פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב בני בן שלוש וחמישה חודשים התחיל גמילה לפני 4 חודשים רק שאת הקקי הור לא מוכן לעשות בסיר או בשירותים אצייין שפיפי הוא הולך לבד ועושה וגם בלילה הוא לא מפספס. מב אעשה??? אשמח לקבל ייעוץ במהרה... תודה מראש.

שלום מאיה, בניגוד לשליטה בפיפי, אז הילד צריך ללמוד לעצור ולהתאפק, בקקי הילד צריך ללמוד לשחרר. יש הרבה עניינים הקשורים בזה כמו חרדה, שליטה, ניקיון וכד' (יש הרבה חומר ברשת ואני ממליץ לך לקרוא). לכן הגמילה מפיפי ומקקי לא תמיד מתקדמים באותו הקצב. חלק חשוב בתהליך הגמילה הוא תגובות ההורים והתאמת הציפיות לילד. אני חושב שמה שיכול לעזור לכם זה תהליך הדרגתי של "התיידדות" עם האסלה/הסיר. נסי להושיב את הילד מידי שעה-שעתיים על הסיר או האסלה לכמה דקות גם אם לא יעשה דבר. אפשר לקחת צעצוע אתכם, לקרוא ספר, או לקשט את האזור, להפוך את העניין למשהו לא כבד, עד כמה שניתן לא מלחיץ. לאחר שישב כמה דקות, חזקי אותי על עצם הישיבה ללא קשר לאם הייתה או לא הייתה יציאה. כשהוא כבר עושה קקי, גם אם זה בתחתונים, חזקי אותו על היכולת שלו לעשות קקי, משפט כמו "כל הכבוד שהצלחת לעשות קקי, אני בטוחה שאתה תצליח לעשות את אותו הדבר גם על האסלה". הרעיון הוא לא להפעיל על הילד לחץ, לא להיכנס למאבקי שליטה, ומצד שני לחזק את הביטחון שלו תוך השמת דגש על החיובי והטוב במה שהוא עושה. זה מצריך הרבה סבלנות והכלה, אבל לבסוף כמו כל הילדים גם בנך יצליח לעשות זאת באסלה. בהצלחה קובי

שלום רב, בני בן ה-15 עבר קורס הכשרה להיות מלווה לפרמדיק באמבולנס. האם יש מקום לדאגה, שמא ייקלע למקרים קשים כמו תאונת דרכים, ויסבול מטראומה, מפאת גילו הצעיר? מודה עבור התשובה. גליה

שלום גליה, אני לא מכיר נתונים על התפתחות תגובה טראומתית בקרב בני נוער המתנדבים במד"א. בכל מקרה, אחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על התפתחותה של תגובה טראומתית זו תחושת השליטה והיכולת להגיב בזמן האירוע. העובדה כי בנך עובר הכשרה מקיפה הכוללת הקניית ידע, מקרים ותגובות, תבניות פעולה וכד' מפחיתה את הסבירות לתגובה טראומתית. כשבנך יגיע לאירועים כאלו, הוא יגיע כדי לפעול ולסייע. אני מאמין שהסבירות לתחושת העצמה ועלייה בביטחון העצמי גבוהה יותר מהסבירות לטראומה. אני לא מבטל את הדאגות שלך וחושב שיש להן מקום, לכן אני מציע לך לעקוב ולראות כיצד בנך משתלב ומגיב במהלך תקופת ההתנדבות. במידה ואת מבחינה בשינויים התנהגותיים או שהוא מדווח על תחושות קשות וחריגות, אז יש מקום לדאגה ולברור מעמיק יותר. קובי

שלום קובי, תודה לך עבור תשובתך. בברכה, גליה

שלום וברכה, ראשית תודה על הפורום ועזרתכם, ביתי בת 9 וחצי, ילדה אהובה ומקובלת, נתקלנו לאחרונה ב: 4 בנות מכיתתה חלפו לידה ולא שתפו אותה במשחק , ועשו תנועה שלא רוצים לשתפה. ביתי נשארה לידי רק שבאה חברה חמישית ובעידוד אימה הסכימה לשחק עימהן לזמן קצר. כמו כן במקרה הגעתי לכיתה וראיתי כי ביתי בוכה הבנתי כי קבוצת בנות לא נתנו לה לשבת במקום שתפסה בבוקר בטענה כי הן תפסו מקום זה מאתמול. כאשר פניתי למורה הבנתי כי לא התערבה וביתי ישבה במקום אחר. יש הרגשה של כוחניות בקרב הילדות .. איך לייעץ לביתי לנהוג?

שלום שיר, אני חושב שבמקרה כזה בו את מתארת ילדה עם כוחות, ילדה ללא בעיות חברתיות מיוחדות ההתערבות שלך צריכה להיות בשני מישורים. האחד, מול בתך, הקפידי לחזק אותה ולעודד אותה לשחק ולהתקרב לילדים שמקבלים אותה, שטוב לה איתם ולא לכאלו הפוגעים בה רגשית או בכל צורה אחרת. נסי להיות על הגבול הדק שבין הבנה ואמפתיה לרגשות שהאירוע מעלה בה, אך מצד שני הדגישי את העובדה כי השליטה והבחירה למי להתקרב נמצאת אצלה. ההתנסות הזו, על אף שכהורה יכולה להיות מאוד לא נעימה, היא חשובה ובטווח רחוק יותר תחזק את בתך. במישור השני, אני מציע לך לעקוב אחרי הדינמיקה שמתפתחת בכיתה סביב בתך והבנות הללו. על אף הרצון להניח לה להתמודד, צריך לשים לב שהתופעה לא מתרחבת לבנות אחרות, ושלא ננקטים עוד צעדים מצידן. במידה ודבר כזה קורה, אני מציע לך לערב את המורה ובמקרה הצורך את יועצת בי"ס. חשוב לראות כי האירוע נקודתי ובגבולות יכולת ההתמודדות של בתך. כל סימן לחרם מתרחב או התעללות כזו או אחרת צריך להדליק נורה אדומה המחייבת מעורבות של הצוות החינוכי. בברכה קובי

שלום הבן שלי בן 13 חווה התקפי חרדה ביומיים האחרונים לפני שינה. ההתקף בא לידי ביטוי ברעידות ובכי ותחושת פחד ללא סיבה או לפחות לא כאלה שהוא יכול להסביר. ההתקף נמשך כשעה וכולל כאבי בטן יש לציין שבדיוק חזרנו מחול לאחר כשלושה שבעות והוא סובל מגט לג. בנוסף במהלך החופש הוא הפסיק לקחת קונצרטה 54 . החזרנו לו את הקונצרטה אחרי שחזרנו מחול ולאחר יומיים הפסקנו שוב לבקשתו (עד ללימודים) ביום שהפסקנו הגיע ההתקף הראשון. האם יש קשר להפסקת התרופה או לגט לג. מה לעשות במקרה של התקף חוזר ולמי פונים לקבלת טיפול ארוך טווח

שלום, קשה לדעת האם מה שאת מתארת כהתקף חרדה זו בעצם תופעת לוואי, או תגובה ללחץ נפשי. בכל מקרה, לפני שעוברים לאפשרות הנפשית צריך לשלול את האפשרויות הרפואיות. לכן אני ממליץ לך לשוב לרופא המטפל, בין אם פסיכיאטר או נוירולוג ילדים. להתייעץ איתו בעניין, לבחון יחד איתו את ההשפעה האפשרית של הפסקות קצרות וחוזרות בלקיחתה. חלק חשוב באבחון הוא ההיסטוריה של הילד. חשוב לדעת אם זו הפעם הראשונה בה הילד מגיב כך, לבחון איך הגיב להפסקות כאלו בעבר, עם אילו מוקדי לחץ הוא מתמודד וכו'. חשוב שיהיה רופא אחד שמרכז ועוקב אחרי הטיפול בילד, שניתן להתייעץ איתו לגבי מינונים הפסקות וכד'. במידה ותגיעו למסקנה כי ישנה סבירות גבוהה שהתגובות של בנך הן תוצאה של מתח וחרדה, אני מזמין אותך לפנות אלינו שוב להתייעצות. בברכה, קובי

שלום, יש לי זוג חברים שלהם 2 ילדים בגילאי 10 וחצי ושמונה. הם נוהגים להכות אותם כשההתנהגות מגיעה "לקצוות". הכוונה לסטירה על הלחי או פליק. בעיקר את הילדה בת השמונה. לא על בסיס יומי, אבל בהחלט מידי פעם. אמרתי לחברתי שלדעתי היא עושה טעות גדולה ביותר וכו..בעלה פחות קרוב אלי ולא דיברתי איתו ישירות על כך. השבוע ביתי בת ה-9 נסעה איתם ברכב כשטיילנו יחד. במהלך הנסיעה התפתח ריב בין 2 ילדי החברים, שלאחר צעקות האבא נתן "סטירה מצלצלת" (לדברי ביתי) לבת שלו. לאחר מכן חברתי סיפרה לי על כך והתנצלה בפני ביתי על הנ"ל. גם אני שוחחתי איתה ואמרתי לה שזה דבר לא מקובל ושלעולם לא נכה אותה, לא משנה מה תעשה. שתי שאלות - 1.האם לעשות משו בנוסף בנוגע לביתי שחוותה את הנ"ל כצופה ברכב? 2. מה עוד אפשר לעשות בנוגע לאב המכה מבלי לגרום לפרוק היחסים ביננו? תודה, לי

שלום לי, אני חושב שפעלת נכון. בנוגע לילדה, אני חושב שכדאי לעקוב ולראות מה מעסיק אותה, האם היא מעוניינת לדבר או לשתף במחשבות והרגשות שלה. לא הייתי כופה עליה שיחה כזו, רק אם זה מגיע ממנה או שאת רואה השפעה או שינוי בהתנהגות שלה. לגבי זוג החברים, את מתארת מצב מורכב מאוד ואני לא חושב שיש כאן תשובה נכונה. לדעתי בלבד, אם הקשר שלך עם חברתך קרוב ואינטימי מספיק, אני מציע לשוב ולדבר איתה על זה, להביע את עמדתך, לא מתוך עמדה ביקורתית אלא עמדה דואגת. קובי

עצם כך שזה מכות חוזרות ולא משהו חד פעמי דורש התערבות. אי דיווח שם אותך כשותפה להתעללות בחסרי ישע. מי רוצה להיות חבר של אנשים כאלה.אל תתפלאי אם יום אחד אחד הילדים יכו את הילדים שלך. זה מה שהם רואים בבית לא?

שלום, יש לי זוג חברים שלהם 2 ילדים בגילאי 10 וחצי ושמונה. הם נוהגים להכות אותם כשההתנהגות מגיעה "לקצוות". הכוונה לסטירה על הלחי או פליק. בעיקר את הילדה בת השמונה. לא על בסיס יומי, אבל בהחלט מידי פעם. אמרתי לחברתי שלדעתי היא עושה טעות גדולה ביותר וכו..בעלה פחות קרוב אלי ולא דיברתי איתו ישירות על כך. השבוע ביתי בת ה-9 נסעה איתם ברכב כשטיילנו יחד. במהלך הנסיעה התפתח ריב בין 2 ילדי החברים, שלאחר צעקות האבא נתן "סטירה מצלצלת" (לדברי ביתי) לבת שלו. לאחר מכן חברתי סיפרה לי על כך והתנצלה בפני ביתי על הנ"ל. גם אני שוחחתי איתה ואמרתי לה שזה דבר לא מקובל ושלעולם לא נכה אותה, לא משנה מה תעשה. שתי שאלות - 1.האם לעשות משו בנוסף בנוגע לביתי שחוותה את הנ"ל כצופה ברכב? 2. מה עוד אפשר לעשות בנוגע לאב המכה מבלי לגרום לפרוק היחסים ביננו? תודה, לי

ראי למטה

שלום רב! שמי אוהד ואני אבא לילד בן שלוש ומקיא בכוונה בני הינו פג וכמו שבדרך כלל הפגים ההתפתחות שלהם איטית יותר. בעקבות הנסיבות וחשוב לי לציין שבני הינו ילד יחיד עטפנו אותו בכול אהבה שאפשר לאחרונה כשבני לא מקבל את מה שהוא רוצה בין אם ללכת לישון ובן אם הוא לא רוצה לאכול הוא בקיא וזה לא משנה אם מי הוא נשאר אנחנו או סבתא וסבא לאחרונה תדירות ההקאות הוגברה זקוק לעזרה.

שלום אוהד, אני מבין שאתה מפרש את ההכאות האלו כביטויים רגשיים התנהגותיים, אבל בכל זאת אני מציע לפנות גם לרופא הילדים ולקבל את חוות דעתו על התופעה, ההשלכות שלה, וברמה הפיזית כלים להתמודד איתה. בהנחה שכל הגורמים הרפואיים נשללו, ההקאות של בנך יכולת ללמד על רמת הקושי והמצוקה להכיל את התסכול ולהתמודד איתו. כפי שאתה מציין, ייתכן והוא מתקשה להתרגל להצבת הגבולות שלו, ושזו דרכו לפרוץ אותה. בפנייה לא תיארת את האופן בו אתם מגיבים להקאות, אך כפי שציינתי, אני מאמין שמשהו שם "מצליח" לו, שבעזרת ההקאה הוא מצליח להשפיע עליכם. לכן אני מציע אני מציע לך להשתדל להימנע מלספק רווחים משניים- תשומת לב מרובה, פרסים, רחמים וניסיונות פיצוי וויתורים. לטפל באירוע עצמו, אך לא לתת לו לשנות את הכוונה המקורית. בכל מקרה אני מזמין אותך לשתף באופן קצת יותר מפורט שאוכל להגיב לדברים. בנוסף, אני ממליץ לפנות לאיש טיפול ולבחון יחד איתו את הדברים לעומק. בברכה קובי.

