פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום ליאת/קובי, שאלתי היא מתי סיוטי לילה הם תופעה שצריך להתייחס אליה? ברור לי הרי שזהו חלק בלתי נפרד מהחיים ומחיי ילדים, אבל כמה ומתי זה כבר מוגזם? הבת שלי בת 7 והיא מספרת בערך פעמיים בשבוע שחלמה חלומות רעים. לפעמים קוראת לי ומבקשת שאשב לידה ולפעמים מספרת יום למחרת שהתעוררה מחלום רע אבל הצליחה לחזור לישון. לרוב מסתדרת לבד ורק מספרת שהיה משהו. היא ילדה מאוד חכמה ונעימה, בוגרת והכל חלק בבית הספר. היא לא מדברת הרבה על החלומות הרעים, אבל כשקוראת לי היא בהחלט נסערת... גם מבחינתי שגרת היום לא נפגעת כי לרוב מתמודדת לבד, אבל עצוב לי עליה. האם להתייחס לזה באופן מסויים? האם זה פשוט טבעי? תודה רבה, דליה.

שלום דליה, חלומות רעים הם חלק נורמלי בחייהם של ילדים ומבוגרים, ובתקופות של מתח הסבירות להופעתם גדלה. כאשר זה קורה, עלינו להזכיר לעצמנו שמדובר בתופעה נורמלית ושגרתית, ולנסות לשדר את המסר הזה גם לילד/ה, גם אם לא בדיבורים. אפשר לשבת רגע לצד המיטה, ללטף ולהרגיע, אך לא להפוך את המפגש הלילי לאירוע משפחתי מהנה. רצוי לעזור לילד לחזור ולהירדם מהר ככל האפשר, מבלי להדליק אורות, מבלי לדוש בתוכן החלום, והכי חשוב - מבלי להציע מעבר למיטת ההורים. (אני מבינה שזה לא מה שקורה אצלכם, אך מדגישה זאת לטובת ההורים האחרים). אל תרחמי על בתך, כי חלימה משקפת עולם פנימי עשיר ודמיון פורה. עזרי לה לשמור על שגרת שינה (זמנים קבועים וטקס השכבה מרגיע), ועודדי אותה לשתף אותך במצוקות יומה (אם יש כאלה). נסי להתייחס פחות (בהתעניינות שלך) לחלומות הרעים, כדי שלא תלמד שאפשר להרוויח תשומת לב רבה יותר דרך הערוץ הזה. בואי נקווה שהעמדה השקטה והשלווה שלך תסייע בשינוי החוויה הלילית של שתיכן. חלומות פז ומועדים לשמחה! ליאת

בני בן 6, עם ADHD וכנראה גם PDD-NOS. לעיתים קרובות הוא עסוק בקילוף עור מכפות הרגליים או מהשפה העליונה, או בגירוד ריגעי של איברים בגוף כך שהגוף מתעוות מצד לצד, או במעין צביטות של הישבן (כאילו מנסה לשלוף תחתונים שנכנסו פנימה). יש תקופות שזה גובר עד כדי שזה ממש נראה מוזר ומרחיק ממנו ילדים מהכיתה (וגם מבוגרים). האם זה OCD? או משהו אחר? לאיזה רופא עלי לפנות? ולאיזה תת התמחות? האם יש לדבר כזה טיפול?

שלום יעל, ראשית, אנא קראי את תשובתי לשאלתה של אתי מלפני מספר ימים בנוגע לחיטוט בפצעים וגירוד. אולם - בשל החשד שהעלית בנוגע לPDD , חשוב מאוד לציין כי בהפרעות על הספקטרום האוטיסטי קיימות לפעמים בעיות סנסוריות. אחת מהן הינה מצב בו למערכת העצבית דרוש גירוי רב משום שהיא נמצאת בתת-תחושה. הגירוד (או גירוי עצמי אחר) מהוות דרך לעורר את המערכת. מומלץ לפנות לרופא התפתחותי או לפסיכיאטר ילדים לצורך השלמת האבחנה והמלצות לטיפול. שנה טובה, אמיר

שלום לך בתי בגן חובה אנחנו מזהים שהיא לא אוהבת לשחק עם הילדים לא מתוך ביישנות ואם היא משחקת אז יותר נמשכת למין השני הגננת זיהתה את העניין והיא מנסה לשלב אותה אך הילדה מתעקשת השאלה שלי מה הסיבות האפשריות? ואיך אפשר לפתור את הבעיה תודה לך מראש

שלום לך, לא ציינת מה היא *כן* עושה בגן. האם היא עסוקה ביצירה? משחקת עם עצמה? בוהה? כיצד היא מתקשרת עם הצוות? האם קואופרטיבית, או מרוחקת ושקועה בעולמה? אם לא מדובר בביישנות (איך אתם יודעים זאת?), מה זה יכול לשקף? האם בבית היא נפגשת עם חברים? האם שם היא משחקת איתם יפה? האם הקשרים שלה עם ילדים במסגרת המשפחה (אחים, בני דודים, שכנים) נראים טוב יותר? האם ההתפתחות שלה עד עתה (במיוחד הרגשית והשפתית) הייתה תקינה? האם היא יוצרת קשר עין תקין? האם כשהיא עם הבנים, היא מעדיפה סגנון משחק פיזי? האם יש צורך במגע חזק, או קשיים אחרים כלשהם שיכולים להצביע על בעיות בוויסות התחושתי? כל אלה (ועוד) הן שאלות חשובות שאיש מקצוע שואל כדי לנסות לבסס אבחנות אפשריות. כתבי מעט יותר, או - טוב יותר - התייעצי עם פסיכולוגית הגן. עדיף לזהות קשיים מוקדם ככל האפשר, כדי שהכניסה לכיתה א' בשנה הבאה תהיה חלקה. זכרי שמוטב לסייע מבעוד מועד, לפני שנוצרים גרעונות תפקודיים. היכולת ליצור קשרים חברתיים היא אינדיקציה להתפתחות תקינה, והיעדרה (אמנם לא תמיד) מחייב בחינה מקרוב והתייחסות רצינית. לפעמים זה רק "תיאבון חברתי חלש" שאינו מדאיג, ולפעמים רמז לקשיים בהם מוטב לטפל. עדיף לבדוק ולהירגע. בברכה ליאת

שלום, בני בן שנתיים וארבעה חודשים. הולך לגן שנה שניה. אציין שמדובר באותו הגן משנה שעברה. הגן אינו המקום האהוב על בני. הבכי נמשך לכל אורך השנה. מפסיק במהלך היום אך הילד נשאר כבוי ועצוב רוב הזמן. השנה החלטתי להשאירו לישון בגן רק אחרי החגים על מנת לעזור לו בהסתגלות מחדש. לצערי, הימים קשים יותר מהשנה שעברה. הילד לא אוהב ללכת לגן, אומר שהוא לא אוהבת את הגן ורוצה הביתה. הפרידות בבוקר קשות מאד. צריך "לקרוע" אותו מעלינו (אני או בעלי לוקחים אותו בבוקר). כמה היום, כשאספתי את בני מהגן סיפרה לי הגננת שהיה אבא אחד בגן שליווה את בתו החדשה ונשאר שם כשעה. בני נצמד לאבא הזה וכינה אותו" אבא". כאשר הוא הלך מהגן החל שוב לבכות. מספר מילים על בני: מדובר בילד חכם מאד לגילו. מבחינה מוטורית, קוגניטיבית הוא הרבה מעל הממוצע. מבחינה רגשית אני רואה ממש קושי. בני רוצה להיות רק איתי. בלילה בוכה "אמא" "אמא", גם מתוך שינה. סובל מחרדת נטישה כשזה קשור בי. כיצד ניתן לפרש את ההתנהגות שלו היום בגן? איך ייתכן שפנה למבוגר אחר וקרא לו "אבא". אציין שבני מדבר שוטף לחלוטין. יודע בדיוק מי הם הוריו ולכן העניין הזה לא נובע מבלבול. מה זה כן יכול להיות? תודה רבה מראש טליה.

שלום טליה, נדמה לי שההיצמדות לאב והכינוי "אבא" משקפים את המשאלה שלו להיחלץ מהמקום הלא אהוב הזה. האם יש סיבה מיוחדת לכך שהחלטת להשאירו שנה נוספת במקום בו הוא כ"כ כבוי ואומלל? האם את סבורה שזו אכן המסגרת הטובה ביותר עבורו? זה נכון שלפעמים הבכי הממושך אינו קשור לאיכות הגן, אלא לאופי התקשורת של הילד עם הוריו, אך העובדה שגם בהיעדרך הוא נשאר אומלל בגן למשך שנה תמימה, בהחלט מעלה שאלה לגבי התאמתו לשם. במקומך, הייתי מנסה לבחון אפשרות להעבירו לגן אחר. לפעמים משבר הסתגלות קצר למקום חדש עדיפה על פני אומללות הנמשכת שנים. בברכה ליאת

שנה טובה, וגמר חתימה טובה. שלחתי לך מייל היום. מקווה שהגיע ליעדו... באהבה, עמית.

קיבלתי, קראתי, עניתי. :-) ליאת

שלום, יש לנו ילדה יחידה בת שנה ו- 10 חודשים. אנחנו מתכננים נסיעה לחו"ל למשך שבוע, בלעדיה. היא תהיה בת שנתיים, ותישאר כאן בבית עם סבתא שלה, שעימה היא שוהה כל יום כמעט מאז שהיא נולדה ומאוד מחוברת אליה. לגן היא נכנסה לראשונה לפני שבועיים, מתאקלמת לאט לאט. הנסיעה מתוכננת לעוד כחודש וחצי (גמיש, עוד לא סגרנו). אני מאוד חוששת לעזוב אותה למשך שבוע - האם בגיל כזה שבוע זה יותר מדי? האם שיחת וידיאו איתה בסקייפ (עם מצלמה) כשנהיה בחו"ל עלולה לבלבל אותה יותר בגיל הזה, או שהיא דווקא לעזור לה? האם יש עוד הנחיות כלליות שכדאי לנו לדעת? תודה רבה!

שלום מורן, עבור ילדים צעירים, פרידה של שבוע מההורים עלולה להיות בהחלט קשה. אין ספק שאם היא נשארת עם סבתא אהובה, זה יכול להקל, אך עדיין יש להיות מוכנים לכך שיהיה לה קשה, בעיקר בגלל שתפיסת הזמן לא מאד בשלה עדיין, וכל יום נדמה כנצח. קשה להעריך מראש כיצד היא תגיב לשיחות הסקייפ. צריך לנסות ולבדוק. תכינו הרבה מתנות קטנות לימים שלא תהיו (אחת לכל יום), מה שיכול להמתיק מעט את רוע הגזרה, וגם לסייע לה לעקוב אחרי הימים. סמנו מראש טבלה של שבוע, בה תוכל לצבוע יחד עם סבתא כל יום שעבר ושבו קיבלה מתנה. זכרו שלמרות הקושי הזמני, רוב הילדים מצליחים להתגבר על הפרידה ללא נזקים מיוחדים לטווח הארוך. מקווה שתצליחו ליהנות, ולהצדיק את המאמץ. נסיעה טובה, חופשה נעימה, וגמר חתימה טובה ליאת

שלום בתי בת שנתיים ו-9 חודשים. גמולה חלקית מחיתול בערך מגיל שנתיים (קקי עדיין מסרבת לעשות בשירותים). יש לה יכולת שליטה מלאה בצרכים, וזו הבעיה, שהיא אפילו יותר מידי שולטת. מתאפקת מעשיית פיפי במשך שעות רבות, בדר"כ זה קורה בגן. עושה כשקמה ב-7 בבוקר ואז יכולה להתאפק עד 5 אחה"צ כדי לעשות בבית. הגננת ניסתה כבר כל מיני גישות ואמרה לי עכשיו שהיא חושבת שכדאי מאוד שזה ייפסק כי זה משפיע על התפקוד שלה. כשמתאפקת יש לה התקפי בכי בגן ורואים שהיא סובלת וממש מחזיקה את זה. הגננת המליצה שאעשה עם הילדה שיחה על הנושא (היא מאוד בוגרת לגילה אפשר לדבר איתה) אך אני מתלבטת כיצד עלי לעשות זאת? האם יש לך עצה איך כדאי לנהל שיחה כזו? כך שלא אלחץ עליה בנושא, ואעזור לה למצוא פתרון לשחרר ולא להתאפק שעות כה רבות? תודה מראש מיכל

שלום מיכל, האם אתם יודעים מה הגורם להתאפקות? כדי לחשוב על דרכים אפשריות לפיתרון, חשוב לזהות את הסיבות שנחות תחת הסימפטום. האם היא פוחדת ממשהו? חוששת להיכנס לשירותים בגן? חוששת שיברח לה? האם הייתה חוויה כלשהי הקשורה לפיפי/קקי בגן? מדוע היא מתאפקת עם הקקי בבית? האם אתם עדיין מחזירים לה טיטול לצורך עשיית הקקי בבית? (מאד לא מומלץ). לתחושתי, יש כאן תהליך גמילה שקצת השתבש, ורצוי להבין מה קרה בדרך. מה שדי ברור, זה שכרגע יש כאן סוג של מאבק כוח, דרך עשיית הצרכים, שעולה במחירים רגשיים ואולי גם בריאותיים. אני מציעה להיעזר במומחה (פסיכולוג ילדים או יועצת גמילה), שיוכלו לנתח לאחור מה קרה, להבין מה משרת הסימפטום, ולעזור לכם (ההורים) לפעול ממקום חדש, שאינו לחוץ, כועס או מודאג. אינטואיטיבית, הייתי ממליצה דווקא לא "לעשות שיחה" (ששוב נותנת הרבה נפח לנושא), אלא להגיד בקצרה שאת רואה שהיא מתאפקת, וחבל לך לראות כמה זה מפריע לה בגן. הביעי ביטחון ביכולתה להצליח לעשות פיפי וקקי בשירותים, כמו גדולה, בבית ובגן, ופשוט הפסיקי להתייחס לנושא. הסבירי לה שאת סבלנית, ושאם יקרו תאונות תעזרי לה ללא כעס. כל האמור כאן, אינו תחליף להתייעצות ממשית, שתביא בחשבון את אופי התקשורת הכללית ביניכם בבית. בהצלחה! גמר חתימה טובה ושנה טובה ליאת

שלום בני בן שנתיים ועשר, גמול מחיתול ביום כולל שנת הצהרים כבר כ-9 חודשים לפני כחודשים הורדנו את החיתול גם בלילה אך הוא עושה פיפי בכל לילה לאחרונה הוא עושה אפילו פעמיים או שלוש בלילה כיצד לנהוג? תודה

עד גיל 5, לא מטפלים בהרטבת לילה. כדי להפסיק להרטיב בלילה דרושה בשלות מוחית, הן בהפרשת הורמון (אנטי דיורטיק הורמון) בלילה, והן במנגנון היקיצה בזמן שינה. בנך עדיין צעיר. אם מפריעה לך ההרטבה, תוכלי להחזיר את החיתול ולהמתין.

