פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום לכם קובי/ליאת, ראשית תודה על ההשקעה והמענה המועיל! ביתי בת 9 וחצי ומידי פעם היא אומרת לי שהיא עצובה. כשאני שואלת אותה למה היא אומרת שהיא לא יודעת... אני מחבקת ואומרת שבאמת אין סיבה להיות עצובה, אבל היא ממשיכה לבכות ולהגיד שהיא לא יודעת למה. איך לעזור לה ברגעים האלה? שוב, תודה רבה לכם.

שלום אורנה, עצב הוא אחד מתוך הרגשות האנושיים, שגם אם הוא נקשר אצלנו לאירועים שליליים - נשאר חלק חשוב בחיים הנפשיים של כולנו. למרות המשאלה הטבעית שלנו, כהורים, לאושר תמידי ושמחה אצל הילדים, עלינו להיות מסוגלים להכיל גם רגשות כמו כעס, עצב, געגוע, אכזבה, צער, וכיוב'. כאשר ילדתך נראית עצובה או אומרת שהיא עצובה, יש לכך סיבה בדר"כ, גם אם אינה תמיד גלויה לעין. לכן, אמירה כמו "אין סיבה להרגיש כך" אינה נחווית מתקפת או אמפתית. אדרבא, כך היא נשארת בודדה ועצובה אף יותר, שכן אף אחד לא מבין אותה, ואולי גם שופט אותה על מה ועל איך שהיא מרגישה. ברור לי לגמרי שכוונתך טובה וטהורה, אך לתפיסתי הדרך לעזור אינה קשורה בביטול רגשותיה, אלא ביכולת להכיל אותם ולהתמודד. תוכלי לומר לה שאת רואה שעצוב לה, וזה קורה לפעמים. תוכלי לשתף ולומר שגם את ואבא לפעמים עצובים וזה בסדר. אם אינה יודעת לומר מה קרה או מה גרם לה לעצב, אפשר 'לנרמל' גם את זה, ולהגיד משהו כמו "אולי עוד מעט תיזכרי. אם תרצי לספר לי - אני כאן". אפשר לשאול בעדינות אם "יש משהו שיכול לעזור לך להרגיש קצת יותר טוב?", אך לכבד גם את הבחירה שלא לעשות כך. מקווה שנקודות האור בסופו של דבר יגברו על רגעי הסגריר. בברכה ליאת

הי, מה האסטרטגיה הכי נכונה למנוע מבת שלוש לאכול ציפורניים? (אגב, בעיקר מהרגליים...) נכון להיום אני מעירה לה שזה יכול לפצוע אותה, וכשהיא עושה את זה לידי אני מוציאה את הרגל מהפה. לא נראה שזה אפקטיבי,כי זה נמשך כבר כמה שבועות והולך ומחמיר... תודה

שלום מיכל, אישית, איני נוטה להתרגש מהתנהגויות מסוג זה, ולכן הייתי מציעה להתעלם, או - לכל היותר - לבקש ממנה לעשות זאת רק כשהיא לבדה. אם היא תפצע את עצמה - השיעור יושג בדרך טבעית. בברכה ליאת

הבת המקסימה שלי בת 4 וחצי כשסבתא שלה באה או באים אליה היא לא אומרת שלום גם בכניסה לגן היא לא אומרת שלום (זה לא מפריע לי) אבל לסבתא זה מפריע לי אני לא מכריחה לנשק ולא לחבק רק להגיד שלום מה דעתך ?

שלום סמדר, מה שאת מתארת הוא דוגמא מצויינת לבעיה "מתוצרת בית", כלומר - בעיה שאנו יוצרים במו ידינו. כשהילדים שלנו מגלים שיש משהו שנורא נורא חשוב לנו, הם עלולים להיכנס לקטע "דווקאי", ולו כדי לזכות בתשומת הלב העצומה הנלווית לסיטואציה. שוחחי עם סבתא, והסבירי לה שהילדה מאד אוהבת אותה, ושאי-אמירת השלום אינה קשורה כלל וכלל לרגשות כלפיה או לחוסר כבוד כלפיה. אפשר לתדרך את הסבתא ולעודד אותה לומר "שלום" גדול ועליז בכניסה לבית, מבלי לחכות לתגובה. את עצמך יכולה לקבל את פני סבתא בשמחה ואדיבות, ולהתעלם כליל (!!!) מתגובתה או אי-תגובתה של הילדה. כשההצגה הקטנה של הילדה לא תקבל כל התייחסות, זה ייפסק. בשמחות ליאת

שלום בני בן שנה וחודשיים ומאד קשור אלי.התחלנו בתחילת החודש תהליך הסתגלות.הגננת מציעה שכבר השבוע אלך לעשרים דקות. איך כדאי לעשות הסתגלות נכונה לילד. הוא כל הזמן בקשר עין איתי וקשה לו כשיש הרבה ילדים סביבו. תודה רבה

שלום רב, מעתיקה למענך משהו שכתבתי לפני שנתיים, כאן בפורום, בתחילת שנת הלימודים, בעקבות פניות חוזרות בנושא קשיי הסתגלות לגן. אנא, קראי את הדברים, ואם יהיו שאלות - את מוזמנת. בבקשה - שלום רב לכל קוראי הפורום עקב ריבוי השאלות בנושא הקליטה בגן, אני משכתבת כאן תשובה שנתתי בעבר בנושא זה. אמנם אנחנו כבר בשבוע השני, אך תקופת ההסתגלות עדיין בעיצומה. לאחר חופשות החגים, יש לצפות להתחדשות הבכי, ולנסיגה זמנית גם אצל מי שהצליחו להתרגל. אנא הצטיידו בסבלנות. *** הסתגלות טובה לפעוטון או לגן תלויה ביותר מגורם אחד. היא קשורה למאפייני הילד עצמו (כמו מזג, גיל, בשלות) במאפייני ההורה (למשל רמות חרדה, צורך בשליטה) במאפייני הקשר הורה-ילד (הרמוני ובטוח, סימביוטי, חרד), במאפייני הגן והגננת (מס' ילדים, גיל הילדים, אופי המבנה, שעות הפעילות, רמות החרדה של הגננת, יכולתה לסבול נוכחות של הורים בגן, וכד'). לאור האמור כאן, קשה לתת עצה שתתאים לכל הילדים, לכל האימהות ולכל הגננות. ובכל זאת כמה דברים שכדאי לזכור. עבור ילד קטן, בעיקר מי שנכנס לגן בפעם הראשונה, מדובר במעבר דרמטי, המצריך תקופת הסתגלות. עליו ללמוד להיפרד מסביבתו המוכרת, להיפרד מדמויות מוכרות (אמא, מטפלת), ולסמוך על דמויות חדשות ולא מוכרות כמקור לחום, הרגעה וביטחון. לילד קטן עדיין אין תחושת זמן טובה, ושעה יכולה להיחשב כנצח. לכן, באמת חשובה ההדרגתיות, אך אין בה די. רצוי להקפיד על כמה כללים, גם כשנפרדים בהדרגה. בימים הראשונים מוטב להגיע עם הילד לגן, לשהות יחד איתו כשעה וללכת איתו הביתה, רצוי כשהוא נשאר עם "טעם של עוד". ביום השני אפשר להאריך את השהות המשותפת, ולנסות לשמור על פרופיל נמוך ככל האפשר. כדאי לאפשר אינטראקציה חיובית עם צוות הגן גם אם אנחנו נשארים איתו שם, רצוי לעודד מצבים בהם הגננות הן הכתובת לעזרה ולא אנחנו. גם ביום השני, מוטב לקחת את הילד איתנו הביתה, אפילו אם נדמה לנו שנעים לו. מהיום השלישי ואילך אפשר להתחיל להיפרד לזמנים קצרים, ולהגיע מהר יחסית, גם אם הגננת מדווחת שהכל נהדר. חשוב לזכור שגם אם הילד אינו בוכה, הוא נמצא בסיטואציה לא מוכרת, ולא ממש מבין האם נבוא לקחת אותו, מתי נבוא, ולמה בדיוק אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים לו "נתראה בצהריים". יש ילדים שבאמת נראים נפלא ביום הראשון, והבכי מתחיל רק ביום השני או השלישי, כשהם מבינים שהסידור החדש הוא לתמיד, וכבר מבינים מה המשמעות של להישאר הרבה שעות בלי אמא. יש, כמובן, גם את המסתדרים, שנראים אדישים או מרוצים מהסידור החדש. איכשהו, עבור רוב הילדים זהו סוג של מאמץ. כשמגיעים בבוקר אל הגן, רצוי לא למצות יחד עם הילד את כל מה שלגן יש להציע. עדיף לאפשר לו לחקור את הסביבה בקצב שלו, ולהשאיר חלק מהכייפים כאמצעי-עזר לגננת עצמה, שנשארת לפעמים עם ילד בוכה אותו עליה להרגיע ביעילות. לאחר ימי הקליטה הראשונים, כדאי להחליט על זמן סביר של שהות משותפת, רצוי לא יותר מכמה דקות, ולהיפרד מהילד לשלום. מוטב לא למרוח את הפרידה, אך גם לא להיעלם בפתאומיות ללא ידיעתו. כשאנחנו מגיעים לקחת את הילד הביתה, רצוי לעשות זאת בקיצור, ולצאת איתו מהגן מבלי להשתהות הרבה. חשוב שהילד הקטן יידע שכשאימא באה - הולכים, והמאמץ היומי שלו הסתיים. כל האמור כאן, יכול להיות מאד לא רלוונטי, אם הגננת שלכם אינה ידידותית כלפי תהליך הדרגתי שכזה או כלפי נוכחותם של הורים בגן. אחרי הכל, גם עבור הצוות, ימי הקליטה הם מאד לא פשוטים, והגננות מעדיפות להגיע מהר ככל האפשר לשגרת עבודה, גם במחיר של מס' ימי בכי 'מרוכזים'. אישית, איני מחבבת את הגישה הזו, ומקווה שתצליחו ליישם לפחות חלק מההמלצות. אחרי הכל, רוב הילדים באמת מוצאים את עצמם די מהר מתאקלמים במסגרת החדשה, נהנים מהעושר והעשייה בגן, ומתמודדים לא רע עם הפרידה. הניסיון מלמד שכאשר ההורים עצמם סומכים על הגננת, סומכים על הילד ושלמים עם רעיון הפרידה, ההסתגלות של הילד טובה ומהירה יותר. לעומת זאת, הורים אמביוולנטים, חרדתיים-יתר, ומתקשים לסמוך עלולים 'להדביק' את הילד בחששות ובדאגות שלהם, ולהקשות על תהליך ההסתגלות. תהליך ההסתגלות אינו נגמר בשבוע הראשון. יש ילדים שממשיכים לבכות ולהתנגד לפרידה גם בשבוע השני והשלישי. אם התהליך הראשוני היה הדרגתי וסבלני הסיכויים לבכי בשבוע השני והשלישי פוחתים, אם כי לא תמיד. יש ילדים שיפגינו גם בשבוע השני מצוקה גלויה: הם יבכו, יקבלו התקף זעם, יסרבו להתנחם בעזרתה של הגננת, יבעטו, יכו או יתחננו. אחרים יהיו מכונסים יותר, ויבטאו את המצוקה בדרכים עקיפות: הם יסרבו לאכול ולישון בגן, יאבדו את התיאבון בבית, יתעוררו בלילה, יתחילו להרטיב מחדש לאחר שנגמלו, יפגינו עצבנות ו'פתיל קצר', ייצמדו להורה, או יפתחו מחלה פיזית. חשוב לעמוד הכן מול הביטויים הללו, לקבל אותם בהבנה, ולעשות הכל כדי להקל על הילד הקטן לעמוד באתגר החדש. כהורים, רצוי להנמיך ציפיות מהילד בשבועות הראשונים בגן. אם הוא בוחר שלא להשתתף בפעילויות הגן, הניחו לו. לא נורא אם יפסיד שיעור ריתמיקה או שעת סיפור, ויישאר בארגז החול אם שם הוא מרגיש בטוח. אם אינו זוכר דבר ממה שעשה בגן, לא חייבים ללחוץ עליו לספר. זכרו שאם הוא אומר שלא כיף לו, זה לא סימן שטעיתם בבחירת הגן. תנו לו זמן, תמיכה ועידוד, וקוו לטוב. מקווה שספטמבר יעבור על כולנו בשלום. יישר כוח ליאת

תודה ליאת(:זו אני הגבולית..זוכרת? ומה שלומך? הגננת מאד גמישה ונותנת לי את הזמן שלי...הבנתי שאני צריכה לשחרר(: כדאי להתחיל מחצי שעה נניח? וללכת? ולאט לאט לעלות את הזמן? מה כדאי להגיד בפרידה? ואם הילד בוכה?תופס בחולצה?

היי, נחמד להיפגש שוב אחרי שנים... יופי שהגננת שלך מאפשרת לך את ההדרגתיות. זה נהדר. חצי שעה זה מצויין, ואפשר להישאר "על" חצי שעה גם למחרת. זכרי שלתינוק כ"כ קטן אין עדיין תפיסת זמן בשלה, והוא לא ממש מבין לאן את נעלמת ומתי תחזרי. בעיני, עדיף להימנע בשבוע הראשון ממצב של צרחות. אם הוא תופס בחולצה, הישארי עוד קצת, עד שיימצא הרגע המתאים. קשה לי להאמין שאפשר להימנע לגמרי מבכי, אך עדיף לא להגיע למצב בו "תולשים את הילד מאמא". במקום לחשוב על הסברים מילוליים בפרידה (אמא עוד מעט תחזור/אמא תבוא בצהריים/אמא הולכת לעבודה, וכד'), במיוחד כשמדובר בתינוקות ממש, עדיף לייצר מצב (בפעולות) בו הילד זוכר שהשהות ללא אמא היא קצרה ונגמרת. סבלנות ומשכי זמן קצרים בשבוע הראשון ימנעו את הדרמות בשבועות שלאחר מכן. בהצלחה ליאת

ליאת האם ראית למעלה?