יש לי בן בכור בן שנה ואחד עשר חודשים. יש שני דפוסי התנהגות שמדאיגים אותי והייתי רוצה להתייעץ לגביהם. הראשון-בני מבקש בכול הזדמנות לאכול,הוא מבלה את רוב השהות שלו בבית-במטבח...הוא מאוד רזה ולעיתים רק משחק עם האוכל ,אך כשהוא בבית או אצל משפחה או חברים עיקר ההתעסקות והעניין יהיה סביב האוכל. זה נמשך כך מספר חודשים ואני עובדת עצות,כי ברור לי שהעניין הוא רגשי, אך מדוע? ומה עושים כדי לשנות? הוא יכול לבקש ממני עשר פעמים ביום ארטיק או גלידה...ולא מתרצה גם אחריי שמסיים ,לא יחלוף הרבה זמן ושוב ירצה אוכל ..זה מוציא אותי משלוותי בעיקר בשל חוסר הוודאות והעובדה כי זה בן ראשון ואיני יודעת איך לנהוג והאם מדובר בתופעה נפוצה. אציין כי הגננת מדווחת כי בגן זה לא כך... דפוס התנהגות נוקשה ואובססיבי שני הוא -הילד לא מוכן בשום אופן להירדם במיטתו-חדש בחודש האחרון. הוא מבקש לישון איתי וכשנרדם אני מעבירה אותו למיטתו. כל לילה סביב שלוש ארבע הוא קם בבכי ודורש שאבוא ואשן איתו. אני נאלצת לקחת אותו למיטתי וכך ישנים עד הבוקר. אציין בהקשר זה כי בחודש האחרון לא מעוניין להישאר עם אף אחד בבית חוץ ממני וכשאני בבית איתו ועם אביו או שמרטפית או סבים הוא דורש בקרבתי כל רגע ולא מוכן לעסוק בפעילות אם אני איני לידו. מה עושים? מדאיג? אובססיבי? נוקשה ? חזרתי? אנא עזרי לי. בברכת תודה וכל-טוב.

את יודעת, נראה לי שהבן שלך פשוט מצא דרך לקבל מה שהוא רוצה. :) ההתעסקות עם האוכל מניבה יחס והתעסקות ממך (כי איך אפשר להתעלם מילד רעב? אוכל זה בסיסי!) והוא מקבל את מה שהוא רוצה. בגן זה לא נותן לו שום דבר, אז הוא לא פועל בדרך הזו. ובנוגע לשינה - הוא מקבל את הפרס הנחשק של שינה עם אימא! הוא גילה את הדרך להשיג אותו (לקום בבכי ולדרוש) ואין לו כל סיבה להפסיק. שלא חלילה תקראי זאת כביקורת על ילד מניפולטיבי. לדעתי הוא פשוט חכם ומבין איך הדברים סביבו פועלים. :)

שלום לירון, אני חושב שבדברייך את נוגעת בשורש העניין, ההתמודדות עם חוסר וודאות. אני מרגיש את זה דרך הניסיון שלך להגדיר ולהמשיג את ההתנהגות שלו כאובססיבית, חזרתית וכו'. אני מבין את הדאגה והפחד שלך, כהורים אנחנו נאלצים להתמודד עם לא מעט חוסר וודאות. לתפיסתי הדרך להתמודד עם חוסר הוודאות היא מתוך הקשבה לעצמנו כהורים, קריאה של חומרים התפתחותיים, בחינה של האני מאמין שלי כהורה וכד'. אני מקבל את ההנחות שהעלתה אורנה, בהרבה מקרים התנהגות של ילד היא תוצר של מערכות היחסים שלו מול ההורים. מהתיאור שלך את הלילות עולה תחושה שיש לך הנחה מובנית שמה שהילד מבקש את נאלצת/צריכה לספק לו. אני מציע לך לחשוב מחדש על הלילות ועל האופן בו את רוצה שיתנהלו. את לא מוכרחה לקחת אותו למיטתך בלילה, בוודאי שלא להרדים אותו בה. בנוסף, את יכולה ליצור שינוי הדרגתי בהרגלי ההרדמה (לשהות לידו, לשהות בסמוך לחדר, עד למצב בו יירדם לבדו). לנסות להשתמש בעזרים כמו שימוש בבובה או בובות קבועות שילכו לישון איתו, או דיסקים של מוסיקה או סיפורים, כל מה שיכול לעזור. את השינוי את תשיגי מתוך התמדה ועקשנות, על ידי עמידה בלחצים שהוא יפעיל עלייך, חלקן לא בשעות הכי נוחות... את אותו קו את יכולה לאמץ לצורך שלו בנוכחותך. ליצור תהליכים הדרגתיים בהם הוא מתרגל את השהות בלעדייך. נסי לשים לב לתגובות שלך ולאופן בו הוא עלול לפרש אותן. באשר לאוכל, אני מניח שהמקור הוא התנהגותי רגשי בעיקר משום שהוא לא מתרחש בגן. אני מציע להניח לילד לאכול כפי שירצה. בבית את יכולה להימנע מלהכניס מזון שאת לא מעוניינת שייאכל אבל אני לא חושב שהערות או ניסיון לסרב יועילו, אלא להפך. ככל שאת תניחי לנושא, אני מאמין שהוא יניח לו גם. לסיום, בנך עדיין ילד קטן, נסי להימנע מלהגדיר אותו. עוד יחלפו ויבואו תקופות שונות של כל מיני התנהגויות מטרידות. נסי להחליף את ההגדה בהתחברות לחוויה שלו, בקבלה. בהצלחה קובי

מעוניינת לקבל יעוץ פסיכולוגי לבני בן ה-10 , אשמח אם אפשר לקבל המלצות על מטפל בחולון. תודה

שלום קרן, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או יועצת בי"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה קובי

שלום אני גרושה ואמא לילדה בת 7 , גרתי עם הורי מאז הגירושין כ 5 שנים , שהבת שלי פשוט ילדה לא מחונכת , חוצפנית , אין לה כבוד לי או להורים שלי , מה שיש לה להגיד היא אומרת . אם לא מקבלת מה שהיא רוצה ישר צרחות אימה , מרימה עלי ידיים , מקללת , שאני מנסה להרגיע איתה נהיה גרוע יותר , בסוף אני צורחת עליה , אמא שלי צורחת הבת שלי צורחת פשוט סיוט בתוך הבית . עכשיו אנחנו עוברות דירה ועד לא מזמן היא חישבנה לבן זוג שלי , התביישה לעשות סצנות אבל התחילה לעשות גם לידו ואני מתביישת ולא יודעת איך להתנהג איתה , הייתי בהדרכת הורים לא עזר , הייתי אצל פסיכולוגית ילדים שתעזור לי גם ללא הצלחה, אני פשוט מיואשת כל מה שאני עושה לא טוב . זה רק תמצית קטנטנה מסיפור חיי בבקשה איך מתמודדים עם ילדה כזאת בעייתית אני לא מפסיקה לבכות מהייאוש

שלום לורין, ראשית אני חייב לומר את מה שאת בוודאי כבר הבנת- אין קיצורי דרך. אני אומר את זה כדי לחזק ולעודד אותך לשוב להדרכת הורים להבין את הקשר שלכן, את ההתנהגויות של בתך בצורה עמוקה יותר ולפתח אסטרטגיות התמודדות שיוכלו לסייע לך ולה. לתפיסתי, השינוי שאת מצפה לו אצל בתך מתחיל אצלך, באופן בו את מבינה את ההתנהגויות שלה ובאופן שבו את מנהלת את החינוך והקשר שלכן. מהפנייה שלך אני מרגיש שכרגע את מוצפת ברגשות קשים, שאת מרגישה שהתפרצויות הזעם של בתך מנהלות אותך ומכתיבות לך סדר יום. למרות זאת, חשוב שתזכרי שילדה שמגיבה בצורה כל כך זועמת ומתריסה היא ילדה במצוקה, המצוקה שאת חשה היא תמונת ראי למצוקה שלה. אני לא יודע מה עבר עליכן בשנים האחרונות, מה היה טיב הקשר של בתך עם הורייך, עד כמה הצבת לה גבולות ברורים, מה טיב הקשר שלה עם אבא שלה, מה היו נסיבות הגירושין וכיצד הגירושין השפיעו עלייך ועליה רגשית, איך בתך מרגישה נוכח הקשר החדש, עד כמה היא מוצאת מקום להביע עצמה ולא דרך התנהגות שלילית וכד'. אני חושב שהנקודות אלו ואחרות הן חשובות, ושכדאי להשקיע בהן קצת מחשבה. מעבר לזה, אני מציע לך לנסות ולשמור על איפוק עד כמה שאת יכולה. כשאת צורחת על בתך כתגובה לצרחות שלה את בעצם משדרת חוסר שליטה או חוסר יכולת להתמודד. במצב שכזה, היא הופכת להיות זו שקובעת את הכללים- זה כשלעצמו יכול להיות מפחיד עבורה. כשהיא מתפרצת נסי לשמור על קור רוח, תזכירי לעצמך שהיא מגיבה מתוך מצוקה שהיא חווה. את יכולה לדבר על זה איתה כשתירגע, אך באותו הרגע פשוט תאמרי לה שאת לא מוכנה שתדבר אליך ככה ואת תמתיני עד שהיא תירגע ואז תשובו לדבר. בתגובה שכזו את מדגימה לה באופן מעשי כיצד ניתן לווסת רגשות וזה חשוב כשלעצמו. הקפידי על גבולות בבית גם במחיר של מריבה והתפרצות. ככל שהגבולות יהיו ברורים יותר ועקביים כך בתך תחוש מוגנת יותר והחרדה תלך ותפחת. לצד זה, דברי עם בן זוגך, הסבירי לו את המצב, תקבעי יחד איתו את מקומו בחייה של בתך- את מידת המעורבות שלו בחינוך שלה ודברו על האופן בו הוא מגיב אליה במצבים השונים. אין לך במה להתבייש, הבת שלך נלחמת, גם אם זו מלחמה לא נעימה, היא עושה זאת מכיוון שאת דמות משמעותית עבורה. כשאת מתביישת בתך מרגישה בזה וזה רק מגביר את המצוקה שלה. בן זוגך יכול להבין זאת ואף להיות שותף לדרך. נסי לזהות מתי ההתפרצויות מופיעות, נסי לזהות מצבים, אירועים, אנשים שבסביבה וכד'. זיהוי של טריגרים להתפרצויות יכול לסייע לך בחיפוש דרכים להפחתה שלהם. נקודה נוספת וחשובה מאוד, חזקי התנהגויות חיוביות של בתך, השקיעי בה זמן והעניקי תשומת לב גם ובעיקר מחוץ לזמני התקפת הזעם. הביעי המון אהבה כלפיה, אל תתני לה להרגיש שרק דרך כעס היא מגייסת אותך. אני חוזר ואומר, אל תתייאשי, או קחי את האנרגיות של הייאוש הזה והשקיעי אותן ביצירת שינוי. היא עדיין צעירה וזה אפשרי. למרות ניסיון לא מוצלח, אני מציע בחום לשוב להדרכת הורים. קובי

שלום ליאת, הבן שלי (קצת יותר מארבע וחצי), סובל לאחרונה ממה שנראה כמו הפרעות חרדה. זה התחיל בחודש האחרון לגן, אז התחיל, בניגוד לכל השנה, להתקשות בפרידה מאתנו, ההורים, מדי בוקר, המשיך בכך שכשהלך לחברים לבד הגיב קודם כל בהתנגדות לרעיון, שוב התקשה בפרידה ורק אחר כך נרגע והסתגל. בשבוע האחרון הוא החל לפחד מדמות שראה באחד מסרטי הילדים. לדעתי זה רק טריגר ובכל מקרה הוא הפך לחרד, כל רגע פוחד שהדמות תבוא, לא מוכן להשאר לבד באף חדר בבית, מבקש שנישן לידו, מתעורר הרבה בלילה, נסער באופן כללי, לא מוצא מנוחה וצקו

לא מוצא מנוחה ומקום לעצמו, לא רגוע פיזית (כל הזמן זז או נוגע או מתגרד) ומנטלית, מגיב בקיצוניות כשהוא מתוסכל, ולאחרונה החל גם להתלונן על חלק מהבגדים שמציקים לו, בגד שהיה לו נוח יום לפני כן הופך למגרד או לוחץ ביום שאחרי. בבית אחות בת שלוש שאיתה הוא רב המון, ואחות בת חודש וחצי שהוא מאד אוהב ועדין איתה. אנחנו מותשים ומתוסכלים ובעיקר רוצים לוודא שלא עושים לו נזק. איך מתמודדים ומסייעים לו להתמודד? 

שלום רב, פחדים וחרדות הם חלק מהחיים הנפשיים של ילדים צעירים, ובמובן מסויים אף מעידים על התפתחות קוגניטיבית תקינה. יתכן שהטריגר היה דווקא לידת האחות, כי עפ"י חשבוני הפחדים הופיעו בסמוך לה. יהיו הסיבות אשר יהיו, כרגע חשוב לעזור לו עד שהגל יחלוף. כפי שאתם למדים מהתנהגותו, כרגע מה שעוזר לו זו הנוכחות הקרובה שלכם. עליכם לזכור, שעל אף היותו בנכם הבכור, עדיין מדובר בילד קטן, שזקוק לכם מאד. בימים אלה, עליו לחלוק את המשאבים ההוריים עם שתי אחיותיו, ולכן החרדה יכולה להיות ביטוי של הצורך העצום שלו בכם. ככל שאתם מתוסכלים, מותשים, ואולי אפילו עויינים לעתים (באופן טבעי, זה בסדר...), כך עולה החרדה שלו, והמשאלה להיצמד אליכם מתעצמת. לכן, הפיתרון - כפי שאני רואה אותו - זה לתת לו בנדיבות את תשומת הלב שלכם, לאו דווקא דרך הערוץ הבעייתי של הפחד. בלו בחברתו ככל האפשר, היעזרו בסבתות, דודים ובייביסיטר שיהיו עם הקטנות, ותנו לו מנה גדושה של חום, אהבה והקשבה. אני יודעת שזה לא תמיד קל, אך מאמינה שאם מבינים מה נח תחת ההתנהגות התובענית, קל יותר להיענות לה. הישארו קרובים, הזכירו לו שאתם שומרים עליו ביום ובלילה, ואל תבקרו אותו על הפחדים. לצד ההתחשבות והנדיבות כלפיו, רצוי שלא 'לתגמל' את החרדה עצמה, ולא להיגרר להתנהגויות אבסורדיות. אל תאפשרו לו לישון במיטתכם (שבו לצידו בחדרו), אל תפצו בפינוק-יתר או מתנות, ואל תתנו תחושה ש"משתלם לפחד". הישארו ענייניים, מכבדים, וסבלניים. אשמח לשמוע איך הולך. בהצלחה ליאת

ליאת שלום רב, בתי תהיה בת שנתיים ועשרה חודשים בתחילת שנת הלימודים, מתלבטת מאד האם להשאירה בקבוצת הבוגרים בגן בה תהיה הגדולה ביותר כאשר טווח הגילאים נע בין שנתיים וחודש לשנתיים ועשר, מס' הילדים בקבוצה הוא 12 כאשר ישנם רק 4 שקרובים לה בגיל (שניים מהם קטנים ממנה בחודשיים ושניים בארבעה חודשים) שאר הקבוצה קטנים ממנה בחצי שנה, 7 חודשים וכן הלאה. אשמח לחוות דעתך לגבי פער הגילים

שלום מיכל, שולחת לך לינק לתשובה שנתתי לשאלה דומה. אם יהיו שאלות נוספות, ראי עצמך מוזמנת לחדד. הנה- http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-59727#message-59727 בהצלחה ליאת

שלום. יש לי בת שלוש וחצי ולפני שבוע גמלתי אותה ממוצצים בבת אחת. באה פיה( אני) אספה את המוצצים והשאירה במקום מתנה. ביום הראשון הייה הרבה בכי ומיום השני זה הייה כבר בסדר. היא אומרת בערך פעמיים ביום שהיא מתגעגעת למוצצים,אני נותנת לה לחבק את ברווזי שלה וזה עובר בסדר בסך הכל. למחורת שאספתי את המוצצים הילדה פיתחה אובססיה חדשה שנמשכת כבר שבוע ומתחילה להטריד אותי. כל פעם כשהיא עושה פיפי היא מתחילה לנגב באובססיסיות,אחרי זה זה עדיין נראה לה רטוב. היא מבקשת שגם אני אנגב והיא עדיין לא מרוצה. לפעמים היא גם מבקשת ממני לשטוף לה עם טוש ואחר כך לנגב ועדיין נראה לה שזה רטוב. היא התחילה להחליף תחתונים כל פעם כשהיא הולכת לשירותים למרות שהיא מורידה אותם בכלל לפני שהיא הולכת לעשות פיפי. בקיצור זו סאגה לא נורמלית והתחילה רק אחרי שגמלתי אותה מהמוצצים. איך עלי לנהוג?

