פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

לפני קמה חודשים ילדה טליה בת 4 אוד מאת התחילה לפספס בתחתונים לפני שהיא מגיע לשירותים מה ה יכול להיות אילנה

שלום אילנה, כדי לעשות פיפי בשירותים "כמו גדולה", הילדה שלך צריכה ללמוד להקשיב לאיתותים של שלפוחית השתן ("אני צריכה פיפי!"), לזהות מתי היא מלאה ולהעריך נכונה את הזמן שייקח לה להגיע עד לשירותים מבלי לפספס. ילדים צעירים עדיין לא מאד מיומנים בכל זה, ועלולים להרטיב מדי פעם, במיוחד אם הם היו שקועים במשהו אחר (ולא הקשיבו לשלפוחית), נבהלו ממשהו (ואז שרירי הסגור השתחררו בבת אחת), או לא הצליחו להוריד מספיק מהר את המכנסיים והתחתונים (למשל אם לובשים מכנסיים עם כפתור או בגד אחר שקצת קשה להוריד). אני מציעה לא להתרגש יותר מדי, ולנסות לעזור לה להגיע בזמן לשירותים אם אתם רואים שהיא צריכה פיפי. לפעמים, בריחת שתן היא סימפטום של דלקת בדרכי השתן, ולכן שווה לעשות טיול "ליתר ביטחון" גם אצל רופא הילדים, להתייעצות. בהצלחה ליאת

אני מאוד מותרדת מהמצב של בן שלי עוד מאת בן 11 גיא. כבר עברו חודשיים אחרי תחרות ארצית של ג'ודו שילד זכה מדליית זהב הוא כל פעם נפצע פעם בכתף , פעם גידים של זרט פעם חולה אומר שחולה מתלונן לכאבי ראש וזה גורם לו להפסיד הרבה שיעורים של ג'ודו גם בית הספר ואכשיו קייטנה חוץ מי זה לילד יש הרבהטיקים פעם ביד בעם ראש אני רציתי להתיעץ תודה מראש אילנה

שלום אילנה, ספורט תחרותי, בעיקר אם הוא מלווה בזכיות, גביעים ומדליות, מטיל מעמסה רגשית גדולה על ילדים ומבוגרים כאחד. לא סתם "המציאו" את הפסיכולוגיה של הספורט, שעניינה - בין השאר - מצבו הנפשי המיוחד של הספורטאי המתחרה. ג'ודו הוא ספורט מאד פיזי ו'מאבקי', ופציעות הן חלק מהסיפור. איכשהו, לא כל אחד בנוי לזה, ויתכן שבנך "קרוע" בין הרצון להמשיך לנצח ולזכות בזהב, לבין הרצון לשמור על עצמו מפגיעה ואולי אפילו להימנע מהחרדה והפחד להיפצע. טיקים הם איתות של הילד על רמות מצוקה גבוהות. הטיקים, ממש כמו התלונות הגופניות החוזרות, מנסים לומר באמצעות הגוף משהו שהילד אינו יכול לומר במילים. אני מציעה לנסות להעריך מחדש את רמות המוטיבציה שלו, ובמידת הצורך לשחרר אותו מהדילמה. אפשר לעשות זאת בעזרתו של פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לברר יחד איתו ואיתכם מה עומד במוקד המצוקה ואיך ניתן להקל עליו. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן שנתיים ו-10 חודשים. התחלנו את הגמילה לפני שבועיים ומהר מאוד הוא שיתף פעולה ועושה את הצרכים בסיר בבית. בהתחלה רק פיפי ואחרי שבוע גם קקי. הבעיה היא שבגן הוא לא מוכן לעשות בסיר. היו מספר פעמים שפיספס ועשה במכנסיים אך רוב הזמן הוא מתאפק אפילו יום שלם (לא מוכן לעשות גם בטיטול!) בימים האחרונים אוכל ושותה פחות בגן. ניסו להושיב אותו בסיר ליד ילדה שגם עושה בסיר, להשאיר אותו לבד (אולי מתבייש) וזה לא עוזר. אודה להמלצה בנושא - איך אפשר לעודד אותו בגן? תודה רבה

שלום מיטל, לאור מה שאת מתארת, נראה שהתהליך מתקדם די חלק, ולא הייתי מתעקשת לעורר בעיה היכן שאינה קיימת. תאונות ופספוסים הם חלק מהתהליך, וזה יכול לקרות בבית או בגן. אם כרגע הוא מעדיף לעשות את הקקי בבית, זה לא נורא. אני מאמינה שאם תישארו רגועים ושקטים, סומכים על יכולתו לרכוש את השליטה בהצלחה ובקצב שלו, הוא יגיע גם ליכולת לעשות את הקקי בשירותים של הגן. נסי לעודד אותו לעשות קקי או פיפי באסלה הקטנה שבגן, תחילה איתך (או עם אבא) ואח"כ לבדו או בליווי הגננת. עד שזה יצליח, נסו להימנע מלחץ ותחושות אשמה. זכרו שאתם ממש בתחילת התהליך, ומותר שיהיה קצת קשה פה ושם. בהצלחה ליאת

שלום. בתי בת 4.5 ולומדת בגן טרום חובה. היא בת בכורה ויש לה אח בן שנה.אנחנו מפשחה אוהבת ותומכת ובבית שוררת אווירה של אהבה ושמחה. לציין שהיא מאוד אוהבת את אחיה, וכניסתו לחיינו לוותה בקשיים מינוריים שנעלמו כליל. היא ילדה מאוד אהובה בגן, יש לה הרבה חברות, חכמה מאוד ונבונה, יצירתית והפידבקים שאנו מקבלים מהגננת הם תמיד נפלאים. הבעייה היא רגישות היתר שלה: לא משנה מה אומרים לה (גם אם זה בטון נעים ועם חיוך) - אם זה מתפרש אצלה כהערה/כעס, היא מיד פורצת בבכי. למשל, היא היתה צריכה להחליף בגדים ואחת הסייעות אמרה לה (בחיוך!) "אני חושבת שאת יודעת להתלבש לבד" - מיד היא פרצה בבכי, כאילו כועסים עליה על כך שביקשה עזרה. דוגמה נוספת : בשעת המפגש היה לה משהו בפה והגננת ביקשה שתוציא את זה. היא בכתה נורא מההערה הזו (בבית, שאלתי אותה מדוע היא בכתה, היא אמרה לי שהיא פחדה שהגננת תכעס ותחשוב שהיא הכניסה לפה חפץ ששייך לגן). אציין שהיא גם מאוד תחרותית וממש שונאת להשתתף במשחקים בהם היא עלולה להפסיד. אני שואלת: איך להקל עליה? איך להפחית את הסיכוי שתפרוץ בבכי מכל הערה של מבוגר? (זה התחיל כבר בגילאים הצעירים יותר).

שלום יפית, בכי הוא אחד המנגנונים המוקדמים, המשרתים את התינוק ביעילות: באמצעותו הוא מאותת על מצוקה (רעב, חיתול רטוב, כאב) ומזעיק את הוריו. בשלב מסוים, כשהתינוק גדל והופך לילד, אנו מצפים ממנו להפסיק לבכות, ולתקשר את רגשותיו וצרכיו בדרכים נוספות. ובכל זאת, מבוגרים נוטים להגיב לבכיו של ילד בהיענות מיוחדת, ברוך וחמלה. יש ילדים שמאמצים את הבכי כדרך להשיג את אותה נגיעה רכה מצדו של המבוגר, במיוחד בשעה של כעס או משבר. נראה שזה מה שקרה גם עם ילדתך הקטנה, המתקשה (כך אני למדה מהמשך דברייך) להתמודד גם עם מצבי תסכול, הפסד וכישלון. לפעמים זה קורה דווקא עם ילדים שהתרגלו לאספקה שוטפת של התפעלות והערצה, ילדים שאינם רוצים לסכן את "מעמד העל" שהשיגו, ילדים הסבורים בטעות שיפסיקו לאהוב אותם אם יפוג זוהרם. כדי לעזור לילדים הללו, חשוב שההורים יישארו שלווים ורגועים מול מצבי הבכי, ולא ימהרו להרגיע ולנחם ברגע שפורצות היבבות הראשונות. אפשר לתקף את הרגשות, ולהביע השתתפות ואהדה ("זה באמת לא נעים להרגיש שכועסים עלייך, את צודקת"), אך מבלי לתגמל על הבכי בתשומת לב מיוחדת וצ'ופרים ("אבל את ילדה חזקה, ואני סומכת עלייך שתתגברי. כשתרגעי, נוכל להמשיך לשחק. בינתיים אני הולכת לתלות כביסה"). בעניין הפחד מכישלונות, אני ממליצה להימנע מהתפעלות-יתר בכל פעם שהיא מנצחת במשחק. נסו להישאר שווי נפש ושלווים, ללא קשר לתוצאות המשחק. נסו להתפעל ולתגמל בשבחים דווקא את היכולת לשחק בנעימים, להתמיד במאמץ, לכבד את השותף למשחק, וכיוב'. כך תעודדו גישה חיובית יותר כלפי הסיטואציה החברתית, ולאו דווקא כלפי הניצחון במשחק. תוכלי לקרוא עוד בנושא זה בפורום שלנו, אם תדפדפי לאחור או אם תיעזרי במילות חיפוש כמו "לא יודע להפסיד", וכו'. בהצלחה ליאת

שלום רב אני מחפשת פסיכולוג ילדים לילדה בת 9 עם חרדות והפרעות אכילה . מישהו באזור מרכז -עד השרון שעובד עם מכבי .חשוב מאוד ודחוף תודה מראש

שלום ורה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלי, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או יועצת בי"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה קובי

במיקרה בו הורה אינו חושב שזקוק להדרכה הורית והוא מערב את ילדיו,מגרושתו,בתכני הסיכסוך,חושפם למידע משפטי ,האם נכון יותר לשכנעו להדרכה הורית או לטיפול פסיכולוגי/ריגשי בעצמו?

שלום טלי, לדעתי, במקרה שכזה כדאי לפנות לפסיכולוג/ית שעוסקים גם בטיפול נפשי וגם בהדרכת הורים. כך במהלך הפגישות ולאור היכרות מעמיקה עם האדם, המטפל יוכל להתאים את אופי הטיפול לצרכים האינדיבידואלים שלו, בין השאר הוא יוכל לשלב בין הדרכה הורים לטיפול נפשי. בברכה קובי

ואם הבן אדם מסרב לטיפול וגם חושב שאינו זקוק להדרכה הורית ואף אדם,עוסית,לא הצליחו להשפיע עליו ולשכנעו לקבל עזרה לעצמו לטובת בנו,אז מה עושים? הבן ניזוק מפורשות מהתנהלותו הבעייתית של אביו.

לפני כשנתיים האב במשפחה נפטר והותיר אחריו אם, בן בכור, בת ותאומות. הבן והתאומות עדיין מתגוררות עם האם והבת עברה לגור עם בן הזוג. התאומות עדיין מתגוררות באותו החדר וחולקות הכל. לאחרונה שתי הבנות עם מצבי רוח קיצוניים, במיוחד לקראת יום ההולדת שלהן. הן מלאות בכעס כלפי הסביבה והביטחון העצמי שלהן צונח. הן כועסות שאין להן תחומי עניין מיוחדים, אין להן סבלנות לחברים ותמיד מרגישות חסרות ערך. שתיהן משרתות בצהל בתפקידים שלא רצו מלכתחילה, דבר שמחזק להן את התחושה (ברמה היומיומית). המשפחה לא מדברת עם גורמים חיצוניים ובקושי מדברים בינם לבין עצמם על שהאסון שפקד אותם. מה לדעתכם ניתן לעשות כדי לשפר להם את הביטחון ואת הערך עצמי? תודה רבה אמנון

שלום אמנון, מוות של הורה הוא אחת החוויות הקשות שיכול לחוות ילד צעיר או בוגר. גיל ההתבגרות הנו שלב התפתחותי חשוב מאוד בו נערה מעצבת את זהותה העצמית, לומדת על עצמה ומגדירה את עצמה. להורים ישנו תפקיד חשוב בתהליכים האלו, תהליכים בהם הילד מגבש את זהותו מתוך התייחסות והשוואה להוריו. אuבדן של הורה במהלך השלב הסוער הזה יכול ליצור הקצנה רגשית של התהליכים הללו ולהותיר צלקת עמוקה ואבל מתמשך. מעבר לכך, ישנם גורמים נוספים המשפיעים על יכולת ההתמודדות והאבל כמו הגורם למוות, הקרבה להורה הנפתר, הדומיננטיות שלו במשפחה, אופן ההתמודדות של ההורה שנותר, הסביבה הקרובה וכד'. כפי שציינת, בשנים הראשונות שלאחר המוות ישנה עליה ברמות המצוקה ותחושות הכעס והכאב לקראת תאריכים משמעותיים כמו ימי הולדת, חגים ימי זיכרון וכו'. אם מתוך רצון לא להעיק על הסביבה, או מתוך קושי לבטא את הכאב, נערים ונערות רבים מתקשים מאוד לדבר על אובדן ההורה, לדבר על ההתמודדות שלהם ולהיעזר. באשר לשאלתך, אני לא חושב שניתן באופן ישיר להעלות להן את הביטחון העצמי. בטחון עצמי הוא תוצר של תהליכים פנימיים שהן עוד יעברו בהמשך. כרגע, נראה לי שחשוב ליצור אווירה פתוחה יותר בבית, אווירה המאפשרת לגעת גם בנושאים הכואבים ביותר. אני יודע שזה לא פשוט, אך אני חושב שלעבור את זה כל אחד לחוד זה קשה הרבה יותר. התפקיד של ההורה במקרה כזה הוא חשוב ביותר, היכולת של ההורה לדבר על רגשותיו ולשתף את ילדיו יכולה להועיל להן מאוד וליצור מודל חדש לפיו אפשר לדבר ולצאת מחוזקים. אני רק יכול לתאר לעצמי עד כמה שיחות כאלו יכולות להיות קשות להורה, לכן אני חושב ששיחות עם חברים קרובים, הורים אחרים שעברו חוויה דומה או כמה פגישות עם פסיכולוג יכולים לעזור בזה. עבור הורה, להתמודד עם האבל שלו והשינוי במבנה המשפחתי, לצד התמודדות עם האבל של ילדיו זו חוויה קשה מאוד, כשהיא נעשית לבד היא אף קשה יותר. שלא תדעו עוד צער קובי

שלום, ביתי בת 6. ילדה נבונה ורגישה. היא מדברת בשפה מאוד גבוהה.הן באוצר המילים והן בצורת הדיבור. היא מדברת כמו מבוגרת. לעיתים אומרים לי ש"היא אשה שכלואה בגוף של ילדה". הבעיה שהיא לא מצליחה להבין שהיא ילדה...למשל, לפני כמה ימים לאחיינית שלי היתה יום הולדת בסוף יום ההולדת היא ניגשה לאחותי ואמרה לה "אני רואה שהשקעת ביום הולדת של הבת שלך..."היא אמרה את זה בצורה מתנשאת ואחותי די נעלבה. עוד דוגמא ההורים של חברה שלה התגרשו כאשר ראתה את האמא של הילדה היא אמרה לה "תגידי, מה קרה שהתגרשתם?..." וגם איתי היא מדברת כמו שהגננת שלה מדברת אליה. אין לי ספק שאין לה כוונה רעה, היא פשוט מחקה שיחות של מבוגרים וצורת דיבור של מבוגרים. האם יש לך דרך שאני יכולה להסביר לה שיש דברים שלא אומרים ושהיא ילדה ולא מבוגרת? תודה רבה על כל העזרה שאת מעניקה בפורום זה. נעמי

שלום נעומי, עוד לפני ההתמודדות עם האופן בו היא מדברת, חשוב להבין מה עומד מאחורי הדיבור הזה מתוך ההקשר הרחב של היכולות החברתיות והתקשורתיות שלה. אני מעלה את זה מתוך ניסיון להבין האם הדיבור המבוגר הוא הבעיה? או שהוא הפתרון שהיא הצליחה למצוא לקושי אחר? בהנחה שאין לה קשיים חברתיים / בינאישיים אחרים, שהיא מצליחה ליצור קשרים עם בני גילה בגן ומחוצה לו, לשחק עם ילדים אחרים ולדבר גם "בשפה של ילדים". אז הייתי מתייחס לזה כמשהו נקודתי או תקופתי שיחלוף עם ההתפתחות ועם ההבנה שלה את תגובות הסביבה כלפי אופן דיבורה. במקרה כזה את יכולה לעודד אותה להיות היא עצמה, לחזק את בטחונה העצמי ולתרגל את כישוריה החברתיים דרך האינטראקציות המשותפות שלכן. במידה והדיבור קבוע ולא גמיש, ומגיע על רקע של קשיים חברתיים, קושי בהבנה של סיטואציות חברתיות וכד'. מקרה כזה מצריך הבנה עמוקה יותר של הקשיים והרקע שלהם. את יכולה להתייעץ עם הגננת ולבחון איתה את התנהלות הילדה בגן, עם יועצת בי"ס (במידה והיא עולה לכיתה א'). באשר לשאלתך, אני לא מאמין ששיחה ישירה ויזומה על זה תוכל לסייע לה. את יכולה לנסות ולדבר איתה על תגובות של אנשים כלפיה כשהיא יוזמת את השיחה, באופן מחזק ומאפשר ולהשתדל עד כמה שניתן שלא להביע ביקורתיות כלפיה. בכל מקרה, הדבר הכי החשוב בעיני הוא העצמה, וחיזוק ביטחונה העצמי. להפגין כלפיה הרבה אהבה ולחזק התנהגויות חיוביות. בנוסף, הייתי שוקל חוג דרמה או יצירה, הרבה פעמים בתהליך המשחק או היצירה הילד מתוודע לעצמו ומרחיב את טווח ההתנהגויות, הרגשות והכישורים החברתיים שלו. מה דעתך? קובי.