שלום דנה, גמילת הלילה מתעכבת ברוב המקרים בהשוואה לגמילה ביום, ולכן אפשר להחזיר טיטול למשך הלילה לזמן מה. סבלנות... גמר חתימה טובה ושנה טובה ליאת

שלום, ביתי הבכורה בת 13, נערה רגישה וביישנית. כישוריה החברתיים משתפרים מאוד, אך לוקח לה זמן להתחבר ולהיות חלק מקבוצה. עם זאת, למרות שעל פניו נראית שברירית ומופנמת, יש לה כוח פנימי מפתיע והיא תמיד עולה על כל הציפיות בהתמודדות עם שינויים, מצבים ואנשים חדשים וכו.. שאלתי - כבר תקופה די ארוכה שהיא מדברת לעצמה לפני השינה, היא מעריצה להקת בנים וכששאלתי אותה, אמרה שהיא כאילו משוחחת איתם לפני השינה ושזה מרגיע אותה ועוזר להירדם. לא מדברת לעצמה במשך היום ולכן הנחתי לזה. היום הייתי מחוץ לחדר והקשבתי, קצת "צנח" לי הלב, כי היא לא משוחחת עם עצמה, אלא ממש כאילו מנהלת שיחה עם חבר חברים דמיוניים... חשוב לי לציין שלאחרונה היינו בחופשות רבות בחדרי מלון קטנים וזה לא היה. כמו כן לי יש הרגל מילדות לשוחח עם עצמי ולעצמי ואני לא סכיזופרנית ונורמטיבית לחלוטין (עד כמה שדבר כזה קיים..). שאלתי - מה לעשות עם הנ"ל? לשוחח איתה? להניח לזה? יש דברים מסויימים שצריך לשים אליהם לב? תודה ושנה טובה, לי.

שלום לי, לא תמיד אפשר, על סמך תיאור כל כך חלקי וקצר, לבסס או לשלול אבחנות נפשיות. מה שאת מתארת יכול להיות אכן דרך להפיג את תחושת הבדידות באמצעות שיח משחקי ודמיוני, אך יכול להיות גם חלק ממשהו אחר, מדאיג יותר. מפאת גילה המתקדם, גיל בו ההבחנה בין מציאות לדמיון בשלה וחדה, אני ממליצה בכל זאת להתייעץ עם גורם מקצועי. גם אם לא מדובר בהפרעה רצינית, הייתי ממליצה על טיפול שיסייע לבתך לשכלל את כישוריה החברתיים, כך שתוכל ליהנות ממפגשים חברתיים ובינאישיים בשר-ודם, ולא רק בינה לבינה. הפנייה לטיפול לא צריכה להיות מוצגת לה כמשהו שנובע מהתנהגותה החריגה, אלא כדרך לעזור לה לרכוש/לשפר מיומנויות חברתיות/תקשורתיות יעילות. גמר חתימה טובה ושנה טובה! ליאת

שלום רב! בתי בת שנה ושמונה חודשים. היא יודעת ספרדית ועברית. החלטנו להעביר אותה השנה מסגרת חדשה היא עברה לגן פרטי . זו הפעם הראשונה שלה במסגרת של גן ממש. היא לפני כן הייתה מגיל 3-שנה ושמונה אצל מטפלת פרטית שטיפלה בה באהבה רבה ומסורה. יש לנו קשיי הסתגלות לגן היא בוכה כל בוקר שלוקחים אותה היא נכנסת לבית קטן בגן וזו הפינה הבטוחה שהיא מרגישה שם מוגנת . היא מראה סימנים מובהקים של קשיים ביום השני היא הקיאה כתוצאה מבכי רב . היא למדה בגן לתת צביטות ונשיכות לילדים היא למדה להרביץ גם. הגננת הענישה אותה שהיא הכניסה אותה לרבע שעה לחדר הגימבורי בוכה . אני ממש הופעתי לשמוע את הדבר הזה בסוף היום שבאתי לאסוף אותה. הילדה שלי תמיד הייתה טובה אני מבינה שקשה לה בגן היא עדיין לא סומכת על הגננת שלה ואני כן סומכת על המסגרת שבחרתי זה גן פרטי קטן דתי . \ אני קודם כל אמרתי לגננת שאסור לה להעניש ככה זה לא אפקטיבי הילדה לא תבין שבגלל שהיא הרביצה או נשכה ילד היא צריכה להיות בבידוד לרבע שעה בג'ימבורי. גם חבל לתת לה טראומה מגן חדש שפעם ראשונה היא נכנסת אליו. חשוב לי לציין כי המטפלת הקודמת היו לה 7 ילדים והיא טיפלה כמו סבתא מסורה לילדה ונתנה לה הרבה חום ואהבה. העברתי אותה כי רציתי שהילדה שלי תהיה עם ילדים בני גילה וגם שתהיה במסגרת של גן. מה לעשות ? חשבתי לתת לחגים לעבור אבל אם ימשיך המצב ככה גם חודש אחרי החגים מה כדאי לעשות?

שלום רחל, צר לי לשמוע על החוויות הקשות שאתם עוברים. לתחושתי, ילדתך נחשפת לרמות גבוהות מדי של תסכול ומצוקה, אליהן היא מגיבה בדרך היחידה העומדת לרשותה: בכי מר או זעם עצום. באופן אישי, אינני מצדדת בגישה מענישה, ומקווה שההרחקה שלה אל פינת הג'ימבורי (???) נעשתה כדרך לבודד אותה מהסיטואציה, ובלוויית אחת המטפלות, ולא כסנקציה מעליבה. נסי לוודא שוב שצוות הגן מיומן ומוסמך, ומבין את מאפייני הגיל של לקוחותיו הקטנים. מצרפת לך קישור למאמר קטן שכתבתי כאן בעבר, לגבי קליטה והסתגלות לגן חדש. מקווה שיהיה לך לעזר - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-74772#message-74772 בהצלחה והרבה סבלנות וכמובן שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 10 איסטניס וזה מגיע עד דרמות ,של בכי.אני לא כזה ,אבל גרושתי כן איסטניסית. ממה נובעת איסטנסיות?ואיך אפשר להשפיע עליו אחרת? אשמח לעזרה, שי

שלום שי, המושג בו בחרת להשתמש הוא כללי מאד, וקשה להתייחס אליו ברצינות/מקצועיות כאשר איני יודעת את הפרטים. האם מדובר על ילד שנגעל מכל דבר? האם על ילד שמאד חשוב לו הניקיון? ומה זה אומר? האם הוא מקפיד על סדר וניקיון ברמה האישית? ברמת הסביבה? האם הוא לא סובלני ל"חיפוף"? האם יש לו טקסים שהוא מבצע בהקפדה? יש התנהגויות שמתפרשות כ"איסטניסטיות", אך למעשה הן משקפות חרדה או בעיות אישיותיות. יש, לעומת זאת, התנהגויות שהן תוצאה של חינוך או אווירה בבית. לפעמים זה שילוב של שניהם. אם ההרגלים הללו מפריעים משמעותית להתנהלות החיים השוטפת, מוטב להתייעץ עם איש מקצוע ולשלול הפרעת חרדה. בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

בעיקר,הוא נגעל מאוד, משתייה מאותה כוס ואכילה מאותה צלחת...

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל...אני ומשפחתי עולים מרוסיה ואנחנו מתגוררים בבית-אני,בעלי,אמא שלי,הבת בגיל 12 ועוד בת בגיל 5.עד לפני פחות משנה הבת שלי הייתה תלמידה מצטיינת והשתתפה בהרבה חוגים ובלטה בכולם בזכות כשרונה הרב,אך לפני פחות משנה המצב השתנה מקצה אל קצה.חליתי במחלת הסרטן ואולי זה מתבקש לומר שזה הטריגר שגרם לכל הסיפור לקרות,אך לדעתי זה הרבה מעבר לכך.הבת שלי החליטה שהיא מתביישת בעצם היותה רוסיה ובבית ספר היא סיפרה לכולם שהיא בכלל לא מדברת רוסית ולא מבינה בכלל את השפה,ואם פנינו אליה ברוסית בנוכחות חברים-היא הגיבה בצעקות וקללות שהנייר אינו סובלם.ההתנהגות שלה רק הולכת ומתדרדרת מיום ליום-בבית ספר היא בסדר מבחינה התנהגותית עם חבריה אך בתחום הלימודי היא ירדה בצורה דרסטית.בבית היא נהייתה בלתי נסבלת-כל היום עם האייפון,וכל פניה שלנו אליה נענית בקללות,צרחות וצעקות שנעוף לה מהחיים,שנעוף מהחדר,שהיא לא צריכה את האוכל המגעיל שלנו,ולא רוצה שנפנה אליה,ושבכלל עדיף שפשוט לא נהייה בסביבתה אחרת היא תברח מהבית.היא נשארת שעות באייפון ולא הולכת לישון ואם אנחנו מחרימים לה את האייפון זה מתקבל בצרחות וקללות שהנייר היה מסמיק.היא אפילו מכה אותנו במסגרת התפרצויות הזעם שלה ומאיימת עלינו שאם נציק לה אז היא תפנה למשטרה ותגיד שהיכינו אותה.היא בשום פנים ואופן לא מוכנה לבוא איתנו לפסיכולוג,ואני מרגישה שאנחנו יוצאים מדעתינו ולא מצליחים להתמודד איתה יותר.מה ניתן לעשות כדי שהמצב הקטסטרופלי והיום יומי הזה ייפסק ??

שלום אילנה, בתך הגיעה לגיל המפורסם, אשר בו המשימה ההתפתחותית שעל הפרק היא יצירת זהות עצמית מגובשת. מדובר בתהליך לא פשוט, שאורך זמן, ואשר הופך את גיל ההתבגרות לאחת התקופות המאתגרות והקשות עבור כל בני הבית. כחלק מחיפוש הזהות העצמית, מגיע המרד המפורסם בעולם המבוגרים בכלל, ובהורים הפרטיים בכלל, על כל מה שהם מייצגים. ההזדהות היא עם בני קבוצת הגיל, עם המוזיקה, סגנון הלבוש, הדעות והמניירות (כולל התנהגויות מדאיגות שמופיעות בהמשך, כמו עישון, שתייה, וצרות אחרות). במקרה שלכם, נוסף גם נושא ההגירה, כאשר התרבות הרוסית - על אף העושר והיופי שבה - נתפסת כמקור לתחושת חריגות ועל כן יש להסתירה. ובכל זאת, למרות כל ההסברים והתיאוריות, נדמה לי שיש כאן בהחלט משהו חריג בעוצמות, ובעיות קשות בתקשורת. אין טעם לבקש ממנה לבוא איתכם לפסיכולוג. לכו אליו בעצמכם, התייעצו, וקבלו כלים והנחיות איך לשרוד את התקופה הזו מבלי להרחיב את הקרע. יכול להיות שעקב מחלתך היא הרגישה זנוחה קצת, אולי גם מבוהלת, ואולי בכלל זו דרכה "להשאיר אותך בריאה ומתפקדת". דרך ה"קטסטרופה היומית". אני ממליצה בכל לב לפנות לפסיכולוג המתמחה בבני נוער, ולהגיע אליו להדרכה בלעדיה. אין לי ספק שגם בעקיפין ניתן להרגיע את המצב ולשפר את יכולתכם לתקשר ביעילות, גם אם זה יצטרך להיות בעברית בלבד, כמו שהיא מבקשת. מאחלת לך הרבה הרבה בריאות וכוח להתמודד עם המשימות שעל הפרק. זה לא קל, אך בהחלט אפשרי. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום, אני אמא לבן בן 10 ולאחר מספר הדרכות הורים שלא צלחו אנו אובדי עצות. אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג/ית בשוהם מנוסה עם בעיות התנהגות קשות. אודה על תשובתכם בדחיפות. תודה רבה.

שלום אורית, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או יועצת בי"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום רב ביתי בת ה 3.5 ישנה אתנו - עם ההורים. היא אינה מוכנה לישון לבד, מאוד מפחדת. יש לציין כי לעולם ,מאז נולדה היא לא ישנה לבד. זה התחיל מהיותה תינוקות, היא היתה מתעוררת רבות בלילה(אפילו כל 15 דקות) ומתשישות שלי, לאחר לילות רבים ללא שינה, הפתרון להשים אותה לידי היה נוח, כך היא ישנה טוב יותר (וכמובן שגם אני). הבעיה שיותר מציקה לנו היא, שכשהיא מתעוררת ואנחנו לא לידה, היא פורצת בבכי היסטרי, ורצה מיד לחפש אותנו. מספיק שאחד ההורים בחדר לידה והיא מתעוררת רגועה. אך אם היא מתעווררת כשהיא בחדר לבד, אז יש בכי היסטרי. היא פשוט קופצת מהמיטה ובוכה. מה שכמובן לא מאפשר לנו לצאת מהחדר ולהמשיך את עיסוקנו. אם היא ישנה בצהריים, אני תמיד בסביבת החדר, שמא היא תתעורר ותיבהל שהיא לבד. או בלילה תמיד אחד ההורים נשאר בחדר. למעשה זה מאוד מפריע לתפקוד שלנו בבית, לזוגיות שלנו. ובנוסף יש תינוק בבית (בן חצי שנה) אם ברצוני אפילו לצאת מהחדר כדי להחליף לו חיתול, או להביא משהו, היא מיד נכנסת להיסטריה ובוכה. בבית יש שתי קומות, אני לא יכולה לעלות למעלה מבלי שהיא תתעקש שהיא גם עולה, או לרדת למטה. היא פשוט דבוקה אלינו. תמיד צריך להיות בסביבתה מישהו במרחק סביר. כך שגם בשינה וגם במהלך היום היא פשוט דבוקה אלינו. במגרש המשחקים תמיד צריך להיות לידה. אין לנו מושג מדוע היא מתנהגת כך . למרות שאנו מסבירים שאנחנו תמיד בבית, ואם היא רק תקרא לנו מיד נגיע. איך אפשר לעזור לה ולנו להתגבר על המצב? זה פשוט לא מאפשר לנו לעשות את המטלות ומלא אחר הצרכים של כולנו.תמיד צריך לחשוש שמא היא תתעורר ותבכה. ואם ברצוני ללכת לתינוק כי הוא בוכה , והיא למשל באמצע ארוחת ערב , אז פשוט היא מפסיקה לאכול, וחייבת לעלות איתי לחדר של האח הקטן. אציין כי הבעיה היתה קיימת עוד לפני הולדת התינוק. תודה מראש אור

שלום אור, את אומרת "תמיד צריך לחשוש שמא היא תתעורר ותבכה", ואני שואלת למה אתם כ"כ חוששים מהבכי? יש לא מעט ילדים (האמת - גם מבוגרים, לפעמים) שלמדו כי באמצעות הפחד ניתן לשלוט בסביבתם עד אבסורד. כרגע, כמו שאת מציינת נכון, ילדתכם הקטנה והנבונה מנהלת את הבית. אפילו כשהיא ישנה היא מפעילה אתכם, מפחד מה שיקרה אם תתעורר. להערכתי, זאת דוגמא למצב שבו נדרשת הסתייעות באיש מקצוע, שינחה אתכם כיצד להיחלץ מהשיעבוד. עד שתגיעו להתייעצות, נסי להתייחס פחות להיצמדות שלה, לא לכעוס על זה, ולהישאר אדישה ככל יכולתך ל"צל" הקטן שהולך בעקבותייך. בצעי את מטלות הבית ואת הטיפול בתינוק כאילו שהיא לא לצידך, ואל תגיבי גם אם היא עלתה בעקבותייך באמצע האוכל. אל תחממי את האוכל שוב, אל תפצירי בה באמצעות הסברים להתנהג כך או אחרת. פשוט התעלמי. תני לה את מלוא תשומת הלב בשעות הרלוונטיות, ועשי זאת בנדיבות ושמחה, מבלי להתייחס לזמנים שנצמדה אלייך. בעניין הלילה, נדרשת החלטה אמיצה להוציא את המיטה שלכם מהרפרטואר, גם במחיר של שבועיים שלושה שינה בחדר שלה (של אחד מכם). אני מחזקת את המלצתי לפנות להדרכת הורים שתקצר את התהליך ותייעל אותו. שנה טובה וגמר חתימה טובה, וכמובן הרבה הצלחה ליאת

ביתי בת ה10 שנים שסובלת מ-rsd אובחנה בשניידר לפני כ-7 חודשים וכיום בשיקום ילדים בתל השומר במשך 3 חודשים היא היתה בכיסא גלגלים היא לא יכלה ללכת עקב כאבים חזקים ברגליים ולפני 4 חודשים התחלנו בשיקום והיא התקדמה יפה מאוד כיום מזה 4 חודשים היא מתהלכת עם הליכון ולא מוכנה לנסות ללכת בלי ההליכון יש לה פחד והיא גם לא רוצה לנסות בשיקום אומרים שכיום אין שום בעיה רפואית והיא יכולה ללכת בלי ההליכון מה עלי לעשות איך אוכל להחזיר לה את הביטחון ללכת לבד בלי הליכון.

