פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

בננו בן שנתיים וחצי. מזה חודש וחצי גמול מחיתולים. מהר מאוד למד לעשות פיפי בשרותים,גינה, או בית אחר שבו אנו נמצאים. (קם יבש משנת צהרים ולילה, עדיין עם חיתול.) קקי עשה פעם אחת עם ישבנון ושלוש פעמים בסיר. אומר לפעמים שהוא צריך קקי, יושב על הסיר/ישבנון, אך לא יוצא לו. ניסתי את שיטת הפרס, הצליח פעמיים בלבד. בשיגרה הוא פשוט עושה בתחתונים.נכון להיום הוא מתאפק ופעם בשלושה ימים עושה. לפעמים יותר ולפעמים פחות. איך אני ממשיכה ? תודה

שלום רחל, נסי להושיב אותו על הסיר בתדירות גבוהה יותר, אך למשכי זמן קצרים. המשיכי לתגמל הצלחות בתשבחות ופרסים קטנים, והתמידי בכך למרות ה'תאונות' והפספוסים. יש ילדים שתהליך הגמילה אורך מעט יותר זמן, אך גם הם מצליחים לבסוף. מה שחשוב ביותר זה להימנע מכעסים וסנקציות, וכמובן לא להחזיר את הטיטול. בהצלחה ליאת

שלום , רציתי לשאול האם זה טוב בשבילי לשמוע מוזיקה שחורה שמעוררת סוג של זעם , כי מצד אחד אומרים שטוב נגיד להוציא את המתחים על שק אגרוף , האם זה נכון גם לגבי שירים שלא מעוררים בבנאדם מחשבות חיוביות?

דרור שלום, כל אדם מוצא לו את הדרך שנוחה וטובה לו כדי לפרוק מתחים וכעסים יש אנשים שהולכים לשוחח עם חבר טוב, אחרים מוצאים פורקן דרך ספורט, גם דרך האזנה למוסיקה ( ביניהם גם מוסיקה שחורה) היא אחת הדרכים כדי לפרוק מתחים וכעסים.

בתי בת שנתיים וחצי התחלתי לפני שבוע בגמילה לאחר שזהיתי שיש לה מוכנות . היא עושה קקי באסלה בהצלחה. אך היא מסרבת לעשות פיפי ומנסה להתאפק. בעת שיש פיפי היא מתחילה לבכות ומבקשת לישון. גם כשהיא עושה בתחתונים בוכה ומבקשת להתרחץ בהקדם . ניסיתי כמה שיותר לעודד אותה ולהרגיעה אך לא מצליחה מה עלי לעשות?

שלום תמרה, השליטה על הפיפי הרבה יותר קשה לילדים בהשוואה לשליטה על הקקי. לא הגיוני לצפות להצלחה בתום שבוע אחד. כשבורח לה, הישארי רגועה וחיובית, אמרי משהו כמו "או, יופי, עשית פיפי. לא נורא שהוא ברח לו. בפעם הבאה ננסה להספיק להגיע לסיר/לאסלה. לכולם זה קורה בהתחלה. בסוף גם את תצליחי!". אל תתרשמי מהבכי או מתגובות הבהלה שלה, ואל תתפתי להחזיר את הטיטול. קיץ עכשיו, וגם אם ייקח עוד שבוע שבועיים - בסוף גם היא תלמד. אני מבטיחה! :-) ליאת

היי ליאת , אני כותבת בהודעה נפרדת כי חששתי שלא תראי את תגבותי בהמשך להודעות הקודמות ביננו . היום בבוקר בתי ניגשה אלי ואמרה לי אמא את יודעת על מה חלמתי ? שאלתי אותה על מה? שבאים אלי חברים . אחכ שכבר היינו בדרכנו החוצה היא אמרה לי שוב , אמא יכולים לבוא אלי היום חברים , כי אם לא באים אלי אז הילדים לא ירצו להיות חברים שלי היום בגן . כמובן שעניתי לה שהילדים אוהבים אותה וחברים שלה בגלל שהיא חברה טובה , שעוזרת ומשתפת ושמחה .. ושגם אם היא לא תזמין חברים הילדים יהיו חברים שלה . אבל לתחושתי היא לא מרפה ... לא כול כך הבנתי קודם את ההודעה הקודמת שלך בדבר מערכת היחסים בינה לביני שאולי שם מקור הבעיה לדעתך אשמח שוב שתעירי את עיני . תודה ענקית

שלום ליאת, לתחושתי, הצורך הכמו-אובססיבי להזמין ילדים הביתה, כמו גם העיסוק הרב באוכל, יכולים לשקף איזה חלל שמבקש שוב ושוב להתמלא. גם מדבריה של הגננת עולה ניחוח של תחושת חוסר ביטחון (הצורך להתפאר ולהשוויץ כדרך להרגיש בעלת ערך). אני שבה ומזמינה אותך לנסות ליצור עבורכן מרחב חוויה משותף בשעות אחהצ, מרחב שיאפשר לה קרבה ו'הזנה' אימהית, ממקום נינוח ונוסך ביטחון. במצבים בהם היא מזמינה חברות אליה, תוכלי לנסות ולהתחקות אחר דפוס יחסי הגומלין ביניהן, ולבחון האם היא באה אל המפגש החברתי מתוך הכרת ערך עצמה ומתוך תחושה שוויונית, או שקיימים דפוסי ריצוי וכניעה. לפעמים תצפית שקטה כזו מלמדת אותנו רבות על תפיסותיו העצמיות של הילד ועל ההתנהגות החברתית שלו. את מוזמנת לשוב ולשתף ליאת

טוב , יש מקום לשאלה מה לא עשינו בסדר?? בת בכורה , מפונקת ואהובה מוקפת בכל טוב סביבה איפה טעיתי ? מה אני צריכה לעשות אחרת ? אולי זה האח הקטן שנולד שתפס קצת את מקומה של הנסיכה לפני שנה וחצי ? עדין אני באמת מנסה לעשות בדק בית כי האמת שממש לא חשבתי על הכיון הזה .

ליאת, נסי לא לפעול מתוך תחושות של אשמה. היי קשובה וסבלנית, נדיבה ומכילה. אח קטן חדש בהחלט יכול לתרום לתחושות קיפוח וחסך לזמן מה. זה רק מגביר את הצורך שלנו להיות נדיבים כלפי הילד הבכור, ולהקדיש לו עוד ועוד זמן. בהצלחה ליאת

עוד שבועיים בת שנה , אהבה מאוד אמבטיה כל יום, בשבועות האחרונים בהתנגדות נחרצת, ניסיתי לברר האם היתה איזו טראומה באמבטיה, אולי כשקילחו בגן, כשאבא או סבא וסבתא קילחו ולא מצאתי דבר. כל הסחת דעת, שירים, צעמועים, לא עובדת. כרגע מתקלחת כשעומדת ומחבקת אותי תוך כדי צרחות. מה יכול להיות הגורם לשינוי וכיצד ניתן לפתור את ההתנהגות הזו ולהחזיר לה את החיבה לאמבטיה? תודה

שלום ענבל, לא תמיד אפשר לזהות בוודאות אירוע 'מכונן' כזה, שיוצר התניית פחד. לפעמים מים קרים מדי או חמים מדי, סבון בעיניים, או אפילו קצת מים באף - דברים שמהבוגר כלל אינו מחשיב, עלולים להוביל לתגובות רתיעה ופחד. לפעמים השינוי בהתנהגות משקף התפתחות קוגניטיבית (איזו הבנה חדשה שמובילה לפחד חדש, רציונלי או לא רציונלי), ולאו דווקא אירוע טראומטי כלשהו. יהיו הסיבות אשר יהיו, אני מציעה לנסות להישאר רגועה ככל יכולתך במצבים הללו, ולסיים את המקלחת מהר ככל האפשר. במקביל, תוכלי לתת לה להשתעשע באמבטיה (או בבריכה קטנה בחצר או במרפסת) בהקשרים שאינם 'מקלחת'. למשל, לתת לה לצייר עם טושים מחיקים או צבעי אצבעות על קירות האמבטיה, להדביק מדבקות או לקלח את הבובה, כדי ליידד אותה מחדש עם הסביבה הרטובה. זה יעבור... בברכה ליאת

שלום רב. יש לי תלמיד כבן 12,עם קווים שלp.d.d, בנוסף תסמונת דאון ופיגור קל-בינוני.הילד הזה חכם, לומד טוב, מבין דבר מתוך דבר, אך בעיה אחת יש, אינני יודעת אם להגדיר דחפים, אך יש לו פעמים שהוא זורק כסא, וזה קבוע לילד ספציפי, אך לאחר מעשה הוא יודע מההוא עשה ושזה אסור, ואפילו הוא אומר, אך לפני המעשה או בזמן מעשה, הדחף יותר חזק ממנו?? הוא מקבל טיפול תרופתי שקצת מאזן אותן, אך אינו משפיע על דחפים האלה, האם זה פוסט טראומתי? כיוון שזה משהו ספציפית לילד מסוים, אגב, ויש לו הבניית התנהגות והוא מבין. כיצד ניתן לעזור לו?? לתשובתך אודה.

שלום, את מספרת על תלמיד שלך שנוהג לתקוף בעקביות ילד אחר ולזרוק עליו חפצים וכסאות. כדי שאפשר יהיה להתייחס להתנהגותו של הילד יש להבין מדוע הוא תוקף דוקא את הילד הזה ולא ילדים אחרים? האם הילד הנתקף מתגרה בו או עושה לו משהו שבעקבותיו הוא תוקף אותו? ובכלל איך הילד הנתקף מגיב לאלימות נגדו ? תפני אלי פעם נוספת לפורום עם המידע המבוקש ואנסה לסייע לך.

שלום רב, אני אב ל-3, הקטנה בת 3.5. אשתי נפטרה לפני כשנה ממחלת הסרטן. במהלך השנה האחרונה הילדים לוו על ידי פסיכולוגים, למעט הקטנה. באופן כללי הם מתמודדים יפה. אמא מוזכרת בכל יום, יש תמונות שלה ומשמח את הילדים לדבר עליה.... כך שמאקרו המצב סביר. לאחרונה הקטנה החלה בהתנהגות חדשה, שהיא מאוד מרגשת אבל אני תוהה אם זה בריא או איך נכון להגיב. היא משוחחת עם אמה בטלפון... שיחות ממש ארוכות. בהתחלה מאוד שמחתי וראיתי בזה דבר חיובי וטוב, כעת כשזה נמשך כל פעם שהיא רואה טלפון, אני כבר לא בטוח.... עוד מעט פרטים יש לה אח ואחות נוספים, בני 9 ו-11, אנחנו גרים במושב, המחלה הייתה ממושכת ומגיל מאוד צעיר של הקטנה האם הייתה מאושפזת תקופות ארוכות... אשמח לעצתכם. תודה, מושיקו

שלום מושיקו, השאלה שלך השאירה אותי מהורהרת, לא בטוחה. ואז נזכרתי במשהו שראיתי אתמול, כשהייתי בהלוויה בבית קברות יפה ומטופח. על יד אחד הקברים, ישב איש מבוגר, רכון אל הקבר, מרוכז מאד - כך, שעה ארוכה. לא ראיתי אם שפתיו נעו, לא הייתי קרובה מספיק, אבל התחושה הייתה שהוא מקיים איזה שיח עם המת/ה שלו, ושום דבר לא היה מוזר במראה הזה. אני מאמינה שילדתך הקטנה יודעת שאימא איננה, ויודעת - איכשהו, בדרכה - שהיא לא תחזור. ועדיין, היא זקוקה לדמות הזו, ומחייה אותה בדמיונה דרך הערוץ שבחרה. היא מנהלת את השיח הקבוע הזה דרך ערוץ קונקרטי (שפופרת הטלפון), שעם הזמן יתחלף בערוץ הרגשי-מנטלי, המשמש את כולנו בשיח עם המתים שלנו. לתחושתי, אין שום דבר מדאיג בהתנהגות הזו. ליתר ביטחון שאל גם בעצתם של המטפלים האחרים סביבך. בברכה ליאת

שלום אחינית שלי בת 20 ההורים שלה גילו שהיא גנבה להם כסף לדודים זהב מהבית לסבא וסבתא תכשיטים בנוסף לוותה כסף בשוק שחור כל הזמן משקרת היא אמרה שהיא בקורס קצינות שגילינו שמעולם לא היה טענה שהיא עובדת ובכלל לא היתה עובדת יוצאת באוטובוס יורדת תחנה אחרי מחכה שיצאו כולם מהבית וחוזרת שוחררה מהצבא והמשיכה עדין לטעון שהיא בקבע שקרים חופשי שדיברנו איתה היא בכתה היא מבולבלת חשוב לציין ירדה במשקל גם.. הבית הוא בות חם פתוח מה זה?האם זאת קלפטומניה ושקרים... כרגע מטופלת אצל פסיכולוג אבל אין שינוי

שלום רב, כדי לדעת "מה זה?", צריך לפנות לאיש מקצוע, ולקבל את חוות דעתו. לא ציינת כמה זמן היא בטיפול, אך הגיוני להניח שבמצב כה מדאיג, מדובר בטיפול ארוך, שתוצאותיו החיוביות עלולות להגיע לאחר זמן ממושך. מה שחשוב זה שיהיה לה מקום בטוח וידידותי, מרחב להתבוננות עצמית ולעבודה על החלקים הלא מסתגלים באישיותה. בברכה ליאת

שלום, בתי בת שנתיים וחצי. נגמלה מחיתולים לפיפי כבר לפני כחצי שנה. קקי עדיין מבקשת לעשות בחיתול. יש לה יכולת שליטה מלאה בצרכיה, לעולם אין פספוסים! גם לא בלילה. הבעיה אצלה זה ביכולת לשחרר. מסוגלת להתאפק המון גם עם קקי וגם עם פיפי לפני כחודשיים התחילה עם התאפקויות של פיפי למשך מספר ארוך של שעות. ובשבועיים האחרונים חלה ממש התדרדרות עד כדי שקמה בבוקר ועושה פיפי ב-7. ואז לא עושה כל היום כשנמצאת במשפחתון. כשבאה הביתה עושה סביב 4 וחצי ואז לפעמים עוד פעם אחת לפני שהולכת לישון. יוצא שעושה פעמיים-שלוש ביממה. לעולם לא בורח לה גם לא בזמן השינה. להרגשתי זה עניין רגשי/פסיכולוגי/התנהגותי - ומכאן, כיצד לדעתך כדאי לי להגיב למצב? תודה מראש! מיכל