שלום ליאת, ביתי בת השש מאוד מאוד רצתה כלב. כבר חודשים שהיא מבקשת ובכל הזדמנות זו היתה המשאלה שלה. לאחר תקופה אני ובעלי הסכמנו וקנינו גורה מתוקה מאוד. ביתי בעננים ואין מאושרת ממנה. אך לצערי אנו לא עומדים בזה. הילדה הקטנה שלנו בת שלוש מפחדת ממנה ולא יורדת מהידיים. אני לא מצליחה לתפקד. כל היום צרחות ולחץ. בקיצור ניסינו ולא הולך. בהתחלה אמרנו לבת שלנו שזה ניסיון ולא בטוח שנשמור אותה ואנו מנסים. מה לעשות עכשיו. מה להסביר ? להגיד שברחה או חלתה או לספר את האמת? אשמח לקבל עזרה נעמי

שלום נעמי, ראשית, אני מקווה מאד שתוכלו להעביר את הגורה לבית חם וטוב, ולא למכלאות צער בעלי חיים הנוראות. בעיני, האמת היא הדרך הטובה והפחות מזיקה. תוכלי להסביר לה שנוכחותה של הכלבה מעמיסה עליכם כמשפחה, ולכן החלטתם להעביר אותה לבית אחר שיוכל להעניק לה טיפול מסור וסבלני. הסבירי שכרגע, בשלב זה בחייכם, כלב בבית אינו מתאים, ושתשקלי זאת שוב בעתיד, כשהבנות יגדלו קצת. הביעי הבנה ואמפתיה לצערה, והיי סלחנית ותומכת גם מול תגובות בכי ואכזבה. זה נורמלי והגיוני. הסברים מפוברקים על בריחה או חולי רק יחמירו את המצב, יכבידו מבחינה נפשית, ויעודדו פנטזיות מדאיגות שיהיה קשה להרגיע. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת 4.5, החלה לפני כשנה במין טקס יומי לפני היציאה בבוקר לגן, היא היתה אומרת באותו הסדר את שמות כל הדמויות המצוירות שהיא אוהבת, כל יום באותו הסדר. לפני כחודשיים היא החלה בדבר חדש שבו היא עושה טקס קבוע בכל פרידה מכל אחד מבני המשפחה, טקס של נשיקות בסדר מסוים ,קבוע. דבר נוסף הוא שהיא פתאום ביום בהיר החליטה שהיא חייבת לסיים בכל ארוחה את כל הצלחת ואם לא זה אסון. חשוב לציין, זאת ילדה מאוד מאוד בוגרת; חכמה בצורה יוצאת דופן, מלאה בחברים, פעילה בחוגים רבים וילדה שמחה ומאושרת. לא מראה שום סימן לחרדה מסוימת, אך למרות כל זאת, יש לי הרגשה שמשהו גורם לה להיות קצת אובססיבית לדברים מסוימים כשרובם הם דברים חמודים וטובים. אשמח לעצתכם בעניין. תודה רבה

שלום מיטל, הצורך של ילדים לחוש שליטה, יחד עם החשיבה המאגית שלהם, עלולים ליצור לעיתים מופעים כפייתיים, דמויי OCD שלא בהכרח יתמידו עד הילדות המאוחרת או הבגרות. כך נוכל לראות ילדים ש"לא דורכים על הקווים" או אוכלים דברים בסדר מסויים, או נצמדים לרוטינות באופן חסר גמישות. ועדיין, דווקא על רקע מה שאת מתארת כ"תפקודיות יתר", שווה לבחון האם קיימים עומס, צורך לרצות או נטייה לשלמות. לפעמים ילדים (דווקא הטובים והחמודים) מאמינים שאם לא יהיו טובים כ"כ משהו נורא יקרה. לפעמים, במצבי משבר משפחתיים/זוגיים, הילד מאמין בטעות שהדברים קשורים/תלויים בו, ולכן מהדק עוד ועוד את התנהגותו. כל אלה הם רק כיווני מחשבה, כמובן. המשיכי לעקוב, ואם תראי שקיימת התמדה של הסימפטומים לאורך זמן או החמרה, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

שלום ליאת, תודה על התשובה. אני מעודדת אותה להיפטר מטקסים מסוימים והיא אכן עושה זאת, יש לציין שללא מאמץ יתר. אך היום לדוגמא אמרה לי על מיץ שלא סיימה, שיש בה לחץ לסיים אותו. אשמח לשמוע את דעתך בעניין. תודה רבה

במצבים כגון אלה, אפשר לנסות לברר מה היא חושבת שיקרה אם לא תסיים את המיץ. בדר"כ, תחת התנהגות כזו נחה מחשבה מאיימת כלשהי, והטקס הכפייתי מספק הגנה אשלייתית (או אשלייה הגנתית :-) בגלל גילה הצעיר, אני בספק אם ניתן לאתגר את המחשבות הללו בכלים קוגניטיביים הנהוגים בטיפול בילדים גדולים ומבוגרים. חשוב לזכור שכפייתיות כזו מספקת, למעשה, אשלייה של שליטה, בתוך מציאות הנתפסת כנראה כבלתי נשלטת, כאוטית או מאיימת. נסי לבחון האם קיימים גורמי דחק בחייכם/חייה, והאם אפשר לתת לה תחושת שליטה ויכולת במה שאפשר. אם את ממשיכה לדאוג, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום רב! בני ילד מחונן כעת בכיתה ו'. בשנה שעברה וכן בשנים קודמות היו לו הרבה חברים מבית הספר ונראה שמח. השנה שמתי לב שהחברויות השתנו יש לו עדיין חברים אך בימים האחרונים אמר מס' פעמים כי משמעם לו וכל יום אותו הדבר כששאלתי אותו אמר ביה"ס מחשב טלויזיה הסברתי שבדרך כלל עושים אותם דברים ולפעמים עושים דברים שונים. הוא אמר שהוא רוצה לצאת מהשגירה. ונראה לי קצת פחות שמח. יש לציין כי אנו לפני החלטה לאיזה ביה"ס ילך בשנה הבאה אולי מזה מטריד אותו אך איני יודעת אני מודאגת מאוד. האם אופייני לגיל זה שיש פחות מצב רוח או שמשמעם פשוט מאותם דברים? תודה חני

שלום חני, מצב רוח רע אינו משהו שעלינו לקבל כ"חלק מהגיל", וחשוב להתייחס אליו ברצינות בכל שלב התפתחותי, לנסות להבין את מקורותיו, ולהקל על הילד כמידת יכולתנו. כדאי לזכור שילדים מחוננים הם אוכלוסיית ילדים בעלי צרכים מיוחדים, וחשוב להיענות לצרכים הללו באופן מיטבי. ילד מחונן מתאפיין בסקרנות עצומה, ובצורך אמיתי לגרייה אינטלקטואלית כמעט תמידית. אפשר להמשיל זאת לרעב עצום, שמבקש תזונה משביעה ואיכותית. בית-מחשב-טלוויזיה אינם מספקים בדר"כ את הצרכים של הילד המחונן, ולשם כך קמו מסגרות העשרה מותאמות במערכת החינוך ומחוצה לה. בנוסף, ילדים מחוננים עלולים לסבול מבדידות חברתית (לצערנו לפעמים גם מנידוי חברתי), בשל מה שנראה לעתים כמו היעדר מכנה משותף עם בני קבוצת גיל. אני מציינת את כל זאת, לא כדי להעכיר את מצב רוחך, אלא כדי לעודד אותך להתייחס ברצינות לתלונותיו של הילד, ולפעול לשינוי. תוכלי לבחון מה קורה לו בזירה החברתית בימים אלה, לבחון מחדש האם הוא מקבל גרייה אינטלקטואלית מספקת, האם ניתן לסייע לו בחוגי העשרה, בתחומי לימוד נוספים או באתגרים חדשים מסוגים שונים. הרצון לצאת מהשגרה הוא רצון לגיטימי, וחשוב לאפשר לו למצוא את הדרך לכך. אין בכל זה כדי לפטור אתכם ממציאת מסגרת מתאימה לשנה הבאה. תוכלו לומר לו שאתם קשובים אליו ומכירים בצרכיו, ושכל החלטה שתקבלו בעניין מסגרת הלימודים החדשה תביא בחשבון את רצונותיו ויכולותיו. הרשו לו לקחת חלק במחשבות על המסגרת המתאימה, כך שיוכל להרגיש מעט יותר שליטה. אם מצב הרוח הקודר יימשך לאורך זמן, מוטב יהיה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, ולשקול התערבות. בברכה ליאת

שלום, אני מתלבט מאד בין גן ומשפחתון עבור הבת שלי שתהיה בת 1.3. בתי כיום בת 7 חודשים, תינוקת פעילה, חייכנית ומאד חברותית. אוהבת "אקשן", לחקור את העולם, גירויים, אנשים. כיום היא נמצאת עם מטפלת + עוד שני תינוקות ופורחת. מתלבט בין משפחתון של חמישה-שישה ילדים על מטפלת אחת לעומת גן של 12 ילדים וצוות של 2 מטפלות. במשפחתון יש דמות אחת קבועה וחמה אבל אין גינה ופחות חוגים, ובגן יש צוות שאינו קבוע כל יום (לכל מטפלת יש יום חופשי ומתוך 3 מטפלות בכל יום 2 עובדות), חוגים, העשרה, פעילויות, עבודה על גבולות וכו'. חשוב לנו החום והביטחון בראש ובראשונה, אך גם שיהיה לה מעניין. אשמח לתובנות. שיר

שלום שיר, מאחר וסוגיה זו עלתה כאן ממש לאחרונה, אני מבקשת להפנותך לתשובתי המופיעה כאן למטה. אנא קרא אותה, ואם יהיו שאלות נוספות, אתה כמובן מוזמן. ראה פנייתה של איילת, מתאריך 14.12.13 "מעבר מסגרת לילדה בת שנתיים". אני ערה להבדל בגילאים, אך לתחושתי דווקא בשל גילם הצעיר של הילדים, מטפלת אחת על חמישה-שישה פעוטות אינה יכולה להבטיח מענה בטיחותי ומספק. בברכה ליאת

כאמא שנכנסת מידי פעם לפורום שלך. חייבת להגיד לך ליאת שהחוכמה, התובנות ובעיקר האופטימיות שלך והמשקפיים הורודים דרכם את מנתחת את עולמם של הילדים והמבוגרים כאחד. ממלאים את הקוראים תקווה וכוח. תודה על פורום נפלא! על התמדה ויכולת מדהימים. תודה שאת משתפת את כולנו בניסיונך האין סופי ממש. את פשוט אדם מאיר ומואר ועיצותייך הנפלאות הן לעיתים אור בוהק בקצה המנהרה...

שלום מיכל, דברייך מרגשים וממלאים כוח ועידוד. קובי ואני עושים מאמץ אמיתי לשמור על הפורום כעל מקום חם, מיטיב הנותן מענה (גם אם לא תמיד מיידי) לכל פונה. נעים להיווכח שעבודתנו נושאת פרי, ושהמסך הקריר שמפריד בינינו מאפשר - למרות הכל - לחמימות האנושית ולתקווה לנוע הלוך ושוב באין מפריע. איזה יופי!!! תודה על הכרת התודה ועל המחמאות. :-))) ליאת

שלום , הבן הקטן שלי בן 6 , בגן חובה. בשיחה עם הגננת נאמר לי שהילד "מפגין" מיניות כמו : נשיקה לילדה , וזה לא נעים לה. וכן שכב על ילדה במשחק רופא חולה. הגננת אמרה לו שזה לא מקובל ולא מתנהגים כך! והסירה את הווילון מחדר הרופא...על מנת לראות את כל הנעשה שם . הילדה ששיחקה איתו ככל הנראה אהבה את המשחק והוא לא כפה עליה כלום 1. האם תגובת הגננת היסטרית או הגיונית לחלוטין? 2. האם הבן שלי "יוצא דופן" בחתך הגיל שלו , האם מצבו מתאים להתפתות מניית תקינה? 3. אם המצב מראה על התפתחות מינית תקינה וסקרנת נורמלית , מדוע אנשי המקצוע מנסים לדכא אותה ואולי כך לגרום לבעיות ולהפנמה שמיניות זה דבר נורא/אסור/לא טבעי? 4. אם חלילה המצב לא תקין , מה אני כאימא יכולה לעשות על מנת לבדוק אם הילד עבר התעללות כלשהי? (לדבריו אף מבוגר/ילד לא נגע בו בכפייה , ניסיתי לנהל איתו שיחה בהמלצת הגננת על גופי הוא שלי וכ"ו 5. אם הבן שלי משחק עם בן דוד שלו (בן גילו),מתקלחים יחד ושמעתי שמדברים על אבריהם וכנראה שהסתקרנו וחקרו ואולי גם נגעו ... האם יש למנוע מהם להתקלח יחד? האם יש להפסיק זאת מידית? האם להניח להם ולא להתערב? אני ממש מבולבלת , אשמח לעזרה והכוונה.

שלום קרן, הנושא של הטרדה/פגיעה מינית נמצא כל הזמן בכותרות, והרגישות כלפיו הולכת וגדלה, במיוחד כשמדובר בילדים. לצערי, בעבודתי כבר נתקלתי במצבים בהם ילדים נורמליים ובריאים תוייגו כמטרידים או בעייתיים, לאחר ש'נתפסו' משחקים במשחקים בעלי ניחוח מיני. מיותר לציין עד כמה אירוע כזה עלול לטלטל את הילד ומשפחתו. כיום, קיימים פרוטוקולים ברורים הנוגעים לפגיעה (או חשד לפגיעה) מינית. כל אירוע בעל ארומה כזו, יכול להגיע - תיאורטית - לטיפולם של גורמים רבים, כולל גורמי רווחה וחוק. מסיבה זו, גננות נוקטות משנה זהירות, ומנסות להכחיד התנהגויות בעלות אופי מיני, גם כאשר הן מוגדרות (פסיכולוגית) כהתנהגויות נורמליות של סקרנות וחקר. הן עושות זאת, בראש וראשונה, כדי להגן על הקורבן הפוטנציאלי, אך גם כדי להגן על הילד ה"מטריד" ועל עצמן, ובצדק. לכן, תשובתי לשאלתך הראשונה היא:גם וגם. תשובתי לשאלתך השניה היא, שבנך ככל הנראה מפגין התנהגות המשקפת סקרנות נורמלית, אך כזו המוגדרת כיום כפולשנית ובלתי ראויה. כיום מחנכים מדגישים בכל גיל את פרטיות הגוף וגבולות המרחב האישי, ומעודדים ילדים לשמור על עצמם ולכבד את האחר. לכן (תשובה לשאלה 3) גם כאשר ההתנהגות טבעית ותואמת גיל, נעדיף לעודד את הילדים לאפק את הדחף ולהימנע כליל ממעשים שהלגיטימיות שלהם עמומה. טוב עשית שבררת עם בנך את הרקע למעשה (שאלה 4). זה חשוב תמיד. עלייך להמשיך ולהדגיש בפניו (אפשר גם בעזרת הספרות הענפה בנושא) סוגיות של צנעת הגוף ופרטיותו, ואת ההכרח לכבד את גבולות המרחב האישי. תוכלי להדגיש שנשיקות הן עניין נעים ולגיטימי כשהן בתוך המשפחה או כחלק מזוגיות של אנשים מבוגרים. כדי לא לזהם את יחסו למין ואינטימיות, תוכלי להדגיש כמה מגע וקרבה נעימים כשהם נעשים בהסכמה ובגיל הנכון. תוכלי להראות לו תמונות אמנות המתארות סיטואציות אינטימיות יפות, ואפילו לשמש מודל טבעי (לזוגיות נעימה ונוגעת עם בן זוגך בגבולות הטעם הטוב). ולסיום, מקלחות משותפות בגיל 6 עם בן הדוד יכולות להיות גירוי יתר, ורצוי - דווקא לאור מה שאת מתארת - לחדול מהן. מקווה שחלק מהערפל התפזר. את מוזמנת להמשיך ולשאול אם יישארו שאלות. בשמחות ליאת

