פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום אנחנו חיים בחו"ל בשנתיים האחרונות ויש לנו ילדה בת שנתיים וחצי. כרגע היא בבית עם מטפלת שהיא קשורה אליה כמו לאמא. אנחנו עומדים לחזור לישראל מוקדם מהמתוכן בגלל שינוי לא צפוי עבודה. ילדתי תצטרך להתמודד בו זמנית עם: פרידה מהמטפלת, הבית, החדר והסביבה, הסתגלות למקום חדש ולהמון אנשים חדשים (משפחה מורחבת שהיינו רואים פעמיים בשנה, חברים), בנוסף היא תתחיל גן. היא היתה בגן פה והיתה חוויה לא טובה בשבילה, כך שיש לה קונוטציה שלילית מהעניין. בנוסף לכל זה, חודש וחצי לאחר החזרה לארץ תיוולד לה אחות. כמובן שמעולם לא היינו מתכננים שינוים כה רבים יחד אולם נסיבות החיים לא הותירו ברירה. אשמח לשמוע עצה לגבי כיצד להכין אותה לקראת החודשים הקרובים וכמה זמן מראש. תודה

שלום, את מתארת המון שינויים דרמטיים, אבל חשוב להדגיש שכושר ההסתגלות של ילדים קטנים הוא בדרך כלל טוב משל מבוגרים או ילדים גדולים יותר. זה לא אומר שהיא לא תגיב לשינויים האלו, אבל אני מאמין שאם אתם תתנו לה תחושת בטחון והכלה היא תתגבר על השינויים הללו. היכולת להבין את מה שעומד להתרחש בגיל הזה היא נמוכה, כך שאני לא מוצא סיבה להכנות הרבה זמן מראש. אני כן חושב שרצוי (אם זה לא קורה עד כה), להראות לה הרבה תמונות של בני משפחה, לספר לה סיפורים עליהם כך שתתחיל להכיר אותם, לשחק איתה את הסיטואציה כמו- בובה שעוברת למקום חדש ומגלה הרבה דברים חדשים ומרגשים, אני לא מכיר, אך אם יש ספר ילדים שעוסק בזה אז כדאי להקריא לה אותו וכד'. עיקר עבודת ההכנה היא שלכם, וחלק גדול מההתמודדות שלה יהיה תלוי בעמדה הרגשית שלכם. החזרה לארץ היא תהליך לא פשוט ואינטנסיבי עבורכם ולכן חשוב שתתכוננו לזה במובן הרגשי. אפשר לצפות שכשתהיו בארץ הקשיים שבשינוי יבואו לידי ביטוי, אז חשוב להכיל את הרגשות שלה, לתת לה הרבה תשומת לב, לשים לב לשינויים ולחזק אותה. אפשר לנסות ולתקשר עם המטפלת דרך שיחת וידאו, אך חשוב לעקוב ולראות אם זה לא מקשה עליה מידי. בהצלחה קובי

שלום.בתי בת 8. היא גילתה לפני שנה את האוננות.. היא יודעת שהיא יכולה לאונן, אבל רק בחדר שלה, וכשהיא לבד. יותר מחצי שנה, היא מאוננת כל לילה, לפני השינה, בטענה ש"אם אני לא מאוננת, לוקח לי יותר זמן להירדם". זה קורה כל לילה במשך כמה חודשים טובים. בהתחלה זה לא הפריע לי, אבל אני פוחדת שזה כבר הפך להרגל/מעין אובססיה ואני פוחדת שהיא לא תוכל להפסיק עם זה בעתיד. ניסיתי להציע לה פעולות אחרות לעשות שירדימו אותה (לשיר, לספור כבשים וכו'...) אבל היא לא מוכנה לשמוע. האם יש כאן אפשרות להתנהגות אובססיבית? מה אני יכולה להציע לך כתחליף מתאים? תודה!

שלום שרון, אני אניח בצד את הקושי שלנו כהורים לגלות את החלקים המיניים שבילדים שלנו... לשאלתך, כמו בהרבה התנהגויות אחרות, אנחנו מסתכלים על התמונה המלאה, על התנהגות בתוך הקונטקסט הספציפי של בתך. אוננות כשלעצמה היא פעולה טבעית וכל עוד היא נעשית באופן פרטי אין בזה בעיה. אוננות מתחילה להיות בעייתית כאשר היא הופכת לדפוס התמודדות עם קושי. במצבים בהם ילד לא מוצא הנאה בתחומי חיים אחרים, נסוג חברתית ומאונן במקום פעילויות אחרות וכד'. אצל בתך, האוננות אינה בעייתית כשלעצמה אלא אם היא באה כדי לווסת חרדות או כל סיבה אחרת שבגללה היא מתקשה להירדם. במקרה כזה, צריך לבחון את אופי הקושי ואת המקור שלו. אינדיקציה נוספת היא תפקודה במהלך היום, בבי"ס, בבית והתפקוד החברתי שלה. אם היא עושה זאת רק כי זה נעים לה, ללא כל בעיה אחרת, אני חושב שמוטב להניח לה למצוא את המינון המתאים לה. קובי

שלום, בני בן ה 8.5 לא מוכן ללמוד, קשה לו מעט להתרכז.בכיתה א-ב הייתה לו מורה קשוחה שהוא כן שיתף פעולה איתה, עכשיו כיתה ג' הוא פשוט לא מעוניין לשמוע, לא בבית ולא בכיתה ושום עונש או איום בבית או בב"ס לא עוזרים, הצעתי שמישהו חיצוני יעזור לו הוא גם לא רוצה, יש לו מעט קשב ריכוז אבל לא מצריך תרופות( עשיתי לו מבחן טובה לפני כיתה א )בנתיים הוא צובר פער וכל הזמן כועסים עליו.הוא ילד פיקח מאוד ולא נראית בעיה כלשהיא הוא אומר כל הזמן שלא בא לו, אולי קשה לו ללמוד והוא לא ממוכן לקבל או להתגבר על קשיים כרגע..אשמח לעזרה

שלום גלי, חסרים קצת פרטים כדי שאוכל להשיב לך. מה זה אומר שהוא לא מוכן ללמוד? מה קורה בבי"ס בזמן השיעורים? מה הוא עושה אחה"צ? מה עם שיעורי הבית? איזה עונשים לא עזרו? מה כן מעניין אותו? במה הוא טוב? מה בהתייחסות של המורה הקודמת עזר לו? וכד'. מרוח הדברים נשמע שיש כאן שתי נקודות חשובות, הקשיים שלו והצבת הגבולות שלכם. חשוב מאוד להבין מה הקשיים איתם הוא מתמודד ומה המענה שהוא מקבל לקשיים האלו. במקום הזה כדאי להתייעץ עם המחנכת ויועצת בי"ס האם יש מקום לשקול אבחון נרחב יותר ממבחן טובה (מבחן טובה בוחן האם ריטלין מסייע לילד אך פחות נותן תשובות לגבי אופי הקושי). במקביל, חשוב לבחון את העמדה שלכם מול הילד. זה בסדר שלא בא לו או שהוא לא מוכן לקבל עזרה חיצונית, אך לפעמים כהורים אנו נדרשים לנקוט בפעולות גם אם הן לא לרוחו של הילד. חשוב שהילד יבין מתוך ההסברים אך גם מתוך ההתנהגות ואופן התגובה שלכם שההתנהגות שלו לא מקובלת עליכם. הוא לא חייב להבין את כל ההשלכות העתידיות של אי הלמידה שלו. לכן, אני מציע לכם להיעזר בהדרכת הורים קצרה דרכה תוכלו לבחון כלים והתנהגויות שונות שיוכלו לסייע לכם בהצבת הגבולות לילד. בברכה, קובי

בני עלה השנה לכיתה א'. מבחינה לימודית אין שום בעיה, ילד חכם, מכין שיעורים ועובד יפה. מבחינת התנהגות ישנה בעיה קשה, הוא מכה ילדים אחרים ומשתולל בכיתה. יש לו מחנכת טובה, מכילה שפועלת נכון אך הבעיה רק הולכת ומחמירה. בבית מאוד קשה עם לנו עם הצבת גבולות וכל פעם שלא מתנהג יפה בבית הספר אני מנהלת איתו שיחות, מסבירה, דורשת ממנו להתנצל אך הוא חוזר לסורו. אציין שהוא נמצא כבר חמישה חודשים בטיפול רגשי אל עדין שום דבר לא עוזר. הסברתי לו גם שמי שלא מתנהג יפה לא ירצו לשחק איתו ולכן לא יהיו לו חברים אך גם זה לא עוזר. היינו בהמון הדרכות הורים אך אף אחד לא יודע באמת לתת את התשובה הנכונה. אין לו הפרעת קשב, יש לו בעיית התנהגות שהולכת ומחריפה ואנחנו פשוט לא יודעים מה עוד ניתן לעשות??

שלום מיטל, אני לא מאמין שיש תשובה נכונה שמתארת מה בדיוק צריך לעשות איתו כך שכל הקשיים שלו יבואו לסופם. אני כן חושב שאתם בדרך הנכונה, טיפול רגשי, מחנכת טובה ועבודה שלכם. זה תהליך ארוך ולא פשוט עבור ההורים, תהליך שמצריך עקביות, סבלנות, הבנת הקושי והסיבות להתפרצויות, חיזוק התנהגות רצויה, והצבת גבולות ברורה. בהנחה שבנך לא בוחר באלימות מתוך הנאה, אני מניח שהוא עושה זאת מתוך קושי בתקשורת עם בני גילו, קושי בוויסות הרגשי ותחושת תסכול. במקרה כזה, אני חושב שהשיחות שלך איתו אחרי בי"ס הן חשובות מאוד אך הן לא צריכות להיות רק שיחות הבהרה, אלא שיחות חקירה. מה בדיוק קרה שם, מה הוביל אותו לנקוט באלימות ומחשבה יחד איתו על פתרונות אחרים כמו לגשת למקום קבוע ולהירגע, לעבור לשחק עם ילדים אחרים או כל רעיון אחר שתחשבו עליו. ההתנצלות חשובה, אך היא לא מעניקה לו כלים לפעם הבאה. בנוסף, אתם יכולים לתרגל את הדברים כשההתפרצויות קורות בבית, להעניק לו אפשרויות אחרות לצד הצבת גבול ברורה ועקבית. זו לא התמודדות פשוטה, והשינוי לא יקרה ברגע. הוא בסה"כ חודשיים בבי"ס שזה פרק זמן קצר מאוד, עמוס ומלחיץ. אני מאמין שאם תמשיכו בדרך הזו, לאט לאט הוא יירגע ויפתח דפוסי תקשורת טובים יותר. אני ממליץ לכם לשוב להדרכת הורים אצל מטפל/ת טובים ומנוסים. בהצלחה קובי

שלום יש לי ילדה בת 12 שמרבה לשקר בכל נושא למרות שהוסבר לה שהאמת היא הדבר הכי טוב להגיד אפילו אם נעשתה טעות אנו לא כועסים אלא נתמוך ונעזור.ובנוסף הילדה אובחנה עם בעיית קשב וריכוז מקבלת ריטלין והגיעה לבית ספר חדש ובכיתה לומדת אבל חוזרת הביתה ולא שמעה שהמורה הודיעה על מבחן .אנו צריכים לגלות ע"י הודעה או תזכורת מחברים או מורה לא ניראה לי שבגיל כזה אנחנו ההורים צריכים להתערב בקטע של חברים ולבדוק דברים כאלו.אינני יודעת כיצד להתמודד אפשר לומר גם מיואשת שגם צריך לעודד אותה וגם להכין אותה למבחן ולדאוג לשיעורים שהכינה שיש מצב שגם על זה היא שיקרה מצפה לתשובה תודה

שלום אורלי כמו בהרבה התנהגויות אחרות, חשוב מאוד להבין מה המוטיבציה שעומדת בבסיס השקרים? גם אם על פניו זה נראה שהיא משתמשת בשקרים כדי להימנע מעבודה קשה, לרוב זו אינה הסיבה המרכזית לשקרים. לשקר יש תפקיד שהוא ממלא, זה יכול להיות שמירה על ערך עצמי, התמודדות עם ציפיות של הסביבה, הימנעות ממפגש עם כישלון וכד'. בנוסף להסברים החשובים על השלכות השקרים ויתרונות אמירת האמת גם היא לא נעימה, במקרה שלכם אני מציע לפעול בכמה מישורים: •להמשיך ולהסביר, ובמקביל ליצור אווירה לא שיפוטית ופתוחה בבית. •למקד את המחמאות והחיזוקים שלכם על פי מבחן הדרך ולא על פי מבחן התוצאה. לא חשוב הציון שהיא מקבל או אם התשובה שנתנה בשעורי הבית נכונה או לא. העיקר זה המאמץ וההשקעה, נסו לתגמל אותה ללא קשר לתוצאות. התמקדות בדרך מפחיתה את הלחץ ומעניקה לילדה כלים נכונים וטובים יותר לפיתוח המיומנויות להן היא זקוקה עכשיו ותזדקק להן בעתיד. •באופן הדרגתי, יש להעביר את האחריות על שעורי הבית והמבחנים אליה. לא רק בזה שאתם מסירים את הפיקוח שלכם, אלא בזה שאתם קובעים איתה דרכים בהם היא מוודאת ובודקת מה המטלות שהיא צריכה להתארגן מולן. כך למשל היא יכולה כל יום בשעה קבועה להתקשר לחברה ולבדוק מה השעורים, בהתחלה אתם תהיו לצידה ואחר כך היא תעשה זאת לבד. כל עוד האחריות תישאר שלכם, המוטיבציה שלה לביצוע המשימות תהיה חיצונית שתלויה במעורבות ובתגובה שלכם. גם אם היא תשכח, תתעצל או כל דבר אחר, חשוב לא להישבר ולהבין שעכשיו זה הזמן ללמד אותה לקחת אחריות. גם אם זה אומר שהיא תגיע ללא שעורים או לא מוכנה למבחן. אתם שם כדי לסייע לה אבל לא כדי להחליף פונקציות שהיא אמורה למלא. אתם יכולים לעזור לה לפי בקשתה. •כשהיא לא אומרת אמת בנושאים אחרים, אתם יכולים להגיב בחיוך שקט שיבהיר לה שאתם מבינים שזו לא האמת אך מתייחסים בסלחנות. •אתם יכולים להיעזר ביועצת בי"ס, או בכל גורם מקצועי אחר כדי לבחון ולהבין את הקשיים איתם היא מתמודדת ברמה הלימודית. לנסות ולהתאים את אופן הפעולה שלכם ואת נקודות המעורבות שלכם לפי קשיים אלו. באופן כזה אתם תוכלו לשמור את רמת הציפיות שלכם בטווח אליו היא יכולה להגיע ולא מעבר לזה. ציפיות לא ראליות מייצרות חווית כישלון וייאוש, ומקדמות הימנעות ופגיעה בדימוי העצמי. •לחזק ולשבח אותה על כל התנהגות התואמת את העקרונות הללו. חשוב לשים דגש גדול על ההצלחות שלה. חוויה של הצלחה תעניק לה ביטחון בדרך. בהצלחה קובי

שלום, הבן שלי בן שלוש בחודש הבא וכשהוא מחליט הוא צריך לעשות כל פעולה מההתחלה, לדוגמא אם ביקש לרדת את המדרגות לבד והסכמנו רק במדרגה השלישית שירד הוא יחזור להתחלה שם ביקש ויתחיל שוב, דוגמא נוספת, הוא מבקש ומחפש את המוצץ ובטעות אני מביאה לו הוא מתעצבן, בודק ומוודא איפה הוא היה מראש, איתי או מזכרון שלו מחזיר אותו בדיוק לאותה נקודה ולוקח אותו שוב. אם הוא לא מתחיל את הפעולה מההתחלה או מאיפה שהוא החליט הוא מתעצבן, בוכה וכועס עד שהוא נרגע לאחר התחלת הפעולה מהבסיס. האם יש כאן בעיה כלשהי. אני מקווה שאני בפורום המתאים ושתוכלו לעזור לי להבין אם זה תקין.

