת מאוד מהר וכך נוצר לו כדור שלג שהולך ומתעצם. אתחיל מההרדמות, אני חושב שלעמוד ליד מיטתו של ילד זה פתרון בעייתי מאוד. נסי לחשוב על עצמך כראי דרכו הילד לומד על מהות המצוקה שלו וחומרתה. כשאת עומדת לידו את מעבירה לו את המסר שהבכי שלו מייצג מצוקה אמיתית שרק דרך הנוכחות שלך ניתן לווסת אותה. לכן, אני מציע לשנות את דפוסי ההרדמה, גם במחיר של בכי ארוך ולא נעים. ליצור תהליך התרחקות הדרגתי שבסופו הילד נרדם לבד. אני מאמין ששינוי כזה יסייע לו להרדים את עצמו גם במהלך הלילה. באשר לשעות אחה"צ. אני מסכים עם דבריה של האם המנוסה, כדאי לחשוב על דרך בה תקבלי עזרה. זה יכול להיות דרך בן זוגך, מישהו מהמשפחה, או אפילו תלמידת תיכון שגרה בסביבה ויכולה לעזור לך בשעה הקשה (אם יש לכם אפשרות כלכלית לזה). בנוסף, חשוב להתאים את הציפיות ליכולות שלך. אם את מתכננת גם להיות עם הילדים וגם לבשל ולסדר וכו', זה מצב לא אפשרי שמהותו תסכול ולחץ. נסי לתכנן ולבנות סדר יום קבוע ועקבי, זה לא יפתור את כל הקשיים אבל ככל שאת תהי בעמדה שמובילה ולא בעמדה מגיבה כך יהיה לך קל יותר. המלצתי האחרונה, אני מאמין שהדרכת הורים קצרה של כמה מפגשים תוכל לעזור לך מאוד, בהבנת הצרכים והמענה השונה לכל ילד, הרחבת מנעד התגובות שלך ובתכנון סדר היום. בברכה קובי

ליאת שלום, אני פונה אלייך להתיעצות והכוונה.הבן שלנו בכל שנותיו בוחר להימנע ממשחקים עם קבוצות חברים.גם כשמוזמן לשחק נמנע ומעדיף להיות לבד.עשינו אבחונים שנה שעברה,ונמצא כי יש פער גדול בין קוגנטיבי(מעל ממוצע לגילו)לרגשי(מתחת לממוצע),ולכן הקושי והבלבול.יש לו קושי בהגמשה מה שעוד יכול להקשות עליו. עלה השנה לכיתה א' והחל את השנה בהתרגשות התלהבות ללא סימני קשיים.בחודשיים האחרונים יש נסיגה-לא רוצה להגיע לביה"ס,ובבוקר כשאני מלווה לכיתה- הוא נשאר בכיתה (גם אם היא ריקה) ולא יוצא לשחק עם חבריו. משיחה עם מחנכת נודע כי גם בשיעורים בתק' האחרונה החל לחלום,לדלג על משימות ולא להשתתף בשיעורים,לעומת תחילת השנה- כלומר,קושי לשמר את הקיים .אנחנו רוצים לחזור לטיפול רגשי+הדרכת הורים אך המטפלת איתה עבדנו לפני כשנה וחצי עמוסה. אשמח להכוונה עד שתתפנה אלינו.הילד במצוקה יומיומית. גם המלצה על אנשי מקצוע מאיזור המרכז/שפלה יתקבלו בברכה תודה מראש.

שלום, דווקא משום שהילד כבר היה בטיפול ואתם בהדרכת הורים, את בטח מבינה את התועלת והשוני בין זה ובין עצות הניתנות מבלי להכיר את הסיפור לעומק. לכן, אני ממליץ לכם לשוב אל המטפלת ולבקש ממנה שם של פסיכולוג/ית באזורכם. כרגע, אני חושב שחשוב לשמור על מסגרת בי"ס, אתם יכולים לעודד אותו להצטרף בהפסקות לילד שהוא מרגיש קרוב אליו ולבלות את הזמן יחד איתו. אני מתנצל אם תשובתי לא עוזרת לכם, אני פשוט חושב שמוטב ותקבלו מענה מעמיק ויסודי יותר. קובי

שלום, עקב בעיה התנהגותית של בני הבאה לביטוי בגן הילדים, אנו מעוניינים לקחת אותו לאבחון אצל פסיכולוג ילדים. אשתי מתנגדת לפנות לפסיכולוג דרך קופת חולים בטענה שהדבר ירשם לו בתיק הרפואי שילווה אותו בבית הספר ובהמשך חייו ויתייג אותו כ"בעייתי". שאלתי היא, האם זה נכון? ואם כן, האם פניה לפסיכולוג פרטי תשנה את התמונה? תודה

שלום אלון, אני לא מוצא שיש בעיה בפניה דרך קופת חולים, פסיכולוגים בדיוק כמו רופאים מחויבים לסודיות רפואית (אלא אם יש סכנה ממשית). פנייה שכזו לא תפגע בו בעתיד. הדבר החשוב הוא לגשת לפסיכולוג מקצועי ומיומן, להתמקד באיתור הקושי ובטיפול בו. אתם יכולים לפנות למכון להתפתחות הילד או לפסיכולוג פרטי, העיקר שתחושו שאתם בידיים טובות. בהצלחה קובי

אז לא לפנות לפסיכיאטר ילדים ?

שלום רב, אינני יודעת אם אני כותבת בפורום המתאים אך אשמח אם תכוונו אותי . אני אם ל 3 יש לי ילד בן 5 (האמצעי) שהחל משנה שעברה היו לו קשיי הפרדות בבוקר הדבר היה מתבטא בקושי רב! בכי התקפי זעם רוקע ברגליו צורח ומשתולל ולעיתים היה בוכה מס' שעות עד שהיה מצליח להרגע . השנה הוא בגן אחר וניכר כי היה שיפור כלשהוא . הוא אובחן במכון להתפתחות הילד של "מכבי, אך שם נאמר לי שהילד "תקין" לחלוטין וכי אין לו שום בעיה התפתחותית וכי מה שהוא סובל הוא ריגשי , המליצו על תרפיה באמנות והוא אכן הולך פעם בשבוע . אך לא ניראה שזה כ"כ עוזר יש תקופות טובות יותר עד שפתאום שוב זה יוצא "מתחת לשטיח" . אציין שהעבודה של בעלי כוללת בן השאר נסיעות לחו"ל מידי פעם ובדרך כלל סביב הנסיעות או לפני שהוא חוזר או אחרי שהוא חוזר יש התקפים . אתמול לדוגמא בעת ששהה איתו בגינה הוא פגש חברה ושיחק איתה אחרי מס' דקות הילדה רצתה לחזור לאביה ששהה בבית הכנסת מאחר ובעלי לא רצה שהיא תחזור לבד הוא ביקש ממנו שיבוא איתו ללוות את החברה לאביה . הילד התפרץ צרח והשתולל אני הייתי בבית עד שלפתע אני שומעת את בעלי חוזר איתו והילד אחוז אמוק !!!! בעלי היה צריך לחזור להתפלל ולכן השאיר אותו הילד בפרוש לא הצליח להרגע אבל מה שהיה ניראה לי חמור מכול זה הסיפטומים הפיזיים שהיו לו יצא לו רוק קצף מהפה כולו רעד ואמר גם שהרגליים רועדות לו ושאין לו אויר וכואבת לו הבטן הרגשתי שהוא ממש לא שולט בזה וממש נבהלתי זה היה ניראה כמו התקף חרדה והוא רק צרח ואמר" אבא תחזור" אבא קח אותי איתך " למרות שבעלי כבר הלך . הוא לא נתן לי לחבק אותו ולהרגיע אותו . הגננת בגן גם כן מדווחת על התנהגות שכזו ועל שעות שלמות שקשה לו להרגע. אני ממש אובדת עצות ומוטרדת מאוד , האם יכול להיות שזה חרדה ? האם זאת חרדת נטישה ? אני לא רוצה ללכת סחור סחור אני רוצה לטפל בבעיה מהשורש שלה ! בשנה הבאה הילד עולה לגן חובה אני מפחדת שהילדים יתחילו לתייג אותו כילד פרובלמטי, בכיין וכו'... אציין גם שאני כיום בת 36 וסבלתי שנים מחרדות ואף טופלתי בכדורים . אנא עיזרו לי מה עלי לעשות ... בברכה רונית

שלום רונית, אני מבין את המצוקה הגדולה שאתם חשים, ומניח שלמצוקה הזו ישנן השפעות שונות על הקשר שלכם עם בנך. אני מאמין שבמקרה כמו שלכם הכוח האמיתי ליצור שינוי ולעזור לילד נמצא בעיקר אצלכם. לכן אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג ילדים קליני לצורך הדרכת הורים בה תוכלו לעבוד על החזקה, הכלה והצבת גבולות בריאה לילד. במצבים כאלו זה נורא קשה שלא להיכנס לדרמה בה הילד נמצא, זאת למרות שהילד זקוק לדמות הורית שאינה נשאבת לתוכה. בהדרכת הורים אתם תוכלו לשכלל את דפוסי התגובה שלכם במצבי משבר, ולעבוד על ההתנהלות היום-יומית מולו. לאחר פרק זמן אני מציע לשקול יחד עם המטפל את הצורך בטיפול רגשי בילד. קובי.