שלום אריאלה, לא בטוחה ששני האירועים קשורים זה לזה, ולכן אגיב להם בנפרד. אני שייכת לאסכולה המצדדת בגמילה טבעית, המתרחשת כאשר הילד כבר אינו זקוק לנחמתו של המוצץ. גמילה בנוסח "זבנג וגמרנו" אפשרית גם כן, אך כנראה יש לעשותה בעיתוי הנכון כדי שתעבור בשלום. התנהגות כפייתית (קראת לה כאן אובססיבית) מופיעה בדר"כ כדרך להשיג (אשליה של) שליטה. לכן, התנהגויות כאלה יופיעו יותר בשעה של משבר, חרדה מציפה או כאשר מתעוררת תחושת חוסר אונים/חוסר שליטה. כאן, אולי, יכולה להיות נקודת החיבור בין שני האירועים. המוצץ, כמו כל חפץ מעבר אחר, מהווה תחליף לנוכחותה וקרבתה המנחמת של האם. מכאן שמו: מעבר ממצב של חיבור פיזי אל האם, למצב של היכולת להתרחק ממנה, בעזרת חפץ המייצג אותה. כאשר נלקחו ממנה המוצצים, היא נסוגה למצב 'תינוקי' יותר, שבו את מטפלת בה, מנגבת לה, מחליפה לה...כמו פעם. היא מחזירה אותך אליה, פיזית, כדי לחוש בטוחה. אם אינך מוכנה לאפשר לה למצוץ, נסי לתת לה זמן, ולכבד את הצורך שלה בקרבתך. אל תכעסי ואל תבקרי אותה, אך השתדלי לספק את הקרבה המנחמת בהקשרים 'מעודנים' יותר - סיפור, משחק משותף, הרבה מגע, ובעיקר הרבה תמיכה והקשבה. את מוזמנת לעדכן. בהצלחה ליאת

היי ליאת. תודה על המענה מה שכתבת אני ובעלי עושים והרבה. ממש לא חסר לה מגע ,יחס ,קרבה , מקבל בטונות. לא נוזפת בה. פשוט לא יודעת איך להתייחס לזה והאם לפחד מפיתוח התנהגות כפייתית או להרגיע ולא לעשות כלום. בהנחה שאני לא נותנת לה מוצץ - כמה זמן לחכות כדי לראות שזה יעזור. איזה פרק זמן הוא נורמלי להתנהגות כזאת במקום מוצץ? גמלתי אותה מהמוצץ כי ראיתי שהיא ממש מוכנה לזה. אמנם לא ביוזמתה אבל זה הייה נראה לי זמן טוב. היא גם מתמודדת עם זה יופי אני מפחדת שאם אני כן אגיב להתנהגות ואגיד משהו אני אעזור לקבע את ההתעסקות בזה. מה להגיד לה ? האם להגיד לה בכלל? מה הוא פרק זמן נורמלי שהתנהגות כזאת נמשכת? מתי להתחיל להיות מודאגת מזה? אין לי בעיה להחזיר לה מוצץ אבל כמוצא אחרון. מ

שלום, ביתי האמצעית בת 9 וחצי, חברותית, מקובלת, אהובה מאוד. הבעיה שלי היא עם התנהגותה בבית - מתווכחת הרבה, מרגישה מקופחת וגם אם מקבלת הרבה פעמים מה שרוצה (להזמין חברות, ללכת למקום שמבקשת), בפעם הראשונה שנגיד לא מיד תפצח בצעקות ו"נאום" כמה היא מקופחת וסובלת. והיא באמת מרגישה ככה, זו לא העמדת פנים. אני מאוד מותשת מהויכוחים וגם מתוסכלת מהפער בין ההתנהגות הנעימה אצל חברות, בביה"ס וכו לבין מה שקורה בבית. אשמח לעצה. תודה

שלום לי, בתך משתמשת (גם אם לא במודע) באסטרטגיה עתיקת-יומין של גרימת אשמה כדרך להשיג את מבוקשה. היא ממשיכה להשתמש בה מהסיבה הפשוטה: זה אכן עובד! הורים רבים נופלים למלכודת הזו, ובתגובה לתלונות על הקיפוח פוצחים בנאומים נגדיים מטעם הסנגוריה... זה אכן מתיש מאד, ובעיקר מיותר. הורה סמכותי ויעיל אמור לפעול מכוח רציונל חינוכי עקבי, ולא מתוך קפריזות או ניסיון לרצות את הילד. כאשר את אומרת לא, הישארי בעמדתך גם מול מחאות וזעקות קיפוח. הסבירי בקצרה את הרציונל שלך, והוסיפי ללא כעס אמירה שסוגרת את הדיון ("אני מבינה שאת כועסת, וזה בסדר. אבל החלטתי שהיום לא תישן כאן חברה, וההחלטה שלי היא סופית. מרגע זה הדיון בנושא הסתיים"). כשיתחיל נאום הקיפוח והסבל, נסי להתרחק, להזכיר לעצמך שאת אמא טובה ואחראית, ושאכזבה ותסכול הם חלק בלתי נפרד מהחיים. הילדה שלך תוכל לעמוד באכזבה הזמנית הזו, ואת תוכלי לעמוד בתסכול הזמני שתחושי מעצם זה שבתך מאוכזבת. לאחר מספר פעמים כאלה, בתך תלמד שהוויכוחים והטענות על קיפוח כבר אינם 'עובדים', ותפסיק להשתמש בהם. זה לא מבטיח שלא יגיעו טקטיקות חדשות... :-))) היי חזקה! ליאת

תודה רבה על התשובה המפורטת, ממש כאילו היית פה ופגשת אותה... תארת אחת לאחת את הסטואציות. לוקחת את העצה בשתי ידיים!! תודה רבה, לי

אני חווה קושי רגשי עצום בניסיון לגמול את ביתי בת שנה וחצי מהנקה קושי רגשי לשתינו . אני נקרעת בין הרצון לנחם אותה ולענות לצרכיה הרגשיים באמצעות ההנקה לבין ההבנה שחשוב בשבילה שאני יעזור לה להיגמל. השאלה האם אפשר ואיך מלמדים תינוקת בת שנה וחצי להירדם ללא הנקה לבד? תינוקת עם מזג לא קל שצורחת ובוכה חזק מאוד ואף יכולה להטיח את ראשה בקיר ובמיטה אם מניחים אותה במיטה ומנסים ללמד אותה להירדם במיטה שלה ולא על הידיים???

שלום שירן, השימוש בשד כבמוצץ הוא בעייתי, שכן הוא נועד להזנה. היניקה בהחלט משרתת גם צרכים רגשיים אצל התינוק, אך בדיוק בשביל זה הומצאו המוצצים, המשחררים את האם משיעבוד גופני. כרגע, יהיה עלייך ללמדה להסתפק בקרבתך המנחמת, במגעך הרך ומילותייך הטובות, ולוותר על היניקה כאמצעי הרגעה. אני מציעה לאפשר מידה של הדרגתיות (שוב - קרבה מנחמת!), ולא להתעקש על להשאיר אותה לבדה במיטה. תוכלי לשבת לצידה, ללטף, להרגיע במילים, במגע - אך לא להרדים על הידיים או תוך כדי יניקה. כאשר היא בוכה, המשיכי להרגיע בשקט (גם בנחישות), מבלי לאפשר לה להטיח את ראשה בצורה מסוכנת. אם את חוששת שלא תצליחי בכוחות עצמך, תוכלי להיעזר בפסיכולוג ילדים מיומן, שינחה אותך ויעזור לך להימנע מרחמים ומפינוק-יתר. זכרי שתינוקות וילדים זקוקים לאימא חזקה ומתפקדת, ולכן רווחתך ושלומך חשובים לא פחות מהצרכים הרגשיים של ילדתך. בהצלחה ליאת

הי יש לי שאלה בנוגע לילד בן 4 אני תמהה לגבי הנטיות המיניות שלו מכיוון שיש לו מחוות גוף שנחשבות "ג'סטות הומואיות" למשל : מדבר עם תנועת כפות ידיים אופיינית לגייז, לפעמים הליכה מענטזת. הוא גם אוהב דברים יפים, אסתטיקה, איפור, שם לב לבגדים חדשים שאמא שלו לובשת, מחמיא לה על בגד חדש וכו'. לעומת זאת : הוא אוהב "מכות" ו"פאוור רנג'רס" כמו בנים בגילו. הוא פראי ומשתולל לפעמים, ובמיוחד : הוא מאד אוהב ילדות יפות וצעירות בנות 12 ומעלה, ונוטה לנסות לקבל מהן תשומת לב. מה אפשר להגיד על התנהגות כזו מבחינת צפי של נטיה מינית? תודה XXX

שלום רב, התנהגות שונת-מגדר אינה בהכרח קשורה לנטיות המיניות בעתיד, אם כי מבוגרים גייז רבים מדווחים על היסטוריה התנהגותית כזו. יש ילדים רבים שמסגלים לעצמם התנהגויות ומניירות של בני המין הנגדי, ועדיין האוריינטציה המינית היא "קונבנציונלית". מה שחשוב (הכי חשוב!) בנסיבות כאלה, זה לתת לילד תחושה שהוא אהוב ומקובל ללא קשר להעדפותיו, להימנע מלעג, ביקורת או שיפוטיות. בסופו של דבר, האפשרות לגדול להיות הומוסקסואל עדיין טובה הרבה יותר מהאפשרות לגדול באווירה שיפוטית, מזלזלת או בלתי מקבלת. תנו לילד שלכם לגדול בהתאם לנטיות לבו, ולהבין שאתם אוהבים אותו ומתפעלים ממנו תמיד וללא תנאים. בברכה ליאת

תודה האם תוכלי להתייחס באופן יותר ספיציפי לתיאור ששלחתי : האם זה אופייני לילד רגיל בן 4 (אנא התייחסי לשני הצדדים שתיארתי)

יש לי ילדה בת שנה ו10 חודשים שאתמול נשארה בבית עם דודה שלה (בת 25). ביתי צעקה בקולי קולות וסירבה להפסיק ולכן לקחנו אותה לרופא להסיר ספק והוא אמר שאין סיבה לדאגה הכל בסדר והילדה בריאה. היא לא הפסיקה לבכות עד הבוקר למחרת לא משנה מה ניסינו. בבוקר לקחנו אותה שוב לאותו רופא שבדק אותה שוב ונתן את אותה תשובה ולאחר שסיפרנו לו את הסיפור המלא על הדודה ששמרה ולא הבינה בדיוק ממה ביתי קיבלה מכה ומדוע לא הפסיקה לבכות, הרופא אמר שיכול להיות שביתי בטראומה מהתגובה של הדודה כיוון שהיא נורא נלחצה וניסתה להרגיע אותה במיטה שלה והיתה חסרת אונים בעצמה. במהלך כל היום למחרת המקרה ביתי ישבה על הספה הקטנה שלה עם המוצץ לא רוצה לשחק בבית או בחוץ וגם לא רוצה לצאת מהבית בשום פנים ואופן לא איתי ולא עם בעלי ולא עם אף אחד אחר. מה אני יכולה לעשות על מנת לעזור לה??? אני ממש מתוסכלת ודואגת ואשמח לקבל תשובה בהקדם !

שלום רב, לא ציינת מה קרה בזמן היעדרותכם וממה היא קיבלה מכה. בכל מקרה, אם הייתה טראומה כלשהי, חשוב להתרחק קצת מהאירוע, ולאפשר לה לחזור לשגרת חייה (מקווה שזה כבר קרה) בעזרת נוכחותכם התומכת ונוסכת הביטחון. אם התנהגותה המסוגרת נמשכת, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הדרכה יותר מפורטת כיצד אפשר לעזור לה. עד אז, תני לה להיעזר בכל מה שעוזר - מוצץ, היצמדות אליכם, משחק בבית פנימה. לתחושתי, גם אם חוותה אירוע מפחיד כלשהו (ובהנחה שמדובר באירוע לא קיצוני במיוחד), והיא ילדה מסתגלת בדר"כ, היא תצליח להתגבר ולחזור לשגרה. תנו לה עוד קצת זמן! ליאת

שלום רב, בני בן 15, אני מגדלת אותו ואת אחיו לבדי . התגרשתי מאביו בשל אלימות מילולית קשה שכללה השפלות ושבירת חפצים. לאחר מספר שנים של שקט נפשי החל הבן לקלל ולהשפיל אותי ואת אחיו באותו הנוסח והאופן בו היה נוהג אביו. שוחחתי עימו מספר פעמים ואף הענשתי ,הסברתי כמה זה פוגע ומעליב אך ללא הואיל .החוצפה וההשפלה רק מתגברת . מה ניתן לעשות ?