שלום נטע, על פניו, לא נשמע שיש כאן בעיה מיוחדת. בגילאים הללו יכולים לצוץ כל מיני תופעות כאלו ולהיעלם כלעומת שבאו. בכל מקרה, חשוב לעקוב ולראות. כשהוא מתעקש לחזור ולבצע את כל הפעולה מהתחלה אני מציע לאפשר לו לעשות זאת מבלי לעשות מזה עניין גדול. נסו להכיל את זה והשתדלו לא להעניק לזה נופך של מאבק, מה שיכול להעצים ולשמר את התופעה. בברכה קובי

שלום כבר מגיל קטן אני חולם על אישה ואז בכל פעם שאני מתקרב היא בעצם גבר או לדוגמא יש לי חברה בחלום אבל היא בעצם גבר ואני לא מסכים למה זה קורה כי אני לא נמשך לגברים ( ממש דוחה אותי לנשק גבר בפה) אבל כאילו בחלום משום מה אני האישה , המוח שלי נראה שלי משובש איך אפשר לעזור לי? ???

שלום, אני מבין שהחלומות האלו גורמים לך לחוש לא בסדר, כאילו שהם אומרים או עלולים לומר משהו על הנטייה המינית שלך. בהסתכלות על החלום, אני מציע להתבונן על שני דברים מרכזיים- האחד, תוכן החלום והשני הרגשות שעולים אצלך בעקבות החלום. הדמויות, התסריט, הקונפליקט ושאר התכנים המוצגים בחלום מייצגים משהו מעולמך הפנימי. אך חשוב להדגיש כי אם אתה חולם על אישה גבר זה לא אומר שאתה נמשך או לא נמשך לגברים. החלום מארגן תכנים באופן מורכב ולא לינארי, שיש להעמיק ולחקור כדי לנסות להבין אותו. כך לדוגמה, חלום על קפיצה מגובה רב לא בהכרח מעיד על רצון להתאבד וכד'. הדבר השני הוא הרגש שהחלום מעורר בך. ייתכן שיש משהו במפגש עם החלום הזה שמערער אותך רגשית ומעלה אצלך תחושות ומחשבות שיש להתייחס אליהם. אם אתה מרגיש שהמוח שלך משובש, ואתה מרגיש את זה בלי קשר לחלום, במקרה כזה אני ממליץ לך להגיע לטיפול נפשי ולבדוק את התחושות והמחשבות שלך בהקשר של החלום הזה ובכלל מול האתגרים וקונפליקטים איתם אתה מתמודד בחיים. מקווה שקצת הצלחתי להרגיע אותך... קובי

שלום, הבן שלי בן 2.9. התחלנו גמילה בפסח, כלומר כשהיה בן 2.3. אין לו בעיה לעשות פיפי או קקי בשירותים (או בחוץ). יודע להתאפק יפה (פיפי) ואחרי בערך חודש וחצי מאז שהורדנו את החיתול הוא לא הסכים שנחתל אותו יותר בלילה ומאז הוא גמול (כמעט ולא מרטיב). לפני ארבעה חודשים ילדתי, וכמובן שזה הקשה על התהליך. הייתה קצת נסיגה (הרטיב יותר ולפעמים נראה שבכוונה) אבל מאז חזר לעצמו ונראה שהכל בסדר. הבעיה שלי היא: הוא כמעט ולא מודיע שיש לו פיפי או קקי. בעניין הפיפי אנחנו יכולים עוד לשלוט יחסית כיוון שלוקחים אותו מיוזמתנו לשירותים, למרות שלפעמים כששואלים אותו אם יש לו אומר שלא ואחרי כמה דקות עושה במכנסיים. אני מניחה שזה קורה בעיקר כשמעניין לו ולא רוצה להפסיק פעילות באמצע. הבעיה גדולה היא עם קקי. לפעמים אני מציעה לו לנסות לעשות (בעיקר אחרי החלב של הבוקר) והוא יושב ולפעמים עושה, או שאני קולטת אותו מתחיל להתאמץ ואז לוקחת אותו לשירותים ואם יש לנו מזל זה לא יוצא עד הוא מתיישב. אבל בשאר הפעמים הוא עושה בתחתונים, גם מוצק וגם רך לצורך העניין. ניסינו כל שיטה למשך זמן מסוים - לנזוף, להתעלם, לומר "חבל, בפעם הבאה צריך לעשות בשירותים..." וכו', ועכשיו זה פשוט "בוא, אני אנקה אותך". אני קצת אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות, כי די נמאס לי מכל הקקי הזה ובחורף זה הרבה יותר קשה לתפעול. אגב - גם בגן הוא לא ממש אומר. אשמח לעצה

ועוד משהו: כשהוא עושה קקי בשירותים הוא שמח שמצליח ואומר לקקי להתראות ואוהב לפתוח את המים, אבל הוא לא מאד מוטרד כשעושה בתחתונים, אלא אומר לי שהוא עשה או שהוא צריך לעושת קקי בשירותים (למרות שכבר עשה). ברוב המקרים לא מדובר בקקי ש"בורח" כי אני רואה שהוא מתאמץ להוציא

שלום גלית, אם אני מבין נכון, את מדברת על נסיגה שהתרחשה לאחר הלידה? בכל מקרה, אני חושב ששיטת האלימינציה הובילה אותך למקום הנכון. בנך קולט את תשומת הלב הרבה המעוברת לאחיו/אחותו שבחלקה ממוקדת בהתעסקות ההורים בצרכיו של התינוק/ת. מעבר לזה ישנם חרדות ופחדים רבים הנוגעים לכניסת תינוק/ת חדשים למשפחה והשפעתם על מקומו בבית, האהבה שלכם אליו, חלוקת הקשב שלכם ותשומת הלב המוקדשת לו. במקרה כזה, אני חושב שלכעוס (על אף שזה מאוד טבעי) לא באמת יעזור, גם כעס זה סוג של תשומת לב והקדשת זמן. אני מאמין שהגישה בה את נוקטת עכשיו, החלפת הבגד ומשפט כמו- זה לא נורא, לאט לאט אתה תלמד להתפנות וכד', יוכל להשיג את המטרה באופן יעיל יותר. בנוסף לזה, חשוב לחזק אותו ולהשתתף בשמחתו בכל פעם שהוא מצליח לעשות בשירותים. אתם יכולים גם לעשות שימוש במשחק כדי לתרגל אותו, כך למשל- לבובה יש פיפי, והוא יקבע מה היא צריכה לעשות עכשיו וכד'. לרוב הנסיגות הללו זמניות וחולפות מעצמם, השתדלי לא להילחץ מזה. זה לא נעים ומתסכל, אך עם קצת סבלנות זה יעבור. הקפידו, עד כמה שניתן להעניק לו תשומת לב ולשמור זמן בלו"ז העמוס לעייפה עבור זמן איכות איתו. בהצלחה קובי

הי קובי, לא, לא מדובר בנסיגה. מאז שהתחלנו עם הגמילה לפני הלידה הוא לא מבקש. אחרי הלידה הייתה נסיגה ואז הוא היה מרטיב הרבה פעמים ביום, אבל עכשיו המצב חזר לקדמותו - כלומר לא מודיע שיש לו פיפי או קקי, אבל לא מפספס הרבה במהלך היום היו ובגן ובבית אנחנו לוקחים אותו באופן יזום (יש ימים שלא מפספס בכלל ויש ימים שיכול לפספס גם פעמיים שלוש). אנחנו בתהליך כבר 7 חודשים, ו-4 חודשים אחרי הלידה, האם זה לא קצת יותר מידי זמן? מה יכולה להיות הסיבה שהוא לא מבקש?

בני בן 6.5 אינו יודע להתמודד במצב שבו הוא איננו מצליח לעשות דבר מסויים ואפילו הקטן ביותר.למשל כשהוא מצייר והקו יצא לא בדיוק כמו שהוא תכנן אז הוא ישר קורע את הדף בעצבים ומגיב בכעס רב היכול לכלול דפיקות על השולחן בעיטות בקיר וכו'. זו רק דוגמא אחת למיני רבות. מה אפשר לעשות?

שלום אורית ילדים פרפקציוניסטים משעינים חלק ניכר מתחושת הערך שלהם על הצלחות והישגים בולטים, ולכן, כל כישלון או הפסד נושא איתו (מנקודת ראותו של הילד) פוטנציאל לנזק. כל טעות עלולה לסדוק את תחושת המושלמות, ומה שאינו מושלם אינו שווה. ילדים קולטים מהר מאוד שההישגים שלהם מעוררים בקרב המבוגרים בסביבתם גאווה, סיפוק ושביעות רצון. מאחר שהם חסרים עדיין את היכולת לראות את הדברים בצורה מורכבת ורב ממדית, נדמה להם שכל כישלון מוריד להם נקודות. הוא לא יכול להסתכן באובדן האהבה וההתפעלות, בעיקר של הוריו. לכן, אני חושב שבאופן כללי יש להוריד את המתח סביב אירועים כאלה, לנסות ולהישאר שקטים ושלווים גם מול התקפי הבכי ההיסטריים. נסי להסיט את המוקד מהתוצרים (ניצחון/הפסד/הצלחה/כישלון), והדגישי בתגובותייך את ההשקעה, המאמץ, התהליך, ההתמדה, היכולת לשאת אכזבה, תסכול, הפסד. בעיני, גם שיחות ממושכות בנושא, כולל אמירות כמו לא קרה אסון וכד' מעניקות משקל יתר לתוצאה שלו. את יכולה לשקף לו את רגשותיו במשפט כמו "אני מבינה שהשתדלת מאוד, שאתה מאוכזב, זה באמת לא נעים" כך את מניחה לילד לפגוש את ההצלחות וההפסדים שלו, תוך שאת שם כדי לעזור לו להכיל אותם. בהצלחה קובי

הבת בכיתה ח'. יש לה פחד מחיסונים. החיסון האחרון היה בכיתה ב'. היא בכתה מאוד ואחד מאיתנו היה איתה להחזיק אותה חזק על מנת לאפשר את החיסון. השנה צפויים לה כשלושה חיסונים. היא בפחד מהם. היא כבר גדולה ובטח לא נוכל להחזיק אותה. היא יודעת להסביר זאת: היא לא מבינה איך אפשר לתקוע חתיכת ברזל בגוף ולהכניס לשם מחלה... הפחד שלה גם מתבטא בדמעות כשהיא רואה זריקות בטלויזיה או אפילו דיקור סיני... מה עושים ? החיסונים בבית הספר מתקרבים והיא מתחילה להילחץ...

שלום דנה, פחד מזריקה הוא פחד שכיח מאוד. בניגוד לפחדים אחרים, בגלל החשיבות הבריאותית, קשה להתעלם מהפחד ובשלב כל שהוא היא תאלץ להתמודד עמו. ככל שתקדימו לעשות זאת כך זה יהיה קל יותר עבורה. לכן אני מציע להציג לה את העובדות כפי שהן, שהזריקה כואבת אך הכאב הוא נסבל וחולף מהר. נסו יחד איתה למצוא דרכים שיעזרו לה להתמודד, כמו פעולות הסחה (לקבוע על מה תחשוב), לבחור מי היא רוצה שיהיה איתה ויאחז בידה, לא להסתכל ולא לראות את המחט או את תזמון הפעולה או כל רעיון אחר שיכול להרגיע אותה. במידה ורמת החרדה שלה תהיה גבוהה עד כדי כך שהיא תסרב בכל תוקף לקבל את החיסון אני מציע לפנות לעזרה, ישנם טיפולים התנהגותיים קצרי מועד וממוקדים שיוכלו לסייע לה מאוד. בהצלחה קובי

שלום לכם, לבני בן ה19-חייל, הייתה חברה במשך שנתיים. שנפרדה ממנו לפני מספר ימים. כיצד אוכל לעזור לו להתגבר על המשבר? תודה מראש .

שלום טלי, הדאגה שלך מחממת את הלב, אני מבין עד כמה זה קשה לראות את הילד שלך שבור ועצוב. הדרך הטובה ביותר לדעתי היא פשוט להיות איתו, כמה שהוא צריך וכפי שהוא צריך. לא להעיק עליו ולא לומר לו משפטים כמו - היא לא שווה את זה, אתה תמצא מישהי אחרת וכו'. האבל שלו הוא אמיתי וחשוב שיתגבר עליו בכוחות עצמו. נסי למצוא את הביטחון הפנימי שלך בו, ובכך שהוא מסוגל להתגבר גם על זה. כמעט כולנו עברנו את זה ונשארנו בחיים.... כמובן שחשוב לשים לב שהתגובה לא מתפתחת למשהו חריף יותר וממושך מידי. קובי

קודם כל תודה לך על תשובתך הפרטנית. רציתי לשאול דבר נוסף: חברתו קנתה לו מתנות רבות: בגדים בשמים וכו" .האם כדאי להציע לו להוציא את כל אלה מהבית (כדי שלא יהיה מה שיזכיר לו אותה) וכך יוכל להתחיל דף חדש?

שלום, אני סטודנטית לתואר ראשון במחלקה לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. במסגרת לימודי אני עורכת מחקר שמטרתו לבדוק השפעות של מאפיינים אישיותיים על החוויה התרבותית של העולה מברה"מ לארץ. אודה לך אם תסכימ/י להשתתף במחקר. המחקר כולל מילוי חמישה שאלונים. השאלון מיועד למבוגרים מעל גיל 18 שעלו לישראל ממדינות חבר העמים. אין כל צורך לציין את שמך, או פרטים מזהים. למערכת אין כל דרך לדעת מי ממלא כל שאלון. כלומר, כל תשובותיך יישמרו באופן אנונימי לגמרי ולא תהיה לנו דרך לדעת מה ענית. אם תחוש/י אי נוחות תוך כדי מילוי השאלון את/ה רשאי/ת להפסיק למלאו. תודה על שיתוף הפעולה. בברכה, שלומית הלוי במידה ויש שאלות אפשר לפנות אלי בטלפון או באימייל 054-5664649 [email protected] הקישור לשאלון https://docs.google.com/forms/d/1DIjMdGJR9R8WhNgNZlugvVpNund6UDOsENAZtEtl0I8/viewform

שלומית שלום, אין אנו נוהגים לענות של שאלונים בפורום.