שבת שלום. בני בן 7 , ילד שמח, עליז, אח תאום לבת. אמר בבית הספר "בא לי למות...." המורה התקשרה אלי כדי לעדכן. וביקשה לבדוק. למה הוא אמר את זה. אותי אישית זה לא מטריד, אני שומעת לא פעם ילדים (זרים) אומרים את המשפט הזה. אבל שביל ילד שאומר את זה צרךיך ללכת לפסיכולוג ???? אומנם בני הוא ילד רגיש, עלול לבכות מכל שטות. אך לעומת זאת פעיל בכדורגל, אהוד על הילדים. אוהב להזמין וללכת אל חברים. כשאמרתי לו ששמעתי מה אמר (בלי לומר שהמורה אמרה לי) הוא אמר שהוא יודע מה זה למות: "לא לאכול, לא לשחק, לא לראות את אמא...." והוא אמר את זה כי : "מציקים לי..." לדבריו. אני לא רוצה להיות היסטרית, "לרוץ" לפסיכולוגים, אך כיצד עלי להתייחס?? בברכת שבת שלוםקקק

שלום רב, אני מסכימה מאד עם כך שלא חייבים לרוץ לפסיכולוגים שלא לצורך. האמירה "בא לי למות" לא משקפת בדר"כ נטייה או כוונה אובדנית, אך הגיוני להניח שאינה נאמרת גם מרוב שמחה. ילד שאומר "אני רוצה למות" הוא ילד שלפחות באותו רגע לא טוב לו. מורים והורים רגישים חייבים להקשיב לאמירה כזו ברצינות רבה, ולבחון מה נח תחתיה. אם מציקים לו, חשוב לבדוק מי, מדוע, ובאיזו תדירות. את עצמך מעידה על כך שמדובר בילד רגיש שבוכה בנקל. מבקשת להזכיר לך שילדים אינם מתעסקים בעניינים ברומו של עולם. הם אינם מודאגים מההתחמשות האירנית או החור באוזון, ומה שנראה בעיני ההורים כ'שטות', עלול להיות מדכא מאד ומתסכל עבור ילד קטן. לסיכום, אני מציעה לנסות להקשיב לו יותר, לתקף את רגשותיו, ולתת לו תחושה שאינו בודד מול צרותיו. כשהוא אומר שהוא רוצה למות, תוכלי לומר משהו כמו "זה עצוב לי לשמוע. בטח משהו מאד מאד מציק לך כרגע. בוא נראה אם אני יכולה לעזור. מוכן לספר לי?". תגובה כזו, לפחות בעיני, מנחמת, מכבדת, ומשאירה הרבה תקווה. מה את אומרת? שבוע טוב :-) ליאת

תודה רבה על התייחסותך. מה אני אומרת ??? אני אומרת שאני "הולכת איתך..." לקחתי את התגובה שלך כיישום. אני מתייצת איתכם מידי פעם, ובדרך כלל מיישמת את ההמלצות. שבת שלום,

בתי בת 7 משקרת המון וממציאה דברים , כשהיא עושה דברים לא טובים בגן ואני שואלת אותה על זה היא ישר מכחישה ורק אחרי שיחה ארוכה היא מודה אך לא מדברת ומשתפת בפרטים , אם היא עושה דברים שהיא יודעת שהם אסורים כמו למשל לקחת דברים או ממתקים מילדים בגן , היא מסתירה זאת ואני מגלה מאחרים , גם כשאני מדברת איתה היא לא פתוחה ולא מסבירה למה היא עושה זאת , ילדה בת 7 למה צריכה לשקר ??

שלום גליה, אתחיל מהסוף - ילדה בת 7 משקרת כי (ממש כמו כולנו, קטנים וגדולים) היא מרגישה שככה היא מתחמקת מצרות. כאשר אנחנו מרגישים שאמירת האמת תסבך אותנו איכשהו - נעדיף להימנע ממנה. הילדה שלך מבינה ויודעת מה מותר ומה אסור, ממש כמו הנהג ש'גונב' רמזור כתום או חונה על המדרכה כנגד התקנות העירוניות. אם בתך מפרה את כללי הגן באופן עקבי, חשוב לנסות להבין מה קורה לה שם, מה נח תחת ההתנהגות הזו, והאם קיימת מצוקה לא מדוברת. האם היא גדלה באווירה מלחיצה? האם היא 'סוחבת' תסכולים או תחושות נחיתות? האם היא זקוקה לתשומת לב עקב מצב משברי כלשהו? בכל מקרה, יהיו הסיבות אשר יהיו, כדי להפחית התנהגויות של שקר או 'מחתרת', מוטב לבסס תקשורת חיובית, פתוחה ומקבלת, ופחות לתחקר או לעמת אותה עם המציאות. נסי לא לבלוש או לנסות לתפוס אותה בשקר, אלא דווקא להתעניין באופן חיובי במה שעובר עליה בגן. אם את מרגישה שבעיות ההתנהגות שלה מחמירות או מתמידות לאורך זמן, מוטב להתייעץ ולטפל לעומק אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

בתי בת 7 משקרת המון וממציאה דברים , כשהיא עושה דברים לא טובים בגן ואני שואלת אותה על זה היא ישר מכחישה ורק אחרי שיחה ארוכה היא מודה אך לא מדברת ומשתפת בפרטים , אם היא עושה דברים שהיא יודעת שהם אסורים כמו למשל לקחת דברים או ממתקים מילדים בגן , היא מסתירה זאת ואני מגלה מאחרים , גם כשאני מדברת איתה היא לא פתוחה ולא מסבירה למה היא עושה זאת , ילדה בת 7 למה צריכה לשקר ??

גליה שלום, ילדים משקרים מסיבות רבות חלק מהן נובעות מכך שהם יודעים שהם נהגו בצורה אסורה וחשים בושה על התנהגותם, חלק משקרים כדי להמנע מהתמודדות עם המציאות הלא נעימה ועם תוצאותיה - קבלת גינוי או עונש וגם כדי ליפות את המציאות. אם את שומעת על אירועים בעייתיים שקרו בגן ובתך מכחישה ולא רוצה לדבר על מה שקרה את יכולה להגיב בצורה מתונה ולהגיד לה שאת מבינה שקרה משהו בגן שקשה לה לדבר על זה איתך, אבל שמאד תשמחי להקשיב לה אם היא תרצה. מעבר לזה אל תלחצי עליה יותר, במקביל אל תחפשי מידע מהסביבה כי גם זה יבייש אותה. אם בתך תרגיש שגם כשהיא עושה מעשים פחות "טובים" את מקבלת אותה כמו שהיא ומוכנה להקשיב לה, למרות שאינך מצדדת בהתנהגותה ולמרות שאפילו אולי תענישי אותה, היא תבחר עם הזמן לספר לך על דברים אולי אפילו מיוזמתה. אני מניחה שאם תווצר בינכן סיטואציה כזו, גם הצורך שלה להשתמש בשקרים יקטן. בהצלחה

"פסיכולוגיה קלינית של ילד ושל מתבגר"...את יודעת,אני יכולה לכתוב ספר אוטוביוגרפי בשם כזה...תשלחי לי אקמול...אל תדאגי,לי זה לא מפריע אני עובדת קשה...תמיד הרגשתי משהו מוזר מביך כזה.אבל לא ציפיתי לזה...קשה לי.לקחתי מחברת וכתבתי בה במשך שעתיים ואפילו אין לי כוח להסתכל בה עכשיו.זה הרבה יותר קל ללמוד על זה כשזה לא קשור אליך,כשזה קורה לאנשים אחרים..ידע עוזר להבין,לדעת שאת בסדר אבל הוא לא עוזר להרגיע את הכאב...דמעות הן מלוחות בכל מקרה.פתאום שוב קשה נורא להתרכז ודמעות קרובות.אני לא יכולה לשפוך את זה על בעלי...פגישה רק באמצע שבוע הבא..."ככה זה" אני אומרת לעצמי "עוד לא התרגלת?"אי אפשר להתרגל לזה...יש לי פולים של אימון בעולם,אני מרגישה ש"כאן ועכשיו" אני במקום בטוח תחת השגחה של אבא שבשמיים.אבל כואב לי כואב...קשה לי להכיל שכל זה בא מתוך סיבוך שלהם עם עצמם,בתוך אהבה,מתוך רצון להטיב ולחנך,להכשיר לחיים...איך זה יתכן שאהבה משאירה כוויות?אהבה אמורה לחמם,לעטוף ולהכיל.אהבה זה נתינה לשני הכיוונים.כשאני אוהבת אני מחממת ומתחממת,נותנת ומקבלת.גם אם יש אי הבנות,עצבים,ימים קשים...למה אהבה השאירה בי צלקות לכל החיים שכבר נמעס לי להתמודד איתם...הרי, איך את אמרת,רצון של כל הורא לעטוף את ילדיו בחמימות ושפע...גם שלהם,ליאת...הם אנשים נורמטיבים אקדמאים.ילדה...מתבגרת...חצופה,רוחנית,מחפשת,עדינה,רגישה,כאובה,מפוחדת,קלופה,חברמנית,מקובלת,אהובה על חברות,משוררת,מפרסמת,אוהבת גיטרה ובודדה להחריד...ואשה שעל כל צעד קטן,על כל פיסה של עצמה נלחמה בדם...בא לי לכתוב ספר "מלחמת מעמקים" רק שאני בחיים לא אחשוף אותם לעיני כל... סליחה אם חרגתי מנושא הפורום כתבתי לך וזה הקל עלי עטף אותי קצת,חימם את הלב,איוורר את המחנק... אני אנצח גם הפעם. שבת שלום ליאת יקרה כמה טוב שיש אותך בעולם חני בחיבה