למה אף אחד (לא הגננת ולא פסיכולוגים) לא אומרים להורים לבדוק אספרגר, למשל? למה כל איש מקצוע זורק את האחריות לגוף אחר? אצלנו בגלל שהגננת פחדה להגיד אספרגר הרופא בהתפתחות הילד לא בדק את זה, ורק אחרי חיפושים שלי באינטרנט נאלצתי בעצמי לאבחן את הבעיה ולחזור להתפתחות הילד כדי שישימו חותמת על האבחון שלי.

האם יש קשר בין דיסלקציה לבין קושי בהתמצאות בדרכים, למשל כשאדם מטייל בעיר ולא זוכר שהיה ברחובות האלה ולא מכיר אותם ולא יודע איך להגיע לשם שוב או איך לשחזר בהליכה לאותו מקום, ולא יודע איך להגיע ממקום למקום וזאת למרות שגר באזור ומסתובב באזור. הכרתי אדם שאמר לי שהדיסלקציה היא הסיבה למה שקורה לו כשאני הלכתי איתו בחוץ והתפלאתי שלא מתמצא בכלל, ואני לא יודע אם לקנות את הסיפור או לא.

שלום זיו, לקות למידה יכולה לבוא לידי ביטוי גם בקושי בהתמצאות במרחב או בזמן. הקשר הזה לא מחייב אך יכול להופיע אצל אנשים/ילדים מסוימים. בברכה קובי

שלום רב, בני בן 12 לקראת מעבר לחטיבה. חשבנו לנצל את חופשת הקיץ לחזק את בטחונו העצמי ולעזור לו בהתמודדות עם קשיים עמם הוא מתמודד. נשמח לקבל המלצה על מטפל טוב באזור השרון. נראה לנו שנכון יותר לבננו להיעזר במטפל גבר. אני מאד מודה על הסיוע שאתם מגישים. יעל

שלום יעל למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלי, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או יועצת בי"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה קובי

שלום, בתי בת 9. יש לה מספר חברות שאיתן היא נפגשת אחר הצהריים: בפעולת הצופים, בבית, בגינה הציבורית. לבתי יש חבר שגם הוא בן 9. לחבר זה גם יש חברים נוספים, שאיתם הוא נפגש מחוץ לשעות הלימודים. בתי והחבר שלה משחקים בהפסקות כל הזמן ביחד וכמעט ולא משחקים עם החברים הנוספים שלהם. הם לא מוכנים לשחק עם חברים אחרים, מהסיבה לטענתם, שהם דחויים, לא רוצים לשתף אותם, הם אוהבים להיות ביחד ובלי לברים נוספים. טענותיהם נכונות היות ושניהם ילדים "מוזרים". שניהם כל היום ביחד, מחזיקים ידיים, לעיתים מתחבקים. המציאו עליהם שהם התנשקו, וכל בית הספר צוחק עליהם בעקבות כך. יש להם תחומי עניין משותפים (ניסויים, מדעים, אוהבים להמציא דברים), לציין ששניהם לומדים באותה כיתה ועולים כעת לעיתה ד'. מצד שני, אמו של החבר לא מסכימה שיהיו לבד רק שניהם, אלא שיהיו ביחד אך עם עוד חברים נוספים בהפסקות. מה שקרה, הוא שהם המשיכו להיפגש בינהם, בלי לספר לנו (גילינו זאת ע"י כך שהילדה שלי באה וסיפרה לי). יתרה מכך, כשהם ביחד בהפסקות, הם הולכים ומציקים לאחות הקטנה שנמצאת בחטיבה הצעירה איתם, ולפעמים סתם הולכים ומדברים. אני ציינתי בפני אמו של החבר כי לדעתי עדיף שיהיו ביחד וישחקו יחדיו. כך לפחות יש להם אחד את השניה. לציין כי הבת שלי אוהבת להיות בחברת בנים יותר מאשר בנות. אמו של החבר ציינה בפניי את החשש שלה מחוסר המקובלות, וכי היא חושבת להפריד בין בנה לבין בתי היות וה"ביחד" עושה להם לא טוב (ממציאים עליהם דברים כמו נשיקות). ועוד, כי הם עולים לכיתה ד', וזה לא נראה טוב שיש חבר וחברה. שאלתי: א. מה עלינו לעשות? האם עלינו להתערב ולנסות לצרף אליהם חברים נוספים? ב. האם זה נכון להפריד בינהם? ג. ברור לי כי עלינו לשוחח עם המורה לעניין חוסר המקובלות, ועשיתי זאת כבר. המורה צירפה את בתי לחברות אחרות, והדבר עבד ל - 3 ימים, ומיד חזרה לשחק עם החבר שלה. כבר בתחילת השנה נפנה בשנית למורה, ואף לגורמים נוספים במערכת. סליחה על האורך. חשוב לי מאוד לקבל תשובה. בתי עברה רבות בחייה (אמא חולה מאוד), והמחשבה על שינוי נוסף ומהותי בחייה מפחיד אותי. תודה רבה.

שלום, ראשית, אני מאוד מסכים איתך, אם טוב להם אחד בחברת השנייה אז אין טעם להתערב בזה באופן אקטיבי וחד צדדי, יתרה מזאת, אני גם לא מאמין שהתערבות שכזו תועיל להם או תשיג את המטרות שלשמן היא נעשית, אלא להפך - תבצר אותם בעמדתם. כהורים , אנו מושפעים מחוויות הילדות שלנו, מהאופן בו חונכנו, הפחדים והשאיפות שלנו וכו'. במקרים רבים אנו מסיקים מה טוב ומה לא טוב עבור הילדים מתוך תפיסות אלו שלעתים לא מביאות בחשבון את רצונותיו של הילד, אופיו ורגשותיו. אנסה להסביר זאת ע"י דוגמה מתחום אחר- אם אני כהורה הייתי ילד שמן שסבל מההשלכות החברתיות של זה, אני עלול לנסות ולמנוע או לאסור על ילדי לאכול מאכלים משמינים, בבית ומחוצה לו. לרוב, הניסיון הזה יוביל לאכילה בסתר, לירידה בדימוי העצמי וכד'. לחילופין, אני יכול לחשוף אותם למאכלים בריאים, לאפשר להם במינון סביר לאכול חטיפים באופן שלא יהפוך את זה לעניין מרכזי ביום יום, ולהשתמש בהרגלי התזונה שלי כמודל להרגלי תזונה נכונים. בהקבלה, האיסור שלכם הוביל להסתרה ולא לשינוי בהרגלים. אתם יכולים לחשוף אותם למעגלים חברתיים נוספים (דרך חוגים וכד') אך לא לאלץ אותם לפתח קשרים חברתיים. לומר לילדים עם מי לשחק ומתי זו התערבות שמכילה בתוכה מסרים על חוסר המסוגלות של הילד, ומייצרת סתירות בין תחושותיו הפנימיות לאופן שבו הסביבה חווה אותן. התערבות שכזו מותירה את הילד מבולבל ולא מקנה בידיו כלים להתמודדות עתידית. אני מבין שהיא נעשית מתוך דאגה ורצון טוב, אך בכל זאת, אם אתם מניחים שהתנהגותם מעידה על קשיים חברתיים יש לטפל בקשיים אלו ובמקורות שלהם לא ע"י כפייה אלא מתוך שיתוף והבנת עולמו הפנימי של הילד. באשר לשאלות: א. כן, אם יש דרך בה תוכלו לעשות זאת באופן עדין ועקיף. ב. לתפיסתי, ניסיון להפריד ביניהם יצור יותר נזק מתועלת. ג. לא כל ילד מקובל הוא ילד מאושר ולהפך. אפשר לנסות ולסייע להם, אך חשוב לזכור שמקובלות חברתית אינה המטרה. בהצלחה, והרבה בריאות. קובי

שלום ליאת, ילדי בן 5 נבון וחכם התחיל לאחרונה לעשות את צרכין(קקי בלבד)- בתחתונים. לדעתי, לא היה כל שינוי נשאני יכולה להצביע עליו ולו עצמו אין הסבר לכך. כרגע אנו בבירור רפואי לגבי מחלת צליאק- האם קיימת אצלו או לא. מה דעתך, אני אובדת עצות. תודה

שלום נועה, אני מאוד מבין את דאגתך, וחושב שלפני שמעלים השערות רגשיות צריך לשלול את כל האספקטים הרפואיים. רק במידה ולא תמצא סיבה רפואית ניתן יהיה לשקול גורמים רגשיים או התפתחותיים. בינתיים, אני מציע לעודד אותו לגשת לשירותים, לחזק אותו במידה ויעשה את צרכיו בשירותים. מאוד חשוב לא להגיב בצורה רגשית לבריחות, תגובה רגשית מהווה חיזוק שלילי להתנהגות ועלולה לשמר אותה. כמו כן, ניתן לבחון מתי זה קורה לו, מצבים, מקומות וכד', כך תוכלי לנסות ולהסיק על הדפוסים באם הם קיימים. לעודד אותו לשחק במשחקי יצירה שונים כמו ציור, עבודות יצירה, משחק בבות וכו', דרך המשחק את יכולה לקבל תמונה מלאה יותר על התכנים המעסיקים אותו ועל הרגשות שהוא מעלה בהם. במידה ואין בעיה רפואית והתופעה נמשכת, אני ממליץ בחום להגיע לפסיכולוג המתמחה בתחום וביחד איתו לבחון את הגורמים ואת אפשרויות הטיפול בו. בברכה קובי

והילדים מרגישים לא בנוח כי הם מפחדים להיות מנוצלים על ידי חברים שלהם.

שלום מיקי, תתחדשו ותהנו בביתכם החדש. "בית עם אפשרויות" יכול להוות - כמעט בכל גיל - אטרקציה לילדים, מתבגרים ומבוגרים, שנהנים לטעום ממה שלא בהכרח מצוי תחת ידם בחיי היומיום. אם הילדים שלכם כשירים מבחינה חברתית, ומסוגלים לנהל מערכות יחסים מאוזנות והדדיות, אני מאמינה שיוכלו לשמור עליהן גם בבית החדש, ולאזן בין הצורך הטבעי לארח ולשתף לבין הצורך לשמור על גבולות הבית והמשפחה שלכם. ניצול אינו קשור בדר"כ למאפיינים חיצוניים כאלה, אלא לגורמים אישיותיים של ה"מנצל" וה"מנוצל". אם אתם, ההורים, חוששים מניצול לרעה של כל מה שהשקעתם, עזרו לילדים בדרך של הצבת גבולות ברורה, ניסוח כללי מותר ואסור, ושיחה על מה ועד כמה אפשר לחלוק עם הזולת. מאחלת לכם שמחה, נחת והנאה מהבית החדש שלכם. ליאת

שלום, אנא עזרתכם בהבנת הבעיה... יש לי 2 ילדים - בנים. אחד בן 9 (סיים כיתה ג'), שני בן שנה ו4 חודשים. הבעיה עם בן הגדול... ילד נורמטיבי לחלוטין, לומד מצוין, תמיד היה רשום והשתתף ברצון ב 3-4 חוגים. כל הזמן עסוק. היה זמן לבקר אצל חברים וכד'. סבים/סבתות גרות רחוק – לכן אין לנו עזרה מהם. תיקשר עם כולם חופשי ללא קשר לגיל. אני - אבא - תמיד לקחתי אותו מהגן ואחר כך מביה"ס לחוגים ולחברים ותמיד היו לנו יחסים טובים. מאז שנולד הקטן, הוא כנראה התחיל לקנא בו (אבל עם זאת מאוד אוהב אותו), אמר פעם-פעמיים שאנחנו אוהבים את הקטן יותר... למרות שזה לא נכון והוא מקבל אפילו יותר תשומי ממה שקיבל בעבר, אם לא לדבר על מתנות (יקרות) שהוא כל הזמן מקבל ולא חסר לו כלום. מספר חודשים הוא מתלונן על כך לא מרגיש טוב, יש לו בחילות, סחרחורות. אבל אם צריך ללכת לחבר או למקום שהוא רוצה - הכל נשכח. ליתר בטחון עשינו לו גם בדיקות - ועכשיו בוודאות אפשר להגיד שהוא בריא מבחינה פיזית. בן שלי תמיד אהב להיות במטבח, לעזור לבשל, לנקות בדירה. עכשיו....רק מחשב, טלוויזיה, סמארטפון – זה מה שמעניין אותו, נאלצנו להגביל אותו לשעה-שעתיים שימוש במחשב (טלוויזיה בינתיים לא הגבלנו). אם מבקשים לעשות ממנו משהו - אז או שהוא עושה כאילו לא שומע ואפשר לחזור עד 20 פעם - ללא תוצאה, או שהוא מתחיל לבכות ולצעוק שאני צועק עליו ולכן הוא לא רוצה לעזור. מסתובב והולך לחדר שלו. פעם אפילו אמר שאני מרביץ לו וכן הוא ילך למשטרה (כמובן לא נגעתי בו). אבל הוא ילד רגיש מאוד וכל נגיעה (גם בביה"ס) גורמת לו לרחם על עצמו ובזמן אחרון התחיל להגיד לנו שבכלל חבל שהוא נולד (אמירה הזו התחילה להטריד אותי). אנחנו ממש דואגים ומשתדלים לעשות הכל בשבילו. לדעתי הוא מנצל את תחושת החולי שלו לטובתו או שקורה לו משהו והוא לא מספר. עוד דבר, הוא עובר לביה"ס אחר בשנת לימודים הבאה. אולי זה מה שגורם לו לתסכול. תעזרו לי בקשה - איך אפשר לגרום לו להבין שהוא חלק משפחה ואנחנו איתו ולא נגדו. איך לגרום לו להיות חלק מהמשפחה, להחזיר לו רצון לעזור בבית (בקטנה, כמו לסדר את החדר שלו)? איך להעלים לו את הרגשת חולי? אולי יש לך איזו נוסחה מנצחת? תודה