שלום ניצן, התנהגות אלימה, ככל התנהגות אחרת, נלמדת גם בדרך של צפייה וחיקוי, ולכן להורה עם נטיות תוקפניות יש פוטנציאל להעביר את הבעייתיות לילדיו. להערכתי, נדרשת כאן פעולה תקיפה ונחרצת, שתחדד עבור בנך את המסר המאד ברור: להתנהגות חצופה ופוגענית יהיו השלכות שליליות, בעוד התנהגות חיובית ומשתפת פעולה תוביל לתגמולים וחיזוקים. שיחות, הסברים, ואפילו עונשים אינם פותרים את המצב. פעולות ומעשים דווקא כן, ובלבד שהם נעשים בעקביות, בהתמדה ובנחרצות. בנך צריך ללמוד שבכל פעם שהוא פוגע בך, הוא יפסיד אותך, את הרצון הטוב ואת הנדיבות שלך כלפיו. עליו *לראות* ו*להרגיש* שאת פגועה, והוא יכיר בכך אם ביום שאת פגועה ממנו- * לא תסיעי אותו לאן שהוא צריך * לא תחייכי אליו * לא תשתדלי למענו * לא תתני לו כסף לבילוי * תימנעי מקשר עין איתו * לא תפנקי אותו ב'אקסטרות' מכל סוג שהוא. תוכלי לומר פעם אחת, ללא תוכחות ממושכות, שאת פגועה מהתנהגותו ובוחרת להתרחק עד שתרגישי אחרת. אל תציגי את הדברים כעונש שנועד להכאיב לו, אלא כהתנהגות מרוחקת שנועדה לאפשר לך להירגע מהעלבון והפגיעה. ממליצה לך בחום (!) להיעזר בהדרכת הורים קצרה, שתעזור לך לעשות זאת נכון, ולהימנע ממריבות ועונשים. בהצלחה ליאת

שלום. ביתי בת ה4 שנולדה בחודש פברואר ובוגרת מאוד לגילה למדה השנה בגן של גיל 3 . היא בעלת ביטחון ואהובה והיתה הילדה הבוגרת של הגן רובם היו ילדותיים לידה.שלושה מחבריה הטובים שבגילה עזבו את העיר ועל כן שנה הבאה הגן הופך להיות גן דו גילאי 3-4 עם אותן גננת וסייעת מקסימות. אני בחרדה ווחוששת שהיא תתעכב התפתחותית כיוון שהיא כל כך מבריקה שאפילו הייתי מכניסה אותה לגן 5 אם היה אפשר . מזהה אותיות ועוד בשנה שעברה כבר ידעה לקרוא מילים שחוזרות על עצמן כמו שלום אבא אמא ואת כל שמות ילדי הגן ידעה לקרוא. האם כדאי להעביר אותה לגן 4-5 עם גננת אחרת שאני לא כל כך אוהבת או להשאירה במקום המוכר ו האהוב עם חשש להתעכבות ושעמום מצידה ?

שלום שמחה, כפי שנכתב כאן רבות בעבר, הבחירה בגן ה"טוב" נשענת על מספר פרמטרים, המביאים בחשבון הן את איכות הצוות ומקצועיותו, הן את המאפיינים הפיזיים של המבנה והחצר, הן את הרכבה של קבוצת הילדים (רצוי שהקבוצה תהיה מותאמת ומאתגרת בהתייחס לילד הפרטי שלנו), הן את היחס בין מספר הילדים למספר הגננות, הן את הנגישות והנוחות בהתייחס להורים, ועוד ועוד. ילד בן ארבע שקורא וכותב אינו בהכרח ילד מבריק מבחינה קוגניטיבית. ילדים מתפתחים היטב דווקא בסביבה שמאפשרת להם למידה חווייתית, סביבה עשירה ומגוונת, המזמינה למשחק ויצירה. הכתיבה כלל אינה רלוונטית לילדים צעירים, ולדעתי עדיף שישחקו ויתנסו באינטראקציות חברתיות ככל האפשר. על אף כל האמור כאן, רצוי גם שלא להסתפק במסגרת "חמה ואוהבת", אלא גם בכזו שמעניקה גרייה מאתגרת. אם את סבורה שילדתך בוגרת ונבונה, ועשויה להשתעמם בגן ה'ישן', העבירי אותה למסגרת טובה אחרת, כזו שתתאים לצרכיה. אם אינך אוהבת את צוות הגן, נסי למצוא גן אחר שיענה על *כל* הצרכים. זכרי שקשה מאד - אם לא בלתי אפשרי - לתפוס את המרובה. לפעמים צריך להתפשר על משהו, כדי לקבל את הסה"כ החיובי והמועדף. מאחלת לך החלטות טובות. בהצלחה ליאת

היי.. יש לי בן בגיל 5 וחצי, שלא שולט בסוגרים שלו רק לגבי צואה, עושה במכנסיים מספר פעמים ביום, עכב כך נגמרם לו גושי צואה בבטן שמטופלים כי תרופה של ריכוך הצואה. עכב זה הוא סובל מכאבי בטן והקאות. הילד מסרב להיכנס לשירותים, ניסיתי כל טיפול או דיבור אפשרי לילד. האם אפשר לעזור לי בכך, בעצות לפתרון או הכוונה לפתרון? ואם זה הגיוני ההקאות גם? תודה והמשך יום מעולה.

שלום קרן, מציעה להפנות את שאלתך לרופא הילדים שלכם. מאחר שמדובר בילד גדול, ובבעיה עקשנית שנמשכת כבר זמן רב, נראה לי שעדיף לקבל ייעוץ והנחייה מפסיכולוג ילדים פנים אל פנים. לתחושתי, להתאפקות ולכל מה שנלווה לה יש היבט תקשורתי - כלומר זה הפך ערוץ תקשורת ביניכם לבינו, וחשוב להבין מה קורה כאן. אם תדפדפי בפורום שלנו, וגם באתרי ההורות השונים, תמצאי ודאי שפע של עצות והנחיות להורים בנושא הגמילה. אני מאמינה שבמקרה שלכם נחוצה הנחייה הורית שהיא מעבר לנושא הגמילה. יש כאן סוגיה עם 'ניחוח' של שליטה ומאבק, ורצוי לטפל בה בהקדם. פני לייעוץ פנים אל פנים. בברכה ליאת

שלום, אשמח לעצה וכן להפניה במידה והדבר דורש טיפול ביתר כובד ראש. נודע לי כי בני בן ה-8 נגע היום באיברים אינטימיים של אחייני הקטן ממנו בשלוש שנים לאחר שזה עשה את צרכיו בקרבתו וכן שביקש ממנו לנגוע בו בחזרה. הדבר נודע לי מהאחיין בעוד שבני הכחיש את העניין עד שנודע לו כי אני יודעת את פרטי המקרה. ברצוני לציין שזו כנראה הפעם השניה שזה קורה בין שניהם וכי היה מקרה זהה בעבר כשהיה בן חמש עם ילד מהצהרון שהיה קטן ממנו בשנה. כבר אז ניהלתי שיחה עם בני, הסברתי כי הוא לא יכול לנגוע באיברים פרטיים של אחר וכי אף אחד לא רשאי לנגוע בו ומאז היו שיחות נוספות כך שהוא מודע היטב לעניין, ולכן בשיחה איתו היום כבר הגבתי בכעס. מטריד אותי שלמרות שהוא מודע המעשה חזר על עצמו ושעדיין הוא מערב אחרים ובוחר לעשות זאת עם דווקא עם ילדים קטנים ממנו. בנוסף, מטריד אותי ניסיון ההסתרה והשקר שאולי נובע מתגובת הכעס שלי ושבכללי לילד קשה לעצור את עצמו גם כשהוא יודע כשאסור, למשל בתגובות זעם ומכות לאחותו הקטנה. אני לא יודעת אם יש קשר בין הדברים אבל כל זה מתחבר לי לנושא הכבוד לאחר. חשבתי לפנות לפסיכולוג ילדים. מצד שני אני חוששת לנבור אם מדובר במשהו טבעי שנובע מסקרנות. יש לציין גם ששאלתי אותו אם מישהו נגע בו בעבר והתשובה הייתה שלילית. מה לעשות?

שלום שוש, הפנייה לפסיכולוג ילדים יכולה להיות רלוונטית מאד גם במקרה של סקרנות מינית טבעית, וגם במקרה של שליטה דלה בדחפים. לא מדובר על "לנבור" בנפשו של הילד. אדרבא, הטיפול בילדים משתמש במשחק ויצירה, שהם ערוץ העיבוד המרכזי שלהם, ומלווה גם בהדרכת הורים. תוכלי להתחיל מהתייעצות והדרכה הורית, ובהמשך - עפ"י הצורך ועל סמך חוות דעתו של הפסיכולוג - להתמקד גם בילד עצמו. בהצלחה ליאת

שלום, אשמח לעצה וכן להפניה במידה והדבר דורש טיפול ביתר כובד ראש. נודע לי כי בני בן ה-8 נגע היום באיברים אינטימיים של אחייני הקטן ממנו בשלוש שנים לאחר שזה עשה את צרכיו בקרבתו וכן שביקש ממנו לנגוע בו בחזרה. הדבר נודע לי מהאחיין בעוד שבני הכחיש את העניין עד שנודע לו כי אני יודעת את פרטי המקרה. ברצוני לציין שזו כנראה הפעם השניה שזה קורה בין שניהם וכי היה מקרה זהה בעבר כשהיה בן חמש עם ילד מהצהרון שהיה קטן ממנו בשנה. כבר אז ניהלתי שיחה עם בני, הסברתי כי הוא לא יכול לנגוע באיברים פרטיים של אחר וכי אף אחד לא רשאי לנגוע בו ומאז היו שיחות נוספות כך שהוא מודע היטב לעניין, ולכן בשיחה איתו היום כבר הגבתי בכעס. מטריד אותי שלמרות שהוא מודע המעשה חזר על עצמו ושעדיין הוא מערב אחרים ובוחר לעשות זאת עם דווקא עם ילדים קטנים ממנו. בנוסף, מטריד אותי ניסיון ההסתרה והשקר שאולי נובע מתגובת הכעס שלי ושבכללי לילד קשה לעצור את עצמו גם כשהוא יודע כשאסור, למשל בתגובות זעם ומכות לאחותו הקטנה. אני לא יודעת אם יש קשר בין הדברים אבל כל זה מתחבר לי לנושא הכבוד לאחר. חשבתי לפנות לפסיכולוג ילדים. מצד שני אני חוששת לנבור אם מדובר במשהו טבעי שנובע מסקרנות. יש לציין גם ששאלתי אותו אם מישהו נגע בו בעבר והתשובה הייתה שלילית. מה את מציעה לי לעשות?

לאמא שלום, סקרנות מינית אצל ילדים היא חלק מההתפתחות הנורמלית והיא קיימת במידה כזאת או אחרת אצל כל ילד. היחד עם זאת, ההתנהגות שתארת אינה מקובלת וחורגת בהרבה מהנורמות המקובלות והיא מעידה על הקושי של בנך לרסן את הדחפים שלו. אני בהחלט ממליצה לפנות לפסיכולוג ילדים שיוכל לעבוד עם הילד על הגורמים להתנהגות מעין זו ובמקביל ידריך אתכם כיצד לנהוג עימו. בהצלחה

שלום, בתי בת ה6.5 עולה לכתה א'. שנה שעברה בגן היא הביעה ענ יין באיברים האינטימיים של חבריה לגן (היו כשלושה מקרים), הגננת הפנתה אותנו לאבחון אצל פסיכיאטרית שמצאה כי הילדה בעלת סקרנות טבעית לגילה, לא מצאה סממנים לשום טראומה ולשום התעניינות אובססיבית. כמו כן יישמנו מספר גבולות ברורים בבית. הילדה הפנימה והבינה ולא קרו יותר מקרים. הסיפור עבר מפה לאוזן מאוד מהר. עפ"י הגננת הילדה אהובה על חבריה, אך אחר הצהריים שלה היה דליל מחברים. מנהלת ביה"ס זימנה אותי היום לפגישה (לפני השיבוץ) בטוענה כי אף אחד לא רשם את שמה של ביתי כרוצה להיות איתה בכיתה, להפך מספר ילדים רשמו את שמה שאינם מעוניינים להיות איתה. היא נתנה לי שתי אפשרויות: אחת- כל ילדי הגן עוברים יחדיו לכתה א' והיא יכולה להיות איתם ואופצייה שנייה שעליה היא המליצה- לשבץ אותה בכתה השנייה לבדה ושם היא תתחיל דרך חדשה. אני לא יודעת מה לעשות, האם לשבצה עם כל ילדי הגן ולחוות שוב ברבורים ודבורים ואולי בעיה חברתית אחה"צ או להפרידה מכל ילדי הגן ואז מה לומר לה? אשמח לכל תגובה. תודה!!! {

שלום איילת, אכן דילמה. נדמה לי שלכל אחת מהאפשרויות היבטים חיוביים ושליליים, וכדאי לנסות לחשוב לטווח הארוך ולא בהקשר של החודש חודשיים הקרובים. אם אכן מדובר בדחייה חברתית על רקע אירועי העבר, אולי יש משהו בדבריה של המנהלת, ועדיף לפתוח דף חדש. תהיה החלטתכם אשר תהיה, אני ממליצה לשקול, בכל זאת, התייעצות עם פסיכולוג ילדים, כדי לבחון האם המיומנויות החברתיות שלה מספקות. מזכירה, גם לטובת ההורים האחרים, שהעברת ילד ממסגרת אחת לאחרת אינה בהכרח משנה את הסטטוס החברתי שלו. אם יש בעיה, חשוב לטפל בה, גם בהקשר של מסגרת חדשה. בהצלחה ליאת

בארץ נשארות שתי ילדות בנות 7 ו-2 וברור שכל אחת תתמודד אחרת עם המצב/משבר. אנו מתגוררים בצמידות למשפחתנו המורחבת, כך שהן מוקפות תדירות בבני משפחה נוספים מלבד אימא ואפשר להניח שיש לזה ערך מוסף בהקשר הזה. עולות מספר שאלות הדורשות התייחסות נפרדת לכל ילדה בהתאם לגילה: איך להכינה טרם העזיבה בעוד כחודש? איך להתמודד עם פרצי הגעגועים ומה לעשות כדי להפיסם? שיחות וידאו או טלפון עם אבא על בסיס יומי, ימתנו או יעוררו געגוע? תכיפות כזו יכולה לפתח סבילות, אך גם יכולה לעוות אפילו יותר את תחושת הזמן ולהאריך בתפיסתה את השהות הגם כך ארוכה. עזרה תתקבל בשמחה. תודה.

