פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, יש לי ילד בן 8 מנישואי הראשונים ולבן זוגי ילדה בת 4. לפני כמה ימים בן-זוגי תפס על חם את שניהם משחקים ברופא וחולה, כשבני "נותן זריקות" לילדה בכל הגוף, כולל באיבר מינה. היא היתה עירומה לחלוטין וסיפרה אח"כ שבני ביקש ממנה להוריד את כל הבגדים ואף דאג לסגור את דלת החדר לפני שהתחילו במשחק. אנחנו כמובן היינו המומים ובן זוגי נותר כועס ופגוע וקשה לו כעת לסמוך על בני. דיברתי עם בני רבות על כך ביום שזה קרה, והוא הביע צער וחרטה והבין שמדובר בדבר אסור והבטיח שזה לא יקרה שוב. שאלתי היא קודם כל האם זו התנהגות נורמלית? האם עליי לפנות איתו לטיפול? ואשמח גם לעצה כיצד עליי להרגיע את בן זוגי ולהחזיר את ביטחונו בבני. תודה

שלום, משחקי "רופא וחולה" או "אימא ואבא" מתקבלים בסוג של סלחנות כשמדובר בילדי גן, וגם אז - בשל הרגישות (המוצדקת) לנושאים של הטרדה מינית, אנו נוטים לטפל בהם בדרך של הסברה והידוק ההשגחה. כשמדובר בילדים גדולים יותר, רמת הסלחנות יורדת, שכן אנו מצפים מילדים בגיל בי"ס להיות מודעים לכללי ההתנהגות והשמירה על פרטיות הגוף וצנעת איבריו. לכן, חשוב לטפל בדברים ולא להסתפק בהבטחות. ראשית, יש לוודא שבנך לא נחשף למעשים/תכנים לא ראויים בעצמו. שנית, חשוב להבהיר שוב ושוב את הכללים הנוגעים לפרטיות הגוף, ולחדד אותם באזני הילדים - כל אחד עפ"י רמת הבנתו. למרות כל האמור כאן, עדיין האפשרות הסבירה היא שהמשחק ששיחקו אינו משקף נטיות עברייניות או שליטה דלה בדחפים מיניים (כמו אצל אנשים מבוגרים), אלא סקרנות מינית טבעית של ילדים, שקיבלה דרור בהיעדר השגחה/הסברה מספקת. השתדלו לא לתת לתקרית לטלטל את הזוגיות שלכם או את האיזון המשפחתי, ולא להתייחס לאירוע כמשקף בעייתיות של "הילד שלך" או "הילדה שלך". ילדים הם ילדים, והורים הם הורים. פעלו באחריות משותפת לרווחת כולכם, מבלי לבזבז משאבים על האשמות או הצטדקויות. אם נותר בכם חלק בלתי שקט, היעזרו באיש מקצוע, שיוכל להרגיע אתכם ולתת לכם כלים ספציפיים שיתאימו לנסיבות הפרטיות שלכם. בברכה ליאת

שלום אישתי ואני ביחסים מאוד לא טובים. ישנים בחדרים נפרדים. הילדה הצעירה, בת 7 ו ו10 חודשים שיש לה חדר משלה, ישנה במשך הרבה זמן בחדר עם האמא בחודשים שהייתי מאושפז. היום אני בבית ודרשתי שהילדה תחזור לשון בחדרה. נכון לעכשיו הילדה יכולה לבחור בימי חופש וסופי שבוע איפו לישון ובימי בית ספר ישנה בחדרה. הסידור הזה טוב? עדיף אולי שתישן קבוע עם האמא? כדי שתישן רק בחדרה? לילדה אין בעיה לישון בחדרה וכמובן שאין לה בעיה לישון אצל האמא. תודה

שלום דב, עקרונית, עדיף שילדים יבלו את שנת הלילה שלהם במיטתם, ללא קשר לטיב היחסים בין ההורים. יש משפחות בהן השינה המשותפת נתפסת כסוג של צ'ופר, וכל עוד הגבולות ברורים ולכולם הסידור נוח - אין בכך נזק. בין השיטין, ניתן להבין מדבריך שהשינה המשותפת של אשתך ובתך מעוררת אצלך מורת רוח, ואולי משקפת משהו מהמתרחש בזוגיות שלכם. אני ממליצה בחום לטפל במה שקורה לכם, ולנתק ככל האפשר את הילדה מהסיפור שלכם. אל תתנו לה לשמש בגופה "גדר חיה" או חייץ ביניכם, גם אם בפועל אתם בחדרים נפרדים. מעודדת אותך להניע תהליך של עבודה על הזוגיות שלכם, לא דרך דיונים תיאורטיים על הסדרי השינה בבית. מוטב לעשות את התהליך בעזרת מטפל זוגי, שיעודד אתכם לתקשורת פתוחה וישירה על מה שקורה ביניכם. מאחלת לכולכם רק טוב בשנה החדשה, ובכלל. הרבה בריאות ליאת

שלום,בתי בת 4 והיא פחות ופחות מקשיבה לי וכל התארגנות איתה (הלבשה, סירוק וכו), הופכת למתישה. היא בורחת וצוחקת ומסרבת באמתלות שונות (רוצה שמלה רק ורודה , רק נצנצים..). כל הסברי בקשותי ואיומיי, הם לשווא. מהי דרך הפעולה הנכונה? עייפתי מאיומים ואני רוצה לבסס קשר נעים והרמוני עם בתי וחא על בסיס איומים וכוחניות. תודה רבה.

שלום אורי, בתך ואת - שתיכן יחד - לוקחות חלק במשחק עם חוקים וכללים, משחק אשר בו כל אחת בתורה ממלאת את חלקה הצפוי מראש. היא עושה את מה שיפעיל את בקשותייך, כעסך, ואפילו את איומייך (שככל הנראה אינך מקיימת). את, מצידך, מגיבה בדיוק בהתאם לציפיותיה, מתרגזת במקומות הנכונים, כועסת, מבקשת, מאיימת, ולבסוף מותשת ונכנעת. קשר נעים והרמוני, ממש כמו בתזמורת מיומנת, מתאפשר רק כשיש מישהו שמנצח על העניינים: אומר למנגנים מתי לנגן ומתי לשתוק, מתי לנגן מהר ומתי לאט, מתי חזק ומתי חלש. תזמורת שחבריה אינם מצייתים למנצח נשמעת רע, צורמני ומאד לא הרמוני. לכן, לתפיסתי, הדרך להימנע ממה שקורה ביניכן, קשורה ליכולת *שלך* לבחור את המלחמות בתבונה. להניח למאבקים לא הכרחיים, בעוד בדברים העקרוניים - להפעיל את סמכותך כהורה, להימנע מדיבורים/תחנונים/איומים, ופשוט לפעול. אם אינה רוצה להתלבש, קחי אותה לגן כמו שהיא, גם אם תצטרך להתלבש במכונית או בגן. או לחילופין, הישארי בסלון בשקט (אם יש לך את הזמן), ואל תשתתפי במשחק. כמו בהרבה מקרים דומים לשלך, אני ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה עם פסיכולוג ילדים מנוסה, שיכולה לקדם מאד את התהליך ולתת לך כלים ספציפיים לנסיבות הפרטיות שלכן. בהצלחה ליאת

שלום,אני סבתא לשישה נכדים, ביניהם 3 בגיל 3-4. לפני חודש, בגלל בעיה של סוכרת נאלצו לקטוע לי בוהן אמצעית.אני כבר חודש חבושה, נועלת נעל מוזרה וכולם יודעים שיש לי פצע ברגל.(אגב, כבר חודשיים לפני הניתוח הייתי חבושה, אבל פחות בצורה דרמתית. ביום שני הקרוב עשויים להוציא את התפרים, להסיר את התחבושת וכנראה להיפרד מהנעל המגושמת. מה אני אומרת לילדים כשהם ישאלו על האצבע החסרה? אני בלחץ.

שלום חנה, ראשית, אאחל לך החלמה מהירה ושלמה, וחזרה מהירה לשגרת החיים. לא מזמן נשאלה כאן, בפורום, שאלה הנוגעת לפחדים של ילד מפני ילדה אחרת שגופה מצולק בכוויות (ראי פנייתה של אירנה הנושאת את הכותרת "בן 6"). כפי שכתבתי שם, הניסיונות לשמור את הילדים בסביבה סטרילית, אינה מיטיבה איתם, ופוגעת ביכולתם להכיל בשלווה ובבגרות חריגויות בלתי נמנעות הנקרות בדרכם. ובכל זאת, כולנו חשים אי נוחות כאשר "סכמת הגוף השלם" נפגעת. ילדים צעירים אכן עלולים להגיב בבהלה כאשר הם נתקלים ללא הכנה בגוף חסר או מעוות. לתחושתי, כאשר הדברים מוצגים לילדים כפשוטם, עם הסבר קצר וענייני ("בשל סיבוך של מחלת הסכרת, הייתי צריכה לעבור ניתוח ברגל. עכשיו יהיו לי ברגל רק ארבע אצבעות, אבל אני אהיה בריאה ושמחה ושום דבר לא יכאב לי יותר"). אין טעם להסתבך עם הסברים פלסטיים, או עם מונחים של כריתה/חיתוך וכד'. מאחלת לך, שוב, בריאות והרבה נחת ליאת

שלום, בעלי ואני החלטנו יחדיו להתגרש, יש לנו בן שגילו 4 וחצי, חשוב לציין שבעלי ובני מאוד קשורים אחד לשני,הקשר שביניהם הדוק ביותר, הם עושים הכל ביחד, אפילו כשאני נמצאת עם בני מחוץ לבית, לאחר שעתיים הוא מבקש לחזור הביתה להיות עם אביו, שאלתי היא כיצד אומרים לו שאביו ואמו נפרדים, אני מאוד מודאגת לגבי מה שיעבור עליו, איך אני יכולה לעזור לו ולהקל עליו? תודה רבה.

שלום ורד, הבשורה על פרידת ההורים אמורה להיות עניינית ובהירה, מותאמת לגילו וליכולת ההבנה של הילד. הדבר החשוב ביותר שאת יכולה לעשות כדי להקל עליו, זה לאפשר לקשר החיובי והקרוב שיש בינו לבין אביו להימשך באין מפריע, ולשמור על יחסי כבוד וחברות בינך לבין הגרוש שלך, לפחות ככל הנוגע לילד. זהו אחד המנבאים הטובים ביותר להסתגלות טובה של הילד למצב החדש, ויש ביחסים טובים כאלה כדי לצמצם משמעותית את פוטנציאל הנזק של הגירושין. לאחר הפרידה, חשוב להישאר קשובים למה שעובר על הילד, לעמוד הכן מול תגובות אבל, זעם, תוקפנות, נסיגה, אדישות, תחנונים - נורמליות וטבעיות כולן - להכיל אותן ולאפשר הסתגלות הדרגתית לסדרים החדשים בחייו. חשוב להימנע מרחמים או מוויתור על גבולות המותר והאסור. דווקא כאשר משהו מהותי נשבר בחיי המשפחה, חשוב לשמור על תחושת יציבות וקביעות, איפה שאפשר. בהצלחה ליאת

שלום. אני אב ליאיר שבשבועיים האחרונים חל שינוי של ממש בהתנהגותו. השינוי מתבטא בתגובות אלימות,מילולית ופיזית,בעיקר כשמעירים לו על משהו.הוא מתחיל להגיד "לך/לכי מפה" וגם מרביץ ובועט.זה קורה לפעמים גם ללא כל סיבה נראית לעין אבל בעיקר אם מעירים לא על משהו שעשה.אנחנו מנסים בדר"כ את עונש הניתוק ל2-3 דקות אך גם זה קשה כי הוא פשוט לא יושב. נשמח לשמוע עצה.

שלום אסף, פעוטות בני שנתיים-שלוש בהגדרתם הם בני אדם דעתניים, מאתגרים מאד, שטבעו בהתנהגותם האופיינית את המושג "גיל שנתיים האיום". בגיל זה מחריף דרמטית הפער בין "אני יכול/רוצה לבד!" לבין "אני קטן וצריך אתכם, אמא ואבא!". זהו גיל של משאלה גדולה לעצמאות, כאשר השאיפה משיגה בהרבה את היכולת. המתח הזה יוצר הרבה מתח פנימי אצל הילד, חרדות, ופגיעות להתקפי זעם. הורים נבונים משתדלים בתקופה זו לבחור את המלחמות בקפידה, לוותר על מה שלא מוכרחים להתנגש עליו, אך לשמור על הגבולות בו בזמן. גם ההורים הרגישים והחכמים ביותר אינם יכולים למנוע לחלוטין את התקפי הזעם, ולכן חשוב לעזור לילד "לרדת מהעץ" מבלי להיכנס למשחקי כבוד או מאבקי כוח. אין לאפשר לילד להכות את הוריו או להרוס חפצים גם בשעת כעס. בזמן סערה, מוטב לעזור לו להירגע בסביבה בטוחה (לא להעניש! הוא לא עושה שום דבר בכוונה. זה שלב חשוב בהתפתחותו). בעיני עדיף חיבוק (אם צריך גם חיבוק מרסן), עמדה שקטה אך אסרטיבית, ונכונות לוויתורים על מה שאפשר. אם קשה לכם, הדרכת הורים קצרה יכולה לסייע מאד. בהצלחה, ומועדים לשמחה ליאת

שלום, יש לנו 2 ילדות- בכורה בת 6 וקטנה בת שנתיים וחצי. הן רבות כל הזמן. הן רבות על כל דבר אפשרי אפילו על דברים שלא קיימים...למשל, הן רוצות מיטרייה לחורף אמרתי שאקנה להן הן רבו על הדמות שתיהיה על המטרייה עוד בטרם נקנתה. הגדולה רכושנית בצורה קיצונית וכל דבר שהקטנה נוגעת מוביל לריב. עכשיו הקטנה כבר למדה להתגונן אז כל היום הן רבות. זה מעייף ומרגיז. אנו מסיימים את היום מותשים.והאוירה בבית מאוד לא נעימה. מה לעשות ? לא לקנות שום משחק ? לתת לריב ולהתעלם? אשמח לעזרה. תודה וחג שמח, נעמי