שלום, בנך חווה משבר סביב הצטרפותו של אחיו למשפחה. תגובה זו איננה חריגה אך כל ילד מבטא את הקושי שלו בצורה אחרת. חשוב להדגיש כמובן שאין קשר בין הקנאה שהוא חש לבין אהבתו לאחיו אך הוא צריך להתרגל עכשיו לכך שתשומת הלב שלכם, ההורים, מתחלקת בינו ובין אחיו ובאופן טבעי זה קשה לו. כשהוא אומר משפטים כמו "חבל שהוא נולד" או "אתם אוהבים אותו יותר" וכד', כדאי להתייחס למה שהוא מבטא - הקושי שלו - ובמקום לנסות לשכנעו שזה לא נכון או להראות לו למה הוא טועה אפשר להגיד שאתם מבינים שזה מה שהוא מרגיש ושזה באמת קשה להתרגל לאח חדש בבית אבל שיש גם יתרונות לכך שהוא "אח גדול". במקביל כדאי לנסות וליצור "זמן איכות" של אחד מכם איתו ולתת לו כל מיני תחומי אחריות (כיפיים) וזכויות של "אח בוגר" בבית. לגבי התסמינים הגופניים ותחושת החולי. ילדים אכן מבטאים מתח ולחץ דרך הגוף (גם מבוגרים לפעמים) ולא פעם לומדים שכך ניתן לקבל תשומת לב מיוחדת מההורים. חשוב לחזק התנהגות של בריאות ולעודד תפקוד ולא הימנעות. לצערי אין נוסחת קסם אשר תפעל ברגע, אולם מתן חיזוקים לתפקוד תוך בניית התפקיד החדש שלו במשפחה כ"אח בוגר" יאפשרו לו לעבור את התקופה הנוכחית בצורה טובה יותר. בהצלחה, אמיר

שלום. אני ספרינטר (ריצות 100מ ו200מ) תחרותי מזה שנתיים באתלטיקה קלה (שנה ראשונה נוער). באימונים אני מעולה. שני ילדים שמתאמנים- אחד מקום 1 בארץ עד גיל 19 ואחד מקום 3 בבוגרים..כמעט תמיד מפסידים לי באימונים. אני עושה תוצאות באימון שאמורות לשים אותי על הפודיום בקלות. התחרתי בכ30-35 תחרויות בחיי ופעם אחת אפילו לא הצלחתי לרוץ טוב. אני נכנס ללחץ וזה עושה לי בחילה כאב ראש וחוסר ריכוז מטורף. הרבה פעמים אני גם מקיא. זה פוגע בי אנושות. אני מזנק כמעט תמיד באיחור, ועוד זינוק גרוע. באימונים יש לי תזינוק הכי טוב בארץ. בריצה עצמה אני מרגיש חלש ולא בשליטה, לא מרוכז בעצמי. סתם לתת לכם השוואה. באימון רצתי 100מטר מהמקום ב10.66 ידני, כמה פעמים(יש להעלות כ3 עשיריות על התגובה וכ2-3 עשיריות על הלייזר). בתחרות אני רץ 11.6-11.7. אני באמת מרגיש שאני מתאמץ ולא מצליח להגיע למהירויות שאני רץ באימונים. אני מת להצליח ולהגיע רחוק ואני יודע שאני יכול....אבל זה מבאס ושובר אותי שכללל תחרות אני נכשל. בבקשה אם יש מישהו שיוכל לעזור לי, עשו זאת.

שלום יאיר אני בעצמי ספורטאי ומכיר את התופעה שאתה מדבר עליה. אני שם לב מתוך מה שאתה כותב שאתה מרבה להשוות את עצמך לנערים האחרים שמתאמנים איתך ואני מניח שיש בך רצון להוכיח שאתה טוב כמוהם או יותר אך נראה שהצורך לרצות את עצמך או את הסביבה ו/או הפחד להפסיד גורם לך חרדה בתחרויות. אני מציע לך לנסות פעם אחת לקחת את זה בקלות ולשחרר, תגיד לעצמך שזה לא משנה אם תגיע ראשון או אחרון תרוץ רק בשביל ההנאה כמו באימונים, מבטיח לך שזה יעשה את ההבדל...שלא תבין לא נכון מעט התרגשות דווקא משפרת את ההשגים אך כאשר היא עוברת את גבול ההכלה של הגוף והנפש היא רק מקשה...תשחרר הכל יהיה בסדר :-)

שלום יאיר, שלום גם pyuri התופעה שאתה מתאר מוכרת לא רק מתחום הספורט. חרדת מבחנים משקפת מנגנון דומה: בבית אנחנו פותרים את כל התרגילים מצויין, ובמבחן - פתאום בלקאאוט! בשיעורי הנהיגה אנחנו נוהגים נפלא, מוכנים לטסט כמו גדולים, וברגע האמת - עושים את כל השטויות האפשריות. כמו שהסביר לך קודמי, החרדה היא האחראית העיקרית לפגיעה בתפקוד שלך על המסלול. זה נכון שמה שיוכל לעזור לך זה "לשחרר", אך אני מניחה שזה לא כ"כ פשוט עבורך. אם הנושא באמת מאד חשוב לך, אני מציעה לך לעשות מאמץ ולהגיע לפסיכולוג קוגניטיבי-התנהגותי, המתמחה בטיפול בחרדת בחינות. מדובר במספר מפגשים בודדים (8-10), בהם תלמד טכניקות יעילות להפחתת החרדה. בדר"כ אנחנו מדברים על תרגילי הרפייה, דמיון מודרך, עבודה על מחשבות אוטומטיות-שליליות, ועל אספקטים התנהגותיים יעילים ולא יעילים המעורבים בסיטואציה. אם תרצה המלצה על מטפל מצויין בתחום זה, תוכל לכתוב אלי למייל ([email protected]) ואנסה לעזור. בהצלחה ליאת

שלום שמי נועה, אני בת 18 וחצי ואני סובלת מתופעה שחוזרת על עצמה לעיתים קרובות - מצמוצים בעיניים. לאחר חג הפסח סבלתי מבעיה זו במשך חודש. לפני כמה ימים הייתי בבריכה עם חברים. כשהגעתי הביתה התחלתי למצמץ בלי הפסקה. היום (13\7\3) עשיתי קומפרסים בעיניים ושמתי טיפות עיניים סטריליות, אך זה לא עוזר. בדרך כלל התופעה מופיעה כאשר אני בלחץ רב, או כועסת ולא מדברת על זה עם מישהו. אך הפעם אני מרגישה בסדר גמור ואיני יודעת למה המיצמוצים בעיניים לא מפסיקים. בבריכה הקפדתי לשחות עם משקפת מישום שהעניים שלי רגישות למי הבריכה. התופעה הזו קורת לי בכל שנה ואיני יודעת כיצד לטפל בבעיה. אשמח אם תוכלו לעזור לי!

שלום נועה, חשוב לעשות את ההבחנה בין מצמוץ שמקורו במתח (מה שמוגדר כ"טיק"), לבין מצמוץ שמקורו בגירוי בעין, ואז זה עובר לתחום אחריותו של רופא העיניים. ממליצה לך להתייעץ תחילה עם רופא עיניים, שיוכל לאבחן את מקור הבעיה. אם גם הוא יהיה סבור שמדובר בתופעה ממקור רגשי, אזי יש טעם לפעול להפחתת גורמי לחץ/מצוקה בחייך, אולי בעזרת טיפול פסיכולוגי. לעתים(במקרים חמורים - לא נראה שזה המצב...)אפשר לטפל תרופתית גם בטיקים ממקור רגשי, אך על כך יש להתייעץ עם נוירולוג. התחילי ברופא העיניים. בריאות! ליאת

שלום, בתי בת 3.5 אמצעית מבין 3 בנות. מקסימה, יפהפיה, ספורטאית (אתלטית מאוד) מאוד אהובה במעון הן עי הילדים שממש קופצים עליה בבוקר והן עי הצוות שם. היא מצחיקה בדברים שאומרת וכו. הבעיה שהיא גם עצבנית מאוד וחרדתית, נצמדת אלי חזק בחוץ ככשומעת רכב / אופנוע שמתקרב וממש רועדת. עלולה אפילו לרוץ בחניה מרוב פחד ועל כן אני מאוד נזהרת איתה במצבים כאלה. מאז שנולדה רצתה לישון לידנו במיטתנו ההורים. מתקרבלת באמצע וישנה. הדבר מפריע לנו ועל כן קניתי מיטת נוער חדשה לה ולאחותה הבכורה בת 8. בזמן האחרון, מדי לילה, בערך 2 לפנות בוקר, היא.מתעוררת ולרוב נכנסת להתקף עצבים וחרדה מהולים זה בזה. היא צורחת עד לשמיים ואנו ההורים חסרי אונים. מציעים לה הכל כדי שתירגע לרבות לעבור למיטתנו אך זה כבר מאוחר מדי והיא בצרחות עד כדי כך ששוטרים דפקו אצלנו בדלת לפני כשבועיים!!! זה היה סיוט. לא די בכך שהיא צורחת אז גם שוטרים באו לביקור ולמזלנו היא כבר נרדמה ועל כן הם עזבו מייד את הבית. תופעה נוספת בשנה האחרונה היא הקאות רצוניות. לרוב לפני השינה ולאחר ששותה חלב בבקבוק (סימילאק) והיא תולה בכך את הסיבה. הערב הקראתי לה סיפור במיטתה, היא לגמה כמה לגימות מהבקבוק ואז אומרת לי:אמא, היום אני לא אקיא! ומייד אומרת לי:  יש לי פיפי" ואז ניגשה לשירותים והקיאה עד שיצאו לה נוזלים גם מהאף. שמתי לב שהיא התקשתה להקיא כלומר התאמצה. נכנסתי ממש לדאגב עמוקה באותו רגע ושאלתי בכעס למה הקאת?! היא שמה לב לכעס שלי והחלה לבכות... ואז הרגעתי את עצמי והמשכתי בסיפור ואז היא נרדמה. מה עושים? האם המצב יכול להשתפר? תודה מקרב לב אמא

שלום מיטל, לפני שמייחסים תופעות פיזיולוגיות-גופניות (כמו הקאה, למשל) לגורמים פסיכולוגיים, רצוי להתייעץ עם רופא הילדים שלכם, ולבדוק אם לא מדובר במצב רפואי כלשהו הגורם לכך. מעבר לכך, נראה שבתך אכן מתוחה וחרדה, ויתכן שקיימת גם רגישות או קושי לווסת רעשים חזקים. אפשר להתייעץ על כך עם מרפאה בעיסוק. לגבי הבכי בלילה, יתכן שמדובר בביעותים ליליים, כלומר יקיצות המלוות בבכי או צרחות, מבלי שהילדה מודעת לכך (מצב של לא ערות ולא שינה). אם אכן מדובר בתופעה זו, יתכן שבתך כלל אינה זוכרת בבוקר את החוויה הלילית הזו. תוכלי להתייעץ גם בעניין זה עם רופא הילדים שלכם. ככל הידוע לי, תופעות אלה חולפות מאליהן עם הגיל. אם את חוששת שמדובר ביקיצה שמקורה בפחד או ברצון להגיע שוב למיטה שלכם, מה שיכול לעזור זה אם אחד מכם, ההורים, יישן לצידה (על מזרן או מיטה נפרדת) למשך שבוע או שבועיים, עד שתחוש ביטחון ותחזור לישון לילה מלא. כמו תמיד, אני ממליצה להורים מאד מודאגים, להתייעץ עם גורם מקצועי, שיוכל ללמוד לעומק את הנסיבות ולייעץ בהתאם. זכרי שככל שאת יותר מתוחה ומבוהלת מהמצב, כך גם היא, ולכן רצוי שאת ובעלך תוכלו לטפל במצב בשלווה, מבלי להתרגש יתר על המידה מהבכי והצעקות. לא קל, אך אפשרי. בהצלחה ליאת

שלום רב בתי בת השנתיים וחצי מאז לידתה מאוד עצבנית בשנה הראשונה היא הייתה צורחת שעות ולקח המון זמן להרדימה ולהרגיעה אי אפשר היה לנסוע איתה במכונית ואפילו לא לצאת לטיול בעגלה היא תמיד הייתה צורחת עד לאיבוד נשימה. כיום זה רק מחמיר היא לא מוותרת יכולה לצרוח בנסיעה באוטו עד כדי הפסקת נשימה, לוקח המון זמן להושיבה באוטו או להכניסה הביתה כי היא רוצה תמיד לעשות דברים ולהיות חופשיה וכל מי שיוצא מהבית היא רצה אחריו ואם לא נותנים לה לצאת היא נכנסת למתקפת זעם נשכבת על הרצפה ולא נותנת לאף אחד לגשת ולהרגיעה. לאחרונה החלו גם התעוררויות בלילה עם צרחות היסטריות של למעלה משעה והיא לא נותנת לנו להתקרב אליה ולהרגיעה אך אם אנחנו הולכים היא עוד יותר צורחת. בנוסף היא מתעוררת בלילה ועוברת לשכב על הרצפות בבית ולא מאפשרת לנו להחזירה למיטה למרות ששמנו לה בחדר מזרונים ופופים היא קמה מהמיטה ונשכבת על רצפות ברחבי הבית. אנחנו אובדי עצות היא ילדה שלישית וכבר חווינו דברים עם הגדולים אבל לא ברמות כאלה. ההתעוררויות בלילה מפריעות לאחים שלה ונוצר בלאגן רציני בבית. אודה לך על תשובתך

