פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, יש לי 3 ילדים, והקטנה היא תינוקת בת שנה. התבקשתי מהעבודה לנסוע לשבועיים. אני המטפלת העיקרית בתינוקת, אך בנוסף אלי יש מטפלת ואבא שנוכחים ופעילים ומלווים את שיגרת יומה. כמה נורא תהיה נסיעה כזו מבחינתה?

שלום נועה, פרידה כה ממושכת מאמא נתפסת תמיד כאתגר אצל תינוקות וילדים קטנים. אין לי ספק ששלשתם יחושו בחסרונך ויחוו מידה ניכרת של קושי. תיאורטית, חרדת הזרים ופחדי הנטישה נמצאים בשיאם בגיל 8-15 חודשים, ולכן - לפחות מבחינה זו - אין זה זמן אידיאלי. העובדה שהיא נשארת עם דמויות מוכרות ואהובות יכולות לרכך במעט את המצב, ולסייע לה בזמן ההיעדרות ממך. עלייך לזכור שעבור תינוקת בת שנה ההיעדרות שלך נתפסת כהיעלמות, ללא תפיסת זמן או הבנה שאת גם תחזרי. לכן, אם להודות על האמת, עבורה זה אכן נורא. עם זאת, הורים לתינוקות וילדים אכן נוסעים מדי פעם, והילדים מצליחים בסופו של דבר להתגבר, גם אם במהלך הפרידה ולאחריה מופיעים איתותי מצוקה. מקווה שהתועלת והתגמול יהיו שווים את מחיר הפרידה. בברכה ליאת

שלום לכם, אני סטודנטית לתואר שני בייעוץ חינוכי. אני עושה מחקר הבודק את הקשר בין מסוגלות הורית לאיכות הקשר עם ילד לקוי בוויסות החושי, ע"פ דיווחי הורים. אני אשמח אם ההורים הרלוונטיים יוכלו לענות על שאלון. השאלון אנונימי והסודיות מובטחת. https://docs.google.com/forms/d/1L4xPaadCD_i_uWdA_UQyPxr2Wv_jf5bZoeVHDse2948/viewform במידה ותרצו לשאול שאלות או לקבל מידע על תוצאות המחקר, תוכלו לשלוח לי הודעת דוא"ל לכתובת: [email protected] תודה רבה על זמנכם.

ליעל שלום, את עושה מחקר חשוב! ותודה להורים שיסכימו לשתף פעולה במילוי השאלון ויסייעו להבנה של ילדים עם ליקויי בויסות החושי ושל הקשר שלהם עם הוריהם.

שלום רב שמי שלי אמא לתאומים בן ובת ,,, אורי ולורין... התחלתי גמילה לפני 3 שבועות עם לורין ( אורי לא בעניין בכלל חחח לא מלחיצה ) לא עושה עניין שבורח לה וכאלה אך שמתי לב שביומיים האחרונים לורין בלי מצב רוח אני לא יודעת אם לקשר את זה לגמילה אבל אין לי מושג למה לקשר ?!?!?! דיברתי עם הגננת שלה והיא באמת אמרה שביומיים האחרונים היא נודניקית ורוצה ידיים הרבה ופחות משתתפת מה שלא אופייני לה בכלל!!!! אני מנסה לדובב אותה ולא כזה עוזר ,,, האם זה נורמלי ??? הגיוני ???? אני אובדת עיצות !!!! ואורי בגלל שאני רב הזמן עם לורין פיפי קקי וכאלה אז אני מרגישה שאני פחות מתייחסת אליו שזה ממש הורג אותי מצפונית ,,, איך לתמרן ???? מה שכן בעלי עובד עד שעות מאוחרות לכן קשה יותר .... אשמח לתגובה ,, תודה

שלום שלי, לתחושתי, עדיף לעשות מאמץ ולנסות לגמול את שני ילדייך יחד. האתגר המשותף יכול לדרבן הדדית את שניהם, ולהקל על כל אחד מהם ועלייך. יכול להיות ששיתופו של אורי ייקל קצת על לורין ויוריד ממנה לחץ, ואילו ההישגים של לורין ידרבנו גם את אורי להתגייס לעניין. גמילה היא תהליך שדי 'מונחת' על הילדים, ועלינו לזכור שבעבר (בימי חיתולי הבד) ילדים נגמלו בלי שום עניין סביב גיל שנה. זה אמנם תהליך תובעני ומעורר מתח זמני, אך רוב הילדים עוברים אותו בשלום ובהצלחה תוך זמן קצר. יתכן שלורין מגיבה למתח בדרכה, ורצוי להתחשב בזה ולהשתדל להוריד לחץ. אין צורך להיבהל או לסגת. אדרבא - שתפי גם את אורי, הפכי את אירועי הפיפי-קקי לעניין משפחתי מלהיב, והתאזרי בהרבה סבלנות ונדיבות כלפי הפספוסים. אחד הדברים הוודאיים ביותר - זה ששניהם ייגמלו בסופו של דבר! בהצלחה :-) ליאת

קודם כל תודה ,,, אני אנסה ... אך בימים האחרונים לורין קמה כל שעה בלילה ואומרת שכואב לה בפות , אני שמה לה טיטול לילה ( תחתון טיטול ) יכול להיות שיש לה תולעים ? כי רק בלילה היא מתנהגת ככה

שלום, בני בן 4 ועשרה חודשים. בשנה שעברה היה בגן פרטי והחל מחודש יולי סבל מהצקות של ילד אחד אשר גרר את יתר הילדים. ההצקה התבססה על כינוי אשר הודבק לו. אנו לא הבחנו בכך בזמן והגננת כנראה נהגה ברשלנות ולא דיווחה לנו. בפועל התפתח אצלו גמגום כבד. למזלנו העברנו אותו לגן מועצה טרום חובה בתחילת השנה והוא מצליח לשקם את עצמו מבחינה חברתית ובכלל חווה שם הצלחה. היום כאשר הוא נתקל ברחבי היישוב בילדים מהגן הקודם הם מכנה אותו בכינוי שהודבק לו (כך למעשה הבנתי את גודל הטראומה וההתעללות שהוא חווה). אני פונה מכיון שאתמול בלילה התעורר באמצע הלילה ובכה שהוא לא רוצה ללכת לגן הקודם. הוא לא נרגע מספר דקות למרות שאמרתי לו שוב ושוב שהוא כבר לא בגן הזה. אני לא יודעת מה לעשות? האם עליי לפנות איתו לטיפול רגשי?

שלום רב, לא ברור האם מה שקרה אתמול בלילה משקף טראומה של ממש (הורים נוטים להגדיר כטראומה גם אירועים מתונים יחסית, שהם לפי כוחם הנפשי של ילדיהם) או תגובה 'מקומית' למפגש עם הילדים מהגן הקודם. כרגע, אני מציעה לפנות לטיפול אצל קלינאית תקשורת המתמחה בטיפול בגמגום. קלינאית טובה יכולה לסייע באספקטים רבים ושונים של התקשורת החברתית והבינאישית, וברוב המקרים גם להעריך את המצב הרגשי של הילד. תוכלי לפעול בהתאם להמלצותיה. אם אינך שקטה, תוכלי להתייעץ גם עם פסיכולוג ילדים, ולשקול האם מספיקה התערבות עקיפה דרככם (הדרכה הורית) או טיפול רגשי לילד. בכל מקרה, גמגום קשה יכול להשפיע על אופי התקשורת של הילד ועל הדימוי העצמי והחברתי שלו. התייעצו עם קלינאית תקשורת. בברכה ליאת

שלום,אני פונה אליך כי אני כבר משש מתוסכלת ובדכאון קשה יש לי ילד בין שנתיים בגיל 8-9 חודשים בערך הוא התחיל לרצות רק את אבא ברמה שאם אני הייתי מחזיקה אותו הוא היה צורח ובוכה לאחר חודשיים קשים נפשית זה נרגע אבל העדפה עדין היתה אבא אבל ברמה סבירה ועכשיו זה שוב חזר,ובסופש האחרון זה עבר כל גבול הגיוני,הוא כבר יותר גדול אז הכל יותר מוקצן הוא ממש צרח ובכה אבא אבא לא יכולה לקלח אותו לגעת בו אם הוא קם בלילה אני לא יכולה לגשת אליו כי אז הוא צורח יותר ורוצה אבא בבוקר כשקם הוא ישר מבקש אבא ואם לא נמצא זה חצי שעה של בכי(פעם בבוקר זה היה תמיד אמא גם בתקופה הקודמת.אני לא מבינה מה עשיתי לא בסדר????או מה אני עושה עכשיו לא בסדר??למה הוא לא רוצה אותי??שאלתי כבר הרבה אמאות ואף 1 לא חוותאה זאת תמיד רוצים את אמא יותר מאבא ואצלי זה הפוך ממש בא לי לבכות כל היום.מה אני עושה עכשיו??איך אני מחזירה אותו עלי?בבקשה עזרה דחוף.תודה.אגב אני לא אמא קשה אולי קצת יותר מאבא כי רוב הזמן אני איתו ולא אבא,בחיים לא הרמתי עליו יד וזה גם לא יקרה בחיים לא צעקתי עליו קצת הרמתי קול אבל משהו קיצוני

שלום אלה, הילד שלך בן השנתיים נמצא בגיל המתאפיין בסערות, התקפי זעם והתנהגויות מרד, שמקורן במתח שבין תחושות כל-יכול ("אני לבד!") לבין נזקקות גדולה וחוסר אונים. ילדים בגיל זה מבקשים להשתחרר ולהתרחק מאימא, כאשר ההתרחקות הזו ממלאה אותם, לבד מגאווה ותחושת עצמאות, גם חרדה גדולה ונזקקות לקרבתה. אני מניחה שמה שנתפס אצלך כרגע כבעיה גדולה, החל ממשהו קטן ולא משמעותי שהתפרש אצלך כדחייה שלך והעדפה של אביו. אני מניחה שהעלבון שלך, ואולי גם המתח שנלווה לו, יצרו את הדינמיקה המורכבת שמלווה אתכם עד היום. אין לי ספק שבנך אוהב אותך וזקוק לך מאד, אולם עליו ללמוד שהנוכחות שלך שקטה, יציבה ובוטחת, ואינה מושפעת ממצבי הרוח הקיצוניים שלו, ואפילו לא מהצרחות "אבא! אבא!". כאשר הוא רוצה את אבא, אפשרי לאבא לגשת ולטפל, וכאשר אין זה אפשרי - טפלי בו את, בשקט וענייניות. אל תיכנסי למאבקי כוח או כבוד. אני ממליצה לך בכל לבי להגיע להדרכת הורים קצרה, שתוכל להרגיעך ולתת לך כלים יעילים לשבור את מעגלי הפגיעות שלכם. זכרי שמדובר בפעוט, שאינו יכול עדיין "להתחשב" ברגשותייך. הוא פועל מתוך דחף רגעי ואינו עושה לך דווקא. עיקר העבודה כאן - לפחות לטעמי - היא עבודה על עצמך ועל יכולתך להכיל את בנך בכל מצב רוח. בהצלחה ליאת

שלום. הילדה שלי קיבלה ציון מאד גבוה במבחן IQ והיא מוגדרת כמחוננת. אנחנו שוקלים להעביר איתה לבית ספר למחוננים - היא בת 8. היא מאד כועסת על עצמה שהיא "כזאת חכמה" ולא מוכנה בשום פנים ואופן לשמוע על מעבר לבית ספר חדש. היא לא אוהבת לשנות את הרוטינה שלה, לא רוצה לעזוב חברות וכו'. ביה"ס הנוכחי ממש לא מתאים לה ואנחנו נחושים שהיא זקוקה לבית ספר אחר. איך הדרך הכי טובה לשכנע ולהסביר לה את המצב, כך שהיא תקבל את זה בצורה הטובה ביותר וללא טראומות? תודה!

שלום שרון, ילדים מחוננים יכולים לקבל מענה חוץ בית-ספרי (בדר"כ יום בשבוע), וכך נשמר אורח חייהם הרגיל ומעגל החברים (אשר אינו פחות חשוב מהלימודים). אם בכל זאת אתם מתעקשים על בית ספר למחוננים, אפשר לחשוף אותה בהדרגה למקום, לפעילויות שבו, ואולי גם לקשרים חברתיים יזומים שיוכלו לסייע ב'פיתוי' ובריכוך תחושות ההתנגדות והזרות. אם להערכתכם מדובר במסגרת איכותית ומעשירה, לפעמים שווה לשלם מחיר זמני של משבר הסתגלות קצר. רוב הילדים הבריאים בנפשם מסתגלים בסופו של דבר למקומות חדשים ומסגרות חדשות, יהיו נסיבות המעבר אשר יהיו. מציעה להתייעץ ככל האפשר עם הורים אחרים, ולבחון האם המעבר אכן שווה את המחיר. בברכה ליאת

שלום רב, אני שוקלת להגיש מועמדות ללימודי פסיכולוגיה קלינית-חינוכית. אני לומדת הרבה על המסלולים השונים והתעסוקה מתוך האינטרנט, אך דבר אחד אני לא מצליחה למצוא ממקור מהימן: לאיזה שכר אני יכולה לצפות בשלבים שונים במסלול הקריירה. ידוע לי כמובן שאין תשובה אחת לשאלה זו, אבל אשמח לשמוע ממה שידוע לך מסביבך, על אילו מספרים מדובר, מקריירה שבנויה מעבודה ציבורית המשולבת בטיפול פרטני. (אם לא מתאים בפורום, אשמח לכתובת מייל). רוב תודות!