שלום שוהם, כמו בכל מצב אחר בו המציאות "אומרת את דברה", גם במקרה שלכם אני מציעה להציג לבנות את הדברים כהווייתם, כל אחת עפ"י מידת הבנתה. אני מניחה שלבת הגדולה יהיו יותר שאלות, ואולי גם תגובות רגשיות, וחשוב לאפשר לה את כל המרחב, הלגיטימציה והתיקוף לתגובות אלה. תוכלו להדגיש את העובדה שניתן וכדאי יהיה לשמר תקשורת שוטפת עם אבא דרך הערוצים השונים, ואולי גם לבקר אותו (אם זו אופציה). לתחושתי, קשה יהיה למנוע את פרצי הגעגועים, וצריך להיערך אליהם. אפשר להכין מראש את הילדות לשעות של געגוע, ולנסות ליצור רפרטואר של פעולות אפשריות להקלה/הסחת דעת/יצירה. השאלה אם תקשורת מרחוק דרך הסקייפ מקלה או מכבידה על הגעגועים תישאר פתוחה, פשוט כי צריך לחכות ולראות. אצל כל אחד זה אחרת, אם כי לתחושתי - זה בעל פוטנציאל תועלת יותר מנזק. מאחלת לכם הרבה כוח לשרוד את הפרידה, ומקווה בשבילכם שהתגמול יצדיק את המצוקה הזמנית. בהצלחה ליאת

שלום ותודה מראש האם את/ה מכיר/ה ויכולה להמליץ על פסיכולוגית לילדה בת 12, באיזור פתח תקוה רבתי, שמטפלת מטעם קופ"ח לאומית? אולי את/ה מכיר/ה ומרוצה מאחת מהפסיכולוגיות הבאות שרשומות בלאומית: ****************************** (ההודעה נערכה) כתובתנו היא: [email protected] מאוד מבקש לא לשלוח שום דבר אחר לכתובת הנ"ל!!

שלום רב, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אולי מישהו מקוראי הפורום ישלח את המלצתו למייל שפרסמתם. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או יועצת בי"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, שלחתי לך לפני שבוע בערך מייל. רק רציתי לוודא שהוא הגיע. (וגם כתבתי כבר כמה הודעות היום אבל משום מה הן לא נשלחות אז אני מקווה שלא פתאום יעלו מלא הודעות שלי) להית', אפרת

היי אפרת, שלחי שוב. :-)

שלום לך, ביתי בת 6. היום הגיע לשחק עם ביתי חברה מהגן, הן שיחקו בחדר וכשפתחתי את הדלת ראיתי ביתי שוכבת על המיטה ומעליה חברה שלה. ביתי קמה מיד ואמרה "אמא אנחנו משחקות , ושירה עושה משהו שנראה לי שאסור" באותו הרגע הייתי כל כך נבוכה ולא ידעתי מה להגיד, כמובן שהילדה הזו אוננה על ביתי... לאחר שהילדה הלכה, אמרתי לביתי שזה לא מקובל לשחק בצורה כזו. האם הייתי צריכה להגיב אחרת?? תודה על תשובתך

שלום דורית, אני חושבת שנהגת נכון. רצוי לחזור ולחדד מדי פעם באזני ילדינו שהם רשאים וצריכים להפסיק משחק שאינו נעים להם או שנראה בעיניהם כבלתי הולם. הדגישי שוב את הצורך שלה לכבד את מרחב הגוף שלה (ושל אחרים). אפשר להשתמש בכלל הפשוט: מה שנעשה מאחורי דלת סגורה - כנראה אינו צריך להיעשות. במקביל, אפשר לשתף (ברגישות ועדינות) גם את האמא של הילדה האחרת, ולהציע לה לפעול בדרך דומה. בברכה ליאת

היי , יש לי ילד בן 6 , כל פעם שהוא ישן אצל חמי וחמתי הוא חוזר משונה, מפחד לישון לבד, מפחד ללכת למטבח , אפילו לשירותים, אני יודעת שהוא אוהב אותם והם אותו מאוד אולי שבגלל שהוא אצלהם חמתי הולכת איתו לשירותים עד שיסיים לעשות את צרכיו, אצלי אין דבר כזה אני כבר לא יודעת מה לעשות, היום הוא אומר לי אני מפחד לישון בחדר המנורה מפחידה אותי, אחר כך הצורה של המאוורר אני כבר לא יודעת מה לחשוב או מה לעשות....הוא הולך להיות השנה בכיתה א בכיתה קטנה מכוון שהוא עבר את הגירושים של נו, ואחר כך חזרנו, ורק בגיל 5 וחצי הוא התחיל לעשות את צרכיו בשירותים ולא בטיטול, ויותר מיזה שהוא עלה 12 קילו בכמה חודשים

שלום שני, קראתי את פנייתך, והגם שלא ניסחת שאלה ספציפית, הדברים נגעו ללבי. מאחורי השורות המעטות ששלחת, מסתתר סיפור מורכב, שבוודאי גרם לך לא מעט דאגה וכאב. הילדים שלנו מגיבים לאירועים שסביבם, ומזכירים לנו עד כמה התפתחותם התקינה (או הפחות תקינה) אינה מתחוללת בואקום. אני מבינה שהקשיים של בנך נחלקים לכאלה הטבועים בו, ולכאלה המושפעים מאירועים או דמויות בחייו. כדי לעזור לו, אני ממליצה לך בחום להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני/התפתחותי, שיוכל להעריך את המקור לקשיים ולהציע דרכי התערבות יעילות. במקביל, חשוב להתייעץ גם עם דיאטנית ילדים, ולבנות עבורו תפריט מזין ובריא, שיחזיר אותו למשקל תקין. מעודדת אותך לפעול ולהיעזר, ולהאמין ביכולתו של בנך לגדול ולהתפתח כשאר בני גילו, למרות העיכובים שצבר. בהצלחה ליאת

שלום רב! בני שעולה לכיתה א' נמצא בחוג התעמלות והוזמן לנבחרת לאימונים 3 פעמים בשבוע. בנוסף - הוא מאד מאד רוצה ללכת לחוג קרקס. אם יקבל את מבוקשו - יוצא ש 4 פעמים בשבוע יהיה בחוגים וזה נראה לי הרבה הרבה יותר מדי... יש לציין שהוא ילד כשרוני ביותר בתחום ובנוסף - אף כי לא עשה אבחון מסודר, נמצא בטיפול מרפאה בעיסוק בשל התנהגות היפראקטיבית, חיפוש תנועתי ואימפולסיביות... רציתי לשאול האם - במקרים חריגים בהם הילד משווע לפעילות נמצרת כל יום וגם מגלה כשרון חריג - יש סיכוי שירוויח ויהנה מסדר שבוע צפוף ומאתגר כזה? תודה מראש!

שלום תמר, כמו אצל אנשים מבוגרים, כך גם אצל ילדים. כל אדם זקוק לאינטנסיביות שונה. אם הילד מאושר, מבקש ומביע עניין בכל הפעילויות האלו, לימודיו בבי"ס לא נפגעים והוא מצליח לעמוד בכל המשימות יחד, אני לא רואה בכך בעיה. לכן, אני לא חושב שיש כאן תשובה אחת נכונה, הבחירה שלכם צריכה להיות מותאמת לילד, מתוך ניסוי וטעייה, לעקוב אחר ההשפעות של שפע הפעילויות על התפקוד שלו ולקבל את ההחלטות בהתאם לכך. אם הילד מגלה כישרון בולט יחד עם מוטיבציה גבוהה לממש ולפתח אותו אני מאמין שצריך ללכת איתו, לסייע לו ולתת לו את חופש הבחירה. בהצלחה קובי

לבתי בת ה 13 אין חברות בקושי אחת שהי מנסה ליזום דוחים אותה או מבטלים ברגע האחרון. היא הרבה לבד . געשתה מאפיינת בעצבות גדוחה אמירת דברים קיצוניים גישה של כוס ריקה ושליליות על החיים. על גבול עצבות עמוקה . כל דבר שלא מצלח לה או שהיא נכשלת היא מתפרקת. אובדת עצות מה לעשות

שלום שרון, מתיאורך עולה החשד שבתך סובלת מדיכאון - העצבות העמוקה, הפסימיזם, הייחוס הפנימי (האשמה עצמית על דברים שליליים שקורים). דיכאון יכול להופיע בשל כל מיני סיבות (סביבתיות או תורשתיות) אולם זה בדרך כלל לא משנה את הטיפול. כיום ישנם טיפולים מאוד יעילים בדיכאון - הן טיפול תרופתי והן טיפול פסיכולוגי בגישה קוגנטיבית-התנהגותית (CBT). מומלץ לפנות להערכה פסיכולוגית (אצל איש מקצוע שעובד בגישה קוגנטיבית התנהגותית) או להערכה פסיכיאטרית ראשונית. בהצלחה, אמיר.

שלום רב, בני בן שנתיים ושלושה חודשים, סובל מעצירות מדי פעם כבר כמעט שנה. טופל מספר חודשים בנורמלקס שעזר מאד ועכשיו עברנו לפרוביוטיקה שגם נראה היה שהספיק אבל יש ארועים חוזרים של עצירות - לציין הילד נגמל מפיפי אך קקי הוא מבקש חיתול והולך לאיזור בבית שבו הוא עושה. בזמן עצירות הוא עומד מצליב רגליים ודי ברור שהוא עסוק בלעצור את הקקי. עוד פרט במהלך השנה הזו עשיתילו מספר פעמים חוקן כשהעצירות עברה את ה4 ימים.. אנחנו כבר חצי שנה נותנים לו קקי פרס כל פעם שעושה (בחיתול) מקבל מתנה. אודה על כל עצה בברכה דנה

שלום דנה, אני יוצא מנקודת הנחה שאת כל הבדיקות הרפואיות הרלוונטיות כבר ביצעתם, במידה ולא, חשוב לבצע אותן לפני כל מחשבה על טיפול אחר. עצירות שנמשכת לאורך תקופה ארוכה, ומתפתחת בגיל צעיר חייבת להיות מטופלת. ככל שהטיפול יתבצע מהר יותר כך סיכויי ההצלחה כמו גם הסיכויים שלא יסבול מעצירות בבגרות גבוהים יותר. הטיפול בדר"כ כולל טיפול תרופתי, תזונתי והתנהגותי. החלק ההתנהגותי כולל ישיבה מסודרת ויומיומית על האסלה, שיטות הרפיה וכד'. את יכולה לבחון את האפשרות של טיפול בשיטת- "ביו-פידבק", הרעיון בשיטה זו הוא ללמד את הילד תגובות נכונות של הרפיית פי הטבעת לנפחים קטנים והולכים. לא כל ילד מתאים לשיטה ויתכן שהוא עדיין צעיר מידי, אך במידה והוא יתאים מדובר בשיטה עם אחוזי הצלחה גבוהים מאוד (75%). אני נמנע מהמלצות קונקרטיות בשל העובדה שהעצירות של בנך נמשכת תקופה ארוכה ואני מאמין שההתייחסות אליה צריכה להיות מקיפה יותר ממה שאוכל להעניק לך כאן. לכן, חשוב לפנות לאדם או מרפאה המתמחה בנושא בהקדם. בהצלחה קובי

היי יש לי שאלה בבקשה יש לי ילד בן 12 וחצי שמו אריאל . אביו של אריאל נפטר לפני כשנה וחצי הוא התאבד. , אריאל לא ישן בחדרו אלה רק בחדר שלי או של אחותי תחילה הטענה הייתה שאין לו טלויזיה בחדר ואז קניתי לו אחכ הוא טען שחם לו בחדר אז אתמול התקנתי לו מזגן. עכשיו ומאז שאביו נפטר הוא נורא פוחד משידים ורוחות . אנא אימרי לי כיצד לנהוג תודה

טלי, עצוב נורא. עצוב שילד בגיל כל כך צעיר עובר טראומה כל כך מטלטלת, כזו שגם מבוגרים מתקשים להתמודד איתה. לשאלתך, הייתי רוצה לייעץ לך איך להגיב לפחדים, אך אני חושב שבגלל מורכבות המקרה והמאורעות שעברו עליך ועליו זה לא יהיה נכון. יכול להיות שצריך לתת לו לישון בחדרך ויכול להיות שעדיף ליצור תהליך הדרגתי של שינה בחדרו. כמו שאת מבינה, בנך מגיב לחוויות שעבר, למפגש המוקדם עם אכזריות החיים והמוות המטלטל של אביו ולא למוצר כזה או אחר שיש או אין בחדרו. לכן, אני ממליץ לך בחום לפנות בהקדם האפשרי לאיש טיפול שיוכל לפגוש ולהדריך אותך ובמידת הצורך (ואני מניח שיש כזה צורך) להתחיל תהליך טיפולי עם בנך. שלא תדעו עוד צער, קובי

שלום ליאת וקובי. קובי תודה רבה על תשובה. האמת היא שחשבתי שרק ליאת עונה בפורום. אני מאוד סומכת על התשובות שלה. אני לא רוצה לפגוע בקובי אבל הייתי רוצה שליאת תענה לי על השאלה שלי אם אפשר בברכה טלי

אל תרגישי לא נעים.. זה בסדר גמור ואפילו נכון לקבל כמה חוות דעת, בעיקר במקרה כמו שלכם. ליאת תשוב לענות על שאלות בשבוע הבא. את מוזמת לפנות שוב בתחילת השבוע וליאת תשיב לך. שיהיה סופ"ש נעים קובי

שלום טלי, צר לי לשמוע על החוויה הקשה שעברתם. מניסיוני, פחדים מרוחות ושדים מופיעים לעתים לאחר מקרי מוות במשפחה, בעיקר במשפחות בהן יש עיסוק בנושא נשמתו של המת. לפעמים, מתוך רצון להגן על הילדים הצעירים, אנו גולשים להסברים מיסטיים, רוחניים, שאינם מתאימים לילדים. אמירות כמו "אבא עכשיו בשמים, רואה אותנו מלמעלה", יכולות מאד להפחיד. בדומה, גם תפילות "לשחרור הנשמה" או עיסוק בגלגול נשמות, רעיונות של גן עדן/גיהנום, וכל דבר שמרמז על קיומם של חיים 'אחרים' - אינו מומלץ. ההסבר - לפחות לתפיסתי - חייב להיות ענייני מאד. המת השתחרר מסבלו, קבור בבית הקברות (רצוי מאד לבקר, להניח אבן או פרח), ואינו חוזר בשום צורה. מתבגרים, יכולים להעסיק את עצמם במחשבות של "עולם הבא" גם ללא עידודם של המבוגרים, ורצוי לעזור להם לחזור לקרקע המציאות. מבחינתי, עדיף העיסוק בצער האובדן על פני הנחמה המפוקפקת של העולם הבא, שכן האבל הוא תהליך זמני ובריא בהשוואה לעיסוק הרוחני שעלול לעורר הרבה מאד פחד. מצטרפת להמלצתו של קובי, לגבי הסתייעות בגורם מקצועי. מקווה שתוכלו לצער. שבת שלום ליאת

שלום. יש לנו כאמור ילדה בת שנה וחצי וילדה בת ארבע וחצי. בחודשים האחרונים הקטנה בוכה הרבה בלילה, לרוב מתוך שינה, לפעמים היא גם מתעוררת ואז זה גם מגיע לצרחות. הבעיה היא שזה מפריע לאחותה הגדולה, שישנה איתה באותו חדר, והיא מתעוררת ומתחילה גם לבכות. כדי לפתור את זה, העמדנו מזרן בחדר שינה שלנו, וברגע שהקטנה מתחילה לבכות בכי ממושך, אנחנו מעבירים את הגדולה למזרן. יש לי תחושה שזה לא פתרון טוב, כי מה שקורה זה שקודם כל אין לנו פרטיות ושנית, היא מתרגלת לישון על המזרן, ולעיתים קרובות היא מגיעה באמצע הלילה, או בתחילתו, ופשוט נשכבת על המזרן והולכת לישון. מה אפשר לעשות ואיך אפשר לפתור את העניין הזה שהקטנה מפריעה לה לישון?