שלום ליהי, התנהגותו של ילד בשלבי ההתפתחות השונים הנה תוצר של מפגש בין הטמפרמנט המולד ובין הסביבה שלו, משמע ההורים האחים וכו' (ישנם גורמים נוספים כמו בעיות פיזיות, תחושתיות, מוטוריות והתפתחותיות אך בזה לא אגע כרגע). ייתכן מאוד שבתך נולדה עם מזג סוער אך זהו רק חלק מהסיפור. בתיאור שלך אני שומע את התסכול ואת תחושת חוסר האונים נוכח התפרצויות הזעם של בתך, תחושות שמאוד מובנות לי נוכח הקושי שלכם. במיוחד בתקופה זו שיש הנוטים לכנות אותה "גיל שנתיים הנורא", גיל שמתאפיין בתדירות ועוצמה רבה יותר של תסכולים והתקפי זעם. אני יכול לומר שהיכולת לשאת בתסכול גדלה בהדרגה, כך שביטויי הזעם והתסכול יהיו מאורגנים ומעודנים יותר. אני יוצא מנקודת הנחה שההתנהגויות של בתך הן הדרך שלה לבטא את המצוקה שלה, הדרך שלה להתמודד עם המצוקה והתסכול, הדרך לגייס את הסביבה. התפקיד של ההורים בתהליך הזה הוא משמעותי מאוד. ההורה הוא בעצם הדמות המתווכת בין המציאות הפנימית לחיצונית של הילד, כך שכשבתך חשה במצוקה פנימית, התגובה הרגשית וההתנהגותית שלכם משפיעה על האופן בו היא מפרשת את תחושותיה ועל הכלים אותם היא תרכוש כדי להתמודד איתן. כך לדוגמה, במקרה בו אתם מכניסים אותה לרכב, היא חווה את זה כחוויה לא נעימה / מפחידה ומגיבה בבכי. אם אתם נכנעים לבכי אתם בעצם מעבירים לה שני מסרים: שעל ידי בכי היא תשיג את מטרותיה, שהחוויה הייתה באמת בלתי נסבלת ולכן לא התעקשתם. בנוסף, אם אתם תגיבו ממקום כועס היא תחוש בזה שאתם לא יכולים להכיל את רגשותיה ולהרגיע אותה. לכן, אני מציע שכשהיא נסערת ומגיבה בזעם או בהשתטחות על הרצפה, נסי לדבר איתה בקול רגוע, אל תנסי לכפות עליה מגע או מילים מנחמות. נסי כל מיני תגובות ותבחני את הצלחתן. במרבית המקרים מוטב לקחת כמה רגעים עם עצמך ולחשוב לפני מתן התגובה, לקחת אוויר ולפני התגובה להרגיע את עצמך. זכרי שאם את מגיבה מתוך מצוקה בתך תחוש בזה כפי שאם את תגיבי בקור רוח ורוגע, ממקום מכיל ומציב גבולות הסיכוי להצלחה יהיה טוב יותר. בגיל כ"כ צעיר, ניתן לעזור לה להירגע בדרך של הסחת דעת או פעילות נעימה כלשהי, מבלי לוותר על הגבולות ועל העקרונות החינוכיים שלכם, ומבלי להיכנע לדרישות לא הגיוניות, גם אם הן שהציתו את התקרית. הסברים חינוכיים מילוליים לרוב אינם יעילים בזמן הסערה, לעתים הם אף גורמים להחרפת המצב. הכלה אמפתית ועמדה רגועה ושקטה יכולים להועיל הרבה יותר. נקודה נוספת, חשובה לא פחות היא לנסות ליצור עבורה סביבה יציבה, עקבית, רוטינית ורגועה ככל האפשר. ככל שהסביבה תהיה צפויה מראש ושגרתית, הקשר בין התנהגות ותגובה יהיה ברור לבתך יותר וכך היא תוכל להתארגן בצורה טובה יותר. איני מתכוון שזה יעלים את החיכוכים, אך כך תוכלו לצמצם את תדירות הקונפליקטים למינימום. בנוסף, אני חושב שכדאי לכם לשקול הדרכת הורים קצרה שתסייע לכם בבחינת הדברים. בהצלחה, קובי.

בני בן 2 ושמונה חודשים,מזה כשבועיים, מגלה לראשונה, כלפיי וכלפי אביו אלימות פיזית (מכות בידיים וברגליים) ומילולית (צעקות צרחות "אל תדברו איתי",) וכל זה כשהוא מבקש משהו ואני מסרבים לתת לו. השיא של ההתנהגות הזו היה אתמול בערב כשיצאנו לקנייה שלושתנו יחדיו (דבר שאנו רגלים לעשות) , מראש הובהר לו כי הוא יכול לבחור בחטיף או ממתק אחד בלבד. ואכן כך היה. אך כשהגענו לקופה ראה מסטיק ורצה לקחת,אנו סרבנו והסברנו שהוא כבר בחר חטיף וכי מסטיק לא בריא. הוא התחיל לבכות ולהשתולל על הרצפה , אבא ניגש אליו להרגיעו אך לא הועיל. ואז אני ניגשתי אליו חיבקתי אותו ויצאתי להרגיעו ולשוחח עמו בחוץ. כלום לא עזר והוא המשיך להשתולל להרביץ לי ואף למשוך בשערותיי! הייתי חסרת אונים ולא ידעתי מה לעשות. מייד ניגשתי לאוטו והסברתי לו כי, התנהגות זו אינה מקובלת עליי אך הוא המשיך בצרחותיו עד שהגענו הביתה ולקח לו זמן עד שנירגע. אני אישית לא ידעתי איך להרגיעו ומה לעשות. אבא , דיבר ודיבר עד שנירגע.אחרי זה ניגש אליי התנצל וכמובן נתתי לו חיבוק ונשיקה. אציין כי, הבן שלי נמצא בפעוטון מגיל 3 חודשים. לאחרונה המטפלת אומרת לי כי הוא אלים גם כלפי הילדים . מה עליי לעשות? למי לפנות

דינה שלום, ממה שתארת בנך מתקשה לשאת מצבי תיסכול ובסיטואציות כאלה מגיב בזעם רב ובאלימות שמופנה כלפי הגורמים שמתסכלים אותו. במקרה שתארת, לא הסכמתם לקנות לו את המסטיק שהוא בקש ולכן הזעם הופנה כלפיכם. מאחר ומדובר בבעיה מורכבת שלא ניתן יהיה לתת עליה הדרכה במסגרת הפורום, אני ממליצה שתפנו לייעוץ מקצועי ולהדרכה אצל פסיכולוג מנוסה שמטפל בילדים. בהצלחה

השאלה לגבי ילדה בת 7 שמביאה הביתה חפצים שונים (מחק, סיכה, עגילים צבעים וכו')וכמובן לא חסר לה דבר. היא תמיד טוענת "מצאתי את זה" ההסברים והענישה לא עוזרים והדבר חוזר על עצמו. מה ניתן לעשות? ידוע לי שקלפטומניה מובילה בהמשך גם לבעיות נוספות. אודה לכם מאוד על תשובה קליר

שלום, אתחיל במסר מרגיע, גניבה או לקיחת חפצים של אחרים בגיל זה בדרך כלל איננה התפתחות של קלפטומניה או התנהגות עבריינית אחרת כי אם תופעה די נפוצה המהווה שלב בהתפתחות המוסר של ילדים. יחד עם זאת לא כדאי להתעלם ממנה (או להגיב באימפולסיביות ובסערת רגשות מאידך). ראשית מומלץ לשים לב בכל פעם שבתך מפגינה התנהגות מוסרית, למשל, מחזירה חפץ שאבד למישהו מבני הבית. אפשר גם לשים לב ולדבר על מקרים שמפורסמים בתקשורת בהם מישהו התנהג באופן מוסרי ולחזק התנהגות מסוג זה. דרך נוספת לחזק התנהגות מוסרית תהיה לספר כבדרך אגב, במהלך ארוחת הערב עד כמה זה היה מעציב עבורכם כשאיבדתם משהו ואיך שמחתם כשמישהו ישר השיב לכם את האבידה. שנית, מומלץ לנסות ליצור מצבים בהם היא תוכל להתנהג באופן מוסרי, למשל לבקש ממנה לשמור על חפץ ולהזכיר לה שאין לגעת בו ללא רשות ("אני משאירה כאן את חבילת הטושים הצבעוניים אבל מזכירה לך שאסור לגעת בהם ללא רשותי.."). יש כמובן לזכור לשבח אותה בכל פעם שעומדת במטלה מסוג זה. במידה ואתם בטוחים באופן ודאי שהיא גנבה חפץ, ולאחר שגיניתם באופן חד משמעי התנהגות מסוג זה, דאגו שהיא תחזיר את החפץ ותתנצל. בנוסף קבעו פעולה שהיא צריכה לעשות על מנת לפצות את בעל החפץ - לדוגמא: מכתב התנצלות, השבת הערך הכספי מדמי הכיס וכו'. במידה ולא חל שיפור ניתן לפנות ליעוץ אצל איש מקצוע העוסק בטיפול בילדים ובהדרכת הורים. בהצלחה, אמיר.

שלום רב, אני יודעת שהנושא חוזר וקראתי כבר כמעט הכל אבל בכל זאת: ביתי בת 2.6 גמולה כבר חודשיים מפיפי יום ולילה ללא פיספוסים בכלל. עם הקקי אנחנו בבעיה. היא בעצירויות ועושה בתחתונים רק כשממש לא יכולה כבר להתאפק. בין לבין היא הרבה פעמים אומרת שיש לה קקי אבל איך שמתיישבת על הישבנון מייד אומרת "לא יוצא" ומסרבת לשבת שוב (יכולה ללכת ככה הלוך וחזור גם עשר פעמים ובסוף לא לעשות או לעשות בתחתונים). למעט פעמים בודדות שבהן הצליחה לעשות בשירותים אנחנו כבר חודשיים מנקים תחתונים... אני רוצה לציין שהיא מאוד מתוסכלת מזה וכל פעם שבורח לה בתחתונים היא בוכה (למרות שאנחנו מנסים לעודד "לא נורא, פעם הבאה תצליחי" וכו)... וכשהיא הולכת לשירותים ולא עושה אני אומרת לה "אבל אחכ בורח לך בתחתונים וזה לא נעים לך" אבל זה לא עוזר..... זה כבר חודשיים ואני לא יודעת מה לעשות, אין לי בעיה לנקות קקי אבל כואב לי שהיא שומרת את זה בבטן ולא משחררת ומתוסכלת כ"כ.... כמה עוד???

תהליך הגמילה אני יכול להבין את חוסר הנוחות, הלחץ ותחושת חוסר האונים שאת חווה. כמו שאת כבר מבינה, תהליך הגמילה לא תמיד פשוט ומצריך הרבה סבלנות מההורים. בניגוד לשליטה על השתן שם הילד לומד לעצור, כאן הילדה צריכה לזהות את הצורך ולהוציא. למרות הקשיים בסופו של תהליך היא תלמד ותצליח לעשות זאת. הקשיים שחווה בתך יכולים לנבוע מסיבות שונות כמו- חוויה של אירוע טראומתי סביב הנושא (לא בהכרח משהו רציני, דברים כמו כאב, נפילה וכד'), פחד מהקקי והמשמעויות של יציאתו מהגוף, עיסוק מוגבר בנושאים של ניקיון, לחץ ושליטה. תהה הסיבה אשר תהה, ההתמודדות הזו מצריכה המון סבלנות וקור רוח. לצד זה חשוב לעודד אותה לעשות בשירותים, להגיב בקור רוח ולהכיל את הרגשות הקשים של הילדה. חשוב מאוד להוריד את הלחץ מהנושא, אצלה וגם אצלך. כשהילדה לחוצה וחרדה, נסי עד כמה שניתן לשדר לה רוגע, אם היא לא מצליחה את יכולה לומר לה שזה לא נורא ובפעם הבא ננסה שוב. לפעמים, כשאדם לחוץ ממשהו הוא מעלה בראשו מחשבות על כישלון אפשרי שרק מגבירות את הלחץ, לכן לא הייתי מזכיר לה את הכישלונות שלה (כלומר- אתה זה שאח"כ בורח לה וכו') אלא מכוון יותר לצד הטכני כמו- בואי נלך ביחד וננסה שוב וכד'. תמיד תזכרי שבסופו של דבר היא תצליח. כשזה יקרה עודדו אותה ותחזקו אותה. אם את תלכי עם המחשבה הזו את תהיי הרבה יותר רגועה, ותשדרי לה את הרוגע הזה. בהצלחה קובי.

שלום אני בתהליך גירושין עכשיו ואני מחוץ לבית הגננת יתקשרה ואמרה לי שהילד מפשיט את אחת הילדות ומכניס לה דברים לטוסיק השאלה שלי עם זה מתחיל להשפיע עליו כל העניין של הגירושין או שזה תהליך הגדילה שכל ילד עובר הילד בן שנתיים וחצי.

שלום מאיר, חקירת הגוף והמיניות היא תופעה שכיחה בקרב בני גילו של בנך. אני חושב שהגבול בין הנורמטיבי לחריג הוא גבול עדין מאוד. בנוגע למקרה שתיארת, אין בידי מספיק פרטים (מה בדיוק קרה שם? ביוזמה של מי? וכד') כדי שאוכל לענות לך. בכל מקרה,אנסה לתת לך כמה נקודות שחשוב לבחון. כך לדוגמה, חשוב לבדוק האם היה זה אירוע חד פעמי, האם נעשה בכפייה תוך כדי הפעלת לחץ פיזי או רגשי (איומים). האם זו תופעה שחוזרת על עצמה גם אם ילדים הגדולים ממנו, האם למעט המקרה הזה יש עיסוק ייתר במיניות, האם לאחר שהוא נתבקש להפסיק ולא לחזור על התנהגות כזו הוא אכן נענה לבקשה. האם ילדים אחרים בגן התלוננו על התנהגות דומה. אני חושב שמענה על השאלות בכיוונים האלו יוכל לתת לך כיוון האם זו התנהגות לא נורמטיבית המצביעה על קושי רגשי או שזו הייתה התנהגות חד פעמית מתוך משחק. לצד זה, אתה יכול גם להסביר לילד על חשיבות הגוף ואיבריו, על חשיבות הפרטיות של גופו או גופם של אחרים. נסה לעשות זאת בשפה המתאימה להבנתו. בכל מקרה, אם אתה מודאג מהמקרה, או שיש לך יסוד סביר להניח שהמקרה הזה הוא חלק מהבעות מצוקה שונות אותן אתה מקשר להליך הגירושין, כדאי לפנות להערכה של איש מקצוע. בברכה קובי

היי ( אני מצטערת שכבר כתבתי בפעם הקודמת זה היה בטעות ואין איך למחוק ) אז כמו שאמרתי אני בת 15 וקראתי המון על הפרעה דו קוטבית ואני כמעט בטוחה שיש לי את זה , ואני מאוד רוצה ללכת לטיפול , הדיכאון חזר אליי לפני חודשיים בערך אחרי כמה חודשים של שמחה  ואני באמת לא רוצה להמשיך ככה אני יודעת להסתתר הפעם ולהעמיד פנים שאני שמחה יותר טוב מהפעם הקודמת ולכן הפעם אף אחד לא חושד . אני נורא רוצה ללכת לטיפול הפעם הדיכאון היה יותר קשה והוא עדיין קשה אבל יש לי בעיה , אני רוצה להתגייס כפרמדיקית בצבא וזה משהו שרציתי מאז שהייתי ממש קטנה ואני מפחדת שהאבחון יוריד לי מהפרופיל שאני יתגייס . מה לעשות ? אני לא יודעת אם הפעם אני יכולה להתמודד יותר , פעם קודמת היה לי גל של בערך שנה אבל הפעם זה הרבה יותר קשה לי אני לא יודעת אם אני יכולה לעשות את זה לבד יותר.) סליחה שזה ארוך)

שלום סתיו, הפרעה דו קוטבית היא הפרעה קשה, שמחייבת (לצורך אבחנה) לפחות מופע מאני אחד שאחריו דיכאון קשה. אני לא יודעת למה התכוונת כשכתבת "כמה חודשים של שמחה", כי מאניה אינה רק מצב רוח טוב. יש מאפינים אחרים מובחנים מאד, שפסיכולוגים קליניים ופסיכיאטרים יודעים לזהות. בכל מקרה, אם את אכן סובלת מהפרעה זו, הגיוס הוא עניין הרבה פחות קריטי עכשיו. אני מציעה לך להגיע לאיש מקצוע, שיוכל להעריך האם מדובר בתנודותיות במצבי הרוח האופיינית מאד לגיל שלך (סבירות גבוהה), או שמא באפיזודות של דיכאון או בהפרעה דו קוטבית (סבירות נמוכה). כרגע, את רחוקה מרחק שנים מהגיוס, ורווחתך הנפשית חשובה יותר. הזכירי לעצמך שלהגיע לגיוס במצב נפשי לא טוב, ממילא לא יסייע לך להגיע לתפקיד הנחשק. עדיף לטפל בדברים קודם, הלא כן? בהצלחה ליאת

אני בת 15 וקראתי המון על הפרעה דו קוטבית ואני כמעט בטוחה ב100 אחוז שיש לי את

מצטערת אני יפרסם שוב

אענה לך למעלה...

