פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב. בני בן 3. בגיל 2.5 התחלנו גמילה בהצלחה רבה, ביום הייה מבקש ללכת לשירותים ואחרי שינת לילה וצהריים הייה קם עם טיטול יבש ומבקש ללכת מהר לשירותים. עם תחילת הגן התחילו הפספוסים ורגרסיה. בהתחלה בגן כל הזמן הייה מפספס ועכשיו יום כן יום לא. יש לציין גם בבית הוא מפספס. כאשר אנחנו שואלים אותו אם הוא רוצה פיפי הוא עונה שאין לא וכעבור מס דקות יכ6ל לעשות במכנסיים. השתמשנו בשיטות שונות כדי לקדם תהליך גמילה: הסברים, חיזוקים חיוביים כאשר עושה והולך לשירותים, לפעמים גם כעס מצידינו. שום דבר לא עוזר. מאוד מתוסכלת.ולא יודעת מה לעשות . בני ילד חכם, מבין הכל, כל פעם שמפספס אומר שלא יעשה את זה יותר.יש לציין שמדובר רק בפיפי. אשמח לתשובה

לעניות דעתי,לחץ שלכם סביב הגמילה רק מעקב את התהליך.בגילאי 3-4 יש עדיין הרבה פיספוסים להרבה ילדים,יש הצלחות ונסיגות.תראו לו איפה מגרה שלו שיש בה ביגדי החלפה ועזבו אותו לנפשו.הוא יגמל.בלי לחץ.יש ילדים שמחוץ לבית מפספסים עדין מדי פעם בגן חובה...וגם הם נגמלים.הוא רק כולו בן שלוש.וגמילה לא קשורה לחוכמה והבנה.הוא יודע מה נדרש ממנו.תנו לו זמן בקיצור((-:פיפי זה עסק שלו,לא שלכם.אתם לא אחראים על רפלקסים שלו.תעזרו לו כשהוא יבקש ובמה שהוא יבקש.למשל ביתי בת שלוש יכולה לעזור לה לבקש לעזור לה להחליף את מה שהתרטב או לבקש שאני לא אשכח לכבס את החצאית האהובה.מתי היא רוצה פיפי זה עסק שלה.להפך כשהיא מפספסת אני מנחמת אותה כי רואים עליה שזה ממש מאכזב אותה. בהצלחה

שלום רינת, להערכתי, קשה לדבר עדיין במונחים של רגרסיה, כי תקופת ה'הצלחה' הייתה קצרה יחסית. גמילה מלאה קשורה לא רק ליכולתו של הילד להבין מה נדרש ממנו, אלא גם ליכולת לקרוא ולפרש נכון את האיתות העצבי של שלפוחית השתן, ולהעריך נכונה את זמן ההתאפקות. בנך כבר מבין היטב היכן הוא נדרש לעשות את צרכיו, אך לא תמיד מצליח להעריך נכונה את הזמן שייקח לו להגיע לשירותים. בדר"כ, הפספוסים קורים כשהילד מרוכז בדברים אחרים. במצב כזה, הוא אומר "אין לי" - אולי כי הוא מעריך שיוכל להספיק עוד מעט, ואולי כי באמת אינו מבחין במסר מהשלפוחית – אך בכל מקרה, אין לכעוס עליו על כך. כעס או מאבק עלולים לעורר רגשות של בושה, אשמה או כעס, ורק לסבך את התהליך. אני מצטרפת להמלצה להתאזר בסבלנות, ולהניח לו לרכוש את המיומנות בקצב שלו. עוד קצת... בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי 2 בנות. אחת בת חמש ו3 חודשים והשנייה בת שנתיים ותשעה חודשים. בתי הבכורה באופן קבוע בודקת גבולות והמצב רק מחמיר. נראה שהיא עושה דווקא לכל מה שמבקשים ממנה. ניסינו המון דרכים ונראה שאף אחת מהן לא עוזרת לה: היא מתחצפת, מרביצה לאחותה וצועקת. במסגרות היא ילדה מדהימה, קשובה מאוד מפותחת מבחינה קוגניטיבית (מעבר לבני גילה) ובבית בדיוק ההפך. היא נמצאת בחוג פעמיים בשבוע, יש לה זמן איכות איתי או עם בעלי והיא מאוד עצמאית. בנוסף היא מאוד רגישה למה שנאמר לה ו/או למה שהיא שומעת. האם זו רק תקופה או שעליי ללכת לייעוץ? טיפול רגשי? אני ממש אובדת עצות.... תודה רבה !

שלום נונה, כפי שאת מבינה, התנהגויות שמופיעות רק בבית לרוב קשורות לדינמיקה המשפחתית, לתגובות ההורים, לרווחים המשניים, לטמפרמנט של הילדה וכד'. מניסיוני, הדרכת הורים קצרה וממוקדת יכולה לעזור מאוד. לכן, אם יש באפשרותכם, ואת מרגישה שאת זקוקה לעזרה או לפחות לבחינה של המצב הקיים, אני ממליץ בחום לגשת להדרכת הורים אצל פסיכולוג/ית קלינית. במקביל, אני מזמין אותך להעלות סיטואציות או התלבטויות כאן בפורום. בברכה קובי

הי קובי.כתבתה כאן יש מקום לעבודה זו אם צעקותיו של ילד מופנים לסביבתו.האם אתה יכול לפרט קצת למה הכוונה ואיך לעבוד?

שלום חני, כוונתי הייתה, שאם ילד פורק את תסכולו כלפי הסביבה, דרך דיבור לא מכבד, אלימות או כל דרך שאינה מקובלת על הוריו. חשוב שתגובת ההורים תכיל הפסד ולא רווח. כלומר, אם ילד מכה הורה או מקלל אותו ובעקבות כך הוא זוכה ליחס ותשומת לב (גם כעס זה סוג של תשומת לב), הילד לומד שדרך התנהגות לא מקובלת הוא מגייס את הוריו ומפעיל אותם. לכן, עדיפה תגובה הכוללת התרחקות וחוסר תשומת לב, תגובה דרכה הילד יבין שהתוצאה של התנהגותו השלילית היא הפסד ולא רווח. קובי

שלום, גבי! בני בן 8 לומד בכיתה גכ'. תלמיד טוב, בין הטובים בכיתה. תעודה טובה מאד. הוא יודע לקרוא ולכתוב שתי שפות (עברית ורוסית) ובשתיהן הוא כותב עם שגיאות כתיב מרובות. גם כשהוא מעתיק מהלוח הוא כותב עם שגיאות ולא שם לב (ממהר? מפוזר?) וכשהוא מעתיק מהספר אותו כנ"ל. שלא נדבר על טקסט שאין לפני עיניו. האם זה תקין? ואיך אפשר לשפר את המצב? עכשיו זה לא כזה נורא אבל אני חוששת ויש לי תחושה שזה לא יעבור לו גם בגיל יותר בוכגר ויהווה בעיה בלימודים ובציונים. תודה מראשד!

עמית שלום, יש שגיאות כתיב מסוגים שונים. יש שגיאות כתיב שכיחות כמו החלפה בין אותיות שיש להן צליל זהה למשל: ח וכ או א וע, ועל פי רוב הן חולפות עם הזמן, יש שגיאות כתיב יותר מורכבות שנובעות מחוסר בידע דקדוקי או מחוסר מודעות מספקת למרכיביים החזותיים של המילה. כך כו כך, אם אתם מתלבטים או מודאגים משגיאות הכתיב של בנכם , כדאי שתפנו למורה להוראה מתקנת שתבחן אם בנכם סובל מקושי משמעותי שמצריך טיפול או שהיא מתרשמת ממשהו שיחלוף מעצמו. בהצלחה

שלום לצוות המומחים, מקוה שתוכלו לעזור לי, כי אני ממש עצובה... הבן השלישי שלי הוא בן שנתיים וארבעה חודשים. הילד מאד בוגר לגילו. הוא מדבר באופן חופשי לגמרי ונגמל מטיטולים ביום ובלילה בגיל שנה וחצי כבר. הולך לשירותים רגילים בבית (עם ישבנון הגבהה) ולא לסיר. בנושא הצרכים מגיל מאד צעיר הוא כבר גילה יכולת של הגוף לשלוט ולהתאפק (לא סתם נגמל כל כל מוקדם) אבל עכשיו התעוררה בעיה נוספת: הוא לא מוכן פתאום לעשות את צרכיו הגדולים (צואה) בשום מקום אחר חוץ מבבית. בהתחלה זה התחיל בקטנה אז לא התייחסנו לזסה כל כך: הוא הולך למשפחתון פרטי וכל פעם שהיה באה מהמשפחתון היה הולך לשירותים: כלמר הוא התאפק כל היום במשפחתון ועשה את צרכיו בבית. חשבתי שזה בגלל שהוא לא ממש מת על הגן הזה ועל הגננת. הוא לא סובל שם אבל הוא לא מתלהב מהמקום (כרגע זה לא ניתן לשינוי) ומעדיף לא להפקיר את עצמו ברגעים האלה בידי הגננת. מה גם שאצלה אין ישבנון וכנראה הוא לא כזה מתלהב מהכל הסיטואציה הזאת באופן כללי. לא היה לי איכפת שיעשה בבית כי לא ראיתי שזה גורם לו לאי נוחות כלשהי. אבל אתמול יצאנו לבית קפה עם כל הילדים ולצערנו התברר שהילד רוצה לשירותים. זה קרה באמצע האוכל והוא לא היה מוכן ללכת לשירותים הציבוריים, לא אכל כלום וסבל מאטד ורק ביקש שנחזור כבר הביתה. נאלצנו להתקפל מהר ולנסוע הביתה. וכל הזמן הזה הוא התאפק. עד 8:30 בערב! פתאום הבנתי שהוא לא מוכן ללכת לשירותים לא רק במשפחתון אלא בכלל בשום מקום חוץ מבית. מה עושים? איך יוצאים לטיולים או בילויים? איך משכנעים אותו ללכת לשירותים אחרים ולא לסבול? (כל הבעיה לא קשורה לפיפי) תודה מראש על העזרה!!!!

שלום עמית, ראשית, התאפקות או סירוב לעשות קקי מחוץ לבית זו תופעה שכיחה. מבלי להיכנס לסיבות בגינם הוא מתאפק, כשהילד מתאפק ודרך התאפקותו הוא מצליח להשפיע על התוכניות שלכם, מצליח להלחיץ אתכם, הוא בעצם מקבל חיזוק חיובי על ההתאפקות. כלומר, הוא מבין שלהתנהגות זו יש כוח דרכו הוא יכול להפעיל ולשלוט בכם. לתפיסתי, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם התופעה היא דרך תגובות רגועות ודרך עיסוק מינימלי בנושא. בניגוד להתאפקות ממתן שתן, התאפקות של כמה שעות מקקי לא פוגעת פיזית בילד, ולכן אין כל סיבה ללחץ. אני מציע לא לשנות תוכניות ולא להקדים את החזרה הביתה. ככל שאתם תמעיטו את העיסוק בנושא, כך יגברו הסיכויים שהוא יתגבר על הקושי. בנוסף, אתם יכולים לעשות פעולות שיעזרו לו כמו לקחת את הישבנון אתכם וכד'. לסיכום, שימרו על קור רוח וסבלנות וזה יחלוף. בהצלחה קובי

שלום, בתי בת שנתיים וחצי. בשנה האחרונה ישנה שינה משותפת איתי במיטה. איך אני מרגילה אותה לישון לבד במיטתה? יש לציין שנעשו ניסיונות בעבר להרגיל אותה לישון לבד אך לא צלחו

שלום מיטל, שנה של שינה משותפת זה פרק זמן ארוך, עבורה זה נחווה כאילו מאז ומעולם היא ישנה לצידך. אני לא בטוח שיש שיטה אחת טובה לכולם, זה מאוד תלוי בך ובה ובמה שמתאים לכן. לתפיסתי, הדבר החשוב ביותר הוא שאת תרגישי בנוח עם הדרך בה תבחרי. רק כך תוכלי להתמיד בה לאורך זמן, ולשדר לה ביטחון ורוגע, ולא אשמה וחרדה. לכן, לפני שאת חוזרת ומנסה שוב, נסי לחשוב על הפעמים בהם לא הצלחת, מה היה שם שלא עבד? ומה כן עבד? האינפורמציה הזו תעזור לך להבין את הקושי שלך טוב יותר, לחשוב על פתרונות אפשריים, ולבחור בדרך שמתאימה לך. גם הסיבה שבגללה את רוצה לעשות את השינוי חשובה ומשפיעה על התהליך, כמו ההבדל בין מצב בו את בתחילת זוגיות למצב בו הגעת למסקנה ששינה לבד חשובה להתפתחות שלה וכד'. אחד הכלים שיכולים לעזור בתהליך זה יצירת טקס קבוע לקראת השינה. כמו- ארוחת ערב, מקלחת, סיפור במיטה ואז ללכת לישון (או כל רעיון אחר). ההכנה הזו עוזרת לילדה להתארגן. באשר להרדמה, אני מאמין בשיטה הדרגתית, בה תהליך ההיפרדות נעשה צעד אחרי צעד. זה מתחיל מטקס שינה, עיצוב והכנה של החדר לפי בחירתה, התקנת נורת לילה וכו'. ועובר לשינה במיטה שלה שאת נוכחת בחדר, עד שהיא נרדמת או כשהיא מתעוררת בלילה. ולאט לאט, להתחיל להתרחק, להיות פרק זמן קצוב ושאר הזמן מחוץ לדלת, להמשיך למצב של רק מחוץ לדלת ולבסוף לתת לה להירדם לבד. התהליך הזה הוא לא פשוט (רגשית ופיזית), וכפי שציינתי לכל אחד מתאימה נוסחה אחרת. לכן, אני ממליץ לך בחום לגשת להדרכת הורים קצרה או ליועצת שינה ולהיעזר במהלך התהליך. אני חושב שלווי מקצועי יקל עליך וישפר משמעותית את סיכויי ההצלחה. בהצלחה, קובי

שלום רב בני בכיתה א ובכל יום מכין שיעורי בית במועדונית . מכין יפה מאד בלי בעיות . בבית אני תמיד עוברת על שיעורי הבית ולפעמים נתקלת בטעויות . לעיתים אפילו מסומן וי על טעויות אבל לא קריטיות . ואני תוהה לעצמי אולי רק אני בודקת כל פסיק או שהן לא בודקות כמו שצריך . ותוהה לעצמי האם להתעכב איתו על כל טעות קטנה או להבליג . רוב הטעויות הן לא של חוסר ידע אלא של פספוס או חוסר ריכוז אז אני תוהה לעצמי מה יעזור אם עכשיו אסב את תשומת ליבו וירשום/יענה כמו שצריך . כי הרי יודע את החומר . דוגמאות היו מספר תרגילים ופתר 14+4=10 .כי פספס שזה פלוס ולא מינוס .הוא בשנייה גילה את הטעות או היו לו 3 משפטים לסדר לפי סדר אירועים .אז העתיק את כולם בסדר הנכון אבל במקום לכתוב מילה כלשהי בשלמותה כתב רק שתי אותיות ודילג למילה הבאה . אז מה יעזור אם יתקן עכשיו ? אתמול הוא שאל אותי (כי הוא נורא פרפקציוניסט) אמא גם לך היו טעויות בחוברת כשהיית בבי"ס ? היה נשמע שזה ממש מפריע לו .בקיצור מתלבטת .מה דעתך? בעניין הצעקות ,יש לו די פיוז קצר והוא נוטה להרים את הקול כשהוא מתעצבן .הוא לא צורח עלינו או מדבר בצעקות אבל לפעמים כשמתרגז צועק . אנחנו כמובן מעירים וכשזה מוגזם כועסים אבל אני תמיד חושבת לעצמי מה אני לא צועקת לפעמים? נגיד גם כשיושב במחשב ונתקע לו והוא צועק בעצבים אני מעירה לו . מה דעתך גם על זה תודה

היי דנה, אמנם אני לא קובי/ליאת ואיני פסיכולוגית ילדים, אבל אני עובדת בהוראה עם ילדים בגיל בנך וחשוב היה לי להגיד בעניין שיעורי הבית, כי תפקיד המורה לבדוק אם יש טעויות או לא. אם את רואה בהתבוננות בחוברת קושי מסויים (בהבנה או בשיטת עבודה), את יכולה לדבר עם המורה שתפקח עין ותעיר לו אם היא רואה לנכון. למורה יש רפרנס רחב יותר והיא תדע מתי יש צורך במעקב צמוד יותר ושיפור טכניקות או חזרה על החומר, ומתי אפשר להניח לו. מה גם שכך נחסכת ממך האינטרקציה הלא נעימה הזו עם בנך, שמעכירה את היחסים ביניכם ללא צורך. הוא בכיתה א', זה שהפנים את הכנת שיעורי הבית והעבודה היא עובדה ראוייה לציון ואפשר להתגאות בה! ההתבוננות בהישגים הנקודתיים פחות תואמת את הגיל ונראה לי שרק תחמיר את הפרפקציוניזם שאת כבר רואה בו... ובעניין זה - טוב להזכיר שגם לך ולכולם היו טעויות ואפילו יותר מכך, עדיין יש לך טעויות! שיראה ששום דבר לא קורה. :) הרבה פעמים אני נתקלת בילדים שהפחד מהטעות כבר מונע מהם את הניסיון. בהצלחה והמשך שנת לימודים מהנה, אפרת.

