פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ליאת, תודה רבה על תשובתך. אני מתחברת מאוד לגישתך, וזה מה שאנו מנסים לעשות בבית - לטפל בדברים שהם מתחת לפני השטח (הצורך בתשומת הלב, דרכים חלופיות להבעת הכעס, וכו'), וזה תוך עידוד והדגמת הבעת רגשות בדרכים מקובלות יותר (את כועסת? את עייפה? כשאני כועסת, אני אומרת... כשאני עייפה, אני הולכת לנוח, וכדומה). אך שאלתי היא לגבי הרגע הספציפי הזה שבו נאמרים הדברים של בתנו: בזמן הארוחה המשפחתית או בזמן כניסת ההורה לגן - כששומעים "אתה קקה! לך מפה קקה!" - מהי התגובה המיידית? לא להתייחס בכלל לצורה אלא רק לכוונה? פתיחת שיחה לגבי "מה מפריע לך? על מה את כועסת" וכו'? תוכלי לתת דוגמה? שוב תודה טלי

שלום טלי, באופן כללי, כשילד מדבר אל הוריו בלשון שאינה מכבדת, מחוצפת או מעליבה, אני ממליצה להורה להישען על התגובה הטבעית (ממש כפי שהיית עושה לו אדם אחר היה מתנהג כך כלפייך) - התרחקות מנטלית המשדרת לילד מסר ברור: כשאתה מדבר אלי ככה אני לא חבר שלך. אני מתרחק, אני קריר, אני פגוע. כמובן שלא נוכל להשאיר את הילד בגן או לסלקו מהשולחן (לפחות לא בגיל 3-4), אך נוכל לפעול טכנית, ללא כל השתדלות לרצותו, כדי שיבין שלהתנהגותו יש תוצאה מיידית ובלתי רצויה מבחינתו. אם להיות יותר ספציפיים, כשאת מגיעה לגן לאסוף אותה, ובתגובה לחיוך שלך היא אומרת "את קקה!", נסי לא להגיב, קחי אותה בשתיקה אל האוטו, והישארי שקטה ומאופקת עד הבית. לא תמיד אנחנו מודעים למערך התגמולים שאנו יוצרים, ולכן לפעמים אי-תגובה היא התגובה הנכונה. האמת, שאשמח מאד לשמוע איך הולך, אם יהיה לך כוח וחשק. בהצלחה ליאת

בני בן כמעט 7, בכיתה א', ילד שמח, צוחק ומצחיק, טוב לב,המורה כתבה לו שהוא אהוב על כולם, אך מאז ומתמיד היה מופנם ברגשותיו- כשהוא נעלב ממישהו, הוא מסתגר בתוך עצמו, מתרחק ומסרב לדבר או לעשות משהו. כך, למשל, התיישב לאכול ארוחת צהריים במועדונית ביה"ס ליד אחד הילדים, אותו ילד ביקש ממנו שיביא לו מים, בני כזה ילד טוב שהלך להביא לו מים, כשחזר, ילד אחר התיישב במקומו, בני פנה לאחראית ואמר לה שהוא ישב שם קודם, אך היא אמרה לו שימצא מקום אחר לשבת. בני הלך לפינה, התרחק ואף לא אכל. לי נראה כי זה גנטי משום שגם אני הייתי ועדיין מופנמת ברגשותיי. אך אני מבקשת לדעת כיצד בכל זאת אוכל לעזור לו ולהקל עליו?

שלום איה, מופנמות היא תכונת אישיות מולדת, הקשורה להתנהגות מאופקת, נטייה לעיסוק והתבוננות פנימה, אי נוחות או קושי בנסיבות חברתיות רבות משתתפים, וקושי לביטוי עצמי או להפגנת רגשות בנוכחותם של אנשים אחרים. אדם מופנם יעדיף פעילויות שאינן קשורות בנוכחותם של אחרים, אך יכול להיות חבר טוב ופעיל בקבוצת אנשים קטנה בה הוא מרגיש בטוח. ההתנהגות שאת מתארת כאן לא נראית כמו ביטוי של מופנמות, אלא דווקא של מה שפסיכולוגים מכנים "פאסיב-אגרסיב" (תוקפנות פסיבית). כלומר, הילד נמנע מביטוי ישיר של הכעס, ומפגין אותו בדרך של התכנסות מופגנת ושביתת אוכל. אחת הסיבות האפשריות להתנהגות כזו (וכאן גם הרמז לאיך אפשר לעזור), זו התחושה של הילד שביטויי הכעס שלו אינם מתקבלים בצורה טובה ע"י המבוגרים. תחשבי, למשל, על ילד שבכל פעם שהוא עצוב או כועס, הוא חש בחוסר שביעות רצון (עצב, עלבון או אפילו כעס נגדי) מצד הוריו. ילד כזה עלול להפוך ל"פאסיב-אגרסיב", ולבטא את כעסו בדרך עקיפה. כרגע, אני מציעה - לפחות בבית - לעודד אותו להרגיש ולבטא את כל קשת הרגשות, מבלי לשפוט או לבקר אותו על כך. כשאת רואה שהוא כועס, עזרי לו לזהות זאת ("זה בטח ממש ממש הכעיס אותך. אתה צודק. זה ממש מעצבן כשתופסים לך את המקום"), ולחשוב על דרך טובה לתקשר זאת לסביבה, כולל לדרוש באסרטיביות (תקיפות! לא תוקפנות!) את מה שמגיע לו. נסי לבחון באומץ את תגובותיכם בבית לגילויי הכעס והעצבנות שלו, ולבחון האם יש בהן משהו שגורם לו להעדיף "להחזיק בבטן". אם את מזהה תגובות כאלה, נסי להילחם בהן, כדי לעזור לו להישאר אותנטי בתגובותיו הרגשיות. בהצלחה ליאת

תודה רבה! נעדכן אותך על ההתקדמות (:

תודה לתגובתך, אך אינני חושבת שהההתנהגות שלו היא פאסיב אגרסיב מכיוון שהוא לא עושה זאת במופגן, להיפך, הוא הולך לצד בשקט ומתכנס בעצמו, לעיתים אף יכול להיחבא מהעין במקום שלא יראו אותו וכאן אני חוששת כי זה מסוכן. ייעצת ללמד אותו לדרוש את המגיע לו באסרטיביות- כיצד? מה עליו בדיוק לעשות או לומר לאותו ילד שלקח לו את המקום?

שלום, רציתי לדעת מה נהוג בטיפול במתבגרים בגילאי 18-19? הם כבר בגירים ולכן אין חובה על עירוב ההורים, אך האם נהוג לשלב את ההורים בטיפול בכל זאת? האם יש מקום לבקש זאת מהמטפל? תודה רבה, ורד.

שלום ורד, עפ"י החוק היבש, כפי שציינת, הטיפול באדם בגיר אינו מחייב מעורבותו של אדם נוסף. עם זאת, כיום, מתבגרים בגיל זה עדיין נמצאים בחזקת הוריהם, שעפ"י רוב גם משלמים על הטיפול/מסיעים אליו/יוזמים אותו. אישית, אני נוטה בסיטואציה כזו להתייחס אל ההורים כאל בני ברית של הטיפול, ולהשאירם בתמונה, לפחות ברמת הידיעה השטחית, ובהסכמת המטופל. לעיתים, הסוגיה הטיפולית שעל הפרק קשורה ליחסים שבין ההורים לבין המתבגר, לקשיים בנפרדות, קשיים בתקשורת או לנסיבות קונפליקטואליות אחרות. במקרה כזה, מוטב להשאיר את ההורים מחוץ לתהליך עצמו. מטפל הגון יוכל להסביר זאת להורים בדרך שתאפשר להם לסגת מבלי לחוש עלבון, השפלה או תבוסה. לכן, תשובתי לך, ורד, היא שיש מקום להעלות בפני המטפל את התהייה שלך, אך להיות מוכנה ונכונה לאפשרות שתתבקשי להישאר בלתי מעורבת בשלב זה. לא קל, אני יודעת. אולי ינחם אותך לדעת שטיפול מוצלח מקדם, בסופו של דבר, את היכולת להתנהל מתוך כבוד וקבלה בחיים בכלל ובמשפחה בפרט. בברכה ליאת

שלום רב! בתי בת 3 ילדה מקסימה - עם אנרגיות בלתי נגמרות, מצחיקה, חכמה, וטובת לב. אחיה בכיתה א' לא עבר אבחון מסודר אך ככ"ה בעל הפרעות קשב וריכוז עם מרכיב היפראקטיבי משמעותי. מאז שנולדה נכנסה לבית "סוער" ואחיה תמיד היה במרכז. לא ברור מתי בדיוק זה קרה אך היא כנראה הבינה שעל מנת לזכות בתשומת לב היא צריכה ל"העלות ווליום", אנחנו מודעים לכך ומנסים לתת לה תשומת לב גם מבלי שתידרש לכך. בבית בדרך כלל מצליחים למצוא איזון אך הבעיה היא בפעוטון. היא הגדולה שם, שנה שנייה, עם ילדים צעירים ממנה ופחות "וותיקים" ולפי הגננת - היא דורשת תמיד להיות במרכז העניינים. בנוסף - מאז שנולדה הבכי שלה חזק ביותר וגם בתור תינוקת כולם עשו מה שיכלו על מנת להפסיק את הבכי הזה... כך - עוברים עליה הימים בפעוטון כאשר כל יום יש כמה אירועים שבהם היא "מנסה" "מחפשת" תשומת לב, להיות ראשונה, להיות במרכז העניינים... וכשלא מקבלת מה שרוצה פוצחת בבכי... אני חושבת שהגננת נותנת מענה נכון בסה"כ אבל לדעתי אנחנו מפספסים משהו בתמונה הגדולה ולא הטיפול הנקודתי בבכי כזה או אחר. הייתי שמחה לשמוע את דעתך על מה שתיארתי. המון המון תודה!

שלום תמר, מהתיאור שלך עולים מספר כיווני מחשבה אפשריים. האחד, יכול להיות קשור להסבר שלך, ולדפוסי הקשב שלכם, ההורים. למי מגיבים, למי מתייחסים, ממי דורשים ולמי מוותרים. הקול החזק שלה יכול להיות קשור באמת לאיזו חוויה בסיסית שלה, של "מסביב יהום הסער", והצורך להישמע בכל מחיר. אך יש לזה היבט אפשרי נוסף. אם מאז שהיא קטנה, כולם עושים הכל כדי להימנע מעוצמת הדציבלים, הילדה שלכם לומדת להשתמש בבכי הקולני כנשק או כאמצעי להפעלת הסביבה. כפי שנכתב כאן לא מזמן, זהו דפוס התנהגות המאפיין משפחות בהן יש ילד שעוצר נשימה בשעת בכי, מכחיל או מקיא. כשהבכי נתפס כמאד מסוכן, מפחיד או מטריח מדי, ההורים יעדיפו להימנע מקונפליקט או ממצבים של התנגשות רצונות, והילד גדל באשליה כי דברים תמיד יתנהלו עפ"י רצונו. אני מניחה שכדי להשתחרר מהדפוס, יהיה עליכם (ועל הגננות) להחליט שאתם מסכימים להיחשף לבכי, ומוכנים לתרגל אותה במצבי תסכול מבלי לעשות כל מאמץ להפסיקו. כשהיא תראה ששוב אינו יעיל כנשק, היא תוכל לוותר עליו. זה לא תמיד קל, אך איני מעלה בדעתי דרך טובה אחרת. הדרכת הורים קצרה יכולה לייעל את התהליך ולקצר אותו. היו חזקים! ליאת

תודה רבה ליאת! זו בדיוק ההתלבטות שלי, האם לתסכל אותה ולדרוש ממנה או לחזק אותה ולהיות רכה איתה בגלל המסביב... אני מניחה שהתשובה היא גם וגם.... אנו נמשיך לעשות מאמץ לעודד אותה לבטא את עצמה במילים ולא בבכי. אך האם בכי הוא לא לגיטימי לגמרי בגיל הזה ורק בגלל שהבכי שלה חזק כל כך אז מצפים ממנה לא לבכות? אני מנסה לדמיין סיטואציה בגן כשילד בוכה בכי חרישי אז מאפשרים לו לבכות ולהירגע ואולי אף מנחמים אותו וכשהיא בוכה אז זה ישר מתפרש כדרמה והיסטריה ודורשים ממנה להרגע.... את מבינה למה אני מתכוונת?

