פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב אני לא יודעת אם זה מתאים לפורום ואם את פסיכולוגית גם שמבינה בתינוקות אבל אנסה בכל זאת ברשותך . ביתי התחילה שלישי שעבר במשפחתון . היא בת חצי שנה .הייתה בהסתגלות עד חמישי ומאתמול הייתה יום מלא . ז"א שהייתה כמה ימים שם .בימים אילו גיליתי שהגישה של בעלי המשפחתון לבכי של תינוקות הוא לא כמו שלי . הם מנסים מהר מאד להכניסה לסדר יום וזה חינוך נוקשה לטעמי . לדוגמא התעוררה בבכי מהשינה ואפילו לא הרימו איתה אלא במיטה ניסו תוך כדי בכי ועיטוף ומוצץ להרדימה שוב .(שוב כדי להתאים לשינת הצהריים של אחת עד שלוש ) אז אני שוקלת להעביר אותה למשפחתון שהיום אני הולכת לבדוק . השאלה היא -זה לא בלאגן נפשי לקטנה ? עד שהתרגלה אליהם אחרי שכבר לא איתי כל היום שוב לשגע אותה עם מטפלים אחרים ? או להשאיר במקום שיתן לה לבכות הרבה מעבר למה שצריך לטעמי ולטעם הרבה אנשי מקצוע ? אני יודעת שחושבים שהם לא מבינים כלום (יש שחושבים) אבל אני בטוחה שכן .ואני לא יודעת מה יותר גרוע .להשאיר שם שאומנם יש דברים שאני לא אוהבת בגישה ופחות מתרגשים מבכי ממני אבל לפחות אומרים את האמת או להעביר ולעשות בלבול לילדה ואז לקחת סיכון שיעשו אותו דבר רק אולי לא יספרו את האמת . היתרון בשני הוא שהם 5-6 ילדים (כרגע 2 ויצטרפו עוד בינואר) ויותר בייבי סיטר כזה לעומת 10 אצלנו שכנראה גורם גם ליותר בכיות והרצון העז לסדר יום . לא יודעת מה לעשות ...אני יודעת שתוך שבוע בצורה כזאת כבר "הכל יהיה בסדר" כי היא תתאים לסדר יום אבל השאלה איזה מחיר שילמנו בשביל זה ואם היא תזכור משהו מזה .אולי זה יגרום לה לחוסר בטחון או חוסר אמון -כי תמיד אני קוראת שהשנה הראשונה לחיים היא קריטית לנושא הזה. אשמח לדעתך

שלום דינה, את נוגעת כאן בשאלות נורא קשות ומרכבות, שאני לא בטוח שיש להן תשובה אחת נכונה. יש הרבה מחקרים שבוחנים את השפעת חוויות הילדות המוקדמת על הבגרות, אבל אני חייב לומר שכמו כל תוצאות מחקר הן נתונות לפרשות על פי התיאוריה או תפיסת העולם שבה החוקר מחזיק. אני מציין זאת כדאי להדגיש שתשובתי מורכבת מהידע שיש לי, מתפיסת העולם שלי ומהאופן בו אני מפרש את הממצאים השונים. מכיוון שכך, אני חושב שהדבר המרכזי והחשוב ביותר הוא שאת תהיי שלמה עם המקום בו את משאירה את בתך הצעירה. בעולם אידיאלי אני חושב שבגיל צעיר כל כך אין אין תחליף לטיפול האימהי שלך, אך מכיוון שיש מציאות המכתיבה לנו תנאים לא אידיאלים, הדבר החשוב ביותר הוא התחושות שלך. אני לא חושב שאת צריכה לחשוש מהשינוי, אם יש מקום שנראה לך הולם יותר או מתאים יותר לאופן בו את חושבת שיש להתייחס לבתך אל תהססי מלהעביר אותה אליו. חלק חשוב בחוויה של בתך את המקום בו היא תהייה הוא המבט והתחושות שלך בזמן כלפי המקום. תינוקות בגילה של בתך מושפעים מאוד מהתשדורות הלא מילוליות של ההורים, אם את תחושי שאת משאירה אותה במקום טוב ובטוח היא תחוש בזה גם וזה יסייע לה בשהותה שם. אני מבין עד כמה זה לא פשוט להשאיר תינוקת קטנה כל כך ומאחל לך שתגיע להחלטה איתה את שלמה. בהצלחה קובי

אני כבר לא מוצא את עצמי.. אני מאז שאני קטן מרגיש כאישה וכבר מרגיש חסר אונים.. אני אהבתי ורציתי לשחק בברביות וללבוש נעלי עקב ולהתלבש כאישה ולהתאפר ולהתנהג כמו אישה.. ואפילו שהייתי קטן הייתי לוקח את העקבים של אחותי והולך אתם בבית.. כל כך קשה לי ואני לא יודע מה לעשות, נמאס לי להסתיר אני כל כך סובל..ויש לי אפילו חלומות בתור אישה.. אני לא יודע מאפו להתחיל או למי לפנות אני מת לעבור את השינוי הזה ולחיות כמו כל בת רגילה ונורמלית.. אני גם לא יכול לממן פסיכולוג שעולה יותר מ-200 שח לפגישה כי אני רק בן 16, וההורים בכלל לא מודעים למצב הזה כי הם לא סובלים הומואים בדם / או בכלל אחרים כמוני.. ומאחלים לכל מי שכזה שימות / ישרף.. ואני מתוסכל, מדוכא, מיואש..ואני באמת לא יודע מה לעשות בחיים לא הרגשתי ככה מיואש ומתוסכל .. שאין באפשרותי לעשות שום דבר.. אני חייב עזרה / עצה / הפנייה .. כל דבר אפשרי בבקשה

שלום, להיות שונה, להיות אחר, לצאת נגד המוסכמות החברתיות, נגד הנורמות המשפחתיות זה מאוד מאוד קשה. זה מקום בודד מלא במאבקים פנימיים ובתחושות לא פשוטות. אני חושב שמעבר להכל הדבר הקשה ביותר הוא לעבור את זה לבד. לא משנה מה תחליט בסופו של דבר, הדבר החשוב ביותר הוא הדרך, התהליך והתחושה שאתה הולך הכי קרוב לאני האמיתי שלך שאתה יכול. אני חייב להודות שאני לא מאוד מתמצא בתחום הזה, אבל שמעתי המון דברים טובים על מרכז הנוער הגאה. שם יש הרבה אפשרויות עזרה פרטנית וקבוצתית דוגמת: http://gaycenter.org.il/%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%A6%D7%AA-%D7%AA%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%94-%D7%9C%D7%9E%D7%AA%D7%91%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%A8-%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%A1%D7%92%D7%A0%D7%93%D7%A8/ תחפש חומר ברשת, אתה תמצא שם לא מעט חומר הנוגע בחוויה שלך. והעיקר, אל תלך לבד בדרך הזו. בהצלחה קובי

היי..רציתי לשאול אותך עוד משהו קטן לגבי הוספת שם-האם גיל 5 זהו גיל שאפשרי לספר לילד...או שבעצם להמתין? האם זה יוצר איזה שהוא נזק מבחינה פסיכולוגית?תודה מראש

לאמא שלום, כפי שעניתי לך בעבר, הוספה או שינוי שם לילד אינו ענין של מה בכך . להערכתי אין משמעות אם תשני את השם עכשיו או בעוד שנתיים. אלא אם את דוחה את ההחלטה על השינוי לגיל שבו גם בנך יוכל להביע את דעתו ויהיה שותף לקבלת ההחלטה. בהצלחה

יש לי בת בכורה בת חמש וחריה קטנה בת שנה ועשר. הגדולה עלתה לגן חובה ומאד חשוב לי שתקום ותתלבש לבד ותתארגן לבד. בבוקר אני מעירה אותה בשעה שבע ועד שבע וחצי היא לא קמה מהמיטה ואחר כך נוצר לחץ.מאז תחילת הגן הנהגתי "שיטה" חדשה: בשבע וחצי אני מודיעה שיש עוד חמש דקות ולאחר מכן אני מתחילה בספירה עד 10 ובתום 10 יורדים לרכב , כל אחד לפי מצבו. בתחלה היא היתה מזדרזת אך לאחר מכן זה כבר לא עבר וכבר פעמיים היא ירדה עם נעליים ביד ובלי ציחצוח שיניים. דבר זה גרר בכיות כמובן ועוד לחץ. השאלה היא האם דרך זו נכונה ועלי להמשיך? מה עלי לעשות כדי לגרום לקום ולתארגן לאחר שמעירים אותה? בעלי אומר שאנחנו צריכים להלביש אותה ולעזור לה להתארגן ולא להלחיץ אותה-האם הוא צודק וזו דרך נכונה יותר? תודה

שרית שלום, ממה שספרת נראה שבתך היא ילדה שבבוקר מתארגנת באיטיות וזמן התגובה שלה ארוך. כדאי שתעירי אותה מספיק זמן ( חצי שעה- שעה ) לפני היציאה ממהבית כדי שישאר לה די זמן כדי לבצע את כל מטלות ההתארגנות של הבוקר. רצוי לסגל לבחור בגדים בערב או להכין את התיק לגן בערב ובכך להקל במשהו על משימות הבוקר. אם את רואה שבכל זאת היא מתקשה להתארגן תעזרי לה להתלבש ובכך תפחיתי את הלחץ של שתיכן. חשוב שתזכרי להחמיא לה כשהיא מתאמצת או עומדת במטלות אלו. בהצלחה

שלום רב, בני בן ה-14 בשנה וחצי האחרונות ממעט להזמין חברים הביתה/להיפגש עם חברים. נראה שהוא מקובל חברתית מכיוון שהוא מוזמן כשהחברים שלו מידי פעם יוצאים לפיצה, סרט, לונה פארק, סתם מפגש הבעיה שזה קורה בתדירות לא גבוהה, לעיתים ישנם ימים רבים שהוא לא נפגש עם חברים בכלל מעבר לבית ספר. כשאני שואלת אותו למה אתה לא מזמין חבר או הולך לחבר? הוא מתחמק ולפעמים עושה לי טובה והולך לחבר... הוא מעדיף לשחק במחשב או לראות טלויזיה, הוא טוען שכל החברים שלו במחשב והוא מעדיף לשחק בבית מאשר ללכת לחבר ולראות אותו משחק במחשב... הוא תלמיד מצוין,נראה טוב, מקסים (באמת לא כי הוא הבן שלי) לא חסר לו כלום, הבית שלנו מטופח נעים ויפה תמיד מלא בחברים של הבנות שלי אחת בת 17 ואחת בת 9 אני פשוט לא מבינה מה קורה איתו בעבר זה לא היה כך... אין לו חבר אחד שאפשר לומר שהוא חבר טוב שלו, יש לו כמה חברים שהם איתו מכתה ג והם נפגשים לעיתים. מה לעשות? אני מאוד מודאגת

שלום רונית, נערים (כמו גם אנשים מבוגרים) נבדלים ברמת הצורך שלהם בקשרים חברתיים ובאופן בו הם מנהלים את הקשרים שלהם. באשר ליחסים או חברים "וריטואלים", ישנן דעות שונות באשר לטיבם, משמעותם והשפעתם על בני הנוער (בנושא זה יש המון חומר מעניין ברשת). בכל מקרה, אי אפשר להתכחש לעובדה שיחסים שכאלו תופסים מקום הולך וגדל במרקם היחסים החברתיים של בני הנוער היום. ככל אני לא רואה בזה בעיה מיוחדת המצריכה התערבות. אני כן מאמין שבסופו של דבר אין תחליף לקשר ממשי מלא ולחברות קרובה, אך אני יוצא מנקודת הנחה שלא כל אדם זקוק לזה. במקרה שלכם, אני חושב שזה טוב לעודד את הילד לקיים קשרים פנים אל פנים, אך לצד זה אני מציע להכיר, גם בפניו, בערך של דרכי התקשורת האחרים בהם הוא עושה שימוש. מתן הלגיטימציה יוכל להסיר את ענן הביקורת המרומזת ולהעניק תחושה של קבלה ואמון ביכולותיו. לצד זה, אם את מרגישה שתהליך זה הוא חלק מתהליך גדול יותר של הסתגרות וצמצום, נסיגה בתפקוד ודכדוך, אז המצב מצריך הסתכלות שונה ומחשבה על גורמים אפשריים לכך. בינתיים אני מציע להמשיך ולעקוב, לנסות ולכוון אותו מתוך רגישות למה שבאמת מתאים לאישיותו. קובי

יש לנו ילד בן16 וחצי.הוא חוזר כמעט כל יום ב2 בלילה ואז מתקשה לקום ב6 וחצי לבית ספר.(זמן ההשכמה כי הבית ספר מרוחק).הוא לא מקשיב לנו שאנו מבקשים שיחזור ב11 בלילה לכל המאוחר ואומר שיעשה מה שהוא רוצה.חשבנו להגיד לו ואף אמרנו שאם עוד פעם יחזור מעבר ל11 הוא יכול לארוז חפציו ולגוראצל חבר והדלת בבית תהיה נעולה מעבר לשעה 11.הוא מצידו אמר שאין לו בעיה עם זה.אם אכן יקרה מצב כזה השליטה שלנו עליו תדרדר והוא ידרדר בלימודים ללא בית חם לידו.מה עושים?

שלום שולה, הדאגה שלך מוצקת מאוד, גם מכך שהוא הולך לישון מאוחר על כל ההשלכות התפקודיות של זה וגם מכך שהוא מסתובב מחוץ לבית בשעות מאוחרות מאוד. אני מבין שהאיום על "סילוקו" מהבית נובע מהבנה מוצדקת שלכם שהנער זקוק לגבולות, אך תוהה האם לפני ששולפים איום כזה כבד (שלא בטוח שתצליחו לעמוד בו) לא כדאי לשקול דרכים אחרות המשלבות הצבת גבול לצד שיח פתוח ובוגר עם הנער. לכן, חשוב להסתכל על התמונה המלאה, על רמת התפקוד של הנער בבית הספר ומחוצה לו, על הקשר שלכם איתו מעבר לסוגיה הזו, על סוג החברים איתם הוא נוהג להסתובב וכד'. אני מציע לערוך איתו שיחה פתוחה להביע את הדאגות שלכם ולהסביר לו כי הנוהג הזה אינו מקובל עליכם. אני לא פוסל סנקציות במידת הצורך אך חשוב שהן יהיו כאלו שאתם מסוגלים לעמוד בהם ושהוא יבין את הסיבות לסנקציות, דברים כמו החרמת טלפון נייד, ביטול דמי כיס, ביטול שעורי נהיגה וכד'. נסו לתת לו תחושה שאתם מקשיבים לו ומתייחסים אליו כאל בוגר שמסוגל להבין את הרעיון שעומד מאחורי הדרישות שלכם. העונש אינו המטרה אלא האמצעי והדרך להבהרת הנחישות שלכם וחשיבות הנושא. בכל מקרה, גם אם זו הסוגיה היחידה שאתם מתמודדים בה מולו וגם אם סוגיה זו היא חלק מהקשיים שונים שאתם חווים בהתנהלות מולו אני ממליץ לכם לפנות להדרכת הורים או אפילו לשיחה עם יועצת בי"ס כדי לקבל כלים נכונים להתנהלות המתאמים לאופי הנער ולאופי היחסים שלכם איתו. קובי

הבן שלי בן 3 וחודש, ויזמנו גמילה מחיתולים לפני כ4 חודשים בשל ההשתלבות המתקרבת בגן עיריה. חודשיים לפני שהתחלנו את הגמילה נולדה אחותו הקטנה. אפשר לומר שמפיפי הוא גמול (למרות שלפעמים יש תאונות ובדרך כלל הוא לא אומר שיש לו ואנחנו לוקחים אותו), אבל הוא ממש חרד מנושא הקקי. חודשים אנחנו יושבים איתו על האסלה, מספרים סיפורים, מבטיחים ונותנים מתנות, והוא יכול לשבת שעות (אנחנו מכריחים אותו) אבל בהזדמנות הראשונה יעשה על הרצפה. כששואלים אותו הוא אומר שהוא מפחד מהקקי ואין לנו מושג איך להרגיע אותו. אין לו פחד מהאסלה כי הוא עומד ועושה פיפי, אבל בכל החודשים האלה מעולם לא עשה קקי באסלה ובגן מתלוננים ותיכף יתחילו להקפיץ אותנו. אמרו לנו להתייעץ עם רופא גסטרו בנוגע לשליטה בסוגרים אבל אני לא חושבת שזו הבעיה כי הוא מסוגל להתאפק שעות. לאחרונה כשהוא מוצא רגע שאף אחד לא נמצא הוא עושה על עצמו קקי ומשחק איתו עם הידיים ומורח בכל מקום.... הוא לא מבין ולא מסביר למה. זה שילוב של דרישה לתשומת לב בגלל התינוקת, גן עיריה וגמילה שלא ביוזמתו. השאלה מה עושים??? אנחנו ממש נואשים....