שלום ליאת, אני שמחה לעדכן אותך שלא מסרנו את הגורה והיא איתנו (זוכרת?). ביתי בת ה- 6 מכניסה כל דבר לפה- לועסת עפרונות, מחקים, דש הבגד ובכלל כל דבר שיש כולל את האצבעות שלה. ברור לי שמדובר בחרדה, אך לא ברור לי ממה. אנו משוחחים איתה כל הזמן ולא מצליחים להבין ממה היא במצוקה. היא תלמידה טובה וגם חברתית הכל בסדר. אשמח לדעת כיצד לפעול על מנת להפסיק את התופעה. תודה רבה נעמי

שלום נעמי, במידה ואת מעוניינת בחוות דעתה, ליאת תשוב לענות על שאלות בשבוע הבא. אם אני זוכר נכון את פנית בנושא בעבר, לכן אשוב ואומר שלעיסת דש הבגד או השיער אכן יכולים להעיד על מצב בו מפלס המתח והחרדה עולים. לכן, במקרה כזה חשוב לזהות את גורמי הלחץ ולפעול (עד כמה שניתן) להפחתתם. כלומר, הטיפול בנושא הוא עקיף- דרך הגורמים ולא דרך התייחסות ישירה להתנהגות עצמה. הערות, כעס או ביקורתיות רק יכולים להגביר את המתח ולכן אני ממליץ להימנע מהם. במקום זה, ניתן להציע לה בעדינות דרכים חלופיות להפגת המתח. אם אינך רואה סיבה אפשרית לכך, יתכן שמדובר בסוג של גרייה טקטילית, בשל בעיה כלשהי בוויסות התחושתי. אפשר להתייעץ עם מרפאה בעיסוק. אם התופעה ממשיכה, ניתן להתייעץ גם עם רופא הילדים. קובי

הגננת של הבת שלי (בת 4.5) דיברה איתי וסיפרה לי שהיא רואה שהבת שלי מדברת לא יפה לחברים בגן, לעיתים בציווי, כועסת עליהם, אימצה את חוקי הגן ומקפידה שכולם יעמדו בהם... ומאידך נעלבת כשלא רוצים לשחק איתה ולשתף אותה הילדה מאוד אוהבת את הגן ואת הגננת והמטפלות איך להתייחס לתופעה ? מה אפשר להמליץ לה לעשות ?

שלום יעל קצת קשה לי להתייחס לשאלה באופן ישיר לאור הפרטים שנתת בפנייתך. לכן אומר בזהירות (אני מסייג את הדברים משום שבגילה זו יכולה להיות תקופה חולפת וזמנית) ששני כיווני המחשבה שלי נוגעים בגבולות ובביטחון עצמי. כשילד פונה לעזרת "חוקי הגן" הוא עושה זאת לא מפני שהוא מאמין בסדר ומשמעת, אלא מפני שהוא מתקשה להתמודד עם הסביבה כפי שהיא, לכן הוא נזעק לעזרת המבוגרים בסביבתו. גבולות הן כלי דרכו לומד ומפתח הילד יכולת לשאת בתסכולים ולהתמודד עם סביבה שאינה מצייתת לתפיסת עולמו. הצבת גבולות לא מותאמת (מוגזמת, לא עקבית או חסרת גבולות) מקשה על הילד לפתח מספיק כלים המסייעים לו באינטראקציות החברתיות, וכך הוא עלול לצאת נגד החוקים והנורמות, או להתעקש על חוקים באופן קפדני מתוך קושי להתנהל במרחב חופשי ופתוח. באופן דומה, ככל שהביטחון העצמי של הילד גבוה יותר, כך הוא מתמודד בקלות עם אתגרים חברתיים. על שיפור בביטחון העצמי ניתן לעבוד כבר בבית, על ידי מתן חופש פעולה וחופש מחשבתי, קבלה של התנהגות עצמאית גם אם היא מנוגדת לדעת ההורים (כמובן שבגבולות הסביר), חיזוק הכוחות והיכולות הקיימות. במילים פשוטות, ללכת עם מה שהיא טובה בו ולחזק את זה. כדי להבין באופן מדויק יותר מה קורה עם בתך, צריך להתבונן בתמונה הרחבה. כלומר, האם התופעה מתרחשת גם במקומות אחרים כמו בבית, משפחה מורחבת וחברים. האם היא מצליחה לקיים קשרים חברתיים בודדים שאינם בקבוצה, מהי התדירות בה לא מוכנים לשחק איתה, באילו סיטואציות היא מתקשה ופונה לעזרת חוקי הגן. מה מידת המצוקה ואיך היא באה לידי ביטוי וכו'. אני מציע לך לפנות אל הגננות ולעשות חשיבה משותפת יחד איתן, לבחון את תפקודה החברתי הכולל של הילדה ולשמוע על האופן בו הן חושבות שהן יכולות לעזור לה. העזרה שלהן ושלך יכולה להינתן דרך הרגעה כשצריך, העצמת היכולות הקימות, סיוע בהדגמה של דרכי תקשורת אלטרנטיביים עם ילדים וכד'. מזמין אותך לחזור עם מחשבות ופרטים נוספים... קובי

שלום וברכה, יש לי בן כמעט בן 3 וחצי שכל הזמן בוכה, בין אם לקחו לו משהו, לא הסכימו לרצונו, או משהו לא לרוחו. הוא פשוט מתחיל ישר לבכות ולהתרגז, גם בגן הגננת אומרת שהוא רוב הזמן מתבכיין ולא מדבר אלא ישר מתחיל לבכות. אני ובעלי כבר ממש מרגישים אבודים כי אין יום שהוא לא בוכה(!!) הוא מאד רגיש, הוא לא משתתף בפעילויות חברתיות עם ילדים, במסיבות בגן, הוא לא רצה שיחגגו לו יום הולדת בגן ולא השתתף, הוא לא רוצה להיות אבא של שבת בגן ומרבה להיצמד אלינו ולהתבכיין. מה עליי לעשות?? איך אני יכולה לעזור לו להיות חזק, להשתתף עם חברים, להשתתף במסיבות בגן ולא לפחד?? איך אני יכולה לעזור לו לא לבכות כל הזמן? תודה רבה!!

שלום הילה, מעתיקה למענך דברים שכתבתי כאן בעבר לפניות דומות - ילד שמדבר בבכי ומיילל על כל דבר קטן, למד, כנראה, שהבכי מפעיל אתכם בדרך כלשהי ומזכה אותו בתגמולים ורווחים. רבים מאיתנו מתקשים לשמוע ילד בוכה (זה מנגנון הישרדותי וטבעי), ומוכנים לעשות לא מעט כדי שהבכי ייפסק. ילדים נבונים לומדים עד מהרה את הדפוס הזה, ומפעילים אותו (לא בכוונה ולא במודע) כדרך להשיג תשומת לב או דברים אחרים. לכן, המשיכו לעודד אותו לדבר "כמו גדול", אך בנוסף, חשוב להרחיב בהתמדה את רפרטואר התגובות שלו, וללמדו מיומנויות בשלות יותר להתמודדות עם מצוקה ותסכול. כאשר אתם מתירים לו להתנהל כרצונו, אתם מונעים ממנו התנסויות מתסכלות או קונפליקטואליות, ומחמיצים את ההזדמנות ללמד אותו דפוסי תגובה בוגרים. אני ממליצה דווקא לנסות ולעמת אותו עם סיטואציות מתסכלות, וכשהוא מתחיל לבכות (האסטרטגיה המוכרת והיעילה שלו) עזרו לו להמשיג את המצב במילים ולחשוב על התנהגות תואמת. תוכלו לומר לו משהו כמו "אתה כועס עכשיו, אנחנו רואים. זה באמת לא נעים שצריך להיפרד מסבתא וללכת הביתה. בוא נחשוב מה אפשר לעשות כשכועסים". אם הוא ממשיך לבכות נסו להתעלם ככל יכולתכם, מבלי להיכנע, תוך שאתם רגישים מספיק ומציעים מדי פעם סולם לרדת מהעץ. ממליצה לא להתעקש יותר מדי על השתתפות במסיבות/ימי הולדת. ההפצרות והשידולים שלכם הם סוג של תגמול. הוא עדיין ילד קטן וכל חייו לפניו. בבוא הזמן, כשתשתפר יכולתו להיפרד ולהשתחרר הוא יצליח ליהנות גם מפעילויות אלה. עד אז, אפשר להניח לו עם זה. בברכה ליאת

שלום רב! בני בן שלוש וחצי. יש לו אח בן 8 חודשים. בני הגדול מאוד רגיש ויודע להביע את רגשותיו יפה. ברור לי שזהו גיל בו הוא זקוק לתחושה שהוא מסוגל לקבל החלטות ולבחור. עם זאת אנו נוהגים להציב לו גבולות וכאשר זה אפשרי לתת לו לבחור בין שתי אופציות. שמתי לב שכאשר הוא רוצה משהו אך אנחנו מחליטים אחרת ההתמודדות שלו היא פשוט להגיד שבכלל רצה את מה שאנחנו אמרנו- בעצם כדי להרגיש, אני מניחה, שהוא החליט..... לפעמיים קודם כל בוכה וצועק ואח"כ כדי "לרדת מהעץ" משנה את עמדתו כדי שתתאים כאילו שמה שקרה בפועל זה מה שרצה מלחתחילה. למשל- רצה שאביא לו אחה"צ בובה שלו לגן וכאשר לא הבאתי ושאל איפה היא והסברתי שלא מצאתי אותה ראיתי שעומד להתעצבן ואז ישר עוצר עצמו ואמר " אבל אני בכלל לא רוצה את הבובה טוב שלא הבאת". או למשל הוא החליט שכל ערב מישהו אחר יקריא לו סיפור- פעם אמא ופעם אבא, וכאשר יוצא שאחד מאיתנו לא יכול להקריא "בתורו" בני ישר "משנה את המציאות" כדי שתתאים להחלטה שלו ואומר שבכלל ההורה השני הקריא אתמול- העיקר שישמור על הסדר שהחליט שצריך להיות.... אפילו אם משכנע עצמו בדבר לא נכון. אני מניחה שהתנהגות זו הינה מנגנון התמודדות שלו כדי לא לחוש שהוא לא מחליט. כנ"ל למשל- ביקש הרבה שוקולד והסכמנו לתת רק 2 קוביות אז אחרי צרחות ובכי כאשר הבין שלא יקבל יותר ממה שהחלטנו- הוא נרגע ברגע ואמר "טוב שתי קוביות זה הרבה, נכון אמא?" ממש כדי לשכנע את עצמו שקיבל מה שדרש.... שאלתי היא האם התמודדות זו עם חוויות של "כישלון" בלהחליט הינה בריאה או שמע עלינו לעודד התמודדות שלו עם כישלון מבלי לנסות לשנות את המציאות כדי שתתאים לרצונו להחליט... מצטערת על האורך אשמח להכוונה האם להתעמת איתו למול המציאות או לעזוב אותו עם תחושת הסיפוק שהחליט..... תודה מראש

שלום אור, סיימתי לקרוא את מה שכתבת, ומצאתי את עצמי אומרת בקול רם – "איזה ילד חמוד. איזה מתוק!". הדרך שבה בנך בחר להתמודד משרתת אנשים מבוגרים רבים. ראי כאן - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A0%D7%A0%D7%A1_%D7%A7%D7%95%D7%92%D7%A0%D7%99%D7%98%D7%99%D7%91%D7%99 בעיני, אין צורך לעמת אותו עם המציאות או להכניעו. מה ש*כן* מומלץ לעשות, זה לעודד אותו לעמוד על שלו במצבים בהם זה ניתן ומותאם. כלומר, להביא בחשבון את דעותיו ולכבדן, גם כשהן נוגדות את שלכם, לעודד אותו להשמיע את קולו הייחודי, ולהיות סובלניים לחוסר הסכמה. אין לבלבל בין זה לבין הצבת גבולות (כפי שאתם עושים). המטרה היא לשמור עליו מפני הנטייה לרצות בכל מחיר, הגם שכרגע לא נראה לי שזה המצב... הילד שלך באמת מתוק במיוחד, וחכם :-))) ליאת

ביתי בת 10 חודשים. כיום מי שמטפל זה זו חמתי שעושה זאת בשמחה ואהבה רבה. התלבטנו מתי להכניס אותה לגן, ומבחינתי רק מההיבט החברתי. בהתחלה חשבנו שבגיל שנה וחצי. בסוף החלטנו לרשום אותה בגיל שנתיים ועד אז לרשום אותה לחוג כדי שתיהיה לה אינטרקציה עם אותם ילדים. לציין שהיא הולכת כל יום לגינה הציבורית עם חמתי וגם שם משחקת עם ילדים אך לא בהכרח אותם ילדים. האם זהו צעד חכם או כדאי בכל זאת להכניס אותה בגיל שנה וחצי?