שלום ליאת, רקע- יש לי שני ילדים, בן שנתיים ושבעה חודשים ובת תשעה חודשים.נכדים ראשונים משני הצדדים מקבלים המון תשומת לב. יש לציין שהבן מדבר מאוד רהוט עם אוצר מילים מאוד גדול. הוא זורק חפצים. בעוצמה על הרצפה עד שהם נשברים, זורק החוצה מהחלון... יכול לשחק עם משחק 15 דקות ופתאום פשוט להטיח אותו ברצפה, הוא יכול לשבת באוכל ופתאום כמעט בלי התראה להעיף צלחת, לעיתים מתוך שמחה אפילו הוא מעיף חפצים... אפילו לפעמים הוא מקבל מכה. ניסיתי המון דרכים למדר את התופעה, העלמתי את הצעצועים, כעסתי הענשתי, התעלמתי (זה היה קצת קשה) .... לא עוזר כלום. (היתה איזו נסיגה לפני חודש) אבל, הכל חזר בבום + תוספת שאם אני כועסת עליו הוא מחזיר לי בכעס וגם מרביץ לי. אני אובדת עצות. ברור לי שהוא מבין ויודע מה הוא עושה כי אחרי כל ארוע הוא אומר לי אני אתנהג יפה...אני לא אזרוק. או אם הוא מעיף צעצוע על אחותו (אני מרימה אותה ומגנה עליה... זה עובד בד"כ) הוא אומר לי, זה כואב לה היא קיבלה מכה. ממתינה לעצתך, אודליה

שלום אודליה, אני חושב שהתגובות שלך בסה"כ טובות. בגילו הצעיר של בנך קשה לקבוע אם מדובר בתופעה התנהגותית או אחרת. בכל מקרה, לתפיסתי, הדרך להתמודד עם תופעה שכזו מורכבת מכמה עקרונות. הראשון והחשוב ביותר הוא עקביות, קשר ברור בין התנהגות ותוצאה. ככל שהתגובה תהיה ברורה ועקבית כך המסרים יעברו באופן יעיל יותר. השני, להשתדל ולהימנע מתגובות בהן מעורבים כעס, תסכול וכד'. תגובות כאלו לרוב רק מנציחות את ההתנהגות הלא רצויה. אפשר להסתכל על זה כגמול רגשי שהופך לרווח משני בו הילד משליך חפץ ובתמורה כל תשומת הלב שלך מופנית אליו. לכן, כשהילד נוקט בהתנהגות כזו, נסי לומר לא שזה אסור ולא מקובל עלייך וקחי ממנו את החפץ אותו השליך. בדיוק כפי שאת מרחיקה את בתך כאשר הוא פוגע בה, התגובה הזו שלך מאוד נכונה בעיני כי היא גורמת לו להבין שהתוצאה של ההתנהגות שלו היא לאבד את חברתה. ההבנה שלו כי הוא עלול לאבד דברים בעקבות ההתנהגות שלו יכולה לסייע בהפחתת השכיחות שלה. העיקרון השלישי הוא תחלופה. אם לילד יש דחף לזרוק או להוציא אנרגיות צריך לנסות ולאפשר לו לעשות את זה במקומות מותאמים לכך. משחק בכדור, מלחמת כריות, או כל מחשבה על פעילות יצירתית אחרת שעולה בראשך. בברכה קובי

נניח שהבת קיבלה עונש כלשהו הקשור להתראות עם חברים (לא לצאת מהבית לכמה ימים/לא לדבר בטלפון/לא לצאת לאירוע כלשהו) ובאים חברים ושואלים איפה היא..או שאסור לה לדבר בטלפון ומישהו מתקשר.. או שהיא קבעה לצאת עם ילדים של חברים שלי לטיול וצריך להודיע... מה כדאי לעשות במקרה כזה, לספר שהיא בעונש, או לנסות להתחמק כדי לא להביך אותה? מדובר על גילאי נעורים, 14 ו16

שלום אורית, אני לא מוצא סיבה להתחמקות או אי אמירת אמת. אני חושב שהמסר שעובר לבתך דרך התחמקות הוא מסר חינוכי שגוי המקבל התחמקות כאמצעי התמודדות מקובל. היום זה יהיה מול חברים ובפעם הבא זה יקרה בהתנהלות שלה מולך וכך הלאה. אני חושב שבגילה היא היא יכולה להודיע לחברים שלה בעצמה. זה לא נעים, אבל התמודדות עם המציאות כפי שהיא עדיפה בעיני על כל דרך אחרת. בברכה קובי

בני בן ה13 מרבה לשקר בכל הזדמנות לדוגמה: אין שיעורים, התכוננתי למבחן וכיוצא בזה. השבוע קרה מקרה בו הוא סיפר כי ילד תקף אותו בהפסקה ורק שחבר שלו התערב הוא הרפה ממנו. כשביררתי עם החבר בשיחה פרטית מתברר שלא היה ולא נברא. בני הסביר כי הגזים קצת בתאור המקרה,חלק מהדברים היו נכונים. איך אני אמורה להגיב כשאני תופסת אותו בשקר והאם מומלץ לפנות לייעוץ. הציין כי אנחנו הורים גרושים כאשר כל אחד מאיתנו התחתן בשנית .

שלום מירב, כפי שאת -מציינת, יש כל מיני שקרים, ולכל אחד מהם תתאים תגובה אחרת. יש שקרים שנועדו להימנע מהסתבכות - במקרה כזה, עדיף להשקיע ביצירת אווירה פתוחה ולא שיפוטית, כדי שהילד לא יפחד לומר לנו את האמת. יש שקרים שנועדו להאדיר את הילד באזני שומעיו - במקרה כזה, אפשר להגיב בחיוך שקט, שיבהיר לילד ש'עלינו עליו', אך מתייחסים בסלחנות. בדר"כ עומדת מוטיבציה כלשהי מאחורי השקרים, וחשוב לנסות להבינה, ולכוון לשם. כך לדוגמה, ייתכן שהשקרים בנוגע לשעורי הבית והתכוננות למבחן נובעים מתוך תחושת חוסר אונים, חוסר מסוגלות או חוויית כישלון מצטברת. במצב שכזה ילד יעדיף שלא ללמוד ובכך להתאים את התוצאות שלו להשקעה שלו. במצב בו התוצאות הנמוכות תואמות להשקעה הדלה יש לילד הסבר הגיוני לתוצאות, במצב בו יש השקעה מרובה והתוצאות עדיין נמוכות, הילד חש בחוסר מסוגלות והדימוי העצמי שלו עלול להיפגע. זו רק דוגמה אחת מיני רבות, לכן חשוב לבחון מה עומד בבסיס הקשרים, או אי אמרת האמת של בנך. בנוסף, חשוב להסביר לילד ששקר אינו דבר רצוי או מקובל, להסביר כי במצב שכזה יהיה לכם קשה מאוד לתת בו אמון. בנוסף לזה, אם את חשה שהתופעה הולכת ומתרחבת, אני מסכים כי מוטב להיעזר בייעוץ מקצועי בו תוכלו לבחון את הדברים הללו לעומק ולאמץ דפוסי תגובה והתנהלות מולו. בהצלחה קובי

שלום ליאת קראתי את תגובתך בפורום לגבי קריטריונים לעונש מוצדק, וציינת את עקרון ה"רלוונטיות", ואת המטרה שהיא אך ורק ללמד סיבה ותוצאה, רק ללמד בין התנהגות ותוצאותיה. איך תסבירי את כל העונשים המקובלים במערכת החינוך ובכלל? לדוגמה - העונש הנפוץ של עמידה בפינה. עונש שילדים פוחדים ממנו. מה הסיבה והתוצאה? שליחת ילד לכתה אחרת לעונש; עונש 5 דקות על הספה לילדים קטנים או עונש להכנס לחדר;

שלום לי, שמחה שאת מצטרפת לדיון ומרחיבה אותו. באופן אישי, אני נרתעת מהמילה "עונש", ומעדיפה לפעול בתגובה להתנהגות בעייתית, תוך ציון הסיבה לכך. עונש של עמידה בפינה כבר אינו מקובל במערכת החינוך, שכן הוא משפיל ומעליב את הילד, וזו *אינה* המטרה. כפסיכולוגית שעובדת הרבה מאד עם מורים וגננות, אני מציעה מגוון רחב של פעולות אפשריות בתגובה להתנהגות בעייתית של ילדים - אף אחת מהן אינה פוגענית כלפיו. כשילד נשלח החוצה מהכיתה, זה כדי לאפשר לו להירגע, לפרוק מתח, ולחזור כשיוכל. אם התנהגותו אלימה או מתחוצפת, הוא יורחק ויישלח להשגחה של איש צוות פנוי. גם להושיב ילד קטן 5 דקות על הספה ("לחשוב על מה שעשה") זו סנקציה לא ברורה, אלא אם היא מכוונת באמת לעזור לילד להירגע. מבחינתי, עדיף להגדיר מראש - יחד עם הילד - פינה נעימה אליה יוכל ללכת ולהירגע כאשר הוא כועס, עצבני או עצוב. בפינה זו אפשר לשים כריות, בובות פרווה נעימות או ספרים. כך אנו נותנים לו כלים להרגעה עצמית ומלמדים אותו מה *כן* לעשות כשהוא עצבני. ואז, בשעת משבר, במקום לשלוח אותו "לחדר!" כעונש, נציע לו את הפינה הנעימה כדי שיירגע. כך השגנו את המטרה (הרחקת הילד מהסיטואציה הבעייתית) מבלי לקלקל את היחסים איתו, וגם לימדנו אותו להרגיע את עצמו בדרך לא הרסנית. כאשר הילד פועל באלימות או בחוסר כבוד כלפינו, יש ערך חינוכי רב יותר להתרחקות שלנו (!) ולא שלו. אני מתכוונת לכך שנתרחק לחדר אחר ("לא נעים לי איתך כשאתה משתולל/מקלל/מכה, ולכן אני הולכת עכשיו לנוח בחדר שלי"). כך אנו מלמדים אותו שהתנהגותו גורמת לו להפסיד אותנו ואת קרבתנו. מקווה שהרעיון עבר בבהירות רבה יותר . שבת שלום ליאת

היי שירלי, לי, ליאת (יצאה שרשרת) וכל מי שמשתתף בדיון, אני עובדת עם ילדים אוטיסטים בתפקוד גבוה ופעמים רבות הם מציגים את האבסורד בעונשים בצורה טובה ביותר - הם שואלים בלי לחשוש "מה הקשר?", "למה נענשים על זה?" וכו' ומאלצים אותך לחזור לסיבות ולמחשבה מאחורי ההחלטה שלך. הרבה פעמים בהסבר התמונה הגדולה, למה *באמת* ההתנהגות שעשה בעייתית, אני מקבלת גם את הפרופורציות הנכונות לגביה. במובן זה, אני מתחברת לרתיעה של ליאת מהשימוש במילה "עונש" ומעדיפה את המילה השלכות - ילד שמרביץ ומפריע לשאר הילדים יחזור הביתה מהבילוי לא כעונש, אלא כיוון ואי אפשר לפגוע בבילויים של אחרים (ואני יכולה להסביר לו את זה רציונלית, מה שהוא בהחלט דורש. ;) ), ילד שלא נכנס לשיעור - יקבל עבודה או יפספס את ההפסקה, כיוון והפך זמן של למידה לזמן פנאי ולכן יהפוך זמן פנאי ללמידה וכו'. אם המטרה היא לגדל ילד חושב, עם חשיבה ביקורתית ועצמאית, הקשר בין הפעולה להשלכותיה חייב להיות הגיוני, לדעתי. וגם אם לא תמיד מתוקשר במיידי לילד, תמיד נוכח אצלנו במחשבה.

:-}

היי ליאת ותודה על תגובתך את צודקת ברמה העקרונית. אלא שכאן מדובר על מעשה חמור במיוחד מעבר להרבצה לאחיה, ניבולי פה - האייפון שלי עולה 2000 ש"ח וזה מעשה שלא יעשה... כל מי שסיפרתי לה את זה אמרה שלא יודעת איך היא היתה עומדת בזה בכלל ומה היא עושה למי שניפץ לה אייפון.. ההבטחה לפיצוי כספי היתה באוויר ואין לה כסף או יכולת מעשית לממן את האייפון, וגם אם כן זה לא מפצה לגמרי על חומרת העבירה. בכל אופן לא "נעלנו אותה" שם. העונש היה להיות שם (הדלת צריכה להיות סגורה, לא חובה לנעול). יצויין שבעלי שטען ש3 שעות זה ממש מעט ולא ירתיע, ורצה לשלוח אותה אפילו ל8 שעות..בסוף החלטתי ש3 מספיק. האם את עדיין חושבת שזה לא מוצדק? ולמרות שהיא לא בוכה כמעט אף פעם כשהיא מקבלת עונש, את חושבת שזאת תגובה טבעית שהיא פרצה בבכי כמה דקות ולא נרגעה?

מיידיות - זה היה דיי "מיידי"... הפער בזמן היה רק כדי לעשות חושבים בצורה שקולה, אבל הנושא היה עוד טרי וזה סוג של מיידי. מידתיות - בשום אופן לא הענשו פעמיים על אותו מעשה, רק עונש הזה. אין לה כסף ואין לה שום יכולת לפצות על הנזק באופן עצמאי. מה שהיא הבטיחה היה באוויר לגמרי ולא יפצה על חומרת הנזק האם העונש הזה לא מידתי בחומרתו יחסית לחומרת העבירה? ואני חשבתי שהוא קל מדיי...בעלי טען ש3 שעות זה לא שווה כלום וצריך אפילו 8 שעות אבל בסוף התנגדתי. רלוונטיות: ברוב המקרים קשה למצוא עונש שרלוונטי בצורה ישירה למקרה.. בפרט כאן (ואין אפשרות מעשית לשלוח אותה לעבוד עכשיו וכו') ותוכלי להגיד ככה גם על כל העונשים שהורים נותנים..ריתוק, מחשב/טלוויזיה. רוב החברות של הבת שלי מוצאות את עצמן לא אחת מקבלות ריתוק לכמה ימים, איסור להתראות עם חברות וכו'.. וכך לגבי כל העונשים הנפוצים, אין בהם רלוונטיות ישירה למקרה. בכל אופן כמו שאמרתי לא נעלנו את הדלת. יש לה שם גם שירותים, וגם שתיה. האם את עדיין חושבת שהעונש לא מוצדק? מה שהופתעתי זה מהתגובה שלה..היא קיבלה לא אחת עונשים בעבר אבל לא בכתה...כאן היא פרצה בבכי כמה דקות

שלום שירלי, שוב - הדיון אם עונש הוא "קל מדי" או "קשה מדי" מחטיא את המטרה. האם המטרה היא להכאיב לילדה או להשפיל אותה? האם המטרה היא לפרוק את הזעם שלכם? מה המטרה? אני עדיין חושבת שעונשים של ריתוק או מניעת טלוויזיה ומחשב אינם רלוונטיים כשהם ניתנים בלי כל קשר למעשה של הילד, וזה שהורים רבים עושים זאת לא הופך זאת לראוי. לצערי, הורים רבים גם מכים את ילדיהם, וזה לא הופך את העניין ללגיטימי. אני חושבת שילדה בת 15 דווקא *כן* יכולה לעבוד, ואם לא, אפשר "לקנוס" אותה בדרך אחרת, כמו למשל שהטלפון שלה ישרת אותך עד ששלך יחזור מהתיקון, או משהו כזה. אני עדיין חושבת שבידוד בחדר קטן הוא עונש אכזרי. אפילו עבור אסירים בכלא, עונש הבידוד הוא החמור ביותר. עם כל הכבוד להבדל בתנאים, אני לא רואה כל ערך חינוכי בעונש שבחרתם. ועוד משהו. את מציינת שהמעשה שלה היה חמור במיוחד, ואני חולקת עלייך, וסבורה שה"חומרה" קשורה למקום הכמעט מקודש שמקבלים האייפונים בחברה שלנו. מבחינתי, השלכת חפצים (אייפון או כוס בשווי 6 ש"ח) היא התנהגות בעייתית, ויש לטפל בה באופן זהה. חשבי מה היית עושה לו זרקה בזעם כוס או צלחת. לתחושתי לא הייתה נכנסת לחדר ההוא... מקווה שהדיון החשוב הזה מעורר למחשבה גם הורים אחרים. אשמח לקרוא דעות נוספות, אם יש. :-) ליאת

שלום, אני יודע שהתופעה של דפיקות לב חזק יכולה להגרם כתוצאה ממתח ולחץ. השאלה שלי האם זה יכול להיות שהיה לי אירוע מלחיץ שלפניו הרגשתי לחוץ אבל לא הרגשתי דפיקות לב, ואילו קצת אחרי שהוא נגמר ועד בערך שעה אחרי הרגשתי מן דפיקות לב כאלה, האם זה הגיוני? תודה רבה

שלום, אירועים מלחיצים בהחלט יכולים לגרום לעלייה בקצב הלב. תגובת חרדה הינה למעשה הפעלה של מערכת העצבים הסימפטטית, אשר תפקידה להכין את הגוף להתמודדות עם מצב שפורש (בטעות או שלא בטעות) כמסוכן. זוהי מערכת אשר יש לה תפקיד הישרדותי שכן בלעדיה לא היינו יכולים להתמודד עם מצבים המסכנים אותנו. הפעלת המע' הסימפטטית מכינה את הגוף שלנו למצב של "הילחם" או "ברח" (flight or fight) באמצעות הפעלת מערכות פיזיולוגיות שונות - שרירים, זיעה, נשימה, לב ועוד. היא מופעלת באופן מיידי שכן עלינו להיות מוכנים מיד להתמודדות עם אותה סכנה. לאחר שהסכנה חלפה נכנסת לפעולה מערכת אחרת, המערכת הפרא-סימפטטית, שמחזירה את המערכות השונות לתפקוד רגיל. מכיוון שאין למערכת זו תפקיד הישרדותי, פעולתה איטית יותר ואז נוצר מצב שגם אחרי שהאירוע המלחיץ הסתיים לעיתים אנו עדיין חשים את פעולתן של אותן מערכות שהופעלו בתגובה למצב ההמלחיץ (רעד בשרירים, דופק מהיר, זיעה וכו'). בברכה, אמיר.