שלום אורית, ההחלטה על מועד הגמילה חייבת להיעשות בהתאמה עם בשלותו הרגשית של הילד, ורצוי לעשותה כאשר קיימת פניות וסבלנות לתהליך. לתחושתי, התחלתם בתהליך בעיתוי בעייתי, חודשיים לאחר לידת אחותו (תקופה רגישה מאד בחייו של פעוט), ותחת אילוץ של כניסה לגן חדש, המלחיצה אתכם מאד. סביר להניח שחצי שנה קודם לכן, התהליך היה יכול להיות פשוט בהרבה. אך את הנעשה אין להשיב, וכרגע חשוב לעזור לכם ולו לצאת מהסבך. לתפיסתי (את לא חייבת לקבל זאת, אך זאת דעתי) התהליך כבר "התקלקל", ומוטב להתחיל מחדש, בלי לחזור על הטעויות. כך, למשל, אין (!!!) להושיב ילד שעות על הסיר בכוח. חשוב להציג לו את התביעה (את הקקי עושים בסיר או באסלה) ולומר באותה הזדמנות שלא נורא אם יברח לו במכנסיים. כאשר זה קורה, יש להחליף לו ולנקותו ללא כעס, ולא לאפשר לו לגעת בקקי. חשוב להימנע מביטויים של גועל/דחייה, או מדיבור על הקקי כעל דבר מסריח, דוחה, מלוכלך או מגעיל. זה תוצר מגופו וחשוב להתייחס אליו עניינית ("את הקקי עושים באסלה, ומשם הוא נוסע אל הביוב או הים, כמו בסיפור על נפתלי"). במקביל, אפשר לתת לו להתעסק בחומרים מעדנים, כמו צבעי אצבעות, חימר או פלסטלינה. נסו להתעלם ככל יכולתכם מהלחץ של הגננות. הסבירו שאתם בעיצומו של התהליך, ואפשרו לילד שלכם תהליך ידידותי ככל האפשר. הלחץ שלכם "מדבק", ומשפיע גם עליו. ככל שתהיו רגועים וסבלניים, כך התהליך יהיה קצר וחיובי יותר. אם אתם ממשיכים להסתבך, פנו לעזרתו של פסיכולוג ילדים מנוסה כדי לקבל כלים יעילים המותאמים לנסיבות. בהצלחה ליאת

שלום ליאת(: אני בת 16 וחצי, ואני לא ממש יודעת אם זה המקום הנכון לפנות אליו אבל אני מקווה שכן.. אני מרגישה שאני מבזבזת את החיים שלי על דכאונות, ואני לא מצליחה לצאת מזה.. שלחו אותי כבר מלפני שנתיים בערך לפסיכולוגית בעקבות פגיעה עצמית. אבל אני לא מסוגלת להפתח למבוגרים, אני פשוט לא מצליחה ואני לא אצליח.. אז אני פשוט מחייכת מול הפסיכולןגית ומראה לה שהכל טוב, גם אם אני לא רוצה.. ואני לא שולטת בזה בכלל. אני מרגישה שאני רוצה למות ולסיים עם הכל, אבל אני בחיים לא באמת יעשה את זה, אני מפחדת מדי.. אבל אני פשוט לא יודעת איך להתמודד יותר :/

שלום שיר, דיכאון הוא לא "בזבוז חיים", אלא מצב רגשי קשה מאד, המשפיע על האדם ועל התנהלותו בעולם באופן דרמטי. פגיעה עצמית היא דרך מאד לא יעילה והרסנית להתמודד ולווסת רגשות עוצמתיים. את עצמך מתארת בדברייך את הקושי שלך לתקשר בצורה ישירה את הדיכאון מול הפסיכולוגית (ואולי גם מול ההורים או אנשים אחרים). כאשר את משקיעה את הכוחות ביצירת מופע כוזב, הם חסרים לך בהתמודדות עם הרגשות עצמם. בטיפול פסיכולוגי המותאם לסוג כזה של קושי (למשל טיפול דיאלקטי-התנהגותי DBT), תוכלי ללמוד מיומנויות של וויסות רגשי ועמידות במצוקה, כמו גם אסטרטגיות של קשיבות, שיעזרו לך לעמוד על הקשר בין מצבך הרגשי לבין התנהגויות של פגיעה עצמית. כאשר הקשר הזה יהיה יותר נגיש לך, תוכלי לעבוד על הפחתת ההתנהגויות הללו, ולהחזיר לעצמך איכות חיים. אני באמת מאמינה שלבד, ללא טיפול, זה קשה מדי. אל תוותרי. כשהחיים הופכים קשים מדי, מוטלת עלינו המשימה להפוך אותם לכאלה שראוי לחיותם. זאת עבודה קשה מאד, אך אפשרית. בהצלחה ליאת

שלום, הבן שלי בן 6.5 בכתה א ילד מקסים, בוגר פיסית לאחרונה יש לי הרבה ויכוחים בגלל שהוא גדול פיסית הוא מרשה לעצמו יותר ממה שבאמת מותר לו לדוגמא הוא רוצה ללכת לבד לכול מקום לחצות כביש לבד ואני מסבירה לו שאסור יש חוק שאומר מגיל 9 חוצים כביש ועוד משהוא הוא ילד רגיש מכול דבר שלא מקובל עליו הוא כועס מתעצבן מה עלי לעשות

שלום אוריה, כאשר ילד מרשה לעצמו יותר ממה שבאמת מותר לו, זה בדר"כ לא קשור לממדיו הפיזיים, אלא לרפיון בגבולות שמציבות דמויות הסמכות. אם נתייחס לרגע לחוק האוסר חציית כביש לבד לפני גיל תשע, חשוב להזכיר שהוא מכוון אל ההורים, ולא אל הילדים - שממילא אינם כשירים לקבל החלטות בנושאים כגון אלה. לכן, כאשר הילד שלך מתעצבן או כועס מול דרישות שאינן מקובלות עליו, אין טעם לגייס את החוק, אלא דווקא את סמכותך כהורה. יתכן שהממדים הפיזיים מבלבלים דווקא אתכם, ההורים, ומקשים עליכם לעמוד על שלכם מול תובענותו. כאשר הילד מתעצבן או כועס, אפשר לתקף את רגשותיו ("אני מבינה שאתה כועס, וזה בסדר"), אך לעמוד על שלכם מתוקף מעמדכם כהורים אחראיים וסמכותיים ("...אבל עדיין אינך יכול ללכת לבדך לחבר, גם אם אתה רוצה בכך מאד. זאת החלטתי ולא נוכל לשנותה כרגע"). אם את מרגישה שחסרים לך כלים לעמוד מול מחאות או התקפי זעם, מוטב להיעזר בהדרכת הורים קצרה שתייעל אתכם בתהליך. בהצלחה ליאת

שלום,אני סטודנטית ולומדת פסיכולוגיה,בת38+2.אני מאוד מוטרדת ממה שלמדנו לגבי בני,ואני אסביר.אני מתכוונת לשלב של גיל 5-6 אצל הבנים,כאשר הבן מתחיל להתקרב לאבא שלו (אחרי תסביך אדיפוס) ואז מתחיל השלב של אימוץ הזהות הגברית.אני לצערי לא חושבת שהבן שלי מזדהה עם בעלי כדמות גברית,כי הוא פשוט לא כזה. ההיפך-הילד סופג שאבא לא יודע כלום(זה מה שהוא משדר ואומר לו)ולכן,אני ממש מוטרדת שהבן שלי בן 7 בקרוב,לא יעבור את השלב הפלי בשלום,ובעקבות כך יסבול מפיקסציות שונות. איך ניתן למזער את הנזק??

שלום ריקי, פורום זה מיועד להתייעצות בנושאים הקשורים לפסיכולוגיה רפואית לילדים ומתבגרים. שאלתך מתאימה יותר לפורום פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר. בהצלחה, אמיר

שלום ליאת, אני מודה לך על תשובתך לגבי התמודדות עם תופעות כמו: בריחה ברחוב, לא מוכנה לבצע פעולות שגרתיות כמו התלבשות, מקלחת וכו . למעשה בתי בחודשים האחרונים מורדת לחלוטין כולל סצנות ארוכות של התפרצוחות זעם. בימים האחרונים שיניתי אסטרטגיה והפסקתי לבקש כמה פעמים, להתחנן לשחד, להסביר ולשאול אותה למה היא מתנהגת כך. למעשה בכל מצב של אי ציות, אני לוקחת אותה בלי מילים בתקיפות ומבצעת איתה את הפעולה, לפעמים היא נכנעת ולפעמים נאבקת. בסופו של דבר, יש לי רגשי אשמה איומים ואני לא יודעת אם להמשיך בדרך זו או לפעול באחרת. יש לציין שהמרידה העא גם נגד בעלי . בתודה מראש

שלום אורי, אם תנצלי את הזמן שהתפנה בתבונה, לא תחושי אשמה. אם קודם שיחקתן את משחקי הכבוד ומאבקי הכוח, הרי שעתה את מקצרת את הזמן, מכתיבה את הכללים ופועלת. את מרחב הזמן שהתפנה תוכלי להקדיש לפעילויות משותפות מהנות, כמו קריאת סיפור, משחקי קופסא, צפייה משותפת בטלוויזיה, וכד', תוך שאת מציינת "כמה כיף איתך ככה, אחרי שהתקלחנו צ'יק צ'ק, ונשאר לנו המון זמן לבלות יחד במקום לריב". תוכלי לומר זאת *גם אם* המקלחת או ההתלבשות נעשו בכוח נגד רצונה. כאשר הזמן המשותף שלכן יהיה ברובו בילוי נעים ולא מאבקי כוח, רגשות האשמה שלך ייעלמו ממילא. בהצלחה ליאת

שלום רב. בני בן שנתיים שהיה בבית איתי עד ספטמבר. מתפתח תקין לגילו ומאוד אקטיבי ואוהב לשחק, נסינו גן עם קבוצה גדולה של ילדים שבה הוא הסתגל יפה מאוד אך אך בשל המחלתו שהביא מהגן והאשפוז והעבודה החדשה החדשה שאני מתחילה החלטתי שרצוי שיהיה השנה במסגרת עם קבוצה יותר קטנה :משפחתון. אך הבעיה היחידה שיש במשפחתון שנראה לי מתאים היא שהילדים שם הם לא מאותה קבוצת גיל , 2 תינוקות בני 7 חודשים ופעוטה בת שנה ו 4 . השאלה: האם זה יכול לגרום לעיכוב התפתחותו?

שלום איילה, הרכב המשפחתון נשמע לא מתאים כמסגרת חינוכית לילד בן שנתיים. אישית, אני נוטה להעדיף גן עם צוות מיומן, מוסמך ומפוקח, על פני משפחתונים קטנים ולא מקצועיים. בהצלחה ליאת

הילדה שלי בת 3.5 ילדה מאוד חכמה,חברותית,מדברת ברמה גבוהה,מבינה סך הכל ילדה מאוד טובה. אולם שתי בעיות שבהן אני נתקלת ביום יום כל דבר שהיא מבקשת או רוצה מלווה בבכי או בצעקות. אני מסבירה לה שתמיד אמא מוכנה להקשיב וכי אני שומעת אין צורך לבקש \לדבר בבכי או צעקות. התגובות שלי בדרך כלל הן מתי שהיא רוצה לדבר אני עוצרת ומקשיבה מתוך נקודת הנחה שפעם זה יכול להיות משהוא חשוב שלא ארצה לפספס ופעם זו סתם שטות שגם לזה אני מתיחסת ונותנת כבוד.שהבכי ונמשך ונמשך אני מכניסה אותה לחדר שלה להירגע בחדר הבכי מתגבר משום מה הכניסה לחדר לא עוזרת ולכן אין טעם.מה לעשות? בעיה שניה לאחרונה בלילה שהיא הולכת לישון היא מבקשת שאני לא אלך ויעזוב אותה.הסברתי לה שהורה לא עוזב בבית ילד לבד בבית ויוצא מה גם שלעולם לא עזבתי אותה בערב כלל ממתי שנולדה כך שלא ברורה לי החרדה \חשש אני אעזוב אותה. אני אם יחידנית מבחירה.

שלום סיגל, ילדים מפתחים סגנון דרשני או בכייני לאחר שהם מגלים שבדרך זו הם מצליחים להפעיל את המבוגרים בסביבתם. לפעמים זה קורה דווקא אצל ההורים ה"טובים" (הסבלניים, הדמוקרטיים, ההרמוניים) שמבקשים להיענות בצורה מיטבית לילד, ומתקשים לאכזב או לתסכל אותו. כאשר הוא פונה אלייך בבכי או בצעקות, נסי להקשיב לתוכן ולהתעלם מהטון. השיבי לה עניינית, מבלי ליפול למלכודת, ולפעול בהתאם לשיקול הדעת ההורי (שברוב המקרים אינו מטעה אותנו). אם את מסרבת לה או מאכזבת אותה והיא בוכה או צועקת, עשי כל שביכולתך כדי להתעלם, להתרחק פיזית או מנטלית, ולהישאר ככל האפשר בעניינייך. אישית, אני נגד עונשים, ובמיוחד נגד הרעיון המוזר של לשלוח ילד לחדר שלו להירגע. טוב שגילית בעצמך שזה אינו עוזר (ואף מחריף את התסכול), ולכן בוודאי שאין טעם להמשיך בכך. אני מאמינה שכאשר בתך תלמד שלהתנהגות הבעייתית אין כל אפקט, היא תחדל ממה. נסי לא להיכנס למאבק כוח או כבוד, ואפשרי לה "לרדת מהעץ" ולהירגע, מבלי להכביר מילים או תוכחות. זכרי שמדובר בילדה קטנה, שמגיבה למה שלמדה מהתנסויותיה בעולם, ולא כי היא רוצה לעשות לך דווקא. כאשר היא תחווה אותך כהורה סמכותי, עקבי ואמין, ככזו שאפשר לסמוך עליה, כמציבת גבול רגועה ועניינית, היא תחוש בטוחה יותר, ויפחת הצורך שלה להיצמד אלייך. הבטיחי לה בקצרה, במילים ברורות ש"את כאן, לא הולכת לשום מקום, ואת יכולה לישון בשקט". גם כאן, אני מציעה לא להכביר מילים והסברים על "אימהות", אלא על המשפחה שלכן. אם תקראי קצת בפורום שלנו, ודאי תראי שפחדי לילה ופחדי נטישה הם חלק מחייהם של ילדים בכל סוגי המשפחות. אני מניחה שהפחדים הללו מפעילים אצלך חשש ודאגה יותר מאשר אצל הורים החיים כזוג, וכאן המקום להמליץ לך על הדרכת הורים קצרה, שתחזק אותך ואת בטחונך כאם, ותתן לך כלים יעילים להתמודדויות שלך כהורה יחידני. בהצלחה ליאת

בתי בת 10.5 התחילה לאחרונה לשטוף את הידיים פעמים רבות (אם כי לא באופן קיצוני), בכל פעם שהיא נוגעת או נראה לה שנגעה במשהו שאינו נקי. היא אומרת שזה נובע מחשש מחיידקים, בין השאר מכיוון שבביה"ס דיברו על החשש מפוליו וביקשו להקפיד על היגיינה. אני חוששת שמדובר בהתחלה של הפרעת חרדה, אם כי לא היה מאורע טראומטי ברקע. אולי תחילתו של גיל ההתבגרות? האם בשלב זה צריך לחשוב על טיפול או פשוט להסביר לה שאין צורך בשטיפת ידיים מרובה כל כך? נראה לי שהיא עצמה מוטרדת מהעניין.