לסטודנטית שלום, מסלול ההכשרה בפסיכולוגיה חינוכית וקלינית הוא מסלול ארוך וקשה שכולל תואר שני, תזה והתמחות בהתאם למסלול שבחרת. מתמחים חינוכיים עובדים בהיקפי משרה משתנים בשירות הפסיכולוגי החינוכי שנמצא בכל רשות מקומית, מתמחים קלינים עובדים בבתי חולים פסיכיאטרים ומרפאות לבריאות הנפש. השכר בכל המקומות האלה הוא לפי הסטנדרטים של השירות הציבורי שמשמעו מבחינה פרקטית שהוא די נמוך. מתמחים בתחילת הדרך מדורגים בדרגה נמוכה ועם השנים מתקדמים בדירוג ובשכר. למרות התמונה העגומה, יש בשירות הפסיכולוגי בדרך כלל פרויקטים נוספים שדרכם אפשר להרויח בנוסף למשכורת. לאחר סיום ההתמחות שאורכת בין 3-4 שנים נפתחות אפשרויות תעסוקה נוספות. בהצלחה

שלום רב , הבת שלי בת4 וחצי, ילדה שמחה וחברתית ביישנית קצת, כבר כמה חודשים היא מורידה את הציפורניים של הידיים בידיים שלה לא קוצצת , עד כדי כך שאני לא גוזרת לה את הציפורניים בכלל, תעזרו לי בבקשה להבין על מה זה מעיד ואיך אפשר לעזור לה להיפטר מהרגל זה ?!? היא מעוניינת לשתף פעולה

שלום מאיה, ההתנהגות שאת מתארת יכולה, ממש כמו כסיסת ציפורניים, להעיד על מתח פנימי שמחפש מוצא. נסי לברר אם קיימים גורמי סטרס בחייה ולהפחיתם כמידת יכולתך. מעבר לכך, לא הייתי עושה כרגע דבר, מלבד (אולי) לנסות להסיח אותה מהמעשה בדרך של תעסוקה אחרת נעימה כלשהי, כמו משחק משותף או פעילויות יצירה. בברכה ליאת

שלום לך, בני בן ה- 13 לאחרונה מסתגר בבית, לא נפגש עם חברים ומבלה שעות רבות מול המחשב. בעלי ואני חושבים שזה מוגזם ולכן ביחד איתו הסכמנו שהוא ישחק שלוש שעות במחשב. למרות ההסכם הוא לא תמיד מרוצה ומבקש לשחק עוד, והדבר לעיתים מעורר שוב ויכוחים מעת לעת. מאז שעלה לחט"ב הוא הצליח לרכוש חבר אחד אך לאחרונה גם הם ממעטים להיפגש. ניסינו לשכנע אותו ללכת לחוגים אחה"צ ו/או לתנועת נוער אך הוא מסרב בתוקף. אתמול בעלי ראה כי הוא כתב במחשב בפורום: "יתכן שאני הומו, איך אני מסתיר את זה?" אנחנו מאוד מודאגים ולא יודעים כיצד לפעול. ביקשתי מיועצת ביה"ס להיפגש עמה על מנת שנוכל להתייעץ ולראות איך לסייע לו. מה זה אומר לגבי זהותו המינית? האם הוא כבר מגובש? האם אפשר לסייע לו מבחינה חברתית? בנוסף, בעוד כשלושה חודשים תהיה לו מסיבת בר מצווה. הוא מאוד רוצה להזמין את כל הכיתה אך חושש שלא יגיעו. אנחנו בעד, אך חוששים כמוהו מאכזבה. אשמח לקבל עצה.

שלום חני, אני מבינה מאד את דאגתך, ומבינה גם את הרציונל שמאחרי הניסיון להגביל את שעות המחשב של בנך. עם זאת, עלינו להבין שהמחשב הפך חלק מהחיים החברתיים של בני הנוער, והפעילות ברשתות החברתיות היא חלק בלתי נפרד ומשמעותי מסדר היום שלהם. במקרה הפרטי שלכם, נראה שקיימת התמודדות רקע נוספת, סביב גיבושה זהות מינית. כדי שהשאלות והלבטים שלו יוכלו לקבל מענה אחראי ומיטיב, אני מציעה לאפשר לו מרחב טיפולי בטוח, שם יוכל - בעזרתו של איש מקצוע - לברר וללמוד על ההעדפות שלו, וללמוד לחיות איתן בשלום. כמי שמנהלת פורום אינטרנטי כבר שנים רבות, אוכל לומר שיש לפורומים תרומה חשובה עבור פונים ומתלבטים, ועם זאת, נדמה לי שבשאלות כה חשובות עבור נער צעיר, עדיף שהמענה יהיה אמיתי, חם, תומך ובעיקר מקצועי ועקבי, ולא דרך מסך המחשב. מרגע שייכנס איש מקצוע לתמונה, אני מניחה שחלק גדול מהפחדים (שלו ושלכם) יקבלו מענה, כולל החשות לקראת מסיבת הבר-מצווה. אני רוצה להאמין שכאשר ירגיש יותר בטוח במי ומה שהוא, יהיה לו קל יותר לצאת אל הזירה החברתית (לאו דווקא עם הצהרה גלויה על כך), ולהתפנות לחליפין החברתיים הנורמטיביים שכרגע (אולי) אינו פנוי לנהל בחופשיות. בהצלחה ליאת

שלום, לבת הזוג שלי ילד בן 15 וילדה בת 13 השבוע הבת קראה לאמא וסיפרה לה שהיא חותכת את עצמה, האמא נבהלה מאוד וקראה לי לראות ובאמת על ידה הימנית נראו המון סימים אדומים של חתכים(די שיטחיים) לאחר שהאמא הפעילה המון לחץ הילדה הודתה שהיא עשתה זאת עם מספריים אך בשום אופן לא הסכימה להגיד למה. אנחנו יודעים שבבי"ס יש לה בעיות חברתיות ומספר מצומצם מאוד של חברות וכן, היא סירבה לתת לאמא לבדוק את האסמסים בנייד והוא נעול עם סיסמא. מה שכ"כ הפתיע אותי זה הדיסוננס בין השמחה ואנרגטיות שיש לה כל הזמן לבין הכאב והסבל שעצורים אצלה ובאו לידי ביטוי כנראה בחתכים. די ברור לי שהיא לא ניסתה להתאבד אלא רק לבקש תשומת לב ועזרה. אבל אין לי מושג איך לסייע כי היא לא משתפת את אמא שלה בכלום ובטח לא אותי למרות שיש לי קשר מצוין איתה ואהבה גדולה מה עושים עם זה??

שלום מוטי, כפי שאתה מבין, פגיעה עצמית היא סימן לא טוב המעיד על מצוקה גדולה וחוסר אונים. לצד הקושי הגדול שחייב לקבל מענה, החשש במצבים כאלו הוא מ"תאונת עבודה" שתוביל לפגיעה פיזית ממשית. לכן, במקרים כאלו, אין להשתהות ויש לערב איש מקצוע בהקדם וללא דיחוי. אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג/ית קליני במהרה כבר מחר. בינתיים, פקחו עין על הילדה שלא תגרום לעצמה נזק נוסף. בברכה, קובי

שלום רב, בני בן 18 והוא כעת בשנת שרות מטעם הנוער העובד. הוא נוהג להגיע הביתה אחת לשבועיים - שלושה. מובן שהוא עשה זאת מתוך בחירה אישית שלו. השהייה ב"חווה" (הבית של קבוצת הקומונרים) בה הוא שוהה מכילה 24 חברים וחברות. מיותר לציין כי לא פשוט שם כיוון שיש הרבה תככים ומשחקי כוחות. שני חבריו הטובים לא יכלו לשאת זאת ופרשו מן החווה. בני ממשיך שם אך נראה שקשה לו והוא איננו מאושר. הוא ביקש לפני מספר שבועות להיפגש עם פסיכולוג, איתו נפגש בעבר, ומובן שאפשרנו לו את זה. בעוד מספר חודשים הוא אמור להתגייס ביחד עם קבוצת הבנים שאיתו לנחל קרבי. אנחנו חוששים לו מאוד ולא בטוחים שזה נכון עבורו. ניסינו להתייעץ עם הפסיכולוג שלו אך זה נאלץ לשמור על חיסיון ולא הצלחנו להבין את מצבו הנפשי של בננו(חשוב לציין כי בתיכון עבר משבר ואיים לפגוע בעצמו). מצד אחד חשוב לנו שיהיה מאושר ויעשה מה שהוא חושב לנכון, אך מצד שני אנו חוששים שינסה לפגוע בעצמו בצבא ושם כידוע התמיכה הנפשית היא מועטה. אנו הוריו, אובדי עצות. מה כדאי לעשות?

שלום פני, זה לא פשוט, כל הדאגה הזו. אבל למרות זאת, העובדה שיש איש מקצוע בתמונה צריכה לתת איזה שהוא ממד של הרגעה. פסיכולוג, מתוקף תפקידו, מחויב לדאוג לשלום הנער, כך שאם הוא חושב שיש סכנה או רמז של סכנה לשלומו הוא אמור לפעול בעניין. במקרים מסוימים ובשיתוף עם הנער הוא גם מדווח כל כך. אני מניח שהוא לא שיתף אתכם משום שאין סיבה ממשית המחייבת שיתוף שכזה. בנוסף, אני מאמין שזה שבנכם ביקש לשוב ולהיפגש עם הפסיכולוג מעיד על זה שהוא קשוב לעצמו,על תובנה באשר ליכולת שלו להתמודד, ועל רצונו להביע את הקושי בדרכים שאינן כוללות ביטוי בפעולה כזו או אחרת כלפי עצמו. אני מציע לכם לשוחח איתו, להביע בפניו את החששות שלכם, להציע את תמיכתכם, להביע את אהבתכם ואת האמון שלכם בו ובכוחותיו. בהצלחה קובי

שלום אני ובעלי בהליכי גירושים. .לאחרונה הילד החל ממצמץ בעיניים ומשמיע קולות יש לציין שלפני בערך חודשיים הוא מצמץ בעיניים וזה עבר לו מה עליי לעשות להניח לזה להיעלם לבד להתייעץ עם אנשי מקצוע רופא עיניים נורולוג אני אובדת עצות

שלום זהבה, מצמוץ הוא אחת הדרכים בהם ילדים מאותתים על מצוקה רגשית. העובדה שזה בא וחולף יכולה לאשש את ההנחה שמדובר במקור רגשי- תגובה למצב ולשינויים המתרחשים במשפחתך. אין צורך להעיר לו על כך או לצפות שזה ייפסק כתוצאה מהמודעות שלו לכך. טוב יותר להתייחס לזה כאל איתות, ולנסות להבין מהי המצוקה שנחה תחתיו. אצל ילדים, גירושין עלולים להחוות כרעידת אדמה של ממש, מצב המייצר דאגה קיומית. לכן, חשוב מאוד לשים לב למינון בו אתם משתפים את הילדים במצב המשבר המשפחתי. חשוב להעביר מסרים מרגיעים, להפגין חום ורגישות למצבו. כדי להבין את עוצמת המצוקה (לא ציינת בן כמה הוא), ניתן לבחון את תפקודו בתחומיי חיים אחרים- לימודים, חברתי , הרגלי שינה ואכילה וכד'. במידת הצורך, ניתן לשקול התערבות מקצועית של פסיכולוג ילדים קליני לצורך הדרכת הורים או טיפול רגשי בילד. לרוב עם הירידה במקורות המתח התופעה נעלמת. אני מבין שהמצב לא פשוט עבור כולכם, אך במצבים כאלו חשוב להיות רגישים מאוד למה ועד כמה הילדים נחשפים. קובי

שלום, הבן שלי יהיה בספטמבר הבא בן 3 ו-3 חודשים. אני מאוד מתלבטת האם להשאיר אותו בגן בו הוא נמצא היום או להעביר אותו לגן פרטי אחר לשנה אחת עד גיל 4 (ואח"כ ייכנס לגן עירייה). הסיבה להתלבטות היא ששנה הבאה אם הוא יישאר בגן שלו, הוא יהיה הכי גדול בגן (מדובר בגן עם 14 ילדים, מחצית מהם יהיו שנה הבאה בגילאי 1.5-2.5 ומחצית שנייה יהיו בסביבות גיל 2 ו-10 חודשים). הבן שלי יהיה הכי גדול - בן 3 ו-3 חודשים ועוד חבר אחד יהיה בן 3. מצד אחד, מדובר בגן מקסים, גננות אוהבות וחמות וזו מסגרת מאוד מחבקת ואינטימית. בנוסף, אני לא בטוחה שלהעביר אותו לגן אחר לשנה אחת זה צעד נכון. מצד שני - אני חוששת שזה לא יאתגר אותו מספיק, ובעיקר אני חוששת מכך שהוא יהיה הכי גדול (עם עוד 5 ילדים בני 2 ו-10 חודשים). אשמח לשמוע עצה האם יש הצדקה לחששות שלי ומה כדאי לעשות. אציין, שהגננת שלו אומרת שזה מאוד יתרום לו לביטחון העצמי אם הוא יהיה הכי בוגר בגן.. תודה רבה!

שלום שרון, לרוב, בשאלות (חשובות) כאלו אין תשובה אחת נכונה לכל הילדים. אני חושב שבאופן כללי, גן טוב הוא גן שמעניק לילד מענה לצרכיו השונים, גן בו הוא חש בטוח ואהוב, גן שמאתגר את הילד במידה נכונה. סביבה של ילדים בני גילו היא חשובה מאוד ותורמת רבות לילד. אם כרגע טוב לילד גן, ואת מרגישה שהסביבה מאתגרת אותו מספיק, אין סיבה לעשות שינוי. באשר לשנה הבאה, אני חושב שזה עוד קצת מוקדם לשקול את השינוי, לדעתי כדאי לעקוב ולראות איך זה יהיה לילד במהלך החודשים הקרובים. החשש ממעבר בין גנים לא צריך להיות השיקול המרכזי, לרוב ילדים מסתגלים מהר ללא קושי מיוחד. במקרה שלכם, יש סיכוי שמספר הילדים הקרובים לגילו יראה לך מספיק ואז לא יהיה צורך בשינוי. קובי

הי קובי, תודה על התשובה המהירה. כנראה שלא הסברתי טוב את הסיטואציה - היום הוא בגן מקסים עם גננות מדהימות שאוהבות אותו וזה הכי חשוב. השאלה שלי היא לגבי שנה הבאה (אני יודעת שזה עוד מוקדם אבל זה מעסיק אותי..). בשנה הבאה הוא יהיה הכי גדול בגן - הוא יהיה בן 3 ו-3 חודשים, אחריו יהיה ילד שקטן ממנו בחודשיים ועוד 4 ילדים שקטנים ממנו בחצי שנה (שאר הילדים יהיו בסביבות גיל שנתיים). השאלה שלי האם להשאיר אותו בגן גם שנה הבאה למרות פער הגילאים הזה? מצד אחד זה גן מקסים ומושלם מכל הבחינות, אך מצד שני - הוא יהיה הכי גדול בגן. הגננות לוחצות עליי להשאיר אותו כי זה יתרום לו לביטחון עצמי וגם לדעתן פער הגילאים הוא קטן. אציין, שהגננת מתאימה את הפעילות לילדים הגדולים יותר. אשמח לעצה. תודה רבה!!

