פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום. יש לי ילדה בת ארבע. לפני שנה וחצי סבא שלה ( אבא שלי ) עזב חזרה לרוסיה מכיוון שלא הסתדר פה משום בחינה. לא נרשמה דראמה מיוחדת וגם לא היו הרבה שאלות סביב העניין מצד הילדה. לא הייתה לה תקשורת מי יודע מה עם סבא כי הוא לא דובר עברית בכלל. הייה מגיע פעם בשבועיים. אבל בשנה האחרונה , פתאום , משום מקום היא אומרת לי לפעמים מה עם סבא? סבא גם בא? לא בתדירות גבוהה אבל השאלה הזאת צצה לפעמים בעקרון אמרתי לה שסבא נסע לגור ברוסיה כי הוא הייה צריך לטפל באמא שלו. הוא אוהב אותך אבל הייה חייב לחזור לרוסיה. לפעמים כשהוא מתקשר אני נותנת לה את הטלפון לדבר אתו ( מסתכם בשלום. מה שלומיך) השאלה : אמרתי והסברתי לילדה בצורה נכונה את עזיבתו של סבא ואיך ליישב את העניין הזה עם השאלות שלה האם גם סבא בא?

שלום, כאשר ילדים שואלים אותנו לפשרם של דברים, אני מאמינה שחשוב לומר להם את האמת, כשהיא מותאמת ליכולת ההבנה שלהם. במקרה שלכם, הילדה ממשיכה ושואלת למרות ההסבר שקיבלה, אולי כי היא נחשפת מדי פעם לשיחות עליו, אולי כי היא מבינה טוב יותר את טיב הקשר בינך לבינו (אב ובת) ודואגת שמא גם אבא שלה יקום יום אחד וייעלם, ואולי יש סיבות אחרות. המשיכי לתת את ההסברים, ולעודד אותה לשמור על הקשר איתו דרך הטלפון/המחשב. אם את חושבת שיש סיכוי למפגש מחודש עמו, תוכלי לספר גם על כך, ולהשאיר אותו כדמות משפחתית נוכחת, גם ממרחק. אחרי הכל, זאת המציאות שלכם, ויהיה עליה להתמודד עם עובדה זו. איכשהו, מאחלת לך ולה שסבא יחזור להיות חלק מחייכן. :-) ליאת

שלום רב. כיצד אני כהורה יכולה לעזור לבתי הפעוטה להתמודד עם אילמות סלקטיבית? האם זה עניין של חיזוק הביטחון העצמי?

שלום שירה, באילמות סלקטיבית מוטב לטפל בעזרת אנשי מקצוע מיומנים, שכן מדובר בתופעה שיכולה להימשך ואף להחריף לאורך זמן. ילד ששותק מבחירה הגם שקיימת אצלו היכולת לתקשר, סובל מסוג של חרדה חברתית, ולא מדובר 'רק' בביישנות או חוסר ביטחון. ההורים בהחלט יכולים וצריכים לעזור לילד, אך עליהם לקבל הנחייה והכוונה מאנשי המקצוע, כדי לא להגביר את הלחץ והחרדה שלו. פני להתיעצות עם גורם מקצועי המתמחה בתחום זה. בברכה ליאת

בני בן 4 ו3 חודשים. בגן הגננת מתארת קושי במעברים בין פעילות לפעילות המתבטא בהתנתקות/"בריחה" לפעילות אחרת וצורך בתיווך על מנת להמשיך ולהתנהל ע"פ הדרישות. הגננת מדגישה כי הילד יודע מה עליו לעשות ואת סדר הפעולות אך לא מבצען באופן יזום. בבית ניכר לעיתים עיכוב בביצוע משימה אך לאחר שמזכירים לו- מבצע. על מה מצביע הקושי וכיצד ניתן לטפל בו?

שלום מיקה, לא תמיד הקושי של הילד להתמודד עם מעברים מצביע על בעיה ממשית. למעשה, ה"מעברים" הם נקודות התפר בין פעילות אחת לאחרת, המוכתבים לילד כחלק מלוח זמנים שרירותי, שלא תמיד מתאים לכל פרט בקבוצת הילדים הגדולה. לפעמים, במיוחד בגיל צעיר, הילדים מתקשים להבין את דרישות הסיטואציה המשתנה ללא תיווך ותזכורת (כמו שקורה לכם בבית). במצבים אחרים, ילדים נרתעים (גם לא במודע) מסוג פעילות מסוים, בשל רגישות מסוימת (לרעש, למגע, לשינויים בתאורה, בטמפרטורה, וכד'). בדר"כ מדובר בילדים עם בעיות קלות או חמורות בוויסות, המתקשים להסתגל במהירות לשינוי. כדי לדעת איך לעזור לילד, חשוב להבין את הסיבות לקושי. אם הבחנתם שתיווך והסבר מסייעים לו להבין מה מצופה ממנו, טוב יהיה לעזור לו בדרך דומה גם בגן (ולא לפרש את התנהגותו כמרד או חוסר שיתוף פעולה). אם הגננת מביעה חשש או דאגה, מוטב להגיע להערכה במכון להתפתחות הילד, ולשלול בעיית וויסות. בברכה ליאת

שלום ליאת/קובי, יש לי שאלה כללית שמעסיקה אותי: האם דיכאון של ילד הוא כמו זה של מבוגר? אני יכול להבין ילד שקרה משהו בחיים שלו שהעציב אותו, אבל האם ילד מסוגל להרגיש ייאוש קיומי? לא לרצות לחיות? ואם זה לא סיבות חיצוניות אלא פנימיות, איזה טיפול אפשר לעשות עם ילד שלא יכול לדבר כמו בטיפול של מבוגרים? תודה מראש, אסף

שלום אסף, דיכאון של ילדים לא חייב להיראות כמו זה של המבוגרים. הילד המדוכא יכול להיראות פעיל מאד, חסר מנוחה, עצבני וכעוס. לעיתים יופיעו חרדות, הפרעות בשינה או בתיאבון, קשיי ריכוז ובעיות התנהגות בבית הספר, תלונות גופניות רבות (כאב ראש, כאב בטן). בדומה לדיכאון של המבוגרים, אנו יכולים לראות גם אצל הילד נסיגה מבילוי חברתי, קושי ליהנות, מצב רוח ירוד, פגיעה במוטיבציה ואף רצון למות. הסיבות לדיכאון בילדים צעירים יכולות להיות קשורות לנסיבות חיים קשות, אך גם לנטייה משפחתית גנטית (ואז זה נראה פחות מובן למתבונן מהצד). הטיפול בדיכאון של הילד, כמו בכל טיפול פסיכולוגי בילדים, יהיה מותאם לגילו ולרמת ההבנה שלו, תוך שימוש בטכניקות קוגניטיביות התנהגותיות, במשחק, ובאמצעים נוספים - כולל התערבויות משפחתיות. כמובן שבמקרים מסוימים נשקלת גם האופציה התרופתית בנוגדי חרדה. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן 4 גמול יום ולילה מגיל שנתיים. בן בכור. בגיל 3 ו3 חודשים ספרנו לו כי אנו מצפים לתינוק. שבועיים אחרי שבישרנו לו על ההריון חזר להרטיב ביום,( 7-8 פעמים ביום) מרבה לבכות ולהשתמש דחיפות במוצץ.כך במשך 5 חודשים לערך כשלאורך כל התקופה המדוברת היו 2 לילות רטובים. כחודש לאחר הלידה מינון ההרטבות ירד משמעותית (1-2 ביום), נגמל מהמוצץ. היום בן 4 וחודשיים עדין מרטיב ביום. הילד תחרותי וחשבתי לתעל את זה לגמילה. מזה כשבוע אני עורכת לו משחק תחרותי בינו לבית נבחרת הפיפי. בכל ערה יש הענקת פיפי פרס. הילד משתף פעולה ושמח. לשאלתי: האם זוהי דרך טובה לגמילה או שמא עידוד התחרויות שבו גורמת נזק. האם אני גורמת לפי

שלום גלית, כל דרך חווייתית וכיפית, שאינה יוצרת אצל הילד תחושת מתח, לחץ או פחד לאכזב - יכולה לעודד אותו להיגמל. אני מניחה, לאור התיאור שלך, שה"פיפי פרס" הוא שמהווה תמריץ, ולאו דווקא העניין התחרותי. בכל מקרה, אם זה עובד והילד נשאר רגוע, שמח ויבש, איני רואה סיבה לנזק. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן 5 והוא עסוק באבר מינו ובזמן האחרון הוא עסוק בזה כגון מראה את הישבן ומסתקרן גם על בני המין השני ומנסה לראות מה יש להם . השאלה היא האם אני ציריכה לדואג או שזה הגיל אני נורא מודאגת אשמח לתשובה מהירה

לאמא שלום, בגיל של בנך קיימת סקרנות והתעניינות באברי המין ובהבחנה באברי המין בין בנים לבנות. ההתעניינות הזו אינה מדאיגה והיא מהווה חלק מההתפתחות הטבעית. אם את מרגישה שההתענינות של בנך בנושא מוגזמת, או שהוא חושף את גופו בפני אחרים יותר מידי, את יכולה להציב לו גבול בכך שתסבירי לו שאלו האברים הפרטיים שלנו ואנו לא מראים אותם לאחרים. בהצלחה

שלום, יש לי תאומים (בן ובת) בני שנה ו 9. השנה לראשונה הם התחילו ללכת לגן (עד הגן היו איתי בבית) ההתאקלמות של שניהם בגן הייתה קשה מאוד ולקחת הרבה זמן אבל עכשיו הם מאוד אוהבים ללכת לגן ומאוד אוהבים את הצוות הבעיה שלי היא עם הילדה... בבוקר אין שום בעיות אני ובעלי מביאים אותם לגן והולכים אין בכי ואין דרמות הכל עובד חלק. הבעיה שלי היא בסוף היום כל יום (מהיום הראשון בגן ועד היום) שאני מגיעה להחזיר אותם מהגן הביתה איך שהילדה רואה אותי היא מתחילה לבכות היא רצה אלי אבל בבכי (גם שבעלי בא לקחת אותם היא רצה אליו אבל בוכה) מספיק שהיא רק רואה אותי מהחלון הבכי מתחיל. קראתי מעט בנושא והייתי רגועה בשבועות הראשונים קראתי שזו התנהגות טבעית ושזה עובר מהר מאוד שהילד כבר נכנס לשיגרה כמו כן קראתי שזו תוצאה של תיסכול ובעצם שיחרור של כל מה שעבר עליה באותו יום. האם זה נכון? אני ממש לא מצליחה להבין ממה הבכי נובע?? ההתנהגות הזאת מתסכלת אותי כי הילדה במסגרת הזו כבר כמה חודשים טובים אני רואה ושומעת מהגננת והסייעות שהיא נהנת בגן ושטוב לה אז למה הבכי שהיא רואה אותי? שאלתי גם את הגננת על התנהגות כזו..היא אמרה לי שהיו לה ילדים עם התנהגות דומה אבל אחרי מספר שבועות זה עבר להם וגם לה קצת מוזר שזה לא מפסיק... התשובה שלה כמובן לא עודדה אותי במיוחד. אשמח לקבל תגובה :-) המשך שבוע טוב

שלום דניאל, עבור ילדים כה קטנים, יום לימודים ארוך מחוץ לבית עלול להיות תובעני מאד מבחינה רגשית (גם כשמדובר במסגרת איכותית ומיטיבה). לכן, כמו שציינת, לבכי תפקיד חשוב כאמצעי לפרוק מתח לאחר ה"החזקה" הממושכת בלעדייך. אני מכירה בהחלט ילדים שבוכים ככה גם שנה שלמה. ועדיין, שווה לבחון את הנושא של הרווח המשני. אסביר. אם הרווח הראשוני הוא בהורדת מפלס המתח והחרדה, הרי שעד מהרה ילדים לומדים שלהתנהגות הבכי יש גם רווחים משניים: סוג של יחס מיוחד כלפיהם, הקשבה מיוחדת של ההורה, מגעו המנחם של ההורה (הנרגש מהסיטואציה לפעמים יותר מהילד עצמו), ניסיונות פיצוי או הרגעה (ממתק, פרס קטן, קנייה של צעצוע, וכד'). כל אלה עלולים להקשות על הילד להיפרד מהבכי, ולכן חשוב להיות ערים לאופן התגובה שלנו. רצוי להישאר ענייני וחמים, מבלי להתרשם יותר מדי מהבכי, ולעודד את הילד לעבור לסדר יום כמה שיותר מהר. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת השלוש החלה ללכת למסגרת גנית רק השנה. היא מאוד אוהבת ללכת לגן. הגננת מספרת שהיא מאוד נהנית מהפעילויות הדידקטיות ויוצרת קשרים חברתיים עם הילדים. בו זמנית, היא ציינה בפני שבתי אינה "יוצרת קשר מילולי עם המבוגרים סביבה". היא יוצרת קשר לא מילולי, לוקחת חלק פעיל בכל פעילות שעושים בגן, אבל לא מדברת(אפילו כאשר היא זקוקה לדבר מה - תוספת אוכל/ שירותים וכו') . הגננת כרגע לא יודעת האם מדובר בקושי מילולי או משהו אחר. אני יודעת שלא מדובר בקושי מילולי (ראשית, כיוון שזה תחום העיסוק שלי. שנית,לבתי אוצר מלים רחב והתחום המילולי הוא דווקא נקודת החוזק שלה). אם אין בעיה מילולית, סביר להניח שהסיבה להתנהגות זו היא רגשית... ? כיצד אני, בתור אמא, יכולה לעזור ? אני יודעת שהבת שלי מופנמת ולא תמיד חושפת רגשות (הרבה פעמים מספרת לי דברים שאני רוצה לשמוע. יש לה תבנית שקיימת אותה היא משמיעה, ולאו דווקא את ההתרחשות עצמה...עם זאת, באופן מפתיע מאוד רוצה שאשאל אותה שאלות (כאשר הפסקתי כי חשבתי שזו הטרדה, היא בקשה ממני שאשאל). בתי היא אדם חכם, מיוחד במינו ומורכב. אני לא רוצה לכפות עליה התנהגות שנוחה לי/ לסביבה. מצד שני חשוב לי שאם היא במצוקה היא תדע שהמבוגר יכול לעזור לה...האם עלינו לגשת לטיפול רגשי ? האם דברים כאלה פשוט מסתדרים מאליהם ? האם מופנמות וביישנות אלה תכונות אופי, או נקודות חולשה ? האם יש צורך בטיפול ? אולי היא פשוט מופנמת/ סגורה ? היא אדם מאוד מורכב שאוהב להתבונן בסיטואציות זמן רב, אבל מפנים אותן ... יש לה זיכרון נהדר והיא ובבית היא חושפת שפה עשירה מאוד).אני פונה אליך, כי אם זה לא קושי מילולי, אז אני רוצה לדעת האם במקרה כזה עלי לקחת את הילדה לטיפול / לעודד אותה לדבר... בהקשר זה אני חייבת לציין שהיא מאוד מופנמת ומעדיפה לא לחשוף הרבה . יש לה עולם פנימי עשיר, אותו היא ממעט לחלוק עם הסביבה (תכונה שירשה מאביה).