שלום מיכל, לדעתי, יש טעם להתייעץ עם רופא הילדים שלכם, ולבדוק אם אין בעיה רפואית כלשהי או בעיה במאזן הנוזלים בגופה. לפני שמייחסים תופעה גופנית לגורמים רגשיים יש הכרח לשלול כל הסבר בריאותי מתחרה. בעניין הקקי, אני מציעה להיפטר בהקדם מההרגל של החזרת הטיטול. המסר הגלוי במצב כזה עלול לבלבל ("את גדולה ואנו מצפים שתעשי קקי בשירותים, אך אנו שמים לך טיטול כמו של תינוקות"). המסר הסמוי והפחות מודע מזיק יותר ("הקקי שלך הוא עניין לא נעים - מלוכלך, מסריח, דוחה, וכד', ולכן עדיף שתעשי בטיטול, ושלא יברח לך בשום מקום אחר"). סילוק הטיטולים מהתמונה משדר מסר ברור של הציפייה ממנה, ואפשר להוסיף לכך גם אמירה סובלנית בנוגע לתאונות אפשריות. מדובר עדיין בילדה קטנה, ומותר שיהיו פספוסים... בהצלחה ליאת

שלום ליאת! ביתי בגיל 16 ויש לה תופעה שנמשכת די זמן בכל דבר שנוגעת היא רצה לשטוף ידיים , התופעה החלה תקופת כשנה בערך שהכלב שלנו מת (כמעט גדל אתה והיו קשורים מאד) זה קצת נרגע ואז עברתי ניתוח קשה ושוב זה חזר לה, רציתי לקחת אותה לטיפול אבל היא לא מוכנה בשום אופן. היא מחסלת סבונים בקצב מהיר,ויכולה לשטוף ידיים שעה שלמה, זה משבש לכולנו את החיים, ואני כבר מתחילה להרים ידיים גם מבחינת סבלנות, אני כבר ממש מיואשת ולא יודעת כיצד לנהוג, דיברתי עם פסיכולוגית והיא אמרה שבלעדיה אי אפשר, אולי תייעצי לי כיצד לנהוג או לפחות תדריכי אותי וכך גם אדריך את בני המשפחה כי כבר כולנו הרמנו ידיים תודה מירב

שלום מירב, טקסים כפייתיים מופיעים כחלק מהפרעת חרדה, ומתעצמים בתקופות משבריות, בהן החרדה (בעיקר מפני מצבים של חוסר שליטה, כמו שתיארת) גואה ומשתלטת. איני מכירה דרך לטפל בהפרעה זו מרחוק. מציעה לכם, ההורים, לקרוא עוד על ההפרעה (הפרעה טורדנית כפיייתית, או באנגלית - OCD), ולאחר שתבינו היטב את המנגנון, שתפו את בתכם במידע. הסבירו לה שאפשר וכדאי לטפל בבעיה, ושאיכות חייה צפויה להשתפר משמעותית. מאחר ומדובר בהפרעת חרדה, אפשר לנסות להגיע להסכם (בתיאום עם רופא משפחה או פסיכיאטר), שהיא תתחיל בטיפול תרופתי (לפני הטיפול הפסיכולוגי), ואז, לאחר שרמת החרדה תרד, אפשר יהיה לשקול שוב את הצורך בטיפול שיחתי, שאולי ייראה פחות מאיים בשלב ההוא. סוג אחר של הסכם אפשרי - שהיא תהיה שותפה לבחירת המטפל, ותתן צ'אנס של שתיים שלוש פגישות ניסיון. אולי כשהיא תרגיש שיש בידיה יותר שליטה, רמות החרדה וההתנגדות יפחתו. בהצלחה ליאת

בני בן 4.5, ילד שלישי ( הכי קטן), ילד מאוד מפותחים פיזית, מוטורית ווירבלית, אינטליגנטי מאוד ובעל ביטחון עצמי רב. לאחרונה כל הזמן מספר מעשיות שסובבות רב הזמן סביב כל מיני אירועים שכביכול התרחשו בגן כמו : אני ועידן טיפסנו על הגג ואחרי זה אני קפצתי על העץ ונפלתי ונשברה לי היד, ואז בא רופא וחתך לי את היד וחיבר לי יד אחרת או  אבא של רותם רדף באוטו שלו אחרי מפלצת והתנגש בה והיא תקפה אותו ואכלה לו את הראש וכו וכו. אני יודעת שזה סוג של שלב ומכירה את זה גם מילדים הגדולים, אבל אצלו זה מאוד אינטנסיבי ובלתי פוסק ובכל פעם שהוא מתחיל לספר משהו הוא בסופו של דבר מגיע לסיפורים דומים. כמעט אף פעם לא מספר משהו אמיתי. כמו כן עוד משהו שקצת הטריד אותי - היום הוא נסע איתי באוטו ביחד עם בובת הספיידרמן הענקית שלו וכל הדרך הוא דיבר על זה שספיידרמן נורא מסכן ושבגן ( של ספיידרמן) כל הילדים שונאים אותו ומרביצים לו, ושאפילו נשבר לו הגוף. אמרתי לו שמה פתאום, ספיידרמן הוא חזק והוא עוזר לטובים וכולם אוהבים אותו ואף אחד לא ירביץ לו והוא ממש התעצבן ואמר לי  אמא את לא מבינה, הספיידרמן שלי הוא תינוק והוא מאוד עדין! וכולם מרביצים לו. אני יודעת בוודאות שלבן שלי אין בעיות בגן, אף אחד לא מרביץ לו ויש לו הרבה חברים ( וגם הוא לא מרביץ לאף אחד) , הוא ילד טוב ולמעשה הוא סוג של זכר אלפא. ולכן זה נשמע מוזר וקיצוני. אשמח התייחסותך, האם יש מקום לדאגה ולבירור יותר מעמיק מול צוות הגן או במקום אחר. תודה.

שלום ויקה, בנך משתמש בדרך משחקית ויצירתית כדי לעבד ולהתמודד עם חוויות מעולמו. בגיל זה אין בכך שום דבר מדאיג, לטעמי, כל עוד אין בעיות רגשיות והתנהגותיות אחרות. על פניו, נראה שעולם התוכן המעסיק את בנך כרגע סב סביב נושאים של חזקים וחלשים, גיבורים ופחדנים, ואולי גם סביב המחירים של היות מנהיג גיבור או זכר אלפא... בעיני, לא כדאי להעמיד את הדברים על דיוקם, אלא דווקא להצטרף למשחק, ולאפשר לו (גם אם בהומור וקריצה) לקיים את ספיידרמן התינוק, החלש והפחדן, ולאפשר לו להתמודד בעזרת הדמיון עם מצוקותיו. מפנה אותך לדיון אחר באותו נושא... הנה כאן - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-47729#message-47729 בברכת שבת שלום ליאת

הי, ביקר אצל הילד שלי (בן חמש) חבר שכל הזמן ביטל אותו וקיבל החלטות במה משחקים לבד וסרב לשתף אותו. אחרי שהוא הלך, שוחחתי עם הבן שלי על הדברים, ואמרתי לו שכדאי לו גם להביע את דעתו ואולי למצוא פתרון שבו כל אחד בתורו מחליט במה משחקים. ואז בעלי אמר לי שאני מפעילה עליו כוחניות ומניפולציות ושהוא יגדל לרצות אותי ואחרים... האם כך ? האם כדאי היה לא להתערב ? תודה

שלום רב, לא ברור אם מה שראית באינטראקציה בין שני הילדים קשור למאפיינים של הילד האורח (דומיננטיות, רצון לשלוט, ביטחון עצמי, פינוק, וכד') או למאפיינים של בנך, המארח (דפוס ריצוי, חוסר ביטחון, חוסר אסרטיביות, וותרנות, חכמה חברתית, וכ'). ואולי היו שם אלה ואלה גם יחד. בכל מקרה, דפוסים של ריצוי וכניעה מתפתחים בדר"כ כתוצאה מאינטראקציות חוזרות בבית ובמשפחה, ופחות מול חברים. אם את רוצה שיגדל להיות כשיר ואסרטיבי, הניחי לו לנהל את בחירותיו ומערכות היחסים שלו כרצונו. עודדי אותו לעצמאות, כבדי את רצונותיו ומחאותיו, התייחסי ברצינות לרעיונותיו, ואפשרי לו להביעם בחופשיות במינימום שיפוטיות וביקורת. כהורים, לפחות כך אני מאמינה, מותר ואף חשוב לכוון ולהדריך את הילדים מפעם לפעם, אך רצוי לעשות זאת בדרך עדינה, מכבדת ורגישה, מבלי לפלוש או לבטל את דרכם. בברכה ליאת

בני בן ה-9 פוחד להשאר לבד וזה התחיל להפריע לו. את יכולה בבקשה להמליץ לי על פסיכולוג ילדים באזור רחובות, נס ציונה או ראשון לציון. תודה

שלום שרון, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או יועצת בי"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה ליאת

ביתי בת 2.8 ובחודש הבא אמורה להתחיל גן עירוני. הדבר כמובן מצריך את גמילתה אך איני מצליחה לעשות זאת. ברור לי שהגמילה האידיאלית היא כזו שבאה מצידו של הילד ואני מודה שהגן הוא מה שגורם לי בכלל לנסות לגמול אותה כבר כעת. היא מודעת לצרכיה ואף שולטת בהם היטב. הבעייה היא שהיא מסרבת בתוקף לשבת בשירותים (מה שכן עשתה בעבר מספר פעמים. בפעמים אלו לא יצא לה פיפי/קקי אך היא ישבה באסלה). איני יודעת איך לגרום לה להשתחרר מהפחד. היא טוענת שמפחיד לשבת בשירותים. היא מסרבת לשלל הישבונים שיש לי בבית. מה עליי לעשות? אם ארפה אאלץ לרשום אותה לגן הפרטי והמחיר הכלכלי גבוה עד מאד בהשוואה לגן העירוני. תודה

שלום טליה, גמילה אידיאלית היא לאו דווקא כזו הבאה מצידו של הילד. אדרבא, מדובר בדרישה מצד המבוגר, הנעשית בהתאמה לבשלות המוטורית, הקוגנטיבית והרגשית של הילד. כרגע, נראה שמשהו התקלקל בתהליך, וחשוב לנסות ולהבין מה קרה שם ומדוע. כמו שאת ודאי יודעת, לחץ הוא גורם מעכב ומפריע, ולכן ככל שהחרדה (של שתיכן) עולה, כך פוחתים הסיכויים להצלחות. סלקי מן הבית את הטיטולים, ונסי להשתחרר ככל יכולתך מהחשש מתאונות ופספוסים. הביעי את בטחונך ביכולתה להצליח לעשות פיפי וקקי בסיר או באסלה (לבחירתה) והדגישי שזה בסדר גם אם יברח לה פה ושם. להערכתי, הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים תוכל לסייע לך בכלים יעילים להצלחה. כתבי שוב, בעוד שבוע שבועיים, ודווחי איך הולך. בהצלחה ליאת

הבן שלי ילד מצטיין אבל עם הסחות דעת לכן אני תמיד בקרבתו כשהוא מכין עבודות בית ועוזרת לו בקריאה למבחנים כשמדובר בחשבון ובמדעים הוא מבריק אבל כשמתבקש לשנן דברים יבשים שאין קשר היגיוני בניהם ובעיקר בשפות וזה ממש סיוט איך מגדירים את הקושי הזה ואיך פותרים את הבעיה?

דליה שלום, תיאורך מצביע כי יתכן שבנך סובל מקושי אוביקטיבי בתחום הלמידה שמפריע לו במקצועות מסוימים. כדי לברר אם קיים קושי כזה מומלץ לפנות לפסיכולוג שיערוך לו אבחון פסיכודידיקטי. אבחון כזה יתן מענה מדויק אם קיים קושי בתחומי הלמידה ובאילו דרכים ניתן לסייע לבנך כדי להתגבר על הקושי. בהצלחה

שלום רב! בתי בת שנתיים וחצי, מאז שנולדה נרדמת רק כשאני לצידה ( מלבד לילה אחד שישנה עם אחיה הגדול אצל הסבים ועבר מצויין ). אביה ואני חושבים על נסיעה לחו"ל שמשמעותה חמישה לילות בלעדינו. האם זה נראה סביר בגיל הזה? אני חוששת שיהיה לה ולסבים מאד קשה ברגע שזה ימשך מעבר ללילה- שניים שהם אטרקציה. מה דעתך? תודה מראש

שלום תמר, הפרידה מההורים היא תמיד עניין קשה עבור ילדים צעירים, ועם זאת, המטוסים לחו"ל מלאים, וכולם נשארים בחיים. כאשר מתכננים טיול ללא הילדים, יש להביא בחשבון שיהיו כמה לילות קשים, ואולי גם תגובות מאוחרות לאחר החזרה מחו"ל. ברוב המקרים לא מדובר בטראומה שמשאירה נזקים לטווח ארוך. חשוב להבטיח שהדמויות שנשארות בבית יהיו דמויות מוכרות ואהובות, היודעות ויכולות להכיל ולהתמודד עם רגעי משבר זמניים. בקיצור - סביר לנסוע, סביר שיהיה לא קל, וסביר שתצליחו גם לחזור לשגרה. אחרי הכל, גם הורים טובים זקוקים לאוורור מדי פעם... נסיעה טובה! ליאת