שלום ליאת בנינו בן 3שנים. ובחצי שנה האחרונה מלווה אותו תחושה של חרדה מרעשים . כמו אפנוע שעבר לידו רעש של כלי חשמלי כמו מכונת תיספורת . מברגה או מוזיקיה באולם ארועים לאחרונה גם לקחנו אותו לראות הצגת ילדים בקניון וגם שם הוא ניבהל מהרעש היתחיל לבכות ובקש הביתה.נסינו כמה וכמה פעמים להשרות אוירה של בטחוןוהסברים אך ללא הועיל יש לציין שאנחנו גרים בקרבת בסיס של חיל האוויר ומהרעש של המטוסים הוא לא מפחד . גם שאנחנו מגבירים מוזיקה בבית הוא אננו מפחד .איך בדברים שצינתיכן הוא נרתע וף מבקש לעזוב את המקום.יש לו אחות קטנה בת 2 שמתחילה לחקות אותו.מה עושים האם לגשת לטיפול או יעוץ.הורה מודאג

שלום ליאור, פחד שכזה הוא שכיח והולם את גילו של בנך. בגיל הזה, הדמיון מתפתח ו"משלים" אינפורמציה (לעתים מפחידה) על מקורות רעש שלילד אין שליטה עליהם. כאשר הוא נמצא בסביבה המוכרת והבטוחה, והרעש הוא חלק משגרת חייו (מטוסים, מוסיקה) הוא לא חושש, אך כשהוא נחשף למקור רעש חדש, לא מובן ולא צפוי, מתעורר בו הפחד. יש מקרים בהם החרדה היא תוצאה של רגישות יתר חושית, אך לדעתי הסיכוי שזה מקור המצוקה אצלכם נמוך (אלא אם יש סימנים של רגישויות אחרות כמו מגע, ריח, המולת ילדים וכד'). כשהוא מפחד, חשוב לתת לו ביטחון וחום, לחזק אותו כשהוא מצליח להתגבר על הפחד. ניתן גם לעזור לו על ידי משחק, כך למשל, לקחת מכשיר שהוא לא מפחד ממנו, להסביר על הסיבות לרעש שהוא מייצר, לחקות את הרעש ולתת לו להפעיל אותו. אח"כ לעבור למכונת התספורת, להכין אותו לרעש ולהסביר לו על המקור שלו, איך הכלי עובד ולמה הוא מייצר רעש. לתת לו לעשות את הרעש בקולו, לשחק חזק חלש, לעמוד לידכם כשאתם מפעילים אותו או לתת לו (במידה שהוא מוכן) להפעיל אותה בעצמו. בעצם, הרעיון הוא לתת לילד תחושה של שליטה והבנה של הסיטואציות הרועשות, שליטה המפחיתה מהחרדה. נסו לעשות זאת לאט לאט, בהתאם למוכנות שלו ולרמת החרדה. זה לא יעבור לו ביום, אבל בתהליך רגיש ומשחקי החרדה תלך ותתמתן. בהצלחה קובי

קובי תודה עזרת לנו מאוד. ניתחיל לעבוד עם הילד בשרות טובות לכולים

היי, אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג ילדים באזור שוהם. תודה רבה!

שלום אורטל, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית/יועצת ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה קובי

שלום, בני בכיתה ז בן 12 חכם ונבון,מאוד וורבלי ואפשר לשוחח איתו על הכל, הביטחון העצמי שלו לא גבוה, לעומת ילדים אחרים הוא לא כל כך בוגר כמוהם גם איננו מבין כל כך "קודים" חברתיים לבני אין חברים וגם אם יש לו מידי פעם אחד או שניים הוא לא יודע לשמור על קשרים, מה גם כשהקבוצה הינה גדולה מידי הוא אחרי שעה חוזר הביתה. כל יום שעובר הוא נשאר לבד בבית מול המחשב ולא רוצה לצאת, בינתיים הילדים מתגבשים ביניהם לחברויות ובני לא מוצא את עצמו, אנחנו משפחה מאוד תומכת ואנחנו לא יודעים כיצד לנהוג, האם זה נכון להגיד לו להזמין חבר ולהדריך אותו אבל זה יוריד לו את הבטחון או להפסיק ולהניח לבני עד שימצא את הדרך,אבל אז ישב שעות במחשב, לא יצא החוצה חוץ מלחוגים שנמצא בהם. מאוד כואב לי כאמא לראות שבדיוק בגיל שאמורים להיות חברים לבני אין את החברה שהוא יוכל לצאת איתם, לישון אצלם וכו'. מה לעשות?

שלום עדי, אני מבין את הדאגה שלך וחושב שהיא במקום. למרות זאת, אני תוהה איך הילד מרגיש, האם נוח וטוב לו כך או שהוא מרגיש בחוסר? כדי לסייע לו חשוב להבין לעומק את הגורמים למצב, אופי הקשיים בהבנת סיטואציות חברתיות, הימנעות מסביבה רועשת או עשירה בגירויים (קשיי וויסות), בעיות התנהגות שונות שגורמות להתרחקות בין הילדים, בשלות רגשית, בטחון עצמי וכד'. אני חושב שכרגע המטרה היא לחזק את הילד ולחשוב על סביבה בה האינטראקציות יוכלו לספק לו חוויה של הצלחה ומסוגלות. ניתן, בעדינות, לעודד אותו להזמין חברים אליו. במקביל, אני חושב שכדאי לכם לפנות לפסיכולוג/ית קליני כדי לבצע הערכה מקיפה יותר, להדריך אתכם ולשקול אפשרויות טיפול, בין אם טיפול פרטני או קבוצה למיומנויות חברתיות. הקשיים שאת מתארת ניתנים לטיפול וחשוב לטפל בהם מוקדם ככל האפשר. טיפול בגיל צעיר יכול לחסוך המון כאב ופגיעה בדימוי העצמי בעתיד. בברכה, קובי

ביתי בת 11 סובלת מפחדים אשר אינה יודעת להסביר מדוע,היא חייבת לעמוד על מקום יותר גבוה מהריצפה כאשר מישהו דופק בדלת או שאמור להגיע וזה כולל אנחנו ההורים בבואנו מהעבודה וגם הליכתה בביתה של גרושתי שאינו בית ילדותה גורם לה באיזורים מסויימים בבית לפחדים ברצוני לציין כי ביתי עברה הליך גירושין לא קל לפני כשנתיים ומאז זה רק החמיר. ברצוני לדעת מה ניתן לעשות על מנת לעזור לילדה . אשמח לתשובה.

שלום יוסי, כנראה שהעמידה של בתך זו התנהגות שמטרתה לווסת ולשלוט בחרדה המציפה אותה. בדרך זו בתך פועלת בתוך מרחב חוסר האונים שהחרדה מייצרת. אני מבין את ההקשר שאתה עושה להליך הגירושין שעברתם אתם ולמחיר שהילדה שילמה בתוך התהליך הזה. חרדה המתחילה לפגוע התפקוד הילדה עלולה להחמיר ולפלוש לתחומיי חיים אחרים כמו תפקוד בבי"ס, חברתי, בעיות שינה וכד'. לכן, אני חושב שאתם צריכים לפנות לפסיכולוג ילדים קליני לצורך טיפול והדרכת הורים מוקדם ככל האפשר. התערבות מוקדמת עם כל הרגשות, הפחדים והמטענים שהילדה נושאת יכולה לצמצם את הקיף הנזק בעתיד. במקביל לזה, נסו שלא לבקר את הילדה או להעיר לה בשל ההתנהגות שלה, נסו להרגיע אותה, לקבל אותה ולהשרות עליה ביטחון. נסו לברר מהם מוקדי הלחץ שיש לה כרגע, כולל בעיות או קשיים בבי"ס ונסו לסייע לה בהם. אם עדיין ישנם סכסוכים בינך ובין גרושתך, נסו לפתור אותם ללא מעורבות הילדה, המטרה שלכם כאן היא משותפת וחשובה מכל דבר אחר! ושוב, לפנות בהקדם לטיפול. בברכה קובי

יש לי ילד בן 5 שבחודש האחרון החל לפתח עצירות, הוא מצליח להתאפק חמישה ימים ועושה רק עם נר. לא מוכן ללכת לשירותים ולשבת וכל הזמו אומר אין לי קקי ולא רוצה לעשות קקי. יש לציין שמאז שנגמל בגיל שלוש היה עושה פעם ביומיים שלושה . מה לעשות ? לא מצליחים להבין מה קרה לו פתאום ? ניסינו פרסים וניסינו עונשים וכלום לא עוזר..

שלום קרן, אני מבין את הדאגה, אך חושב שבנושאים כאלו אין מקום לעונשים, הראשון שסובל מהעניין הוא הילד. בנוסף, עיסוק מוגבר בנושא ממחיש לילד שבדרך הזו הוא יכול לשלוט ולהפעיל את הסביבה. לכן, קודם כל אני מציע להוריד את מפלס הלחץ, ברוב המקרים עצירות היא תוצאה של שינוי בתזונה, שינויים בסביבה , לחץ וכד'. לפעמים, עצירות יכולה להופיע גם לאחר מחלה, או פצע שגרם לחוויה כואבת ולא נעימה הגורמת לילד לחשוש ולעכב את צרכיו. כרגע, אני ממליץ לכם להמשיך ולעקוב, במידה ומופיעות תופעות נוספות כמו כאבי בטן, צואה דמית, נפיחות וכו' או שהעצירות נמשכת, יש לפנות לרופא ולשלול בעיה רפואית. אם תשובתי אינה מרגיעה אותך, את יכולה לפנות לרופא המשפחה כבר עכשיו להתייעצות (זה בטח לא יזיק...), ולשקול יחד איתו שימוש במרכך צואה שתמיד יכול לעזור, או שינוי תזונתי שיקל על הילד. בברכה קובי

קובי שלום רב, תודה רבה על תשובתך המפורטת יש לציין שאנו משתמשים בנורמלקס אך ללא הועיל הילד מסרב ללכת לשירותים בטענה שהוא מפחד לדעתי מדובר בבעיה התנהגותית אנחנו חסרי אונים מה עושים ?

שלום, יש לי מס' שאלות: 1. ביתי בת שנתיים ובחודשים האחרונים היא נעשית קשורה אליי יותר ויותר. היא מתעקשת שכל דבר אני אעשה עימה (האכלה, מקלחת, סיפור לפני השינה, הלבשה וכו'). יש לציין כי היא קשורה לאביה ואוהבת אותו מאוד. האם ישנה תיאוריה/סיבה שמסבירה את ההזדהות הזו עם האם? (אשמח לקרוא מאמרים באם ישנם בנושא). 2. ביתי במסגרת משפחתון פרטי המונה 12 ילדים בין הגילאים חצי שנה-שנתיים. היא מחוברת לשני בנים בגילה במיוחד ומלבדם לא ממש רוצה לשחק עם אף אחד. כשהיא מגיעה בבוקר היא ניגשת לנשק אותם/מביאה להם פרח, לעיתים הם מסרבים ואני מרגישה שהיא נפגעת נורא. הצד החברתי נורא מפותח אצלה, בזמן שילדים אחרים משחקים בגפם- היא נורא מחפשת את חברתם של חבריה. האם זהו דבר טבעי בגילה? האם ישנו משהו שביכולתי לעשות ע"מ למנוע ממנה להיפגע? (ברור לי שבתהליך החיברות היא תחווה גם אכזבות ותסכולים, אך להרגשתי היא עדיין צעירה מדי). 3.אני מתלבטת האם לרשום אותה בשנה הבאה לגן עירוני המונה 35 ילדים עם 2 אנשי צוות בלבד. האם כדאי לעשות את המעבר מדורג, כלומר לרשום אותה למסגרת קטנה יותר ולחכות שנה עם המעבר לגן עירוני? כיצד יודעים שהילד מוכן להשתלב בגן עירוני? תודה רבה על ההתייחסות, פשוט ישנן סוגיות רבות שעולות על הפרק עם גדילתה (:

שלום ימית 1. תגובות דומות לאלו שאת מתארת הן דיי שכיחות בגילה של בתך. הסיבות לכך יכולות להיות מגוונות, החל מתגובה לאירוע בו חוותה סוג של נטישה זמנית (לא חייב להיות משהו גדול), או יותר סביר, שהיא מגיבה התנהגותית לדינמיקה מסוימת שנוצרה בינך ובינה. כך לדוגמה, ייתכן שתחילה את הגבת באופן חיובי להתנהגות הזו, תגובות שעבורה נחווה כחיזוקים חיוביים אשר הגבירו את השכיחות של ההתנהגות. השאלה החשובה כאן- האם זה מפריע או מתחיל להעיק עלייך או על בן זוגך? בכל מקרה, אני חושב שכדאי לנסות באופן הדרגתי "לשחרר" אותך, לעודד אותה לעשות דברים בעצמה או עם אביה ולחזק אותה על זה, לצרף את בן זוגך לפעילויות המשותפות שלכן ולאט לאט לתת לו לתפוס מקום בתוך האינטראקציה (כמו לשבת יחד והוא יקריא את הסיפור וכד') עד שהיא תהיה מוכנה לעשות זאת ללא הנוכחות שלך. לרוב, זו תקופה חולפת... ובאופן כללי אני מציע לך לקרוא חומרים ברשת על ההתפתחות הרגשית והקוגניטיבית של ילדים בגילה, זה תמיד יכול להוסיף. 2. כמו שאת מבינה, אין לנו דרך לגונן על ילדינו ב 100%, בטח לא כשמדובר באינטראקציות עם בני גילה. יתרה מזאת, החוויות הללו חשובות ותורמות להתפתחות שלה. במצבים כאלו, בהם היא נפגעת מחבריה, את יכולה לעודד אותה לפנות גם לילדים אחרים. יכול להיות שעובדת היותה מפותחת לגילה יוצרת פער בינה ובין ילדים אחרים, אך לרוב ילדים מצליחים להסתדר בינם ובין עצמם טוב יותר ללא התערבות מבוגר. אני יודע שזה לא קל לראות את בתך נדחית או נפגעת, אבל מי שלא נופל לא לומד ללכת... ההורה רק יכול לדאוג שהסביבה תהיה מיטיבה ובטוחה ככל האפשר. 3. אני חושב שעם השאלה הזו כדאי לחכות, קצב ההתפתחות בגיל הזה הוא מהיר מאוד, ומה שאת רואה עכשיו יראה לך אחרת בעוד מספר חודשים. באופן כללי, אם היא מסתדרת טוב בגן הנוכחי, כנראה שלא תהיה לה בעיה גם בגן גדול יותר. בברכה קובי

קובי שלום, תודה על התייחסותך. שכחתי לציין כי ילדתי תאומים לפני 4 חודשים. הקשר המעט אובססיבי עימי מצד ביתי החל עוד בתק' ההריון. האמת היא שאני מותשת ומחפשת דרך להקל על עצמי מבלי לגרום לה נזק רגשי כמובן או חווית דחייה מצידי. הקשר של ביתי עם אביה הוא מצויין, היא יכולה ברגע אחד לשחק עימו בהתלהבות וברגע אחר להתעקש שרק אני אעשה עימה פעילויות מסויימות: מקלחת, האכלה, הלבשה, סיפור לפני השינה. אם הוא קם אליה באמצע הלילה כשהיא מתעוררת היא מתחילה לצרוח ורוצה רק אותי.אני חוששת שהחלו אצלה דפוסים קבועים ויהיה לנו קשה לשנות זאת. האם יהיה נכון להציב לה עובדה שהיום אבא מקלח/מאכיל וכו' למרות שתבכה? כיצד להשתחרר מזה בצורה בריאה עבורה? 2. אני חוזרת לעב' בעוד כ-3 חודשים ואנו מתחבטים בשאלה האם לשלב את התאומים במשפחתון שלה (מטעמי נוחות), או במסגרת נפרדת. אני חוששת ממצב בו היא תפתח אחריות כלפיהם בגן, מה שימנע ממנה חוסר פניות והנאה לחוויות הכיפיות בגן.אשמח לשמוע להמלצתך בנושא. תודה רבה!