שלום יעל, קשה להשיב מכאן, על סמך מידע כה מועט ומבלי לראות את הילדה, האם מדובר בנטייה אישיותית לסגירות וביישנות, או בבעייה שפתית-תקשורתית על רקע אורגני או רגשי. העובדה שאביה סגור ומופנם יכולה לחזק את ההשערה ה'תכונתית', אך אין בכך כדי לסלק מעבר כל ספק השערות אחרות. עלינו לזכור שמדובר בילדה פעוטה, שממילא עושה צעדים ראשונים בעולם החברתי- תקשורתי, ולכן לדבר במונחים של יכולת/קושי לחשוף רגשות זה לגמרי לא רלוונטי. נסו להמשיך ולעקוב, ולעודד אותה לשיח מילולי בעזרת שאלות פתוחות (!!!), ובמידת הצורך - אם הדאגה לא תרגע - לפנות להערכת קלינאית תקשורת. בברכה ליאת

הי יעל. אנחנו מתמודדים עם אותה בעיה בדיוק!! בתי בת שנתיים וחצי, בדומה לבתך, נכנסה למסגרת גנית בגיל מאוחר (אולי הסיבה טמונה בכך?!) גם היא ילדה רגישה מאוד (בוכה לצלילי "נומי נומי.."), מופנמת ובעלת יכולת שפתית תקינה לחלוטין למרות זאת, מהגן מדווחים לי כי היא ממעטת לדבר (נדיר שהיא מבקשת תוספת אוכל ולשירותים היא מתפנה בעצמה). גם לבתי אב שבעצמו מופנם, מאלו שטובים יותר בתקשורת של אחד לאחד. לכן, גם אני סבורה שמדובר בתכונת אופי. מה שכן אני, ממש כמוך, הייתי מעוניינת לדעת כיצד ניתן לעזור לה.

ליאת שלום, ראשית, תודה רבה על תשובתך. אני מבינה שאני צריכה להיות סבלנית יותר... אני לא חושבת שמדובר בעניין שפתי, שכן בתי מאוד מילולית. מה שמפריעה לי זה שאני לא רואה התקדמות או שיפור. כלומר, כל יום הוא מאוד דומה לקודמו ואין שום שינוי - היא שותקת מרגע כניסתה לגן ועד סיום היום (זה המון שעות !!!). היא משחקת עם הילדים בצהרי היום, אבל כאשר מגיעים בבוקר והילדים רוצים שתשב איתם, היא מעדיפה לשבת לבד... מתוך הקריאה באינטרנט, מצאתי את המושג "אילמות סלקטיבית/ אלקטיבית". התיאור מתאים בצורה מדהימה למה שאני חווה איתה... האם יכול להיות שלבתי חרדה חברתית ? זה ממש יכול להסביר את ההימנעות שלה מעימותים עם ילדים (אפילו בתור למשחקים... אם יבוא ילד, היא תעדיף לסגת...). רציתי לשאול האם ילדים שהם ביישנים / סגורים מתאימה להם אולי חברה סגורה וקבועה ? אולי משהו דוגמת מושב / קיבוץ, יותר מאשר מגורים בעיר? אנחנו נשקול לעבור בהתאם לצורך ... בברכה יעל

יש לי ילדה בת 7, ילדה מוכשרת וחכמה. בזמן האחרון ניתקלנו בהתעניינות מצד חברים לכיתה של בני(בן 9). בפעם הראשונה בן ביקש ממנה לתת לו נשיקה והיא הסכימה ובפעם השניה בן אחר ביקש ממנה לתת לו חיבוק והיא הסכימה גם לכך. נראה לי שהיא מסכימה כי עדיין אין לה מספיק בטחון עצמי להגיד לא וגם היא מרגישה מוחמאת מעצם הבקשה. למזלי היא מספרת לי על המקרים, אך אני רואה שזה לא קל לה. אני חוששת שהיא תפסיק לספר לי. אני מסבירה לה שהיא לא צריכה להסכים לבקשות האלו כי מדובר על גופה הפרטי (אני עושה זאת בעדינות וכמובן שאיני כועסת עליה). יש לי שתי שאלות. האחת, איך אני מלמדת את הבת שלי להגיד לא לבקשות מסוג זה? ובאיזה נימוק? והשנייה, כיצד אני ממשיכה לשמר את העובדה שהבת שלי תמשיך לספר לי ולא תיסגר בפני?

שלום אורית, ההתנהגות שאת מתארת אינה "התפתחות מינית" (כפי שכתבת בכותרת שלך), אלא חלק מהתנהלות ילדית תמימה, שעלולה להיות מנוצלת ע"י ילדים גדולים יותר. כהורים, עלינו להביא בחשבון סכנות מסוג זה, ולהכין את הילדים לשמירה על צנעת גופם. חשוב לעשות זאת ממש כפי שאנו מלמדים אותם לחצות כביש או להישמר ממים עמוקים. בשקט ענייני, ללא פניקה וללא הפחדה מיותרת. הסבירי לה שנשיקות הן חלק ממערכת יחסים קרובה ואינטימית, כמו במשפחה הקרובה, ולכן אין לאפשר זאת עם אנשים או ילדים שמחוץ למשפחה. אם לא תיצרי אווירה שיפוטית או נוזפת מדי, לא ייווצר אצלה הצורך לרדת למחתרת. בכל מקרה, המשיכי לפקוח עיניים ולהדק את השגחתך. בברכה ליאת

שלום אורן, אולי קצת לא קשור.. אשמח אם תוכל לשפוך לי קצת אור ולהסביר מה ההבדל בין פסיכולוג שיקומי ופסיכולוג רפואי? רבים ניסו להסביר ואני עדיין לא כ"כ מבינה.. תודה רבה! בובי

שלום בובי, התחומים השונים בעולם הפסיכולוגיה שונים זה מזה אך ישנם גם תחומי השקה וחפיפה לא מעטים. כך גם בין הפסיכולוגיה הרפואית לפסיכולוגיה השיקומית. הפסיכולוגיה השיקומית עוסקת בתהליכי שיקום של אנשים עם מוגבלויות שונות, לאו דווקא רפואית, כגון - מוגבלויות קוגנטיביות (למשל פיגור), מוגבלויות הנובעות ממחלות נפש, עבריינות או נכויות התפתחותיות שונות. בין היתר יכול הפסיכולוג השיקומי גם לעבוד עם אנשים המשתקמים ממחלה או מתמודדים עם נכות פיזית. הפסיכולוגיה הרפואית עוסקת בטיפול בקשיים הרגשיים העולים בהתמודדות עם מחלות, הליכים רפואיים שונים, אשפוז וכד' ובהבנת התהליכים הפסיכולוגיים, ההתנהגותיים והתרבותיים/חברתיים הקשורים במצבי בריאות וחולי. הפסיכולוגיה הרפואית עוסקת לעיתים גם בתהליכי שיקום אך לאו דווקא - לעיתים אין תהליך של שיקום אלא פשוט התמודדות עם מחלה, ובאותו אופן הפסיכולוגה השיקומית לאו דווקא עוסקת בשיקום ממחלה פיזית או התמודדות עם מחלה אך יכולה לעסוק בכך. מקווה שעזרתי לך במקום בו אחרים לא הצליחו.. אמיר.

יש לי תינוקת בת 7 חודשים, בגיל 5 חודשים הכנסתי אותה למשפחתון, ואני מאוד מרוצה ממנו. מדובר בגן גדול, עם כמה כיתות לימוד בגילאים שונים, אך בכיתה של הקטנטנים יש 5 תינוקות (כאשר עד לפני שבוע היו רק 4..)ורוב היום יש 2 מטפלות, מבוגרות ואחראיות. בצהריים כשהם ישנים אחת הולכת, ויש בחורה צעירה שמסייעת למטפלת שנשארת כשהם מתעוררים. הבת שלי סבלה בשלב מוקדם מאוד(שלושה וחצי חודשים-עד גיל 5 חודשים) מחרדת זרים, ולא הסכימה לאף אחד להתקרב אליה. למרות התגובות שקיבלתי מהסביבה שלי, שאמרו לי לתת לה לבכות, אני סרבתי והרגשתי שממש מדובר בצורך שלה לביטחון, ואכן אחרי שנקטתי בגישה הזאת, ובסופו של דבר כולם קיבלו את זה, בגיל 5 חודשים החרדה פשוט חלפה. בדיוק בשלב הזה היא נכנסה לגן. זאת הייתה כניסה הדרגתית מאוד, והיום היא הולכת בשמחה למטפלות בגן, ואני מאוד שקטה! בימים האחרונים בעלי קיבל הצעה מחבר שלו, שמסתבר שהוא גם בעלים של גן, להכניס את הילדה שלנו לגן שלו, כמעט בחינם! ועל הגן הנוכחי אני משלמת 2500 שח. בעלי כמובן רוצה להעביר אותה. הוא היה בגן החדש והתרשם מאוד לטובה. לדבריו הכל נראה חדש מאוד, והמטפלות גם כן מבוגרות ואחראיות. אך שם מדובר בקבוצה של 1 תינוקות, ו-2 מטפלות. אין בכלל מה להשוות ליחס במשפחתון הנוכחי. מה גם שהילדה כבר רגילה לגן ולמטפלות. אני כמובן מתנגדת בתוקף. ואני ובעלי בקונפליקט. אשמח לשמוע חוות דעת מקצועית ואובייקטיבית. מה ההשלכות של מעבר כזה לתינוקת קטנה ורגישה כל כך?

תיקון קל -בגן החדש זה 10 תינוקות ולא 1....

שלום טלי, תינוקות רכים זקוקים לצורך התפתחותם ליחס אישי ככל האפשר, לתחושת יציבות וקביעות, ולסביבה הנענית באופן מיטבי לצרכיהם הפיזיים והרגשיים. אני מבינה את הפיתוי של המסגרת החינמית (2500 ש"ח אינם הולכים ברגל), אך רוצה לקוות שמה שיקבע היכן תהיה בתך זו איכותה של המסגרת. אין ספק שכל מעבר כרוך במשבר הסתגלות. עליכם לחשוב האם חודש או חודשיים ללא תשלום מצדיקים את הטלטול הרגשי. נסי להישאר עניינית, ולהחליט עפ"י איכותו של הגן. בברכה ליאת

שלום רב, אני בן 27 ובין היתר נותן שיעורי עזר במתמטיקה לבגרויות, לאחרונה מספר תלמידים שהיום הם בגילאי 16-17 , כל הזמן מגיעים אלי על דעת עצמם לבית , מחכים לי בחצר של הבית , ומספר פעמים ניסוי להיכנס אלי הביתה אפילו שאמרתי להם לא, פניתי להורים שלהם, אבל זה לא עוזר , אני כל הזמן מבקש מהם שיפסיקו אבל הם כל הזמן ממשיכים, אני כבר מאוד קרוב ללכת להגיש תלונה על התרדות , אבל, קשה לי כי אני לא חושב שהם עושים את זה בכוונה , אבל , אני כבר לא יודע איך להתנהל מולם

שלום טום, לא בטוחה שהבנתי מדוע הם מגיעים לביתך ולאיזו מטרה? האם הם מבקשים להתארח אצלך מעבר לזמן השיעור? האם הם מגיעים כ"חברים" שלך למרות שלך זה לא מתאים? האם הם מנסים להציק? התוכל לחדד מעט יותר? ליאת

הם אומרים שהם באים כחברים בגלל שמשעמם להם

שלום טום, יתכן שהצלחתך כמורה למתימטיקה קשורה, בין השאר, ליכולת שלך ליצור קשר חם וחברי עם תלמידיך. תוכל לנסות להיות זהיר יותר עם התלמידים הבאים, ולשמור על עצמך מאבדן הגבול הדק שבין מורה לחבר. כרגע, תוכל לנקוט דרך יצירתית, ולומר לנערים שבאים שיוכלו להיכנס לביתך רק אם יישבו לפתור תרגילי חשבון בשקט. להערכתי, הם יעדיפו להשתעמם בביתם אם זאת תהיה האלטרנטיבה. אם לא, לפחות תוכל להיות גאה בדור גאוני החשבון שיצרת במו ידיך. חזק ואמץ! ליאת

