פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

לקחתי את בני בן ה13 לניורולוג. לבני יש בעיות התנהגות והיפר אקטיביות קשה וקשיי ריכוז ולהפתעתי הרופא אמר שאין מניעה לשבת גם 10 שעות מול המסך. יש לציין שבזמן האחרון הוא רוצה לשבת מול המסך ולא לצאת לטיולים ולא עשות כלום. כל הרופאים האחרים שהייתי אצלם כולל פסיכולוג ופסיאטר כולם אמרו שצריך להגביל את זמן המסך,כיזה מזיק. בני מטופל בריטלין ורספרידל. בעלי מתעקש שרק הרופא הזה צודק ומאיים עלי שאני חייבת לתת לו 6 שעות ביום מסך, אם לא שאזהר.

שלום ראשית אתייחס לתקשורת שלכם, ההורים. אני מבין שאתם מתמודדים עם קשיים לא פשוטים בגידול הילד. קשיים שכאלו יכולים ליצור מתחים וחילוקי דעות קשים בין בני הזוג. אני מאמין שבבסיס שניכם מעוניינים בטובתו של הילד, וזו צריכה להיות נקודת המוצא לדיונים וההסכמות שלכם. הפעלת סנקציות ואיומים אחד כלפי השנייה לא יועילו, לא לכם ולא לילדכם, שבדרך כזו או אחרת יחווה את המתחים הללו ויושפע מהם לרעה. באשר לשאלה על מינון זמן המסך, אני חושב שצריך לענות על שאלה זו מתוך התבוננות על התמונה המלאה. איזה אלטרנטיבות יש לילד, מדוע הוא נמשך כל כך לצפייה, מה מצבו החברתי והלימודי, מה מצבו הרגשי ומהן השלכותיו. במצב אידאלי צריך להיות איזון בין פעילות פסיבית כמו צפייה בטלוויזיה לפעילות אקטיבית כמו משחק עם חברים, משחק לבד, חוגים וכו'. אך לדעתי השאלה החשובה כרגע היא לא כמות זמן המסך אלא הסיבות שעומדות בבסיס העניין. לכן, המלצתי לכם, לפנות לפסיכולוג אחד שירכז את הטיפול בילד על כל ההיבטים שלו. החל מבחינת מצבו הרגשי של הילד, דרך החזקות והכלים שיש לו להתמודדות וכלה בהדרכת הורים מסודרת דרכה תוכלו להביע את עצמכם, לבחון את תפקודכם ותפיסות עולמכם כהורים. הדרכה בה תוכלו לשפר את התקשורת שלכם כדי להגיע להסכמות חשובות המותאמות לצרכיו ויכולותיו של הילד. זה לא פשוט אך אפשרי. בהצלחה קובי

שהינו שנתיים בארצות הברית ונחזור בקיץ הקרוב ארצה. יש לנו ילדה בת שלוש וחצי שהגיעה לכאן בגיל שנה וחצי וילד בן שש שהגיע לכאן בגיל ארבע. לכולנו היה כאן טוב מאד, ולילדים היה מצויין מבחינה חברתית. בעיקר לגדול יש המון חברים מאד טובים שהוא מבלה איתם הרבה זמן. הוא מאד לחוץ מהחזרה ארצה, ממש מבקש שנשאר. לאחרונה התחילו לו טיקים עצבניים בפנים, שאני מניח קשורים ללחץ הזה. מדבר על זה שלא רוצה לעזוב את החברים, ולא רוצה את כל הדברים שאנחנו מספרים לו שיהיו בישראל. הקיצר, השאלה, איך אפשר להקל עליו את המעבר ולהוריד מהלחץ... תודה, רועי

שלום רועי, עבור ילד בן שש, אחרי שנתיים שנחווים כזמן חיים ארוך מאוד, מעבר לארץ כמעט זרה ועזיבה של המוכר והידוע זה מהלך לא פשוט. המצוקה שבנך מביע היא טבעית מאוד ותואמת לסיטואציה בה הוא נמצא. מכיוון שאת החזרה לארץ הוא מקבל כעובדה מוגמרת,אני מציע להסביר לו באופן שיוכל להבין את הסיבות בגינן אתם שבים לארץ. זה מצוין שאתם מספרים לו על ישראל ועל הדברים שיהיו לו כאן, אך לצד זה נסו להכיר במצוקה שלו, הביעו אמפתיה והבנה לעצב ולכעס שלו. חשוב שירגיש שאתם מבינים אותו, שאתם נמצאים בזה יחד איתו ושאתם בטוחים ביכולותיו להשתלב גם בארץ. בנוסף, אתם יכולים לחשוב יחד איתו על דרכים בהם היה רוצה לשמור על קשר עם החברים בארה"ב, על מסיבת פרידה וכד'. אני מאמין שלאחר פרק זמן בארץ, כשישתלב במסגרת חינוכית וירכוש חברים חדשים, הכאב והקושי יפחתו. לילדים בגילו יש בדר"כ יכולת טובה מזו של המבוגרים להשתלב בחברה ואף במדינה חדשה. בברכה קובי

שלום רב, בני הבכור (יש לי שניים) בן 6 ועולה לכיתה א'. כרגע הוא נמצא בגו חובה שבו מרבית הילדים הולכים לבית ספר מסוים ואילו בני הולך לבית ספר אחר, כי אנו גרים ברחוב ששייך לבית ספר אחר. הבית ספר אליו אמור בני ללכת ידוע כטוב יותר, אך חבריו הטובים הולכים לבית ספר אחר.אני מאוד מתלבטת: האם להתעקש בעירייה שישבצו את בני באותו בית ספר עם חבריו או להניח לעניין והוא כבר יכיר חברים חדשים (הוא חברותי מאוד)? אני יודעת שחברים מאוד חשובים, אבל עד כמה חשוב שהוא יהיה איתם בגילו? האם החברים האלו מהגן ילוו אותו בחייו או שזה בסדר שהוא יכיר מחדש חברים אחרים בכיתה א'? אני לא יודעת מה לעשות ואשמח לייעוץ. תודה, ענת

שלום ענת אני לא בטוח שיש תשובה "נכונה" לשאלות החשובות שאת מעלה. אין לי ספק שכניסה של ילד לכיתה א' (הבכור בפרט אך לא רק..) זה אירוע מרגש ומשמח מאוד שגם מעורר חששות רבים בקרב הילדים וההורים כאחד. מעבר מהגן לביה"ס, גם אם הוא נעשה בשיתוף עם ילדים מוכרים, עדיין זהו מעבר מהמוכר והידוע לעבר הלא-ידוע והלא-מוכר. עודדי אותו לשתף אותך בחששותיו, תשדרי לו שאלה חששות מובנים מקובלים, ומעל הכל, הפגיני ביטחון ביכולותיו. אחת המשימות ההתפתחותיות של ילדים בגילו של בנך היא לצלוח מעברים בחיים בצורה שתבסס תחושת מסוגלות וביטחון לקראת מעברים שעוד יגיעו בעתיד (והרי החיים מלאים בפרידות ומעברים..). רכישת מיומנויות חברתיות, למשל, משתכללת עם כל מעבר בחיים. ולכן, לפי דעתי, מטרתנו כהורים היא לאפשר להם לעבור אותם בצורה הטובה ביותר, ההולמת את יכולתם ואישיותם. אני מקבל את ההנחה שמעבר לכיתה א' עם קבוצת חברים יכול להקל עליו את ההתאקלמות, אך זה לא אומר שהוא יתקשה להשתלב אם יכנס לבי"ס אליו הוא רשום. לכן אני מציע לך לחשוב על השאלות בתוך ההקשר הספציפי של בנך, מה את מרגישה שנכון עבורו ואיזו בחירה תטיב איתו יותר. בהצלחה קובי.