שלום חנה, בהחלט יתכן שמדובר בחרדה זמנית שמקורה באירועי הפוליו. יש לא מעט מבוגרים שנכנסו לבהלה דומה, וחשוב - לכן - לנסות להרגיע באמצעות הסברה מרגיעה. הסבירי ששמירה על הגיינה אכן נחוצה (תמיד, לא רק בימים אלה), אך נסי לתת לדברים ממד הגיוני ומציאותי. הסבירי שחיידקים נמצאים בכל מקום, ושרחצה תכופה היא מיותרת. הסבירי על חשיבותו של החיסון, ועל ההגנה שהוא מספק לה ולחבריה. כאשר היא תרגיש שאת עצמך סומכת על מערכת הבריאות שחיסנה את ילדי ישראל, ומשוכנעת שאינה חשופה לסכנה, יהיה בכך כדי להרגיעה. אם תראי שנוספים טכסים כפייתיים אחרים שמפריעים להתנהלות שלה לאורך זמן, יש טעם לפנות לפסיכולוג ילדים קליני ולהתייעץ. בברכה ליאת

שלום רב בני הבכור בן שלוש וחודשיים. ילד מאוד מפותח רגשית. לפני שלושה וחצי חודשים ילדתי את הבן השני. מאז ומעולם לבכור היו תקופות עם התעוררות בלילה או הירדמות בשעה מאוחרת, למרות הצבת הגבולות והעקביות שלנו. לפני הלידה היתה תקופה קשה וניכר היה שהוא במתח. היה עסוק מאוד בלידה הקרבה ביום ובלילה. תמכנו בו והבנו אותו. דווקא לאחר הלידה הרגשנו שהוא נרגע ועברנו שלושה חודשים מצויינים בהם היה נרדם בקלות בערב וישן ברצף כל הלילה. יש לציין שגם בגן הכל היה בסדר, למרות שעבר לקבוצה חדשה עם גננת חדשה (בכוונה השארנו אותו באותו גן ולא העברנו לגן עירייה כדי למזער את השינויים). לפני כשבועיים חל שינויי. בני גמול כבר קרוב לשנה ביום אך בלילה עדיין לא ואנו גם לא לוחצים עליו. הוא ביקש להיגמל ואנו זרמנו איתו. לאחר שני לילות שהבנו שעדיין אינו בשל לכך (אפילו לא מתעורר לאחר שבורח לו) ובהתייעצות העברנו אותו בהסכמתו ובעידוד רב לתחתוני חיתול. יומיים לאחר מכן החלו התעוררויות בלילה שהוא בוכה רץ אלינו ודורש שנשב לידו במיטה כפעמיים בלילה זמן רב עד שנרדם שוב. כמו כן בהקבלה בערבים דורש שנשב לידו או בכניסה לחדר עד שנרדם כיוון שמפחד. במקביל החלו לראשונה בעיות פרידה בבוקר בגן ובכי במהלך היום כאשר מתקשה בהתמודדויות שונות. יש לציין כי לפני כחודש אני חליתי ואף נלקחתי לבית חולים דבר שהעסיק מאוד את בני כיוון שהיה בבית בזמן שפוניתי באמבולנס. דבר נוסף- התינוק הינו תינוק שבוכה הרבה ודורש תשומת לב רבה, מה שמקשה עוד על הבכור. יש לציין כי בני מאוד ורבלי ומסביר כי מפחד. מה עלינו לעשות? האם להמשיך לשבת לידו שעות רבות בלילה? שכן מפחד. או אפילו לתקופה לשים מזרן בחדרו ולישון איתו?

שלום ניצן, את מתארת אוסף נסיבות, שכל אחת מהן לבדה יכולה לגרום לנסיגה זמנית אצל ילד כה קטן. לידת אח, גמילה, הסתגלות לקבוצת ילדים חדשה בגן, מחלה שלך (כולל פינוי דרמטי באמבולנס), ופחדי לילה שלא ברור אם הם גורם העומד בפני עצמו או תוצאה של כל השאר, או שניהם גם יחד. מאחר שמדובר בשבועיים קשים בלבד, אפשר לנסות 'לספוג' את זה ולהמתין, תוך שאתם זמינים ואמפתיים לקושי, מספקים קרבה מנחמת והכלה (גם בלילה - רצוי בחדר שלו, במינימום אינטראקציה). אם המצב נמשך ללא שינוי או מחמיר, מוטב להתייעץ שוב. בברכה ליאת

שלום, אני בן 19, וכבר בערך שנה אני מרגיש תחושה של חוסר יציבות בגוף, זה לא בדיוק סחרחורת. אני מרגיש כאילו הרגליים כבדות ולא יציבות, שהראש עייף ולא ממוקד, כאילו אני הולך בתוך ים ושהאדמה לא יציבה. אני מרגיש כאילו אני יכול ליפול או להתעלף, זו תחושה שמאוד מפריעה לי. בנוסף, גם במשך שנה בערך או קצת פחות אני לוקח ציפרלקס 10 מ"ג. הייתי כמעט בכל בדיקה אפשרית, רופא אף אוזן גרון, רופא סחרחורת, פיזיותרפיה לצאוור (שקצת עזרה, אבל לא פתרה את הבעיה), והכל יצא תקין. השאלה שלי האם זה יכול להגרם ממצב נפשי, ולהמשך זמן כה ממושך של שנה? ואם כן איך זה קורה, ואיך אפשר לטפל בזה שזה יפסיק? אשמח לשמוע את התשובה שלך, תודה רבה רבה !

שלום, ראשית, לא ציינת מדוע אתה נוטל ציפרלקס. התופעות אותן אתה מתאר הופיעו להבנתי בסמיכות זמנים לתחילת נטילת התרופה ולכן כדאי להתייעץ עם הרופא שהתווה את הטיפול. אינני יודע אם ההמלצה לטיפול והמרשם ניתנו על ידי רופא משפחה או פסיכיאטר אך בכל מקרה אני ממליץ לפנות ליעוץ אצל רופא פסיכיאטר לשם הערכה מחודשת של הטיפול התרופתי והתייחסות לתופעות אותן איתן אתה מתמודד. התופעות הגופניות אותן אתה מתאר בהחלט יכולות להיות קשורות גם למצבי מתח (סטרס) וחרדה ויכולות להימשך גם זמן רב (כל עוד החרדה גבוהה). במצב של מתח וחרדה המח שלנו מפעיל מערכות שתפקידן להכין את הגוף להתמודד עם מצב שמפורש כמסוכן (והוא לאו דווקא כזה). מערכות אלה דורשות משאבים רבים ואמורות לפעול למשכי זמן קצרים וכאשר הן פועלות במשך זמן רב או יש כשיש ריבוי מצבי סטרס מופיעים לעיתים סימפטומים שונים. ישנן דרכים שונות שניתן ללמוד על מנת להרגיע את המערכות הללו ולא פחות חשוב, להבין את הסיבות להפעלתן. מומלץ לפנות לשם כך לטיפול פסיכולוגי בגישה קוגנטיבית-התנהגותית (CBT). אשמח לענות לשאלות נוספות. אמיר.

קודם כל תודה רבה על התשובה המפורטת שלך. אני אסביר את הסיפור שלי קצת יותר בהרחבה. לפני בערך שנה וחצי חוויתי תאונת דרכים, לא אני נהגתי באוטו, הייתי מאחורה והיו איתי באוטו עוד שני חברים. בזמן התאונה ואחריה לא הייתי לחוץ, הייתי אפילו רגוע, באותו יום סיפרתי להורים ולחברים מה קרה, אבל יום אחרי זה כבר לא חשבתי על זה יותר וזה עבר . בערך שבוע לאחר התאונה התחילו לי בחילות קלות, בהתחלה זה בכלל לא הפריע לי וחשבתי שזה יעבור. הבחילות התחזקו עם הזמן, ואחרי כמה זמן שלא עברו התחלתי תהליך של בדיקות. שום בדיקה לא מצאה סיבה לבחילות שלי, ובמשך שנה שלמה עברתי המון בדיקות ורופאים ואף אחד לא מצא את הסיבה. במהלך הזמן הזה רק התחלתי יותר ויותר לחשוש לבריאות שלי, הבחילות גם התחזקו ולא היה תאבון, ירדתי המון במשקל, נסגרתי יותר בבית, התחלתי נורא לפחד מכל דבר, והתחלתי גם להרגיש פחות טוב. כאבי צאוור וגב, תחושה של חוסר יציבות (אני לא זוכר אם זה התחיל לפני או אחרי הציפרקלס). הרגשתי נורא עצבני ומתוח, הרגשתי שכל זה נורא ולא אמיתי, לא מצליח להתרכז לחשוב כמו שצריך עייפות נוראה. אחרי בערך שנה הגעתי לפסיכיאטר, הוא אמר שמה שקרה זה כנראה שהתאונה יצרה אצלי טראומה, והגוף ניסע להוציא את התחושות האלה דרך הבחילה. ואז הותחל טיפול עם 10 מילגרם ציפרלקס. היום המצב שלי הרבה יותר טוב, הבחילות עברו אני פחות מתוח ועצבני, אבל עדיין יש תחושה שכל זה לא אמיתי זה נראה לי מאוד מוזר הכל, אני עדיין נורא דואג לבריאות שלי וכל דבר קטן ישר גורם לי להלחץ ולהכנס לפורומים רפואיים ולבדוק מה לא בסדר. נורא קשה לי להשתחרר מכל מה שעבר עליי בשנה האחרונה הזאת, ואני מרגיש שזה לא נותן לי להתקדם ומעציב אותי נורא. אני מספר את כל התחושות האלה לפסיכיאטר, אבל אני עדיין לא מרגיש שהוא מצליח לעזור לי ממש. חוץ מזה אני מאז פוחד מכל דבר שיש בו חוסר וודאות, שלאט לאט זה עובר ממש לאט. למשל לנסוע ליומיים מחוץ לבית , ללכת למסיבות ועוד שזה מאוד מאוד מפריע לי. זה עובר עם הזמן אבל לאט לאט. בערך חודשיים אחרי התאונה התחילו לי קצת כאבי צוואר והוא היה תפוס לאט לאט זה יותר התעצם. הייתי אצל כמה מטפלים- פיזיותרפיסטים וכירופרקטים ועד היום זה לא עבר ואף אחד לא הצליח לעזור . יכול להיות שזה גם משהו רגשי שקשור לטראומה ובגלל זה לא משתחרר למרות הטיפולים וטיפול פסיכולוגי מתאים יפתור את זה? חשוב לי לציין שכל הפחד שלי קשור לבריאות שלי, ולא לתאונה עצמה. אני לא מפחד לנהוג, או לנסוע עם חברים, אין זכורנות או פחדים מאותה התאונה. אפשר אולי להגיד שבגלל הפחד שלי מאז הרגשות שלי מתבטאות בדברים בריאותיים וככה הפחד הזה מראה את עצמו. אבל אני פשוט פוחד נורא שאני לא ארגיש יותר טוב שוב, ואני לא אשתחרר מזה ושאף אחד לא יצליח לעזור לי. כיום, מצבי הרבה יותר טוב, ואני מרגיש שאני יכול להתמודד טוב גם בלי הציפרלקס וגם הפסיכאטר המליץ לי להפסיק אותו. אבל אני עדיין לא מבין איך כל התקופה הנוראה הזאת קרתה (בערך שנתיים), אני מרגיש שזה היה כאילו חלום, אני נורא מבולבל, מנסה להבין כל הזמן למה זה קרה ואיך, מרגיש כאילו תקוע בבועה שלי, עם הבעיות שלי, ולא יוצא מזה, כל הזמן חושב איך לפתור את זה, כל הזמן דואג לבריאות שלי. איך כדאי לטפל ? מה אתה אומר על כל זה? תודה רבה !!!!

שלום, בתי בכיתה א' והיום היא חזרה בוכייה כיוון שלדבריה אף אחד לא רצה לשחק איתה. עוד סיפרה שניגשה לכל בת ושאלה אותה "את רוצה לשחק איתי?" את רוצה להיות חברה שלי?" כשנענים לה היא פורחת וכשמסרבים לה היא מסתגרת ועצובה ומתפרצת בבכי בבית. היא לא ניגשת ומתחילה לשחק, היא תמיד פונה בשאלה לפני כן (כאילו שהיא מבקשת רשות), לציין שכך פעלה גם בגן חובה. התחום החברתי מאוד חשוב ולא נופל מהלימודי. אינני רוצה שכבר מתחילת השנה היא תרגיש רע רק בגלל דבר פעוט שצריך לשנות. אודה להתייחסות.

לאמא שלום, יתכן שהקשיים שבתך מגלה בתחום החברתי הם חלק מהקושי שלה להתרגל למסגרת לימודית חדשה ולילדים חדשים. יחד עם זאת נראה שבתך מאד פגיעה וקשה לה להתמודד עם מצבים שיש בהם דחיה אפילו אם הם יומיומיים כמו למשל כשילדים לא רוצים לשחק איתה. רצוי שתעודדי אותה שעם הזמן היא תרגיש טוב יותר ותרכוש חברים. כדי לחזק אותה מבחינה חברתית, תוכלי לרשום אותה לחוג עם ילדי הכתה או לעודד אותה להזמין ילדים הביתה. אם בכל זאת את מתרשמת שהבעיה לא נפתרה רצוי שתתיעצי עם יועצת בי"ס. בהצלחה

שלום...אני חוזרת אליך לגבי שאלתך אם יש נסיבות לגבי הוספת השם לבני בן החמש- זה שם מלידה שאני תמיד רציתי...לא שיש לי בעיה עם השם הנוכחי, אך אני רוצה לציין שאני מאוד רוצה להוסיף לו עוד שם.זו הסיבה. תודה מראש

אמא שלום, כאמור, שינוי שם לילד עשוי להחוות עבורו כמשהו מבלבל, ולא מובן. בנך יזדקק להרבה תמיכה מצדך כדי לעקל את השינוי ולהסתגל איליו. עליך לזכור שגם הילדים סביבו ישאלו אותו הרבה שאלות לפשר השינוי והוא צריך להיות מסוגל להתמודד איתם ולענות על שאלותיהם. בהצלחה

שלום, עקב מעבר של בני בן ה- 4 (אח לתאום באותו הגן) מגן פרטי לגן עירוני נכנס הילד לפחדים חזקים הכוללים סיוטים בשינה, הקאות בכניסה לגן בבוקר, בכי רב, קושי בפרידה ממהורה בגן. פחדים אלו הלכו וגברו, כיום לילד קיימים התקפי חרדה משעות הבוקר מרגע הקימה ועד לוידוא כי הינו הולך לגן, התקף זה גם נשמך גם בכניסה לגן הכולל, קוצר נשימה, מחנק, כאבי בטן, דיבור מבולבל, בכי, הקאות וכדומה. לוקח זמן בגן עד שהתקפת החרדה נרגע ע"י שיחות חיבוקים והרגעת הילד בכדי להביאו למצב מאוזן ולאחר מכען מסירתו ביידי הסייעת שתוכל לסייע לו בכניסתו לגן. במהלך היום, הלד נרגע ואף משלתב בפעילת הגן. אציין כי חווינו תהליך זה גם בקליטתו בגן הפרטי שבשנה שעברה שזו הייתה המסגרת הראשונה שלו, אך הפעם במינון גבוה יותר ובהתקפי חדרה חזקים לעיתים נדמה שהילד עומד להתעלף. זקוקים לעצתך, כיצד להתמודד עם הנושא. ההורים, רוינת ומנשה