שלום תמר, כפי שאת נוכחת לדעת, רצוי שפתרון של בעיה לא יהיה כרוך ביצירה של בעיה נוספת. לדעתי, לשינה משותפת בחדר אחד יש הרבה יתרונות חשובים בתהליך הגדילה והחינוך של הילדים, לצד זה, יש לזה גם כמה חסרונות, אחד מהם הוא ההפרעות ההדדיות בשינה. על אף חוסר הנוחות שחווה בתך הגדולה, ועל אף חוסר הנוכחות והמותשות (כך אני מניח..) שאתם חווים, הדבר הראשון שאני מציע לעשות הוא להעלים את המזרון ואת האפשרות שהיא תעבור לחדרכם במהלך הלילה. מניסיוני קשה מאוד לגמול ילד ממעבר לחדר ההורים, לכן רצוי לקטוע את ההרגל הזה כמה שיותר מוקדם. אני מאמין שהתקופה של ההתעוררויות והבכי תחלוף ואיתה גם חוסר הנוחות. אך עד אז, נסו להרגיע את הגדולה ולהחזיר אותה לישון כמה שיותר מהר. אני מבין שזה ממש לא פשוט, בעיקר כשזה קורה באמצע הלילה ומתיש את כל בני הבית, אך בכל זאת, חשוב לזכור שזו תקופה שתחלוף עם הזמן. בהצלחה ולילה טוב קובי

שלום ברב, בני בן ארבע, בשנה שעברה הוא היה בגן עירייה והגננת לא הסדרה עמו בנושא גבולות וסמכויות.לבקשתה של הגננת עשינו אבחונים והאבחונים יצאו בסדר גמור. הוא אמור להשאר באותו הגם גם בשנה זו שתבוא, והגננת התקשרה והציעה לי להעביר אותו לגן אחר שאולי הוא יקבל את הסמכויות של הגננת החדשה. הילד שלי התרגל לגן הזה והיו לו קשיי הסתגלות , האם כדי להעביר אותו שוב לגן אחר?

שלום שרון, את מעלה שאלה שמעוררת אצלי הרבה רגשות. אני יכול לומר לך בכנות, שאני לא הייתי משאיר את הילד שלי בגן בו הגננת מוותרת מראש על ההתמודדות מולו. אני מאמין שמחשבות וציפיות של איש חינוך מייצרות מציאות, ולא הייתי רוצה שזו תהייה המציאות עבורו. אני חושב שבשורות כאלו לא אמורות להינתן להורה בשיחת טלפון וללא הסבר שלם ומקיף על הבעיה ועל הדרכים בהם ניסו להתמודד איתה ועל הסיבות שהובילו למסקנות הללו. בכל אופן, אני חושב שלמרות חוסר הנוחות הכרוך בזה, מוטב לו ולכם שיהיה בגן אחר עם גננת שתוכל לראות גם את החוזקות שלו, גננת שתוכל להתמודד, לפתח את בנך ולהעניק לו את היחס לו הוא ראוי. זו רק דעתי... קובי.

לקובי, תודה רבה עזרת לי ושבת שלום שרון

שלום רב, אני פונה אליכם בבקשה לקבל עצה לגבי איך מספרים לילדים בני 7 ו 4 שהוריהם מתגרשים. אודה לכם.

שלום לילי, אתה מעלה שאלה מורכבת מאוד, אנסה לתת לה כמה נקודות למחשבה. ראשית, לפני איך מספרים חשוב שהשיחה הזו תעשה מתוך תיאום מלא ושיתוף פעולה של ההורים. חשוב שהילדים ישמעו סיפור אחיד וברור. עוד לפני השיחה אתם צריכים לחשוב האם לבצע אותה עם שני הילדים יחד או כל אחד לחוד (בשל פער הגילאים). בשיחה עצמה אני מאמין שיש להציג את הדברים כפי שהם, להסביר שההורים החליטו להתגרש, להיות רגישים לילדים ולהשיב לשאלות שלהם, לא בטוח שכבר בשיחה הראשונה הם יעלו את כל השאלות אך בכל זאת חשוב שתציגו חזית אחידה, תומכת ורגישה. לפעמים אין דרך קלה לספר בשורות קשות, נסו להימנע מלייפות את המציאות, אך במקביל אל תכנסו לפרטים אינטימיים שאינם תואמים את יכולת ההבנה של הילדים או שאין בהם צורך. אם אתם כבר יודעים איך דברים הולכים להתנהל, ונראה לכם שהם פנויים רגשית כדי לשמוע על זה, אני מציע לשתף אותם בזה (מתי ומי יעזוב את הבית, מתי יראו את ההורה השני וכד'). חשוב שידעו שאתם נשארים ההורים שלהם ושבמובן הזה דבר לא הולך להשתנות. נסו להעביר את המסר כי כל שאלה או מחשבה שעולה בראשם היא לגיטימית ושהם מוזמנים לשתף אתכם בה. אם מתנהל ביניכם מאבק, אני מציע לשים אותו בצד, עכשיו ובכלל, להשאיר את הילדים מחוץ לזה. ברשת יש הרבה חומר בנושא הזה, חשוב שתעברו על זה קצת, כך תוכלו לחשוב מה ואיך אתם רוצים לומר להם. בנוסף, אני מציע לכם להיעזר בגורם מקצועי, לקבל קצת הדרכה על השיחה הזו, ובכלל על ההתנהלות שלכם מולם בתקופה הראשונה של הגירושין. זה לא פשוט, אך חשוב שתעשו את המקסימום כדי להקל על ילדיכם, זה יקל גם עליכם. קובי

שלום, לפני כשנה עברנו לארה"ב לצורך עבודה. התקופה הראשונה היתה מאוד קשה לבכורה שלנו (כיום בת 9.5) בשל קשיי שפהת חברים וכו'. במהלך השנה, אחרי שרכשה את השפה וחברים, המצב השתפר. לאחרונה, התחילו התפרצויות זעם מצדה, כל בקשה מצידנו גוררת צעקות, בכי, השתוללות וכד'. היא משקרת לנו לעיתים קרובות. וכל הזעם מופנה כלפינו. מצד שני- מבחינה לימודית וחברתית אין הדרדרות, מחוץ לבית היא מתנהגת מאוד יפה ואנו תמיד שומעים מאחרים (מורים, הורים) עד כמה היא מתוקה ומקסימה. היא אכן מקסימה- כל עוד לא דורשים ממנה שום דבר (שיעורי בית, עזרה קלה בבית) ומאפשרים לה לשחק עם חברים, לראות סרטים או לשחק במחשב. אבל ברגע שמבקשים ממנה דבר קל- היא מתפרצת. אנחנו מאוד משתדלים לתת לה תשומת לב גם כשלא מבקשים ממנה דבר, אך אנחנו לא מוותרים על דרישות הגיוניות כי ההתקפים האלה נראים לנו כמו מניפולציה- אבל נראה שהמצב מחמיר, ההתפרצויות הופכות לרועשות יותר ובתדירות מאוד גבוהה (פעם ביום-יומיים). אנחנו מדברים איתה על הכעסים וההתפרצויות כשהיא רגועה ואז היא מבקשת סליחה. היא לא מתלוננת על כאבים או מביעה חוסר רצון מללכת למקומות שונים. נראה שהכל מתרכז בבית. שאלתי היא מה אפשר לעשות? האם יש דרך שניתן לדבר איתה לגבי מה שמפריע לה? תודה.

שלום אביגיל, מעבר למדינה זרה יכול להיות חוויה לא פשוטה עבור ילדה בגילה, אבל אני לא בטוח שזה המקור להתפרצויות שאת מתארת. העובדה שההתפרצויות האלו מתרחשות רק בבית ולא במקומות אחרים מלמדת כי משהו בהתנהלות שבבית מאפשר לה את ההתנהגויות האלו. לאור המידע שנתת קשה לקבוע מהן הסיבות, אך אנסה לתת לך שני כיווני מחשבה. האחד, שבאמצעות ההתפרצויות הללו בתך מבטאת בפעולה מצוקה שהיא מתקשה לבטא בדרכים אחרות. יתכן ובבית היא מרגישה נוח ובטוחה בקשר שלכם וביכולת שלכם להכיל את הרגשות הללו. נקודה נוספת, יכול להיות והאופן בו אתם מגיבים להתפרצויות הללו משמר את הופעתן. כלומר, תגובות לא עקביות, נכנעות או לחילופין אמוציונאליות ונסחפות בעוצמת הרגשות שבתך חווה. שני הכיוונים הללו לא סותרים אחד את השני. בכל מקרה, הסליחה והחרטה היו יכולים לספק אתכם לו היה מדובר באירוע חד פעמי בו היא מבינה את המשמעות של ההתנהגות שלה ומפיקה מזה לקח. במקרה שלכם לבקשת הסליחה אין משמעות אמיתית ולדעתי היא גם לא אמורה להיות מטרת השיחות שלכם איתה. לפעמים, בקשת הסליחה היא הדרך לסגור את השיחה ולהעביר את הנושא מסדר היום. לתפיסתי, כשהמאבק סביב גבולות הוא בולט כך כך, דווקא אז חשוב שהגבולות יהיו ברורים, לכם ולה. כשאני אומר גבולות, אני מתכוון לגבולות במעשים ולא רק בשיחות. חשוב שהיא תדע מראש מה מצופה ממנה לעשות, אפשר לתכנן איתה מראש, לקבוע מה היא עושה ולתת לה לבחור מתי היא עושה זאת, חשוב שהיא תדע מה המטלות שלה בבית. בנוסף, חשוב שהיא תדע מה ההשלכות של אי מילוי המטלות הללו, חשוב שהיא תראה קשר ישיר בין המעשים שלה לתגובה שלכם. במעשים, היא תבין שהתנהגות שכזו אינה מקובלת עליכם. כשהיא מגיבה בזעם, אל תכנסו איתה לעימות, נסו לשמור על קור רוח לתת לה להירגע ולא להיגרר לתוך המערבולת הרגשית. הרעיון שבבסיס הגישה הזו הוא להעביר את האחריות אליה ולא להחזיקה אצלכם. ההבנה שיש לה מה להפסיד יכולה להגביר את המוטיבציה הפנימית שלה, ולהבהיר לה שזו לא הדרך לתקשר את רגשותיה. לצד זה, חשוב שבשיחות איתה לא תסתפקו בבקשת הסליחה, ותנסו לברר מה עומד בבסיס ההתנהגות שלה, האם היא לא מרוצה וממה, זה לא אומר שאתם צריכים לקבל את כל מה שהיא אומרת, אך כן להראות נכונות להקשיב. יכול להיות שהיא תבחר לא לשתף אתכם וגם זה בסדר, בסה"כ לא מדובר בילדה עם בעיות התנהגות קשות, כך שמרבית הסיכויים שהבעיה נעוצה בהצבת הגבולות בבית. מה דעתך? קובי

בני בן 13. בעלי מצא את האייפוד מוסתר בחדר האמבטיה כשחברה של ביתי ישנה אצלינו. בני הפעיל את האייפוד על מצבה הסרטה. כשעבר על התכנים של האייפוד ראה ניסיון קצרצר להסרטה בחדר שלנו ההורים. הזדעזענו מכך מאד. בעלי הלך לשוחח עם הילד, הבהיר לו שזה לגיטימי שיהיו לו שאלות אך לא באופן הזה. הילד התבייש מאד. הסביר שבכיתה החברים שוחחו על נושא יחסי המין ביו גבר לאשה. (הוא לא השתמש בביטוי זה). אני מודאגת מאד ושואלת מה ניתן לומר לו? איך להתמודד עם סיטואציה זו? אנו המומים מאד.

רותם שלום, תארת בצורה מעורפלת את מה שקרה עם בנכם. כדי שאוכל להתייחס לשאלתכם אשמח אם תוכלו לפנות אלי שוב דרך הפורום ולהסביר בצורה ברורה את פרטי האירוע.

היי. יש לי אחיינית שעוד חודש היא בת 3. היום ביקרתי אותה ושיחקנו יחד. פתאום היא שאלה אותי: "איך קוראים לאבא שלך?" עניתי לה. "ואיך קוראים לאימא שלך?" עניתי. והיא שאלה גם לשמו של אח שלי והיא ראתה שאח שלי הוא אבא שלה. השאלה של איפה הם עוד לא עלתה. אבל... מה עונים במקרה כזה? עדי

והיא מאוד וורבלית

שלום עדי, ראשית, יש המון חומר ברשת בנושא הזה, כל חיפוש פשוט יוביל אותך להרבה דיונים מרתקים בנושא. במידה והיא תעלה שוב את הנושא, אני מציע לספר לה, בגובה העיניים, מבלי להיכנס לפרטים טכניים של איך הם מתו, האם סבלו וכד'. פשוט לזרום עם השאלות שלה, כל הזמן לזכור שמדובר בילדה בת 3 ולענות על שאלותיה בהתאם, ובאופן שמדגיש את החיים המלאים שחיו לצד העובדה הכואבת אך הבלתי נמנעת שהם מתו. אל תחששי מלדבר על זה ואל תשדרי לה שעל הנושא הזה לא מדברים. הסבירי שהם חיו הרבה מאוד שנים ושבסופם הם נפטרו. בנוסף, השתדלי להימנע מהוספה של פרטים דמיוניים כמו שהמת נמצא בשמיים וכד'. בברכה, קובי

שמי שרית בני בשנה שעברה כיתה ב איחדו את כיתתו לאחר פתיחת ביהס חדש בישוב ולאחר שלקח לו זמן הסתגלות ורכש חבר 1 שאיתו הוא היחיד שבקשר אחרי שעות הלימודים שוב השנה פירקו את כיתתו ואותו חבר למרות שביקשנו הועבר לכיתה אחרת בני לא רוצה לשמוע על בית הספר יחדי הוא ילד רגיש ומופנם אינו נפתח מהר לאנשים לוקח לו הרבה זמן הגשתי כערעור לביהס אבל לא הסכימו להעבירו מה העשה?