חן שלום, כרגע בתך מקבלת מענה טוב לצרכיה הרגשיים והחברתיים, יש לה מטפלת חמה וקשובה לצרכיה שלוקחת אותה גם מידי יום לגינה הציבורית שם היא משחקת ופוגשת ילדים. נראה לי שההתלבטות אם להכניס אותה לגנון בגיל שנה וחצי או שנתיים נעשתה טרם זמנה. כשבתך תהיה בת שנה וחודשיים שלושה תוכלו לראות אם היא זקוקה לאינטראקציה חברתית יותר משמעותית מזו שהיא נחשפת אליה בגינה הציבורית וגם את מידת בשלותה לעבור למסגרת של גן. לפי התרשמותך באותה עת תחליטי אם לזרז או לעכב מעט את כניסתה לגן. בהצלחה

כשכל מה שרך על כל משטח נמרח. קירות מצוירות, כוסות בלי ידיות, סכום במקרר חלב על הפסנתר שותים ללא בושה למרות ל"לא מרשה" חמאה על הריצפה (למה את מצפה? הגעתם בברכה לגיל של המריחה) בובות לתוך כיור יורדות להתקלח ולמיטה שלך חוזרות להתייבש וכשאת שואלת :"למה?" עונים:"זה מה שיש..." מקרם שלך בפקק הוגש להם ממתק ובמקרה הטוב גם לך נשאר בתוך... ובלי מילים על "אך..." לבך תמיד נמרח. 11.01.2006 וואו!מי היה מאמין ש8שנים יעברו כמו יום אחת?..אבל ב"ה אצלי עדיין בובות מתייבשות על המיטה שלי ונעלים במידה 19 צועדות את צעדי הברבזון הראשונות ואני שוב מתרגשת מזה עד דמעות...אולי אחרי 8שנים הייתי מוסיפה שורות על זה איך בנות 11 ו12מתגנבות למקלחת שלי ומתאפרות כדי אחרי זה לשחק בזמרות,חתונה או אמהות מהגינה...ואיך בושם שלי נגמר מהר פי שלוש מפעם ותחשטים שלי מידי פעם אני מוצאת בחדר של אלה שלפני 8שנים דחפו לי תפוחי אדמה למכונת כביסה וכל מה שהרתחתי יצאה עם ריח של פירה וסכום שבתי שלא מצאתי והבאתי לאורחים מזלגות חד פעמיות עד שפתחתי פריזר במוצ"ש((-:יש התמודדויות,יש תסכולים,סדר יום משוגע יש לפעמים את העצבים האלה שבא לך לשים את הראש שלך לילד שסוף-סוף יבין שהוא עושה שטויות אבל אין מה לעשות זה חיים שלו והוא צריך ללמוד...ככה מעט מהלב של אמא לשבעה. בחיבה חני

חני, תודה ששיתפת בשיר שכתבת לפני שמונה שנים. מעניין מה היית כותבת היום, כשאת בוגרת יותר, אם לארבעה ילדים נוספים. האם היו דברים שהיו נשמעים ונראים אחרת? הצחיק אותי הפירה במכונת הכביסה... סוף שבוע נעים ליאת

בטח שיש!!!כל מה שאמרת ואפילו הרבה יותר...את יודעת שכיף להיות כל כך מובנת... בחיבה חני

היי ליאת אני ממש לפני לידה של ילד שני , אני מנסה מדי פעם להסביר בפשטות לבני בן השנתיים וחצי על הלידה אבל אני לא מרגישה שהכנתי אותו . הוא עדיין לא גמול מחיתולים כי לטעמי עדיין לא מוכן , מדי פעם הוא אומר שהוא עושה קקי או פיפי אחרי שהוא עשה בחיתול , האם לדעתך כדאי להתחיל איתו גמילה ? עדיין לא העברנו אותו למיטת מעבר אך רכשתי עכשיו ואנסה להעביר אותו . כמו כן כנראה גם נעבור דירה בחודשיים הקרובים . האם זה יותר מדיי שינויים עבורו? ועוד שאלה קטנה בבקשה בספטמבר הוא יהיה בן שלוש ואני מתלבטת אם להעביר אותו לגן עייריה מה צריכים להיות השיקולים לדעתך בהעברת ילד לגן עייריה - אלף תודות אני לומדת מכם המון בפורום הנפלא הזה

סתם מניסיוני,את לא חייבת להתיחס((-:הייתי משאירה אותו עם חיטול עד הקיץ.קשה ולא נוח לגמול בחורף במיוחד שאת לפני לידה והוא רק בן שנתיים וחצי.בקיץ את תתאוששי כבר,הכול ירגע ואז בכיף בלי לחץ תורידי לו.תחשבי מה זה לרוץ עם בטן אחרי פעות שובב ולהחליף לו כמה שכבות של בגדים כל כמה שעות.חוץ מזה יש סיכוי גדול שיחזור להרטיב אחרי לידת אח.לדעתי אין מתנה יותר גדולה לילד מלהביא לו אח...רק לפעמים לילדים שלנו לוקח זמן להבין את זה.תחזרי הביתה עם מתנה "מהאח".תעזרי לו להתקשר אליו(נגיד שיעזור לך,ינדנד,יביא לו טיטול,יצייר לו ציורים וכו.)תזכרי שזו תקופה שהוא יהיה מאוד זקוק לחום שלך.רק תשתדלי לזכור שאת מביאה לו מתנה אכי גדולה בחיים שתלווה אותו לאורך כל הדרך!!הוא לא מסכן שקיבל מתחרה(ילדים מרגישים מה אנו משדרים.את יודעת)...צריך רק להשתדל לעזור לו לעריך את מה שקיבל...אל תתרגשי מקנאה.זה טבעי ונורמלי אנושי במידה מסוימת.יש המון סיפורי ילדים על הולדת אח חדש ועל כל הרגשות המתלווים לזה.תקראי לו.זה יעזור לו להבין שבלב של אמא יש מקום לכולם ויתן לגטימציה לקינאה וכעס.לעניות דעתי אין דרך למנוע מהילד תקופת הסתגלות "בהכנות למיניהם"אלא רק לעזור לו לצלוח את הקושי. מקווה שהייתי מועילה

שלום גלית, רוב הילדים מוכנים לתהליך הגמילה מוקדם מכפי שהורים בני זמננו נוהגים לחשוב. בדר"כ הם אינם נגמלים מיוזמתם, אלא נדרשים לכך ביוזמת הוריהם. כדי שהתהליך יצליח, על הילד להיות בשל מבחינה מוטורית, קוגניטיבית ורגשית – עליו להיות מסוגל לשבת על הסיר או האסלה, להבין מה נדרש ממנו, ולהסכים לעשות את צרכיו בשירותים. הילד שלך עושה פיפי וקקי בטיטול, כי עד היום איש לא דרש ממנו אחרת. כרגע, בנך ניצב בפני הרבה שינויים גדולים, ולטעמי לא נכון להפציץ אותו עם כ"כ הרבה דרישות במקביל. הוא עדיין פעוט, כמעט תינוק, שבעוד ימים ספורים יהפוך לילד ה'גדול', יוגלה ממיטתו לטובת אחיו התינוק (לטובת ההורים האחרים אדגיש כי מוטב לעשות זאת מספר חודשים לפני הלידה). חשוב לזכור שלאחר בוא התינוק החדש למשפחה, האח הבכור רוצה גם הוא להיות קטן וחמוד, והדבר האחרון שמתאים לו זה לישון במיטה של גדולים, להשתמש באסלה כמו גדול, ללכת לגן של גדולים, וללמוד לוותר ולהתחלק כמו גדול. לכן, אני מציעה להתחיל עם הדברים לאט לאט, מבלי לקשור אותם לבואו של התינוק החדש. תוכלו להציג לו את מיטת הגדולים כמתנה להולדת האח, מיטה שתאפשר לכם לשכב על ידו ולהתכרבל, מיטה כייפית שתאפשר לו לעלות ולרדת ממנה בכוחות עצמו, וכיוב'. עם הגמילה אני מציעה (כמו חני) לחכות קצת כרגע, עד לאביב, כדי לאפשר גם לך לנוח קצת אחרי הלידה, ולהתפנות לכך עם מלוא הסבלנות והרצון הטוב. בעניין הגן – הקריטריון היחיד בעיני הוא טיב הגן ואיכות הצוות החינוכי, ללא קשר אם מדובר בגן פרטי או בגן עירייה. גן עירייה יכול (וצריך) להיות טוב, ממש כמו הגן הפרטי. לכן, מציעה לך להחליט על סמך ההתרשמות שלך מהגן, ולא עפ"י קריטריונים שרירותיים. מאחלת לך לידה קלה ומהירה, ושתוכלו לכל השינויים. שיהיה במזל טוב ובנחת ליאת

חיממת לי את הלב.את צודקת יקרה שיש לי 7 ב"ה(6בנות ובן באמצע).ההתנהלות היא תמיד לא קלה ללא קשר למספר הילדים((-:.זה דרכו של עולם.צער גידול בנים שמגיעה לנו אנו נקבל בכל מקרה,הוא יתחלק בין מה שיש(-:את יודעת רציתי 9.אני עדיין די צעירה באמצע שלושים אבל אחרי הלידה האחרונה שפתואם הגדולות התחילו להיות ממש גדולות והקטנים עדיין כל כך קטנים הרגשתי שאני אחרית על אלה שיש לי ובנתיים אפילו שאני מקנא בנשים בהריון(משוגעת כי הקטנה שלי רק בת שנה)(-:נראה...מעניין שמתוך ניסין הרבה בעיות שכותבים עליהן כן נפתרות אצלינו יותר קל.בת שלוש שלי השנה גמלה את עצמה:"נמעס לי כבר מהדבר הכבד הזה,אמה,תקני לי תתונים.אל תדאגי,אצל מאירה(יס סירותים)אפילו אם הייתי מאוד רוצה לא היה לי זמן לקחת את האחריות שלהם על עצמי.אז אין להם ברירה את שלהם הם עושים.זה מתוק לראות איך הם גדלים.הגדולות התחילו לעשות להם קוקו מסוגנן חצי שעה בבוקר ועושות להם צעדים ראשונות במיתבח(אני מעדיפה שצעדים שלנו שם לא יפגשו.אני מידי בקורתית בקשר לניקיון(-:בקיצור גידול ילדים זו עבודה קשה,מלאת התמודדויות,תסכולים ושעורי בית אבל זו עבודה שממלא אותך בשמחה עצומה,משמעות עמוקה והמון המון אהבה.לארונה הבנתי שאני צריכה לתת יותר מקום להתפתחות אישית,אולי אבדוק אפשרות להמשיך לתואר שני...נראה...לי אמהות לא יכולה למלות את הכול. וואו!כמה אני שמחה לפגוש אותך פה.איזה כיף שאת זוכרת אותי,מאוד מרגש. חני

חני, שבעה ילדים זו חתיכת משימה! יישר כוח. נראה שזה כלל לא פשוט להיענות לצרכים של כולם, ולזכור לא לוותר על עצמנו בדרך. נדרשת כאן - כנראה - הרבה יצירתיות, רוח טובה, אמונה ונחישות. מקווה שיש לך את כל אלה. אנחנו כאן, אם תרצי, לעזור ולהיעזר :-) ליאת

אמונה עמוקה,כוח שלא היה מבייש לוחם גולני מקצועי...וגם כוח להיות זקוקה לחיבה ותמיכה...נחישות...ידע...בקיצור,פתאום הרגשתי שאני בטוח אסתדר!!!אנסה להזן מעט את המשוועה. חני

אחרי 5 שנים בארה"ב אנחנו חוזרים בקיץ לישראל עם בנות 3, 7 ו-9. הגדולות מודעות לאפשרות אך אינן רוצות לחזור. בת ה-7 במיוחד נקשרת רגשית לאנשים ויש לה חברה מאד טובה. אנחנו מנסים לדחות את הבשורה עד לפחות לקראת הקיץ אך זה קשה להסתיר מכיוון שאנחנו עסוקים בהכנות ומדברים הרבה על זה בינינו. מהי הדרך הכי טובה להסביר לילד שעליו להשאיר מאחוריו את כל המוכר לו לטובת התחלה חדשה? ומהו התזמון הנכון? תודה רבה.

שלום דנה, כל מעבר דירה, גם כזה הנעשה מבחירה ורצון, כרוך במחירים רגשיים כאלה ואחרים. אנחנו משאירים מאחור נופים, אנשים, ריחות, צלילים, חוויות וזיכרונות. כדי לשרוד מעבר - כל מעבר - חשוב להגיע אליו מוכנים, גם אם המוכנות הזו כרוכה בכאב ותחושות אובדן. בעיני, הבנות הגדולות יכולות להיות שותפות לידיעה שחוזרים הביתה, לישראל, ולהיערך לכך בקצב שלהן. תוכלו להסביר בקצרה מה החלטתם ומדוע, ולהיערך מראש לכל קשת התגובות. בעיני, אין טעם להבטיח להן ניסים ונפלאות, או להפליג בשבחה של הארץ המובטחת. (כולנו יודעים שמבחינות רבות פשוט יותר מחוצה לה :-)). אבל חשוב להציג את הדברים כהווייתם, להסביר שההחלטה שלכם סופית, ושהיא נעשתה מתוך שיקולים רבים, כולל טובתן כילדות ישראליות-יהודיות. מרגע הבשורה, חשוב לאפשר להן לעבד את הנושא, לכאוב, להתאבל, להיפרד מנופים אהובים (לטייל קצת יותר) מאנשים, מהרגלים. כבדו את הרגשות שלהן, כולל את ההתנגדות והכעס. זה טבעי ולגיטימי. השיבו באומץ וביושר על שאלות קשות, ונסו להיות חומלים והוגנים. אני רוצה להאמין שהזמן ייאפשר להן גם להשלים עם המעבר בסופו של דבר, ולפתח ציפייה והתרגשות גם לקראת החדש. תוכלו להדגיש את הקרבה לסבים שבארץ (או לחברים והדודים האהובים עליהן) כאלמנט מעודד, ולהבטיח - רק אם זה נכון - שתוכלו לשוב ולבקר בארה"ב גם בעתיד. בעיני, אין טעם ואין צורך להשאיר את הדברים כסוד, גם כדי לא ליצור תחושה של משהו שלילי שצריך להוריד למחתרת. אני מחזקת אתכם על ההחלטה לחזור, ומקווה שהיא התקבלה בנסיבות טובות. מבחינתי - ציונית חסרת תקנה - כאן הבית, ואין כמו בבית! בהצלחה ליאת

אני אוויר?את לא הגבת על מה שכתבתי לך.כתבתי לך אמיתי מהלב.בכלל לא ציפיתי ליותר מכמה מילים...הייתי מעדיפה שתגידי בכנות שלא מתאים לך לענות לי או משהו כזה.הייתי מרגישה יותר טוב עם זה.בחירה שלך כמובן.)-:

חני יקרה, את ממש ממש ממש לא אוויר!!! ההודעות המרגשות שלך אלי נכתבו ב"משמרת" של קובי, בזמן שאני נמצאת בחופשה מהפורום. ראיתי את ההודעות שלך ושמחתי בהן, ותכננתי להשיב לך הערב, לאחר שארגע קצת מהלחץ. אני מזכירה לך ש(ממש כמו פעם) אנו מנהלים את הפורום באהבה ובהתנדבות, לצד המשימות השוטפות שלנו בתוך סדר יום משוגע. לצערי, אתמול לא הצלחתי להיות כאן כפי שרציתי, וידעתי שהיום אשלים את הפערים. מתנצלת שהרגשת פגועה או "שקופה". לא היה כאן שום דבר אישי. להפך - רציתי לענות לך מתוך פניות ושקט, ולא כלאחר יד. ועכשיו, אני חוזרת להודעות שלך, ואשיב לך שם, כפי שתכננתי. ליאת

הייתי בטוחה שכנראה יש לך סיבה משלך ולא משהו אישי.את יודעת למה?יש מטפלים שקוראים אותם או שומעים אותם ונדהמים מהידע,מעומק,מכוח,מיכולת השפעה על הקהל וכו.כשקוראים אותך מרגישים קודם כל אחפתיות ולב ענק.את מאוד מאוד אמינה...את יודעת אחת הסיבות שאני אוהבת גיל הרך שבחיבוק חם ובלהיות בשבילו שם כאשר הוא חוזר אליך בוכה,בלעודד אותו לא לוותר על מה שחשוב לו ולנסות עוד פעם...אפשר למנוע ממנו לעבור את הגהנום על פני אדמות שיש לי מאחורי הגב...הנה שוב דמעות...ילדים יסלחו לנו על אי הבנות,על עייפות,על הלחץ של בוקר,על "טבעול" לארוחה כי לא הספקנו,יסלחו שאנו לא הכל יודעים,שאנו כמוהם לומדים וטועים...רק אם הם ירגישו אהובים באמת לעורך כל הדרך למרות הכל...אם הגבולות שלנו שומרים עליהם,עומדים שם למענם ולא נכנסים לתוך הנשמה ודוקרים כמו מחטי מתחת קפאוים.בא לי לצעוק שכל העולם ישמע:"חבקו את הילדים שלכם גדולים וקטנים גם כאשר הם כבר בני 40 אז תצטרכו הרבה פחות להלחם על גבולות כי ילדים כמו פרחים צומחים בכיוון השמש...כי להיות שייכים לאהבה שלכם בשבילם צורך קיומי...אם נשתדל להיות בשבילו שם במקום הנכון-סבלנות והוא יבוא,גם אכי סרבן יבוא כי הוא ירצה לחיות...מקווה שתקראי. אוהבת אותך חני

שלום, יש לי ילדה בת שנתיים וחצי עוד מעט חייכנית ופעילה מאוד. לפני יומיים המטפלת שלה אמרה לי שהיא לא יוזמת תקשורת איתה בכלל. לא מבקשת לשחק, פיפי, מוצץ, בקבוק, ממש כלום. אם המטפלת לא מציעה- היא לא תבקש. אציין כי היא במסגרת קטנה עם עוד 6 ילדים. אגב היא משחקת רק עם ילדה אחת שיותר קרובה אליה בגיל. איתה היא מדברת, הן שרות שירים ומשחקות יפה. אבל כשהמטפלת שואלת אותה משהו, היא לא עונה בכלל. אגב, היא מדברת מדהים כבר מגיל שנה וחצי איתי ועם בני משפחתי. האם יש לה אילמות סלקטיבית? מה דעתך? תודה רבה!