קצת בשוק מהבנות וקצת יותר גמור מאשר בסדר אבל הרבה הרבה יותר טוב.(-: אני אחשוב ש"מגיע לי כל כך" להיות במקום טוב שלך חני

שלום חני, שמחה לקרוא שאת מרגישה טוב יותר. אני יודעת שאת (כמו כולנו, בעצם) הרבה יותר מאימא או רעיה. לפעמים, כשהכל מורכב וסבוך - "מלחמת מעמקים" כפי שקראת לזה - מוטב להיעזר במישהו מקצועי. זה באמת חורג קצת מתחום עיסוקו (ויכולתו) של פורום באינטרנט. ובכל זאת, שולחת לך נגיעה רכה ועידוד. שיהיה שבוע טוב ושקט, חני ליאת

הי ליאת, ת' (בכיתה א) חווה קשיים אדירים בהכנת שיעורי הבית. אתמול ישבנו יחד שעתיים וחצי לפתור 4 (!) דפים בחוברת.. הוא מתחיל ב"אני לא יכול לבד, אני לא מבין כלום", אני באה אליו ואז הוא מתחיל "למרוח זמן": אמא רק לשאול אותך משהו אחד שלא קשור", "אמא רק לשאול מה השעה", " אמא מתי נסיים" וכו'.. נראה שהוא מנסה כל דרך אפשרית להתחמק מהכנת השיעורים. הסברתי לו שכרגע הוא חייב לעשות שיעורים, ולעשות אותם היטב (הוא עונה תשובות במילה אחת, לעיתים במילה שאפילו אינה קשורה לנלמד! אנחנו יותר מתקנים מאשר מתקדמים). אציין כי הוא ועוד שני ילדים מתקדמים יותר (הרבה יותר..) משאר התלמידים בכיתה. יתכן שנוצר לחץ בין שלושת התלימידים האלו-מי יסיים ראשון את החוברת, והוא בלחץ עד כדי היסטריה - לסיים ולהיות ראשון. לדעתי (ולדעת הפולניה-האם, הסבתא..) - יתכן שהוא זקוק למסגרת מאתגרת יותר, פחות "מרובעת"? מסגרת אחרת, שלא דורשת את הדברים הרגילים הסטנדרטיים שכולנו גדלנו עליהם.. (הוא מעל הממוצע הרי..) או שאולי אנחנו דוחקים אותו ובעצם אנחנו מלחיצים אותו? (בקיצור - לבוא אליך?....) :-) אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.. תודה פולניה

היי, בכיתה א', ובעצם גם בשנה-שנתיים שאחריה, אנו מניחים את היסודות ומכינים את הילד לקראת המשך ה'קריירה' האקדמית שלו. נדמה לי שנוכל להסכים על כך שהמטרה היא - לומד עצמאי, סקרן, יצירתי, חושב, בעל אוריינטציה חיובית ללמידה, השקעה והישג. מבלי להיכנס לעובי הקורה (בשביל זה נועדו באמת המפגשים הטיפוליים פנים אל פנים), נדמה לי שמה שקורה אצלכם כרגע עלול לסכן את השגת המטרה הנ"ל. ילד שמושיבים אותו בכיתה א' שעתיים וחצי על הכנת 4 דפי חוברת, עלול להרגיש תסכול, זעם, חוסר אונים ואפילו שנאה עזה כלפי לימודים בכלל וחומר הלימוד הספציפי בפרט. אני רוצה להזכיר (גם לטובת הורים אחרים שקוראים כאן בפורום) שכיתה א' היא כיתה טכנית מאד, שמטרתה רכישת יסודות הקריאה והחשבון. ילדים בכיתה א' אינם אמורים (גם לא בסוף השנה!) לכתוב "תשובות מלאות". שיעורי הבית נועדו לתרגל ולחזק את הנלמד בכיתה, ולהניח יסודות לעבודה עצמאית ולקיחת אחריות. אם הילד חכם ומוכשר במיוחד, שיעורי הבית חשובים אפילו פחות, בהיותם מתסכלים, משעממים וטכניים מאד. מה שאני מנסה לומר הוא, ששיעורי הבית חייבים (!) להישאר באחריותו של הילד, כאשר ההורים מעודדים, מכוונים ומנחים להרגלי עבודה נכונים. כאשר אתם רואים שהילד מתקשה בהכנת השיעורים ביום מסוים (כמו שקרה אצלכם), חשוב להניח לו, לאפשר לו לנוח ולהתאוורר, ולחזור אל החומר בזמן אחר. חשוב לזכור שטווח הקשב (הזמן שבו הילד יכול לתפקד ביעילות מול משימה קוגניטיבית) הוא בערך 20 דקות. אצל מבוגר זה 30-40 דקות. כאשר אנו מאלצים ילד לשבת מעל חצי שעה, עלינו להביא בחשבון שהוא יוצא מטווח הקשב, ואז אנו יוצרים מצוקה, התנגדות וכעס. גם אצלו וגם אצלנו. לסיכום, אני לא חושבת שהבעיה היא במסגרת, אלא בעמדה הלחוצה שלכם ושלו. עזרו לו להירגע, והקצו זמן הגיוני וריאלי להכנת השיעורים. כאשר את רואה שהוא מנסה "למרוח את הזמן" - הביני שזה הזמן למנוחה. פרק של "בוב ספוג" או כל פעילות משחררת אחרת עדיפה במצב כזה. גם הגעה לביה"ס ללא שיעורים (או עם הכנה חלקית) עדיפה בעיני על קלקול היחסים ביניכם או בין הילד לביה"ס. מסרי דש חם למלכה-האם, והורידי לחץ. עוד מעט חופש פסח... גם זה משהו... להתראות ליאת

הבנתי את הטעות (המרה, יש לציין) שלי נעשה כדברייך ואני מאמינה שנצליח הרבה יותר טוב.. :-) שבוע טוב תודה

שלום, הבן שלי בן 3וארבע חודשים. כיון הוא לומד בגן שפה כיון שלא מדבר טוב וכן שיש לו בעיה לתפקד עם ילדים בני גילו. עדיין אין לנו אבחון האם הבעיה שלו היא תקשורת או חרדה. בגן הוא לא מתקשר עם הגננות אך אם יוצא לחדר צדדי מתקשר מצוין! בבית מתקשר מצוין ואף משחק/רב עם האח שלו. בכדי שינסה להסתגל התחלתי להשאר איתו בגן קצת בבוקר אני רואה שילדים מרביצים לו והוא לא מגיב, גם לא זז. לוקחים לו ולא מגיב למרות שזה מפריע לו וכד'. השאלה מה אני אמורה לעשות עד שיגיע האבחון? בכל אופן לשלוח אותו לגן? עם איזה בעל מקצוע אפשר להתייעץ?(אני כבר מבולבלת מה קשור למי..) אציין שהוא אומר שלא רוצה ללכת אך כשלוקחים אותו, מכניסים אותו לגן לא מתנגד ולא בוכה.

שלום רחלי, גן שפתי מוגדר כמסגרת של החינוך המיוחד, וככזה, מתנהל ע"י אנשי צוות מיומנים ואיכותיים, שיודעים בדר"כ לתת מענה מצויין לילדים עם קשיים. נסי לשתף את הצוות בדאגה שלך, ולבקש התייחסות והשגחה בהתאם. האבחון (מכון להתפתחות הילד?) מאד חשוב, בהיותו ממפה את הקשיים, מזהה את הכוחות, ומנסח המלצות להתערבות. אם את מבקשת התייעצות נוספת, הכתובת היא פסיכולוג ילדים התפתחותי. בהצלחה ובשורות טובות ליאת

היי ליאת, מה שלומך? אני מחפשת ספר טוב על הורות/הדרכת הורים. מכירה משהו שבא לך להמליץ עליו? (ד"ש) לילך

שלום לילך, יש היום מבחר לא רע של ספרי הדרכה להורים. כמטפלת, אני מחפשת ספרים יותר 'יעודיים', המתייחסים לאוכלוסיית ילדים ספציפית. בשנים האחרונות, כמי שמתעניינת במיוחד בנושא הוויסות הרגשי (אצל קטנים וגדולים), אני נעזרת בספר מצויין, הכתוב אמנם באנגלית, אך קריא מאד. המלצתי עליו כאן לא פעם, בהיותו מתעסק בילדים המתפרצים, הלא מווסתים, התובעניים. הספר מכוון להורים ונותן הרבה כלים יעילים להבנה והתערבות. הנה - http://www.amazon.com/Parenting-Child-Who-Intense-Emotions/dp/1572246499 :-) ליאת

היי ליאת, דווקא בגלל שיש מבחר לא רע, התבלבלתי והחלטתי לשאול מה כדאי ומה נשמע לך טוב. הספר בקישור שצירפת נשמע מעניין! ויסות רגשי זה נושא שעולה אצל לא מעט מאיתנו- ילדים ומבוגרים.. מחכה להחכים :-) הרבה תודה! וסופ"ש נעים, (סיסים כבר ממלאים את השמיים בטיסות פראיות, והאביב כבר ממש עוד רגע פה).. מקוה שאת בטוב, להת' ;-) לילך