תודה ליאת על תגובתך המפורטת והמקסימה:) בהחלט עשית לי סדר בראש. מה שמטריד אותי הוא דבר אחד : אולי בגלל "עודף הכותרות" על נושא ההטרדה המינית אנו מפספסים בעצם התפתחות נ-ו-ר-מ-ל-י-ת של ילדים ? אסביר את כוונתי: הטרדה מעצם העניין הינה שמישהו אחד כופה על האחר משהו בניגוד לרצונו!!! זה על פי הבנתי. לעניין ה"נשיקה" התמימה של בני על הלחי של הילדה מהגן , ברור לי שאם לא היה לילדה נעים , זה לא מקובל ואני צריכה להסביר על המרחב האישי שלנו ושלא חודרים אליו, אין פה בכלל ספק !!! (לא חשוב שכמה חודשים קודם לכן אותה ילדה "אנסה" את הבן שלי בחיבוקים ונשיקות ביום הולדתה, והוא היה מעט נבוך אך לא היה נראה שזה לא נעים לו) ואם הבן שלי היה כופה חלילה התנהגות מינית על ילד אחר , כמו נגיעה באיבר מין כשהילד האחר לא מעוניין, זה משהו אחר ועל זה אני לא מדברת כלל! הספק מתחיל כאשר 2 ילדים בני אותו גיל מעוניינים י-ח-ד במשהו בעל "אופי מיני" כמו משחק חולה/רופא או בדיקה (במבט/מגע) של אבריהם, והדגש הוא שני הצדדים מסתקרנים ורוצים , ואם זה תואם גיל והגיוני מבחינה התפתחותית , היכן כאן ההטרדה ??? מדובר על שני ילדים בגיל גן !!! לא הגזמנו קצת? לא יתכן שאנחנו יורים לעצמינו ברגל ? ילדים כאלו עם סקרנות בריאה ילמדו שצריך להסתיר/לשקר , ואולי יחפשו לעשות זאת בהיחבא, זה עדיף??? נשמע שאנו מעבירים להם מסר כפול , מצד אחד מעוניינים שתהיה להם התפתחות מינית תקינה, מצד שני אוסרים עליהם בכל תוקף לעשות מעשים עם "לגיטימיות עמומה" (בעינינו כמובן!)ואפילו שקיים בתוכם יצר וסקרנות ט-ב-ע-י-ת אנו מדכאים אותה! עם כזו השקפה איך הם לא יפתחו יחס בעייתי למין בעתיד ? מצטערת עדיין לא ברורה לי הנקודה הזו עד הסוף. ומאוד חשוב לי כאימא לדעת שאני נוהגת בדרך הנכונה (ואגב בני לא תויג כבעייתי הוא ילד מאוד חכם וחברותי ואהוב בגן , הגננת ככל הנראה לאור "הכותרות" הרבות כיום וכחלק משיחה כללית יותר ציינה בפניי את האירוע של המשחק רופא-חולה, לי היה נשמע שהיא הגזימה ורציתי לשמוע חוות מומחה)

עד איזה גיל מקובל להכנס עם הילדים לאמבטיה כדי לקלח אותם ולהשגיח ומתי אפשר ואולי רצוי להניח לילד להיות בפרטיות שלו ולקלח את עצמו בכוחות עצמו? כמו כן האם יש משמעות והבדל מהו רף הגיל שנחשב מקובל להיכנס עם הילדים לאמבטיה במקרה שמדובר בילדה עם אמא לעומת ילדה עם אבא, ולחלופין ילד עם אמא וילד עם אבא? תודה

שלום צופה, ההתייחסות לגוף העירום שונה מאד ממשפחה למשפחה, והיא מושפעת - בין השאר - מערכים תרבותיים ודתיים, מהשקפת עולמם של ההורים, וגם מאופנות חולפות. בדרך כלל, המקלחות המשותפות מפסיקות כאשר לאחד מהצדדים (ההורה או הילד) הסיטואציה נחווית מביכה או בלתי נעימה. כיום, בשל הרגישות הרבה לנושא, יש אנשי מקצוע הגורסים שמקלחת משותפת (במיוחד כשההורה והילד אינם מאותו המין) אינה רצויה בכל מקרה. אני מציעה להיות קשובים מאד לשפת הגוף של הילד, להתעניינות שלו, למוקד תשומת הלב שלו - ומקווה שההורה הרגיש יידע מתי הזמן הנכון. נדמה לי שבכל מקרה, מעבר לגיל שנתיים וחצי-שלוש, מוטב להימנע. הנה דיונים קודמים שמצאתי בנושא... http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-55650#message-55650 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-29413#message-29413 בברכה ליאת

ליאת שלום, אני אמא יחידנית לתאומים בני שנתיים ו8 חודשים. בן ובת. אני באמת מנסה לתת להם תשומת לב פחות או יותר אותו דבר אבל אני יודעת שזה לא ממש הולך ככה. תמיד יש מי שמרגיש מקופח. הילדה יותר תובענית ולכן הרבה מתשומת הלב מופנת אליה, הילד יותר שקט ומסתדר לבדו אבל ופה האבל הגדול, אם אני לא עושה בדיוק אבל בדיוק מה שהוא רוצה, לדוגמא לא מבינה שהוא רוצה שאני אשים לו סבון על היד מהבקבוק אלא שמה לו מהיד שלי הדבר יכול לגרור תגובות אלימות כמו מכות ,בעיטות ,משיכה בשיער,נסיון לשבור לי את המשקפיים,זורק את עצמו מהספה או היום לדוגמא החליט שלא בא לו לשבת ראשון בכסא ברכב, פשוט כופף לי את היד כשנסיתי לקשור אותו. אני רוצה לציין שבדר"כ אני לא נוטה להכנס עם הילדים לעימותים. אם הם רוצים לשחק עד 10 דקות או לראות עוד תוכנית בטלווזיה אני לא עושה שרירים אלא אם כן זה בבוקר שאני חייבת לטוס לעבודה. לפעמים אני כועסת, לפעמים אני פשוט עושה את שלי ולא מתייחסת, אבל עם האלימות אני לא יודעת להתמודד. הוא מכה אותי ומשתולל והילדה רואה ורואה אותי מנסה לרסן אותו ובוכה והוא בוכה ונכנס להיסטריה ופשוט זה גומר את כולנו.אשמח להבין למה זה קורה ומה עלי לעשות...תודה.

שלום מיכל, לא פשוט לגדל לבד שני תאומים, במיוחד כשהם פעוטים, ומתקשים עדיין לווסת את רגשותיהם ותגובותיהם. אבל דווקא בשל היותך אם יחידנית, עלייך להניח - כבר מעתה - יסודות חינוכיים טובים, ולבסס את מקומך כדמות סמכות עקבית שניתן לסמוך עליה. כמו שנכתב כאן רבות בעבר (ממליצה לך מאד לדפדף בין דפיו של הפורום ולקרוא בנושא הצבת גבולות), ילדים צעירים מתקשים להתמודד עם תסכול ואכזבה, ונוטים להגיב למצבים אלה בסערה רגשית או תוקפנות. כהורים, עלינו לחשוף את הילדים לתסכולים הבלתי נמנעים של החיים, מבלי לנסות להעלימם, תוך שאנו מכוונים אותם לתגובה שאינה הרסנית או אלימה. לכן, כאשר הילד שלך נכנס להתקף זעם, אין לאפשר לו לפעול באלימות, ללא קשר למידת התסכול שלו. כאשר את מאפשרת לו להכות אותך, למשוך בשיערך, לזרוק עלייך חפצים או לעקם את זרועך, את מחזקת אצלו את התחושה שהוא חזק ממך - ואמונה כזו עלולה להפחיד אותו ולערער את בטחונו בעולם. ילדים, בכל גיל, זקוקים לנוכחות הורית סמכותית ונוסכת ביטחון, כתנאי להתפתחות תקינה. נסי לא לפחד מהתקפי הזעם שלו, ולא "ללכת על ביצים" במחיצתו. היי ברורה מאד ככל הנוגע למה מותר ומה אסור, ובמצבים של התנגשות רצונות, אל תפחדי לקחת סמכות ואחריות ולהכתיב את מה שיקרה. אל תאפשרי לו לפגוע בך, גם אם לצורך כך תיאלצי לרסנו בכוח. כשהוא יכיר בכך שאת חזקה ונחושה, הוא יהיה רגוע יותר, וקואופרטיבי. ממליצה לך בחום להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים, ולקבל כלים ספציפיים התואמים לנסיבות חייכם. זו השקעה צנועה, יחסית, שתרומתה לחיי היומיום שלכם, בהווה ובעתיד, מכרעת. בהצלחה רבה ליאת

שלום בת שלי בת ארבע סיפרה היום שהיא הייתה בשרותים וילדה אחרת נכנסה לתא שירותים, התיישבה עליה והשתינה עליה איך אני נוהגת נכון במקרה הזה? והכי חשוב מה אני אומרת לבת שלי?

שלום בל, אני מציע לפעול בשני כיוונים. האחד, ברמת הגן, לבקש מהגננת לערוך שיחת הסברה לילדים, על פרטיות הגוף ועל כיבוד פרטיותו של האחר בשירותים ובכלל. באשר לבתך, הסבירה לה שזמן השירותים הוא זמן פרטי, שהיא יכולה לסגור את הדלת ולבקש מילד/ה שנכנסים לצאת. להסביר לה שזו התנהגות לא מקובלת ושאם זה מתרחש פעם נוספת עליה לפנות לגננת. קובי.

שלום רב. אני ובעלי רוצים לטוס לחו"ל לקרוז בן שבעה לילות על מנת לחגוג ארוע מיוחד.בזמן הטיסה התינוק שלנו יהיה בן תשעה וחצי חודשים. יש לנו אפשרות להשאיר אותו עם הסבא והסבתא בביתנו(בסביבתו המוכרת) וכן עם שני אחיו הגדולים (שיהיו ברוב הימים בבית אך לא בכולם ). רציתי לדעת האם עזיבתו עם סבתו וסבו למשך שמונה ימים, עלולה לפגוע בו מבחינה נפשית? האם זה עלול להיות בעייתי מבחינה כלשהי? תודה

שלום מירי, תיאורטית, חרדת הזרים ופחד הנטישה נמצאים בשיאם בגיל 8-15 חודשים, ולכן - לפחות מבחינה זו - זה לא זמן אידיאלי. העובדה שהוא נשאר בסביבה מוכרת עם דמויות משמעותיות יכולה לעזור. לכן, אם להיות כנה, בתשובה לשאלתך זה אכן בעייתי. בגילו תפיסת הזמן עוד לא מגובשת ועבורו ההיעדרות נתפסת כהיעלמות ללא הבנה שתשבו. למרות זאת, הורים רבים עושים זאת ומרבית הילדים מראים סימני מצוקה בדרגות שונות, אך לרוב הם מתגברים עליה. קשה לדעת איך בנך יגיב ועד כמה זה ייפגע בו. אני מציע לכם לעשות שיקול עלות תועלת ולקבל החלטה שמתאימה לכם ולילד. קובי

אני פונה בקשר לבתי, בת התשע. יש לה נטייה מס' פעמים בודדות במהלך שנת הלימודים להגיד שאינה מרגישה טוב- המורים קוראים לנו לבוא לקחתה. ורק כשמגיעים הביתה- היא מתחילה להרגיש טוב ורק לאחר חקירה מתברר שבגלל משהו שקרה בהפסקה, היא נכנסת למצוקה ובזה שאומרת למורים שאינה מרגישה טוב- כך "בורחת" מבית הספר. זה קורה מס' פעמים כל שנה מאז כיתה א. היא ילדה טובה, תלמידה מצטיינת ואחראית. אבל מופנמת ושומרת דברים בבטן. השאלה איך לנהוג בה?.

שלום כלנית, לתפיסתי, כל עוד זה קורה לעיתים נדירות זה מצביע על קושי אך לא על קושי חמור. בסה"כ נשמע שרמת התפקוד שלה גבוהה ושהיא זקוקה לפסק זמן מידי פעם. בכל זאת, אני מציע לך לנסות ולברר איתה מה קרה בבי"ס, מה גרם לה לחוש לא טוב. לבדוק האם זה מעיד על קושי שקט שמידי פעם מגיע לפיק, או משהו נקודתי יותר. במקביל, נסי לקבל קצת מידע מהמחנכת על המצב החברתי שלה, תפקוד שלה בהפסקות וכד'. נסי לפרק איתה את האירוע ולהציע לה תגובות אלטרנטיביות שיאפשרו לה להתמודד באופן אחר שאינו כולל הימנעות ונסיגה. לאחר בירור כזה, אני מזמין אותך לשוב ולהתייעץ בפורום לגבי אופני תגובה אפשריים. בברכה קובי

בת"א ,אם לתינוק בן 7 חודשים המאושפזת אשפוז יום, עקב חרדות ודיכאון לידה מתמשך, מחפשת אופר לטיפול בתינוק ולשהייה עם האם, אשר מרבה לדבר על דאגותיה ,ולחזור על עצמה שוב ושוב. האם למישהו יש רעיון או מושג ,היכן כדאי לחפש אופר מיומנת כזו?

שלום אור, אני מזמין את קוראי הפורום לסייע לך.. מעבר לזה את יכולה לפרסם מודעה באתר פסיכולוגיה עברית, ובאתר שתיל. חשוב שאופר כזו תקבל הדרכה כדי שתוכל להכיל, לתפקד ולסייע לה. בהצלחה קובי

שלום, בני בחודש הבא יהיה בן ארבע. בחודשיים האחרונים הוא חוקר את המיניות, מתעניין יותר באיבר מין שלו, מתפלא ומראה לסובבים שהפין שלו התקשה וגדל ( גם אם זה באוטובוס). בנוסף הוא יושב לצפות בטלוויזיה עם ידיים על הישבן ולעיתים דוחף אצבעות לפי הטבעת ומריח. הריח של הטוסיק מאוד מסקרן אותו, עד כדי כך שהיום הוא חזר מהגן הוא סיפר שהוא ביקש מילדה להריח את הטוסיק שלה פעם אחת והיא הסכימה. אז הוא הוריד לה את המכנסיים והריח. כשה מטפלת אספה אותו מהגן הגננת לא הזכירה את הסיטואציה הזו, היא טענה לסיטואציה אחרת שבני השתין על הילדה. כששוחחתי עם בני על איברים פרטיים שלא חושפים ולא נחשפים הוא המשיך לטעון שהוא רק הריח. כבר זמן מה אני משוחחת עם בני על איברים פרטיים, ורק בחדר שלו מותר לו לחשוף איברים. האם לדעתכם צריך התערבות מיקצועיות? עד כמה חריגה ההתנהגות של הרחת אברים? תודה מראש

שלום שרון, חקירת המיניות/אברי המין היא טבעית והולמת את גילו. השיחות שאת עושה איתו חשובות גם כן, המשיכי להסביר לו על פרטיות הגוף שלו ושל האחר, על כך שלו אסור לנגוע באיברים של אחרים כפי שלאחרים אסור לנגוע בשלו. בנוסף, את יכולה לנסות ולברר עם הגננת איזה פעילויות בנושא נערכים בגן. מעבר לזה, נדמה לי שעניין הנגיעה, החשיפה וכו', נוגע בנושא רחב יותר שהוא מעבר לנושא המיניות- גבולות. אני מציע לכם לבחון את הצבת הגבולות בבית באופן רחב יותר, לבחון את היכולת שלכם להציב לו גבולות והיכולת שלו לקבל ולעמוד בהם, זאת מעבר למיניות. במקרה ואת חשה שמודבר כאן במשהו רחב יותר, אני מציע לכם לגשת להדרכת הורים קצרה בה תוכלו לרכוש כלים יעילים להצבת גבולות שיסייעו לכם ולו בהווה ובעתיד. בהצלחה קובי

החלטנו לא לערוך ברית מילה לבננו. כעת הוא עדיין תינוק בן כמה חודשים, אבל כולם מהלכים עלינו אימים, שינדו אותו בגן, בבית הספר, בצבא. האם זה באמת נכון, או שאלו רק חרדות של ההורים? הרי לא מסתובבים ערומים בבית הספר. לא כל ילד עם משקפיים יהיה מצולק לכל החיים - ומשקפיים הם יותר בולטים לעין. יש לנו חברים שלא מלו את ילדיהם והם מדווחים שהכל בסדר, אבל גם הילדים שלהם קטנים (עדיין בגיל הגן). יש לי כמה שאלות: א. האם באמת קיימת הרדיפה הזו שמתארים לנו אותה? ב. איך מתמודדים עם שונות של הילד? האם אפשר להכין אותו איכשהו מראש? ג. איך להסביר לו מה זה ברית בלי להבהיל אותו שיש הורים שגוזרים לילדים שלהם אברים? בני הדודים שלו נימולים ואני חוששת מהרגע בו יתחילו שאלות כאלו. תודה!