שלום נעמי, אני מעתיקה למענך תשובה שנתתי כאן, בפורום, בעבר לשאלה דומה - מריבות בין אחים משקפות לעיתים קרובות ברית מוזרה ביניהם, שמטרתה לזכות באהדת ההורה ובמעורבות שלו. אני מבינה ומסכימה עם רצונך להוקיע ביטויי אלימות, ורצוי מאד להגיב לה באופן עקבי ונחוש. במקומך, הייתי עושה מאמץ להגיב *תמיד* לשניהם, ללא קשר למי התחיל, מי הרביץ ומי הלשין. תוכלי להגיב לכל מריבה אלימה בסנקציה שתכוון *לשניהם*, כמו למשל בהתרחקות שלך ("לא מעניין אותי מי התחיל, לא נעים לי אתכם כשאתם מכים וצועקים, אני הולכת לחדר שלי לנוח"), במניעת בילוי משותף ("חבל שאתם רבים ככה. התקלקל לי כל המצברוח ולא בא לי ללכת כבר לקניון/לסרט/לבריכה. ננסה שוב מחר"). עליך לצפות להגברת הווליום ולפרובוקציות בניסיון להחזיר אותך לעמדת השופט. הגיבי בשקט ("זה פשוט לא מעניין אותי. אשמח להיות איתכם כשתרגעו"), והשתדלי לגרום להם להאמין שבאמת לא אכפת לך. אני יודעת שזה קשה, אבל זה בהחלט אפשרי, ועובד. ובחזרה אלייך, נעמי - יש לא מעט ספרות בנושא. ממליצה מאד על הפרק הדן בנושא מריבות בין אחים בספר "ילדים. האתגר" של דרייקורס. ספר ישן וטוב שבעיני לא נס ליחו. בהצלחה, ומועדים לשמחה ליאת בהצלחה ליאת

שלום ...מהי הדרך הנכונה לספר לילד בן חמש לגבי הוספת שם? אני רוצה לציין שהשם הנוסף יהיה הקודם לשמו הנוכחי. אשמח למענה בהקדם תודה מראש

שלום, שינוי שם אינו עניין של מה בכך, ואני מניחה שמאחורי ההחלטה עומד איזשהו סיפור. קשה לענות, כך, מבלי להבין את הנסיבות, אך הכלל החשוב הוא להיות קרוב ככל האפשר לאמת, מבלי להכביר בפרטים שעלולים להדאיג את הילד. תוכלי להכינו לכך שבהתחלה זה עלול להיות לו מוזר או מבלבל, אך כולכם תעזרו לו להתרגל. הדגישי את העובדה שהוא עצמו ורגשותיכם כלפיו נשארים ללא שינוי. הישארי קשובה לשאלותיו, והשתדלי לענות עליהן בכנות, מתוך כבוד והיצמדות לאמת. בהצלחה, ומועדים לשמחה ליאת

מחפשת המלצה על פסיכולוגית ילדים לילד בן 9 ,טיפול באמצעות משחק באזור נס ציונה, חברת מכבי

שלום מירב, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. מועדים לשמחה ליאת

היי ..מאחר ולא קיבלתי מענה לשאלתי... אשמח לדעת איך לספר לבני בן החמש על הוספת שם נוסף . מהי הדרך הנכונה לספר...איך להכין אותו לגבי זה ...או שפשוט להגיד לו וזהו..אגב השם הנוסף יהיה קודם לשמו הנוכחי. תודה מראש

לאמא שלום, יש הורים שבעקבות אירועים דרמטיים בחיי הילד מחליטים שהחלפת או הוספת שם תעזור לו. לא שיתפת בנסיבות שהובילו אותך לקבלת ההחלטה הזו אך אם את עדיין מתלבטת תוכלי לפנות אלי שנית. אם כבר החלטת על הוספת השם לבנך רצוי שתסבירי לו בפשטות ובהתאם ליכולתו להבין את הסיבות להחלטה, חשוב שתדגישי לו שהרגשות כלפיו לא ישתנו. בתקופה הקרובה חשוב שתעקבי אחר האופן בו הוא מתמודד עם השינוי ותהיי זמינה לשאלותיו ולתחושותיו. בהצלחה

שלום, ביתי הבכורה בכיתה יב' הגדולה מבת נוספת בת 16 ובן בגיל 14 מאז היותה קטנה היתה ילדה שונה אהבה את הפרטיות שלה, לא אוהבת שמתערבים לה בדברים, לא משתפת בכלום, עם אחותה אין כמעט תקשורת עם אח שלה מידי פעם,(האחים שלה מאוד חמים וביתיים)בגיל ההתבגרות צבעה צבעים בשיער, שומעת רוק,עשתה 4 הליקס, הלכה עם שחור, היו לה קבוצת חברה פנקיסטיים בהיותה בת 14וחצי היה לה חבר כחודש שהבנתי שנפרדו בצורה לא יפה. שנתיים האחרונות ביתי חזרה לשערה החום, הורידה את העגילים הכבדים אומנם ההליקסים (היא צוחקת על התקופה הזו)נשארו אבל הולכת עם עגילים יפים עדינים, החלה ללבוש שמלות יותר מודעת לגוף שלה, באמת ביתי עשתה שינוי ויותר מטפחת עצמה אבל אני יודעת שקשה לה מאוד עם עצמה היא מרגישה שונה. מעולם היא לא דיברה איתנו בפתיחות ותמיד האינפורמציה מגיע אלי "מסביב"-בטח לא ממנה. ביתי תלמידה טובה מאוד, נמצאת בצופים-היא מדריכה,מנגנת גיטרת בס, מתנדבת במדא ותמיד הסתובבה עם קבוצת חברים איכותיים שמהצד השני היתה הקבוצה ה"פריקית" , ביתי לאט לאט ניתקה עצמה מכל הקבוצה של החברה האכותיים שנמצאים איתה בהתנד'בות, בכיתה, בתנועת נוער וזאת בטענה שאיננה מרגישה שייכת לשם (היא מאוד מאוד נמוכה 148 לעומת הבנות בקבוצה שהן גבוהות 155 ומעלה וחתיכות וביתי לא מרגישה כך היא מרגישה שונה מאוד) שונה בדעותיה והחלה יותר ויותר להתחבר עם קבוצת ה"פריקים" מה גם שביניהן יש בחורה "עדי" לסבית שהן חברות מאוד מאוד טובות ויש להן הרבה דברים משותפים וכל יום מתראות וגם מתראות עם שאר חברי הקבוצה, ביתי אמרה לי שעם הקבוצה הזו היא מרגישה טוב והם מקבלים אותה כמו שהיא,אני ממש לא רגועה מהחברים האלו אני יודעת שהרמה שלהם לא מתאימה לביתי, הם חברה לא אכותיים, שותים,חלקם מעשנים, אני ובעלי ממש לא יודעים מה לעשות , רק אנחנו מנסים לדבר עם ביתי היא מתפוצצת עלינו ולא נותנת לנו לפתוח את הפה. אני רק שומעת שהיא נפגשת עם עם "עדי" אני משתגעת, וגם כשהן נפגשות עם שאר החברה אני ובעלי ממש מתוסכלים ולא יודעים מה לעשות. כיצד לדבר עם ביתי, האם לסמוך עליה כי חכמה, ממש חסרי אונים וכואב לנו לראות שזרקה את כל החברים הטובים שהיו לה מכיתה א ועד עכשיו.אני רוצה להוסיף שאינני מכירה ממש את החבורה הזו, הם היו אצלי פעמים בודדות בבית ביתי יודעת שאינני אוהבת שהיא הולכת עם החברה הזו ועם הקבוצה בכלל אני ממש משתדלת להיות נחמדה איתם כשאני רואה אותם,ואני רואה תמונות שלהם בפייסבוק והאינטואיציה האמהית שלי מרגישה לא טוב כלפיהם... אשמח לעצה חג שמח תודה

שלום הילה, הילדה שלך נמצאת בשלב התפתחותי חשוב, אשר בו משימתה העיקרית קשורה לגיבוש זהות בוגרת ועצמאית. במסגרת ה'מטלה' ההתפתחותית הזו, בני נוער עוברים דרך לא קלה של חיפוש, טעימה, מדידה ובחינה של אורחות חיים כאלה ואחרות. "כלל האצבע" אומר: כמה שיותר רחוק מההורים יותר טוב. המרד המפורסם בהורים ובכל מה שהם מייצגים, הוא חלק חשוב מהתהליך, ופסיכולוגים נוטים לדאוג ממנו פחות בהשוואה לדפוס מרצה ו"הולך בתלם". "עדי" אינה מסוכנת לבתך, וככל הנראה לא תהפוך אותה ללסבית, אם מלכתחילה אין נטיות כאלה. אני מציעה להניח לניסיונות להילחם ולהיאבק בבחירות שלה, ולעשות הכל כדי להשאיר ערוצי תקשורת פתוחים. בעיני, עדיף שתדעי לאן היא הולכת (גם במחיר של "לבלוע צפרדע" לזמן מה) על פני מצב בו הילדה תרד למחתרת לגמרי. אם בסה"כ היא מתפקדת היטב בביה"ס, ומפגינה מתינות ושיקול דעת ביתר אזורי חייה, נדמה לי שאפשר להירגע, גם אם את לא מתה על זה. אחד הדברים המדויקים ביותר שאפשר לומר על גיל ההתבגרות הוא - שזה עובר. המשיכי להשגיח ממרחק, ולשמור על תקשורת מכבדת ורציפה. מועדים לשמחה ליאת

שלום אני כועסת מאוד על בעלי וגם על עצמי בעצם שיחקתי עם הבנות במחשב זזתי משם לכמה דקות כשהגדולה (בת חמש ותשעה חודשים) נשארה אני חוזרת לאחר מספר דקות ואני רואה אותה צופה בסרט! ולא מאמינה למראה עיני בסרט בחורה מאוננת לבחור עם הרגל כשהבחור לובש אמנם מכנסיים ולא רואים כלום למזלנו הפסקתי מיד את הסרט ושאלתי את הילדה מה הראו שם היא אמרה שהיו שתי בחורות מאוד יפות והבחור אכל לבחורה את הרגל נלחצתי וכעסתי על בעלי שמאחסן את הסרטים במחשב ועל עצמי שעזבתי אותה בחדר לכמה דקות והראיתי כנראה את הלחץ שלי והכעס כי הילדה החלה לבכות הרגעתי אותה שהכל בסדר איתה והיא לא אשמה בכלום ואמרתי לבעלי באנגלית שאני מאוד מאוד כועסת עליו ודורשת שימחק את הסרטים הסרטים נמחקו הסבתי את תשומת לבה לסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק על בעלי חיים (בטלוויזיה) ובזה נגמר העניין איזה נזק נגרם? האם צריך לעשות משהו בעניין? הילדה חכמה מאוד ורגישה והבינה שקרה משהו על עצה מהירה אודה אני מאוד דואגת תודה

שלום דפני, את הדבר הנכון לעשות כבר עשית - סילוק החומרים הללו אל מחוץ להישג ידם ועיניהם של הילדים. כל תגובה (רגשת וסוערת) מעבר לכך מיותרת, מה גם שאנחנו מבינים מתשובתה של הילדה שהיא תפסה זאת באופן תמים למדי. כרגע, אני ממליצה לעבור לסדר היום, וכמה שיותר מהר יותר טוב. חג שמח :-) ליאת

שלום נכדתי פוחדת לישון לבד בחדר בלילה היא מתעוררת כמה פעמים בלילה ונכנסת למיטה של אימא שלה למרות שהאימא מסרבת להכניס אותה למיטה ,ומחזירה אותה לחדר שלה , היא בכל זאת קמה מאוחר יותר ושוב מעירה את האימא שלה ומבקשת להיכנס ולישון איתה , האימא חד הורית למרות כל הנסיונות להבין מה גורם לה לפחדים ,וניסיונות שכנוע והסברים מצד האימא ,וללא תוצאות הילדה לא צופה בסרטים מפחידים או אלימים,וכמו כן לגבי המשחקים בטלפון הנייד ,האימא מקפידה ועוקבת אחר הרגלי הצפייה של הילדה הילדה כרגע בכיתה ה אשמח לקבל תגובה דרך האימייל שלי אנחנו מתגוררים בארה"ב תודה רבה

שלום רב, התשובות בפורום זה ניתנות מעל גבי הפורום, ולא דרך מייל. פחדים בכלל, ופחדי לילה בפרט, הם עניין שבשגרה לאורך שנות התפתחותם של ילדים. לפעמים הם מופיעים בגיל הרך ולפעמים בשנות ביה"ס, ולפעמים - אצל ילדים מסוימים - גם וגם. לכל גיל פחדים אופייניים, ובגיל עשר וחצי הם בדר"כ אחוזים איכשהו במציאות (פחד מגנבים, מחוטפי ילדים, מאסונות טבע, מפיגועים, וכד'). יתכן שהעובדה שמדובר באם חד הורית מעצימה את הפחדים או מגבירה את הצורך של הילדה להיצמד אל האם. לפעמים, חוסר הביטחון של האם עצמה, או הרצון לפצות את הילדה על חסרונו של האב, הם שמחמירים את המצב. כאשר הפחד ממוקד וזמני (למשל, מופיע רק בלילה ולתקופה קצרה יחסית), אפשר להסתפק בנוכחות הורית סבלנית ומרגיעה, כפי שעושה בתך. אם, לעומת זאת, הפחדים זולגים גם אל שעות היום ומפריעים לתפקוד השוטף של הבת או האם, מוטב להיעזר באיש מקצוע ולקבל כלים והמלצות המותאמים לנסיבות הספציפיות. בברכה ומועדים לשמחה ליאת

איך מודיעים לילד בן 3.5 שנים שהכלב מת? מה אומרים כדי שלא יצור פחדים וטראומה? תודה

שלום רב, הידיעה על מותה של חיית מחמד, עצובה וכואבת ככל שתהיה, אינה אמורה ליצור פחדים וטראומה, כל עוד היא מוצגת לילד נכון. מסתבר שדווקא רעיונות משונים שהורים טובים בוחרים לספר לילדיהם, כמו רעיונות של עלייה לשמיים, הליכה לעולם אחר, ואפילו סיפורים על היעלמות מסתורית - כל אלה נושאים פוטנציאל מזיק יותר מהמציאות כפי שהיא. לכן, אני ממליצה לספר לילד בפשטות שהכלב החמוד שלנו מת (כי היה חולה/נדרס/הורדם, וכד'), ושעכשיו אנחנו עצובים מאד, כי אהבנו אותו ונתגעגע אליו. הסבירי לו שיצורים מתים מפסיקים להרגיש, ושעכשיו לא כואב לו כלום והוא פשוט נח. אם ישאל (רק אם ישאל), תוכלי להגיד שאת מי שמת קוברים באדמה, ואפשר - כשמתגעגעים - לבוא לבקר את הקבר (אם יודעים היכן הוא קבור, במקרה של כלב). עמדי הכן מול כל הבעת רגש שתגיע, מבלי להיבהל. מותר לבכות ולהתאבל, ואין בכך כדי להעיד על קיומה של טראומה. זו התגובה הבריאה, הנורמלית והמותאמת במקרה כזה. שלא תדעו צער. ליאת