שלום, אני מחנך כיתה ויש בכיתתי ילד השקוע בפנטזיות (כך איבחנה היועצת). אשמח לקבל הפניות לספרות מקצועית רלוונטית בנושא, כדי שאוכל לדעת עוד על כך. תודה

שלום יוסף, אשמח לנסות ולסייע לך... אם אתה יכול לפרט קצת יותר, מה הכוונה שקוע בפנטזיה, איך זה בא לידי ביטוי כפי שאתה רואה, היועצת רואה את זה וכד'. קצת מיקוד יעזור לי.. קובי

הוא מדמיין דברים בזמן השיעורים ומרחף עם עצמו. ניכר שאינו חלק מהמתרחש בכיתה. הוא מדבר לעצמו ובוהה, והתגובות שלו לסביבה מסתגלות ("בסדר", "טוב, נו") ולקוניות מאוד.

שלום יוסף, ההתנהגות שאתה מתאר יכולה להתאים לשני מצבים. האחד, קושי רגשי חברתי שבא לידי ביטוי בניתוק מהמתרחש בסביבה. והשני בעיית קשב וריכוז. בכל מקרה, נראה לי שכדאי לעדכן את ההורים, לבחון את ההתנהלות של הילד לאחר שעות הלימודים ובילדות המוקדמת, ולשקול יחד איתם ועם יועצת בי"ס הפנייה לאיש מקצוע לצורך הערכה ואבחון באם יש בכך צורך. יש המון חומרים ברשת על "חולמנות" כסימפטום של הפרעת קשב, ממליץ לך לקרוא. בברכה קובי

הי, יעל כבר התיעעצנו פעם , היינו אצלך לגבי ביתי בת ה8 שפשוט היא פונה אלינו לא פעם בחוצפה ובזילזול.. כל עונש שנותנים לא עוזר.. גם שמתעלמים לא בדיוק עוזר...פשוט אנו אובדי עצות.. \קשה לי עם החוצפה הזו..מה עושים כשהילד שלך ,שהוא הדבר הכי יקר לך מעליב אותך, או מצחצף באופן "שנשבר לך הלב"

שלום, (לא בטוח שהיית אצלי, כי אני ליאת ולא יעל :-)) בכל מקרה, אני לא מאמינה בעונשים כדרך חינוך, אלא בגישה עקבית שיש בה היגיון ורציונל. כאשר ילד שלנו מדבר אלינו בדרך מחוצפת או חסרת כבוד, עליו להרגיש שפגע בנו. עליו ללמוד להבין את הקשר בין התנהגותו לבין רגשותיו של האחר. כאשר הילדה שלך (שהכי יקרה לך בעולם) לומדת שאפשר לדבר אלייך בחוסר כבוד, ואז להמשיך ולקבל ממך יחס חם, אוהב ונדיב, היא תתקשה ללמוד את הקשר בין סיבה לתוצאה. עונש שרירותי (שאינו קשור למעשה) לא משרת את המטרה, ורק יוצר כעס או זלזול גדול יותר. כשבתך מתחצפת או מעליבה, התרחקי והתנהגי אליה כפי שהיית מתנהגת לבעלך או לחברה בעבודה לאחר שהעליבו אותך. הישארי קרירה ומרוחקת, ואל תמהרי לחזור לסדר יום, גם מול בקשת סליחה. תוכלי לומר שאת שמחה על ההתנצלות, אך שייקח לך עוד זמן כדי להירגע מהפגיעה. בגיל שמונה ההתרחקות שלך יכולה להימשך גם מספר שעות. הבהרה: כמובן שאין הכוונה ליצירת 'ברוגז' מוחלט. זה אינו רצוי ואינו הוגן כלפי הילד הקטן שעדיין זקוק לנו. הכוונה לכך שתתרחקי למצב של קרירות מרוחקת, תוך שאת (כמובן) מכינה אוכל, דואגת להמשכו של סדר היום, ואפילו נותנת נשיקת לילה טוב. אבל עושה זאת בקיצור, בפרצוף רציני (כמו מישהו שנפגע באמת), ללא הנדיבות והשמחה הרגילים שלך. אם הילדה שלך תלמד שהיא "מפסידה אותך" לאחר כל התחצפות לכמה שעות טובות, היא תעדיף להימנע ממה שירחיק אותך ממנה. בהצלחה ליאת

שלום רב אני סיימתי את הצבא לפני כמה שנים , מאז ומתמיד הייתי לי את הבעיה אך לא הבחנתי את זה כבעיה, יוצא לרוב שאני מדבר עם עצמי לפעמיים בקול לפעמיים נכנס אפילו לטרנס בו אני רב עם דמויות מן השיגרה בסיטואציות שאותם לפעמיים אני ממציע , דבר זה מתפרס על פני כמה שעות בהם אני מתרגז ונהיה עצבים , איך אפשר להתמודד עם זה ? האם את מכירה מקרים שכאלה ?

שלום ליעד, כל עוד אתה יודע שהסיטואציה *אינה* אמיתית, אלא פרי דמיונך, אפשר לראות בכך תופעה של בדידות או עולם פנימי עשיר שקצת 'גולש' החוצה. אם הסיטואציות שאתה מדמיין משתלטות עליך, משפיעות על מצב הרוח שלך ועל התנהגותך, מוטב להתייעץ עם גורם מקצועי. חג שמח ליאת

בני בן שנתיים וחצי והבת בת שנה וחצי כל פעם שהולכים לרופא הם מתחילים לבכות להשתולל וגם מקיאים בכוונה בשביל להחזיק אותם היטב צריך שניים שלושה חוץ מהרופא אני זוכרת שמו פעם לילד אנפוזיה שלושה גברים תפסו אותו זה תמיד מאוד מקשה עלינו והעיקר על הרופא שלא יודעלבדוק היטב הם גם מנצלים את ההקאה בכוונה בדברים אחרים אבל תמיד זה אצל רופאים מה לעשות כבר התייאשתי כל פעם שהם חולים אני דואגת רק מהתגובה שלהם ואם יקיאו למרות שלא מראה להם את זה

ריהאם שלום, אני מבינה ממה שאת מספרת שילדיך מאד חרדים ומבוהלים מהביקור אצל הרופא והם מגיבים בלחץ שמתבטא בהשתוללות, בכי והקאה. בגלל התנגדותם לטיפול החזקתם אותם בכוח, דבר שרק הגביר את הפחד שלהם מהליכה לרופא. כדי לשנות את המעגל השלילי שנוצר אני מציעה קודם כל שתקבלי את הפחד והרתיעה של ילדייך מהרופא. רצוי שלפני הליכה לרופא תדברי עם ילדייך בשקט וברוגע, בשפה שהם יכולים להבין, ותסבירי להם שהם צריכים ללכת לרופא כי הם חולים והוא יעזור להם להרגיש טוב יותר. תוכלי להוסיף שאת תחבקי אותם במרפאה ותעזרי להם להתגבר על הסיטואציה שמפחידה אותם. גם במרפאה אני מציעה במקום להחזיק אותם בכוח, תכיני אותם לכך שהרופא תיכף יבדוק אותם, כשאת מלטפת אותם , מעודדת ומרגיעה. יש רופאים שנותנים לילדים אחרי הטיפול צעצוע קטן או מדבקה שמאפשרת לילד קשור את האירוע במקום ל"מפחיד" ל"נעים". חשוב שבסוף הטיפול תחמיאי להם על התמודדותם עם הסיטואציה. בהצלחה

שלום,הילד שלי בן שלוש ילד מקסים וחכם בגן הוא אחד הילדים הבולטים מבחינה חיובית אוהב לשחק עם החברים ותמיד הגננות אומרות שהוא זה שמשתתף בכל המפגשים והפעילויות בגן הוא גם נורא אוהב ללכת לחברים ואוהב שחברים באים אליו בתקופה האחרונה יש פשוט שינוי התנהגותי בילד 1. הוא חוזר כמה פעמים במהלך היום "שהוא כועס" וכששואלים אותו למה, הוא עונה "ככה" בלי להסביר אני לא יודעת אם הוא באמת כועס או שהוא סתם אומר את זה כי אחרי דקה הכל בסדר והוא חוזר לשחק ושמח 2.שמתי לב שהתחילו לו טיקים עדינים באזור הפה -הוא מושך את השפתיים למעלה זה לא קורה הרבה אבל כן מופיע כמה פעמים ביום (רק לציין שלא מדובר בבעיה רפואית). 3.בנוסף גם נהיה לו קושי בהרדמות הוא ישן במיטתו שלו אבל לוקח לו המון זמן להרדם הוא מתהפך בסביבות השעה. 4.בנוסף לעיתים כאשר שואלים אותו משהו הוא לא עונה ורק אחרי שאני חוזרת על עצמי הוא עונה בגן אומרים לי שהכל בסדר ושהם לא ראו משהו חריג בהתנהגות-ההפך שהוא פשוט נפלא ובוגר משחק יפה עם חבריו(רק אציין שהוא הפסיד שנה ולא נכנס לגן עיריה וכיום הוא אחד הבוגרים בגן כל שאר הילדים קטנים ממנו) האם כדאי לקחת אותו לטיפול רגשי או שיש איזה שהיא התנהלות כהורים שאנו יכולים לעשות לפני שפונים לטיפול

שלום נטע-לי, טיקים המופיעים ללא סיבה נוירולוגית מעידים על עלייה במפלס המתח של הילד. שינויים בהרגלי השינה או האכילה או שינויים מובהקים בהתנהגות המופיעים נוסף על הטיקים יכולים לחזק את כיוון המחשבה הזה. בגיל שלוש, לפחות לטעמי, ההתערבות המקצועית יעילה יותר כשהיא נעשית עם ההורים ולא עם הילד עצמו, שכן ההורים הם הסוכנים החשובים והעיקריים בחייו, והם אלה שמסדירים את מציאות היומיום שלו. בהדרכה הורית טובה, יעזור לכם הפסיכולוג לנטר את סביבת הבית ולעלות על גורמי המתח האפשריים. לאחר שנמצאו גורמי הדחק אפשר יהיה לחשוב על דרכים להפחתתם. העובדה שהגננות אינן רואות משהו חריג בהתנהגותו מעודדת מאד ומרגיעה. עם זאת נכון בעיני לנסות להקשיב לאיתותים של הילד, גם אם הם דקים. בהצלחה ליאת

שלום רב, הרקע קצת ארוך אך אני ממש אובדת אצות ואשמח לקבל עצה... לפני כ-4 חודשים התחלנו בתהליך גמילה עם בני בן השנתיים בתחילת התהליך הוא היה מבקש לבד לשירותים ומאוד התלהב מהתהליך. עם הזמן הוא הפסיק לבקש והיה בורח לו קצת יותר ואז פשוט התחלתי לקחת אותו באופן יזום לשירותים גם אן לא היה מבקש וברוב הפעמים הוא היה עושה צרכים. לאחרונה, הוא לא מוכן לעשות קקי בשירותים או בסיר למרות כל הניסיונות שלנו. כל ערב בשעה קבועה הוא מחכה שאני אשים לו את החיתול של הלילה ועושה קקי אך רק בחיתול וכשהוא מסיים הוא קורא לי שאני אחליף לו לחיתול חדש הוא עושה זאת במודע. יש ימים שיש לו כאבי בטן והוא ממש בוכה שכואב לו הטוסיק אני מנסה להשים אותו בשירותים או בסיר ומנסה לשדל אותו בכל דרך אפשרית לעשות צרכים (סיפור, שיר, הפתעה וכו'..) אך הוא ממש לא מוכן לעשות קקי. לקחתי אותו לבדיקה רפואית כי חששתי שיש לו טחורים והרופא אמר שהוא בסדר אין לו כלום מבחינה רפואית. אני ממש לא יודעת מה לעשות, האם להשאיר את המצב כך עד שהוא ירגיש בטוח יותר או שכשנתחיל את הגמילה בלילה אולי יחלוף לו. תודה. ילנה

שלום ילנה, החזרת הטיטול לצורך עשיית קקי אינה מומלצת, כי היא עלולה לבלבל את הילד 'לקלקל' את התהליך ולהאריך אותו. אם את מבחינה שהוא מחכה עם הקקי לשעה קבועה, נסי להשכיב אותו ללא הטיטול, ולהזכיר לו לפני השינה, שאם יצטרך קקי או פיפי בלילה, הוא יוכל לרדת מהמיטה ולגשת לשירותים. יכול להיות שביום-יומיים הראשונים הוא לא יעשה קקי בכלל, או שיברח לו פיפי בלילה, אך בעיני המחיר שווה את הטרחה. בעיני, מרגע שמחליטים להוריד את הטיטול ("אתה כבר גדול") החזרתו משדרת מסר כפול ומבלבל, וגורם לילד להרגיש פחות מחוייב לתהליך. העיסוק המופרז שלך בצרכים שלו (כן עשה/לא עשה) עלול גם הוא להזיק, ולגרום לו להשתמש בקקי כנשק במאבקי כוח מולך. הניחי לנושא, ותני לו להשיג שליטה בקצב שלו, מבלי שהדבר ישפיע על מצב רוחך או על רמות המתח שלך. בהצלחה ליאת

שלום ! יש לנו ילד בן 11 אשר נפגע מחבריו בכיתה , ברגע שחבר אומר לו משהו קצת פוגעני הוא מעדיף להיפגע ולהתנתק מאשר להגיב ולהתמודד מו הילד . במפגשים בית ספריים שנכחתי כהורה עם הילד ראיתי שהילד בהתחלה משתתף עם כולם ופתאום איזה ילד אומר לו משהו הוא לוקח צעד אחורה ומחליט להיפגע ולא מעוניין להשתתף בפעילות החברתית . בשיחה עם מחנכת הכיתה היא העלתה את הנושא החברתי של הבן שלי באומרה שהילד לא משתתף בשיעור , וכששאלנו אותו למה הוא לא משתתף הוא טען שהוא מפחד לטעות כי אם הוא יטעה יצחקו עליו , הציונים של הילד מספקים אותנו לטובה. חשוב לנו מאוד שהילד לא יבחר להיפגע ויידע להתמודד , הוא מעדיף חוגים אומנותיים מאשר חוגים פיזיים כמו ג'ודו וכדורגל , תודה מראש !