תמר, התביעות החינוכיות שלנו, ממש כמו התגובות שלנו כדמויות סמכות (הורים, גננות, מורים) מוטב שיונחו ע"י השכל הישר, הרציונל או ה"אני מאמין" שלנו, ולא בהתאם לגובה הדציבלים. עם זאת, כולנו בני אדם, וכולנו עלולים ליפול למלכודת שהזכרת. לכן, כאמא שלה, את יכולה לנסות לשנות את מערך התגמולים בבית, ואפילו באופן מלאכותי לנסות לתגמל או7תה דווקא על מופעים מאופקים יותר. לאחרונה נדרשתי לסוגיה דומה, כשנשאלתי ע"י אישה צעירה לקראת לידה, האם המיילדות עוזרות יותר למי שצועקת, או למי שנאנחת בשקט. כולנו רוצות להאמין שהעזרה וההתגייסות שלהן אינה תלויה במרכיבי האודיו של הסיטואציה, ועדיין - קיימת אצל מרביתנו הערכה ליכולת התאפקות וכוח עמידה. איכשהו, נדמה לי שאנשי חינוך (ממש כמו מיילדות) יודעים להבחין בין בכי של מצוקה אמיתית לבין אזעקות שווא, ולפעול בהתאם. בואי נקווה שבתך תצליח לרכוש תוך זמן קצר את היכולת לגייס עזרה לאו דווקא דרך הבכי החזק והקולני. :-) ליאת

שלום רב בתנו הבכורה בת 3.5, ולה אחות בת שנה וחודשיים. לאחרונה התרבו מקרים של תוקפנות מילולית מצד הבכורה: היא יכולה להגיד דברים נוסח "לך מפה, קקה" (בסיטואציה של איסוף מהגן, במצבי כעס, וגם ללא שום סיבה נראית לעין), "אתה קקה ופיפי", "לך מפה", ועוד. הדברים יכולים להיות מופנים גם אלינו, ההורים, וגם לילדי גן, כולל חברות טובות שלה שהיא נהנית לבלות אתן. לפעמים הדברים מלווים בצעקות. מהי התגובה המומלצת במצבים אלה? תודה רבה

שלום טלי, ילדים קטנים לומדים די מהר כי למילים מסוימות יש השפעה עצומה - כמעט מאגית - על המבוגרים בסביבה. כאשר ילד מזהה אצל המבוגר תגובה יוצאת דופן למילים מסויימות ("קקי", "פיפי", "טיפש" או "מטומטם"), הוא ממשיך לבחון זאת, ומגלה שניתן להשתמש במילים הללו כדי להשפיע על רגשותיו של הזולת. מרגע שגילו את כוחן הפוגעני של הקללות, ילדים ימשיכו לעשות בהן שימוש בשעת כעס או תסכול. לכן, אני מציעה להפסיק להיפגע או להגיב ישירות למילים הללו, ובמקום זאת - לנסות לכוון למה שנח תחת הדברים. כלומר, לנסות להבין מה הילדה מנסה לומר לך ("אני כועסת עלייך"; "אני עייפה ועצבנית"; "אני מקנאה באחותי"; "לא בא לי להתחלק עכשיו עם החברים", וכד'), ולשם לכוון את תגובותייך. חושבת שתצליחי? ליאת

שלום רב יש לי ילד מקסים בן שמנ ו-9 וישנו משהו שממש מעליב ומפריע לי ,למרות שהז נשמע קטנוני.... הילד שלי מעדיף את אבא שלו ,כאשר אביו חוזר הביתה מיום עבודה בד"כ בסביבות 8 וחצי בערב הילד מעוניין להיות רק איתו,הוא דוחף ודוחה אותי,מעוניין רק שאביו יאכיל אותו,הדבר חוזר על עצמו גם בבוקר אם כי בד"כ בעלי זה שמאכיל ומלביש לגן ואם הילד רואה אותי אז הוא מתאכזב.יש לציין שמיום היוולדו לא הנקתי ובעלי ז שהיה בד"כ קם עליו בלילות ,האם יש קשר? אותו דבר קורה בשבתות וזה ממש פוגע בי,בנוסף כשבאה הסבתא שלו (חמותי) הוא גם ממש קשור אליה ורוצה להיות רק איתי ושוב דוחה אותי,...אשמח לעצה..תודה

ליבי שלום, לפעמים ילדים מרגישים שהם זקוקים יותר לנוכחות אחד ההורים ונראה כאילו הם מעדיפים אותו אך אין זה אומר שהם לא זקוקים גם להורה השני. יתכן למשל שבנך בהיותו בן מחפש את הקשר עם אביו כדי לשחק במשחקים יותר "גבריים" כמו כדורגל או כדורסל שמחזקים את תחושת היותו בן. יתכן גם שביומיום את יותר נוכחת וזמינה ואילו אבא נמצא בבית פחות ועל כן בנך מתגעגע איליו ורוצה בקרבתו. למרות שאולי הוא לא מראה זאת ברור שגם את מאד חשובה לבנך. אני חושבת שאין לך סיבה לחוש דחוייה אלא לשמוח בקשר הטוב בין בנך לאביו. אני משוכנעת שאם תצליחי להבין את הצורך של בנך בקשר הזה גם היחס של בנך אליך ישתנה . בהצלחה

רותי שלום, בתי בת שנתיים ולאחרונה החלה להיות מודעת לצרכיה ולכן קנינו סיר וישבנון וכן כמה סיפורים בנושא. אני יודעת שהעיתוי אינו מוצלח כיוון שלאחרונה עברנו דירה ואנחנו לקראת לידה שנייה ועונת החורף ועוד שינויים רבים המגיעים עם הגיל שלה ולכן אנו משתדלים מאוד לא ללחוץ. אם היא אומרת שיש לה אנחנו שואלים אם היא רוצה לשבת בשירותים או בסיר - לרוב היא לא רוצה ואנחנו אומרים לה שזה בסדר רק אם היא רוצה היא יכולה. היו כמה םעמים שהסכימה ופעם אחת יצא לה קקי מחוץ לסיר וזה גרם לה לפניקה מאוד לא אופיינית - היא בכה דקות ארוכות ולקח זמן להרגיע אותה. אנחנו חיבנו וליטפנו ואמרנו לה שזה יפה מאוד שיוצא קקי ונתנו לה שמות של בני דודים גדולים שהיא ראתה יושבים בשירותים וכו וכו. מאז הילדה נכנסה לסוג של טרואמה וכל פעם שיש לה קקי היא נכנסת לסטרט ורוצה מיד שנחליף לה טיטול. והנורא מכל זה התגובה שלה לאמבטיה - שעד לפני כמה ימים היא ככ אהבה לעשות. בימים האחרונים זה הפך לסאגה קורעת לב שהיא בוכה ומתייפחת ולא רוצה להישאר בלי טיטול כנראה מהחשש לאבד שליטה. היא בדר"כ ילדה כזאת נינוחה אין שום דבר אחר שגורם לה לבכות ככה ולא להירגע. אני מנסה לשיר איתה שירים ולדבר על נושאים אחרים בזמן ההפשטה והיא משתנקת מבכי היסטרי וגם תוך כדי האמבטיה עד שמלבישיםפ לה חזרה את הטיטול. כיצד הדרך הנכונה ביותר להוציא אותה מהטרואמה הזאת? אני שוב אומרת שאין לי בעיה שהיא לא תיגמל עדיין. אני מבינה שזו תקופה בעייתית (גם הגננת הקבועה שלה נפצעה וכבר חודשיים לא עובדת ויקח עוד חודשיים עד שתחזור - וזו גננת מאוד דומיננטית שהיא קשורה אליה. אז כמו שאת מבינה.. תקופה מאתגרת עבורה) וכאמור, הלידה שאמורה להגיע כל יום. הבית כבר מסודר עם ציוד וכולם מדברים איתה על זה.. אני רק רוצה להוציא ממנה את הפחד הזה מהקקי ולהרגיע אותה שגם אם יברח לה הכל בסדר. תודה על זמנך נטע

שלום נטע, הניחו לנושא הגמילה לזמן מה (למרות שבגיל שנתיים קיימת כבר בשלות מלאה לכך). בזמן ההפוגה הזו, תנו לה להתעסק בחמרים כמו חימר, פלסטלינה (רצוי כהה או חומה), צבעי אצבעות או בוץ, כדרך מעודנת להתיידד עם הקקי. כשתראו שמושגת רגיעה, חזרו על התהליך בשנית, ממקום נינוח ורגוע יותר. בהצלחה ליאת

תודה ליאת. כפי שאמרתי אכן אנחנו מניחים לגמילה. באמת שאין לנו רצון להלחיץ אותה אך נותרנו עם הבעיה של הכנראה טראומה בעקבות הבריחת צואה שעכשיו גם ללא כל דיבור על גמילה, היא לא מוכנה להכנס לאמבטיה ונראה לי שזה קשור לזה שהיא לא רוצה להישאר בלי טיטול ולאבד שוב שליטה. היא בוכה ובוכה שהיא רוצה טיטול

היי נטע, אני לא חושבת שהפחד הוא מאיבוד שליטה. יש ילדים שחווים את הקקי הנופל אל הרצפה או האסלה כאל חלק הנושר מגופם. באופן טבעי, פירוש כזה מעורר חרדה עצומה, והימנעות מעשיית קקי מחוץ לחיתול. לכן, למרות גילה הצעיר, אני חושבת שצריך לעשו מאמץ הסברתי המותאם ליכולת ההבנה שלה, שישכנע אותה שהקקי הוא חלק ממערכת העיכול של הגוף ("מה שהגוף אינו צריך אחרי שאנחנו אוכלים, יוצא החוצה, וזה בריא ונכון, וכו', וכו'..."). בזמן המקלחת, גם כשהיא צורחת, הישארו רגועים וענייניים. כשהיא חשה שאתם מתוחים וחוששים (או אולי מותשים וחסרי אונים) זה בוודאי מקשה עליה להירגע. הסבירו בשקט ש"צריך להתקלח, ואנחנו כאן איתך, עוזרים לך לעשות את זה צ'יק-צ'ק, כדי שתהיי נקייה וריחנית ונהדרת". מעבר לכך, אל תכבירו במילים, וגם לא בניסיונות שידול, פיצוי או פינוק. זכרו שעמדה עניינית ושלווה היא בסופו של דבר זו שתביא רגיעה. בהצלחה ליאת

שלום רב אני רוצה להתייעץ עם משיהו לגבי דבר מה בהתנהגות של ילד בן שנה ותשע למי עלי לפנות לפסיכולוג ילדים? האם יש למישהו המלצה למטפל באזור ראשון לציון במכבי? תודה רבה

שלום מירי, הכתובת יכולה להיות רופא הילדים שלכם, שבמידת הצורך יפנה אותך הלאה. פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי גם הוא כתובת מצויינת. אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, שכן זה נוגד את מדיניות האתר. אין לי ספק שהרופא שלכם יוכל להפנותך לפסיכולוג ילדים מומלץ בעירכם. בהצלחה ליאת

שלום רב, בן שלי בן 8,5 .ילד רגיש מאוד. במקרים שרב עם חברים,של קצת בעיות ולחץ בחיים מתחיל לדבר איתי בצורה מאוד לא מכובדת והרבה לצעוק . שאני אומרת שהוא יאניש הוא לא מתרגש מזה . אני יודעת שבתוכו הוא ילד עם מלא רגש ואהבה אבל שמשהו לא בסדר אצלו הוא מוציא אלי את כל הכעס .ניסיתי גם לא להגיב וגם להגיב ברוגע אבל באסרטיביות -זה לא ממש עוזר. הוא מבין שהוא אשם בסוף ומתנצל אבל הכל חוזר לקדמותו . איך לטפל בזה ? מה צורת התנהגות הנכונה ? אני אם חד הורית

שלום ולרי, מצרפת לינק לשאלה (ותשובה) שעסקו בדיוק בנושא שאת מעלה. אם יהיו שאלות נוספות - את מוזמנת. בבקשה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-89992#message-89992 בהצלחה ליאת

רציתי לבקש המלצה על פסיכולוג ילדים שעובד עם מכבי לילדה בת 5

שלום רון, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום. יש לי ילדה בת 3.5 וילד בן 6.5, הילדה הולכת לישון כל יום בערך בשעה 9:00 היא נרדמת, הבעיה שהיא לא נרדמת לפני, ומשחקת במיטה. קשה לה מאוד לקום בבוקר בשעה 7:00, ועושה בעיות וצרחות לא מוכנה לשים את הגרביים ונעלים, ובוכה בכניסה לגן, יש לציין כי בגן היא בסדר גמור. בעלי מגיע בעצבים לעבודה ובאיחור, והילד מגיע באיחור לבית הספר בגללה. אני רוצה לציין שיש לה דפוס התנהגות כאשר היא בוכה היא מפתחת שיעול ומקיאה ממנו. מה עושים??