היי בתי בת 3 אני גרושה כשנה וחצי. לאחרונה כל פעם שהאבא של הילדה בא להחזיר אותה היא מתחילה לבכות ונכנסת להתקף זעם. גם כשהיא נרגעת היא מבקשת את אבא לפני השינה ושואלת מתי אלך שוב לאבא. מה צריך לעשות כדאי להרגיע אותה? אני מרגישה אמא לא טובה בעקבות ההתנהגות של הילדנ

שלום לך, בתך מגיבה בכאב ובתסכול לפרידות החוזרות ונשנות מאביה, ואין בכך כדי להעיד על יחסה אלייך. למה אימא לא טובה? איך זה קשור? אביה נעלם יום אחד מן הבית, בגיל שבו קשה היה לה להבין את הסיבות לכך. מאז, הוא שב ומגיח אל חייה, אחת למספר ימים, מעניק לה הרבה חום, אהבה ותשומת לב, ואז נעלם שוב למספר ימים. כדי להרגיעה, חשוב - לפני הכל - להבין את רגשותיה ולתת להם תוקף ("אני יודעת כמה קשה לך להיפרד כל פעם מחדש"; "אני יודעת ורואה כמה את מתגעגעת לאבא. זה באמת נורא לא נעים"; "את צודקת, זה באמת עצוב וקשה לחכות בכל פעם לביקור הבא, אני יודעת"). אמירות כאלה אינן שופטות את הילדה על רגשותיה והתנהגותה, ומאפשרות לה לזהות ולקרוא בשם למה שהיא מרגישה. כשהיא בוכה מאד, אחרי המשפטים האמפטיים שתבחרי לומר, תוכלי להוסיף משהו כמו "יש משהו שאני יכולה לעשות עכשיו כדי לעזור לך?". אם אינה רוצה, תני לה להירגע בכוחות עצמה, וקבלי אותה בחיוך כשהיא נרגעת. אל תנסי לפצותה בפרסי ניחומים או מתנות, וגם אל תכעסי עליה. אהבתה לאביה אינה באה על חשבון אהבתה אלייך ואינה מרמזת על טיב האימהות שלך. עמדה מתקפת ורגועה מצידך תוביל בסופו של דבר גם אותה לקבל את המציאות כפי שהיא ולהסתגל אליה בהצלחה. עד אז, אפשר לבקש גם מאבא לבוא יותר, ולהישאר מעורב בחייה (מבלי להרגיש מאויימת או בתחרות ההורה הטוב). בהצלחה ומועדים לשמחה ליאת

שלום איך מספרים לילד בן 5 שאני מוסיפה לו עוד שם לשם הנוכחי? אני רוצה לציין שהשם שאני רוצה להוסיף לו יהיה הקודם לנוכחי.זה שם שאני תמיד רציתי ומאוד רוצה להוסיף לו.אשמח למענה תודה

אנא תקראי את תשובתי לשאלתך באותו נושא.

שלום ליאת יש לי ברשותך כמה שאלות בקשר לבני בן ה6 . 1.הוא עלה השנה לכיתה א ויש בכיתה ג ילדה מצולקת ברמות קשות .95%אחוז מגופה כוויות .מראה באמת קשה לצפייה .והילד מפחד מאד . היא איתו בקומה.הוא חושש מלראות אותה ולכן לא יוצא להפסקות . ואני מניחה שכל יציאה מהכיתה כמו לשירותים או הביתה (דברים שהוא חייב כי בהפסקה הוא בכיתה) זה מלווה בלחץ וחרדה .אפילו פעם בסיום היום כשראה מרחוק שהיא הלכה בכיוון מסויים הוא התחנן שנלך בדרך אחרת. כמובן שאת כל ההסברים שהיא ילדה רגילה ולא מפחידה וכולה כבר קיבל ממני מהמורה וגם שיחה עם המנהלת,אבל זה לא עוזר ולא יעזור לדעתי . מה כדאי עוד לעשות? 2.סבתא שלי שהייתה כמו הורה שלישי עבורי ומכאן כמו סבתא שלו (ביקר אצלה כל שבועיים) הלכה אתמול לעולמה :-( .עוד לא סיפרתי לו .ורציתי את עזרתך במה ואיך להגיד וכמה לפרט .האם להגיד שלא נראה אותה לעולם וכו או לתת לו להבין לבד .הוא ילד מאאד רגיש . 3.שיעורי בית- כל נושא שיעורי הבית הפך כבר לאנטי לא יודעת איך .הוא היה כותב לפעמים בכמות הרבה יותר גדולה ממה שמקבל כל יום בכיתה אבל בכל זאת הוא במין אנטי כזה.קבענו שעה והוא באמת קם .אבל כל הזמן מתלונן ואופים ו"כמה" ו"למה" וכאלה . איך לגשת לנושא לדעתך? תודה רבה דנה

שלום לך, אענה תחילה על שתי שאלותייך הראשונות. לעתים קרובות, הניסיונות שלנו להשאיר את הילדים בסביבה סטרילית, הרחק מנוכחותם המטרידה של החולי, הזקנה, החריגות והמוות, הופכים אותם פגיעים הרבה יותר, וכשהם נחשפים לקיומם הבלתי נמנע - התגובה אקוטית יותר. חריגים בהתנהגות או במראה תמיד יהיו בתוכנו, וחשוב לחשוף את הילדים גם אל השונה, וללמדם לכבד כל אדם, יהיה מראהו אשר יהיה. כרגע, תוכלי לגלות אמפתיה לקושי שלו, לעזור לו לווסת את החרדה שלו בדרך של הסטת המבט (אם יבחר לעשות כך) או התרחקות פיזית, אך בו בזמן אני ממליצה לשדר מסר ברור האומר - בית הספר הוא של כל הילדים, ויהיה עליך להתרגל ולהתמודד עם נוכחותם של ילדים נוספים, גם אם המראה שלהם פחות נעים לעין. כדי "ליידד" אותו עם המראה המצולק, אפשר לנסות לחפש צלקת על גופו או גופך, ולהסביר לו מה משמעותה (גוף שמחדש את עורו לאחר פציעה). אפשר לנסות לספר לו את סיפור הפציעה של הילדה, לדבר על רגשותיה ורגשותיו, ועל ניסיונותיה לחזור לחיים רגילים. באופן מאד דומה, גם עם עובדת מותה של סבתא, כדאי לנהוג באופן דומה. אל תנסי לבודד אותו או לשמור מפניו את העובדות. אדרבא, הציגי אותן בפשטות וביושר - "סבתא הייתה אישה מבוגרת מאד, וכמו שקורה בטבע, אנשים מתים לבסוף כשהם מאד מבוגרים. סבתא, ככל המתים, אינה מרגישה דבר. כלום לא כואב לה עכשיו, והיא סיימה את חייה בשיבה טובה. בעוד כמה זמן נוכל ללכת לבקר את הקבר שלה, ותוכל להניח שם אבן קטנה או פרח. סבתא אמנם לא תחזור אלינו, אבל אנחנו נאהב ונזכור אותה תמיד". משהו כזה. אוכל להרגיעך ולומר שבגיל 6 בנך ממילא כבר יודע דבר או שניים על מוות, ולכן אין טעם להסתבך בהסברי סרק. אפשרי לו לשאול שאלות אם ירצה, והשתדלי לענות *רק* על מה שהוא שואל, מבלי לפרט יתר על המידה אך גם מבלי להיכנס לרעיונות מופשטים של עלייה לשמיים או לגן עדן. הסברים כאלה עלולים לפתח חרדות אצל חלק מהילדים. בעניין שיעורי הבית, יתכן שהוא חש בלחץ שלך, ומגיב בסוג של התנגדות. אמרי לו ששיעורי הבית הם מטלה *שלו*, ושאת סומכת עליו שיעשה אותם כמו שצריך. הזכירי לו שאת פנויה לעזור במידת הצורך, אך עודדי אותו לעבודה עצמאית. אל תדרשי ממנו שלמות, והשתדלי לא למחוק הרבה או להכריח אותו לעשות דברים שוב ושוב. ככל שתימנעי מלחץ ופרפקציוניזם משל עצמך, כך תגבירי את הסיכוי לגישה אוהדת ועצמאית כלפי שיעורי הבית. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום ליאת/קובי, שאלתי היא מתי סיוטי לילה הם תופעה שצריך להתייחס אליה? ברור לי הרי שזהו חלק בלתי נפרד מהחיים ומחיי ילדים, אבל כמה ומתי זה כבר מוגזם? הבת שלי בת 7 והיא מספרת בערך פעמיים בשבוע שחלמה חלומות רעים. לפעמים קוראת לי ומבקשת שאשב לידה ולפעמים מספרת יום למחרת שהתעוררה מחלום רע אבל הצליחה לחזור לישון. לרוב מסתדרת לבד ורק מספרת שהיה משהו. היא ילדה מאוד חכמה ונעימה, בוגרת והכל חלק בבית הספר. היא לא מדברת הרבה על החלומות הרעים, אבל כשקוראת לי היא בהחלט נסערת... גם מבחינתי שגרת היום לא נפגעת כי לרוב מתמודדת לבד, אבל עצוב לי עליה. האם להתייחס לזה באופן מסויים? האם זה פשוט טבעי? תודה רבה, דליה.

שלום דליה, חלומות רעים הם חלק נורמלי בחייהם של ילדים ומבוגרים, ובתקופות של מתח הסבירות להופעתם גדלה. כאשר זה קורה, עלינו להזכיר לעצמנו שמדובר בתופעה נורמלית ושגרתית, ולנסות לשדר את המסר הזה גם לילד/ה, גם אם לא בדיבורים. אפשר לשבת רגע לצד המיטה, ללטף ולהרגיע, אך לא להפוך את המפגש הלילי לאירוע משפחתי מהנה. רצוי לעזור לילד לחזור ולהירדם מהר ככל האפשר, מבלי להדליק אורות, מבלי לדוש בתוכן החלום, והכי חשוב - מבלי להציע מעבר למיטת ההורים. (אני מבינה שזה לא מה שקורה אצלכם, אך מדגישה זאת לטובת ההורים האחרים). אל תרחמי על בתך, כי חלימה משקפת עולם פנימי עשיר ודמיון פורה. עזרי לה לשמור על שגרת שינה (זמנים קבועים וטקס השכבה מרגיע), ועודדי אותה לשתף אותך במצוקות יומה (אם יש כאלה). נסי להתייחס פחות (בהתעניינות שלך) לחלומות הרעים, כדי שלא תלמד שאפשר להרוויח תשומת לב רבה יותר דרך הערוץ הזה. בואי נקווה שהעמדה השקטה והשלווה שלך תסייע בשינוי החוויה הלילית של שתיכן. חלומות פז ומועדים לשמחה! ליאת

בני בן 6, עם ADHD וכנראה גם PDD-NOS. לעיתים קרובות הוא עסוק בקילוף עור מכפות הרגליים או מהשפה העליונה, או בגירוד ריגעי של איברים בגוף כך שהגוף מתעוות מצד לצד, או במעין צביטות של הישבן (כאילו מנסה לשלוף תחתונים שנכנסו פנימה). יש תקופות שזה גובר עד כדי שזה ממש נראה מוזר ומרחיק ממנו ילדים מהכיתה (וגם מבוגרים). האם זה OCD? או משהו אחר? לאיזה רופא עלי לפנות? ולאיזה תת התמחות? האם יש לדבר כזה טיפול?

שלום יעל, ראשית, אנא קראי את תשובתי לשאלתה של אתי מלפני מספר ימים בנוגע לחיטוט בפצעים וגירוד. אולם - בשל החשד שהעלית בנוגע לPDD , חשוב מאוד לציין כי בהפרעות על הספקטרום האוטיסטי קיימות לפעמים בעיות סנסוריות. אחת מהן הינה מצב בו למערכת העצבית דרוש גירוי רב משום שהיא נמצאת בתת-תחושה. הגירוד (או גירוי עצמי אחר) מהוות דרך לעורר את המערכת. מומלץ לפנות לרופא התפתחותי או לפסיכיאטר ילדים לצורך השלמת האבחנה והמלצות לטיפול. שנה טובה, אמיר

שלום לך בתי בגן חובה אנחנו מזהים שהיא לא אוהבת לשחק עם הילדים לא מתוך ביישנות ואם היא משחקת אז יותר נמשכת למין השני הגננת זיהתה את העניין והיא מנסה לשלב אותה אך הילדה מתעקשת השאלה שלי מה הסיבות האפשריות? ואיך אפשר לפתור את הבעיה תודה לך מראש

שלום לך, לא ציינת מה היא *כן* עושה בגן. האם היא עסוקה ביצירה? משחקת עם עצמה? בוהה? כיצד היא מתקשרת עם הצוות? האם קואופרטיבית, או מרוחקת ושקועה בעולמה? אם לא מדובר בביישנות (איך אתם יודעים זאת?), מה זה יכול לשקף? האם בבית היא נפגשת עם חברים? האם שם היא משחקת איתם יפה? האם הקשרים שלה עם ילדים במסגרת המשפחה (אחים, בני דודים, שכנים) נראים טוב יותר? האם ההתפתחות שלה עד עתה (במיוחד הרגשית והשפתית) הייתה תקינה? האם היא יוצרת קשר עין תקין? האם כשהיא עם הבנים, היא מעדיפה סגנון משחק פיזי? האם יש צורך במגע חזק, או קשיים אחרים כלשהם שיכולים להצביע על בעיות בוויסות התחושתי? כל אלה (ועוד) הן שאלות חשובות שאיש מקצוע שואל כדי לנסות לבסס אבחנות אפשריות. כתבי מעט יותר, או - טוב יותר - התייעצי עם פסיכולוגית הגן. עדיף לזהות קשיים מוקדם ככל האפשר, כדי שהכניסה לכיתה א' בשנה הבאה תהיה חלקה. זכרי שמוטב לסייע מבעוד מועד, לפני שנוצרים גרעונות תפקודיים. היכולת ליצור קשרים חברתיים היא אינדיקציה להתפתחות תקינה, והיעדרה (אמנם לא תמיד) מחייב בחינה מקרוב והתייחסות רצינית. לפעמים זה רק "תיאבון חברתי חלש" שאינו מדאיג, ולפעמים רמז לקשיים בהם מוטב לטפל. עדיף לבדוק ולהירגע. בברכה ליאת

שלום, בני בן שנתיים וארבעה חודשים. הולך לגן שנה שניה. אציין שמדובר באותו הגן משנה שעברה. הגן אינו המקום האהוב על בני. הבכי נמשך לכל אורך השנה. מפסיק במהלך היום אך הילד נשאר כבוי ועצוב רוב הזמן. השנה החלטתי להשאירו לישון בגן רק אחרי החגים על מנת לעזור לו בהסתגלות מחדש. לצערי, הימים קשים יותר מהשנה שעברה. הילד לא אוהב ללכת לגן, אומר שהוא לא אוהבת את הגן ורוצה הביתה. הפרידות בבוקר קשות מאד. צריך "לקרוע" אותו מעלינו (אני או בעלי לוקחים אותו בבוקר). כמה היום, כשאספתי את בני מהגן סיפרה לי הגננת שהיה אבא אחד בגן שליווה את בתו החדשה ונשאר שם כשעה. בני נצמד לאבא הזה וכינה אותו" אבא". כאשר הוא הלך מהגן החל שוב לבכות. מספר מילים על בני: מדובר בילד חכם מאד לגילו. מבחינה מוטורית, קוגניטיבית הוא הרבה מעל הממוצע. מבחינה רגשית אני רואה ממש קושי. בני רוצה להיות רק איתי. בלילה בוכה "אמא" "אמא", גם מתוך שינה. סובל מחרדת נטישה כשזה קשור בי. כיצד ניתן לפרש את ההתנהגות שלו היום בגן? איך ייתכן שפנה למבוגר אחר וקרא לו "אבא". אציין שבני מדבר שוטף לחלוטין. יודע בדיוק מי הם הוריו ולכן העניין הזה לא נובע מבלבול. מה זה כן יכול להיות? תודה רבה מראש טליה.