שלום רב! בני הבכור בן 9 תלמיד מצטיין ומקובל חברתית ואף מוערך כמנהיג חיובי לאחרונה מגלה התנהגות של ביטחון עצמי מופרז ונטייה למנהיגות שלילית בעקבות פרסום מעליב ומאוד לא הולם שלו בפייסבוק שבהחלט איננו מאפיין אותו שמתי לב שחברו הטוב מתנהג באופן כזה ובני מחקה אותו גם בתסרוקת וגם בהתנהגות הפוגענית והשלילית שכנראה מזה שואב את כוחו...ללא הכוון יש לציין שהם חברים טובים מגיל 6 ולא הכרתי את חברו ככזה... כיצד עלי לנהוג בעניין??? אודה על התשובה

שלום שיר, השפעות שליליות על ילדינו קיימות תמיד ברקע, לפחות פוטנציאלית. מאחר שקשה מאד - אם לא בלתי אפשרי - לגדל ילדים בסביבה סטרילית, חינוכם ואכיפת כללי ההתנהגות נמצאים לפני הכל באחריותנו, ההורים. אם את סבורה שבנך מנצל לרעה את הפייסבוק, דאגי להבהיר לו שלא יוכל להשתמש בו אלא אם יכבד את הכללים (ואת חבריו) גם בזירה זו. כאשר את תולה את התנהגותו של הילד בהתנהגות של חברו, את כמו-מסירה את האחריות ממנו וממך. חשוב לזכור שילדים (גם הטובים והחכמים שבהם) עלולים לאמץ לעצמם מדי פעם הרגלים שליליים, תוך שהם מחקים ילדים אחרים או דמויות משמעותיות (מעולם המדיה, למשל). מאחר והשליטה שלנו בסביבה מוגבלת למדי, נוכל להשפיע רק על מה שמצוי בביתנו. כרגע, אני מציעה לנסות לייצר עבור בנך מציאות שבה *להתנהגות שלילית תהיה תוצאה שלילית* ולהפך. איני מתכוונת לעונשים דווקא, אלא לתוצאה מיידית וטבעית של מעשיו (כפי שציינתי בנושא הפייסבוק, למשל). בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן השנתיים מפונק מאוד. הגיע למשפחה אחרי שתי בנות, מעין נסיך .... מבקש שירימו אותו כל הזמן, לא מעוניין לשבת במושב הבטיחות ברכב, לא מוכן לישון במיטתו, צמוד אלי כל הזמן ועוד .... אם לא עושים כדבריו, הוא מסוגל לבכות ללא סוף וזה מתיש ולעיתים גם מפחיד. בקרוב ילך לגן חדש, הייתי רוצה לקבל טיפים כיצד לשנות את התנהגותו שמעיקה על כל המשפחה (ממעטים לנסוע או לטייל בגללו וכו'). כמו כן, טיפים כיצד לגמול אותו מחיתולים (הוא מודיע כאשר יש לו יציאה ולדעתי זה סימן טוב לגמילה, לא ?) בתודה מראש, נטלי

שלום נטלי, אם את רוצה שינוי בהתנהגותו של בנך, הזכירי לעצמך שנסיכים יש רק באגדות, ואילו ילדים "רגילים" חייבים ללמוד לחיות ולתפקד תוך התחשבות בזולתם, תוך התחשבות בתביעות המציאות, ועם היכולת לשאת מצבי תסכול ואכזבה. אין לי ספק שהילד שלך הוא ילד חמוד, חכם ומתוק, וקשיי ההתנהגות שלו הם תוצאה של עמדה הורית מפנקת-יתר ולא סמכותית מספיק. ולכן, השינוי חייב להתחיל בכם, ההורים. אני ממליצה לך בחום להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים מנוסה, שיוכל לספק לך כלים יעילים (לא טיפים. כלים! רציונל חינוכי ודרכים יעילות ליישומו). הנה טיפ אחד קטן, בכל זאת: אל תיבהלו מהבכי והמחאות שלו בכל פעם שאתם פועלים בניגוד לרצונו. לא שואלים ילד בן שנתיים אם הוא רוצה או מוכן לשבת בכיסא בטיחות, אם הוא מסכים ללכת לישון במיטתו, או אם המשפחה תצא לטיול או לא. אלה החלטות שבאחריותם של המבוגרים, ועל הילד לקבל אותן כעובדה, גם אם אינן עולות בקנה אחד עם רצונו. כאן המקום לציין כי בנך נמצא בגיל הידוע כגיל "מרד", ולכן נוטה לווכחנות, דעתנות, ואפילו התקפי זעם. אז נכון שלא מוכרחים להיאבק על כל דבר ועניין, אך יש גבולות ברורים שחשוב ורצוי להציב בכל גיל. אני ממליצה לך בכל לב להגיע להדרכה הורית ולמוד איך לעשות זאת נכון. בעניין הגמילה, אני מסכימה שבגיל שנתיים כבר קימת בשלות לנושא. יש אין ספור מאמרים טובים ברשת ובאתרי ההורות. מצאי לך אחד המדבר אל לבך, ופעלי לאורו. אם תרצי, תוכלי לדפדף לאחור בפורום שלנו, ולמצוא לא מעט התייחסויות לשאלות ספציפיות שהורים הפנו אלי לאורך השנים. לפעמים, אפשר ללמוד מניסיונם של אחרים ולהימנע מליפול לאותם פחים. את מוזמנת לדפדף. בהצלחה ליאת

שלום! יש לי שאלה: מה עושים אם ילד, ש בעקיפין мрהיה אד לתקיפה של אביו? יש לילד שינוי התנהגות, הוא יותר אגרסיבי ולוקח לגן צעצועיי לחימה. אני מפחדת שמצבו יחמיר ואנחנו נפספס את החלון הזדמנות לשינוי. אשמח מאוד להמלצה!

שלום ליקה, לא נתת יותר מדי פרטים על אופי האירוע, ועל מה בדיוק הילד ראה. בכל מקרה, כאשר ילד צעיר רואה את הוריו או את אחד מהם במצב של חוסר אונים או פגיעה (במיוחד פגיעה פיזית!), הוא עלול להיכנס לחרדה גדולה (וכפולה): האחת, מהרעיון שאבא חשוף לפגיעה. השנייה, מהרעיון שאין מי שישמור עליו עצמו, על הילד. מה שאת מתארת נשמע כמו ניסיון להשקיט את החרדה הזו, ולהרגיש שליטה/עוצמה, ברמה המאד קונקרטית. כרגע, נראה לי שהמשימה היא להחזיר לילד את התחושה שאבא חזק, יכול להגן על עצמו ועל הילד. חשוב לשדר, ישירות ובעקיפין, את המסר האומר שחוזק ועוצמה אינם תלויים בהכרח בכוח הזרוע, אלא דווקא בתבונה ותושייה. בעיני, אפשר להרשות לו, זמנית, להצטייד בצעצועי לחימה כדרך להפחית חרדה, אך להיות מאד ברורים לגבי כללי ההתנהגות איתם (לא פוגעים בילדים אחרים בשום אופן!!!). אם אתם מרגישים שמדובר באירוע שנחווה כטראומטי או כמסכן חיים בעיני הילד, מוטב להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, ולפעול בעצתו. בברכה ליאת

נתנו לי מועד ב' בחופש, ואני מפחדת שגם בו מרוב חרדה לא אגיע, או אכשל מה את מציעה?

אתי שלום, קצת קשה לי לסייע לך כיון שלא ספרת עליך שום פרט. איני יודעת אם את סטודנטית או תלמידת תיכון וממתי את סובלת מחרדת בחינות. אני מציעה שתפני לפורום שוב, ספרי קצת עליך ועל הבעיה ממנה את סובלת ואנסה לעזור לך.

שלום, אני ואבי ילדי בשלבי גירושים. מתעוררות הרבה, הרבה, הרבה בעיות רגשיות, שפוגעות בילדים היפים והמקסימים שלנו. הגעתי למסקנה שאין מנוס מטיפול משפחתי. טיפול שילמד אותנו ההורים, להיות יותר רגישים לרגשות הילדים ולצרכים שלהם, במיוחד בתקופה זו, שמטלטלת אותם. טיפול שילמד את הילדים להכיר ברגשות שלהם, לכבד את הרגשות של עצמם ולבטא אותן, ללא חשש כזה או אחר. אשמח אם תמליצי לי למי לפנות. חשוב לי שיהיה פסיכולוג מקצועי, קרוב לבית ושהמחירים לא יהיו בשמים. תודה ויום נפלא.

שלום רחלי, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה ציון אזור המגורים שלכם וכתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלי, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם. בדר"כ מצוי בידיו מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה ליאת

תודה על המענה. אזור המגורים הוא שפלה. תודה ויום טוב.

שלום רב, אני אשמח להמלצה של פסיכולוג ילדים מצוין באזור חיפה או קריות לילד בן 5.4 שנים אשמח להמלצה תודה הילה

שלום הילה למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלי, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם. בדר"כ מצוי בידיו מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן 3 גמול כבר מטיטולים כחודשיים, גם בלילה, קורה הרבה פעמים שמתפספס לו ולאחרונה כשבוע ימים הוא עושה קיבה בתחתון בין אם זה בבית או בגן למרות שאני שואלת אותו כל הזמן יש לך קקי והוא טוען לא ואחרי 5 דקות הוא עושה במכנסיים, אני מסבירה לו ומנסה לדובב אותו אבל זה פשוט לא הולך, על הפיפי הוא משתלט ממש יפה וגם בלילות. מה עלי לעשות איך אני ממשיכה מפה להניח לו או להמשיך לבקש ממנו.

שלום רותי, נסי לכוון לשעות בהן הוא עושה, ולהזמין אותו בזמנים האלה (ולא כל הזמן!) לשבת על הסיר (או על האסלה, כשרגליו על שרפרף קטן, או עם ישבנון). הסבירי שוב שתשמחי אם יצליח לעשות את הקקי במקום הנכון, אבל שזה לא נורא אם בורח לו. כשזה קורה, נקי אותו והחליפי בלי כל תגובה מיוחדת, במינימום (!) ביטויי כעס/גועל וכד'. אם יש אח קטן שנולד לאחרונה, אפשר לגייס עוד יותר סבלנות והתחשבות, ולהתייחס בהבנה. זה יעבור. שבת שלום ליאת

בוקר טוב. פניתי אליכם מספר פעמים וקיבלתי תשובות, אתמצת את הרקע שוב, אמא לילד בן 3 ובהריון נשואה 4 שנים עם בעיות רציניות בזוגיות (עם הפוגות) עזבתי את הבית פעמיים ל-10 חודשים ופעם שנייה ל-4 חודשים, נכון להיום יש הסכם גירושין מוכן אך החלטנו לנסות שוב, ההסכם בנינו היה שנלך לטיפול זוגי שבנתיים טרם הלכנו מכל מיני סיבות שבניהן שהוא לא מאמין בזה, וכמה שניסיתי במהלך החודשיים האלה לגרור אותו לטיפול זה לא הלך, ומכאן הקשר הולך ומתרחק ומוביל להרבה מריבות וכמובן הוא בשלו דורש את כל מה שאישה "צריכה" לעשות ללא שיתוף פעולה שלו בכלום כולל טיפול בילד ולפני שבועיים במהלך ויכוח סוער הוא חזר לסורו עם השפלות שקשה לי אפילו לעלות אותם על הנייר, עזבתי את הבית ועברתי לגור עם הורי, והחלטתי סופית שאני לא מוכנה לסבול עוד השפלות וחוסר כבוד. הוא לא מוכן לקבל זאת ושוב מנסה עם הבטחות כמו פעמים קודמות אך לשווא כשאני חוזרת אליו הוא חוזר שוב לאותם צעקות וקללות משפילות.הודעתי לו שזה סופי מבחינתי והוא התנהג מאוד לא יפה.קשה לו לקבל שאני החלטית בדעתי מאחר וכל הזמן הייתי מתכופפת וחוזרת רק למען הילד. השאלה העיקרית היא איך אני ממזערת את הנזקים שכבר גם ככה יש לילד (גם ככה הילד לא רוצה להיות במחיצתו) אני יודעת שאני הולכת לעבור תקופה קשה במיוחד שיהייה לי עוד ילד אך יש לי משפחה ענקית שאוהבת ותומכת וזה מה שמחזק אותי. אך הכי הכי אני דואגת לבני בן ה-3 אודה לתשובתכם.

שלום לימור, נישואים גרועים, הנמשכים "למען הילדים" עלולים לגבות מחירים קשים לא פחות מטראומת הגירושין. לכן, ההחלטה שלא להסכים למערכת יחסים נצלנית ומשפילה היא החלטה מבורכת. לדעתי כתבתי לך גם בעבר, שניתן ללכת לייעוץ זוגי גם ללא בן הזוג, מתוך תקווה שהשינוי יתרחש גם כך, ויביא את בן הזוג להתרצות ולהסכים להצטרף. בעלך ממשיך ומגלה התנגדות, פשוט כי הוא למד שזה אפשרי, ושבסופו של דבר את נכנעת וחוזרת (דפוס מוכר ולא חביב, שקיבל את הכינוי הלא מחמיא - "דפוס האישה המוכה"). קשה מאד לעזור מרחוק במצב עניינים מורכב כ"כ. אני ממליצה לך מאד למצוא לעצמך מסגרת מקצועית תמיכתית, אולי דרך גורמי הרווחה ברשות המקומית שלכם, או באופן פרטי בתמיכת המשפחה. ליווי מקצועי כזה יוכל לחזק אותך ולתת לך כלים הן להתמודדות מול בעלך (ביחד או לחוד) והן להתמודדות עם הילדים. מאחלת לך, בכל מקרה, לידה קלה ומהירה, והחלטות טובות! ליאת

היי ליאת בני בן השנה ועשרה חודשיים אני מניקה אותו כ 3-4 פעמיים ביממה . לא חשבתי לגמול אך זה מתחיל להיות קצת קשה עבורי . האם לדעתך עדיף לתת לפעוט להיגמל לבד ? אני כבר די רוצה שלקראת גיל שנתיים הוא יגמל אך מהצד השני אינני רוצה לגרום לטראומה רק כי לי קצת קשה . מה דעתך?תודה רבה

שלום רב, כל הכבוד לך על ההנקה הממושכת!!! אין ספק שנתת לילד שלך 'פור' תזונתי מעולה. ובכל זאת, ההחלטה על המשך או הפסקת ההנקה חייבת להתקבל מתוך התחשבות *בשני* הפרטנרים !!! נדמה לי שהקושי שאת חשה בהחלט רלוונטי לכאן, ורצוי להקשיב לו. הגם שצפויות תגובות מחאה או הסתגלות מצד ילדך, לא הייתי מרחיקה עד הגדרה של טראומה. הילדים שלנו גדלים ומתפתחים כל הזמן, ובהדרגה עליהם להיפרד ולהיגמל מהתנהגויות והרגלים, לטובת התנהגויות והרגלים חדשים, בוגרים יותר. לדעתי, קיימת סבירות שהחששות שלך יתבדו, ו"העגל כבר מסכים להפסיק לינוק" - ברוח הפתגם המפורסם. וגם אם לא כל כך, אני ממליצה להתחיל לדלל, ולאפשר לעצמך להתחזק ולהתפנות למשימות הוריות חדשות ומאתגרות לא פחות. בהצלחה! ליאת

שלום. בני בן ארבע נמצא בגן עירוני עם 34 ילדים נוספים. לאורך כל השנה אנו מתמודדים עם בעיות התנהגות שלו. הוא ממעט לשבת במפגשים, פעמים רבות מכה ילדים אחרים בגן, ופעמים מעטות אף פגשנו בהתנהגות וונדליסטית מצידו (צייר על הקיר, השתין על החול בחצר). אנחנו מגיבים בצורה מאוד חריפה כלפי התופעות השונות ובמיוחד כלפי מקרי הוונדליזם. היו פעמים שהילד לא נשלח לגן והפסיד מסיבת יום הולדת, נשללו ממנו משחקים שאוהב, או ממתק.לא הוזמנו חברים אליו או שהוא לא הלך אליהם. לקחנו אותו לאבחון, הוא היה פשוט מדהים- קשוב משתף פעולה ומבין. ולא ראו כלום פרט לבעייה קלה בויסות החושי. הוא לא נוהג באלימות כלפינו או כלפי אחיו בבית. כשהוא מקבל עונש הוא בוכה ומצטער מאוד אבל נראה שהוא פשוט לא מפנים את חוסר הכדאיות ולא את מרות הגננת וחוזר שוב ושוב אל ההתפרעות. יצויין כי לדעתנו אין כמיה טובה בינו ובין הגננת ויש לכך כנראה משקל רב בהנהלותו. בשנה הבאה הוא צפוי להיות בגן אחר. אני אובדת עצות. איך נכון לנהוג מולו, בעיקר לטפל בהתנהגות וונדליסטית? הצילו!!!