היי בתי בת ה15 חצתה השבוע גבולות בצורה קיצונית. היא הרביצה לאחיה, לאחר מריבה ממושכת היא ניבלה פה וניפצה לי את האייפון. שלחנו אותה כעונש ללכת למחסן/ממ"ד...בתחילה בעלי רצה 6-7 שעות, בסוף שלחנו אותה לעונש להיות שם 3 שעות. מדובר על חדר קטן, יש בו רק כורסה קטנה לישיבה, שולחן ריק, ארון עם שמיכות. כמובן שאסור להכניס פלאפון ושום חפץ. רק לשבת. כשהיא שמעה את זה היא פרצה בבכי כמה דקות, ביקשה סליחה כמה פעמים. יצויין שלא נתנו את העונש מייד, בתחילה לאחר המקרה היא התנצלה והבטיחה לפצות אותנו כשהיא תעבוד (גם אין לה דמי כיס קבועים שנוכל לקנוס אותה מהם)..היא הלכה לחדרה והרוחות נרגעו. לאחר כשעתיים קראנו לה לשיחה, ובסיומה היא קיבלה את העונש, ואח"כ פרצה בבכי. השאלה שלי היא האם לדעתכם העונש הזה מוצדק? ועד כמה לדעתכם התגובה שלה לעונש היה טבעית? זה שהיא בכתה כמה דקות. כמו שציינתי היא בת 15, היא בד"כ לא בוכה כשהיא מקבלת עונש..לכל היותר כועסת...

שלום שירלי, לפעמים, כחלק מחינוך ילדים, עלינו להפעיל סנקציה שתלמד אותם לקשר בין התנהגותם לבין תוצאותיה. חשוב מאד לזכור ש*זאת* (ורק זאת!) מטרת הסנקציה: ללמד סיבה ותוצאה! המטרה *אינה* (אינה!) להשפיל את הילד, להעליב אותו או לשבור את רוחו. כדי שסנקציה תהיה יעילה, עליה לעמוד במספר תנאים: # מיידיות - להפעיל אותה קרוב ככל האפשר למעשה הבעייתי כדי שאפשר יהיה לקשור בין ההתנהגות לבין התוצאה. # מידתיות - לבחור סנקציה שתהלום בחומרתה את חומרת המעשה. כשם שלא מכניסים מישהו לכלא על חנייה ב"אדום-לבן", כך נשתדל למצוא הלימה בין המעשה לסנקציה שבאה בעקבותיה. בדומה, *לא* נעניש פעמיים על אותו מעשה. # רלוונטיות - כדי שהסנקציה תהיה אפקטיבית, נבחר כזו שתהיה ככל האפשר תוצאה טבעית של ההתנהגות הבעייתית. ככל שהסנקציה שרירותית יותר ואינה קשורה קשר טבעי למעשה, כך יקשה על הילד להבין את הקשר בין התנהגותו לבין תוצאותיה, והוא עלול לחוש מרירות, תחושת אי צדק וזעם. וזו - כאמור - אינה המטרה. אם נחזור למקרה שתארת, ונבחן אותו לאור הכללים הנ"ל, נראה שהעונש שהציעה בתך (פיצוי כספי) הולם הרבה יותר מעונש המעצר שיזמתם. אם בתך עדיין אינה עובדת, אפשר היה לעודד אותה לעשות זאת לטובת ההחזר הכספי (שמרטפות, חלוקת עלונים, או אפילו עבודות בית קלות במסגרת המשפחה). לטעמי, הסנקציה שבחרתם לא עומדת לפחות בשני תנאים, ולכן מלבד ההשפלה, הכאב וקלקול היחסים, אין בה תועלת רבה. אגב, איני חושבת שנעילת ילד במחסן/ממ"ד למספר שעות (בידוד בצינוק!) מוצדקת בכל מקרה שהוא. אני הייתי בוכה הרבה יותר ממספר דקות... בברכה ליאת

אשמח לקבל המלצה לפסיכולוגית ילדים שמתמחה בהפרעות מצב רוח/דיכאון באזור השרון. דרך מכבי - יתרון.

שלום א', מרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה ליאת

שלום יש לי בת בת 9 וילד בן 7. הבן שלי הוא ילד מאוד רגיש והוא בוכה לעיתים מאוד קרובות - הוא נפגע מאחותו או שאם היא לוקחת לו משחק אז הוא מתחיל לבכות. הוא גם בטוח כל הזמן שצוחקים עליו - הוא הקריא משהו בכיתה והיה בטוח שילדה מהכיתה שלו צוחקת עליו והיא בכלל צחקה ממשהו אחר שלא קשור אליו. גם כשאנשים חושבים אחרת ממנו הוא מתעצבן ומתחיל לבכות ולא מוכן לקבל את זה שלאנשים אחרים יש דעות שונות משלו. הוא ילד חכם מאוד ומתוק מתוק עם לב טוב. מה עלינו לעשות כדי שיבכה פחות מדברים ושלא יגדל במחשבה שכל הזמן צוחקים עליו? תודה

שלום, בכי הוא אחד המנגנונים המשרתים אותנו בשעת תסכול, כעס, כאב או אכזבה. ככל שאנו גדלים ומתבגרים, מתפתחות גם היכולות היותר משוכללות להתמודדות עם מצוקה. כדי שזה יקרה אצל הילד הפרטי שלנו, עלינו לאמן אותו להתמודד עם תסכולים, ולעודד אותו לדרכי תגובה בוגרות. אם הילד שלנו לומד, מהתבוננות והתנסויות חוזרות, שהבכי מזכה אותו בהרבה מאד תשומת לב או ב'הנחות' מצד בני הבית, הוא יתקשה לוותר עליו, ויהפוך אותו (לא במודע ולא במזיד) לאסטרטגיית התמודדות דומיננטית. חשוב לזכור שיש ילדים שבאמת יותר רגישים מאחרים, אך עובדה זו רק מחזקת את החובה לעזור להם. לכן, כאשר הוא בוכה בתגובה לתסכול או עלבון, אפשר לתקף את רגשותיו באמפתיה, ומעבר לכך לא לעשות דבר. אפשר להביע ביטחון ביכולתו להתגבר ("אתה גדול, ואני בטוחה שתכף תצליח להירגע" או "זה באמת מעליב להרגיש שצוחקים עליך, אבל אתה גדול וחזק ויכול להתגבר"). ניסיונות לפצותו או להסכים איתו רק כדי למנוע את התסכול, הכעס או הבכי - מחזקים את הדפוס ומנציחים אותו. ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה (אפילו בפגישה אחת), כדי לקבל כלים. בהצלחה ליאת

שלום בתי בת 8.5 , ילדה שמחה עם בטחון עצמי,לומדת יפה. העניין הוא שיש לה טיקים כבר 3 שנים , באים והולכים , יש לה פתיל קצר,ויש לה פעולות מוזרות שהיא מבצעת או שחשובות לה , לדוגמא - מתנגבת עם מגבת מסויימת בדר"כ בוחרת כמה מגבות עד שמחליטה,היא מוחקת המון מה שכותבת עד שהכתב יוצא בדיוק כמו שהיא רוצה , היא מאוד מסודרת ומאורגנת , לא שוכחת כלום אבל ממש פדנטית. כמו כן ההתנהגות שלה מתחילת השנה די פראית , היא לא רגועה, לא מקשיבה לנו,מרביצה , מטפסת על דברים מסוכנים ......ולאחרונה נוספה גם מחשבה אובדנית , "אני רוצה למות" , למה אני כזו, למה אני עושה בעיות , מה יש לי אני ממש מודאגת , אני מרגישה שאני מאבדת שליטה עליה ויודעת שהיא מסוגלת להיות אחרת איך אוכל לעזור לה , במה להתחיל ??? תודה רבה

שלום חגית, לאור מה שאת מתארת, אני מאמינה שכדי לעזור לבתך תזדקקי לעזרה של אנשי מקצוע. לפעמים אהבה ורצון טוב אינם מספיקים, ונדרשים הערכה וידע של גורמי בריאות הנפש, דהיינו - פסיכולוג ילדים קליני או פסיכיאטר ילדים או נוירולוג. כל אחד מהנ"ל יכול להיות רלוונטי לתמונה שתיארת. מזכירה לך שלצד הטיפול בילדה, נדרשת הנחייה הורית, כדי לעזור לכם לשמור על עמדה סמכותית ומציבת גבולות, מצד אחד, ועל עמדה מכילה, נענית ואוהדת מצד שני. תוכלי להתחיל ברופא הילדים שלכם, שיפנה אתכם לגורם המטפל הרלוונטי. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת ב 4.5 מתקשה להיכנס לשירותים בגן. יש לציין שמהיום שהיא נגמלה (לפני שנתיים) היא מעולם לא פספסה ולא התלוננה. היא התחילה להתלונן שמציצים...או שהיא לא יודעת לנקות טוב והתחתון שלה רטוב..מהרגע שהיא מגיעה מהגן היא בוכה ומבקשת לא לבוא יותר..לפני השינה היא אומרת שדופק לה הלב והיא לא רוצה לגן מחר: "מה יהיה אם יהיה לי פיפי?" אז את עניין המציצנות פתרתי ביחד עם הגננת. לגבי התחתון הרטוב תמיד דואגת שהיו אקסטרה. ומבחינה רפואית אין לה דלקת בשתן. חשבו לציין כי בבית או בסוף שבוע היא לא מבקשת לשירותים בכלל. עכשיו היא הולכת לשירותים בגן כל 5 דק ולא יוצא לה כלום. היא פשוט בלחץ וחרדה מזה בלי הפסקה. הגננת מודעת לבעיה ומסייעת בכול צורה אבל נראה שזה רק הולך ומחמיר! עזרתכם הדחופה!!!

שלום לך, כשהילד שלנו לחוץ ומתוח, אחד הדברים שיכולים לסייע לו להירגע זו עמדה נינוחה ורגועה של המבוגרים סביבו. מקריאת הדברים שלך אפשר לחוש את מפלס החרדה שלך, שעלול - מצידו - להחריף את המצב המתוח ממילא. כרגע בתך מתמודדת עם משימת הסתגלות, שדורשת ממנה - בין השאר - להרגיש בבית ולהשתחרר גם בשירותים של הגן. יכול להיות שחוותה שם באמת איזו "פלישה" מציצנית, מכוונת או אקראית, שגרמה לה מבוכה ואי נעימות. כאן תפקידנו להרגיע, להחזיר לה תחושת שליטה, ולהביע ביטחון ביכולתה להתרגל למציאות החדשה. כאשר היא שואלת "מה יהיה אם יהיה לי פיפי?", תוכלי לענות לה בשלווה ונינוחות - "אם יהיה לך פיפי תלכי לעשות, והכל יהיה בסדר". אני מציעה להנחות גם את צוות הגן לא לעשות עניין גדול מהנושא, כדי לא "לנפח" את הבעיה מעבר לממדיה הטבעיים. חשוב שהגננות יהיו זמינות ורגועות גם הן, מבלי לדחוף אותה שוב ושוב לעשות פיפי. לפעמים, כשילד מגלה שכולם עסוקים בנושא מסויים, מתעניינים בו כל הזמן ומקדישים לכך המון תשומת לב, הוא מתקשה לוותר עליו, גם אם לא במודע. תנו לזמן לעשות את שלו, ועד אז, הסתפקו בעידוד והרגעה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, ביתי בת 6 עלתה לכיתה א' השנה. בהתחלה היה בסדר, לא התלהבה במיוחד אבל הלכה בבוקר בשמחה יחסית. עכשיו בכל בוקר היא בוכה בבית וגם בפרידה בבי"ס. היא אומרת שהיא שונאת את בי"ס כי משעמם לה, אין משחקים ורק יושבים כל היום.מה שמדאיג אותי שהיא בקשה ממני פטיש לשבור את בי"ס (חשוב שתדעי שהיא הילדה הכי עדינה שיש ובחיים לא פגעה בזבוב).היא עלתה עם שתי חברות מהגן והן די מרוצות. עוד בעיה אין לה חברות חדשות בכלל, למרות שהיא ילדה מאוד חברותית בדר"כ. מה לעשות? איך להגיב? היא רק בכיתה א' וכבר שונאת את בי"ס? תודה רבה נעמי

שלום נעמי, כדי לחשוב איך נכון להגיב, חשוב לעשות מאמץ ולהבין את מקור הקושי. המופע שאת מתארת מעורר כיווני מחשבה שונים, ולכל אחד מהם אפשרויות התערבות משלו. אין ספק שבתום תקופת החגים, עם הכניסה לשגרת לימודים, מתחילות לצוף הבעיות - רגשיות, אקדמיות, חברתיות - וכשמדובר בילדים צעירים, הן עלולות לקבל את הכותרת "משעמם לי". ביה"ס מציב בפני הילדים אתגרים מורכבים וחדשים, החל בלוח זמנים צפוף ותובעני, המשך במערך של כללי "עשה" ו"אל תעשה", וכמובן הדרישות האקדמיות שמלחיצות בדר"כ לא רק את הילד עצמו, אלא גם את הוריו. הילד שלנו נתון, לראשונה בחייו, תחת עיניים בוחנות ומעריכות, ויש בכך כדי לעורר מתחים אצלו ואצלנו. אני מציעה לשתף את המורה בתחושות של בתך, ולבקש ממנה לנסות להקל עליה וליידד אותה עם הסביבה הבית-ספרית, לימודית וחברתית כאחד. אם יש חשש להפרעת קשב, חשוב לטפל בה בהקדם - או לפחות לדעת על קיומה ולגלות התחשבות. אם יש קושי חברתי, יש טעם לברר מה מקורו ולסייע גם בתחום זה. מעבר לכל זה, חשוב לאפשר לילדה להביע את רגשותיה בצורה חופשית, ולשחרר את המתח והתוקפנות שלה בדרכים לגיטימיות. חשוב להקשיב לה, לא לנזוף בה או לשפוט אותה על הרצון "לשבור את ביה"ס", אלא לנרמל ככל האפשר את הקשיים, ולהושיט עזרה רלוונטית לקושי. בהצלחה ליאת