שלום טליה, נדמה לי שההיצמדות לאב והכינוי "אבא" משקפים את המשאלה שלו להיחלץ מהמקום הלא אהוב הזה. האם יש סיבה מיוחדת לכך שהחלטת להשאירו שנה נוספת במקום בו הוא כ"כ כבוי ואומלל? האם את סבורה שזו אכן המסגרת הטובה ביותר עבורו? זה נכון שלפעמים הבכי הממושך אינו קשור לאיכות הגן, אלא לאופי התקשורת של הילד עם הוריו, אך העובדה שגם בהיעדרך הוא נשאר אומלל בגן למשך שנה תמימה, בהחלט מעלה שאלה לגבי התאמתו לשם. במקומך, הייתי מנסה לבחון אפשרות להעבירו לגן אחר. לפעמים משבר הסתגלות קצר למקום חדש עדיפה על פני אומללות הנמשכת שנים. בברכה ליאת

שנה טובה, וגמר חתימה טובה. שלחתי לך מייל היום. מקווה שהגיע ליעדו... באהבה, עמית.

קיבלתי, קראתי, עניתי. :-) ליאת

שלום, יש לנו ילדה יחידה בת שנה ו- 10 חודשים. אנחנו מתכננים נסיעה לחו"ל למשך שבוע, בלעדיה. היא תהיה בת שנתיים, ותישאר כאן בבית עם סבתא שלה, שעימה היא שוהה כל יום כמעט מאז שהיא נולדה ומאוד מחוברת אליה. לגן היא נכנסה לראשונה לפני שבועיים, מתאקלמת לאט לאט. הנסיעה מתוכננת לעוד כחודש וחצי (גמיש, עוד לא סגרנו). אני מאוד חוששת לעזוב אותה למשך שבוע - האם בגיל כזה שבוע זה יותר מדי? האם שיחת וידיאו איתה בסקייפ (עם מצלמה) כשנהיה בחו"ל עלולה לבלבל אותה יותר בגיל הזה, או שהיא דווקא לעזור לה? האם יש עוד הנחיות כלליות שכדאי לנו לדעת? תודה רבה!

שלום מורן, עבור ילדים צעירים, פרידה של שבוע מההורים עלולה להיות בהחלט קשה. אין ספק שאם היא נשארת עם סבתא אהובה, זה יכול להקל, אך עדיין יש להיות מוכנים לכך שיהיה לה קשה, בעיקר בגלל שתפיסת הזמן לא מאד בשלה עדיין, וכל יום נדמה כנצח. קשה להעריך מראש כיצד היא תגיב לשיחות הסקייפ. צריך לנסות ולבדוק. תכינו הרבה מתנות קטנות לימים שלא תהיו (אחת לכל יום), מה שיכול להמתיק מעט את רוע הגזרה, וגם לסייע לה לעקוב אחרי הימים. סמנו מראש טבלה של שבוע, בה תוכל לצבוע יחד עם סבתא כל יום שעבר ושבו קיבלה מתנה. זכרו שלמרות הקושי הזמני, רוב הילדים מצליחים להתגבר על הפרידה ללא נזקים מיוחדים לטווח הארוך. מקווה שתצליחו ליהנות, ולהצדיק את המאמץ. נסיעה טובה, חופשה נעימה, וגמר חתימה טובה ליאת

שלום בתי בת שנתיים ו-9 חודשים. גמולה חלקית מחיתול בערך מגיל שנתיים (קקי עדיין מסרבת לעשות בשירותים). יש לה יכולת שליטה מלאה בצרכים, וזו הבעיה, שהיא אפילו יותר מידי שולטת. מתאפקת מעשיית פיפי במשך שעות רבות, בדר"כ זה קורה בגן. עושה כשקמה ב-7 בבוקר ואז יכולה להתאפק עד 5 אחה"צ כדי לעשות בבית. הגננת ניסתה כבר כל מיני גישות ואמרה לי עכשיו שהיא חושבת שכדאי מאוד שזה ייפסק כי זה משפיע על התפקוד שלה. כשמתאפקת יש לה התקפי בכי בגן ורואים שהיא סובלת וממש מחזיקה את זה. הגננת המליצה שאעשה עם הילדה שיחה על הנושא (היא מאוד בוגרת לגילה אפשר לדבר איתה) אך אני מתלבטת כיצד עלי לעשות זאת? האם יש לך עצה איך כדאי לנהל שיחה כזו? כך שלא אלחץ עליה בנושא, ואעזור לה למצוא פתרון לשחרר ולא להתאפק שעות כה רבות? תודה מראש מיכל

שלום מיכל, האם אתם יודעים מה הגורם להתאפקות? כדי לחשוב על דרכים אפשריות לפיתרון, חשוב לזהות את הסיבות שנחות תחת הסימפטום. האם היא פוחדת ממשהו? חוששת להיכנס לשירותים בגן? חוששת שיברח לה? האם הייתה חוויה כלשהי הקשורה לפיפי/קקי בגן? מדוע היא מתאפקת עם הקקי בבית? האם אתם עדיין מחזירים לה טיטול לצורך עשיית הקקי בבית? (מאד לא מומלץ). לתחושתי, יש כאן תהליך גמילה שקצת השתבש, ורצוי להבין מה קרה בדרך. מה שדי ברור, זה שכרגע יש כאן סוג של מאבק כוח, דרך עשיית הצרכים, שעולה במחירים רגשיים ואולי גם בריאותיים. אני מציעה להיעזר במומחה (פסיכולוג ילדים או יועצת גמילה), שיוכלו לנתח לאחור מה קרה, להבין מה משרת הסימפטום, ולעזור לכם (ההורים) לפעול ממקום חדש, שאינו לחוץ, כועס או מודאג. אינטואיטיבית, הייתי ממליצה דווקא לא "לעשות שיחה" (ששוב נותנת הרבה נפח לנושא), אלא להגיד בקצרה שאת רואה שהיא מתאפקת, וחבל לך לראות כמה זה מפריע לה בגן. הביעי ביטחון ביכולתה להצליח לעשות פיפי וקקי בשירותים, כמו גדולה, בבית ובגן, ופשוט הפסיקי להתייחס לנושא. הסבירי לה שאת סבלנית, ושאם יקרו תאונות תעזרי לה ללא כעס. כל האמור כאן, אינו תחליף להתייעצות ממשית, שתביא בחשבון את אופי התקשורת הכללית ביניכם בבית. בהצלחה! גמר חתימה טובה ושנה טובה ליאת

שלום בני בן שנתיים ועשר, גמול מחיתול ביום כולל שנת הצהרים כבר כ-9 חודשים לפני כחודשים הורדנו את החיתול גם בלילה אך הוא עושה פיפי בכל לילה לאחרונה הוא עושה אפילו פעמיים או שלוש בלילה כיצד לנהוג? תודה

עד גיל 5, לא מטפלים בהרטבת לילה. כדי להפסיק להרטיב בלילה דרושה בשלות מוחית, הן בהפרשת הורמון (אנטי דיורטיק הורמון) בלילה, והן במנגנון היקיצה בזמן שינה. בנך עדיין צעיר. אם מפריעה לך ההרטבה, תוכלי להחזיר את החיתול ולהמתין.

שלום דנה, גמילת הלילה מתעכבת ברוב המקרים בהשוואה לגמילה ביום, ולכן אפשר להחזיר טיטול למשך הלילה לזמן מה. סבלנות... גמר חתימה טובה ושנה טובה ליאת

שלום, ביתי הבכורה בת 13, נערה רגישה וביישנית. כישוריה החברתיים משתפרים מאוד, אך לוקח לה זמן להתחבר ולהיות חלק מקבוצה. עם זאת, למרות שעל פניו נראית שברירית ומופנמת, יש לה כוח פנימי מפתיע והיא תמיד עולה על כל הציפיות בהתמודדות עם שינויים, מצבים ואנשים חדשים וכו.. שאלתי - כבר תקופה די ארוכה שהיא מדברת לעצמה לפני השינה, היא מעריצה להקת בנים וכששאלתי אותה, אמרה שהיא כאילו משוחחת איתם לפני השינה ושזה מרגיע אותה ועוזר להירדם. לא מדברת לעצמה במשך היום ולכן הנחתי לזה. היום הייתי מחוץ לחדר והקשבתי, קצת "צנח" לי הלב, כי היא לא משוחחת עם עצמה, אלא ממש כאילו מנהלת שיחה עם חבר חברים דמיוניים... חשוב לי לציין שלאחרונה היינו בחופשות רבות בחדרי מלון קטנים וזה לא היה. כמו כן לי יש הרגל מילדות לשוחח עם עצמי ולעצמי ואני לא סכיזופרנית ונורמטיבית לחלוטין (עד כמה שדבר כזה קיים..). שאלתי - מה לעשות עם הנ"ל? לשוחח איתה? להניח לזה? יש דברים מסויימים שצריך לשים אליהם לב? תודה ושנה טובה, לי.

שלום לי, לא תמיד אפשר, על סמך תיאור כל כך חלקי וקצר, לבסס או לשלול אבחנות נפשיות. מה שאת מתארת יכול להיות אכן דרך להפיג את תחושת הבדידות באמצעות שיח משחקי ודמיוני, אך יכול להיות גם חלק ממשהו אחר, מדאיג יותר. מפאת גילה המתקדם, גיל בו ההבחנה בין מציאות לדמיון בשלה וחדה, אני ממליצה בכל זאת להתייעץ עם גורם מקצועי. גם אם לא מדובר בהפרעה רצינית, הייתי ממליצה על טיפול שיסייע לבתך לשכלל את כישוריה החברתיים, כך שתוכל ליהנות ממפגשים חברתיים ובינאישיים בשר-ודם, ולא רק בינה לבינה. הפנייה לטיפול לא צריכה להיות מוצגת לה כמשהו שנובע מהתנהגותה החריגה, אלא כדרך לעזור לה לרכוש/לשפר מיומנויות חברתיות/תקשורתיות יעילות. גמר חתימה טובה ושנה טובה! ליאת

שלום רב! בתי בת שנה ושמונה חודשים. היא יודעת ספרדית ועברית. החלטנו להעביר אותה השנה מסגרת חדשה היא עברה לגן פרטי . זו הפעם הראשונה שלה במסגרת של גן ממש. היא לפני כן הייתה מגיל 3-שנה ושמונה אצל מטפלת פרטית שטיפלה בה באהבה רבה ומסורה. יש לנו קשיי הסתגלות לגן היא בוכה כל בוקר שלוקחים אותה היא נכנסת לבית קטן בגן וזו הפינה הבטוחה שהיא מרגישה שם מוגנת . היא מראה סימנים מובהקים של קשיים ביום השני היא הקיאה כתוצאה מבכי רב . היא למדה בגן לתת צביטות ונשיכות לילדים היא למדה להרביץ גם. הגננת הענישה אותה שהיא הכניסה אותה לרבע שעה לחדר הגימבורי בוכה . אני ממש הופעתי לשמוע את הדבר הזה בסוף היום שבאתי לאסוף אותה. הילדה שלי תמיד הייתה טובה אני מבינה שקשה לה בגן היא עדיין לא סומכת על הגננת שלה ואני כן סומכת על המסגרת שבחרתי זה גן פרטי קטן דתי . \ אני קודם כל אמרתי לגננת שאסור לה להעניש ככה זה לא אפקטיבי הילדה לא תבין שבגלל שהיא הרביצה או נשכה ילד היא צריכה להיות בבידוד לרבע שעה בג'ימבורי. גם חבל לתת לה טראומה מגן חדש שפעם ראשונה היא נכנסת אליו. חשוב לי לציין כי המטפלת הקודמת היו לה 7 ילדים והיא טיפלה כמו סבתא מסורה לילדה ונתנה לה הרבה חום ואהבה. העברתי אותה כי רציתי שהילדה שלי תהיה עם ילדים בני גילה וגם שתהיה במסגרת של גן. מה לעשות ? חשבתי לתת לחגים לעבור אבל אם ימשיך המצב ככה גם חודש אחרי החגים מה כדאי לעשות?

שלום רחל, צר לי לשמוע על החוויות הקשות שאתם עוברים. לתחושתי, ילדתך נחשפת לרמות גבוהות מדי של תסכול ומצוקה, אליהן היא מגיבה בדרך היחידה העומדת לרשותה: בכי מר או זעם עצום. באופן אישי, אינני מצדדת בגישה מענישה, ומקווה שההרחקה שלה אל פינת הג'ימבורי (???) נעשתה כדרך לבודד אותה מהסיטואציה, ובלוויית אחת המטפלות, ולא כסנקציה מעליבה. נסי לוודא שוב שצוות הגן מיומן ומוסמך, ומבין את מאפייני הגיל של לקוחותיו הקטנים. מצרפת לך קישור למאמר קטן שכתבתי כאן בעבר, לגבי קליטה והסתגלות לגן חדש. מקווה שיהיה לך לעזר - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-74772#message-74772 בהצלחה והרבה סבלנות וכמובן שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 10 איסטניס וזה מגיע עד דרמות ,של בכי.אני לא כזה ,אבל גרושתי כן איסטניסית. ממה נובעת איסטנסיות?ואיך אפשר להשפיע עליו אחרת? אשמח לעזרה, שי

שלום שי, המושג בו בחרת להשתמש הוא כללי מאד, וקשה להתייחס אליו ברצינות/מקצועיות כאשר איני יודעת את הפרטים. האם מדובר על ילד שנגעל מכל דבר? האם על ילד שמאד חשוב לו הניקיון? ומה זה אומר? האם הוא מקפיד על סדר וניקיון ברמה האישית? ברמת הסביבה? האם הוא לא סובלני ל"חיפוף"? האם יש לו טקסים שהוא מבצע בהקפדה? יש התנהגויות שמתפרשות כ"איסטניסטיות", אך למעשה הן משקפות חרדה או בעיות אישיותיות. יש, לעומת זאת, התנהגויות שהן תוצאה של חינוך או אווירה בבית. לפעמים זה שילוב של שניהם. אם ההרגלים הללו מפריעים משמעותית להתנהלות החיים השוטפת, מוטב להתייעץ עם איש מקצוע ולשלול הפרעת חרדה. בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

בעיקר,הוא נגעל מאוד, משתייה מאותה כוס ואכילה מאותה צלחת...