שלום רונה, אין לי נתונים מדויקים בנושא הספציפי הזה... אני מתאר לעצמי ש"רדיפה" כזו מאוד תלויה בסביבה בה הילד גדל ובנורמות המקובלות בה. אני לא חושב שיש צורך להכין אותו מראש להתמודדות כזו או אחרת לפני שיודעים מהי. ילדים רבים מתמודדים עם משהו ששונה בהם ולעתים, דווקא ההתמודדות עם השוני מסייעת לילד לפתח אישיות בטוחה, פתוחה ורגישה. השוני עלול לעורר שאלות בסביבה של הילד, אז אני מציע להסביר לו בהתאם לרמת הבשלות והגיל שלו, על המנהג ועל הבחירה של ההורים שלו. לעזור לו לפתח תפיסת עולם פתוחה המקבלת דעות שונות ותפיסות חיים אחרות. כרגע, אני מציע לא להקדים את המאוחר... בברכה קובי

שלום, בני בן 7 בכיתה א' ילד שאוהב ללמוד וחברתי, הבעיה שמתחילת שנה פונים אלי מבית הספר שבני מאוד אימפולסיבי(זאת אני רואה בבית עם אחותו והמשפחה) אך הדבר זה בא לידי ביטוי בבית ספר בכך שאם ילדים מתחילים איתו כמו דוחפים אותו או נוגעים בו בכל צורה שהיא בכוונה או לא , בני מחזיר מכה חזרה ובדרך כלל מכות חזקות כך הבנתי (אציין שהוא גבוה לגילו וחזק ), אך חשוב לציין שבני אינו מהביריונים שמתחילים להרביץ, הבעיה היא רק כאשר הוא מחזיר כי התחילו איתו, ובסופו של דבר גם בני וגם הילד השני מקבלים הערות ועונשים למרות שתמיד ילד אחר התחיל איתו, בני גם נענש. כל השיחות שלנו עם בני שלא יחזיר ויאמר למורה כך שרק הילד השני יענש לא עוזרים ועד היום הוא ממשיך להחזיר ולהענש , הטלפונים מבית הספר לא מפסיקים, בעלי ואני ממש חוששים מסילוק מבית הספר ועוד במיוחד שבאמת ילדי לא מהילדים המופרעים והשובבים , הוא בתוכו ילד טוב שאוהב ללמוד , תמיד עושה שעורי בית , מכין את התיק , אוהב את בית ספר וכל כך קשה לי להבין איך אני מביאה אותו למצב של לא להחזיר לילדים ורק לומר למורה?אציין שכיום כל הערה שהוא מקבל אנו מענישים אותו ע"י : לא לשחק במחשב,בטאבלט וכ'ו יום שלם אך כפי שספרתי זה לא משנה כלום האם הילד צריך טיפול ? איזה ? או שיש פתרון אחר בבית שאני יכולה לעשות ?אודה לך מאוד לכל הכוונה או עזרה ..

שלום ניקי, בשלב הראשון את צריכים לאסוף מידע. במקרה בו ילד פועל באופן אימפולסיבי, מתקשה לווסת את רגשותיו ומעורב ברצף של אירועי אלימות חשוב לבחון את הסיבות והגורמים. לשם כך, חשוב להבין כיצד הילד מתנהל בבי"ס באופן כללי, האם הוא מצליח להקשיב בשיעורים, לשמור על ריכוז, מה מצבו החברתי וכד'. חשוב לשוחח עם המחנכת או עם גורמים נוספים בבי"ס שיכולים להעניק את המידע הזה. אני מבין שהילד מגיב לאלימות שמופנית כלפיו, אך עצם העובדה שישנה אלימות המופנית כלפיו בתדירות גבוהה מעידה על בעיה כלשהי. בשלב השני יש לאבחן את הקושי כאשר אני רואה שני כיוונים מרכזיים. האחד- הפרעת קשב וריכוז- לשם כך, ובמידה ועולה החשד לזה יש לערוך אבחון מקיף בהקדם האפשרי. מעבר לחשש שלכם שיאבד את מקומו בבי"ס, מצב שכזה ליצור תחושת כישלון מצטברת ופגיעה בדימוי העצמי. השני-במידה וכיוון המחשבה הזה נשלל, חשוב לבחון את התחום הרגשי. במקרה כזה אני ממליץ לכם להגיע לפסיכולוג ילדים קליני לצורך הערכה והדרכת הורים. בהדרכת ההורים אתם תוכלו לקבל כלים מעשיים שיסייעו לכם בהתמודדות עם הילד, מתוך מחשבה ששינוי שכזה יועיל לו גם בהתמודדות החברתית והבינאישית שלו. הדבר האחרון, כדי שענישה תהיה אפקטיבית היא צריכה להיות מידתית, מידית והולמת את המעשה בגינו הוא נענש. במקרה שלכם לפחות שניים מהכללים לא עומדים. בנוסף, לא ברור האם בנסיבות הנתונות יש לילד אפשרויות תגובה אחרות. החרמת הטאבלט מעבירה מסר שהתנהגותו לא מקובלת עליכם, אך היא לא נותנת לו כלים חלופיים להתמודד עם המצב. לתפיסתי, הילד נענש פעמיים- בבי"ס ובבית. לסיכום, תבינו את מהות הבעיה, תיעזרו באבחון או טיפול על מנת להעניק לילד ולכם כלים להתמודד איתה. ולמען הילד, חשוב שזה יקרה בהקדם. בהצלחה קובי

התגלה לי שבני התנהג בכמה אירועים בצורה לא נאותה ופוגענית אך הוא מכחיש את הדברים למרות שיש גרסאות שונות מהסובבים אותו. הוא בן 10 וזו פעם ראשונה שאני נתקלת בתגובה כזו אצלו- הכחשה גורפת ובמצח נחושה מה שהכי מדאיג אותי זה שאני מבינה שהוא בסוג של מצוקה פנימית והדרך בה הוא מתמודד איתה היא הסתרה מה ואיך עליי לפעול? אודה מאוד על תשובתכם

שלום דורית, לשקר, אצל ילדים ומבוגרים, לרוב יש תפקיד כלשהו. במקרה שלך, ייתכן שהילד לא אומר אמת כדי להימנע מהשלכות המעשים שעשה, להימנע מעונש או מביקורת, משיפוטיות או מכך שלא יבינו אותו. באשר למעשים שביצע, אני מציע להרחיב את הדיון על המעשה, לכלול בשיחה שלכם גם ניסיון להבין מה גרם לו להתנהג כפי שהתנהג, מה ניתן לעשות אחרת באירועים דומים, לצד הבעת האיסור וההבנה של חומרת מעשיו. דיון שכזה מאפשר הצבת גבול והעברת מסר חינוכי לצד הבנת הילד והקניית תחושה בטוחה יותר. באשר לשקר, כאן אני מציע להתייחס לשקר באופן ענייני ונטול דרמות. ככל שתכעסי יותר, ותמקדי את הדיון בשקר עצמו כך את עלולה לעודד ולהגביר את הנטייה לשקר- פשוט כי הילד יפחד ויעדיף להסתיר את האמת. נסי ליצור אווירה פתוחה, מקבלת ולא חשדנית, בה בכל מעשה, חמור ככל שיהיה, עדיפה אמירת האמת וההתמודדות למול ההסתרה והשקר. אני חושב שאת המסר הזה צריך להעביר לילד גם במילים וגם באופן ההתמודדות שלכם מולו. חשוב שהוא ידע שאת לא מוכנה לקבל את שקריו ומעדיפה את האמת תהה אשר תהה. בהצלחה קובי

הבן שלי בן 15 סיפר לי שהוא שומע קולות בראש שמורים לו מה לעשות לפעמים הם אומרים לו לפגוע במשהו או בעצמו ... הקולות והנסרים שהוא מקבל מהם אינם הגיוניים והוא לא ממלא אחר ההוראות שלהם התופעה לא קבוע והקולות נשמעים מדי פעם ... האם עלי לפנות לפסיכולוג או פסיכיטר ? האם עלי להילחץ ? האם זה מראה על סימן לבעיה פסיכוטית ?

שלום אדווה, כדי להבין את המשמעות של זה, ולמען הסר ספק אני חושב שצריך לפנות להערכה של פסיכולוג/ית ובהתאם לצורך של פסיכיאטר. קשה להסיק מסקנות רק על בסיס התיאור שלך. בברכה קובי

שלום, יש לי ילדה ב 8.5 מאוד אינטלגנטית מאוד חכמה ובוגרת לגילה. היא באה אליי ואמרה לי שהיא מאוהבת בילד מהכיתה שלה ושכל הכיתה שלה צוחקת עליה והיא נהיתה הנושא של הכיתה. היא מספרת לי שהיא מרגישה שהיא אוהבת אותו. מה עונים לילדה בגיל הזה? איך להגיב? האם להתעלם? מודה מראש על ההתייחסות.

שלום מישל, בתך נמצאת בגיל החביון, גיל שבו עיקר האינטראקציות הן בקרב בני אותו המין. הדחפים המיניים עדיין רדומים, והאהבות מאד בוסריות וילדיות, נתפסות לעיתים כחציית קו (לפחות ברמה ההצהרתית). תוכלי להסביר לבתך שכולם, בכל גיל, מתאהבים וזה יפה ומרגש. לצד זה, הסבירי גם את חשיבות היכולת להכיל ולשמור תכנים פרטיים לעצמה. הסבירי שיש דברים שמוטב לחלוק רק עם אנשים/חברים קרובים, בהם אפשר לבטוח. הביעי ביטחון ואמון ביכולתה להסתדר עם האתגר הנוכחי, ושדרי זמינות ונכונות להקשיב ולייעץ במידת הצורך. הישארי קשובה וערנית, ואם תראי שהתנהגותם של הילדים הופכת להצקה פוגענית, יש טעם לערב גם את המורה. בברכה ליאת

שלום בני בן 3 בגן עירוני, הגמילה התחילה מתחילת קיץ שעבר יש לו שליטה בשתן הולך לבד לשירותים. שליטה בצועה קשה מאוד הוא מפספס במכנסיים כול יום ורק אם שואלים הוא עונה שיש לו ואחד לכמה זמן הוא אומר שהוא עשה. זה חוזר כבר הרבה זמן. אני רוצה לציין שמידי יום אני לוקחת אותו לשירותים ואפילו יש לי עדין סיר שאנחנו מנסים לרוב בסופ"ש מהבוקר להיות צמודים איתו בנושא. אשמח אם תעזרו לי בנושא בהכוונה ובהמשך טיפול מול הילד

שלום שמרית, נראה שתהליך הגמילה שלכם "התקלקל" קצת, אולי בעקבות הלחץ שלכם לקראת הכניסה לגן העירייה. לפעמים הורים חרדים מאד מהאפשרות שהילד יגיע לגן לא גמול, מה שמכתיב תהליך גמילה לא נינוח, שמלחיץ את ההורים והילד גם יחד. כאשר תהליך כזה קורה, אני ממליצה בדר"כ להתחיל את התהליך מהתחלה, תוך תיקון הטעויות שנעשו, זאת לאחר בירור הגורמים שהפריעו לתהליך הראשוני. נסי לבחון באומץ איך נהגתם בעבר. האם איפשרתם לו לחזור לטיטול לצורך עשיית הקקי? האם הושבתם אותו לזמנים ארוכים מדי על הסיר או האסלה? האם היו ביטויים של פחד או התנגדות שלא זכו להיענות? האם הגבתם בכעס לתאונות? לאחר ניתוח זהיר של המצב, אפשר יהיה לחשוב איך לתקן. אני ממליצה לך בחום למצוא מאמר טוב ברשת, המנחה את ההורים צעד צעד (יש רבים כאלה). נסי לפעול מתוך עמדה שלווה, ולא להילחץ מתגובת הגננות. זכרי שגישה רגועה ולא שיפוטית היא המפתח להצלחה. בהצלחה ליאת

תודה על תגובתך, התהליך נעשה לקרת פסח ועד היום, בלי חזרה לטיטול ביום רק בשינה בלילה. מצדי ומצד בן זוגי אין כעס ואנחנו מנסים כמה שיותר להתאפק ולתת לו את כול הסבלנות הנדרשת ומרבים במילות עידוד ושיחות עם הילד בנושא והוא מבין לאחר מעשה שזה לא נעים ולא נוח אבל ממשיך לעשות.. הגננות מאוד עוזרות ואנחנו מנסים יחד להגיע לפתרון, לא נעים להחליף לילד ששאר החברים מסתכלים בשירותים. אשמח אם תוכלי לתת טיפים ועזרה לפתרון הבעיה. תודה ושבת שלום

ערב טוב, אני מרגישה צורך להתייעץ איתך... הבן שלי, בן 5 בקרוב, היום גרם לי להצטמרר למשמע דבריו, הזדעזעתי.... הוא חזר מחבר, לאחר הרחצה, שאני מלבישה אותו התנהל הדו שיח הבא: - אמא אני לא רוצה להיות בעולם הזה יותר. - מה זאת אומרת? - אני לא רוצה להגיד לך כי את תשאלי אותי למה... - אז תגיד לי בסוד - אני רוצה להיות מת - תספר לי מדוע אתה רוצה להיות מת? - אני תמיד נזהר אבל בסוף אני נפצע ומקבל מכה. אני לא רוצה להיות יותר ארץ הזאת - אבל זה בסדר לקבל מכה, זה חולף ועובר. גם אני מקבלת מכה וזה עובר לי - אבל רק אני תמיד נפצע, אף אחד לא נפצע, רק אני. ואת לא מאמינה לי אמא אבל אני באמת נזהר - אני מאמינה לך, תדע שזה בסדר לקבל מכה, זה יכול לקרות לכל אחד. שאלתי שאלות: אתה אוהב את החדר שלך? אוהב את המשחקים שלך? הגן? אמא ואבא? תותי? סבתא? - כן - אז אתה רואה כמה סיבות יש לך שכן להיות בעולם הזה. אתה יודע שאתה מאד חשוב לי ושאני רוצה שתמיד תהיה איתי בעולם הזה, אני הכי אוהבת להתעורר בבוקר ולראות את החיוך המקסים שלך, זה אותי מאושרת. התחלתי לדמוע... והוא בהה בי ואמר שאף פעם לא ראה אותי בוכה... אמרתי שגם אני בוכה לפעמים אבל מתגברת.... שינינו אווירה והתחלנו לצחוק.... בקשתי שיבטיח שלא יגיד לי דברים כאלה שוב.... (אני יודעת שטעיתי שבקשתי את זה כי להבא פשוט לא יספר לי), הוא היה כנה ואמר שהוא צריך לחשוב על זה.... האמתי שזו לא פעם ראשונה... לפני חודשיים הוא אמר לי משפט בסגנון "אני לא רוצה להיות חיי יותר", די התעלמתי ולא התייחסתי לזה בכלל. שוחחתי עם הגננת לפני מספר דקות ואמרה שלא ברור לה מאיפה זה בא, שהוא ילד שמח ותוסס בגן, מאוד אהוב ומקובל, שלא ראתה שום נורה אדומה... בכנות... מה דעתך? מה עליי לעשות? אני לא יכולה להעביר משפטים שכאלה לסדר היום... אני גם ככה אמא שכל הזמן עירנית לילדים שלי.... כל הזמן סביבם.... מאיפה זה בא לי עכשיו? למה הוא מרגיש ככה? מה עובר עליו? מוטרדת נורא..... מעריכה ומודה לך מקרב לב.