היי אשמח להתייעץ עמך. יש לי ילדה מקסימה בת ארבע וחצי, חברותית . בעלת בטחון עצמי , שמחה ועצמאית. השנה אני שמה לב שהיא מאוד עסוקה סביב הענין החברתי בגן. היא יכולה לקום בבוקר ולשאול האם היום היא יכולה להזמין חברים, לפגוש אותה מדי יום בארבע ולשאול אם חברה יכולה לבוא אליי אם היא נענית בשלילה היא ממש זורקת את עצמה ובוכה. מכיון שזה יומיומי זה מדליק לי נורה אדומה. אני מבינה שזה גיל מאוד "חברתי" ולכן אני מאפשרת לה פעמים בשבוע להזמין או ללכת לחברים אבל בשאר הימים אני מאוד רוצה לאפשר זמן איכות משפחתי ללא חברים. אתמול לאחר שהיא הזמינה חברה וחברה לא יכלה לבוא אליה היא ביקשה שילד אחר יבוא (לא הסכמתי כי את אותו ילד אנחנו מזמינים כבר כמה פעמים והוא כול הזמן לא יכול - והרגשתי לא בנוח להתקשר שוב לאמו) אז אמרתי לבתי שיום אחר נזמין חברים. כשהגענו הביתה היא עדין היתה מאוד סוערת ותוססת דיברנו על כך. שאלתי אותה לפשר התנהגותה ולמה היא זורקת את עצמה וישר בוכה אם חבר לא יכול לבוא אחרי שהיא כול היום עם חברים. אז היא אמרה לי שהיום ליאור התנהגה אליה מאוד יפה בגן ולכן היה לה מאוד חשוב שהיא תבוא אליה . אז שאלתי אותה אם יש מישהו שלא מתנהג אליה יפה בגן אז היא אמרה בבכי שכן. ושהיום ליאור רצתה להיות חברה שלה ובגלל זה היא רצתה שהיא תבוא אליה. אני תוהה עם עצמי , האם זה התנהגות חברתית תקינה בגיל הזה? אני לא רואה ילדים אחרים מהגן שלה שכול הזמן עסוקים ומזמינים חברים אליהם, ואני גם לא רואה שמתקשרים כול כך הרבה פעמים כמו שאני מתקשרת כדי להזמין את בתי. העיסוק האינסופי שלה 24 שעות ביממה סביב חברים מאוד מטריד אותי. הייתה רוצה לראותה מפתחת עולם משלה שלא סובב רק סביב האם חברים יכולים לבוא בארבע או לא. היא קמה עם זה בבוקר והולכת לישון אם זה. אשמח שתעירי את עיני מנקודת מבט מקצועית ואם דרך פעולה מומלצת. תודה

שלום ליאת, לא ציינת עד איזו שעה בתך נמצאת בגן. במסגרת יום לימודים ארוך, המסתיים בשלוש או ארבע אחר הצהריים, הצורך החברתי מסופק 'עד מעל לראש', והמפגשים של אחה"צ פחות קריטיים. אם היא נמצאת בגן רק עד הצהריים, ונהנית משהות רגועה בבית, בחברתך, המפגש החברתי של אחה"צ יכול לתרום איכות אחרת של אינטראקציה חברתית (נוסף על זו שבגן). יש ילדים שהתרגלו לבילוי החברתי היומיומי, ויש ילדים שאינם זקוקים לו. כמו שנאמר כאן פעמים רבות, ילדים (ומבוגרים) נבדלים אלה מאלה בתיאבון החברתי שלהם, וחשוב לכבד זאת. ובכל זאת, אם את מרגישה שנכון לך לאפשר זאת רק באופן מוגבל (אני מסכימה בדר"כ עם הגישה הזאת), עמדי על כך ללא אשמה או התנצלות, ודאגי לזמן איכות משפחתי שיהווה משקל נגד מול התובענות שלה. מעבר לנאמר כאן, יכול להיות שמדובר בסוג של 'טרנד' זמני בגן, של מפגשים חברתיים של "אחד על אחד", המהווים כשלעצמם סוג של חוויה חשובה בהתפתחות החברתית של הילדים. בשלב זה הם מגלים ניצנים של חברויות אקסלוסיביות, אינטימיות יותר, ורצוי לאפשר זאת במידה. בנוסף, אני מציעה להתייעץ עם הגננת, ולבדוק האם המשאלה הכמעט אובססיבית להיפגש אחרי הצהריים משקפת בעיה חברתית או רגשית, כמו חוסר ביטחון, דפוס ריצוי, צורך בשליטה, וכד'. בברכה ליאת

תודה רבה על תשובתך . הגננת טוענת שהיא אינה עסוקה בכך במשך היום בגן, כנראה אני פוגשת את זה רק בבית בבוקר ובארבע כשאני מגיעה לקחת אותה. הדברים היחידים שהגננת ציינה לגביה למעקב, זה דפוס שהיא פיתחה לאחרונה שהיא משויצה בפני חבריה על דברים שונים ודואגת להגיד להם שלא יש ולהם אין או שהיא עשתה והם לא , היא לא ידעה לנקוט לי בדוגמאות ספציפיות. בלי שום קשר או עם קשר אנחנו מתמודדים גם בנוסף לענין האכילה שלה שגם שם אני מזהה דפוס אובססבי שמטריד אותי (היום הלכנו לאירוע לפני שהיא עלתה לאוטו היא שאלה אותה אם יהיה שם אוכל זה היה בשתים בצהרים לאחר ארוחת הצהרים שלה בגן אני מזהה שהיא הולכת לסבא וסבתא כדי לאכול ממתקים בכמויות שאני לא מאפשרת בבית , אם אנחנו יוצאים לטיול היא דואגת לוודא שלקחנו אוכל ושנאכל בכל הפסקה שתיהיה לנו. היא דיי מלאה ואני בהחלט חוששת לדפוס שהיא פיתחה לעצמה ולהשלכות הבריאותית והדימוי העצמי והחברתי בהמשך ולכן מנסה ככל האפשר לזמן ארוחות בריאות ומזינות בבית

בני בן שנה+8 חוד',ילד מקסים וחייכן. נמצא בגן עם מעט ילדים (9) כולל 3 מטפלות. הצוות בגן מקסים ומשקיע, טווח הגילאים פחות או יותר זהה כאשר בני הגדול מכולם. לשנה הבאה רשמתי אותו לגן אחר, 24 ילדים, גננת מעולה+2 סייעות, טווח הגילאים בין שנה+9 לשנתיים +10, בני יהיה הקטן ביותר. מבחינת שפתית יש לו אוצר מילים דל של כ5-6 מילים אך מבין כל מה שאומרים לו כולל ביצוע הוראות ללא ג'סטה. כעת אני מתלבטת האם להשאיר בגן הקטן או להעביר לגדול? מעבר לשיקולים של כמות ילדים ביחס למטפלות יש את נושא הגננת המוסמכת שאין בקטן וכמו כן אחת הדמויות המשמעותיות בגן הקטן אינה דוברת עברית תקינה (כולל בלבול בן זכר לנקבה, מילות קישור וכו') ואני חוששת שזה ישפיע על התפתחות השפה שגם ככה מעט מתעכבת. אשמח לשמוע את דעתך האם להמשיך בגן הקטן והחמים או לעבור לגן גדול יותר מלא באתגרים חדשים?

שלום רב, בחירת מסגרת חינוכית טובה אמורה להביא בחשבון את מגוון הצרכים של הילד. מסגרת טובה אינה בהכרח מושלמת, ובבואנו לבחור מבין שתי חלופות טובות, יש טעם לבחון את היתרונות מול החסרונות כפי שאנחנו רואים אותם. לכל הורה/משפחה חשובים דברים אחרים, ולכן לא אוכל לקבל את ההחלטה במקומך. אישית, אני מעדיפה מסגרת מפוקחת, המתנהלת בידי אנשי מקצוע מיומנים שהוכשרו לעבודתם במוסד אקדמי מוכר. חשוב שנהיה ערים למיתוסים המנהלים אותנו, ונבחן את תוקפם לאור המציאות. הנה כמה מיתוסים כאלה, שהורים נוטים להתייחס אליהם כאל אמיתות ודאיות, בעוד אין זה תמיד כך - * במסגרת קטנה הילד שלנו עטוף ביותר חום ואהבה. * גן פרטי/קטן הוא גן נעים וחמים יותר בהשוואה לגן עירייה/גדול. * גננת בגן פרטי/קטן אכפתית, חמה ומשקיעה יותר מגננת בגן גדול. * כשהילד שלי נשאר שנה נוספת בגן הקודם הוא רוכש ביטחון. * המעבר לגן חדש כרוך בהכרח במשבר טראומטי. * עדיף שהילד יהיה בחברת ילדים גדולים ממנו, כדי שאלה יזרזו את התפתחותו. * עדיף שהילד יהיה הגדול בגן כדי שירגיש חזק וחכם. ועוד ועוד... למעשה, מסגרת טובה (או גרועה) יכולה לבוא במגוון צורות ותנאים, ולכן רצוי לבחון אותה עניינית. הילד שלנו יכול להיות הצעיר בגן או הבוגר בגן, ועדיין להפיק ממנו את המיטב. גננת טובה יכולה להיות חמה יותר או פחות. עלינו לזכור שאת החום והאהבה ללא תנאי הילד מקבל מאיתנו, ההורים. הגננת אמורה לספק מרחב המאפשר צמיחה, למידה והתנסויות מעשירות, מתוך מחשבה, 'אני מאמין' מקצועי, והיכרות טובה עם עולמו וצרכיו המשתנים של הילד. את מציינת שרשמת את בנך לגן החדש, ואני מניחה שהיה רציונל כלשהו לכך. אני תוהה מהיכן הגיע הספק, ולמה פתאום את נסוגה מהחלטתך. נסי להבין מהיכן נובעים החששות שלך, והאם ההחלטה להישאר במסגרת המוכרת אינה אלא ניסיון להשקיט איזו חרדה שלך. חשוב לזכור שבשנת החיים השלישית הילדים עושים קפיצה קוגניטיבית וחברתית דרמטית, ויש לתת מענה הולם לצרכים המשתנים, מעבר לחמימות ופינוק. אני מחזקת ומעודדת אותך להחלטה נבונה. בהצלחה ליאת

ראשית, תודה רבה על תשובתך המפורטת. אני מסכימה לחלוטין עם מה שכתבת. מה שהעלה בי את הספק בגן הגדול מעבר לכמות הילדים הגדולה (24) ואת עובדת היותו הצעיר ביותר היא ששפתו מתעכבת. הספק בגן הקטן מעבר למחסור בגננת מקצועית הוא שהדמות העיקרית דוברת עברית לא נכונה ואני חוששת שזה יפגע בהתפתחות השפה שגם ככה מתעכבת. לכן אני שוב שואלת האם לדעתך לדמות שכזו עשויה להיות השפעה שלילית על התפתחות השפה?

שלום, אני חד הורית מגדלת את בני היחיד לבד.ילד בן 9 עולה לכיתה ד'. הבעיה שאין לו כישורים של בני גילו-למשל חבריו נמצאים הרבה בגינה ומשחקים כדורגל או ספורט אחר כמו מטקות והוא בכלל לא אוהב ספורט ולא טוב בכדורגל.רק לאחרונה הסכים להוריד את גלגלי העזר מהאופניים ולמד לרכב בלי הגלגלים. יש לו מעט חברים בכיתה והוא מצטיין בלימודים אבל הוא חלש מבחינת לעמוד על שלו בחברה וממעט לדבר, אין לו בטחון עצמי.הוא מפחד ללמוד שחיה ובבריכה הוא נכנס לבריכה של הקטנים שזה מגיע לו המים עד הברכיים, ואם נכנס לבריכה של הגדולים אז רק לרדודים והוא מחזיק במעקה ולא עוזב לרגע. דבר נוסף-הוא נאבק איתי שאני אלביש אותו בבוקר ובערב(טוען שהוא עייף), ועל זה אני מתמודדת איתו כל בוקר וערב , מדגישה לו שקטנים ממנו מזמן מתלבשים בעצמם. אני מרגישה שהו אמרוחק מבני כגילו ואני חוששת שזה יגרום לו לבעיות חברתיות גם בהמשך. יתכן שזה קורה כי הוא גדל בלי דמות גברית ובלי אחים?שזה עושה אותו פחות מפותח מבחינה חברתית? מה דעתך?ומה את מציעה לי לעשות כדי לקדם אותו בשחיה וכן ביצירת קשרים עם בני גילו כאשר הוא לא משתתף בדברים שהם מתעניינים?תודה מראש

רציתי להוסיף שלאחרונה הבן שלי אמר לי שיש לו משהו כזה שהוא מרגיש "שהוא צריך להיות מדוייק" לפי דבריו.זת אומרת אם מגרד לו אז הוא מגרד 4 פעמים, ככה ההוא אומר שזה קורה לו בעוד דברים שלא הצלחתי להבין.ושאל אותי אם אפשר לפתור את זה.אמרתי לו שאחשוב על זה. אבל כשאני רואה אותו אני לא רואה עליו שום התנהגות כפייתית.מה דעתך?

שלום רב, לפעמים החרדות של הילדים שלנו משקפות ומהדהדות את פחדים העמוקים שלנו. כלומר, ילד חרדתי והימנעותי לא גדל בדר"כ להורה הרפתקן ואמיץ, אלא להורה דאגן, שברמה המודעת או הלא מודעת מבקש להשאיר את הילד קרוב אליו, מוגן ובטוח. התיאור הזה, כמובן, אינו תואם לכל המקרים, אך הוא חלף במחשבתי כשקראתי שבגיל תשע עדיין צריך להלביש אותו. אני ממליצה מאד להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, גם בעניין החרדות שלו וגם כדי לקבל כלים איך להתנהג מולו. ברצוני להדגיש, כי התנהגות כפייתית יכולה בהחלט להתקיים גם באופן הסמוי מן העין. קשה מאד להבחין אם מישהו מגרד ארבע פעמים, או נוגע בדברים בצורה זוגית או סימטרית, או בולע בכפולות של שלוש, או חייב להביט על משהו אדום כדי לגרש מחשבה רעה. כל אלה הן דוגמאות לטקסים כפייתיים נוגדי חרדה, שאפשר וצריך לטפל בהם. פני לקבל עזרה מקצועית. בהצלחה ליאת

שלום אני אימא לילד בן 7 שנים, במשך השבוע האחרון כל לילה הוא קם מאמצע שינה מבוהל ורועד עם דפיקות לב מואצות, מנותק מהמציאות ותוך זמן קצר הוא מבקש לכנס לשירותים, ואני רואה שהוא חזר למציאות, וחוזר לישון עד הבוקר.. אני רוצה לציין שאנחנו בחופש הגדול, הוא נשאר ער עד מאוחר, מתעורר גם מאוחר.. לפני חודשיים הוא עבר אותו מקרה אבל רק ללילה אחת לכן לא דאגתי!!! היום אני מאוד מאוד מודאגת, בבקשה תכוונו אותי מה אני צריכה לעשות? האם יש מקום לבדיקה פסיכולוגית? מה אני יכולה לעשות?