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל...אני ומשפחתי עולים מרוסיה ואנחנו מתגוררים בבית-אני,בעלי,אמא שלי,הבת בגיל 12 ועוד בת בגיל 5.עד לפני פחות משנה הבת שלי הייתה תלמידה מצטיינת והשתתפה בהרבה חוגים ובלטה בכולם בזכות כשרונה הרב,אך לפני פחות משנה המצב השתנה מקצה אל קצה.חליתי במחלת הסרטן ואולי זה מתבקש לומר שזה הטריגר שגרם לכל הסיפור לקרות,אך לדעתי זה הרבה מעבר לכך.הבת שלי החליטה שהיא מתביישת בעצם היותה רוסיה ובבית ספר היא סיפרה לכולם שהיא בכלל לא מדברת רוסית ולא מבינה בכלל את השפה,ואם פנינו אליה ברוסית בנוכחות חברים-היא הגיבה בצעקות וקללות שהנייר אינו סובלם.ההתנהגות שלה רק הולכת ומתדרדרת מיום ליום-בבית ספר היא בסדר מבחינה התנהגותית עם חבריה אך בתחום הלימודי היא ירדה בצורה דרסטית.בבית היא נהייתה בלתי נסבלת-כל היום עם האייפון,וכל פניה שלנו אליה נענית בקללות,צרחות וצעקות שנעוף לה מהחיים,שנעוף מהחדר,שהיא לא צריכה את האוכל המגעיל שלנו,ולא רוצה שנפנה אליה,ושבכלל עדיף שפשוט לא נהייה בסביבתה אחרת היא תברח מהבית.היא נשארת שעות באייפון ולא הולכת לישון ואם אנחנו מחרימים לה את האייפון זה מתקבל בצרחות וקללות שהנייר היה מסמיק.היא אפילו מכה אותנו במסגרת התפרצויות הזעם שלה ומאיימת עלינו שאם נציק לה אז היא תפנה למשטרה ותגיד שהיכינו אותה.היא בשום פנים ואופן לא מוכנה לבוא איתנו לפסיכולוג,ואני מרגישה שאנחנו יוצאים מדעתינו ולא מצליחים להתמודד איתה יותר.מה ניתן לעשות כדי שהמצב הקטסטרופלי והיום יומי הזה ייפסק ??

שלום אילנה, בתך הגיעה לגיל המפורסם, אשר בו המשימה ההתפתחותית שעל הפרק היא יצירת זהות עצמית מגובשת. מדובר בתהליך לא פשוט, שאורך זמן, ואשר הופך את גיל ההתבגרות לאחת התקופות המאתגרות והקשות עבור כל בני הבית. כחלק מחיפוש הזהות העצמית, מגיע המרד המפורסם בעולם המבוגרים בכלל, ובהורים הפרטיים בכלל, על כל מה שהם מייצגים. ההזדהות היא עם בני קבוצת הגיל, עם המוזיקה, סגנון הלבוש, הדעות והמניירות (כולל התנהגויות מדאיגות שמופיעות בהמשך, כמו עישון, שתייה, וצרות אחרות). במקרה שלכם, נוסף גם נושא ההגירה, כאשר התרבות הרוסית - על אף העושר והיופי שבה - נתפסת כמקור לתחושת חריגות ועל כן יש להסתירה. ובכל זאת, למרות כל ההסברים והתיאוריות, נדמה לי שיש כאן בהחלט משהו חריג בעוצמות, ובעיות קשות בתקשורת. אין טעם לבקש ממנה לבוא איתכם לפסיכולוג. לכו אליו בעצמכם, התייעצו, וקבלו כלים והנחיות איך לשרוד את התקופה הזו מבלי להרחיב את הקרע. יכול להיות שעקב מחלתך היא הרגישה זנוחה קצת, אולי גם מבוהלת, ואולי בכלל זו דרכה "להשאיר אותך בריאה ומתפקדת". דרך ה"קטסטרופה היומית". אני ממליצה בכל לב לפנות לפסיכולוג המתמחה בבני נוער, ולהגיע אליו להדרכה בלעדיה. אין לי ספק שגם בעקיפין ניתן להרגיע את המצב ולשפר את יכולתכם לתקשר ביעילות, גם אם זה יצטרך להיות בעברית בלבד, כמו שהיא מבקשת. מאחלת לך הרבה הרבה בריאות וכוח להתמודד עם המשימות שעל הפרק. זה לא קל, אך בהחלט אפשרי. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום, אני אמא לבן בן 10 ולאחר מספר הדרכות הורים שלא צלחו אנו אובדי עצות. אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג/ית בשוהם מנוסה עם בעיות התנהגות קשות. אודה על תשובתכם בדחיפות. תודה רבה.

שלום אורית, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או יועצת בי"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום רב ביתי בת ה 3.5 ישנה אתנו - עם ההורים. היא אינה מוכנה לישון לבד, מאוד מפחדת. יש לציין כי לעולם ,מאז נולדה היא לא ישנה לבד. זה התחיל מהיותה תינוקות, היא היתה מתעוררת רבות בלילה(אפילו כל 15 דקות) ומתשישות שלי, לאחר לילות רבים ללא שינה, הפתרון להשים אותה לידי היה נוח, כך היא ישנה טוב יותר (וכמובן שגם אני). הבעיה שיותר מציקה לנו היא, שכשהיא מתעוררת ואנחנו לא לידה, היא פורצת בבכי היסטרי, ורצה מיד לחפש אותנו. מספיק שאחד ההורים בחדר לידה והיא מתעוררת רגועה. אך אם היא מתעווררת כשהיא בחדר לבד, אז יש בכי היסטרי. היא פשוט קופצת מהמיטה ובוכה. מה שכמובן לא מאפשר לנו לצאת מהחדר ולהמשיך את עיסוקנו. אם היא ישנה בצהריים, אני תמיד בסביבת החדר, שמא היא תתעורר ותיבהל שהיא לבד. או בלילה תמיד אחד ההורים נשאר בחדר. למעשה זה מאוד מפריע לתפקוד שלנו בבית, לזוגיות שלנו. ובנוסף יש תינוק בבית (בן חצי שנה) אם ברצוני אפילו לצאת מהחדר כדי להחליף לו חיתול, או להביא משהו, היא מיד נכנסת להיסטריה ובוכה. בבית יש שתי קומות, אני לא יכולה לעלות למעלה מבלי שהיא תתעקש שהיא גם עולה, או לרדת למטה. היא פשוט דבוקה אלינו. תמיד צריך להיות בסביבתה מישהו במרחק סביר. כך שגם בשינה וגם במהלך היום היא פשוט דבוקה אלינו. במגרש המשחקים תמיד צריך להיות לידה. אין לנו מושג מדוע היא מתנהגת כך . למרות שאנו מסבירים שאנחנו תמיד בבית, ואם היא רק תקרא לנו מיד נגיע. איך אפשר לעזור לה ולנו להתגבר על המצב? זה פשוט לא מאפשר לנו לעשות את המטלות ומלא אחר הצרכים של כולנו.תמיד צריך לחשוש שמא היא תתעורר ותבכה. ואם ברצוני ללכת לתינוק כי הוא בוכה , והיא למשל באמצע ארוחת ערב , אז פשוט היא מפסיקה לאכול, וחייבת לעלות איתי לחדר של האח הקטן. אציין כי הבעיה היתה קיימת עוד לפני הולדת התינוק. תודה מראש אור

שלום אור, את אומרת "תמיד צריך לחשוש שמא היא תתעורר ותבכה", ואני שואלת למה אתם כ"כ חוששים מהבכי? יש לא מעט ילדים (האמת - גם מבוגרים, לפעמים) שלמדו כי באמצעות הפחד ניתן לשלוט בסביבתם עד אבסורד. כרגע, כמו שאת מציינת נכון, ילדתכם הקטנה והנבונה מנהלת את הבית. אפילו כשהיא ישנה היא מפעילה אתכם, מפחד מה שיקרה אם תתעורר. להערכתי, זאת דוגמא למצב שבו נדרשת הסתייעות באיש מקצוע, שינחה אתכם כיצד להיחלץ מהשיעבוד. עד שתגיעו להתייעצות, נסי להתייחס פחות להיצמדות שלה, לא לכעוס על זה, ולהישאר אדישה ככל יכולתך ל"צל" הקטן שהולך בעקבותייך. בצעי את מטלות הבית ואת הטיפול בתינוק כאילו שהיא לא לצידך, ואל תגיבי גם אם היא עלתה בעקבותייך באמצע האוכל. אל תחממי את האוכל שוב, אל תפצירי בה באמצעות הסברים להתנהג כך או אחרת. פשוט התעלמי. תני לה את מלוא תשומת הלב בשעות הרלוונטיות, ועשי זאת בנדיבות ושמחה, מבלי להתייחס לזמנים שנצמדה אלייך. בעניין הלילה, נדרשת החלטה אמיצה להוציא את המיטה שלכם מהרפרטואר, גם במחיר של שבועיים שלושה שינה בחדר שלה (של אחד מכם). אני מחזקת את המלצתי לפנות להדרכת הורים שתקצר את התהליך ותייעל אותו. שנה טובה וגמר חתימה טובה, וכמובן הרבה הצלחה ליאת

ביתי בת ה10 שנים שסובלת מ-rsd אובחנה בשניידר לפני כ-7 חודשים וכיום בשיקום ילדים בתל השומר במשך 3 חודשים היא היתה בכיסא גלגלים היא לא יכלה ללכת עקב כאבים חזקים ברגליים ולפני 4 חודשים התחלנו בשיקום והיא התקדמה יפה מאוד כיום מזה 4 חודשים היא מתהלכת עם הליכון ולא מוכנה לנסות ללכת בלי ההליכון יש לה פחד והיא גם לא רוצה לנסות בשיקום אומרים שכיום אין שום בעיה רפואית והיא יכולה ללכת בלי ההליכון מה עלי לעשות איך אוכל להחזיר לה את הביטחון ללכת לבד בלי הליכון.

שלום ורדית, RSD (נקרא כיום CRPS) הינו מצב רפואי מורכב המשלב אלמנטים גופניים ונפשיים-רגשיים משמעותיים. על כן על מנת שהטיפול יהיה יעיל יש צורך בצוות רב מקצועי (פיזיותרפיה, טיפול פסיכולוגי ומעקב רפואי). לגבי הקושי של בתך להיפרד מהקביים, יתכן והוא נובע מחרדה אך יש לקחת בחשבון גם כי בדומה להתמודדות עם כל מחלה, עם הזמן מתפתחים רווחים משניים. יתכן והקושי להיפרד מהקביים קשור לקושי להיפרד מאותם גורמי רווח מהם היא נהנית כל עוד היא נעזרת בקביים (יחס מיוחד, "פטור" מטלו כאלה ואחרות, ייחוד חברתי וכו'). מומלץ מאוד להתייעץ עם אחד הפסיכולוגים במחלקת שיקום. בהצלחה, אמיר

מחפשת פסיכולוג לילד בן 5 באזור כפר סבא הוד השרון

שלום ליאת, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית הגן. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום בני בן 6.5 כיום החל כיתה א' , אוהב את הבית ספר ואוהב ללמוד, הוא גבוה לגילו ילד אהוב ומקובל על חבריו כך נימסר לי עוד מהגננת בגן בשנה שעברה ומכל הפניות של חברים להפגש עימו . הבעיה שאני מרגישה ולכן פניתי לעצתך היא שלמרות כל מה שרשמתי אני מרגישה שתגובותיו לכל מיני דברים שקורים הינם תגובות ילדותיות לדוגמא: אחותו הקטנה בת 3 לוקחת לו דבר מה (אציין שהוא מאוד רכושן ורגיש ) כתגובה הוא מתחיל לבכות במקום לקחת לה בחזרה ומתבכיין הרבה על כל מיני מצבים אחרים שמרגיזים אותו או שלא עושים מה שרוצה , ההתבכיינות ממש מוציאה אותי מדעתי כי אם אשווה מול אחותו בת ה-3 הוא בוכה פי כמה ממנה . הוא עדיין מפספס פיפי ועושה במיטה עוד לפני שעלה לכיתה א, תמיד היו לי איתו פספוסים רבים בלילה(מה אני צריכה לעשות לגבי זה ?). בנוסף כיום שהחלו חוגים וחבריו הרבים הולכים לחוגים הוא אינו מעוניין בשום אופן וגם כשלקחתי אותו לצפות בחוג הוא לא הסכים להשתתף ,אפילו שעוד הכיר ילדים שהיו שם(אני מרגישה שהוא ממש מתבייש להשתתף ), אציין שכבר מגיל 5 אני מנסה שילך לחוגים אך ללא שום רצון מצידו . האם זה נורמלי שילד בגילו לא רוצה חוגים אפילו לנסות ? אציין שגם בימי הולדת שהיו בגן הוא אינו הסכים להשאר לבד ביום הולדת והייתי נאלצת להשאר עימו שם.בעלי ואני חסרי אונים ולא יודעים איך לשלוח אותו לפחות לחוג שיהיה במסגרת , עם חברים, אודה לך מאוד על הכוונה ותשובה .תודה רבה .