שלום שרית, זה לא קל לראות את הילד שלך מבוהל וחסר אונים, זה מאוד קשה שלא להזדהות עם המצוקה שלו ולרצות לחלץ אותו ממנה. ישנם לא מעט ילדים המתקשים להיפתח וליצור קשרים חברתיים, אך העובדה שבנך הצליח ליצור קשר משמעותי, אפילו אם זה רק עם ילד אחד מעודדת מאוד. חשוב לי להדגיש את זה מכיוון שכאשר ההורים "נכנסים" למצוקה של הילד, זה משדר לו שמצוקתו אמתית וקשה מאוד, כל כך קשה שגם הוריו לא מאמינים שיוכל להתגבר עליה. חשוב לראות את החיובי ואת הכוחות של הילד, אמונה ביכולות שלו תשדר לו ביטחון ולתפיסתי תהווה גורם מכריע בהתמודדות שלו עם הקשיים החברתיים שהוא חווה. חשוב כל הזמן לעודד אותו ליצור קשרים עם ילדים אחרים, להדגיש בפניו את החלקים החזקים שלו ולהכיר במצוקה שלו כמצוקה קיימת אך ניתנת לשינוי. את הקשר עם החבר שיש לו הוא יכול לשמר גם אם הם לא יהיו באותה הכיתה, לצד זה המשיכי להדגיש בפניו שכפי שיצר את הקשר איתו כך הוא יוכל ליצור קשרים נוספים. באותו אופן, נסי גם את לראות את החלקים הללו ולהאמין באופן אותנטי ואמיתי שהוא מסוגל להתמודד עם האתגר הניצב בפניו. חשוב שתוכלי לחוש את מצוקתו, אך לא פחות חשוב מכך, שתוכלי גם לצאת ממנה ולראות את הדברים בשלמותם על החלקים הקשים והחלקים החיוביים. במקביל לדברים הללו, אם יש באפשרותך להפעיל יותר לחץ על בי"ס ולנסות שבכל זאת יהיו באותה כיתה, אני מציע לעשות זאת. נסי לעשות זאת בלי לערב אותו בתהליך, שלא יפתח ציפיות ושלא יתפוס את זה כמדד לחולשתו או לחומרת הקשיים שלו. בהצלחה קובי.

שלום! בתי בת שנתיים אוהבת ונהנת להיות עם הסבים. אך כשהם מגיעים לקחתה מהגן היא בוכה בכי רם של מחאה. לאחר כמה דקות היא נרגעת, ובהמשך שמחה ועליזה. השאלה היא - איך נכון שהסבים יתייחסו לבכי בגן, זה מביך ומלחיץ אותם ואני לא בטוחה שהם נוהגים נכון כיוון שהיא עושה את זה רק איתם. תודה רבה מראש

שלום לילי, בכי של ילד גם אם בהתחלה נבע ממצוקה מסוימת (כמו שיכול היה לקרות בפעמים הראשונות שהסבים לקחו אותה מהגן), זוכה לפרשנות ותגובות שונות. בהרבה מקרים הילד מקבל רווחים משניים כתוצאה מהבכי שלו, מה שמשמר ומקבע את הופעתו. רווח משני יכול להיות הפתעה, ממתק, יחס עדין, התנהגות מרצה וכד'. נראה לי, שבמקרה שלכם, המבוכה של הסבים היא תוצר של הבושה ושל הפער בין התנהגותה כשהם מגעים להתנהגותה כמה דקות לאחר מכן. נסי לשדר להם שהבכי הוא חלק מטקס קבלת הפנים שלה, מקדי אותם בזה שלאחר כמה דקות היא נרגעת ונהנית מחברתם. חשוב שיבינו שהבכי אינו תוצר של רגש המופנה כלפיהם. הסבירי להם שכאשר היא בוכה כדאי שהם יגיבו בקור רוח, שלא ימהרו לנסות ולהרגיע את הבכי במתנות כל שהן או בהבטחות. זה לא פשוט, ובהחלט מביך, אבל חשוב לזכור שככל שהבכי יזכה לפחות תשומת לב ולחיזוק שלילי, כך יגבר הסיכוי שהופעתו תלך ותפחת. בברכה קובי

ליאת שלום רב, נעזרתי בעצתך בעבר ואשמח לחוות דעתך שוב: בתי תהיה בת שנתיים ועשרה חוד' בתחילת שנת הלימודים. כיום היא הקטנה בקבוצת הבוגרים ובשנה הבאה תהיה הגדולה - זו קבוצה של 12 ילדים, טווח הגילאים נע בין שנתיים וחודשיים לשנתיים ועשר, מתוכם חמישה הכי קרובים אליה בגיל - 2 ילדים קטנים ממנה בחודשיים ושלושה שקטנים בארבעה חודשים והשאר בין חצי שנה לשמונה חודשים. אני מתלבטת האם לעבירה לגן פרטי אחר בו יש יותר ילדים הקרובים לה בגיל או להשאירה בגן הנוכחי אותו היא מאד אוהבת. אציין שהיא מתמודדת עם אילמות סלקטיבית ועברה תהליך יפה השנה אך עדיין לא בשלה לגן עירייה. האם לדעתך הפערים גדולים מדי? מה עמדתך לגבי מעברים תכופים? השנה לגן פרטי ושנה הבאה לטרום חובה? תודה, מיכל

שלום מיכל, ליאת תשוב לענות על שאלות בפורום בשבוע הבא, במידה ובכל זאת תהיי מעוניינת בחוות דעתה תוכלי לפנות שוב בשבוע הבא. לשאלתך, גיל הילדים בגן זה שיקול חשוב בבחירת גן, כמו גם צוות הגננות, רמת החשיפה וההשקעה בילדים, חום, רגישות וכד'. הגיל הכרונולוגי של הילד חשוב, אך לא פחות מכך גילו המנטלי וההתפתחותי. לכן, אני חושב שהתשובה לשאלה שלך צריכה להיות מותאמת לבתך. לדעתי חשוב שתשאלי את עצמך האם הגן מתאים לרמה ההתפתחותית שלה, האם הוא מספק לה אתגרים מספקים, האם הקשרים החברתיים שלה תואמים את רמת הבשלות שלה, האם את מרוצה מהיחס של צוות הגן והאם הגן מאפשר לבתך להמשיך ולפתח את הפוטנציאל שלה. אם את מרגישה שהגן קצת "קטן" עליה, כדאי מאוד לשקול העברה לגן אחר. אני לא חושב שחשש ממעברים צריך להוות שיקול מרכזי, לרוב ילדים בגילה מראים קשיי הסתגלות בתקופה הראשונה אך לאחר זמן קצר מסתגלים היטב למסגרת החדשה. לתפיסתי, הדבר החשוב ביותר הוא שאת, מתוך ההבנה שלך את צרכי בתך, תלכי עם האינטואיציה שלך. אם את מרגישה שהגן הנוכחי מספק את צרכיה המנטליים, החברתיים והרגשיים לשנה הקרובה אז השאירי אותה בו, אם לא, אל תהססי להעביר אותה גן. קובי

שלום. מקווה שתוכלו לעזור לנו. יש לנו ילדה בת חמש שסובלת מזה זמן רב מהתנכלויות מצד הבן של השכנים שהוא בן גילה. אנחנו גרים בישוב שבו כל הילדים בשכונה משחקים בשעות אחר הצהריים בחוץ ביחד ובלתי אפשרי להפריד ולמנוע ממנה לשחק עם הילד. הבת שלי היא ילדה עדינה שמתקשה להתמודד עם ההתנכלויות וההצקות והמכות שלו והתגובה שלה לכל הדברים האלה היא בכי. הילד הזה זיהה כנראה שהיא חלשה והוא מציק לה ללא הפסקה, מתעלל בה ומרביץ לה. מצד אחד הם הולכים ביחד לגן, והם בני אותו גיל,והיא מתייחסת אליו כאל חבר שלה, מצד שני הוא לא מפסיק להציק לה ואנחנו לא יודעים כבר איך לטפל בזה. זהו ילד שמקלל כל הזמן, מכנה ילדים בשכונה בשמות גנאי, זורק אבנים, מסית ילדים אחרים בשכונה נגד הבת שלי. הוא יכול לשחק איתה ואז פתאום להרביץ לה, לבעוט בה, להנחית עליה חפץ כלשהו, לרדוף אחריה, להפחיד אותה, לטרוק לה דלתות בפרצוף. הוא מתנהג ככה גם לילדים אחרים, אבל לא בצורה חמורה כמו שהוא מתנהג כלפי הבת שלי. לצערי היא גם לומדת ממנו לדבר בצורה לא יפה, כמו גם ילדים אחרים בגן שבאים הביתה וחוזרים על מילים שהם למדו ממנו. למשל, הם למדו ממנו להגיד 'זונה','מכוער', 'שמן', 'פלצן' ועוד מילים לא יפות. ההורים שלו, יש לציין, הם לא פקטור כאן. מדובר בזוג צעיר, ומאוד לא בוגר ויש להם עוד ילדים. ניסינו כמה פעמים לדבר איתם כדי שנטפל בזה ביחד, אבל או שהם לא יודעים איך להתמודד איתו או שהם לא באמת רוצים לטפל בזה. כך או כך, כשהוא מרביץ או מקלל, הדרך שלהם בדרך כלל להתמודד עם זה, היא או להתעלם, או לתת לו מכה בחזרה. ואם הוא בוכה אחר כך, הם תמיד יתנו לו איזה פרס כדי שיפסיק לבכות. מיותר לציין ששום דבר מהדברים האלה לא מסייע, והוא פשוט 'מצפצף' עליהם, כמו שהוא 'מצפצף' גם על כל מבוגר שמעיר לו. היו כמה פעמים שהערתי לו אחרי שהוא הציק לבת שלי והוא ענה לי 'אני ארביץ לך' ואף הניף לעברי מקל או אבנים. כאמור,אנחנו כבר מיואשים, כי אי אפשר למנוע ממנה לשחק איתו כשהיא יוצאת לרחוב כי המשמעות היא שאני מנתקת אותה מילדים אחרים גם. בפעמים הבודדות שניסיתי לעשות זאת ואסרתי עליה לשחק איתו, היא לא הבינה למה וחשבה שהיא אשמה ושאני מענישה אותה על משהו. אנא עזרו לנו, נשמח לקבל עצה איך להתמודד בפעם הבאה שהילד הזה מקלל / מציק / מרביץ / מתעלל בילדה שלי ואני מזכירה שההורים שלו הם לא גורם שאפשר להסתייע בו ולפתור ביחד איתם את הבעיה. תודה רבה

שלום יעל, בהנחה שפניה להורים שלו לא תועיל, עיקר העבודה שיש לך לעשות היא מול בתך. לא אכנס לגורמים והסיבות להתנהגותו של הילד, אך כן חשוב לי להדגיש שהעובדה שהצקותיו מופנות בעיקר כלפי בתך אין בה כדי ללמד על זה שהיא ילדה "חלשה". לפעמים הילד המציק בוחר דווקא בילד החזק אותו הוא חווה כטוב ממנו או כמאיים עליו או על מקומו. לתפיסתי, הדרך הטובה ביותר להתמודדות עם מצבים כאלו היא דרך חיזוק בתך. כלומר, לשדר לה את הביטחון שלך ביכולותיה, בכוחותיה. לציין בפניה את היכולת שלה לשתף פעולה עם ילדים אחרים, לוותר ולחלוק אך גם לעמוד על שלה. להסביר שהיא יכולה להתנגד להתנהגותיות כאלו ושבידיה הבחירה עם מי היא רוצה לשחק ועם מי לא. לא הייתי אוסר עליה לשחק איתו, אך בכל תקרית שכזו הייתי מזכיר לה שהיא יכולה לבחור האם היא רוצה לשחק איתו או לא. להסביר לה שכך הוא מתנהג והיא צריכה להחליט אם היא מקבלת את ההתנהגות הזו. להסביר שכשלא נעים לה מנוכחותו היא יכולה להתרחק ולשחק עם ילדים אחרים. עודדי אותה להתחבר עם ילדים חיוביים ולהתרחק מכל מי שמעורב בהתנהגות תוקפנית וכוחנית. השתדלי, עם עצמך, להאמין בכוחותיה של בתך, כשאת תאמיני באופן אמיתי ואותנטי, זה יעבור גם אליה ויחזק אותה. עשי זאת מתוך הבנה שלא תמיד את תהיי שם כדי להגן עליה מפני ילדים כאלו, ולכן היא צריכה לפתח יכולת עצמאית להתמודדות כזו. בהצלחה קובי

שלום יש לנו תינוק בן 9 חודשים , אנו מבחינים שלתינוק אין סבלנות בכל הנוגע למתן אוכל ובזמן החלפת חיתול זה מתבטא בבכי רב ובלתי פוסק בעת החלפת חיתול ובאי סבלנות ואפילו התנפלות על הבקבוק בעת נתינת האוכל. התייעצנו עם טיפת חלב ורופא בקשר לכמות האוכל היומית והוא אוכל בסדר גמור וכל 3 שעות מקבל אוכל ולמרות זאת במיוחד שקם בבוקר או אחרי מקלחת משתולל עד לקבלת האוכל השאלה האם לעשות הכל מהר מהר כדי שיקבל את הבקבוק וירגע או לנסות להרגיע אותו וללמד אותו סבלנות על ידי דחייה קטנה במתן האוכל והרגעה ? תודה

מאיר שלום, תינוקות שונים זה מזה במזג המולד שלהם. יש תינוקות שיכולים מטבעם לשאת יותר אי נוחות ותיסכול ויש תינוקות כמו תינוקכם, שקשה להם מאד להמתין עד שצרכיהם יתמלאו והם מגיבים בחוסר שקט ובבכי. התינוק שלכם קולט ומגיב לו רק לתחושותיו הפנימיות אלא גם לתחושתכם. אם אתם נלחצים מתגובתו ומשדרים לו לחץ וכעס אתם מגבירים את עוצמת תגובתו ואת התיסכול שלו. אם לעומת זאת כשהוא בוכה ומתוסכל אתם מדברים איליו בשקט ומרגיעים אותו, אתם מקלים על תחושת התיסכול שלו ובהדרגה ממתנים את תגובותיו. בהצלחה