שלום, אם היינו יכולים לזקק את משאלתם של כל ההורים כולם, ולנסח אותה כך שתתאים לכולנו, נדמה לי שהיינו חותמים על כך ש"הילד שלי יהיה מאושר, יגדל להיות אדם מאושר, ושיירחקו ממנו כל צרה ופגע". המשאלה הזו כל כך דומיננטית, כל כך טבעית לנו, עד כי המפגש עם הכאב והסבל של הילד שלנו הופך בלתי נסבל עבורנו. אני מזמינה אותך לקרוא את המוטו שכתבתי בראש העמוד הזה (ראי תחת הכותרת של הפורום). בניגוד לסברה הרווחת, ילדים הם יצורים נאבקים ומתמודדים, ולפעמים - בזמן מעמסה רגשית או מתח - הם מביעים את המשאלה "לא להיות", כחלק מהמשאלה העמוקה יותר "להפסיק לסבול". ברגע כזה, אני מציעה דווקא להקשיב לילד, להזמין אותו לדבר על הקשיים, ולנרמל את הרצון להפסיקם. כאשר את מזמינה אותו (מהר מדי) להסיט את המבט אל כל ה"יש" בחייו, את קצת משאירה אותו לבד בחצי הכוס הריקה שלו. אחרי הכל, שם קשה לו. שם הוא נפצע כל הזמן, ושם הוא בדר"כ צריך אותנו. אני חייבת לומר שריגשת אותי מאד בדרך המקסימה שענית לו, וביכולת שלך להיות קשובה, רגישה ומנחמת. נסי לפחד קצת פחות מהמילה "למות", ולכוון למה שנח תחתיה. להערכתי לא מדובר בכוונות אובדניות, אלא בדרך פשוטה ומדוייקת לספר לך כמה רע הוא מרגיש. נסי להדגיש בפניו את העובדה שאפשר להישמר מפציעות ופגיעות ("בוא נראה מה אפשר לעשות כדי שתיפצע פחות"), להרחיב את רפרטואר תגובות ההתמודות שלו ("תמיד אתה יכול לספר לי או לאבא או לגננת כשאתה מרגיש עצוב או מיואש, כי זה עוזר ומקל על תחושות הבדידות"). ולסיום, אם ילד נפצע הרבה, שווה לבדוק עם מרפאה בעיסוק האם קיימת מסורבלות במוטוריקה, ולהציע עזרה קונקרטית בשכלול היכולות המרחביות שלו. אשמח אם תמשיכי לשתף כאן, ולעדכן גם כשירווח. סוף שבוע נעים ושקט ליאת

ליאת מדהימה, רב תודות על תשובתך, נתת לי בהחלט חומר למחשבה, כיצד להתמודד עם הדברים בצורה קצת אחרת, יותר נכונה עבור כולנו. אין ספק שנרתעתי מאד למשמע דבריו של בני... אחרי הכל אני באמת משתדלת להיות עבורו בכל מצב נתון ולהעניק לו ולאחותו את כל הבטחון והאהבה שאני רק יכולה. חייבת להמשיך לשתף אותך בהתפתחות מהבוקר, כשהתעוררנו: - אמא, זוכרת מה אמרתי לך אתמול? - בטח, חשבת על זה קצת? - אני עצוב בגלל מה שאמרתי לך אתמול. - רוצה לספר לי מה אתה חושב? - אמא החלטתי! אני רוצה להיות כאן. - הכי כייף להיות כאן, עם האנשים שאתה אוהב, ואני איתך תמיד. קודם כל... אני פשוט נמסה מהצורה שבה הוא מבטא את עצמו, מהדרך שבה הוא אומר את הדברים, מהמתיקות המופלאה הזו. אני שמחה שהוא הגיע למסקנה הזו... בכל זאת ;-) את רשמת לי דבר נכון מאוד, לגבי המסורבלות במוטוריקה, אני כבר המון המון זמן מרגישה שאני צריכה לבדוק אותו, וכשהיינו אל הרופאת ילדים המטפלת והסבתי את תשומת ליבה לענין, היא עשתה לו כמה תרגילי משחק מוטוריים ואמרה לי בסופם שהילד שלי חזק ומתאים לגילו ושהכל בסדר... איכשהו האינטואיציה שלי בתור אם והעובדה שאני והילדים מבלים זמן רב יחד, ואני רואה איך הוא לא צריך יותר מדי בשביל ליפול כן מדליקה לי נורא אדומה.... נכון לרגע זה אני מתפללת שהוא לא יעלה את הנושא שוב, הסכמתי במיליון האחוזים עם משפט הפתיחה שלך בכל הנוגע לאושר ילדיי, כשהם מאושרים אין מאושרת ממני. ואם יעלה זאת שוב?! מקווה שלא אתרגש יותר מדי ואזכור את המילים הנפלאות שרשמת לי, ושאדע להתמודד עם זה בהבנה וביעילות. הודה מקרה לב, יישר כח והמון הצלחה!!!

שלום רב, יש לי שלושה ילדים: הגדולה בת 6, האמצעית בת 3 ותינוק בן 3 חודשים. מאז שהקטן נולד אני חווה קשיים עצומים עם הבנות (מה שלא היה לי בכלל בלידה של השנייה). הגדולה - מתמרדת, רבה איתי כל הזמן ומצד שני רוצה אותי בקרבתה הרבה... איבדה מעצמאותה, דברים שהיתה עושה לבד - לא רוצה לעשות יותר (להתקלח לבד, לצחצח שיניים להתלבש וכו)... המון מאשימה אותי בכל מני דברים... הקטנה - נדבקת אלי בצורה היסטרית, כל הזמן רוצה שאהיה איתה. גם כשאני איתה היא צריכה אותי פיזית - אומרת לי כל הזמן אמא, אני רוצה אותך.... לא מוכנה להיפרד - ממש סיוט. אני חייבת לציין שהתינוק שלי הוא ילד מאוד נוח, לא כזה שנמצא כל הזמן על הידיים או דורש המון תשומת לב - ממש להפך... אך יחד עם זאת, אני הרבה לבד עם שלושתם, ללא עזרה. אני מותשת רגשית מהתלותיות הזאת שלהן ומהדבקיות שלהן אלי, אני מנסה לעשות כמיטב יכולתי - משקיעה בהן, משחקת איתן המון, לדעתי אפילו יותר מבעבר - אבל גם יכולתי מוגבלת.... אשמח לעצה.

רוצה להוסיף משהו - בעלי בן אדם מקסים, אם כי עסוק מאוד. כשהוא נוכח הוא מקפיד לשחק עם הילדות ולבלות איתן אך זו תקופה עמוסה מאוד מבחינתו. הרבה פעמים הילדה הגדולה מתריסה לעברי הערות על אבא, שרק הוא מחליט בבית, שרק הוא קובע, שהוא תמיד מוכן לשחק איתה מתי שהיא רק מבקשת (שזה די נכון כי במעט שהוא נמצא הוא משתדל להקדיש להן זמן)... חשוב לציין שהוא כמעט תמיד מגבה אותי בהחלטות החינוכיות, אך העול החינוכי הוא עלי.... אני "המכשפה" שאומרת הרבה פעמים במהלך היום "לא".... וכשהוא נמצא זה הרבה יותר "כן"....

שלום, כניסתו של תינוק חדש למשפחה - גם כשהוא מתוק ונהדר - יוצרת כמעט תמיד חוויה של עומס (פיזי ורגשי) על כל בני הבית, גדולים כקטנים. בדרך כלל, ההיערכות לקראת מופעי קנאה אפשריים מתרחשת סמוך ללידה, כשהכוחות עוד עמנו, וכך גם החמלה וההתחשבות. אלא שהתגובות הרגשיות - קנאה, כעס, תחושות קיפוח - מופיעות פעמים רבות דווקא חודשים לאחר הלידה, כאשר התינוק הופך אטרקטיבי יותר ויותר, והאנרגיה של ההורים המותשים דווקא הולכת ואוזלת. דווקא אז הילדים ה'גדולים' (חלקם הפכו גדולים ו'בוגרים' בעל כרחם) בוחרים להזכיר לנו שהם בכלל קטנים מאד, תלויים בנו וזקוקים לנו, ביום ובלילה. בתקופות כאלה, עלולות להופיע תגובות נסיגה, כולל הרטבה, קשיי תפקוד, קשיי פרידה, התנהגויות מרד, וכד'. למרבה הצער, אין כאן פתרונות קסם, וכל משפחה מתמודדת בדרכה. בעיני, המפתח הוא ניצול יעיל וחכם של משאבי העזרה הזמינים, כולל בני משפחה ואפילו בייביסיטר בשכר. נסי לנצל את העובדה שזכית בתינוק נוח ומתחשב, להפקיד אותו בידיים של סבתות/דודות/בייביסיטר, ולהקדיש את הזמן שלך דווקא לגדולות, ביחד או לחוד. נסי לא לכעוס עליהן, ולזכור שקשה להן באמת. הן לא עושות לך דווקא. ילד שנולד לו אח נוטה להתעלם ממה שהוא מקבל, ולהתמקד בכוס הריקה. הוא רואה רק את מה שכבר אין לו, ומתקשה להסתפק במה שיש (גם כשהיש ניתן לו בשפע ובאהבה, ואפילו בהקרבה). נסי לא לראות בהן כפויות טובה או מפונקות, אלא ילדות שבאמת זקוקות לך. אני מציעה לאפשר שיח פתוח בנושא, מתוך עמדה מקבלת. כלומר - לתקף את החוויה שלהן ("אני רואה שבא לך להיות קצת קטנה, ואני מסכימה לעזור לך להתקלח, אפילו שאת יכולה לבד. גם אני מתגעגעת לפעמים לימים שהיה לנו יותר זמן ביחד. כרגע קצת יותר קשה לי, אבל אני משתדלת להיות איתך כמה שאפשר"). אל תפחדי להיות ה"מכשפה" ככל שהדברים נוגעים לחינוך והצבת גבולות. פרגני להן את זמן האיכות עם אבא, וזכרי ששעות הכייף איתו מפצות קצת על תחושות הקנאה בתינוק. אין בכך כדי לגרוע מאהבתן אלייך. הבשורה הטובה היא, שבסופו של דבר שיווי המשקל המשפחתי חוזר, וכל אחד מוצא את מקומו. מזכירה לך שיש שפע של מידע ברשת על נושאים כמו קליטת תינוק חדש בבית, קנאת אחים, וכיוב'. נסי לקרוא ולהתעודד, ולקבל כלים יותר ספציפיים לאתגרי היומיום. מאחלת לך הרבה נחת ושלווה ליאת

ערב טוב בני בן שנתיים ושמונה חודשים , הוא הילד היחיד בבית ,בתקופה האחרונה הוא מחקה מעשנים בכל הזדמנות ( עם עט, מלפפון , או סתם צעצוע שדומה לסיגריה ) הוא מחזיק באצבעות כמו סיגריה ומתחיל לעשות תנועות של עישון.הוא שם לב לאנשים כשהם מחזיקים סיגריה ביד. אני אומרת לו שזה מגעיל ומסבירה לו שאסור לשים צעצועים בפה כי הם מלאים בחיידקים. אבל הוא חוזר על אותה תנועה . בעלי ואני לא מעשנים גם הורים של בעלי לא מעשנים, אך הורים שלי כן מעשנים הוא רואה אחי ו אבא שלי מעשנים . אני בקשתי מהם לא לעשן בפני הילד אבל לפעמים הם לא מתאפקים,( כמובן שהוא רואה אנשים מעשנים במקומות שונים ) איך עלי להתנהג ? מה להסביר לו? מה לעשות כשאני רואה שהוא כאילו מעשן ? האם זה נורמלי בגיל שלו או שזה חריג ?אני מאוד מודאגת! בבקשה עזרתכם ותודה רבה מראש

שלום רב, התנהגויות של חיקוי הן חלק בלתי נפרד (וחשוב) מחייהם של ילדים צעירים, הלומדים על העולם לא מעט דרך הצפייה באחרים. ילדים מחקים דיבורים ופעולות של מבוגרים, חלקן חיוביות ורצויות וחלקן פחות. דאגי שהמעשנים במשפחתך יעשו זאת הרחק ממנו, בעיקר כדי לשמור על בריאותו. החיקוי פחות מדאיג בשלב זה, ובעיני עדיף לא לעשות מזה עניין גדול. לא זה מה שיהפוך אותו למעשן. החינוך בבית והדוגמא האישית משפיעים וחשובים יותר. בריאות! ליאת

שוב שלום, ראשית תודה רבה על המענה המהיר, שנית האם נכון בכלל להעיר לו כשהוא כאילו מעשן ? או שעדיף להתעלם?

היי, אני הייתי מצטרפת למשחק, ומגיבה "בכאילו" לעשן שהוא נושף. הייתי עושה פרצוף, משתעלת, וכך מסמנת דרך המשחק את נזקי העישון. תוכלי "להיחנק" בכאילו, להשתעל בכאילו, ולבקש ממנו לנשוף את העשן המסריח הרחק ממך. גם להתעלם זאת אופציה לא רעה. בשמחות ליאת

מחפשת באזור תל אביב (מרכז) המלצות לפסיכולוג המכיר את המחלה אלופציה אראטה

שלום יפעת, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום בני תמיר בן 8 משחק מאוד יפה עם עצמו לאחרונה מערב אותי יותר מדי במשחקו דוגמה: משחק עם תיבה של חיות מתחיל לשאול אותי אין סוף אבל אין סוף שאלות אמא מה את חושבת איזו חייה תנצח איזו חייה יותר חזקה מה היה קורה אם רכ"ד בסוף אני צועקת עלו שהוא חופר ושיעזוב אותי שוטק כמה רגעים ושוב מה עושים? בתודה

שלום דפנה, אין דרך מסעירה ונהדרת יותר ללמידה, מדיאלוג של שאלות ותשובות. ראי כאן וריאציה על הנושא - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%AA ילדים סקרנים וחקרנים יכולים לעיתים להתיש את המבוגר בשאלותיהם, ולמרבה המזל, חלק קטן מהם לא מוותר, וממשיך בקריירה אקדמית מפוארת. מעבר לחקרנות, אני מניחה שיש כאן גם רצון לקרבה ושיתוף איתך. כחלק מהצבת גבולות נאותה, על ההורים ללמד את ילדיהם לכבד את רצונו וזמנו של הזולת. אם את מרגישה שהתנהגותו מפרה את שלוותך בצורה בוטה, נסי לכוון אותו לזמנים בהם את פנויה להקדיש לו את הזמן הנדיבות. מקווה בשביל שניכם שלא ייכבה הלהט שלו לשאול וללמוד על העולם שסביבו דרך משחק, התבוננות ושיח. ככה גדלים ילדים חכמים. בברכה ליאת

אכן כן הילד מאוד חכם ומצטיין למרות שאובכן כ קשב וריקוז במבחן טובה ברוך ה כיתה א והשנה ב הוא מצליח מאוד ומצטיין חוץ מזה שקצט חולם בשעורים מודה לך מאוד עזרת לי

סליחה אבל הקישור שצירפת לא נפתח

שלום בני בן שנתיים ו5 חודשים ,שנה שניה באותו גן. מלפני גיל שנה גילה חיבה וקשר עמוק לאבא שעובד מהבית .התחלתי לעבוד בחוץ לפני כשבועיים והאב אוסף אותו מהגן. הילד לא עוזב את אביו ועומד בהיסטריה אחרי השירותים שהאב מתפנה. הוא לא מסכים שאעשה איתו שום פעולה ותמיד בוכה לאבא שכרגע מטפל בו והתחיל להיות איתו יותר ולטפל בן בזמן האחרון. גם בלילה אם אני קמה אליו הוא צורח שאבא יגיע. אציין שמאז ומתמיד האב היה בעדיפות על אף שאני המטפלת העיקרית כי לא עבדתי בחוץ. כרגע המצב החמיר ועיקר הבעיה היא שהוא לעיתים בוכה כל היום בגן לאבא ומהרגע שקם לא מסכים אפילו שינעלו לו נעליים. גם בבוקר הוא בוכה לאבא ובכניסה לגן עושה צרות. הילד מאוד אהב את הגן והגננת מכירה אותו אישית ואומרת שמילד עצמאי שמח ופעיל הפך לבכיין. אציין כי היו בינינו בעיות ואנו לעיתים מתווכחים לידו. המצוקה כרגע היא פתירת מצבו בגן אשמח לעזרה בדחיפות תודה!!!