שלום רב, דווקא המשפט הקטן בסוף דברייך, יכול להיות המפתח להבנת המצב. יש ילדים שכתוצאה מבכי משתעלים ומקיאים, יש ילדים שמגיעים אף לעצירת נשימה וכיחלון - בשני המקרים עומדים מנגד הורים מותשים ומבוהלים, שיעשו כמעט הכל כדי להימנע מהתוצאה המאד לא נעימה הזו. במצב כזה, מצבי קונפליקט נוטים להסתיים כשההורים נכנעים לרצונו של הילד. כך אפשר להבין מדוע הילדה הקטנה שלכם 'נגררת' עד שעה מאוחרת בערב, ונאבקת בכם בבוקר - היא למדה להתנהל (רק) עפ"י רצונה, מבלי שהגבולות יוצבו לה בצורה נחושה ועקבית. המפתח, כמו תמיד, טמון ביכולת שלכם לקבל החלטה, ולהחזיר לעצמכם את הסמכות בבית ללא פחד, גם במחיר של הקאה פה ושם. נסו לארגן מחדש את סדר היום שלכם, ולהגדיר את ציפיותיכם בצורה ברורה ועקבית. אל תיגררו למאבקי כוח, ואל תחששו להכתיב נהלים וכללים (כמו שעת כיבוי אורות, למשל, או יציאה מהבית בשעה קבועה, גם אם תהיה לבושה חלקית). זכרו שילדים שגדלים בתוך מסגרת ברורה של כללים וסדר יום מתפקדים היטב, ונהנים מתחושת מוגנות וביטחון, בעוד ילדים שמאמינים שהם מנהלים את הוריהם סובלים מאי שקט, עצבנות וחרדות. אם תרגישו שאינכם מצליחים לחולל את השינוי בכוחות עצמכם, הדרכה הורית קצרה אצל פסיכולוג ילדים מנוסה תקצר את התהליך ותייעל אותו. בהצלחה ליאת

שבוע טוב, ביתי בת - 7 אחות תאומה לבן. יש לי הרבה בעיות משמעת עם הילדה . נתחיל מיזה שאפשר לקרוא לה עשר פעמים והיא פשוט מתעלמת . לא עונה. זה יכול להיות בכל מצב. כשהיא מול טלויזיה, מול מחשב, או כשהיא למטה. חוץ מיזה שאני "מאיימת" עליה שגם אני אתעלם מימנה אני לא יודעת מה לעשות. וכשבאמת התעלמתי מימנה כשהיא קראה לי, היא פשוט צורחת בטרוף. בעיה נוספת, זה שצריך ממש להתחנן לפניה להיכנס למקלחת. עד שאני מאבדת את הסבלנות, ומכניסה אותה בכח, מורידה מימנה את הבגדים למרות שהיא יכולה לצרוח על זה. קשה לי מאוד עם ההתנהגות של הילדה, ועם העקשנות שלה בהרבה דברים. העלתי כאן את המעט. טודה מאוד על עצתכם. בברכת שבןע טוב,

שלום רב, התעלמות מקריאות ההורה יכולות להיות (בין השאר) עדות להפרעת קשב. אני מציינת זאת, כדי להדליק נורה אדומה, ולהזמין אותך לבירור בזמן הקרוב. כל מה שאומר בהמשך חשוב ורלוונטי גם במקרה של הפרעת קשב. ילדתך מתעלמת מפניותייך, לא כי היא ילדה רעה או מעצבנת, אלא פשוט כי היא למדה שזה אפשרי. כאשר את מאיימת עליה בהתעלמות מצדך, את פותחת למעשה חזית של מאבקי כוח, בהם את מפסידה, ונשארת מתוסכלת, עויינת ומותשת. השינוי יבוא רק ממך, כאשר תחליטי שאת עוברת למדיניות של "דבר מעט - עשה הרבה!". כאשר את קוראת לה והיא אינה עונה, אל תחזרי על בקשתך פעם נוספת, אלא פעלי. כך יש סיכוי טוב יותר שתפעלי מתוך שיקול דעת חינוכי ולא מתוך כעס, עלבון או עייפות. למשל, לאחר שביקשת ממנה פעם אחת להיכנס למקלחת, קומי, כבי את הטלוויזיה, והובילי אותה אל המקלחת. אם היא מתחילה לצרוח, אמרי בשקט שעליה להתקלח בכל מקרה, ושתוכל לבחור אם לעשות זאת בנעימים או בבכי. באופן דומה, יהיה עליה ללמוד גם בנסיבות אחרות שאת מתכוונת למה שאת אומרת. אם את קוראת לה לאכול ואינה מגיעה, היא תאלץ לאכול את האוכל קר או לא לאכול כלל. אם את מבקשת ממנה לזוז מהמחשב, דאגי שהמחשב ייסגר מרגע שביקשת. משום מה, אולי בגלל עייפות, הורים רבים מעדיפים לדבר ולא לפעול, וכך למעשה הם מלמדים את הילדים 'לצפצף' על מה שנאמר. פעולות ותוצאות מיידיות (לא איומים!) עובדות טוב יותר. ממליצה לך בחום להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים, או להיעזר בספרות ההדרכה הענפה הקיימת בנושאים של תקשורת והצבת גבולות. בהצלחה ליאת

היי, הילד שלי בכיתה ב'. לפני כשנה טופל עקב קושי בכניסה לכיתה א' (מעבר לאזור חדש ולדירה חדשה- חברים חדשים). לאחרונה חלה עליה ברמת האלימות שהוא מפגין ואני חשה כי הטיפול שהוא זקוק לו אינו רק התנהגותי, אלא גם רגשי (הוא כועס הרבה ואינו יודע לומר למה). אשמח אם תוכלו להנחות אותי לאיזו "זרם" בפסיכולוגיה עליי לפנות ואם יש המלצות לפסיכולוגים באזור קרית אונו, אני אשמח לקבל.

שלום דבי, פסיכולוג/ית קליני של הילד יוכל לסייע לך. אני חושב שבמקרים דומים לזה שאת מתארת, שילוב של טיפול רגשי בילד מלווה בהדרכת הורים הוא המענה המוצלח ביותר. את יכולה להתייעץ עם רופא המשפחה, יועצת בי"ס או הורים אחרים באשר לאנשי מקצוע טובים באזורך. בהצלחה קובי

שלום, הבן שלי תלמיד כיתה א חזר וסיפר כי המחנכת שלו העמידה את תלמידי הכיתה במשך השיעור כי היו קליפות תפוז על הריצפה ואף אחד לא לקח אחריות על מעשיו. שאלתי בקבוצת ההורים בוואץ אפ האם שמעו על כך שילדיהם עמדו בשיעור בעיקבות קליפות תפוז על הריצפה. חלק מההורים נבהלו וחלק טענו שצריך לברר מול במחנכת וחלק "המתייפייפים" טענו שאין להכפיש את שמה של המחנכת ויש לברר מולה. למחרת, שמעה המחנכת על חילופי הדברים בהודעות וכתבה להורים מייל על כך שהיא כועסת שהדברים נעשים מאחורי גבה, ולא דרך תקשורת ישירה שכן על כל שאלה או הבהרה היא טורחת להשיב. עוד טענה כי היא מאמינה במערכת יחסים המושתתת על אמון ותקשורת גלויה. מייד לאחר מכן יצאו שני הורים שונים בהתכתבות כי יש לכבד את יעל וכל שאלה או בעיה יש לברר מול המחנכת. כעת התייחסותי: העלתי שאלה בקבוצת ההורים ממקום של בירור כי בני סיפר זאת. לא הייתה שום נימה של הכפשה או העלבה של המחנכת... וכעת דעתי על התנהלות המחנכת שלא נכתבה בקבוצה: לא כ"כ נראית לי הדרך שבחרה המחנכת להתמודד עם שאלת התפוז- השאלה שהופנתה לתלמידים: מי זרק תפוז על הריצפה בעייתית מיסודה ומאותתת לכיוון אשמה. ועוד, להעמיד תלמידים כדי למצוא את האשם? עוד יותר ירתיע את ה"אשם" ויגרום לו לשתוק.במקום למצוא דרך יצירתית יותר ולגייס אותם לשיתוף פעולה ... לא חסרות דרכים לכך. הרי במבחן התוצאה האשם לא נמצא והילדים יצאו בתחושה לא נעימה. ובמייל ששחה להורים דיברה על מערכת יחסים עם ההורים המושתתת על תקשורת ישירה ואימון. ובהתנהלותה מול הילדים הראתה את ההפך מהמשאלה שהביעה מול ההורים. זה היה אקט משמעתי שמטרתו לתור אחר האשם בדרך מאיימת ומרתיעה. שלא נשא פרי. היא הביעה את כעסה מול התלמידים וכעת כעסה מופנה כלפינו ההורים. זאת אסטרטגיה לנקות עצמה מהטענות של ההורים כלפיה בעניין התפוז. וההורים האחרים שמייד דאגו ליידע את המחנכת בהתכתבות ובוודאי גם העבירו את פרשנותם לדברים כדי לשאת חן בעיניה. אשמח לדעת מה דעתך בעניין.

שלום, אתחיל מזה שאני לא חושב שענישה קולקטיבית שרירותית מועילה. באופן אישי, אני מעדיף תגובה חינוכית כמו עבודה בנושא איכות הסביבה וכד'. למצוא את האשם או חינוך ללקיחת אחריות זה חשוב, אך חשובה מזה ההבנה של הילדים את הרעיון הבסיסי שעומד מאחורי המעשה. בשאלתך את מעלה הרבה נקודות חשובות, על מעורבות הורים בבי"ס, על דפוסי תקשורת, על התמודדות עם אופני תקשורת מודרניים בתוך שיח קבוצתי וכו'. מבלי להיכנס לדעותיי בנושאים האלו, אני חושב שבמקרה שלך צריך להפריד בין שני דברים: האחד, אופן תגובת המורה בכיתה ודעתך על האופן בו פעלה. השני, העברת המסרים למורה ותקשורת בקבוצת ההורים. אני מבין את תסכולך מכך שבאת לעשות משהו טוב עבור הילדים, אך בפועל יצא שאת נתפסת באור שלילי גם אצל המחנכת וגם בקרב חלק מההורים. לכן, אני מציע לך לא להיכנס למגננה ולניסיונות לנקות את עצמך מול האחרים, אלא לתקשר עם המחנכת באופן ישיר ובשיחה פרטית. בשיחה שלכן, את יכולה להביע את דעתך על שאירע בכיתה, לשמוע את הצד שלה ולהתייחס למה שאירע בקבוצת ההורים, להסביר לה את כוונתך המקורית ולסכם איתה על דרכי תקשורת המקובלת על שתיכן. כפי שאין הורה מושלם, אין מחנכת מושלמת, כולנו עושים טעויות ולטעויות האלו יש תפקיד חשוב בהתפתחות של הילדים. החשוב הוא לקיים ערוץ תקשורת ישיר ופתוח בו תוכלי לברר דברים מולה. כהורה, אני יכול לומר לך שקשה מאוד להגיע למצב בו כל ההורים מסכמים על דבר כזה או אחר, או למצב בו אני כהורה מסכים עם כל פעולות המחנכת. לכן, אני חושב שמוטב להתמקד במה שחשוב לילד שלך! לנסות ולהפריד בין עיקר לטפל (כלומר- לברור את האירועים בהם את מתערבת לפי מידת החשיבות שלהם בעיינך) ולמצוא את הדרך האפקטיבית להעברת המסרים שלך.. מניסיוני, אני יכול לומר שלרוב העברת ביקרת באופן אישי, ישיר ולא קבוצתי עוברת טוב יותר ומאפשרת למושא הביקורת להגיב באופן ענייני, בדרכים מגוונות יותר, ומקלה עליו שלא להיכנס למגננה ואטימות. בברכה, קובי

שלום ביתי בת 10 חודשים, איתי בבית עדיין (לא במסגרת).תינוקת חייכנית וסקרנית. לאחרונה שמתי לב שהיא מתעצבנת מאד כשלא מקבלת משהו שהיא רוצה. בוכה וצועקת. בבית אנחנו מאוד מקפידים לא לריב לידה, למרות שמדי פעם קורה. מה שכן, יש לנו כלב מתוק אבל שובב שלא מניח לה ואנחנו צועקים עליו המון לידה , הוא מתפרע ואנחנו חוששים שיקרה לה משהו בתוך המשחק שלו. פתאום אני חוששת שכל הצעקות שהיא שומעת, גם אם הם על הכלב, יעשו משהו או כבר עשו. אז השאלה שלי, האם החשש מוצדק ואם כן, האם לא מאוחר לתקן את הנזק שנעשה.. היא כבר בת 10 חדשים. תודה מראש

שלום שירי, אם לא מדובר בהתקפי זעם לא פרופורציוניים שלך על הכלב, אז אני לא חושב שזה אמור להשפיע עליה באופן ממנו את חוששת. לשאלתך, בתך מגיבה באופן ההולם את גילה, היא מגלה אסרטיביות בריאה, מפתחת את הנפרדות שלה ומביע את רגשותיה הכנים. התהליך הזה, בו הסביבה (בעיקר ההורים) מתחילה לסדוק את אשליית הילד שהוא שולט ומפעיל את הסביבה הוא תהליך טבעי וקריטי בהתפתחות הילד. תפקידו של ההורה הוא להציב גבול מידתי לילדו, לאפשר לו עצמאות ולהכיל את התוקפנות שלו. דרך זה, הילד לומד שיעור נוסף על הנפרדות שלו, על קיומו הסובייקטיבי שלו ושל האחר. זה תהליך שברבדים שונים יימשך אל תוך הבגרות שלו. בשלב הזה, הטרום מילולי, צעקות או בכי משמשים כאופן ביטוי ותקשורת עם הסביבה. לכן, אין צורך להתרגש מזה או לחשוש. בברכה קובי

הבת שלי בת 4.5 לא יודעת להתמודד עם כעס שמופנה כלפיה אם אני כועסת עליה, (לא צועקת) אבל בטון אסרטיבי אומרת לה משהו כגון אני כועסת עלייך בגלל כך וכך... היא מאוד נפגעת, בוכה ולא נרגעת זה לא כדי שאוותר על מה שאמרתי, היא נעלבת מהכעס עצמו גם מאנשים אחרים נעלבת ילדה רגישה אני רוצה שתגדל ולא תיפגע מכל אדם שיכעס עליה בחיים....שתדע לעמוד מול הכעס ושאלה שנייה - מה הופך אדם ל"פריק קונטרול" ואיך אפשר לגדל ילד שלא יהיה כזה