שלום רב, אבחנה של "אילמות סלקטיבית", כמו גם אבחנות מתחרות, חייבת להיעשות לאחר תצפית מדוקדקת והיכרות עם הרקע ההתפתחותי והמשפחתי. אני מציעה לבקש מרופא הילדים הפנייה למכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם. במכון יש צוות רב מקצועי שיוכל לתת מענה לספקות שלך ולהרגיעך. בברכה ליאת

שלום רב , ביתי בת 6 בכיתה א'. אני מבקשת להתיעץ עימכם לגבי ההתנהגות שלה . שהיא איתנו בבית היא מלאת ביטחון תקשורתית ושמחה מכינה שעורי בית בקלות ומיוזמתה , עושה לנו הצגות ומפעילה את כולנו . איך שהיא נכנסת לשער בית הספר אפילו לא לכיתה היא ברגע נהפכת לילדה אחרת לחלוטין.חסרת ביטחון , מופנת ושקטה - ממש לא מוציאה מילה בכיתה . בכיתה יושבת בשקט לא משתתפת בשיעור - הכוונה יושבת בשקט ולא עונה לשאלות בהצבעה .מכינה את המטלות בכיתה בצורה איטית בעוד שבבית בקלות ובמהירות ללא שום קושי . חשוב לציין שכן יש לה חברות בכיתה והרבה בנות מזמינות אותה אליהן ותמיד אני מקבלת מההורים תשבוחות שהיא מדהימה עדינה וטובת לב(אצל החברות היא גם שקטה ולא דומננטית).אני חייבת לציין שהיא נכנסה לכיתה א לפני גיל 6 אבל הגננת היתה החלטית לגבי התאמתה לכיתה א' . אנא עזרתכם מה ניתן לעשות ? תודה רבה רבה אמא מודאגת

שלום אלינור, אני מניחה שהתיאור שלך לגבי התנהגותה בבית הספר נשען על דיווחי המורה (לפחות ככל הנוגע להתנהלות האקדמית שלה). זכרי שלמורה יש פרספקטיבה רחבה יותר, ובסיס להשוואה, ויכול להיות שמה שנתפס בעינייך כעבודה מהירה וקלה (בבית) נתפס אחרת בעיני המורה. הסבר אחר יכול להיות קשור לעמדה שלה כלפי ביה"ס - אולי חרדה גבוהה, אולי גם מידה של חוסר בשלות (רוב הילדים הללו מדביקים בסופו של דבר את הפער בהינתן תמיכה מתאימה). עוד אפשרות, יכולה להיות קשורה למאפיינים אישיותיים-תכונתיים. יש ילדים שהם יותר מעוכבים או ביישנים מחוץ לבית, ובמסגרת המשפחה מתנהלים בפתיחות ושחרור. מסתבר שגם הביישנים הגדולים מצליחים בסופו של דבר להסתדר במסגרת חוג חברתי מצומצם, ואולי זה עוד יקרה לה במסגרת הכיתה, כשתצבור עוד קצת ביטחון. העובדה שהיא נכנסה צעירה מאד לכיתה א' יכולה להכיל את כל האפשרויות גם יחד, ולכן אפשר להסתפק בינתיים במעקב והשגחה, ולתת לה את הזמן. אם לקראת סוף השנה לא יחול שיפור, אפשר יהיה להתייעץ שוב. עד אז, נסי לעודד אותה, להפחית ממנה לחץ (וציפיות), ולשדר נינוחות מול התוצרים שלה, גם אם אינם מושלמים. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי שנתיים וחודשיים. כבר בתור תינוקת ינקה מעט מאוד, אכלה מעט מאוד וכך זה עד היום. אם כי מרגע כניסתה לגן חל שיפור בכמויות האוכל מדיווחי הגננות וגם בנושא השתיה - שותה כי כולם שותים. פרט לנושא זה מפותחת מאוד מבחינה קוגנטיבית ובעיקר שפתית, הרבה מעבר לגילה, מלאת בטחון ודעתנית. הקושי הוא שמרגע שמגיעה מהגן הביתה מסרבת לשתות. ניסיתי להתעלם ורק להוות דוגמה בכך שאני שותה והיא פשוט לא שתתה כלום (רק 10 מ"ל) שזה במשך שעות, מארבע אחהצ עד תשע בערב. ניסיתי לקנות בקבוקים מעניינים, זה החזיק כמה ימים והיא ה בינה את הרעיון. ניסיתי כל מיני משחקים כמו מחבואים עם מים וזה גם לא עזר ועוד ועוד רעיונות יצירתיים.... ניסיתי צ'ופרים וחיזוקים- "אם תשתי אתן לך הפתעה". עכשיו זה ממש לא עובד- היא רוצה את ההפתעה קודם ואחרת פשוט בוכה ולא מוכנה לשתות. בקיצור- לא דוגמה אישית, לא בקבוק מעניין, לא לעזוב אותה בשקט - הילדה לא שותה ובעקבות כך סובלת מעצירויות קשות וכאבים, אלא אם אני מתעקשת. מאידך אני מרגישה שאני יוצרת לה "שריטה". רופא שלה אמר- את צריכה להכריח אותה לשתות. איך לעשות זו מבלי ליצור לה משקעים בנושא? אני ממש אובדת עצות וזה פוגע בבריאותה אלא אם אתעקש וזה פוגע בנפשה. תודה רבה

שלום נטע, רוב הילדים שסובלים מעצירויות אינם מגיעים לשם בגלל התייבשות, אלא דווקא על רקע תזונה דלת סיבים או כתוצאה מבעיות רגשיות (חרדה, מאבקי כוח עם ההורה, וכד'). איני תזונאית ולא רופאה, אך משוכנעת שאפשר לשמור על משק הנוזלים בגוף - במיוחד בחורף - גם בלי להכריח ילד לשתות (דרך מרק, פירות, ואפילו קרטיבים). לתחושתי, ככל שעולה מפלס החרדה שלך, וניסיונותייך היצירתיים להשקות אותה, כך קטנים סיכויי ההצלחה שלך. המלצתי לך היא פשוט להניח לה *לחלוטין* בנושא השתייה, ולסמוך על תחושת הצמא הטבעית שלה (שכנראה הצלחתם לדכא). כרגע אתן בסוג של "הורדת ידיים", ולילדים יש נטייה לנצח אותנו בגדול. אם את חוששת שלא תעמדי בזה לבדך, פני להדרכה אצל פסיכולוג ילדים מנוסה, שירגיע וינחה אותך כיצד לפעול ביעילות. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי 3 נכדים. האמצעי בן 8 לא אוהב שאני נמצאת שם. אני באה לפחות פעמיים בשבוע לקבל את הילדים מבית הספר. הוא כבר כמה פעמים אמר לאמו שלא רוצה שאהיה שם. אני מגיעה לבקשת ההורים. מגיעה לעזרה. אני משתדלת מאוד. לא מתערבת. לא חוקרת . מה עלי לעשות?

שלום יעל, כל הכבוד לך על הנכונות לתרום מזמנך היקר ולסייע לילדים. זה לא מובן מאליו, וראוי לכל הערכה. ולעצם העניין. קשה לדעת מכאן, על סמך תיאור כה קצר, מה בדיוק קורה שם, בינך לבין הנכד. אולי תוכלי לברר זאת באמצעות הוריו. יהיו הסיבות אשר יהיו, אני ממליצה לא ליפול למלכודת החיזור והפיתוי, כדי לא "לתגמל" את הילד על ההתנכרות שלו. תוכלי לומר לו בקצרה שאת אוהבת אותו ומצטערת על עמדתו כלפייך. הדגישי שאת נמצאת בביתו כדי לסייע להוריו, ולמרות שאת מצטערת על הריחוק ממנו, אינך מתכוונת לוותר על השהות במחיצת *כל* נכדייך. כבדי את בחירתו להישאר רחוק או מסוייג, מבלי לנסות לקנות אותו במתנות או כסף. כשהוא פונה אלייך הישארי חמימה וזמינה, ואל "תתחשבני" איתו. נסי להרוויח את אמונו ואהבתו דווקא דרך החופש שאת נותנת לו ולבחירותיו. לתחושתי, ילדים שמתעקשים על ריחוק מהסבים עושים זאת, בין השאר, בגלל שהסביבה מנסה לאלץ אותם אחרת ("זה לא יפה...זה לא מנומס...ככה לא מתנהגים..." וכו'). השתדלי להימנע מלערב בכך את הוריו, או להשתמש בהם כמתווכים. בעיני זה יכול רק להחריף את המצב. סבלנות...אומץ...וקצת קוליות... אני מאמינה שיהיה בסדר בסופו של דבר. ליאת

שלום. בתי בת ה-4 התחילה לאחרונה להימנע מלעשות קקי. בימים האחרונים זה כבר מצב קשה מאוד. היא סובלת מאוד, לא מסוגלת לעמוד במקום, רצה בעיגולים ויושבת בזוויות ש"יחזיקו" את הצואה בפנים. יש לה כבר סימנים על התוסיק מהזוויות הללו (פסים מכסא וכד). היא אומרת שהיא מפחדת כי הקקי "יחרבן לה את התחת". הסברים והיגיון לא עוזרים. הצעתי מתנות אם תשחרר וזה גם לא מניע אותה. איך מתמודדים עם זה? ברור לי שזה פסיכולוגי. היא גמולה כבר מעל שנתיים בלי בעיות ואין סטרס חדש בחייה. ניסיתי להשים אותה על האסלה כשישנה שאולי יצא לה בטבעיות אבל היא אמרה לי מתוך שינה "זה שלי. אני לא נותנת לך". האם דרוש התערבות רופא או פסיכולוג ילדים? איך אני אמורה לעזור לה? תודה מראש על העצה

שלום רב, יש ילדים המאמינים שהקקי הוא חלק הנושר מגופם, ומפתחים חרדה מפני פעולה טבעית זו. העובדה שהעצירות התפתחה זמן משמעותי לאחר הגמילה יכולה לשקף גם בעיה אחרת, למשל פיסורה המכאיבה לה בזמן היציאה. אני מציעה לפנות תחילה לרופא הילדים, ורק אם תישלל כל בעיה פיזיולוגית-בריאותית להמשיך אל פסיכולוג הילדים. בברכה ליאת

שלום רב, בתי היום בת 4 ילדה בריאה ומאד מודעת וחדה רגשית לנעשה סביבה.נגמלה בשיתוף פעולה דיי יפה בסביבות גיל שנתיים וקצת. בגיל שנתיים וארבעה חודשים נולד לה אח. חודש לאחר מכן התחילו שיבושים בגמילה. מתוך רגשות קנאה מובנים ורצון לתשומת לב היתה עושה פיפי ברצפה או בשטיח וגם שאמרנו לה לכי לשירותים אמרה שאין לה. מאז ועד היום אנחנו בסבבים מחזוריים מתישים. יש תקופות יבשות ויש תקופות שבפתאומיות זה חוזר והיא חוזרת להרטיב בגן או בבית מתי שנח לה. כשיש לה אינטרס היא לא תרטיב כדי לא לחזור הביתה או להחליף בגדים. בגיל מוקדם יותר שראינו שזה הפך למאבק החלטנו לעצור וללכת קצת אחורה לאפשר לה חזרה לחיתול ומהר מאד בקשה להורידו (בגיל שנתיים וקצת). בשלב מסויים דגלנו בשיטת ההתעלמות המוחלטת - היא לא רצתה להחליף בגדים רטובים ואיפשרנו לה להישאר רטובה עד שיציק לה גם אם היא מפסידה דברים (למשל אני לא יכולה להרים אותך על הידיים או לשחק איתך כי את רטובה) היא היתה מוצאת דרכים יצירתיות מאד. בגיל שלוש וחצי בערך פנינו לפסיכולוגית התפתחותית שתצפתה על האינטראקציה של הילדה איתנו ולאחר שלושה מפגשים הפסקנו כי לא קיבלנו שום עצה מעשית איך להגיב. אנחנו משתדלים כמה שאנחנו יכולים להתעלם כי זה הדבר היחידי שאיכשהו עזר .גם בימים שמדובר ב 5 זוגות מכנסים ותחתונים וגם בגן - אבל כמובן אחרי פרק זמן שכזה זה מאד קשה. כי זו תקופה ואז הפסקה הכל בסדר ושוב חוזרים לפעמים זה חוזר כי אמרתי לה למשל לכי לשירותים לפני שיוצאים אני רואה שאת צריכה פיפי והיא ענתה לי לא ואני אמרתי לה יש לך לכי - וזהו חוזרים לסבב מתיש של מכונות כביסה אין סופיות ועצבים מאופקים ולפעמים פחות. אנחנו בתוך זה כבר שנה ושבעה חודשים מבקשים מכל הסביבה פשוט להתעלם ולא לפתח איתה שיחות בנושא כי זה רק מגביל את תשומת הלב (השלילית אמנם) ואז היא ממשיכה עם זה. אני מיואשת ומפחדת שאני לא גורמת לילדה נזק רגשי- נפשי לעתיד מכיוון שמדובר בפרק זמן ארוך מאד. אציין ששללנו מס פעמים גורם אורגני ואני בטוחה בוודאות של 200% שזה נעשה ביודעין ואני גם יודעת לומר לפי הבעות הפנים שלה מתי יש לה פיפי והיא בוחרת לא ללכת לשירותים אלא לעשות במכנסיים. בנוסף בלילה היא לא גמולה בכלל. בגיל שלוש וקצת לאחר מס לילות יבשים מידי פעם הורדנו לה החיתול. היום המצב שהיא יכולה להרטיב פעמיים בלילה גם אם לקחנו אותה מתוך שינה לשירותים. אחרי המונולוג הארוך :) אשמח לאיזו הכוונה מקצועית בנושא כי אני מיואשת ולא יודעת לאן לפנות תודה רבה דיקלה