שלום, הבן שלי חווה מוות של סבו (מזקנה) לפני שלוש שנים. מאז הוא מתעסק המון עם מוות, ובעיקר בשעות שלפני השינה הוא מתחיל לדבר על כך שהוא מפחד שאנחנו ההורים נמות ושהוא יישאר לבד, תוך כדי דיבור הוא מתחיל לבכות ולוקח לנו המון זמן להרגיע אותו. השיחות על מוות גולשות לפעמים גם לשיחות על כך שהוא מרגיש הכי בודד בעולם, שאין לו חברים ושאף אחד לא אוהב אותו (דבר שאינו נכון בכלל. יש לו המון חברים שמגיעים אלינו הביתה והוא הולך אליהם, במהלך היום הוא ילד ערני, חברותי ומלא שמחת חיים). עם הזמן הוא התחיל לקרוא למחשבות האלה בשם "מחשבות רעות" וקרה לא מעט שהוא פתאום בלי שום סיבה, גם באמצע היום, ניגש אלי אומר שמתחילות לו המחשבות הרעות ושאני אעשה משהו להרחיק אותן (בדר"כ אני מספרת לו סיפור מצחיק או מזכירה לו משהו נחמד שקרה באותו יום). כדי להרגיע אותו לפני השינה יש לנו טקס קבוע של הרחקת המחשבות הרעות. רציתי לשאול איך אנחנו מתמודדים עם ההתנהגות הזו? האם זו התנהגות נורמלית? האם צריך לקחת אותו לייעוץ פסיכולוגי? אני רוצה לציין שהוא ילד מאוד חכם ובוגר, הוא הילד הכי קטן במשפחה ויש לו אח ואחות בני 14, הוא סובל עדיין מהרטבת לילה (אחת לשבועיים בערך) למרות טיפול בן 3 שנים בביופידבק וזמזם. (יש לי הרגשה שההרטבה קשורה למצבו הנפשי ולכן הוא לא מצליח להיגמל). אשמח לייעוץ.

שלום ברכה, המוות הוא נושא שמעסיק את כולנו בשלב זה או אחר, ואת הילדים החכמים הוא עלול להציף לא מעט. מעבר לפחד עצמו, אליו חשוב להתייחס בהבנה ואמפתיה קשובה, הילדים מגלים של"מחשבות הרעות" יכולות להיות השלכות פרקטיות מרחיקות לכת - הן מגייסות את ההורים, מזכות את הילד בזמן איכות חריג, ומחדדות את ההקשבה והזמינות של ההורה יותר מהרגיל. הילד - כמובן - לא עושה מניפולציה מודעת, אך רצוי שהמבוגר ייקח בחשבון את האפשרות הזו, ויעודד את הילד למצוא את הכוחות להתמודד גם בעזרת המשאבים שלו. כאשר הילד מביע דאגה (אמיתית מאד!) מהאפשרות שתמותו, אמרו בקצרה (רצוי בחיוך) שאין לכם תכניות כאלה כרגע, ושאתם עושים כמיטב יכולתכם לחיות עד זקנה ושיבה. אין טעם או צורך לדון שוב ושוב בנושא הזה, ואפשר לפתור אותו גם באמירות כמו "לכולנו יש לפעמים מחשבות רעות. אני סומכת עליך שתמצא דרך להעסיק את עצמך במשהו נעים". אם זה לפני השינה, נסי לקצר. למדי אותו לגייס מחשבות חיוביות ויצירתיות כנגד אלה ה'רעות', כדי לפתח אצלו יכולת הרגעה עצמית. זכרי שעיסוק יתר בנושא, רחמים, ואפילו ניסיונות כנים שלך להסיח את דעתו - עלולים 'לתגמל' את החרדה ברווחים משניים. אם, בכל זאת, המצב אינו משתפר תוך זמן סביר, פני להדרכה הורית או התייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. מזמינה אותך, בנוסף, להיעזר בלשונית ה"חיפוש" כאן למעלה, ולמצוא דיונים נוספים בנושא המוות, שהופיעו די הרבה כאן בפורום שלנו בעבר. שניבדל לחיים ארוכים ושמחים, עד 120! ליאת

חוקרים בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה מחפשים משתתפים בכיתות ז'-ט' למחקר בתשלום. המחקר בנושא התפתחות חוויית העצמי הבסיסי בגיל ההתבגרות. השתתפות במחקר כרוכה בשני ראיונות עם פסיכולוגית בני שעתיים כל אחד. משתתפים יקבלו תגמול של 100 ¤ על השתתפותם, ואפשרות לשיחת משוב. הראיונות מתקיימים בחיפה, תל אביב, רמת גן, גבעתיים, הרצליה, רחובות ונס ציונה. מסירת מידע נוסף מותנה בהסכמת הורים. לפניות: 04-8249685 או [email protected]

בהצלחה!

אני לא מרגישה יותר שנמחצתי אלא השקעתי במה שהיה הכי חשוב לי גם אם הייתי צריכה לוותר על דברים אחרים לזמן מה.מה מחץ אותי?אותו כוח שלעולם לא ניתן להשביע...את יועד ממש לא מעניין אותי אם האימא שלי מרוצה מהשגים שלי היום.העיקר שאני גאה בהם באמת באמת((-:מחורבן כבוד טוטלי,מחורבן קירות,מהרגשת ריקנות ןמכאב מחריד בניתי את עצמי והחלטתי שבבית שלי הכול יהיה אחרת...אם לא למען ההמשך אז "למה זה אנוכי?"...יש כמובן עדיין על מה לעבוד(לכולם יש נראה לי) אבל עד היום מגיע לי צל"ש((-: חבל שאת לא רואה את החגיגה כאן חודש טוב ומבורך! שיתהפך הגורל על אויבינו! ואנחנו נחגוג את החיים בשמחה ובאחווה! רצה לפני שגמרו את כול הפיצה((-: שולחת לך אווירה פורימית מחופשת בריח פיצה ורוטב שום((_: בחיבה חני

משנכנס אדר מרבים בשמחה... מקווה שההכנות לחג יהיו מהנות ויצירתיות, ושהחג עצמו יהיה שמח ומבדח.

התגעגעתי אליך.חשבתי על מה שכתבת לי והבנתי שלהתקע ולהמחץ אפשר גם בבית,גם מחוצה לו וגם ביניהם...וכדי שזה לא יקרה אנחנו צריכים לשמור על הגבולות שלנו...ואני לפעמים עד שמים מגיעים עד הנפש גבול לא מרגישה...אנחנו צריכים להתנהל על פי הערכים שלנו ולא שהם ינהלו אותנו...כמובן הייתי צריכה לחשוב יותר על עצמי,אבל אני רציתי להיות כמו כולם...את יודעת,בכל מקרה אני לא מצטערת((-:אני אוהבת מאוד את הבית שלי.משתדלת לתת להם את מה שלא קיבלתי.היום ישבתי וצפיתי בשקט בבובה שלי בת שנה בחליפת מיקי מאוס אדומה ונעלי פנדה מידה 19.עם כל הקושי שהביאה הלידה שלה-הרגשתי מאושרת...לפעמים העומס הפיזי שוחק...ובאמת אני בן אדם עמוק ומסובך ולא תמיד קל לי להבין מה אני בעצם רוצה,מה חסר לי ומה טוב לי...חוץ מכמה שעות שינה רצופות בשקט((-: שחסרים לי תמיד.מה שבטוח-אני לא נמחצת יותר.בא לי למלות את החיים במקסימום. תכתבי לי מהשהו מבין חם ותומך...אני מחפשת כוח.ונכון שאת לא צחקת שאני התבלבלתי בקשר לשבת.זה היה מביך. שלך חני

שלום חני, מחזקת ומעודדת אותך לצאת למסע לגילוי צרכייך, משאלותייך וחלומותייך, אשר למרבה המזל לא נמעכו ונמחצו (אלא רק נדחו קצת) בשנים בהן השקעת בילדייך. שיהיה שבוע קל ושקט. ליאת

ממש עזרת לי.אני מרגישה הרבה יותר כוח.נתת לי מקוד מדויק.עכשיו אני יודעת מה חסר לי.וגם אם חסר לי משהו זה לא אומר שחסר בי משהו.איך את אמרת?...שנדרשת הרבה יצירתיות...בערך...אני עושה המון דברים בחיים...סתם עברתי תקופה לא קלה לאחרונה.לא הכול נוח לי לכתוב כאן כמובן.עוד פעם תודה.את מאוד מאוד מקצעוית... מעריכה אותך מאוד חני

היי .. בערך מאז שאני בת 11 הרגשות שלי קיצוניים , מאוד . ההורים התגרשו ואז זה התחיל :אני כמה שבועות - שנה ( הכי ארוך שלי ) מרגישה נורא , עצובה זה לא מילה בשביל זה , כלום לא כיף , אין לי כוח לכלום , כל מה שאני רוצה לעשות זה להיות לבד בחדר , אני חותכת את עצמי במחשבה שזה לא משנה כי בכל מקרה אני יהרוג את עצמי בקרוב ( וניסיתי פעמיים .. ) ואז פתאום אני קמה בבוקר ומשום מקום , אני בעננים . החיים נראים לי מדהימים והכל חוזר להיות כיף , יש לי מוטיבציה מטורפת ואני אפילו מצליחה להפסיק לחתוך , אבל זה גם לא טוב כי לאט לאט הכל נהיה שמח מדי ואני מאבדת שליטה ועושה מלאא שטויות בלי לחשוב על מה אני עושה .. אני ממש היפר והמחשבות פשוט רצות לי בראש זה נמשך לשבועיים - חודש וקצת ושוב .. זה מעגל . אני מודעת לזה אבל כל פעם הרגשות משכנעות אותי להאמין בהם ואני מאמינה שזה נכון , אני מרגישה. שהרגשות לא שלי ואני מפחדת מהם .. כי אני לגמרי מאבדת שליטה אבל בעצם אני לא יודעת מה הרגשות שלי בכלל או מי אני כי זה משתנה מהקצה לקצה כל תקופה . אז השאלה שלי היא מה זה ? מה קורה איתי ? זה פשוט גיל ההתבגרות ? ומה אפשר לעשות ? כי אני לא יוכל לספר בחיים להורים שלי על החתכים או על האובדניות למרות שאני דיי בטוחה שהם שמים לב לשינויים בהתנהגות .. אני לא היחידה ששמה לב לזה , מעירים לי על המצבי רוח המון ועל זה שהם משתנים לגמרי .. תודה רבה וסליחה על החפירה ( אני בת 15 וחצי )