החלטתי לעבור לביהס חדש מחוץ לעיר שלי השנה (כיתה יא) לבד, עם הנסיעות באוטובוסים והקימה מוקדם מאוד, כדי להתחיל התחלה חדשה אחרי שלמדתי בתיכון הישן שלי 4 שנים ואני עם אותה שכבה מכיתה א. בתחילת השנה קיבלתי שוק והיו לי קשיי הסתגלות. במהלך הזמן התחברתי לבנות שהן נחשבות חנוניות - מוזרות בביהס ואני מרגישה שאני לא רוצה לסיים את הביהס שלי ככזאת, ושזו לא אני ושמאז שאני איתן רק יורד לי הביטחון העצמי. אני בהתלבטויות אם לחזור לביהס הישן שלי עם החברים שלי שהגעגועים אליהם ללימודים איתם באותו ביהס גודלים וגודלים, אך הרמה הלימודית שם בינונית ולא גבוהה כמו בביהס החדש. הבעיה היחידה שיש לי מבחינת לימודים בביהס החדש, היא שיש לי המון חומר להשלים במקצוע שפספסתי ויש לי בגרות בו השנה, וזו השקעה מרובה בנוסף להשקעה הענקית שיש לי בכיתה יא . דיברתי עם ההורים שלי על הנושא וכל פעם מחדש הם מכריחים אותי להמשיך להישאר בביהס החדש ושלא הייתי מספיק זמן והם מכריחים אותי להישאר בביהס עד ינואר וינואר זה המון זמן ! אני לא מסוגלת להמשיך ככה עד ינואר וההתנגדות לביהס החדש רק גוברת. החברות שלי מהביהס הישן מתקשרות אלי יומיום וכל שיחה הם מצליחות להשחיל את הנושא של לחזור לביהס . אני רוצה לדעת איך להחליט איפה להיות ואיך להיות שלמה עם ההחלטה שלי, כי כרגע הבין לבין משפיע עליי מבחינה בריאותית ומבחינה נפשית . אני לא מסוגלת להמשיך להיות מבולבלת כך ולהמשיך להתייסר, לא טוב לי מבחינה חברתית בביהס החדש אבל מצד שני רציתי התחלה חדשה. מה לעשות? (התייעצתי עם יועצת ביהס אך זה לא עזר לי)

שלום נינה, את יודעת, החלטות שמתקבלות ממקום רגשי ונואש עלולות להתברר כטעות, ולכן הרעיון של לחכות לינואר אינו רע כל כך. מצד שני, זה באמת הרבה זמן, וחבל לבזבז אותו. לכן, ההצעה שלי היא לנצל את הזמן הזה לעבודה משותפת שלך ושל גורם טיפולי מקצועי כלשהו (יועצת, פסיכולוגית, מטפלת בהבעה, וכד'). בטיפול כזה תוכלי ליצור לעצמך מרחב שקט ובטוח להתבוננות פנימה (והחוצה), מרחב שיאפשר לך לדון ללא הסחות בכל האפשרויות, לשקול את היתרונות והחסרונות של כל החלטה, ולבחור בסופו של דבר במה שהכי נכון לך. החלטה אימפולסיבית תמיד נופלת באיכותה מהחלטה שהתקבלה כתוצאה משיקול דעת, במיוחד כשמדובר בעניינים חשובים ומשמעותיים כאלה. לא קל. בהצלחה ליאת

שלום סמדר ותודה יש לי ילדה מקסימה בת ארבע וקצת מגיל צעיר יש לה מוצץ ובובה (חפץ מעבר) בשלב מסויים הגבלנו את הבובה לבית ולא הייתה שום בעיה. המוצץ היא משתמשת בו כרצונה רצינו לעזור לה להתחיל להיגמל בהדרגה והגבלנו שלא יוצאים איתו מהבית (מלבד שינה בגן ואצל הסבים ובנסיעות) בשלב שני לפני כמה שבועות החלטנו שהמוצץ יהיה רק בבית אח"צ ובשינה ואין אצל הסבים או בנסיעות, היה לה קצת קשה ואח"צ היא הייתה איתו הרבה ועזרנו לה וזה המצב עד היום לפני כמה ימים היא מיוזמתה הודיעה שהיא נפרדת מהמוצצים ומהבובה (כך היה גם עם הטיטול ובהצלחה גדולה) היא באמת לא לוקחת כל אחר הצהרים וגם הודיעה על גמילה בגן ובלילה עדיין קשה לה ואני אומרת לה שזה בסדר עדיין לישון עם המוצץ כי היא עשתה צעד גדול למרות אמירותיה שהיא נגמלת בלילה אני מאוד רוצה לחזק אותה על מה שעשתה כמובן שאני מעודדת, מחבקת וכו' אני מתייעצת לגבי מתנות ופרסים, האם לעזור לה על ידי חיזוק חיצוני כמו פרס להיגמל גם בלילה ? האם לעזור לה להיגמל בלילה ? או לחכות לתת לה פרס קטן בכל בוקר שקמה כישנה ללא מוצץ ? לתת לה פרס על המאמץ שהיא בלעדיו אחר הצהרים ? אולי לאחר כמה ימים בהם הייתה בלי (אני לא בטוחה אם מבינה את תחושת הזמן בימים) והאם להתייחס לבובה ? היא אומרת שהיא מוכנה להיפטר ממנה... הערה: אנחנו לא נוהגים לחזק ע"י פרסים ולכן זה אירוע מיוחד אי אפשר להיפטר מהמוצצים לגמרי בבית כי יש לה 2 אחיות קטנות והן מחליפות מוצצים אחת עם השניה...

שלום סמדר, לחפצי המעבר יש תפקיד חשוב ומשמעותי בחייו של הפעוט, וברוב המכריע של המקרים, כשמסתיים תפקידם הם נעלמים מחייו ללא קושי מיוחד. מהתיאור שלך ניכר שקיימת אצלה מוטיבציה פנימית להיגמל, ולכן הייתי מאפשרת לה לעשות זאת בקצב שלה, ללא לחץ ובלי פרסים. היא עדיין קטנה מאד, והשימוש במוצץ לגמרי "חוקי". תנו לה זמן. בברכה ליאת

אז גם לא היית מגבילה מוצץ לשעות מסויימות או מקומות מסויימים, היא בת ארבע +

לפני חודשיים נולדה ילדתנו השלשית. יש לי עוד שתי בנות בבית הבכורה בת 11 והאמצעית בת 7. יש לציין שהאמצעית מאז ומתמיד היתה תחרותית ואמבציונית אבל מעולם לא היו לנו בעיות התנהגותיות במוסדות החינוך. היום בתי בכיתה ב והחלו בעיות התנגותיות קשות. התחצפות למורים ופטפוטים ללא הרף. מה עליי לעשות בכדי לעזור לה להתמודד?

שלום ורד, מזל טוב להולדת הבת השלישית! יופי לכם! אחד הדברים הראשונים והחשובים שאת יכולה לעשות ברמה המיידית, זה לוותר על הכותרת "ילדת סנדוויץ", שמגדירה ומתייגת אותה מראש (גם אם רק בעיניכם) כבעייתית וכמועדת לקשיי התנהגות. בבעיות ההתנהגות יש לטפל עניינית, ולפעול בנחישות, אגב התחשבות בנסיבות המשפחתיות הרלוונטיות. יכול להיות שמדובר בתגובה להולדת התינוקת החדשה (שמתחרה איתה על משאבי תשומת הלב וההתפעלות שלכם), אך לתחושתי מדובר בהחמרה של משהו שהיה שם עוד קודם, והחריף. הכבוד כלפי דמויות סמכות מתחיל בבית. ילד שמרשה לעצמו להתחצף למבוגר עושה זאת כי הוא חש שזה אפשרי. לכן, בין אם מדובר בתגובה "מקומית" למצב, ובין אם בבעיית גבולות "ישנה" יותר, חשוב ליצור אצלה את ההבנה שלהתנהגות בלתי הולמת יהיו תוצאות שליליות, שאינן עונש! ראשית, אני מציעה לגבות את המורים, ולאפשר להם להפעיל את הסנקציות מטעמם בזמן ביה"ס, ולא להטיל זאת עליכם. אל תענישו אותה בבית ואל תכעסו על דברים שקורים בביה"ס. הרעיפו עליה שפע של תשומת לב ואהבה, מצד אחד, אך אל תאפשרו (בשום אופן!) דיבור חסר כבוד כלפיכם, או מצבים שבהם היא מתעלמת מסמכותכם כהורים. במקרים כאלה, התרחקו, ותנו לה להבין שהיא מפסידה אתכם, את הרצון הטוב שלכם, ואת הצ'ופרים מטעמכם. תנו את כל אלה בשפע, כשהיא מתנהגת היטב. זכרו שקשה לה והשתדלו להיענות לקושי, אך מבלי לוותר על הגבולות או לרחם ולפנק שלא לצורך. וכמו תמיד - הדרכת הורים קצרה, יכולה לקצר משמעותית את התהליך ולייעל אותו. בהצלחה ליאת

אני מבקשת המלצה על פסיכולוג ילדים טוב באזור תל אביב עבור בני,אנחנו שייכים למכבי ,כמובן עדיף דרך הקופה, אך המצב די מסובך, לכן אני צריכה מטפל טוב באמת. אשמח לעזרה שרי

שלום שרי, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה ליאת

אני בן 18. ובשנה-שנה וחצי אחרונות התפתחה אצלי בעיה דיי מוזרה. בעיה מציקה, מקשה מאוד, ולעתים קרובות הורסת לי את החלומות. הבעיה היא כזאת - נניח שיש לי רצון כלשהו , למשל להצליח במבחן. אני בתוכי יודע שאני אמור להשקיע במבחן ויודע גם איך להתכונן אליו. הקטע הוא שאני מצליח לעשות את זה רק אם המטרה והדרך נשמרים בסוד, אסור שאף אחד אחר ידע על זה. במקרה שמישהו יודע על הרצון שלי... ישר , אין לי מושג איך , נפילת מוטיבציה מטורפת. מהרגע שמישהו יודע על זה , אני לא אצליח להשיג את המטרה . אני פתאום לא יצליח לעשות את הדרך. גם אם אני אשב 24/7 מול המחברת בשביל ללמוד אני לא אצליח להבין מה כתוב, אני אמצא תירוצים לא ללמוד ופשוט המוח שלי יפסיק לתפקד בכל הקשור לרצון הזה (הצלחה במבחן). זה בעצם המקרה הקל בבעיה . המקרה שקרה לי ממש בתחילת הדרך. לאט לאט זה מתעצם והבעיה מתרחבת. עכשיו רק מספיק לי שאני מדמיין שמישהו חושב על הרצון שלי , ואני כבר מפסיק לרצות אותו. שוב , המוח שלי באמת מנתק כל קשר עם הרצון הזה. זה יכול לבוא לידי ביטוי כמו שתיארתי וגם בצורה אחרת . למשל כשמישהו אומר לי מה לעשות. אפילו אם זה במאה אחוז בשביל לעזור. אם מישהו יגיד לי ללמוד למבחן .. אין סיכוי בעולם שאני אלמד/אצליח ללמוד למבחן. וזה קרה לי בנושא יותר קשה . קיבלתי פרופיל נמוך בצבא .. ורציתי להעלות אותו .. בשביל זה הייתי צריך להתאמן , לחזור לכושר ולהתפתח גופנית . התאמנתי בשקט, בסוד במשך חודשיים .. הייתי מרחק נגיעה מהעלאת פרופיל .. עד שאבא שלי הציע לי לצאת לרוץ ולהתאמן כי זה עשוי לעזור לי בחיי היום יום. מאותו הרגע הפסקתי להתאמן. לא יודע למה .. פשוט לא רציתי להתאמן יותר . ירד החשק לגמרי. המטרה פתאום נראתה לי מאוד גרועה ולא חשובה בעיניי. (בסופו של דבר לא הצלחתי להעלות פרופיל) והיום , המצב קיצוני הרבה יותר . היום כל המשפחה שלי מכירה את הבעיה. אני ביקשתי מהם לא להציע לי יותר כלום ולא לחשוב אפילו על דברים שאני רוצה . אני מצידי הבטחתי שאני לא אפנה אליהם יותר להתייעץ בבחירות שלי ובשום דבר אחר . הם כל הזמן מחדש כועסים עליי שאני לא מספר כלום .. הם כבר לא יודיים מי אני. ( אני חייב להגיד שבאמת , כשאני לא מספר על הרצונות שלי הם באמת יוצאים לפועל). במשך חצי שנה אחורנית מהיום , אני מחרים כל דיבור או מחשבה או רמיזות על לימודים. ההורים לא יודעים מה המצב הלימודי שלי .. אין להם מושג מה הציוני בגרות שלי . הם מאוד מאוכזבים מהעניין הזה וכל הזמן מזלזלים ואומרים לי ש"הבעיה" הזאת מטומטמת ושאני ממציא הכל. ואני באמת מרגיש חרא עם זה כי ההורים באים להציע משהו שיכול לעזור .. באמת מכל הלב .. ואני פשוט מתפרץ " לאא , אל תוציא מילה !! אסור לי לשמוע על זה!." ואז הם ישר מתעצבנים ומתאכזבים. לפני שבועיים הייתה לנו אסיפת הורים . ביקשתי למורה לא לקיים אותה עם הוריי בגלל הבעיה וניסיתי לספר לךלה על זה אפילו. אבל היא לא הסכימה לבטל . ומאז האסיפה ומאז שההורים יודעים את הציונים אני מדרדר לימודית ברמה מטורפת . (אני לוקח סיכון שאני הולך לספר את זה עכשיו) - לפני האסיפה באתי לכל יום לימודים .. הקשבתי להכל. למדתי בבית וכל זה בסוד. קיבלתי בשתי מבחנים 100 ו 98 . אחרי האסיפה ועד היום . כבר החסרתי שתי יומיים וקיבלתי בשתי בחנים 0 , 30 . כי לא הצלחתי ללמוד אליהם. (וזה כי ההורים יודעים מה אני אמור לעשות). בטח הבנת שהבעיה הזאת תחסום אותי בכל דבר בחיים. במיוחד שכל יום זה נהיה עצום וגדול יותר . מה יקרה לי בצבא שהמפקד יתן לי לקודות? או שהמעסיק בעבודה ירצה לקדם אותי ויתלה בי תקוות. מה יהיה עם בן/בת זוג? איך נוכל לחיות ביחד בלי שהוא/היא ידע/תדע מה המטרות שלי בחיים? . אני רק חייב להגיד שזה לא קורה לי כי מצפים ממני וזה לא מלחץ של אחרים. חייב עזרה בבקשה . אני הולך ליפול בחיים בגלל זה :/ סליחה על אורך ההודעה .