שלום מרווה, מה שאת מתארת יכול להתאים לתיאור של "ביעותי לילה" של שנות הילדות. מדובר בתופעה מוכרת, שאין בה סכנה, ולרוב היא חולפת מאליה. נסי לקרוא עוד על התופעה ברשת (חפשי מאמרים של פרופ' אבי שדה, שהוא מומחה בתחום). אם התופעה נמשכת וכך גם דאגתך, תוכלי לפנות לבירור במעבדת שינה, דרך רופא הילדים שלכם. בברכה ליאת

שלום בתי כאמור בת ארבע וחצי בוכה המון על דברים שנראים לכאורה שטויות בעיקר קורה בשעות הבוקר אם כי לא רק למשל: אנחנו נותנים לה דובוני פרוביוטיקה בבוקר ומניחים אותם על מפית היום בעלי נתן לה סוג אחר שאינה אוהבת אני מיד החלפתי אותו בדובונים שהיא אוהבת ואמרתי שתאכל את מה שנתתי ואת מה שהיא לא אוהבת אסלק אחר כך היא אכלה את הדובונים האהובים ואז החלה לבכות שהדובונים שאינה אוהבת על המפית אני לא יודעת איך להתמודד עם זה הבכי הזה מכעיס אותי אמרתי לה שאני הולכת לחדר אחר עד שהיא מפסיקה עם הבכי הזה ואחרי כעשר דקות היא באה אלי ואמרה שנרגעה אירועים מסוג זה (בכי על כל תסכול קטן ועל כל דבר) חוזרים על עצמם הרבה מה דעתך? איך להתמודד? תודה

שלום דפני, ראשית, אני מזמינה אותך לקרוא את מה שכתבתי לפני מספר דקות לדניאלה, ששאלה על בתה בת ה-3.5. מעבר ליכולת מוגבלת לשאת תסכול, יש ילדים שגילו (מהתבוננות והסקה)שבכי יכול לשאת עמו פוטנציאל מבטיח לתשומת לב, לתגמולים, ולסוג מסוים של היענות מצד המבוגרים, השמור למצבים בהם הילד נתון במצוקה. כדי לשבור את הדפוס הזה, אני מציעה לנסות להתעלם ככל יכולתך מהבכי, ואפילו לוותר על ההרחקה לחדר אחר. כשהיא בוכה, את יכולה לשאול פעם אחת אם "יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור לך?", ואז לנסות לדבר אליה כרגיל. אם היא ממשיכה לבכות, תוכלי לומר משהו כמו "או קי. אני רואה שאת רוצה להמשיך לבכות, וזה בסדר. אני בינתיים הולכת לתלות כביסה/לראות טלוויזיה/לקרוא/לבשל". ככל שתתייחסי פחות אל הבכי, כך הסיכוי שתתגמלי אותו בבלי דעת - פוחת. את מוזמנת לדווח איך הולך... בהצלחה ליאת

גיליתי דברים מגעילים על אמא שלי ואני לא יודעת מה לעשות , אני גיליתי עליה דברים שאני מצטערת שגיליתי עליה ועל חבר שלה , אני לא יכולה לראות אותה עכשיו כי זה מביך אותי מדי ... מה לעשות??

שלום נועה, ההורים שלנו - כמה מפתיע - הם בני אדם כמו כולנו, וככאלה, יש להם גם חולשות ומגרעות, ולפעמים אפילו התנהגויות מביכות. הגילוי הזה עלול להיות מפתיע, מביך, ואפילו מכעיס, מאכזב או מביש. לפעמים, לזמן יש משמעות, ופשוט צריך להתרחק מהאירוע כדי להירגע. לפעמים התגלית המביכה ממשיכה לכרסם בתפיסות שלנו אותם, וגם עם זה צריך ללמוד לחיות. לפעמים, אנחנו עצמנו מתבגרים, ומה שנראה לנו איום ונורא, מקבל - עם הזמן - פרופורציות חדשות, וממדים פחות קטסטרופליים. אני מבקשת להזכיר לך שאימא שלך עשתה (כנראה) הרבה דברים טובים ויפים, גם למענך, ולו בגלל זה אפשר לנסות לסלוח לה על הדברים המביכים שגילית. חושבת שתצליחי? ליאת

היי ליאת יש לי ילדה בת 7.5 מזה כמה ימים שהילדה נמנעת מלאכול בטענה שכואב לה שהיא בולעת את האוכל היא ילדה בריאה ודיי מפותחת לגילה מיום שלישי היא טוענת שהיא אוכלת היא לא יכולה לבלוע את האוכל רק עם שתייה היא מצליחה לבלוע,, ובמצבים מסויימים הי מוציאה הכול מהפה.. ניגשתי לרופא כי חשבתי אולי דלקת גרון הווא לא ראה כלום בגרון... היאהאוכלת בביסים קטנים ועם המון שתייה לעומת מלפני שהייתה אוכלת ביסים ענקיים מאוד!!! לאחרונה היא התלוננה על זה שהיא מלאה ולא נעים לה כך,,, השאלשלי האם זה משהו שיחלף אולי תשומת לב??? הרופא טען שיש אפשרות שזה וירוס למרות שהיא אוכלת בייגלה ופתי בר דברים יבשים הכוונה,,, יש מצב שעומד לה משהו בגרון??? היא שותה המון אני ממש מודאגת תודה

שלום רב, מציעה להתייעץ עם רופא אף-אוזן-גרון, ולשלול *כל* מצב רפואי אפשרי לפני שפונים להסברים פסיכולוגיים. הפתאומיות של התופעה מחייבת בירור. אם, למשל, הייתה בשבועיים האחרונים סיטואציה של חנק, או אפילו קושי בבליעה (שקורה לפעמים בעקבות ביס גדול מדי), זה יכול להסביר את ההימנעות מאכילה בביסים גדולים, ואת הצורך לשתות עם האוכל. אם לא היה אירוע כזה, הסבירות לכך נמוכה יותר. אני מבקשת להחזיר אותך לרופא, לבירור נוסף. בכל מקרה, כך או כך, הניחי לה לאכול בכמויות המתאימות לה, גם אם זה אומר ביסים קטנים. זה בריא ונכון יותר מכל בחינה. בריאות! ליאת

כן זה הגיע מאיזה שהו חנק שאכלה פסטה וממש עמד לה בגרון היום היא כבר התחילה לאכול טיפה יותר ועדיין בביסים קטנים ... לא כמו שהייתה אוכלת בעבר, זה דבר שיחלוף עם הזמן לפי דעתך??? כי היא הייתה בהיסטריה ברגע שזה קרה לה

שלום רב בני בן 4 וחמישה חודשים, נוטה הרבה "לעופף" וזה מתבטא בכמה דברים: 1. כשמדברים איתו או כשהוא מסתכל טלויזיה, הוא מאבד ריכוז, מסובב את הראש הצידה, את המבט משאיר קדימה ונראה כאילו חולם... 2. כשבגן נלמד נושא כלשהו, הוא לרוב לא זוכר מה למדו ולא מצליח לספר לי. 3. הרבה פעמים צריך לקרוא לו עד שהוא שם לב שקוראים לו. ברצוני לציין שהוא עבר בדיקת שמיעה לפני כחצי שנה שיצאה תקינה. האם יש צורך לבדיקה מקצועית ואם כן, לאיזה איש מקצוע צריך לפנות? אודה לעזרתכם...

שלום גלית, היכולת למקד קשב נרכשת במהלך שנות הילדות, ומתפתחת בהדרגה עם הגיל. התיאור שלך אינו מספיק לצורך ביסוס השערות אבחנתיות. ההתנהגויות שהזכרת יכולות להיות חלק ממצבים נורמטיביים של הילדות, אך גם רמזים ראשונים לקשיי קשב. אני מציעה לברר עם הגננת אם גם אצלה התעוררו חששות דומים. במידה והיא שותפה לדאגה, אפשר יהיה להתייעץ עם פסיכולוגית הגן ולשקול אבחון. בגיל ארבע וחצי עדיין קשה לקבל תמונה ברורה, ויתכן שיהיה עליכם להמתין הן עם האבחון והן עם ההתערבות הטיפולית. בברכה ליאת

שלום, יש לי תינוקת בת שנה ו4- שלא ישנה עד כמעט לילות שלמים והתעוררה מספר פעמים בלילה. היום כיביתי מנורת לילה בחדר כי פתאום נרתא לי חזקה מדי והיא ישנה כל הלילה! האם אור חזר במשך שנה היה יכול לגרום לבעיות נפשיות הפתחותיות אצלה? תודה.

שלום מאיה, איני מכירה קשר בין שינה עם אור לבין בעיות נפשיות/התפתחותיות. תשמחי שגילית מה עוזר לה לישון טוב יותר, ואל תתייסרי על מה שהיה. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת 3.5 . כשהיא לא מקבלת מה שהיא רוצה היא לרוב בוכה ומתפרעת. זה יכול להגיע למצב של בכי 30-40 דקות ואם עדיין לא מקבלת מה שרוצה, היא מתחילה לפגוע בעצמה. זה יכול להתבטא בתלישת שערות במכוון תוך כדי בכי וצרחות, זריקת חפצים וזריקת עצמה על הרצפה בקריזיות. האם זה נורמלי?!!! איך לטפל בזה?! האם צריך לפנות לאיש מקצוע? תודה

שלום דניאלה, יכולת האיפוק של פעוטות עדיין מתפתחת, ולכן קבוצת הגיל הזו ידועה כסוערת, דחפית מאד, ומתקשה לשאת תסכולים. כהורים, עלינו לאמן את הילד ברמות תסכול מתונות, זאת כדי שיוכל לרכוש בהדרגה את האיפוק, את היכולת לדחות סיפוקים, ואת היכולת לשאת אכזבה, כישלון ותסכול. הצבת גבולות היא עניין חשוב, אך בגיל כה צעיר רצוי להעריך מראש את רמות התסכול שהילדה יכולה להתמודד עמן, ולעזור לה כשקשה. הכוונה היא לאו דווקא לוותר על גבולות עקרוניים, אלא לנסות להתאים את הדרישות ליכולת, ובמידת הצורך לעזור לה להכיל את הזעם והאכזבה. אפשר לעשות זאת בחום, באהבה, בהסחת דעת, בפיצוי קטן ("לא נוכל לקנות עוד ארטיק, אבל בואי - במקום זה - נעשה משהו אחר כייפי ביחד"). כאשר היא פוגעת בעצמה, הרימי אותה, חבקי אותה חזק, ואמרי בשקט וברוגע מנחם משהו כמו "אני אוהבת אותך, ואני לא רוצה שיכאב לך. אז עכשיו אני אחבק אותך חזק עד שתרגעי". נדמה לי שתגובה שקטה ואמפתית יכולה לעזור יותר מהתעקשות "עקרונית" או מאבק כוח. כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן, הדרכת הורים קצרה יכולה לתרום ולייעל את הדרך. בהצלחה ליאת

שלום אני אמא לשלוש בנות בגילאי 12, 8 ושנתיים. בין האחיות יש קשר טוב מאד, הגדולות מאד אוהבות את הקטנה ולהיפך. הקטנה נמצאת בגן פרטי מגיל שנה ושלושה חודשים, מפותחת לגילה, עמצאית ונגמלה לבד מהחיתול כבר בגיל שנה ועשרה חודשים. וד לפני שלמדה לדבר כבר נגמלה מהחיתול (לא רצתה יותר חיתול). מאז שהיא נגמלה היא גילתה את איבר המין שלה ושמתי לב שהיא מאוננת. זה קורה בעיקר כשהיא עייפה, היא נשכבת על הבטן והידיים בפות על הבגדים. לפעמים היא מורידה את התחתונים ופשוט נשכבת ומאוננת. קרה גם שהיא התחככה על הרגל של אחותה... יש לציין שעם הבנות בגדולות לא ניתקלתי במצבים כאלו ואיני יודעת כיצד להתמודד עם התןפעה המביכה. עדיין לא שיתפתי את הגננת במצב. אני לא יודעת אם יש קשר, אבל אני זוכרת את עצמי בתור ילדה ומתבגרת מאד מינית. מה לעשות ?

שלום ליאורה, אוננות בקרב ילדים וילדות היא פעולה שכיחה וטבעית. אני יכול להבין את המבוכה שפעולה זו גורמת להורים, אך חשוב לזכור שהפעילות הזו בגיל צעיר היא שונה מאוד מפעילות מינית בבגרות. במידה והיא עושה זאת בחדרה, לפני השינה ולבד אין עם זה כל בעיה ואין צורך להתערב או להעיר לה על זה. במידה והיא עושה זאת בחברת אנשים או ילדים אחרים, או תוך שימוש באדם אחר, אז כדאי להסביר לה שהיא יכולה לעשות זאת אך ורק בחדרה ובאופן פרטי, עשו זאת ברגישות אך באופן ברור, גם אם אתם נאלצים לקטוע את הפעולה. כל עוד הפעילות הזו לא באה על חשבון פעילויות אחרות ובאופן פרטי אין צורך להתערב בזה או לערב את הגננת. בברכה קובי

בני בן 3.10 חודשים הוא ילד מאוד טוב יחסית רגוע ואיטלגנטי ,בשבועות האחרונים ישתנה לו ההתנהגות,כשאני ובעלי כועסים עליו הוא ישר אומר אמא אני אוהב אותך וכו....נולדה לו אחות לפני חצי והוא עד היום מציק לה או עושה דברים מסוכנים למשל וכסה לה את הראש בשמיכה אנחנו מעירים לו ומסבירים לו שזה מאוד מסוכן והוא ממשיך לעשות את.איך אני גורמת לו להפסיק אם זה ? דבר נוסף כשהוא כועס ולא מסכים אם דברים שאני ובעלי קובעים הוא התחיל לקלל ואף להרביץ. בשישי האחרון הוא שאל את בעלי איפה הוא יהיה שאנחנו לא ניהיה פה יותר ...הינו מאוד מופתעים מהשאלה הזאת, מאיפה הוא חושב על הדברים האלה? אשמח מאוד להכוונה