שלום, אני סבורה שקשה מאד (ולא הגיוני) לצפות מילד לשנות את רגשותיו או להתכחש להם. כאשר מעליבים אותנו - אנחנו נעלבים, כשלועגים לנו או בזים לנו - אנו נפגעים. כאשר אנו שופטים את הילד על רגשותיו, אנו עלולים ליצור אצלו בלבול ונתק מעצמו, לפעמים עד כדי בעיות זהות. אני מציעה להשתדל לתקף מעט יותר את החוויה שלו ("אתה צודק. זה באמת מאד מעליב. אני מבין אותך"), ורק לאחר מכן לחשוב יחד איתו מהי הדרך הנכונה להגיב. אם הילד שלך פוחד לדבר בכיתה או לטעות מחשש שיצחקו עליו וילעגו לו, יש להניח שהוא כבר חווה זאת, ורצוי לדאוג שזה ייפסק. כאשר הוא מספר לך על תגובותיו או מתנהג אותן בנוכחותך, ואתה שופט אותו על כך וגורם לו לחוש שאכזב אותך - אתה למעשה מחריף את המצוקה שלו, גורם לו להרגיש בודד ולא מובן, ומחליש את יכולת העמידות שלו. בעיני, טוב ורצוי לגדל ילדים רגישים שאינם אלימים, על פני ילדים תוקפניים או מתגוננים. כנראה שעשיתם לא מעט דברים טובים בעבר. כרגע, אני מציעה להיות יותר סובלניים כלפי הבחירות שלו, ולהביע בגלוי את אמונכם ביכולתו להתמודד. אפשר לחשוב יחד עם הילד על אופני תגובה טובים יותר, זאת, מבלי ליפול לשפה שיפוטית ומבלי לעודד אלימות. ועוד משהו. דפוס קורבני מתפתח בדר"כ בסביבה שמגיבה לזה ומתגמלת אותו בדרך כלשהי. נסו לא לכעוס אך גם לא לרחם, ולעזור לו עניינית בהתמודדות עם ההצקות, בכוחות עצמו או בעזרת המבוגר האחראי. בהצלחה ליאת

שלום ליאת.בני בן השנתיים הוא ילד נבון, מפותח, וורבלי מאוד, גבוה יחסית לבני גילו. מתנהג באלימות כלפי ילדים, לא תמיד עם סיבה.סתם כך הולך ושורט באכזריות ילדים שלא עשו לו כלום/נושך. הצורה בה הוא מרביץ/שורט היא שמדאיגה אותי.פשוט תופס ילדים בפנים בלפיתה חזקה ושורט באכזריות, הנשיכות יכולות להיות בפנים או ביד/רגל. מזעזע אותי ! מנהלת הגן שוחחה עימי והציעה כפתרון להעבירו לכיתת בוגרים כי לדעתה הוא משועמם. ייתכן אך אני לא סגורה על זה כיוון שהוא מתנהג כך לפעמים גם איתי/עם סבתו/עם האחיינים. היא הציעה בנוסף לפנות לייעוץ מקצועי ע"מ לקבל טיפים כיצד לפתור בעיה זאת. למי לפנות ? אני מבולבלת מכל המידע שמנחיתים עליי. הנני אם חד הורית (מבחירה) וחשוב לציין שלאחרונה הוא בוכה וקורה אבא,אבא. גם בבית וגם בגן. האלימות הזאת החלה עוד בהיותו בכיתת התינוקות כך שזה לא מעכשיו רק שאז זה היה פחות מעכשיו. אני מדברת איתו, מסבירה, בגן החליטו להעניק לו יותר חום ואהבה ופידבקים חיובים כשמתנהג יפה וכנ"ל גם בבית. ופתאום למחרת, חוזר לסורו. מעבר לכך שאני קצת אבודה, זה מאוד מעציב אותי. אודה לך אם תוכלי קצת לשפוך אור על התנהגות זאת ולהדריך אותי. תודה.

ברצוני להוסיף ולציין שאני מרגישה שכבר נוצר לו דימוי כלשהו בגן הם מכיוון הילדים ואולי חלק מההורים וזה מכניס אותי לפחדים לגבי עתידו החברתי וגם לגביי - מול ההורים. ואני בטח לא רוצה שירגיש תסכול כלשהו מכל מה שקורה, מה שכבר הוא מרגיש לדעתי.

שלום דניאלה, הגם שפעוטות בני שנתיים בדר"כ עוד אינם מצליחים לווסת רגשות תוקפניים (לכן, בפעוטונים של בני השנתיים אנו פוגשים הרבה נשיכות, דחיפות, שריטות, מכות וחטיפת צעצועים), התיאור שלך נשמע מחייב בירור. כיוון המחשבה שעולה בדעתי כרגע קשור לנושא הוויסות התחושתי והכתובת לבירור היא המכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלך. עם ובלי קשר, ממליצה בחום על הדרכת הורים ממוקדת, שתסייע לך להתמודד עם התנהגותו בבית, וללמוד הצבת גבולות יעילה, המותאמת לטמפרמנט של בנך. בהצלחה ליאת

שלום, כשהייתי בת 10 בערך, התחלתי להתרחק מאבי ולהתקרב לאימי. לא רציתי בכלל לראות את אבא שלי בלי שום סיבה פשוט התרחקתי ממנו כמה שאפשר והתקרבתי לאמא שלי ממש נדבקתי אליה ורציתי רק אותה. באותה תקופה כל הזמן הייתי ממורמרת, היתי בדיכאון עמוק והייתי בוכה בלי סיבה. הייתי מתנהגת נורא מוזר הייתי עושה דברים ותנועות מוזרות כי כל הזמן הייה לי קול בראש שהיה אומר לי לעשות אותם. זה השמע הזוי אבל כך הייה. הקטע הזה עם ההתרחקות מאבא שלי והתקופה הקשה הזאת השפיעו עליי מאוד וזה החל להיפסק בהדרגה בגיל11 וחצי. אני עד היום לא יודעת למה זה קרה או מזה בכלל? ודי כואב לי לדבר עלזה משם מה כשאני מנסה להיזכר ולהתעמק בזה אני מרגישה מן צורך עז להפסיק חהתעסק בזה. אני אודה לכם מאוד אם תגידו לי מזה הייה לעזאזל ? שנתיים שספוגות במרירות וכמעט הריסת התקשורת שלי עם אבי ... תודה רבה.

שלום, קשה לי להשיב על שאלתך, כי אני באמת לא יודעת מה זה היה, ועל איזה רקע חלה ההתרחקות שלך אז מאביך. יכולות להיות כל מיני סיבות להתנהגות כזו, חלקן יכולות להיות קשורות לנסיבות חיצוניות (ברמת המציאות) וחלקן למציאות הפנימית. טיפול פסיכולוגי יכול להיות המרחב בו יתאפשר לך להתבונן על הדברים בשנית, לנסות להבין את החוויה שלך אז והיום, ולהתמודד עם כל הרגשות שיעירו הזיכרונות. בברכה ליאת

שלום! בני בן 3 וארבעה חודשים. בחודשיים האחרונים הילד מגיע לגן והגננת טוענת שאין אינטראקציה חברתית. הילד הוא ילד בכור שמקבל המון חום ואהבה, כשאנו נפגשים עם המשפחה הוא ממש בסדר גמור עם ילדים, הוא פשוט צריך את החיבור הראשוני עם הילדים ז"א שיגידו לו בוא חמוד הנה תשחק עם כך וכך, יש לציין שבשנה קודמת לא היו שום בעיות מסוג זה ,זה נראה לי ממש דבר חדש הילד פשוט נכנס לגן ורואים שהוא עם עצמו ולא מתחבר לחברים ,עוד דבר חשוב לציין כי הילדים שאיתו בגן הם גדולים ממנו ומבחינת השפה מדברים טוב יותר ממנו, אשמח מאוד לקבל ייעוץ וחוות דעת, פשוט לא טוב לי לדעת שלילד אין חברים בגן ואין תקשורת ,והוא גם אומר את זה בפרוש, כשאנחנו אומרים לו שמחר נלך לשחק עם החברים בגן הוא אומר שהוא לא רוצה שאין לו חברים

שלום חן, היעדר אינטראקציות חברתיות הן סימן לא טוב, וחשוב לנסות ולהבין מדוע זה קורה. האם זאת רק בעייה של "התנעה" כפי שרמזת, או אולי דברים אחרים כמו קשיים בהבנת סיטואציות חברתיות, הימנעות מסביבה רועשת או עשירה בגירויים (קשיי וויסות), בעיות התנהגות שונות שגורמות להתרחקות בין הילדים, קשיי שפה/היגוי שמקשים על התקשורת, עיכוב בהתפתחות השפתית, וכד'. לכל הבעיות הללו (ולאחרות) יש מענה טיפולי שיכול לשפר מאד את המצב. ממליצה לך להגיע למכון להתפתחות הילד בקופה"ח שלכם, לבקש הערכה של קלינאית תקשורת או פסיכולוגית התפתחותית, ולהגיש את העזרה הרלוונטית. חשוב לזכור שהתערבות מוקדמת יכולה לחסוך מהילד גרעונות חברתיים, תסכולים ופגיעה בדימוי העצמי ובביטחון העצמי. בהצלחה ליאת

הבת שלי בת שנה ו- 11 חודשים בתהליך גמילה שנמשך כחודש ובלי חיתול. שולטת בצרכיה ומבקשת ללכת לשירותים. כשהיא איתנו אין פספוסים כמעט, אלא שבגן היא מתאפקת כל היום. לפעמים יושבת בסיר אבל שום דבר לא יוצא. על האסלה בגן יושבת רק כשאני איתה. איך אפשר לעזור לה? היא נמצאת בגן עד ארבע וחצי ולהתאפק כ"כ הרבה שעות זה לא ממש טוב....

שלום גלי, אני מניחה שאת מתכוונת להימנעות מעשיית קקי (קשה להתאפק יום שלם מעשיית פיפי). יש ילדים שמצליחים להשאיר את הקקי לשירותים בבית, וזה לא בהכרח אסון גדול. כרגע, אתם עדיין בעיצומו של תהליך הגמילה, ויש לקוות שהישגי הבית יחולו גם על הגן, ככל שהיא תרגיש שליטה וביטחון. אפשר לבקש מאחת הגננות לקחת על עצמה את המשימה "לחבב" עליה את שירותי הגן. אפשר להביא לגן את הסיר של הבית, ספר אהוב או כל חפץ אחר שיגרום לה להרגיש בבית גם שם. העצה החשובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה להרגיע את הלחץ, ולאפשר לה לעשות מתי ואיפה שבא לה, תוך עידוד, סבלנות והבעת אמון ביכולתה להצליח. בהצלחה ליאת

שלום, הילד שלי בן 6, הכי קטן בכתה א', הודלג לאחר אבחונים. חכם במיוחד, ללא הפרעות קשב וריכוז. לאחרונה המורה מדווחת שהוא מציק לילדים, צועק עליהם, מקלל אותם , עצבני ולעתים נוקט באלימות. הוא כועס "כשלא מקשיבים לו". כשניסיתי לברר איתו את הסיבה הוא אמר שמציקים לו, מה שנראה לי לא נכון. נראה לי שיש לו קושי בוויסות רגשי, ואני לא יודעת מה לעשות כדי לסייע. אשמח לעצה...

שלום מיכאלה, קשיים בוויסות הרגשי עלולים לבוא לידי ביטוי ולפגוע כמעט בכל תחומי התפקוד, כולל בתפיסה העצמית שלנו, וביכולתנו להתנהל בזירה האקדמית, החברתית והבינאישית - זאת מאחר שרגשות הם חלק חשוב ובלתי נפרד מאיתנו, כמספקי מידע וכמנחי התנהגות. כדי לחשוב על דרכי התערבות יעילות (אותן בוודאי לא ניתן לפרט דרך מענה קצר באינטרנט), חשוב להעריך נכונה האם אכן מדובר בקשיי ויסות. ההתנהגות שאת מתארת יכולה להיות קשורה גם למצבים אחרים, כמו חוסר בשלות רגשית, חוסר ביטחון, בעיית גבולות, ועוד. כדי לתרגל אותו במצבי תסכול מתונים תוכלי להתחיל בהצבת גבולות מהודקת יותר, ואיתה תיווך והנחייה לאופני תגובה מסתגלים יותר ("מה אפשר לעשות כאשר...."). ממליצה מאד להגיע להתייעצות והדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדם קליני. בהצלחה ליאת

שלום רב אשמח לקבלת חוות דעת היום בני לאחר מריבה עם ילד נוסף נשלח לשיחה אצל המנהלת ובה אמר כי הוא רוצה להרוג את עצמו ולהתאבד כי נמאס לו לחיות ואף כרך שרוך סביב צווארו אציין כי הוא בן שש אנחנו זוג גרוש שחיים בשיתוף פעולה בכל הנושאים של הילדים במערכת יחסים מצויינת וללא מריבות או כעסים הילד לא שומע או חשוף לדיבורים כאלה מצידי או מצד אמו המנהלת פנתה לרווחה מידית והם הנחו אותה שניגש לפסיכיאטר רציתי לקבל הנחייה איך לפעול בנושא. תודה

שלום אלי, לפני הכל יש לפנות לפסיכיאטר ולקבל את הערכתו, להבין שהילד מביע מצוקה דרך התנהגות זו גם אם בפועל הוא אינו מבין את המשמעויות הרחבות של מעשיו. מרבית הסיכויים שבנך לא רוצה למות, אלא מביע את מצוקתו ומגייס את המוגרים בסביבתו דרך העיסוק בזה ולכן חשוב להבין את הקשיים איתם הוא מתמודד ואת האפשרויות שיש על מנת לסייע לו. במקביל, אני ממליץ לכם לפנות לפסכיולוג/ית ילדים להמשך הערכה, טיפול והדרכת הורים. זה לא פשוט, אבל חשוב שתנסו לפעול בקור רוח, ולהגיע לטיפול בהקדם! בברכה קובי

שלום ליאת . בתי בת ארבע. וכל הזמן בבית שהיא עייפה היא מטפסת על קצה ספה, קצה כסא או הולכת למיטה שלה עולה על שמיכה ואומרת שזה נעים לה בפות.מה שיותר לא נעים ובלתי נסבל זה שהיא עולה לנו על הרגל ולא רוצה לקום. הרבה פעמים הסברתי לה שזה לא נעים לנו וזה לא יפה ולפני שבועיים לקחתי אותה לשיחה לחדר לאחר שדודים באו לבקר וטיפסה לדוד על הרגל. היא היתה מובכת והבטיחה שלא לעשות כך יותר. לאחר שראיתי שממשיכה פניתי לרופא ילדים והרופא אמרה לי שזה טבעי בגיל הזה ומעכשיו לא להתייחס לזה בכלל ולא לדבר איתה על זה וכל פעם פשוט לנסות להסיח את דעתה. זה מה שאני מנסה אך לא כ"כ הולך לי. מה אפשר לעשות? זה ממש מעצבן אותי , אני כ 3 שבועות לפני לידה... ויש לי בן בן 6 בבית, סתם לידע הכללי.... אני לא יכולה עם הנושא הזה זה ממש קשה לי ולא נעים לי במיוחד אם באים אנשים לבית ופתאום היא מטפסת לי על הקצה של הספה... אבקש את עצתך הדחופה. תודה ענת.