שלום! אני אמא ל- 5 (בכורה-15 ועד 4 בנים 12-קשב וריכוז והיפר אקטיביות, 7-כיתה א' מתקשה ברכישת הקריאה, 4 שובב מאד מציק, 11 חודש חמוד ושקט. ברגע שאני מגיע הביתה אינני יודעת במה להתחיל, איך לתכנן את הזמן שלי תמיד ישנם דברים לא מתוכננים, חוץ מהמתוכננים (מורה פרטי) הבית נראה כמו סדום ואמורה הכביסה בבלאגן תהומי ברמה שהמלוכלך מתערבב עם הנקי והכל על הספה וגולש לרצפה, הכיור לא נקי ב99% מהזמן, כשאני רוצה לפזר או מבקשת מהבת לפזר את הכביסה אז אין מקום בארון כי כל הארון מבולגן לכן אינני ממהרת להחזיר את הכביסה למקום, הבת מתלוננת שאין מה לאכול בעוד שבמקרר יש הרבה, במקפיא כנ"ל שורה תחתונה היא עצלנית שאיננה מוכנה לנקוף אצבע לצורך הכנת אוכל. אני מרגישה שאני בבעיה ענקית אין לי סדר יום הכל קורה על הדרך , אינני מצליחה לחנך את ילדי, אניני מספיקה להגיע לכל אחד מילדי, רוב הזמן הם על המחשב/טלויזה מה עושים. בעלי מגיע בשעות הלילה המאד מאוחרות. אני לבד לבד במערכה. אינני מתולננת אך רוצה כלים לאיך להתמודד. האם ריטלין יכול לעזור לי, ואם כן / למה/איך? מה עושים? השקט היחידי שיש לי הוא בשעות העבודה בבוקר מחוץ לבית.

שלום שוש להיות אמא לחמישה ילדים זו התמודדות מאד מורכבת, ובטח כאשר את נאלצת להתמודד עם היומיום כשאת "לבד במערכה". זה נשמע כמו הפרעת קשב אחת גדולה ומתמשכת... בואי ננסה לעשות קצת סדר. התיאור שלך מתחיל בכך שכשאת מגיעה הביתה את לא יודעת במה להתחיל. ברגע שלך לא ברור מה הולך להיות היום, קשה לצפות מהילדים להיות מסודרים ולשתף פעולה באופן רגוע ומסודר. ההתנהגות שלהם, במובן מסוים, משקפת את הקושי שלך. אנשים וילדים שסובלים מקשיים בקשב ובריכוז זקוקים למסגרת מאד ברורה, עקבית וצפויה, על מנת לתפקד ביעילות ולהרגיש ביטחון. נראה לי שאם את תצליחי להיות מעט יותר מתוכננת ומאורגנת, תוכלי להשרות על הילדים אוירה רגועה ובטוחה יותר. נסי להגדיל את טווח הפעילויות ה"מתוכננות". פרט לשיעורים פרטיים, אפשר לארגן שעות שבועיות קבועות, כגון: שעה קבועה לשיעורי בית, שעה קבועה לצפייה בטלוויזיה/מחשב, אחה"צ קבוע שבו הילדים לוקחים חלק בעבודות הבית (כל אחד לפי גילו ויכולותיו), יום קבוע שבו עושים פעילות מהנה מחוץ לבית, ארוחת ערב משותפת בשעה קבועה ועוד. ברגע שכל דבר כזה יהיה מתוחם בזמן קבוע, את משאירה פחות מרחב לחוסר וודאות ולבלבול. לילדים (וגם לך) צריך להיות ברור מה בדיוק מצופה מהם, ואיזו התנהגות שלהם תגרור יחס חיובי (השתדלי להימנע ממתן יחס שלילי- הם הרי מתחרים על המקום שלך ויעשו הכל כדי לזכות במעט תשומת לב). חשוב לי לציין כי בתך בת ה-15 זקוקה גם היא לתשומת לב מיוחדת. אמנם היא הבכורה, והציפייה שלך לעזרה ממנה גדולה יותר מאשר מאחיה, אולם גם היא עדיין ילדה במובנים רבים. חשוב להבין על מה בדיוק היא מתלוננת- על האוכל שחסר במקרר? ואולי זה רק ביטוי לרעב שלה ממך? כלומר, אולי את חסרה לה במובנים אחרים ותגובת הנגד שלה היא "לא לנקוף אצבע". אמנם ציינת שבעלך עובד עד שעות מאוחרות, אולם כדאי מאד שגם הוא ייקח חלק פעיל בהתארגנות בבית. אם זה אפשרי, מצאו יום אחד בשבוע שבו הוא יגיע מוקדם יותר הביתה ויהיה אחראי על חלק ממטלות היומיום (מקלחות, ארוחת ערב, הקראת סיפור- מה שנראה לכם מתאים). גם אם הוא לא נוכח פיזית, חשוב שיהיה ברור לכל המשפחה שאתם יחד בתוך המערכה הזו. מעבר לכך, נסי לגייס כמה שיותר מקורות תמיכה שיעזרו לך בהתמודדות היומיומית. למשל, יום קבוע של אחד מהילדים עם הסבים או הדודים יאפשרו לך להיות זמינה יותר למי שזקוק לך בעזרה עם הכנת שיעורי בית. גם פנייה לגורם מקצועי שיעזור בהתארגנות המחודשת תוכל להקל על התהליך.... לשאלתך על הריטלין, יש שפע של חומרים ברשת המכילים אינפורמציה על הריטלין ואופן השפעתו. אני מציע לך לעיין בהם, ולהתייעץ באופן פרטני עם איש מקצוע לגבי שימוש בו. השינוי שאת נדרשת לו הוא שינוי קשה וצפויים לך בדרך אכזבות ותסכולים רבים. אני אנסה להקביל את זה לספורט- את לא יוצאת לרוץ ריצת 100 מטר בספרינט, את יוצאת למרתון. שמרי על הכוחות שלך ושימי לנגד עינייך את המטרה שלשמה את עושה את כל זה. התמדה היא שם המשחק. אם תצליחי להתמיד בשינויים שאת בוחרת לעשות, תהיי ברורה לעצמך ולילדים שלך, אני מאמין שלאט לאט תוכלי לקצור את הפירות....

איך עובדים על נושא העיקביות וכילות ההתמדה כי זה דבר שמאד חסר לי אינני עומדת בזה כ"כ. כל פעם מחדש אני מבטיחה לעצמי דברים ממחר את תעשי כך, תנהגי כך וזה תופס למשך יום יומיים וזהוווו אינני מצליחה לשמור על כך ולדאוג על אף שהנני מאד מודעת לחשיבות הענין ?! הבעיה שלי היא המודעות הגבוה שקיימת אצלי לגבי דברים שקורים מתנהלים (לרוב לא נכון) אך אינני מצליחה לפתור סוגיה זו. אני יודעת שילד X צריך Y וכך כל ילד וילד שלי זקוק לי ואני כנראה לא מספיק שם עבורם כי אני מנסה לטרוף את העוגה בביס אחד גדול, פותרת עצמי בצעקות (שלאחרונה לקחתי כדור נגד דיכאון "אסטו" וזה עזר לי גם בנושא החרדה ואף השפיעה על נושא הצעקות בבית. אוי החיים לא קלים, המצב שבו אני מצוי (אמא ל- 5 הוא מבחירה חופשית לחלוטין) אך יכולת ההתמודדות שלי מאד לוקה בחסר, הנה אני יורדת על עצמי כל הזמן ושואפת לשלמות (מינימלית) אני כל הזמן חושבת שיש לי בעית קשב וריכוז ופתרון היחידי שלי הוא הריטלין על כל סוגיו. השאלה האם כשאטול את הריטלין איך זה ישפיע לי על היום יום בעיקר בשעות אחה"צ ואילך זה עשוי לעזור להרע אשמח לשמוע קצת על כך. תודה רבה על הקריאה והתגובה המהירה שלך!!!!

בני בן שנה וחצי, ומאז שאני זוכרת הוא "שם פס" על האיסורים שלנו. הו איודע שאסור לו לפתוח ארונות מסוימים ואת המקרר, ובכל זאת עושה זאת כל פעם שהוא חושב שאנחנו לא רואים, ולפעמים גם כשהוא יודע שאנו רואים הוא ניגש לפתוח את המקום האסור ומסתכל עלינו לראות איך נגיב. 1. האם זה נורמלי? 2. האם זה גם נורמלי שבגיל הזה ילד לא יושב יותר מדקות אחדות לשחק במשחק מסוים, או שמרמז על ADHD?