אני יועצת בתיכון, ואחת הבנות שסיימה י"ב התקשרה אלי בוכה וגמורה, החיים בבית גיהנום (תמיד היו ככה אבל כל השנים היתה בפנימיה רק שעכשיו היא בת 20 ואין פנימיות לגיל שלה)היחסים שלה עם ההורים גרועים מאוד, זורקים אותה מהבית כל שני וחמישי, במקום ללמוד כפי שרצתה היא עובדת כדי לממן לימודים, לא רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי כי אין לה כסף וגם לא מאמינה ביעילותו- היא צריכה בית נורמלי שיקבל אותה, מה באפשרותי לעשות? יש דרך לעזור לה? אני ממש חסרת אונים, מפחדת שתפגע בעצמה (והיא אומרת את זה)

עדי שלום, האיכפתיות שלך לתלמידתך מרשימה מאד וזו גם הסיבה שהיא פנתה אליך. בגיל 20 היא לא חייבת להמשיך להתגורר בבית במיוחד שזה בית בעייתי ושמאד לא טוב לה שם. צריך לבדוק איתה אם אם יש מישהו מהמשפחה שהיא יכולה לעבור להתגורר אצלו(סבתא, דודה) וכן האם יש מישהו מהמשפחה שהיא קרובה איליו במיוחד וירצה לסייע לה. מעבר לכך כדאי שהיא תפנה ללשכת הרווחה באיזור מגוריה ותבקש להפגש עם עובדת סוציאלית כדי להתייעץ איתה מה ניתן לעשות ואיזה פתרונות יש לבנות במצבה. לגבי טיפול יש עובדות סוציאליות שמקבלות מטופלות לשיחות ללא כל תשלום. פרטים על כך היא תוכל לברר בפגישה עם אותה עובדת סוציאלית או במחלקת הרווחה. בהצלחה

הי, בני בן שנתיים וחצי כמעט, ילד שמח, פעיל, עם הרבה חברים, שובב ודעתן. הבעיה היא שבתקופה האחרונה הוא בוכה מכל דבר. לדוגמא, אם הוא רוצה משהו מאיתנו, הוא בוכה. אם משהו לא מצליח לא, הוא מתעצבן וישר בוכה. גם כשהוא עם חברים או בגן, כשילד לוקח לו צעצוע, הוא יושב ובוכה, כשילד מרביץ לו, הוא ישר בוכה. הגננת אומרת שהוא מאוד רגיש ויותר מדי מקבל מרות - הוא לא מרים יד בחזרה כי הוא יודע שאסור להרביץ. אנחנו לא כ"כ יודעים איך להתמודד עם זה. לגבי הבכי שלו איתנו, אנחנו כל הזמן אומרים לו שהוא לא צריך לבכות והוא יכול לדבר ולהגיד לנו מה הוא רוצה, שככה אנחנו מבינים אותו ויכולים לעזור לו, ואנחנו גם מחזקים ומשבחים אותו כשהוא באמת מדבר ואומר לנו מה הוא רוצה. הבעיה היא עם החברים - אני מאוד רוצה לגרום לו להיות יותר אסרטיבי, אם לוקחים לו צעצוע, שיגיד שזה שלו, ומבחינתי שגם יקח בחזרה. אם מרביצים לו - שלא יבכה אלא שיגן על עצמו, מבחינתי שגם ידחוף בחזרה. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים איך לעשות זאת בצורה חכמה. בנוסף, אנחנו מנסים בבית להיות יותר מתירנים, לאפשר לו לבחור מה לעשות ואיך לעשות דברים, לצמצם את השימוש במילים "לא מרשים" או "אסור" אלא יותר להעצים אותו לעצמאות ולביטחון עצמי. אבל אנחנו לא בטוחים שזה באמת הפתרון והכיוון הנכון. נשמח לשמוע עצות איך מתמודדים...

שלום שרון, אחזור על משהו שכתבתי כאן לא מזמן - ילד שמדבר בבכי ומיילל על כל דבר קטן, למד, כנראה, שהבכי מפעיל אתכם בדרך כלשהי ומזכה אותו בתגמולים ורווחים. רבים מאיתנו מתקשים לשמוע ילד בוכה (זה מנגנון הישרדותי וטבעי), ומוכנים לעשות לא מעט כדי שהבכי ייפסק. ילדים נבונים לומדים עד מהרה את הדפוס הזה, ומפעילים אותו (לא בכוונה ולא במודע) כדרך להשיג תשומת לב או דברים אחרים. לכן, המשיכו לעודד אותו לדבר "כמו גדול", אך בנוסף, חשוב להרחיב בהתמדה את רפרטואר התגובות שלו, וללמדו מיומנויות בשלות יותר להתמודדות עם מצוקה ותסכול. כאשר אתם מתירים לו להתנהל כרצונו, אתם מונעים ממנו התנסויות מתסכלות או קונפליקטואליות, ומחמיצים את ההזדמנות ללמד אותו דפוסי תגובה בוגרים. אני ממליצה דווקא לנסות ולעמת אותו עם סיטואציות מתסכלות, וכשהוא מתחיל לבכות (האסטרטגיה המוכרת והיעילה שלו) עזרו לו להמשיג את המצב במילים ולחשוב על התנהגות תואמת. תוכלו לומר לו משהו כמו "אתה כועס עכשיו, אנחנו רואים. זה באמת לא נעים שצריך להיפרד מסבתא וללכת הביתה. בוא נחשוב מה אפשר לעשות כשכועסים". אם הוא ממשיך לבכות נסו להתעלם ככל יכולתכם, מבלי להיכנע, תוך שאתם רגישים מספיק ומציעים מדי פעם סולם לרדת מהעץ. חשוב לזכור שמדובר בכל זאת בפעוט, שיכולת הוויסות וההבלגה שלו טרם הבשילה. חשוב לא פחות לזכור שלא לתגמל את הבכי בעקיפין באמצעות כניעה או "הליכה על ביצים". בברכה ליאת

שלום רב. בתי היא ילדה טובה,חייכנית,מדברת שוטף,טובה במוטרויקה גסה ועדינה..לפני כ4חודשים נולד לה אח, היא מאד אוהבת אותו ודואגת לו,מדי פעם קורה שהיא זורקת עליו משהו אבל אנחנו מסבירים לה שלא זורקים עליו דברים. לפני כחודשיים היא ממש השתנתה לרעה,הגננת שלה אמרה שהיא בוכה המון בגן ומבקשת את אמא. לדוגמא לילד היה יום הולדת והוא חילק ממתק פתאום היא נשכבה על הרצפה והתחילה לצרול, או שכולם אוכלים ארוחת בוקר והיא יושבת בצד ומסרבת להגיע לאכול בכל צורה שהיא. אני הולכת איתה ברחוב ופתאום יושבת על הרצפה ולא מעוניינת להמשיך ללכת,כל מה שאנחנו מבקשים ממנה היא עושה הפוך..אנחנו מרעיפים עליה המון אהבה והחא גם ילדה מאד אהובה בקרב הסביבה..לא חסר לה כלום, גם לא גבולות! אני אוהבת אותה הכי שיש אבל אני מגיעה לערב סחוטה אחרי שכל היום התווכחתי איתה אם כן להרים מהרצפה או לא..היא ילדה עדינה ועד לפני חודשיים היא לא הרימה יד ועכשיו אם היא מתעצבנת.היא כן יכולה להרביץ קצת בעדינות..מה אפשר לעשות??תודה

לילך שלום, כניסתו של אח חדש למשפחה עשוייה להיות אירוע משברי עבור הילד שמרגיש שהוא בבת אחת מאבד את המקום הבטוח שלו במשפחה. בתך שהיתה הבת היחידה והאהובה מרגישה לפתע שנולד לה "מתחרה" בבית שאהוב ע"י ההורים ושכולם מתלהבים ממנו. העובדה שהתנהגותה השתנתה לרעה כפי שציינת, מצביעה על המצוקה שהיא חווה. אני ממליצה שבתקופה הקרובה תבלי איתה הרבה, תעניקי לה תשומת לב ותהיי קשובה לצרכיה. בתקופה הזו רצוי להיות יותר גמישים ולאפשר לה התנהגויות יותר " תינוקיות" כמו להרים אותה על הידיים כשהיא מבקשת. אם היא מכה או מתעצבנת תוכלי להגיד לה שאת יודעת שהיא כועסת אבל את מאד אוהבת אותה. חשוב במיוחד שתשדרי לה שהיא אהובה ושמקומה המיוחד אצלך שמור ובטוח. בהצלחה

שלום רב. בתי בת 5 פיתחה אובססיה לסדר בחדרה. הדבר מפריע להתנהלות הבית היות ואינה מתירה לאחיה הקטנים להכנס לחדרה לשחק במשחקים שבחדרה.כמו כן במידה ומוציאים דברים מחזירה אותם בדיוק רב לאותו המקום אשר הונח טרם לקיחתו מחדרה.הדבר פוגע בייחוד שבאות חברות מהגן.שאלתי איך ניתן להתמודד עם אובססיה זו להפחיתה ואף להעלימם קליל. בתודה מראש

שלום עופר, אני מניחה שיש הורים שיקראו בקנאה על ילדה שמסדרת את חדרה בקפידה כזו... מעבר להומור, אכן מדובר בהתנהגות כפייתית, שתכליתה להתמודד עם תחושה עמוקה יותר של חרדה או חוסר שליטה. ברמה הפרקטית, אפשר לנסות לכבד את הצורך של הילדה בפרטיות וסדר, ולהגדיר מראש מה שלה ומה שייך ל"קולקטיב". בדומה, אפשר להגדיר לפני שמגיעה חברה באילו צעצועים ומשחקים הן ישחקו ובאילו לא. ברמה העמוקה יותר, אפשר להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, ולברר האם קיימים גורמי מתח בסביבתה של הילדה, שמגבירים את הצורך שלה להישאר כל הזמן בשליטה. ברוב המקרים קיימות סיבות כאלה, ובהן חשוב לטפל. בהצלחה ליאת

שלום, אם יש רקע של הורה עם בעיות נפשיות מוכחות, האם בהכרח צריך להתפתח אצל הילדים גם?האם זה עובר בגנים? והאם התנהגות כפייתית אצל ילדים מעידה בהכרח על בעיה נפשית או סי די ,או מצוקה זמנית?ואיך מאתרים את זה?תודה

שלום, לחלק מן הבעיות הנפשיות (בדומה לבעיות פיזיולוגיות מסוימות)יש מרכיב גנטי/ביולוגי, ולכן הצאצאים נמצאים בסיכון כלשהו לרשת את הנטייה. כמובן שאין "הכרח" שהבעיה תופיע בדור ההמשך, אלא רק סיכויים גבוהים יותר בהשוואה לילד שהוריו "בריאים". OCD, שהוא למעשה הפרעת חרדה, עלול להופיע יותר אצל ילדים להורים הסובלים מהפרעת חרדה. לא כל התנהגות כפייתית מעידה בהכרח על OCD, ואצל ילדים צעירים יכולות להופיע התנהגויות כאלה גם כדרך להפיג מתח, או כחלק מדפוס חשיבה מאגי תואם-גיל. האבחנה יכולה להינתן ע"י איש מקצוע, שאוסף מידע רב מההורים ומהילד, ומעריך עפ"י חומרת הסימפטומים ומידת ההפרעה לתפקוד האם מדובר בהפרעה או בתגובה לדחק זמני. בברכה ליאת

שלום רב! בתי בת שלוש בקרוב, רגילה להרדם רק כשאני נוכחת לידה. כשאני בבית ואבא שלה לידה (וליד אחותה הגדולה) היא בוכה ומסתובבת בבית ומבקשת שאבוא. אני בקושי נעדרת בלילות ובערבים בגלל זה. מה הדרך הנכונה ל"גמול" אותה מנוחכותנו בשעת ההשכבה? או לפחות מנוכחותי הקבועה...? תודה רבה!