שלום מנשה, העובדה שהצליח להתגבר בשנה שעברה על קושי דומה (שחלף) מעודדת מאד, וכך גם הידיעה שבמהלך היום הילד מצליח להירגע ולקיים שגרת-גן תקינה. לחרדה אקוטית יש סממנים אופייניים (אלה שתיארת), והגם שמדובר בחוויה קשה מאד לילד, ואולי גם להורים, אין בכך סכנה ממשית לשלומו. אגב, הסיכוי להתעלף במצב זה נמוך מאד, הודות לעלייה בלחץ הדם ובקצב הלב האופייניים לחרדה קיצונית. לעתים, המופע הדרמטי של התקפי החרדה, מעורר מתח וחרדה גם אצל ההורה, מה שעלול באופן מעגלי להחריף את הסימפטומים אצל הילד. לכן, רצוי שמי שייקח את הילד לגן יהיה ההורה היותר "חסין" מבחינה נפשית, ומי שמצליח להישאר רגוע יחסית גם מול ההתקף. אפשר לדבר על כך עם הילד בשעות שאחרי הגן או בערב (לעולם לא בזמן התקף), לומר לו שאתם רואים ומבינים כמה קשה לו, ומבקשים לחשוב ביחד איתו מה יעזור לו להרגיש טוב יותר. אפשר לתת לו איזה חפץ שייתן לו תחושת ביטחון (אבן יפה, בובה של גיבור-על, ואפילו טלפון נייד ממנו יוכל להתקשר אליכם). חפץ כזה עוזר לילד לחוש מידה של שליטה, ויכול להפחית את רמות החרדה. הסבירו לו שאתם סומכים עליו ובטוחים ביכולתו להתגבר, גם אם זה קשה לו. אני מציעה לקצר את השהות שלכם בגן, וליצור פרידה קצרה עניינית, למרות התקף החרדה. אפשר, במקרים מסוימים, להיעזר בעקרונות של עיצוב התנהגות. למשל, לתגמל אותו על הישגים חלקיים בפרסים קטנים, עד להשגת המטרה הסופית. לדוגמא: להבטיח פרס קטן על כל בוקר שבו לא בכה בבית, לפני שיוצאים לגן. אחרי שהושגה מטרת-ביניים זו, נתגמל על כל פעם שהצליח לא לבכות/להקיא באוטו, בדרך לגן. לאחר שהושגה מטרה זו, נתגמל על כל בוקר שבו הצליח "להגיד שלום" ולשחרר את ההורה, גם אם בכה/הקיא. לבסוף נעבוד על היכולת להיפרד ללא בכי, כמו גדול. במקרה כזה, חשוב לתגמל בפרסים קטנטנים, או במדבקות ששוויין יוגדר מראש בסכום כסף קטן, אותן אפשר יהיה לצבור לסכום גדול שיוקדש למשהו כייפי שהוא רוצה. ביום שאינו מצליח, הוא לא יקבל מדבקה, אך לא נגרע מדבקות שכבר נצברו. בהצלחה ליאת

ליאת בוקר טוב, תודה רבה על התגובה המהירה. אנחנו ניישם את הונשאים שהעלית. רונית ומנשה

הי, אודה לעזרתך. ביתי בת 10.5, כיתה ה', ילדה אמצעית, מאוד ריגשה ובוכה מאוד בקלות. בימים האחונים המצב החמיר, זה קורה לה לעתים ועכשיו כל הזמן - נזכרת בדברים לא נעימים שקרו בעבר, ובוכה. היא נכנסת לטנטרום של בכי, מייללת, לא רוצה לספר על מה היא בוכה כדי שלא נכעס עליה (כי באמת אין סבלנות לבכי על ריב שהיה עם חברה לפני שנה), מתקשה להרגע ואני לא יודעת איך להתמודד איתה. ברוגע, חיבוק ופינוק - עוזר לזמן קצר ואח"כ חוזרת שוב לבכי (או לסף דמעות). בכעס או חוסר סבלנות - לא עוזר בכלל... מן הסתם... היא הולכת לישון בדמעות, קמה בדמעות, ואני חייבת לציין שלמרות שזה לא דבר חדש, זה התגבר מאוד מאוד בימים האחרונים. ניסיתי לחקור ולנסות לשאול אם קרה משהו, אם היא רבה עם מישהו, אם מישהו כעס עליה או עשה לה משהו - היא אומרת שלא. כיצד את מציעה לי להנהל מול העניין הזה? תודה מראש, לימור

שלום לימור, נשארתי סקרנית מאד, ואני מניחה שלו ישבת מולי הייתי שואלת הרבה מאד שאלות הנוגעות לעברה של בתך, לינקותה, לאירועים מיוחדים בחייה, טראומות, אובדנים במשפחה, וכד'. בשנים האחרונות, נושא "הוויסות הרגשי" עורר הרבה מאד עניין מחקרי, ונצברו לא מעט הבנות ודרכי טיפול באותם ילדים הנוטים לבכות/לכעוס בקלות, להגיב בעוצמה ולהתקשות להירגע. לא ברור האם בתך סובלת מבעיה בוויסות הרגשי, או שהיא מגיבה כרגע למשהו ספציפי שהופך אותה פגיעה ועמוסה רגשית. ההבחנה הזו חשובה, לצורך מחשבה על דרך ההתנהלות מולה. אם את סבורה שמדובר במשהו כמו-אישיותי, המלווה אתכם לאורך שנים, אני מציעה לקרוא על נושא הוויסות הרגשי, או להיעזר באנשי מקצוע המתמחים בנושא. אם את מרגישה שמדובר במשהו חריג, "מקומי", שווה להתעקש ולברר (בסבלנות וברגישות המתבקשת) איך אפשר לעזור. לאור מה שאת מציינת ("לא רוצה לספר על מה היא בוכה כדי שלא נכעס עליה"), אני מבקשת להזכיר עוד מושג חשוב שנקרא "תיקוף" (validation), המתייחס ליכולת שלנו, ההורים, להכיל לכבד ולתת תוקף לחוויות והרגשות של הילד שלנו, ללא שיפוטיות או לעג. מה שעלול להיתפס בעינייך כ"ריב שטותי מלפני שנה" עלול להסעיר את בתך (אולי בעקבות אירוע שהדהד לשם), והתגובה חסרת הסבלנות שלך יכולה להסלים את המצב, ולגרום לה - לבד מהעניין עצמו - גם לתחושת בדידות ותסכול. בקיצור - לא קל... אם המצב ממשיך להדאיג אותך, שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולפרוש את היריעה כולה, כדי לקצר תהליכים. בהצלחה ליאת

עזרת לי מאוד. עם הרבה סבלנות שלנו המצב השתפר, והיא משתדלת להתגבר ולחשוב חיובי ולא לבכות (ה"סף" עדיין שם). אני אמשיך לקרוא ולהעמיק בנושא הוייסות הרגשי. תודה על המענה ושנה טובה :-) לימור.

אני לא יודע איך להגדיר את זה ולמה בכלל זה קורה אבל יש לי פחד מרעשים חזקים, מוזיקה רועשת, רעש מהשכנים וכו'. איך ניתן לטפל בזה?

שלום א' רעש חזק נקשר - הישרדותית - בסכנה, ולכן יש בו מידה של היגיון. מדוע זה קורה לך, קשה להגיד. יתכן שקיימת אצלך איזו רגישות פיזיולוגית, שהופכת גם רעש סביר לחוויה אברסיבית (מכאיבה או מרתיעה מאד). יתכן שהפחד מרעש חזק הותנה אצלך בעבר מבלי שנתת על כך את הדעת. בהתנייה, אנחנו לומדים לפחד מגירוי ניטראלי (למשל מוזיקה רועשת) שהופיע בסמיכות לגירוי מאיים אחר (למשל כאב חזק). פחד שהותנה ניתן להכחדה בעזרת טיפול מיוחד (התניית נגד או הקהייה הדרגתית). כך, למשל, תוכל ללמוד להקשיב לרעשים בסביבה בטוחה, תחילה בעוצמה נמוכה ואח"כ בעוצמה הולכת וגדלה בהדרגה, מבלי לנסות לברוח, כדי להשיג תחושת שליטה בפחד או להכחידו כליל. ממליצה לך להתחיל בערוץ הפיזיולוגי-שמיעתי, ובמקביל, למצוא פסיכולוג קליני המיומן בגישה קוגניטיבית-התנהגותית. בהצלחה ליאת

הי אני אמא לבני 8 ו 6. חברתי אמא לילדה בת 7. כשהילדים משחקים חברתי הרבה פעמים מעירה לילדים שלי. תפסיק לצעוק את חופר , אתה עושה לבת שלי גם אני אעשה לך, ועוד הערות. אני יודעת שהילדים שלי ממש לא מלאכים. אבל אני רוצה אני להעיר להם ולא שהיא תעשה זאת. כי הדרך שלי שונה משלה. וגם הילדים לא יבינו למה היא צועקת עליהם ולא אמא זאת שמחנכת. כשאמרתי לחברה את זה היא אמרה שאני יותר מדי מגוננת עליהם. ושלא אתערב. זה קשה לי, כי אני חושבת אחרת. מצד שני אילי היא צודקת.? .... האם זה בסדר לתת לחברה להרים את הקול ולכעוס על ילדי כשאני בסביבה ואני יכולה לעשות זאת ? גם חלק מההערות שלה או סגנונו אני לא מקבלת. איך אגע שאני באמת לא מגוננת מדי ?

לאמא שלום, את צודקת ב"תחושת הבטן" שלך, אף אחד לא אמור לגעור או להרים את הקול על ילדייך במיוחד כשאת בסביבה בנוסף, אם הרבה אנשים יעירו מלבדך זה יבלבל את ילדייך ויפגע בסמכותך כהורה. רצוי שתבקשי מחברתך שתפנה אליך אם יש לה השגות על התנהגות הילדים ולא תעיר להם ישירות. ההחלטה אם ואיך להעיר להם תהיה במקרה זה לשיקולך בלבד. בהצלחה

שלום, אני אם חד הורית ויש לי 2 בנות 4.5 ו 6. בחודשיים אחרונים הבת הגדולה מסרבת ללכת לשישבת לאבא שלה בטענה שמשעמם לה שם. ניסיתי לברר מה הסיבה האמיתית אך לא מצאנו. השאלה שלי האם במקרים כאלה אני והגרוש חייבים להכריח אותה ללכת אליו או שכן לתת לה את זכות הבחירה במיוחד בגיל כזה? תודה

אילנה שלום, מאד שכיח שילדים להורים גרושים לפעמים לא רוצים ללכת לאבא והסיבות יכולות להיות שונות ומגוונות. לפעמים פשוט קשה לילד לעבור לבית אחר, לפעמים המעבר לסופשבוע לאבא מכתיב ויתור על מפגש עם חברות. בכל אופן חשוב להבין שהקשר של בתך עם אביה יתאפשר רק אם תקפידו על מפגשים שבועיים ויציבים. אם בתך ממשיכה להתנגד לבקר אצל אביה, כדאי שהוא ישוחח איתה לבד ויברר מה מפריע לה או חסר לה כשהיא נמצאת אצלו. כדאי באותה שיחה שהוא ידגיש כמה הוא שמח לפגוש אותה בכל פעם שבאה. בהצלחה

שלום, תודה על תגובתך. אני והגרוש דיברנו איתה כמה פעמים. אני הכנתי אותה כמה ימים מראש על כך שביום שישי הן נוסעות לאבא. בהתחלה היא הסכימה אך כשהכגיע לקחת אותן היא החליטה שהיא לא נוסעת. כך זה נימשך כבר כמה פעמים. האם בכל זאת להכריח אותה או שלתת לה להחליט האם ללכת אליו או לא? תודה מראש

אני ששי, ואני בן 17. הבנתי שאת פסיכולוגית. אז אולי תסבירי לי למה פסיכולוגים עונים על שאלה בשאלה. לא תמיד - אבל הרבה פעמים. מה זה נותן?. חוץ מזה, אני רוצה לדעת גם אם בנות באמת מרגישות רע נפשית בזמן מחזור, כמו שהן מספרות.

שלום ששי, פסיכולוגים הם עם לא קל, ויפה שאתה מנסה להבין את הרציונלים שלהם... כאשר מטופל מגיע לטיפול, נוצר מרחב מיוחד להתבוננות ועבודה סביב עולמו הפנימי, משאלותיו, תשוקותיו, מחשבותיו, מצוקותיו, וכיוב'. המטפל נוכח שם, אך מה שעומד במוקד הוא המטופל, שעושה שימוש בדמותו של הפסיכולוג לעיבוד תכנים מעולמו שלו. אם אשיב לך בפשטות על השאלה "בת כמה את?", אנחנו עלולים להחמיץ די הרבה הבנות הנוגעות אליך, ליחסיך עם אימא שלך, עם החברה שלך, עם נשים בכלל (כן, חלק גדול מהן סובלות מאד בימים שלפני מחזור או במהלכו. זאת לא אגדה...). יש גישות טיפול שמרניות, המכתיבות עמדה נוקשה מאד בסוגיה שאתה מעלה. הן קוראות למטפל להישאר "לוח חלק", עליו יוכל המטפל להשליך תכנים מעולמו התוך-נפשי (כלומר, כל עוד לא תדע בת כמה אני, אוכל להיות "אמא שלך", "חברה שלך", "המורה שלך" או "השכנה הנוראית מהקומה שמעליך"). כיום, יש גם גישות אחרות, מרוככות יותר, המדגישות את המפגש בין שני בני אדם סובייקטיביים, המתייחסים זה אל זה ופועלים זה על עולמו של זה. מטפלים מגישה כזו יהיו פחות 'עמומים', ולעתים ישתפו את המטופל בחוויותיהם או בפרטים אלה ואחרים מחייהם. גם שאלות אחרות של המטופל, שאינן נוגעות לחייו של המטפל, נושאות איתן פוטנציאל תובנתי שעלול להתפספס אם יקבלו מענה פשוט. לכן, מטפל חכם ינסה לברר תחילה מאיזה מקום נשאלת השאלה, ומה *באמת* מבקש המטפל ממנו. אני בטוחה שתשובתי אינה מניחה את דעתך לגמרי, ומעודדת אותך להמשיך ולדון בכך עוד במסגרת הטיפול שלך. שבוע טוב ליאת

הי ליאת יש לי ילדה מקסימה בת ארבע, נהדרת בגן, מביעה רגשות, מקשיבה, טובה לאחיותיה, עוזרת וכו'. אבל יש לה נקודות ביום שהיא כועסת, צועקת על אנשים, מדברת בציווי ובצורה מאוד מאוד לא נעימה. זה יכול להיות כלפי סבא /סבתא, חברים, אלינו. אני מרגישה שאנחנו מנסים לעשות את כל הדברים הנכונים וההתנהגות עדיין ממשיכה שנינו הורים מאוד סבלניים ורגועים, אנחנו לא מגיבים בכעס, לא מענישים, ומאידך לא עושים עניין מהנושא. בד"כ מסבירים שצורת הדיבור הזו אינה נעימה, מתווכים את הסיטואציה וכו' אנחנו גם דואגים לא לקטלג אותה בהתנהגות הזו (כשתלטנית או צועקת) ולהתייחס לאירוע כנקודתי. אנחנו דואגים לשבח אותה על התנהגות חיובית מה הדרך להתייחס להתנהגות זו ?