שלום בת אל, קצת קשה לצמצם ולבודד את המורכבות שאת מתארת, ולהתייחס אליה כאל "בעיה במצבו בגן". איכשהו, התחושה שלי היא שהבעיה אינה בגן, אלא ביחסי הכוחות בבית, ובמתיחות העצומה שזה יוצר אצל הילד שלכם ואצלכם. אני מניחה שמעבר למעט שתיארת, מסתתר סיפור רחב יותר, רגשי מאד, שמפעיל את כולכם ומכניס את הילד הקטן שלכם לפיצול נאמנות בלתי נסבל, ברובו לא מודע. אפשר להשתעשע ברעיונות והסברים שונים לתופעה. הסברים אדיפליים יתמקדו במשאלה שלו לסילוק האב, ואיתה גם חרדה גדולה וצורך להיצמד אליו. הסבר אחר יכול להציע שהוא נצמד לאב כחלק מניסיונות נואשים להשאירו לצידך (אם הוא אכן חשוף לוויכוחים ומריבות קשות ביניכם). יתכן שמה שנראה כמו העדפה והיצמדות אוהבת אל אבא, אינה אלא חרדה עצומה מהרעיון שהוא יכול לקום ולעזוב אותו/אותך. הבכי בגן יכול לשקף איזו פנטזיה על מה שמתרחש בבית בהיעדרו. ממליצה לכם מאד להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים, ולקבל הדרכה והכוונה אשר להתנהלות מולו. בנוסף, ממליצה לקרוא את תשובתו המצויינת של קובי שענה לטל, שתי קומות מתחתינו ("בעיה נפשית אצל ילד בן 3? בלחץ...") בהתייחס למורכבות שמאחורי קשיי הפרידה בבוקר. ואת תשובתי לאלה ("רוצה רק את אבא") מתאריך 10.12.13. בברכה ליאת

נשמע מעניין תודה רבה!! האם אפשר להתייעץ גם בנושא שינה? הילד מתקשה לישון כל יום עד 22:00 ,הוא ישן כשעתיים עד השעה 15:00 יש לו סדר קבוע ולוקח לו כשעתיים להירדם,אציין כי תמיד היו לו בעיות סביב נושא השינה!!

שלום רב בני לומד בגן חובה. ילד מקסים בוגר וחכם, יש לו חבר שנמצא איתו זו השנה השניה והם צמודים אחד לשני במשך כל שעות היום. יש ביניהם גילויי אהבה וחברות הדדיים ( הם גם מחבקים אחד את השני ויש ביניהם כינויי חיבה) הבעיה מתחילה בכך שבני מסרב ליצור קשרים חברתיים אחרים עם ילדי הגן. הוא מספר שהוא משחק רק עם X והוא רוצה לשחק רק עם X והוא לא מוצא עניין באחרים. חשוב לציין שהילדים האחרים בנים ובנות מעונינים לשחק איתו אך הוא מסרב. הגננת גם הסבה את תשומת ליבי לנושא והחליטה ליזום הפרדה ביניהם בפעילויות השונות הגן שכן התלות הזו אחד בשני הפכה להיות מעבר לחברות טובה. בשעות אחר הצהרים הוא לא נפגש עם החבר ובני נפגש לפחות פעם בשבוע עם אחד הילדים מהגן בדרך כלל אלו בנות שמבקשות להיפגש איתו. החלטתי שמשבוע זה אתחיל ליזום מפגשים עם בנים נוספים מהגן כמובן על פי רצון בני. חשוב לציין שבשנה הבאה החבר של בני לא יהיה איתו בבית הספר ואני מאוד מפחדת שבני יגיע לכיתה א ללא חברים קרובים ויחווה איזשהו משבר שכן לא פיתח קשרי חברות עם ילדים נוספים. מה דעתך? איך את רואה את המצב? מה ניתן לעשות בכדי לסייע לילד? תודה מראש

לss שלום. הדאגה שלך שבנך לא יוצר קשרים חברתיים עם ילדים נוספים מלבד אותו חבר מאד מובנת. אני חושבת שכדי לאפשר לו ליצור קשר עם ילדים נוספים יהיה נכון מלבד להזמין ילדים הביתה גם לרשום אותו לחוג שהוא מעונין בו ושם יוכל להכיר ילדים מחוץ למעגל של הגן וכן כשיהיה פחות קר בחוץ תוכלי לעודד אותו לצאת גם לגינה השכונתית ולהצטרף לילדים שמשחקים בחוץ. רעיון נוסף שיאפשר היכרות הוא שתפגשי עם חברה טובה שלך שיש לה ילדים בגיל של בנך בן ואז בזמן שאת משוחחת עם חברתך הילדים יכולים להכיר ולשחק ביחד. בהצלחה

שלום, בני בן 6.5 בכיתה א', ילד שובב אך בתוך תוכו הוא ילד טוב ולא מהמופרעים ..חשוב לי לציין זאת כיון שישנה בעיה שבעלי ואני איננו מבינים ויודעים איך להתמודד או לפתור אותה, בני החל בכיתה א , אוהב ללמוד ועושה שעורים תמיד. העניין הוא שבבית ספרו מקפידים מאוד על משמעת -דבר שאני מאוד מסכימה אך אם למשל ילד יכה את בני ובני יחזיר לו שניהם יקבלו הערות וכרטיסים אדומים מבית הספר, זה הנוהג. כמה שאני מנסה לומר לבני לא להחזיר אפילו לילדים ולהקשיב בשעור, הוא כל הזמן מקבל הערות ש : מפטפט בשיעור, לא מקשיב למורים שמעירים לו, כאשר קבל עונש להשאר בהפסקה עם מורה תורנית לא הקשיב לה , רץ במקומות שאינם מורשים לריצה בהפסקה . יצא השבוע שכל יום הוא קבל ההערה או כרטיסים אדומים. אנו ממש לא מבינים מדוע הדבר אינו מפסיק כי כל הזמן אנו משוחחים עם בני ומסבירים לו שצריך להקשיב למורה, למלא אחר הוראות המורה , לא להגיע לאלימות עם ילדים . ושוב אני חוזרת בני באמת בתוך תוכו ילד טוב שאוהב אנשים, אוהב לעזור, מקובל ואהוד על חבריו, מנהיג (כך גם המורה אמר לי ), נבון שמסכים אתנו כאשר אנו משוחחים איתו, הגענו למצב שכל יום שאני מחזירה אותו אני במתח אם היום קבל הערה או לא ובסתר בודקת לו את המחברת (שלא ישים לב שאני אכן מוודא זאת ).איך אני אמורה עוד לפעול אם שיחות לא עוזרות, כמה אפשר להסביר לילד שלא מתנהגים ככה ? אודה מאוד להכוונה כל שהיא .

שלום רב, הפנייה שלך מהווה הזדמנות מצויינת להדגיש גם עבור הורים אחרים: ילד עם בעיות התנהגות אינו ילד רע! גם ילדים טובי לב שאוהבים לעזור יכולים למצוא את עצמם מסובכים בבעיות משמעת, בשל קשיים רגשיים או אורגניים, או בעטייה של בעיית גבולות (ובעקבותיה קשיים בקבלת סמכות). העובדה שילדך תלמיד טוב - גם היא אינה עומדת בסתירה לבעיות ההתנהגות שלו, לפחות בכיתות הנמוכות. בהמשך, זה כבר עלול להסתבך ולהפריע גם לתפקוד האקדמי. למרבה הצער, שיחות והסברים אינם עוזרים במקרה כמו שלכם. יש לנקוט פעולות - תחילה כדי לברר מה מקור הקושי, ואז כדי לטפל בו ביעילות. ילד שמתקשה להקשיב בשיעורים ולפטפט, ובנוסף אימפולסיבי בתגובותיו ומעורב בתקריות אלימות - "חשוד" כסובל מהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD), וכדאי מאד לברר האם גם צוות ביה"ס חושב בכיוון זה. במידה והועלתה השערה כזו, יש לפעול ולקדם אבחון מקיף, לפני שהילד צובר תחושות של כישלון ופגיעה בדימוי העצמי שלו. אם נשלל כיוון המחשבה הזה, יש לבדוק את התחום הרגשי, ואת האפשרות של בעיית גבולות בבית. אגב, בעיית גבולות יכולה להתקיים (ואף להחמיר) בנוכחות ADHD. במקרה כזה, מומלץ מאד להגיע להדרכת הורים מסודרת אצל פסיכולוג ילדים, כדי לרכוש כלים מעשיים (פעולות, לא דיבורים) להצבת גבולות נאותה. זכרי שילד שמכבד דמויות סמכות בבית, עושה זאת גם בחוץ, ולהפך. עד שתגיעי לקבל עזרה, אני ממליצה לאמץ גישה יותר אסרטיבית, ולא לבדוק אותו בסתר. הישארי מעורבת, ברורה מאד בעניין הציפיות שלך ממנו, ועקבית בתגובותייך. נסי לייצר מצב שיסייע לו להבין את הקשר בין התנהגותו לבין תוצאותיה. למשל שאם לא עבד יפה בביה"ס, יצטרך להשלים את הנושא בבית, במקום לראות טלוויזיה, לשחק במחשב או להיפגש עם חברים. אל(!)תציגי זאת כעונש, אלא כתוצאה טבעית של המצב. יש עבודה! בהצלחה ליאת

הבנים של בעלי כל הזמן מכניסים ידים לפה וגם מחטטים באף. מעבר לבעיה האסתטית כבר היו לנו מקרים של פצעים כמו הרפס שהרופא איבחן שהם כתוצאה מהחיטוט באף. איך מפסיקים את זה בעדינות? והאם זה מצביע על איזושהי בעיה פסיכולוגית.?

שלום מיכל, חיטוט באף כשלעצמו אינו מעיד על בעיה פסיכולוגית (אחרת אפשר היה לאבחן את האוכלוסייה כולה). לפעמים, ילדים עם נזלות כרוניות מועדים יותר לתופעה זו, בעיקר כשהאוויר יבש. אפשר לנסות לגייס אותם ל"גמילה" בדרך של הסברה (ממש כפי שהסברת לי, על הקשר בין החיטוט לפצעים), תוך שמירה על עמדה מכבדת ולא לועגת או שיפוטית. לפעמים, הילדים עצמם מציעים רעיונות מוצלחים למה יוכל לעזור להם (להעיר, להעסיק את היד ב'כדור עצבים' או בגוש סיליקון גמיש, לקנח את האף לעיתים קרובות עם מגבון לח, וכיוב'). לעיתים, התנהגויות של חיטוט באף או בפה יכולות להיות מקושרות גם למתח או לחץ נפשי. אם ידוע לכם על גורמי דחק בחייהם של הילדים רצוי מאד לפעול להפחתתם, או לדאוג לערוץ התמודות מסתגל יותר. בברכה ליאת

בני הצעיר בן ה 3 ( יש לי בת 12 ובן 9) מתקשה להפריד מאיתנו בבוקר בגן. הוא מבקש בבוקר ללכת לפארק או גימבורי. כשאנו מסבירים שאנו הולכים לעבודה הוא מבין מתלבש והולך לגן. בשביל לגן הוא הולך איתנו יד ביד שמח וטוב לב. כשנפתחת הדלת הוא נצמד אלינו ( מחבק את הרגל) ומתקשה להפרד. יש לציין שלאחר שאנחנו הולכים הוא משחק משתתף ונהנה בגן לפחות ממה שאנחנו שומעים מהגננות וממנו.כך גם היה כל שנה שעברה (זו שנה שניה שלו בגן). הוא חברותי מאוד משחק יפה מקבל אותי בשמחה בסוף היום. במסיבת יום ההולדת שלו או באירועים בגן עם ההורים הוא אינו מוכן לקחת חלק, אפילו לא רוצה להיות נוכח במקום. בימי הולדת של ילדים אחרים הוא משתתף יפה (אנו רואים תמונות מחיי הגן שנשלחות אלינו) בנוסף כל תספורת עוברת בצרחות אימה (מפחד מהספר). באותה נשימה הוא תקשורתי, חברותי, שובב, מנשק מחבק. איני מבינה את ההתנהגות. האם זה יכול להעיד על בעיה נפשית? חרדה? איני יודעת מה לעשות. מאוד חוששת. אשמח לחווד

שלום טל, נתחיל בזה שכל התופעות שתיארת אין בהם כדי להעיד על בעיה נפשית. העובדה שבמהלך היום בגן הילד מתפקד היטב, כמו גם בשאר הסיטואציות שתיארת מרמזת שהקושי מתקיים אך ורק בנוכחות אחד ההורים. פרידת הבוקר בגן, מעצם הגדרתה מחייבת לפחות שני אנשים הבונים יחד את הסיטואציה הרגשית. אני מציין זאת מכיוון שמעצם נוכחותך והתפקיד שלך בסיטואציה, יש לך יכולת ומקום להשפיע על האופן שבו תתרחש הפרידה. כהורים אנו מביאים איתנו את כל התיק הכבד של חוויות חיינו, את היכולת שלנו להיפרד, את היכולת לעמוד בפני הדמעות ואת הפרשנות שלנו לבכי של הילד. אם אני כהורה חווה את מצוקת ילדי כבלתי נסבלת, אמיתית וקשה אני משדר לו את התחושות האלו בכך שאני מתקשה לעזוב אותו, בהבעות הפנים שלי, בתחושת האשמה שרובצת עלי. לעומת זאת, אם אני מצליח להכניס את האירוע לפרופורציה ולא להיסחף בעוצמת הרגשות הקשים של הילד, אני נוהג באופן עקבי יותר, מעניק לו פרשנות רגועה שמשרה עליו ביטחון ובמשך הזמן מקלה עליו את התהליך. לכן, אני מציע להתמקד בשני דברים. האחד, לבנות סדר בוקר קבוע, לדבר עם הילד כך שידע מה הולך לקרות. לדוגמה, לסכם שאמא נכנסת איתו לגן, נשארת איתו 5 דקות, שני חיבוקים שתי נשיקות, שלום מהדלת והולכת. ככל שאופן התגובה שלך יהיה ברור לו כך הפרידה תהפוך לתהליך צפוי ובטוח יותר. השנייה, עבודה עצמית רגשית שלך. כלומר, להבין מה קורה לך בשעת הפרידה ממנו, אילו רגשות ומחשבות עולים בך, איך התחושות הללו משפיעות על האופן בו את מגיבה או לא מגיבה בשעת הפרידה, ואיך הן משפיעות על היכולת שלך להכין אותו לקראת הפרידה. אני לא פוסל את האפשרות שבנך הוא ילד רגיש ושבאמת הוא חווה קושי, אני פשוט מאמין שבידייך הכוח לעזור לו לווסת את חששותיו. בכל מקרה, אתם תמיד יכולים להיעזר בהדרכת הורים קצרה שתוכל לסייע לכם. בימי ההולדת, כאשר הוא נצמד אליכם, אני מציע להניח לו ולא ללחוץ עליו. לנסות לקחת חלק בפעילויות ביחד איתו מתוך תקווה שלאט לאט יתחמם ויתחיל לעשות זאת בעצמו. התופעה הזו שכיחה, ולרוב קשורה לטמפרמנט של הילד והקשר עם ההורים. הפחד מהספר שכיח גם הוא. אני מציע לשחק את זה בבית, לקנות מכונת תספורת (צעצוע, או אם יש אחת בבית), לתת לו להיות הספר שמספר ומרגיע את הבובות או מספר את אמא או אבא. כשהולכים למספרה אפשר לתגמל בפרס ולנסות ולהקנות אווירה רגועה ככל האפשר. בהצלחה, קובי.