שלום יעל, מה שאת מתארת בהחלט נשמע נורמלי ואופייני לילד בגילו. מדובר למעשה בתינוק, החוקר את סביבתו דרך ובאמצעות התנסויות ופעולות אקטיביות. הוא לא "שם פס" על האיסורים שלכם, שכן עדיין אינו מסוגל להפנים אותם בצורה מלאה. מסיבה זו אין להשאיר תינוקות ופעוטות ללא השגחה, גם אם זה גוזר עלינו, המבוגרים, דריכות מתמדת. הוא פותח את הדלת האסורה ומסתכל לראות איך תגיבו. ה"לא" שלכם, הנאמר שוב ושוב מול מבטו המצפה, הוא לב ליבו של תהליך הלמידה. לשאלתך השנייה - יכולת הריכוז של תינוקות, כולל היכולת להתמיד בפעילות מנטלית, היא מוגבלת מאד בגיל זה ואינה עולה על מספר דקות. לא מדובר בהפרעת קשב וריכוז, אלא במוסחות הגדולה האופיינית לגיל. ממליצה לך לקרוא (שפע מאמרים ברשת וספרי הורות על המדפים) על שלבי ההתפתחות ועל היכולות של הילד בכל שלב. מידע זה יעזור לך גם בהתאמת הפעילויות ה'נכונות' לגיל, וגם בהרגעת החששות שלך. בהצלחה ליאת

שלום , בני בן השנתיים ו 4 נכנס לגן לפני שבועיים ( עד עכשיו היה איתי בבית ) והגננת טוענת שהוא ממש לא מתקרב ומתקשר עם הילדים . בנוסף לא משתתף בפעילויות ובחצר עם המשחקים הוא מסתובב לבד בגן ויושב לבד או עם הגננת . היא טוענת שהוא מפחד ומתחיל לבכות כשהם שמים מוזיקה ורוקדים ביחד . הוא בוכה לפעמים . במיוחד כשאני משאירה אותו שם . אציין שהוא עדיין לא מדבר ולכן גם קשה לגננת לתקשר איתו . בבית הוא לא מפחד ממוזיקה והוא רוקד ובפארק הוא עולה על כל המתקנים ולא מפחד מהילדים יכול להיות שפשוט הוא צריך עוד זמן להסתגל לגן או שיש לו בעיה שדורשת טיפול ? סך הכל הוא ילד חברותי חייכן שמתקשר עם ההורים והמשפחה בגסטות , ( הצבעה , מחיאת כםיים , מצביע על איברים בגוף , רוקד לפעמים ) מעט מילים

שלום רינה, אני תוהה על העיתוי שבחרת, להכניס ילד לגן ממש בסוף השנה, לפני חופשות הקיץ, כשהילדים והגננות כבר באווירה של סיום, לפעמים גם בפחות סבלנות ופניות לקליטת ילדים חדשים. בכל מקרה, קליטה בגן חדש, במיוחד כשזה הגן הראשון, ובמיוחד כאשר הילד עדיין אינו מתקשר בחופשיות, היא תהליך איטי. אני ממליצה לעשותו בהדרגה, ולהשאיר את הילד למשכי זמן קצרים מאד העולים בהדרגה. ההתנהגות שאת מתארת, כשלעצמה, יכולה להיות קשורה לנסיבות של הסתגלות וקשיי קליטה. אם את או הגננת חושדות שיש בעיות תקשורת או עיכוב התפתחותי, מוטב להתייעץ במכון להתפתחות הילד. על פניו, שבועיים הם בהחלט לא זמן מספיק כדי שילד ירגיש "בבית" בסביבה חדשה, ומבחינה זו אין לשפוט את התנהגותו כחריגה. קצרי לו את הימים, ונסי להקל עליו כמיטב יכולתך. בהצלחה ליאת

אני אמא לשלושה ילדים. קנינו גור קטן לפני ארבעה חודשים.אבל עכשיו צריכים למכור אותו.הבן האמצעי בן שבע, מתעקש ועצוב בגלל ההחלטה שלנו. עד כמה להתייחס לכעסו, ואם הוא ישכח אותו אחרי כמה זמן?

שלום רב, ההחלטה על הכנסת גור כלבים הביתה היא החלטה כבדת משקל, ורצוי לעשותה רק (!) לאחר שיקול דעת אחראי. מסירה של כלב והעברתו למשפחה אחרת עלולה לגרום סבל רב הן לכלב עצמו והן לילדים שנפשם נקשרה בנפשו. אני מבינה שכרגע אתם כבר בתוך תהליך מסירה, אך מדגישה זאת לטובת ההורים האחרים. כלב הוא יצור חי, בעל צרכים ורגשות, והוא הופך בן משפחה מהר מכפי שהיינו רוצים להאמין. אני מקווה מאד שתצליחו לדאוג לכך שיימסר למשפחה שבאמת תרצה ותשמח בו. אשר לילד החמוד שלכם, שמבין את כאבו של הכלב וכועס על הפרידה הצפויה - אני ממליצה לעשות הכל כדי להסביר לו את הסיבות להחלטתכם. הסבירו עד כמה הכלב יקר גם לכם, ואמרו לו מדוע יהיה טוב ונכון יותר להעבירו למשפחה אחרת (יותר זמן, יותר ניסיון, יותר משאבים, וכיוב'). הביעו הבנה ואמפתיה כלפי צערו וכעסו, מבלי לשפוט או לבקר אותו על כך. אין טעם להגיד לילד שהוא צפוי לשכוח את הכלב. כרגע, זה רחוק מאד מהחוויה שלו. לא אוכל לומר כמה זמן ייקח, אם בכלל, עד שישכח אותו. מה שחשוב כרגע, זה לתת לו תחושה שאתם איתו, מבינים אותו ונמצאים שם כדי להקל על צערו. בברכה ליאת

האם מומלץ להפגיש בין הילדים הכאובים על עזיבת הכלב עם הכלב במשפחה המאמצת החדשה? או שזה יכול לעורר את הרגשות מחדש?

לפני חצי שנה נולד לנכדי אח הוא חיכה לו וקבל אותו יפה. מצד שני החלה מסכת של פחדים.שלא במתכוון אביו החליף מקום עבודה(לאחר שפוטר)הוא מגיע בשעות אחה''צ ועדהשכתם לישון ואז חיב לחזור לעבודה (מסעדה)כבעל העסק הפחדים מתבטאים בכך שאינו מוכן להשאר באחד מחדרי הבית. הולך לימי הולדת נכנס וכעבור כמה דקות מבקש ללכת הביתה השתתף בחוג קפוארה שנתיים ופתאום מסרב ללכת. ברקע הליכה לכתה א מה עושים?

שלום פעמונית, לאורך חייהם, נחשפים הילדים שלנו למשברים 'מעבריים', דהיינו, שינויים "נורמטיביים" היוצרים הפרעה זמנית בתחושת הרציפות. לידת אח, מעבר דירה, שינויים תעסוקתים של ההורים (פיטורין, שינוי מקום עבודה/שעות עבודה), כניסה לכיתה א', מעבר לחטה"ב, לתיכון, וכד'. שינויים אלה, גם אם הם מתרחשים בנסיבות משמחות, מערערים את תחושת היציבות והביטחון, ועלולים לשאת אתם פוטנציאל משברי. הנכד שלך, חווה בתקופה האחרונה מס' שינויים משמעותיים, וברקע מצפה לו גם הכניסה לכיתה א'. חשוב לזכור שלעתים, התגובות ללידת אח מופיעות לאחר מספר חודשים, דווקא כשהמשפחה פחות מצפה לכך. דווקא אז יכולים להופיע פחדים, קשיי פרידה, הפרעות אכילה או שינה - התנהגויות התובעות ישירות או בעקיפין הרבה תשומת לב והתעסקות מצד ההורים. אני ממליצה להשאר קשובים ונדיבים כלפי הילד הגדול, ממש כפי שנעשה באופן טבעי סמוך ללידת התינוק השני. אפשר לעשות לו 'הנחות', להישאר קרובים ונוסכי ביטחון, ולא להפגין ביקורת או כעס כלפי ניסיונותיו להיצמד להורים. אם הפחדים וההימנעויות נמשכים או מחריפים לאורך מספר שבועות, רצוי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הדרכה. בברכה ליאת