שלום לך, קשה מאד (וגם לא מקצועי) לאבחן אנשים דרך האינטרנט, תוך הישענות על תיאור כה חלקי. מה שכן אפשר לומר זה שאת מאד סובלת, והדרך שלך להתמודד עם המצוקה היא הרסנית ומסוכנת. פגיעה עצמית - גם אם מביאה אתה מידה של הקלה זמנית - אינה משפרת באמת את מצבך, ובנוסף, מהווה בעיה חדשה הנוספת על כל השאר. אני מציעה שלא תישארי עם כל זה לבד, שכן זו מעמסה כבדה מדי. פני לקבלת עזרה. הכתובת הטבעית היא ההורים, שיוכלו לסייע לך במציאת טיפול טוב. אם את חוששת מתגובתם, פני ליועצת ביה"ס, ובקשי את עצתה ועזרתה. היא תוכל להציג את הקשיים להורייך בדרך שתגייס אותם לעזרתך. שמרי על עצמך ליאת

היי ליאת \ קובי המון פעמיים אני מוצאת עצמי כיצד להגיב בכל מיני קונפליקטים חברתיים בהם בני נתקל .לדוגמה השבוע הוא שיחק עם צעצוע מסיום בגן ולקחו לו אותו כמובן שהוא היה מתוסכל ובכה הפגנתי אמפתיה כלפי התסכול שלו ועודדתי אותו ללכת ולבקש\ לדרוש שוב את הצעצוע שנלקח ממנו , הוא ניסה כמה פעמיים לפעמיים גם לקחת בחזרה אך שנתקל בהתנגדות כמובן שבכה .מצד אחד לוויתי אותו אך גם נתתי לו להתמודד לבדו לא משנה מהי התוצאה . אינני יודעת אם כן צריך להתערב יותר ובמקרה כזה למשל לגבות אותו ולתת לו לגיטימציה להיות יותר אסרטיבי ולדרוש מה שהיה שלו. סליחה אני יודעת שזה נשמע קצת קטנוני אבל אני סבורה שמכאן הילד מתחיל לצמוח . איך לנהוג? מצד אחד אני מנסה ללמדו מיומנות חברתית אך אינני רוצה שהוא יוותר לעצמו\ או שירצה את סביבתו - סליחה על האורך ואלף תודות

שלום גלי, לא קטנוני בכלל... את מתארת סיטואציה שכל הורה מוצא את עצמו בה בהקשרים שונים. לדעתי, כלל האצבע עובר בגבול האפור שבין לעודד ולחזק את הילד ובין להפעיל אותו. אני מסכים איתך שבגילו הוא לומד הרבה על דינמיקות חברתיות ויחסים בינאישיים. לכן זה חשוב שילמד לעמוד עלו שלו ויחוש בטוח בעצמו, אך מצד שני חשוב שההתנהגות שלו לא תהיה תלויה בנוכחות או בקבלת הוראות ממבוגר שנוכח בסיטואציה, או מבלי שיחוש ברע משום שאינו עומד בציפיות. כשאת מעודדת אותו (כפי שעשית) את מעבירה לו מסר שזה בסדר לעמוד על שלו מבלי להיכנס ולתווך את הסיטואציה עבורו, ומבלי להפעיל עליו לחץ. בקיצור, אני חושב שאת צריכה להמשיך ולהגיב כפי שאת מגיבה עד היום. בברכה, קובי

שלום וברכה, בתי בת ה 8 סובלת מהתפרצויות זעם לאחרונה. טוענת שרע לה בביה"ס וכולם מעצבנים אותה. איך עליי להתמודד עם התפרצויות הכוללות: מכות, קללות, עצבים, זריקת חפצים ? נראה כי היא רואה "מסך שחור" בהתפרצות כזו ונראה כי כלום לא עוזר. ההתפרצויות קורות גם בביה"ס וגם בבית. שאלותיי: 1. האם עליי לגשת לפסיכולוג ( כלומר- שהילדה תשתתף בשיחות)? תרפיסט? טיפול רגשי ? 2. האם הדרכה הורית בלבד תהיה מספקת? מחכה בקוצר רוח לתשובותיכם ותודה מראש .

שלום ליאת, לתפיסתי, טיפול בהתפרצויות זעם כולל כמה מרכיבים. איתור הקונפליקט או הקושי וסיוע ישיר או עקיף (תלוי בקושי) כמו הקניית כלים לפתרון בעיות וכד'. הצבת גבולות ברורה לצד הבלגה כשניתן. הימנעות מענישה וחיזוק התנהגויות חיוביות. שמירה על קור רוח בעת ההתקף עצמו- להגיב ללא צעקות אך באופן אסרטיבי, התרחקות או הרחקתה לנקודת הירגעות. שיחה מקדימה לפני סיטואציות שאת כבר מזהה כנפיצות. במקרה שלכם, חשוב לבדוק מה קורה בבי"ס הספר, סביב אילו נושאים מתרחשות ההתפרצויות, כך תוכלו למקד את העזרה שלכם ואת ההבנה שלכם על הקשיים איתם היא מתמודדת, להבין האם הם על בסיס רגשי, הפרעת קשב וכד'. אם זה מתאפשר לכם, הטיפול האידאלי בגילה של בתך כולל את שני המרכיבים, הדרכת הורים וטיפול בילדה. בטיפול פרטני הילדה תוכל לרכוש כלים להירגעות, לעבוד על מיומנויות חברתיות וכד'. בהדרכת ההורים אתם תכלו לבחון את הדינמיקה, לשכלל את אופן התגובה שלכם וכד'. אם צריך לבחור, הייתי מתחיל מהדרכת הורים. בברכה, קובי.

שלום רב [אני סטודנט לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. אשמח אם תוכל/י להקדיש כמה דקות לענות על השאלונים שלפניך, השאלונים הינם חלק ממחקר שאני עורך במסגרת עבודה סמינריונית לקראת סיום התואר. המחקר בודק את השפעת השינה הסדירה על הקשב והריכוז בגילאי בית הספר יסודי. במידה ויש לך ילד בגיל בית הספר יסודי, אשמח אם תוכל למלא שאלון שאותו תוכל למצוא בקישור הבא: https://docs.google.com/forms/d/1tXdtffbaLnByvXMNMRIULRcWrtdE29D3-XtThiKxLuQ/viewform בשיחות עם ההורים שמילאו את השאלון, חוזרת האמרה שהשאלונים עזרו להם לחשוב על נקודות בחיי הילד שלא שמו לב אליהם! יש לענות בקצרה לכל שאלה, או לסמן את התשובה הרלוונטית מבין האפשרויות המופיעות מתחת לכל שאלה. מילוי השאלונים נעשה בצורה אנונימית, ולמערכת אין כל דרך לדעת מי ממלא כל שאלון. כאשר תסיימו למלא את השאלונים המצורפים, לחצו על אישור בתחתית הדף. הקובץ יישלח אוטומטית באופן אנונימי לחלוטין. אם מסיבה כלשהיא תרצה לפרוש מהמחקר הנך רשאי בכל עת שהיא. תודה רבה

בהצלחה!

שלום רב [אני סטודנט לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. אשמח אם תוכל/י להקדיש כמה דקות לענות על השאלונים שלפניך, השאלונים הינם חלק ממחקר שאני עורך במסגרת עבודה סמינריונית לקראת סיום התואר. המחקר בודק את השפעת השינה הסדירה על הקשב והריכוז בגילאי בית הספר יסודי. במידה ויש לך ילד בגיל בית הספר יסודי, אשמח אם תוכל למלא שאלון שאותו תוכל למצוא בקישור הבא: https://docs.google.com/forms/d/1tXdtffbaLnByvXMNMRIULRcWrtdE29D3-XtThiKxLuQ/viewform בשיחות עם ההורים שמילאו את השאלון, חוזרת האמרה שהשאלונים עזרו להם לחשוב על נקודות בחיי הילד שלא שמו לב אליהם! יש לענות בקצרה לכל שאלה, או לסמן את התשובה הרלוונטית מבין האפשרויות המופיעות מתחת לכל שאלה. מילוי השאלונים נעשה בצורה אנונימית, ולמערכת אין כל דרך לדעת מי ממלא כל שאלון. כאשר תסיימו למלא את השאלונים המצורפים, לחצו על אישור בתחתית הדף. הקובץ יישלח אוטומטית באופן אנונימי לחלוטין. אם מסיבה כלשהיא תרצה לפרוש מהמחקר הנך רשאי בכל עת שהיא. תודה רבה

לסטודנט שלום, אין אנו נוהגים להשתתף במחקר ו/או לענות על שאלונים. תוכל דרך הפורום לפנות להורים ולהציע להם להשתתף במחקר. בהצלחה

לסטודנט שלום, אתה עושה מחקר חשוב, תוכל לפנות להורים בפורום ולבקש את השתתפותם במחקרך על השפעת השינה הסדירה על הקשב והריכוז. בהצלחה