שלום ליאת, ראשית, ברשת יש המון חומרים על כניסה של אח/אחות למשפחה וההשפעות שיש לזה על הילד הבכור, אני חושב שכדי לכם לעיין בהם ולהעמיק את ההבנה של התהליכים הרגשיים שעוברים עליו. התגובות שאת מתארת הן שכיחות וטבעיות מאוד. בנך מגיב לשינוי הקיצוני שקרה בבית במהלך החצי שנה האחרונה, הוא נאבק על מקומו ועל האהבה שלכם. החרדה המרכזית היא חרדת נטישה או אבדן ההורים. מטבע הדברים, תינוקת חדשה "גוזלת" משאבים רבים מההורים, משאבים שעד לפני כן היו מתועלים רק אליו. עכשיו הוא נאלץ להתמודד ו"להתחרות" כדי להשיג את מה שבעבר הגיע ללא מאמץ. לכן, חשוב מאוד להקפיד, יחד או כל אחד מההורים בנפרד, להקדיש זמן איכות ותשומת לב לילד. כאשר הוא משחק עם אחותו ונוקט באקט אלים כלפיה, השתדלו להגיב בקור רוח, הסבירו לו שההתנהגות הזו מסוכנת ולא מקובלת ובאותה הסיטואציה נסו להדגים ותרגל יחד איתו התנהגויות חיוביות כלפיה, כמו ליטוף או נשיקה וחזקו אותו על זה. לפעמים, כניסה של תינוקת קטנה משנה את האופן בו אנו רואים את הילד הבכור, הוא נראה פתאום גדול יותר, חשוב לשים לב לזה ולבחון מתי ואיך אתם כועסים עליו, לוודא שהכעס פרופורציונלי למעשה ולגיל שלו. תנו לו לקחת חלק בגידול שלה, הוא יכול לעזור לכם להאכיל אותה, לקלח אותו וכד'. פעילויות משותפות של כולכם יחד יוכלו למתן את החרדה ואת תחושת האיום שלו ולחזק את תחושת השייכות שלו. בברכה קובי

שלום, בני בן 6 ועולה לכיתה א'. עוד משהיה תינוק היה לו קושי בפרידות ומעברים. זה בא לידי ביטוי בכל מיני אופנים: לדוגמא- בני לא מוכן ללכת לבד לחברים אלא אם כן הוא מכיר מקרוב את הדמות הסמכותית בבית החבר, קשה לו מאוד עם מסגרות חדשות (כגון צהרונים, מוכנות לכיתה א' וכדומה שלא לדבר על קייטנות שנמשכות רק חודש ימים ואני מוותרת מראש מכיוון שעד שהוא יתרגל הקייטנה תסתיים ולא הייתי רוצה שתהיה לו חוויה לא טובה),זה מתבטא בכך שכל בוקר הכניסה לגן מלווה בבכי וקושי בפרידה. אני מדברת על קושי שנמשך עד ליום האחרון של השנה. זה התחיל במעון וזה נמשך עד לגן חובה כולל. כמובן שהתייעצתי עם אנשי חינוך וכולם פה אחד מדברים על קושי שנמשך בדיוק כמה דקות והילד נרגע וחוזר לפעילות נורמטיבית. בני ילד מאוד חברותי, חביב וחיוני. המעבר לכיתה א' מעורר בי המון חשש. אני עושה המון הכנה לקראת, אך אני נתקלת בתגובות מצד בני כגון "אני לא רוצה שתשאירו אותי לבד, אני אבכה" וכו... היה יום פתוח בבית הספר שרק הילדים שעולים לכיתה א' והוריהם נכחו ובאיזשהו שלב בקשו מההורים להכנס להרצאה והילדים לכיתות כדי ליצור איזשהי הכנה ראשונית..הילד היחיד שבכה וממש נאחז בי בכל הכח פיסית ולא היה מוכן להכנס לכיתה היה בני..למרות שבקשתי להכנס איתו לכמה דקות ביחד הוא סירב בכל תוקף... דוגמא נוספת שאירעה לאחרונה- לקחתי אותו לחוג שחיה. היתה שם קבוצה מאוד גדולה של ילדים שאת חלקם הוא מכיר והיה לו קושי מאוד גדול להשתתף בחוג למרות שנכחתי כל אותו הזמן...פשוט במהלך השיעור הוא יצא מהבריכה וביקש לחזור הביתה...לאחר בירור מעמיק הבנתי שהקושי שהיה לו נבע מכך שהמאמן היה זר לו ומדי פעם הרים את הקול ומסתבר שזה מה שהרתיע אותו... הייתי מאוד רוצה לדעת איך אני עוזרת לבני והאם יש מקום לפנות ליעוץ מקצועי או לטיפול?

שלום אביבית, כפי שניסחת זאת היטב, הקושי הראשוני והמרכזי של בנך הוא הפרידה עצמה, להבנתי הפחד מלהישאר לבד הוא כבר תוצר לוואי של הקושי הראשוני. אני מסיק זאת מכיוון שאחרי שאת עוזבת את הגן בנך נרגע ומתפקד כאחד הילדים. פרידה מעצם הגדרתה מחייבת לפחות שני אנשים, במקרה שלנו זו את ובנך. אני מציין זאת מכיוון שמעצם נוכחותך והתפקיד שלך בסיטואציה, יש לך יכולת ומקום להשפיע על האופן שבו תתרחש הפרידה. בהתאם לטמפרמנט ואופיו של הילד, כל הורה נאלץ לעמוד בפני פרץ הדמעות לקראת הפרידה בבוקר, בעיקר בגלאים הצעירים יותר, אך לא רק. כהורים אנו מביאים איתנו את כל התיק הכבד של חוויות חיינו, את היכולת שלנו להיפרד, את היכולת לעמוד בפני הדמעות ואת הפרשנות שלנו לבכי של הילד. אם אני כהורה חווה את מצוקת ילדי כבלתי נסבלת, אמיתית וקשה אני משדר לו את התחושות האלו בכך שאני מתקשה לעזוב אותו, בהבעות הפנים שלי, בתחושת האשמה שרובצת עלי. לעומת זאת, אם אני מצליח להכניס את האירוע לפרופורציה ולא להיסחף בעוצמת הרגשות הקשים של הילד, אני נוהג באופן עקבי יותר, מעניק לו פרשנות רגועה שמשרה עליו ביטחון ובמשך הזמן מקלה עליו את התהליך. באשר למקרה שלכם, אני חושב שהדרך הטובה ביותר לעזור לבנך היא עבודה עצמית רגשית שלך. כלומר, להבין מה קורה לך בשעת הפרידה ממנו, אילו רגשות ומחשבות עולים בך, איך התחושות הללו משפיעות על האופן בו את מגיבה או לא מגיבה בשעת הפרידה, ואיך הן משפיעות על היכולת שלך להכין אותו לקראת הפרידה. אני לא פוסל את האפשרות שבנך הוא ילד רגיש ושבאמת הוא חווה קושי, אני פשוט מאמין שבידייך הכוח לעזור לו לווסת את חששותיו. הנוכחות שלך משרה עליו ביטחון, אך כפי שקרה בחוג השחייה, לעתים הנוכחות יכולה להוות פתרון קל להתמודדות עם הקושי, פתרון שלא מותיר בידיו כלים להתמודדות עצמאית. אני ממליץ לך בחום להגיע להדרכת הורים קצרה, להעמיק בדיון ולפתח אסטרטגיות להתמודדות. מעבר לכך, אני לא חושב שזה לא נכון לוותר על הקייטנה, הימנעות משדרת לילד מצוקה וחוסר אמון ביכולותיו להתמודד. חשוב לשדר לילד ביטחון ביכולות שלו, להכין אותו לקראת פרידה כך שידע מראש כיצד יתנהלו הדברים כך לדוגמה- אמא תהיה איתך חמש דקות ואז נשיקה וחיבוק ואמא הולכת. להשתדל לעמוד בתכנון על אף הדמעות , ככל שאת תהיי יותר עקבית הוא ידע למה לצפות ויוכל להתארגן סביב זה. כשהוא בחוג, כמו חוג השחייה, את יכולה לומר לו שאת תהיי בסביבה אבל לא להיות בקשר עין איתו, לאפשר לו להתמודד גם אם זה יהיה לו קשה ולא נעים. לאורך החיים הוא יתקל בכל מיני דמויות סמכות חלקן רגישות יותר וחלקן פחות, כבר בגילו הצעיר הוא רוכש את הכלים להתמודד עם זה ואסור לגזול ממנו את האפשרות לעשות זאת. חשוב לזכור כי בהרבה מקרים ההתפתחות שלנו היא כתוצאה מהתמודדות עם קושי ולא מהימנעות. גם בכניסה לכיתה א', חשוב שהוא ידע כיצד יתנהלו הדברים, וחשוב שאת תוכלי לעמוד בתכנון שתקבעי. ושוב, אני ממליץ בחום על הדרכת הורים. שיהיה בהצלחה, קובי

בני עולה לכיתה ה. בכיתה נוצרו שתי קבוצות שהוא לא משתייך אליהם ועם שתי ראשי הקבוצות הוא בקשרים לא טובים. אחרי חגים רשמתי אותו לחוג של מכון אדלר למיומנויות חברתיות. עד אז כן להעביר או לא?

שלום שי, באופן כללי, העברת ילד מכיתה לכיתה או לבית ספר אחר אינה פיתרון לבעיות חברתיות. מוטב לטפל בבעיה עצמה, כמו שאתם אכן עושים! לפעמים, לאחר שהילד רכש מיומנויות טובות יותר (או תוך כדי התהליך) יש היגיון מסוים בהזדמנות לפתוח דף חדש במקום אחר. במקרים אחרים, המעבר וההתאקלמות במקום החדש עלולים לייצר פוטנציאל משברי, שרק מחריף את הקשיים. לכן, אני מציעה להתייעץ על כך עם איש הקשר שלכם במכון אדלר, או עם פסיכולוגית ביה"ס, ולשקול האם התועלת עולה על הנזק האפשרי, או להפך. קשה לי לייעץ לך ממרחק מבלי להכיר לעומק את הנסיבות שלכם. בהצלחה, בכל מקרה ליאת

שלום רב, מה מספרים לילדים כשאבא נכנס לכלא? יש ילד בגן וילד בבי"ס יסודי. נטליה

שלום נטליה, מבקשת להפנות אותך לדיונים קודמים בנושא זה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-24993#message-24993 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-75620#message-75620 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-43465#message-43465 לאחר שתקראי, נסי לנסח את שאלתך שוב, לאור מה שכבר נאמר שם. זכרי שכל מקרה לגופו, ואין תשובה נכונה אחת. ממליצה לך בכל לבי להגיע להתייעצות פנים אל פנים עם גורם מקצועי, שיוכל לחשוב יחד איתך על הנסיבות, ולהחליט יחד מה יהיה הכי נכון עבורכם. שולחת לך כוח לעמוד באתגר, ותקווה לחיים של שגרה מבורכת. ליאת

שלום לכם, לצערי הרב, בני בן החמש נחשף היום לפורנו, כנראה למשך כמה דקות. אביו, כשראה, מיד סגר כמובן (לפני שהספיק לראות מה ממש היה שם) ואמר שזה רק למבוגרים, ולקח אותו להתקלח. במקלחת לילד היתה זיקפה. מס' שעות לאחר מכן שוחחתי איתו על כך. שאלתי בעדינות מה הוא ראה, והוא ענה לי כי ראה איש ללא בגדים. שאלתי בצחוק אם ראו לו את הטוסיק, והוא ענה שראו לו "את כל הגוף, גם את הגוף הפרטי". סיפר שגם היתה שם אישה שהיתה ערומה "למעלה". (במאמר מוסגר - אצלנו בבית אין בעיה עם עירום, והוא רואה אותי לא מעט, גם כשאני מניקה את אחיו). שאלתי מה היה בסרט (בתקווה שחוץ מזה לא היה כלום), והוא אמר שהם עשו משהו, אבל הוא לא יודע מה.הוא אמר שהם היו שמחים והשתוללו בבריכה. הסברתי לו (תוך כדי שאני עצמי לא יודעת מה לומר לו) שהגוף של כל אחד הוא פרטי, שאסור לאף אחד לגעת בגוף שלו, ושלו אסור לגעת באף אחד. אני חושבת (או מקווה לפחות) שהוא מבין את הנקודה הזאת, גם שאלתי אותו אם הוא רוצה שנקרא ספר בענין והוא הסכים בהתלהבות. החשש שלי הוא מכך שהוא כנראה נהנה מזה, שהוא ירצה לראות זאת שוב (או אפילו חלילה לנסות.. אני מתפלצת מהמחשבה). מה כדאי לעשות כעת? האם לקרוא לו ספר בענין (כלומר לקנות או לשאול מהספריה - אין לנו כזה ולכן זה יהיה ספר חדש מבחינתו), או שלעזוב את זה? להגיד על כך משהו שוב? להגיד משהו למישהו (כרגע הוא בקייטנה, לא בגן הקבוע שלו)? בא לי לבכות. אני כ"כ כועסת שהוא התוודע לעולם הזה בכלל. תודה מראש על כל עזרה.

שלום שרון, אני מציעה לא לקשור בין התוכן אליו נחשף, לבין הזקפה שכביכול ראיתם במקלחת. ברוב המקרים, חשיפה קצרה כזו, בגיל מוקדם כ"כ, אינה מייצרת גרייה מינית בוגרת, אלא בעיקר סקרנות, ובמקרים אחרים תגובות בהלה או דחייה. אני מציעה להניח לכעס, לבהלה ולאשמה, ולעבור כמה שיותר מהר לסדר היום. דאגו לחסום בעזרת איש מחשבים את הכניסה לאתרי פורנו, כך שתוכלו להיות שקטים. המשיכו להשגיח על התכנים אליהם נחשף הילד, כמו תמיד, ונסו לא לתת משקל רב כ"כ למה שראה. לתפיסתי, תגובת היתר שלך/שלכם עלולה לנפח את האירוע לממדים החורגים מפוטנציאל הנזק האמיתי שלו. בברכה ליאת

אנחנו נניח לענין, בתקווה שגם הוא ישכח מזה. מה לגבי קריאת ספר בענין פרטיות? האם להקריא עכשיו או לחכות קצת כדי שלא יהיה קשר בין הדברים? שוב תודה!