שלום, כאשר אנחנו סבורים שאנחנו עושים את הדבר הנכון, אך ללא הועיל, נראה שהגיע העת לבחון מחדש מה נכון, או "מה עובד". ברצוני להזכיר, גם לטובת הורים אחרים, שהמשימה החשובה שלנו, כהורים, היא להכין את הילדים שלנו למציאות החיים. עלינו ללמדם שלכל התנהגות יש תוצאה טבעית, רצויה או בלתי רצויה. כאשר בתכם מתנהגת בצורה פוגענית או מחוצפת, ומיד לאחריה היא זוכה לדיבור נעים מצדכם, הסבר סבלני ורגוע, או לחילופין התעלמות מהתנהגותה - למעשה לא לימדתם אותה דבר על המציאות. אדרבא, יצרתם מציאות מדומה, אשר בה היא מקבלת תגמול חיובי על התנהגות בעייתית. אין כל פלא, אם כך, שהתנהגותה הבעיתית נמשכת. גם אני נוטה להסתייג מענישה, ומעדיפה לתגמל התנהגות חיובית. עם זאת, כאשר ילד מתנהג בצורה פוגענית - בכל גיל - עליו ללמוד שתהיה לכך תוצאה טבעית ולא רצויה מבחינתו. אם היא מדברת בציווי, אין כל צורך להעניש, אלא רק להתעלם *לחלוטין* מתביעותיה, ללא כל הסבר. הסברים הם עניין חשוב, כל עוד הם נעשים במידה, וכל עוד יש בהם חידוש עבור הילד. אין לי ספק שבתכם כבר מכירה ע"פ את ההסברים שלכם. עתה הגיע הזמן להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול. גם כאשר היא צועקת - אין טעם להגיב או להעיר. בעיני עדיף פשוט להתרחק ממנה, ולגרום לה להרגיש שחברתה אינה נעימה לכם. שוב, גם כאן חשוב להימנע מלתגמל אותה בתשומת לב רבה מדי (אותה היא מקבלת דרך הדיבור המפציר והרך שלכם). המסר הכללי שצריך לעבור אליה ללא מילים (!!!) הוא זה המשדר לה "כשאת חמודה ומשתפת פעולה נעים לנו איתך. כשאת צועקת, דורשת או מעליבה - את מפסידה אותנו. לא נהיה חברים שלך". חשוב לתדרך גם את הסבים, ולהזכיר להם שמותר להם לבחור האם לתת לה את מחוות האהבה שלהם, או לשמור אותן להזדמנות אחרת (אולי לביקור הבא). כאשר הילדה תלמד לקשר (אמפירית! מניסיונה!) בין התנהגותה לבין תוצאותיה הטבעיות, אין לי ספק שיבוא השינוי. זכרי שילד תובעני הוא לא ילד רע, אלא ילד שלמד להפעיל כך את סביבתו ביעילות. אם לא יילך לבד, נסו להגיע להדרכת הורים קצרה. זה עושה יופי של קיצור דרך לכל התהליך. בהצלחה ליאת

תודה ליאת אנחנו לוקחים במלוא הרצינות את תשובתך וברור לנו שצריך לשנות גישה. אך יש עדיין דברים שאנו לא מבינים... ברור שאם היא מצווה או צועקת אלינו מתעלמים מכך אך מה עושים במצב בו היא פשוט בוכה, ממצוקה או קושי כולשהוא, למשל היא יוצאת מהגן ומתחילה לבכות לא ברור מאיזו סיבה, קשה להתקרב אליה, לא נותנת אפילו רק לחבק אותה ללא מילים. לעיתים היא מגיבה כך מסירוב שהיא מקבלת לפעילות מסוימת, סירוב אסרטיבי למדי, והבעיה שלנו היא בתגובה הקיצונית שלה / שוברת הכלים. מה לעשות במצב זה ? להתעלם ? לגשת להיות איתה ? אני לא מתכוונת לוותר על תשובתינו, השאלה אם להיות איתה בקושי הזה לגבי הסבים - אין שיתוף פעולה... השאלה איך עלינו להגיב כאשר היא מדברת בצורה בוטה / צועקת / מצווה על אנשים אחרים (סבים וחברים שלה) האם להתערב ? לתווך ? לאסור דיבור כזה ?

שלום רב, לבתי בת התשע יש חברה, באותו הגיל. הן חברות עוד מהגן ולומדות יחד בכתה ד'. הן היו חברות מאוד טובות אך בתקופת החופש הגדול האחרון היחסים הצטננו מאוד, בעיקר בעידודי (הלא רשמי) וגם בתי לא גילתה התעניינות יתרה ולא ביקשה להיפגש. ה"חברה" יצרה קשר מספר פעמים במהלך החופש אך הפגישות היו מעטות מאוד ולא מי יודע מה מוצלחות ונעימות לבתי. לאחרונה, גיליתי שה"חברה" גונבת לבתי חפצים אישיים מחדרה ומחביאה אותם בתיקה (כל פעם חפץ אחר: בושם, ארנק, שרשרת, איפור... ומי יודע מה פספסתי...) מדובר בילדה (ה"חברה") "חזקה" חברתית ואף כזאת ה"מטילה אימה" על סביבתה, מתקשה בקבלת סמכות וגבולות, כשמשהו לא הולך לפי התכנית שלה היא "שוברת את הכלים ולא משחקים", מתעצבנת בקלות על שטויות, לא יודעת להפסיד בכבוד, יכולה לקלל, לדחוף, צריכה לשלוט במצב ובילדות שסביבה. נראה כי יש ילדות שממש פוחדות ממנה, לא בטוח שבתי לא... מהרושם שאני מקבלת, בבית היא מקבלת מסרים כפולים, כשהאב מרשה הכל והאם מנסה לשים גבולות, ללא הצלחה, עם מעט מאוד סבלנות כלפיה (אני אף הייתי עדה לכך שהאם "הפליקה" לילדה ודיברה אליה בצורה בוטה) כשלא "הולך" לילדה עם האמא היא עוברת לאבא, השובר את מילתה של האם ברגע. בין ההורים אין הסכמה ואין אחדות בכל הקשור להחלטות הקשורות בבת. מה גם שבבית לא חוסכים בקללות, ניבולי פה, ביקורת בוטה על מערכת החינוך, בית הספר, המורים - כל זאת לפני הילדה ללא "מסננת". ברור לי שהילדה צריכה טיפול ולכן שאלתי היא איך לשתף את האמא, אם בכלל, איך לעשות זאת נכון, אמין, רגיש ובצורה מקצועית עד כמה שניתן על מנת להמשיך לשמור על יחסי חברות עם האם. אין לי ספק שהשיחה, אם תהיה, תהיה מאוד קשה עבורי ובמיוחד עבורה. חשוב לי לציין עוד שבתי כלל לא מודעת לגניבות. אשמח לקבל הנחיות. תודה רבה מראש וחג שמח! דניאלה.

שלום דניאלה, גם אם כוונותייך טהורות, לא בטוח שהמשפחה של הילדה תקבל את המלצותייך ותפעל לאורן. כמו שזה נראה כרגע, מי שצריך טיפול והכוונה זה דווקא ההורים, כאשר הילדה בעיקר משקפת את המצב העגום בבית או ביניהם. להבא, אם את רואה את האם נוהגת בחוסר כבוד או מכה את בתה, תוכלי להעיר בשקט שכיום גם פליקים "חינוכיים" כבר אינם חוקיים, ומתוך שאת מבינה את מצוקתה ואת חוסר האונים שלה, את ממליצה לה מאד על הדרכת הורים. תוכלי לשתף אותה מניסיונך, אולי מרגעים דומים של תסכול וחוסר אונים שלך, כך שלא תחוש אותך כמתנשאת או מבקרת. אם חשובים לך יחסי החברות עם האם, נסי להיות זהירה, ולהמתין להזדמנות הנאותה שבה *היא* זו שתשתף אותך ותבקש את עצתך. עד אז, נסי לשמור על בתך, ולקיים את הקשר רק כל עוד הוא מתאים לכן ואינו הרסני. עצתי לך היא להימנע מלאבחן את הילדה, גם אם נדמה לך שהדינמיקה המשפחתית ברורה לך. בברכה ליאת

שלום, אני אמא לשלושה ילדים הגדולה בת 17וחצי השניה בת 15וחצי והבן ב13, בזמן האחרון אני מגלה יותר ויותר סימנים שביתי מתחברת לקבוצת בנות שהן לסביות ודו מיניות, כאשר היתה בת 15 ביתי התחפשה למצעד הגאוה, לפני כשנה הלכה היא ועוד חברים שהם לא קשורים לקהילה,לתמוך בחבריה בקהילה, אני יודעת שהיה לה נסיון נשיקה עם משהי, מה גם שהיה לה נסיון נשיקה עם חבר שהיה לה כחודש כשהיתה בגיל 14 וחצי, ביתי אומרת שהיא דו מינית האם היא מבולבלת? האם זה יחלוף? האם היא למעשה לסבית ולא אומרת לנו את האמת? אני ממש לא יודעת מה לעשות מכיוון שמאז היותה קטנה הינה ילדה שונה, בדעותיה, שונה מאחיה, עצמאית מאוד מגיל צעיר, בעבר לבשה רק שחור,כיום יותר מבליטה את נשיותה אני ממש לא יודעת מה לעשות וכיצד לנהוג, האם זה רק הגיל שהיא מרגישה מבולבלת בזהות המינית שלה?או שהיא פשוט כך

שלום רוני, כמובן שלא אוכל לדעת מכאן דבר על נטיותיה והעדפותיה המיניות של בתך. אם היא "מפלרטטת" עם ה'קהילה' כבר מספר שנים, האפשרות שהיא לסבית (סגורה או מתלבטת) אינה נראית מופרכת. כאימא, אין שום דבר מיוחד שעלייך לעשות מלבד לאפשר לה להיות מה ומי שהיא, מתוך כבוד לבחירות שלה - כדי שלא תיאלץ לרדת למחתרת. הניחי לה לבחון בקצב שלה את מה שטוב ונכון לה, מתוך הכרה בכך שממילא לא תוכלי לשנותה. הזכירי לה עד כמה היא חשובה לך, יהיו בחירותיה אשר יהיו, עד כמה היא אהובה ומוכשרת, ועד כמה את מכבדת את החלטותיה (גם אם היית מעדיפה אחרת). בברכה ליאת

היי, אני בכיתה י"ב ומרגישה שאין לי כוח וחשק לכלום. שנה שעברה עשיתי את הבגרויות כמו זומבי וכל החופש הזה המשכתי על אוטומט ולא רציתי שום דבר, גם לא לצאת עם חברות או לעשות דברים. נמאס לי ועצוב לי ועכשיו התחילה השנה ואני מרגישה שאין לי כוח לחיות יותר ושעדיף היה שלא הייתי נולדת. הכל מרגיש סתם. אני לא יודעת מה לעשות, כי אני מבינה שכדאי שאפנה לטיפול אבל אני לא יכולה לפנות להורים שלי. הם בטוחים שהכל בסדר, בגלל שקל לי אז גם כזומבי הציונים שלי טובים ותמיד אני מחייכת ואומרת שהיה יום טוב. הם גאים בזה שאני בסדר ולא "עושה צרות של מתבגרים" ואני לא רוצה לאכזב או להדאיג אותם. אני זו שתמיד בסדר, אז איך פתאום אני אגיד להם שלא? הבסדר הזה חשוב להם... מה לעשות?

שלום, גם ההורים ההישגיים ביותר יודעים שציונים זה לא הכל, ושמצבו הרגשי של הילד חשוב לא פחות, ואף יותר ממצבו האקדמי והחברתי. אין לי ספק שמצבך לא יגרום להם לאכזבה ממך. אולי לדאגה, אולי לצער, אך בוודאי לא לכעס או אכזבה. אין לי ספק שהם יעשו הכל כדי להתגייס ולעזור (אם מדובר בהורים טובים ואחראיים, ואם את ילדה כה מוצלחת, הם כנראה כאלה...) אם עדיין קשה לך לפנות אליהם, פני ליועצת ביה"ס ובקשי את עצתה. הן יודעות לתת מענה למצבים כגון אלה. בהצלחה ליאת

שלום רב! בתי בת 2.9 ילדה נבונה ביותר ודעתנית ביותר. היא מסרבת לבצע כמעט כל פעולה שנדרשת לביצוע במהלך שיגרת יומה. בבוקר מסרבתלהיכנס לחדר האמבטיה על מנת לצחצח שיניים. לכשנכנסת, מסרבת לשטוף ידיים, מסרבת לצאת מהאוטו כאשר מגיעים ליעדנו, מסרבת להיכנס לאמבטיה ולכשנכנסת מסרבת לתת לי לסבן אותה, מסרבת לאסוף את הצעצועים לאחר שסיימה לשחק ואני יכולה להמשיך עוד ועוד. כל פעולה שצריכה להתבצע נתקלת בסירוב. אני מנסה לשמור על קור רוח, אני מטילה סנקציות מכל מיני סוגים שלעיתים עובדות אך לאחרונה נראה כאילו כלום לא יזיז אותה מעמדתה משהחליטה לעמוד בסירובה. ואני עומדת לרוב אובדת עצות אל מול חוסר האונים שלי וחוסר היכולת שלי האמיתית שלי לגרום לה לבצע את מה שסירבה. מה נכון לעשות במקרים כאלה? לתשובתך אודה, ענת

שלום ענת, בעידן הדמוקרטי בו אנו חיים, קשה מאד להחזיר להורים את האינטואיציות ההוריות הבריאות, ואת היכולת להפעיל ביעילות את סמכותם כדמויות מחנכות. כאשר את מתלוננת על ילדה ש*מסרבת* לעשות דברים בסיסיים הנדרשים ממנה, את מניחה (בטעות אופיינית מאד ורווחת) שיש לקבל את הסכמתה לכך. משפחה אינה גוף דמוקרטי, וילדים נתונים תחת סמכות הוריהם, המכתיבים מתוקף גילם ותפקידם את ההתנהלות בבית. ילד אינו אמור *להסכים* להתקלח, לצחצח שיניים או ללכת לישון בזמן. הוא אמור לעשות זאת מפני שהוריו החליטו כך. ברור שכדי שהמשפחה שלנו תתנהל בהרמוניה ושלווה, רצוי להשיג את שיתוף הפעולה של הילד, וכדי שזה יקרה עליו להבין שכדאי לו יותר לעשות את הדברים בנעימים וברצון. כאשר אין הדברים כך, עלינו לדאוג לכך שהדברים ייעשו, גם במחיר מחאות ובכי. לעתים קרובות, דווקא אצל ההורים הטובים והדמוקרטיים ביותר, מתפתח סוג של מאבק וקונפליקט, שמקורם בקושי הראשוני שלהם להציב את הגבול. לא אוכל להיכנס כאן להדרכת הורים מפורטת, שכן תקצר היריעה (ממליצה לך בכל לבי להגיע לפגישה או שתיים אצל פסיכולוג ילדים טוב), אך אוכל להמליץ בכל פה להימנע מדיבורים, איומים ועונשים, ולהתחיל לפעול בנחישות ושלווה. לבקש דברים פעם אחת בלבד, ואז לקום ולפעול ולדאוג שהן יקרו, בנעימות או בבכי, גם נגד רצונה. ככל שתהיו נחושים ורגועים, וככל שתימנעו ממאבק כבוד/כוח, כך גוברים סיכויי ההצלחה. נסו לשבח (בלי להגזים גם בזה) כל התנהגות קואופרטיבית, ולתגמל על כך במילים טובות או צ'ופרים קטנים. ממליצה לך לקרוא עוד בנושא זה כאן בפורום. נכתבו כאן הררים של דיונים והמלצות בנושא הצבת גבולות. בהצלחה וחג שמח ליאת

ביתי בת 12.5, בכורה, מוגדרת כמחוננת. ילדה חכמה נאה לאחרונה שמנה מעט. הנושא שמטריד אותי הוא שהיא לא יוזמת מפגשים חברתיים עם חברות, אין לה 'חברה אחות'. כשמתקשרים אליה, ומתקשרים, לא תמיד היא נענית להזמנה (אומרת שמשעמם לה עם החברה, לדוגמא). יש לה 3 חברות טובות שאיתם מוצאת שפה משותפת, גם הן מעט 'אאוטסיידריות', גם מולן היא לא יוזמת. מאוד מחוברת לפייסבוק ולמשחקי רשת, שם היא כן יוצרת חברויות ואף נפגשת עם החברות שפגשה בסביבת הרשת, גם אם גרות בערים שונות. לאחרונה הזמינה לראשונה ילדה מהרשת אלינו, וכשהגיעה ראינו שהיא צעירה ממנה בשנתיים, על כך הבענו פליאה. הייתי רוצה לדעת למה היה לה נח עם ילדה צעירה ממנה, וכיצד ניתן להביא אותה ליזום מול חברות בעצמה (לעיתים נראה כי אין לה בטחון ליזום או שאולי לא רוצה לקבל 'לא'). האם יש גורם שיכול לקדם את מיומנויות התקשורת של מתבגר?