שלום מוריה כאשר קיים פער ניכר בין התנהגותו של הילד בבית לבין התנהגותו בגן או בביה"ס, עולה חשד לבעיית גבולות. השערה זו מתחזקת לאור כך שלא עלה כל ממצא אחר באבחון. לפעמים מה שנראה כמו התנהגות למופת בבית, מרמז על כך שההורים למדו לוותר (או "ללכת על ביצים"), רק כדי לא לעורר מופע זעם סוער או שעות של בכי. כל העונשים שאת מתארת הם עונשים שרירותיים, שאינם יעילים (כפי שלמדת על בשרך). סנקציה על התנהגות בעייתית חייבת להיות מיידית, מידתית, וכזו הקשורה באופן טבעי וישיר למעשה. זאת ועוד - אין להעניש ילד פעמיים על אותו מעשה. לטעמי, אתם יכולים לצאת נשכרים מאד מהדרכת הורים של שתיים שלוש פגישות אצל פסיכולוג ילדים המתמחה בכך. לעתים יש טעם בליווי ותמיכה גם של צוות הגן, או לפחות בייעוץ חד פעמי, על מנת לשמור על תיאום ועקביות בין הבית לגן. עניין חשוב נוסף, קשור למערכת היחסים בין ההורים לצוות החינוכי. כאשר בין ההורים והצוות נוצרת אווירה של חשדנות ועוינות, או הטלת האשמות אלה באלה, הסיכויים לשיפור יורדים בהתאמה. עבודה מתוך כבוד הדדי ושיתוף פעולה מגבירה את הסיכוי להצלחת התהליך ולשיפור המצב. כרגע, יש לפניכם חודשיים של חופשה, בהם כדאי מאד לרכוש כלים יעילים להצבת גבולות יעילה (ללא עונשים!). ממליצה לכם בחום לנצל זאת ולהיעזר. בהצלחה ליאת

יש לי ילד עוד מעט בן 6 עם בעיה רגשית התחיל לפני שנה עם אובססיה לתלבושות תחפושות דמויות בטלויזיה התחיל להפריע במפגשים להרביץ עלינו לגן חובה חשבנו שיהיה יותר טוב הוא מאוד חיכה לזה ואז זה החמיר. הוא לא רצה להכנס לגן היה בורח חשוב לציין שכבר מתת חובה היינו בטיפול ריגשי המצב החמיר התסכלים חזקים יותר כך שהיה שובר דברים בגן הרביץ לא ניררתע מהגננות אהב להרביץ הגענו למצב ותקופה מאוד קשה עם הורי הגן חשוב לציין שלאורך כל הדרך הילדים מאוד אוהבים אותו מתרחקים שמרביץ אבל רוצים להיות בקרבו ילד חכם אינטלגנציה 119 צייר תפארת מאוד רגיש אבל ברגעי תסכול וכעס הוא לא שולט בעצמו היום בעקבות טיםול ריגשי הוא יודע להביא את עצמו אומר שכועס מנסה להתאפק יש תקופות שונות טובות גרועות מאוד בסדר כל פעם משתנה מתחילת השנה יש לו סייעת צמודה אבל שהיא הולכת הכל מתפרץ שוב לשעתתים שנותרו היינו ברכיבת סוסים אנחנו בטיפול ריגשי בטיפול בויסות ותרופתי עדיין יש קשיים בגן הורי הגן הורגים אותנו כועסים עליו עלינו אני מבינה אותם אבל מדובר בילד מאוד נבון עם דימיון מפותח מרתק ברמתשיחה מאוד גבוה שלא יודע מדוע לא מפסיק לכעוס ולהרביץ זה מאוד קשה שנה הבאה הוא מתחיל כיתה א זאת כיתה ריגשית הוא יהיה עם פחות ילדים מקווה שיהיה יותר טוב לא כך ציפתי לעלות אותו לכיתה א זה מאוד קשה זה על קצה המזלג רציתי לשתף.

שחף יקרה, תודה על השיתוף. כשאנחנו מחליטים להביא ילד לעולם, אנו יוצרים פנטזיה על 'מלאך' קטן, שימלא את חיינו באושר ונחת ושמחה אין קץ. לעתים (כמעט תמיד, האמת...), הפנטזיה הזו מתנפצת אל קרקע המציאות, ואנו מגלים שלגדל ילד זו מלאכה קשה, מתסכלת לעתים, הכרוכה בהשקעה רגשית עצומה. כל האמור כאן מתעצם עשרת מונים כאשר הילד שלנו אינו נופל ב'שטאנץ', ומגלה חריגות וקושי. קשה לנו כ"כ להיווכח שאנחנו לא יכולים לבד, ועלינו להיעזר במומחים, רופאים, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, קלינאי תקשורת, מדריכי רכיבה, ומה לא... קשה אף יותר להתמודד עם מדקרות מבטם של ההורים האחרים, הננעצים בנו כאומרים "אצלנו זה לא היה קורה!". לפעמים, למרבה הצער, חיצי הביקורת נשלחים גם בתוך המשפחה המורחבת, במעגלים החברתיים, ואפילו בין ההורים לבין עצמם. נדמה לי שהדרך להיחלץ מהמלכודת העצובה הזו, כרוכה בשני פרמטרים חשובים: האחד - היכולת שלכם כהורים לקבל את הילד שלכם קבלה שלמה ומלאה, כפי שהוא, ולאהוב אותו על מה ועל מי שהוא, גם אם אתם ממש *לא* אוהבים את התנהגותו. השני - היכולת שלכם כהורים לשמש סנגורים של הילד, ולפעול ליצירת סביבה מיטבית המותאמת לצרכיו ככל האפשר. להיות סניגורים אין פירוש הדבר לומר (או להרגיש) שאנחנו צודקים וכל השאר טועים, אלא דווקא לפעול מתוך כבוד ושיתוף פעולה עם כל הגורמים בסביבתו של הילד, יהיו אלה גננות, מורים, הורים אחרים, אנשי מקצוע או ילדים אחרים. כשהמטרה היא לעזור לילד לתפקד היטב, קל יותר לחשוב על אסטרטגיות פעולה יעילות, לזנוח את הפחות יעילות, ולעבוד מתוך כבוד ושיתוף פעולה עם כל הגורמים הנ"ל. אני קוראת את אחרית דברייך, ויודעת שלא לכך פיללת. ובכל זאת, מאמינה שאתם נמצאים בפתחו של עידן חדש. כיתה קטנה היא כיתה עתירת משאבים, הנהנית מתשומות של כוח אדם איכותי, תקציבים, חומרי למידה מעולים ושיטות עבודה גמישות. אני חושבת שיש מקום להרבה תקווה ואופטימיות, גם אם נקודת הפתיחה שלכם נראית כרגע לא משהו. מחזקת אותך לקראת חופשת הקיץ, ויותר מכך, לקראת 12 השנים שיבואו אחריה. זאת דרך ארוכה ומפרכת, אך יש בה גם פוטנציאל גדול להצלחות, הישגים והפתעות. מחזקת אתכם בברכת "הזורעים בדמעה - ברינה יקצורו!" ליאת

ליאת מאוד ריגשת אותי אני באמת מחםש פורום תמיכה לשתף מקווה שהמקום נכון אנחנו מאוד אוהבים את ילדנו והוא יודע זאת אנחנו מציבים לו היום יותר גבולות מנסים לו להתאמן על תסכולים מסבירים לו שאנחנו לא מסכימים להתנהגות אנחנו באמת מחכים לכיתה הקטנה והטיפולים בה בני גם שמח ללכת לכיתה קטנה אני ממש מרגישה שהוא מאתגר אותנו אך מאוד חוששים מהקיטנה כי יש לנו איום שיתנהג לא יפה יוציאו אותו משם וכן מה לעשות ולהגיד שאני שמה אותו בכיתה מיוחדת היא לא קלה מאוד יכול להיות של בבית ספר של החברים אולי זו תיהיה ממש הצחלה חדשה קשה לי עם המחשבה שילד חכם עם בעיה ואיך בעיה ריגשית קיבל מאיתנו הרבה אהבה חיבוקים אז עכשיו אני מפחדת לטעות עם הקטנה שלי בת השלטש איך לא טועים שוב?

היי שחף, אני מניחה שלא נוכל לפתור מכאן את החששות שלך מפני התנהגותו בקייטנה. עקרונית, אני מאמינה ששינוי התנהגותי אפשר להשיג דווקא עם תגמולים וחיזוקים, ופחות דרך איומים בעונשים או השעיות. אני מציעה לך לא להכביד על עצמך עם בושה או אשמה על כך שילדך נכנס לכיתה קטנה. מספיק קשה גם ככה. למה להוסיף על עצמנו משא מיותר של "מה יגידו". הזכירי לעצמך שהמשימה החשובה בה צריך להתמקד כרגע זה קידומו של הילד ודאגה לרווחתו. כיתה קטנה היא כיתה רגילה אך מותאמת לצרכים ספציפיים, ולא מוכרחים לדווח על כך או להכריז על כך כעל עניין מיוחד. כפי שאני ממליצה כאן לא פעם, אומר גם לך, שהדרכת הורים טובה מפסיכולוג ילדים מנוסה יכולה לתת לך כלים ולשכלל את המיומנויות ההוריות שלך, לטובת ילדייך כולם. המשאלה "לא לטעות שוב" טבעית ומובנת, אך למרבה הצער כולנו טועים, מתקנים ושוב טועים. זה אנושי, טבעי ולא ניתן למניעה מוחלטת. בעיני, חשוב להישאר מודעים, קשובים ומתבוננים, לפעול כמיטב יכולתנו, ולהיעזר באנשי המקצוע הנכונים בשעת הצורך. בהצלחה ליאת

בני בן שנתיים ו4 נכנס לגן פרטי לפני חודש . עד עכשיו היה בבית עם אמא . הגננת טוענת כי הוא אוכל טוב ולא בוכה אבל לא משתתף בפעילות ובשעת ריכוז שכולם יושבים על הכיסאות אז הוא קם ומתחיל לרוץ ובנוסף לא מתקרב לילדים , הוא רק מתקרב לגננת . היא טוענת כי צריך לקחת אותו להתפתחות הילד לאבחון . אציין כי הילד לא מדבר ומתחיל עוד שבוע טיפול אצל קלינאית תקשורת ובנוסף עוד חודש יש לו תור לרופא התפתחותי . השאלה היא האם זה לא מוקדם מדי אחרי 3 שבועות בערך כבר להסיק שיש לילד בעית תקשורת בגן במיוחד שזו מסגרת חינוכית ראשונה שלו . אציין כי בבית הוא משחק איתנו מחבואים ותופסת ואוהב לשחק עם מכוניות ומביא לנו דברים שהוא רוצה לשחק , הוא מתקשר טוב עם עם מבוגרים בתוך המשפחה ( אוהב לשחק עם סבא . מבקש מדודה שיר בטלויזיה ) הוא ילד חייכן ותזוזתי ואנרגטי . מה דעתך לגבי המצב ?

שלום דוד, בעבודתי, אני נתקלת בהרבה מאד חרדה אצל הורים מרגע שעולה הרעיון של אבחון לילד. מבחינה זו, התגובה שלך מאד נורמלית ולא מפתיעה. בהחלט יתכן שאתה צודק, וההתנהגויות שתיארת הן לא יותר מקשיי הסתגלות למסגרת. (כשלעצמן, ההתנהגויות שציינת אינן מדאיגות באופן מיוחד). עם זאת, עלינו לזכור שגננות מנוסות העבירו תחת ידן דורות של ילדים, וברוב המקרים ניתן לסמוך על חוש הריח שלהן. הן יכולות לזהות חריגות או עיכוב התפתחותי מוקדם יחסית, וזה יתרון עצום בעיני. כמו שזה עתה כתבתי לענת - אם החשדות יתבדו, אפשר יהיה להירגע לאחר האבחון, ואם בכל זאת יתגלו בעיות, מוטב לטפל בהן מוקדם ככל האפשר, כדי למנוע מהילד גרעונות התפתחותיים, ולאפשר לו להדביק את הפערים ולתפקד כבני גילו. במכון להתפתחות הילד יש אנשי מקצוע מנוסים מאד, ולכן אתם בהחלט יכולים להרוויח מאבחון כזה, יהיו תוצאותיו אשר יהיו. מאחלת בשורות טובות והתאקלמות מהירה! ליאת

שלום ליאת, ביתי הבכורה מסיימת עכשיו גן חובה. היא מאוד אהבה את הגן ובמיוחד את הגננת. היא ממש לא רוצה לעלות לכיתה א'. היא אומרת שבכיתה א' אין משחקים ופינות כמו בגן ושמעה שזה משעמם. אני לא יודעת מה לספר לה ואיך ל"מכור" לה את המעבר בלי לצייר לה תמונה ורודה מידי. הרי היא די צודקת...הגן שלה נמצא בתוך בית הספר אז היא מכירה את ההתנהלות בבית הספר, היא אפילו שומעת את המורות צועקות. אתמול אחרי מסיבת הסיום היא ממש בכתה ואמרה שהיא לא רוצה להיפרד. באופן כללי היא ילדה רגישה מאוד ויש לה קושי עם שינויים. הבטחתי לה שמתי שרק תרצה נחצה את הכביש ונבקר בגן(שעובר מקום, לצערי).האם יש לך דרך לעזור לי לעודד אותה בבקשה ? תודה רבה