שלום סמדר, בתשובתי אנסה להפריד בין שני דברים הקשורים זה בזה. האחד, מאוד ייתכן שבתך רגישה וחווה את הטון האסרטיבי כטון חריף/תוקפני/כעוס איתו קשה לה להתמודד. למרות זאת, כפי שאת מבינה בעולם ה"אמיתי" היא תאלץ להתמודד עם זה בכל מיני סיטואציות. הבית והיחסים שלכם איתה, מהווים מגרש האימון הטוב ביותר לזה. לכן, לפני העבודה שלך איתה נדרשת כאן עבודה עצמית שלך. אני מציע לך לנסות להסתכל על הסיטואציות הללו במבט רוחבי, לבחון את הטריגרים לכעס שלך, לזהות נקודות תורפה שלך, לבחון האם התגובות שלך עקביות (עקביות מסייעת לילדה להבין את החוקיות ומסייעת להורה בהצבת הגבולות), לבחון מה מעורר אצלך כעס והאם התגובות שלך מידתיות, לבחון האם בנוסף לכך שאת אומרת לה מה אסור בסיטואציה נתונה את גם מוסיפה אלטרנטיבה אחרת- מה מותר או מה את מוכנה שתעשה. המטרה בהתבוננות העצמית הזו היא שתגיע למצב בו את שלמה (עד כמה שניתן) עם תגובותייך כלפי בתך. לאחר תהליך הבירור עם עצמך, חשוב לראות מה קורה לך מול הילדה. זה לא פשוט לעמוד בפני בכי ופגיעות של ילד, אחת הטעויות הנפוצות של הורים היא כעס ומיד לאחר מכן התנהגות מרצה, מפייסת והרפיית הגבול שההורה ניסה להציב. במצב שכזה, הילד לומר שדרך אופן תגובה מסוים הוא יכול להזיז את ההורה מעמדתו הראשונית ובעצם מקבל חיזוק חיובי להתנהגות שלו. ההורה שתחילה מגיב מתוך כעס ולאחר מכן מתוך אשמה, בעצם מקשה על הילד לפתח מנגנון התמודדות עצמאי בו הוא מצליח להכיל את רגשותיו השונים. לסיכום, ככל שתהיי שלמה ועקבית יותר עם הצבת הגבולות, תבררי את המצבים בהם את מעמידה לה את הגבול, תכירי ברגשות שלה לצד עמידה על העיקרון (כמו "אני מבינה שאת מרגישה פגועה עכשיו וזה בסדר, אך אני לא מכונה ש..."), תתני לה פתח יציאה מהסיטואציה ("אני לא מוכנה שתעשי כך, אך את יכולה לעשות..."), כך תסייעי לה באופן הדרגתי להתמודד באופן מותאם יותר עם הסיטואציות השונות. בהצלחה, קובי

איך אני יכולה לגרום לילד בן 11 להפסיק לשחק באש? שיחות והסברים לא עזרו. ולמי אני יכולה לפנות לקבלת עזרה... דחוף......

שלום מיכל, משחק באש, מעבר לסכנות הטמונות בו יכול להעיד על מצוקה, קושי בוויסות דחפים וקריאה לעזרה. אם ההסברים והניסיונות למנוע ממנו מלשחק באש אינם מועילים חשוב לבחון האם יש מוקדי לחץ בחייו ומה ניתן לעשות כדי להפחית אותם. לבחון התנהגויות ותפקודים בשאר תחומי החיים כמו הופעה של התופעה בגיל צעיר יותר, תפקוד חברתי, תפקוד לימודי, התפרצויות זעם, ונדליזם מסוג אחר וכד'. אם לפשט את הדברים, הופעתן העיקשת של הצתות שאינן רק מתוך סקרנות לרוב משמשות כביטוי למצוקה בחיי הילד. לכן חשוב להבין את מקור המצוקה ולטפל בה. לעיתים משחק באש מייצג איזו משאלה לכך "שמישהו יעצור אותי כבר". יש כאן - אולי - קריאה למבוגרים לגלות יותר מעורבות בחייו, יותר השגחה ויותר קרבה. ילדים שמשחקים באש הם הרבה פעמים ילדים שנמצאים זמן רב לבדם, ורוצים להזכיר למבוגרים שהם עדיין ילדים הזקוקים להשגחה. בשל הסכנות הרבות, אני ממליץ לך לפנות לפסיכולוג קליני של הילד עם עדיפות להתמחות בטיפול קוגניטיבי התנהגותי לצורך הערכה וטיפול בילד, או טיפול משפחתי במקרה הצורך. את יכולה להתייעץ עם יועצת בי"ס ולהיעזר בה כדי למצוא איש טיפול מתאים. בברכה קובי

בני בגיל שלוש וחצי, נמצא בגן, מפותח וחכם בהתאם לגילו. יש לציין שהוא עדיין עם מוצץ. בזמן האחרון יש לו תופעה שהוא שם ידיים בתחתונים, אני מבינה שזה נעים לו, אבל הבעיה שהוא עושה את זה הרבה, וגם בגן. האמת שזה לא מפריע לנו כל עוד זה בבית, אבל בגן יש גננת בצהרון דתייה וראיתי שזה מאוד מפריע לה, והיא אפילו אמרה לו לשטוף את הידיים והוא בכה, כנראה שממש נעלב. כיצד עלינו לנהוג? האם זה יעבור מעצמו או שצריך לדבר איתו או להוציא לו את הידיים? אנחנו לא רוצים שהוא ייפגע מאיתנו או שייעלב מהערות שלנו. תודה רבה.

שלום מעיין, פעולה כזו היא טבעית ונורמטיבית לגילו. אני מבין שזה לא מפריע לכם שהוא עושה זאת בבית, אך כאשר זה מותר בכל מקום בבית הוא עלול להסיק שזה מותר בכל מקום אחר: בגן, בגינה וכו'. אני חושב שיש להפריד בין המעשה עצמו שאיתו אין כל בעיה, למקום והזמן בו הוא עושה זאת. לומר לו משהו בסגנון של: זה בסדר שהוא עושה זאת, אך רק כשהוא לבד עם עצמו. את אותו המסר אפשר לבקש גם מצוות הגן להעביר לו, כך שתהיה אחידות. בנוסף לזה, זו יכולה להיות הזדמנות טובה להתחיל וללמד אותו על פרטיות הגוף. בברכה קובי

הבת שלי החודש תהיה בת שנתיים ובחודש וחצי האחרונים שהיא רואה פרצוף לא מוכר היא עוצמת את העיניים ואף בוכה בכי צרחני ללא הפסקה אפילו אם ישבו באותו שולחן היא תסרב לאכול ורק תיבכה ללא הפסקה.. יש סיבה לדאגה? התגובה הזאת נורמלית??

שלום ליטל, התגובה שלה טבעית ונורמלית לחלוטין, היא נקראת "חרדת זרים". עוצמת התגובות משתנה מילד לילד בהתאם לאופיו, הטמפרמנט שלו וכד'. ממליץ לך בחום לקרוא על כך ברשת, יש מגוון רחב של מידע בנושא. בברכה, קובי.

בתי בת 9 קוססת צפורניים רק בזמן השיעור בבית לא וגם בחופשת חנוכה הצפורניים גדלו מעט רק בכיתה שאני שאלת אותה למה היא לא יודעת לענות לי ונמורה שלה אמרה שלא שמה לב ושאלה אותי אם אני רוצה שהיא תאיר לה כשתראה לא יודעת מה נכון לעשות אמרתילמורה שאתיאץ אתך בתודה

שלום דבורה, אם בשלב הזה התופעה מתרחשת רק בזמן השיעורים, אני מציע לתת לה אמצעי אחר שיהווה תחליף להרגל. משהו כמו כדור מעיכה או כל דבר אחר שבעזרתו תוכל להפיג את הדחף לכסוס. אני לא חושב שצריך להעיר לה על הכסיסה בזמן השיעור. מזמין אותך לשוב ולהתייעץ אם זה לא עוזר, או אם התופעה מתרחבת. בהצלחה קובי

דפנה

שלום רב, התינוקת שלי בת 4 חודשים. סבתא שלה (אמי) מתגוררת לידינו ומגיעה לביקור באופן יומי. באחד הימים, באופן פתאומי, התינוקת החלה לבכות ברגע שהיא רואה את סבתא. לא ברור לנו מדוע. יש לציין שהיא נמצאת בטיפול של המטפלת, והיא אינה בוכה אצלה.

שלום פנינה, אני מניח שזו הייתה חוויה מביכה וקצת לא נעימה לסבתא. לכן, אם יש בכך צורך, את יכולה להסביר לה שלתגובת הבכי של בתך, בגילה הצעיר, אין משמעות רגשית בינאישית. קשה לדעת למה זה קרה, אבל זה לא אומר שבתך לא אוהבת (או תאהב) את סבתא שלה. קובי

שלום רב יש לי ילד מקסים בן שמנ ו-9 וישנו משהו שממש מעליב ומפריע לי ,למרות שהז נשמע קטנוני.... הילד שלי מעדיף את אבא שלו ,כאשר אביו חוזר הביתה מיום עבודה בד"כ בסביבות 8 וחצי בערב הילד מעוניין להיות רק איתו,הוא דוחף ודוחה אותי,מעוניין רק שאביו יאכיל אותו,הדבר חוזר על עצמו גם בבוקר אם כי בד"כ בעלי זה שמאכיל ומלביש לגן ואם הילד רואה אותי אז הוא מתאכזב.יש לציין שמיום היוולדו לא הנקתי ובעלי ז שהיה בד"כ קם עליו בלילות ,האם יש קשר? אותו דבר קורה בשבתות וזה ממש פוגע בי,בנוסף כשבאה הסבתא שלו (חמותי) הוא גם ממש קשור אליה ורוצה להיות רק איתי ושוב דוחה אותי,...אשמח לעצה..תודה

שלום ליבי, גילו של בנך מתאפיין בסערות ובהתנהגויות מרדניות. כשהתנהגות כזו פוגשת את אחד ההורים בנקודה רגישה היא לרוב מוציאה ממנו תגובה רגשית כל שהיא. כך למשל, ייתכן שכשהוא הביע את העדפתו לאביו את חשת פגועה ומתוך כך פעלת כדי לקרב אותו, לרצות אותו וכד'. הילד הרגיש בתוצאות של המעשה שלו והמשיך לפעול כך. בנוסף לזה, אביו מבלה איתו זמן מועט וייתכן שגם לעובדה זו יש חלק בכך, משתי סיבות: האחת, השלמת זמן איכות עם אבא. והשנייה, את נתפסת כדמות קבועה ובטוחה, בשל כך הילד חש ביטחון בנוכחות שלך ובוחר לנהל את הקונפליקט מולך, זאת מתוך הנחה לא מודעת שאת תשרדי את החלקים ה"רעים" שלו. בכל מקרה, אני מאמין שהפתרון הטוב ביותר טמון בעבודה עצמית שלך. אני יודע שזה לא קל ושזו עצה חצי פרקטית, אבל חשוב שתעבדי על זה ותשתדלי לא להיפגע. אין לי ספק שבנך אוהב אותך וזקוק לך, גם כדי לנהל מולך מרד. ההבנה הזו יכולה לסייע לך בהכלת רגשותיו ורגשותייך. נוכחות יציבה, שאינה מושפעת מהסערות וממצבי הרוח הקיצוניים של בנך תסייע לו ולך לעבור את השלב הזה. קובי

שלום, יש לי בן, בן 14 הוא ילד מאוד מתקשר עם אחרים ומאוד זורם בכל דבר, עוזר בבית עוזר לאחיו הקטן. לפני יומיים גילינו בטעות שהוא מתקשר עם איזשהי בחורה ( אין לי מושג איך קוראים לה ובת כמה היא) והם מדברים ( בהודעות) על אהבה ועל מפגשים . הבעיה היא שבהתחלה חשבתי שהיא מבית הספר שלו ולא התייחסתי ככ. אבל גיליתי שהיא מנהריה והיא מבקשת שהוא יגיע אליה. הפחד שלי הוא מי היא אותה הבחורה? אם היא לא ערבייה? הבן שלי לא מדבר איתי על זה ואני לא יודעת איך לגשת אליו כדי שיספר לי? איך להגיד לו שגילתי שיש לו מישהי שהוא אוהבת ? אני צריכה עצה איך להתנהג במקרה הזה? האם לקחת לו את האייפון (הוא מדבר בהודעות עם המון אנשים ואין לי שליטה על זה).ממתינה לתשובתך. תודה רבה.