שלום, התופעה שאת מתארת מוכרת לי מאד, ממפגשי העבודה שלי בקליניקה. רשת האינטרנט שינתה ככל הנראה את אופי המגעים החברתיים של בני הנוער והילדים, ואולי של כולנו, בעצם. יש מי שמתאבלים על כך, ויש מי שעבורם זו הצלה של ממש. גם אני, כמוך, סבורה שאין תחליף לקשר אינטימי וקרוב עם חברה-אחות, וכדי להבין מדוע זה לא קורה אצל בתך חשוב להכיר לעומק את ההיסטוריה שלה. תופעת הפורומים ומפגשי הפורומים הולכת ומתרחבת. הכוונה לקבוצות שיח ברשת, שהתלכדו מלכתחילה סביב עניין מסוים או הגדרה חברתית משותפת. הדמיון והעניין המשותף יוצרים חיבור מהיר, ואפילו סוג של אינטימיות מדומה או אמיתית בין חברי הקבוצה. לא תמיד לגיל יש משמעות. לילדים שהיו רוב זמנם בשוליים החברתיים - יהיו הסיבות לכך אשר יהיו - המפגשים ברשת יכולים להביא סוג של תגמול חזק מאד ומיידי. פתאום הם שייכים, שווים, נחשבים. השאלה הגדולה היא לאיזה סוג של קבוצה הילד הפרטי שלנו הגיע, ומה יכולות להיות השפעותיה המזיקות, אם בכלל. אני מציעה לגלות מעט יותר מעורבות, לשמור על תקשורת פתוחה (ולא שיפוטית!) עם בתך, ולנסות להבין מה מושך אותה לשם, ללא ביקורת. אם את חוששת שמדובר במיומנויות חברתיות לקויות (לא בטוח) או בדימוי עצמי שלילי וחוסר ביטחון (הגיוני יותר להניח), המלצתי היא להיעזר בפסיכולוג/ית המתמחה בעבודה עם בני נוער, במטרה לחזק את אמונתה בכוחותיה, בכישוריה וביכולתה להצליח. זו השקעה של זמן וכסף, אך בעיני בשלב זה מדובר בהשקעה נושאת פרי וחשובה ביותר. רצוי לא להציג לה זאת כניסיון "לתקן את מה שדפוק", אלא כדרך להעשיר את ההתבוננות שלה על עצמה ולרכוש ביטחון. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום, לבני בן שלוש וחצי התקפי זעם איומים כבר כמספר חודשים שהולכים ומתממשים יום יום. אנחנו כבר לא יודעים איך להתמודד איתו. תוך כדי התקפים הוא ממש צורח "אני מדבר עכשיו, שקט וכדומה", טורק חלונות/דלתות בחוזקה, מתרוצץ בכל הבית, בוכה בהיסטריה, משליך את עצמו לריצפה וגם חפצים שונים בדרך. ההתקף יכול להתחיל אפילו מבקשות קטנות שלנו כלפיו כגון לך תצחצח שיניים, או אם מישהו אמר לו משהו שלא אהב או שלא נתנו לו משהו שרצה. ניסינו כבר הכל, ענישה בחדר, התעלמות מהצעקות באיזשהו שלב אחרי שכבר נתנו הסברים, אפילו איומים כגון אם תמשיך ככה אז לא תילך לסבתא או לא תיקבל משהו וכדומה. לא עוזר והולך ומחמיר. מה השיטה הכי טובה להתמודד ולהיפטר מההתקפים האלו? חשוב לציין שיש הרבה שינויים בחייו בחודשים אחרונים: נולדה לו אחות, הוא נגמל ממוצץ, הלך לגן חדש והפסיק לישון בצהריים. ברור לנו שכל אלו הם הגורם לשינוי הזה. לפני כן היה ילד ממש טוב. תודה רבה על העזרה.

שלום אורית, כמו שכתבתי כאן ממש בימים האחרונים, דווקא בעתות משבר ושינוי, לצד ההבנה וההתחשבות בקשיים של הילד, נדרשים גם הדברים שיעזרו לו לחוש יציבות, קביעות וסדר. כאשר אנו מתמלאים רחמים ותחושות אשמה (כמו שקורה לעתים לאחר לידת תינוק נוסף, כניסה לגן חדש או אפילו גמילה ממוצץ), אנו עלולים ליפול למלכודת הכניעה, לוותר על גבולות המותר והאסור, ולעודד אצל הילד בלבול וחרדה. הוא מקצין את התנהגותו, כאומר - "עזרו לי להיווכח שהכל נשאר כשהיה, שיש לי הורים חזקים וסמכותיים. עזרו לי להתמודד עם התוקפנות שלי ועצרו אותי בזמן!"? לכן, הדרך הטובה (לפחות בעיני) להתמודד עם ההתקפים האלו, היא לחזור במהרה לגבולות, לא לאפשר לילד - גם בשעת רתחה - להתנהג בדרך הרסנית, לא כלפי עצמו, לא כלפי זולתו, ולא כלפי חפצים ורכוש. כאשר זה קורה, רסנו אותו בזרועותיכם ללא דיבורים, ונסו להרגיעו ככל יכולתכם. אל תיכנעו לדרישות לא הגיוניות, גם במחיר של התקף זעם. אדרבא, היו מוכנים לקראתו ללא פחד. אני מציעה להימנע ככל האפשר מאיומים ועונשים. הם אינם עוזרים, כפי שנוכחתם בעצמכם. הם רק מחלישים אתכם וגורמים לילד לחשוב שלמילים שלכם אין כל ערך. מנגד, עשו כל שביכולתכם להעניק לו ברוחב לב את זמנכם ותשומת לבכם, לא דרך הערוץ התובעני. נסו ליזום פעילויות מהנות איתו, ושבחו אותו כשהוא מתנהג יפה. ולסיום, הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים טוב יכולה לקצר מאד את התהליך ולתת כלים פרקטיים ויעילים להתמודדות עם מצבים ספציפיים. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום רב יש לי ילד בן 9 אשר סובל מחרדות, כאשר אנחנו יוצאים לחופשה הוא אינו מסכים לישון לבד, למרות שבבית עולה למיטה שלו בלי בעיה, עדיין קשה לו מאוד להתאפק עם פיפי בלילה ואחת לשבועיים בערך הוא פספס (וזה אחרי טבלה ועידודים וחיזוקים אין סופיים, עד לפי חודשיים זה היה בערך כל יום) בנוסף, מצד אחד אומר שרוצה כלב אך בורח ונכנס להיסטריה שכלב מגיע, מדמיין כל הזמן שמישהו הולך להכנס ולפרוץ לבית, מפחד מהחושך ועוד ועוד, איך ניתן להקל עליו? בבית הספר הוא תלמיד מצטיין וילד מוביל חברתית אך כל הזמן יש לו חששות רבות וחרדות שגורמות לו לבכי רב וללחץ בחזה, כאבי בטן ועוד

שלום, אני נוהגת לומר בהומור, שחרדות הן נחלתם של הילדים/אנשים הנבונים, הרגישים, המוצלחים והיפים... (אולי כדרך לנחם גם את עצמי במצבי חרדה). הגם שזו בהחלט (סוג של) בשורה טובה, לפעמים אין ברירה אלא להיעזר באנשי מקצוע מיומנים, שיכולים לסייע לילדים החרדתיים לתעל את מחשבותיהם לאפיקים פחות קטסטרופליים. הילד המוצלח שלך מתמודד עם רמות מצוקה גבוהות, שמתחילות לגבות ממנו גם מחירים סומטיים. זה בהחלט הזמן לפנות לסוג של טיפול רגשי (אפשר גם טיפול בהבעה - אמנות, תנועה, מוסיקה, וכו'), שיסייעו בהפחתת רמות הלחץ. כאשר אתם פונים להתייעצות, וודאו שהמטפל מיומן גם במתן הדרכה הורית, שתסייע לכם להרגיעו ביעילות מבלי להיגרר לרחמים או להשתעבד לחרדות שלו יחד איתו. בהצלחה ליאת

הי, בתי בת ה-8.5 תמיד היתה בישנית וסגורה בעיקר כלפי זרים. היא אינה משירה מבט ואינה עונה כאשר פונים אליה אנשים לא מהמעגל הקרוב. בשנה שעברה המורה התלוננה כי היא מסרבת להשתתף בפעילות ספורט בכיתה ובהפעלות יום-הולדת או כל הפעלה מחוץ לכיתה. לאחרונה אנו רואים החרפה במצב - 1. היא מסרבת לישון אצל חברות (למרות שישנה שם בעבר) מחשש כי תתעורר מחלום רע ולא נהיה שם 2. חוששת להגיע לבית הספר אם אין כמה מורות באזור בשעות הבוקר לפני הצלצול 3. מסרבת ללכת לחוג האהוב עליה מחשש שלא נגיע לאסוף אותה בזמן (למרות שזה אף פעם לא קרה) ניסיתי לברר עימה מה מעיק עליה, ואם משהו מציק לה. היא ענתה שאף אחד לא מציק לה, לא ברור לי ממה נובעים הפחדים ואינני יודע כיצד להתמודד עם התופעה ההולכת ומחריפה. יש לה הרבה חברות, חלק יותר פתוחות ופעלתיניות וחלק יותר סולידיות. רק אוסיף שיש לה אחות תאומה, משחוררת ופתוחה. מה עלי לעשות?

רק אוסיף שהיא ילדה חכמה ויפיפיה, עם כשרון לשפה ולציור. כאשר היא מרגישה במקום בטוח - היא משוחררת, וצוחקת ומצחיקה. בשנה שעברה השתתפה בטקס והופיעה בפני כל בית הספר וגם השתתפה בהצגות ומטלות כיתתיות.

שלום ע' תופעות של חרדה יכולות להופיע בכל גיל, לפעמים עם טריגר מזוהה ולפעמים בלי. ביישנות היא תכונה אישיותית, ובדר"כ מלווה את האדם לאורך חייו במידה זו או אחרת. בשונה ממנה, חרדה מופיעה בשלב כלשהו, ורצוי לטפל בה, בעיקר כאשר היא פוגעת ברווחתו היומיומית של האדם ובתפקודו השוטף. מן התיאור שלך, אני מבינה שמדובר במגמה שהולכת ומחריפה, ובנסיגה מן השנה שעברה. יתכן שכל אחת מהתופעות שתיארת אינה מדאיגה כשלעצמה, אך ההצטברות של כל זה כבר יוצרת הכבדה שמחייבת התייחסות. במקום לנחש מרחוק האם מדובר במשהו שיחלוף לבד או לא, במשהו רגשי או התפתחותי, במשהו נורמטיבי או חריג - אני מציעה לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להעריך האם קיים צורך בהתערבות טיפולית או שאפשר להסתפק בהנחייה והכוונה שלכם. בהצלחה, ומועדים לשמחה ליאת

שלום רב, יש לי ילד בן 8 מנישואי הראשונים ולבן זוגי ילדה בת 4. לפני כמה ימים בן-זוגי תפס על חם את שניהם משחקים ברופא וחולה, כשבני "נותן זריקות" לילדה בכל הגוף, כולל באיבר מינה. היא היתה עירומה לחלוטין וסיפרה אח"כ שבני ביקש ממנה להוריד את כל הבגדים ואף דאג לסגור את דלת החדר לפני שהתחילו במשחק. אנחנו כמובן היינו המומים ובן זוגי נותר כועס ופגוע וקשה לו כעת לסמוך על בני. דיברתי עם בני רבות על כך ביום שזה קרה, והוא הביע צער וחרטה והבין שמדובר בדבר אסור והבטיח שזה לא יקרה שוב. שאלתי היא קודם כל האם זו התנהגות נורמלית? האם עליי לפנות איתו לטיפול? ואשמח גם לעצה כיצד עליי להרגיע את בן זוגי ולהחזיר את ביטחונו בבני. תודה

שלום, משחקי "רופא וחולה" או "אימא ואבא" מתקבלים בסוג של סלחנות כשמדובר בילדי גן, וגם אז - בשל הרגישות (המוצדקת) לנושאים של הטרדה מינית, אנו נוטים לטפל בהם בדרך של הסברה והידוק ההשגחה. כשמדובר בילדים גדולים יותר, רמת הסלחנות יורדת, שכן אנו מצפים מילדים בגיל בי"ס להיות מודעים לכללי ההתנהגות והשמירה על פרטיות הגוף וצנעת איבריו. לכן, חשוב לטפל בדברים ולא להסתפק בהבטחות. ראשית, יש לוודא שבנך לא נחשף למעשים/תכנים לא ראויים בעצמו. שנית, חשוב להבהיר שוב ושוב את הכללים הנוגעים לפרטיות הגוף, ולחדד אותם באזני הילדים - כל אחד עפ"י רמת הבנתו. למרות כל האמור כאן, עדיין האפשרות הסבירה היא שהמשחק ששיחקו אינו משקף נטיות עברייניות או שליטה דלה בדחפים מיניים (כמו אצל אנשים מבוגרים), אלא סקרנות מינית טבעית של ילדים, שקיבלה דרור בהיעדר השגחה/הסברה מספקת. השתדלו לא לתת לתקרית לטלטל את הזוגיות שלכם או את האיזון המשפחתי, ולא להתייחס לאירוע כמשקף בעייתיות של "הילד שלך" או "הילדה שלך". ילדים הם ילדים, והורים הם הורים. פעלו באחריות משותפת לרווחת כולכם, מבלי לבזבז משאבים על האשמות או הצטדקויות. אם נותר בכם חלק בלתי שקט, היעזרו באיש מקצוע, שיוכל להרגיע אתכם ולתת לכם כלים ספציפיים שיתאימו לנסיבות הפרטיות שלכם. בברכה ליאת

שלום אישתי ואני ביחסים מאוד לא טובים. ישנים בחדרים נפרדים. הילדה הצעירה, בת 7 ו ו10 חודשים שיש לה חדר משלה, ישנה במשך הרבה זמן בחדר עם האמא בחודשים שהייתי מאושפז. היום אני בבית ודרשתי שהילדה תחזור לשון בחדרה. נכון לעכשיו הילדה יכולה לבחור בימי חופש וסופי שבוע איפו לישון ובימי בית ספר ישנה בחדרה. הסידור הזה טוב? עדיף אולי שתישן קבוע עם האמא? כדי שתישן רק בחדרה? לילדה אין בעיה לישון בחדרה וכמובן שאין לה בעיה לישון אצל האמא. תודה

שלום דב, עקרונית, עדיף שילדים יבלו את שנת הלילה שלהם במיטתם, ללא קשר לטיב היחסים בין ההורים. יש משפחות בהן השינה המשותפת נתפסת כסוג של צ'ופר, וכל עוד הגבולות ברורים ולכולם הסידור נוח - אין בכך נזק. בין השיטין, ניתן להבין מדבריך שהשינה המשותפת של אשתך ובתך מעוררת אצלך מורת רוח, ואולי משקפת משהו מהמתרחש בזוגיות שלכם. אני ממליצה בחום לטפל במה שקורה לכם, ולנתק ככל האפשר את הילדה מהסיפור שלכם. אל תתנו לה לשמש בגופה "גדר חיה" או חייץ ביניכם, גם אם בפועל אתם בחדרים נפרדים. מעודדת אותך להניע תהליך של עבודה על הזוגיות שלכם, לא דרך דיונים תיאורטיים על הסדרי השינה בבית. מוטב לעשות את התהליך בעזרת מטפל זוגי, שיעודד אתכם לתקשורת פתוחה וישירה על מה שקורה ביניכם. מאחלת לכולכם רק טוב בשנה החדשה, ובכלל. הרבה בריאות ליאת

שלום,בתי בת 4 והיא פחות ופחות מקשיבה לי וכל התארגנות איתה (הלבשה, סירוק וכו), הופכת למתישה. היא בורחת וצוחקת ומסרבת באמתלות שונות (רוצה שמלה רק ורודה , רק נצנצים..). כל הסברי בקשותי ואיומיי, הם לשווא. מהי דרך הפעולה הנכונה? עייפתי מאיומים ואני רוצה לבסס קשר נעים והרמוני עם בתי וחא על בסיס איומים וכוחניות. תודה רבה.