שלום הילד שלי בן שנתיים ושמונה כבר חצי שנה באותה מסגרת גמול כבר כשנה,בבית הוא דורש ללכת לשירותים כשצריך ומאוד חרד כשמפספס ומבקש אפילו להחליף תחתון כשטיפה רטוב אבל בגן הסוגייה שונה הוא מפספס יושב עם צרכיו ואפילו לא מבקש שירותים. אני יודעת שנהוג לשייך שינויים לרגרסיה ואכן נולדה לו אחות לםני שבעה חודשים אך לא ברור לי הפער בהתנהגות בנושא בין הגן לבית ואני מתחילה לחשוש שמשהו בגן לא כשורה ...אשמח לעצה בנושא ומה יכול להיות הסיבות לכך תודה תמר

שלום תמר, לא ציינת כמה זמן זה נמשך. כרגע אני מציע לא להתרגש מזה ולעסוק בזה כמה שפחות. ככל הנראה לא מדובר במשהו רציני שמתרחש בגן. מכיוון שגם כך יש לילד רגישות לנושא, ככל שתרבו לעסוק בזה כך יגדל הסיכוי שהתופעה תימשך. לכן, אני מציע להניח לגננות להתמודד עם הנושא בגן, את יכולה לבקש מהן לתזכר אותו. עם שובו מהגן נסו שלא להעלות את הנושא, אלא אם זה עולה ממנו. תמשיכו לעקוב דרך הגננות. בברכה קובי

לבתי בת ה-5 יש פוביה מכפתורים שמשפיע עליה בהתנהגות היום יומית. בנוסף אי אפשר לצפות את ההתנהגות שלה היא מתרגזת מכל דבר שאינו מוצא חן בעיניה, צועקת,מדברת לא יפה..אני מתוסכלת ולא יודעת איך להתמודד איתה גם הגננת פנתה אלי מספר פעמים ודיווחה על הקשיים שלה בקבלת החוקים , בעיות התנהגות . זה יוצר מתח ביני לבין בעלי ואני ממש מתוסכלת. הייתי שמחה לקבל המלצה של פסיכולוג/ית דרך קופ"ח מכבי תודה.

מחפשת פסיכולוג ילדים מומלץ דרך קופח מכבי באזור המרכז

שלום שרון, התופעה שאת מתארת מתאימה מאוד לטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), טיפול קצר מועד וממוקד. מעבר לזה, נשמע שיש מקום לעבודה גם על הצבת הגבולות בבית, על פיתוח היכולת של הילדה לשאת תסכול ולעמוד בדרישות. אני ממליץ להתייעץ ולהיעזר בהדרכת הורים קצרה בה תוכלו לקבל כלים מעשיים ויעילים בעזרתם תסיעו לה. מעבר לזה, למרות הרצון לעזור בהמלצה, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. רופא הילדים שלכם ו/או פסיכולוגית הגן הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה קובי.

אשמח לדבר בטלפון

שלום רב, אחיינית שלי בת 7 והיא נוטה לחקות אותי בהתנהגויות מסוימות כמו צורת הישיבה, כמו העדפות שלי במאכלים, מוזיקה וכו'. אני מניחה כי זו אינה התנהגות חריגה למדי אם כי אינני משמשת דוגמא רעה או מזיקה אך היא מבטלת את דעתה ואת רצונותיה על מנת להידמות לי. אשמח לעזרה כיצד יש להתנהג. תודה ולילה טוב

שלום, חיקוי שכזה מלווה בהערצה מסוימת לא צריך להדאיג אותך. כנראה שהאחיינית שלך רואה בך מודל לחיקוי, שאת מייצגת תכונות או התנהגויות שנתפסות כרצויות בעיניה. אני מציע להמשיך ולהתנהג באופן טבעי, לא להעיר לה על כך ולתת לזה לחלוף מעצמו. במקביל, את יכולה לעודד אותה כשהיא מגלה מחשבה או התנהגות עצמאית. בברכה, קובי.

היי ליאת, (מה שלומך?) קיבלתי שובר לחנות ספרים ובא לי לקנות לעצמי משהו מקצועי. האם יש לך המלצה לספר טוב בטיפול פסיכולוגי בילדים, משהו יישומי, או עם ניחוח כזה (תיאורתיים כבר יש כמה).. יש כזה ספר? שהלך איתך קצת בהתחלה ובא לך להמליץ? דרישת שלום, לילך

שלום לילך, ליאת תשוב לענות על שאלות הפורום בשבוע הבא... בינתיים אני יכול להמליץ לך על ספר מעניין שכולל היבטים תיאורטיים לצד כלים פרקטיים: "תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות /מנזנו, אספסה, זילק" בברכה, קובי.

תודה רבה קובי! נשמע מעניין! לילך (וד"ש לליאת)

שלום רב, לפני כחודש בני בן החמש וחצי החל לפקוד את השירותים (פיפי) לעיתים תכופות. בשבועיים האחרונים התכיפות עולה (כל 2 דקות). זה קורה גם בגן. בלילה הוא ישן ללא התעורריות וללא בריחת שתן. במקביל לכך, הוא גם נראה יותר מדוכדך כשחוזר מהגן ומספר כי לא רוצים לשחק איתו (מהגננת הבנתי כי זה לא מדויק. ילדים מזמינים אותו,הוא מוותר או מתחיל ואז נפגע/נעלב ממשהו ואז הולך). אני יודעת כי מה שחשוב זו החוויה שלו ולא המציאות. שאלתי היא כיצד להתייחס לריצות לשירותים . להתעלם, לנסות לתת "פרס" על התאפקות, מהי הדרך העדיפה. כמו כן, האם כדאי לשלוח אותו לחוג למיומנויות חברתיות (אני מניחה שיש קשר ביו שני הנושאים), פסיכולוג ילדים, פסיכולוג או הדרכה הורית עבורינו ואם כן, אודה להמלצה על מטפלים באזור השרון. תודה מראש :)

שלום שרונה, ממליצה להתחיל, לפני הכל, בירור רפואי אצל רופא הילדים שלכם. השתנה תכופה מחייבת התייחסות ובדיקה, לפני שנכנסים כיווני המחשבה הפסיכולוגיים-רגשיים. מעבר לכך, במיוחד בגלל גילו הצעיר, ההתערבות המועדפת בעיני היא הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים מנוסה. למרות הרצון לעזור בהמלצה, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. רופא הילדים שלכם ו/או פסיכולוגית הגן הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה ושבוע טוב ליאת

לבני בן השבע שאובחן כהיפאקטיבי ומטופל תרופתית, יש מידי פעם התפרצויות זעם וחוסר שליטה, לדוגמה אם משהו מהחברים לקח לו בהפסקה את הכדור הוא יבעט בו או יזרוק עליו את הכדור. הוא גם אינו עושה הבחנה בין ילד למבוגר בהתפרצויות שלו. למרות השיחות והכלים שנתנו לו אין שיפור. מה עושים?

שלום סוזי, ילדים הסובלים מ- ADHD נמצאים בסיכון להתפרצויות אימפולסיביות והסתבכות בהתנהגויות תוקפניות. עוד לפני שחושבים מה עושים, עליכם להביא בחשבון את אזורי הפגיעות שלו, להכיר אותם, ולעזור גם לו לזהות מתי הם "מתקרבים". לילדים רגישים אלה, עדיף להסביר לא רק מה אסור לעשות, אלא גם מה ראוי ונכון לעשות במצבי תסכול וזעם. בהתחלה זה נושא אופי של תחקיר "לאחור" (מה קרה? מה חשבת? מה הרגשת? מה עשית? מה יכולת לעשות אחרת?). חשוב מאד לתחקר כל אירוע כזה ברגישות, במינימום שיפוטיות, מתוך הקשבה זהירה לנאמר. חשוב לתקף את רגשותיו של הילד ("אתה צודק. זה מאד מכעיס כשמישהו לוקח לך את הכדור"), ולהימנע מביקורת או תוכחה. אחרי הרבה ניתוחים רטרואקטיביים כאלה, בהם מושם דגש על "מה אפשר היה לעשות", רפרטואר התגובות של הילד גדל ומתרחב, ואז יש סיכוי טוב שיידע לפעול ביעילות רבה יותר באירועים הבאים. במקביל, חשוב לשמור בבית על שגרה ברורה של כללי "עשה ואל תעשה", כדי לאמן אותו בעמידות לתסכולים. ילד "מתפוצץ" גורם להוריו לפתח נטייה להימנעות מעימותים. הורים כאלה נוטים לוותר הרבה, כדי לא להדליק התקף זעם. כאשר ההורים דרוכים וחוששים מהאפשרות של מופע הזעם, הילד לומד (מהתבוננות) שיש בידיו נשק יעיל, גם אם אינו מגדיר זאת כך במודע. והתוצאה הבלתי נמנעת - קושי של הילד לשאת אכזבה ותסכול, קושי לאפק דחפים תוקפניים, וקושי להסתדר בחברה. המשימה, אם כן, היא הרבה הבנה והכלה, לצד עמידה בלתי מתפשרת על גבולות מתוך עמדה סמכותית ושקטה. כמו בהרבה מקרים אחרים, גם כאן הדרכת הורים קצרה יכולה לקצר ולייעל את התהליך. בהצלחה ליאת

ר. התשובה ניתנה בהמשך העמוד.