הי קובי. תודה על צפירת ההרגעה ועל התשובה המפורטת. לוקחת לתשומת ליבי את מה שכתבת על יכולת ההשפעה שלי יל הפרידה בבוקר. אכן זה נוגע בי בנקודות שקשה לי היות ואני לא מרוצב מאוד מהגן.. וכנראה שאורי קולט את הוייבים. שוב תודה על העצה.

אני גרוש ואב לשניים, נשוי טרי בשנית. הילדים איתי מחצית מהזמן. בדרך קבע, כשהילדים נמצאים עם אמם ולהם יש איזשהו מפגש חברתי כזה או אחר, המרוחק מהבית, אמם מפנה אותם אלי לבקש ממני שאקח ו/או אחזיר אותם מהמפגשים הללו. לא אחת, ביטלתי תכניות למלא את בקשתם, על חשבון הזמן הפנוי שלי עם אשתי. שאלתי היא, ובמידה ואינני יכול לקחתם לאותו מפגש, מה עלי לענות להם: 1. להמציא תירוץ, מדוע אינני יכול, בכדי לסבר את אוזנם. 2. לומר להם שאני אוהב אותם, אך מעבר לעובדה שאני אבא שלהם, אני גם בעל. 3. לבטל תכניות ולהמשיך לנהוג כפי שאני נוהג.

שלום אורן, לתפיסתי, אי אמירת אמת לילדים פוגעת בקשר שלך איתם בטווח הקצר והרחוק. אם אני מבין נכון את שאלתך, הנושא אינו נוגע לילדים, אלא לקשר שלך ושל גרושתך. למרות הקשיים (אם יש כאלו), אתם צריכים לשבת ולדבר על הדברים, לקבוע מראש מה קורה בסיטואציות שכאלו. להכניס את הילדים לתוך הדיאלוג שלכם רק יכול להסב נזק לכל הצדדים. אתם יכולים לסכם שכשהם איתה היא אחראית באופן מלא, או שאתה מסייע אחת לכמה זמן או כל החלטה אחרת שתהיה מקובלת על שניכם. בכל מקרה, השתדלו לא להכניס את הילדים לתוך העניין הזה, לטובתכם ולטובתם. בברכה קובי

שלום לכם ותודה על הפורום הנפלא אני לקראת לידה שנייה בעוד כחודשיים . רציתי לשאול כיצד ואם ניתן להסביר לבני על הלידה הקרובה הוא מדבר ומתקשר מעולה אך אני לא בטוחה שהוא מבין את המשמעות . דבר נוסף הוא לא נגמל עדיין מחיתולים וגם לא מראה סימנים של בשלות לכן אינני רוצה להאיץ בו עדיין אך האם שווה אולי כן לנסות ליזום גמילה ? והאם להעביר אותו למיטת מעבר לפני הלידה ? תודה רבה רבה ושבת שלום

שלום גלית, יש הרבה חומרים טובים ומעניינים ברשת על כניסת אח/ות חדשים וההשפעות האפשריות על האח הבכור. לשאלתך, אני לא חושב שצריך להאיץ תהליכים רק מכיוון שהלידה מתקרבת. חשוב לשקול את הדברים מתוך התאמה לצרכים וליכולות של בנך. אם הוא לא בשל לגמילה, אין טעם להתחיל בה. לגבי המעבר למיטת מעבר, נראה לי שבגילו כבר אפשר לשקול את העניין. את המשמעות הממשית של כניסת האח/ות החדשים כולכם תבינו לאחר הלידה... עד אז, נסי לשתף אותו, לתת לו להרגיש את הבטן, לדבר איתו על התינוק החדש, שירגיש שותף. אתם יכולים להיעזר בבות תינוק, בהכנת ציורים לוולד החדש, קריאת סיפורים על כניסת אח/ות חדשים, ובכל דרך שנראית לך מתאימה לו. בהצלחה, ולידה קלה קובי

הבן שלי בן 6.5. יש לו חבר טוב שלאחרונה הוריו התגרשו. החבר סיפר לבן שלי שעכשיו יש לו שני בתים ולפעמים הוא הולך לישון אצל אבא. הבן שלי מאוד "התלהב" מהרעיון ושאל האם אפשרי שגם אבא ילך לגור בבית אחר? או אולי שאני יגור בבית אחר והוא ישאר עם אבא? הסברתי לו שההורים של החבר לא מסתדרים בניהם ולכן הם לא גרים יותר באותו הבית. אנחנו כן מסתדרים והרבה יותר כיף לגור יחד כולנו. הבוקר הוא קם ואמר לי: "אמא, גם את ואבא לפעמים רבים, למה שאבא לא ילך לגור בבית אחר???" הייתי בהלם מהשאלה והשבתי שכרגע זה לא הזמן לשוחח על זה וכשיחזור מבית הספר אז נדבר ואסביר לו הכל. האמת היא שאין לי מושג מה להגיד לו? יש עוד ילדים בכיתה שלו שהוריהם גרושים ולכן אני לא רוצה לצבוע הכל בצבעים קודרים ע"מ שלא יפגע באחרים. מצד שני, איך מסבירים לו שזה שכולנו בבית אחד זה המצב האידאלי עבורנו? תודה!

שלום שיר, אני חושב שההסבר שלך בסדר גמור. את יכולה להמשיך ולהסביר לו שלפעמים יש בני זוג שלא מסתדרים בינהם ומחליטים להתגרש. בנוסף, את יכולה לומר שלפעמים אבא ואמא מתווכחים או לא מסכימים על משהו אך מוצאים את הדרך ומגיעים להסכמה. בנך לא באמת מקנא בחברו, לרוב גירושין הם משבר לא פשוט עבור הילדים. את לא חייבת לשכנע אותו שזוג הורים בבית זה המצב האידאלי... תמשיכי בהסבר כפי שעשית בגובה העיניים ובהתאם לשאלות שלו. המשך זוגיות מוצלחת קובי

מחפס פסיכולוג שעובד עים מכבי באיזור המרכז רצוי 2/3 שאוכל לבחור באחד לילד בין5.5

שלום ירון, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית/יועצת ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה קובי

שלום יש לי ילדה בת 15 בגיל ההתבגרות הילדה סובלת מבעיות קשב וריכוז היא לוקחת קונצרתה הילדה סובלת מהתפרצויות זעם שמפריעות לה בבת הספר ובבית השאלה האם אני יכולה ואפשר לתת לה קלמנרבין להרגעה הוא שאני צריכה להתייעץ עם רופא ילדים האמת שאני לא רוצחה להתחיל לטפל אצל פסיכיאטר מכיוון שזה כתם שירדוף אותה לכול החיים אם זה בצבא וכדומה אשמח לקבל יעוץ

שלום, אינני יכול לתת יעוץ לגבי טיפול תרופתי מומלץ לפנת לרופא ילדים או לפסיכיאטר ילדים. ניתן לפנות לפורום המתאים באתר. בברכה, אמיר

אשמח לקבלת מענה, תודה (השאלה מופיעה כהמשך לשאלה המקורית ב-8/12).

שלום ימית, מצטער, אבל לא שמתי לב שיש המשך לשאלה. כפי שכתבתי, מצבים כאלו בהם יש "העדפה" של הורה מסוים הם שכיחים גם ללא רקע של כניסת תאומות למשפחה. למרות זאת, מאוד ייתכן שזה תורם לעניין- מגביר את עוצמת הרגשות ומגביל את מידת הסבלנות שלך מתוך העומס האדיר. במידה ואת לא פנויה פיזית או רגשית כדי למלא את בקשותיה, אני חושב שמוטב שאביה יעשה זאת גם אם היא לא מוכנה ומביעה את התנגדותה לכך. הדריכי את בן זוגך, כך שיוכל לעמוד למול צעקותיה, להגיב בקור רוח ולטפל בה על אף התנגדותה. רצוי להימנע מהסברים ארוכים על זה שאמא לא פנויה, מביקורת או כעס כלפיה. אביה יכול לומר לה שהוא מבין שהיא רוצה את אמא והיא תהיה איתה אחר כך. חשוב ששניכם תבינו שהיא נמצאת בתקופה סוערת בחייה, שכניסת התאומים נחוות אצלה כאיום ממשי על מקומה ועל אהבתך. אני לא חושב שיש משהו בהתנהגות שלה היום שמעיד על אופי הקשר שלכן בעתיד. באשר למשפחתון, אני חייב להודות שאין לי דעה מאוד ברורה בעניין הזה. לצד החסרונות שאת מתארת, יכול להיות שההימצאות שלהם יחד ללא נוכחות שלכם דווקא תרגיע אותה. בנוסף, זה מאוד תלוי במשפחתון, עד כמה יש חפיפה בין קבוצות הגילאים, האם אתם מתכננים שהתאומים יהיו במשפחתון הזה גם בשנה הבאה (אם כן, אני חושב שמוטב וייכנסו אליו כבר השנה), עד כמה הכנסתם למשפחתון אחר תקשה עליכם וכו'. חשוב שתשקלו את היתרונות והחסרונות. בברכה, קובי.

שלום רב, אנו הורים ל-3 ילדים מקסימים, בן בן 11, תאומים בן 9 [בת + בן]. הבן התאום מבקש לשוחח עמנו לעיתים. בשיחות הוא מספר לנו כי חושב לעיתים דחופות על מוות, על מותו שלו, ומעלה את החששות שלו מהדרך שאנו, הוריו, נתמודד לאחר מותו. לאחרונה החלו עוויתות של משיכת כתפיים כלפי מעלה [כתגובת תמיהה] שחוזרות על עצמן. תחילה הערנו לו על כך אבל לאחר מכן בקשנו גם מהאחים [בעיקר מאחיו הבכור] לא להעיר לו יותר בנידון. הערב 15/12/13 הוא בקש לשוחח עם אמו ופרט בפניו את רגשותיו. טרם השיחה טען שהוא חושב כי עליו להפגש עם פסיכולוג, כשאמו שאלה מדוע, הוא בקש לשוחח עמה ופרט בפניה את תהיותיו. שוב חזר על כך שנושא המוות מעסיק אותו לעיתים דחופות וכי בשעות פנויות בבית הספר הנושא עולה במוחו לא אחת. הוא אף העלה פתרונות שיסייעו לו להסיח את דעתנו מהעניין וביקש, שעל מנת למנוע מחשבות אלו, נתלה תמונות משפחתיות בבית בצורה גלויה ושזה יעזור לו, לדבריו, להשכיח את הנושא. ברצוני לצין כי הוא ואחיו ישנים בקומה נפרדת. כמו כן ברצוני לציין כי אמו הנא אחות שכולה והוא מודע לנושא ולסיפורים. בנוסף ברצוני לציין הילד הנו ברמה גבוהה מאוד, תלמיד נבון, בעל אינטיליגנציה רגשית גבוהה מאוד [על פי הערכתנו וצפייתנו את התנהגותו אל מול חבריו]. שאלתנו היא האם אנו אמורים לפנות לפסיכולוג? האם הילד זקוק להערכתכם לשיחות עם פסיכולוג? נשמח לקבל הנחיות כיצד כדאי לפעול. תודה מראש.

שלם אשר, אני חושב שאתה נוגע כאן בנקודה חשובה, בהרבה מקרים תהיות ומחשבות שכאלו עולות כשנושא המוות מקבל ביטוי בדרך כזו או אחרת בקרב המבוגרים בבית. מספיק לשמוע שיחות או התבטאויות בנושא כדי לעורר מחשבות או אמירות אצל הילד. במקרה שלכם, אני תוהה עם זה לא מתחבר למרכיב נוסף של חרדה הבא לידי ביטוי במחשבות אובססיביות. זה שהילד משתף אתכם ומחפש פתרונות זו עובדה מעודדת מאוד. בכל מקרה, ולמען הסר ספק, אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג/ית ילדים קליני להתייעצות קצרה. אני חושב שמוטב ותפגשו איתו תחילה ללא הילד ותתייעצו איתו כיצד נכון יותר לפעול, או האם יש כאן ביטוי של מצוקה גדולה יותר המצריכה התערבות מקיפה יותר. בברכה, קובי

תודה רבה קובי. תאמנו פגישה עם פסיכולוגית קלינית כדי שהילד יוכל לשוחח עם משהי אובייקטיבית ולפרוק וכמו כן כדי שאנו נוכל לקבל משוב מקצועי בנידון. בברכה

אשמח לקבל תשובה לשאלתי, מה זה המקצוע משלבת ילדים עם צרכים מיוחדים בגיל הרך??

שלום זוהר, באופן כללי, שילוב מבוסס על ההנחה שהיתרונות הגלומים בשילובו של ילד עם צרכים מיוחדים בתוך מוסדות חינוך הרגלים טומן בחובו יתרונות חשובים שמעניקים לילד יתרונות ואפשרויות טובים יותר מאשר מוסדות מיוחדים. תפקיד המשלב הוא לסייע לילד (כל ילד לפי יכולותיו וקשייו) להתמודד עם המסגרת והדרישות העומדות בפניו. המשלב בעצם מגשר את הפער, מסייע לילד ברמה אישית ובליווי יום יומי, מעניק לו את הערך המוסף שהמסגרת לא מסוגלת לספק עבורו, מאפשר לילד לתפקד למרות הקשיים שהוא חווה. אם יש שאלה קונקרטית אשמח לענות... קובי

אם יהיה משהו ספציפי,אשאל בהמשך יום טוב :)

שלום,יש לי ילד בן שנה ו5 שנמצא במעון ויצו מאוגוסט,מהיום שנולד אנחנו ( בעלי אני והתינוק) גרים אצל הוריי,אנחנו עתידיים לעבור דירה לצפון, והחשש הכי גדול שלי זה המעבר של ילדי מבית בו נמצאים סבא וסבתא ודודים,לבית שרק אני בעלי והתינוק נגור ובנוסף ההתאקלמות החדשה בגן חדש,איך אפשר להקל עליו ? האם זה יפגע בו באיזושהי צורה? המון תודה

שלום עידית, לרוב, הילדים הם אלו שמסתגלים הכי מהר לשינויים שכאלו. לשאלתך, אני לא חושב שזה יפגע בו באופן מהותי. למרות שהוא רגיל לדמויות שלפתע "ייעלמו" מחייו, אתם (ההורים) הדמויות המרכזיות, והנוכחות שלכם היא המשמעותית ביותר. יכול להיות שהוא יראה קשיי הסתגלות ראשוניים אך אני משער שהן יחלפו דיי מהר. הגורם המשמעותי המשפיע על האופן בו הוא יעבור את השינוי הזה תלוי באופן בו אתם תעברו אותו. אני אומר זאת מפני שהשינוי הגדול קורה לכל המשפחה ולא רק לילד, כולכם תצטרכו להתרגל ולהתאקלם במצב החדש, מצב בו האינטימיות המשפחתית עוברת למסגרת המשפחתית הגרעינית. זה מפנה לכם הרבה מקום, אך גם גורם לתחושת חוסר, בעיקר בהתחלה. אני מניח שכולכם תרגישו בחוסר נוחות מסוים נוכח המצב החדש, אך מאמין שהוא טומן בחובו המון יתרונות חשובים שעם הזמן תחושו בהם יותר ויותר. לכן, נסו לשמור על השגרה כפי שהייתה עד היום עד כמה שניתן, ההרגלים הבסיסיים ביותר, כמו הרגלי הרדמה, האכלה וכד'. אני מזמין אותך לשוב ולהתייעץ תוך כדי התהליך במידה ויעלו קשיים. מזל טוב על הבית החדש, ובהצלחה! קובי

הילד שלי בן 6 והוא עושה שיעולים קטנים כאלה שאלתי אותו למה הוא עושה את זה הוא ענה שהוא בלע את השן אבל אני חושב שזה לא נכון רציתי לשמוע את דעתך.. תודה