שלום ורדית, RSD (נקרא כיום CRPS) הינו מצב רפואי מורכב המשלב אלמנטים גופניים ונפשיים-רגשיים משמעותיים. על כן על מנת שהטיפול יהיה יעיל יש צורך בצוות רב מקצועי (פיזיותרפיה, טיפול פסיכולוגי ומעקב רפואי). לגבי הקושי של בתך להיפרד מהקביים, יתכן והוא נובע מחרדה אך יש לקחת בחשבון גם כי בדומה להתמודדות עם כל מחלה, עם הזמן מתפתחים רווחים משניים. יתכן והקושי להיפרד מהקביים קשור לקושי להיפרד מאותם גורמי רווח מהם היא נהנית כל עוד היא נעזרת בקביים (יחס מיוחד, "פטור" מטלו כאלה ואחרות, ייחוד חברתי וכו'). מומלץ מאוד להתייעץ עם אחד הפסיכולוגים במחלקת שיקום. בהצלחה, אמיר

מחפשת פסיכולוג לילד בן 5 באזור כפר סבא הוד השרון

שלום ליאת, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית הגן. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום בני בן 6.5 כיום החל כיתה א' , אוהב את הבית ספר ואוהב ללמוד, הוא גבוה לגילו ילד אהוב ומקובל על חבריו כך נימסר לי עוד מהגננת בגן בשנה שעברה ומכל הפניות של חברים להפגש עימו . הבעיה שאני מרגישה ולכן פניתי לעצתך היא שלמרות כל מה שרשמתי אני מרגישה שתגובותיו לכל מיני דברים שקורים הינם תגובות ילדותיות לדוגמא: אחותו הקטנה בת 3 לוקחת לו דבר מה (אציין שהוא מאוד רכושן ורגיש ) כתגובה הוא מתחיל לבכות במקום לקחת לה בחזרה ומתבכיין הרבה על כל מיני מצבים אחרים שמרגיזים אותו או שלא עושים מה שרוצה , ההתבכיינות ממש מוציאה אותי מדעתי כי אם אשווה מול אחותו בת ה-3 הוא בוכה פי כמה ממנה . הוא עדיין מפספס פיפי ועושה במיטה עוד לפני שעלה לכיתה א, תמיד היו לי איתו פספוסים רבים בלילה(מה אני צריכה לעשות לגבי זה ?). בנוסף כיום שהחלו חוגים וחבריו הרבים הולכים לחוגים הוא אינו מעוניין בשום אופן וגם כשלקחתי אותו לצפות בחוג הוא לא הסכים להשתתף ,אפילו שעוד הכיר ילדים שהיו שם(אני מרגישה שהוא ממש מתבייש להשתתף ), אציין שכבר מגיל 5 אני מנסה שילך לחוגים אך ללא שום רצון מצידו . האם זה נורמלי שילד בגילו לא רוצה חוגים אפילו לנסות ? אציין שגם בימי הולדת שהיו בגן הוא אינו הסכים להשאר לבד ביום הולדת והייתי נאלצת להשאר עימו שם.בעלי ואני חסרי אונים ולא יודעים איך לשלוח אותו לפחות לחוג שיהיה במסגרת , עם חברים, אודה לך מאוד על הכוונה ותשובה .תודה רבה .

שלום רב, מבקשת להדגיש עבורך מספר ביטויים שלך, שמנחים את כיוון המחשבה שלי - * "ההתבכיינות ממש מוציאה אותי מדעתי" * "תמיד היו לי (לי!) איתו פספוסים רבים בלילה. * כבר מגיל חמש אני מנסה שיילך לחוגים אך ללא שום רצון מצידו" * הייתי נאלצת (נאלצת?) להישאר איתו בימי הולדת" * בעלי ואני חסרי אונים ולא יודעים איך לשלוח אותו לחוג" נדמה לי שהאמירות הללו מדגימות עד כמה את ובעלך מושפעים וחסרי אונים מול התנהגויות טרוויאליות, שאין בהן באמת שום דבר מדאיג. בכיינות היא התנהגות נלמדת, שילדים מאמצים לאחר שלמדו שכך אפשר בקלות לגייס את ההורה. שימי לב מה אמרת: בכל פעם שלא עושים מה שהוא רוצה הוא בוכה. מסתבר שזה כדאי, אם כך אפשר לגייס את אמא או להשיג את מה שאני רוצה. באופן דומה, הוא משעבד אותך ומאלץ אותך לשבת איתו בימי הולדת. למה בעצם? אם אינו רוצה ללכת, תני לו להישאר בבית ולשלם את מחיר ההימנעות. כאשר את בסופו של דבר נכנעת ומצטרפת, את מחלישה את המוטיבציה שלו להתגבר. וגם בעניין החוגים. מה בוער? אם הוא לא רוצה ללכת לחוג, למה להכריח? למה לא לכבד את הבחירה שלו? אני חושבת שברגע שתרפו קצת, תוותרו על מאבקי הכוח, ופחות תתרשמו מהבכי, תתאפשר לו הזדמנות להתמודד, להתאמן בעמידה בתסכולים, ולהתבגר. אני יודעת שזה יכול להיות לא קל עבורך, ולכן ממליצה לך בכל לב על הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים טוב, שייקצר עבורכם את התהליך וירגיע אתכם. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

תודה רבה ליאת על ההכוונה אך לגבי ההימנעות ללכת לימי הולדת ולתת לו כביכול להפסיד או הליכה לחוג, אכן עשיתי זאת פעמים אחרונות בסוף שנה אך לא נראה שהפריע לו שאינו הולך לימי הולדת .אם לא אנסה להראות לו מה זה בעצם חוג איך יידע באמת אם הוא מעוניין ללכת , הרי אף פעם לא היה בחוג, אז איך הוא יבין שהוא מפסיד וירצה מתי שהוא כן ללכת לחוגים ?

הי ליאת, בשעה טובה! ת' הילד עלה לכיתה א'! (תזכורת: מחונן, אריקה לנדאו, שולט בקרוא וכתוב ובחשבון) שבוע שעבר התיישב להכין שיעורי בית.. הוא התבקש לכתוב סיפרה מסוימת, ובמשך שעה ועשר דקות בכה/בעט/צרח/ילל/התרגז והתעקש שהוא לא יכול, ולא מסוגל, והוא גרוע ביותר ושהוא כל הזמן נכשל ושאני אכתוב את מה שצריך. קרוב ל50 דקות הסברתי לו בעדינות, הצעתי לו שאראה לו על דף נפרד, הצעתי לו שאסמן לו נקודות והוא יעבור עליהן ויצור את הסיפרה.. אחרי 50 דקות גם אני כבר צרחתי. הוא הצליח להוציא אותי מדעתי! בסופו של דבר, הסיפרה נכתבה והמשך השיעורים עבר בהצלחה יחסית. אני אומרת שהוא בודק אותי ומחפש את נקודת השבירה שלי. אני שואלת: איך אני מונעת את המקרה הבא (שסביר להניח יהיה די בקרוב (-: ) ואיך עלי להתמודד בהמשך?.. ת ו ד ה ! (סבתא לילי מוסרת נשיקות)

היי, בשעה טובה!!! הכניסה לכיתה א' מכניסה, לצד השמחה וההתרגשות, הרבה מתח לחיי המשפחה. מעתה, הילד שלנו מוערך - פשוטו כמשמעו - על הישגיו וביצועיו, ועובדה זו ידועה היטב גם לילד, גם להוריו ואפילו לסבתות (זאת סתם דרך להחזיר נשיקות לסבתא לילי). אם בזמן הגן היינו גאים מאד באותיות והספרות שהילד שלנו משרבט בלי שום עניין, מרגע שהוא נכנס לכיתה א' הכללים פתאום משתנים, והאותיות חייבות להיות משורטטות להפליא, בלי שום טעות. וכאן הטעות... מסתבר שככל שנצליח להישאר שלווים ורגועים מול משימות ביה"ס, כך גדלים הסיכויים שהילד שלנו יאמץ גישה דומה. ילדים מחוננים נושאים על עצמם משא כבד של ציפיות, מעצמם ומסביבתם, וכדאי שנכיר בכך. ואם נחזור לילד הפרטי שלך, דווקא בגלל שאת יודעת כמה הוא מוכשר, יש לך את הפריווילגיה לסגת מהאחריות לשיעורי הבית. אחרי הכל, המשימה של כולנו, כהורים, היא לפתח לומד עצמאי וכשיר. כאשר אנחנו (מלאי כוונות טובות ונרגשים) לוקחים על עצמנו את האחריות להכנת השיעורים ולאיכותם, נוצרים הפלונטרים הקשים שאת מתארת כאן. נסי לבסס הרגלי עבודה נכונים, שזה אומר עבודה עצמאית ככל האפשר, עם מינימום מעורבות שלך בנעשה. תני לו לטעות, להתנסות בתוצרים שאינם מושלמים, ולהתמודד עם כישלונות. ילדים מחוננים מתמכרים לעתים ל"מנת התפעלות" קבועה, שהופכת אותם לא סובלניים לטעות. אני מניחה שיהיו עוד פעמים כאלה, בהן הוא עצמו יתקשה לעמוד בסטנדרט הקפדני שלו עצמו. במקרים כאלה, נסי לא להישאב לשגעת, להגיד בשקט: אני רואה שקשה לך. יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור לך? (אל תציעי! חכי לתשובה, ותני לו להבין שאת סומכת עליו). הסבירי לו ששיעורי הבית הם לפי כוחם של ילדים, ותני לו להבין (גם אם זה לא בדיוק נכון כרגע) שזה לא מאד מאד חשוב לך שהדברים יתבצעו בצורה מושלמת. הזכירי גם לעצמך, שבמילא לרופאים ומדענים גדולים יש כתב יד נוראי, ולכן עדיף לשמור על יחסים טובים איתם, מאשר לבזבז זמן על תיקון והשגחה... מאחלת לכם שנה נהדרת, שקטה ושלווה ליאת

שלום רב! בני ילד מחונן בכיתה ו' (לא עשה למעשה גן חובה אלא קפץ לכיתה אW. בשיעורים מכיתה א' הוא משתעמם אך לכיתה לילדים מחוננים לא רצה לעבור בגלל החברים. כל נושא החברות מאוד חשוב לי ויש לו הרבה חברים אוהב ליצור קשרים חדשים ומקובל בכיתה. בין היתר אני תמיד הייתי מאוד דאגנית לגביו (בגלל שכביכול יותר קטן משאר הילדים בכיתה) וגוננתי עליו. עד לפני מס' חודשים היה מאוד פעיל בצורה ספורטיבית (שיחק כדורסל)ובחודשים האחרונים אני רואה ירידה מסוימת בפעילות הספורטיבית.כמו כל הנוער הוא מתעסק במחשב ובאקס בוקס הרבה שעות אך כאילו אינו מעוניין כבעבר בפעילות ספורטיבית שהיה מורגל אליה עד היום וכאן אני שואלת האם הוא החליט שאינו מעוניין יותר או אולי בגלל שאני די הייתי דאגנית לגביו כל השנים ומשהו בו החליט לוותר? האם אנו כהורים כאשר לא מרשים לילדים דברים מסוימים מורידים להם את החשק לאותו דבר באופן כללי? אנא תשובתך וסליחה על השאלה.

שלום שרית, את שואלת שאלה חשובה ורחבה, הנוגעת למידת ההשפעה שלנו על נטיות לבם של הילדים, על הבחירות שלהם ועל הרצונות שלהם. אין לי תשובה חד משמעית, ואני עסוקה בזה, ממש כמוך, כמטפלת וכאימא. "על עץ תפוחים לא גדלים אגסים" - אומרת האימרה העממית, ולכן אפשר להניח שילד להורים נמרצים וספורטיביים יפתח אוריינטציה דומה, בעוד ילד להורים דאגנים ולא-הרפתקנים עלול למצוא את עצמו בסביבה דומה. זה, כמובן, לא כלל ברזל. אני מניחה שהבחירות של כולנו קשורות גם למאפיינים אישיותיים אך גם לעידוד הישיר והעקיף שקיבלנו מסביבתנו. אם כל השנים עודדת את הילד שלך להישאר קרוב אלייך, להימנע מהשתוללות בחוץ, הגיוני שימצא עניין במה שמספקת סביבת הבית. לעומת זאת, ילד שמקבל עידוד והתפעלות מהישגיו בספורט, ילד שהוריו מלווים אותו למשחקי ליגה רחוקים, מוחאים כפיים מהטריבונות - ירגיש שהספורט מתגמל ומלהיב ויתמיד בו בהתאמה. נדמה לי שאחת המשימות החשובות שלנו כהורים, זה להימנע מלשעבד את הילדים לפחדים שלנו, ולאפשר להם למצות את הכישורים והפוטנציאלים שלהם בצורה מיטבית. כולנו משתדלים לעשות זאת, כמיטב יכולתנו, גם אם לא באופן מושלם. אני מציעה לנסות לוותר על רגשות האשמה, ולעודד את בנך לחיים מאוזנים ומספקים ככל האפשר, שיהלמו את נטיות לבו העכשוויות. שנה טובה! ליאת

שלום..יש לי ילדה בת שנתיים וחודשיים.לפני כחודשיים וחצי נולד לה אח..היא מאד דואגת לו ואוהבת אותו..היא ילדת קסם..כולם אוהבים אותה..היא מאד מוכשרת, מדברת משפטים ארוכים וברורים, ילדה שמחה ב"ה..לפני כשבועיים היא התחילה להיות ממש צמודה אליי והיא מסכימה שרק אני אעשה בשבילה דברים..למשל כשאבא שלה מציעה לה שיכין לה לשתות היא אומרת רק אמא..כשהוא מציע שיספר לה סיפור היא אומרת רק אמא..והיא פתאום מתייחסת לאביה ממש בקרירות וגם לסביבה..עד לא מזמן היא הייתה ממש מחוברת לאביה..למשל אבא שלה מחבק את התינוק החדש היא אומרת לו לך מפה התינוק רק שלנו..אני מסבירה לה שאבא גם שלנו ושאנחנו אוהבים אותו מאד ושתפסיק להתנהג אליו לא יפה..אבל סה לא עוזר. מה אפשר לעשות? תודה

מירי שלום, בתך מגיבה ללידת אחיה בדרך שונה מהמקובל. כדי להתמודד עם השינוי היא יצרה לעצמה מעין מבנה משפחתי חדש בו היא ואמא מגדלות את התינוק ואבא "מוצא" החוצה, בצורת ההתמודדות הזאת היא בעצם מכחישה את הרגשות שהלידה של אחיה מעוררת בה. אני חושבת שהענין מורכב למענה דרך הפורום ואני ממליצה כי תפנו לפסיכולוג ילדים למספר שיחות הדרכה. בהצלחה