שלום ענת, אוננות בגילה של בתך זו תופעה שכיחה וטבעית, שלרוב חולפת מעצמה וחוזרת בגיל ההתבגרות. בגילה הצעיר, בתך עדיין לא מבינה את המשמעויות של הפעולה כפי שאנו מבינים אותה. לכן, אני חושב שאת צריכה לדבר איתה ולסביר לה שאת מבינה שפעולה זו נעימה לה, אך שהיא לא יכולה לבצע זאת בפרהסיה. באותה ההזדמנות את יכולה להסביר לה על פרטיות הגוף ולומר שהיא יכולה לעשות זאת אך ורק כשהיא לבדה בחדר ולא לעיני אנשים או ילדים אחרים. במסגרת השיחה את יכולה לסכם איתה שבכל פעם שהיא רוצה לעשות זאת היא יכולה לגשת לחדרה, ולהזכיר לה (ברוגע) את הסיכום שלכן בכל פעם שהיא עושה זאת שלא במרחב הפרטי. אני מבין את המבוכה (שהופכת לכעס) שאת חווה, אך מבוכה זו היא תוצר של הפרשנות הבוגרת שאת מעניקה למעשיה, פרשנות שהיא עדיין לא מבינה. לפעמים לקראת כניסה של אח/ות חדשים למשפחה, הילד/ה הצעירים מרגישים מאוימים, שמה יאבדו את המקום שלהם ואת האהבה של הוריהם. במצב שכזה גם כעס של הורה הוא סוג של יחס ותשומת לב. לכן, לקראת העומס הקרב ובא, חשוב לגלות רגישות גם להתנהגויות מתריסות או מרדניות, להגיב להן בקור רוח, ולחזק התנהגויות חיוביות ולהפגין המון אהבה כלפי כל הילדים בבית. שיהיה בשעה טובה קובי

לום רב, אני מעלה כאן בעיה מאוד כאובה, על ביתי בת ה- 7 , בכיתה א', בשיחות שלי איתה על בית הספר, היא מספרת לי בעצב שנראה על פניה, ומתאפקת ביתי לא לבכות. היא ילדה טובה, תמיד חשבתי שהיא יותר מידי טובה, ואני לא טועה בזה. נראה שהיא משתדלת לרצות את הילדים ואת המבוגרים. כשאני משדלת אותה לא להיות בהפסקה לבד, כשיש צילצול להפסקה אני אומרת לה, תזמיני חברה לשחק איתך, ותשובתה היא: לכל אחת יש כבר חברות אחרות... ולפי דבריה, הבנות משחקות ביחד, "ויש להן כבר מספיק חברות..." כך שהיא לא מהילדות שיודעות "לדחוף" את עצמן לחברה. הלב נקרע לי כשאני שומעת את זה ומדמיינת את הילדה הקטנה שלי " אני מטיילת לבד בחצר בהפסקות ומחפשת ילדה שמשחקת לבד כדי שאוכל לשחק איתה...." אלו דיברי הילדה שלי. היום סיפרה ששרצתה לשחק תופסת, וילדה מכתה א' אחרת אמרה לה: "את לא משחקת" אז ביתי סיפרה לי: "הלכתי משם..." מה אני צריכה לומר לה במצב כזה. כיצד להתנהג ?? יש לציין שזאת ילדה שתמידe נקיה ומסודרת, ילדה מטופחת, כך שאין סיבה להתרחק מימנה. אנא עזרו לי כיצד אני יכולה לעזור לילדה שלא תהיה בודדה. אני משתדלת להזמין לה חברות, לצערי זה מצליח לא יותר מפעם בשבוע, אני זאת שיוזמת, אף אחת לא מתקשרת לא להזמין ולא לבוא אלינו. , אך כשביתי מזמינה אליה, או מבקשת להתארח, לרוב היא נענית בחיוב. הילדה ממש חסרת ביטחון, לאחרונה הפכה לילדה שבוכה מכל דבר והתנהגותה פראית , צורחת ללא סיבה, התקפי זעם, והרבה מלחמות איתנו. כעסתי עליה מאוד, אך היום אני חושבת שההתקפי זעם הם בגלל התיסכול מהמצב שהיא נמצאת. אנא עזרתכם והנחייתכם כיצד לעזור לילדה. לילה טוב

לשנידן שלום, אני מתארת לעצמי כמה לא פשוט, ומכאיב עבורך לצפות בקשיים שבתך חווה כשהיא מנסה להשתלב בכתה מבחינה חברתית. הסיטואציה בה ההורים צופים מהצד בקשיים החברתיים של ילדיהם מאד מסתכלת עבורם היות והילד הוא שצריך להתמודד בסופו של דבר לבד. שאלת כיצד להגיב כשבתך נדחית על ידי ילדה שאומרת לה שהיא לא רוצה לשחק איתה. אני חושבת שאת יכולה להזדהות עם מה שהיא הרגישה ולהגיד שלדעתך התהגותה של אותה ילדה היתה מאד מעליבה וגם להוסיף שהיא ( בתך) ילדה טובה ומקסימה ושאת בטוחה שהיא תמצא חברות. מעבר לכך אני מציעה שתעודדי את בתך להמשיך להזמין ילדים הביתה היות שאז היא לרוב נענית בחיוב. רצוי לא להזמין אותם ילדים מהכיתה, אפשר גם להזמין ילדים מהשכונה, מהחוג ( אם היא משתתפת) ועוד. אני ממליצה לך לפנות למחנכת שלה או ליועצת ולספר להם על הקשיים של בתך בכתה ולבקש את התערבותן. אם בהמשך תרגישי שלא חל שינוי במצב של בתך תוכלי לפנות להתייעצות עם פסיכולוג שמתמחה בטיפול בילדים. בהצלחה

שלום רב, אני מעלה כאן בעיה מאוד כאובה, על ביתי בת ה- 7 , בכיתה א', בשיחות שלי איתה על בית הספר, היא מספרת לי בעצב שנראה על פניה, ומתאפקת ביתי לא לבכות. היא ילדה טובה, תמיד חשבתי שהיא יותר מידי טובה, ואני לא טועה בזה. נראה שהיא משתדלת לרצות את הילדים ואת המבוגרים. כשאני משדלת אותה לא להיות בהפסקה לבד, כשיש צילצול להפסקה אני אומרת לה, תזמיני חברה לשחק איתך, ותשובתה היא: לכל אחת יש כבר חברות אחרות... ולפי דבריה, הבנות משחקות ביחד, "ויש להן כבר מספיק חברות..." כך שהיא לא מהילדות שיודעות "לדחוף" את עצמן לחברה. הלב נקרע לי כשאני שומעת את זה ומדמיינת את הילדה הקטנה שלי " אני מטיילת לבד בחצר בהפסקות ומחפשת ילדה שמשחקת לבד כדי שאוכל לשחק איתה...." אלו דיברי הילדה שלי. היום סיפרה ששרצתה לשחק תופסת, וילדה מכתה א' אחרת אמרה לה: "את לא משחקת" אז ביתי סיפרה לי: "הלכתי משם..." מה אני צריכה לומר לה במצב כזה. כיצד להתנהג ?? יש לציין שזאת ילדה שתמידe נקיה ומסודרת, ילדה מטופחת, כך שאין סיבה להתרחק מימנה. אנא עזרו לי כיצד אני יכולה לעזור לילדה שלא תהיה בודדה. אני משתדלת להזמין לה חברות, לצערי זה מצליח לא יותר מפעם בשבוע, אני זאת שיוזמת, אף אחת לא מתקשרת לא להזמין ולא לבוא אלינו. , אך כשביתי מזמינה אליה, או מבקשת להתארח, לרוב היא נענית בחיוב. אנא עזרתכם והנחייתכם כיצד לעזור לילדה. לילה טוב

שלום, בשלב הראשון אני מציע לאסוף מידע. להבין דרך המחנכת ויועצת בי"ס מה בדיוק קורה לה בבי"ס. הבנה שכזו והתייעצות איתן תוכל לסייע לה במציאת דרכי ההתמודדות הנכונים עבור בתך. תמשכי לחזק אותה על ניסיונותיה ליצור קשר ולקחת חלק במשחקי ההפסקות. אם הזמנה אקטיבית של ילדים אליה עובדת אני מציע לעשות זאת יותר מפעם אחת בשבוע. כווני אותה בעדינות כך שתוכל למצוא חברה או חברות איתן היא מרגישה בנוח. בהרבה מקרים, חברה אחת טובה יכולה לעשות שינוי גדול מאוד בחוויה של הילדה. אם קבוצת ילדות שמשחקת דוחה אותה, כווני אותה ליצור קשר עם ילדה או ילדות אחרות. אני מבין את הקושי ולא יכול להתעלם מהעצב הגדול העולה מפנייתך. למרות זאת, חשוב שתשתדלי לשים עצמך מעל לחוויה הזו ומתוך הסתכלות "נייטרלית" תוכלי לסייע לה ולכוון אותה לעתיד טוב יותר. לטיפול בבע"ח, כמו לכל טיפול אחר לוקח זמן עד שניתן לראות השפעה ממשית. אם הילדה נהנית ומרגישה שהיא נתרמת מהטיפול אני חושב שיש להמשיך בו. במקביל, נראה לי שהדרכת הורים קצרה יכולה לסייע לך מאוד. קובי

שלום. בכל פעם שאנחנו מבקרים את הנכד בן החמש וחצי הוא רץ ומתחבא מולנו מאחורי הספה, כשחוזרים מטיול הוא רץ במדרגות ומתחבא באותו מקום בכל פעם, לפני שינה הוא מתחבא מתחת לשמיכה. הסברנו לו שאנחנו רואים ושומעים אותו ואנחנו יודעים שהוא מתחבא באותו מקום בכל פעם, אבל הוא לא תופס זאת וברכל פעם חוזר על ההתנהגות מחדש. הוא גם מתפלא בכל פעם מחדש שאיננו יכולים לנחש על מה חשב. הילד מאוד חכם ואיננו מבינים מדוע הוא אינו מבין.

שלום סבתא יקרה, בין המציאות לדמיון ישנו מרחב שאנו נוטים לכנות "מרחב מעברי". לא אכנס להסבר מורכב, בפרקטיקה- הילד משחק. הצורך שלו הוא שהמבוגר בסביבתו ישחק איתו, כאילו שאין מציאות למרות ומתוך הבנה שיש מציאות. הניסיון שלכם להסביר לו ו"לכפות" את המציאות על המשחק רק מפריע לו לשחק. זה כמו לשחק עם ילד ברופא וחולה שתוך כדי שמשחקים זה ברור לילד ולמבוגר שאף אחד מהם לא חולה ולא רופא ולמרות זאת משחקים את זה כאילו שזו המציאות. התופעה הזו נפוצה וחשובה מאוד להתפחות התקינה של הילד. לכן אני ממליץ לכם לשחק איתו. לא להעמיד אותו על טעותו, אלא לשתף איתו פעולה. הוא פשוט מזמין אותכם למשחק, מצפה לכך שתהיו מופתעים ממקום מחבואו... שתפו עם זה פעולה ותנסו ליהנות מזה. אם משאירים לרגע את המציאות בצד, משחק שכזה עם ילד (ויותר מזה עם נכד...) יכול להיות חוויה מהנה מאוד. קובי

שלום, בני בן 6.5 בכיתה א , ילד מאוד מקובל ואהוד על חבריו, מנהיג ומוביל כך היה גם בגן, הוא נראה גדול לגילו נאה - גבוה. הדבר שמציק לי לאחרונה הוא שהמורה מעירה לו הרבה על התנהגותו מול בנות למרות שתמיד היו לו גם חברות בנות שהיה משחק איתן והן ממש מעריצות אותו .המורה מספרת לנו שבנות בכיתה ספרו לה שהוא מציק להן או צוחק עליהן , רודף אחריהן ללא משחק תופסת , אומר שהוא אוהב אותן, מבקש נשיקה מהן ,כל פעם כמובן זו בת אחרת ולא כולן בבת אחת ), כאשר בעלי ואני וגם המורה שוחחנו איתו להבין את פשר התנהגותו הוא טען שזה הכל בצחוק . כמובן שבגיל זה הוא אינו מבין את משמעות ההטרדה של בנות ואיני חושבת שיש לו מחשבות מיניות כל שהן, אך עדיין איני מבינה את פשר התנהגותו ואיך להתמודד עמו, כמה שעשינו איתו שיחות הדבר כביכול חוזר על עצמו ועוד פעם הוא מקבל הערות במחברת מהמורה, (אציין שמבחינת לימודים הוא מצטיין ) אודה לעזרה , הנחיה איך אני אמורה להתמודד ומדוע הוא מתנהג כך , מה הסיבה ?

שלום, להמשיך ולהסביר לילד, את הפער בין האופן שבו הוא חווה את מעשיו לאופן שבו אנשים בסביבתו חווים אותם. נשמע שהוא ילד פיקח שיכול להבין את משמעות הדברים. למקד את השיחות בדברים הפשוטים הנוגעים לחוויה של האחר והחובה שלו לכבד את רגשות האחר. אני גם נוטה לחשוב שאין בהתנהגותו אופי מיני מובהק, לכן לא הייתי נכנס איתו לנושא הזה, פשוט למקד בתחושות של האחר בסביבתו. באשר לסיבה... מהתיאור שלך לא ממש ברורה לי הסיבה. יכול להיות שזו הדרך שלו לזכות בתשומת לב (גם תגובה שלילית היא תשומת לב), או דרכו להתבלט בין חבריו וכד'. לצורך העניין, הסיבה לא חשובה, אלא ההבנה שלו את ההשלכות של ההתנהגויות שלו. בברכה, קובי.