שלום בני בן ה 4.5 בתקופה האחרונה איבד כל רסן בגן הילדים. זה בא לידי ביטוי בזריקת כיסאות הפיכת הגן ואלימות כלפי הצוות המקצועי. יש לציין שאנחנו הורים מאמצים ובנינו מאומץ. הוא איתנו מגיל 1.5 לרוב היה מתנהג יפה אומנם שובב אבל עם גבולות. נתון נוסף,אנו נמצאים כרגע בשלב מתקדם בתהליך אימוץ נוסף מה שבהחלט יכול לגרום לו להתמודד עם המצב החדש בהתנהגות הנל. אבקש כלים להתמודדות עם המצב החדש הגננות בגן,מבחינתם הגיעו מיים עד נפש. מה עושים אנחנו די או די עצות. המון תודה ש

שלום ש' כדי לקבל כלים להתמודדות, עליכם לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, שייקח רקע מפורט על ההיסטוריה המשפחתית שלכם, ויתאים את עצותיו לנסיבות שלכם. ככלל, ילד הגדל בסביבה רגועה, המציבה גבול באופן עקבי, והמאזנת בין חום ואהבה לבין ציפיות לשמירה על כללי התנהגות ברורים - הוא ילד המסוגל לתפקד במסגרות החינוך ובבית בצורה טובה. ילד שזורק כיסאות על אנשי צוות הוא ילד שאינו מכבד דמויות סמכות, ומתקשה לשלוט בביטויי הכעס שלו. יתכן שזה קשור לקושי שלכם לגבש עמדה סמכותית מולו, ויתכן שזה קשור לאספקטים אחרים בעברו. כך או כך, רצוי לא להישען על עצות באינטרנט, ולהגיע להתייעצות עם אנשי מקצוע מיומנים שיסייעו לכם. ככל שתקדימו לפנות ולהיעזר, כך תבטיחו כניסה חלקה יותר של האח החדש, ותפחיתו את הסיכונים לבעיות הסתגלות בעתיד. בהצלחה ליאת

שלום, כאחת שעובדת במסגרת חינוכית, מעניין אותי לבדוק אתך מדוע מיקדת אותם לפנות לפס ילדים קליני ולא פשוט לפסיכולוג ילדים? (יש חינוכ/התפתחותי) יעל

שלום.אני מבקשת עזרה בהפנייתי למאמר העוסק במשמעות הדחייה של טיפול ריגשי לנער המצוי במצוקה (שפתאום מתנהג התנהגויות חדשות שלא היו בעבר,התנהגויות של מצוקה ריגשית,בילבול,מחשבות מטרידות וכו).אודה מאוד להפניות

שלום יפה, לא בטוחה שהבנתי מה את מבקשת. עוד לפני שאת קוראת כל מאמר שהוא, חשוב להכיר בכך שמצוקה רגשית יוצרת פגיעה משמעותית באיכות החיים של האדם, ומפריעה לתפקודו השוטף. כשמדובר במתבגרים, הנמצאים ממילא בסערה רגשית, השפעותיה של מצוקה אקוטית עלולות להיות חריפות יותר. כדי לשקול האם (ואיך נכון) לטפל, יש צורך לאבחן מה הבעיה, ואז לחפש מאמרים המדברים על השפעותיו *החיוביות* של הטיפול המתאים לבעיה. מיותר לציין שהמשמעות הפשוטה של אי-טיפול היא המשך המצוקה, ובמקרים מסויימים התדרדרות למצבים קשים ומורכבים יותר. אם *ממש* לא הבנתי מה את מבקשת, אנא חדדי עבורי. בברכה ליאת

מדובר בנער להורים גרושים כשהאב מחרים את האם ומסיט את הילדים בכך שמערב שנים את ילדיו ,היום בני 15,בתכני הסיכסוך כולל חשיפה למסמכים משפטיים,מעביר מסרים מרעילים וכו. הנער הדרדר לפתע להתנהגות חריגה שפעם ראשונה קרתה לו-התקף זעם,עצבנות וכעסים בעוצמות שלא היו,תוקפנות ,אגרסיביות וכעבור כחודש בערך,ללא טיפול,עבר להסתגרות,התבודדות עד איום בהתאבדות,(חד פעמי ולא התכוון אלא זעק לעזרה).הוא לא מטופל חודשיים וחצי כי אביו מסרב לטיפול וחשוב לי להעביר אליו מאמר שמדגיש מה השלכות דחיית טיפול ריגשי לנער שבמשבר,מצוקה

שלום, בתי בת 3 וחודשיים נמצאת זו השנה השלישית באותו מעון. מעולם לא הייתה לה שום בעייה ללכת לגן , נהפוך הוא , כשהייתי באה לקחת אותה היא הייתה רוצה להישאר עוד ולהתנדנד בנדנדה ולא היה נראה שהיא ממהרת לחזור הביתה. לפני שבועיים היא חלתה ויצא שהיא הייתה כמעט שבוע בבית , לאחר מכן מס' ימים נוספים בגן ושוב הייתה חולה במשך שבוע בבית, איתי כל הזמן ( איני עובדת) . היא חזרה לגן ביום ראשון האחרון ומאז כל בוקר מלווה בבכי שאינה רוצה ללכת לגן, גם המטפלות והגננת מעידות כי היא בוכה ואינה מוכנה לשחק עם שאר הילדים בחצר, היא מתבודדת ומסרבת לאכול. יש לציין כי בבית היא שמחה ומשחקת ולא בוכה. ניסיתי לברר בגן עם המטפלות והגננת האם קרה משהו, אם מישהו ניסה לפגוע בה, העליב אותה או נגע אבל הן טוענות שלא, תחקרתי את הילדה וגם היא טוענת שאף אחד לא הציק לה אך היא אומרת שהיא רוצה ללכת ל"גן של גדולים". יש לציין שהיא שמעה אותי מדברת על כך שבשנה הבאה היא עתידה להיכנס לגן עירייה ואמרתי לה שהיא הולכת לגן של גדולים וזה מה שהיא מבקשת מאז. מה אפשר לעשות בעניין? האם יש קשר בין העובדה שהייתה זמן ממושך בבית לבין ההתנהגות שלה? כבר היו מקרים שהיא הייתה חולה בעבר / לאחר חופש פסח וכשחזרה לגן היא מעולם לא התנהגה כך. אנא עצתכם, תודה מראש.

שני שלום, בהמשך לדברייך על "גן של גדולים",יתכן שנוצר לבתך דימוי שרק הגן ההוא הוא גן "טוב". חשוב שתפעלי לשינוי הדימוי שנוצר אצלה לגבי הגן איליו היא הולכת ע"י אמירות חיוביות על הגן, על הגננת ועל הילדים בגן. במקביל אני מציעה לך להחזיר את בתך לגן בהדרגה כפי שמרגילים ילד להסתגל למסגרת חדשה. וכך בימים הראשונים תשהיי איתה למספר שעות בגן, תשחקי איתה ותלווי אותה לפעילויות השונות. בהדרגה תגדילי את מספר השעות בגן ותנסי בהמשך להשאיר אותה לזמן מה בלעדייך. חשוב שתחמיאי לה על היכולת להפרד ממך. כך עד שתחושי שהיא יכולה להתמודד עם הליכה לגן בכוחות עצמה. בהצלחה