שלום טלי, מרגע הלידה ועד הגיעם לבגרות, ילדים עוברים ממצב של תלות מוחלטת לעצמאות. בפועל, זה אומר שלהורה יש יכולת שליטה הולכת ופוחתת ככל שהילד נעשה עצמאי. באופן דומה, האיזון בין מתן החופש לצורך להגן על הילד הופך ונהיה מורכב ועדין ככל שהילד גדל. ההורה, "נאלץ" להתמודד ולהכיל המון דאגות וחרדות, לפקוח עין אך גם לתת אמון בילדו ובכלים שהעניק לו. כאן המקום שלכם לשאול את עצמכם האם הדאגה שלכם היא ממשית, האם אתם חושבים שהוא מודע מספיק גם לסכנות האורבות בעולם הווירטואלי ומסוגל לשמור על עצמו. במידה ואתם מגיעים למסקנה כי מוטב לדבר איתו על זה, אני מציע לספר לו, בכנות, שלקשר הזה נחשפתם במקרה ולא מתוך חדירה מכוונת לפרטיותו. ספרו לו כיצד נחשפתם לזה, ועל כך שזה מעורר בכם דאגה וצורך לשוחח איתו על כך. אני לא מוצא סיבה להחרים לו את האיפון. לצד היתרונות הרבים, התמודדות עם שפע ומרחב תמיד מכילה סכנות, ואני מאמין שמוטב ללמד איך להתמודד מאשר למנוע את מה שבכל מקרה לא תוכלו למנוע לעד. בברכה קובי

שלום רב , בתי הבכורה בת 4 ללא חיתול מגיל שנתיים ושמונה חודשים (כניסה לטרום טרום חובה) לאחרונה מזה 3 חודשים יש לה הרטבות באמצע היום (בלבד) ללא סיבה מוצדקת בנוסף לכך נראה שלא מפריע לה כלל שהיא רטובה, היא יודעת טוב מאוד שגם אם מרטיבה יש לה בגדים להחלפה בתיק הגן ובמגירה בבית ולעיטים רחוקות יוזמת החלפה לבדה אך בזמן האחרון גם זה לא עושה. אני לא יודעת כבר איך להגיב , הוסבר לה כי הינה ילדה גדולה ,כי עלולה להתקרר\ לחלות ,היתה בפינה לא מעט , נסתי הכל וכבר לא יודעת איך להתמודד . זה לא בורח לה היא פשוט מוותרת ללכת להתפנות לפיפי. כמובן שלצואה היא מתפנה כרגיל הכל כהלכה , רק לפיפי - לא. האם נורמאלי לתקופה??האם צריכה להתרגש מזה? זה יעבור??מקווה שתוכלו לעזור - תודה מראש

שלום מלכה, לייתר ביטחון, אני מציע לך להתייעץ עם רופא ילדים כדי לשלול גורמים פיזיולוגיים. לרוב, נסיגה בשליטה בצרכים קשורה למרכיבים רגשיים/התנהגותיים כגון-מצבי לחץ, שליטה, תשומת לב וכד'. לכן אני מציע לבחון האם ישנם או היו מוקדי לחץ (כניסת אח חדש, מעבר גן וכו') ומה ניתן לעשות כדי לסייע לה להתמודד איתם. אני מבין את חוסר הנוחות ואת הרגשות שעולים בך, אך אני לא חשב שענישה מכל סוג יכולה להועיל, אלא להפך. אני מציע להשתדל ולשמור על קור רוח, לא להגיב לאירוע עצמו ולהחליף לה את הבגדים. זה לא יפתור את הכל ביום, אך אני מאמין שעם התמדה זה יכול לסייע. מעבר לזה, הקפידי לחזק אותה בכל פעם שעושה את צרכיה בשירותים, והביעי אמון ביכולתה לשלוט בזה. מעבר לזה, יש הרבה הודעות בפורום העוסקת בשליטה בצרכים או בענישה. אני ממליץ לך לקרוא חלק מהן, בעיקר כי אני חושב שהשימוש בישיבה בפינה כעונש (ללא קשר למעשה) אינו יעיל, אינו חינוכי ועלול להסב נזק. בברכה קובי

שלום

שלום אלה, השאלה שלך לא נקלטה.. נסי להעלות אותה שוב קובי

שלום, בני בן שנתיים ושלושה חודשים. ילד פיקח, מפותח מאוד מבחינה שפתית, שמח וחיובי. בחודשים האחרונים, מסיבה לא ברורה, החל לפתח אנטי לסבתות שלו. את אחת מהן הוא רואה די הרבה, שכן אנו גרים בקרבת מקום, ואת השנייה פחות. את האנטיגונזם הוא לא סופג בבית, משום שגם אני וגם בעלי ביחסים מצוינים עם האימהות האחד של השנייה. שמנו לב כי התופעה מחמירה ככל שחולף הזמן, ואם בעבר הוא פשוט לא רצה לתת נשיקה או חיבוק, היום הוא ממש אומר "אני לא אוהב אותך", "אני לא רוצה שתבואי", "אני לא רוצה אותך". הוא אומר את הדברים גם כאשר הסבתות לא בסביבה, וגם בפניהן. בהתחלה התעלמנו, מהר מאוד עברנו להתייחסויות מילוליות (לא מסכימים לדבר ככה, אמא ואבא כועסים, אמא ואבא עצובים וכדומה). נראה ששום דבר לא עוזר, ונראה כי האנטי הזה מתפשט לנשים מבוגרות יותר באופן כללי. לא ברור לנו מהיכן מגיע האנטי הזה, אבל בעיקר אנחנו לא יודעים איך להגיב לאמירות האלה בדרך שתגרום לו להפסיק. מיותר לציין כי על אף שהסבתות מבינות שמדובר בילד קטן, אין לנו ספק כי הן נעלבות מהאמירות הפוגעות. נשמח להכוונה מהיכן מגיעים הרגשות הללו ובעיקר כיצד עלינו להגיב. תודה!

שלום שירי, לילדים יש חושים מפותחים מאוד והם מזהים בקלות נקודות בהם הם מצליחים להפעיל את הסביבה ולקבל חיזוקים חיוביים ממנה. מבלי להכיר את הפרטים המלאים של המקרה שלכם, אני מניח שהתנגדותו הראשונית לוותה (באופן טבעי) בניסיונות חיזור שונים של הסבתות ואולי גם שלכם. עם התפתחות ההתנגדות שלו הוא מבין כי סירובו או האמירות שלו מגייסות ומפעילות את מרבית המבוגרים שבסביבה שלו. על אף ההבנה שלכם ושל הסבתות, אני מניח שהמצבים הללו לא נעימים ובהחלט יכולים גם להעליב. הרעיון המרכזי בבסיס ההתמודדות הוא לאפשר לילד את הבנת הקשר בין מעשה לתוצאה. כלומר, אם הילד מגיב באופן פוגעני/מרחיק/מעליב כלפי הסבתות אני מציע לתת להן להתמודד איתו ללא תיווך שלכם. חשוב לתדרך אותן, כך שבמצבים כאלו יביעו את עצמן בהתנהגות- התרחקות קרירה והימנעות מניסיונות פיצוי או חיזור. באופן הזה הילד לומד ומתרגל התמודדות עם ההשלכות של מעשיו באופן שיכשיר אותו להתמודדויות דומות בעולם "האמיתי". ככל שהוא ירוויח פחות מכך, כך הוא יבין טוב יותר את ההשלכות השליליות שלהן ואת הקשר שבין ההתנהגות שלו לתגובת האחרים בסביבתו. אני מציע שלא לבקר או להעניש אותו, פשוט לתת לו להבין שאם הוא מרחיק מישהו הוא גם עלול להפסיד מכך. חשוב לתאם זאת יחד עם הסבתות לגלות אמפתיה והבנה לקושי שלהן ולהסביר שזהו שלב התנהגותי שיחלוף. נסו להתמיד בזה, והשתדלו שלא להתערב באינטראקציות כל עוד הן לא נוגעות לכם. מה דעתך? קובי

קובי שלום, ראשית תודה רבה על התגובה המפורטת. הדברים בהחלט נשמעים לי הגיוניים, אך בכל זאת שאלה נוספת לי אליך. ברור לי שאם הילד יימצא עם הסבתא לבד וידבר כמו שתיארתי והיא תגיב כפי שאתה תיארת, ההפסד הוא שלו וזה יהיה לו לא נעים. השאלה נוגעת לאינטראקציות בהן אנחנו נמצאים יחד איתו ויחד עם הסבים, והוא נחמד לכולם ואז הוא מדבר לא יפה לסבתא. במקרה כזה, אם היא תתרחק ממנו, הוא למעשה יקבל בדיוק את "מה שרצה"; כולם נשארים איתו ורק הסבתא מתרחקת ומרוחקת, ואף אחד לא מעיר לו. אתה כמובן יכול לתאר לעצמך שהאינטראקציה הלא נעימה עם הסבתא מתרחשת דווקא כאשר הוא לא נמצא איתה לבד, אלא יחד איתנו או כשהוא איתה ועם הסבא, ולכן החשש שלי הוא שאם היא תתרחק ותימנע מליצור איתו מגע, הוא לא ירגיש בחסר... אשמח לשמוע את דעתך. שוב, המון תודה על הסיוע.

שלום בתי בת הארבע חלמה על כך שעזבתי אותה לבדה במעלית בה נסענו יחדיו מה יכולה להיות הפרשנות על רקע מצב של גירושי הורים ? תודה

שלום טלי, זה נכון שפסיכולוגים בעבודתם מנסים יחד עם המטופלים להבין ולפרש חלומות, אך לתפיסתי פרשנות שכזו מחייבת עבודה משותפת עם הילדה. אני מניח שאת שואלת אודות החלום משום שאת חשה שהוא נוגע בנקודות חשובות של נטישה וחרדה. לכן, בלי קשר לחלום, חשוב להבין שגירושי הורים זו חוויה מחרידה המטלטלת את עולמו של הילד. בתקופה שכזו חשוב להיות רגישים לסימני המצוקה, להסביר לילדה בשפתה ששני ההורים נשארים אבא ואמא שלה, להביע (שניכם) המון חום ואהבה, להשתדל ולהימנע מפיצוי חומרי שלעתים רק מגדיל את התחושה שמשהו נורא קורה. להשתדל ולהשאיר את הילדה מחוץ לכל וויכוח או קונפליקט שיש לך ולגרוש שלך, להימנע מלבקר אחד את השנייה בנוכחותה. אני מניח שכולכם עוברים תקופה לא פשוטה עם המון מתח וחרדה, אך בכל זאת השתדלו עד כמה שניתן להיות שם בשבילה. לתפיסתי, במצבים כאלו, חשוב מאוד להיעזר בהדרכת הורים קצרה שתקנה לכם כלים להתמודדות נכונה. קובי

שלום ליאת אני אמא לזוג תאומים מדהימים בני שלוש וקצת. עכשיו הם יחד בגן עירוני- טרום טרום חובה. התכנון היה להפריד בניהם רק בגן חובה אך בגלל מספר מקרים שאחד מהם מקנא לשני, רק בגלל שהוא אחיו, גורמת לי לשקול את הפרדתם כבר בשנה הבאה. הבעיה היא שהם נשארים שנה נוספת באותו הגן עם אותו הצוות, ורק חלק מהילדים מתחלפים. שאלתי היא האם זה יהיה נכון להפרדי בניהם כבר בשנה הקרובה או לחכות עד שיעלו לגן חובה? מודה מראש על תשובתך

שלום אתי, הרעיון העומד בבסיס הפרדת התאומים בגנים הוא לאפשר מרחב פסיכולוגי אינדיבידואלי לכל אחד מהילדים, נקי מהשוואות או התייחסות אליהם כיחידה משותפת. מצד שני, שהייה בגן משותף על שלב מסוים יכולה לסייע לשני הילדים ולהעניק להם ביטחון. אם כבר בשלב הזה של השנה את מרגישה שהשהות המשותפת מתחילה להגביל את התפתחותם הנפרדת, אז כנראה שתחושות אלו רק ילכו ויתגברו ככל שיעבור הזמן. בתיאוריה זה מאוד פשוט, אבל כפי שאת מציינת במציאות ישנם הרבה אילוצים שלא תמיד מאפשרים מענה מדויק. לדעתי, על פניו נראה שהם יהיו בשלים להפרדה הזו כבר בתחילת שנה הבא ולכן כדי לעשות זאת כבר ברישום הגנים הקרוב. יכול להיות שעובדת הישארותו של אחד מהם בגן המוכר תקשה מעט על התהליך, אך בסופו של דבר התועלת תעלה על הקושי הראשוני. כפי שציינתי, זו רק דעתי, וחשוב שאתם מתוך היכרותכם את הילדים והטמפרמנט שלהם תגיעו להחלטה שאתם שלמים איתה. ברגע שאתם תהיו שלמים על ההחלטה, כל תהליכי השינוי יהיו פשוטים יותר עבורם. בברכה קובי

שלום רב. בני בן ה7 משחק בחוג כדורגל שהחליט (משום מה?) להשתתף בליגה הארצית לכדורגל, וכך הוא מוצא את עצמו מידי מספר שבועות משחק עם קבוצתו נגד קבוצות שהם הרבה מעל לרמתם וסופגים הפסדים אסטרונומיים (30 :0 וכו'. בזמן המשחקים קורה לא פעם שהילדים היריבים לועגים להם מה שמכניס את בני קבוצתו למצב של קיפאון במגרש ושילוב ידיים (וזה טבעי אני מניח) , ומה שמדהים לא פחות הוא שהילדים חוזרים מהמשחקים הם מספרים ש"ניצחו" ו"היה כיף" (וזו תופעה שמתרחשת גם אצל הילדים האחרים) כך שלא ברור לי לגמרי האם הם "משקרים" בשביל להרגיש יותר טוב, או שבאמת כך הם מרגישים, והכי חשוב, האם כדאי להימנע מלשלוח אותו למשחקים הללו כדי שלא יחווה את ההשפלה , או שזה ,מחשל". המון המון תודה מראש.