שלום, בתי בת 3 ו-3 חודשים עקשנית ביותר, עם בעיית התנהגות. יש לציין שיש לה עיכוב התפתחותי שפתי. היא מתעקשת על כל דבר קטן ובוכה אם לא מקבלת את מבוקשה. כשזה קורה היא בוכה מרביצה שוכבת על הרצפה, לא מקבלת לא. ואני מנסה בהתחלה להסביר לה ברוגע ובשקט, אבל אחר כך אני מוצאת את עצמי כבר כועסת וצועקת עליה וזה לא עוזר. יש לציין שאנחנו כרגע גרות עם הסבתא עד שנעבור דירה עוד מעט. והסבתא לא מסוגלת לשמוע אותה בוכה ולוקחת ללב כשהיא שומעת אותה בוכה או מתעקשת. כמובן שכשאני אלא מסכימה לתת לילדה את מבוקשה היא פונה לסבתא. אני כבר אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות. אשמח לתשובתך. תודה

שלום קרן, לדעתי, השלב הראשון והחשוב ביותר הוא לגייס את הסבתא לתהליך. להסביר לה, שהבכי הוא הדרך של בתך לגייס אותה ולשבור את הגבולות שאת מנסה להציב לבתך. ילד שמרגיש שהוא שובר גבולות בקלות הוא ילד שמרגיש שהגבולות האלו (והמבוגרים בסביבתו) לא מספיק יציבים וחזקים כדי להגן עליו. תביע הכרה בקושי שלה, אך לצד זה הסבירי לה שזו היא טובת הילדה, את יכולה לעזור לה בכך שתתני לה משפטים קבועים, כך שלא משנה מה היא מרגישה כך היא תגיב. משפטים כמו- "גשי לאמא, היא מחליטה בעניין הזה" וכד'. דבר שני, הכעס שלך משדר חולשה וחוסר אונים לילדה. ברגע שאת כועסת, היכולת שלך לחשוב בהגיון נפגעת והכעס שלך הופך לחיזוק חיובי עבור הילדה, חיזוק המקבע את ההתנהגויות אותן את רוצה להכחיד. במקרה שלך, זה נשמע שבתך פשוט נוקטת באסטרטגיות שעובדות ומשיגות את מבוקשה. לסיכום, אני ממליץ לך לנקוט בכמה צעדים: 1. להדריך את הסבתא. 2. לחזק התנהגויות ודרכי תקשורת רצויות אצל בתך. להעניק לה תשומת לב גם ובעיקר כשהיא מצליחה להביע את עצמה בדרך הרצויה. 3. לגלות איפוק והבנה למצוקתה, לצד הצבת גבול ברור ועקבי. בהצלחה קובי

בני בן 9.5. לאחרונה פיתח שיעול פסיכוגני ותופעות פסיכוגניות נוספות. מבקשת בדחיפות המלצה לפסיכולוג ילדים באזור רמת-גן (עדיף לא ברמת-חן) או גבעתיים (עדיף). תודה.

שלום, אני מניח שלא נמצא ממצא גופני המסביר את השיעול? ולכן יתכן שהוא מבטא מתח נפשי מסוים. מרבית הסיכויים הם שכדאי להניח לילד להתגבר על "השיעול הפסיכולוגי" מבלי לעשות מכך עניין. עם זאת, אם את חשה שבנך מנסה לבטא בעזרת השיעול משהו "אחר", כדאי להתייעץ עם השירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) באזור מגוריכם, או לפנות למרפאות ילדים בבי"ח שניידר, תל השומר וכד'. טיפול קוגניטיבי התנהגותי, או טיפול בביופידבק יכולים להיות יעילים מאוד בהתמודדות עם התופעה. בברכה קובי

בן שלי בן 6 שנה שעברה היו התפרצויות זעם מאוד חזקות עם השלכת חפצים כל פעם שהוא לא קיבל מה שרצה. זה היה רק בבית. לקראת סוף שנה זה עבר. עכשיו הוא התחיל כיתה א ההתפרצויות חזרו. בעיקר בצהרון. הוא מגיע טעון מבית הספר המורה אומרת שהוא לא קשיב ומאוד אימפולסיבי במהלך השיעור גם לא מבצע מסימות המליצה לעשות אבחון קשב (אנחנו לא רואים בעיות קשב בבית). מבדיקה שלנו אין לו שום בעיה עם משימות הוא מאוד נבון. אבל משהו שם מעצבן אותו כנראה והוא מגיע כועס לצהרון או מתחיל לכעוס בצהרון. ואז הוא חוטף משחקים מרביץ לילדים השיא היה שהוא התעצבן לקח את התיק והלך הביתה (2 רחובות משם) כשהוא עצבני פשוט אי אפשר לדבר איתו הוא לא שומע מנסה לברוח ולא להקשיב. אשמח לקבל עצה

שלום אורית, אחד הדברים החשובים כהורים וכאנשי טיפול בילדים זה הלמידה מהצלחות. אני תוהה אם היה שם משהו בשנה שעברה שעבד והרגיע את הילד, ומה זה היה? מה עשיתם אז שלא קורה עכשיו? יכול להיות שההבנה הזו תוכל להוביל אתכם לפתרון הנכון עבורו. בנוסף, כדי לסייע לבנך צריך להבין את מקור הקושי. במידה והקושי ממוקד ותלוי במשהו שקורה או לא קורה, צריך להבין אותו ולטפל בו. לא הייתי פוסל את המלצת המורה לאבחון, אני מבין שהילד פיקח ונבון אך עובדה זו לא קשורה לקשיי קשב. במקרים רבים, ילדים עם הפרעת קשב הם ילדים פיקחים מאוד. ייתכן שהעומס ביומו הארוך מאתגר ומוציא ממנו התנהגויות שאתם לא רואים בבית. להזיק זה לא יזיק, לכן אני ממליץ לערוך את הבדיקה. בנוגע לעצבנות הילד, כפי שאמרתי צריך להבין את המקורות, במקביל, כשהילד רגוע, אפשר לחשוב יחד איתו על תגובות אלטרנטיביות בשעת כעס. אפשרויות אחרות לפרוק את הזעם והתסכול. בברכה קובי

שלום, יש לי ילדה בת 3 ובעלי מתוכנן לנסוע בחודש פברואר לחופשה בת 10 ימים. היא מאוד קשורה אליו וכשהוא יוצא לעבודה בשעות הערב (צלם אירועים) זה תמיד מלווה בבכי של אבא אל תלך. אנחנו מתכננים להסביר לה שאבא נוסע לעבודה רחוק ושהוא יחזור אחרי כמה ימים אבל אני חוששת מהתגובה שלה. אשמח לקבל עזרה עמ להעביר את הימים האלה בכמה שפחות עצב. תודה!!

שלום לירון, דרך בכי ילדים מביעים את רגשותיהם, מתקשרים ולעיתים גם מפעילים את הסביבה דרכו. בתהליך הזה להורים יש תפקיד חשוב, ההורה מהווה מעיין ראי עבור הילד, הילד בוכה ובוחן את תגובת ההורה לבכי הזה, תגובה שמהווה סוג של פרשות לבכי. אם ההורה נלחץ, מתעצבן או נעצב מידי למול הבכי, הילד מבין שיש ממש בבכי הזה ותחושותיו מוקצנות. אם ההורה מגיב באופן פרופורציונלי לסיבת הבכי, הילד נרגע מהר יותר. לשאלתך, חשוב להכניס פרופורציה, זה לא קל שאבא נעדר לעשרה ימים, אך באותם הימים את שם עבורה כמו בכל יום אחר, הסביבה וההרגלים יישארו כפי שהיו. אני מציע לבשר לה על הנסיעה בסמוך למועד הנסיעה, למקד את ההסבר בכך שאבא נוסע וישוב. במהלך שהותו בחו"ל אפשר לתקשר איתו דרך שיחות וידאו או טלפון. לספר לה מה יביא לה משם וכד'. כנראה שרגע הפרידה יהיה קשה כבדרך כלל, אך אני מאמין שבמהלך אותם ימים היא תהיה בסדר. קובי

שלום רב! ביתי בת 6. נראית נבונה מאוד, עצמאית, חברותית המצליחה בכל דבר שנוגעת בו, אולם, מנקודת מבט של אמא ומתמחה בעבודה עם ילדים בעליי צרכים מיוחדים אני רואה שיש בה נאיביות שאינה תואמת גיל. היא מסוגלת להאמין כמעט לכל דבר שיאמרו לה, למרות שבתאוריה היא יודעת שזה לא ייתכן. היא מבינה מהי משאלה ומבחינה בין מציאות לדמיון, ועדיין היא תבקש ליום ההולדת להפוך לחד קרן / שחברתה הטובה ביותר תהיה אחותה. היא אינה יודעת לשמור סוד. גם כשתבטיח שלא תספר, בשלב כלשהו היא תספר ותאמר שהיא אמרה את האמת. מבחינה חברתית היא מאוד רצויה. היא מתחברת בשניות לילדים ואנשים זרים, אין לה בושה וסייגים, הבעיה היא שהיא עושה זאת למען אינטרס מסוים (משעמם לה, היא רוצה מהם משהו וכו'), בכל השנים בגנים ובביה"ס היא שמרה על 2 חברים טובים בגן והתעלמה מהאחרים, אלא אם היה לה צורך בהם. יש לה מראה מצודד, היא מקפידה על לבושה והיכולות הגבוהות שלה קוסמות לילדים ומבוגרים, אולם, ברור שיש כאן בעיה רצינית שתלך ותגדל עם הזמן. הייתי חושדת שהיא אספרגר אולם יש לה יכולות חברתיות אין לה דיבור חזרתי מוקפד, לא קיים קושי בשינויים, עיסוק אינטנסיבי בנושאים ספציפיים והקואורדינציה שלה מעולה. האמפטיה שלה לא גבוהה, למרות שעבדתי איתה עליה מגיל צעיר מאוד. בעלי טוען שאני עושה מזבוב פיל. איני רוצה לתייג אותה או לפגוע בדימוי העצמי המאוד גבוה שלה, אולם, אני חוששת לבעיות. האם תופעה זו מוכרת לך, מהי, וכיצד עלינו לפעול. אודה על תשובה!!!

שלום, בתיאורך אני לא מוצא בעיה כלשהיא, או התנהגות שאינה תואמת את גילה. את מתארת מאוד יפה חלקים באישיותה ותהליכים התפתחותיים שהיא עוברת. אמפטיה, כפי שמבוגרים מבינים אותה, דורשת יכולת לשים עצמך במקומו של האחר, ובתך נמצאת בגיל בו היכולת הזו (קוגניטיבית ורגשית) עדיין מתפתחת. כהורים, אנחנו נוטים לראות את ילדנו במחשבה קדימה, זה חשוב אך צריך לקחת בחשבון שדברים עוד ישתנו במהלך ההתפתחות שלה. לתפיסתי, התפקיד של ההורים בחיים החברתיים של הילד הוא ללוות, לתמוך ולכוון, לאפשר מקסימום חופש לחוות את הסביבה, את ההשלכות של התנהגויות שונות ואת התחומים והדפוסים המתאמים לאישיות שלה. אצלכם, מכיוון שאיני רואה בעיה מסוימת, חשוב לאפשר לה לגלות ולהתפתח באופן ספונטני, לתמוך בה ולסייע לה במידת הצורך. קובי

ליאת שלום, בני בכתה א'. ילד מקסים, חייכן, במצברוח מצוין. מאז ומתמיד אהב לשחק לבד (בעיקר- משחקי דימיון). יש לו חברה מהגן, שאיתה הוא משחק בהפסקות ומבחינתו זה מצוין (לפעמים מספר שהיה מעדיף לשחק קצת לבד אבל הוא בכל זאת משחק איתה). כשאנחנו חוזרים הביתה אחרהצ (אחרי יום שלם בביה"ס ואז בצהרון פרטי) הוא אוהב להקדיש את הזמן שלו לעצמו ומעדיף שלא להפגש עם חברים (לא לבוא ולא ללכת). זו היתה ההעדפה שלו גם בעבר, אם כי הוא נפגש יותר עם חברים כשהיה בגן. כמובן שהצעתי לו להפגש עם מי שירצה, אבל הוא לא מעונין. אני מתלבטת מה לעשות. אני באמת מאמינה שמדובר בבחירה שלו לא להפגש עם חברים אחרה"צ, ומבינה שעד שאנחנו מגיעים הביתה (סביב 16:30) הוא בילה בחברת ילדים (מדובר בצהרון פרטי שיש בו 8 ילדים שבו הוא כן משחק עם האחרים) וזקוק לזמן לעצמו, בייחוד עם כל השינויים החלו עם כניסתו לבי"ס. בבית אחרהצ הוא מקסים, משתף, משחק עם אחיו הקטן ונהנה להיות בחיק המשפחה. מה דעתך? תודה רבה!

שלום אביגיל, נשמע שהכל בסדר! לאחר יום ארוך בחברת ילדים אחרים בנך שבע, ומנווט עצמו יפה בין זמן עם אחרים לזמן פרטי. לא נשמע שחסרה לו אינטראקציה חברתית. כפי שאמרת, הוא זקוק לזמן עם עצמו ולזמן איתכם, ואני מוצא בזה רק יתרונות. קובי

שלום, בני בן 9, מפגין תופעה של חרדות בכל הקשור להורים, אפילו כשיוצאים לזרוק את הזבל הוא לא מסכים להישאר לבד. כשיוצאים ומשאירים אותו לבד הוא מתקשר כל 5 דקות. בלילות מתעורר מסיוטים ומתקשה לחזור לישון. לא נרדם לבד אלא רק אם יושבים איתו. אם יש שקט בבית נהיה לחוץ ומתחיל לבדוק אם הלכנו. הצעתי לו ללכת לייעוץ ואמר שיסכים רק איתי. האם זקוק לייעוץ מקצועי או שמדובר בתופעה טבעית? ואם כן, אודה על המלצה באיזור שוהם.

שלום מיכל, כשמתבוננים בחרדות כפי שמופיעים אצל בנך, חשוב להבין את הרקע הכולל (משך, עוצמה, תפקוד בבי"ס, הסטורה משפחתית ואישית וכד'). יכול להיות שהוא מגיב לסיפור ששמע, לאירוע שעבר או אירוע שאתם עברתם כמשפחה. באותה המידה חשוב לבחון את דפוסי התגובה שלכם לחרדתו ולשימוש שלו בכם כמנגנון לוויסות חרדה. המצב כפי שאת מתארת אותו היום מפריע עד מאוד לתפקודו של בנך, ובהנחה שמצב זה נמשך לאורך אני ממליץ לפנות לפסיכולוג ילדים שיוכל להדריך אתכם ולסייע לבנך. בינתיים, נסו להרגיע אותו ולשדר לו בטחון ביכולתו להתמודד. אם יש ספק, אל תהססו לפנות לפסיכולוג/ית ילדים, לאורך זמן רמת חרדה שכזו יכולה לגרום לנזק בדימוי העצמי ובביטחון העצמי של הילד. את יכולה להתייעץ עם יועצת בי"ס או עם רופא המשפחה באשר לאנשי טיפול טובים באזורכם. בברכה קובי

היי, אני בת 18 והבעיה שלי היא אנשים. בדרך כלל אני משתדלת להימנע משיחות עם אנשים. אני מרגישה לא בנוח עם אנשים חדשים ובכלל חוץ מכמה חברות. אני לא ממש קשורה למשפחה שלי ותמיד אני מנסה להתחמק מההורים שלי ולא לדבר איתם בלי שהם ישימו לב לזה. חיפשתי על זה באינטרנט ומצאתי משהו שנקרא הפרעת אישיות סכיזואידית. אני יודעת שזה לא ממש חכם לנסות לאבחן את עצמי אבל בכל זאת אפשר לקבל עוד מידע על זה? ממה שקראתי הבנתי שסכיזואידים אוהבים להתבודד ואם הם בוחרים ללכת לטיפול זה בדרך כלל בגלל שההתנהגות שלהם מפריעה לאנשים מסביבם. למרות שאני לא אוהבת להיות בחברת אנשים אני לא נמנעת מזה, אני מעמידה פנים שאני אדם חברתי ומשתתפת במפגשים חברתיים. המצב הזה מאוד מציק לי כי זה די מלחיץ להעמיד פנים ככה ולהגיד ולעשות את הדבר הנכון כל הזמן ולכן אני מנסה להימנע משיחות בטלפון בווטסאפ ובפייסבוק. רוב האנשים שמולם אני מעמידה פנים לא באמת חשובים לי אבל אני חשובה להם. אני יודעת שזה יפריע לי גם בצבא ובעבודה וכנראה שלא תהיה לי משפחה אף פעם. לפעמים אני מחפשת מידע על התאבדות למרות שאני לא באמת רוצה להתאבד. כשאני שומעת על אנשים אחרים שמתאבדים אנשים מסביבי מזדעזעים בדרך כלל אבל אני לא ולפעמים אני אפילו מזדהה. אני אוהבת גם לצייר אנשים מתים. גם זה לא נראה לי אופיני לסכיזואידים לפי המידע שמצעתי כי הם נהנים להיות לבד וחושבים בהגיון ןהתאבדות הוא מעשה שנחשב ללא הגיוני. (אני רק רוצה להבהיר שאני לא יתאבד או משהו). זה הגיוני שאני סכיזואידית? או שהבעיה שלי היא אחרת? סליחה על המגילה, ותודה מראש.