שלום אורי, בתך ואת - שתיכן יחד - לוקחות חלק במשחק עם חוקים וכללים, משחק אשר בו כל אחת בתורה ממלאת את חלקה הצפוי מראש. היא עושה את מה שיפעיל את בקשותייך, כעסך, ואפילו את איומייך (שככל הנראה אינך מקיימת). את, מצידך, מגיבה בדיוק בהתאם לציפיותיה, מתרגזת במקומות הנכונים, כועסת, מבקשת, מאיימת, ולבסוף מותשת ונכנעת. קשר נעים והרמוני, ממש כמו בתזמורת מיומנת, מתאפשר רק כשיש מישהו שמנצח על העניינים: אומר למנגנים מתי לנגן ומתי לשתוק, מתי לנגן מהר ומתי לאט, מתי חזק ומתי חלש. תזמורת שחבריה אינם מצייתים למנצח נשמעת רע, צורמני ומאד לא הרמוני. לכן, לתפיסתי, הדרך להימנע ממה שקורה ביניכן, קשורה ליכולת *שלך* לבחור את המלחמות בתבונה. להניח למאבקים לא הכרחיים, בעוד בדברים העקרוניים - להפעיל את סמכותך כהורה, להימנע מדיבורים/תחנונים/איומים, ופשוט לפעול. אם אינה רוצה להתלבש, קחי אותה לגן כמו שהיא, גם אם תצטרך להתלבש במכונית או בגן. או לחילופין, הישארי בסלון בשקט (אם יש לך את הזמן), ואל תשתתפי במשחק. כמו בהרבה מקרים דומים לשלך, אני ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה עם פסיכולוג ילדים מנוסה, שיכולה לקדם מאד את התהליך ולתת לך כלים ספציפיים לנסיבות הפרטיות שלכן. בהצלחה ליאת

שלום,אני סבתא לשישה נכדים, ביניהם 3 בגיל 3-4. לפני חודש, בגלל בעיה של סוכרת נאלצו לקטוע לי בוהן אמצעית.אני כבר חודש חבושה, נועלת נעל מוזרה וכולם יודעים שיש לי פצע ברגל.(אגב, כבר חודשיים לפני הניתוח הייתי חבושה, אבל פחות בצורה דרמתית. ביום שני הקרוב עשויים להוציא את התפרים, להסיר את התחבושת וכנראה להיפרד מהנעל המגושמת. מה אני אומרת לילדים כשהם ישאלו על האצבע החסרה? אני בלחץ.

שלום חנה, ראשית, אאחל לך החלמה מהירה ושלמה, וחזרה מהירה לשגרת החיים. לא מזמן נשאלה כאן, בפורום, שאלה הנוגעת לפחדים של ילד מפני ילדה אחרת שגופה מצולק בכוויות (ראי פנייתה של אירנה הנושאת את הכותרת "בן 6"). כפי שכתבתי שם, הניסיונות לשמור את הילדים בסביבה סטרילית, אינה מיטיבה איתם, ופוגעת ביכולתם להכיל בשלווה ובבגרות חריגויות בלתי נמנעות הנקרות בדרכם. ובכל זאת, כולנו חשים אי נוחות כאשר "סכמת הגוף השלם" נפגעת. ילדים צעירים אכן עלולים להגיב בבהלה כאשר הם נתקלים ללא הכנה בגוף חסר או מעוות. לתחושתי, כאשר הדברים מוצגים לילדים כפשוטם, עם הסבר קצר וענייני ("בשל סיבוך של מחלת הסכרת, הייתי צריכה לעבור ניתוח ברגל. עכשיו יהיו לי ברגל רק ארבע אצבעות, אבל אני אהיה בריאה ושמחה ושום דבר לא יכאב לי יותר"). אין טעם להסתבך עם הסברים פלסטיים, או עם מונחים של כריתה/חיתוך וכד'. מאחלת לך, שוב, בריאות והרבה נחת ליאת

שלום, בעלי ואני החלטנו יחדיו להתגרש, יש לנו בן שגילו 4 וחצי, חשוב לציין שבעלי ובני מאוד קשורים אחד לשני,הקשר שביניהם הדוק ביותר, הם עושים הכל ביחד, אפילו כשאני נמצאת עם בני מחוץ לבית, לאחר שעתיים הוא מבקש לחזור הביתה להיות עם אביו, שאלתי היא כיצד אומרים לו שאביו ואמו נפרדים, אני מאוד מודאגת לגבי מה שיעבור עליו, איך אני יכולה לעזור לו ולהקל עליו? תודה רבה.

שלום ורד, הבשורה על פרידת ההורים אמורה להיות עניינית ובהירה, מותאמת לגילו וליכולת ההבנה של הילד. הדבר החשוב ביותר שאת יכולה לעשות כדי להקל עליו, זה לאפשר לקשר החיובי והקרוב שיש בינו לבין אביו להימשך באין מפריע, ולשמור על יחסי כבוד וחברות בינך לבין הגרוש שלך, לפחות ככל הנוגע לילד. זהו אחד המנבאים הטובים ביותר להסתגלות טובה של הילד למצב החדש, ויש ביחסים טובים כאלה כדי לצמצם משמעותית את פוטנציאל הנזק של הגירושין. לאחר הפרידה, חשוב להישאר קשובים למה שעובר על הילד, לעמוד הכן מול תגובות אבל, זעם, תוקפנות, נסיגה, אדישות, תחנונים - נורמליות וטבעיות כולן - להכיל אותן ולאפשר הסתגלות הדרגתית לסדרים החדשים בחייו. חשוב להימנע מרחמים או מוויתור על גבולות המותר והאסור. דווקא כאשר משהו מהותי נשבר בחיי המשפחה, חשוב לשמור על תחושת יציבות וקביעות, איפה שאפשר. בהצלחה ליאת

שלום. אני אב ליאיר שבשבועיים האחרונים חל שינוי של ממש בהתנהגותו. השינוי מתבטא בתגובות אלימות,מילולית ופיזית,בעיקר כשמעירים לו על משהו.הוא מתחיל להגיד "לך/לכי מפה" וגם מרביץ ובועט.זה קורה לפעמים גם ללא כל סיבה נראית לעין אבל בעיקר אם מעירים לא על משהו שעשה.אנחנו מנסים בדר"כ את עונש הניתוק ל2-3 דקות אך גם זה קשה כי הוא פשוט לא יושב. נשמח לשמוע עצה.

שלום אסף, פעוטות בני שנתיים-שלוש בהגדרתם הם בני אדם דעתניים, מאתגרים מאד, שטבעו בהתנהגותם האופיינית את המושג "גיל שנתיים האיום". בגיל זה מחריף דרמטית הפער בין "אני יכול/רוצה לבד!" לבין "אני קטן וצריך אתכם, אמא ואבא!". זהו גיל של משאלה גדולה לעצמאות, כאשר השאיפה משיגה בהרבה את היכולת. המתח הזה יוצר הרבה מתח פנימי אצל הילד, חרדות, ופגיעות להתקפי זעם. הורים נבונים משתדלים בתקופה זו לבחור את המלחמות בקפידה, לוותר על מה שלא מוכרחים להתנגש עליו, אך לשמור על הגבולות בו בזמן. גם ההורים הרגישים והחכמים ביותר אינם יכולים למנוע לחלוטין את התקפי הזעם, ולכן חשוב לעזור לילד "לרדת מהעץ" מבלי להיכנס למשחקי כבוד או מאבקי כוח. אין לאפשר לילד להכות את הוריו או להרוס חפצים גם בשעת כעס. בזמן סערה, מוטב לעזור לו להירגע בסביבה בטוחה (לא להעניש! הוא לא עושה שום דבר בכוונה. זה שלב חשוב בהתפתחותו). בעיני עדיף חיבוק (אם צריך גם חיבוק מרסן), עמדה שקטה אך אסרטיבית, ונכונות לוויתורים על מה שאפשר. אם קשה לכם, הדרכת הורים קצרה יכולה לסייע מאד. בהצלחה, ומועדים לשמחה ליאת

שלום, יש לנו 2 ילדות- בכורה בת 6 וקטנה בת שנתיים וחצי. הן רבות כל הזמן. הן רבות על כל דבר אפשרי אפילו על דברים שלא קיימים...למשל, הן רוצות מיטרייה לחורף אמרתי שאקנה להן הן רבו על הדמות שתיהיה על המטרייה עוד בטרם נקנתה. הגדולה רכושנית בצורה קיצונית וכל דבר שהקטנה נוגעת מוביל לריב. עכשיו הקטנה כבר למדה להתגונן אז כל היום הן רבות. זה מעייף ומרגיז. אנו מסיימים את היום מותשים.והאוירה בבית מאוד לא נעימה. מה לעשות ? לא לקנות שום משחק ? לתת לריב ולהתעלם? אשמח לעזרה. תודה וחג שמח, נעמי

שלום נעמי, אני מעתיקה למענך תשובה שנתתי כאן, בפורום, בעבר לשאלה דומה - מריבות בין אחים משקפות לעיתים קרובות ברית מוזרה ביניהם, שמטרתה לזכות באהדת ההורה ובמעורבות שלו. אני מבינה ומסכימה עם רצונך להוקיע ביטויי אלימות, ורצוי מאד להגיב לה באופן עקבי ונחוש. במקומך, הייתי עושה מאמץ להגיב *תמיד* לשניהם, ללא קשר למי התחיל, מי הרביץ ומי הלשין. תוכלי להגיב לכל מריבה אלימה בסנקציה שתכוון *לשניהם*, כמו למשל בהתרחקות שלך ("לא מעניין אותי מי התחיל, לא נעים לי אתכם כשאתם מכים וצועקים, אני הולכת לחדר שלי לנוח"), במניעת בילוי משותף ("חבל שאתם רבים ככה. התקלקל לי כל המצברוח ולא בא לי ללכת כבר לקניון/לסרט/לבריכה. ננסה שוב מחר"). עליך לצפות להגברת הווליום ולפרובוקציות בניסיון להחזיר אותך לעמדת השופט. הגיבי בשקט ("זה פשוט לא מעניין אותי. אשמח להיות איתכם כשתרגעו"), והשתדלי לגרום להם להאמין שבאמת לא אכפת לך. אני יודעת שזה קשה, אבל זה בהחלט אפשרי, ועובד. ובחזרה אלייך, נעמי - יש לא מעט ספרות בנושא. ממליצה מאד על הפרק הדן בנושא מריבות בין אחים בספר "ילדים. האתגר" של דרייקורס. ספר ישן וטוב שבעיני לא נס ליחו. בהצלחה, ומועדים לשמחה ליאת בהצלחה ליאת

שלום ...מהי הדרך הנכונה לספר לילד בן חמש לגבי הוספת שם? אני רוצה לציין שהשם הנוסף יהיה הקודם לשמו הנוכחי. אשמח למענה בהקדם תודה מראש

שלום, שינוי שם אינו עניין של מה בכך, ואני מניחה שמאחורי ההחלטה עומד איזשהו סיפור. קשה לענות, כך, מבלי להבין את הנסיבות, אך הכלל החשוב הוא להיות קרוב ככל האפשר לאמת, מבלי להכביר בפרטים שעלולים להדאיג את הילד. תוכלי להכינו לכך שבהתחלה זה עלול להיות לו מוזר או מבלבל, אך כולכם תעזרו לו להתרגל. הדגישי את העובדה שהוא עצמו ורגשותיכם כלפיו נשארים ללא שינוי. הישארי קשובה לשאלותיו, והשתדלי לענות עליהן בכנות, מתוך כבוד והיצמדות לאמת. בהצלחה, ומועדים לשמחה ליאת

מחפשת המלצה על פסיכולוגית ילדים לילד בן 9 ,טיפול באמצעות משחק באזור נס ציונה, חברת מכבי

שלום מירב, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. מועדים לשמחה ליאת

היי ..מאחר ולא קיבלתי מענה לשאלתי... אשמח לדעת איך לספר לבני בן החמש על הוספת שם נוסף . מהי הדרך הנכונה לספר...איך להכין אותו לגבי זה ...או שפשוט להגיד לו וזהו..אגב השם הנוסף יהיה קודם לשמו הנוכחי. תודה מראש

לאמא שלום, יש הורים שבעקבות אירועים דרמטיים בחיי הילד מחליטים שהחלפת או הוספת שם תעזור לו. לא שיתפת בנסיבות שהובילו אותך לקבלת ההחלטה הזו אך אם את עדיין מתלבטת תוכלי לפנות אלי שנית. אם כבר החלטת על הוספת השם לבנך רצוי שתסבירי לו בפשטות ובהתאם ליכולתו להבין את הסיבות להחלטה, חשוב שתדגישי לו שהרגשות כלפיו לא ישתנו. בתקופה הקרובה חשוב שתעקבי אחר האופן בו הוא מתמודד עם השינוי ותהיי זמינה לשאלותיו ולתחושותיו. בהצלחה

שלום, ביתי הבכורה בכיתה יב' הגדולה מבת נוספת בת 16 ובן בגיל 14 מאז היותה קטנה היתה ילדה שונה אהבה את הפרטיות שלה, לא אוהבת שמתערבים לה בדברים, לא משתפת בכלום, עם אחותה אין כמעט תקשורת עם אח שלה מידי פעם,(האחים שלה מאוד חמים וביתיים)בגיל ההתבגרות צבעה צבעים בשיער, שומעת רוק,עשתה 4 הליקס, הלכה עם שחור, היו לה קבוצת חברה פנקיסטיים בהיותה בת 14וחצי היה לה חבר כחודש שהבנתי שנפרדו בצורה לא יפה. שנתיים האחרונות ביתי חזרה לשערה החום, הורידה את העגילים הכבדים אומנם ההליקסים (היא צוחקת על התקופה הזו)נשארו אבל הולכת עם עגילים יפים עדינים, החלה ללבוש שמלות יותר מודעת לגוף שלה, באמת ביתי עשתה שינוי ויותר מטפחת עצמה אבל אני יודעת שקשה לה מאוד עם עצמה היא מרגישה שונה. מעולם היא לא דיברה איתנו בפתיחות ותמיד האינפורמציה מגיע אלי "מסביב"-בטח לא ממנה. ביתי תלמידה טובה מאוד, נמצאת בצופים-היא מדריכה,מנגנת גיטרת בס, מתנדבת במדא ותמיד הסתובבה עם קבוצת חברים איכותיים שמהצד השני היתה הקבוצה ה"פריקית" , ביתי לאט לאט ניתקה עצמה מכל הקבוצה של החברה האכותיים שנמצאים איתה בהתנד'בות, בכיתה, בתנועת נוער וזאת בטענה שאיננה מרגישה שייכת לשם (היא מאוד מאוד נמוכה 148 לעומת הבנות בקבוצה שהן גבוהות 155 ומעלה וחתיכות וביתי לא מרגישה כך היא מרגישה שונה מאוד) שונה בדעותיה והחלה יותר ויותר להתחבר עם קבוצת ה"פריקים" מה גם שביניהן יש בחורה "עדי" לסבית שהן חברות מאוד מאוד טובות ויש להן הרבה דברים משותפים וכל יום מתראות וגם מתראות עם שאר חברי הקבוצה, ביתי אמרה לי שעם הקבוצה הזו היא מרגישה טוב והם מקבלים אותה כמו שהיא,אני ממש לא רגועה מהחברים האלו אני יודעת שהרמה שלהם לא מתאימה לביתי, הם חברה לא אכותיים, שותים,חלקם מעשנים, אני ובעלי ממש לא יודעים מה לעשות , רק אנחנו מנסים לדבר עם ביתי היא מתפוצצת עלינו ולא נותנת לנו לפתוח את הפה. אני רק שומעת שהיא נפגשת עם עם "עדי" אני משתגעת, וגם כשהן נפגשות עם שאר החברה אני ובעלי ממש מתוסכלים ולא יודעים מה לעשות. כיצד לדבר עם ביתי, האם לסמוך עליה כי חכמה, ממש חסרי אונים וכואב לנו לראות שזרקה את כל החברים הטובים שהיו לה מכיתה א ועד עכשיו.אני רוצה להוסיף שאינני מכירה ממש את החבורה הזו, הם היו אצלי פעמים בודדות בבית ביתי יודעת שאינני אוהבת שהיא הולכת עם החברה הזו ועם הקבוצה בכלל אני ממש משתדלת להיות נחמדה איתם כשאני רואה אותם,ואני רואה תמונות שלהם בפייסבוק והאינטואיציה האמהית שלי מרגישה לא טוב כלפיהם... אשמח לעצה חג שמח תודה