שלום רב, יש לנו ילד בן שנתיים וילדה בת שבוע בבית. בטעות התחלנו את הגמילה של הבן בדיוק בלידה של הילדה. הגמילה נעשית במקביל בגן. אנחנו כרגע שבועיים לתוך הגמילה והילד לא מפספס בגן בכלל (כששואלים אותו אם הוא רוצה פיפי אז הוא עונה לגננתת במידה והוא רוצה הוא הולך עצמאית לאסלה). לעומת זאת בבית הילד לא הצליח אפילו פעם אחת. כששואלים אותו איפה צריך לעשות פיפי הוא תמיד יודע והולך להראות על האסלה. כששואלים אותו אם הוא רוצה פיפי אז הוא תמיד משיב לא. אנחנו גם מושיבים אותו על סיר כל 20 דק. הוא יושב ואז קם הולך לצד ועושה פיפי בתחתונים איך מתמודדים עם זה? תודה רבה! גיא

שלום גיא, מזל טוב להולדת התינוקת! מאחלת לכם הרבה נחת ובריאות, ימים שמחים ולילות שקטים! ולשאלתך - הפער בין הגן לבית מעלה ניחוח של סיפור רגשי - ככל הנראה תגובה לדרישה החדשה שהוצבה לילד שלכם - "להיות גדול", כאשר כל מה שהוא רוצה עכשיו זה להיות קטן, אהוב ומטופל על ידכם כמו אחותו התינוקת. אני מציעה להרפות מהלחץ, ולהפסיק להתייחס ברצינות גדולה כ"כ לנושא. כאשר אתם מושיבים אותו כל 20 דקות (למה???), אתם משדרים אי שקט, מתח ואפילו חרדה מפני האפשרות של פיפי במכנסיים. אפשר להפוך את הפיפי למשהו כייפי ביניכם (הבנים), או למשהו מיוחד שיזכה אותו בהתפעלות (כן, כן, בסיטואציה שלכם אפשר!), בשבחים או בפרסים קטנים. כרגע, מבחינתו, הרבה יותר כייף למי שעושה את הפיפי בטיטול, למי שזוכה במגע, בטיפול הפיזי, ובאינטימיות הורה-ילד. תנו לו תחושה אחרת. שכייף ושווה יותר להיות הילד הגדול, המוצלח, המצליח. נסו לא להגיב לתאונות בכעס או באכזבה. אפשר להגיד משהו כמו "בוא, חמוד, נחליף מכנסיים, ואז נלך לנו רק שנינו לקרוא סיפור או לשחק בחוץ, כי כייף איתך. כי אתה גדול. כי אפשר לשחק איתך. אפשר לעשות איתך פאזלים, לאכול גלידה, וכו'". כשיבין שיש יתרונות דווקא ב"להיות גדול", אני מאמינה שהמוטיבציה להיות יבש תגדל בהתאמה. בהצלחה ליאת

כבר כמה שנים אני מרגיש שיש בי יצור נוסף שבהתאם לדברים שרירותיים (בדר"כ) מחליט כיצד אני אתנהג ע"י שינוי מצב הרוח שלי. יום אחד אני יכול לקום עם חיוך על הפנים, ויום אחר עם דיכאון. פעם אחת אני מרגיש דחף פשוט לרוץ 100מטר הלוך וחזור, ופעם אחרת אני בקושי מצליח לעמוד. שיעור אחד אני יכול לדבר עם בנות או מול קהל כאילו אני מדבר אל אמא שלי, פעם אחרת אני חושב 10 פעמים לפני שאני מרים את היד. התופעה הזו מעיקה עלי מאוד. קודם כל, רציתי לדעת עד כמה התופעה נורמאלית, והאם גם נער מתבגר ממוצע (אני, כאמור, בן 18) היה מתאר אותה ככה. שנית, אני מודע לכך שזו תופעה שמאופיינת לגיל ההתבגרות, אך מעניין אותי באיזו רמה היא תשאר איתי בהמשך חיי, נגיד בשנות ה-20. ולבסוף, רציתי לדעת האם יש דרכים ידועות לשיפור המצב רוח? (לדוגמה, שמתי לב שאם אני שר, נגיד בלג בעומר, אני מרגיש שיפור דרסטי במצב הרוח) אגב - ליאת, תודה רבה על העזרה לגבי המריבה שלי עם אחי, הופתעתי לטובה מכמה טוב שהצלחת להבין את המצב.

היי רון, כפי שכתבתי בתגובתי הקודמת, גיל העשרה מתאפיין בתנודתיות רגשית רבה. גם בתוך מה שנקרא "גיל ההתבגרות", אנחנו רואים תת שלבים, ומצפים שבשליש האחרון (אתה כנראה כבר שם) תחול מידה של התמתנות. אני מאמינה שבמדינה שלנו, שבה צעירים מתגייסים לצבא וממלאים תפקידים משמעותיים וחשובים, יש פחות זמן לטלטלות נפש מעבר לגיל 18. ובכל זאת, עדיין נמשך החיפוש אחר זהות, אחר קשר, אחר משמעות. כל אלה גוזלים משאבים נפשיים, ומשאירים אותנו לפעמים מבולבלים ומדוכדכים. סטטיסטית (ככל הזכור לי ממה שקראתי בעבר), צרכני הפסיכולוגיה הגדולים ביותר הם אנשים בעשור השלישי לחייהם (כלומר אנשים שבין גיל 20 ל-30). גם אם יצאו, רשמית, מההגדרה של 'מתבגרים', בני העשרים פלוס עדיין מתחבטים בשאלות של זהות עצמית - מינית, אקדמית, תעסוקתית, הורית, וכד'. הבשורה הטובה היא - כמו שגילית בעצמך - שקיימת בנו היכולת להשפיע על מצב הרוח שלנו באמצעות פעילות מהנה, עשייה משמעותית, קשרים חברתיים, ובעצם כל דבר שעושה לנו טוב. במקרים שאלה אינם עוזרים אפשר להיעזר גם בטיפול פסיכולוגי. אישית, אני מעדיפה ערב שירה על טיפול פסיכולוגי. זה זול, זמין ויעיל - אז חבל להחמיץ. בהצלחה ליאת

לילה טוב, אני מקווה שאני שואלת במקום הנכון.לפני 3 שבועות התחלנו בתהליך גמילה מטיטולים.מבחינת פיפי מצויין וגם גמול לילה.הבעיה היא קקי.במודע הוא עושה בתחתונים.הולך הצידה ועושה.לפעמים אומר לי אני תיכף חוזר וחוזר עם קקי.יש לציין שלא נעים לו ולכן מבקש מיד להחליף לתחתון חדש. לפני הגמילה התנסה מס' פעמים בישבנון באסלה ועשה קקי ללא פחד. מאחר שראיתי שלא הלך עם הישבנון קניתי סיר.עשה פעם אחת וזהו. אני תמיד מעודדת אותו ומצ'פרת כל סוף שבוע.מה עליי לעשות בכדי שיפסיק לעשות קקי בתחתונים?

שלום רחל, נשארתי עם כמה שאלות - * בן כמה הילד? * את מציינת שעשה קקי בישבנון ללא פחד. אז איך ולמה זה התקלקל? * אם את מצ'פרת, למה רק בסופשבוע? למה לא אחרי כל קקי בסיר? עלינו לזכור שתהליך הגמילה אינו מתרחש בן-רגע. זהו תהליך של אימון, בו הילד מתבקש להתחיל לזהות את איתותי הגוף ("אני צריך פיפי/קקי") ולפעול בהתאם (לעשות את צרכיו בשירותים או בסיר). טכנית, השליטה על הפיפי קשה הרבה יותר: קשה יותר להתאפק ולעצור פיפי. קקי 'עושים' באופן אקטיבי, נשלט יותר. כאשר ילד מסרב לעשות קקי לאחר שכבר עשה מספר פעמים בסיר או באסלה, אנו מניחים שקרה משהו שגרם לו למבוכה/חרדה/בושה. כדי לטפל במצב, חשוב שנבחן את ההיסטוריה הקצרה של תהליך הגמילה, ונשאל את עצמנו - *האם הילד חווה עצירות כואבת שהכאיבה לו? *האם הילד נפל מהישבנון? *האם הושבנו אותו זמן רב מדי על הסיר? *האם הוא נבהל מרעש הדחת המים? *האם הגבנו בסלידה/גועל/כעס אל הקקי שלו? *האם דיברנו על הקקי כעל משהו מסריח, מגעיל או דוחה? כל אלה, ועוד, יכולים לשבש את התהליך או להאט אותו, אך כמובן שהכל ניתן לפיתרון. נסי לבדוק מה קרה שם, בדרך, ולנסות להציע פיתרון. הביעי את אמונך ביכולתו להצליח, הישארי סבלנית, עניינית וסלחנית מול פספוסים, ותגמלי בשבחים והפתעות קטנות כל הצלחה. ממליצה לך בחום לקרוא באתרי ההורות ברשת מאמר או שניים בנושא, המנחים את ההורים צעד צעד כיצד לשרוד את התהליך במינימום טעויות. זכרי ששלושה שבועות הם זמן קצר מאד, ועדיין 'מותר' לו לפספס. זה יעבור! בהצלחה ליאת