אני אחשוב על מה שכתבת לי.נראה לי אני הולכת להבין מתוך התגובה שלך משהו מאוד חשוב בשבילי.את מקצועית,חבל על הזמן.התגובות שלך תמיד קצרות ולעיניין...כל כך מדויק שכל מילה מיותרת... שבת שלום חני בחיבה

שבת שלום ותודה על המילים החמות.

לא יודעת איך זה יתקבל אצלך...לחוצה קצת...אבל,אם אפשר,אל תעני לי יותר בשבת...אני יודעת שזה בחירה של כל אחד...אבל בכל זות...זה מכאיב לי כמו לראות את אחותי עובדת בשבת על המחשב(לא יוצא לי לרואת זות ב"ה...וסליחה אם זה נשמע דפוק או מהשהו כזה...מתי את כותבת לאנשים אחרים אני לא שמה לב...אני אוהבת ללמוד ולהנות מהירוק שלך. חני עם דמעות בעיניים אני לא יכולה להיות מישהי שעונים לה בשבת...

ליאת שלום, שמי איריס ואני גרה בתל-אביב אני גרושה 11 שנה ואני אמא ללירי בת ה13 (משמורת מלאה) שחווה בתקופה האחרונה מועקה רגשית ועצב לפרקים. יש את נושא גיל ההתבגרות כמובן אולם יש לה פחדים הקשורים ליחסיה עם אביה הנוטה לאובססביות בנושא לימודים, צעקות וכו'), בנוסף בתקופה האחרונה אני ואביה נמצאים בהליך משפטי עקב אי תשלום מזונות שלו והתנהגות של אלימות מילולית כלפי לאורך השנים. אני מחפשת את האיש/אישה המתאים שיוכל לעזור ללירי ואני מחפשת גם מטפל טוב עבורי שינחה אותי וייתן לי את הכלים לעבור את התקופה הזאת. הרשימות של מכבי כוללות אנשים שאני ממש לא מכירה. אשמח מאוד אם תמליצי לי על המטפלים הנכונים. תודה רבה. איריס

שלום איריס, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. רופא הילדים שלכם ו/או יועצת ביה"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה ללירי ולך :-) ליאת

את יודעת,חשבתי על מה שאת כתבת לי.מצד אחד בית ברוך ילדים הרבה פעמים לא משאיר לאשה הרבה מקום להמריא,לפרוץ,לפרוס כנפיים,להגשים ולעוף,לחוות את החיים בעוצמה...אם אנחנו מדברים על קריירה רצנית מחוץ לבית ובילויים. מצד שני הוא מאפשר,מצמיח,מפתח,מעודד ובונה דברים אחרים לא פחות חשובים.כמובן אם אשה רוצה לצמוח מתוך קושי ולא לצנוח.וכמובן אין הלכה להטמוטט.אשה אחראית רק על ילדים שיש לה.אני כותבת כבעלת תשובה.יש בחיים שלי המון אהבה,הרבה עוצמה,נצחונות,נפילות,התמודדויות,שמחה וכו" אני לא נמחצת תחת גידול ילדים יותר להפך...אם אני נמחצת אז בדרך כלל תחת עומס פיזי ואורחים רגשיים מעבר(נקרא לזה ככה...כול אחד וה"פקלה" שלו...)לפעמים אני מוצאת את עצמי מתמודדת עם בלבול ערכים.עכשיו אני לא מרגישה מחוצה יותר תקוע.יש לי המון ויש לי המון מה לתת.נראה...אני עוד לא מבינה בדיוק מה קורה...אולי פשוט נגמר האבל ופינה המון מקום לחיים ובא לי לחוות אותם בעוצמה במקסימום שאפשר כאימא,כאשה,וכבן אדם...נו,את רואה סולם?..טוב שאת לא רבנית(((-:ובטוח לא מחכה לי שיחת מוסר. חני בחיבה

שלום חני, על כל אחד ואחת מאיתנו מוטל למצוא את הייעוד והמשמעות שיהפכו את החיים לכאלה שראוי לחיותם. יש מי שמוצאת את ייעודה בבית, בגידול ילדים והשקעה ברווחתם, ויש מי שזקוקה לגרייה שמחוץ לבית. ההימחצות והשיתוק הם תמיד האוייב, ואוייבים יכולים לארוב לנו בבית ומחוצה לו. אני שמחה לראות כמה טוב לך איפה שאת. מגיע לך כל-כך. :-) ליאת

כשהכנסתי את בני לגן בגיל שנה וחצי ביקשתי מהגננת שתשים לב להתנהגויות יוצאות דופן בגלל שבני הגדול בספקטרום (בתפקוד גבוה. עד גיל 4 לא שמנו לב לבעיות מיוחדות). היא אמרה לי שהילד שלי רגיל לחלוטין ושיש לה ניסיון עם ילדים בספקטרום. למשל: היה לה ילד עם אספרגר שהיה מחבק את כל המבוגרים שבאו לגן. בחודשים האחרונים ראיתי שבני מחבק הורים של ילד אחד שהוא חבר טוב שלו מהגן ואנחנו נפגשים עם המשפחה הזו גם מחוץ לגן (וגם החבר שלו לפעמים בא אלי ומחבק אותי כשאני באה), אבל מה שיותר מדאיג אותי הוא שבשבוע האחרון שתי אמהות אחרות מהגן סיפרו לי שהוא רץ אליהן וחיבק אותן כשהן באו לקחת את הילדים שלהן. האם זו התנהגות רגילה בגילו? או יכול להעיד על בעיות תקשורת? הסייעת אומרת שאני לא צריכה להילחץ ושהוא פשוט ילד חם ואוהב אבל היא ממש לא מומחית בתחום...

שלום יעל, אבחנה של בעיות תקשורתיות על פני הספקטרום אינה תמיד פשוטה גם לאנשי מקצוע מנוסים. לא הייתי מבססת אבחנה על סמך סמפטום בודד, אך אם יש בו כדי לעורר בך אי שקט וחרדה, פני לאבחון מסודר במכון להתפתחות הילד בקופ"ח שלכם. להערכתי, גם אם הייתי אומרת לך שאין סיבה לדאגה, הספק היה מכרסם בך, ולכן אני ממליצה לך להתעקש על אבחון מסודר, ולהירגע. לילה טוב ליאת

אני לא מחפשת אבחון (וברור לי שאם אקח אותו לאבחון כיום אף אחד לא יאבחן אותו בספקטרום). מה שאני שואלת זה רק אם חיבוק של הורה אחר שבא לקחת את ילדו מהגן הוא התנהגות מוכרת או חריגה במידה מסוימת.

את יודעת אהבתי מואד את ה"כנראה" שלך בתשובה שלך לי.שכנראה כדי לא לשכוח על עצמינו במקרה שלי נדרשים "כנראה" כל מיני דברים...תאמיני לי לגדל 7ילדים לא יותר קשה מבחינה סוביקטיבית מלגדל אחד.זה בדוק ומנוסה.מה שכן לפי יהדות אשה קודם כל בן אדם אחר כך בת זוג ורק אחרי זה אמא.אבל אנחנו הרבה שוכחות את זה ועושות כל מיני ווריאציות אחרות מסולם הזה...והרבה פעמים ילדים תופסים בו את רוב המדרגות...אז שעד שאנחנו עולות לקומה 10-רית לתת משהו לעצמינו...נו באמת למי יש כוח להשקיע בעצמו אחרי עליה כזות((-: וילדודים הם אוהבים לתפס,זה תפור עליהם...השבת שלושה התיישבו עלי,הרגשתי שעוד מעט אני נמחצת ואז אמרה בת שש:"נכון שכיף שעל אימא שלנו יש הרבה מקום((-:"זה ניחם אותי על משקל שאין לי כוח להתעסק איתו. חני בחיוך

חני, גם אני נשארתי עם חיוך, כשדמיינתי אותך נמחצת מתחת לשלושה ילדים קטנים. לפעמים קל יותר להימחץ פיזית, תחת משקלם של שלושה שובבים, על פני ההימחצות ארוכת השנים, שעוצרת לפעמים אימהות מהתפתחות אישית ותשוקה לחיים. רוצה להאמין שמרבית האימהות מצליחות בסופו של דבר ללהטט בין תפקידן כ"כורסא אנושית" התופחת ומתרחבת לטובת הזאטוטים המתרפקים עליה, לבין היותן "טיל רקטי" המבקש להמריא, לפרוץ, להגשים ולחיות בעוצמה. לילה טוב ליאת

היי ליאת.שמחה לראות את הירוק שלך כאן.((-:את יודעת אני באמת עברתי על השירים שנכתבו במהלך 8שנים אחרונות והשיר ההוא באמת אט אט השתנה...רוצה אחרון שכתבתי אחרי ששאלת איך השיר נראה היום?במיוחד בשבילך בפעם ראשונה על המסח(בדיחה): מול נרות של שבת עצומות העיניים ומעומק הלב את לוחשת תפילה דמעות של תקווה מכוסות בידיים ולאבא אוהב את מפנה משאלה: עמוד לצידם שמור עליהם בדרך של חיים מורכבים ומלאי נסיונות עוד לפני שיפלו תארגן להם קרח ומתוך משברים גם עזור נא לבנות. כשיגיע היום בו אפתח להם דלת שילכו לדרכם ויקימו ביתים זכור נא לי תפילותיי שבהם מטבלת אני כל תפילה שיזכו לחיים. חיים של כבוד של שימחה ושל ערך חיים ארוכים ומלאיי משמעות שאראה דורותיי ממשיכים את הפרק שביחד למדנו איתם בינקות. מול האור של נרות נשימה נעצרת וחומם מתפשט וחודר אל הלב בלי לחזור לעולם כל דקה כאן עוברת ושמחה עצומה מתלווה לכאב. זולגות דמעותיי נשמה מתרחבת ופורצת תחינה את גבולות העולם אלוקים תקבל לב של אמא אוהבת תמלא משאלה שתצליח דרכם. עבודה מרובה.לפעמים לא נגמרת על קורבן הלילות לא ביקשתי תמורה רק לראות את בתי מול נרות משחזרת באוזני אלוקים את אותה התפילה. מול נרות של שבת עצומות העיניים ומעומק הלב את לוחשת תפילה דמעות הודיה מכוסות בידיים ולאבא אוהב את מפנה משאלה... זה מה שנכתב מהלב כששאלתי אותו איפה השיר היום.איך השיר?מה את אומרת? 0