שלום דקלה, בהנחה שאכן שללתם גורמים בריאותיים, הנה המחשבות שלי. אם תקראי שוב את דברייך, תראי כמה מעט התייחסות יש בהם למצוקה של הילדה. ילד שזקוק לתשומת לב, ובוחר לקבל אותה דרך סימפטום מטריד כלשהו, צריך לקבל מענה קשוב ורגיש ולא התעלמות. אני מניחה שאת מתכוונת בדברייך לניסיונות שלכם לא לכעוס ולא לתת תשומת לב שלילית. אבל חשוב לזכור את המשאלה שלה, ולתת לה את תשומת הלב בנדיבות בזמנים אחרים. ממליצה בכל זאת, על הדרכת הורים נוספת, אצל פסיכולוג/ית ילדים מומלצת. אולי הניסיון השני יהיה מוצלח ויעיל יותר. בברכה ליאת

אני מודה לך

שלום רב בננו בן 10 כמעט. ילד יצירתי ומוכשר, מופנם ורגיש.יש לו שתי אחיות-בת 13 ובת 3.5. לפני כמה ימים "נעלם" סכום כסף של כ- 350 ¤ מהארנק המוסתר בארון. הילד הלך לחנות צעצועים וקנה לו משחק בעלות של 300 ¤ ולאחותו משחק נוסף כמתנה. כעסתי עליו מאד כשגיליתי מה עשה, החזרתי את המשחקים לחנות וניסיתי לברר אתו מה גרם לו לעשות את המעשה. לדבריו הוא "רק רצה לקנות משהו לו ולאחותו" ולא יכל להסביר לי מה גרם לו לגנוב מהוריו כסף. עד רגע זה אינני יודעת איך העז לעשות זאת ומה חשב לעצמו? שלא נגלה זאת? האמת, הוא הודיע לי שהוא הולך לקנות משהו עם כסף שסבא נתן לו אך לא חשבתי שמדובר בסכום כזה . אני יודעת שאבי נותן לו מדי פעם דמי כיס, אך לא סכומים כאלה. הזהרתי אותו שלא יעשה זאת לעולם והבעתי את אכזבתי מהתנהגותו. הוא התחנן שלא אספר זאת לאף אחד בגלל הבושה, כולל לבעלי. אני שואלת מה עלי לעשות כדי שזה לא יקרה שנית? מחר הוא עלול לגנוב משהו מחנות מסוימת. יש כאן התנהגות מטרידה ומדובר בילד טוב בסך הכל. אני חייבת לציין שהוא מאד ילדותי יחסית לגילו. בוכה לפעמים כשאינו מקבל מה שהוא רוצה ונוטה להתפרצויות זעם. לא קל לנו אתו וגם בעלי לא תורם כי הוא מעביר עליו ביקורת לרוב. בנוסף, יש לו אחות בכורה מאד מוצלחת בלימודים וחברתית והוא פחות. נדמה לי לפעמים שהוא מצוי בתחרות סמויה איתה. אני משמשת עבורו סוג של "כותל" ולי הוא מספר הכל. אשמח לעצה. תודה הילה

שלום הילה, למרות שאכן מדובר בגניבה, מעשה כזה בדר"כ אינו משקף כשל מוסרי או אישיות עבריינית, אלא בעיה אחרת, רגשית. הטיפול שלך במקרה היה מאד נכון בעיני, ואני מציעה לשתף גם את אבא, למרות (ואולי בגלל) הבושה. הבושה שהוא מרגיש היא תגובה מותאמת, ומעידה על היכולת להבחין בין טוב ורע. (הערת ביניים: הרבה יותר מטרידים המקרים שאנו רואים לאחרונה, דווקא אצל אנשים מבוגרים הנאשמים במעשים פליליים, המצליחים בעזרת סוללת עורכי דין ממולחים להשתמט לא רק מן העונש, אלא - חמור יותר - גם מן הקלון.) אם נחזור לילד שלך, אני מניחה שקיימת כרגע מידה של מצוקה, ואולי תחושה של מוזנחות רגשית. לפעמים הגניבה משקפת את רצונו של הילד לקבל או לקחת בכוח (דרך ה'חומר') את מה שלתפיסתו לא ניתן לו בנדיבות (מבחינה רגשית). כאן המקום להדגיש שהמציאות הממשית פחות רלוונטית בהשוואה למציאות הפנימית של הילד - לחוויה הסובייקטיבית שלו. לכן, ממליצה לכם להגיע להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני, ולקבל הכוונה וכלים לשינוי המצב. לפעמים תספיק הדרכה הורית, ולפעמים נשקלת אפשרות לטיפול רגשי גם בילד. בהצלחה ליאת

שלום, רציתי לקבל ייעוץ בעיניין היחסים שלי ושל הוריי. אני בן 24, ילד יחיד למשפחה נורמטיבית, אנחנו גרים שלושתנו באותה דירה, לכל אחד העיסוקים שלו, אך יש לי בעיה שאני מרגיש שהם מרעיפים עליי יותר מדי אהבה, זה בא לידי ביטוי בכך שאני שואל שאלה פשוטה (אם יש אוכל במקרר לדוג') וישר מקבל מענה+עזרה בלי שביקשתי. זה גורם לי להרגיש מתוסכל,יש לי חשש שההתנהגות בבית תשפיע על ההתנהגות מחוץ לבית בכך שאהיה תלותי באנשים אחרים. אני מודע לבעיה וזה מבחינתי משמעותי מאוד, אך עדיין הייתי שמח לקבל מענה מאיש מקצוע לגבי ייעוץ,כיוון,משהו. חשוב לציין שאני מטופל אצל פסיכולוג במשך שנתיים ואני חש התקדמות משמעותית. עדיין הייתי רוצה לשמוע דעה אובייקטיבית מבחוץ. תודה מראש:)

שלום אביב, אם נרצה או לא נרצה, הסביבה בה גדלנו וחונכנו משפיעה על מי שאנחנו ומי שנהיה. באופן כללי (לפחות לאמונתי) עוד אף אחד לא מת מיותר מדי אהבה. מה שמזיק הוא פינוק, שחשוב להבדילו מאהבה. פינוק (לפחות לפי ההגדרה החביבה עלי) הוא מתן שירותים מיותרים, שגם אם נעשים באהבה פוגעים בילד יותר משמסייעים לו. "ילד" בן 24 אמור לשרת את עצמו, ולעשות ניסיונות (היום זה לא קל, אני יודעת) להשיג עצמאות אישית וכלכלית מהר ככל האפשר. לכן, גם בהיותך דייר בבית הוריך, מוטב להתנהל עצמאית ככל האפשר, ואם זה בלתי אפשרי - לחתור לעזיבת הבית. אלה בהחלט חומרים לעבודה בטיפול... בהצלחה ליאת

תודה על תשומת הלב שלך. את מקסימה:)

שלום, רציתי לקבל ייעוץ בעיניין היחסים שלי ושל הוריי. אני בן 24, ילד יחיד למשפחה נורמטיבית, אנחנו גרים שלושתנו באותה דירה, לכל אחד העיסוקים שלו, אך יש לי בעיה שאני מרגיש שהם מרעיפים עליי יותר מדי אהבה, זה בא לידי ביטוי בכך שאני שואל שאלה פשוטה (אם יש אוכל במקרר לדוג') וישר מקבל מענה+עזרה בלי שביקשתי. זה גורם לי להרגיש מתוסכל,יש לי חשש שההתנהגות בבית תשפיע על ההתנהגות מחוץ לבית בכך שאהיה תלותי באנשים אחרים. אני מודע לבעיה וזה מבחינתי משמעותי מאוד, אך עדיין הייתי שמח לקבל מענה מאיש מקצוע לגבי ייעוץ,כיוון,משהו. חשוב לציין שאני מטופל אצל פסיכולוג במשך שנתיים ואני חש התקדמות משמעותית. עדיין הייתי רוצה לשמוע דעה אובייקטיבית מבחוץ. תודה מראש:)

אביב שלום, לא ברור לי מה אתה מבקש, מצד אחד אתה מתלונן על הוריך שמשתדלים מידי להיענות לצרכיך גם שאינך מבקש זאת ובכך מחזקים את החלק התלותי שבך, מהצד השני, אתה בוחר להתגורר בבית ההורים. אני מציעה לך במקום לנסות לשנות את מידת ההשתדלות של הוריך להתנתק מהם קצת, לשכור דירה עם שותפים ולחזק את העצמאות שלך ואת יכולתך להתמודד לבד. התנסות כזאת תתן לך תחושה שאתה עומד על הרגליים של עצמך. בהצלחה

שלום רב, בתי בת שנה ושלושה חודשים נכנסה לגן לפני חודש למשך חצי יום ועדיין לא התאקלמה. היום למשל בכתה מאד ואף הגיע לצרחות ואספתי אותה מוקדם. ארוחת צהריים היא לא אוכלת ולא מנסה לטעום. ארוחת בוקר אוכלת לסרוגין. במשך היום היא יושבת על הגננת/סייעת רק לאחרונה הסכימה לרדת מהן ולשחק. היתה חולה כמה ימים ושוב היא עליהן. כמה זמן יכולה לקחת הסתגלות?האם לנסות גן אחר? אשמח לעצות תודה

שלום רב, בין גיל שמונה חודשים לגיל שנה וחצי, חרדת הזרים וחרדת הנטישה נמצאות בשיאן, וזאת לא התקופה האופטימלית להכניס ילד לגן. עם זאת, רוב הילדים מצליחים בסופו של דבר להיקשר לדמויות הקבועות של הגן ולמצוא בעזרתן ביטחון ונחמה. אני לא חושבת שזה קשור לגן עצמו (זאת בהנחה שבחרת גן טוב מלכתחילה), אלא לחרדות ולקשיים הנורמטיביים לגיל. המשיכי לקצר לה את הימים, ולאפשר לה לחזק את הקשר עם הגננות בקצב שלה. עוד קצת סבלנות... בהצלחה ליאת

תודה. האם נכון לאסוף אותה אחרי שבוכה זמן רב או לקראת הצהריים? חשבתי שאם היא בוכה ורואה שאוספים אותה לא תוכל להסתגל..מה הדבר הנכון. שוב תודה

מבחינתי, ככל שתקופת הקליטה בגן היא הדרגתית וחומלת, כך ייטב. לתינוקת כזו אין תפיסת זמן בשלה, ולכן בכל פעם שאת נעלמת למספר שעות החוויה היא של נצח. הידיעה שאת חוזרת - עמומה מאד, אם בכלל. נסי לקצר את שעות השהות בגן, בלי קשר לבכי שלה. האריכי אותן בהדרגה בהתאם למצב וליכולת שלך להתמסר לתהליך. בהצלחה ליאת

שלום רב,הילד בן שנה ו10 לאחרונה ממש לא מסכים ללכת לישון הן ביום והן בלילה גם כשעייף מאוד,עושים טקס שינה כמו תמיד והוא לא מסכים,צורח ומראה שהוא רוצה לישון בחדר שינה ,בעבר לא היו כאלה בעיות בכלל הוא נהג לומר "בי בי" וללכת לישון בחדרו,היום כל השכבה-מרד!!! היום בצהרים הוא בכה כשעה וללא הצלחה ,אמר ולא התייאש ונכנסנו כל כמה דקות לפי השיטה בסוף הוא נרדם וישן כחצי שעה התעטרר ושוב בכה כחצי שעה ואז נתנו לו לשכב במיטתינו ,זה נמשך כבר כשבוע ונהיה ממש קשה הוא צור ולא מוותר ושורט את עצמו וזורק מוצץ, יש לציין שזה התחיל כי לילה לפני השארנו אותו עם דודה והיא השכיבה לישון,למרות שזו לא ]עם ראשונה,אך לא קורה הרבה, עוד תופעה שלא יודעת האם קשורה הוא ממש בוכה בבוקר בכניסה לגן,למרות שבעבר היה ממש אוהב,עכשיו זה עם בכי ובריחה בחזרה לדלת ,לאחר שהולכים כמה דקות והוא נרגע תודה מראש על העצה

שלום מיה, כל התופעות שאת מתארת הן טבעיות ומבטאות התפתחויות קוגניטיבית ורגשית של הילד. ההתפתחות הזו, לצד שלל הביטויים שלה, מכילה גם חרדת נטישה ופחדים שונים. אני ממליץ לך בחום לקרוא על זה יותר ברשת, יידע יכול לעזור לכם להבין את הצרכים שלו בשלבים האלו. באשר להרדמות, אתם צריכים לקבל החלטה עקרונית האם אתם מוכנים שישן אתכם מידי פעם או לא. במידה ולא, חשוב שתקפידו על כך באופן עקבי למרות מאמציו (שלא פשוט לעמוד בפניהם, בעיקר לא בשעות הקטנות של הלילה...) להגיע למיטתכם. ככל שתגובה שלכם תהיה עקבית, כך היא תהיה צפויה וברורה יותר בשבילו, ובכך תקל עליו לווסת את פחדיו. אתם יכולים לעזור לו על ידי השארת אור קטן, השמעת מוזיקה או שימוש בבובה או משחק אחר שהוא אוהב ויכול לישון איתו (הרעיון כאן הוא שהחפץ מייצג את הנוכחות ההורית ובכך מסייע לילד). בגן אני מציע לבנות מעיין טקס קבוע. לדוגמה, שהיה של דקה שתיים איתו, שלושה חבוקים ונשיקה, שלום דרך הדלת/החלון וכד'. חשוב לא להיכנס לדרמת הפרידה של הילד, לשדר לו רוגע וביטחון. השלב הזה יכול להימשך לאורך תקופה, המשיכו לשמור על קור רוח ועקביות. בהצלחה קובי

הילדה שלי בת 5 מתעוררות בימים האחרונים עשרות פעמים בלילה. היא מתיישבת במיטה, בוכה, רועדת בכל הגוף ומלמלמת. העיניים שלה פתוחות אבל היא לא ערה. היקיצות מתחילות כשעה וחצי אחרי השינה ונמשכות עד השעות הקטנות של הלילה. כל התקף כזה הוא בין 2-3 דקות לעשר דקות ואף יותר. אנחנו מנסים להרגיע אותה, לומר לה שזה חלום רע אבל זה לא תמיד עוזר. בבוקר שאלתי אותה אם היה משהו בגן בימים האחרונים ונענתי בשלילה. מה לעשות? למה זה קורה? אנחנו מפחדים ומיואשים

שלום ענת, סיוטי לילה הם חלק נורמלי בחייהם של ילדים ומבוגרים, ובתקופות של מתח (שינויים בגן, מעבר דירה, הריון וכו') הסבירות להופעתם גדלה. כאשר זה קורה, עלינו להזכיר לעצמנו שמדובר בתופעה נורמלית ושגרתית, ולנסות לשדר את המסר הזה גם לילדה, גם אם לא בדיבורים. אפשר לשבת רגע לצד המיטה, ללטף ולהרגיע, אך לא להפוך את המפגש הלילי לאירוע משפחתי מהנה. רצוי לעזור לה לחזור ולהירדם מהר ככל האפשר, מבלי להדליק אורות, מבלי לדוש בתוכן החלום, והכי חשוב - מבלי להציע מעבר למיטת ההורים. החלימה משקפת עולם פנימי עשיר ודמיון פורה. שמירה על שיגרת שינה עקבית (עייפות מגבירה סיכוי לסיוטים), הפחתת צפייה בתכנים אלימים והפחתת מוקדי לחץ אם יש כאלו, יכולים לסייע לה מאוד. חשוב שתמשיכי ותעודדי אותה לדבר על דברים שמפריעים או קשים לה, בגן או בכל מקום אחר. במידה והסיוטים ימשכו לתקופה של מעל שבועיים, כדאי לשקול פנייה לפסיכולוג/ית קליני לצורך התייעצות מקיפה יותר. קובי