בוקר טוב, יש לי ילד בן שנתיים וחודשיים. הוא עדיין לא מדבר משפטים שלמים. הוא ילד ממש מתוק ונעים בחברתו. לפי כחודש הוא התחיל דבר מוזר שאומרים לו "עידו בוא הולכים לישון "הוא מתחיל לבכות בצרחות ועוד אחרי שאנחנו מכניסים אותו למיטה הוא פשוט מכניס את האצבע לתוך הפה ומקיא 'שזה קרה פשוט לקחתנו אותו שטפנו לו פנים ושוב החזרנו אותו למיטה ושוב הוא עשה את אותה פעולה. התופעה הזאת חזרה כמה וכמה פעמים ובשבועות האחרונים. דרך אגב מה שמרגיע אותו לפעמים זה טלוויזיה, האם כדי להכניס לו טלוויזיה לחדר?או פתרון יצירתי אחר... ממתינה לתשובתך בנדון

שלום גל, זמן ההליכה לישון יכול להיות קשה מאד עבור ילדים צעירים, וכמעט בכל בית מופיעה, מתישהו לאורך השנים, תקופת השכבה בעייתית. ילדים שמקיאים מתוך בכי מגלים שבעקבות כך גוברת ההתעסקות בהם, ותשומת הלב - הפיזית ממש - מהווה תגמול שמחזק את ההתנהגות. לכן, אתם עושים נכון כשאתם מחזירים את הילד למיטה מיד לאחר ההקאה. אני מציעה לנסות לבסס טקס קבוע של לפני השינה, שיעניק את הקרבה ותשומת הלב אותה הוא משיג דרך ההקאה. טקס שאולי יגזול חצי שעה מזמנכם, אך יחסוך את הטרחה של היום. נסו להעניק לזמן הזה צביון שקט, נעים, קבוע - שיעזור לילד לשרוד את המעבר מהבילוי המשותף אל שנת הלילה. שבו לצידו, ספרו סיפור, שירו שיר ערש, ואפילו לטפו בשקט עד שיירגע. עקרונית, אני שייכת לאנשים שאינם מתנגדים לנוכחותה של טלוויזיה בחדר הילדים, אך בעיני זו החמצה עצומה אם הטלוויזיה הופכת תחליף לקרבה האיכותית שמעניק ההורה, לסיפור או לשיר שהם חולקים עם הילד, ובשנים הבאות - תחליף לזמן קריאה או אפילו לחלימה בהקיץ. נסי לתת קודם הזדמנות לטקס שינה קבוע, ואז תחליטי. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום גלית, דבר ראשון תודה שחזרת אלי בכזאת מהירות. דבר שני, אכן יש לנו טקס לפני השינה, אנחנו (אמא+אבא) עושים לו אמבטיה מקריאים לו סיפור ואיך שהוא ניכנס למיטה הוא לא נינוח, הוא קופץ במיטה לא מוכן לשכב (ואני רוצה לציין שבהצגות הילד יושב שעה וחצי ולא זז!)הוא כאילו ניכנס לאיזה סטרס לא מובן. אתמול למשל עד שאבא שלו צעק עליו (אחרי הקאה) הוא לא נירגע ואחרי הצעקה הוא שכב והלך לישון כמו ילד. מה עדיף לעשות???

אני אם לשתי בנות כשהבכורה בת חמש וחצי ועלתה לגן חובה. זו לה השנה השלישית ועדיין היא מאד בוכה בבוקר ומסרבת להכנס לגן. בין שאני לוקחת אותה ובין שבעלי לוקח אותה היא בוכה ומשתוללת ולא נשארת מרצונה בגן והסייעת פשוט מחזיקה אותה כדי שנוכל ללכת. ניסינו טבלאות פרסים שיחות ושום דבר לא עזר. אשמח להצעה מה עלי לעשות או לאן לפנות.

שלום, לא ציינת האם בשנים הקודמות קשיי ההסתגלות חלפו בסופו של דבר, או שתמיד היה בכי בבוקר. אם תעייני בפורום שלנו, תראי לא מעט פניות דומות, האופייניות לתחילת השנה במוסדות החינוך. הילד של רויטל מתקשה להיפרד אפילו בכיתה א', ועדיין, אין בכך שום דבר חריג או מדאיג. גם הסרבנים הגדולים מסתגלים בסופו של דבר, ומפסיקים לסכות. ובכל זאת, כבר נתקלתי בילדים שבוכים בפרידה עד יולי, פשוט כי משהו במערך התגמולים מחזק את ההתנהגות הזו. במקרה כזה, הדרכת הורים קצרה (ואולי גם הדרכה לגננת) יכולה לעזור. אם הילד שלך שייך לסוג המתעקש הזה, כדאי לטפל. עד אז, נסי לקצר את הפרידה למינימום, ולא לדון בכך לפני, אחרי או תוך כדי האירוע. אל תציעי פרסים ומתנות ואל תנסי לפתור את הבעיה בכל מחיר. לפעמים דווקא השלמה שקטה עם " סגנון הפרידה של הילד", מוציא ממנו את העוקץ, ועוזר לילד לוותר עליו לטובת התנהגות בוגרת יותר. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום, יש לי בעיה עם הבת שלי כבת 3 שמאוד מטרידה אותי. ביום יום הילדה גמולה וגם בגן עושה את הצרכים שלה לבד. אבל יותר ויותר אני נתקלת שהיא הולכת או עושה פעולה ופתאום מבחינה שיוצא לה פיפי באמצע הבית. כשאנחנו שואלים אותה למה היא לא הלכה לשירותים היא לא עונה ופשוט בהלם מהסיטואציה. גם במקרים שהיא נסערת או בוכה יוצא לה פיפי. יכול להיות שיש לה בעיה עם הסוגרים ? חשוב לציין שכבר מגיל שנתיים הילדה גמולה וזה לא תהליך שרק עכשיו התחלנו. עד עכשיו לא היתה לנו את הבעיה הזאת אבל יותר ויותר קורים מקרים כמו זה ואני מודאגת. מה עליי לעשות ?

שלום קאטי, ראשית, אין סיבה להילחץ. לא קורה לבתך שום דבר "לא נורמלי". למעשה, מה שאת מתארת כנסיגה, בהחלט יכול להיות עדיין חלק מתהליך הגמילה הראשוני, שכן מדובר בתקופת "יובש" קצרה יחסית. תהליך הגמילה הוא למעשה תהליך של שליטה הדרגתית בשרירי הסוגר של שלפוחית השתן. מה שעבורנו, המבוגרים, נראה כה פשוט ואוטומטי, הוא למעשה מיומנות נלמדת של התאפקות שעל הפעוט לרכוש. הילד לומד בהדרגה לזהות את ה"אות" המתריע שהשלפוחית מלאה, ולהפעיל בתגובה את שרירי הסוגרים (לפחות עד שיגיע לבית השימוש, שם יוכל לשחרר אותם ולעשות פיפי...). ישנם מצבים, כמו, למשל, שינה עמוקה, משחק מרתק, וכן - גם מצבי לחץ או בהלה - בהם המוח עסוק בעניינים "חשובים" יותר, ומפסיק להקשיב לסיגנלים מהשלפוחית. כתוצאה מכך, השרירים נשארים רפויים (או מתרפים בבת אחת, במקרים של בהלה) והפיפי בורח. רוב הילדים מצליחים להשתלט על המיומנות הזו בתהליך הגמילה ההדרגתי, תוך עידוד מצד ההורים, וסלחנות כלפי התאונות. במקרים אחרים, בהם הילד מתקשה בתהליך וממשיך להרטיב, אפשר לשלב טכניקות התנהגותיות בעזרת איש מקצוע. כרגע, מן התיאור שלך, איני רואה סיבה לדאגה. אני חושבת שהפספוסים נובעים מכך שהיא שקועה מאד במשחק, ולא מתייחסת בזמן ל"איתותים". חשוב, אם כך, להזכיר לה לעשות פיפי לפני שתהיה שקועה בפעילות מרתקת. בכל מקרה, שווה להתייעץ גם עם רופא הילדים, ולשלול דלקת בדרכי השתן. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום, רציתי לשאול לגבי ילד בן 8 שמסרב לאכול את רוב המאכלים, בצורה קיצונית. לא אוכל דבר מלבד שקדים, לחם, קורנפלקס וממתקים. אפילו בארוחות חג הילד קם מהשולחן ולא אוכל איתנו. הילד אכל הכל עד שנכנס לגן, אני חושב שיש קשר לזה מכיוון שהיו לנו תקלים עם הגננת שלו. כיצד ניתן לטפל בזה? ניסיתי לקחת אותו לפסיכולוג אך הילד מסרב לשתף פעולה ולא הסכים לבוא איתי. אודה על כל עזרה/תשובה בנושא!

שלום נתאל, בררנות קיצונית באוכל, בהנחה שאינה קשורה לבעיות בוויסות התחושתי, משקפת קשיי תקשורת או מאבקי כוח/שליטה בין הילד להוריו. אני סבורה שהטיפול הפסיכולוגי במקרה זה צריך להתמקד בעבודה עם ההורים, ושיפור יכולתם לתקשר עם הילד כדמויות סמכות. מבחינה זו, הסירוב של הילד (שוב מאבק שליטה!) אינו רלוונטי, והכדור נותר בידיכם. ממליצה לפנות לפסיכולוג ילדים המתמחה בהדרכה הורית. אופציה נוספת, היא פנייה לאחת מהמרפאות להפרעות אכילה של הילדות, המצויות במרכזים הרפואיים הגדולים, דוגמת ביה"ח שניידר. במרפאות אלה עובד צוות רב מקצועי (רופאי ילדים, תזונאי ילדים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים), המיומן בעבודה עם משפחות לילדים עם קשיי אכילה ממקור רגשי או אחר. בהצלחה ושנה טובה ליאת

קובי שלום תודה על תגובתך. בימים אלו אנו נמצאים בחופש כידוע והילד לא מפסיק להגיד שהוא לא רוצה ללכת ועוד כמה ימים נשארו עד שחוזרים לבית הספר . איך שניזכר בזה מתחיל לבכות ולהתלונן על כאבי בטן שכמו שהם מופעים ככה נעלמים . חוץ משיחות עם הילד מה עוד אפשר לעשות הילד בחרדה נוראית!!!!

שלום רויטל, מאחר שהתחלפה המשמרת שלנו, אנסה להשיב במקום קובי. גם אני משוכנעת שלזמן יש משמעות מיטיבה, וחשוב לאפשר לו את ימי החסד, ולספק הרבה עידוד ותמיכה. בנוסף, אפשר לנצל את החשיבה הילדית הכמו-מאגית, ולרתום אותה לעזרתנו. כך, למשל, אפשר לתת לילד חפץ כלשהו שייתן לו תחושת אומץ וביטחון (אבן מיוחדת שתוגדר כ"אבן האומץ", "כפתור קסם" שמעלים תחושת בדידות, בובת "גיבור-על" בכיס הילקוט, וכד'). אפשרות נוספת זה להגביר את תחושת השליטה שלו, בדרך של ניתוח פונקציונלי משותף, או במילים אחרות "מה אפשר לעשות כש...". "מה אפשר לעשות כשאתה מרגיש שאתה מתגעגע?" (להתקשר מהמזכירות לשיחת עידוד קצרה, לאחר תיאום מראש, או מטלפון נייד שיהיה אצלו זמנית) "מה אפשר לעשות כשאתה מרגיש בודד?" (לגשת למורה או למזכירה או לילד הגדול יותר של השכנים, ולבקש תמיכה). "מה אפשר לעשות כשאתה מרגיש פחד?" (לעשות משהו נעים שיסיח את הדעת, להחזיק חזק את אבן האומץ, לחשוב על מסיבת יום ההולדת הקרובה, לתכנן מה נקנה בסוף השבוע בחנות הצעצועים, וכד'). כדי שהניתוח יהיה טוב ומרגיע, תני לילד שלך להעלות רעיונות משלו לכל סיטואציה, ואל תפסלי שום רעיון. ככל שיהיה לו 'ארסנל' גדול יותר, כך רמת החרדה תרד. את מוזמנת לדווח אם משהו מכל אלה עזר קצת... בהצלחה ושנה טובה ליאת

תודה רבה על התיחסותך אנסה באמת באמצעות חפץ כלשהוא לגרום לו להעביר את תחושת הגעגועים שהוא מתאר כל הזמן ואעדכן בהמשך. תודה רבה

הילדה שלי בת שלוש. מאוד אינטליגנטית וחדה. את מרד העצמאות הראשון שלה ("גיל שנתיים הנורא") התחילה בגיל שנה בערך, בין היתר כשדרשה שאבא יטפל בה ולא אמא. שאבא יקום אליה בלילה, ירחץ אותה ובייחוד יחבק אותה. במקרים כאלה נהגתי להגיד לה למשל "עכשיו אבא לא יכול אבל אמא כאן ואני אשמח לעזור לך. אם תרצי שאעזור לך תגידי לי". המשבר הזה חלף לו אבל בימים האחרונים כבר כמה פעמים שהיא אומרת לי "אני לא אוהבת אותך". לפעמים בפנים רציניות ולפעמים עם חיוך מתריס. אני בתגובה עונה לה "אבל אני כן אוהבת אותך ותמיד אוהב אותך". איך כדאי להגיב במקרים כאלה? אולי צריך לציין שהיא אחות תאומה. אחותה עוברת ממש עכשיו את משבר העצמאות שלה, כולל הדרישה לקבל שירותים מאבא ולא מאמא. כך שאם בעבר הן "חילקו" את השלל - אני של אבא ואת של אמא, עכשיו שתיהן למעשה רוצות את אבא...

היי, לטעמי, התגובה שלך מצויינת, כל עוד את מצליחה לומר אותה בשלווה אמיתית. ילדים קטנים מגלים די מהר שלאמירות והתנהגויות מסוימות יש אפקט דרמטי על המבוגרים סביבם, והם חוזרים עליהן כדי ליהנות מהתגמולים הפוטנציאליים. כשהבנות אומרות שהם מעדיפות את אבא, הן עשויות ליהנות מניסיונותייך (הישירים או העקיפים) לרצותן, מהנאתו (המודעת והלא מודעת) של אביהן, ואולי מעצם כך שיש להן מידה של שליטה על ההתנהלות בבית. ספק אם התשובה שלי תעזור לך, או אם היא בכלל ניתנת ליישום מבחינתך, אבל אני באמת מאמינה שהפיתרון הוא לא להיעלב בכלל, ולהישאר שוות-נפש מול האמירות הללו. ככל שתהיי אדישה לנושא, ותזכירי לעצמך עד כמה בנותייך אוהבות אותך וזקוקות לך, כך הסיפור ייגמר מהר יותר. בעניין השירותים "רק אבא", נסי ליהנות מהעזרה שלו ולפרגן לעצמך את הבטלה. אם, לעומת זאת, זה אינו מתאפשר, התעלמי מהדרישה, ועשי את הנדרש עם "פוקר פייס" גם אם ברקע מחאות או בכי. שנה טובה! ליאת

אני ממש מודאגת ,הבן שלי ילד חכם ונבון כיתה ב' ,היום אחרי ויכוח קטן שהיה לי איתו ,ומה שהבנתי אחרי זה שהוא קינא במשהו מאחיו הקטן .הוא רץ לחדר שלו והתחיל לטפס לחלון כידי לקפוץ ממש בשנייה הזו רצתי אחריו וצעקתי עליו לרדת מיד. הוא דיבר בעבר על מחשבות רעות ,ושהוא חושב לקפוץ מהחלון ,במצבים שאני כעסתי עליו על דברים שעשה. אני פשוט בהלם ,לא מאמינה שילד חושב על להתאבד, אני הרוסה ,לאן לפנות? מה לעשות?