שלום יואב, כל עוד הוא מעוניין להמשיך בחוג על אף החוויות שהוא עובר בו, אני מאמין שאין כל צורך למנוע ממנו לעשות זאת. את החוויות הללו הוא עובר יחד עם חבריו כקבוצה, כך שעוצמת ההשפעה שלהן על ביטחונו העצמי וכד' נמוכה הרבה יותר אם בכלל. אם אתה בכל זאת מרגיש צורך להתערב במצב שנוצר, אני מציע לעשות זאת מאחורי הקלעים ואולי בשיתוף עם הורים אחרים. אתם יכולים לפנות למנהל החוג ולבחון אפשרויות אחרות אם יש כאלו. במידה ואתה תראה שהחוויות האלו מתחילות להשפיע על מצב רוחו של בנך, אז אני מציע להציג בפניו את האפשרות של חוגים אחרים או עזיבת החוג. העצמאות בקבלת ההחלטה האם להישאר בחוג או לא היא חשובה מאוד בעיני, והיא זו המעניקה ערך מוסף לחוויה, תחושת שליטה ותחושת עצמאות בהווה ובעתיד. בברכה קובי

שלום ליאת היקרה, תודה רבה על כל תשובותיך !!! תחילה רציתי לעדכן אותך שלא מסרנו את הכלבה ואנו נותנים לזה צ'אנס ותקופה נוספת, מאחר שלמרות הקושי היא מקסימה ונקשרנו אליה. יש לנו בעיה נוספת ביתי בת השש החלה ללעוס את השערות שלה וללעוס את השרוול של החולצה שלה. אני כל הזמן מעירה לה אך זה ממשיך. אני לא יודעת למה. אני חוששת שזה בגלל הכלבה, היא בלחץ שנמסור אותה הרי הגדרתי לה שזה ניסיון...זה התחיל מאז שהבאנו אותה. את חושבת שזה סימן ללחץ ? מה דעתך? איך ניסינו לעשות טוב וקורה ההיפך ???? תודה רבה רבה נעמי

שלום נעמי, ליאת תשוב לענות לשאלות הפורום בשבוע הבא, במידה ותהיי מעוניינת גם בחוות דעתה את מוזמנת לפנות שוב. באשר לשאלתך, לעיסת דש הבגד או השיער אכן יכולים להעיד על מצב בו מפלס המתח והחרדה עולים. לכן, במקרה כזה חשוב לזהות את גורמי הלחץ ולפעול (עד כמה שניתן) להפחתתם. אם את מאמינה שהמקור ללחץ הוא החשש ממסירת הכלבה אז חשוב שתנסו להגיע להחלטה בהקדם, כך שחוסר הוודאות המגביר את הלחץ יפוג. מניסיוני, ילדים (וגם מבוגרים...) יכולים לפתח רגשות עזים כלפי בע"ח החיי איתם, כך שהחשש מלאבד את הכלבה בהחלט עלול ליצור מתח שכזה. בנוסף, מתוך ההבנה שאכילת הבגד או השיער זו הדרך שלה לווסת את המתח, אני מציע שלא להעיר או לבקר על התנהגויות אלו אלא להציע לה בעדינות דרכים חלופיות להתמודדות כמו קריאת ספר, פעילות משותפת או כל דבר שיכול לסייע לה. אני מציין זאת מכיוון שהערות כאלו רק עלולות להגביר את המתח ולהנציח את דרכי ההתמודדות האלו. אני מבין שרצית לעשות לה טוב וכרגע זה לא נראה כך, אבל אני מאמין שהילדה מבקשת יציבות ובהירות. בברכה, קובי

הבן שלי בן 6.5, בכיתה א'. יש לו בכיתה חבר מאוד טוב שמכיר אותו כבר מהגן והבן שלי מאוד קשור אליו רגשית. ההתחלה בכיתה א' לא הייתה קלה ולאט לאט הוא התאקלם חברתית והחל לשחק כדורגל בהפסקות עם הבנים של הכיתה כאשר החבר היה מצטרף גם כן. לאחרונה נכנס ילד שלישי בניהם (ילד שגם מכירים מהגן) אשר לא אוהב לשחק כדורגל ולכן הבן שלי מוותר על הכדורגל למען החבר הטוב. אציין שהכדורגל הוא תחביב מאוד אהוב עבור הבן שלי. בשבוע שעבר פנתה אלי המורה וסיפרה שלבן שלי היה יום מאוד קשה והוא השתולל בכיתה ובכה בלי סיבה. היא שאלה האם היה שינוי משמעותי התקופה האחרונה ואני ישר חשבתי על העניין הזה. בבית לקח לי המון זמן לדובב אותו, הוא היה מאוד נסער. בסופו של דבר הוא הודה שהוא מוותר על הכדורגל בגלל שהחבר לא רוצה, הוא חושש שהוא יפסיק להיות חבר שלו במידה וילך. הסברתי לו שאין קשר בין הדברים, שהוא זה שצריך להחליט עבור עצמו וזה בסדר פעם להיות עם החבר ופעם ללכת לשחק כדורגל. אציין שהחבר הוא ילד שדי משתלט על העניינים ולבן שלי לעיתים קשה לעמוד מולו. מה עוד אפשר לעשות/להגיד ע"מ להעלות לו את הבטחון?

שלום שיר, ילדים "נגררים" אחרי ילדים אחרים מתוך רצון להרגיש שייכים, חשש מדחייה וכד'. בגילו, בנך עוד לומד ומשפר את המיומנויות החברתיות שלו כך שלתפיסתי גם "להיגרר" אחרי מישהו זו חוויה חשובה בהתפתחות (בתנאי שהיא לא הופכת לכרונית או מובילה להתנהגות קיצונית). לכן, אני נוטה לחשוב שאין צורך להתערב בבחירות החברתיות שלו. אם את מזהה בעיות של חוסר ביטחון, נסי לחזק אותו ולעודד אותו (בדיוק כפי שעשית) לעצמאות, דעתנות וקבלת החלטות על פי שיקול דעתו (לעודד במילים ובהתנהגות גם אם החלטתו לא הולמת את דעתך). עד כמה שניתן, השתדלי לא לבקר או לשפוט את הבחירה שלו בחבר כזה או אחר אלא התמקדי בחוויה שלו. בשיחות איתו את יכולה לעורר את מחשבתו ולהעלות שאלות כמו- מה היה רוצה לעשות? איך יכול היה להתמודד עם זה אחרת? מה יכל לומר לחבריו? וכו', שינסה להעלות פתרונות אחרים למצבים שהם הוא חש בדילמה שבין רצונותיו לרצונותיהם של חבריו. בהצלחה קובי

https://www.facebook.com/group.rakefet עמותת רקפת- נוער מתמודד עם חרדה חברתית וביישנות

שלום רב. בני הוא בן 6 עוד מעט, ילד חכם ומוכשר. אבל מגיל מאוד צעיר הוא מתקשה להשתתף במסיבות בגן ולא מתקשר עם האנשים שלא מסביבתו הקרובה. בזמן האחרון שמתי לב שהוא ממש קופא בכניסה לבית הספר ולוקח לו זמן להתאקלם שם. שמתי לב שאם הוא מגיע לכיתה ראשון - הרבה יותר קל לו להיכנס. הוא משחק מצוין עם החברים שלו, אבל אם יש הרבה אנשים, הוא נצמד אלי ולא עוזב. ככה זה גם בביקורים אצל המשפחה, הוא בוכה ומבקש לחזור הביתה. לפני כמה ימים הייתי אתו אצל חברים שהוא מכיר המון שנים, והוא לא היה מוכן לשחק אתם, התחיל לבכות ברגע שהם נכנסו הביתה. האם זו תופעה שתחלוף עם הזמן או שיש מקום לפנות לגורם מקצועי? תודה מראש על העזרה.

שלום לי, כדי לדעת כיצד לעזור, חשוב לעשות את ההבחנה בין ביישנות לבין חרדה חברתית. ביישנות היא תכונת אישיות די יציבה, שמלווה את האדם במידה זו או אחרת כל חייו. במקרה של ביישנות, קיימת רתיעה ראשונית ממצבים ואנשים זרים, אך הקושי מתפוגג תוך זמן מה, והילד מפשיר ומצליח לתפקד היטב. ילדים ביישנים מוצאים לעצמם חוג חברים מצומצם ומוכר, ובמגרת קבוצה זו הם מתפקדים מצויין. חרדה חברתית לעומת זאת, ניתנת לטיפול ושינוי, אך המופע שלה יכול להיראות חמור יותר, עקשני יותר, כולל תגובות חרדה קשות וניסיונות הימנעות עקביים. (אני מודעת לכך ששתי התופעות יכולות להיראות דומות, במיוחד אצל ילדים צעירים). התיאור שלך לא נשמע מדאיג מאד, ואפשר לנסות לחכות קצת. נסי לא להתרגש במצבים האלה, בהם הוא נצמד אלייך, ולהקדיש לזה את מינימום תשומת הלב. אל תנסי לשדל אותו בפרסים או הפתעות, וגם לא להתעסק יותר מדי ב"לעזור" לו. תני לו לשבת לצידך במצבים האלה, עד שיירגע מעצמו. כך את מונעת את האפשרות לתגמולים משניים. אם את מרגישה שהמצב מחמיר או מתמיד לאורך זמן, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

שלום, אשמח לקבל את חוות דעתך בני בן ה4 מזה כחצי שנה כמעט על בסיס יום יומי נכנס לחדר שלו לוקח דובי גדול שיש לנו מוריד את המכנס והתחתון עולה עליו ומאונן עליו כמו אדם בוגר בהתחלה נכנסתי ולא האמנתי אחכ פשוט שראיתי שהוא עושה את זה הייתי נמנעת מלהיכנס לחדר מאחר והוא מתבייש ומבקש לא להפריע לא להכנס המודעות הזו גם מלחיצה מפחיד אותי שלא יעשה זאת בגן לאיזה ילדה חשבתי אולי להעלים את הדובי אציין שאף פעם הילדים לא נתקלו בבית בסיטואציה כזו עם בעלי תמיד הדלת נעולה ויש בד על הדלת שלא יוכלו להציץ אשמח להצעתך

שלום אביבה, אוננות היא התנהגות נפוצה וטבעית אצל ילדים, ואין כל צורך להצטדק או להרגיש אשמה/בושה/בהלה בשל כך. הסבירי לבנך (שכנראה כבר הבין זאת) שזאת התנהגות לגיטימית כל עוד היא נעשית בפרטיות, וכל עוד הוא אינו משתף בכך אדם נוסף - מבוגר או ילד. הניחי לדובי, שכן הוא אובייקט לא מזיק ולא ניזוק, והיעדרו רק ידחוף את בנך לחפש פתרונות אחרים (שעלולים להיות מוצלחים פחות). בשמחות ליאת

שלום רב, בני בן ה-3 מעורר במהלך הלילה כ-3-5 פעמים. ההתעוררות נעשית בעיקר בחלק הראשון של הלילה (מתחיל בערך שעתיים אחרי שנרדם לראשונה ובערך עד 3 לפנות בוקר, ככה שיוצא משהו כל חצי שעה עד שעה). ההתעוררות מלווה בבכי קולני וכששואלים מדוע קם והאם משהו מפריע לו (צריך לשירותים? רעב? צמא? כואב משהו? חלום מפחיד?) הוא פשוט ממשיך לבכות בהיסטריה ולא עונה... בדרך כלל נרגע רק כאשר מרימים אותו על הידיים (אפילו מבקש: "אבא תרגיע אותי" ומחכה שירימו אותו. נראה שהוא לא מתעורר לגמרי ובמצב של חצי ערות ואם מצליחים להרגיע אותו מהר אז הוא גם נרדם בחזרה ללא קושי. האם מישהו נתקל בבעיה דומה? מה נראה לכם הגורם להתעוררות הנ"ל ומה ניתן לעשות ע"מ לצמצם/להפסיק את התופעה? יש לציין שהדבר התחיל לפני כחצי שנה ודי בחפיפה לגמילה ממוצץ, אבל זה אולי מסביר את הקושי להירגע ללא עזרה, אך לא מדוע מתעורר כל חצי שעה - שעה... אולי יש הסבר רפואי (שמעתי על ילד שהיו לו פוליפים באף וזה הקשה עליו לנשום ולכן קם כל הלילה). בתודה מראש על העזרה, אודי

שלום אודי, להתייעץ עם רופא הילדים זה אף פעם לא מזיק, כדי לשלול בעיה בריאותית אפשרית. יש ילדים הסובלים מביעותי לילה חוזרים, המוגדרים כמצב תודעה שאינו שינה ואינו ערות. ילדים אלה אינם זוכרים בבוקר את אירועי הלילה, ואינם סובלים מבעיה פסיכולוגית כלשהי בעטיים. אני מניחה שרופא הילדים יוכל להתייחס גם לאפשרות הזאת, ואולי להפנות אתכם למעבדת שינה לילדים כדי לדעת אם בכך מדובר. אם האפשרויות הללו נשללות, אפשר להישאר בכיוונים הרגשיים, ולעבוד על מה שקורה ביקיצות הללו. כלומר, להישאר זמינים, מרגיעים, אך זאת מבלי לנהל אינטראקציות מיוחדות ומבלי ליצור (עם או בלי דעת) סוג של תגמול שעלול לחזק את הדפוס. הדרכת הורים קצרה יכולה לתת לכם כלים יעילים להתמודדות הלילית, שבוודאי יוצרת עומס ותסכול אצלכם. תתחילו מרופא הילדים, כאמור, ותתקדמו בהתאם להמלצותיו. בברכה ליאת

שלום רב, בן 9.5 שנים , ילד נבון, חברותי, ובעל יכולת התבטאות גבוהה ביותר. בן יחיד לאמא יחידנית. לאחרונה סובל במיוחד מחרדות הקשורות אלי (אמו). מפחד מאד שיקרה לי משהו, חושש מפרידות, מבטא חוסר רצון ללכת לביה"ס מחשש פן יקרה לי משהו בזמן הזה. בנוסף, משתף אותי ברצונו לקבל עזרה בכל מה שקשור לכעסים. הוא מרגיש שהוא כועס מאד על חברים, מאבד שליטה ולאחר מכן מתבייש בעצמו. גם- סף תסכול נמוך ויציאה משליטה כאשר לא מצליח משהו, או משהו "מתקלקל" או לא עובד. מהי לדעתכם הדרך הנכונה ביותר לסייע לו, ואם מדובר בטיפול - איזה סוג של טיפול עלי לחפש עבורו. המון תודה.