שלום עמרי, קשה מאד, וגם לא ממש מקצועי, לתת אבחנות ממרחק, אבל אסתכן ואומר שמה שהתחיל כתופעה רגילה ומוכרת (למשל לא לספר על הליכה לטסט נהיגה או למבחן פסיכומטרי כדי שכישלון אפשרי לא ייחשף ברבים), התרחב אצלך עד כדי מחשבה אובססיבית ולא רציונלית, עם מאפיינים כפייתיים. כבר אין כאן (באמת) שיקולים רציונליים, אלא מערך של "אם...אז..." שמנהל אותך. הבשורה הטובה היא שבהחלט אפשר לטפל בזה, ורצוי לעשות זאת בהקדם. ממליצה על פנייה לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר ילדים ונוער, שימליצו על טיפול מתאים. הטיפול המומלץ במקרים כאלה הוא שיחתי, עם או בלי סיוע תרופתי להקלת החרדה. אם לא תזניח ולא תוותר, זה לגמרי לא הולך "להפיל אותך בחיים". בהצלחה :-) ליאת

שלום אני מחפשת פסיכולוג/ית לילדה שלי בת 7 שעובדת עם מכבי. אשמח להמלצות באימייל או כאן.

שכחתי לציין באזור המרכז, תל אביב, רמת גן, גבעתיים. והאמייל של [email protected]

מקווה שמי מבאי הפורום יוכלו לסייע דרך המייל הפרטי. בהצלחה ותודה לממליצים! ליאת

אנחנו צברים (עדה תורכים יוונים). הבן שלי התחתן עם גרוזינית. בבית מדברים רק עברית. כשהמשפחה של כלתי נפגשים הם מדברים בשפה שלהם(תורכית,גרוזינית ורוסית).הנכדה שלי בת שנה ותשעה חודשים וכלתי רשמה אותה לגן רוסי. ההתנהגות של הנכדה שלי השתנתה,לאחרונה היא עצבנית, מפוחדת ופוחדת כשעוזבים אותה לבד, מה גם שהיא לא מדברת או שרה כמו שהתחילה לפני כמה חודשים. אשמח אם תייעצו לי מה לעשות?

לסבתא שלום, אני מבינה מדבריך שנכדתך עברה לגן חדש או נכנסה לגן לראשונה. השינוי שחל בהתנהגותה יכול להצביע על כך שהיא מתמודדת עם הקושי הכרוך במעבר לגן חדש ועם הצורך להסתגל להרבה שינויים בתקופה קצרה. כדי לעזור לה להסתגל לגן ולהפוך אותו לפחות מאיים עבורה, כדאי להשאר איתה מעט בגן, לשחק איתה שם עד שהיא תרגיש בטוחה במסגרת החדשה. בכלל רצוי בתקופה הקרובה לבלות איתה יותר ולהיות קשובים לצרכיה עד שאתם מרגישים שהיא התגברה על הקושי. בהצלחה

אני מחפש מטפל/ת בשיטת DBT עבור בת אישיות גבולית, ומתמחה לפי שיטת מרשה לינהאן. איזור תל אביב - רמת גן.

שלום רב, הגם שאנו נמנעים מפרסום מעל גבי פורום זה, ובשל ייחודיותו של הטיפול המדובר, אני מפנה אותך למכון אופק, באבן יהודה, המכשיר מטפלים בגישה זו ועומד איתם בקשר. לדעתי יוכלו לסייע לכם במציאת מטפל DBT באזורכם. מכון אופק - 09-8995541 בהצלחה ליאת

הי ליאת, זו אני גלית, שאני מקווה שאת עוקבת אחרי העדכונים התקופתיים שלי.. אם לשתי בנות, בת 7 ובת 4. לגבי הבכורה בזמנו חשבנו שמתוך התנהגויות שונות שלה יש חשד להפרעת קשב .(היא לא תזזיתית לכן חשבנו על זה בגלל החולמנות, ההתנתקויות, שכחה לעיתים קרובות..)ביקרנו אצל נוירולוג שהתסבב אז כל דיווחי המורה (בכיתה א) ועל דיווחים שלנו וכן על הראיון הקליני. לדבריו "חשש להפרעת קשב קלה, מומלץ טיפול רגשי".. לא הבנו מה זו ההמלצה הזו אבל התייעצנו למה כדאי לפנות. הגננת שמקבלת אותה לצהרון (מכירה אותה מגיל ינקות..) אומרת שלדעתה אחד הדברים אצל הבת זה שהיא מאוד לא משוחררת וכדאי משהו סביב טיפול בתנועה או ריקוד.. הצענו חוגים- כמעט כל חברותה הולכות לחוגים, היא לא מוכנה ואיני רואה צורך להכריח (אני לא מהאמהות שרצות כל יום ברכב לחוגים כאלה ואחרים בעיניי זה בסדר גם לעשות דברים עם ההורים או בינן לבין עצמן או להזמין לברים) מה שכן היא הסכימה למשהו שקשור בחיות, היא אוהבת מאוד בעלי חיים. בררתי ואין חוגים לחיות אלא רק טיפול בבעלי חיים וכעת אני ממתינה לחזרת המטפלת מחושת לידה. בכיתה ב- אחת לכמה ימים המורה מעדכנת כי היא מפטפטת, פריעה לעיתים, מתווכחת, בודקת גבולות, אך עדיין רוב היום עובדת יפה. אנו משוחחים איתה, מבררים, מאוד מחזקים התנהגויותץ טובות שלה בבית (בבית השתפרה פלאים ,ממש יותר בוגרת, קשובה, עוזרת, מבקשת מה שצריכה בצורה פחות תינוקית) אבל אני עדיין שואלת האם לקחת אותה גם למבחן tova? אינני מקצועית בתחום הזה ואשמח לעצתך. בעלי אגב אינו מוטרד מזה אלא מבקש לתת זמן להסתגלותה. נוסף על כך, אני בעלת תואר שני ומבחינה מקצועית מאוד רוצה ללמוד עוד תואר ואף בכיוון המחקרי מה שידרוש המון זמן ממני - איך אפשר לממש את מאוויי ויחד עם זאת להמשיך להתפנות באופן מיטבי לשתי בנותיי?אשמח להתייחסותך

שלום גלית, עם כל הכבוד לטיפולים רגשיים, עם בעלי חיים או בלעדיהם, חשוב שנהיה מגובשים אשר לסיבת הפניה, לציפיות מהטיפול, ולמידת ההתאמה בין הטיפול לבין הבעיה שעוררה מלכתחילה את הצורך בו. מבחן tova ואחיו החדשניים יותר, נועדו לבחון את התפקוד של הילד עם ובלי ריטלין, כדי לעמוד על תרומתה הפוטנציאלית של התרופה לתפקודו האקדמי. "משהו סביב תנועה או ריקוד", ממש כמו ליטוף חיות, אינו נותן מענה לבעיית קשב וריכוז - אם קיימת. לכן, לפני שחושבים על כיוון טיפולי, רצוי לחדד את האבחנה באמצעות אבחון מסודר (ולא רק בדיקה קלינית). גם טיפול רגשי, שרלוונטי מאד במקרים של הפרעת קשב, אמור להינתן ע"י אנשי מקצוע מיומנים, שיודעים לכוון אל הקשיים המאד ייחודיים של הילדים הללו. "משהו כמו תנועה או ריקוד" עלול להתברר כבזבוז זמן יקר, בבחינת "ללכת בלי ולהרגיש עם". מעודדת אותך לפנות לאבחון מסודר, ולהסתמך על המלצותיו של המאבחן. לגבי שאלתך השניה, אוכל לומר שבעיני *תנאי* מקדים להיענות הורית טובה הוא מימוש הפוטנציאל האישי של ההורה ושמירה על רווחתו כאדם. אין לי ספק, שברוב הגדול של המקרים, אפשר לשלב בין הורות לבין קריירה אקדמית, ואני מעודדת אותך למצוא את הנוסחה שתתאים לכם. הייתי שם, ואני יכולה להעיד שזה אפשרי ומהנה, למרות נוכחותם הבלתי נמנעת של רגשות אשמה, פה ושם. בהצלחה! ליאת

שלום, במשך חודש מרץ-מאי עברתי חרדה ממש אוימה ממקרה מסוים שקרה לי...אחרי שהחרדה חלפה (או שעדיין לא) היו לי תחושות סחרחור ממש קלות שעם הזמן חלפו וקטנו אך עדיין קיימים במיוחד שאני עושה תנועות חדות עם הראש או שאני הולך הרבה...והדבר ממש מפריע לי וגם מקשה עליי לעשות ספורט זאת אומרת שאני מרגיש שהתנועות שלי כבדות כמו כן לאחרונה אני חש בחולשת שרירים ברגליים והידיים אולי זה מלחץ\חרדה אין לי מושג...האם עקב חרדה יכול להיות סוג של ורטיגו? אני כבר לא יודע למי לפנות ולמה לעשות... אני ממש חייב עזרה!

שלום, לחרדה יכולים להיות תסמינים שונים, ביניהם גם תחושת סחרחורת, אולם ראשית יש לשלול הסבר גופני למה שאתה מרגיש. מומלץ לשם כך לפנות לרופא משפחה/נוירולוג. במידה וכבר עשית זאת ולא נמצא הסבר גופני, מומלץ מאוד לפנות לטיפול פסיכולוגי בגישה קוגנטיבית התנהגותית (CBT). טיפול קוגנטיבי התנהגותי נמצא כיעיל מאוד לטיפול בתסמינים מסוג זה. בברכה, אמיר

שלום, רק רציתי להגיד שאני מרגיש בדיוק מה שאתה מרגיש, בול מה שתיארת כאן, רק שזה לא בדיוק תחושה של סחרחורת אלא יותר חוסר יציבות. זה דבר שמפריע נורא מפחיד, ומעצבן, גם אני עוד לא מצאתי הסבר לזה, למרות שחיפשתי אצל הרופאים. אתה לא לבד !

היי בני בן שנתיים וחודש , נכנס לגן בגיל שנה ושמונה חודשיים עד אז קיבל יחס של 1:1 . שנה שעברה בגן היו 25 ילדים רובם גדולים ממנו בשנה . השנה הגן הצטמצם לתשעה ילדים ששלושה מהם בגילאים שנה עד שנה ושלוש. שאר הילדים בני גילו , שאלה ראשונה האם המסגרת נשמעת מתאימה או שיש צורך בילדים נוספים ? שאלה שנייה אינני יודעת אם זה מחוסר ניסיון אך נראה כי הוא מעדיף המון פעמיים או רוב הזמן לשחק לבדו הוא כן משחק עם ילדים ומתקשר איתם אך גם שאני לוקחת אותו לגנים ציבורים הוא לא יוזם כל כך משחק עם הילדים . אנו גרים במושב שאין בו המון פעילות לילדים גם הגן שלו לא נמצא במושב . האם צריך לחשוף אותו יותר לילדים בגנים ציבוריים גדולים יותר , אני חוששת שמא ההתפתחות החברתית תפגע לו . יש לציין כי הוא ילד מלא ביטחון ושמחה - תודה רבה רבה רבה

שלום גלית, לשאלתך הראשונה, זה נשמע שבגן יש מספיק ילדים בני גילו איתם הוא יכול לתקשר, הדבר החשוב לא פחות הוא שיש צוות טוב ושבסה"כ הילד ואתם מרוצים מהגן. לשאלתך השנייה, נראה לי שיום מלא בחברת הילדים בגן עונה על הצורך בחברה, לכן אני לא רואה סיבה להגיע לגינה ציבורית מרוחקת כדי שתהיה לו חברה גדולה יותר. אם אתם נהנים מלהגיע לגינה כזו אין בזה כל בעיה. את יכולה לנסות ולסייע לילד ביצירת קשרים, אך חשוב לשים לב שאת עושה זאת בעדינות ומתוך הקשבה לצרכיו. ילדים נבדלים זה מזה בצרכים החברתיים שלהם, זה לא אומר דבר על התפתחות החברתית או על קשיים חברתיים. חשוב לשמור על המינון שבין הלבד ליחד, באופן שמתאים לילד. במילים אחרות, לא לכפות עליו ליצור קשרים אלא לאפשר לו לעשות זאת. בברכה קובי

שלום ותודה על הפורום הנהדר אני רוצה לשתף אתכם בסיטואציה ותאמרו לי אם נהגתי נכון, זאת בעקבות העצות שלכם. היום אחרי הגן ביתי בת ה-4 ביקשה להזמין חברה הביתה ואני הסכמתי, הסתובבנו קצת בחוץ בגינה (ללא החברה) וכעבור זמן מה ביתי החליטה שהיא רוצה ללכת הביתה ולהגיד לחברה לבוא. רק שבמקום לבקש היא דרשה זאת בטון כועס, רגזני וצועק כמה פעמים. לפי עצתכם לא נגררתי לשיחות איתה, אלא התעלמתי לחלוטין וכאשר היא המשיכה שוב ושוב אמרתי רק במשפט אחד שאני מקשיבה כשהיא מדברת בצורה נעימה. היא לא הקשיבה ואף סובבה את הגב והלכה בהפגנתיות גם כאשר קראתי לה. אז אמרתי לה שהחברה לא תוכל לבוא (מתוך מחשבה שזה תוצאה הגיונית לצורת הדיבור שלה) היא החלה לכעוס ולבכות שהיא רוצה שהחברה תבוא. היא בכתה נורא והיה קשה להביא אותה לאוטו, באוטו התחלתי לדבר איתה (אולי זו טעות) שהיא צריכה לדבר יפה ולבקש, היא הייתה רק עסוקה שאני לא מקיימת הבטחות... ושכעת היא מבקשת יפה... בבית היא הבינה שאני לא מתכוונת להתקשר לחברה ופרצה בבכי קורע לב, שוב התעלמתי, אמרתי רק שאני מבינה שהיא עצובה וכועסת וזה בסדר גמור, אני בטוחה שמחר תבקש יפה ותוכל לבוא עם חברה. עזרו לי ... מה עלי לעשות כאשר היא דורשת משהו בטון כל כך לא נעים, כועס וצועק. באופן כללי אציין שהיא ילדה בכורה, מקסימה, עוזרת, מקשיבה, דואגת, רגישה, מבינה, לפעמים לא נעים לי שאני כועסת עליה מרוב שהיא כזאת ילדה מקסימה. הבית שלנו רגוע ונינוח, יש גבולות ברורים והמון אהבה, כבוד וקבלה.

שלום, את מתארת סיטואציה שכיחה מאוד, שכמעט כל הורה נתקל בה ומתלבט כיצד יש להגיב בה. לתפיסתי אין דרך אחת נכונה, לכן אנסה לשתף אותך בכמה קווים כללים שיוכלו לסייע לך בהתמודדות. אני לא פוסל שימוש בענישה, אך חשוב לזכור שהעונש הוא אמצעי להשגת מטרה. במקרה שלך, המטרה הייתה להעביר מסר לבתך שהיא אינה יכולה לפנות באופן בוטה ורגזני, ושכך היא לא תשיג את מבוקשה. אני מסכים עם המסר, אך חושב שכאשר היא פונה אליך כך את יכולה להגיב באופן שנותן פתח להתנהגות אחרת. כלומר, לומר לה שאת לא מוכנה להקשיב כשהיא פונה אליך כך, שאת יודעת שהיא מסוגלת לפנות בדרכים אחרות, ושאם היא רוצה שתקשיבי לה עליה לפנות בדרך נעימה וכד'. לא בהכרח בנוסח הזה, אך הכיוון הוא שהיא תבין שיש לה אפשרות אחרת ושאת מאמינה שהיא מסוגלת להכיל את רגשותיה ולפנות בדרך השנייה. באופן דומה, הרבה עימותים שיש בין הורה לילד יכולים להיפתר על ידי הצגת אפשרויות מצומצמות לילד, מתן אפשרויות לבתך מהווה כמו מסגרת דיון הממקדת אותה ומסייעת לה להתמודד עם התסכול. נקודה נוספת וחשובה היא להשתדל ולהימנע מלהיכנס רגשית לתוך ה"מאבק" שמתנהל מולה. נסי לשמור על קור רוח, מתוך הבנה שבתך עדיין לומדת להתמודד עם רגשותיה ואת כללי השיח בין בני אדם. בהצלחה קובי

הי, בדחיפות אני זקוקה להמלצה על פסיכולוגית לילדים אזור רמת גן,גבעתיים ותל אביב הקרובה אליהן. אבקש תשובה בדחיפות תודה רבה!