שלום מיה, משוכנעת שזו הייתה חוויה מבהילה עבורך, ואולי גם עבורו. רוב הילדים שמפגינים התנהגויות מהסוג שאת מתארת, פועלים מכוחו של זעם רגעי ואימפולסיביות, ולא מתוך רצון אמיתי למות. עם זאת, ובשל רמת המסוכנות הגבוהה, מציעה להתייעץ פנים אל פנים עם פסיכולוג/פסיכיאטר ילדים, כדי לבחון את יכולות השליטה ורמות המצוקה של הילד. עד אז, להשגיח בשבע עיניים. בברכת שקט, שלווה ושנה טובה ליאת

בני בן כמעט שלוש התחיל גמילה מחיתולים לפני ארבעה וחצי חודשים. בגן נגמל לחלוטין בבית מעולם לא. עבר עכשיו לגן חדש ונכנס לרגרסיה עם נושא הגמילה. לפני חודשיים נולדה אחותו. ברור לי שישנה השפעה, לשמירת הריון והלידה שהורידו את היכולת שלי לתת לו תשומת לב. הבעיה היא שזה המצב. אני ובעלי מתמודדים לבד בגידול שני הילדים, משמשפחות הגרעין ומצבנו הכלכלי כגרע לא מתאפשר לנו לקחת עזרה. אנחנו מותשים ולא יודעים איזה גישה לבחור איתו.הבעיה שהוא לא הולך לבדו, כשמציעים לו שרואים שיש לו הוא מסרב לבוא, בערב אנחנו מחליפים מספר פעמים מכנסים עם הרטבה. גם עם קאקי יש אותה בעיה. האם לתת לו להרטיב עד שיבקש? האם לקחת אותו כרגיל? ראוי לציין שלפעמים קשה לנו להישאר שלווים(מותשים...), ולפעמים לא. התחיל לבקש לשתות חלב, אומר לי שהוא התינוק הקטן שלי, קורא לי המון בלילות. בד"כ ילד מאוד ממושמע, כרגע ממש לא ממושמע, התחיל גם להיות אלים בגן ובבית. לדעתי, עוצר בתוכו המון כעס ותסכול שנובעים מהתשומת לב שאני(בעיקר) נותנת לתינוקת. אנחנו מאוד מבינים אותו. אבל, איך עוזרים לו עם הגמילה? וזאת למרות השינויים שעוברים בבית.

שלום איילת, ניכר מדברייך שאת מבינה היטב את מערך הלחצים בו נתון הילד הקטן שלך, אשר בבת אחת מתבקש להיות ולהתנהג כמו גדול. ילדים, כמו שכולנו יודעים, אינם עובדים על אוטומט, והם מגיבים לסביבתם בדרכם הילדית והלא-מאד-מתוחכמת. וכך, דווקא כשאנחנו מותשים, עצבניים וחסרי מנוחה, הילד שלנו כמו מותח את החבל אף יותר, כתזכורת האומרת: "הי, אמא, אני כאן! אני צריך אותך! אני עוד ממש ממש קטן, ולא רוצה להיות גדול! גם אני רוצה שתסתכלי עלי בהתפעלות, שתאכילי אותי בסבלנות ובשלווה (ולא מהר מהר), שתחליפי לי פיפי וקקי כמו לאחותי התינוקת! גם אני רוצה את ההקשבה שלך, את הליטוף שלך, את החיוך האוהב שלך! כדי שילד יוכל להיפרד מהרגלים ישנים ולעמוד בהצלחה בדרישות המבוגרים, עליו להאמין שזה כדאי. עליו להרגיש ביטחון ושלווה, להרגיש אהוב ומקובל גם אם הוא נכשל, ובעיקר בעיקר לחוש בהתפעלות של הוריו. התפעלות על זה שהוא הוא. על זה שהוא מוצלח, יפה, חכם ונהדר. אם הוא מרגיש מאכזב, נזוף או מוזנח רגשית (לפחות בחוויה שלו), הוא יהיה עוין, כעוס ותוקפני או דביק ובכיין. אני מציעה לנצל את הזמן הזה, שבו התינוקת הקטנה עדיין לא מאד תובענית, ולהקדיש את מרב הסבלנות ותשומת הלב לאחיה הבכור. נסי לא להילחץ מאד מנושא הגמילה (מבטיחה לך שהוא ילמד בסוף!), ולהתגייס אליו ברמה הכללית. אין זה אומר, אגב, לוותר על גבולות או לפנק יתר על המידה, אלא רק להיות קשובים מאד למצוקה שהוא משדר, ולהיענות בצורה מדייקת יותר לצרכיו הבוערים. שחקי איתו, תני לו להיות ה"תינוקי" שרוצה חלב, אך דאגי לכיופים "של גדולים" שיזכירו לו למה כדאי יותר להיות גדול. וכמו שאומרות הסבתות, הזמן יעשה את שלו, וכולכם תחזרו לאיזון. כל זמן שאת מבינה (ולדעתי את מבינה) את מקור הקושי, תבונת הלב ואהבתך יובילו אותך נכון. בהצלחה ושנה טובה ליאת

מחפשת המלצה לפסיכולוג ילדים בנושא חרדות באיזור כפר סבא והסביבה

שלום , למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או יועצת בי"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. שנה טובה, קובי

שלום בני בן ה- 6.5 עלה לכיתה א הילד ניכנס ללחץ ולא מפסיק לבכות שלא מעוניין ללכת לבית הספר כי הוא ממש מתגעגע אלינו ההורים, מלווה בהקאות בבית הספר לא מוכן לאכול לא בבוקר ולא בזמן השהות בבית הספר בלילות חולם חלומות והפרידה ממש קשה לו . יש לציין שתמיד היה ילד חברותי ומקובל ובגן לא היו בעיות כאלו . זקוקה נואשות לעצות מה עלי לעשות איתו???????????

שלום רויטל, אם בנך נוטה להקיא במצבי חרדה (בדר"כ זה לא מתחיל בגיל 6 או 7), יש יסוד להניח שמתח הכניסה לביה"ס פועל עליו, וחשוב לתת לו תמיכה, עידוד וזמן הסתגלות. לא הייתי פוסל ביקור קצר אצל רופא הילדים כדי לשלול וירוס. בינתיים הייתי מתמקד בהפחתת הלחץ, בליווי, הרגעה ועידוד. כמו שהוא התרגל לגן, הוא יסתגל גם לביה"ס, הבסיס קיים וכרגע הוא רק מגיב לשינוי הגדול. חשוב לשדר לו ביטחון, זו רק ההתחלה לכן לא הייתי ממהר להגדיר זאת כל כך מהר, תנו לו זמן להסתגל, לאט לאט... שנה טובה קובי

קובי תודה על תגובתך כרגע אנו בחופש כידוע לך והילד עדיין בחרדה מתבטא בזה שרוצה שנישן איתו ולא מפסיק לשאול עוד כמה ימי חופש נשארו עד שחוזרים שוב לבית הספר טוען שהוא כל הזמן מתגעגע אלינו וניראה שנמצא בחרדה ממש מהשיבה לבית הספר חוץ משיחות איתי מה עוד היית ממליץ לעשות? יש לציין שהיועצת שוחחה עם הילד וזה עדיין לא עוזר

היי, ביתי בת שנתיים ועשרה חודשים. השנה נכנסה לגן עירייה אשר נמצא בשכונה. בגן אין ילדים שהיא מכירה מהגן הפרטי בו היית מגיל שלושה חודשים. כאשר מתלבשים בבוקר אז ישר מתחיל בכי של "לא רוצה ללכת לגן החדש" גם כאשר יוצאים מהבית. בדרך לגן (ללא התנגדות הולכת בעצמה)הבכי ממשיך (לא בכי של צרחות אלא בכי שמגיע ממקום של פחד/רחמים). כאשר נכנסים לגן יש לה קושי להיפרד. היא לא רוצה את הסייעת שמקבלת את פנייה ובוכה עד שהגננת מגיע. כאשר יש ריכוז או משימות היא יושבת ומקשיבה אבל כאשר יש משחק חופשי בתוך הגן ובחצר אז המחשבות והגעגועים עולים לה לראש והיא בוכה במשך כל היום. אציין כי לא היה לה התנהגות כזו בגן הקודם. היא מחוברת רק לגננת (מסיבות שלה- היא לא הכירה אותה לפני הגן): במשך כל היום היא "מזדנבת" אחריה ולא עוזבת אותה. מעדיפה לשבת לידה בחצר ולא לנסות לשחק עם ילדים מהגן. כאשר מתחיל הצהרון יש שוב בכי והיא נצמדת לסייעת. לא משתתפת בחוגים או בפעילויות. אני מכירה את הבת שלי ויודעת מדוע היא מתחברת לגננת בגן ולסייעת בצהרון (יש צוותים שונים לגן ולצהרון) כי שתיהן נשים רגועות ועדינות. עוד אציין שכאשר אנו יורדות לפארק אשר נמצא בשכונה ורואות ילדים מהגן עירייה היא לא רוצה לגשת אליהם ואפילו לנסות לשחק איתם מחוץ לגן .בנוסף, סיפרו לי היום אימהות בגן שכאשר הן מביאות את הילדים שלהם אז היא לא עוזבת אותם למרות שהיא לא מכירה אותן(בשלב זה הגננת עדיין לא הגיע). אומנם השנה רק התחילה אבל אני לא רואה מתי יסתדר לה ההסתגלות. לה קשה אבל לי יותר למרות שאני לא מראה לה. אודה מאוד לעצה

שלום אוסנת, אני מציע לך לעבור על מאמר מצויין שכתבה ליאת בנושא: http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-74772#message-74772 בנוגע לביתך, אני חושב שזה שהיא מצליחה להתחבר לכמה דמויות סמכות זו התחלה מצויינת להתמודדות עם הקושי. אני מאמין שדרך החיבור למבוגר הרגוע והאחראי בגן היא מקלה על עצמה את ההשתלבות ותתרגל לגן ולשאר הילדים. עבר רק שבוע אחד, והתגובה שלה בינתיים סבירה בהחלט. אני מציע לעבור על ההמלצות של ליאת ולהמשיך לעקוב אחר ההשתלבות. אני מזמין אותך להעלות עוד שאלות במידה ויהו כאלו. שתהיה שנה טובה וקליטה מהירה, קובי

היי קראתי את מה שנאמר ויכולתי להזדהות עם חלק מהדברים . ביתי בת שלוש ושבעה חודשים ועברה לגן עירייה אחרי גן פרטי . היא קמה בבוקר כבר בדעה ובבכי שהיא לא ללכת לגן כי הגננת צועקת . יש לי ילד שעכשיו עלה לכיתה א' לא יודעת אם זה משפיע . ואני בהיריון . שאנחנו מגיעות לגן היא לא מוכנה להיכנס וישר בורחת לשער בכדי לצאת . אנן לא יודעת אם היא משחקת עם חברים שבאו איתה מהגן הפרטי .אבל האופן שבו היא מגיבה מאוד קשה . ועבר כבר זמן מתחילת השנה ושוב יש חגים . מה לעשות ? כמה זמן לוקח נושא ההסתגלות ?? האם כדאי להעביר אותה גן ???? אשמח לשמוע

קשה לי להבין איך אפשר להיות הורה אם אני עדין בעצמי ילדה סהכ בת 26 ואוטוטו לידת שלישי ואני בוכה מכל דבר שהבכור שלי בן ארבע לא מסתדר או לא רוצים לשחק איתו כשמישהו מבוגר אומר לו משהו הוא מתחיל לבכות כי הוא מפחד מתגובת זרים כשהקטן שלי בן השלוש מוציא לי את המיצים ואני מפחדת לאבד שליטה אז אני הולכת לחדר ובוכה שקשה לי ולא מספיק יש לי עוד בעל שהעצבים שלו רופפים עדכדי כך שפעם היינו בבית המלון והוא התעצבן אליי שרציתי לנוח אישה בהריון בחודש שמיני ורץ אחרי בכל בית המלון וצרח שאני הורסת לו את החופשה ואני שוב סולחת ומנסה שוב לאהוב אותו ולשכוח כדי שהחיים יהיו יפים ובוכה בוכה ובוכה ומבקשת עזרה ודוב נירגע עד הפעם הבאה

ליה, יש רגעים, דקות, ימים, חודשים ויותר בהם אנחנו רואים את הכל בצבע אחד כהה ומר. מרגישים שהחיים הם כמו גזרה, כמו כלוב שעלינו לחיות בו. שהכל מסתחרר וקורה במהירות גבוהה, שאין לנו שליטה על הבחירות שלנו, על האהבות שלנו, על הרגשות והמחשבות שלנו. זה קשה מאוד להרגיש כפי שאת מרגישה, ואין במילים כדי לנחם אותך. זה לא פשוט להיות הורים בכל מצב, בטח כשהכל נראה רע כל כך ובלתי ניתן לשליטה. בכל זאת, חשוב לי לומר לך שהשינוי אפשרי. שגם מהבור העמוק והאפל ביותר אפשר לצאת. זה לא קל ולעיתים גובה מחיר יקר אך זה אפשרי. אני מתאר לעצמי שכרגע המילים שלי נשמעות לך זרות שאינין מבינות את עומק הכאב והקושי, אך בכל זאת אני באמת חושב שגם לעצב, יש לו סוף. מאחל לך שתצליחי למצוא מקום בו את מרגישה מובנת ומוכלת, מקום בו את יכולה לברר את התחושות, הבחירות והאהבות שלך, לעצב את ההורות שלך. אם בטיפול ואם בקרב חברים קרובים. קובי

שלום רב! ביתי בת ה 8 מגלה השנה סקרנות רבה כלפי המין השני. יש ילד בכיתתה שהיא מאוהבת בו מזה שנה והיא סופרת את הדקות עד שיהפכו לחברים ויתנשקו. מדובר בהידלקות של ממש עם התרגשות, שמות חיבה לילד, כעס על מתחרות ועוד... אני וביתי מאוד קרובות והיא חולקת איתי המון אספקטים מיומה ובנוסף גם מי נשק למי מי מאוהב במי,האינטריגות היומיות וסתם חולין. לפני מס' שבועות הזמנו את ה"בחור" המיועד לביתנו והיא כל הזמן דיברה על הרגע בו יתנשקו. ברור לי שכל העניין טבעי אך מגובה ומתודלק על ידי תוכניות טלויזיה עדכניות (ערוץ הילדים וכד') בם הגיבורים חובים אהבה, בגידה,מין, וכד' ששודרו במהלך הקיץ בשעות היום! אני מכילה את העניין שלה ומכוונת אותה להתנהגות הולמת אך: שאלתי: האם העניין נפוץ בגילאים אלו? התאהבות, הדלקות, מגע קל, סקרנות, נשיקה על הפה וכד'? מדובר כמובן על "סקרנות בהסכמה". האם יש מצב שהתיחסות טבעית למצבים אלו תיצור התנהגות שעלולה לפגוע בילדה ולתייגה כמתירנית? האם עלי לרסן קצת את ההתלהבות, האם עלי להשאר האוזן הקשבת, איך להנחות את הילדה? האם סקרנות גבוהה מידי בתחום עלולה להביא איתה צרות בהמשך? האם פתיחות מינית / סקרנות גופנית טבעית בגיל זה ומה נחשב חציית גבול שעלולה לפגוע בילדה. אני סקרנית לדעת מה אומרים אנשי המקצוע בנושא.