תודה על המענה.הוא בן 2.7 היה עושה קקי באסלה לפני הגמילה.אני מבינה שאולי גם אני עשיתי טעויות כשאמרתי לו אסור לעשות קקי בתחתונים,לא תוכל ללכת לגן של גדולים אם תעשה קקי בתחתונים.פשוט הוא עושה זאת לא תוך כדי משחק אלא הולך הצידה עושה קקי ומבקש שאחליף לו

רחל, נסי לא לבכות על חלב שנשפך, ולגייס מולו עמדה חדשה, נינוחה יותר - "אני אוהבת אותך. אתה ילד גדול, ואין לי ספק שבסוף תלמד לעשות את הקקי בשירותים כמו כולנו. אם יברח לך לפעמים זה ממש לא נורא. אני אעזור לך ואחליף לך עד שתלמד". כמובן, לא לשכוח לשבח ולהתפעל מכל הצלחה!

מה אומרים לילד? איך מצעים לו?

שלום פעמונית, כמו בכל מקרה אחר, גם כשמדובר בפנייה לפסיכולוג, אמירת האמת היא תמיד הדרך הטובה ביותר. אפשר להקדים ולדבר על העובדות (הקשיים והבעיות), ולהזכיר את המצוקה והסבל הנגרמים לילד בעטיים. ואז, אפשר לספר לו על המטפל, ולהציגו כמי שעבודתו היא לעזור לילדים עם קשיים, דרך משחקים ופעילויות מהנות. אפשר לספר לילד על החדר הנחמד, שיש בו משחקים, חמרי יצירה, בובות, חיילים, חיות פלסטיק, טאקי, וכד'. הסבירו לילד שמדובר באדם נחמד שאתם מכירים וסומכים עליו, שמטפל בילדים רבים נוספים שמאד אוהבים להגיע אליו ולשחק איתו. מניסיוני, מרבית הילדים נרגעים כמעט מהרגע הראשון, ונהנים מתשומת הלב והפעילות בחדר. הבעיה האמיתית זה להוציא אותם בסוף השעה... בהצלחה ליאת

שלום רב, אני (בן 18) ואחי הקטן (בן 16) בקשר טוב מהילדות. מגיל 0 אני ואח שלי מבלים את רוב זמננו יחד ואנחנו חברים טובים. לפני כמה חודשים לאחר מריבה שטותית הוא החליט שהוא שונא אותי, ומסרב ליצור כל קשר איתי. תמיד כשאני ואחי רבנו זה חלף לאחר כמה ימים. ולכן אני פונה אליכם בבקשה לעצות בנוגע לחידוש הקשר. נכון לעכשיו אני לא רואה אור בקצה המנהרה, ואני חושש שהמצב רק ילך וידרדר. ניסיתי כמה פעמים לנסות לדבר איתו - אך נראה שזה רק מחמיר את המצב. תודה רבה!!

שלום רון, אחיך נמצא בגיל סוער, המתאפיין ברגשות עזים, תנודתיות רגשית והקצנה בעמדות ודעות כחלק מהצורך לגבש זהות ונפרדות. אני מניחה שאתה עדיין זוכר את זה מהחוויה שלך. יתכן שמשהו בדינמיקה ביניכם מייצר אצלו את הצורך להמשיך ולהתעקש (אולי מאבקי כבוד, תחרות גלויה או סמויה, וכיוב'), ולכן, מבלי לדעת מה כבר ניסית, אוכל להציע לך לשדר מסר מפוייס של זמינות וקבלה מ-ל-א-ה! כלומר, לייצר מסר ישיר או עקיף האומר משהו ברוח של "שמעתי שאתה אומר שאתה שונא אותי, ואני מכבד את רגשותיך. עם זאת, אני מרגיש שאתה חשוב לי, יקר ללבי, ואני לא מתכוון לוותר עליך לעולם. אם אתה מעדיף כרגע את הריחוק אכבד גם את זה, אך אמשיך לנסות מדי פעם למצוא דרך חזרה אליך, למרות הכל". נדמה לי שמסר כזה יוכל לחדור גם שכבות עבות של עוינות, ולחלחל לאט פנימה. לפעמים, אין לנו ברירה אלא לכבד את רצונו של האחר, ולהמתין שיתרצה בקצב שלו. מעודדת אותך לא לוותר! ליאת

צריכה פסיכולוגית לטיפול רגשי לבת 6

שלום ש' למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלי, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם. בדר"כ מצוי בידיו מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה ליאת

יש לי בן בשם אלעד הוא בן קימעת שלוש ויש שתי בעיו אחת שהוא נירד ם מאוד מאוחר בסביבות 10 בלליה במעון הוא ישן צהוריים בסביבות שעתיים ואפילוא אים אנחנו מעיפים אותו הוא נרדם מאוחר ובעיה שניה שהוא נעסה אלים ואין אלימות בבית בתודה מראוש מרק

בוקר טוב.הבן שלי בן 2.7 מזה חודש ימים מפחד ללכת לישון ונרדם אך ורק כשאנחנו על ידו.באמצע הלילה מתעורר בצרחות ובכי ומבקש לישון איתנו.הוא כל הזמן מדמיין שיש לו תנין,דוב וציפורים בחדר שיאכלו אותו.אני חייבת לציין שאני לא נותנת לו לראות תוכניות לא לגילו.מה עושים?איך ניתן לפתור את הבעיה?

שלום חלי, הבן שלך נמצא בדיוק בדיוק בשלב ההתפתחותי המתאפיין בפחדים מיצורי פרא דמיוניים. יש שפע של ספרות ילדים בנושא, ואני ממליצה לך להיעזר גם בה. על כל פנים, בשלב ההשכבה לישון, אין טעם לדבר אל ההיגיון או לנסות להרגיעו בטיעונים רציונליים אלה ואחרים. "אין תנינים בבית" הוא לא טיעון משכנע ילד מפוחד, ולכן עדיף לומר משהו כמו "אני כאן לשמור עליך. הכל בסדר". אל תציעו את המיטה שלכם כאופציה, כי הסידור הזה מתברר בהמשך כצרה שקשה להיפטר ממנה. עדיף לשבת לידו כמה דקות, ואפילו לישון לצידו מספר לילות, עד יעבור זעם. במקביל, ורצוי לא סמוך לשעת ההליכה לישון, אפשר לנצל את הערוץ המשחקי והטבעי של הילדים, כדי להתיידד עם אובייקט הפחד. אפשר ליצור *יחד עם הילד* משפחת תנינים מפלסטלינה, לפנק במיוחד את גור התנינים הקטן, עד שהילד הקטן שלך ירגיש קרבה ואולי אפילו הזדהות עם מה שכ"כ הפחיד אותו. אפשר לצייר, 'לשחק' וליצור דמויות "מפחידות", ולהשתעשע בהן עד להקהיית הפחד. כאמור גם ספרות הילדים הענפה מכוונת ללבו של הילד הקטן ויוצרת הד והרגעה. ולסיום, כמו תמיד, אזכיר - הורה רגוע, חיובי ושקט תורם לאיכויות דומות אצל הילד. בהצלחה ליאת

תודה רבה.אנחנו כבר שבוע ישנים לידו עד שנרדם.אבל אני אנסה את מה שהצעת.תודה רבה רבה

שלום היתה פגישה בבית הספר והומלץ לנו על מאמן אישי או מטפלת בבני נוער עם תואר MSW ,(מה זה והאם יכולה לטפל ? ) איך אני בתור הורה יכול להחליט על סוג הטיפול ? תודה שוב