שלום חווה, באופן אישי, אני כמעט תמיד מעדיפה לנסות תחילה את הדרך העקיפה, בה ההורים עצמם - בעזרת הדרכה והכוונה - נענים לקשיים של הילד ופועלים ביעילות כמספקי הרגעה וטיפול. לכן, אני מציעה להגיע לפסיכולוג ילדים מנוסה, לבקש הדרכה והנחייה, ולחשוב יחד איתו האם נדרשת גם התערבות ישירה מול הילד. כעסים, איבוד שליטה, סף תסכול נמוך וחרדות - יכולים להיות קשורים לאווירה משפחתית מתירנית מדי או קשיים בסמכות ההורית. למרבה המזל, ניתן להביא לשיפור עצום בפרק זמן קצר יחסית, ולכן אני מאד בעד הדרכה הורית בשלב זה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, קודםכל אציין את הבעת הערכתי אליך ולתשובותייך המלאות והמספקות. בקשר לבני בן ה- 11 (ילד מחונן) בזמן האחרון החל לשאול שאלות על המוות ובכלל תהיות על החיים בכלל וכאלה. כמו כן נראה לי שהוא יותר חרד, פוחד, וחששן כששאלתי אותו הוא אמר שהוא חושש יותר. נדמה לי כי בעבר קראתי שבגיל זה מופיעים פחדים. האם זה נכון? האם תוכלי לכתוב לי בקצרה אודות גיל זה או לחילופין להפנות אותי לקרוא על המאפיינים של גיל זה. האם כל החששות האלו נורמלים לגילו? תודה חני

שלום חני, הפחדים ה"אופייניים" משוייכים לקבוצות גיל צעירות יותר. מרגע שילד מגיע לסביבות גיל 12 (עפ"י פיאז'ה - כיום אנו יודעים שזה מגיע מוקדם יותר) הוא מסוגל לחשיבה אבסטרקטית, שאינה קשורה רק ל"כאן ועכשיו" אלא גם למה שיכול להיות. הפחדים בשלב זה כבר דומים למדי לאלה של המבוגרים, כלומר הם אחוזים במציאות, גם אם מעט קיצוניים יותר. ילדים נבונים פגיעים לחרדה יותר מחבריהם, שכן הם נוטים "לקחת את העולם לריאות", מבלי להחמיץ ניואנסים. הם עסוקים בשאלות קיומיות, וקשה להניח את דעתם בהסברים שטחיים. הצורך להבין דברים עד הסוף דוחף אותם לחקירה לעומק, כולל עיסוק בשאלות של חיים ומוות. לכן, תשובתי היא שהפחדים בהחלט יכולים להיות 'נורמטיביים', אך חשוב לוודא שעוצמתם אינה משתקת. אם את מרגישה שהחרדה משתלטת עליו ומפריעה לו לתפקוד השוטף (כולל הפרעה לשינה/תיאבון/חברים וכד') שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ונוער. שבת שלום ליאת

שלום אני לא בטוח אם השאלה שלי שייכת לכאן, אבל אני אנסה: יש את המיתוס הזה שאומר שילדים מאושרים יותר במשפחה גדולה. שבמשפחה של שני ילדים עצוב ובודד להם כשיש רק אח/אחות אחד/ת לשחק איתם, ואילו במשפחה גדולה עם שלושה ילדים ומעלה הילדים יותר מאושרים כי יש להם הרבה אחים לשחק איתם והדינמיקה המשפחתית יותר מורכבת. השאלה שלי היא האם נעשו איזשהם מחקרים בנושא ? האם יש ביסוס מדעי כלשהוא למיתוס הזה ? האם ילדים במשפחה גדולה באמת מאושרים יותר מילדים במשפחה קטנה (של שני ילדים) ? תודה

שלום רב, לא עולה בדעתי כרגע מחקר ספציפי, אך כדי לאשש או לסתור את המיתוס כדאי לבדוק במאגרי המידע האוניברסיטאיים או של מכון סאלד או של גוגל scholar. אם תמצאי משהו מעניין נשמח להתעדכן. :-) שבת שלום ליאת

רציתי בבקשה לשאול האם תינוקת תפגע אם אשאיר אותה למשך שבוע אצל המטפלת שלה עקב נסיעה - טיול לחול? אני בהתלבטות קשה.

פרידה שלום, בסביבות גיל 8 חודשים הפעוט מפתח פחד מזרים שמלווה בחרדת נטישה מהדמויות הקבועות בחייו. עזיבת התינוקת בדיוק בשלב זה היא בעייתית. יש לזכור כי בגיל זה אין לה יכולת לאמוד את הזמן בו תעדרי והחשש הוא שהיעדרותך תתפס אצלה כאילו לא תשובי. קשה גם להעריך אם לפרידה כזו תהיה השלכות נוספות על בתך או שהיא תתגבר ותחזור לעצמה לאחר שובך מחו"ל. העובדה כי היא תשאר בסביבה שמוכרת לה עם דמות משמעותית שמטפלת בה יכולה להקל קצת על החששות. בהצלחה

שלום ותודה שאלה על גמילה ממוצץ הבת שלי בת 4.5 אין איתה שום בעיה, ילדה נהדרת ! עשינו כמה טעויות עם גמילה ממוצץ... הבטחות פרסים.... בקשות.... עיסוק בנושא...הדרגתיות בגמילה... וכו'... לאחר מכן הבנו שטעינו והנחנו לנושא לתקופה מסויימת, נמצאת איתו רק בבית כמה שרוצה השבוע בנתה בית למוצץ והכריזה שהמוצץ יהיה שם עד שתלך לישון, הסברנו לה את המשמעות והיא רצתה. ובאמת יומיים היא שמה אותו בביתו בבוקר ולקחה אותו לפני השינה היום הייתה "נפילה" ואח"צ רצתה מאוד את המוצץ... ביקשה לישון ואכן הלכה למיטה ולקחה אותו...(אין לה בעיה להיות איתו במיטה ולא לשחק) השאלה מה לעשות כאשר היא רוצה אותו אח"צ ? האם לאפשר לה שימוש בו בימים בהם עדיין זקוקה לו ? אך המסר מבלבל ומבחינתה אם אנחנו מסכימים לפעמים אז זה יקרה כל יום... התעלמות מהנושא פירושו שהיא יכולה להיות איתו וזה יהפוך קבוע או לאסור את השימוש בו במשך היום ? חשבנו לעשות טבלת חיזוקים, כאשר בסוף כל יום שמים מדבקה אם הייתה בלעדיו, כך לא נצטרך להגיד כלום בנושא וזה יעבור לאחריותה בלבד, אם נראה שלקחה את המוצץ אח"צ...בסוף הערב לא נדביק מדבקה... נראה שהמוצץ הזה לא יפרד מחייה לעולם.... אנחנו די אובדי עצות...

שלום מירי, אם יש משהו שאפשר לנבא בוודאות, זה שהמוצץ בהחלט ייפרד מחייכם מתישהו, ואני מהמרת שזה יקרה גם ללא הלחץ, ללא הפרסים והטבלאות. לחפצי מעבר (והמוצץ בתוכם) יש תפקיד מנחם ומרגיע, והילדים מצליחים להיפרד מהם לשלום מרגע שמסתיים תפקידם. למה הלחץ? אני מציעה להניח לה כל עוד היא נמצאת במנוחה בחדרה או במיטה, ולעזור לה לוותר עליו בזמני פעילות, בסלון וכמובן מחוץ לבית. יהיה בסדר, היי בטוחה. בשמחות ליאת

שלום מאיר, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בגיל שנה וחמישה חודשים, אוהב למשוך לכולם שערות, לאחיו הגדול, לי, לילדים בפעוטון וכו', אביו עם שיער קצוץ אז הוא לא יכול למשוך לו. כשהיה קטן יותר היה אוהב לאסוף לכלוכים עם המוצץ ולשים בפה, וכעת הוא עושה זאת עם שערות. בזמן האחרון הוא תולש לעצמו ממש קבוצות נכבדות של שיער, וזה ממש מצמרר אותי. הוא עושה זאת כשהוא שוכב עם בקבוק דייסה, וכשהוא מנסה להירדם, ובעיקרון כשהוא רגוע, הוא לא עושה זאת מעצבים. מה אפשר לעשות? האם צריך לפנות לטיפול או שזה יחלוף מעצמו? הוא ילד מאוד דעתן, יודע מה הוא רוצה, עצמאי, ואהוב מאוד. יש לציין כי יש לו אח גדול בגיל שלוש וחצי, ואני עתידה ללדת בעוד שלושה חודשים. תודה רבה מעיין, אמא מודאגת.

שלום מעיין, כנראה שהתשובה נמצאת בגוף השאלה. ברמה הפרקטית, תספורת קצוצה כמו של אבא תקשה על בנך לתלוש את שערות ראשו. באופן כללי, תלישת שיער יכולה להיות התנהגות מפיגת מתח, וכדאי לנסות להכחידה לפני שהיא מתבססת כהרגל. תספורת קצרה היא פתרון אחד, ומציאת תחליפים (בובות פרווה, כדורי מעיכה, פלסטלינה לא רעילה) יכולה להיות פתרון נוסף. אם הוא גם בולע את השיער, יש לנקוט פעולות מניעה ממשיות כדי לא לסכנו בבעיות בריאות כמו חסימת מעי או זיהומים. אל תלישת השיער של אנשים אחרים יש להתייחס כאל התנהגות תוקפנית לכל דבר, ולפעול בהתאם. אל תרשי לו לתלוש את שיערך גם אם זה נעשה לכאורה ללא תוקפנות. ילד כה קטן יכול שלא להבין מתי זה מותר או אסור, ראוי או בלתי ראוי, ולכן אין לאפשר זאת בכל מקרה. בהצלחה. ליאת.

שלום אני גרושה 7 שנים ואמא לילדה בת 9, לפני שנתיים פגשתי בן זוג מדהים ועברנו לגור יחד לפני חצי שנה, הילדה שלי מאוד אוהבת אותו והוא אותה. אבל הילדה שלי לא מחונכת ואני מאשימה את עצמי. היא מאוד מפונקת וילדותית וכל הזמן מדברת איתה ואומרת לי שהבינה ולא יקרה שוב והכל חוזר על עצמו שוב ושוב. היא כל הזמן מייללת שהיא לא מקבלת משהו או משהו לא מסתדר לה. והבן זוג שלי רווק ומאוד קשה לו לבוא הבייתה מהעבודה ולשמוע כל הזמן צעקות ובכי . רוצה לבוא הבייתה לאווירה טובה . אין סיבה שלא יהיה , יש לה הכל חדר חדש כל מה שהיא צריכה היא מקבלת . ושהיא חוזרת מאבא שלה היא עוד יותר מתנהגת לא יפה כאילו מתמרדת. פעם אחת הבן זוג שלי כעס עליה והיא סיפרה את זה לאבא שלה ואבא שלה אמר לה שאין לו זכות לכעוס עליך הוא לא אבא שלך . והיא אומרת לו את זה והוא ניפגע . היא לא ילדה קטנה היא ילדה בת 9 אמורה להיות בוגרת ועצמאית. מה עושים ? איך מתקנים ? פוחדת שזה יהרוס לי תזוגיות שחיכיתי לה כל חיי.

שלום לורין, איזה יופי שמצאת סוף סוף אהבה. זה חשוב לרווחתך כאישה וכאם. ועדיין, חינוך הילדה לא צריך להיות קשור לנוכחותו או היעדרו של הגבר בחייך. במידה מסוימת, ביתך מגיבה כמו ילד שנולד לו אח חדש. אם עד היום הייתן שתיכן יחד, כשכל תשומת ליבך נתונה לה במלואה, מרגע שנכנס בן זוגך למשוואה, הגיוני שיהיו ניסיונות לבחון אותך ואותו. בדומה למצב של לידת אח, גם כאן המציאות החדשה מעוררת אותנו להגדיר מחדש את הגבולות תוך שמירה על איזון בין הבנה וחמלה מצד אחד, ואכיפת כללי ההתנהגות מצד שני. אם את חשה שבמצב העניינים הנוכחי הזוגיות שלכם בסכנה, אני ממליצה על פניה להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים, בה תוכלי לקבל כלים יעילים להתמודדות עם המצב המורכב שנוצר. גם היכולת לתמרן בין האב הביולוגי לבן הזוג החדש יכולה לקבל מענה באותה הזדמנות. פרק ב' משמח ככל שיהיה, מציב בפנינו לא מעט אתגרים, ואני מאחלת לך שתוכלי להם. בהצלחה. ליאת.