שלום אפרת, התשובה המיידית והמחוייכת שעלתה בראשי היא להמליץ לך להיעדר יותר בערבים, ולתת לילדתך הזדמנות ללמוד ולהיעזר גם באבא. מאחר שיהיה קשה למצוא לך תעסוקה שוטפת בערבים, ומאחר שאת מבקשת (בצדק!) תשובה רצינית, יהיה עלינו לחשוב על פיתרון נוסף. בתך נמצאת בגיל רגיש, גיל של פחדים וחששות, המגיבים היטב לנוכחותו נוסכת הביטחון של ההורה. עם זאת, לא נוכל להשתעבד לצרכי הילדים עד כדי אבסורד, ועלינו לשמור גם על עצמנו. כרגע, בתך מעדיפה את קרבתך, ומוחה בתוקף כל אימת שמישהו אחר מנסה למלא את מקומך. היא בוכה, קמה מהמיטה, ומאלצת אתכם להיכנע לדרישותיה ומחאותיה. כדי לחולל שינוי, חשוב ליצור מצב שבו אתם נענים לצורך שלה בקרבה מנחמת מצד אחד, ועומדים על זכותכם לקיים שגרת חיים נורמלית, מצד שני. לכן, אני מציעה להתחיל בכך שההחלטה "מי משכיב" תהיה שלכם, וכשמגיע תורו של אבא, ההחלטה לא תשתנה, גם אם יהיו מחאות קולניות. אבא יחזיר אותה למיטה, שוב ושוב, וישב/ישכב לידה מבלי לערב אותך. זה מבחן לא פשוט עבורך, אך זו הדרך הנכונה לאותת לה, אנחנו כאן בשבילך, אבא ואמא, שומרים עלייך ומטפלים בך באופן מלא ושיוויוני. לאחר שתתרגל לנוכחותו של אבא, אפשר יהיה לקצר את התהליך, בעזרת טקס שינה קבוע, שיסייע לה להבין מה נדרש ממנה ("מקלחת, סיפור, שיר ערש, נשיקה, לילה טוב, ולישון..."). במצב זה, מרגילים אותה להישאר במיטה גם כשההורה עוזב את החדר, גם אם יהיה עליכם להחזיר אותה למיטה שוב ושוב. אם את חושבת שיהיה לכם קשה ליישם, קחו הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים, וקבלו ביטחון וכלים קונקרטיים לקראת המשימה. ליל מנוחה ליאת

שלום רב. מחפשת טיפול לילד בן 8 עם חרדה חברתית.גמגום וטיפול בהרטבה.נא ליצור קשר במייל

שלום איריס, אנא, כתבי הודעת המשך, והוסיפי את כתובת המייל שלך בגוף ההודעה. פרטי גם את אזור המגורים שלכם. בהצלחה ליאת

שלום רב. איפשרי מקום טיפול בהוד השרון /פתח תקווה . מייל שלי [email protected]

היי. אני מאובחנת כדיסתימית כבר שנים רבות. לפני כ9 חודשים נולדה לי תינוקת ומאז אני תוהה- מה עליי לעשות כדי שההפרעה שלי לא תשפיע על התפתחות הילדה? מה הם הדגשים להתנהגות שלי מולה/כלפיה? אשמח ליעוץ/הכוונה כלליים. תודה רבה.

לאמא שלום, לא ברור לי מה את מרגישה שמפריע לך לתפקד כאם וממה את חוששת. אני מציעה שתמקדי את הקשיים שלך סביב גידול הילדה ותפני אלי שנית.

שלום, בני בן 13 ,יש לו מצבי רוח מאוד קיצוניים .לדוגמר בראש השנה היינו אצל משפחה שלנו ותכננו להישאר לשיון שם יומיים ,באותו ערב ראש השנה אחרי ארוחה,פתאום משום מקום נפגע ממשהו שאף אחד לא יודע ממה וממי (גם הוא לא יודע להגיד ממה זה התחיל) בכל מקרה ,ירד למטה ונשאר שם בערך שעה . גם שירדתי וביקשתי לדבר ולהבין מה קרה ,לא מוכן לדבר ושביקשתי לעלות התחילו צעקות "תעזבי אותי, לא רוצה לחזור וכאלה. שעלינו לאותו וחזרנו הביתה באותו ערב. בבית התחיל לזרוק דברים על הרצפה ולצעוק שלא רוצה כלום שיעזבו אותו בשקט. בנוסף כל הזמן צועק על אחותו הקטמנ בת 5 ומדבר אליה לא יה ובתוקפנות .שביקשתי ממנו ללכת לרופא שאולי יוכל לעזור לנו לדבר בינינו שלא יקרו דברים דומים -לא מוכן לשמוע כלום .לאחר שלחק לו יומיים להירגע , שבועויים אחר כך היה מקרה דומה רק בבית , לא לציין שאנחנו כבר לא הולכים למשפחה בכלל . מה עושים ?

שלום יאנה, בנך נכנס לתקופה הרגישה של גיל ההתבגרות, תקופה המתאפיינת בתנודות אמוציונליות (כתוצאה משינויים הורמונליים טבעיים), וכחלק ממשימת גיבוש הזהות הבוגרת הנמשכת לאורך שנות ההתבגרות. בשנים אלה יש לצפות להתנהגויות מרד, למצבי רוח משתנים ולסערות רגשיות. אני מציעה לא לוותר על מפגשים משפחתיים או חברתיים, אך לעשות הכל כדי להתחשב גם ברצונותיו והעדפותיו, ממקום מכבד (אך לא כנוע). כך, למשל, אפשר להבין נער בן 13 שמעדיף לישון בחדרו בבית, ולא אצל קרובי משפחה. כדי ללמוד לתקשר נכון, לא חייבים לקחת אותו לרופא. אפשר להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים, או לנסות להיעזר בספרות ההדרכה הענפה הקיימת בנושא זה. אם אתם סבורים שמדובר בהתנהגות חריגה, ובדפוסים בעייתיים שמפריעים לו לתפקד בתחומי חיים נוספים גם מחוץ לבית, אפשר להתייעץ עם גורם מקצועי גם על כך. בהצלחה ליאת

שלום, בתי המתוקה עוד חודשיים בת 5 (יש לה אח חמוד בן שנה ו-3) עברה לאחרונה שינוי בהתנהגות, זה התחיל בהסתגלות קשה לגן שבו הייתה עם אותו הצוות גם בשנה שעברה ולאחר שהסתדר זה ממשיך בבעיה עם החוג- היא הייתה בשנה שעברה בחוג ג'אז והשנה ביקשה ללכת שוב לאותו החוג, כשהגיעה העת להכנס לחדר (החוג ללא הורים) היא נכנסה ובכתה במהלך החוג, בהזדמנות הראשונה יצאה מהחדר וסירבה להמשיך ללכת לחוג. כששאלתי מדוע היא אמרה שהיא מתגעגעת אליי. שבועיים אח"כ ביקשה ללכת לחוג וניסינו יחד חוג עם מדריכה מדהימה בפורמט מצומצם יותר. בשיעור הראשון נכנסנו יחד והיא השתתפה ובשיעור השני התלהבה כבר מהבוקר, היא נכנסה לחוג בחיוך, אמרה שלום לבנות אבל... ברגע שהמדריכה סגרה את הדלת היא יצאה וסירבה להיכנס שוב. ניסיתי לתת לה ביטחון להכנס והיא מאוד רצתה ובכל פעם ניגשה לדלת ולא נכנסה. בסיום השיעור היא ממש מכתה וכאילו התאכזבה מעצמה שלא נכנסה (יש לציין שבשנה הקודמת היינו מנויים לבריכה ובה מגוון חוגים ששם לא הכירה את הצוותים והיא נכנסה כל פעם לבד, השתתפה ונהנתה. כמו כן היא הולכת בשמחה עם הורים של חברים לבית החבר/ה גם ללא ליווי שלנו). איך אוכל לתת לה את הביטחון להיכנס לחוג? לא הייתי מתעקשת אם לא הייתי רואה שהיא מאוכזבת מעצמה שלא מצליחה להיכנס... אשמח לתגובה, תודה מראש

שלום אורלי, בתך מספקת הסבר הגיוני ומניח את הדעת לסירוב שלה: היא מתגעגעת אלייך, ומעדיפה את הבילוי בחברתך על פני חוג ג'אז (שהרלוונטיות שלו לחייה מוטלת בספק). בתך, הגם שבמשפחה שלכם היא הילדה הגדולה והבוגרת, היא עדיין ילדה קטנה, שנמצאת שעות רבות בגן. בשעות אחה"צ, עליה להתחלק עם אחיה הקטן והחמוד על תשומת הלב שלך, ומכאן גם הנטייה שלה להיצמד אלייך. עמדתי בעניין החוגים כבר נאמרה כאן לא פעם, במיוחד כשמדובר בילדים צעירים: זמן איכות עם ההורה תורם לא פחות (בעיני הרבה יותר) מחוגי ההעשרה למיניהם. הילדים שלנו מתגעגעים אלינו, רוצים לבלות איתנו, ואפילו להתבטל בקרבתנו. המתיני עם החוגים עד שהמוטיבציה תהיה שלה, ואז גם תצליח להתמודד ביתר הצלחה עם הפרידה הזמנית ממך. כרגע הייתי ממליצה לוותר. בברכה ליאת

שלום רב, רציתי לדעת אם השינוי שעשיתי הוא נכון. בעבר בתי בת ה 4, לא היתה מקשיבה לי, היתה מקשה עלי בהתנהלות השוטפת (למשל: סירבה להתלבש, לצחצח שיניים וכו), היתה בורחת, מתנגדת ומתעקשת בכל צעד ושעל. בחודשים האחרונים אני מגיבה מיידית בענישה כאשר היא עושה משהו "לא בסדר" , למשל אני מבקשת ללכת לפינת חשיבה ל 3-4 דקות . הפסקתי עם הסברים הארוכים והשכנועים ואני אומרת את דעתי במשפט אחד ואז פועלת. אני רואה שזה עובד מעולה וההתנגדויות פחתו מאוד. מצד שני, בסוף יום אני חשה שהפכתי לרודן בביתי ובעתיד בתי תראה בי רק כשוטרת מאיימת . יש לציין שיש לנו זמנים במהלך היום שאנחנו משחקות, לומדות וצוחקות יחד אבל באופן כללי אני אף פעם לא הייתי ההורה המועדף עליה ויש לה "קראש רציני על אבא". בקיצור, רציתי לדעת אם אני בכיוון הנכון בשינוים שעשיתי. בתודה מראש

שלום אורי, אם השינוי שאת עושה הוא בכיוון של פעולות במקום דיבורים, הסיכוי שתזדקקי לסנקציות פוחת משמעותית. כאשר היא מסרבת להתלבש או לצחצח שיניים, דאגי שזה יקרה גם נגד רצונה וגם כנגד מחאותיה. אם תעשי זאת ללא כעס ("ברגישות ונחישות"), הסיכויים להסלמה נמוכים. מבחינה זאת, אני אוהבת מאד את הגישה ("הפסקתי עם הסברים הארוכים והשכנועים ואני אומרת את דעתי במשפט אחד ואז פועלת"). לגבי העונש המוזר שבחרת, אני פחות מסכימה, משני טעמים. האחד, ענישה תכופה ומיידית באמת עלולה לפגוע ביחסים, ליצור מרמור ותחושת פחד. שנית, לסנקציה אמור להיות תפקיד בהבנת סיבה ותוצאה. ילדה בת ארבע לא יודעת על מה עליה לחשוב ומדוע, ואינה מבינה את הקשר בין אי צחצוח השיניים לעונש המוזר שהוטל עליה. נסי למצוא "תוצאות" טבעיות והגיוניות להתנהגותה, כאלה שיגרמו לה להבין את הקשר ואת הסיבתיות. כך, למשל, תוכלי להכריז (באווירה טובה ואוהבת) שעד שלא מתבססת שגרה יציבה של הגיינת שיניים לא יהיו בבית ממתקים. הסבירי לה שאת אוהבת אותה ודואגת לבריאות השיניים, ולכן לא קונה יותר ממתקים הביתה כדי לא לסכן את בריאותה. מקווה שהרעיון הובן, ואם לא, את מוזמנת לחדד. בהצלחה ליאת

שלום, אני בת 20 ויש לי אחות קטנה בת 14. אני חושדת שאולי היא מפתחת הפרעת אכילה... היא אף פעם לא הייתה שמנה אבל לאחרונה רזתה משמעותית. היא בטוחה שהיא שמנה ומגבילה את עצמה עם כמויות של אוכל ומתוקים. רוב הזמן אני בצבא, אז אני לא ממש יודעת אם היא אוכלת כמו שצריך, אבל נדמה לא שלא ממש. זה מאוד מעסיק אותה והיא לא הולכת עם מכנסיים קצרים או לבריכה וזה נראה לי מוגזם יותר ממה כל בת 14 עושה... אמא שלי לא חושבת שמשהו בעייתי ודווקא מחמיאה לה שרזתה. היא אומרת שהרי היא בסדר עם חברות ובבית הספר והיא צודקת, אבל משהו לא מסתדר לי... מה אתם אומרים?

שלום בר, הפרעות אכילה יכולות להיות חמקמקות מאד, ולהתגנב אל חיי הנערה והמשפחה לאט מבלי שמבחינים בהן. מסיבה זו חשובות הערנות וההקשבה. הדאגה שלך נשמעת מוצדקת, וגם אם לא - עדיף לטעות בכיוון ה'טוב' ולא ליפול למלכודת השאננות. את יכולה להראות לאמא את תגובתי, ולבקש ממנה להתייעץ עם גורם מקצועי (אפשר גם בלעדיה, בשלב הראשוני). בהצלחה ובריאות ליאת

בתי בת 4 היתה עד לפני חודשיים במשפחתון, עד 10 ילדים והשנה עברה לגן פרטי גדול. בקבוצה יש 23 ילדים. בהתחלה לא רצתה ללכת לגן והיתה עושה סצנות של בכי כל בוקר. הייתי משאירה אותה בגן בכח. סירבה לאכול, טענה שלא טעים לה - היא הרי רגילה לאוכל בגן הקודם. בגן הזה יש ארוחת בוקר שהיא בדרך כלל דייסה וארוחת צהריים מרק מנת בשר ותוספת. לאחר כחודש (היו הרבה חגים באמצע) אמרו לי שחל שיפור באוכל, שלפעמים מסיימת לאכול אפילו ראשונה. הסייעת אמרה שהיא עוזרת לה לאכול ומשכנעת אותה וככה היא אוכלת. לפני שבועיים חלה תפנית, היא החריפה את התנהגותה והתחילה לפלוט באמצע האוכל לתוך הצלחת כדי שלא לאכול ויחד עם זאת היתה עשתה כמה פעמים פיפי באמצע הארוחה, הכל רק כדי לא לאכול. יחד עם זאת שמו לב שהיא שפכה את המרק לפח. מאז עבר שבוע. הם לא יודעים מה לעשות. אומרים שהיא אומרת גם לילדים אחרים לא לאכול. ביקשו מאיתנו רשות לשים אותה בשולחן נפרד. עכשיו הבנתי שהם אפילו שואלים אותה, ליאור את תאכלי היום. היא עונה לא ואז לא שמים לה אוכל בכלל. הילדה כבר שבוע לא אוכלת כלום משמונה עד חמש. רק שותה מים כדי לנפח לעצמה את הקיבה. אני ממש לא יודעת מה לעשות. זאת ילדה שכן אוהבת לאכול. היא מגיעה הביתה ולא זזה מהאוכל. ניסיתי לדבר איתה בכל צורה שהיא, היא טוענת שהאכול לא טעים אבל מצד שני היא גם לא מנסה לטעום אותו. היא מבחינתה אוהבת רק אוכל ביום שלישי בבוקר כשיש פנקייקים. אני חסרת אונים, לדעתי ולדעת הגננת זה לא קשור רק לאוכל, היא עושה מרד.