הי ליאת, אני ממשיכה לעדכן לגבי בנותיי, שאני ממשיכה לחוש בשיפור היחסים עם בתי הגדולה ובעיקר את החזרה ל"עוגן" הפנימי שלי וזה הולך בגדול טוב, לא שאני לא מפקששת, אבל אני לא אכולת רגשות אשמה כמו פעם על כל מה שלא עשיתי "לפי הספר", כביכול, כי הרי אני אמא שלה ולא משהו אחר ו..טועים.. אז אפרופו טעויות, אני לאחרונהחשה שאני טועה וגם תועה, יחד עם בעלי, בנוגע לערב לגביה ולגבי הקטנה בת ה4. מאוד משמח שהן משחקות יחד ויוצרות להן משחקי דמיון יחד וכו, אבל... בתקופת החפש יש ימים, לא כל יום, אלא פעם בשבועיים, רצף של יומיים שלושה, שהן פשוט משתוללות אחרי השימה במיטה, ואחרי הסיפור. אני מניחה שהן לא מאוד עייפות ואין לנו בעיה שידברו אחת עם השניה בנחת, אבל העניין שהן לוקחות את זה "לאקסטרים"- הגדולה שולחת את הקטנה לסלון ולוחשת לה "לכי תטיילי" או "לכי תביאי לי מים" והקטנה עושה את זה, יורדת מהמיטה וחוזרת, משועשעת מזה שאנו מבקשים ממנה לשוב לישון ושמים לב אליה.. ניסינו להתעלם אך כשהתעלמנו שתיהן ירדו מהמיטה לכיוון הסלון והתחילו פשוט להתפרע.. בגדול אלו שתי ידלות מאוד ממושמעות, קשובות, והקשר שלנו איתן ממש טוב עד שלתחושתי אפילו (שבייאושנו וחוסר האונים שלנו) אנחנו מרימים את הקול זה לא מאוד מאוד מרתיע ..אז בחלק הזה אני לא חשה שאני צריכה "מתכון" מדוייק ממך, כי מנסיוני אני מסתבכת עם זה, אלא רק קוים כלליים איך להתנהל יותר עקבי לפחות, ויותר צפוי מבחינתן כי ללא ספק הן חשות את הבלבול שלנו- פעם מתעלמים, פעם מחזרים למיטה ולא אומרים כלום, פעם צועקים (כי כבר עייפים ורוצים מעט שקט)..ייתכן וזו השערה שלנו שבימים הללו אולי היינו איתן מעט פחות מבחינת זמן איכות אבל בסהך אני חשה במלוא התניעות כי בנותינו מאוד "עשירות" בתשומת לב טיפוח ואהבה, מה דעתך?

שלום ליאת, כאשר אנחנו רוצים לעצב התנהגות (לחזק התנהגות טובה ולהכחיד התנהגות בעייתית), האויב הגדול ביותר שלנו הוא חוסר העקביות. כאשר אנחנו "פעם מתעלמים, פעם מחזירים למיטה בשקט ופעם צועקים", אין סיכוי שזה יעבוד לנו, פשוט כי הילדים יבינו שכדאי להמשיך לנסות. אם את מרגישה שבאמת מדובר במשהו 'מקומי', שאינו פוגם במרקם היחסים בבית, הייתי מציעה להבליג, ואפילו לאפשר את ההשתוללות הקטנה כחלק מ"שיגעון החופש הגדול". אם, לעומת זאת, את חשה שמדובר בבדיקת גבולות או בטשטוש/שחיקה של הגבולות, אז כן שווה לטפל בזה, אך יש לעשות זאת עם מחשבה, ובעקביות!!! אני - כמו תמיד - מעדיפה פעולות על דיבורים, ולכן הייתי לוקחת אוויר, ומחזירה אותן שוב ושוב למיטה, ללא אומר ודברים, עד שילמדו שאין טעם לקום. דיבור, הסברים, ואפילו צעקות הן תגובות מתגמלות, המזכות את הבנות בתשומת לב. אם לתחושתך עולה צורך כזה כרגע, הקדישי את תשומת הלב בהקשרים אחרים, והישארי ברורה ונחושה בשעת ההשכבה. בהצלחה ויישר כוח ליאת

ליאת שלום בני המתבגר בעוד חודש בן 14 , עובר תהליכים לא לשביעות הוריו , ילד נבון אבל מכיתה ז חל מהפך בתפישת עולמו לא לומד אגרסי בדיבור או צועק ואו מתעלם , לאחרונה גילנו שהוא מעשן למרות שהוריו לא מעשנים , הילד גר באזור הכי טוב במוצקין , הוא ילד יחיד , ובאמת מקבל המון אבל מאז המעבר מכיתה ו לז חלה הידרדרות קשה , אני חש שיש סף שבירה נמוך , רגש נחיתות יש לא נתייה להתווכח עם מוריו והמנהלת , לאחרונה זימנה אותו המנהלת לשיחה ביחד עם ההורים ומסרה לו שלאור ציוניו , אן טעם לעלות אותו כיתה וזאת על מנת שיזדעזע כימאה , תגובתו פסיבית ומתעלמת , לבני יש יכולת וורבלית יכולת אלתור והכל מילולית , מה כן מאוד מאוד רגיש עד כדיי מאוד ,ולא מביא , הוא מאוד קשוח .. מכיתה א ועד כיתה ו היה שחקן כדורסל החשש הגדול שלי הוא הרעלים שמכנים לגופו שתיה חריפה סיגריות קולה בכמויות , ליאת גם אם ארצה לקחת אותו לטיפול הוא לא ירצה לבוא איתי , יש לציין שיש לא חברים הרבה, אבל כולם בלי יוצא מהכלל ממשפחות דיי הרוסות , והיו לו בכיתה ו חברה טובים , רמת התזונה מאוד לקויה אוכל בעיקר מטואס מקדונאלד וכו בבית אישתי מכינה שניצל וציפס ושותה המון קולה , ליאת אשמח ליעוץ הכי מכוון על מנת שאוליי אראה שינויי , אסור לי לוותר אליו למרות שהוא דיי עמוק בתהום ... המון תודה ליאת

שלום גרי, כשמישהו נמצא עמוק בתהום, כפי שכינית זאת בכאב, עלינו להושיט פנימה את כל מה שאפשר על מנת לחלץ אותו משם במהירות וביעילות. זה לא תמיד קל, ויותר מכך - לא תמיד אפשרי - ללא עזרתם של אנשי מקצוע מיומנים, שהתנסו בעבודה עם אוכלוסיות של בני נוער בסיכון. אין לי ספק, שלו נשקפה לבנך סכנת חיים בריאותית חלילה, היית מביא אותו - גם בכוח ונגד רצונו - לקבל עזרה רפואית. באופן דומה, יהיה עליך לגייס את כל היצירתיות (ואולי גם האסרטיביות) כדי להצילו מיד עצמו. אני ממליצה מאד להיעזר ביועצת ביה"ס, ולבקש ממנה להפנותך לגורמים הטיפוליים הזמינים בעירכם (ציבוריים או פרטיים), או לפנות לגורמי רווחה ולהפעילם. תחילה תתבקשו להגיע אתם, ההורים, ולהציג את הבעיות והרקע המשפחתי, ובהמשך תימצא הדרך להביא גם את הנער לטיפול. זכור שההרגלים הבעייתיים שלו (עישון, שתייה, אכילת מזון קלוקל) כרוכים בהרבה כסף, ולכן יש לכם סנקציה זמינה, או לפחות נקודת פתיחה למשא ומתן. על פניו, נשמע שהפנייה שלו למדרון החלקלק נעשתה כדרך להתגבר על תחושות נחיתות ואכזבה עצמית, וכדרך להרגיש שייך ומוערך, אם לא בקרב חבריו הנורמטיביים, אז לפחות בקרב קבוצות השוליים. אני חושבת שאף פעם לא מאוחר לעשות שינוי, ולכן מעודדת אתכם לפנות ללא דיחוי, ולהניע את תהליך הטיפול. מחזקת אתכם, זה לא הולך להיות קל. דרך צלחה ליאת

שלום ליאת יש לי ילדה בת שלוש וחצי ובחצי שנה אחרונה , אולי אפילו קצת יותר אני רואה כמה דברים שמתחילים לעורר בי שאלה האם זה נורמלי בגלל גיל או שדרוש כן טיפול. 1. פחדים יש לה הרבה פחדים מהרבה דברים. כל דבר בנפרד נראה בסדר אבל כשמחברים הכל יחד זה נראה כבר יותר מדי : פחד מחושך , ממכשפות , מכל רעש שהוא יותר מדי חזק ופתאומי ( למשאל טרקטור שהתחיל לעבוד או מעלית שעולה והיא לא הייתה מוכנה לזה.)היינו במלון והלכנו אתה לריקודי ילדים: הייה שם איש מחופש לאריה - היא ממש נתקפה פחד ממנו ולא רצתה להמשיך להיות שם מתוך אמונה שהוא יטרוף אותה( לא עזרו ההסברים שזה איש בתחפושת ) מנביכה חזקה של כלב ובנוסף היא לא מוכנה להישאר לבד בסלון למשאל כשאני מתארגנת בחדר אחר. תמיד מחפשת חברה והולכת אחריי לכל מקום. לא הייתה כזאת תלותית כבר הרבה זמן. מצד שני היא לא מפחדת : כשאינ מדליקה שואב אבק , כשאנחנו מחכות למעלית ( כשהיא יודעת שלחצתי על מעלית ואני מחכה) ,היא לא פחדה לנסוע בטרקטור כשטיילנו בקיבוץ.היא לא פוחדת לנסות דברים חדשים וללכת למקומות חדשים באופן כללי היא ילדה שמחה מאוד , אנרגטית , סקרנית , מאוד מאוד חברותית. לא הייתי מגדירה שום בעייתיות באופי שלה חוץ משני האספקטים האלו של פחדים והקפדת יתר על פרטים 2. הקפדת יתר על הפרטים: דוגמאות: היא יכולה לסדר את השמיכה עד שכל הקצוות שלה יהיו ישרים אם אני מביאה לה דף שקצת - ממש קצת מקופל או קמט אחד בדף היא הולכת לקחת דך חדש חלק אם היא מצחצחת שיניים ונופלים לה כמה טיפות על הבגד - היא ממש ממש נטרדת מזה ( מצד שני אין לה שום בעיה ללכת לבריכה או לשבת באמבטיה ולהשפריץ. אין פחד מים ( םשוט מטריד אותה אי שלמות בדברים. זה הסיפור מה אני עושה עם זה? תודה

שלום אריאלה, כל מה שתיארת, על פניו, נשמע תואם גיל. עולמם של בני השלוש הוא עולם דמיוני עשיר, משופע ביצורי פרא דמיוניים ולא דמיוניים, מבלי שתהיה להם (לבני השלוש) את הגנתו של בוחן המציאות. היכולת להבחין היטב בין דמיון למציאות עדיין אינה בשלה, ולכן אין טעם להסביר שלא צריך לפחד מהאיש בתחפושת, שמבחינתה הוא חיית טרף. החשיבה המאגית והבלתי הגיונית הזו, עומדת גם בבסיסם של טקסי הילדות האובססיביים (הכמיהה לשלמות, סידור המיטה, הניסיון "לא לדרוך על הקווים", וכד'). טקסים אלה נעשים כדרך להשיג שליטה, או אשלייה של שליטה, וברוב המקרים הם חולפים מאליהם. לכן, תשובתי הפשוטה היא - שאין צורך לעשות עם זה דבר, מלבד להישאר קרובה ונוסכת ביטחון ברגעי הפחד, מעודדת וגאה ברגעי העצמאות והאומץ. בהצלחה ליאת

שלום בתי עוד מעט בת 4. מאז היותה בת שנה וחצי היתה אוהבת להירדם כאשר משהו בין רגליה. כמו שמיכה , בובה והייתה מתנוענעת על זה כמו אוננות. אני היתי מנסה לעצור את זה אך לא הצלחתי לאחר מכן שנה שעברה הגננת אמרה לי שבתי יושבת על הקצה של השולחן לפעמים וכאלה דברים עד שזה עבר לה לבד... כיום היא נרדמת במיטתה כאשר שוכבת על השמיכה ומתנוענת וגם אם מתעוררת לשניה שמה את השמיכה בין רגליה. דבר נוסף שאוהבת לעשות זה לפעמים לטפס עלי או על אבא שלה על הרגל ולהתנוענע ואנחנו מזיזים אותה ואומרים שזה לא נעים לנו ולא יפה.. והיא עונה : " זה נעים לי" וזה ממש מתסכל אותי, היא גם ישנה בחדר עם אחיה בן ה 6 והוא לא מבין למה נרדמת ככה במיטתה. מה עושים? חשבתי שתגדל זה יעבור אבל זה לא. דבר נוסף - היא עושה פיפי במיטה ויכולה לישון עם הפיפי לכן בחודש האחרון אנחנו מעירים אותה ב 12 בלילה לשירותים. אך לפעמים היא עושה שוב פיפי , לא תמיד.. מאז שמעירים אותה יש שיפור רציני. אבל האם זו הדרך????????????? מתי היא תיקח אחריות? מה עושים? אני בהריון ועוד 5 חודשים אצטרך ללדת ובא לי כבר שיסתדר לה עם הפיפי.... (דרך אגב אצל בני הבכור לא היו דברים כאלה.)

שלום ענת, אוננות של ילדים היא תופעה שכיחה, טבעית ולא מזיקה. ה"צרה" מתחילה כאשר זה נעשה במקום ובזמן הלא מתאים (כמו למשל בפרהסיה או תוך שימוש בגופו של אדם אחר), או כאשר זה נעשה בתדירות גבוהה מאד, על חשבון פעילויות אחרות (ואז נתייחס לכך כאל פעילות פורקת מתח, היכולה להעיד על רמות סטרס גבוהות מהרגיל). לגבי המיקום והזמן, חשוב שתעירו לה, ברגישות אך בתקיפות שתוכל לעשות את הפעילות הזו, נעימה ככל שתהיה, אך ורק בחדרה, בפרטיות, ולעולם לא בנוכחותו של מישהו אחר. עשו זאת, גם אם תצטרכו להפסיקה באמצע. לגבי רמות המתח, נסו לבחון מה קורה, האם ההריון משפיע עליה? האם הפניות שלכם אליה נותרה כשהייתה? האם ישנם גורמי מתח אחרים הידועים לכם? הרטבת הלילה (כנראה עדיין ראשונית, ולא נסיגה הקשורה למתח) גם היא תופעה שכיחה, שחולפת מאליה אצל רוב הילדים. לפעמים מדובר בנטייה תורשתית, ולפעמים עניין של בשלות. כרגע לא הייתי עושה משהו בנושא, מלבד להימנע בכל מחיר מכעס או לעג. במידה והתופעה תמשיך גם בעוד מספר חודשים, התייעצו עם רופא הילדים, וקבלו את חוות דעתו בנוגע להפנייה למרפאת הרטבה. סבלנות... ליאת

יש לי בן בכור שעוד חודש בן שש ובת שלוש. שנה שעברה בזמן הזה הייתה התדרדרות בהתנהגות הבן. הוא לא נשמע לי, לא קיבל שאני אומרת לא עד כדי אלימות נגדי. לקח לי חודש לפחות להבין איך להתמודד עם זה והתנהגות שלו השתפרה. מאז לא הייתה אלימות. באותה תקופה היה בקייטנה לא במסגרת הרגילה אולם סיפר כמה נהנה. כאמור עכשיו שוב בקייטנה כבר שבועים מתחילת החופש ואני ובעלי שמים לב שוב לאותה התנהגות. לא נשמע. אגרסיבי יותר. אני חוששת שוב שאנחנו נכנסים ללופ של שנה קודם ושואלת את עצמי האם יכול להיות שזה קשור ליציאה משגרת הגן ( עולה לא) או אולי התמודדות בקייטנה שקשה לו. הוא באותה מסגרת של שנה קודמת. אמרנו לו שבמידה ולא ישפר התנהגותו נפסיק לו את החוגים כי אם לא מתאמץ לשפר לכבד אותנו לא נתאמץ ונכבד את בקשותיו ללכת לפעילויות הקיץ. מה את אומרת?