חני, השיר שלך מרגש, ומשקף את משאלותיהם של הורים באשר הם. התפילה לשלומם ובטחונם של הילדים, לאושרם. הרצון לעטוף אותם בחמימות ושפע, ולהכשירם ליום בו ייצאו אל חייהם העצמאיים, יקימו משפחות משל עצמם, ויתפללו על ילדיהם. אני מאמינה שכל הורה שקורא את השורות שלך, מצליח להתחבר לתפילה שלך ולהזדהות אתה. תודה על השיתוף, חני ליל מנוחה ליאת

שלום, אני ובעלי מתכננים לטוס לחו"ל לשמונה ימים עם הילדים הגדולים (תאומים בני חמש). בתי הקטנה תהיה אז בת שנה ועשרה חודשים ואנחנו רוצים להשאיר אותה אצל הסבא והסבתא שגם היום מטפלים בה בשעות הבוקר עד אחה"צ. (לנו יהיה קשה לקחת אותה מבחינה טכנית ופיזית). האם זה בעייתי? תודה

שלום גל, עבור מרבית הילדים, ובמיוחד פעוטות רכים, הפרידה מההורים כרוכה בקושי. אני מניחה שבגלל שמדובר בתקופה קצרה יחסית, ובהשגחתם של סבים אהובים ומוכרים, המתפקדים כדמויות טיפוליות גם ביומיום שלה, לא צפוי נזק ממשי לטווח הארוך. סעו בשלום, ואל תשכחו להביא לה מתנות... ליאת

היי, מה זה פסיכואנליזה ולמי זה מתאים? אני בת 37 ודי מדוכאת, עם מחשבות אובדניות ויאוש מהחיים שלי. לא מתכוונת להתאבד, אבל ממש ממש עצובה. לא רואה איך משהו משתנה. אני מרגישה כאילו אני לא איפה שהייתי אמורה להיות, כולם התקדמו ונשארתי מאחור וזה גומר אותי. לא מרגישה שאני יכולה להשתלב כבר. משהו בי חסר. אז מה זה פסיכואנליזה? לאיזה טיפול לפנות? תודה, נטע-לי

שלום נטע-לי, פורום זה הוא פורום ייעוצי, העוסק בפסיכולוגיה של ילדים ומתבגרים. ממליצה להפנות את שאלתך לפורום 'פסיכולוגיה קלינית', 'פסיכותרפיה' או 'פסיכיאטריה', שם תקבלי בוודאי מענה קשוב. בקצרה אומר כי הפסיכואנליזה היא גישת טיפול הנשענת על רעיונותיו ומשנתו של זיגמונד פרויד. עפ"י גישה זו, במוקד הטיפול עומד הניסיון לחשוף ולגלות עוד מהלא-מודע, להתחקות אחר החוויות המוקדמות, אחר מערכות היחסים המשמעותיות שהופנמו, ואחרי הכוחות הפנימיים המפעילים את מחשבותיו והתנהגותו של האדם. הטיפול הפסיכואנליטי לא תמיד מתאים לכולם, ולו בשל היותו אינטנסיבי מאד ויקר. למיטב זיכרוני יש באתר שלנו גם פורום המתמקד בהפרעות דיכאון ומצב רוח. אולי תוכלי להרחיב שם ולהיעזר בהכוונה קונקרטית על סוג הטיפול המתאים לך. בהצלחה ליאת

שלום וברכה אנו זוג הורים לשני ילדים הגדולה בת 2.5 והקטן חודשיים. ביתנו היא ילדה מאוד מאוד חכמה ואנרגטית אבל גם מאוד עקשנית. היא כל הזמן מנסה אותנו ומותחת עוד ועוד את הגבולות. המצב ממש מייאש אותנו, אנו מוצאים את עצמינו נלחמים איתה כל הזמן,צועקים וכועסים ולפעמים רק מיחלים לרגע הזה שתלך לישון ויהיה לנו שקט... מאז שנולד הבן הקטן כמובן שהכל החמיר מה שהכי קשה זה שהיא לא מפחדת מכלום, היא מרביצה לתינוק הקטן אנחנו כמובן כועסים עליה ואפילו מענישים(אני אומנם לא אוהבת לתת עונש אבל אין לנו כל כך ברירות איתה)לדוגמא שולחים אותה לחדר אבל היא צוחקת עלינוומשיכה הלאה. המצב ממש מחמיר מה עושים?? תודה

שלום רננה, בדיוק למצבים הללו נועדה הדרכת ההורים. כאשר המשפחה נתונה ב"אי-ספיקה" או רמת עוינות גבוהה, כאשר אנחנו מחכים לרגע שהילדים ילכו לישון ויעזבו אותנו לנפשנו, כאשר האינטראקציות שלנו עם הילדים מתאפיינות בכעסים ועונשים יותר מאשר בפעילות נעימה ונינוחה - זה הזמן לקבל עזרה ולרכוש כלים מאיש מקצוע מיומן. תוכלי, כמובן, לדפדף בין דפיו של הפורום שלנו, ולמצוא המון (!) המלצות הנוגעות להצבת גבולות נאותה. עם זאת, אני מאמינה שהשקעה בהדרכה טובה תישא פרי ותקצר משמעותית את התהליך. אגב, המלצתי ניתנת לא רק כדי לחלץ אתכם מהייאוש, אלא גם (ואולי אף יותר) כדי לחלץ את בתכם מהעמדה של הילדה הבעייתית, עמדה שיכולה לפגוע בדימוי העצמי שלה ובאופן בו היא רואה את עצמה, אתכם, ואת מערכות היחסים שלה עם בני אדם בכלל. בהצלחה ליאת

ליאת שלום. הבן שלי בן השנתיים וחצי בגמילה מחיתולים. כל החברים שלו במעון גם בגמילה והוא החליט לפני כחודש שגם הוא מוריד טיטול. אנחנו זרמנו איתו למרות שלא חשבנו שהוא ממש מוכן. במעון הוא כמעט ולא מפספס רק בשינה או כשהם מחוץ למעון. בבית לעומת זאת הוא כמעט ורק מפספס, גם קקי וגם פיפי. אני יודעת שהוא יודע ללכת אבל הוא מפספס בכל זאת. זה נעשה יותר ויותר גרוע וממש מסרב לפעמים ללכת גם כשאני רואה שהוא צריך. אני אומרת לו שזה עצוב לי כי הוא ילד גדול ויודע ללכת לבד, ניסיתי גם עם פרסים. אני לא יודעת איך להתייחס לפספוסים ואיך ליצור מציאות שהוא יסכים ללכת בבית לשירותים ולא יפספס. אני מאמינה שזה קשור- יש לו אח בן 7 חודשים שלפעמים נמצא הרבה על הידיים אבל אני מאוד משתדלת לתת גם לגדול תשומת לב. מחכה לתשובתך תודה אליענה

שלום אליענה, ילד בגיל שנתיים וחצי כבר בשל לתהליך. אדגיש שוב מה שנכתב כאן לא פעם - תהליך הגמילה הוא במהותו יוזמה של המבוגרים, הדורשים מן הילד לעשות את צרכיו במקום המיועד לכך. אני מציעה, אם כך, להתחיל לקחת חלק פעיל ויוזם בתהליך, ולא להסתפק ב'לזרום' עם היוזמה של הילד. ראשית, אני ממליצה לך מאד לקרוא את המאמרים ברשת, המכוונים ומנחים את ההורים כיצד לעשות זאת נכון. בתהליך הגמילה חשוב מאד להימנע מטעויות, כדי לא ליצור בעיות מעבר לקשיי הגמילה הטבעיים. עלייך לזכור שפספוסים הם חלק מהתהליך, לפחות בתחילתו, וחשוב להימנע מכעס או זלזול. אם את מבינה שישנה אפשרות של קנאה באחיו הקטן (ילדים קטנים, שנולד להם אח תינוק, מאד לא אוהבים שמבקשים מהם להיות גדולים)נסי לעזור ולפוגג אותה. אל תשלחי אותו לעשות קקי בשירותים לבד "כמו גדול". להפך, הזמיני אותו לישיבה נעימה על הסיר דווקא בחברתך. שבו לצידו, עודדו אותו, ספרו לו סיפור, שירו לו שירים - נסו להפוך את עשיית הצרכים למשהו נעים, ולא להגלייה אל חדר השירותים. אם תרגישי שקשה לך, נסי להיעזר בהדרכת הורים קצרה, מפסיכולוג ילדים או מצוות הגן שלכם. זה מומלץ גם כדי ללמוד ולקבל כלים, וגם כדי לקבל עידוד ותמיכה בתהליך הזה, שיכול לפעמים להיות מתיש ומתסכל. בהצלחה ליאת