שלום רב, מבקשת להדגיש עבורך מספר ביטויים שלך, שמנחים את כיוון המחשבה שלי - * "ההתבכיינות ממש מוציאה אותי מדעתי" * "תמיד היו לי (לי!) איתו פספוסים רבים בלילה. * כבר מגיל חמש אני מנסה שיילך לחוגים אך ללא שום רצון מצידו" * הייתי נאלצת (נאלצת?) להישאר איתו בימי הולדת" * בעלי ואני חסרי אונים ולא יודעים איך לשלוח אותו לחוג" נדמה לי שהאמירות הללו מדגימות עד כמה את ובעלך מושפעים וחסרי אונים מול התנהגויות טרוויאליות, שאין בהן באמת שום דבר מדאיג. בכיינות היא התנהגות נלמדת, שילדים מאמצים לאחר שלמדו שכך אפשר בקלות לגייס את ההורה. שימי לב מה אמרת: בכל פעם שלא עושים מה שהוא רוצה הוא בוכה. מסתבר שזה כדאי, אם כך אפשר לגייס את אמא או להשיג את מה שאני רוצה. באופן דומה, הוא משעבד אותך ומאלץ אותך לשבת איתו בימי הולדת. למה בעצם? אם אינו רוצה ללכת, תני לו להישאר בבית ולשלם את מחיר ההימנעות. כאשר את בסופו של דבר נכנעת ומצטרפת, את מחלישה את המוטיבציה שלו להתגבר. וגם בעניין החוגים. מה בוער? אם הוא לא רוצה ללכת לחוג, למה להכריח? למה לא לכבד את הבחירה שלו? אני חושבת שברגע שתרפו קצת, תוותרו על מאבקי הכוח, ופחות תתרשמו מהבכי, תתאפשר לו הזדמנות להתמודד, להתאמן בעמידה בתסכולים, ולהתבגר. אני יודעת שזה יכול להיות לא קל עבורך, ולכן ממליצה לך בכל לב על הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים טוב, שייקצר עבורכם את התהליך וירגיע אתכם. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

תודה רבה ליאת על ההכוונה אך לגבי ההימנעות ללכת לימי הולדת ולתת לו כביכול להפסיד או הליכה לחוג, אכן עשיתי זאת פעמים אחרונות בסוף שנה אך לא נראה שהפריע לו שאינו הולך לימי הולדת .אם לא אנסה להראות לו מה זה בעצם חוג איך יידע באמת אם הוא מעוניין ללכת , הרי אף פעם לא היה בחוג, אז איך הוא יבין שהוא מפסיד וירצה מתי שהוא כן ללכת לחוגים ?

הי ליאת, בשעה טובה! ת' הילד עלה לכיתה א'! (תזכורת: מחונן, אריקה לנדאו, שולט בקרוא וכתוב ובחשבון) שבוע שעבר התיישב להכין שיעורי בית.. הוא התבקש לכתוב סיפרה מסוימת, ובמשך שעה ועשר דקות בכה/בעט/צרח/ילל/התרגז והתעקש שהוא לא יכול, ולא מסוגל, והוא גרוע ביותר ושהוא כל הזמן נכשל ושאני אכתוב את מה שצריך. קרוב ל50 דקות הסברתי לו בעדינות, הצעתי לו שאראה לו על דף נפרד, הצעתי לו שאסמן לו נקודות והוא יעבור עליהן ויצור את הסיפרה.. אחרי 50 דקות גם אני כבר צרחתי. הוא הצליח להוציא אותי מדעתי! בסופו של דבר, הסיפרה נכתבה והמשך השיעורים עבר בהצלחה יחסית. אני אומרת שהוא בודק אותי ומחפש את נקודת השבירה שלי. אני שואלת: איך אני מונעת את המקרה הבא (שסביר להניח יהיה די בקרוב (-: ) ואיך עלי להתמודד בהמשך?.. ת ו ד ה ! (סבתא לילי מוסרת נשיקות)

היי, בשעה טובה!!! הכניסה לכיתה א' מכניסה, לצד השמחה וההתרגשות, הרבה מתח לחיי המשפחה. מעתה, הילד שלנו מוערך - פשוטו כמשמעו - על הישגיו וביצועיו, ועובדה זו ידועה היטב גם לילד, גם להוריו ואפילו לסבתות (זאת סתם דרך להחזיר נשיקות לסבתא לילי). אם בזמן הגן היינו גאים מאד באותיות והספרות שהילד שלנו משרבט בלי שום עניין, מרגע שהוא נכנס לכיתה א' הכללים פתאום משתנים, והאותיות חייבות להיות משורטטות להפליא, בלי שום טעות. וכאן הטעות... מסתבר שככל שנצליח להישאר שלווים ורגועים מול משימות ביה"ס, כך גדלים הסיכויים שהילד שלנו יאמץ גישה דומה. ילדים מחוננים נושאים על עצמם משא כבד של ציפיות, מעצמם ומסביבתם, וכדאי שנכיר בכך. ואם נחזור לילד הפרטי שלך, דווקא בגלל שאת יודעת כמה הוא מוכשר, יש לך את הפריווילגיה לסגת מהאחריות לשיעורי הבית. אחרי הכל, המשימה של כולנו, כהורים, היא לפתח לומד עצמאי וכשיר. כאשר אנחנו (מלאי כוונות טובות ונרגשים) לוקחים על עצמנו את האחריות להכנת השיעורים ולאיכותם, נוצרים הפלונטרים הקשים שאת מתארת כאן. נסי לבסס הרגלי עבודה נכונים, שזה אומר עבודה עצמאית ככל האפשר, עם מינימום מעורבות שלך בנעשה. תני לו לטעות, להתנסות בתוצרים שאינם מושלמים, ולהתמודד עם כישלונות. ילדים מחוננים מתמכרים לעתים ל"מנת התפעלות" קבועה, שהופכת אותם לא סובלניים לטעות. אני מניחה שיהיו עוד פעמים כאלה, בהן הוא עצמו יתקשה לעמוד בסטנדרט הקפדני שלו עצמו. במקרים כאלה, נסי לא להישאב לשגעת, להגיד בשקט: אני רואה שקשה לך. יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור לך? (אל תציעי! חכי לתשובה, ותני לו להבין שאת סומכת עליו). הסבירי לו ששיעורי הבית הם לפי כוחם של ילדים, ותני לו להבין (גם אם זה לא בדיוק נכון כרגע) שזה לא מאד מאד חשוב לך שהדברים יתבצעו בצורה מושלמת. הזכירי גם לעצמך, שבמילא לרופאים ומדענים גדולים יש כתב יד נוראי, ולכן עדיף לשמור על יחסים טובים איתם, מאשר לבזבז זמן על תיקון והשגחה... מאחלת לכם שנה נהדרת, שקטה ושלווה ליאת

שלום רב! בני ילד מחונן בכיתה ו' (לא עשה למעשה גן חובה אלא קפץ לכיתה אW. בשיעורים מכיתה א' הוא משתעמם אך לכיתה לילדים מחוננים לא רצה לעבור בגלל החברים. כל נושא החברות מאוד חשוב לי ויש לו הרבה חברים אוהב ליצור קשרים חדשים ומקובל בכיתה. בין היתר אני תמיד הייתי מאוד דאגנית לגביו (בגלל שכביכול יותר קטן משאר הילדים בכיתה) וגוננתי עליו. עד לפני מס' חודשים היה מאוד פעיל בצורה ספורטיבית (שיחק כדורסל)ובחודשים האחרונים אני רואה ירידה מסוימת בפעילות הספורטיבית.כמו כל הנוער הוא מתעסק במחשב ובאקס בוקס הרבה שעות אך כאילו אינו מעוניין כבעבר בפעילות ספורטיבית שהיה מורגל אליה עד היום וכאן אני שואלת האם הוא החליט שאינו מעוניין יותר או אולי בגלל שאני די הייתי דאגנית לגביו כל השנים ומשהו בו החליט לוותר? האם אנו כהורים כאשר לא מרשים לילדים דברים מסוימים מורידים להם את החשק לאותו דבר באופן כללי? אנא תשובתך וסליחה על השאלה.

שלום שרית, את שואלת שאלה חשובה ורחבה, הנוגעת למידת ההשפעה שלנו על נטיות לבם של הילדים, על הבחירות שלהם ועל הרצונות שלהם. אין לי תשובה חד משמעית, ואני עסוקה בזה, ממש כמוך, כמטפלת וכאימא. "על עץ תפוחים לא גדלים אגסים" - אומרת האימרה העממית, ולכן אפשר להניח שילד להורים נמרצים וספורטיביים יפתח אוריינטציה דומה, בעוד ילד להורים דאגנים ולא-הרפתקנים עלול למצוא את עצמו בסביבה דומה. זה, כמובן, לא כלל ברזל. אני מניחה שהבחירות של כולנו קשורות גם למאפיינים אישיותיים אך גם לעידוד הישיר והעקיף שקיבלנו מסביבתנו. אם כל השנים עודדת את הילד שלך להישאר קרוב אלייך, להימנע מהשתוללות בחוץ, הגיוני שימצא עניין במה שמספקת סביבת הבית. לעומת זאת, ילד שמקבל עידוד והתפעלות מהישגיו בספורט, ילד שהוריו מלווים אותו למשחקי ליגה רחוקים, מוחאים כפיים מהטריבונות - ירגיש שהספורט מתגמל ומלהיב ויתמיד בו בהתאמה. נדמה לי שאחת המשימות החשובות שלנו כהורים, זה להימנע מלשעבד את הילדים לפחדים שלנו, ולאפשר להם למצות את הכישורים והפוטנציאלים שלהם בצורה מיטבית. כולנו משתדלים לעשות זאת, כמיטב יכולתנו, גם אם לא באופן מושלם. אני מציעה לנסות לוותר על רגשות האשמה, ולעודד את בנך לחיים מאוזנים ומספקים ככל האפשר, שיהלמו את נטיות לבו העכשוויות. שנה טובה! ליאת

שלום..יש לי ילדה בת שנתיים וחודשיים.לפני כחודשיים וחצי נולד לה אח..היא מאד דואגת לו ואוהבת אותו..היא ילדת קסם..כולם אוהבים אותה..היא מאד מוכשרת, מדברת משפטים ארוכים וברורים, ילדה שמחה ב"ה..לפני כשבועיים היא התחילה להיות ממש צמודה אליי והיא מסכימה שרק אני אעשה בשבילה דברים..למשל כשאבא שלה מציעה לה שיכין לה לשתות היא אומרת רק אמא..כשהוא מציע שיספר לה סיפור היא אומרת רק אמא..והיא פתאום מתייחסת לאביה ממש בקרירות וגם לסביבה..עד לא מזמן היא הייתה ממש מחוברת לאביה..למשל אבא שלה מחבק את התינוק החדש היא אומרת לו לך מפה התינוק רק שלנו..אני מסבירה לה שאבא גם שלנו ושאנחנו אוהבים אותו מאד ושתפסיק להתנהג אליו לא יפה..אבל סה לא עוזר. מה אפשר לעשות? תודה

מירי שלום, בתך מגיבה ללידת אחיה בדרך שונה מהמקובל. כדי להתמודד עם השינוי היא יצרה לעצמה מעין מבנה משפחתי חדש בו היא ואמא מגדלות את התינוק ואבא "מוצא" החוצה, בצורת ההתמודדות הזאת היא בעצם מכחישה את הרגשות שהלידה של אחיה מעוררת בה. אני חושבת שהענין מורכב למענה דרך הפורום ואני ממליצה כי תפנו לפסיכולוג ילדים למספר שיחות הדרכה. בהצלחה

בוקר טוב, יש לי ילד בן שנתיים וחודשיים. הוא עדיין לא מדבר משפטים שלמים. הוא ילד ממש מתוק ונעים בחברתו. לפי כחודש הוא התחיל דבר מוזר שאומרים לו "עידו בוא הולכים לישון "הוא מתחיל לבכות בצרחות ועוד אחרי שאנחנו מכניסים אותו למיטה הוא פשוט מכניס את האצבע לתוך הפה ומקיא 'שזה קרה פשוט לקחתנו אותו שטפנו לו פנים ושוב החזרנו אותו למיטה ושוב הוא עשה את אותה פעולה. התופעה הזאת חזרה כמה וכמה פעמים ובשבועות האחרונים. דרך אגב מה שמרגיע אותו לפעמים זה טלוויזיה, האם כדי להכניס לו טלוויזיה לחדר?או פתרון יצירתי אחר... ממתינה לתשובתך בנדון

שלום גל, זמן ההליכה לישון יכול להיות קשה מאד עבור ילדים צעירים, וכמעט בכל בית מופיעה, מתישהו לאורך השנים, תקופת השכבה בעייתית. ילדים שמקיאים מתוך בכי מגלים שבעקבות כך גוברת ההתעסקות בהם, ותשומת הלב - הפיזית ממש - מהווה תגמול שמחזק את ההתנהגות. לכן, אתם עושים נכון כשאתם מחזירים את הילד למיטה מיד לאחר ההקאה. אני מציעה לנסות לבסס טקס קבוע של לפני השינה, שיעניק את הקרבה ותשומת הלב אותה הוא משיג דרך ההקאה. טקס שאולי יגזול חצי שעה מזמנכם, אך יחסוך את הטרחה של היום. נסו להעניק לזמן הזה צביון שקט, נעים, קבוע - שיעזור לילד לשרוד את המעבר מהבילוי המשותף אל שנת הלילה. שבו לצידו, ספרו סיפור, שירו שיר ערש, ואפילו לטפו בשקט עד שיירגע. עקרונית, אני שייכת לאנשים שאינם מתנגדים לנוכחותה של טלוויזיה בחדר הילדים, אך בעיני זו החמצה עצומה אם הטלוויזיה הופכת תחליף לקרבה האיכותית שמעניק ההורה, לסיפור או לשיר שהם חולקים עם הילד, ובשנים הבאות - תחליף לזמן קריאה או אפילו לחלימה בהקיץ. נסי לתת קודם הזדמנות לטקס שינה קבוע, ואז תחליטי. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום גלית, דבר ראשון תודה שחזרת אלי בכזאת מהירות. דבר שני, אכן יש לנו טקס לפני השינה, אנחנו (אמא+אבא) עושים לו אמבטיה מקריאים לו סיפור ואיך שהוא ניכנס למיטה הוא לא נינוח, הוא קופץ במיטה לא מוכן לשכב (ואני רוצה לציין שבהצגות הילד יושב שעה וחצי ולא זז!)הוא כאילו ניכנס לאיזה סטרס לא מובן. אתמול למשל עד שאבא שלו צעק עליו (אחרי הקאה) הוא לא נירגע ואחרי הצעקה הוא שכב והלך לישון כמו ילד. מה עדיף לעשות???

אני אם לשתי בנות כשהבכורה בת חמש וחצי ועלתה לגן חובה. זו לה השנה השלישית ועדיין היא מאד בוכה בבוקר ומסרבת להכנס לגן. בין שאני לוקחת אותה ובין שבעלי לוקח אותה היא בוכה ומשתוללת ולא נשארת מרצונה בגן והסייעת פשוט מחזיקה אותה כדי שנוכל ללכת. ניסינו טבלאות פרסים שיחות ושום דבר לא עזר. אשמח להצעה מה עלי לעשות או לאן לפנות.