שלום גליה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בברכה קובי

שלום , אני מחפשת פסיכולוג לילד שלי בן 10 באזיר יקנעם, טבעון, חיפה. תודה

שלום ילנה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בברכה קובי

הי אשמח לתשובה בנוגע לשאלתי על הוספת השם לבני בן החמש תודה

ראי את תגובותי האחרות באותו נושא.

ליאת שלום, בני בן 10 חודשים, ומאז שאני זוכרת תמיד כשאני לא מרשה לו משהו (כמו לטפס על השולחן), בין עם באסרטיביות ובין אם בכעס, זה רק גורם לו לצחוק ולעשות את שוב בהתרסה. היום הוא קרא לי פעמיים רק כדי שאבוא לראות שהוא טיפס על מקום שאסור לו. האם זה נורמלי? יש לו אח גדול עם ODD ואני לא זוכרת שבגיל הזה כבר שם עלי פס :-( האם סביר שגם הקטן יהיה בעל אופי מרדני בעתיד או שזו רק בדיקת גבולות אופיינית לגיל?

שלום אורית, ההתנהגות שלת מתארת היא טבעית ומתאימה לגילו של בנך. אין בהתנהגות זו כדי לבשר על הפרעה כזו או אחרת, אלא על התפתחות רגשית תקינה. למרד והסירוב יש תפקיד חשוב בהבנת הנפרדות של בנך, שהוא אדם נפרד השולט ברצונותיו ובגופו. לכן אני מציע, להמשיך ולהגיב באסרטיביות אך להשתדל ולהימנע מכעס. תחשבי שעבור בנך זה כמו משחק, אני עולה על השולחן ואמא מגיבה, ממש כמו שאני מוחא כפיים ואמא מחייכת. אני מבין שהתנהגותו יכולה להתפרש כהתרסה, אך התרסה דורשת יכולות מנטליות שעדיין לא רכש. כשהוא עושה זאת, אני מציע להרחיק אותו ממקום האירוע כדי שיבין שהתנהגות זו אינה מקובלת עליך, עם מינימום כעסים ורגשות, הסבר מילולי קצר והרחקה פיזית. עיסוק מוגבר ורגשי בהתנהגויות שליליות או לא רצויות לרוב מגביר את תדירותן ומקשה על הכחדתן. בהצלחה קובי

שלום רב, בני בן כמעט 4 לאחרונה התחיל לספר סיפורים מפחידים מאד (הוא תמיד אהב להמציא סיפורים). זה בדרך כלל הולך ככה: "אמא, את רוצה שאספר לך סיפור? - כן - את רוצה לשמוע סיפור על אריה שאכל מכוניות?... על תנין שנחתך בסכין?" וכדומה... כמו כן, גם אם סיפור מתחיל בטוב, כמעט תמיד מופיע מישהו שטרף מישהו, הרביץ למישהו (ואז הגיע זאב והרביץ ל...) אני יכולה להגיד שהוא ילד מאד חכם (אנחנו קוראים לו הרבה ספרים שאולי עדיין לא לגילו כמו אגדות אחים גרים, אנדרסון...), בדרך כלל יש לו דמיון מדהים, השנה הוא התחיל גן חדש, בסך הכל הכל נראה רגיל. האם יש סיבה לדאגה? או פשוט לזרום איתו? לפעמים אני שואלת אותו למה בסיפורים שלך תמיד יש אלימות, אך הוא לא עונה. אודה להתייחסות כי חבל לפספס משהו, לנה

שלום לנה, התופעה שאת מתארת היא טבעית והולמת את גילו של בנך. בעצם בסיפורים כאלו הוא מנסה לעשות עיבוד לתכנים רגשיים פנימיים וחיצוניים אליהם הוא נחשף. עיבוד של רגשות שונים כמו פחד, אגרסיות וכד'. ככלל, חשוב להתאים את הסיפורים שהוא נחשף אליהם לגילו והתפתחותו המנטלית. בנוסף, אני מציע לא לשאול אותו באופן ישיר על התכנים המופעים בסיפוריו, אלא לנסות ולשחק עם הסיפור לכל מיני כיוונים שונים ומגוונים. להוסיף סוף אחר לסיפור, להחליף את הדמויות וכד'. בברכה קובי

, בני בן 6 חברותי מאוד,,ילד שמח מאוד ועל פניו נראה שהכל בסדר. הבעיה היא שכל לילה באופן קבוע הוא קם באמצע הלילה וקורא לי לישון איתו,הוא חולם באופן קבוע על חלומות בו רודפים אחריו ומנסים לפגוע בו. הדמויות שרודפות אותו הם דמויות מסרטים מצוירים אותם הוא מכיר כ "רעים" מאותה הסדרה. לפעמים הוא יושן יחד עם אחותו בת ה 9 באותה המיטה אבל גם אז הוא קם... אבל לא נראה שהוא בעצמו מייחס לזה חשיבות במהלך היום היות ועושה רושם כי הוא התרגל לעניין למרות ההסברים שלנו מולו שזה רק חלומות.. הילד נורא אוהב טלויזיה ומשחקי מחשב ,האם עליי להפסיק לו את השימוש במדיה הנ"ל ? איך ניגשים לבעיה שכזו ? תודה מראש נתי.

שלום נתי, סיוטי הלילה הנם תופעה נפוצה בגילו של בנך. סיוט הלילה, כמו יתר החלומות, מאפשרים לילד לבצע עיבוד רגשי של מחשבות שליליות או מפחידות. לרוב, תוכן הסיוט קשור לתכנים שהוא נחשף אליהם: סיפורים שהקריאו לו, סדרת טלוויזיה או הצגה שראה, מקרים שאירעו וכד'. כשהילד מתעורר מתוך סיוט באמצע הלילה (לרוב זה קורה בחלק השני של הלילה), חשוב להרגיע אותו, לחבק אותו אך מוטב שלא להישאר זמן רב ליד מיטתו ולא לאפשר לו לישון עם אחרים. חיזוקים או רווחים משניים כאלו עלולים להעמיק את התופעה ולהאריך את משכה. חשוב שהילד יחוש ביטחון, שיש מישהו לצידו אך לצד זה חשוב שהילד יפתח מנגנונים להרגעה עצמית. בנוסף, אני מציע לדבר על תכני החלומות בבוקר ולסייע לילד לעבד אותם. כך למשל אפשר קצת לשחק עם זה, לשנות את התסריט, לצייר את זה וכד'. בהתאם לתוכן החלום אפשר לתת לילד צעצוע בעזרתו יוכל "להגן על עצמו", כך למשל, אם הילד חולם על מפלצת שרודפת אחריו אפשר לתת לו לבחור צעצוע בעזרתו יוכל להתגונן. באשר לשאלה על סדרות הטלוויזיה, אני מציע להימנע מצפייה או משחק במחשב בסמוך לזמן השינה. ביחד עם הילד אני מציע לנסות לברור את התוכניות הפחות מפחידות ואלימות, כך הוא יוכל ללמוד לנהל את פחדיו מתוך הבנת הגורמים לפחד. באופן דומה, חשוב לשים לב למידת האלימות והתכנים המופעים במשחקי המחשב, לבחון האם הם מותאמים לגילו והאם הם לא בוטים מידי. יש הרבה משחקים שאינם כוללים חשיפה לתכנים אלימים/מפחידים שכדאי לחשוף אותו אליהם כאלטרנטיבה. בברכה, קובי

שלום, יש לנו שני בנים מקסימים ופיקחים - בני 7 ו- 3.5. אני נמצאת בהריון שלישי עם תאומים בנים, בחודש שמיני. לצערנו אנחנו נעבור הפחתה של אחד העוברים בשבוע הבא, בגלל מום שאותר לאחרונה. בכל התהליך המאוד מאוד קשה הזה, מה שהכי מטריד אותי זה הבן הבכור. הוא ילד מאוד פיקח וסקרן ולא מוותר עד שהוא מבין הכל עד הסוף. לאחרונה הוא מוטרד מאוד מנושא המוות ובריאות באופן כללי. הוא נעשה קצת היפוכונדר - חובש בצורה מוגזמת עקיצות יתוש, מתלונן על כאבי בטן שנעלמים כלא היו ברגע שמגיע הקינוח, מתלונן על כאבים ב"לב" ועוד ועוד. הוא מתעורר המון בלילות מחלומות מפחידים על מחלות ואמר לנו לאחרונה שהוא לא רוצה לגדול, כדי זה אומר שהוא מתקרב למוות. כמובן שהיה טיזר לכל האירוע הזה - איזו מורה טיפשה שסיפרה לילדים על אמא של ילד שמתה מדום לב והילד מצא אותה באמבטיה ואם הם ימשיכו להרעיש - גם היא תמות. לא שיא האינטיליגנציה. לאורך כל התקופה הזאת אנחנו הקפדנו לא לדבר לפניו על נושאי בריאות ובפרט על הבעיה בהריון. אנחנו מקפידים להגיד לו שרק אנשים מאוד מאוד זקנים או מאוד מאוד חולים מתים. והוא ילד צעיר ובריא. השאלה המתבקשת: איך לספר לו על ההפחתה. איך לענות לו על השאלות, שלא ייפסקו עד שהוא יבין הכל עד הסוף. ואם כבר - איך אומרים את זה גם לצעיר שלנו שהוא בן 3.5, שמבין הכל ומדבר שוטף. תודה מראש!

שלום רותם, כלל האצבע לבשורה שכזו הוא להתאים את רמת ועומק ההסבר לגיל הילד ולמצבו הרגשי. במקרה שלכם, לקטן יותר הייתי ממקד את ההסבר במה שיהיה ולא במה שאבד. לגדול יותר אפשר להסביר שלפעמים העובר לא מתפתח לתינוק בריא וכך קרה במקרה שלכם. אין צורך להיכנס לפרטים על מום, הפחתה וכד'. החלק המרכזי והחשוב יותר הוא לא לפחד מכך ולא לשדר לו שהוא מקבל בשורה קשה ומפחידה. אפשר לשתף אותו באכזבה שלכם אך לנסות ולמקד אותו בכך שיהיה לכם תינוק חדש ובריא. באשר לחרדה הקשורה במוות או במחלות, אני חושב שבסה"כ את פועלת נכון. זה לא פשוט לקבל את עובדות החיים, בטח לא כשמדובר במוות שהוא מושג מופשט לא ברור ומאיים. ההימנעות מלעסוק בנושא עלולה לתת תוקף לעד כמה הנושא קשה ומפחיד. לכן אני מאמין שדווקא עיסוק בנושא מחלות, פציעות וכד' בפרופורציה וברמת חשיפה מותאמת יכול דווקא להפחית מרמות החרדה. בדומה, גם כן חשובה מאוד העמדה הרגשית של ההורים, אם תשדרו לילד ביטחון ופתיחות ותסבירו כפי שכבר עשיתם, שזה יהיה בעוד המון שנים וכד', אני מאמין שהילד ירגע והעיסוק בזה ילך ויפחת. בהצלחה בלידה קובי

שלום רב אני לא יודעת אם זה מתאים לפורום ואם את פסיכולוגית גם שמבינה בתינוקות אבל אנסה בכל זאת ברשותך . ביתי התחילה שלישי שעבר במשפחתון . היא בת חצי שנה .הייתה בהסתגלות עד חמישי ומאתמול הייתה יום מלא . ז"א שהייתה כמה ימים שם .בימים אילו גיליתי שהגישה של בעלי המשפחתון לבכי של תינוקות הוא לא כמו שלי . הם מנסים מהר מאד להכניסה לסדר יום וזה חינוך נוקשה לטעמי . לדוגמא התעוררה בבכי מהשינה ואפילו לא הרימו איתה אלא במיטה ניסו תוך כדי בכי ועיטוף ומוצץ להרדימה שוב .(שוב כדי להתאים לשינת הצהריים של אחת עד שלוש ) אז אני שוקלת להעביר אותה למשפחתון שהיום אני הולכת לבדוק . השאלה היא -זה לא בלאגן נפשי לקטנה ? עד שהתרגלה אליהם אחרי שכבר לא איתי כל היום שוב לשגע אותה עם מטפלים אחרים ? או להשאיר במקום שיתן לה לבכות הרבה מעבר למה שצריך לטעמי ולטעם הרבה אנשי מקצוע ? אני יודעת שחושבים שהם לא מבינים כלום (יש שחושבים) אבל אני בטוחה שכן .ואני לא יודעת מה יותר גרוע .להשאיר שם שאומנם יש דברים שאני לא אוהבת בגישה ופחות מתרגשים מבכי ממני אבל לפחות אומרים את האמת או להעביר ולעשות בלבול לילדה ואז לקחת סיכון שיעשו אותו דבר רק אולי לא יספרו את האמת . היתרון בשני הוא שהם 5-6 ילדים (כרגע 2 ויצטרפו עוד בינואר) ויותר בייבי סיטר כזה לעומת 10 אצלנו שכנראה גורם גם ליותר בכיות והרצון העז לסדר יום . לא יודעת מה לעשות ...אני יודעת שתוך שבוע בצורה כזאת כבר "הכל יהיה בסדר" כי היא תתאים לסדר יום אבל השאלה איזה מחיר שילמנו בשביל זה ואם היא תזכור משהו מזה .אולי זה יגרום לה לחוסר בטחון או חוסר אמון -כי תמיד אני קוראת שהשנה הראשונה לחיים היא קריטית לנושא הזה. אשמח לדעתך

שלום דינה, את נוגעת כאן בשאלות נורא קשות ומרכבות, שאני לא בטוח שיש להן תשובה אחת נכונה. יש הרבה מחקרים שבוחנים את השפעת חוויות הילדות המוקדמת על הבגרות, אבל אני חייב לומר שכמו כל תוצאות מחקר הן נתונות לפרשות על פי התיאוריה או תפיסת העולם שבה החוקר מחזיק. אני מציין זאת כדאי להדגיש שתשובתי מורכבת מהידע שיש לי, מתפיסת העולם שלי ומהאופן בו אני מפרש את הממצאים השונים. מכיוון שכך, אני חושב שהדבר המרכזי והחשוב ביותר הוא שאת תהיי שלמה עם המקום בו את משאירה את בתך הצעירה. בעולם אידיאלי אני חושב שבגיל צעיר כל כך אין אין תחליף לטיפול האימהי שלך, אך מכיוון שיש מציאות המכתיבה לנו תנאים לא אידיאלים, הדבר החשוב ביותר הוא התחושות שלך. אני לא חושב שאת צריכה לחשוש מהשינוי, אם יש מקום שנראה לך הולם יותר או מתאים יותר לאופן בו את חושבת שיש להתייחס לבתך אל תהססי מלהעביר אותה אליו. חלק חשוב בחוויה של בתך את המקום בו היא תהייה הוא המבט והתחושות שלך בזמן כלפי המקום. תינוקות בגילה של בתך מושפעים מאוד מהתשדורות הלא מילוליות של ההורים, אם את תחושי שאת משאירה אותה במקום טוב ובטוח היא תחוש בזה גם וזה יסייע לה בשהותה שם. אני מבין עד כמה זה לא פשוט להשאיר תינוקת קטנה כל כך ומאחל לך שתגיע להחלטה איתה את שלמה. בהצלחה קובי