יוליה שלום, לפי תיאורך בתך עוד לא הסתגלה לגן ולהיפך ככל שחולף הזמן מצבה בגן פחות טוב. הסימפטומים של ילדה שמסרבת לאכול או פולטת את האוכל מדאיגים ומצביעים שהיא נמצאת במצוקה. למרות קשייה הצוות תופס את התנהגותה כמרדנית ומנסה להעמיד לה גבול במקום להיות אמפטיים לקשייה. לאור מורכבות המקרה, ולאור מצוקת הילדה, אני ממליצה לך לפנות בהקדם לפסיכולוג ילדים ולהתייעץ איתו. בהצלחה

רציתי לשאול את דעתכם על טיפול CBT לילד בן 6.5 מדובר בילד עם קושי בוויסות חושי, קשיים רגשיים וחברתיים. הקשיים מתבטאים בטקסים, קושי במעברים, קושי בהצטרפות לקבוצה ואלימות בבית הספר. מדובר בילד עם היסטוריה טיפולית רחבה שהפך עם השנים מילד נמנע וחרד לילד תוסס ותזזיתי. הוא נמצא מזה כחצי שנה בטיפול רגשי אך אנו לא רואים שינוי. הבנתי שטיפול CBT הוא קצר ונותן תוצאות טובות. מה דעתכם בנושא? תודה!

שלום שיר, מה הכוונה ב"טיפול רגשי"? אם הוא נמצא בטיפול אצל פסיכולוג/ית ילדים, שלרוב מכירים ומבינים את כל אפשרויות הטיפול, אני חושב שהכי נכון זה להתייעץ עם המטפל/ת שלו. את מתארת תמונה מורכבת שחשוב לקבל בה החלטות נכונות מתוך הבנה עמוקה של מרקם הקשיים, האתגרים והכוחות של הילד. בגדול, אני יכול לומר שטיפול CBT יכול להתאים לתמונה שאת מתארת, אך אני חושב שאם הילד נמצא בטיפול חשוב להתייעץ עם המטפל/ת שלו לפני שעושים שינויים. היציבות ושיקול הדעת הם מפתח חשוב בהצלחת הטיפול שלו. בהצלחה קובי

במתכונת של פעם בשבוע והטיפול נעשה ע"י משחק ושיחה תוך כי משחק - הכל בצורה עקיפה.פעם חודש הדרכת הורים. אנחנו לא מרגשים כל שינוי וכבר עברה חצי שנה מאז. מבית הספר פונים אלינו ע"מ לעשות חשיבה כיצד לעזור לילד ואני לא מרגישה שהדמות המטפלת כיום תורמת כ"כ לעניין והכל די עומד ולא מתקדם. הבנתי שבטיפול CBT מדברים עם המטופל ישירות על הדברים כולל שמות אמיתיים של דמויות בחיי בילד וגם ההורים לוקחים חלק בטיפול עצמו, לא מאחורי הקלעים. אני כן אדבר עם המטפלת הנוכחית בנושא השאלה האם CBT הוא באמת טיפול קצר ויעיל כמו שמתארים אותו והאם חובה להמשיך עם הטיפול הנוכחי במקביל?

שלום. יש לי ילדה בת 3.9 שנים עברה השנה לגן עירייה בלי אף ילד מגן הקודם שומרים ונפגשים עם כמה חברות מגן הקודם מסתדרת בגן החדש ומשחקת עם ילדים והולכת לגן בשמחה התחילה חוג לאחרונה אחרי שהיא יוצאת מהחוג , דבר ראשון שהיא עושה זה באה לילדה אחרת כל פעם ושואלת רוצה להיות חברה שלי? וככה כמה פעמים עד שילדה עונה לה כן בפעם הראשונה שהיא עשתה את זה אמרתי לה : יופי , את מאוד חברותית הבעיה היא שעכשיו היא עושה את זה כל הזמן בלי הפסקה מה יכולה להיות הסיבה לזה שהיא שואלת כל ילדה אם היא רוצה להיות חברה שלה? ואיך מסבירים לה מצד אחד לא להיות דבק ומצד שני לא להרתיע אותה מליצור חברויות? מה נכון להגיד לילדה בגילה?

שלום ארי, זה יכול להעיד על כל מיני דברים, אך באותה מידה זו יכולה להיות שיטה זמנית שמה שיקבע אם תישאר או תחלוף זו מידת ההצלחה שלה. על סמך התנהגות זו בלבד, קשה לי לומר אם זה מעיד על קושי חברתי או בעיה אחרת. בסה"כ זה נשמע שבתך מתפקדת טוב בחברה ושאין לה בעיה מיוחדת המצריכה תשומת לב. אני מציע להניח לה לנסות וליצור קשרים בדרכה, עד כמה שאפשר מבלי להתערב בזה ומבלי לשפוט את התנהגותה דרך עיני המבוגרים. ניתן להציע לה דרכים אחרות שמתאימות לסיטואציות שונות, או לדבר איתה לאחר שהיא חווה אכזבה מכישלון ואז לחשוב איתה על דרך אחרת. לרוב ילדים ממשכים עם מה שעובד, תנו לה לחוות את התוצאות הטובות והפחות טובות של דרכי התקשורת שלה, כך היא תלמד ותפתח דפוסי תקשורות עצמאיים וטובים יותר. בברכה קובי

שלום, ביתי בת שנתיים ונמצאת במסגרת משפחתון פרטי שמונה 12 ילדים זו השנה השנייה. ישנו משהו שמטריד אותי: הבחנתי כי ילדים מסויימים במשפחתון בני גילה ואף קצת קטנים יותר יושבים לבדם ופותרים משחקי קופסא (פזלים למיניהם) באריכות ושומרים על ריכוז וסבלנות ואף מצליחים בהרכבת פזלים ברמה גבוהה. ביתי בהשוואה אליהם היא פחות סבלנית ואחרי שיושבת כמה דק' היא זונחת את המשחקים ופונה למשהו חדש. נדמה כי יותר מעניין אותה להשתובב ולקפוץ.. האם אלו ניצנים של הפרעת קשב וריכוז? חוסר עניין? יש לציין כי בבית אנו יושבים איתה וגם היא מאבדת עניין אחרי כמה דק'. אני כמובן מנסה לא להשוות בינה לבין אחרים אך זה נורא בולט לעין וקצת מטריד אותי. כמובן שכישורים חברתיים לא פחות חשובים מאינטיליגנציה, שאלתי היא האם יש דרך לפתח/לעודד אצלה עניין מהסוג הזה? תודה רבה

שלום ימית, ילדים שונים זה מזה בטמפרמנט המולד שלהם, המצב כפי שהוא כרגע לא בהכרח אומר משהו על הפרעת קשב ובטח שלא על אינטליגנציה. ישנם סימנים מוקדמים שמעלים את הסבירות להפרעת קשב, אך חשוב לי להדגיש שזו רק סבירות- לא תמיד כשיש עננים יש גשם... סימנים כמו- בעיות שינה וחוסר במחזור שינה מסודר, רגישות חושית לאור קול וכד', אכילה לא מאוזנת, התפתחות מוטורית מהירה לצד התפתחות שפתית איטית. בכל מקרה, היא עוד צעירה, נסי לאתגר אותה בהתאם לרצונות והיכולת הנוכחית שלה. קובי

בני בן ה- 6.5 הוא ילד מאוד מאוד רגיש ולאחרונה הוא אומר הרבה משפטים מאוד קשים כגון: "אני לא רוצה לחיות", "בא לי למות", "אני אשים לעצמי כדור בראש".הוא התחיל השנה כיתה א' ונראה שמאז הוא לחוץ יותר מתמיד ומתקשה להתמודד בעיקר בסיטואציות חברתיות. הוא אומר שהוא מרגיש שכל הזמן מציקים לו ומדברים עליו למרות שלי נראה שהוא חווה הרבה יותר הצקות ברגש שלו מאשר מה שקורה במציאות. הוא נפגע מכל מילה שאומרים לו ונעלב נורא ומתחיל לבכות. אני לא יודעת איך להגיב כשהוא אומר את המשפטים הנוראיים האלה ויותר מזה האם אני צריכה לחשוש שהוא באמת יעשה משהו לעצמו?

שלום אור, ככל הנראה, בנך מבטא את מצוקתו דרך האמירות על המוות. לא תמיד מדובר ברצון אמיתי למות או בכוונה אבדנית (כלומר: רצון אמיתי לפגוע בעצמו), ויש סיכוי שמדובר אף בחיקוי של אמירות ששמע מאחרים. בכל מקרה, אני מציע להתייחס במלוא הרצינות לביטויים האלו, ולמצוקה הנפשית של הילד. אני ממליץ לך לפנות להערכה והתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה קובי

יש לי ילד במצב דומה, בן 10 . רציתי לדעת האם המצב אצלכם השתפר מאז העלית את השאלה. אם כן, כיצד.

שלום וברכה. אני מקווה שאני פונה לפורום הנכון. בני הוא רביעי במשפחה- בן 5.5 כבר למעלה משנה הוא עושה קקי ופיפי במכנסיים- ולרוב מודע. קורה שהוא מנסה להספיק וקצת בורח וקורה שעושה תוך כדי משחק וזה לא מפריע לו. ברור לי שזה קטע ריגשי. הפנו אותנו להנחיית הורים וטיפול ריגשי. עכשיו סיימנו רכיבה טיפולית- הטיפול המשפחתי לא כ"כ הסתדר לנו. עכשיו אני בחרדות האם יתכן שזה משהו שיקבע אצלו? האם מומלץ יותר הנחיית הורים או טיפול פסיכולוגי לילד? תודה מראש

שושי שלום, ראשית אני שוב מתנצל על העיכוב בהתייחסות לשאלתך. מומלץ מאוד לפנות לטיפול קוגנטיבי התנהגותי ממוקד באנקופרזיס (בריחת צואה) ובאנוזרזיס (בריחת שתן) אצל פסיכולוג/ית ילדים. בדרך כלל בגילאים צעירים הטיפול יתמקד בהדרכת הורים בה נבנית ומיושמת תכנית התנהגותית אשר מטרתה לעזור לילד לחזור ולעשות את צרכיו במקום ובזמן המתאים. כדאי לפנות לרופא ילדים על מנת לשלול סיבה רפואית העומדת בבסיס הסימפטומים. לאחר שתשלל סיבה רפואית/גופנית אין שום סיבה לכך שההרגל יתקבע, כל עוד תפנו לטיפול אשר יעזור לכם להבין את הבעיה ויציע לכם כלים להתמודדות עימה. בהצלחה, אמיר

שלום וברכה. אני מקווה שאני פונה לפורום הנכון. בני הוא רביעי במשפחה- בן 5.5 כבר למעלה משנה הוא עושה קקי ופיפי במכנסיים- ולרוב מודע. קורה שהוא מנסה להספיק וקצת בורח וקורה שעושה תוך כדי משחק וזה לא מפריע לו. ברור לי שזה קטע ריגשי. הפנו אותנו להנחיית הורים וטיפול ריגשי. עכשיו סיימנו רכיבה טיפולית- הטיפול המשפחתי לא כ"כ הסתדר לנו. עכשיו אני בחרדות האם יתכן שזה משהו שיקבע אצלו? האם מומלץ יותר הנחיית הורים או טיפול פסיכולוגי לילד? תודה מראש

שלום שושי, במקרה כשלכם, הדרכת ההורים מכוונת לשיפור דפוסי התקשורת בבית, ולשינוי תפיסותיהם של ההורים ביחס לילד וביחס לבעייתו. תופעת ההצטאות עצמה חולפת בסופו של דבר, וחשוב שהיא לא תותיר נזקים לטווח ארוך בדימוי העצמי והחברתי של הילד ובשיווי המשקל המשפחתי. לכן, המלצתי היא לגשת להנחיית הורים ולהיעזר בה. ההתמודדות היא לא קלה, לא עבורכם ולא עבור הילד. מאחל שהתופעה תחלוף כמה שיותר מהר. קובי