שלום, לא ציינת האם בשנים הקודמות קשיי ההסתגלות חלפו בסופו של דבר, או שתמיד היה בכי בבוקר. אם תעייני בפורום שלנו, תראי לא מעט פניות דומות, האופייניות לתחילת השנה במוסדות החינוך. הילד של רויטל מתקשה להיפרד אפילו בכיתה א', ועדיין, אין בכך שום דבר חריג או מדאיג. גם הסרבנים הגדולים מסתגלים בסופו של דבר, ומפסיקים לסכות. ובכל זאת, כבר נתקלתי בילדים שבוכים בפרידה עד יולי, פשוט כי משהו במערך התגמולים מחזק את ההתנהגות הזו. במקרה כזה, הדרכת הורים קצרה (ואולי גם הדרכה לגננת) יכולה לעזור. אם הילד שלך שייך לסוג המתעקש הזה, כדאי לטפל. עד אז, נסי לקצר את הפרידה למינימום, ולא לדון בכך לפני, אחרי או תוך כדי האירוע. אל תציעי פרסים ומתנות ואל תנסי לפתור את הבעיה בכל מחיר. לפעמים דווקא השלמה שקטה עם " סגנון הפרידה של הילד", מוציא ממנו את העוקץ, ועוזר לילד לוותר עליו לטובת התנהגות בוגרת יותר. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום, יש לי בעיה עם הבת שלי כבת 3 שמאוד מטרידה אותי. ביום יום הילדה גמולה וגם בגן עושה את הצרכים שלה לבד. אבל יותר ויותר אני נתקלת שהיא הולכת או עושה פעולה ופתאום מבחינה שיוצא לה פיפי באמצע הבית. כשאנחנו שואלים אותה למה היא לא הלכה לשירותים היא לא עונה ופשוט בהלם מהסיטואציה. גם במקרים שהיא נסערת או בוכה יוצא לה פיפי. יכול להיות שיש לה בעיה עם הסוגרים ? חשוב לציין שכבר מגיל שנתיים הילדה גמולה וזה לא תהליך שרק עכשיו התחלנו. עד עכשיו לא היתה לנו את הבעיה הזאת אבל יותר ויותר קורים מקרים כמו זה ואני מודאגת. מה עליי לעשות ?

שלום קאטי, ראשית, אין סיבה להילחץ. לא קורה לבתך שום דבר "לא נורמלי". למעשה, מה שאת מתארת כנסיגה, בהחלט יכול להיות עדיין חלק מתהליך הגמילה הראשוני, שכן מדובר בתקופת "יובש" קצרה יחסית. תהליך הגמילה הוא למעשה תהליך של שליטה הדרגתית בשרירי הסוגר של שלפוחית השתן. מה שעבורנו, המבוגרים, נראה כה פשוט ואוטומטי, הוא למעשה מיומנות נלמדת של התאפקות שעל הפעוט לרכוש. הילד לומד בהדרגה לזהות את ה"אות" המתריע שהשלפוחית מלאה, ולהפעיל בתגובה את שרירי הסוגרים (לפחות עד שיגיע לבית השימוש, שם יוכל לשחרר אותם ולעשות פיפי...). ישנם מצבים, כמו, למשל, שינה עמוקה, משחק מרתק, וכן - גם מצבי לחץ או בהלה - בהם המוח עסוק בעניינים "חשובים" יותר, ומפסיק להקשיב לסיגנלים מהשלפוחית. כתוצאה מכך, השרירים נשארים רפויים (או מתרפים בבת אחת, במקרים של בהלה) והפיפי בורח. רוב הילדים מצליחים להשתלט על המיומנות הזו בתהליך הגמילה ההדרגתי, תוך עידוד מצד ההורים, וסלחנות כלפי התאונות. במקרים אחרים, בהם הילד מתקשה בתהליך וממשיך להרטיב, אפשר לשלב טכניקות התנהגותיות בעזרת איש מקצוע. כרגע, מן התיאור שלך, איני רואה סיבה לדאגה. אני חושבת שהפספוסים נובעים מכך שהיא שקועה מאד במשחק, ולא מתייחסת בזמן ל"איתותים". חשוב, אם כך, להזכיר לה לעשות פיפי לפני שתהיה שקועה בפעילות מרתקת. בכל מקרה, שווה להתייעץ גם עם רופא הילדים, ולשלול דלקת בדרכי השתן. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום, רציתי לשאול לגבי ילד בן 8 שמסרב לאכול את רוב המאכלים, בצורה קיצונית. לא אוכל דבר מלבד שקדים, לחם, קורנפלקס וממתקים. אפילו בארוחות חג הילד קם מהשולחן ולא אוכל איתנו. הילד אכל הכל עד שנכנס לגן, אני חושב שיש קשר לזה מכיוון שהיו לנו תקלים עם הגננת שלו. כיצד ניתן לטפל בזה? ניסיתי לקחת אותו לפסיכולוג אך הילד מסרב לשתף פעולה ולא הסכים לבוא איתי. אודה על כל עזרה/תשובה בנושא!

שלום נתאל, בררנות קיצונית באוכל, בהנחה שאינה קשורה לבעיות בוויסות התחושתי, משקפת קשיי תקשורת או מאבקי כוח/שליטה בין הילד להוריו. אני סבורה שהטיפול הפסיכולוגי במקרה זה צריך להתמקד בעבודה עם ההורים, ושיפור יכולתם לתקשר עם הילד כדמויות סמכות. מבחינה זו, הסירוב של הילד (שוב מאבק שליטה!) אינו רלוונטי, והכדור נותר בידיכם. ממליצה לפנות לפסיכולוג ילדים המתמחה בהדרכה הורית. אופציה נוספת, היא פנייה לאחת מהמרפאות להפרעות אכילה של הילדות, המצויות במרכזים הרפואיים הגדולים, דוגמת ביה"ח שניידר. במרפאות אלה עובד צוות רב מקצועי (רופאי ילדים, תזונאי ילדים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים), המיומן בעבודה עם משפחות לילדים עם קשיי אכילה ממקור רגשי או אחר. בהצלחה ושנה טובה ליאת

קובי שלום תודה על תגובתך. בימים אלו אנו נמצאים בחופש כידוע והילד לא מפסיק להגיד שהוא לא רוצה ללכת ועוד כמה ימים נשארו עד שחוזרים לבית הספר . איך שניזכר בזה מתחיל לבכות ולהתלונן על כאבי בטן שכמו שהם מופעים ככה נעלמים . חוץ משיחות עם הילד מה עוד אפשר לעשות הילד בחרדה נוראית!!!!

שלום רויטל, מאחר שהתחלפה המשמרת שלנו, אנסה להשיב במקום קובי. גם אני משוכנעת שלזמן יש משמעות מיטיבה, וחשוב לאפשר לו את ימי החסד, ולספק הרבה עידוד ותמיכה. בנוסף, אפשר לנצל את החשיבה הילדית הכמו-מאגית, ולרתום אותה לעזרתנו. כך, למשל, אפשר לתת לילד חפץ כלשהו שייתן לו תחושת אומץ וביטחון (אבן מיוחדת שתוגדר כ"אבן האומץ", "כפתור קסם" שמעלים תחושת בדידות, בובת "גיבור-על" בכיס הילקוט, וכד'). אפשרות נוספת זה להגביר את תחושת השליטה שלו, בדרך של ניתוח פונקציונלי משותף, או במילים אחרות "מה אפשר לעשות כש...". "מה אפשר לעשות כשאתה מרגיש שאתה מתגעגע?" (להתקשר מהמזכירות לשיחת עידוד קצרה, לאחר תיאום מראש, או מטלפון נייד שיהיה אצלו זמנית) "מה אפשר לעשות כשאתה מרגיש בודד?" (לגשת למורה או למזכירה או לילד הגדול יותר של השכנים, ולבקש תמיכה). "מה אפשר לעשות כשאתה מרגיש פחד?" (לעשות משהו נעים שיסיח את הדעת, להחזיק חזק את אבן האומץ, לחשוב על מסיבת יום ההולדת הקרובה, לתכנן מה נקנה בסוף השבוע בחנות הצעצועים, וכד'). כדי שהניתוח יהיה טוב ומרגיע, תני לילד שלך להעלות רעיונות משלו לכל סיטואציה, ואל תפסלי שום רעיון. ככל שיהיה לו 'ארסנל' גדול יותר, כך רמת החרדה תרד. את מוזמנת לדווח אם משהו מכל אלה עזר קצת... בהצלחה ושנה טובה ליאת

תודה רבה על התיחסותך אנסה באמת באמצעות חפץ כלשהוא לגרום לו להעביר את תחושת הגעגועים שהוא מתאר כל הזמן ואעדכן בהמשך. תודה רבה

הילדה שלי בת שלוש. מאוד אינטליגנטית וחדה. את מרד העצמאות הראשון שלה ("גיל שנתיים הנורא") התחילה בגיל שנה בערך, בין היתר כשדרשה שאבא יטפל בה ולא אמא. שאבא יקום אליה בלילה, ירחץ אותה ובייחוד יחבק אותה. במקרים כאלה נהגתי להגיד לה למשל "עכשיו אבא לא יכול אבל אמא כאן ואני אשמח לעזור לך. אם תרצי שאעזור לך תגידי לי". המשבר הזה חלף לו אבל בימים האחרונים כבר כמה פעמים שהיא אומרת לי "אני לא אוהבת אותך". לפעמים בפנים רציניות ולפעמים עם חיוך מתריס. אני בתגובה עונה לה "אבל אני כן אוהבת אותך ותמיד אוהב אותך". איך כדאי להגיב במקרים כאלה? אולי צריך לציין שהיא אחות תאומה. אחותה עוברת ממש עכשיו את משבר העצמאות שלה, כולל הדרישה לקבל שירותים מאבא ולא מאמא. כך שאם בעבר הן "חילקו" את השלל - אני של אבא ואת של אמא, עכשיו שתיהן למעשה רוצות את אבא...

היי, לטעמי, התגובה שלך מצויינת, כל עוד את מצליחה לומר אותה בשלווה אמיתית. ילדים קטנים מגלים די מהר שלאמירות והתנהגויות מסוימות יש אפקט דרמטי על המבוגרים סביבם, והם חוזרים עליהן כדי ליהנות מהתגמולים הפוטנציאליים. כשהבנות אומרות שהם מעדיפות את אבא, הן עשויות ליהנות מניסיונותייך (הישירים או העקיפים) לרצותן, מהנאתו (המודעת והלא מודעת) של אביהן, ואולי מעצם כך שיש להן מידה של שליטה על ההתנהלות בבית. ספק אם התשובה שלי תעזור לך, או אם היא בכלל ניתנת ליישום מבחינתך, אבל אני באמת מאמינה שהפיתרון הוא לא להיעלב בכלל, ולהישאר שוות-נפש מול האמירות הללו. ככל שתהיי אדישה לנושא, ותזכירי לעצמך עד כמה בנותייך אוהבות אותך וזקוקות לך, כך הסיפור ייגמר מהר יותר. בעניין השירותים "רק אבא", נסי ליהנות מהעזרה שלו ולפרגן לעצמך את הבטלה. אם, לעומת זאת, זה אינו מתאפשר, התעלמי מהדרישה, ועשי את הנדרש עם "פוקר פייס" גם אם ברקע מחאות או בכי. שנה טובה! ליאת

אני ממש מודאגת ,הבן שלי ילד חכם ונבון כיתה ב' ,היום אחרי ויכוח קטן שהיה לי איתו ,ומה שהבנתי אחרי זה שהוא קינא במשהו מאחיו הקטן .הוא רץ לחדר שלו והתחיל לטפס לחלון כידי לקפוץ ממש בשנייה הזו רצתי אחריו וצעקתי עליו לרדת מיד. הוא דיבר בעבר על מחשבות רעות ,ושהוא חושב לקפוץ מהחלון ,במצבים שאני כעסתי עליו על דברים שעשה. אני פשוט בהלם ,לא מאמינה שילד חושב על להתאבד, אני הרוסה ,לאן לפנות? מה לעשות?

שלום מיה, משוכנעת שזו הייתה חוויה מבהילה עבורך, ואולי גם עבורו. רוב הילדים שמפגינים התנהגויות מהסוג שאת מתארת, פועלים מכוחו של זעם רגעי ואימפולסיביות, ולא מתוך רצון אמיתי למות. עם זאת, ובשל רמת המסוכנות הגבוהה, מציעה להתייעץ פנים אל פנים עם פסיכולוג/פסיכיאטר ילדים, כדי לבחון את יכולות השליטה ורמות המצוקה של הילד. עד אז, להשגיח בשבע עיניים. בברכת שקט, שלווה ושנה טובה ליאת

בני בן כמעט שלוש התחיל גמילה מחיתולים לפני ארבעה וחצי חודשים. בגן נגמל לחלוטין בבית מעולם לא. עבר עכשיו לגן חדש ונכנס לרגרסיה עם נושא הגמילה. לפני חודשיים נולדה אחותו. ברור לי שישנה השפעה, לשמירת הריון והלידה שהורידו את היכולת שלי לתת לו תשומת לב. הבעיה היא שזה המצב. אני ובעלי מתמודדים לבד בגידול שני הילדים, משמשפחות הגרעין ומצבנו הכלכלי כגרע לא מתאפשר לנו לקחת עזרה. אנחנו מותשים ולא יודעים איזה גישה לבחור איתו.הבעיה שהוא לא הולך לבדו, כשמציעים לו שרואים שיש לו הוא מסרב לבוא, בערב אנחנו מחליפים מספר פעמים מכנסים עם הרטבה. גם עם קאקי יש אותה בעיה. האם לתת לו להרטיב עד שיבקש? האם לקחת אותו כרגיל? ראוי לציין שלפעמים קשה לנו להישאר שלווים(מותשים...), ולפעמים לא. התחיל לבקש לשתות חלב, אומר לי שהוא התינוק הקטן שלי, קורא לי המון בלילות. בד"כ ילד מאוד ממושמע, כרגע ממש לא ממושמע, התחיל גם להיות אלים בגן ובבית. לדעתי, עוצר בתוכו המון כעס ותסכול שנובעים מהתשומת לב שאני(בעיקר) נותנת לתינוקת. אנחנו מאוד מבינים אותו. אבל, איך עוזרים לו עם הגמילה? וזאת למרות השינויים שעוברים בבית.