שלום רב, קובי ישוב ויענה בשבוע הבא. בינתיים אנסה להשיב לך. אם תרצה את התייחסותו של קובי תוכל לפנות שוב בשבוע הבא. מטפלת עם תואר MSW היא עובדת סוציאלית קלינית, שהיא מטפלת מוסמכת ומורשית. בהנחה שקיבלתם המלצה עליה, נראה לי שזה יופי. מאמן אישי, לפחות לעניות דעתי, זו בחירה פחות מתאימה למקרה שלכם, ואני אומרת זאת לאחר שקראתי את התכתובת שלך עם קובי. בנך נתון כרגע במצוקה רגשית קשה, ולכן מוטב להפנותו לאיש מתחום בריאות הנפש. מאמן אישי יכול להיכנס לתמונה בשלב הרבה יותר מאוחר, להקניית מיומנויות ספציפיות, אם בכלל. כרגע, עדיף פסיכולוג קליני או עו"ס קליני. בהצלחה. ליאת

התייחסותך מתקבלת בברכה ,כבר ענית לי פה בעבר ... אם ככה אז פסיכולוג שיתכן שנקבל בקופת החולים בהנחה זה בטח בסדר ? תודה ערב נעים

שלום,מחפשת פסיכולוג מאזור ת"א רמת - גן או גבעתיים לבני בן ה-12 אני מרגישה שהוא חסר ביטחון אינו בטוח במקומו במשפחה לאחרונה הוא מכה את אחיו בן ה-8 מחפש ובודק את תשומת לב שלנו ההורים עד כדי אשפוז בבית חולים על רקע כאבים פיזיים שבסופו לא נמצאה סיבה רפואית

בהמשך לפנייתי ,איזה סוג פסיכולוג עליי לחפש קליני ,חינוכי,רפואי ?

שלום אילנה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. לפני התיאור הקצר שלך, את צריכה לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בילדים ובנוער. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלי, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם, עם יועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. היעזרי בו. בהצלחה קובי

שלום רב . . . קובי תודה . יותר מאשמח לקבל למייל שמות פסיכולוגים קלינים לנוער מומלצים . תודה מראש לכל העוזרים. כתובת המייל [email protected]

יש לי ילד בן 14 הלומד בכיתה ח. מידי פעם אני נכנסת בשקט ללא ידיעת בני לפלאפון שלו כדי לבדוק ולראות מהם התכנים המעסיקים אותו. יצויין כי יש קוד כניסה לפאלפון אשר גיליתי אותו במירמה. בפלאפון ראיתי סרטונים של נערה כבת 15 המצלמת את עצמה כשהיא עירומה ושוכבת על המיטה. היא נוגעת בלהט בשדיה ובאיבר מינה, תוך תנועות מגונות ומגרות. כמו כן קראתי שיחה שלו עם אחד החברים הטובים שלו שמכנה אותו מושפע . בניסיון לעשן סיגריה. להתלבש כמו סטייליסט, להתחיל עם בנות, . הוא יוצא בימי שישי בערב מעשר עד אחת בלילה עם חברים בפארק ליד הבית ושם מדברים בינהם. הוא מבטיח שהוא וחבריו אינם שותים או מעשנים. הוא מנהל שיחות בפלאפון עם נערות שהכיר בקבוצה ומכנה אותן: נסיכה , יפה שלי, . חבר אחר שלו שאל אותו: מי מנצח במכות מבינהם, ובני אמר שהחבר שלו . יש רושם שמנסה לרצות את חבריו. בפעם האחרונה כשיצא בערב שבת עם החברים אמר שאם לא היה יוצא אז חברו הטוב היה כועס עליו משום שבני הבטיח לו לצאת פעמיים בחודש. האם לספר לבני שאני יודעת מה מתרחש בפלאפון? ואז יפגע האימון, או לחכות קצת ולהמשיך לעקוב, כי הדברים לא ממש חמורים, וייתכן ובהמשך יתגלו דברים קשים יותר?

שלום, לשאלתך, זו שאלה של גישה. לתפיסתי, עצם זה שאת "עוקבת" אחריו באמצעים החודרים את המרחב הפרטי שלו כאדם וללא ידיעתו זה מצב בעייתי מאוד. אני שואל את עצמי מה מלכתחילה הביא אותך לעשות את זה? אני מקבל את זה שאפשר לחשוב אחרת, אך בכל זאת אנסה להציג לך את האופן בו אני רואה את הדברים. מצד אחד אני מבין את הקושי והדאגה. בעולם היום הילדים חשופים לתכנים ולאינפורמציה רבה שמציבה אתגר חדש בפני ההורים. ההתנהלות אל מול השפע, על כל גווניו, אינה פשוטה לא לאדם מבוגר ובטח שלא לנער בגיל ההתבגרות. לתפיסתי, מעקב שכזה אחרי הילד פוגע בו ופוגע ביחסים שלכם. כך לדוגמה, זה יכול להשפיע על האופן שבו את מגיבה ומתייחסת לבנך, את יודעת מה קורה איתו ומחכה לרגע הנכון להתערב, זה בא על חשבון תגובה הדרגתית וספונטנית שמטרה הקניית כלים להתמודדות ולא השגחה חיצונית. מעבר לזה, מצב כזה בו אדם אחד יודע על השני דברים אינטימיים ללא ידיעתו, מוביל לתקשורת לא אותנטית ובמידה מסוימת אף מזויפת. אם את רוצה לדעת מה התכנים המעסיקים אותו עשי זאת בשיחה איתו. בשיחה הוא יכול לבחור במה לשתף ובמה לא. בשיחה הוא יכול לפתח את תחושת האותנטיות שלו, את הגבולות שהוא רוצה להציב בינו ובין הסביבה שלו. זה נכון שחשיפת המעקב אחריו תעלה את משבר האמון, אבל אני חושב שמשבר האמון כבר קיים. יכול להיות שאת צודקת ושלחוסר האמון שלך יש סיבות מוצדקות מאוד. גם אז, האופן בו את בוחרת להתמודד עם חוסר האמון שלך בו לא באמת מסייע לכם להתמודד עם שורש הבעיה, עם הסיבה בגינה את לא מרגישה שאת יכולה לסמוך עליו. באופן פרדוקסלי, מה שקורה לו מול החברים שלו, האופן בו הוא מאפשר להם לחדור את הגבולות שלו, לטשטש את הגבול בינו ובינם, בין רצונותיו לשלהם, קורה גם מולך. אני מבין שדברי מעט חריפים, ואני מבין שאת פועלת מתוך רצון בטובתו של בנך. זה באמת לא קל להיות הורה של נער בגיל ההתבגרות. אבל דווקא בגלל זה, אני מציע לך לחשוב שוב על האפשרויות העומדות לרשותך ועל אופן ההתנהלות שלך מולו. זה לא קל להתמודד עם זה שהילד שלך גדל לעולם פתוח בו הכל אפשרי. אך לדעתי תפקידנו כהורים הוא הקניית כלים להתמודדות, מתוך מחשבה שיום אחד הילד יצטרך לדאוג ולטפל בעצמו. בברכה קובי