שלום ליאת, בני בן השנתיים וחמישה חדשים- ילד ראשון, בריא, חייכן ומקסים. מדבר ומתקשר בצורה טובה. עד גיל שנתיים היה עם אמו ואז הוכנס למעון. בחרנו להכניס אותו למעון כחודשיים לפני לידתה של אחותו על מנת לאפשר לו להסתגל למעון לפני לידת אחותו הקטנה. ההסתגלות למעון הייתה בסך הכל טובה- היום הוא אוהב ללכת למעון ומרגיש שם בטוח. לפני 3 חודשים נולדה אחותו הקטנה. היה לו קשה והוא החל לנסות ולהרביץ לה בדרכים שונות. נשיקות שהופכות לנשיכות, ליטופים שהופכים למהלומות וכו'.. עד כה הגבנו בכמה מישורים. במישור הרגשי הקראנו סיפורים על משפחת פיל פילון הקטן שנולדה לו אחות קטנה והוא כעס. דיברנו על רגשותיו בצורה השלכתית וישירה ונתנו לגיטימציה לכעס ולקושי שלו. במקביל עודדנו וחיזקנו התנהגויות חיוביות, נתנו לו תפקידים שונים, קנינו לו עגלה עם בובה לה היה מחליף חיתולים וכו',. כאשר מרביץ אנו מרצינים מבט , אומרים בתקיפות שאסור להרביץ ומרחיקים אותו. כמובן שהאלימות היא בעיקר כאשר הקטנה עלינו או כשמתעסקים איתה. בשבועיים האחרונים חלה החמרה בהתנהגותו, הוא מרביץ לילדים רבים בגן שעשועים ובעיקר לתינוקות. לציין שהגננת אומרת שבגן הוא מתנהג יפה. ברור שהילד חווה משבר סביב הלידה אבל מה עושים תכל'ס? אנו מבינים שהשילוב של קשיי הויסות בגיל הזה יחד עם הלידה יוצרים את הקושי אך כיצד עלינו לפעול? האם להרחיק? האם לקרב? וכו'.. לתשובתך אודה.. חיים

שלום חיים, אין הרבה מה להוסיף... אני חושב שגם הניתוח של המצב מדויק מאוד ושאופן הפעולה שלכם תואם את גילו ואת המשבר שהוא חווה- גם מכילים וגם מציבים את הגבול. אתם יכולים לנסות ולבצע מעט שינויים קוסמטיים שיכולים להועיל, כמו- כשהוא מגיע ומכה אותה, תסבירו שאסור להרביץ ותציעו התנהגות חלופית כמו ליטוף, במידה והוא ממשיך תרחיקו אותה ממנו. באופן הזה אתם גם מציעים לו אלטרנטיבה חיובית לתשומת לב, ובמידה והוא לא מוכן לה, הוא חווה את ההפסד שהוא תוצר ההתנהגות שלו. אני חושב שלנו קשה להבין באמת את עומק המשבר שיכול לחוות ילד בגילו עם בואה של אחות קטנה, החרדה היא חרדה קיומית ולא פשוטה. אני מאמין שאם תמשיכו בדרך שלכם הדברים יסתדרו לאט לאט והוא יתרגל לרעיון ויבין שמקומו בלבכם נותר כשהיה. בהצלחה קובי

היי ישנם מספר דברים אצל ילדתי בת השנתיים שמדאיגים אותי 1- לעיתים קרובות קורה שהיא חוזרת על מילה ללא סוף עד אשר אני מאשרת לה את נכונות המילה- מה זה רוצה לומר... 2- עד גיל 18 חודש ילדה יונקת מהשד ובכל פעם שמתקרבת אליי מכניסה יד לחולצה- האם זהו דבר נכון לאפשר לה זאת 3- קורה שמתאפקת כל היום בגן מלעשות פיפי- התחלנו לפני 4 חודשים גמילה ללא הורדת הטיטול עדיין.היא לא הכי מעוניינת,יושבת כמה שניות בסיר וקמה- אני לא מכריחה או לא לוחצת עליה- מה נכון לעשות 4- בחודש האחרון קורה הרבה שהיא יושבת ומוצצת אצבע בלי לשחק- היא לא לוקחת לא מוצץ ולא דובי- האם זה אומר משהו יש לי די הרבה נושאים אך יש לי מן תחושה שזה קשור למשהו אחד- תוכלו לכווני בבקשה תודה מראש...

שלום, 1) טבעי לגילה. 2) עניין של גישה. יש כאלו שחושבים שצריך לתת לילד לינוק עד שיחדל מלבקש ויש כאלו שחושבים שיש לגמול בגיל כזה או אחר. לדעתי הפרמטר החשוב הוא תחושות האם. אם לך זה מרגיש לא נכון אז לכי עם האינטואיציה שלך. 3) לתפיסתי, גמילה מתחילה עם הורדת החיתול. אני לא מוצא טעם בשלב ביניים שלדעתי רק מבלבל את הילד/ה ומקשה על תהליך הגמילה. אם היא בשלה, ניתן להוריד את הטיטול גם במחיר של תקופת פספוסים או התאפקויות. 4) קורה הרבה שילדים שלא לוקחים מוצץ מוצצים את האצבע. לא בהכרח אומר משהו מאוד מורכב... אני מרגיש שיש משהו שלא מסתדר לך אבל לא מבין מה? על פניו זה נשמע שהכל בסדר. אני מזמין אותך להעלות כל שאלה או מחשבה שיש לך, בשביל זה אנחנו כאן. בברכה קובי

היי תודה על תגובתך כמה דברים 1- לגבי ההנקה- אני כבר לא מניקה אותה כבר כ 8 חודשים אך בכל פעם שקרובה אליי מכניסה לי את היד לחולצה- האם לאפשר לה? 2-אוקיי,נגיד שנחליט להוריד את הטיטול בבית אך בגן עדיין ישימו לה טיטול, זה לא עלול לבלבל אותה?

בד"כ ילדה שמנמונת ועם מרץ לאחר שההורים ניפרדו הילדה הפסיקה לאכול

אסתר שלום, לא ציינת כמה זמן היא איננה אוכלת והאם היא לא אוכלת כלל או שאוכלת מעט, האם שותה, האם ירדה במשקל וכו'. מומלץ לפנות לרופא ילדים ולבדיקות דם ולבדוק האם ישנה ירידה במשקל. כמו כן, מומלץ מאוד לפנות להערכה פסיכולוגית אצל פסיכולוג/ית ילדים או להערכה פסיכיאטרית. חשוב מאוד לגייס גם את ההורים (שניהם) על מנת לעשות את תהליך הפרידה נכון ככל שניתן. פרידה של הורים תמיד מהווה משבר עבור הילדים אך ליווי רגשי יכול להקל על המשפחה כולה. בברכה, אמיר

ילדי בן 3 ניכנס השנה לגן עירייה, אבל חשוב לי לציין שגם בגן הפרטי התנהג ככה השנה זה ניהיה יותר גרוע כל פעם שאני אומרת לו משהו שלא נראה לו, ולאו דווקא הוראות, או שאני עושה משהו שלא נראה לו, למשל, שרה שיר שלא בא לו לשמוע באותו רגע.הוא מתעצבן מכה אותי וצועק, בגן אותו דבר הגננת טוענת שהוא פתאום נותן לילד סטירה נושך מרביץ בלי שום סיבה ובטח ובטח שהוא עצבני, אני כל היום במלחמה איתו לא מקשיב לשום דבר שאומרים לו אם אני איתו ברחוב פתאום הוא מחליט שהוא בורח ומתחיל לרוץ ולא מעניין אותו כלום, חשוב לציין שהוא ילד מאוד חכם ומבין הכל, אבל הגננת טוענת שאין תקשורת מילולית בגן עם הילדים רק כמה מילים בודדות אבל בבית זה ממש לא ככה הוא מדבר שוטף, לקחנו אותו לקלינאית תקשורת היא אמרה שאין צורך שהוא בסדר גמור עכשיו אני רק מחכה חאבחון פסיכולוגי, בבקשה יעצו לי מה לעשות

שלום ג'נט, אתחיל מהסוף, עם או בלי קשר לאבחון פסיכולוגי שאתם מתכננים לעשות, אני ממליץ לך בחום לגשת להדרכת הורים. נשמע שהתמונה הכללית שאתם מתמודדים איתה היא מורכבת, וכדי להבין אותה לעומק ולאמץ דפוסי התמודדות יעילים ועקביים כדאי להיעזר באיש מקצוע. מכאן אנסה לתת לך כמה כיוונים שאולי יוכלו לעזור לך. כאשר בנך מתפרץ, מכה מתפרע, את צריכה להגיב באופן שקשור להתנהגות שלו. אם הוא מכה ילד אחר, את יכולה לקחת את הילד, לומר שההתנהגות שלו לא מקובלת עלייך ולהרחיק את הילד ממנו. אם הוא בורח ברחוב, לקחת אותו ולחזור איתו הביתה. התגובה שלך חייבת לכלול פעולה משום שכך יבין שלהתנהגותו יש השלכות. עד כמה שניתן, חשוב שלא להגיב באופן כועס, עצבני, צעקני וכד' כלפיו. אני מבין שלא תמיד זה קל ופשוט, אך אני חושב שאם תצליחי לשמור על עצמך מחוץ למערבולת הרגשית תוכלי להגיב באופן שקול יותר ויעיל. נסי לבחור את הקרבות. אם הוא לא מעוניין לשמוע שיר אפשר לדלג על זה. רצוי לבחור את הנושאים עליהם לא מתפשרים ובהם להתמקד. חשוב מאוד לחזק אותו על כל התנהגות רצויה. לנסות ולשמור על שיגרת יום יום קבועה יכול להועיל לו. חשוב שכל בני הבית המעורבים בגידולו יהיו מתואמים, כך שיקבל תגובות בעלות ערך זהה . מקווה שעזרתי במשהו.. בכל מקרה זה לא תחליף להדרכת הורים מסודרת שנראית לי הכרחית במקרה שלכם. בברכה קובי

שלום! בני בן 6 החל השנה ללמוד בכיתה א'. הוא גמול בלילה לחלוטין (ללא הרטבה אחת!) מזה כשנתיים וחצי. בשבוע האחרון הרטיב פעם אחת לגמרי ועוד פעמיים ברח לו קצת והמשיך בשירותים, שוב אציין שזה לא קרה אף פעם. מדובר בילד נבון רגיש וסוער, שאמנם לא עבר אבחון אבל ככל הנראה סובל מהפרעת קשב וריכוז עם רכיב היפראקטיבי משמעותי ועד כמה שהמורה שלו מקסימה ורגישה- עומדים בפניו קשיים ואתגרים רבים בכיתה א'... איך נכון להתייחס לזה? האם נכון להתייחס לזה? כרגע אנחנו לא אומרים כלום, אולי משהו כמו "לא נורא, זה קורה" מחליפים בשקט בגדים וחוזרים לישון, וזה גם לא עולה מצידו. האם זה נכון? אני רוצה לחכות ולתת לזמן ולהסתגלות לעשות את שלהם, תוך כדי כך שאנחנו כמובן בקשר עם המורה ויחד נותנים מענה לקשיים. מה דעתך? תודה מראש!

שלום תמנע, אני חושב שהאופן בו אתם מגיבים כרגע הוא נכון מאוד. יתכן ובנך מגיב ללחצים ולהסתגלות, חשוב לעקוב אחרי זה ולראות האם התופעה מתגברת או מתרחבת לתחומי תפקוד נוספים. בנוסף, אם את חושדת בקיומה של הפרעת קשב, חשוב שתעשו אבחון מוקדם ככל האפשר. איתור מוקדם מאפשר טיפול נכון ומוביל התמודדות נכונה יותר עם הקשיים הספציפיים של הילד. לרוב אנו נוטים להתייחס להשלכות הלימודיות של הפרעת קשב, אך חשוב לשים לב גם להשלכות החברתיות והאישיות כמו קישורים חברתיים, דימוי עצמי וכו'. קובי

אני מחפש פסיכולוג לילדה בת 7. הילדה מגלה סימניי מצוקה. אנחנו שייכים לכללית וגרים בעיר לוד. אודה לכם על עזרתכם בנושא.

שלום שלמה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה קובי

הי. אני אם חד הורית לבן שנולד בתרומת זרע. היום בן 12. אין דמות גברית לבני ,דמות שליותה או מלווה אותו מאז שנולד. אין לי אב וגם לא אחים ממין זכר ויש לי 2 גיסים אבל לא ממש קרובים, הן פיזית והן רגשית. אני קצת דואגת. הבן שלי סיפר לי שהוא מרגיש דחוי בכתה. שהוא מנסה להשתתף בכל מיני משחקים והשתוללויות בהפסקה, אך מרגיש זאינו אטרקטיבי מבחינת הילדים האחרים, הוא מציין שקצת מרגיש מנוצל כיוון שכשרוצים ממנו עזרה בשיעורים, אז נחמדים אליו, אבל כשמשחקים-לא מתייחסים. אם הוא מזמין אותם אלינו אז בסך הכל מגיעים לשחק, אך תמיד זה הוא שמזמין ולא מוזמן, וזה גם פוגע בו. יכולה לומר שבני מאד רגיש. אינו מתקשר עם בנות ולא מוכן כרגע לדבר על הנושא הזה. מאד קשה לו להתקשר לבת אפילו כדי לקחת שיעורים או למסור הודעה.האם זה מראה על משהו ? האם יש אפשרות שכתוצאה מהרקע שלו, זה יכול להשפיע על זהותו המינית ? למרות שהוא מאד רגיש הוא מאד נראה בן ואין אף סממנים חיצוניים לנטיות כלשהן. אך לא ברור לי מדוע האנטי הזה ליצור קשר עם בנות. לדעתי העובדה שאין פה דמות גברית אלא רק אמהית, ואני מאד אימהית , גורמת לכך שהצד הרגשי שלו יהיה מאוד מועצם ועם דגש , כיוון שאני רגשית ולא ממש קשוחה. ואז תחושתי שחסזר באישיות שלו צד מחוספס יותר, חזק יותר, ןפחות פגיע ורגיש. האם יש משהו שהייתי יכולה לעשות כדי לעזור לו ? ללכת לטיפול ניסינו אך לא עזר. גם אין באפשרותי לממן טיפול יקר מכורך העובדות. אשמח לשמוע את דעתך המלט=ומדת ומקווה שתוכלו להאיר לי כמה נקודות חשוכות. ממתינה מאד לתשובתכם. תודהנ רבה.