שלום איילת, ניכר מדברייך שאת מבינה היטב את מערך הלחצים בו נתון הילד הקטן שלך, אשר בבת אחת מתבקש להיות ולהתנהג כמו גדול. ילדים, כמו שכולנו יודעים, אינם עובדים על אוטומט, והם מגיבים לסביבתם בדרכם הילדית והלא-מאד-מתוחכמת. וכך, דווקא כשאנחנו מותשים, עצבניים וחסרי מנוחה, הילד שלנו כמו מותח את החבל אף יותר, כתזכורת האומרת: "הי, אמא, אני כאן! אני צריך אותך! אני עוד ממש ממש קטן, ולא רוצה להיות גדול! גם אני רוצה שתסתכלי עלי בהתפעלות, שתאכילי אותי בסבלנות ובשלווה (ולא מהר מהר), שתחליפי לי פיפי וקקי כמו לאחותי התינוקת! גם אני רוצה את ההקשבה שלך, את הליטוף שלך, את החיוך האוהב שלך! כדי שילד יוכל להיפרד מהרגלים ישנים ולעמוד בהצלחה בדרישות המבוגרים, עליו להאמין שזה כדאי. עליו להרגיש ביטחון ושלווה, להרגיש אהוב ומקובל גם אם הוא נכשל, ובעיקר בעיקר לחוש בהתפעלות של הוריו. התפעלות על זה שהוא הוא. על זה שהוא מוצלח, יפה, חכם ונהדר. אם הוא מרגיש מאכזב, נזוף או מוזנח רגשית (לפחות בחוויה שלו), הוא יהיה עוין, כעוס ותוקפני או דביק ובכיין. אני מציעה לנצל את הזמן הזה, שבו התינוקת הקטנה עדיין לא מאד תובענית, ולהקדיש את מרב הסבלנות ותשומת הלב לאחיה הבכור. נסי לא להילחץ מאד מנושא הגמילה (מבטיחה לך שהוא ילמד בסוף!), ולהתגייס אליו ברמה הכללית. אין זה אומר, אגב, לוותר על גבולות או לפנק יתר על המידה, אלא רק להיות קשובים מאד למצוקה שהוא משדר, ולהיענות בצורה מדייקת יותר לצרכיו הבוערים. שחקי איתו, תני לו להיות ה"תינוקי" שרוצה חלב, אך דאגי לכיופים "של גדולים" שיזכירו לו למה כדאי יותר להיות גדול. וכמו שאומרות הסבתות, הזמן יעשה את שלו, וכולכם תחזרו לאיזון. כל זמן שאת מבינה (ולדעתי את מבינה) את מקור הקושי, תבונת הלב ואהבתך יובילו אותך נכון. בהצלחה ושנה טובה ליאת

מחפשת המלצה לפסיכולוג ילדים בנושא חרדות באיזור כפר סבא והסביבה

שלום , למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או יועצת בי"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. שנה טובה, קובי

שלום בני בן ה- 6.5 עלה לכיתה א הילד ניכנס ללחץ ולא מפסיק לבכות שלא מעוניין ללכת לבית הספר כי הוא ממש מתגעגע אלינו ההורים, מלווה בהקאות בבית הספר לא מוכן לאכול לא בבוקר ולא בזמן השהות בבית הספר בלילות חולם חלומות והפרידה ממש קשה לו . יש לציין שתמיד היה ילד חברותי ומקובל ובגן לא היו בעיות כאלו . זקוקה נואשות לעצות מה עלי לעשות איתו???????????

שלום רויטל, אם בנך נוטה להקיא במצבי חרדה (בדר"כ זה לא מתחיל בגיל 6 או 7), יש יסוד להניח שמתח הכניסה לביה"ס פועל עליו, וחשוב לתת לו תמיכה, עידוד וזמן הסתגלות. לא הייתי פוסל ביקור קצר אצל רופא הילדים כדי לשלול וירוס. בינתיים הייתי מתמקד בהפחתת הלחץ, בליווי, הרגעה ועידוד. כמו שהוא התרגל לגן, הוא יסתגל גם לביה"ס, הבסיס קיים וכרגע הוא רק מגיב לשינוי הגדול. חשוב לשדר לו ביטחון, זו רק ההתחלה לכן לא הייתי ממהר להגדיר זאת כל כך מהר, תנו לו זמן להסתגל, לאט לאט... שנה טובה קובי

קובי תודה על תגובתך כרגע אנו בחופש כידוע לך והילד עדיין בחרדה מתבטא בזה שרוצה שנישן איתו ולא מפסיק לשאול עוד כמה ימי חופש נשארו עד שחוזרים שוב לבית הספר טוען שהוא כל הזמן מתגעגע אלינו וניראה שנמצא בחרדה ממש מהשיבה לבית הספר חוץ משיחות איתי מה עוד היית ממליץ לעשות? יש לציין שהיועצת שוחחה עם הילד וזה עדיין לא עוזר

היי, ביתי בת שנתיים ועשרה חודשים. השנה נכנסה לגן עירייה אשר נמצא בשכונה. בגן אין ילדים שהיא מכירה מהגן הפרטי בו היית מגיל שלושה חודשים. כאשר מתלבשים בבוקר אז ישר מתחיל בכי של "לא רוצה ללכת לגן החדש" גם כאשר יוצאים מהבית. בדרך לגן (ללא התנגדות הולכת בעצמה)הבכי ממשיך (לא בכי של צרחות אלא בכי שמגיע ממקום של פחד/רחמים). כאשר נכנסים לגן יש לה קושי להיפרד. היא לא רוצה את הסייעת שמקבלת את פנייה ובוכה עד שהגננת מגיע. כאשר יש ריכוז או משימות היא יושבת ומקשיבה אבל כאשר יש משחק חופשי בתוך הגן ובחצר אז המחשבות והגעגועים עולים לה לראש והיא בוכה במשך כל היום. אציין כי לא היה לה התנהגות כזו בגן הקודם. היא מחוברת רק לגננת (מסיבות שלה- היא לא הכירה אותה לפני הגן): במשך כל היום היא "מזדנבת" אחריה ולא עוזבת אותה. מעדיפה לשבת לידה בחצר ולא לנסות לשחק עם ילדים מהגן. כאשר מתחיל הצהרון יש שוב בכי והיא נצמדת לסייעת. לא משתתפת בחוגים או בפעילויות. אני מכירה את הבת שלי ויודעת מדוע היא מתחברת לגננת בגן ולסייעת בצהרון (יש צוותים שונים לגן ולצהרון) כי שתיהן נשים רגועות ועדינות. עוד אציין שכאשר אנו יורדות לפארק אשר נמצא בשכונה ורואות ילדים מהגן עירייה היא לא רוצה לגשת אליהם ואפילו לנסות לשחק איתם מחוץ לגן .בנוסף, סיפרו לי היום אימהות בגן שכאשר הן מביאות את הילדים שלהם אז היא לא עוזבת אותם למרות שהיא לא מכירה אותן(בשלב זה הגננת עדיין לא הגיע). אומנם השנה רק התחילה אבל אני לא רואה מתי יסתדר לה ההסתגלות. לה קשה אבל לי יותר למרות שאני לא מראה לה. אודה מאוד לעצה

שלום אוסנת, אני מציע לך לעבור על מאמר מצויין שכתבה ליאת בנושא: http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-74772#message-74772 בנוגע לביתך, אני חושב שזה שהיא מצליחה להתחבר לכמה דמויות סמכות זו התחלה מצויינת להתמודדות עם הקושי. אני מאמין שדרך החיבור למבוגר הרגוע והאחראי בגן היא מקלה על עצמה את ההשתלבות ותתרגל לגן ולשאר הילדים. עבר רק שבוע אחד, והתגובה שלה בינתיים סבירה בהחלט. אני מציע לעבור על ההמלצות של ליאת ולהמשיך לעקוב אחר ההשתלבות. אני מזמין אותך להעלות עוד שאלות במידה ויהו כאלו. שתהיה שנה טובה וקליטה מהירה, קובי

היי קראתי את מה שנאמר ויכולתי להזדהות עם חלק מהדברים . ביתי בת שלוש ושבעה חודשים ועברה לגן עירייה אחרי גן פרטי . היא קמה בבוקר כבר בדעה ובבכי שהיא לא ללכת לגן כי הגננת צועקת . יש לי ילד שעכשיו עלה לכיתה א' לא יודעת אם זה משפיע . ואני בהיריון . שאנחנו מגיעות לגן היא לא מוכנה להיכנס וישר בורחת לשער בכדי לצאת . אנן לא יודעת אם היא משחקת עם חברים שבאו איתה מהגן הפרטי .אבל האופן שבו היא מגיבה מאוד קשה . ועבר כבר זמן מתחילת השנה ושוב יש חגים . מה לעשות ? כמה זמן לוקח נושא ההסתגלות ?? האם כדאי להעביר אותה גן ???? אשמח לשמוע

קשה לי להבין איך אפשר להיות הורה אם אני עדין בעצמי ילדה סהכ בת 26 ואוטוטו לידת שלישי ואני בוכה מכל דבר שהבכור שלי בן ארבע לא מסתדר או לא רוצים לשחק איתו כשמישהו מבוגר אומר לו משהו הוא מתחיל לבכות כי הוא מפחד מתגובת זרים כשהקטן שלי בן השלוש מוציא לי את המיצים ואני מפחדת לאבד שליטה אז אני הולכת לחדר ובוכה שקשה לי ולא מספיק יש לי עוד בעל שהעצבים שלו רופפים עדכדי כך שפעם היינו בבית המלון והוא התעצבן אליי שרציתי לנוח אישה בהריון בחודש שמיני ורץ אחרי בכל בית המלון וצרח שאני הורסת לו את החופשה ואני שוב סולחת ומנסה שוב לאהוב אותו ולשכוח כדי שהחיים יהיו יפים ובוכה בוכה ובוכה ומבקשת עזרה ודוב נירגע עד הפעם הבאה

ליה, יש רגעים, דקות, ימים, חודשים ויותר בהם אנחנו רואים את הכל בצבע אחד כהה ומר. מרגישים שהחיים הם כמו גזרה, כמו כלוב שעלינו לחיות בו. שהכל מסתחרר וקורה במהירות גבוהה, שאין לנו שליטה על הבחירות שלנו, על האהבות שלנו, על הרגשות והמחשבות שלנו. זה קשה מאוד להרגיש כפי שאת מרגישה, ואין במילים כדי לנחם אותך. זה לא פשוט להיות הורים בכל מצב, בטח כשהכל נראה רע כל כך ובלתי ניתן לשליטה. בכל זאת, חשוב לי לומר לך שהשינוי אפשרי. שגם מהבור העמוק והאפל ביותר אפשר לצאת. זה לא קל ולעיתים גובה מחיר יקר אך זה אפשרי. אני מתאר לעצמי שכרגע המילים שלי נשמעות לך זרות שאינין מבינות את עומק הכאב והקושי, אך בכל זאת אני באמת חושב שגם לעצב, יש לו סוף. מאחל לך שתצליחי למצוא מקום בו את מרגישה מובנת ומוכלת, מקום בו את יכולה לברר את התחושות, הבחירות והאהבות שלך, לעצב את ההורות שלך. אם בטיפול ואם בקרב חברים קרובים. קובי

שלום רב! ביתי בת ה 8 מגלה השנה סקרנות רבה כלפי המין השני. יש ילד בכיתתה שהיא מאוהבת בו מזה שנה והיא סופרת את הדקות עד שיהפכו לחברים ויתנשקו. מדובר בהידלקות של ממש עם התרגשות, שמות חיבה לילד, כעס על מתחרות ועוד... אני וביתי מאוד קרובות והיא חולקת איתי המון אספקטים מיומה ובנוסף גם מי נשק למי מי מאוהב במי,האינטריגות היומיות וסתם חולין. לפני מס' שבועות הזמנו את ה"בחור" המיועד לביתנו והיא כל הזמן דיברה על הרגע בו יתנשקו. ברור לי שכל העניין טבעי אך מגובה ומתודלק על ידי תוכניות טלויזיה עדכניות (ערוץ הילדים וכד') בם הגיבורים חובים אהבה, בגידה,מין, וכד' ששודרו במהלך הקיץ בשעות היום! אני מכילה את העניין שלה ומכוונת אותה להתנהגות הולמת אך: שאלתי: האם העניין נפוץ בגילאים אלו? התאהבות, הדלקות, מגע קל, סקרנות, נשיקה על הפה וכד'? מדובר כמובן על "סקרנות בהסכמה". האם יש מצב שהתיחסות טבעית למצבים אלו תיצור התנהגות שעלולה לפגוע בילדה ולתייגה כמתירנית? האם עלי לרסן קצת את ההתלהבות, האם עלי להשאר האוזן הקשבת, איך להנחות את הילדה? האם סקרנות גבוהה מידי בתחום עלולה להביא איתה צרות בהמשך? האם פתיחות מינית / סקרנות גופנית טבעית בגיל זה ומה נחשב חציית גבול שעלולה לפגוע בילדה. אני סקרנית לדעת מה אומרים אנשי המקצוע בנושא.

שלום איריס את מעלה שאלות חכמות וחשובות. אני חושב שעבור חלק ניכר מהן התשובה תלויה בהשקפת העולם של ההורים יותר מכל דבר אחר. באופן כללי, ניתן לומר שמשחק מיני, נשיקה, או התאהבות בין ילדים זו הרחבה של התנהגות משחק רגילה. במצב הנורמטיבי התקין זה בד"כ קורה בין שני ילדים בני אותו הגיל ומתוך הסכמה והדדיות, ומבלי שזה פוגע בתחומי החיים האחרים. כלומר, במצב בו ישנו פער מהותי בגילאים, שזה נעשה מתוך איום או כדי להשיג מעמד חברתי, כשהילד/ה עסוקים בזה באופן אובססיבי, אז יש מקום לדאגה ולבדיקה מקצועית עמוקה יותר. במקרה שלכן זה נשמע כמשחק התפתחותי תקין, כתרגול של יחסים זוגיים/אינטימיים לקראת גיל מאוחר יותר בו תתפתח התפיסה המורכבת יותר של אהבה, מין ואינטימיות זוגית. אני מאמין שפתיחות ומתן אפשרות (כמובן בגבולות הסביר) לחקירה והתנסות יכולים להועיל לבתך בבגרות. אני לא חושב שבגיל זה זו התנהגות מתירנית, שכן אני בספק גדול מאוד אם בתך מייחסת לנשיקה משמעות דומה לזו שמבוגרים מייחסים לה. עבורה זה חלק מהמשחק, מהחיקוי והתרגול ולא תוצר של מיניות בוגרת. המלצתי היא להמשיך לעקוב כפי שאת עושה היום, לשמור על אוזן קשבת המקנה גם משמעות וגבולות לצד מתן האפשרות לחקירה עצמאית. שתהיה שנה טובה, קובי