שלום רב בני בן 17 ומטופל ב4 שנים האחרונות מאז גירושיי(משמורת משותפת ע"פ פסק דין) מזה כשנה איני מרוצה מהטיפול ומהפסיכולוג ולכן איני מוכן לשלם לפגישות עדכון עם הפסיכולוג. שאלתי האם ע"פ החוק על הפסיכולוג לעדכן אותי במצב הטיפול, עם על חשבונו או דרך אימייל או דרך הטלפון... ? תודה

שלום אבי, דווקא בגלל שאתה לא מרוצה מהטיפול וחושב שהוא לא מסייע לו, חשוב שתיפגש עם המטפל שלו ותעלה בפניו את דעותייך. מה שחשוב כאן הוא בריאותו הנפשית של הילד! באשר לחובת העדכון, כאשר מדובר בטיפול בקטינים, מעורבות המשפחה היא חלק חשוב מאוד להצלחת הטיפול. את העדכון מבצעים בפגישה מסודרת, כך שתהיה הזדמנות לדבר ולחשוב ייחד על הדברים. אני לא מכיר את המקרה שלכם לעומק כדי לומר אם יש חובת עדכון או לא. קובי

שלום רב! בני ילד בן 11 ילד מחונן. לאחרונה גיליתי מס' חששות אצלו. היה לו וירוס של הקאות לפני כחודש (למעשה מגיל קטן אף פעם לא הקיא) והיה לו קשה להקיא. מכיוון שהוא הקיא תוך כדי שהוא מתעורר משינה בלילה כל יום לפני השינה הוא מפחד שיקיא ואני אומרת לו שזה היה חד פעמי ואין סיבה שיקיא. בנוסף כשצפינו יחד בטלויזיה שאל האם אני פוזל? עניתי לו שלא והאם יש בעיות עם העיניים הוא טען שלפעמים ואחר כך אמר שלא. הסברתי לו שאינו יכול להיות סתם כך פוזל ושאין לו מה לדאוג. האם החששות האלו מאופיינות לגיל 11? אשמח לשמוע פרטים על ההתפתחות בגיל זה והמאפיינים. תודה

שלום חני, נשמע שהווירוס שהיה לבנך העלה אצלו את המודעות לפגיעות הגוף, בסה"כ זו תגובה הגיונית בעיקר לאחר מחלה שחווה בה מידה מסוימת של חוסר שליטה, שחווה בה את פגיעותו. כרגע, לא נראה לי שיש כאן תגובת ייתר, כשהוא מעלה שאלה כמו האם אני פוזל, הוא בעצם מביע את דאגתו ואני מניח שעם הזמן הדאגה תפחת. בהזדמנות זו אפשר להעשיר את ידיעותיו על גוף האדם, המערכת הסנסורית וכד'. יידע תמיד יכול להקל ולהעניק תחושת שליטה. אני לא חושב שהתגובה קשורה לגילו, גם מבוגרים יכולים להגיב באופן דומה לאחר מחלה. בכל מקרה, בשלב הזה רק צריך לעקוב ולראות האם תגובת החרדה מתגברת. בברכה, קובי.

בא לי לשתף אותך בעוד מהשהו.לא מזמן בתי השישית שהים בת שלוש הפתיעה אותי.שאלתי אותה כמה פעמים האם הגננת אומרת לה שהיא מתוקה.היא ענתה לי שלא.אז אמרתי לה שזה לא יכול להיות שהגננת לא רואה שאת מתוקה.ואז אמרה לה הילדונת משפט שריגש אותי עד דמעות:"אני מתוקה לבד..."כמה שנים אני התאבלתי,ליאת יקרה,עד שהגעתי למקום הזה...כמובן אני לא אימא אידאלית אבל אני אימא ש"מתפאלת בחום מכל יצירה והיא מקום נחמה מעלבון וצרה".משתדלת להיות כזות ובננות שלי כותבות לי פתקי אהבה באפתעה ושמות מתחת לכרית.בשבת אני זוכה ל"אשת חיל" ושבע נשיקות הכי יקרות בעולם.וואו!איזו דרך עשיתי מאז שישבתי כתבתי לפורום ודמעות זלגו על המקלדת.הם זולגות גם עכשיו...אבל זה דמעות אחרות...הייתי מחבקת אותך עכשיו כמו חברה שלא פגשתי שנים...אני גם אוהבת את גיל הרך שכל כך הרבה אהבה טהורה יש להם בעיניים.אוהבת איך הם כל פעם חוזרים ובודקים אם את עדיין עומדת שם במקומך ושמחה איך הם מתקדמים.אוהבת לשכב איתם על הרצפה ולציר,לקרוא להם,למלא בית בריח של חלות,להתפייס אחרי וויקוחים.אובת להרגיש איך הם כמו פרחים צומחים בכיוון השמש...אוהבת...אוהבת...אוהבת... את סולחת לי שגיות כתיב(עיברית שפה זרה בשבילי) בחיבה חני

חני, התיאורים שלך אכן מרגשים, ופתאום התגנב ללבי החשש שמא לא דייקתי: האם יכול להיות שיש לך כבר שבעה ילדים? ספרי מעט יותר. אני חושבת כמה עוצמה יש באהבה שמגיעה אלייך מגדוד הקטנטנים שלך (שחלקם כבר לא כ"כ קטנים), ותוהה איך באמת אפשר להכיל את כל זה, להיענות לכולם, לראות את כולם, לטפל, להתפעל, לגדל, לעזור להיגמל, להתפלל, ולהשתדל לא לקלקל :-) נראה משימה שרק "אשת חייל" יכולה לתפעל. שמחה בבואך, חני. ליאת

לא בטוחה שאת זוכרת אותי.לפני איזה 8שנים(לא יאומן)ניהלת פורום פסיכולוגיה קלינית.אני הייתי במשבר קשה.לא מתאים לי כאן לספר הרבה פרטים.נתת לי כוח.ראתי אותך כאן במקרה וגל של חום פרץ לי מהלב.תדעי שאני זוכרת אותך עד היום.מאז עשיתי דרך ארוכ- ארוכה "תוך כאב ותוך תיקווה".יש לי כמעט דמעות בעינים.המילים שלך היו לי אז כמו קרש הצלה בים סוער.דרך הגב אז כתבתי לך שיר חמוד "מתי מתחיל גיל הרך".רשום לידו "לליאת".אם את רוצה אותו תשלחי לי למיל לאן לשלוח לך אותו. בחיבה "חני"

חני יקרה, גם אותי מרגש מאד לפגוש אותך שוב, אחרי שנים. אני זוכרת אותך היטב (איך אפשר שלא???) וזוכרת אפילו את התיאורים שלך, על ההתנהלות הלא פשוטה בכלל עם שלושה קטנטנים (נדמה לי שאז היו כבר שלושה, נכון?) למרבה הצער, דווקא את השיר שכתבת איני זוכרת, ואת מוזמנת לכתוב אותו גם כאן, אם תרצי. זה בטח יהיה מעניין לראות מה קרה לו, לשיר, לאחר עוד שלושה ילדים... את מוזמנת להמשיך להגיע אל הפורום שלנו, שהוא הרבה יותר רגוע ונינוח מהפורום ההוא, ולשתף בחוויותייך כאם לשישה. אין לי ספק שנוכל ליהנות ממך גם כאן, ואולי גם לתרום לך - קובי ואני - במיטב יכולתנו. ברוכה הבאה!!! ליאת

שלום רב בגן של בני בן הכמעט שלוש יש גישה שאם ילד בוכה סתם מתעלמים מהבכי שלו. או אם ילד חוטף משהו לילד אחר וכועסים עליו על כך והילד החוטף בוכה בגלל שכעסו עליו מתעלמים מהבכי. שאלתי היא האם גישה זו נכונה/ בריאה.. תודה

שלום אדם, אני מניח שצוות הגן נוקט בעמדה כזו כדי להעביר מסר התנהגותי שמעודד שימוש במילים ולא בהתנהגות כמו בכי. באשר להאם הגישה הזו נכונה או לא, אני לא חושב שיש תשובה על זה. זה מאוד תלוי בהעדפות של ההורים ובתפיסת עולמם החינוכית התפתחותית. לתפיסתי, באופן כללי אני חושב שהיא נכונה, כל עוד היא מופעלת עם שיקול דעת והצבת אתגרים מידתיים בהתאם לבשלות ולצרכים של הילדים. בגישה שכזו מועבר לילד מסר שהבכי שלו הוא לגיטימי (אין מאמץ להעלים אותו מהר), שיש קשר בין התנהגות לתוצאה, ושכדי לבטא את עצמו עליו לעשות שימוש במילים. זו רק דעתי, חשוב שאתם תחליטו מה מתאים לכם. קובי

לפני כשבועיים בננו בן שנה ועשרה חודשים התחיל להיכנס למצב שדומה ללחץ בעת החלפות טיטול. הוא בוכה מאוד לפעמים באופן היסטרי, מתהפך לצד השני (על הבטן) ורק כך מוכן שינקו אותו. זה התחיל כך פתאום, לא עובר וגם לא נראה שהמצב הזה משתפר ונרגע. לפני כן, לא היה נהנה במיוחד מזמן ההחלפות אך בהחלט היה רגוע הרבה יותר ומאפשר. איך אפשר להבין את המצב הזה (בהחלט לא נראה שמדובר בכאב פיזי) ומה אפשר לעשות? אנו לא מכריחים אותו להפוך לצד השני אלא מנסים להסתדר לנקות לו בדרך שנוח לו על אף שזה קשה ומסורבל ושומרים על רוגע ודיבור רך. במעון הבנתי שהמטפלת רק כשיש קקי מכריחה אותו לשכב... בגלל הזמן המתמשך למצב הזה, אנו דואגים... תודה

שלום אפרת, לרוב מצבים שכאלה הם זמניים וחולפים. מספיקה חוויה אחת לא נעימה (לא בהכרח משהו רציני, מספיק כאב פנימי, עצירות, צריבה קלה וכד') כדי ליצור מצב שכזה, וכמה חוויות טובות כדי לעבור את זה. לעיתים, תגובות כאלו מופיעות גם ללא סיבה ברורה. אני מציע לנסות ולהסיח את דעתו בזמן החלפת הטיטול, לתת לו להחזיק צעצוע ביד, לשיר לו שיר או כל דבר אחר שיסיח את דעתו מההחלפה עצמה וייתן אווירה רגועה יותר. את יכולה גם לנסות תימלול של סדר הפעןלןת תוך כדי הביצוע שלהם. חשוב להכין את הכל מראש, כדי לקצר את זמן ההחתלה, ולמצוא זמן נכון שהוא אינו רעב, עצבני או בעיצומו של משחק. הכי חשוב, לשדר רוגע ולא להקרין לחץ שרק יכול להגביר את עוצמת ההתנגדות שלו. בהצלחה קובי

גבי שלום, אני יועץ בתיכון. רגע לפני סגירת תעודות. ועלו שאלות מאוד קשות סביב התעודות: לדו' תלמידה שהפריעה רבות למהלך השיעורים, וחושבת שהמורות נגדה בלי יכולת להבין מה החלק שלה בסיפור, כל המורות רשמו לה שהיא תלמידה טובה אך עליה להפחית מדיבורים בשיעור. האם נראה לך בסדר? האם את חושבת שזה לטאטא בעיות מתחת לשטיח? האם את חושבת שצריך לכתוב הערות קשות יותר כמו לא מתפקדת בשיעורים/מפריעה למהלך התקין שלהם? או להוסיף מכתב בנוסף לתעודה ששם יצוינו הבעיות הרגשיות שלה ומה עליה לעשות? האם נכון להתיחס לחלק הרגשי של הבנות? האם צריך לשקף במאה אחוז את ההתנהלות של כל אחת אפילו שהתעודה תהיה קשה מאוד שלא מתפקדת/לומדת וכו'? מה את מציעה לעשות? אשמח לתשובה מהירה ככל האפשר, תודה!

דניאל שלום, אני חושבת שהנוהג הקיים שהוא להתייחס להשגים הלימודיים של התלמידה ולהוסיף במידת הצורך הערה על אופן תפקודה כנהוג( כמו מפטפטת בשיעורים, או לא מקפידה על הכנת שיעורי בית)הוא נכון. אם הצוות מוטרד לגבי תפקודן של חלק מהבנות אני מציעה לקיים עימן ועם הוריהן שיחה ולדון בסוגיות שמטרידות את הצוות ושעולות בבית הספר. ככלל מסרים קשים גורמים תחושת יאוש והרגשה שלא ניתן לשנות את המצב והרי זה המסר שהצוות רוצה להעביר לנערות. בהצלחה ית בתפקודה קיש צורך להעביר לנערה ולהוריה שקיימת בעיה התנהגותית או אחרת בתפקודה יש להעביר את הדאגה שלכם מתפקודה דרך קיים מפגש אתה חושב שיש צורך להעביר לנערה ולהוריה שקיימת בעיה מסוימת לא ניתן להערכתי להעיבר לא ניתן דרך העברת מסרים בתעודה להעביר לנערה ולהוריה את ההתרשמות מכך שיש לה קשיים רגשיים/ התנהגותיים ושעליה לטפל בהםה בברור שאותה נערה לא תתיחס אם באיני חושבת שניתן דרך התעודה להעביר מסרים מורכבים שקשורים לבעיות

שלום. אני אמא לתאומים בני 3 וחצי עוד מעט אשר מסרבים לעשות קיבה בשירותים או בסיר. מבחינת פיפי הם עושים בשירותים עם מידי פעם פספוסים במכנסיים כי הם עסוקים במשחק. יש לי בעיה מאוד קשה עם עניין הקיבה כי הם מודעים שצריך לעשות בשירותים אבל עושים במכנסיים ניסיתי לברר איתם אם משהו מפחיד או מציק להם אבל אני לא חושבת שזאת הבעיה, כשנשאלת השאלה למה הם לא עושים בשירותים אני מקבלת תשובה ככה. אציין שהם נולדו פגים אבל התפתחו די יפה לגילם. אני במצב ממש נואד ונורא מתסכל אותי. ניסיתי דרכים כמומפרסים והפתעות וזה עובד לזמן קצר וגם לא ממש. אני חסרת אונים כי זה מצב שקוראים לי כל יום להחליף בגן. ויותר מזה כשהם עושים זה לא מפריע להם להמשיך במשחק או כל דבר אחר. הם לא מודיעים לי שהם עשו. אני נואשת אבקש את עזרתך תודההה