שלום, לפי רמת המודעות שאת מפגינה בפנייתך, אני בספק גדול מאוד באשר להפרעה סכיזואידית. בדברים שלך אני מוצא רצון להבנה עצמית ואולי גם לשינוי? לאבחנה פסיכיאטרית יש יתרונות אבל היא לא חזות הכל. עבורך, חשוב יותר להבין את המצב שלך על פרטיו השונים, מתוך הרקע והחוויה הסובייקטיבית שלך. בדברייך אני שומע מצוקה, שאת לא מרגישה טוב עם הדברים כפי שהם היום, מרגישה מזויפת שאת האני האמיתי שלך את צריכה להחזיק ולהסתיר בתוכך. לאורך זמן, כשאדם משקיע מאמצים גדולים בהסתרה ובשליטה רגשית, לא מוצא סיפוק ביחסים עם אחרים וחש בודד, יכולות לעלות תחושות קשות ולא פשוטות כלפי העצמי. העובדה שאת חשה בבדידותך (אפשר להיות לבד ולא לחוש בודד, אפשר להיות עם אנשים ולחוש בודד) מלמדת שיש בך צורך לקשר מיטיב וממלא, שלא טוב לך עם הלבד הזה ושאת מתחילה לכוון לשינוי. אני חושב שהקשיים שאת מתארת יכולים לקבל מענה דרך טיפול נפשי. אני מציע לך לא לקחת את זה רחוק קדימה ולהגיע למסקנות כאלה ואחרות על עתידך החברתי, הזוגי וכו' אלא לכוון לשינוי ולפתרון. אם יש באפשרותך, חשוב שתפני לפסיכולוג ותנסי להתחיל בתהליך טיפולי, אין לי ספק שטיפול טוב יעשה אצלך שינוי גדול. קובי.

שלום, בני בן שנה וחודשיים. נכנס למשפחתון בגיל שנה. אני רוצה להתייעץ בנוגע לשתי התהגויות אצלו. 1. מגיל שמונה חודשים התחיל לנגוח אבל לא משהו מורגש או תדיר. עושה זאת ומפיק הנאה מכך, צוחק. אני ובעלי מתעלים ומסיחים את דעתו. זה באמת עזר ונעלם לתקופה ארוכה. לאחרונה הגננת דיווחה לי שהוא התחיל לנגוח בילדה בזמן ארוחות. הגננת מנסה להפסיק את זה על ידי כך שאומרת לו "לא, זה מפריע, זה לו לנעים". 2. הוא אוכל באופן עצמאי עם ידיים, ולאחרונה התחיל לזרוק את האוכל בצורה נגיד "אגרסיבית יותר" לרצפה, כלומר לא להפיל אלא ממש לזרוק. אני מתלבטת כיצד נכון ויעיל להגיב להתנהגויות אלה, מצד אחד אני מבינה שהצבת גבולות ע"י אמירה "לא" היא אופציה, מצד שני אני חושבת שהוא בתקופה פרה ורבאלית שמאופיינת באגוצנטריות רבה, ולכן יותר נכון להתעלם מהתנהגויות לא רצויות, במקום לחזק ע"י תשומת לב... אני באמת מתלבטת אם יש לי קושי כהורה בהצבת גבולות או שאני מבינה נכון את עולמו של בני ואת דרך התגובות איתו. אשמח לעזרה... תודה!

שלום, לילדים בגילו של בנך יש יכולת מופלאה וחשובה לזהות מה מפעיל את המבוגרים שבסביבתו. אני חושב שקו המחשבה שלך הוא נכון, הילד צריך להבין דרך התנהגות את הקשר שבין מעשה לתוצאה. כשהוא משליך את האוכל, אני מציע לא להרים עבורו את שהשליך, לא לאפשר לו להפוך התנהגות לא רצויה למשחק. דרך התגובות שלכם, אובדן האוכל וחוסר שיתוף הפעולה הוא יבין שההתנהגות שלו לא מפיקה עבורו תועלת. כאשר הוא פוגע באדם/ילד אחר, אני מציע לומר שאסור לנהוג כך ולהציע מחווה חלופית כמו חיבוק, ליטוף וכו'. התנהגות כזו, שנתפסת כמתריסה או מרדנית, היא שלב חשוב בהתפתחותו של הילד, בהבנת הנפרדות שלו וביכולת לחוש אמפתיה לאחר. לכן הקפדה על סבלנות, מתן תגובה אלטרנטיבית, הבעת האיסור וחוסר שיתוף פעולה מאפשרים לו לחוות את ההתנהגות שלו ואת תגובתכם בצורה טבעית. בהצלחה קובי

שלום לכולם. אני מתעניין בהבחנת פרופיל פסיכולוגי (בסיסי, על פי הפרטים שמיד אשתף) בקשר לבחורה בת 18-19 שיוצאת רק עם מבוגרים בגילאי 28 ומעלה. בוגרת קצת לגילה. הורים גרושים מגיל צעיר. אומרת שהיא מרגישה שהיא צריכה את הסמכות והשליטה. קצת נראה לי לא סבירה ההפרשי גיל. בוודאי שקיימים מקרים כאלו, אך רובם מקרים של בחורה בת 20 שתצא עם בן 23 לדוגמא. לא כזאת קיצוניות. מתעניין בצד הפסיכולוגי של המקרה הזה לפי הפרטים שציינתי. תודה!

שלום ניצן, למרות רצוני לעזור, זה יהיה לא רציני (וקלישאתי) לתת לך פרופיל פסיכולוגי של אדם שאיני מכיר. המציאות תמיד מורכבת, כך שיכולות להיות מספר בחורות עם משיכה דומה שלכול אחת מהן סיפור שונה ומורכב משלה. בברכה קובי

היי קובי ותודה על התגובה. אני יודע שאין באפשרותך לבסס טענות על חוסר היכרות ולכן ביקשתי בסיסי. למעשה, התכוונתי לאילו אפשרויות יכול לקרות מצב כזה, מאילו דברים זה יכול לנבוע? (ברצה הבסיסית)

בני, בן 11, בכיתה ו', ילד חברותי, שמח, תמיד מוקף בחברים, ובעצם עוד מסוף כיתה ה' התחלתי להרגיש שמשהו קורה לו מבחינה חברתית, פתאום מפגשי אחה"צ החלו לדעוך, מצאתי אותו לא פעם ממש "רודף" אחרי 2ילדים מהכיתה להפגש איתם אחה"צ וכל פעם היו מתחמקים ממנו, לפני סיום כיתה ה' ממש ביקש ממני לעבור בי"ס, שלא טוב לו. במהלך החופש הגדול הדברים נרגעו וכיתה ו' החלה יחסית טוב, ושוב בחודש האחרון אני מרגישה שממש קשה לו חברותית, כאילו נדחק לפינה, החלו להיווצר בכיתה סטטוסים של מלך הכיתה, מלכת הכיתה, והוא לא מוצא את החברים הקרובים אליו, מנסה להתמזג עם ילדים אחרים בכיתה שדי מפנים לו גב, והוא ממש נפגע, חלקם ממש מתעלמים ממנו, עושים ממנו צחוק בכך שלא עונים לו כשמדבר אליהם, אני מרגישה שעושים ממנו שעיר לעזאזל, יתכן כי פיזית הוא פחות מפותח מהילדים האחרים שהחלו להתפתח, והוא ילד רגיש מאוד. התסכול שלו קורע לי את הלב, בשבועיים האחרונים הוא מבקש להפגש מדי אחה"צ עם בני דודיו כי אין לו עם מי להפגש מהכיתה.... האם אני יכולה לעזור בצורה כלשהיא? האם נכון יהיה להעביר אותו לבי"ס אחר בשכונה בשלב כזה בכיתה ו'? בבי"ס השני אחיו הקטן לומד. לתגובתך אודה, דנה

שלום דנה, זה מאוד קשה לראות את הילד שלך מתקשה חברתית, חש בודד ומנודה. העמידה מול זה כהורים לא קלה ודורשת המון כוחות נפש. אני מבין את הצורך למצוא פתרון מהיר ויעיל לקשיים שהוא/אתם חווים, אבל חושב שדווקא במקרים כאלו חשוב שהפתרון יהיה הנכון גם אם אינו המהיר. לתפיסתי, מעבר כיתה הנו פתרון אחרון כאשר אין מוצא אחר וכשהסיכויים של הילד להשתקם חברתית בסביבה הזו קלושים. במילים אחרות, מעבר כיתה יאפשר סביבה חדשה לבנך אבל לא יפתור את שורש הבעיה, את הסיבות בגינן הוא התקשה להסתדר חברתית. לכן אני ממליץ לכם, לפני שניגשים לפתרון, להבין מה הקושי, מה הכוחות ואיך אפשר לטפל בזה. לטובת הילד, וכדי למנוע ממנו חוויה של טראומה חוזרת במקום חדש. חשוב שתפנו לפסיכולוג ילדים שיכול לבצע הערכה שכזו, אתם יכולים להיעזר גם ביועצת בי"ס. אני מבין שזה לא קל עבורכם, אבל זו הזדמנות חשובה שיכולה להקל על הילד בעתיד. בהצלחה קובי

שלום הבת שלי בת שלוש, ילדה מקסימה ! הבעיה שהיא יכולה להיות מאוד לא נעימה לסביבה... בבוקר כשמגיעה לגן לא אומרת שלום ואם אומרים לה היא עונה בכעס לחברים שלה בגן עונה בתוקפנות אם שואלים אותה משהו (למשל, מה יש לך בתיק..היא תענה - זה לא שלך...זה שלי ואל תתקרב...) מאוד בתוקפנות כלפי בני הדודים יכולה לענות גם כן באותה צורה, גם לסבים יכולה לדבר בצורה מעליבה ופוגעת עלינו לא מקובלת הצורת דיבור הזו, כאשר היא פונה אלינו כך אנחנו אומרים לה שתבקש יפה, לא נכנעים לבכי ועומדים על שלנו איך להתייחס כשהיא מדברת כך לסביבה ? ניסיתי להתעלם, ניסיתי לתווך, ניסיתי להכיל... לא עוזר... היא לא אלימה, ילדה טובה מאוד, ממושמעת, מקבלת הרבה אהבה וחיזוקים

שלום ליאת, כמה זמן זה נמשך? האם כשאתם (ההורים) לא בסביבה זה קורה פחות? בגילה הצעיר בתך מתחילה לפתח את זהותה העצמית, חוקרת את העולם את האינטראקציות החברתית, בודקת גבולות וכד'. כשזה קורה מולכם, אני חושב שיש להמשיך לנהוג כפי שאתם נוהגים כרגע, להבהיר באסרטיביות אך בעדינות (ללא כעס) שאופן הפנייה אליכם לא מקובל, להציע לה דרך אחרת לנסח את דבריה, במידה והיא מסרבת חשוב לעמוד על הדרישות שלכם כפי שאתם עושים. כאשר היא מגיבה כך כלפי אחרים, לדעתי, כדאי למזער את המעורבות שלכם עד כמה שניתן ובתנאי שלא נחצים גבולות בוטים במיוחד. ככל שהיא תזכה לתשומת לב שלכם דרך התנהגותה כך הסבירות שההתנהגות תישאר עולה, בעצם אופן ההתנהגות הזה הופך לאמצעי דרכו היא מגייסת אתכם. את ההשלכות, ואת הבנת קשר סיבה תוצאה היא תלמד דרך תגובותיהם של אחרים בסביבתה ולא מתוך מאבק מולכם. רצוי להדריך גם את הסבים ולסייע להם בעמידה מולה. בהצלחה קובי

קובי תודה אנחנו אכן עומדים על שלנו ללא כעס זה לא קורה רק לידינו אלא גם כשאיננו נמצאים ומאוד לא נעים לנו לשמוע את צורת הדיבור הזו. אנחנו לא נותנים לה תשומת לב, מנסים לא להגיד כלום, מקסימום אומרים לה בערב במרווח זמן מהמקרה או בזמן המקרה אומרים לה מה האדם מולה התכוון להגיד או רצה... לעיתים זה ממש לא נעים, בעיקר מול הסבים שמצפים שאנו ננקוט עמדה חינוכית.... ואני גם תוהה האם בתור הורים אין זו מחובתינו לחנך ולהבהיר מה עמדתינו כשהיא מדברת כך לסביבתה ?

שלום אני בת 15 ותמיד ( כבר מגיל 12 .) נמשכתי לגברים מבוגרים , אני אף פעם לא חושבת על בנים בגילי רק 28 עד 45 ככה .. משהו לא בסדר בי ? זה הוביל כבר לכמה דברים שכנראה לא היו אמורים לקרות .. או שזה טבעי ? חברות שלי לא ככה ואני היחידה שנמשכת למורים או בכלל למבוגרים .. תודה

שלום, משיכה היא עניין אישי מאד, וקשה לדבר עליה במונחים של "טבעי" או "לא טבעי". כל אחד והסיפור שלו, ההעדפות שלו והבחירות שלו. על רקע האירועים האחרונים חשוב להדגיש גם כאן, שפנטזיות ומחשבות לחוד, ומעשים לחוד. כל עוד אינך מקיימת מערכות יחסים אינטימיות עם גברים בוגרים (יהא גילם אשר יהיה) אין כאן בעיה ממשית. אני מאמינה שכאשר תגיעי לגיל 18, ותוכלי לחשוב על מערכות היחסים שלך ועל ההתנסויות האינטימיות שלך במבט בוגר ומגובש יותר. עד אז, חוויות אינטימיות בין קטינה לגבר בוגר הן בגדר עבירה על החוק שיש בה מרכיב חזק של ניצול. שמרי על עצמך ליאת