שלום נעמי, המעבר לכיתה א' מעורר לא מעט התרגשות וחששות, הן אצל הילד הקטן והן אצל הוריו - במיוחד אם מדובר בילד ראשון. ביה"ס, לבד מהיותו מוסד חינוכי אקדמי, מזמן לנו בפעם הראשונה מבט חיצוני מעריך: הילד שלנו נבחן ומקבל ציונים, ויחד איתו נבחנים גם אנו, ההורים. האם הילד שלנו מגיע מוכן לכיתה א'? האם הוא כבר יודע לקרוא? לכתוב? האם הוא שולט בפעולות החשבון? האם הוא מסוגל לעמוד במטלות ובדרישות המחייבות של כיתה א'? האם התנהגותו מסגירה בעיות בחינוך שלנו, או אולי מעידה עד כמה הצלחנו? כל התהיות הללו משפיעות מאד, כאמור, גם על הילד וגם על ההורים, וחשוב שנהיה מודעים לכך. כאשר אנחנו - המבוגרים - מצליחים לומר לעצמנו מילות עידוד (הילד שלנו חזק, מוכשר, חכם וחברותי. הוא יצליח ויסתגל גם אם יהיה קצת קשה בהתחלה. אם יהיו קשיים נתגייס ונעזור), משהו מהאופטימיות דבק גם בילדים שלנו. בשיחות איתה, אל תבטלי את החששות והדאגות שלה ואפשרי לה לבטאם בחופשיות. עם זאת, חשוב לאזן עם אמירות חיוביות, המביעות ביטחון ביכולותיה, ביטחון בכך שיהיה לה מעניין ונחמד. הזכירי לה שגם אימא צועקת לפעמים (ממש כמו המורות), ושום דבר לא קורה בגלל זה. הסבירי שהמורה היא כמו ממלאת מקומה של אימא בביה"ס, והיא כועסת לפעמים אך רוב הזמן אוהבת, מעודדת, עוזרת, שומרת ומשגיחה שהכל בסדר. הסבירי לה שבגן האהוב שלה יהיו מעתה ילדים קטנים שאינה מכירה, ושכל חבריה עולים איתה לביה"ס. הבטיחי לה שתעשי הכל כדי להקל עליה, ושתהיי איתה בימים הראשונים עד שתתרגל. זכרי שכל דבר שיכול לתת לה כרגע תחושת שליטה לקראת הלא נודע - עוזר! נסו לבקר בביה"ס, לפזר ככל האפשר אי וודאות, להכיר את המורה, המזכירה, החצר, ואפילו את אותיות הא"ב. אפשר לשחק בבית ב'מורה ותלמידים', לקנות לוח גירים קטן, וכד' בסופו של דבר, הכלל הישן והטוב יפה גם לכאן: אם את תהיי שקטה ונינוחה - משהו מזה ידבק גם בה. בהצלחה, וחופשה נעימה! ליאת

תודה רבה על התייחסותך !!! הבוקר היא שוב בכתה ואמרה שהיא לא רוצה להיפרד מהגן. היא בכתה בכי כואב ואמיתי כבר בבית שהמשיך גם בגן. ואני נשברתי ובכיתי לידה. איך להסביר לה שאמא בכתה? נשברתי לא עמדתי בזה... יש לך עצה בשבילי ? תודה רבה מקרב לב נעמי

שלום ליאת, הנני אם יחידנית לילד בן 8. מאז גיל 6 בני רוצה כלב. הבטחתי לו שליום הולדתו אכניס כלב הביתה. ואכן מיזה כשבועיים יש לנו גור קטן, חמוד ומתוק. אבל לא בשבילי. אני מרגישה שאני לא מסוגלת להחזיק את הכלב בבית. הפכתי להיות עצבנית, עייפה ומותשת. בני מאוד שמח שהכלב נמצא בסביבתו, אך לא תורם בשם דבר. הכל נופל עלי. ניסתי לדבר עם בני ולהסביר לו שעשיתי מאמץ אדיר להכניס כלב הביתה במיוחד כאשר כל המטלות היום יומיות מוטלות עלי ובנוסף אני עובדת ולומדת. אך דברי נופלות באוזניים אטומות. סדר יומו של בני לא השתנה, הוא מגיע הביתה למעט ליטוף קל לכלב, הכלב נמצא באיזור וזהו. כמו עוד חפץ בבית. הבאתי מאלף כלבים הביתה והסברתי לו את הקושי שלי. נתתי לעצמי עוד שבוע לנסות ולראות כיצד הדברים מתנהלים ואם לא, אאלץ למסור אותו לבן משפחה. כבר עכשו יש לי תחושה שזה לא ילך. ובתוך תוכי אני לא מסוגלת לעוד מטלה כזו קשה ,קל וחומר שהוא גור ואת כל צרכיו הוא עושה בבית. כיצד מוצאים את הכלב מבלי לפגוע ברגשותיו של בני. אני יודעת שטעיתי שהסכמתי להביא את הכלב. האם אין דרך חזרה? האם אני אמורה לקבל את המצב? אודה לך אם תוכלי לייעץ לי כיצד אוכל לעשות זאת מבלי לפגוע ברגשותיו של בני. תודה דניאלה

שלום דניאלה, ראשית, ממליצה לך לקרוא את תגובתי לאחמד, כאן למטה בתאריך 17.6. אני חושבת שהכנסת כלב הביתה צריכה להיעשות רק לאחר שאנחנו משוכנעים שנוכל לעמוד בכך. אם כרגע את חווה את הטיפול בגור כמעמסה בלתי נסבלת, ויש לך למי למסור אותו, עשי זאת מייד, גם אם את מודעת לכך שצעד כזה יעורר אצלו צער. אכזבות, תסכולים ותחושות אובדן הן חלק מהחיים, ועלייך להכיר בכך שלא תוכלי לגדל את בנך בסביבה סטרילית, בלעדיהם. הסבירי לו שלמרות שמאד רצית לשמח אותו, הבנת שאינך בנויה כרגע לסוג כזה של התמודדות, ולכן את מקבלת בצער את ההחלטה להיפרד מהכלבלב. הביעי הבנה לרגשותיו, והיי נכונה לספוג מחאות ותחנונים. קחי הרבה אוויר, הישארי רגועה והחלטית, ותני הרבה תוקף לחוויה שלו. להערכתי, מעבר לעוגמת הנפש הרגעית, לא צפוי להיגרם לבנך נזק משמעותי, זאת בהנחה שהכלב יימסר בהקדם, לפני שיהפוך דמות משמעותית מאד. אל תצפי להבנה או הסכמה מצד בנך ("דבריי נופלים על אזניים אטומות"), שכן הסבירות לכך נמוכה. קבלי החלטה חד צדדית, כהורה סמכותי, ולהבא הביאי בחשבון את צרכייך שלך לפני שאת ממהרת להיענות לאלה שלו :-) בהצלחה (גם לגור הקטן, שבוודאות יפסיק יום אחד לעשות פיפי וקקי בבית, ויהיה כלב נהדר וידיד אמת). חזקי ואמצי ליאת

שלום רב, בני בן ה6 ילד פעלתן, חיוני וחיובי. בשנה שעברה היתה אפיזודה בת כחודשיים של חזרה על מילים "סתם סתם" ללא כל קשר לנעשה סביבו, ללא קשר עינייני למשפטים ו..או לשיחה{מספר רב מאוד של פעמים ביום} התופעה חלפה מאליה ברגע שהתעלמנו, לציין שתחילה ככשאלנו שאלות סביב הנושא, גילה מבוכה רבה ואף הצרגז נורא. לאחרונה שוב אותה התופעה עם אותה מילה "סתם". האם עלי להמשיך ולהתעלם או אני זקוקה להתערבות של בעל מקצוע. נושא שני הוא בעיית הההתפנות שלו בגן, אינו נכנס כלל לשרותים בגן לא לפיפי ולא לקיקי, עם אלף ואחת תרוצים שונים, כל הנסיונות לשכנעו עלו בתוהו. אחת הרטיב במכנסיו ונאלצתי להגיע בדחיפות ע"מ שלא יובך. אני חוששת מהשנה הבאה ומבקשת עצה. תודה מראש ...ענת

שלום ענת, כדי להחליט האם יש או אין טעם בהתערבות מקצועית, נדרש יותר מידע ממה שסיפקת כאן. אם, מעבר לשימוש במילה 'סתם', התפקוד של הילד תקין לחלוטין, וכישוריו החברתיים והקוגניטיביים טובים, זה לא חייב להיות משהו מדאיג. אם, לעומת זאת, יש קשיים תפקודיים, קשיים בוויסות רגשות (רמזת לכך בדברייך), קשיים בתקשורת עם זולתו, ובעיות נוספות אחרות, מוטב להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי. ההתאפקות בגן יכולה להיות קשורה לחרדה כלשהי, שרצוי לברר מהי. אני ממליצה בכל זאת, לנסות להגיע להתייעצות, דווקא לקראת השנה הבאה. אם הדברים יתבררו כלא מדאיגים תוכלי להירגע סופית, ואם, לעומת זאת, יעלה הצורך בהתערבות - מוטב לעשות זאת מוקדם ככל האפשר. בהצלחה ליאת

שלום, הקטנה שלי בת 1.5 בוכה מרה בכל פעם שאנחנו מתקרבים לאמבטיה. אוהבת את הים, אוהבת בריכה אם כי תמיד נבהלת מהשפרצות ומים על הפנים או הראש ותמיד תעדיף לשחק מחוץ למים. ברור לי שיש כאן התניית פחד אבל אני לא מצליחה להכחיד אותה בשום דרך, משחק באמבטיה יבשה עם בגדים, צעצועים ומה לא. כבר שבועות ארוכים ששום דבר לא עוזר. איך נחלצים מזה?

שלום ענבל, יש בהחלט שלב כזה בחייהם של ילדים קטנים, במיוחד אחרי תקריות בהן נכנס שמפו לעיניים או נכנסים מי ים (או בריכה) לאף או לעיניים. ההפתעה ותחושת הצריבה עושים את שלהם, ותגובת הפחד נרכשה. כל המשחקים שאתם עושים נכונים מאד בהקשר זה, ועדיין, אני ממליצה להוסיף גם משהו שייתן לה תחושת שליטה במצב, דווקא "על רטוב". למשל, תני לה להצמיד לפנים ספוג אמבטיה יבש (או מגבת יבשה קטנה) בזמן שאת חופפת ראש, כדי שהיא עצמה תוכל להתגונן מפני המים ולשמור על עצמה. יש כובעי רחצה שמבטיחים שמי החפיפה לא ייכנסו לעיניים (תוכלי להדגים זאת עלייך). מאחר שמדובר עדיין בתינוקת קטנה, הסברים ופעילויות משחק לא בהכרח יעשו את העבודה. לפעמים אין ברירה אלא לקבל את תגובות הפחד בסוג של שלווה, ולהתייחס אליהן כאל משהו זמני מאד שיחלוף. עמדה שקטה ושלווה שלכם, מול הבכי וההתנגדות שלה, יכולה להקל עליה, ממש כפי שהחרדה והמתח שלכם עלולים להחריף את אלה שלה. זה עובר... בהצלחה ליאת

בשנה הבאה בני עולה לכיתה א, עד כה לא הצלחנו לשכנע אותו להתפנות בגן, העלה כל מיני תרוצים של ניקיון ... בישנות וכ.. כל הניסיונות עלו בתוהו ואחת אף נאלצתי לעזוב את העבודה ולהביא לו בגדים להלפה לאחר שברח לו ולא רציתי שיהיה נבוך. בשנה הבאה אנני רוצה שיצטרך לעמוד במבוכה וסטואציות שמתאפק, כיצד אוכל לעבוד איתו בנושא. תודה מראש ענת

שלום ענת, לא ציינת כמה דברים חשובים בשאלתך. האם הוא לא מתפנה בכלל או שעושה פיפי אבל לא קקי? האם מתאפק גם במקומות אחרים? האם בבית ישנן בעיות בתחום זה או שבכלל לא? כיצד הגננת התייחסה להתאפקות שלו? האם "בורח" לו הרבה פעמים או שהיה מקרה חד פעמי, וכיצד הוא מתייחס לזה? אמיר אמיר

שלום רב , יש לנו שני ילדים מקסימים .בן 9 ובת 6 . הבן שלנו בן ה-9 הינו ילד חכם מאוד,רגיש, אוהב מאוד ספורט , תלמיד מצטיין. לאחרונה חלו תופעות שקצת מטרידות אותנו הקשורות לכעסים של הבן . זה בא לידי ביטוי בקנאה שלו כלפי אחותו , הוא מקניט אותה , מציק לה, כל דבר שהיא אומרת עלול להרגיז אותו והוא עלול להתפרץ עליה. ובבית הספר כשהוא נעלב ממישהו הוא התחיל גם להחזיר לילדים שמתחילים איתו ופשוט לשחרר כך את כל הכעס שלו . מעולם לא קיבלנו הערות על התנהגותו , הוא היה ועדיין תלמיד למופת אבל חל שינוי בהתנהגותו ולדעתינו זה קשור בחוסר יכולתו להתמודד עם כעסים . עלינו לציין גם כי בשנה הבאה הוא עובר לבית ספר אחר שקרוב למקום מגורינו . דבר שמאוד קשה לו כי קשה לו להיפרד מחבריו , יש לו מן הסתם גם חששות ממקום חדש ולא מוכר למרות שיש לו שם שני חברים שהוא מכיר . מה לדעתך עלינו לעשות ? תודה

שלום סיגל, התמודדות טובה עם כעסים קשורה ליכולת לשאת תסכול, לאפק את הדחפים התוקפניים, ולווסת רגשות ביעילות. היכולות הללו קשורות לאספקטים מולדים כמו מזג, אך יותר מכך להתנסויות ולחוויות של הילד בסביבתו הקרובה, ולתהליכי החינוך שהוא עובר. כפי שנכתב כאן הרבה בעבר, ההורים הם ה'מאמנים' העיקריים של הילד, והם האחראיים לזמן לו מצבי תסכול מתונים (בשפה פשוטה קוראים לזה 'גבולות'), בעזרתם יוכל לתרגל עמידה בתסכולים והתמודדות עם הרגשות הקשים הנלווים להם. אם תקראי שוב את דברייך, תוכלי לראות בנקל כמה 'הנחות' את עושה לילד שלך, וכמה צידוקים את נותנת להתנהגותו: הוא מקנא באחותו ולכן מציק לה, הוא נעלב מילדים אז הוא מרביץ להם, הוא מתגונן מפני מי שמתחילים איתו, הוא עומד לעבור בי"ס ובגלל הקושי להיפרד התנהגותו בעייתית. החיים מזמנים לכולנו תסכולים, מכאובים, עימותים, אובדנים ופרידות. כל אלה אכן מקשים עלינו, אך *אינם* מתירים לנו להתנהג באלימות. לכן, אם את סבורה שבנך במצוקה, יש לטפל בה נקודתית, רצוי בעזרת איש מקצוע, ובמקביל לתת לו להבין שהתנהגות אלימה אינה אופציה מבחינתכם, גם אם אתם מכירים בכעסו ובקשייו ואמפתיים כלפיו. עליכם לגרום למצב בו התנהגות אלימה תוביל למציאות בלתי רצויה מבחינתו, בעוד התנהגות טובה תתוגמל. זכרו שרחמים ופינוק מחלישים את יכולות ההתמודדות של הילדים, בעוד כללי התנהגות ברורים המוצבים בפני הילד כדרישה הגיונית, מסייעים לו להבין מה מותר ומה אסור ולהתנהג בהתאם. ממליצה לכם להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, ולקצר את התהליך. בהצלחה ליאת

שלום, בתי כרגע בגן טרום חובה וני מתלבטת אם להעלות אותה כבר השנה לכיתה א', היא תהיה בת 5.5. הגננת לא ממליצה. האם בכל זאת כדאי לבקש את דעת פסיכולוג. אמנם עד אמצע השנה בתי היתתה בוכה בעת הפרידה ממני, ומגלה קשיים בפרידה, עכשיו היא בוגרת יותר, נפרדת יפה. מבחינה מוטוריקה כתיבה והבנה, היא בסדר גמור. מה לעשות? האם כדאי להשאירה לשנה של גן חובה או להעלות אותה?