שלום מאיה, בניגוד לשליטה בפיפי, אז הילד צריך ללמוד לעצור ולהתאפק, בקקי הילד צריך ללמוד לשחרר. יש הרבה עניינים הקשורים בזה כמו חרדה, שליטה, ניקיון וכד' (יש הרבה חומר ברשת ואני ממליץ לך לקרוא). לכן הגמילה מפיפי ומקקי לא תמיד מתקדמים באותו אופן. אני חושב שמה שיכול לעזור לכם זה תהליך הדרגתי הקניית הרגלים. כלומר, יצירת זמנים קבועים בהם כל אחד יושב מספר דקות על האסלה או סיר ומנסה לעשות את צרכיו. אפשר לקחת צעצוע אתכם, לקרוא ספר, או לקשט את האזור, להפוך את העניין למשהו לא כבד, עד כמה שניתן לא מלחיץ. לאחר שישב כמה דקות, חזקי אותי על עצם הישיבה ללא קשר לאם הייתה או לא הייתה יציאה. הרעיון הוא לא להפעיל עליהם לחץ, לא להיכנס למאבקי שליטה, ומצד שני להקנות הרגלים מסודרים של עשיית צרכים והעברת מסר שקקי עושים באסלה או בסיר. אם הדבר אפשרי, נסי לדבר עם צוות הגן ובקשי מהם לתזכר ואף לקחת אותם לשירותים מידי פעם. זה שלב שמלווה בהרבה חוסר נוחות, אבל עם הכנסת הרוטינה והפנמת ההרגלים הוא יחלוף. בהצלחה קובי

ליאת שלום, בתי בת ארבע, הולכת לגן טרום חובה. שמתי לב לשני דברים שדי מדאיגים אותי. האחד, כשהיא נכנסת לגן ואני שרה למשל, היא אומרת לי "אמא שקט, שלא יישמעו אותך", או תליתי את התיק שלה בגן אז בלחש ובסוד היא מסבירה לי שיש להניח את התיק על הרצפה. יש לה מין חשש כזה, שהילדים יצחקו עליה על כל מיני דברים, והיא רק בת ארבע!?!..זה טבעי הדבר הזה? (לציין שהיא ילדה חייכנית עם אנרגיות בלתי נתפסות, יודעת להשתטות, והתחושה שלי שיש לה חשש גדול שמישהו יצחק עליה על משהו..) הדבר השני הוא, היום הייתי עדה למשהו שמכביד על ליבי. היא נכנסה לגן ונעמדה מול אחת הילדות (כנראה כדי לבדוק אם היא מוכנה לשחק איתה) והילדה, אמרה לה, "היום אני לא חברה שלך, יש לי חברים אחרים" והלכה. בתי בלי לחשוב פעמיים, רדפה אחריה ואמרה לה: " אז מה, אז גם אני רוצה"..אך הילדה נכנסה לחדר המשחקים בגן, ובתי נעצרה ולא המשיכה אחריה. היה משהו נואש באיך שבתי רדפה אחרי הילדה, במין לחץ כזה של "חכי, קחי אותי איתך". הרושם שלי הוא, שבתי חסרת בטחון והיא צריכה חברה בגן כדי להרגיש את הבטחון הזה. אני גם יודעת שהיא שואלת כ-ל הזמן את הילדים בגן, "את חברה שלי"?, "אתה חבר שלי"?ואולי הם למדו לנצל את זה. כמו כן, יכול להיות שאני מגזימה בדאגה שלי, אך היא רק בת ארבע. מה יהיה בעתיד? היא תהיה ילדה שתצטרך חיזוקים מהסביבה, כל הזמן? האם יש דרך להסביר לה, שהיא יכולה גם להסתדר לבד? איך אכניס בה את הבטחון העצמי הזה? תודה רבה על כל עצה.

שלום שירה, בתך נמצאת בשלב התפתחותי בו היא מפתחת מודעות חברתית, סופגת נורמות חברתיות ומתרגלת אותן. כמו כל תהליך של למידה, בתחילת התהליך היא עושה שימוש בהכללה ולאט לאט מבינה את הדקויות השונות ומבצעת הבחנה בין המצבים השונים והתגובות ה"נורמטיביות". הרצון להיות חלק מ.., חשש מביקורת בקבוצת השווים וכד' הם חלק אינטגרלי בתהליך. ביטחון עצמי יכול לסייע ולהקל בתהליך הזה. הדרך לחזק אותו עוברת דרך חוויות ואינטראקציות ופחות דרך משפטים שההורה אומר או לא אומר לילד. ביטחון עצמי הוא היכולת לומר לעצמנו, בין השאר, דברים כמו "אני חזק, אני כשיר, אני מסוגל, אני יכול, אני מצליח, אני אהוב, אני מוצלח". כדי שילד יוכל לחשוב על עצמו במונחים כאלה (או קרובים לאלה), עליו להתנסות ולפעול, ולהשיג מידה של שליטה ויכולת בסביבתו. באווירה של פינוק-יתר, למשל, הילד פחות מתמודד, פחות עושה דברים בעצמו, ולפיכך יש לו פחות הזדמנויות לקשר בין כישוריו לבין תוצאות התנהגותו. בסביבה ביקורתית ההילד מפתח חשש מכישלון, שיתוק ורגישות ייתר לסביבה. לכן, הדרך הטובה לחזק את בטחונה העצמי, משלבת - לדעתי - בין הרבה תשומת לב, השקעה, אהבה והתפעלות, לבין הצבת אתגרים, הצבת גבולות, דרישות וציפיות בתיאום עם יכולותיה. נסי לשים לב לגילויים של אסרטיביות, החלטיות וביטחון מצידה, ועודדי אותם כל עוד אינם מתנגשים עם כללי ההתנהגות בבית. עודדו את העצמאות שלה, וכבדו את דעתה גם אם אתם לא לגמראי מסכימים איתה. ככל שהיא תתגרל זאת יותר, כך היא תהיה בטוחה יותר ביכולותיה. בברכה, קובי

ערב טוב אשמח לדעת איך עלי להגיב כשבתנו הבכורה(בת שלוש וחצי) מבקשת להיות איתי בלי אחותה הקטנה (בת שנה וחצי). היא מבטאת את רצונה במשפטים כמו "בלי יעל / תורידי את יעל / אני בכלל לא על הידיים שלך / עכשיו רק איתי, בלי יעל", וכדומה. עלי לציין כי היחסים בין הבנות מעולים, וגם אנחנו, ההורים, דואגים להיות ולבלות גם עם כל אחת מהן בנפרד. אך ברור שלא מעט זמן אני מבלה אם שתיהן ביחד, ולא ברור לי מה בדיוק להגיד לה כשהיא מבקשת לדוגמה, לשבת עלי או לידי "בלי יעל". האם ואיך להתייחס מילולית ל"בלי" הזה? בנוסף, פעם בשבוע אני מקפידה לאסוף את ההבכורה בלי הקטנה, והיא ממש שמחה בימים אלה "היום את באת בלי יעל!" וכדומה. האם ואיך להגיב לביטוי שמחה אלה? להתעלם? להתייחס? אשמח להמלצה לתגובה המילולית / ההתנהגותית המומלצת לדרישות ה"בלי" ולביטוי השמחה שתיארתי לעיל. תודה רבה

שלום מיכל, בבקשתה להיות "בלי", בתך מבטאת את הרצון שלה לתשומת לב, מבטאת חלק מהמשבר הטבעי של האחות הבכורה עם התפתחותה של אחותה הצעירה. אם בשלב הראשון היא נאלצה להתמודד עם חלוקת הזמן שלכם בעקבות הדרישות והעומס בטיפול בתינוקת, ככל שאחותה מתפתחת מנטלית ומוטורית כך היא "פולשת" לעוד טריטוריות שעד עכשיו היו שמורות רק לה. לתפיסתי, המענה לבקשה הזו צריך להינתן באופן שיגרתי, על ידי תשומת לב וזמן איכות משותף שלכם איתה (כפי שאתם כבר עושים). כשהדבר אינו אפשרי, אני חושב שלא צריך להיכנס לדיון ארוך איתה, אלה לגייס אותה לפעילות משותפת שלכם עם שתיהן. כדי למתן את התופעות הטבעיות של קנאה ומאבק על מקום, חשוב לשמור כמה כללים בסיסיים כמו הימנעות מהשוואות בין הבנות, חלוקת קשב מאוזנת (עד כמה שמתאפשר), הימנעות ממשפטים כמו "את האחות הגדולה אז תוותרי.." וכו'. קובי

הי ליאת, טוב לבקר כאן שוב. יש לנו שאלה לגבי בתנו הבכורה, בת 7 וחצי. בחודשים האחרונים מגלה סקרנות לגבי עניינים שקשורים למין. למשל שאלה את בעלי איך נוצרים ילדים. בעלי הסביר לה שיש לגבר חומר שנקרא זרע וגבר שאוהב את האשה מכניס אותו לבטן האשה והזרע מתפתח לעובר וכו וכו. מאז, הקטנה קוראת לזה "גרעין"..פעם שאלנו את שתי הבנות (השניה בת 4 וחצי) מה אתן חושבות איפה היתה הילדה הצעירה אם לא היינו יולדים אותה? אמרה הגדולה "אה אני יודעת היא היתה נשארת בבולבול של אבא".. מאז פעם בכמה זמן שואלת את אבא "אבא אתה ואמא מתנשקים? אבא עונה לה שכן כי אנחנו אוהבים.. אותי היא שאלה אתמול- אמא אבא רואה לך את הציצי? אמרתי לה שכן כי הוא בן הזוג שלי והיא המשיכה מה ואת הטוסיק הוא רואה לך? הייתי מעט מובכת כי חשתי שאני צריכה להתארגן על תשובה ולא "על הדרך" ואמרתי לה שאני אסביר לה.. שאלתי היא מצד אחד אם היא שואלת סימן שאולי היא מוכנה להסברים.. מצד שני מאחר וזה מפגש ראשון שלי עם הנושא הא בגיל הזה צריך ליזום שיחה ולהסביר לה הכל? אם כן איך מסבירים מבלי שאחוש כי אני חושפת את עצמי בפני ילדה צעירה? אני לא יודעת.. אנא עזרתך

שלום גלית, אני לא חושב שיש דרך אחת נכונה לדבר עם בתך על הנושא. לדעתי, חשוב לדבר איתה בצורה פתוחה וטבעית מתוך העברת מסר שמין מהווה חלק ממערכת יחסים הדדית, רגשית ובוגרת. בימנו ילדים נחשפים וקולטים רמזים מיניים ישירים ועקיפים בכל מיני דרכים, אני מניח שמכאן מגיעות השאלות הממוקדות שלה. אחד הכלים שיכולים לעזור לך להפיג את המתח או החשש, הוא הבנה שלכם את המסר שאתם רוצים להעביר לה. נסו לשמור את המסר בגבולות ההבנה שלה ומבלי להיכנס לפרטים טכניים מידי. אני חושב שהתחלת בכיוון נכון, הסבר על זרע וביצית, על רחם וכו'. בנוסף, הסבר על פרטיות הגוף שלה והחשיבות בכיבוד פרטיותו של האחר. למרות המבוכה הטבעית, אני מאמין שההורים הם הערוץ הטוב ביותר דרכו יכולים הילדים לקבל אינפורמציה בנושא, שאינה מעוותת ומכילה בתוכה גם ערכים חשובים. יש ספרות ענפה ומצוינת בנושא שאני ממליץ להיעזר בה, החל מספרי הדרכה להורים וכלה בספרי ילדים. בהצלחה קובי

תודה רבה ליאת! זו בדיוק ההתלבטות שלי, האם לתסכל אותה ולדרוש ממנה או לחזק אותה ולהיות רכה איתה בגלל המסביב... אני מניחה שהתשובה היא גם וגם.... אנו נמשיך לעשות מאמץ לעודד אותה לבטא את עצמה במילים ולא בבכי. אך האם בכי הוא לא לגיטימי לגמרי בגיל הזה ורק בגלל שהבכי שלה חזק כל כך אז מצפים ממנה לא לבכות? אני מנסה לדמיין סיטואציה בגן כשילד בוכה בכי חרישי אז מאפשרים לו לבכות ולהירגע ואולי אף מנחמים אותו וכשהיא בוכה אז זה ישר מתפרש כדרמה והיסטריה ודורשים ממנה להרגע.... את מבינה למה אני מתכוונת?

עניתי לך בהודעה המקורית... להתראות ליאת

אני קוראת הרבה את העצות ונעזרת בהן והחלטתי להתייעץ בעצמי אני אמא לילדה מקסימה בת 4.5 ילדה מאוד טובה, רגישה, חכמה, בגן היא 100% בבית אנו נתקלים בסיטואציות שאני מבקשת לדעת איך עלינו להגיב היא מבקשת משהו ואנו אומרים "לא", מבקשת שוב ושוב ושוב... אנו עומדים על שלנו ברוגע ובלי כעס. לא מוותרים על מה שהחלטנו. או שהיא מבקשת משהו בצעקה או דיבור חצוף אנחנו אומרים "כשתדברי בצורה ברורה נוכל לעזור" בשתי הסיטואציות מתחיל בכי... אנו לא מתרגשים, אומרים לה שכשתרגע נשמח לעזור לה ומתעלמים, זה מתגבר ומתגבר אפילו מגיע לכך שיכולה להרביץ לנו (אומרים לה בתקיפות שלא מרביצים) כל הבית באווירה לא נעימה ומתוחה יכול לקרות אצל סבים, בחוץ, בבית - כשמגיעים הביתה היא נרגעת עם מוצץ (בחוץ לא מאפשרים מוצץ) השאלה איך לנהוג ? ושאלה נוספת - האם לחכות שתבקש בעצמה עזרה או אם יודעים שיעזור לה מוצץ או חיבוק לתת לה גם בתוך ההתקף בכי ? (אני רוצה שתלמד להרגע גם בלי מוצץ וגם שתלמד להגיד יפה מה היא צריכה)

שלום יעל, בדר"כ, ילדים מנדנדים שאינם מרפים ("חופרים" - בלשון העם), עושים זאת לאור ניסיון קודם של הצלחה. חשבי על אנשי הקזינו, שמסוגלים לשבת מול מכונות המזל שעות ארוכות, למשוך בידית שוב ושוב ולסכן את עצמם בהפסד כסף רב. הם עושים זאת רק כי פעם אחת (מספיקה פעם אחת!)זה הצליח. אני מעודדת אתכם להישאר שקטים ורגועים מול תביעות לא הגיוניות, אך גם לנסות לעזור לילדה להירגע ו"לרדת מהעץ". אין לאפשר לה בשום אופן להכות אתכם. לדבר זה לא מספיק. עליכם לפעול בנחישות ובעקביות. כאשר היא מנסה להכותכם, נסו ככל האפשר לעצור אותה פיזית, ואם היא הצליחה, התרחקו ממנה והישארו קרירים לזמן מספיק כדי שתבין את הקשר בין התנהגותה התוקפנית לבין התוצאה הבלתי רצויה. אל תחכו שתבקש בעצמה עזרה. ילדה קטנה ומתוסכלת זקוקה לנוכחות סמכותית אך מנחמת. את החיבוק אפשר להציע במקרה של אכזבה, אך לא בתגובה להתנהגות אלימה כלפיכם. המוצץ בהחלט יכול לשמש להרגעה, והיא תלמד לוותר עליו לבדה, כשישתכללו יכולותיה לווסת רגשות. אל תעמיסו עליה תסכול יתר. בהצלחה ליאת

אני לא מבינה משהו... מה זה סמכותית אך מנחמת ? את אומרת שבהתקף זעם / התחצפות / דיבור לא יפה וכו צריך להתעלם כמה שיותר כי זה נועד למשוך תשומת לב ומצד שני לנחם, לתת חיבוק, מוצץ... זה לא תשומת לב ? אני מבינה שכשאני אומרת לא זה לא, ומתמידה ברוגע כשממשיך הבכי אני מתעלמת - לעיתים עוזרת לרדת מהעץ ומציעה חלופה אלימות - בדיוק כמו שכתבת - מחזיקה, לא מאפשרת, אומרת שאסור בכי שנהייה כבר התקף זעם... מה אז ? האם נכון להתרחק או להרחיק אותה לא כעונש, פשוט כי לא נעים להתנהל ככה בבית או אצל אחרים המון תודה על הסבלנות