שלום ורד, מידת ההשפעה של השגרה על יכולת ההתארגנות ועל יכולת הוויסות הרגשי אצל ילדים משתנה בין ילד לילד. התרופפות מסוימת עם השינוי בשגרה היא טבעית ושכיחה, אך המידה והועצמה של ההתרופפות תלויה הן במאפייני הילד והן במאפייני ההורים. לרוב, הילדים שמפתחים תגובות קיצוניות יותר הם אלו שגם במהלך השגרה מתקשים בוויסות רגשי או בקבלת סמכות ומשמעת, כאשר היכולת להיעזר בגבולות ברורים ובשגרת יום-יום משתנה בין ילד לילד. אם כבר נתקלת בתופעה הזו, וכבר הצלחת לעזור לו להתארגן ולהתאזן אני ממליץ לשוב לאותם הכלים שכבר הוכיחו את עצמם כיעילים. בנוסף, השתדלי שלא להגיב כלפיו מתוך מקום רגשי מוצף וזועם, להשתדל להגיב בקור רוח, להסביר לו שהתנהגותו לא מקובלת ולהרחיק אותו או להתרחק ממנו בשעה שהוא מתפרץ. במידה והתפרצותו מגיעה על רקע של פעילות כל שהיא כמו יום כייף או בילוי בגן משחקים לא להסס לקטוע את הפעילות ולהבהיר לו את הקשר הישיר שבין התנהגותו לתגובה שלך. לרוב איומים עתידיים או דרישות לכבד את ההורים אינם יעילים משתי סיבות: העונש אינו מיידי, יש סיכוי גבוהה שלאחר שההורה נרגע הוא לא מממש את האיום ובכך נתפס כלא עקבי ע"י הילד. לכן חשוב ולהקפיד על תגובה מידית, מידתית ולא מתלהמת. לא פחות חשוב מכך, כדאי להשקיע קצת מחשבה במניעת ההתפרצויות הללו. החל בעמדה של ההורים, לא לחשוש מלהתעמת או לתסכל את הילד, להציב גבולות ברורים ולחזק התנהגויות חיוביות. בנוסף, לבחון באיזה סיטואציות זה קורה ומה משותף להן. לסייע לילד להוציא אנרגיות ואגרסיות בדרך של משחק. לשמור על הכללים הנהוגים בבית כמו שעות שינה, זמני צפייה בטלוויזיה וכד'. ושוב, הכי חשוב לבחון כלים שונים ולהמשיך ולהתמיד באילו שמוכחים את יעילותם. יש לכם כבר ניסיון במצב דומה אז עשו בו שימוש. בהצלחה ושיהיה חופש נעים ורגוע קובי.

שלום רב יש לי בנות תאומות בנות שנתיים ו 9 חודשים אחת הבנות נגלה לגמרי לפני חודש התחלתי עם הבת השנייה לפני שבוע הגמילה מאוד מאוד קשה היא שמחה לשבת על הסיר אבל לא עושה פיפי אני מעבירה אותה לשירותים והיא בוכה בצרחות טבל כשעושה פיפי היא מוחאת כפיים ואומרת "שמעת רוני עשתה פיפי כפיים לרוני" רציתי לדעת האם להפסיק את הגמילה ולחכות לזמן שלה? להמשיך עם הגמילה? אני מיואשת ולא יודעת כיצד לנהוג לא מדברת בכלל על גמילה מקקי שאת זה עדיין עושה בטיטול כשישנה שנת צהריים עם הבת השנייה הכל עבר חלק ולא נתקלתי בבעיות תודה רותי

שלום רותי, אני חושב שאחד האתגרים החשובים של הורים הוא להימנע, עד כמה שניתן, מלהשוות בין הילדים. אני מבין שההשוואה הזו היא כמעט ומתבקשת, ולא חושב שאני מכיר הורה שלא עושה זאת מידי פעם. אבל, לתפיסתי חשוב לקחת בחשבון שני דברים. האחד, השוואה שכזו מעודדת תחרותיות בין הילדים ומסיתה אותם להשקיע את מרצם בנושאים עליהם ההורים שמים את הדגש, גם אם כישרונם ואהבתם היא לתחומים אחרים. השני, השוואה שכזו מעוותת את האופן שבו אנו תופסים את הילד, כך לדוגמה, אם ילד אחד למד לקרוא בתוך חודשיים, זה לא אומר שלילד השני לו לקח חצי שנה יש לקות למידה (דוגמה קצת קיצונית רק כדי להבהיר את הנקודה). לשאלתך, כפי שאת רואה, תהליך הגמילה הוא שונה מילד לילד, ולעתים גם אצל אותו ילד בתקופות זמן שונות. שבוע של גמילה עבור ילדים רבים זו רק ההתחלה של תהליך הגמילה, התחלה של רכישת השליטה על עשיית הצרכים. אני מאמין שאם התחלת בגמילה יש להמשיך בתהליך גם אם כרגע זה לא נראה מוצלח במיוחד. אני מבין שזה מתיש וגורם לכל מיני תחושות לא נעימות, אבל בכול זאת חשוב לזכור שזו רק תחילת התהליך ואין סיבה אמיתית להרים ידיים ולשדר לילדה שהיא לא מסוגלת. אני מציע לך לאזור הרבה סבלנות, להגיב בקור רוח לפספוסים, לשדר לילדה אהבה וביטחון שבסוף היא תצליח ובעיקר להאמין בזה. בהצלחה קובי

שלום, ביתי בת 6, עולה השנה לכיתה א בשבועות האחרונים ישנו שינוי בהתנהגות שלה. היא נהפכה חסרת ביטחון, מדברת בלחש, סגורה יותר מתמיד, רגישה ובוכה הרבה ממצבים שונים שלא היו בעבר. האם יתכן שהשינוי קשור לעלייה לכיתה א ואולי לחששות? חשוב לי לציין כי בבית לא חל כל שינוי אשר יכול להשפיע על כך. אשמח לתגובתכם, תודה מראש. רוני.

שלום רוני, כפי שאת מציינת, יכול להיות שההסבר לשוני של השבועות האחרונים קשור לפרידה מהגן ומהכניסה הצפויה לכיתה א'. אין ספק שהכניסה לכיתה א' היא חוויה מאוד מרגשת (וגם קצת מלחיצה...) עבור ההורים, אבל לעיתים הילד מפרש את ההתרגשות הזו כמבשרת על שינוי גדול ומפחיד. לכן, חשוב לשדר רוגע ולהתייחס לכניסה לכיתה א' כשלב בדרך. חשוב לשתף אותה בהכנות ולתת לה תחושת מעורבות ושליטה. גם בדברים קטנים, כמו בחירת הילקוט, הקלמר וכד'. בנוסף, את יכולה לנסות ולדבר איתה על זה, לשמוע קצת מה המחשבות שיש לה, הרגשות וכד'. רק חשוב להיזהר משאלות מנחות כמו: "ממה את חוששת?"., עוד לפני שהיא דברה על חששות. במידה והיא אכן תעלה את הנושא, אפשר לעזור לה להירגע, לחשוב על פתרונות לבעיות שהיא צופה, דרכי התמודדות ועוד. חשוב לזכור כי בסה"כ החשש הוא טבעי והולם את המציאות. במידה ובשיחה איתה את תגלי שדברים אחרים מטרידים אותה, את מוזמנת לשוב לכאן ולהתייעץ. שתהיה הסתגלות קלה וטובה, קובי

בני בן 3 ו-4 חודשים. גמול מפיפי וקקי כבר 3 חודשים, נגמל תוך יום-יומיים מפיפי ולקקי לקח עוד שבוע. גם בלילה הוא ללא חיתול. מאתמול בבוקר הוא עושה פיפי במכנסיים. בבוקר כשהוא קם, הוא לא מספיק לצאת מהמיטה בזמן וגם במשך היום מפספס, גם בגן. כשאני שואלת אותו על זה, הוא לא עונה, מתחמק, אומר שלא הרגיש. אילו שאלות אני יכולה לשאול אותו כדי להבין אם משהו מציק לו? איך להגיב על פספוסים? איך אני יכולה לעזור לו? תודה!

שלום אודליה, רגרסיה בתהליך הגמילה היא חלק טבעי מהתהליך גם ללא גורם לחץ כזה או אחר. לרוב הדברים חוזרים למסלולם לאחר פרק זמן קצר. לתפיסתי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא פשוט לא לעשות מזה עניין גדול. כלומר, לא להיכנס לשיחות על זה או לנסות ולתכנן את זמני השירותים וכו'. כשהילד מפספס, כדאי להגיב בקור רוח, לומר שזה לא נורא ולהחליף את בגדיו. ככל ש"המאורע" יזכה ליותר יחס ממך כך הוא יתפוס מקום משמעותי יותר עבורו, כאמצעי לגייס אותך או לחלופין כגורם לחץ שעלול להגביר את תדירות הפספוסים. ההתחמקות של בנך טבעית גם היא. ילדים בגילו הצעיר מתקשים לדבר באופן ישיר על מאורעות שכאלו, בוודאי אם השיחה לא נערכת באותו הזמן שבו זה קרה. לכן, את מה שקורה בגן הייתי משאיר לגננת. אני לא פוסל את תחושתך שמשהו מציק לא, סביר שהוא לא יביע את זה באופן ישיר ומילולי כמו אדם מבוגר, אלא דרך שינויים התנהגותיים. לכן, אם את מוצאת שיש שינויים נוספים כמו התפרצויות זעם, הסתגרות, שינויים בגן וכד'. אז כדאי לשוב ולבחון האם מה שקורה עם הפספוסים הוא רק חלק ממשהו אחר שעובר עליו. כפי שאמרתי לרוב זה פשוט עובר מעצמו.. בהצלחה קובי

שלום לכם, יש לי ילדה בת שלוש וחצי שעדיין שותה סימילאק בבוקר ולפני שינה והיא גמולה ממוצץ מגיל שנתיים. האם עליי להפסיק לה את הבקבוקים או לחכות שיבוא ממנה? הבנתי שזה כבר מאוחר לגילה. זה נכון? אשמח לקבל תשובה.

שלום מיטל, תלוי את מי שואלים....(ברשת את יכולה למצוא את מגוון הדעות והטענות) לדעתי, זה מאוד תלוי בגישה שלך ובמה שמרגיש לך נכון עבורה. את יכולה להתחיל בתהליך גמילה הדרגתי מאוד שמוצג לילדה כהתפתחות וכתוספת ולא כלקיחת משהו, כמו להציע לה תחליפים אחרים וכד'. ושוב, זה רק במידה ואת מרגישה שהגיע הזמן, אני לא רואה סיבה ללחץ, נסי לעשות את זה באופן הכי טבעי שאפשר, כעוד שלב התפתחותי. בהצלחה קובי

שלום רב, בני בן 7 ובתי בת 5.5 ילדים מקסימים, חכמים, יפים, חברותיים ואני יכולה לכתוב רק טוב עליהם. משהו אצלם מטריד אותי מעט וזה שהם לא רוקדים לייד אנשים בשום פנים. אני מתכוונת לריקוד חופשי בעיקר (במסיבות גן משתתפים יפה). לאחרונה כשאני רואה אותם בקייטנה, בהופעות לייד ילדים אחרים שכולם מתנועעים והם לא, זה קצת מטריד אותי ומוזר לי. שניהם יודעים להתנועע מדהים!!! אבל עושים זאת רק ליידי. אשמח לשמוע דעתך בעניין. תודה!!!

שלום מיכאלה, אני משערת שיהיו לא מעט הורים שיקראו את מה שמטריד אותך, ייאנחו בשקט, ויגידו "הלוואי שאלה יהיו הצרות שלנו..." ריקוד חופשי (ממש כמו "צניחה חופשית" או נוהל "סטודנט חופשי") הוא פעילות שאדם ממש לא נדרש לה, אלא אם הוא רוצה בכך. הניחי לילדייך, שכנראה קצת ביישנים, לרקוד במקום ובזמן שיבחרו, וקבלי זאת בשלווה. בשמחות ליאת

שלום ! בני בי 8 כל הזמן היה מתעורר עקב חלומות רעים ביעותי לילה ומחשבות רעות ,תמיד זה היה מגיע לתקופה קצרה של שבוע חודש ואז נרגע תקופה בכמה חודשים האחרונים, לפני שהוא נכנס למיטה הוא כבר בוכה שהוא לא יכול להרדם כי יש לו מחשבות רעות , עד להרדמות תמיד יש בכי וטקסים ניסיתי הכל מוסיקה נעימה , לצייר לפני השינה ועוד המון דברים יצירתיים אך לצערי לאחרונה שום דבר לא עוזר , הוא מתעורר 6,7 פעמים בלילה לא מוכן לחזור לישון . לפעמים הוא חולם על חרקים כרישים וכדומה , אין לי מושג מה לעשות אין לו ולי לילה אחד של שינה אשמח לעצה תודה מראש מעין

מעין שלום, את מתארת מחזוריות שבה כל מספר חודשים יש תקופה אצל בנך של קושי להרדם. בתקופות שזה קורה מלבד הקושי להרדם והחלומות המפחידים בנך חרד מכמה קשה יהיה הלילה ובעצם חרד מהחרדה. לכן כל "פטנט" יצירתי שחשבת עליו לא באמת עבד. את יכולה להתבונן איתו על התקופה הקשה ולדעת שהיא אמנם קשה אבל אחרי זמן קצר היא חולפת מעצמה. מחשבה שהיא מעט מרגיעה. בנוסף אין לדעתי טעם להלחם בחרדה שלו אלא לקבל את מה שהוא מרגיש, להיות איתו ולעודד אותו. בהצלחה

שלום רב, תפסתי את בתי בת ה- 16 ששיקרה לי תקופה ארוכה והיה לה חבר, היא יצאה עם החבר וסיפרה לנו שהייתה עם חברות. איך לטפל במשבר האמון?