שלום רוני, ההחלטה על צעד חריג כזה חייבת להיות מעוגנת ברציונל כלשהו. האם בתך מפגינה יכולות יוצאות דופן? האם קיימת חריגות או בולטות פיזית (למשל ילדה גבוהה וגדולה מאד מבחינה גופנית)? האם להערכתך השארתה בגן חובה תפגע בה באופן כלשהו? על פניו, איני רואה סיבה לעשות זאת, במיוחד לאור המלצתה של הגננת. מה בוער, בעצם? ליאת

תודה ליאת על התשובה החכמה. כדאי לשלוח יחד עם תעודות הילדים את המסר הזה לקראת החופש... אבל נראה לי שלא הסברתי את עצמי טוב. לשמחתי לילדתי בהחלט יש את המיומנות להעסיק את עצמה. יש לה יצירתיות ו (המון ) דמיון בשביל להיות שרת התרבות בעצמה ... רוב הימים היא מעסיקה את עצמה, אפילו בעיקר בהירהורים ומשחקי דמיון עם עצמה. הבעיה היא שפתאום יש יום או כמה ימים ש"שום דבר כבר לא כיף לי!". מתוך ההגזמה הזו היא בוכה וכועסת כאילו לא נהנתה אתמול מכל אותם דברים שאפשריים עכשיו. אגב, גם עם אוכל היא עושה את ההצגה הזו ופתאום מחליטה ששום דבר לא טעים לה יותר והיא מצידה לא תאכל למרות הרעב, יחד עם בכי היסטרי. מתוך ההצגה היא כבר באמת נעשית נסערת . אם אני מתעלמת ומניחה לה היא פשוט בוכה בחדר ולא משחקת/אוכלת... מקווה שהסברתי את עצמי טוב יותר.

היי שוב, אורלי בכי היסטרי (ה"הצגה"), ממש כמו שביתת רעב בחדר, הם דרך מצויינת להפעיל אותנו, ההורים, במהירות ויעילות. אימא יהודיה אינה יכולה לשאת שביתות רעב, גם אם הן לשעה שעתיים :-) אני נאלצת לחזור שוב על האמירה המפורסמת - "אין הצגה אם אין קהל!" את יודעת, שיעמום הוא חוויה שכולנו מכירים, כולל התסכול שבא בעקבותיה. הילדים שלנו צריכים ללמוד להתמודד עם תסכולים, ולהגיב אליהם בדרך מסתגלת. כהורים, תפקידנו לאמן את הילדים בהתמודדות עם תסכולים, ולאפשר להם לקבל החלטות ולתרגל פתרון בעיות. ילדים שבוכים בהיסטריה למדו להזעיק בדרך זו את המבוגר, שמצידו מגיב בדיוק בהתאם לציפייה של הילד. אם תנסי לחשוב בקור רוח בזמן אמת, להזכיר לעצמך שלא מדובר בסכנת חיים או במצוקה נוראה: זה רק שיעמום ותסכול, אני מאמינה שתצליחי לא ליפול למלכודת. תוכלי לומר משהו מתקף ואמפתי ("אני מבינה שקשה לך עכשיו. זה באמת לא כייף שהדברים לא קורים בדיוק כפי שהיית רוצה. כשתרגעי אשמח אם תבואי להיות איתי קצת. בינתיים אני כאן, מקפלת כביסה"), מבלי להיכנע לבכי ולהציע פיתרונות. חשוב מאד לזכור שהתנהגות מתעקשת היא חלק ממאבק כוח/כבוד. אם אנחנו לא במאבק, יש סיכוי טוב יותר שהילד יירד מהעץ בכוחותיו, ויתרצה. יישר כוח ליאת.

שלום, בני בן 7, ילד מאד חכם ומאד רגיש, מתקשה לאחרונה בסיטואציות חברתיות. למשל, סיטואציה שחוזרת על עצמה- כשבן כיתה קורא לו בכינוי גנאי, הוא נעלב ונאלם דום. כשהוא מספר לנו על זה הוא ממש נכנס למצב התגוננות, דמעות בעיניים ובסופו של דבר אפילו מעדיף להימנע מלדבר. היינו רוצים לתת לו את הכלים לענות, לעמוד על שלו, להגן על עצמו, וזאת מבלי לפגוע בבטחונו העצמי. אנחנו לא יודעים איך לעשות את זה, אנחנו כמובן מנסים לתת לו את הכלים תיאורטית, אבל ברגע האמת הוא לא משתמש בהם. עם מי כדאי להתייעץ? איזה מן מטפל? תודה

שלום רב, אחת החוויות הקשות שהורים מתארים, היא חווית חוסר האונים שלהם מול סבלו של הילד בסיטואציות חברתיות, בהן הוא ניצב ללא ההגנה או כלי התמודדות. לא תמיד נוכל להכין את הילד מראש למצבים ספציפיים, ואין לנו אלא לסמוך על יכולותיו, תושייתו, וכוחותיו הנפשיים. מהתיאור שלך, אני מבינה שהילד שלכם נאלץ להתמודד לא רק עם כינויי הגנאי והעלבונות, אלא גם עם האכזבה שלכם, ואולי גם עם הכעס על כך שלא החזיר ולא הגן על עצמו. למה, בעצם, הוא צריך לבכות ולהתגונן גם מולכם? אני מציעה לשדר מולו עמדה חדשה, לפיה ילד חזק הוא לאו דווקא ילד ש"מחזיר", אלא ילד שמבליג, מתעלם, ומתרחק מילדים רעים/טפשים/אלימים. הביעו בכל הזדמנות אמון וביטחון בכישוריו, בכוחותיו, וביכולתו למצוא לעצמו חברים טובים ונאמנים. אל תעודדו אותו לאלימות נגדית מכל סוג. זכרו שעוצמה אמיתית נבנית מבפנים, ואינה כרוכה בכוח הזרוע. אם אתם חשים שהוא הופך קורבן לעיתים קרובות ולאורך זמן, יש טעם לפנות למורה ולבקש את התערבותה והשגחתה. אם להערכתך מדובר בילד עם פגיעות רגשית משתקת, אפשר להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, ולשקול התערבות פרטנית. בהצלחה ליאת

מה לעשות עם ילדה בת 8.5 שכל הזמן מתלוננת שמשעמם לה? יש לה חוגים שהיא אוהבת במהלך השבוע, היא נפגשת עם חברות לפעמים ויש גם דברים שהיא אוהבת לעשות (מחשב, לקרוא, משחקת בחדר). אבל לפעמים היא נכנסת למצב שהכל משעמם לה ולא משנה מה נציע לה היא לא תרצה לעשות. היא מגיבה באופן מוגזם ומתחילה לבכות ולהתעצבן. זה גורם לסתם ריבים ובסוף היא יושבת בחדר ובוכה במקום לעשות משהו. ניסינו להגיד לה שהיא ילדה גדולה ויכולה להעסיק את עצמה ודיברנו על הדברים שהיא יכולה לעשות, אבל יש פעמים שהיא מחליטה שהכל משעמם אותה והיא לא רוצה.

שלום אורלי, אם נעצור לרגע, ונבחן את סדר היום האופייני של הילדים שלנו, נגלה עד מהרה שהם מנהלים לו"ז צפוף כמו של מנכ"ל עסוק. לימודים, צהרון, חוגים, חברים, טלוויזיה, מחשב, שיעורי בית (לפעמים), צחצוחים, מקלחות, ו...למיטה. בעידן שבו גם ההורים מאד עסוקים, חלק מהם סבורים שתפקידו של "ההורה הטוב" הוא לדאוג לתעסוקה מתמדת ואיכותית של הילדים, כדי שלא ירגישו נטושים, משועממים, או מקופחים. כך, מבלי להרגיש, ההורים הופכים את עצמם ל"ספקי אטרקציות", בבית ומחוצה לו. אם ניזכר לרגע בילדות שלנו (כן, כן, גם ההורים שלנו עבדו קשה), נגלה שהיה לנו הרבה יותר פנאי, הרבה פחות שעות מסך, והרבה פחות משעמם בהשוואה לילדים שלנו. היכולת להעסיק את עצמנו נרכשת בהדרגה, מתוך חוויה של פנאי ומרחב, ואפילו מתוך בטלה ושיעמום. כאשר אנחנו מרגילים את הילדים שאנחנו מי שדואגים להם לתעסוקה, הם חסרים את היצירתיות והתושיה, ונשארים מתוסכלים וחסרי אונים. לכן, כשהילד שלנו משתעמם, לא מוכרחים להיבהל ולהציע לו פעילות. אפשר ורצוי לעודד אותו לשכב בשקט ולחלום, לבהות, להשתעמם. כשהוא מבקש מאיתנו עזרה, נוכל לומר משהו כמו "אני סומכת עליך שתמצא משהו שיעסיק אותך, ואם לא - זה גם בסדר". דאגי לסביבה עשירה ומגוונת, אך נסי "לזוז" קצת מתפקיד שר החינוך, התרבות והספורט, ולאפשר לבתך לחפש וגם למצוא עניין מתוך עצמה. אם היא רוטנת או בוכה, ואפילו צועקת, התייחסי לזה בשלווה ככל יכולתך, והמשיכי בפעילות שלך במינימום תגובה. את מוזמנת לשתף האם שינוי הגישה הביא לתוצאות. בהצלחה ויישר כוח - יולי אוגוסט לפנינו!!! ליאת

הי ליאת, בני יהיה בן 1.11 בתחילת שנת הלימודים הבאה, ואני חוששת שמספר הילדים בגילו בגן הוא נמוך מידי. יהיו איתו ילדים בני: 1.11 1.9 1.8 1.6 ועוד 5 ילדים קטנים יותר. האם זה בסדר? ואם לא - כמהילדים בני גילו בערך כדאי שיהיו בקבוצה?

שלום עינת, כשאנחנו בוחרים גן עבור הילד שלנו, עלינו להביא בחשבון לא מעט פרמטרים, בהם איכות הצוות, רמת הפיקוח, איכות המבנה והמתקנים, היחס בין הילדים למבוגרים, הקרבה והנוחות עבורנו, וכמובן אופיה והתאמתה של קבוצת הילדים בגן לילד הפרטי שלנו. לא תמיד מתאפשרת קבוצה הומוגנית, וחשוב לנסות וללמוד מי "נותן את הטון". כאשר הילד שלנו נמצא באחד הקצוות (כמו במקרה שלך), ההחלטה הופכת קשה יותר. אם תחשבי על כך, ודאי תוכלי להבין שהפער בין גיל שנתיים לבין "שנה וקצת" (לא אמרת מה גילם של הקטנים יותר) הוא עצום, הרבה יותר מהפער בין גיל שנתיים לשלוש. הגן חייב להתאים לצרכיהם של *כל* דייריו, ועלייך להבטיח שבמקרה שלכם זה אכן כך. לא אוכל להחליט עבורך מכאן, אך מקווה שנתתי לך חומר למחשבה. בהצלחה ליאת

בתור מתבגרת , מה הזכויות שלי אצל פסיכולוג ? האם את כל המידע מוסרים להורים ? או שכמו במבוגרים הכל חסוי ? באיזה מקרים הפסיכולוג מחויב לגלות למישהו ? במקרים של דיכאון , פגיעה עצמית או מחשבות אובדניות מותר לספר ? תודה רבה

שלום סיגל, זכויותייך כמטופלת אינן שונות מאלה של כל מטופל אחר, יהא גילו אשר יהיה. על תכני הטיפול חל חיסיון, שכן זו מהותו של טיפול פסיכולוגי. עם זאת, כשמדובר בקטינים, הנתונים עדיין תחת חסות הוריהם, יש טעם והיגיון בשיתופם של ההורים - לא ברמת התוכן הנאמר בפגישות, אלא בהבנת מצבו של הילד, ובניסיון לרתום אותם כבני ברית של התהליך הטיפולי. כשמדובר במתבגרים, הרגישים במיוחד לפרטיותם, אפשר לסכם בתחילת הטיפול את מידת המעורבות של ההורים, ורצוי לעשות זאת בפגישה משותפת. ועדיין, חשוב לזכור, שבמצבים של התנגשות ערכים (למשל ערך החיסיון הרפואי מול ערך החיים), נדרש הפסיכולוג להפעיל שיקול דעת: אם אינו יכול להבטיח את שלומו של המטופל, יהיה עליו לקבל החלטה (רצוי יחד עם המטופל) מי יוכל לסייע לו בכך. לפעמים, כשהמטפל מתרשם שהמטופל שלו בסכנת חיים מיידית, יהיה צורך להכניס גורם נוסף לתמונה. אגב, דיכאון, *מחשבות* אובדניות ואפילו סוגים מסוימים של פגיעה עצמית, אינם נופלים בקטגוריה של סכנת חיים מיידית, ולכן ברוב המקרים אינם מחייבים כניסתו של גורם מעבר למטפל. זאת, כדי לעודד מטופלים לדבר על הקושי, לשתף במחשבותיהם, לספר על הפגיעה העצמית, ולאפשר למטפל לסייע בהפחתת התנהגויות מסוכנות. בברכה ליאת

בני בן ה13 סובל מבעיית קשב וריכוז וכן בעיה התנהגותית. מטופל ברספרידל וריטלין. היינו אצל הניורולוג לפני כמה ימים ולהפתעתי הוא אמר שאין בעיה שהילד ישב 10 שעות מול המסך. אין כל נזק. כל הרופאים האחרים שהיינו אצלם כולם אמרו שצריך להגביל אותו. יש לציין, שהוא לא רוצה לעשות שום דבר חוץ ממסך. בעלי אמר לרופא שהילד מקלל, מרביץ ומדבר סטיות ,כי אין לו הרבה זמן מסך. אם ישב הרבה יפסיק. כמובן שגם בימים האחרונים שראה הרבה לא הפסיק. איך לשכנע את בעלי שזה לא נכון?

שלום רב, מסכימה מאד עם קובי, שענה לך כאן אתמול. אנא קראי שוב את תגובתו, ואם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת. אוכל להוסיף, שבאופן עקרוני (ואישי - יש מי שיחלקו עלי), איני נוטה להמליץ על הגבלת שעות מסך, שכן יש בכך סכנה של קלקול היחסים עם הילד או התפתחות "תגובות דווקא". דאגי שסביבתו תהיה מגוונת ועשירה, הזמיני אותו לפעילויות מהנות והשתדלי ללהימנע מעימותים מיותרים. איכשהו, אני חשה שקובי אמר דברים דומים. פנו לעזרה. שבת שלום ליאת

שלום אני ובעלי בהליכי גירושים הוא כרגע מזה שלושה חודשים לא חי בבית, יש לו את הימים שלו-יומיים באמצע שבוע + סוף שבוע (שישי/שבת), ללא לינה (הוא גר אצל ההורים כרגע) אני רוצה לדעת כיצד אנו יכולים למזער את הנזק שייגרם לילד בעקבות הגירושים ומהן ההשלכות שיכולות להיווצר אצלו בעקבות המצב

שלום רונית, ילדים להורים גרושים נמצאים בקבוצת סיכון, ועדיין רבים מהם מצליחים להיחלץ מהמשבר ללא פגע, ואינם 'גוררים' איתם נזקים לטווח הארוך. אחד המנבאים הטובים להסתגלות טובה הוא טיב הקשר בין ההורים, ויכולתם לשתף פעולה לטובת ילדיהם לאורך זמן. אין זה אומר שמוכרחים להיות חברים בלב ונפש, אלא לשמור על תקשורת מכבדת, מתחשבת וסדירה. ככל שתשכילו להניח לעויינות ולמחלוקות (או לפחות לסיים איתן מהר ככל האפשר, מבלי לערב בהן את הילד) - כך אתם מסייעים להתמודדות טובה ומהירה יותר עם המשבר. כדאי לזכור שבניגוד למבוגרים, עבור הילדים הגירושין הם התמודדות מתמשכת, ולכן רצוי להישאר קשובים ורגישים לקשיים של הילד בכל שלב התפתחותי ובכל גיל, ולהיענות להם באופן מיטבי (גם אם לא מושלם). בהצלחה ליאת