שלום אירית, בימנו ילדים גדלים בסוגים שונים ומגוונים של הרכבים משפחתיים. אני יכול לומר לך שכל סוגי הקשיים שנתקלתי בהם בעבודתי לא הצביעו רק על קשר כזה או אחר להורה החסר או הרכב המשפחה. אני כן יכול לומר, שהגורמים המשמעותיים יותר היו הילד עצמו, ההורה הנוכח והסביבה. כלומר, יכול להיות שחוסר בדמות גברית משפיע על בנך, אך השפעה זו באה בשילוב עם אופיו, הקשר איתך וכד'. הבנת הסיבות לקושי היא חשובה, אך לפני כן חשוב להבין את טיבו של הקושי. כשאת אומרת שהוא מרגיש לא אטרקטיבי, זה אומר ש: הוא מחפש קשר עם ילדים מסוימים ולא מצליח? עם כל הילדים? שיש ילדים שרוצים אותו אבל הם לא אטרקטיביים בעיניו? וכו'. ההבנה הזו חשובה מאוד מפני ששם נמצא גם המפתח לשינוי. תחושת חוסר האטרקטיביות תלויה במה שהוא מחשיב כאטרקטיבי. על החוויה שלו לא ניתן להתווכח, אך כן ניתן לעורר מחשבה ושינוי דרך הגדרה מחודשת של הציפיות שלו. אני מוצא שלפעמים קשר אחד טוב עם חבר אחד משנה את כל התחושה של הילד בבי"ס. בקשר לאנטי מבנות, לפעמים אנטי מגיע דווקא מתוך תחושת משיכה גדולה ולא מדחייה, חוסר ביטחון עצמי, חוויה לא טובה ועוד... בנוסף, אני לא מאמין שמישהו באמת מבין מה גורם לגבר אחד להימשך לנשים והשני לגברים, ברשת את תמצאי כל מיני תיאוריות שלדעתי מוטב להתעלם מהן. חוסר הקשיחות של הורה (או קושי בהצבת גבולות), יכול להגדיל קשיים בציות לסמכות, וויסות עצמי, דחיית סיפוקים, קשיים חברתיים ועוד. לסיכום, אני חושב שאת יכולה לסייע לבנך מתוך הבנה משותפת של מה מפריע לו והאם הוא יכול לשנות את זה, או לשנות את הדברים שהוא מגדיר כחשובים ורצויים על ידו. אני לא הייתי נכנס יותר מידי לקשר שלו עם בנות באופן ספציפי, אלא לקשרים חברתיים באופן כללי. אין לי ספק שהדרכת הורים קצרה יכולה מאוד לסייע לך, אני בטוח שאת מרגישה שיש לך המון על הכתפיים. כך שהדרכה קצרה תוכל לעשות לך קצת סדר ולהעניק לך כלים יעילים להתמודדויות היום יומיות. אני מבין שזה לא זול, לכן אולי כדאי שתבדקי דרך קופ"ח. בהצלחה קובי

שלום! אתמול בלילה בן הזוג שלי (בן 24) כנראה הלך מתוך שינה. התעוררתי וראיתי אותו עומד בחדר השינה שלנו ועושה פיפי באמצע החדר (על הכלב). כאשר הערתי לו על זה הוא לא הבין על מה אני מדברת והתעצבן על למה אני לא מבינה שהוא בשירותים. זה הפך להתפרצות זעם וכעס. התחיל לצעוק בבית ולבעוט בדברים. אני רוצה לציין שאין לו רקע אלים ולעולם לא מרים את הקול אם זה לא הכרחי. בבוקר כששאלתי אותו על מה שקרה הוא לא זכר את זה שהוא הלך לשירותים. רק זכר שכעס ולא ידע על מה. מה לדעתך צריך לעשות עכשיו? לפנות לפסיכולוג? נוירולוג? במידה וזה רלוונטי אני רוצה לציין שהוא ספורטאי לשעבר וכרגע בעלים של בר ומסעדה וחי חיים די הפוכים מבחינת בוקר/לילה. תודה.

שלום יעל, עד כמה שאני מבין, התופעה שאת מתארת נקראת פאראסומניה. אני לא ממוחה בתחום... לפני שאתם עושים ברור נפשי, חשוב שתגיעו לרופא כדי לשקול איתו את המשך האבחון והטיפול בצורה מסודרת. קובי

בני בן שנה ואחד עשר חודשים, לא נבהל כשאני ואביו כועסים עליו וזה אפילו משעשע אותו ומעודד אותו לבצע שוב בהתרסה את מה שנאסר עליו. היום היינו אצל רופאת ילדים (שלא מכירה אותו) וכשנכנסנו הוא ניסה לקחת משהו מהשולחן שלה והיא כעסה עליו מאוד, אבל הוא לא נבהל מזה. הרופאה ציינה את חוסר הבהלה שלו כמשהו חריג, ורציתי לשאול אם זה אכן סימן מדאיג (הבכור שלי אוטיסט בתפקוד גבוה)

שלום יעל, אני מבין את החשש, בכל זאת, סביר יותר שמה שאת מתארת זו תגובה התנהגותית משולבת בטמפרמנט של הילד. חשוב להבחין בין שני מצבים- ילד לא נרתע כלומר לא מגיב בכלל לתגובה שלכם, או שהוא מרוצה מהתגובה מחייך ומתייחס לזה כמו משחק. הרבה פעמים, ילדים בגילו, תופסים את תגובתם הרגשית של המבוגרים בסביבתו כמשחק. אני עושה כך ואמא מגיבה כך. הדרך להתמודד עם זה היא דרך תגובה התנהגותית ולא דרך תגובה רגשית או ניסיונות הסבר. לדוגמה, אם הילד לוקח את שלט הטלוויזיה ומתחיל לדפוק אותו על הרצפה, נסו לומר לו שזה אסור, בתקיפות אך ללא כעס, ולקחת לו את השלט. באופן כזה, דרך הבנת התגובה שלכם ואובדן האובייקט בו שיחק, הילד יבין שהתנהגותו לא מקובלת. אם את מגישה שההתנהגות שלו, בצירוף התנהגויות ודפוסים אחרים מעלים בך חשד למשהו התפתחותי, רצוי לפנות לפסיכולוג ילדים המתמחה בתחום, לקבלת חוות דעת מקיפה יותר. בברכה, קובי

שלום רב,יש לי ילדה ב 9 שאהבת מאוד מאוד מגע פיזית (נשיקות,חיבוקים מגע בגוף) לא מתחברת לב"ס,חוגים או חברים בגילה. למי לפנות להתפתחות הילד ?

שלום, את יכולה, דרך קופת החולים לאתר פסיכולוג/ית ילדים בקרבת אזור מגורכם, דרכו תוכלי להבין טוב יותר את הקשיים של בתך ואת אפשרויות הטיפול המתאימות לה. אשמח לתת לך הכוונה מדויקת יותר, אך אני זקוק לקצת פרטים אודות הקשיים החברתיים והלימודיים של בתך, שבגינם את חושבת שהיא זקוקה לטיפול. קובי

שלום רב, בני, בן שלוש עוד שבוע, נהיה איתי עד גיל שנתיים אח"כ 8 חודשים בגן פרטי והשנה נכנס לגן מועצה.הוא הבכור והיחיד בינתיים. מאז החזרה לשיגרה של אחרי החגים הגננת מדווחת שהילד מכה בתדירות גבוהה, ע"י חפצים וללא סיבה נראית. לא עוזר שצוות הגן וההורים חוזרים ואומרים לו שאסור להרביץ, לדחוף וכו'..זה הגיע לידי כך שהיא חייבת להיצמד אליו או להצמיד לו סייעת.הורים אף מתלוננים שילדהם מספרים שבני הרביץ. לעומת זאת, מ ע ו ל ם לא ראיתי אותו מרים יד על מישהו. מקסימום רב על צעצוע או דוחף קצת בנדנדה וגם זה לעיתים ממש נדירות. הוא פוגש ילדים מחוץ לגן בשעות אחה"צ בבית ונמצא בגני שעשועים,הצגות וכדומה אך התופעה הזאת בלעדית לגן.בחוץ הוא אוהב, מחבק, נותן ידיים, מנשק, מכבד, מעניק ומודה. ללא התקפי זעם או בכיות מתמשכות מידי. יש עוד הרבה מה לכתוב, וברור שאפנה ליעוץ פסיכולוגי אך אשמח לקבל חוות דעת מקצועית כללית ביותר שעשוייה להיות במקרים כאלה. תודה רבה.

שלום, התגובה שאת מתארת נשמעת כמו קושי בוויסות רגשות, קושי שיכול להיות מולד או תוצאה של התנהלות התנהגותית. בדר"כ, כשלבעיה יש מרכיב ביולוגי מולד, היא תקבל ביטוי בכל זירות התפקוד של הילד, מכיוון שזה לא כך אצלכם, ישנן שתי אפשרויות. האחת, משהו שקורה (או לא קורה) בגן מקשה עליו להתמודד ומוציא ממנו את החלקים התוקפניים והאלימים שלו. השנייה, משהו שקורה בבית (תיווך מבוגרים, דמויות מוכרות, כיפוף כללים ומניעת תסכולים וכד') מסווה קושי שקיים. אם הגננת לא מצליחה לאתר את הסיטואציות בהן זה קורה, גורמים אפשריים וכו', רצוי להיעזר בפסיכולוג/ית ילדים שיוכלו לבחון יחד איתך את ההתנהלות בבית ובגן. לרוב דרך הדרכת הורים קצרה ניתן להבין ולהתמודד עם התופעה, במידת הצורך ניתן לערוך תצפית בגן כדי להבין טוב יותר את המתרחש שם. בהצלחה קובי

שאילמות סלקטיבית ממשיכה לגילאי עשרים פלוס?

שלום מיכל, אילמות סלקטיבית, ממשפחת הפרעות החרדה לרוב נמשכת בין 3 ל 5 שנים בילדות. לשאלתך, ההפרעה יכולה להמשיך ולהוביל לקשיים משמעותיים ביצירת תקשורת מילולית בבגרות. במקריים קיצוניים היא יכולה ללוות את מי שלקה בה גם בבגרותו, זאת במידה והוא לא טופל. קובי

היי , רציתי לשאול - לפני שלוש שנים ההורים שלי התגרשו ושקעתי בדיכאון קליני למשך שנה , אחכ הייתה לי תקופה שהייתי שמחה נורא , חשבתי שיש לי הכל בחיים , שהכל בהישג יד והיו לי ככ הרבה חלומות ותחומי עניין , הייתי אנרגטית מאוד . זה נמשך לחצי שנה ולפי מה שקראתי זה היה מתאים מאוד להיפו-מאניה . אחכ חזרתי לדיכאון קשה בהרבה מהקודם , הייתי על סף התאבדות וחתכתי את עצמי המון , אחכ הייתה תקופה נורמלית לבערך חצי שנה ואז עוד פעם דיכאון ועכשיו אני לא בטוחה , המצב רוח קלי משתנה באופן קיצוני משעה לשעה , מיום ליום . פתאום אני מרגישה שהכל אפשרי ואני מתחייבת להמון דברים שאני לא יכולה לעמוד בהם ואחרי כמה שעות / ימים אני מדוכאת ומבינה כמה שהייתי מטומטמת ומה חשבתי לעצמי ושאני לא יעמוד בזה . מה קורה ? זה הגיוני שיהיו לי מעברים ככ קצרים בין מאניה / היפומאניה לדיכאון ? זה מגיע לכך שכל היום אני על גג העולם ואז בערב אני בוכה וחותכת את עצמי .. זה הגיוני בכלל ? תודה רבה ואני מצטערת על האורך .. ( בת 15 )

שלום, התיאור שלך נוגע ללב. את מתארת את כל מה שעובר עליך באופן מדויק וכואב כל כך. אנסה להביע את דעתי... גירושין של ההורים כשאת רק בת 12 (בלי לדבר על מה שקרה בבית עוד לפני הגירושין, וההתמודדות של ההורים עם עצמם ואיתך לאחר מכן), זה חוויה קשה מאוד, חוויה שכאילו העולם שמתחת לרגלייך נחרב. שהבסיס היציב, בסיס הביטחון שלך איננו עוד. זאת למרות, שזה לא לגמרי כך, ההורים שלך נשארים ההורים שלך. על פניו, כל שקרה זה שהם הגיעו להבנה משותפת שהם לא יכולים לחיות יחד כזוג. בכל מקרה, ילדים מגיבים לזה בכל מיני צורות. ההמלצה הראשונה שלי היא שלא תמהרי לאבחן את עצמך. מניסיון, אבחנה עצמית לא מועילה, לא מקדמת ולרוב גם לא נכונה. את נמצאת בתקופה סוערת מאוד, ואת מתמודדת עם דברים שלא קל ופשוט להתמודד איתם. הבשורה היא, שזה לא חייב להיות כך. האופן בו את מתנסחת, הנקודות בהן את נוגעת, הותירו בי את הרושם שאת אדם עם יכולת התבוננות עצמית טובה מאוד. בעיני זו נקודת חוזק חשובה מאוד בהתמודדות שלך. מתוך כך, אני מניח שיש לך עוד הרבה כוחות ויכולות שלא הזכרת כאן, או שאת לא מודעת להן. אני חושב שחשוב מאוד שתגיעי ותקבלי עזרה פסיכולוגית. המצב שלך היום הוא לא גזרה משמיים ואת יכולה לשנות אותו, לאנשי הטיפול יש את היכולת והאמצעים לעזור לך בזה. אם את רוצה לדבר על זה קצת, אני מזמין אותך להתקשר אליי 0528524205, גם אם בעילום שם. ושוב, לפנות לטיפול! תחזיקי מעמד, עוד יהיו ימים טובים מאלו. קובי

בתי בת 10 בשבוע האחרון התחילה לפתח סמפטומים של התקפי חרדה לאחר כנראה כצף של ארועים שקראולאחרונה. היא הייתה ילדה עצמאית חוזרת לבד מבית הספר נשארת לבד בבית הולכת לחוגים לחברות ילדה שמחה . לפני חודש היא הלכה לחברה ובדרך כלל אח שלה הבוגר נמצא בבית הוא יצא מהבית והיא החליטה לחזור מחברה לפני הזמן התקשרה ולא ענינו לטלפון מיד ואז נכנסה לפחד ומאז היא חוששת לעזוב אותנו אפילו בבית הספר היא מסמסת לי במשך כל היום היא טוענת שהיא פוחדת וכואבת לה הבטן . השאלה מה לעשות אני רואה שאני עונה לה בבית הספר היא לא מרפה למרות שסיכמנו שהיא רק בהפסקות יוצרת איתי קשר.איך להתנהג ברגע שאני מבקשת באסרטביות שתפסיק היא יותר מתחזקת מה לעשות?