שלום יש לי ילדה בת 15 וילד בן 7 הם מאוד אוהבים לישון ביחד במיטה השאלה האם זה בסדר ששניהם ישנים יחד

שלום אוריה, המצב הבריא והנכון ביותר הוא שכל אחד ישן במיטתו. אם הם נהנים לישון מדי פעם יחד, אפשר להרשות זאת, כיציאה "כייפית" מהשגרה. אם את מרגישה שאצל מישהו מהם יש עיסוק יתר בעניינים מיניים, עדיף לוותר כדי לא לייצר מצבים של גריית יתר עקב הקרבה. שבוע טוב ליאת

שלום קובי, בתי בת 2.5 מתעוררת בלילה לעיתים לצרכים שונים: פיפי / מוצץ / מים. היא רוצה רק אותי. אם אבא בא, היא מיד מתחילה לבכות בצרחות ולא מוכנה שהוא ייקח אותה. אני מבינה שצריך לא להכנע, אבל מאוד קשה לי כי אני חוששת להגיד לה באופן מוחלט: עכשיו אבא כאן, אמא ישנה, אם את רוצה לעשות פיפי עם אבא בשמחה ואם לא , אז לא. אני מפחדת שיגרום לה להתאפקות יתר / הרטבה. חשוב לי להוסיף שיש לה קשר מעולה עם שנינו, ובעלי שותף פעיל ומלא בטיפול. לעיתים גם בלילה לפני שהיא הולכת לישון היא אומרת לבעלי " רק אמא תגיד לי לילה טוב, לא אבא" אשמח לעזרתך. תודה מראש :)

שלום אתי, כפי שכתבתי לפני רגע קט לימית, פעוטים בני שנתיים-שלוש נמצאים בשלב התפתחותי חשוב שבו הם מתרגלים ומשכללים התנהגויות של עצמאות,יוזמה ובחירה ("אני לבד!"). חשוב להימנע ממאבקי כוח והתעקשויות על עניינים פעוטים של מה בכך. עם זאת, כדמויות הסמכות בבית, חובה עלינו להציב את הגבול מול דרישות לא הגיוניות של הפעוט העקשן שלנו, גם במחיר בכי. כאשר את חוששת מההפגנות של בתך הפעוטה, את למעשה מעודדת אותה להמשיך בהן. אני מציעה לתרגל מצבים בהם את אינך בבית בשעת ההשכבה, כדי לתת לאביה הזדמנות למלא את מקומך ביעילות. אני מניחה שכשלא תהיי נוכחת יהיה לו (ולך) קל יותר לטפל במצב. לאחר שתתבסס יכולתו לטפל בילדה בהצלחה, תוכלו לתרגל את הנושא גם בלילה. בהצלחה ליאת

שלום רב, ביתי בת שנתיים ושלושה חודשים.ישנם דפוסים בהתנהגותה המטרידים אותיואשמח לקבלת מענה וייעוץ.חשוב לציין כי יש לה אחים תאומים בני חצי שנה. 1. בלילה לפני השינה היא מתעקשת שטקס ההשכבה יעשה על-ידי בלבד, וכאשר אביה נכנס לחדר לומר לה לילה טוב היא מתנגדת ומתחילה לבכות.אני נותנת לה חיבוק ונשיקה, מכסה אותה בשמיכה ומכבה את האור.ישנם לילות בהם היא קוראת לי כחמש פעמים לתת לה שוב חיבוק ונשיקה עד שהיא נרדמת. היא מתעוררת באמצע הלילה וקוראת לי לחיבוק-נשיקה.האם הפרידה קשה לה או שמדובר במשהו אחר? יש לציין כי זו לא מניפולציה למשוך את ההשכבה, אלא אני מרגישה שהיא ממש זקוקה לכך. דבר נוסף המטריד אותי, שהיא מתעקשת שאנשק אותה בלחי בצורה מאוד מסויימת ואם פספסתי את המיקום המדוייק היא מפנה לי שוב את הלחי ולא מרפה עד שאנשקה בדיוק כפי שהיא אוהבת. האם מדובר פה בעניין כפייתי/תחושתי? 2. לא יודעת אם להגדיר זאת כאובססיה לסדר, אבל דברים הכי קטנים חשוב לה שיהיו בדיוק בזוית ובמיקום המדוייק. למשל, ספוג רחצה באמבטיה: אם הנחתי אותו מעט עקום, היא תחזור אחרי ותיישר, סידור נעליים וכו'. האם אופייני לגילה/אובססיביות? 3. לעיתים קשה לה כאשר אנשים נוגעים בה במכוון או שלא במכוון. למשל, כאשר ילד בגן חולף על פניה ובמקרה התחכך ברגלה, בחולצתה וכו' היא ישר כועסת ועשויה אף לבכות. האם אופייני לגילה? עניין של מרחב אישי? קשור לויסות חושי? אשמח להתייחסות נקודתית לכל סעיף, אני מעט מבולבלת ולא יודעת איך להתייחס לדברים שציינתי. תודה רבה

שלום ימית, שום דבר ממה שתיארת לעיל אינו מדאיג במיוחד, בהתחשב בכך שמדובר בפעוטה בת שנתיים. בגיל הזה הפעוטים עושים את צעדיהם הראשונים לקראת עצמאות, גם במחיר של ויכוח ומאבק מול ההורה. העניינים עליהם היא מקפידה באופן כפייתי אינם חשובים כ"כ כשלעצמם, ובלבד שייעשו באופן שבו *היא* רוצה, קובעת או מחליטה. ה'קונץ' הוא, לא להיכנס למאבקים ולא להתייחס אליהם כאל פתולוגיה. אם תבינו שמדובר בשלב התפתחותי חשוב, ותבחרו את המלחמות בקפידה (וותרו על מה שלא מוכרחים לריב עליו), השלב הזה ייפתר בשלום, והיחסים הטובים יישמרו. הניחו לה 'לקבוע' בעניינים שאינם עקרוניים (איך יונח הספוג במקלחת), והתעקשו רק על הכללים שחשובים לצורך חינוך והסתגלות טובה. לגבי שאלתך השלישית - קשה לתת אבחנה על סמך התיאור הזה. אם את חושדת בבעיות וויסות, מוטב להתייעץ עם מרפאה בעיסוק. שבוע טוב ליאת

ביתי בת ה4 היא ילדה מוכשרת וחכמה מאוד, הרבה מעבר לממוצע... היא חברותית, מצחיקה ואינטלגנטית, ובאופן כללי היינו יכולים לרוות ממנה רק נחת, אלמלא ההתנהגויות המוזרות שהיא מפגינה מידי פעם, ואפרט: 1. היא עסוקה הרבה באוננות,(היא יכולה להפסיק פתאום באמצע משחק/ציור וכדו... וללכת לפינה שקטה ולאונן... זה קורה די הרבה בזמן האחרון, ולעיתים אפילו כמה פעמים ביום) 2.היא מכניסה כל דבר לפה- לעיתים אפילו דברים מסוכנים כמו גולות, הכל עובר אצלה דרך הפה, וחרף האזהרות שזה מסוכן ואפשר להחנק מזה וכו... היא כאילו מצפצפת (למרות שהיא ילדה ממושמעת בדרך כלל...) 3. אני לא יודעת אם זה קשור או לא-אבל היא אוהבת רק אוכל חריף, או עם טעם חזק מאוד, ממתקים לא כ"כ מדברים אליה... לא הייתי חושבת שמדובר בבעיה אם לא היו הבעיות הקודמות שכתבתי לך עליהן, אבל אולי 3 הדברים הללו מעידים על בעיה אחת?אני לא יודעת ואני ממש ממש מודאגת, אז אודה לך מאוד אם תשיבי לי מהר על שאלתי.... נ.ב: הילדה לא עברה טראומה כלשהיא, ההתנהגויות הללו קיימות כבר הרבה זמן, ומאז שהיא הייתה ממש קטנה(בת שנה) שמתי לב לכך שהיא אוהבת לאכול אוכל בטעמים עזים במיוחד, וכן שהיא נוגעת בעצמה יותר מידי אבל חשבתי שזה יעבור....)

שלום רב, אוננות היא תופעה נורמלית ונפוצה בילדות, ואין בה כדי לגרוע מחוויית הנחת שלכם מילדתכם. לעתים, האוננות הופכת דרך לפריקת מתח, וכיוון מחשבה זה מתחזק כשהאוננות מתגברת וגוזלת נתח גדל והולך מסדר היום של הילד. אם ידועים לך גורמי דחק אפשריים בחייה של בתך, פעלי להפחתתם. לגבי שתי התופעות הנוספות שפרטת, אני מציעה להתייעץ עם מרפאה בעיסוק, ולבחון האם קיימת תת-תחושיות, בה ניתן לטפל בהצלחה. עד אז, הדקי את ההשגחה שלך, ומנעי אפשרות לפגיעה/אסון עקב בליעת חפצים מסוכנים לבריאות. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת 2.3 שנים, כיום במסגרת משפחתון פרטי. בספטמבר עתידה להיות בת שנתיים ועשרה חודשים, אני מתלבטת האם היא מתאימה להשתלבות בגן עירוני. יחד עם זאת, ברור לי כי עדיין מוקדם מעט לקבוע. ברצוני לשאול האם ישנו גוף/מומחה/איש מקצוע פרטי/ציבורי שיכול לסייע/לייעץ/לאבחן בעניין זה. תודה

ימית שלום, ראשית אני מציעה לך לבדוק מאיזה גיל מקבלים ילדים בגן עירוני, יתכן כי בתך תהיה מתחת לסף הקליטה לגן או שתהיה הכי צעירה בגן. חשוב גם לבדוק מהו טווח הגילאים של ילדי הגן והאם יהיו מספיק ילדים שקרובים אליה בגיל. כדאי גם לברר כמה ילדים יש בכל גן וגם מה היחס בין מספר הילדים לאנשי הצוות בגן גננת וסייעות. בהתאם למידע שתקבלי תוכלי לשקול מהי המסגרת שהכי תתאים לבתך. אם את בכל זאת מרגישה צורך לקבל ייעוץ בנושא אני מציעה לך לפנות למחלקת גני הילדים בעירייה באיזור מגוריך או לפנות ליועצת חינוכית שעוסקת בגיל הרך. בהצלחה

הי ליאת, התגלה לאמא שלי סרטן השד לפני שבוע. כל המשפחה יודעת על זה, חוץ מאח שלי הקטן שהוא בן 15. אמא שלי מתנגדת נחרצות לספר לו. הוא מאוד קשור אליה והיא מפחדת שבגלל שהוא בגיל הזה, אז הוא לא ידע איך להתמודד ויתפרצו לו הפרעות נפשיות. היא פשוט לא מוכנה בשום אופן. היא צריכה להתחיל עכשיו מספר חודשים של כימותרפיה וכמובן שינשור לה השיער, היא החליטה לשים פאה וככה הוא גם לא יראה כלום. היא כן אומרת שהיא תספר לו כשהיא תעבור את הניתוח, ותגיד שהיא צריכה לעבור משו קטן. כמובן שאני מבינה את הפחד שלה אבל אני לא בעד ההסתרות, זה אם כבר גורם לפחד יותר גדול.. אשמח לדעת מה דעתך.. תודה רבה

שלום רעות, אני מסכימה איתך מאד, ומשוכנעת שלסודות יש פוטנציאל מזיק. אמך ניצבת בפני אתגר לא פשוט, וחבל שתעמיס על עצמה גם את משאם של הסוד וההסתרה. בדומה, גם אחיך הצעיר יחוש בהכרח שמשהו קורה לאמא, והירידה למחתרת עלולה להחריף את דאגתו. קשה לי להאמין שאפשר להסתיר את המאבק במחלת הסרטן, ולטעמי אין בכך צורך. כיום אנשים רבים מחלימים מהסרטן באופן מלא, וזה קורה לא מעט בזכות מעגלי התמיכה המשפחתיים וההתגייסות המשותפת כנגד האויב המשותף. אני ממליצה לשתף את אחיך בכל הפרטים, להביע אמונה מלאה בכוחה של אמא להתגבר, ולאפשר לו לקחת חלק פעיל במאמץ המשפחתי במלחמה בסרטן. שולחת כוחות, תקווה וכוח, ואיחולים להחלמה מלאה ומהירה. ליאת

שלום קובefeקכר, בתי בת שנתיים וחצי, גמולה כבר שבעה חודשים. הגמילה עברה נהדר, גם יום וגם לילה. היא שולטת ובלילה אף מתעוררת לפיפי במידה ויש. בחודשים האחרונים אני מרגישה שהיא מתאפקת יותר מדי אחה"צ ( בגן התופעה לא מופיעה ). אחה"צ כשהיא בבית / במשחק עם חברים נראה שהיא ממש שומרת את הפיפי ולא הולכת לשירותים "כאילו כדי לא להפסיד" את המשחק. היא מגיעה למצבים שהיא ממש רוקדת וקופצת כדי שלא יברח לה. לפעמים יש לה טקטיקה שהיא משחררת ממש מעט , כמה טיפות כדי שיעזור לה למשוך עוד קצת זמן עד שתצטרך ללכת לשירותים. בהתחלה ניסיתי להגיד לה - "יש לך פיפי, בואי איתי לשירותים" / לשכנע אותה להתפנות, ניסיתי להציע לה ללכת ביחד. לאחרונה אני מנסה דווקא לשחרר ולא להגיד לה. אבל נורא קשר לי לראות אותה ככה מתאפקת.... מה לדעתך עלי לעשות?

שלום אפרת, השליטה בשלפוחית השתן קשורה ליכולת להבחין באיתות שלה, לכווץ את שרירי הסגור עד שמגיעים לאסלה או לסיר, ורק אז לשחרר ולעשות פיפי. ילדים צעירים, במיוחד כאלה שעדיין קרובים לתהליך הגמילה, עלולים להתקשות בפיצול הקשב שלהם: בזמן שהם מרוכזים בדבר אחד, הם לא מבחינים באיתותי השלפוחית, אלא כשכבר מאוחר מדי. בשלב זה, אפשר לעזור לה להגיע בזמן לשירותים, כדי לחסוך ממנה את הפספוס ואת המבוכה הכרוכה בו. אל דאגה, ככל שתגדל תשתפר יכולתה להעריך נכונה את יכולתה להתאפק. בברכה ליאת

הבן שלי בן שבע וחצי שמתי לב בשנה האחרונה שהוא צריך לחזור על פעולות מספר פעמים למשל לסגור ולפתוח את הדלת של האוטו פעמיים שלוש להדליק ולכבות את האור ואתמול במקלחת שמתי לב שהוא סיים להתקלח התחיל להתנגב ושוב פתח וסגר את המים כששאלתי אותו למה הוא עושה ככה הוא אמר שיש לו חוטים בראש לא הבנתי למה התכוון חייבת לציין שגם הסבתא שלא מתנהגת ככה מה לעשות? האם זה בצביעה על בעיות בעתיד?

שלום אדווה, מה שאת מתארת יכול להתאים לסימפטומים של הפרעה טורדנית כפייתית, אשר בהחלט יש לה גם מרכיב גנטי. מדובר למעשה בסוג של הפרעת חרדה, הניתנת לטיפול בשילוב של פסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית ותרופות נוגדות חרדה. פני לפסיכולוג ילדים קליני להתייעצות. מאחר שהפרעה זו יכולה להתמיד אף אל שנות הבגרות, מוטב לטפל בה לפני שהיא מתבססת כאורח חיים. בהצלחה ליאת