שלום איריס את מעלה שאלות חכמות וחשובות. אני חושב שעבור חלק ניכר מהן התשובה תלויה בהשקפת העולם של ההורים יותר מכל דבר אחר. באופן כללי, ניתן לומר שמשחק מיני, נשיקה, או התאהבות בין ילדים זו הרחבה של התנהגות משחק רגילה. במצב הנורמטיבי התקין זה בד"כ קורה בין שני ילדים בני אותו הגיל ומתוך הסכמה והדדיות, ומבלי שזה פוגע בתחומי החיים האחרים. כלומר, במצב בו ישנו פער מהותי בגילאים, שזה נעשה מתוך איום או כדי להשיג מעמד חברתי, כשהילד/ה עסוקים בזה באופן אובססיבי, אז יש מקום לדאגה ולבדיקה מקצועית עמוקה יותר. במקרה שלכן זה נשמע כמשחק התפתחותי תקין, כתרגול של יחסים זוגיים/אינטימיים לקראת גיל מאוחר יותר בו תתפתח התפיסה המורכבת יותר של אהבה, מין ואינטימיות זוגית. אני מאמין שפתיחות ומתן אפשרות (כמובן בגבולות הסביר) לחקירה והתנסות יכולים להועיל לבתך בבגרות. אני לא חושב שבגיל זה זו התנהגות מתירנית, שכן אני בספק גדול מאוד אם בתך מייחסת לנשיקה משמעות דומה לזו שמבוגרים מייחסים לה. עבורה זה חלק מהמשחק, מהחיקוי והתרגול ולא תוצר של מיניות בוגרת. המלצתי היא להמשיך לעקוב כפי שאת עושה היום, לשמור על אוזן קשבת המקנה גם משמעות וגבולות לצד מתן האפשרות לחקירה עצמאית. שתהיה שנה טובה, קובי

שלום , בני בן 3 בדיוק, עלה עכשיו לגן עירייה וההסתגלות קשה לו מאוד. הוא בוכה בלי הפסקה, מבקש את אימא כל הזמן ואף פיתח תסמינים של קוצר נשימה. אני כבר כמה ימים באה מוקדם לקחת אותו, והיום כשבאתי לקחת אותו הוא פתאום השתחרר אז נשארתי איתו בגן כשעתיים שהוא כל הזמן בא לראות אותי ולבכות אצלי. גם בבית הוא כל הזמן בוכה ואני כבר ממש מיואשת. גם לפני שנתיים כשהוא רק נכנס לגן ההסתגלות היתה קשה מאוד וארוכה אך היום הוא גדול ומבין ובכל זאת מאוד מאוד קשה לו. מה עליי לעשות? מה אני יכולה לומר לו על מנת להקל קצת את שהותו בגן?

שלום תמר, אני חושב שהשהייה איתו בגן הייתה תגובה ספונטנית, רגישה ומאוד נכונה. בכל שלבי ההתפתחות הילד מתקדם מתוך ביטחון ותלות מוחלטת בהורה דרך מצבים של תלות חלקית (קרבה פיזית, קשר עין וכד') עד למצב בו הוא חש בטוח מספיק כדי להתרחק לתפקד באופן עצמאי. הקצב והעוצמות משתנות בין ילד לילד בהתאם לאופיו ואופי הוריו. העובדה שנשארת איתו בגן הקנתה לו ביטחון וחופש להתחיל ולחקור את המקום, אני חושב שיש להמשיך בזה ולשחרר באופן הדרגתי ומותאם. הגבול כאן (בין הקניית ביטחון ליצירת תלות) הוא עדין מאוד ויש להתאים אותו לתפקוד של הילד ולאו דווקא לבכי שלו. אני מציע להישאר איתו פרק זמן מסוים בבוקר ופרק זמן נוסף בסוף היום. אם זה אפשרי מבחינה טכנית, לא הייתי פוסל הגדלה הדרגתית של שעות השהייה שלו בגן עד למצב של יום מלא. במקביל לזה, חשוב להבהיר לו שאת תהיי איתו לפרק זמן שלאחריו הוא יישאר עם החברים והגננת שלו (חשוב להיזהר משימוש במילים כמו- תישאר לבד או תישאר כמו ילד גדול, כמו כולם וכו'). למרות המצוקה שלו, כשאת מחליטה להיפרד נסי לעשות זאת בקור רוח, לשדר לו ביטחון, אם את תחושי אשמה כבדה וחרדה את תשדרי לו את זה בהבעותייך הוא יחוש בזה גם. אני מאמין שתהליך הדרגתי כמו גם היכרות עם הגן, הגננת ויצירת הקשרים עם ילדים אחרים יסייעו לו ועוצמת החרדה תלך ותפחת. בהצלחה ושנה טובה, קובי

יש לי ילדה בת 5 עוד ילדה בת 2.8, תמיד הייתה סוג של קנאה לגדולה בקטנה אך זה החריך עתה משהתחלנו עם הקטנה גמילה. הגדולה התחילה לקנא באופןקיצוני והדבר בא לידי ביטוי בהתנהגותה למשל שהיא מציקה לה כל הזמן כל פעם שאנחנו מפרגנים לקטנה על הפיפי היא מקנאה ומחפשת שנתייחס גם אליה המדאיג ביותר שהיא התחילה לבוא אלינו ולסביבה ולומר חשבתי משהו רע על האיש/ה האלה או עליכם ואני רוצה לבקש סליחה לפעמים היא ממש מגיעה עד בכי נוראי בעניין בהתחלה ניסיתי לומר לה שזה רק בלב וכל הכבוד שהיא לא אומרת את המילים הרעות בקול רם ושהכל בסדר ושתנסה לחשוב על דברים טובים ולא רעים לא עזר אחרי זמן מה הפסקתי להתייחס ולא נתתי לזה במה כי חששתי שהיא מחפשת תשומת לב בדרך שלילית גם זה לא עזר עכשיו שהיא חזרה לגן גם הגננת הבחינה שהיא מתכנסת בעצמה פחות משחקת עם חברים ובכלל ושהיא סה"כ נורא עצובה כל הזמן מדובר בילדה מאד עדינה ורגישה ילדה חמה ילדה שבכלל לא אלימה ולא מקללת וקשה לי לראות את השינוי האפל הזה שבה אני אשמח לעזרה (זה היה על קצה המזלג)

שלום, אני מבין את הדאגה שלך, זה בהחלט לא קל לראות את הבת שלך עצובה או נסערת. אני אתחיל ממה שאת מתארת כמדאיג ביותר, על סמך התיאור שלך נראה לי שיש כאן שילוב של הטמפרמנט של הילדה, הרצון בתשומת לב או החשש מאיבוד מקומה, בנוסף לשלב התפתחותי בו ההפרדה (שלנו נראית טבעית) בין מחשבה למעשה, בין מציאות לחלום עדין לא מספיק ברורה. נדמה לי כי בכל שלב התפתחותי שביתך הצעירה עוברת, הבכורה חשה איום מחודש על מקומה ועל תשומת הלב שלה. במקום הזה יש לכם יכולת להשפיע, אני מציע לנסות לערב אותה בתהליכים, לתת לה לפרגן וללמד את אחותה, ובעיקר לפרגן לה ולהביע המון אהבה. זה לא תמיד קל, אבל חשוב לשים לב שחלוקת הזמן שלכם בין הבנות מאוזנת ככל האפשר. ביחס לאחות הצעירה היא נראית גדולה ומבינה אך גם היא ילדה קטנה שזקוקה ליחס ולתשומת לב. לכן אני מציע לנסות ולהקדיש לה זמן גם בנפרד מאחותה עד כמה שזה אפשרי. כניסה לגן חובה יכולה להיות מלווה בקשיי התאקלמות דומים לאלו שאת מתארת. חשוב לעקוב אחר ההתאקלמות שלה לאורך זמן ולראות האם חל שינוי. גדילה והתפתחות לאורך כל החיים תמיד מלווים באובדן של הישן והמוכר לצד קבלה של החדש והלא מוכר. אצל ילדים כמו גם בקרב מבוגרים, מצבי שינוי שכאלו יכולים ליצר מתח וחרדה, זה משתנה בין ילד ליד אך לרוב ככל שהחדש נהיה מוכר יותר החרדה פוחתת. בנוסף לזה, נסו לא להתרגש יתר על המידה גם נוכח הרגשות הקשים שהיא מפגינה, נסו לשדר לה ביטחון ואמונה ביכולת שלה לצד הבנה וקבלה של הקשיים שלה. על כל מקרה, אם את מרגישה לא בטוחה ומודאגת מאוד, אני ממליץ לך לפנות להדרכת הורים קצרה בה תוכלו לבחון את הדברים קצת יותר לעומק. שנה טובה, קובי

שלום ביתי בת שנה ושמונה חודשים, מאוד,מאוד קשורה אלי ועדיין נימצאת בבית ולא במיסגרת גנית. אני בהריון שני ורציתי לישאול איך לספר לה על הלידה הקרובה, על זה שאמא הולכת לבית החולים ונישארת שם כמה ימים, ולא תהיה שם כמו תמיד. ושהיא נישארת אם אבא וסבתא. אני אומרת לה שיש לאמא תינוקת בבטן, והיא מלטפת את הבטן ואומרת שלום תינוקת , אבל אני לא יודעת כמה היא מבינה מזה. והאם כדאי להביא אותה לבית החולים ליראות אותי במהלך הימים שאני נימצאת שם, או לא? תודה רבה, מחכה לתשובה גלית

שלום גלית, ראשית, אני מרגיש קצת צורך להרגיע אותך... בסך הכל קורה לכן משהו מאוד משמח, גם אם זה לא יהיה פשוט בהתחלה. אני לא חושב שבגילה הצעיר יש להכביד במילים לקראת הלידה. נשמע שהדרך בה את מכינה אותה כרגע היא מספיק טובה והולמת את היכולות שלה. בוודאי שאת יכולה להביא אותה לבי"ח לאחר הילדה, לדעתי זה אפילו רצוי. לתפיסתי, חלק חשוב הוא לתת מקום וחלק בתהליך הזה גם לה, לתת לה להתקרב לתינוקת, להקפיד ולהעניק לה תשומת לב עד כמה שניתן. זה לא פשוט, מעמדה קצת יפגע כמו גם חלוקת הזמן שתשתנה, אבל בטווח הארוך ועם המון אהבה היא תתגבר על זה ואף תתפתח מתוך זה. אם את מודאגת מההישארות שלה עם הסבים, את יכולה לנסות ולהשאיר אותה איתם לפני כן כדי לתרגל, לשקול את האפשרות שהם יבואו אליכם כך שלא תשתנה הסביבה הטבעית שלה. שתהיה לידה קלה, ושנה טובה קובי

שלום! בני בן 3 והוא מבין הקטנים בגן של גילאי 3-4, זה גן חדש. לפני 3 שבועות החל הגן ולאחר כשבוע הגננת אמרה שהוא שרט את אחד הילדים .לאחר מכן קבלנו עוד תלונות על הכאות\שריטות או נשיכות. עניין הנשיכות הפסיק, אך עניין ההכאות\שריטות ממשיך לטענת הגננת. אף המפקחת קבלה תלונות מהורים וטענה טענה זו. השאלה והבעיה הגדולה שלנו, שאנו רואים בו ילד מקסים ודי לא מקבלים את הדברים, כיוון שעשו ממנו ממש 'חיה', מה שאנחנו יודעים שהילד שלנו הוא לא כזה! אנחנו רואים את התנהגותו עם אחיינים או ילדים אחרים, הוא ילד מאוד חברותי ומאוד נותן מהדברים שלו ומהמשחקים שלו. אנו מודעים לכך שקיימת אצלו בעיה שקשה לו מאוד לשבת ואנחנו חושבים שפשוט לא שמים לב למה שקורה שם בגן ולא מפקחים ומחנכים בשעת מעשה, כי לא ייתכן שהילד מרביץ כל יום ולא מצליחים למנוע זאת ממנו. הם מצפים שנגיד להם מה לעשות. עוד דבר שחשוב לציין, הוא ילד יחיד ומקבל המון תשומת לב, חום, אהבה והמון פירגונים על דברים טובים שעושה. אשמח מאוד לקבל חוות דעת מקצועית לגביי זה תודה רבה!

שלום עידו, זה לא פשוט עבור הורים לשמוע תלונות שכאלו על ילדם, זה יכול לעורר המון רגשות כמו רצון לגונן עליו, להחוות כביקורת על ההורות שלכם, מחשבות על מה שגורם לו להתנהגות הזו וכד'. במיוחד כשאתם מכירים טוב את הילד ויודעים שלא כך הוא מתנהג במקומות אחרים. אני מבין ומקבל את כל זה, אבל חשוב לעשות את ההפרדה ולהתייחס למציאות כפי שהיא. אתה אומר "אנחנו רואים בו ילד מקסים ולא מקבלים את הדברים", חשוב להדגיש שאין קשר בין הדברים. כהורים חשוב להפריד בין ההתנהגות לאישיות גם כלפי גורמים חיצוניים וגם כלפי הילד. ילד שבוכה הוא ילד שבוכה ולא ילד בכיין. בנוגע לדברים, חשוב להבין על מה הגננת מדברת. מתי זה קורה, בתגובה למה? האם סתם כך או כשהוא חש מאוים. חשוב להבין את החוויה של הילד בגן, אם הוא מגיב באלימות כזו או אחרת חשוב להבין למה. שלושה שבועות זה פרק זמן קצר מאוד, הילד רק מתחיל להסתגל למסגרת וכבר נאלץ להתמודד עם ילדים גדולים ממנו. אני לא אתפלא אם התגובות שלא הן לא תוצאה של תסכול וחשש ולא של פרץ אלים וספונטני. חשוב שתצליחו לגייס את הגננות לצדכם מתוך ניסיון משותף לסייע לילד בגן, להיכנס לוויכוחים או התגוננות לא יסייעו לילד. נסו לפתוח ערוץ תקשורת למול צוות הגן, ערוץ שיצור מחויבות הדדית להתמודדות עם הקשיים באם יש כאלו. אני מאמין שעם הזמן ועם ההסתגלות ההתנהגויות האלימות יפחתו. אם קשה לילד לשבת, ובגן יש דרישה שכזו, נסו להגיע להבנות עם הגננת על האפשרויות שיש בידה כדי לעזור לו עם הקושי. הדבר החשוב לדעתי הוא לתת לילד להסתגל לגן, לחכות תקופה ולראות אם חל שינוי כל שהוא. במידה ואתם מרגישים שיש כאן משהו יותר גדול מזה, אני מציע להתייעץ עם פסיכולוג/ית ילדים פנים אל פנים. שנה טובה, קובי

בני בן 6, עלה זה עתה לכיתה א' יחד עם קבוצת חברים מהגן. נראה שהמעבר הולך טוב והוא שמח ללכת כל יום ונפרד בקלות. יש רק עניין אחד שמפריע לי ונמשך כבר מתקופת הגן. החברים שלו בעצם נפגשים איתו אחה"צ ויושבים איתו בכיתה אך בזמן ההפסקות הוא לרוב משוטט לבדו ולא משחק עימם. לא ברור לי למה? כשאני שואלת עם מי שיחק בדכ עונה שרק צפה באחרים או שלא מוכן לספר,בכלל. גם בגן היה אותו דבר והגננת סיפרה שבפעילות חופשית התקשה למצוא את עצמו והיא נהגה לתווך לו. מה עושים וכיצד עוזרים לו? תודה!