שלום הילה, הילדה שלך נמצאת בשלב התפתחותי חשוב, אשר בו משימתה העיקרית קשורה לגיבוש זהות בוגרת ועצמאית. במסגרת ה'מטלה' ההתפתחותית הזו, בני נוער עוברים דרך לא קלה של חיפוש, טעימה, מדידה ובחינה של אורחות חיים כאלה ואחרות. "כלל האצבע" אומר: כמה שיותר רחוק מההורים יותר טוב. המרד המפורסם בהורים ובכל מה שהם מייצגים, הוא חלק חשוב מהתהליך, ופסיכולוגים נוטים לדאוג ממנו פחות בהשוואה לדפוס מרצה ו"הולך בתלם". "עדי" אינה מסוכנת לבתך, וככל הנראה לא תהפוך אותה ללסבית, אם מלכתחילה אין נטיות כאלה. אני מציעה להניח לניסיונות להילחם ולהיאבק בבחירות שלה, ולעשות הכל כדי להשאיר ערוצי תקשורת פתוחים. בעיני, עדיף שתדעי לאן היא הולכת (גם במחיר של "לבלוע צפרדע" לזמן מה) על פני מצב בו הילדה תרד למחתרת לגמרי. אם בסה"כ היא מתפקדת היטב בביה"ס, ומפגינה מתינות ושיקול דעת ביתר אזורי חייה, נדמה לי שאפשר להירגע, גם אם את לא מתה על זה. אחד הדברים המדויקים ביותר שאפשר לומר על גיל ההתבגרות הוא - שזה עובר. המשיכי להשגיח ממרחק, ולשמור על תקשורת מכבדת ורציפה. מועדים לשמחה ליאת

שלום אני כועסת מאוד על בעלי וגם על עצמי בעצם שיחקתי עם הבנות במחשב זזתי משם לכמה דקות כשהגדולה (בת חמש ותשעה חודשים) נשארה אני חוזרת לאחר מספר דקות ואני רואה אותה צופה בסרט! ולא מאמינה למראה עיני בסרט בחורה מאוננת לבחור עם הרגל כשהבחור לובש אמנם מכנסיים ולא רואים כלום למזלנו הפסקתי מיד את הסרט ושאלתי את הילדה מה הראו שם היא אמרה שהיו שתי בחורות מאוד יפות והבחור אכל לבחורה את הרגל נלחצתי וכעסתי על בעלי שמאחסן את הסרטים במחשב ועל עצמי שעזבתי אותה בחדר לכמה דקות והראיתי כנראה את הלחץ שלי והכעס כי הילדה החלה לבכות הרגעתי אותה שהכל בסדר איתה והיא לא אשמה בכלום ואמרתי לבעלי באנגלית שאני מאוד מאוד כועסת עליו ודורשת שימחק את הסרטים הסרטים נמחקו הסבתי את תשומת לבה לסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק על בעלי חיים (בטלוויזיה) ובזה נגמר העניין איזה נזק נגרם? האם צריך לעשות משהו בעניין? הילדה חכמה מאוד ורגישה והבינה שקרה משהו על עצה מהירה אודה אני מאוד דואגת תודה

שלום דפני, את הדבר הנכון לעשות כבר עשית - סילוק החומרים הללו אל מחוץ להישג ידם ועיניהם של הילדים. כל תגובה (רגשת וסוערת) מעבר לכך מיותרת, מה גם שאנחנו מבינים מתשובתה של הילדה שהיא תפסה זאת באופן תמים למדי. כרגע, אני ממליצה לעבור לסדר היום, וכמה שיותר מהר יותר טוב. חג שמח :-) ליאת

שלום נכדתי פוחדת לישון לבד בחדר בלילה היא מתעוררת כמה פעמים בלילה ונכנסת למיטה של אימא שלה למרות שהאימא מסרבת להכניס אותה למיטה ,ומחזירה אותה לחדר שלה , היא בכל זאת קמה מאוחר יותר ושוב מעירה את האימא שלה ומבקשת להיכנס ולישון איתה , האימא חד הורית למרות כל הנסיונות להבין מה גורם לה לפחדים ,וניסיונות שכנוע והסברים מצד האימא ,וללא תוצאות הילדה לא צופה בסרטים מפחידים או אלימים,וכמו כן לגבי המשחקים בטלפון הנייד ,האימא מקפידה ועוקבת אחר הרגלי הצפייה של הילדה הילדה כרגע בכיתה ה אשמח לקבל תגובה דרך האימייל שלי אנחנו מתגוררים בארה"ב תודה רבה

שלום רב, התשובות בפורום זה ניתנות מעל גבי הפורום, ולא דרך מייל. פחדים בכלל, ופחדי לילה בפרט, הם עניין שבשגרה לאורך שנות התפתחותם של ילדים. לפעמים הם מופיעים בגיל הרך ולפעמים בשנות ביה"ס, ולפעמים - אצל ילדים מסוימים - גם וגם. לכל גיל פחדים אופייניים, ובגיל עשר וחצי הם בדר"כ אחוזים איכשהו במציאות (פחד מגנבים, מחוטפי ילדים, מאסונות טבע, מפיגועים, וכד'). יתכן שהעובדה שמדובר באם חד הורית מעצימה את הפחדים או מגבירה את הצורך של הילדה להיצמד אל האם. לפעמים, חוסר הביטחון של האם עצמה, או הרצון לפצות את הילדה על חסרונו של האב, הם שמחמירים את המצב. כאשר הפחד ממוקד וזמני (למשל, מופיע רק בלילה ולתקופה קצרה יחסית), אפשר להסתפק בנוכחות הורית סבלנית ומרגיעה, כפי שעושה בתך. אם, לעומת זאת, הפחדים זולגים גם אל שעות היום ומפריעים לתפקוד השוטף של הבת או האם, מוטב להיעזר באיש מקצוע ולקבל כלים והמלצות המותאמים לנסיבות הספציפיות. בברכה ומועדים לשמחה ליאת

איך מודיעים לילד בן 3.5 שנים שהכלב מת? מה אומרים כדי שלא יצור פחדים וטראומה? תודה

שלום רב, הידיעה על מותה של חיית מחמד, עצובה וכואבת ככל שתהיה, אינה אמורה ליצור פחדים וטראומה, כל עוד היא מוצגת לילד נכון. מסתבר שדווקא רעיונות משונים שהורים טובים בוחרים לספר לילדיהם, כמו רעיונות של עלייה לשמיים, הליכה לעולם אחר, ואפילו סיפורים על היעלמות מסתורית - כל אלה נושאים פוטנציאל מזיק יותר מהמציאות כפי שהיא. לכן, אני ממליצה לספר לילד בפשטות שהכלב החמוד שלנו מת (כי היה חולה/נדרס/הורדם, וכד'), ושעכשיו אנחנו עצובים מאד, כי אהבנו אותו ונתגעגע אליו. הסבירי לו שיצורים מתים מפסיקים להרגיש, ושעכשיו לא כואב לו כלום והוא פשוט נח. אם ישאל (רק אם ישאל), תוכלי להגיד שאת מי שמת קוברים באדמה, ואפשר - כשמתגעגעים - לבוא לבקר את הקבר (אם יודעים היכן הוא קבור, במקרה של כלב). עמדי הכן מול כל הבעת רגש שתגיע, מבלי להיבהל. מותר לבכות ולהתאבל, ואין בכך כדי להעיד על קיומה של טראומה. זו התגובה הבריאה, הנורמלית והמותאמת במקרה כזה. שלא תדעו צער. ליאת

היי בתי בת 3 אני גרושה כשנה וחצי. לאחרונה כל פעם שהאבא של הילדה בא להחזיר אותה היא מתחילה לבכות ונכנסת להתקף זעם. גם כשהיא נרגעת היא מבקשת את אבא לפני השינה ושואלת מתי אלך שוב לאבא. מה צריך לעשות כדאי להרגיע אותה? אני מרגישה אמא לא טובה בעקבות ההתנהגות של הילדנ

שלום לך, בתך מגיבה בכאב ובתסכול לפרידות החוזרות ונשנות מאביה, ואין בכך כדי להעיד על יחסה אלייך. למה אימא לא טובה? איך זה קשור? אביה נעלם יום אחד מן הבית, בגיל שבו קשה היה לה להבין את הסיבות לכך. מאז, הוא שב ומגיח אל חייה, אחת למספר ימים, מעניק לה הרבה חום, אהבה ותשומת לב, ואז נעלם שוב למספר ימים. כדי להרגיעה, חשוב - לפני הכל - להבין את רגשותיה ולתת להם תוקף ("אני יודעת כמה קשה לך להיפרד כל פעם מחדש"; "אני יודעת ורואה כמה את מתגעגעת לאבא. זה באמת נורא לא נעים"; "את צודקת, זה באמת עצוב וקשה לחכות בכל פעם לביקור הבא, אני יודעת"). אמירות כאלה אינן שופטות את הילדה על רגשותיה והתנהגותה, ומאפשרות לה לזהות ולקרוא בשם למה שהיא מרגישה. כשהיא בוכה מאד, אחרי המשפטים האמפטיים שתבחרי לומר, תוכלי להוסיף משהו כמו "יש משהו שאני יכולה לעשות עכשיו כדי לעזור לך?". אם אינה רוצה, תני לה להירגע בכוחות עצמה, וקבלי אותה בחיוך כשהיא נרגעת. אל תנסי לפצותה בפרסי ניחומים או מתנות, וגם אל תכעסי עליה. אהבתה לאביה אינה באה על חשבון אהבתה אלייך ואינה מרמזת על טיב האימהות שלך. עמדה מתקפת ורגועה מצידך תוביל בסופו של דבר גם אותה לקבל את המציאות כפי שהיא ולהסתגל אליה בהצלחה. עד אז, אפשר לבקש גם מאבא לבוא יותר, ולהישאר מעורב בחייה (מבלי להרגיש מאויימת או בתחרות ההורה הטוב). בהצלחה ומועדים לשמחה ליאת

שלום איך מספרים לילד בן 5 שאני מוסיפה לו עוד שם לשם הנוכחי? אני רוצה לציין שהשם שאני רוצה להוסיף לו יהיה הקודם לנוכחי.זה שם שאני תמיד רציתי ומאוד רוצה להוסיף לו.אשמח למענה תודה

אנא תקראי את תשובתי לשאלתך באותו נושא.

שלום ליאת יש לי ברשותך כמה שאלות בקשר לבני בן ה6 . 1.הוא עלה השנה לכיתה א ויש בכיתה ג ילדה מצולקת ברמות קשות .95%אחוז מגופה כוויות .מראה באמת קשה לצפייה .והילד מפחד מאד . היא איתו בקומה.הוא חושש מלראות אותה ולכן לא יוצא להפסקות . ואני מניחה שכל יציאה מהכיתה כמו לשירותים או הביתה (דברים שהוא חייב כי בהפסקה הוא בכיתה) זה מלווה בלחץ וחרדה .אפילו פעם בסיום היום כשראה מרחוק שהיא הלכה בכיוון מסויים הוא התחנן שנלך בדרך אחרת. כמובן שאת כל ההסברים שהיא ילדה רגילה ולא מפחידה וכולה כבר קיבל ממני מהמורה וגם שיחה עם המנהלת,אבל זה לא עוזר ולא יעזור לדעתי . מה כדאי עוד לעשות? 2.סבתא שלי שהייתה כמו הורה שלישי עבורי ומכאן כמו סבתא שלו (ביקר אצלה כל שבועיים) הלכה אתמול לעולמה :-( .עוד לא סיפרתי לו .ורציתי את עזרתך במה ואיך להגיד וכמה לפרט .האם להגיד שלא נראה אותה לעולם וכו או לתת לו להבין לבד .הוא ילד מאאד רגיש . 3.שיעורי בית- כל נושא שיעורי הבית הפך כבר לאנטי לא יודעת איך .הוא היה כותב לפעמים בכמות הרבה יותר גדולה ממה שמקבל כל יום בכיתה אבל בכל זאת הוא במין אנטי כזה.קבענו שעה והוא באמת קם .אבל כל הזמן מתלונן ואופים ו"כמה" ו"למה" וכאלה . איך לגשת לנושא לדעתך? תודה רבה דנה

שלום לך, אענה תחילה על שתי שאלותייך הראשונות. לעתים קרובות, הניסיונות שלנו להשאיר את הילדים בסביבה סטרילית, הרחק מנוכחותם המטרידה של החולי, הזקנה, החריגות והמוות, הופכים אותם פגיעים הרבה יותר, וכשהם נחשפים לקיומם הבלתי נמנע - התגובה אקוטית יותר. חריגים בהתנהגות או במראה תמיד יהיו בתוכנו, וחשוב לחשוף את הילדים גם אל השונה, וללמדם לכבד כל אדם, יהיה מראהו אשר יהיה. כרגע, תוכלי לגלות אמפתיה לקושי שלו, לעזור לו לווסת את החרדה שלו בדרך של הסטת המבט (אם יבחר לעשות כך) או התרחקות פיזית, אך בו בזמן אני ממליצה לשדר מסר ברור האומר - בית הספר הוא של כל הילדים, ויהיה עליך להתרגל ולהתמודד עם נוכחותם של ילדים נוספים, גם אם המראה שלהם פחות נעים לעין. כדי "ליידד" אותו עם המראה המצולק, אפשר לנסות לחפש צלקת על גופו או גופך, ולהסביר לו מה משמעותה (גוף שמחדש את עורו לאחר פציעה). אפשר לנסות לספר לו את סיפור הפציעה של הילדה, לדבר על רגשותיה ורגשותיו, ועל ניסיונותיה לחזור לחיים רגילים. באופן מאד דומה, גם עם עובדת מותה של סבתא, כדאי לנהוג באופן דומה. אל תנסי לבודד אותו או לשמור מפניו את העובדות. אדרבא, הציגי אותן בפשטות וביושר - "סבתא הייתה אישה מבוגרת מאד, וכמו שקורה בטבע, אנשים מתים לבסוף כשהם מאד מבוגרים. סבתא, ככל המתים, אינה מרגישה דבר. כלום לא כואב לה עכשיו, והיא סיימה את חייה בשיבה טובה. בעוד כמה זמן נוכל ללכת לבקר את הקבר שלה, ותוכל להניח שם אבן קטנה או פרח. סבתא אמנם לא תחזור אלינו, אבל אנחנו נאהב ונזכור אותה תמיד". משהו כזה. אוכל להרגיעך ולומר שבגיל 6 בנך ממילא כבר יודע דבר או שניים על מוות, ולכן אין טעם להסתבך בהסברי סרק. אפשרי לו לשאול שאלות אם ירצה, והשתדלי לענות *רק* על מה שהוא שואל, מבלי לפרט יתר על המידה אך גם מבלי להיכנס לרעיונות מופשטים של עלייה לשמיים או לגן עדן. הסברים כאלה עלולים לפתח חרדות אצל חלק מהילדים. בעניין שיעורי הבית, יתכן שהוא חש בלחץ שלך, ומגיב בסוג של התנגדות. אמרי לו ששיעורי הבית הם מטלה *שלו*, ושאת סומכת עליו שיעשה אותם כמו שצריך. הזכירי לו שאת פנויה לעזור במידת הצורך, אך עודדי אותו לעבודה עצמאית. אל תדרשי ממנו שלמות, והשתדלי לא למחוק הרבה או להכריח אותו לעשות דברים שוב ושוב. ככל שתימנעי מלחץ ופרפקציוניזם משל עצמך, כך תגבירי את הסיכוי לגישה אוהדת ועצמאית כלפי שיעורי הבית. בהצלחה וחג שמח ליאת