שלום איריס, ראשית, חשוב לעקוב לאורך זמן ולראות שתגובת החרדה שלה לא מתרחבת (הפרעה בשינה, ירידה בתיאבון, התפרצויות זעם, הימנעות חברתית וכד'). במידה וכן, יש לפנות לייעוץ מקצועי. ממה שאני מבין, בכל פעם שבתך חשה בחרדה המציפה אותה היא פונה אליך, באמצעותך היא מצליחה להפחית ולווסת את רגשותיה. מכיוון שכך, אם את לא עונה לה, או מגיבה בכעס או אסרטיביות רמת החרדה שלה רק עולה. היא חשה בחוסר אונים מפני שאין לה דרך אחרת לווסת את החרדה. לכן, אני מציע לעשות תהליך הדרגתי רגשי והתנהגותי. תחילה, לקבוע נקודת אפס ממנה מתחילים, גם אם בנקודה זו היא יכולה להתקשר בכל פעם שהיא מרגישה שהיא חייבת. במקביל, תתמקדי בזה שאת משקפת ומכילה אותה, את יכולה לומר לה שאת מבינה שנורא קשה לה, שהיא עברה אירוע שמאוד הפחיד אותה והתגובה שלה עכשיו הוא טבעית אך תחלוף. תדגישי בפניה שהיא בטוחה שהכל בסדר עכשיו, ושאת מאמינה ביכולת שלה להתגבר על זה. את יכולה גם לשחזר איתה את מה שקרה ולחשוב איתה על דרכים יעילות כדי להימנע מהישנות של המקרה או מקרים דומים שכרגע היא חוששת מהם. בשלב הבא, באופן הדרגתי, לקבוע זמנים קבועים בהם היא יכולה להתקשר אם היא מרגישה צורך, וחשוב לא פחות- לחשוב ביחד איתה על דרכים אלטרנטיביות להרגעה עצמית. כלומר, מה היא עושה אם היא מרגישה בחרדה אבל זה קורה מחוץ לזמן המוסכם. נסו לחשוב על אפשרויות שונות כמו לגשת ולשטוף פנים, לסמס לך מבלי שאת עונה לה מתוך ידיעה שאת רואה את האס אם אס, חברה טובה או כל דרך אחרת. לכל אורך התהליך עד לחזרה למצב הקודם, חשוב להכיר ברגשות שלה ולא לצאת נגד או לבקר אותה. מתן הלגיטימציה כשלעצמו יכול מאוד לעזור לה. במקביל לזה, חשוב לחזק אותה על כל הצלחה שלה, לשדר לה ביטחון ואמונה ביכולת שלה. זה לא פשוט ומצריך הרבה סבלנות, אבל אני מאמין שאם תצליחי ללכת בין הטיפות, להכיל ולקדם אותה, התדירות והעוצמה של החרדה תלך ותפחת. בכל מקרה, נראה לי שהדרכת הורים קצרה יכולה מאוד להועיל לכן. בהצלחה קובי

נראה שהבת שלך חוותה את הסיטואציה הזאת שהיא הייתה לבד כמשהו מאוד עוצמתי ומפחיד. השאלה היא האם היו לכך טריגרים נוספים קודם לכן? בכל מקרה, כרגע היא מבקשת בחרדה שלה ובחיפוש אחרייך באמצעות הטלפונים, שתהיי שם בשבילה, קצת כמו שלא הייתם בשבילה קודם. על כן הייתי בראש ובראשונה עושה את זה, גם אם זה אומר להיות זמינה קצת יותר מבדרך כלל. אני חושבת שכעס לא יעזור כאן... צריך לספק לה את התחושה הזאת שהיא בטוחה ושאת שם, וכך לאט לאט היא תפנים את דמותך ולא תצטרך את הטלפונים אלייך. אפשר בינתיים אולי לתת לה משהו טבעי להרגעה (לילדים לא הייתי ממהרת להכניס סתם תרופה לגוף). יש את לקטיום של סופרהב, שניתן לתת אותו גם לילדים מגיל 7. הוא מרגיע חרדות וסטרס. לאט לאט בשילוב גם עם הנוכחות שלך, וגם עם העזרים החיצוניים, אני בטוחה שמשהו יירגע אצלה. בנוגע אליכם, אני בהחלט חושבת כמו קובי שכדאי אולי לפנות להדרכת הורים, או אפילו לייעוץ והכוונה אצל יועצת בית הספר כדי לדעת איך לעשות את זה באופן הנכון ביותר עבור הילדה. בהצלחה.

שלום! בני בן 5 וחצי לפני שנה היתה לו עצירות ונאלץ לעבור חוקן מאז יש. לו בעיה עם יציאות ותמיד דוחה את ההליכה לשירותים לאחרונה המצב החמיר בלשון המעטה והוא פשוט לא מוכן לעשות קקי ניסינו המון שיטות לרבות קקי פרס, טבלת גיבור ופסיכולוגית מיותר לצייןששום שיטה לא עזרה המצב קשה לבני מאוד הוא ילד ממש רגיש והמצב פשוט גורם לו לחוסר ביטחון והרבה תסכול, אודה על הפניה לפסיכולוג ילדים המתמחה בנושא זה תודה

שלום חלי, באופן כללי, מוטב לטפל בעצירות ילדים על ידי תרופות הניתנות בשתייה (אבקת נורמלקס או פגלקס שממיסים בשתיה) ולא על ידי חוקן, בדיוק מהסיבות שאת מציינת. אם אני מבין נכון, החרדה של בנך נובעת מחוויית הכאב שעבר וההקשר שבין יציאה לכאב הזה. לכן אני חושב שכדאי לשקול תרופות אבקה שכאלו שיקלו עליו את מתן הצואה ויעניקו לו חוויה מצטברת של חוסר כאב. במקביל אני חושב שאת יכולה לפנות לפסיכולוג קליני של הילד שיוכל לעזור לכם ולילד בהתמודדות, ובהבנת התגובות של בנך. בברכה קובי

מפשת פסיכולוג לילד בן 11 דתי מאזור גדרה-אשדוד. רצוי של כללית. תודה

שלום יעל, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה קובי

שלום, בני בן ארבע ושלושה חודשים, עבר לגן חדש השנה עם חלק מילדי הגן הקודם. קיבלתי המלצות חמות על הגן, אבל קרו מקרים שורמים חי להרגיש תסכול, חוסר שביעות רצון וחוסר אמון. המקרה החמור ביותר מבחינתי קרה שבוע שעבר, כשבאתי לקחת אותו מהגן, ואחד הילדים אמר לי שדניאל נותן לילדים לגעת לו בגוף. כששאלתי את מנהלת הצהרון אתי על מה מדובר, אמרה לי שהגננת תדבר איתי על כך ביום שישי באסיפת ההורים. הייתי בשוק מהגישה והרמתי לגננת טלפון בערב ושאלתי אותה איך יתכן שילד בן ארבע בא ואומר לי דבר כזה, ואיך היא מחכה עם אינפורמציה כזו בלי להתקשר? הגננת לא ענתה לי בצורה ישירה אלא שאלה אותי איך אני רואה את זה, אמרתי לה שאין לי מושג, מה שאני ראיתי זה ילד בן ארבע בא ומספר לי בהתלהמות על מקרה שנראה לי חריג, ועל מנהלת צהרון שאפילו לא ניסתה להרגיע אותי. היא טענה שלא קרה כלום, ושהיא מרגישה בחוסר האמון שלי בהם, שאני לוקחת אותה למקומות שהיא לא רוצה להיות בהם, ואמרה לי שאם אני לא מרוצה אני יכולה להעביא אותו גן, ושנמשיך את השיחה ביום שישי באסיפת הורים שיזמתי. בשיחה שהייתה לי איתה ביום שישי האחרון, הגננת ניתבה את השיחה למקומות שלה (לענין שאני חד הורית, והוא ילד יחיד, ואני מגוננת יותר מדי) בלי שאוכל לבטא את הדברים שלשמם הגעתי. כשיצאתי מהשיחה הרגשתי שלא מיציתי את השיחה ולא אמרתי את מה שבאמת רציתי להגיד. נוסף לכך, בני חוזר בשבוע וחצי האחרונים עם חול בתחת שלו, ונורא מוזר לי גם הקטע הזה, כששאלתי את הגננת איך זה יכול להיות,היא טענה שיש מספיק עיננים בוחנות ואם אני רומזת על כך שמשהו לא תקין, שארגע, כי הכל תקין. הילד ברגרסיה מבחינת התנהגות, התקפי זעם ובעיות שינה. אני רוצה להעביר אותו גן ושואלת לעצתך. תודה, 0508646324

שלום ענת, למרות הרצון לעזור לך בקבלת ההחלטה שלך, זה בלתי אפשרי לדעת מכאן מה באמת נכון עבורכם. אני לא בטוח שאני מבין מה קרה שם בגן, או לאיזה אירועים שקרו לפני כן זה מתחבר לך. אני שומע את התסכול שלך, ומבין את עומק החרדה מאירועים שכאלו. ובכל זאת, מעבר גן בגילו של בנך זו החלטה שחשוב לשקול אותה בכובד ראש. אם אין לך אמון בצוות זו בעיה, ואת צריכה לברר עם עצמך האם את יכולה להתגבר על חוסר האמון הזה וליצור עבודה משותפת שלך ושל הגננת מתוך אינטרס משותף - טובתו של הילד. או שאת חשה שהפערים שינך ובינה עמוקים מידי. שיקול חשוב נוסף הוא איך הילד מרגיש בגן, האם הוא מסתדר שם חברתית, האם הוא נהנה וטוב לו שם. אירועים דומים בגילאים האלו קורים לא אחת ומצריכים עבודה חינוכית פרטנית וקבוצתית, הסבר לילדים על פרטיותו של הגוף. במקביל לזה, חשוב שתעשי גם את עבודה עם הילד, הסבירי לו כי הגוף שלו הוא פרטי ורק לו מותר לגעת באברי גופו. הסבירי, שגם אם אדם אחר, צעיר או מבוגר מבקש לגעת באזורים האינטימיים שבגופו הוא יכול וצריך לסרב לכך. קובי

הבן שלי בן 5 כבר שבועיים יוצא שכל כמה ימים הוא מתעורר שכל המכנס שלו מלא בקקי, איך קורה דבר כזה בגיל הזה?

שלום ענבר, הסיבות יכולות להיות רבות ומגוונות, רפואית או נפשית. זה יכול להיות מחרדה שהתפתחה סביב זה לכן הצואה יוצאת בלילה כשאין שליטה עליה, עצירות וכד'. נסי לבחון, האם חלו שינויים כל שהם סביבתיים, התנהגותיים או רפואיים. אך לפני שבוחנים הסברים פסיכולוגיים, אני מציע לך להתייעץ גם בפורום הזה http://www.doctors.co.il/forum-3979. בברכה קובי

שלום רב . בני בן 7 וחצי כיתב ב, תלמיד טוב מקובל חברתית, הולך לחוגים חברים תפקוד תקין הוא אח לילדה בת 12 . פתאום לפני חודש חוזר עם מעט קקי בתחתונים, בחודש האחרון 3 פעמים, הוא לא מתרגש מזה. ( אבל אני כן) מתי צריך לפנות לרופא או לטיפול??

שלום, עד כמה שאני יודע, כדי לאבחן צריכים להתקיים כמה תנאים: לפחות אירוע אחד של הטלת צואה באופן לא מותאם (רצוני או לא) בחודש במשך שלושה חודשים. ותנאי שני- שאין הסבר אחר (תרופתי או רפואי) לתופעה. לפעמים ההצטאות מתחילה בעקבות אירועי עצירות חוזרים שמחלישים את שרירי הסגור (מה שיכול להוביל לדליפת הצואה) לכן חשוב לבדוק זאת. במקרה שלך, עבר רק חודש, אך עם זאת הייתי פונה לרופא המשפחה כדי לבדוק את העניין, בעיקר אם זה נמשך. במקביל, נסי לגלות סבלנות לתופעה, ולהמנע מלהיכנס למאבק סביב נושא הצואה. קובי