הי לכם, בתי בת 4, מאז שנגמלה (בגיל שנתיים) היא ממשיכה להרטיב במכנסיים. היא יודעת יפה מאוד לעשות פיפי בשירותים, והיו תקופות שבהן לא ברח לה פיפי בכלל. אבל רוב הזמן היא עושה פיפי לדעתי מרצון לשלוט. אני משתדלת לתת לה הרבה בחירות בדברים שניתן, למרות שיש דברים שהם לא נתונים לויכוח כמובן (ללבוש מעיל כשיוצאים, לצחצח שיניים בבוקר ובערב, לשבת ליד השולחן כשאוכלים וכן הלאה). הפיספוסים האלה מוציאים אותי מדעתי, ניסית את גישת ההתעלות- לא עבד, ניסיתי עצבים (בא לי די בטבעיות כשהיא מרטיבה). כשאני רואה שהיא מתאפקת אני מזכירה לה ללכת לשירותים- והיא כמובן לא מוכנה. זה כבר ממש מעיק. מה עושים?

בני בגיל שלוש וחצי וגם לו הייתה תקופה כזו. הוא היה עושה על המיטה, על שמיכות, על הספות, בקיצור זה היה סיוט. אני גם הייתי מתעצבנת, ניסיתי להגיד שזה לא נורא, והדבר היחיד שבאמת עזר הוא פשוט להתעלם. הוא היה עושה, עם כל העצבים והתסכול פשוט הייתי מחליפה לו בשקט את הבגדים בלי להוציא מילה וכך זה עבר. זו כנראה תקופה של תשומת לב, והם משיגים את תשומת הלב דרך הפיפי בכל מקום. בהצלחה!

בתי גם בת 4 שללנו כמה פעמים בעיות אורגניות... כבר שנה ושבעה חודשים אני בסרט הזה שהולך ובא. לרוב התעלמות מעלימה לתקופה קצרה ואז זה חוזר. מיואשת וכבר אין לי כוחות למכונות כביסה החלפות ומקלחות :( דיקלה

אך לא מסתגלת ללימודים ולחיי חברה?

אמא שלום, לא מקובל להחזיר ילדה שעלתה לכתה א' לגן גם אם מרגישים שהעליה היתה טרם זמנה. תגובה כזו היתה מאד מבלבלת את הילדה והיתה גם פוגעת בדימויה העצמי. במקום לשקול הורדה לגן יש לבחון את הקשיים שלה בכיתה ולתת לה סיוע במקומות בהם היא מתקשה. בהצלחה

מדובר בילדה בת שנתיים ועשרה חודשים. חכמה , מאד פעילה ותקשורתית בתוך הבית , בגן ובסביבה בטוחה(כמו אצל סבתא) מצד שני מאד מתקשה בסביבה בה יש מספר אנשים אפילו אם מדובר באנשים שהיא מכירה כמו משפחה מורחבת(דודים שלה אותם היא רואה באופן קבוע פעם בשבוע) אז היא נעשית מאד מופנמת, לא מגיבה לאחרים ולא מדברת. לאחרונה התחילה להתחבא בחדר כשמגיעים אלינו אורחים ללא הצלחה להוציא אותה משם.נשמח לשמוע ממה התנהגות זו נובעת ואיך אפשר לעזור לה להתגבר על זה..

שלום דנה, אם הילדה מתפקדת היטב בסביבתה הטבעית (במשפחה ובגן), לא הייתי ממהרת להגדירה כסובלת מקושי חברתי. יש ילדים, במיוחד פעוטים בגילה, שמגלים רתיעה ממצבים זרים, מאנשים זרים, ומסביבות פחות צפויות. לפעמים מדובר בביישנות (תכונת אישיות יציבה למדי) ולפעמים בסוג של חרדה, ולפעמים גם בסוג של התנגדות "דווקאית". כרגע, הייתי מניחה לה, ומאפשרת לה להפשיר בקצב שלה מבלי להפעיל עליה לחץ. הניסיונות להוציאה מהחדר יכולים להיחוות כסוג של חיזור ושידול, שיכול רק לחזק ולתגמל את דפוס ההתנהגות הבעייתי. נסו לחשוף אותה באופן טבעי ליותר ויותר מצבים, ולעודד הזדמנויות ספונטניות למגע חברתי בבית ומחוצה לו. אם ההימנעות החברתית נמשכת לאורך זמן או מחריפה - אזי יש טעם להתייעצות עם גורם מקצועי. כרגע, לתחושתי, אנחנו לא שם. בברכה ליאת

שלום בעוד חודש ימלאו לבתנו 3. ילדה נורמטיבית, שמחה וחכמה. כרגע בגן פרטי חם, בספטמבר הבא אמורה להיכנס לגן עיריה. הבעיה לגביה שהיא מאוד מאוד פגיעה, בכל סביבה שהיא, וחסרת בטחון עם סביבה שאינה מוכרת. דוגמאות: חוזרת מהגן, ומתלוננת לא מעט שזה נגע לה ביד, וזה דחף אותה, וההוא ירק עליה. התחלנו איתה חוג התעמלות במתנ"ס, פעם בשבוע אחה"צ. לא מכירה אף ילד, למעט ילד אחד. אם מישהו במקרה דוחף אותה, ללא שום כוונה, היא מייד מתחילה לבכות, וצריכה אותנו כדי להירגע. קורה לפעמים שהיא רוצה לשחק או לתת יד לילד/ה, והם לא רוצים, אז היא נעלבת ומתחילה לבכות. בגדול, בעין לא מקצועית, נראה כמו חוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך. לא מצליחה להתמודד לבד עם דברים, וזקוקה לנו כי להיחלץ מכל מיני מצבים שילדים אחרים מסתדרים ונחלצים ללא כל בעיה. בספטמבר 2014 אמורה להיכנס לגן עיריה, ואנחנו חוששים שש, כאשר כבר לא יהיה לה את החום והמגננה שהיא "נהנית" מהם היום, תצטייר כחלשה בעיני הילדים, ובשל כך עלולה לסבול. ילדה ראשונה, במאי 2014 אמורה להצטרף אליה אחות קטנה :-) אנחנו מעוניינים לקבל ייעוץ, ולא יודעים כלל לאיזה תחום ולאיזה גורם עלינו לפנות כדי לעזור לה להשתפר בנושאים הללו. תודה רבה

שלום גילי, ראשית, מרגישה צורך להפריך (שוב!) את המיתוס לפיו גן עירייה אינו מקום "חם ומגונן" כמו הגן הפרטי. יש גננות טובות ופחות טובות בכל מסגרת, ועלינו לבחור עבור הילד שלנו את הטוב ביותר במסגרת האפשרויות. קשה לדבר על ילדה בת שלוש במונחים של "דימוי עצמי נמוך". הדפוס שאתה מתאר יכול להיות תוצאה של הגנת-יתר או פינוק מצד ההורים, ואתם מעריכים נכון את הצורך בייעוץ, דווקא לקראת הלידה הקרובה (פחות בשל המעבר לגן עירייה). הכתובת לייעוץ היא פסיכולוג ילדים מנוסה. בהצלחה :-) ליאת

שלום ליאת/קובי, בני יהיה בספטמבר השנה בן 3.5 שנים, ועומד בקרטריונים למעבר לגן עירייה. בתחילת שנת הלימודים הנוכחית עבר בני ממסגרת של משפחתון בן 10 ילדים בו שהה במשך שנתיים למסגרת גן אחרת בה הקבוצה גדלה ל-25 ילדים. מאחר ובמשפחתון בני היה ילד מאוד בולט וסוג של "מנהיג" כדברי הגננת, לא צפינו כי יהיו קשיי קליטה רציניים, אך התבדינו קשות ובני עבר חווית קליטה מאוד קשה של חודש וחצי אשר לווה בבכיות, חוסר רצון לשתף פעולה, התבודדות ועד חוסר רצון לאכול. כמובן שבשיתוף הדוק עם מנהל הגן והצוות הוא הצליח לעבור את המכשול, וכיום הוא נהנה ללכת לגן ואף מצפה לכך.דרך אגב כיום בגן בני אינו מוביל , אפילו לעיתים מובל שזה בסדר מבחינתנו. אני ובעלי מאוד מתלבטים לגבי מעבר לגן עירייה נוכח הקשיים שחווה, למרות ההתרשמות המאוד חיובית מהגן ומהתכנים. אך מאחר ובגן העירייה גם שם השהות תהיה רק לשנה ואח"כ ייאלץ לעבור גן נוסף. האם נכון להעבירו כל שנה קליטה מחודשת? . אני ממש אובדת עצות. אשמח לחוות דעתכם בנושא. האם להשאירו שנה נוספת בגן הפרטי למרות הבדלי גילים. מתנצלת על המכתב הארוך היה לי חשוב לפרוש בפניכם את הסיפור במדוייק. תודה

שלום עינב, לא תמיד קשיי קליטה בגן הראשון (מבחינתי, המשפחתון הראשון אינו נחשב, שכן הוא נכנס אליו כתינוק רך) מנבאים קשיים דומים בגן הבא. ילד שחווה שנת לימודים מוצלחת בהחלט יכול להגיע לגן הבא בשל, בוגר וקואופרטיבי יותר. בעיני, גם קשיי הסתגלות נורמטיביים של חודש הראשון הם מחיר סביר עבור גן איכותי, ולכן זה עדיף על פני הישארות במסגרת פחות איכותית או פחות מתאימה לצרכים. בהצלחה ליאת

הבן שלי בן 7 תלמיד כיתה א' מטופל בריטלין LA 30 מ"ג בגלל בעיות קשב וריכוז. יש לו ימים טובים מאוד ויש ימים שהוא מאוד משתולל ולא רגוע. לא ילד אלים בד"כ - כן מחזיר כשפוגעים בו. בכיתה שלהם יש ילד שהבן שלי כל הזמן מציק לו, מרביץ לו. אני מקבלת תלונות גם מהמורות וגם מההורים של אותו ילד. מה אפשר לעשות? ניסיתי כבר להעניש את הבן שלי, דיברתי איתו הרבה על הנושא. הוא נרגע לכמה ימים וממשיך להציק ולהרביץ. חשוב לציין שמדובר בילד אחד מסוים, ילד שקט שלא יודע להחזיר. אשמח לתובנות.

שלום רב, ילדי ADHD משלמים לא פעם מחיר רגשי לא מבוטל, מעבר לקשיים הלימודיים. ילדים אלה סוחבים איתם חוויה מתמשכת של פגיעות - הם ננזפים הרבה, מעורבים בתקריות אלימות, נענשים הרבה ומרגישים מאכזבים פעם אחר פעם. כל אלה, עלולים לפגוע בתחושת הערך של הילד, וליצור אצלו דימוי עצמי שלילי. במצב כזה, הוא עלול למצוא לעצמו קורבן חלש יותר, שיגרום לו להרגיש חזק, מוצלח ומוכשר יותר. יתכן שההיטפלות לילד השקט ההוא משרתת צורך מסוג זה, שחשוב מאד להיות ערים לו. ברמה המיידית, יש לעשות הכל כדי להגן על הילד החלש, ולא לאפשר לבנך להמשיך את ההתעללות בו. ברמה העמוקה יותר, חייבים למצוא דרך לשקם את הדימוי העצמי של בנך, לסייע לו להשעין את תחושת הערך שלו על הצלחות אמיתיות ועל חוויות חוזרות של כשירות ויכולת. ממליצה מאד על פנייה לפסיכולוג ילדים, שיוכל להנחות אתכם, ולסייע ביצירת חוויית עצמי חיובית יותר אצל הילד. זכרו שהתערבות מוקדמת יכולה לחסוך צרות גדולות יותר בעתיד, ולמנוע חסכים רגשיים וחברתיים שמקורם בתפיסה עצמית שלילית. בהצלחה ליאת

תלמידה בכיתה ד שנוהגת להמציא סיפורים בנוגע למעגל המשפחתי כמו מספרת על שני אחים תאומים כשידוע שיש לה אח אחד. על סבא שאינו רואה ושומע כשאותו סבא מסיע אותה לחוגים. שהיא הלכה לאיבוד ומתארת כיצד נמצאה .כל שני וחמישי יש לה יום הולדת בדיוק באותו יום . סיפורים שאין להם אחיזה במציאות מה המניע יותר חשוב מה עושים ? מורה פרטנית

יעל שלום, יש סיבות מגוונות לכך שילדים לא תמיד מספרים את האמת, ילדים רבים ממציאים סיפור כיסוי למה שאירע כדי להימנע מתגובה של כעס או עונש. מה שמאפיין את הסיפורים של תלמידתך שהם עושים אותה אטרקטיבית ומיוחדת. אולי בלי הסיפור היא מרגישה שהיא כמו כולם. הסיפור שהיא מספרת מעניק לה מקום מיוחד בעיני עצמה ודרך הסיפורים היא מקבלת הרבה תשומת לב שכנראה חסרה לה. חשוב לא ללעוג לה או לכנות אותה בשמות. עדיף לעדן במידת האפשר את העובדה שהיא לא דוברת אמת כדי לא לבייש אותה. בכל מקרה, כדאי להפנות את תשומת לב ההורים של אותה תלמידה לתופעה ולהציע להם לפנות לייעוץ מקצועי. בהצלחה