שלום שרון, ילדים ומתבגרים (ובעצם כולנו) יורדים למחתרת, כאשר אנו חשים או מאמינים שאמירת האמת תסכן אותנו באופן כלשהו - שיכעסו עלינו, יענישו אותנו, יגבילו את חירותנו, ילעגו לנו, ישפטו אותנו, לא יבינו... משבר אמון פותרים ביצירת צעדים בוני אמון. הסבירי לבתך שמותר לה לצאת עם חבר, אך עלייך לדעת לאן היא יוצאת ומתי היא חוזרת. הציעי לה עזרה בהסעות, באוזן קשבת, בעצה טובה, ונסי להימנע משיפוטיות וביקורת, אם אין בהן הכרח. נדמה לי שבאווירה מאפשרת ומקבלת, יש פחות מוטיבציה מחתרתית. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 6 וחצי חודשים הוא תינוק מקסים וחייכן, אבל מאוד רגיש. מפחד מרעשים חזקים ופתאומיים, חושש מאנשים גדולים בעלי קול חזק (בעיקר גברים), תנועות פתאומיות וכו'. בנוסף, די קשה לו להרדם ומתעורר בקלות מרעשים. ביומיים האחרונים התחלנו בתהליך הסתגלות למשפחתון בו יש כרגע 12 ילדים על 3-4 מטפלות. ביום הראשון בהתחלה הוא היה מאוד זהיר, נבהל מבכי של ילדים, רעשים, אך לאט לאט נפתח והשתחרר, שיחק וחייך למטפלות. ביום השני בהתחלה זרם, אך כשהגיע הזמן לאכול, התחיל לבכות בהיסטריה והיה מאוד קשה להרגיעו. כל הזמן הייתי שם איתו וברור לי שהבכי היה מההצפה הרגשית ולא שום סיבה אחרת. רק אני הצלחתי להרגיעו. מצד אחד ברור לי שמה שאני מתארת הוא מאוד טבעי להתחלה, אך מצד שני אני מאוד חוששת שאולי לתינוק שהוא מאוד רגיש ולא ישן בקלות לא מתאימה מסגרת כזו. מה דעתך? תודה

שלום גלי, כפי שכתבתי כאן לא פעם, דעתי (האישית!) היא שהמסגרת המיטבית עבור תינוקות לפני גיל שנתיים היא מסגרת של "אחד על אחד", המותאמת מכסימלית לצרכיו, ולא לנוחותו של 'מוסד' כלשהו, מטפלות, או ילדים אחרים. זאת ועוד, בגלל מערכת חיסונית שברירית והקרבה לתינוקות קטנים אחרים, שיעור ההדבקה במחלות גבוה מאד בגילאים הללו, וכך אנו משלמים לפעוטונים על חודש מלא, ובנוסף צריכים למצוא סידור בכל פעם שהילד (שוב) חולה. עם זאת, למציאות תביעות משלה. אם עלייך לצאת לעבוד, ואינך יכולה לשלם למטפלת, משפחתון טוב בהחלט יכול לספק מענה, אך עלייך להביא בחשבון את תקופת ההסתגלות. רוב הילדים, גם הרגישים, מתרגלים בסופו של דבר, ולומדים לראות בפעוטון/משפחתון בית. כל זה בהנחה שמדובר במסגרת איכותית ומיומנת, עליה את סומכת במאה אחוז. זאת דעתי... :-) בהצלחה ליאת

שלום רב, אני אם חד-הורית המגדלת את בני, כיום בן 13 ועולה לכתה ח'. בסופ"ש האחרון, בעת ביקורו של בני אצל אביו, התקשר אליי בני והצהיר שהוא החליט לעבור לגור אצל אביו ושהוא מצטער ולא רוצה לפגיע בי. זה נעשה בטלפון כיוון שהיה לו קשה לומר לי את זה פנים מול פנים. אביו תמך בו ואיפשר מהלך פתאומי זה. לאחר כמה ימים של ייסורים, בהם גרושי לא איפשר לי לראות את בני מהחשש שאלחץ ואשפיע עליו, ובקושי איפשר לי לשוחח איתו בטלפון, הוא הסכים שניפגש שלושתינו (אני, בני וגרושי) אצל אחיו של גרושי (על שיקול דעתו אני סומכת). בפגישה, הבהרתי לבני שאינני כועסת על החלטתו, למרות שעצוב לי, אך הדרך בה זה נעשה אינה בריאה עבורו ואינה ראויה ליחסים הקרובים בינינו. הוא אמר שמצטער על הדרך, אך הוא החליט לעבור, כיוון שהוא רוצה לחוות "איך זה לגור עם אבא". סיכמנו שאוכל לקחת אותו בינתיים כל שבוע, פעם ליומיים ופעם סופ"ש. אני גרה בכפר סבא וגרושי בלוד. הוא כבר דיבר על להעביר את בני לבית ספר באיזור לוד, ובני אמר שהוא מסכים. כל חבריו נמצאים בכפר סבא. יש לו חוגים מוכרים בכפר סבא. בני מאד מושפע מאביו ויסכים איתו על כל דבר שיאמר. אם בני החליט, אני מרגיששעליי לפעול בזהירות ולא להפעיל עליו לחץ או להתנגד יותר מדי. יש לי כמה שאלות, ברשותכן: 1. האם עליי פשוט לאפשר למשמורת לעבור לאביו לגמרי? האם עליי להילחם שתהיה לפחות משמורת משותפת? 2. האם כדאי לי לגשת לבית משפט להסדיר את הסדרי הראיה/המשמורת? 3. האם עליי להסכים למעבר לבית ספר מרוחק מכפר סבא אך קרוב ללוד, כאשר בני ייכנס אליו מבלי להכיר אף ילד, בסביבה חדשה ובמהפך אישי חדש (מעבר מאמא לאבא)? יש לי עוד הרבה שאלות, אך אסתפק בינתיים באלו :-). תודה רבה מראש! אלינור

שלום אלינור, את מאד צודקת. מעבר פתאומי כזה, אכן מעורר הרבה שאלות ותהיות, ומן הראוי לבחון אותן בנחת, לא תחת לחץ. החלטות מסוג זה, ובחינת השלכותיו של המעבר על בנך ועל המשפחה כולה, מחייבות התבוננות מעמיקה, היכרות עם ההיסטוריה של הנער, עם מערכת היחסים במשפחה, עם מצבו האקדמי והחברתי. המעבר יכול להיות נפלא ו'חלק', ובה במידה יכול להיחוות כמשבר. אני ממליצה לך להציג את הדברים בפני הגרוש שלך ובנך (ואולי גם הגיס שלך), ולבקש מהם להסכים לכך שייכנס לתמונה גורם מקצועי נוסף (פסיכולוג נוער או עו"ס), שילווה את התהליך מקרוב, ויאפשר לכם לבחון אותו באחריות הנדרשת. זכרי שאם עושים את הדברים בשיתוף פעולה, אחריות וכבוד הדדי, לא נדרשים לבתי משפט, והיחסים הטובים אינם מתערערים. מחזקת אותך, תהיה ההחלטה אשר תהיה, ומעודדת אותך לפעול ממקום שקול ואחראי. בהצלחה ליאת

תודה על החיזוקים, ליאת. אני בהחלט אכוון לשיחה/ות עם איש מקצוע אשר ילווה את התהליך. אין לי רצון להגיע לעימות בעניין. שוב תודה, אלינור

בס"ד לכבוד ד"ר ליאת מנדלבאום, שלום רב. לבני בן ה-16 יש בזמן האחרון תנועות בלתי רצוניות בפנים, שהתחילו לפני הייתי אומרת חודשיים או קצת יותר. זה תנועות כאלה שהאף או הגבה או קצת בלחי עולה כזה. יש ימים שזה קורה יותר ויש ימים שפחות. מה שבטוח הוא , שזה מתגבר בזמני לחץ. בזמן האחרון היו לו מבחנים רציניים וזה קרה הרבה יותר. שנה הבאה הוא גם יתחיל לישון יותר מחוץ לבית, בישיבה, ואני חושבת שגם זה מלחיץ אותו מאוד. אמרתי לו, שהוא יוכל לבוא לישון גם בבית מדי פעם או מתי שהוא רוצה,אבל הוא אמר שהוא רוצה להיות כמו כולם. אני דווקא מנסה להוריד לחץ, אני לא דורשת ממנו שיביא ציונים של 100, אני לא מאלה. בכל אופן, שאלתי את רופא המשפחה, ולפי דעתו מבחינה רפואית אין מה לדאוג, זה כנראה ממתח. השאלה שלי היא האם להעיר לו על כך ולדבר איתו על כך או לדבר איתו על כך או לא להתייחס ולהעלים עין. בעלי חושב שאם נעיר לו ,אז התנועות עוד יותר יתגברו. מה לעשות? אני דואגת שהתנועות יתחילו להיות בולטות, וגם לבן יהיה צער מזה בסוף. תודה רבה דינית

שלום דינית, טיקים מוטוריים(עוויתות לא רצוניות בפנים, בכתפיים, או במקומות אחרים בגוף), אכן משקפים מצוקה ורמות מתח גבוהות. אין צורך להעיר על כך לנער, שכן לא יהיה בכך כדי להעלימם. הדרך הטובה לטפל בנושא היא להפחית במידת האפשר את גורמי הלחץ בחייו, ולעודד אותו לפעילויות אחרות משחררות מתח - ספורט, יצירה, בילוי חברתי, ובמידת הצורך - טיפול רגשי. לסיכום - לא להעיר! הוא יודע לבד... בברכה ליאת

שלום רב, האם אפשר לקבל מידע על ההשפעה של צפייה באתרי סקס למתבגרים, התמכרות, דרך טיפול, כתובת טיפולית וכן הלאה . תודה מראש.

שלום רב, שולחת לינק לתשובה שניתנה כאן בעבר לגבי סכנות הפורנוגרפיה. הנה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-16859#message-16859 הטיפול בהתמכרות לחומרים פורנוגרפיים אינו שונה, מהותית, מטיפול בכל התמכרות אחרת, שכן המנגנון שנח תחתיו הוא אותו מנגנון שנח תחת התמכרות לחומרים אחרים - המשאלה להקלה מהירה ומיידית, במחיר של פגיעה בשטחי חיים אחרים. הכתובת היא פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ובני נוער. בהצלחה ליאת

לפני קמה חודשים ילדה טליה בת 4 אוד מאת התחילה לפספס בתחתונים לפני שהיא מגיע לשירותים מה ה יכול להיות אילנה

שלום אילנה, כדי לעשות פיפי בשירותים "כמו גדולה", הילדה שלך צריכה ללמוד להקשיב לאיתותים של שלפוחית השתן ("אני צריכה פיפי!"), לזהות מתי היא מלאה ולהעריך נכונה את הזמן שייקח לה להגיע עד לשירותים מבלי לפספס. ילדים צעירים עדיין לא מאד מיומנים בכל זה, ועלולים להרטיב מדי פעם, במיוחד אם הם היו שקועים במשהו אחר (ולא הקשיבו לשלפוחית), נבהלו ממשהו (ואז שרירי הסגור השתחררו בבת אחת), או לא הצליחו להוריד מספיק מהר את המכנסיים והתחתונים (למשל אם לובשים מכנסיים עם כפתור או בגד אחר שקצת קשה להוריד). אני מציעה לא להתרגש יותר מדי, ולנסות לעזור לה להגיע בזמן לשירותים אם אתם רואים שהיא צריכה פיפי. לפעמים, בריחת שתן היא סימפטום של דלקת בדרכי השתן, ולכן שווה לעשות טיול "ליתר ביטחון" גם אצל רופא הילדים, להתייעצות. בהצלחה ליאת

אני מאוד מותרדת מהמצב של בן שלי עוד מאת בן 11 גיא. כבר עברו חודשיים אחרי תחרות ארצית של ג'ודו שילד זכה מדליית זהב הוא כל פעם נפצע פעם בכתף , פעם גידים של זרט פעם חולה אומר שחולה מתלונן לכאבי ראש וזה גורם לו להפסיד הרבה שיעורים של ג'ודו גם בית הספר ואכשיו קייטנה חוץ מי זה לילד יש הרבהטיקים פעם ביד בעם ראש אני רציתי להתיעץ תודה מראש אילנה

שלום אילנה, ספורט תחרותי, בעיקר אם הוא מלווה בזכיות, גביעים ומדליות, מטיל מעמסה רגשית גדולה על ילדים ומבוגרים כאחד. לא סתם "המציאו" את הפסיכולוגיה של הספורט, שעניינה - בין השאר - מצבו הנפשי המיוחד של הספורטאי המתחרה. ג'ודו הוא ספורט מאד פיזי ו'מאבקי', ופציעות הן חלק מהסיפור. איכשהו, לא כל אחד בנוי לזה, ויתכן שבנך "קרוע" בין הרצון להמשיך לנצח ולזכות בזהב, לבין הרצון לשמור על עצמו מפגיעה ואולי אפילו להימנע מהחרדה והפחד להיפצע. טיקים הם איתות של הילד על רמות מצוקה גבוהות. הטיקים, ממש כמו התלונות הגופניות החוזרות, מנסים לומר באמצעות הגוף משהו שהילד אינו יכול לומר במילים. אני מציעה לנסות להעריך מחדש את רמות המוטיבציה שלו, ובמידת הצורך לשחרר אותו מהדילמה. אפשר לעשות זאת בעזרתו של פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לברר יחד איתו ואיתכם מה עומד במוקד המצוקה ואיך ניתן להקל עליו. בהצלחה ליאת