שלום שיר, אני לא הייתי ממהר להגדיר את זה כקושי חברתי. הילד רק עלה לכיתה א', זה שלב מלחיץ מאוד שלוקח זמן להסתגל אליו. בכל מקרה, חשוב להבין האם הילד חש במצוקה? האם היה רוצה לעשות דברים אחרים בהפסקות?. אין ספק שמסגרת מסייעת מאוד ביצירת קשרים או בפעילות חברתית, אך אני מאמין שעם הזמן הילדים ייצרו לעצמם מסגרת גם בהפסקות ואז יהיה לבנך קל יותר להשתלב, במידה וירצה בזה. אני מסייג את הדברים מכיוון שישנם ילדים שצריכים את השקט שלהם בהפסקות, לא כל התבודדות מקורה בקושי חברתי. אני מציע, לפחות בשלב זה לא לנקוט בפעולה כל שהיא ולהמשיך לעקוב אחר התנהלותו. במידה ואת תראי כי זה נמשך, שהילד היה רוצה לעשות דברים וליצור קשרים אך מתקשה, אז יהיה מקום לשקול דרכים לסייע לו. העזרה יכולה להיות מאוד פשוטה, דברים כמו לדבר איתו על מה היה רוצה, לעזור לו לבנות מסגרת בהפסקות, לעודד אותו לדבר בתחילת ההפסקה עם חבר שאיתו הוא מרגיש בנוח ולבקש להצטרף למשחקים וכד'. אני מאמין שלאחר תקופה ראשונה של הסתגלות, תקופה שכל ילד חווה אותה קצת אחרת ועובר בקצב משלו, הוא ירגיש יותר בנוח וימצא את מקומו. אני מזמין אותך לשוב ולהתייעץ בהמשך, בהתאם לצורך. בהצלחה קובי

נבחרתי להיות בהנהגה כיתתית של ביתי הלומדת בכיתה א. אילו צרכים יש לילדי גיל זה עליי לקחת בחשבון במילוי תפקידי? על מה לשים דגש? כיצד ניתן לשלב את מחנכת הכיתה במסגרת פעילות שנתכנן?

שלום אמא של טל, הנושא מאוד רחב ומשתנה בהתאם למדיניות בי"ס, צוות ההורים, דינמיקת הקבוצה וכו'. אני מציע לך לקרוא על הנהגה כיתתית ברשת, את תמצאי הרבה סיכומי פעילות מטרות ועוד. אני מזמין אותך לשוב להתייעץ אם יש לך דברים נקודתיים עליהם את מתלבטת. בהצלחה קובי

הבת שלי עלתה לכיתה א' ובמקום שמחה זה הפך לסיוט. רצינו כל כך מחנכת מסוימת ובסוף קיבלנו אותה אבל לא את החברות הטובות שלה. שמו אותה בכיתה עם בנות מהגן אבל הם מחוברות בקליקות עם חברות אחרות והבת שלי לא יודעת להכנס ביניהן. היא מפגינה כלפיהן את חוסר האונים שלה והאמת שלי קשה להתמודד עם זה. קשה לי עם כל המסגרת של בית ספר חוקים ומשמעת והגיל שלה והדרישות שלה ועכשיו גם חברים זה נראה לי כמו סיוט. אנא עזרתך!

דקל שלום, לעלות לכתה א בלי החברות המוכרות מהגן עשוי להיות מעט מאיים אם זאת, אם בתכם ילדה חברותית היא תרכוש חברים חדשים ללא קושי. אני חושבת שתגובת ההורים למצב היא חשובה, אם תשדרו לבתכם שאתם סומכים עליה ותעודדו אותה שאם הזמן היא תכיר חברים חדשים זה יסייע לה לקבל את המצב ולהסתגל איליו. בהצלחה

שלום רב יש לי בן , בן 3 וחודשיים .הוא נגמל לפני 3 חודשים .הגמילה היתה מהירה וקלה וחודש הראשון לא היו פספוסים כמעט ובכלל כולל בלילה. אך לאחר כחודש התחלה רגרסיה ברמות שנכון להיום אם לא לוקחים אותו , הוא יעשה גם פיפי וגם יציאה גדולה בתחתוניו ולא מפריע לו להישאר כך. הסברתי לו שזה לא בסדר והוא צריך להגיד אך כמובן שכלום לא משתנה .הוא לא מוכן אפילו לשבת שניה בשרותים. לפני 3 ימים הוא נכנס לגן עירייה, וכבר הגננת והסייעות מתלוננות על הנושא .מה עליי לעשות? בתודה

שלום סנז, כפי שאת נוכחת לדעת תהליך הגמילה לא תמיד מתקדם בקו ישר. במקרה שלך זה נראה כי הילד כבר בשל לגמילה, אך כנראה שיש משהו שקצת החזיר אותו לאחור. חשוב שתנסו להבין מה קרה כשהחלה הנסיגה בתהליך, הבנה שכזו יכולה לחדד ולהבהיר את הפתרונות האפשריים למצב. בכל מקרה, תהליך הגמילה, בדומה לשלבים התפתחותיים אחרים, מלבד היותו של התפתחותי, הוא משמש כאמצעי תקשורת לא מילולי בין הילד להורים ולשאר דמויות הסמכות. כך שנושאים כמו שליטה, אוטונומיה, תשומת לב וכד' נכנסים ומתווכים את תהליך הבשלות הפיזיולוגי. לכן, אני חושב שאין מקום להסברים לילד, הסברים שכאלו רק יכולים לקבע ושמר את העניין. במקום זאת, אני מציע להגיב בקור רוח, להחליף לו את בגדיו ולומר שזה לא נורא, שאת בטוחה שלבסוף הוא יצליח להתפנות בשירותים כפי שעשה בעבר. השתדלי, למרות התסכול וחוסר הנוחות, לא להגיב לילד ממקום רגשי. תגובה רגשית רק תקבע את ההתנהגות הלא רצויה מעצם הפיכתה למוקד כוח של הילד. נסו להפוך את השירותים למקום נעים, אם על ידי הכנסת צעצועים, הקראת ספרים או כל רעיון יצירתי אחר. אני מאמין שברגע שאתם לא תעשו מזה עניין גדול הוא יבין שזו לא הדרך לזכות בתשומת הלב ולכן הסיכוי שימשיך בזה יקטן. במקביל, הקפידו לחזק ולשבח אותו על התנהגויות חיוביות, לתת לו המון תשומת לב שלא יחוש בצורך לזכות בה בדרך הזו. זה טבעי שצוות הגן יתלונן על זה, למרות זאת אני מציע לא להתרגש מזה, אין לך במה להתבייש או לחוש אשמה. הילד מסוגל להתפנות ולשלוט בצרכיו והוא ישוב לעשות זאת בעתיד. בהצלחה קובי

היי שמי יעל בני איתן בן 3 עלה השנה לגן עירייה . כבר היום שזה היום המלא שהוא בגן ובצהרים הוא עשה קקי בתחתונים פעמיים. בפעם השנייה התקשרו שנבוא להחליף לו. בבית גם בורח לו - או יותר נכון הוא עושה בידיעה שהוא עושה בתחתונים . בפיפי אין לו בעיה . לאיתן אחות תאומה שהיא גמולה לחלוטין. מה עושים כבר זרקתי יותר מ20 תחתונים וזה ממש קשה שקוראים לך מהגן לבוא להחליף איך אני עוזרת לו?

שלום יעל, כמה שאלות- כמה זמן עבר מתחילת הגמילה? האם זה התחיל עם כניסתו לגן או שזה כך מתחילת תהליך הגמילה? האם זה קורה לו בכל מקום, גם בבית? האם הוא חושש מכניסה לשירותים או ממשהו אחר הקשור בעשיית הצרכים? בכל מקרה, אני מציע להתמקד במה שהילד כן יכול לשלוט בו, וזה הישיבה בשירותים. אני מציע להתחיל ולתרגל איתו את זה כבר בבית, בכל פרק זמן (שעה-שעתיים) להכניס אותו לשירותים שישב שם במשך כמה דקות. חשוב לשבח אותו על הניסיון גם אם כלום לא יצא לו. את יכולה לבקש מהסייעת בגן שתזכיר לו לגשת לשירותים גם בגן. לא בטוח שהיא תמיד תזכור או תהיה פנויה לזה אבל שווה לנסות. אם את רוצה, את יכולה להרחיב קצת יותר שאוכל להתייחס באופן ספציפי יותר. קובי

שלום, בתי בת 9 עלתה השנה לכיתה ד'. בכיתה ב' ילד מכיתה מקבילה שהיה איתה בצהרון הציע לה חברות והיא הסכימה ובזה זה נגמר למרות שהיא אמרה לנו לא פעם שהוא חבר שלה וגם החברות ידעו שיש לה חבר. בכיתה ג' ילד מהכיתה שלה גם הציע לה חברות והיא הסכימה. "היחסים" שלהם לא השתנו מאז ההצעה והמשיכו להתנהל כרגיל. אתמול ילד אחר מהכיתה שאל אותה אם היא רוצה להיות חברה שלו והיא אמרה כן. פה נראה לי חשוב לתאר את השיה שלנו כי נראה לי שקצת "הגזמתי" ואולי בלבלתי אותה. כשהיא ספרה לי את זה שאלתי אותה: "כל ילד שמציע לך חברות את מסכימה?" היא: "כן, למה לא?" אני: "כי מסכימים אם באמת מחבבים את הבן" היא: "אני מחבבת אותו". אני: "ואם עכשיו ילד אחר יציע לך את תסכימי?" היא: "כן" אני: "תהיי חברה של כל הבנים?" היא: "למה לא? אני רוצה להיות מקובלת". לאחר התשובה הזאת הבנתי שהשיחה גולשת למקום שאני לא בטוחה איך אני מתמודדת עם זה. בהמשך היא סיפרה על הצעת החברות לבת דודה שלה שלומדת בכיתה מקבילה. בת הדודה אמרה לה אוף, למה תמיד מציעים לך ולי אין חבר. תוותרי עליו בשבילי או שתגידי לו שיציע לי גם. כשבת שלי סיפרה לי את זה היא אמרה: "אני אגיד לו מחר שיציע גם לבת דודה חברות. גם הפעם זה נראה לי די משונה ואני אמרתי שזה לא ממש מקובל להגיד לבן שיציע גם לה וסופו של דבר זאת החלטה שלו. לזה בתי ענתה לי: "אז מה אני אעשה?! אם לא אגיד לא היא תשגע אותי שגם היא רוצה". בעקבות כל הסיפור עולות אצלי שאלות רבות. ראשית, מהי משמעות הצעת חברות בגיל 9? אני מבינה שלא מדובר בלהיות זוג אלא מסתפקים בהצעה בלבד, אבל מאידך האם הילדה צריכה להסכים לכל הצעה ולכמה הצעות בבת אחת? האם יש לכך השפעה על ההתפחות התחום בעתיד? איך עלי להגיב כשהיא מספרת לי על זה פשוט להקשיב ? כי נראה שהעצות שלי באות טרם זמן... שאלה נוספת היא לגבי לוותר על חבר לצורך העניין ואולי בכלל על מישהו או משהו בשביל האחר. תודה

שלום מיכל, נתת כאן דוגמה מקסימה של אמא ובת המדברות באותן המילים כדי לתאר תופעות שונות לחלוטין... בעוד בתך מדבר בשפת הילדים ואת מנסה להבין את זה דרך שפת המבוגרים. אני לא מוצא סיבה לדאגה, את יכולה להתייחס לזה כמו משחק, תרגול של קשרים חברתיים. נראה לי שבתך משתפת אותך ומתגאה במעמדה החברתי. את המשמעויות האינטימיות/רומנטיות וכד' היא תבין במהלך הזמן. כל מה שנותר זה לאחל לך שהיא תמשיך כך לשתף אותך.. קובי

אני בן 9 ואני מחפש חברה אני אשמח מעוד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!אם תאני לי כי ההורים שלי גרושים ואבא שלי גר בתל אביב יש לי פייסבוק והשם שלי או אור אלגרבלי

ליאת וקובי שלום, פניתי בעבר פה בפורום, אבל הפעם השאלה שלי לא קשורה לנושא הפורום. פשוט אני לא יודעת איפה עוד אני יכולה לשאול אותה ובגלל שאני מכירה את הפורום הזה ומכירה את ליאת(כמובן מכאן) חשבתילשאול את זה פה, השאלה לשניכם כי אני רוצה לשמוע דעות של כמה שיותר פסיכולוגים. אני בת 19 ,משרתת בצבא, וכבר שלוש שנים יש לי חרדות שמלוות במחשבות טורדניות ופעולות על מנת להפחית מהחרדות מה שנקרא OCD,פניתי לקב"נים בצבא, הקב"נית הראשונה שפניתי אמרה לי שדרך הטיפול היא בכדורי פרוזק וטיפול התנהגותי קוגנטיבי, אמרתי לה שאני פוחדת לקחת כדורים בינתיים ושאני מעדיפה קודם לנסות את הטיפול ההתנהגותי קוגנטיבי היא אמרה שזה אפשרי אבל מכל מיני אילוצים הטיפול אצלה הפסיק עוד לפני שהוא התחיל ועברתי לקב"ן חדש שאמר לי את אותו הדבר אבל איתו לא כל כך הסתדרתי ורק כעבור כמה חודשים עברתי לעוד קב"נית שאמרה לי שאני יכולה לקחת ויטמינים B וC ולעשות ספורט, היא גם לא יכלה להמשיך לטפל בי כי היא לא הייתה קבועה בבסיס שלי אז היא העבירה אותי לעוד קבנ"ית חדשה שאמרה לי שהדרך היחידה היא טיפול משולב בכדורים וטיפול קוגנטיבי התנגותי אבל גם לה אמרתי שאני פוחדת לקחת את הכדורים (שכבר לא בהכרח יהיו פרוזק אלא אולי משהו אחר-זה מה שאמרה הקב"נית הלא קבועה) והיא התעקשה שרק זו הדרך למרות שהקבנ"ים הראשונים אמרו שאפשר גם בלי הכדורים. הפחד שלי מלקיחת כדורים נובע מזה שידוע לי שיכולות להיות גם תופעות לוואי שונות שאי אפשר לחזות אותן מראש וגם מעוד דבר שאני רוצה ללמוד פסיכולוגיה בעצמי ולהיות פסיכולוגית אחר כך אז השאלה שלי אליכם היא האם זה שאני אקח כדורים פסיכיאטרים יפגע לי בקריירה העתידית ובקבלה ללימודים או שלא? כי כששאלתי על זה את הקב"נית הלא קבועה היא אמרה שכן כי "מי ירצה שמישהוא עם בעיות נפשיות יטפל במישהו אחר עם בעיות נפשיות" והקבנ"ית שהייתה אחריה אמרה שזה דווקא לא יפגע ואני לא יודעת למי מהן להאמין יש לציין זאת שאמרה שזה לא יפגע היא עובדת סוציאלית וזאת שאמרה שזה יפגע לא ידוע לי מה התחום שלה. אודה אם תוכלו לעזור לי בזה למרות שזה לא קשור לפורום הזה.