שלום רב, הילדה שלי בת שנה ו3 ח'. מתפתחת מעט איטי מגילה במוטורי הולכת מס' צעדים בלבד. עד גיל שנה הייתה איתי בבית ומאז בפעוטון כי התחלתי לעבוד. ההתלבטות-אם להשאירה בפעוטון (אינטימי חם היא אוהבת אותו 5 ילדים,אך אין מפגש בוקר או חוגים וכו המטפלת היא סבתא נחמדה כזו) או להעבירה לגן בו הגדולה שלי הייתה (גננת מעולה 2 מטפלות טובות פעילויות וחוגים לרוב,אך גן גדול 20 ילדים חצר ענקית פחות אינטימי והיא תהיה בין הקטנים בקבוצה יהיו עוד 5 בגילה והשאר עד שנתיים) מה חשוב? חממה שתגן על הילד או גירויים?? חוששת מקבוצה גדולה אך חוששת שישעמם לה בעוד חודשיים בפעוטון... תושה מראש

שלום חן, אין תשובה אחת נכונה לשאלות החשובות שאת מעלה. באופן כללי זה מאוד תלוי בילדה ובצוות הגן. חום ואהבה זה הבסיס החשוב ביותר בגן הילדים, אך לצד זה חשוב שהגן גם יאתגר את הילדה ויחשוף אותה לגירויים נוספים. מכיוון שכבר יש לך היכרות מוקדמת וחיובית עם הגן השני, דעתי היא שכדאי להעביר אותה אליו. כפי שכתבת, כנראה שבזמן הקרוב היא תתחיל ללכת וזה לא יהווה בעיה, קבוצה של שישה ילדים בני אותו גיל זו קבוצה מספיק גדולה. בברכה קובי

שלום הילדה שלנו בת שנתיים וחודשיים, נמצאת בגן נחמד עם מטפלות נחמדות, יש לה חברים ונראה שהיא נהנת מהחברה בגן, יחד עם זאת לגן אין מאמין חינוכי צוות הגן אינו מגיע מתחום החינוך (יותר ברמה של בייביסיטר) מה שהיה מקובל עלינו בגיל שנה, כיום הילדה בת שנתיים וחודשיים היינו רוצים להעניק לה יותר לפתח אותה ולהקנות לה חינוך. מצאנו גן מקסים שעונה על כל הציפיות שלנו. השאלה שלי אם זה שיקול נכון להעביר אותה אחרי שהתרגלה לחברים והסתגלה לגן ולצוות בו בשביל חינוך טוב יותר? האם זה שווה את ההסתגלות ואת הקשיים הצפויים להגיע בהתחלה? אני אציין ששנה לאחר מכן היא תצטרך לעבור שוב לגן עירייה. אנא תשובתכם המהירה אנחנו כבר צריכים להכניס אותה להסתגלות בגן החדש תודה!!

שלום בטי, לטוב ולרע, בשנים הקרובות בתך תחווה הרבה מעברים, הסתגלויות ופרדות ממוסדות חינוך שונים. לתפיסתי, אהבה וחום זה מרכיב חשוב מאוד בגן ילדים ובכלל, אך אני לא חושב שכהורים אנו צריכים להסתפק רק בזה. אם יש גן אחר, המציע בנוסף גם אתגרים חינוכיים וחשיפה לגירויים, לדעתי המעבר ותקופת ההסתגלות שווים את זה. לרוב, ילדים לא מגיבים באופן כל כך טראומתי לשינויים הללו, הם רוכשים חברים חדשים ומסתגלים לגן, במיוחד אם האווירה בגן היא חיובית והילד נהנה להגיע אליו. לכן, המלצתי היא להעביר אותה גן, אבל חשוב מזה, להקשיב לתחושות הבטן שלכם וללכת עם מה שחשוב לכם ועם מה שמתאים לבתכם. בהצלחה קובי

שלום בימים אלו אנחנו צריכים לקבל החלטה משמעותית לגבי הגן של בתנו בשנה הבאה. בת

שלום בני בן 8 ילד מקסים ואוהב מאוד חייב על מורתו מבין ומכיר ואפלו סוג של ילד טוב ירושלים בכל הקשור לבית ספר וחוקים אך בבית הענינים משתנים עד כגי כך שהוא עצבני באופן נוראי כלפי הסובבים אותו הורים אחים סבים וחברים: לדוגמא אחיו נשם בכבדות זה מעצסן אותו והוא מתרגז סבתא חתכה לו את הכריך לא נכון הוא כל כך התעצבן שאג עד בכי . הינו בפארק ילדים צעקו הוא התעצבן עליהם הכל מפיע לו והתגובה עצבים קצינויים לפעמיים מכות לאחים וכו יש לציין שהוא גם ילד מקסים ומדהים אבל החלו להיות לו שינויים במצב הרוח בצורה קיצונית מו כבדות וחוסר שמחת חיים בחלק גדול מהזמן כאלו כולם מפרעים לו יש לציין שכל הקשור לשעורי בית וכו הן מבכנתו הצדקה וכמובן מצידנו גם לא נעים לי לומר אבל חלק גדול מהזמו לא נעים להיות בחרתו הוא היה מעדיף כל היום לרבוץ מול הטלווזיה מה שאמא שלו לא מרשה וזה ממה מרתיח אותו

דידי שלום, אני מבינה ממך שקיים פער משמעותי בין התנהגותו של בנך בבית הספר לבין האופן בו הוא מתנהג בבית. כדי להתייחס לבעייתכם עליכם לכתוב לי שנית. לא ברור האם התנהגותו של בנכם השתנתה בעקבות אירוע (משמעותי)במשפחה וממתי הוא מתנהג כך, מדוע בבית הספר הוא כדבריך " ילד טוב ירושלים" ובבית לא ? כמו כן האם התפרצויות הכעס ותגובותיו האלימות הן תמיד תגובות למצבים בהם לא קבל את מבוקשו והיה מתוסכל?

שלחתי לך מייל לא יודעת אם קבלת אותו אבל. לא היה ארוע ספציפי מעבר לעובדה שעבר לבית ספר וזה לא גן יש לציין שמאצע שנה א החלו התופעות הוא מתרגז מכל דבר אם אנחנו מבקשים מטלה תמיד היא בכבדות ועצבים ופרצופים בקיצור אנחנו מפרעים לו . האחים שלו מפרעים בני דודים ולפעמיים חברים אם משהו לא מכיוון שלו אם צוחקים או מנסים לצחוק עליו הוא כבד בטרוף נורא לא זורם כל דבר מפריע לו לא ברור מה הענין שלו

שלחתי לך מייל לא יודעת אם קבלת אותו אבל. לא היה ארוע ספציפי מעבר לעובדה שעבר לבית ספר וזה לא גן יש לציין שמאצע שנה א החלו התופעות הוא מתרגז מכל דבר אם אנחנו מבקשים מטלה תמיד היא בכבדות ועצבים ופרצופים בקיצור אנחנו מפרעים לו . האחים שלו מפרעים בני דודים ולפעמיים חברים אם משהו לא מכיוון שלו אם צוחקים או מנסים לצחוק עליו הוא כבד בטרוף נורא לא זורם כל דבר מפריע לו לא ברור מה הענין שלו

בני בן 13. בעלי מצא את האייפוד מוסתר בחדר האמבטיה כשחברה של ביתי ישנה אצלינו. בני הפעיל את האייפוד על מצב מצלמה. כשעבר על התכנים של האייפוד ראה ניסיון קצרצר להסרטה בחדר שלנו ההורים. הזדעזענו מכך מאד. בעלי הלך לשוחח עם הילד, הבהיר לו שזה לגיטימי שיהיו לו שאלות אך לא באופן הזה. הילד התבייש מאד. הסביר שבכיתה החברים שוחחו על נושא יחסי המין ביו גבר לאשה. (הוא לא השתמש בביטוי זה). אני מודאגת מאד ושואלת מה ניתן לומר לו? איך להתמודד עם סיטואציה זו? אנו המומים מאד.

שלום רותם, אין ספק שהמעשה שכזה מעורר רגשות מאוד לא פשוטים, ומחשבות רבות. אותי זה לקוח למחשבות על עולמו של ילד בן 13 היום לעומת אלו שלפני לא הרבה שנים. אם בעבר האתגר היה בלהשיג אינפורמציה היום הוא בלסנן אותה ולברור מתוכה. באופן דומה, המציאות בעבר אילצה אותנו לפתח יכולת דחיית סיפוקים מה שהיום קורה פחות ופחות. ייצר המציצנות של בני האדם תמיד היה, אך היום, עם שפע תוכניות הריאליטי השונות הממלאות את המסכים מידי ערב, פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר וכד', הגבול בין האישי והפרטי לבין הציבורי והניתן לשיתוף הפך להיות שברירי מאוד. הילדים, החל מגיל צעיר מאוד, צריכים לפתח כלים להתמודדות עם עודף הגירויים והאינפורמציה סביבם, לפתח הבחנה בין עיקר וטפל, בין מוסרי ללא מוסרי, בין הפרטי לקולקטיבי. אני תוהה האם במקרה שלכם מדובר בבלבול / מעשה שובבות של תחילת גיל ההתבגרות או במעשה שצריך להדליק נורה אדומה ומעלה שאלות בנוגע ליכולת השיפוט של הילד. מכיוון שאינני מכיר את הרקע המלא של הילד, המלצתי היא לגשת להתייעצות פנים אל פנים עם איש מקצוע, לנסות ולבחון יחד איתו את התמונה הכוללת שמעבר למקרה הספציפי. אני חושב כך משום שלהבנתי ניסיון הצילום שלו בחדרכם מהווה תמרור הזהרה חשוב שאין להתעלם ממנו. בברכה קובי

שלום בני בן שנתיים ושמונה חודשים הוא פשוט מסרב לשבת על הסיר ועל האסלה הוא יכול לשלוט בעצמו והוא מוכן לשבת עם תחתונים עד 3 שעות ולא עושה כלום הוא מראה שיש לו פיפי וקקי אבל לא מסכים לשבת על הסיר היו כמה מקרים שהוא אכן ישב על הסיר אבל שהוא הרגיש שהצרכים שלו עומדים לצאת הוא מבקש לקום ומתחיל להתבכיין שכואב לו משהו ואז הוא קם ועושה הצרכים שלו על הרצפה התחלתי תהליך הגמילה לפני 3 חודשים אבל ראיתי שהוא לא היה מוכן לכן הפסקתי וחזר לחיתול ועכשיו אני מנסה עוד פעם כי הוא התחיל להגיד שיש לו קקי בחיתול ומבקש להחליף אבל עוד פעם קרה אותו דבר והוא פשוט לא מסכים לא לשבת על הסיר ולא על האסלה למרות שהוא מתעניין שרואה את אחותו ואבא שלו נכנסים לשירותים מה אני יכולה לעשות בעניין הזה? אני כבר התחלתי להתייאש ומרגישה שלבן שלי יש בעיה פסיכולוגית ואני פשוט מתחילה להרים ידיים בבקשה אני רוצה עזרה תודה מראש אמאני

שלום אמאני, לא תמיד תהליך הגמילה עובר חלק וללא "תקלות" בדרך. מהתיאור שלך זה נשמע שהילד בשל לגמילה, אך כפי שאת חווה גם כשהילד בשל יכולים להיות קשיים בדרך. אני לא חושב שהדברים שאת מתארת הם חריגים באופן מיוחד או מעידים בעיה נפשית. אני מציע לך להמשיך בתהליך הגמילה, לא להישבר ולסגת בחזרה לחיתולים. נסי לשדר לילד שאת מאמינה ביכולתו להצליח, כשהוא מבקש לקום מהסיר עשי שימוש במשפטים המחזקים אותו ומביעים אמונה ביכולתו להצליח. הביני את המצוקה שלו אך נסי לא להישאב עמוק לתוכה או לפרש אותה כמעידה על קושי כל כך גדול ונורא. מילות המפתח הן סבלנות ואורך רוח. זה אולי נראה לא פשוט אך עם סבלנות וחיזוקים אני מאמין שהוא יתגבר על חששותיו ויצליח. בהצלחה קובי

שלום רב ליאת. בני בן ה-17 נוהג בחודשים האחרים להסתגר בחדרו, ולא מוכן שאף אחד מבני הבית יתקרב לחדרו. מסתבר, שהכיר בחורה מארץ אחרת, בת 20, והוא אמר לי כי היא רוצה לבוא לבקרו בארץ. הוא העמיד לי עובדה, אני לא רוצה. ניסיתי להסביר לו שהיא מבוגרת, ושבגלל שהיא מארץ אחרת אין לנו כל מידע עליה, וזה עלול להיות מסוכן. הוא נחוש בדעתו, ובעלי לא עומד לצדי הוא מצדד בו, ואומר שזה רק הרפתקה של ילד בגיל ההתבגרות. מה את מייעצת לי לעשות? בתודה אביבית.

שלום אביבית, לאורך כל שלבי ההתפתחות של הילד, בווריאציות שונות, הילד מפתח את המרחב האישי והפרטי שלו דרך מאבקים על אוטונומיה. המהלך הזה מגיע לשיאו בגיל ההתבגרות. לאורך כל השלבים הללו, ההורים אמורים למצוא את המרווח העדין בו הם מספיק קרובים כדי להגן ולשמור על הילד אך גם מספיק רחוקים כדי לאפשר לו להתנסות ולהתפתח. הרבה פעמים זה מלווה בחרדה לא קטנה של ההורים ובדאגות רבות. אני מאוד יכול להבין את הדאגה שלך לבנך, אך חושב שמקרה זה הוא אחד מיני רבים (נהיגה ברכב לבדו, יציאה למועדונים, צבא וכד'). אם הוא ירצה לפגוש אותה הוא יעשה זאת גם ללא הסכמתך ואף ללא ידיעתך. לכן אני חושב שזה לא נכון שהשיח ביינכם יהיה האם כן או האם לא. במקום זה אני מציע לך להתמקד באיך. נסי למקד את השיחה ולהציע לו מספר אפשרויות שונות כמו פגישה במקום ציבורי, או פגישה אצלכם בבית או כל רעיון יצירתי שיוכל להקל את דאגתך. חשוב לאפשר דיון פתוח שמכבד את רצונו של בנך להיות אדם "מבוגר" האחראי למעשיו, הביעי את תחושותיך והסבירי לו את דאגתך. אני מאמין שככל שתתייחסי אליו כאדם בוגר כך הוא יגלה יותר אחריות וירגיש פחות צורך למרוד או להסתיר את מעשיו. בהצלחה קובי