אני כבר לא מוצא את עצמי.. אני מאז שאני קטן מרגיש כאישה וכבר מרגיש חסר אונים.. אני אהבתי ורציתי לשחק בברביות וללבוש נעלי עקב ולהתלבש כאישה ולהתאפר ולהתנהג כמו אישה.. ואפילו שהייתי קטן הייתי לוקח את העקבים של אחותי והולך אתם בבית.. כל כך קשה לי ואני לא יודע מה לעשות, נמאס לי להסתיר אני כל כך סובל..ויש לי אפילו חלומות בתור אישה.. אני לא יודע מאפו להתחיל או למי לפנות אני מת לעבור את השינוי הזה ולחיות כמו כל בת רגילה ונורמלית.. אני גם לא יכול לממן פסיכולוג שעולה יותר מ-200 שח לפגישה כי אני רק בן 16, וההורים בכלל לא מודעים למצב הזה כי הם לא סובלים הומואים בדם / או בכלל אחרים כמוני.. ומאחלים לכל מי שכזה שימות / ישרף.. ואני מתוסכל, מדוכא, מיואש..ואני באמת לא יודע מה לעשות בחיים לא הרגשתי ככה מיואש ומתוסכל .. שאין באפשרותי לעשות שום דבר.. אני חייב עזרה / עצה / הפנייה .. כל דבר אפשרי בבקשה

שלום, להיות שונה, להיות אחר, לצאת נגד המוסכמות החברתיות, נגד הנורמות המשפחתיות זה מאוד מאוד קשה. זה מקום בודד מלא במאבקים פנימיים ובתחושות לא פשוטות. אני חושב שמעבר להכל הדבר הקשה ביותר הוא לעבור את זה לבד. לא משנה מה תחליט בסופו של דבר, הדבר החשוב ביותר הוא הדרך, התהליך והתחושה שאתה הולך הכי קרוב לאני האמיתי שלך שאתה יכול. אני חייב להודות שאני לא מאוד מתמצא בתחום הזה, אבל שמעתי המון דברים טובים על מרכז הנוער הגאה. שם יש הרבה אפשרויות עזרה פרטנית וקבוצתית דוגמת: http://gaycenter.org.il/%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%A6%D7%AA-%D7%AA%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%94-%D7%9C%D7%9E%D7%AA%D7%91%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%A8-%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%A1%D7%92%D7%A0%D7%93%D7%A8/ תחפש חומר ברשת, אתה תמצא שם לא מעט חומר הנוגע בחוויה שלך. והעיקר, אל תלך לבד בדרך הזו. בהצלחה קובי

היי..רציתי לשאול אותך עוד משהו קטן לגבי הוספת שם-האם גיל 5 זהו גיל שאפשרי לספר לילד...או שבעצם להמתין? האם זה יוצר איזה שהוא נזק מבחינה פסיכולוגית?תודה מראש

לאמא שלום, כפי שעניתי לך בעבר, הוספה או שינוי שם לילד אינו ענין של מה בכך . להערכתי אין משמעות אם תשני את השם עכשיו או בעוד שנתיים. אלא אם את דוחה את ההחלטה על השינוי לגיל שבו גם בנך יוכל להביע את דעתו ויהיה שותף לקבלת ההחלטה. בהצלחה

יש לי בת בכורה בת חמש וחריה קטנה בת שנה ועשר. הגדולה עלתה לגן חובה ומאד חשוב לי שתקום ותתלבש לבד ותתארגן לבד. בבוקר אני מעירה אותה בשעה שבע ועד שבע וחצי היא לא קמה מהמיטה ואחר כך נוצר לחץ.מאז תחילת הגן הנהגתי "שיטה" חדשה: בשבע וחצי אני מודיעה שיש עוד חמש דקות ולאחר מכן אני מתחילה בספירה עד 10 ובתום 10 יורדים לרכב , כל אחד לפי מצבו. בתחלה היא היתה מזדרזת אך לאחר מכן זה כבר לא עבר וכבר פעמיים היא ירדה עם נעליים ביד ובלי ציחצוח שיניים. דבר זה גרר בכיות כמובן ועוד לחץ. השאלה היא האם דרך זו נכונה ועלי להמשיך? מה עלי לעשות כדי לגרום לקום ולתארגן לאחר שמעירים אותה? בעלי אומר שאנחנו צריכים להלביש אותה ולעזור לה להתארגן ולא להלחיץ אותה-האם הוא צודק וזו דרך נכונה יותר? תודה

שרית שלום, ממה שספרת נראה שבתך היא ילדה שבבוקר מתארגנת באיטיות וזמן התגובה שלה ארוך. כדאי שתעירי אותה מספיק זמן ( חצי שעה- שעה ) לפני היציאה ממהבית כדי שישאר לה די זמן כדי לבצע את כל מטלות ההתארגנות של הבוקר. רצוי לסגל לבחור בגדים בערב או להכין את התיק לגן בערב ובכך להקל במשהו על משימות הבוקר. אם את רואה שבכל זאת היא מתקשה להתארגן תעזרי לה להתלבש ובכך תפחיתי את הלחץ של שתיכן. חשוב שתזכרי להחמיא לה כשהיא מתאמצת או עומדת במטלות אלו. בהצלחה

שלום רב, בני בן ה-14 בשנה וחצי האחרונות ממעט להזמין חברים הביתה/להיפגש עם חברים. נראה שהוא מקובל חברתית מכיוון שהוא מוזמן כשהחברים שלו מידי פעם יוצאים לפיצה, סרט, לונה פארק, סתם מפגש הבעיה שזה קורה בתדירות לא גבוהה, לעיתים ישנם ימים רבים שהוא לא נפגש עם חברים בכלל מעבר לבית ספר. כשאני שואלת אותו למה אתה לא מזמין חבר או הולך לחבר? הוא מתחמק ולפעמים עושה לי טובה והולך לחבר... הוא מעדיף לשחק במחשב או לראות טלויזיה, הוא טוען שכל החברים שלו במחשב והוא מעדיף לשחק בבית מאשר ללכת לחבר ולראות אותו משחק במחשב... הוא תלמיד מצוין,נראה טוב, מקסים (באמת לא כי הוא הבן שלי) לא חסר לו כלום, הבית שלנו מטופח נעים ויפה תמיד מלא בחברים של הבנות שלי אחת בת 17 ואחת בת 9 אני פשוט לא מבינה מה קורה איתו בעבר זה לא היה כך... אין לו חבר אחד שאפשר לומר שהוא חבר טוב שלו, יש לו כמה חברים שהם איתו מכתה ג והם נפגשים לעיתים. מה לעשות? אני מאוד מודאגת

שלום רונית, נערים (כמו גם אנשים מבוגרים) נבדלים ברמת הצורך שלהם בקשרים חברתיים ובאופן בו הם מנהלים את הקשרים שלהם. באשר ליחסים או חברים "וריטואלים", ישנן דעות שונות באשר לטיבם, משמעותם והשפעתם על בני הנוער (בנושא זה יש המון חומר מעניין ברשת). בכל מקרה, אי אפשר להתכחש לעובדה שיחסים שכאלו תופסים מקום הולך וגדל במרקם היחסים החברתיים של בני הנוער היום. ככל אני לא רואה בזה בעיה מיוחדת המצריכה התערבות. אני כן מאמין שבסופו של דבר אין תחליף לקשר ממשי מלא ולחברות קרובה, אך אני יוצא מנקודת הנחה שלא כל אדם זקוק לזה. במקרה שלכם, אני חושב שזה טוב לעודד את הילד לקיים קשרים פנים אל פנים, אך לצד זה אני מציע להכיר, גם בפניו, בערך של דרכי התקשורת האחרים בהם הוא עושה שימוש. מתן הלגיטימציה יוכל להסיר את ענן הביקורת המרומזת ולהעניק תחושה של קבלה ואמון ביכולותיו. לצד זה, אם את מרגישה שתהליך זה הוא חלק מתהליך גדול יותר של הסתגרות וצמצום, נסיגה בתפקוד ודכדוך, אז המצב מצריך הסתכלות שונה ומחשבה על גורמים אפשריים לכך. בינתיים אני מציע להמשיך ולעקוב, לנסות ולכוון אותו מתוך רגישות למה שבאמת מתאים לאישיותו. קובי

יש לנו ילד בן16 וחצי.הוא חוזר כמעט כל יום ב2 בלילה ואז מתקשה לקום ב6 וחצי לבית ספר.(זמן ההשכמה כי הבית ספר מרוחק).הוא לא מקשיב לנו שאנו מבקשים שיחזור ב11 בלילה לכל המאוחר ואומר שיעשה מה שהוא רוצה.חשבנו להגיד לו ואף אמרנו שאם עוד פעם יחזור מעבר ל11 הוא יכול לארוז חפציו ולגוראצל חבר והדלת בבית תהיה נעולה מעבר לשעה 11.הוא מצידו אמר שאין לו בעיה עם זה.אם אכן יקרה מצב כזה השליטה שלנו עליו תדרדר והוא ידרדר בלימודים ללא בית חם לידו.מה עושים?

שלום שולה, הדאגה שלך מוצקת מאוד, גם מכך שהוא הולך לישון מאוחר על כל ההשלכות התפקודיות של זה וגם מכך שהוא מסתובב מחוץ לבית בשעות מאוחרות מאוד. אני מבין שהאיום על "סילוקו" מהבית נובע מהבנה מוצדקת שלכם שהנער זקוק לגבולות, אך תוהה האם לפני ששולפים איום כזה כבד (שלא בטוח שתצליחו לעמוד בו) לא כדאי לשקול דרכים אחרות המשלבות הצבת גבול לצד שיח פתוח ובוגר עם הנער. לכן, חשוב להסתכל על התמונה המלאה, על רמת התפקוד של הנער בבית הספר ומחוצה לו, על הקשר שלכם איתו מעבר לסוגיה הזו, על סוג החברים איתם הוא נוהג להסתובב וכד'. אני מציע לערוך איתו שיחה פתוחה להביע את הדאגות שלכם ולהסביר לו כי הנוהג הזה אינו מקובל עליכם. אני לא פוסל סנקציות במידת הצורך אך חשוב שהן יהיו כאלו שאתם מסוגלים לעמוד בהם ושהוא יבין את הסיבות לסנקציות, דברים כמו החרמת טלפון נייד, ביטול דמי כיס, ביטול שעורי נהיגה וכד'. נסו לתת לו תחושה שאתם מקשיבים לו ומתייחסים אליו כאל בוגר שמסוגל להבין את הרעיון שעומד מאחורי הדרישות שלכם. העונש אינו המטרה אלא האמצעי והדרך להבהרת הנחישות שלכם וחשיבות הנושא. בכל מקרה, גם אם זו הסוגיה היחידה שאתם מתמודדים בה מולו וגם אם סוגיה זו היא חלק מהקשיים שונים שאתם חווים בהתנהלות מולו אני ממליץ לכם לפנות להדרכת הורים או אפילו לשיחה עם יועצת בי"ס כדי לקבל כלים נכונים להתנהלות המתאמים לאופי הנער ולאופי היחסים שלכם איתו. קובי

הבן שלי בן 3 וחודש, ויזמנו גמילה מחיתולים לפני כ4 חודשים בשל ההשתלבות המתקרבת בגן עיריה. חודשיים לפני שהתחלנו את הגמילה נולדה אחותו הקטנה. אפשר לומר שמפיפי הוא גמול (למרות שלפעמים יש תאונות ובדרך כלל הוא לא אומר שיש לו ואנחנו לוקחים אותו), אבל הוא ממש חרד מנושא הקקי. חודשים אנחנו יושבים איתו על האסלה, מספרים סיפורים, מבטיחים ונותנים מתנות, והוא יכול לשבת שעות (אנחנו מכריחים אותו) אבל בהזדמנות הראשונה יעשה על הרצפה. כששואלים אותו הוא אומר שהוא מפחד מהקקי ואין לנו מושג איך להרגיע אותו. אין לו פחד מהאסלה כי הוא עומד ועושה פיפי, אבל בכל החודשים האלה מעולם לא עשה קקי באסלה ובגן מתלוננים ותיכף יתחילו להקפיץ אותנו. אמרו לנו להתייעץ עם רופא גסטרו בנוגע לשליטה בסוגרים אבל אני לא חושבת שזו הבעיה כי הוא מסוגל להתאפק שעות. לאחרונה כשהוא מוצא רגע שאף אחד לא נמצא הוא עושה על עצמו קקי ומשחק איתו עם הידיים ומורח בכל מקום.... הוא לא מבין ולא מסביר למה. זה שילוב של דרישה לתשומת לב בגלל התינוקת, גן עיריה וגמילה שלא ביוזמתו. השאלה מה עושים??? אנחנו ממש נואשים....

שלום אורית, ההחלטה על מועד הגמילה חייבת להיעשות בהתאמה עם בשלותו הרגשית של הילד, ורצוי לעשותה כאשר קיימת פניות וסבלנות לתהליך. לתחושתי, התחלתם בתהליך בעיתוי בעייתי, חודשיים לאחר לידת אחותו (תקופה רגישה מאד בחייו של פעוט), ותחת אילוץ של כניסה לגן חדש, המלחיצה אתכם מאד. סביר להניח שחצי שנה קודם לכן, התהליך היה יכול להיות פשוט בהרבה. אך את הנעשה אין להשיב, וכרגע חשוב לעזור לכם ולו לצאת מהסבך. לתפיסתי (את לא חייבת לקבל זאת, אך זאת דעתי) התהליך כבר "התקלקל", ומוטב להתחיל מחדש, בלי לחזור על הטעויות. כך, למשל, אין (!!!) להושיב ילד שעות על הסיר בכוח. חשוב להציג לו את התביעה (את הקקי עושים בסיר או באסלה) ולומר באותה הזדמנות שלא נורא אם יברח לו במכנסיים. כאשר זה קורה, יש להחליף לו ולנקותו ללא כעס, ולא לאפשר לו לגעת בקקי. חשוב להימנע מביטויים של גועל/דחייה, או מדיבור על הקקי כעל דבר מסריח, דוחה, מלוכלך או מגעיל. זה תוצר מגופו וחשוב להתייחס אליו עניינית ("את הקקי עושים באסלה, ומשם הוא נוסע אל הביוב או הים, כמו בסיפור על נפתלי"). במקביל, אפשר לתת לו להתעסק בחומרים מעדנים, כמו צבעי אצבעות, חימר או פלסטלינה. נסו להתעלם ככל יכולתכם מהלחץ של הגננות. הסבירו שאתם בעיצומו של התהליך, ואפשרו לילד שלכם תהליך ידידותי ככל האפשר. הלחץ שלכם "מדבק", ומשפיע גם עליו. ככל שתהיו רגועים וסבלניים, כך התהליך יהיה קצר וחיובי יותר. אם אתם ממשיכים להסתבך, פנו לעזרתו של פסיכולוג ילדים מנוסה כדי לקבל כלים יעילים המותאמים לנסיבות. בהצלחה ליאת