שלום נועה, הדבר החשוב ביותר זה הבריאות שלך! לפני כל מחשבה אחרת את צריכה להתמקד בזה. מהכתיבה שלך זה נשמע שאת בחורה אינטליגנטית ורהוטה, שאת מחפשת אחר העזרה והטיפול הנכונים ובזה יש להתמקד, לפחות לעכשיו. המטרה של הכדורים היא לסייע לך, גם ביום-יום ובהתמודדות שלך עם החרדה וגם כדי שתוכלי להפיק יותר מהטיפול עצמו. כדורים הם לא תחליף לטיפול, הם מעלים את סיכויי ההצלחה של הטיפול אך לשאלתך, את יכולה להתחיל את הטיפול גם מבלי שתיקחי כדורים. העיקר שתטפלי בקשיים שאת חווה. חשוב שתביני שהכדורים הם לא הפתרון, ולקיחתם היא זמנית בלבד. זה נכון שיש תופעות לוואי אבל בדור הכדורים החדש תופעות הלוואי מצומצמות מאוד ולרוב לא מפריעות לתפקוד. בקשר לשאלה השנייה, תהליך ההכשרה של פסיכולוגים הוא ארוך מאוד ומצריך הרבה כוחות נפשיים. כדי שתוכלי לעמוד בזה את צריכה לחזק את עצמך כמה שיותר! את יכולה להיות פסיכולוגית גם אם את תעזרי בכדורים בתקופה הקרובה. יותר מזה, לדעתי החוויות שאת עוברת, הניסיון שאת צוברת, בטיפול נכון ומתוך התגברות על הקושי יכולים לסייע לך להפוך לפסיכולוגית רגישה וטובה המבינה את החוויות של המטופלים שלך בצורה עמוקה ואמפטית. חשוב שתביני שגם פסיכולוגים הם בני אדם, גם הם עוברים תקופות קשות בחיים וחלקם אף נעזרים בכדורים. אין בעובדה זו בלבד כדי לפסול אותך מלהיות פסיכולוגית. לסיכום, קודם כל לטפל בעצמך, השאר כבר יבוא אח"כ. בהצלחה קובי

שלום. הבן שלי בן 3.5 מתעניין מאוד במיניות שלו. זה מתבטא בנגיעות באיברי המין שלו בזמן צפייה בטלויזיה, במקלחת. נגיעות באיברי המין של בנות - בנות הגיל שלו. הוא לא עושה זאת בנוכחות מבוגר, למשל עם בת אחותי- הוא לוקח אותה לצד מאחורי הספה, וכשאני מגיעה לכיוון הוא אומר "מה? אנחנו משחקים חולה ורופא" וגם פעם ראיתי הוא מראה לה את האיבר שלו, הוא נבוך מכך ואומר "היא ביקשה שאני אראה לה". מהסיפורים שלו על הגן הבנתי שכמה בנות נגעו לו באיבר מי, והוא גם נגע בשלהם. אני לא ממש יודעת עד כמה זה לגיטימי, ועד כמה הוא מנסה לרצות את החברה דרך חשיפת האיברים שלו. מה אומרים במצבים כאלה? כי אני אומרת לו "זה לא צנוע להראות את האיברים שלך" ואני רק גורמת לכך שהוא מסתיר זאת ממני. הוא ממשיך בכל הזדמנות להתעסק באיברי המין. אני אשמח לשמוע טיפים, עצות.

שלום חן, ההתעסקות באברי המין היא שכיחה בגילו של בנך. לתפיסתי הדרך הנכונה להתמודד עם זה היא על ידי הקניית גבולות להתנהגות הזו. כלומר, להסביר לילד שהאיברים האלו הם פרטיים, שלאיש אסור לגעת בשלו ולו אסור לגעת בשל אחרים. אני חושב שאת צודקת מאוד, שאיסור מוחלט עלול להביא להסתרה של ההתנהגות האסורה. חשוב לזכור שהילד עדיין לא מבין את ההשלכות והכללים של התנהגות מינית, הוא חווה את זה כמשהו נעים, כמשחק ולכן לא מבין מדוע משחקים מסוימים מותר לשחק ואת זה לא. לכן, את יכולה להסביר לו שמותר לו לגעת בעצמו אך ורק כשהוא לבד עם עצמו ולא עם אחרים או לעיני אחרים. שאיברים אלו הם פרטיים ושרק לו מותר לגעת בעצמו. קובי

שלום רב! החלה שנת הלימודים ואיתה הויכוח הקשה בזמן הכנת השיעורים. בני בן ה7.5 טימטם אותי במהלך כל שנה שעברה. הוא דורש שאשב יחד איתו וזה מקובל, אבל מתקשה לעבוד לבד. כל פעם שאני מעירה או מתקנת הוא מתחיל לצעוק ולהשתולל. לזרוק ממחברת ולקמט דף. בשנה שעברה קמתי כמה פעמים ואמרתי לו שמעתה הוא יתמודד לבד אם הוא לא יודע להפגין סבלנות לא נוכל לעבוד יחדיו. אבל ההתנהגות חוזרת על עצמה עם בכי ותסכול רב (של שני הצדדים) הוא פורק את כל תיסכולו עלי בזמן הכנת השיעורים. מייגע מאוד הצורך שלו בחיזוקים אינסופיים ובתלות שלו בי בהכנת השיעורים. בשאר הדברים בחיים הוא עצמאי לחלוטין ובטוח בעצמו. כאן הוא מסרב להתמודד אפילו כשאני לצידו. שעת השיעורים הפכה לשעה מאוד לא נעימה ומאוד מעכירה את היחסים ביננו. שהרי בלהט הדברים גם נאמרים דברים לא נעימים... מה עושים? נדמה שאני רוצה לעשות שיעורים יותר ממנו. למרות שהוא מאוד רוצה לעשות אבל רק איתי ורק בצורה האגרסיבית הזאת בה הוא פורק את תסכוליו כל הזמן עלי. אשמח לדעת מה דעתך בנושא.

שלום שימרית, אני יודע עד כמה שעת הכנת השיעורים יכולה להיות מתסכלת ומטרידה עבור הורים רבים, בעיקר בכיתות הנמוכות. בכל זאת, אני מציע להסתכל על הכנת השיעורים כתהליך הדומה לשלבים אחרים שכבר עברתם. כך לדוגמה, כשהילד לומד ללכת, בהתחלה ישנה תלות מוחלטת בהורה המחזיק בידיו או עומד לידו וכד', עד שהילד צובר מספיק בטחון והולך בעצמו. גם אז, הילד לאט לאט חש בטוח מספיק כדי להתרחק יותר ויותר מההורה, בתהליך בו גדל הביטחון של הילד בעצמו ושל ההורה בילד. בהשאלה לשאלתך, הרעיון בהכנת שיעורים יחד הוא הקניית הרגלי למידה עד לשלב בו הילד יהיה מסוגל לעשות זאת בעצמו. התפקיד שלך הוא ליצור מרחב הכולל תנאים סביבתיים נוחים וזמן קבוע ופנוי בו הילד יודע שהוא מכין שעורים. זה נפלא אם הילד מבין את הסיבות והצורך אבל זה לא תמיד כך. נשמע שאצלכם כל התהליך הפך להיות אמוציונלי ומאוד מתסכל עבור שניכם. אני תוהה האם הילד מגיב לקושי בלימודים או שמה הוא מגיב לאופן בו את ניגשת אליו. לתחושתי, הילד חווה אותך כלא מרוצה ממנו, כביקורתית כלפיו. ואילו את חווה את שעורי הבית כמטרד, כאחריות שלך, ואת הכישלונות שלו ככישלון שלך. ההבנה הזו חשובה מאוד, אם ההפרדה תהיה ברורה לך, יהיה לך מרחב רגשי פנוי לעזור לו מבלי להיגרר לעימותים הללו. בכל מקרה, אני מציע לך להקפיד על כמה דברים: • לקבוע זמן ומקום קבועים להכנת שיעורים, זמן שנוח לשניכם. • אל תשבי לצידו כשהוא מכין את השיעורים. את יכולה להיות בסביבה ולסייע לו במידת הצורך ועל פי בקשתו. • הכנת השיעורים היא באחריותו! את שם כדי לעזור ולא כדי להכין אותם בשבילו. בתחילת העבודה את יכולה לומר לו שהאחריות היא שלו, שאת כאן ויכולה לעזור לו אך רק בתנאי שאף אחד מכם לא צועק ולא תוקף את השני. אם הוא מתחיל לכעוס ולהשתולל, תסבירי לו בקור רוח וברוגע שאת לא מוכנה לקבל את ההתנהגות הזו, ושאת תשובי לעזור לו רק כשיירגע וירצה בכך. עד כמה שניתן, אל תתני לעצמך להיכנס למערבולת הרגשית שהוא מצוי בה. • אל תמחקי בשבילו ואל תתקני לו את השיעורים, את יכולה להציע לו לעבור עליהם, ולעשות זאת רק אם הוא מגיב ברוגע ומוכן לקבל את העזרה הזו. • הרבי לשבח אותו על השקעת המאמץ והעבודה שהוא עושה. עצה זו נכונה לכל שלבי לימודיו. התמקדות בדרך, בהשקעה ולא בתוצאות מורידה לחץ מהילד ומעלה את הסיכוי שיצליח. אני מאמין שהקפדה על הכללים הללו תניב תוצאות חיוביות עבור שניכם. זה לא יהיה פשוט וייקח זמן, אבל עכשיו עם תחילת השנה החדשה זה זמן מצוין לשינוי. בהצלחה קובי

שתינוקת בת שנה ו9 חודשים 'מרביצה' עם הידיים לאמא או אנשים ובועטת בתור משחק , זורקת חפצים לרצפה..מה מדוע מתנהגת כך ומה התגובה המתאימה? לכעוס ולהגביל את ההתנהגות? או לשחק איתה בזה? תודה

שלום, מרבית הסיכויים שההתנהגות הזו היא תוצאה של חקירה וסקרנות. הרבצה או נשיכה, הן התנהגויות שמשרתות את יכולת ההפרדה של התינוק בין האני לאחר, כשהיא פועלת על הסביבה (גם אם פעילות שלא נעימה לאחר) היא לומדת על הנפרדות שלה, על הגוף שלה וגוף האחר, על היכולות הפיזיות שלה וכד'. אני חושב שהגבול בין משחק ובין התנהגות שיש לעצור קשור בעוצמת ההתנהגות, כאשר זו התנהגות אגרסיבית ומכאיבה אז כמובן שיש לעצור אותה. סימן שיכול לעזור הוא התנהגות שלא הייתם מאפשרים לה להתנהג במשחק עם ילדים אחרים. כאשר היא מרביצה יש לומר לה כי זה מכאיב ולא נעים ולעצור את ההתנהגות הזו, כך היא תבין שיש משמעות בעולם להתנהגות שלה ושהיא מורגשת. הצבת הגבול הזו צריכה להיעשות בעדינות אך באופן ברור. אני לא חושב שיש לכעוס עליה, יותר בכיוון של ללמד אותה. בברכה קובי

שלום, ביתי בת שנתיים ושבעה חודשים, באפריל האחרון הורדנו לה את הטיטול, בהתחלה נראה שהכל היה בסדר גם בגן וגם בבית ולעיתים היו פיספוסים אבל בחודשיים האחרונים או יותר נראה שהיא גמולה לחלוטין בגן והולכת בעצמה ומבקשת וישנה צהריים בלי טיטול והכל מושלם עד שאני באה לאסוף אותה!! ואז היא פשוט עושה בתחתונים, לא מבקשת, לא הולכת ולא כלום!! ובחופש זה היה נורא, אולי כי כעסתי עליה באיזה שהוא שלב וזה הכניס אותה לטראומה אז בחופש לקחתי שבוע שבו הייתי רגועה לחלוטין וכל פעם שהיא פיספסה לא התייחסתי לזה ואמרתי לה פעם הבאה תעשי בשירותים, כמו שכולם אומרים לעשות אבל היא פשוט המשיכה לעשות,אחרי שבוע פשוט החלטתי שכל פעם שהיא עושה אני אעניש אותה(בחדר עם עצמה)אולי היא תבין שאני לא מקבלת את זה ובאמת זה קצת יותר עובד כי היא בוכה קצת ואחכ הולכת ביוזמתה ומבקשת, לא יודעת אם להמשיך ככה, זה לוקח ממני כוחות נפש עצומים אבל אני באמת דיי אבודה,אני מרגישה שבבית ממש לא אכפת לה..היא שוכחת את עצמה..

שלום לימור, אני אתחיל מהסוף. גם בתהליך הגמילה, וגם בהמשך השלבים ההתפתחותיים השונים, הפרשנות שההורים מעניקים להתנהגותו של הילד היא משמעותית מאוד. אם אני מפרש התנהגות של ילד כחוסר אכפתיות אני מגיב מתוך מקום פגוע/מאוכזב/נקמני/כועס וכד'. זה לא קל להיכנס לראש של ילד ולחשוב כמותו, אך כהורים אנו חייבים לנסות ולעשות זאת. אחרת, התגובות שנגיב לא יתנו מענה נכון לצרכים שלו. זה בסדר להציב גבולות, אך חשוב להשתדל שזה יבוא ממקום שקול ולא רגשי, לשמור על עקביות, ושהמטרה תשרת את התפתחות הילד/ה. למרות זאת, גם הורים הם בני אדם, ולא תמיד זה פשוט לשלוט בזה... בקשר לפנייה שלך, אני לא חושב שיש מקום לענישה. בתך עדיין צעירה מאוד, אני לא בטוח שהאופן בו היא מפרשת את העונש משרת את המטרות שאת רוצה להשיג. לתפיסתי, ההרטבה של בתך היא הדרך שלה לומר לך משהו, ענישה שמה את זה במקום של מאבק, ובמאבק התקשורת היא מוגבלת ומאוד רגשית. לכן אני מציע לעצור ולנסות להבין מה עומד מאחורי הפער שבין ההתנהגות בגן להתנהגות בבית. הבנה כזו היא המפתח לשינוי בהתנהגות. האם זו הדרך שלה לגייס אותך? לזכות בתשומת לבך? האם התהליך שנעשה איתה בגן הרגיל אותה לגשת לשירותים בזמן שבבית לא נעשה תהליך מקביל? וכו'. בנוסף, אני מציע לך למקד את התגובות שלך במה שהילדה כן יכולה לעשות ולא במה שהיא לא עושה. לעודד אותה להצליח בבית כפי שהיא מצליחה בגן. לא להגיב באופן רגשי אם היא תרטיב בתחתונים. לעזור לה ומידי פעם להציע ואף להושיב אותה על האסלה, ולשבח אותה על ההצלחות שלה. ובעיקר לא להאשים אותה ולא לכעוס עליה כשהיא לא מצליחה, הבעת הרגשות האלו לא יסייעו לה ולא ישיגו את מטרותייך. אני מבין שזה לא קל ומעורר כל מיני מחשבות לא נעימות. אבל בכל זאת, אני מאמין שזה יותר פשוט מכפי שזה נראה לך כרגע, סבלנות, הבנה ואהבה יפתרו את הקושי. בהצלחה קובי.

שלום! התאומים שלנו (בנים זהים) בני שנה וחודש ומאתמול הם התחילו ללכת למשפחתון פעם ראשונה. חוץ מהם יש שם עוד חמישה ילדים בגילאים - ילדה בגיל שנה, 2 ילדים בגיל תשעה חודשים, 3 ילדים בגיל 7 חודשים. האם זה טעות לשים אותם במקום כזה והאם זה יכול להשפיע לרעה אלהים? איזה גילאים כדאי שיהיו איתם והאם מומלץ להחליף משפחתון? תודה!!

ויקי שלום, כשילד מתחיל ללכת למסגרת לימודית חדשה זה תמיד מעורר קצת חרדה וחששות אצל ההורים. ממה ששמעתי ממך אין לך כל סיבה לדאגה ילדייך ישהו במשפחתון עם עוד חמישה ילדים שנמצאים פחות או יותר סביב הגיל שלהם. העובדה שיש גם כמה ילדים צעירים מהם לא תפריע להתפתחותם ולהנאתם במשפחתון. בהצלחה

יכול להיות שלילד שלי יש בעיה ללמוד בשקט ?

שלום, אשמח לענות, אבל אני צריך קצת אינפורמציה, קצת תיאור של הדברים כדי שנוכל לדון בהם. ממתין לתגובתך.. קובי