שלום עומרי, מציעה לבדוק עם רופא הילדים תחילה, ולבדוק שאין סיבה פיזיולוגית לשיעולים. בכל מקרה, אפשר להסביר לילד שאין כל סכנה בבליעת שן, ואין בכך כדי להשפיע על יכולתו לנשום/לבלוע, וכד'. בריאות ליאת

בתי בת שנתיים. נמצאת במשפחתון שבו עוד 3 ילדים בגילאי שנה וחצי, 15 חודש ו - 11 חודש. בתי מדברת חופשי (אוצר מילים גדול ומשפטים מורכבים), מאוד אוהבת חברה ומאוד עצמאית. הילדים שאיתה אינם מדברים עדיין וגם יותר מסוגרים ממנה. בשנה שעברה היו איתה במשפחתון עוד ילדים וביניהם 3 שגדולים ממנה ביותר משנה. היא שהתה במחיצתם ותיקשרה איתם רוב הזמן. לפני יומיים היא אמרה לבעלי "אין לי חברים בגן. רוצה לתת נשיקה לאיתי ואלון". (איתי ואלון הם 2 מהגדולים שהיו איתה בשנה שעברה והיא לא ראתה אותם כבר כ - 4 חודשים). למחרת הסתבר שהם אותם הדברים היא גם אמרה לבעלת המשפחתון. בעלת המשפחתון אמרה שנשבר לה הלב ואמרה שייתכן שכדאי לשקול להעביר אותה למסגרת שתאתגר אותה ותתאים לה יותר. בעקבות זאת אני שוקלת להעביר אותה לגן שבו יהיו ילדים בני גילה (וגם גדולים יותר). יחד עם זאת קשה לי לוותר על האינטימיות שיש לה כעת ועל מה שהיא מקבלת במשפחתון (והיא מקבלת הרבה). 1. האם יהיה נכון להעביר אותה כעת ? (מתוך כוונה להשאיר אותה במסגרת החדשה גם בשנה הבאה). 2. האם הפירוש שאני נותנת למשפט שהיא אמרה הינו מוגזם ? חשבתי שאולי המשפט נאמר על רקע סיפור או שיר ששמעה במשפחתון אך בעלת המשפחתון אמרה שלא עסקו בנושא הזה וגם היא הופתעה לשמוע זאת ממנה. תודה, איילת

שלום איילת, ההחלטה על מסגרת חינוכית צריכה להיעשות מתוך שיקול דעת הורי בוגר, המביא בחשבון את הצרכים הקוגניטיביים, החברתיים, המוטוריים והרגשיים של הילד. אני ערה לנטייה של הורים להעריך מסגרות המספקות לכאורה אינטימיות, חום ואהבה. אני אומרת לכאורה, כי לא פעם דווקא במסגרות הקטנות, הדמות המטפלת מופקדת לבדה על שלושה, ארבעה או חמישה תינוקות/פעוטות, מה שנראה בעיני לא אידאלי, בלשון המעטה. מעבר לכך, רוב המשפחתונים מתנהלים ללא כל פיקוח, ע"י דמויות שאינן גננות מוסמכות, שלא תמיד מבינות עד הסוף את הצרכים של הילדים. אין בכוונתי להשמיץ, חלילה, מסגרות קטנות ואיכותיות, אלא רק להצביע על הבעייתיות הכללית. העובדה שבעלת המשפחתון מכירה בכך שכבר אינה עונה על הצרכים מעידה על הגינות, יושר ומקצועיות. אני מציעה להקשיב לה. מבחינתי, כמעט תמיד עדיף גן מסודר ומפוקח, המתנהל ע"י צוות מקצועי ומיומן, המופקד על קבוצת ילדים הומוגנית פחות או יותר. אנא זכרי שהנאמר כאן משקף את דעתי האישית, ואינו תורה מסיני. בהצלחה ליאת

לא מצאתי קטגוריה מתאימה, לכן אשאל כאן אולי תוכלי להפנות אותי. אני מעוניינת לגשת לשיחת ייעוץ אצל קב"ן, אבל מחוץ למסגרת הצבא. ז"א מי שהשתתרר מהצבא ועובד באזרחי. האם את מכירה ותוכלי להמליץ בפניי ? תודה.

היי, אם את רוצה יש לי המלצה לפסיכיאטר (באיזור שרון-מרכז) שהיה במערך בריאות הנפש בצבא וכיום מקבל פרטי. זה יוצא יקר אם מדובר בטיפול קבוע, אבל אם מדובר בייעוץ חד פעמי ממש מומלץ, הוא רגיש, נחמד וחכם. אם מתאים לך, תשאירי מייל ואשלח לך פרטים.

[email protected]

שלום, בתי בת 3 ו- 3 חודשים נמצאת בגן עירייה. בבית היא צוחקת משחקת מדברת ומתקשרת איתנו ההורים, וגם עם אחיה הקטן (בן השנה). עם מבוגרים אחרים היא מתקשרת יוזמת ומדברת, אך עם ילדים היא ממעטת מאוד לשחק ולתקשר. אחר הצהריים אנחנו משתדלים להפגיש אותה לפחות פעמיים- שלוש בשבוע עם ילדים מהגן ואחרים, על מנת לאפשר לה להתנסות חברתית בסביבה בטוחה יותר. במפגשים אלה לעיתים רחוקות היא כן משחקת עם חבר/ חברה שמכירה, ולעיתים קרובות לא. חשוב לציין שהיא רוצה שיבואו לבקר אותה חברים וללכת לבקר חברים ומאוד מתלהבת מכך. בגן היא לא משחקת עם אף אחד מהילדים. ניסיון התערבות מצד הגננת "לתווך" ולקשר אותה לילדים אחרים יצר תגובת "אנטי" אצל הילדה, אשר מתעקשת שהיא לא רוצה לשחק עם אף אחד. חשוב לציין שלהערכתנו וכן להערכת הגננת מדובר בילדה מאוד חכמה ומפותחת מבחינה שפתית ושכלית. מיותר לומר שלנו כהורים מאוד עצוב לחשוב שהילדה כל היום לבד בגן. האם יש מקום להתערבות/ אבחון מקצועי? האם יש צורך ו/או אפשרות לטיפול במצבים כאלה? בתודה מראש, מיקה

שלום מיקה, שווה להגיע להתייעצות במכון להתפתחות הילד, שם ההתייחסות היא רחבה וכוללת הערכה של קלינאית תקשורת, פסיכולוג התפתחותי ומרפאה בעיסוק. חשוב לשלול קשיים תקשורתיים/אורגניים לפני שפונים להסברים או להתערבויות 'רגשיות'. אם יצליחו לשלול הסברים תקשורתיים/אורגניים, אפשר יהיה לחפש מוטיבציות רגשיות אחרות למצב. בכל מקרה, צריך ואפשר לטפל בקשיים הללו בהצלחה. לילה טוב ליאת

שלום לך , אבא שלי בדיכאון והוא כל הזמן מוציא עליי את הכעס שלו , אני לא מבין למה הוא עושה את זה, את יכולה בתור פסיכולוגית להסביר לי למה? ( באופן כללי למה שאנחנו כועסים יש לנו רצון להוציא את זה על אחרים) ואם תוכלי לתת לי אתר עם מאמרים בנושא אני אשמח .

לג' שלום, אנשים לפעמים פורקים את התיסכול והכעס שלהם דוקא על הילדים או בן הזוג שהם האנשים הכי קרובים להם. במינונים נמוכים זה קורה לכולנו, אבל אם מדובר בתופעה קבועה שבה בן משפחה הופך למטרה להוצאת תיסכול של מישהו, אסור להשלים עם זה וצריך לפנות להתערבות מקצועית כדי לבדוק למה זה קורה. תוכל לחפש חומר על התופעה של שעיר לעזאזל, פורקן של תיסכול כדי להבין איך תופעות כאלה ודומות מתרחשות. בהצלחה

שלום, אני פונה אליך בבקשה לעזור לי ולהנחות אותי כיצד לעזור לבן שלי להפסיק לדפוק את הראש במיטה כשלא מצליח להירדם, זה נורא מטריד ומביך ובטוח שאותו יותר, הוא בן 13 והיה עושה כך גם בתור תינוק רק שבזמנו בטיפת חלב אמרו לי שזה בסדר כל ילד מוצא לעצמו את הדרך להירדם ושאין לי ממה להיות מודאגת, אבל אני כן, זה לא נראה לי נורמלי ובטוח לא נעים גם לו, אני משוחחת איתו אך זה לא ממש עוזר ולכן אני נאלצת אם אני מבחינה בכך, להעיר לו באותו הרגע ואז הוא מפסיק אבל גם חוזר לכך שוב לאחר מספר דקות בלי לשים לב. ממה זה נובע ואיך אפשר לעצור את זה? תודה רבה.

שלום, התופעה של חבטת הראש כדרך להרגעה עצמית באמת נפוצה מאד בקרב תינוקות ופעוטות, ושם היא באמת אינה מדאיגה. אני מודה שבאופן אישי לא נתקלתי בתופעה כזו בגיל 13, וקשה לי לומר אם מדובר רק בהרגל ילדות שנשתמר או במשהו אחר שמחייב התייחסות רפואית כלשהי. לתחושתי מדובר באפשרות הראשונה, אותה אפשר להכחיד בטכניקות התנהגותיות (כמו בכל מקרה של גמילה מהרגל בעייתי). פני תחילה להתייעצות עם רופא הילדים שלכם. בברכה ליאת

גם אני בילדותי עד גיל בוגר הייתי מרדימה את עצמי בהטחת ראש בכרית. ממש ככה הייתי נרדמת. לצערי הוריי אז לא עשו עם זה משהו וכך המשכתי שנים. כן ממליצה למצוא דרך מרגיעה להרדם. היום יש י6תר מודעות מפעם.

הבן שלי בן 6.5 ולא מזמן עלה לכיתה א'. ההסתגלות נראתה בסדר גמור. אבא שלו הוא זה שמלווה אותו בבוקר, הם שמים את התיק ויורדים לחצר לדבר מעט ואז הוא נפרד כל בוקר בקלות והולך לשחק עם חברים. בעלי נהג בדרך זו מכיוון שהוא מגיע כל ערב מאוחר ולכן רוצה להקדיש לו זמן איכות בבוקר. הם מגיעים בד"כ 20 דק' לפני תחילת השיעור הראשון. לאחרונה חלה תפנית בהתנהגות של הילד ופתאום הוא מסרב להפרד ממנו בבוקר. מסרב לכת לשחק עם החברים, הוא הולך אחריו עד לשער ואח"כ רץ הולך לעמוד בגדר שממול לחניה, קורא לו ומסרב לעזוב עד שלאבא אין ברירה אלא ללכת משם. הדבר גורם לו לעיתים להגיע אחרון לכיתה ואף לאחר לשיעור הראשון. אנחנו לא יודעים מה עובר עליו ולא יודעים כיצד עלינו לנהוג? תודה!

שלום שיר, לא ברור מה גרם לתפנית בהרגלי הפרידה בבוקר. אפשר לנסות לתחקר בעדינות, ולברר אם קרה משהו בזמן כלשהו לאחר שאבא עזב. בכל מקרה, אפשר לזמן מה לקצר את זמן ההמתנה שלו, ולהגיע איתו קרוב יותר לזמן הצלצול. כך הוא ירגיש בטוח יותר, כשהוא עובר מהשגחתו של אבא להשגחתה של המורה, ללא זמן הביניים שמעורר בו את המתח הנוכחי. את זמן האיכות עם אבא אפשר להאריך בבית, ולצאת סמוך לזמן תחילת השיעור הראשון. בהצלחה ליאת

עוד חודש הכוכב שלי יהיה בן חמש. ילד סקרן בעל עולם עשיר, חוקר טבע ממש, מכור לנשיונאל ג'אוגרפיק ולכל סוגי החרקים הקיימים. בגן מרגיש בודד, טוען כי אף ילד אינו מעוניין לשחק איתו, רוב הזמן משחק עם עצמו לבד במשחקי קופסא או בחצר עם החרקים שמוצא. טוען כי כאשר ניגש לילדים לשאול אם הוא יכול לשחק איתם נענה בשלילה. הגננת מספרת כי הוא שונה לדעתה, מופנם ולא קל לה להגיע אליו. טוענת כי יש לילד בעיה (רומזת על ספקטרום מסוים). בצהרון הילד משחק עם שני ילדים, בגן עצמו יש לו שני ילדים איתם הוא משחק בלבד (וגם ילדים אלו מרגישים בדידות בעצמם לפי הוריהם). הילד לא רוצה ללכת לגן וכל בוקר מסע שכנועים. הילד חש מהמקום שלו לא אהוב ובודד. הגננת טוענת כי הילד מופנם ושונה ויש לקחת אותו לאבחונים.טוענת כי האינטרקציה החברתית שלו נמוכה מבני גילו. טוענת כי גם כשיש סביבו ילדים אינו מנסה להתחבר עמם. אני כאמא עם ניסיון מאחיו הגדול שעברה את כל סאגת הריפויים, הבנתי כי כל הריפוי בעיסוק ריפוי רגשי ויוצא באלו אינם מטיבים אלא ההתפתחות והבשלות של הילד מבשילים עם הזמן. הגננת טוענת כי לה אין מה לעשות בגן על מנת לשלב אותו חברתית ורק סיוע חיצוני יוכל לשפר את מעמדו החברתי.ניסיתי להפגיש אותו עם ילדים אחרי הצהריים אבל לא התאמצתי מספיק וזאת משום שהילד טוען כי אף אחד לא ירצה לשחק איתו אז לא להזמין.ליום הולדת מחוץ לגן לא רצה ללכת. יש לציין כי מבקש להיפגש עם ילדים שהוא מכיר ואוהב אחר הצהריים מהגן הקודם. בבקרים מבקש ללכת לבית הספר של אחיו (הצמוד לגן ובו יש גם את הצהרון) ולא לגן שלו. השאלה שלי היא, האם בגיל חמש ניתן לקחת את הילד לאבחון פסיכולוגי (הילד מופנם מאד והחשש שלי שלא ישתף פעולה) והאם טיפול זה יכול להקנות בילד פתיחות חברתית בשלה הזה? האם יש כלים שאני כאם יכולה להטמיע בילד לפתוח אותו חברתית? האם צודקת הגננת כי אין מה לעשות בגן?

שלום, הגם שאני מאד מבינה ללבך, קשה לי להסכים לגישה לפיה התערבויות טיפוליות מוקדמות אינן מועילות. אני נוטה להתייחס ברצינות רבה לחשדות של גננות, בהיותן מנוסות מאד באיתור חריגויות בקבוצה. גם אם לא מדובר בפער משמעותי, כאשר עולה חשד לקשיי תקשורת (הספקטרום התקשורתי), יש חשיבות קריטית לזמן ההתערבות, שכן היא יכולה לצמצם את הפערים ואת הגרעונות החברתיים. האבחון בגיל זה מביא בחשבון את הקשיים הפוטנציאליים הקשורים לשלב ההתפתחותי, ומבחינה זו אין לך מה לדאוג. האבחון לא יוצר בעיה ולא ממציא בעיה, הוא רק מאשש או שולל את קיומה, ומכתיב את אופי ההתערבות. הכתובת היא המכון להתפתחות הילד. עד האבחון נסי לעודד מפגשים חברתיים, ולתווך במצבים בהם הוא מתקשה. עדיף לעודד אותו לפעילויות נוספות מעבר לעיסוק בחרקים, שכן עיסוק אובססיבי בתחום עניין צר שומט את המכנה המשותף שלו עם הזולת, ועלול להפריע לו באינטראקציות עם בני גילו. בברכה ליאת