מדובר בנער בן 17 הלומד בכיתה יא. בשיחה עימו סיפר כי בית הספר נתפס כמאיים עבורו. אינו מאמין באנשים, היחס אליו בבית לא טוב. הוריו אינם רואים אותו ועסוקים בתמיכה ובהוקרת האחות המוצלחת יותר. האם פנתה לפסיכיאטר בעקבות אבים בחזה של בנה. הבן סיפר כי הומלץ טיפול תרופתי ושיחות עם פסיכולוגית. כשוחחתי עם הפסיולוגית נאמר לי שהאם אסרה עליה לדבר עימי. לדברי הפסיולוגית לנער יש קשים מול אימו ואביו. הנער מספר לה דברים ואוסר עליה לספר לאימו. לדבריה מצבו לא טוב וניראה לה שיש הפרעה נפשית. היא חשה שהמקרה מסובך והיא מרגישה אבודה. וביקשה ממני לבדוק נושא של התעללות מכל סוג על מנת שאדווח לרווחה. עוד סיפרה כי יש סודות משפחתיים שהם שומרים. ולכן הפנתה שוב להערכה פסיכיאטרית. מאז לא חזרו אליה. ביקור בית שערכתי ביקשה ממני האם להניח לבנה משום שהוא בסדר ואני רק מפריעה לו ללמוד. בשיחה אחרת עם הנער הוא סיפר שמצבו טוב והכל מסתדר ואין בעיות בבית. האם לא הציגה שום מסמך פסיכיאטרי וסיפרה שבנה זקוק רק לשיחות ללא תרופות. היא מסרבת להגיע לישיבה בינמקצועית על מנת לאתר כוחות וקשיים ולמצוא דרכי התערבות. האם לא מעדכנת באמת על ההערכה הפסיכיאטרית וסיפרה שכרגע בנה הפסיק שיחות עם הפסיכולוגית משום שהוא לומד למבחנים. ויחזור לשיחות בהמשך. מה לעשות? אנו מודאגים מאוד מצבו של הנער והוא בהחלט לא נראה טוב

שלום, את מתארת מצב די סבוך, זה באמת נורא קשה כשאת רואה את הבעיות ולא זוכה לשיתוף פעולה או אפילו להתנגדות מהמשפחה או מהנער עצמו. ממה שאת מתארת זה נשמע שהנער הופנה לבדיקה פסיכיאטרית בעקבות תגובת חרדה, אך לא ברור מה הרקע לתגובה הזו. בכל מקרה, בגלל שזה מאוד קשה לטפל במה שאנחנו לא יודעים אני מציע להתמקד במה שכן. נושאים כמו- רמת התפקוד הלימודית של הנער, תפקוד חברתי, קבלת סמכות וכד'. את הישיבה לה האם מסרבת להגיע הייתי מנסה לעשות בכל מקרה, לדון בכוחות ובקשיים של הנער, למצוא איש מתוך המערכת אליו הוא מרגיש יחסית קרוב ולנסות לתקשר עם הנער דרכו. עכשיו, לקראת חופשת הקיץ, אני חושב שזה הכרחי לערוך פגישה של צוות בי"ס והורי הנער, מתוך ניסיון להערכת מסוכנות אם יש כזו. כשהיו לנער כאבים בחזה (אני מניח שלפני שפנו לפסיכיאטר ההורים שללו בעיות בריאותיות אחרות) הייתה בעיה גלויה וקונקרטית להתייחס אליה, לדעתי זה מה שהוביל את האם לעשות משהו. אולי ניתן להסיק מזה שכשבאים אל האם עם בעיות קונקרטיות היא כן מצליחה להתגייס, לפחות במידה חלקית ולפעול. אם את יכולה הייתי לגייס בעלי תפקידים אחרים מבי"ס כמו המחנכת, מנהל וכו' יש סיכוי שזה יוכל לעזור לך לתקף את הדברים למול האם. במידה וכל זה לא עובד ואת מוצאת את עצמך מודאגת מאוד, לא הייתי פוסל פנייה לרווחה, אפילו אם הדברים הם בגדר חשד. אולי כשהאם תשמע שזו רוח הדברים היא תבין שהיא לא יכולה להתעלם מהבעיות. בסופו של דבר, חשוב לזכור שהאחריות על הנער היא של ההורים, בעייתיים ככל שיהיו. כאנשי טיפול כוחנו מוגבל, אך למרות זאת אנחנו צריכים לעשות את כל שניתן על מנת לעזור לנער. בהצלחה קובי

שלום אנחנו עוברים לעיר חדשה והילד שלי עולה לכתב ג אלו שאלות מכוונות ומנחות אני צריכה לשאול על מנת שאוכל לקבל החלטה לאיזה ביהס לרשום אותו. למה כדאי להשים לב ועם מי לדבר. אין לי אף אחד שימליץ

שלום בתי, זה מאוד תלוי במה שחשוב לכם... מרחק מהבית, דגשים מסוימים וכו'. נראה לי שהכי טוב זה לרחרח קצת באזור ולשמוע התרשמויות של הורים אחרים , לבדוק באינטרנט וכד'. בהצלחה עם המעבר קובי

שלום רב, יש לי 2 בנים, האחד בן 6.5 והשני בן 4.5. בני הגדול הוא ילד חמוד, נעים הליכות, ממושמע, תלמיד מצטיין וילד חברותי. לפני כ-10 חודשים, פסק לעשות את צרכיו בשירותים ומתאפק ולבסוף עושה את צרכיו במכנסים. היינו בטיפול פסיכולוגי כחודשיים, והאבחנה היתה שהילד מחפש תשומת לב (עיקר תשומת הלב היתה כלפי הבן הקטן יותר עם בעיות של ויסות ריגשי) התבקשנו לדבר עם הילד , להסביר ולהניח לעניין להסתדר לבד. לאחר כחודשיים הפסקה חזרנו לטיפול פסיכולוגי מכיוון שהייתי מודאגת מאוד, מה גם שהילד ירד בצורה דרסטית במשקל, הוריד עד כדי מחצית ופחות את כמויות המזון שהוא אוכל. הפסיכולוג חזר ואמר שילד אין כל בעיה נפשית, או אחרת והוא מחפש תשומת לב להניח לזה ולהתנהל רגיל. זה היה לפני כחודשיים, מאז לא השתנה דבר, הבן שלי אינו יושב על האסלה ואם כבר הוא עושה זאת זה רק לאחר דרישה נחרצת שלי. כשהוא נשאל לסירובו תשובתו שהוא החליט שלא לעשות באסלה, וכל הסבר עוזר. הוא מודע מאוד לעניין, ויודע "שהוא הולך לאחור ולא מתקדם" .... מה לעשות ?

שלום סמדר, המצב שאת מתארת, גם אם בא על רקע של צורך בתשומת לב, הוא חריג במשכו ובעצמתו. לכן, הוא מחייב התייחסות שהיא מעבר להסברים לילד או הכנסתו בכפייה לשירותים. במקרים רבים הסימפטום הבעייתי של אחד מהילדים בבית בעצם מייצג בעיה מערכתית משפחתית רחבה יותר. לכן, אני מציע לחזור ולהיפגש עם פסיכולוג זה או אחר, גם אם רק להדרכת הורים, הדרכה בה תוכלו לבחון את הדפוסים ולחשוב על שינויים באופן ההתנהלות שלכם למול הילדים. במצב כמו שלכם, בו יש לילד אחד קושי המחייב השקעת משאבים רבים מההורים, עלולה להיווצר הזנחה מסוימת של שאר הילדים בבית. מעבר לזה, מצב כזה, בו בעיה זוכה ליחס מוגבר עלול ליצור דפוס לפיו תשומת הלב ניתנת כחיזוק שלילי להתנהגות פתולוגית. אני מניח שהעובדה שבנך מסרב לגשת לשירותים או פוגע בתזונה שלו מאלצת אתכם להקדיש לו הרבה תשומת לב. כך בעצם נוצרת משוואה לפיה אם הוא יוותר על ההתנהגות הזו הוא בעצם יוותר על תשומת הלב שלכם. אני מציע לנסות ולהקדיש לו תשומת לב מוגברת וחיזוקים חיוביים כאשר הוא מתנהג התנהגויות רצויות וחיוביות ולא רק כשהוא מסרב לגשת לשירותים. אני מבין את הדאגה נוכח מצבו וחושב שבמקרה שלו היא מוצדקת. לתפיסתי, סימפטומים כאלו מעידים על מצוקה נפשית גדולה של בנך. כל ילד זקוק לתשומת לב, לא כל ילד מגיב באופן כזה. לסיכום תשובתי, אני חושב שיש לשוב ולערוך בדיקה יסודית של מצבו הנפשי של בנך, במקביל להתחיל בהדרכת הורים בה תוכלו לרכוש כלים נכונים שיסייעו לכם להתמודד עם מצבו ועם יתר הילדים בבית. זו לא התמודדות פשוטה אך זו התמודדות אפשרית. בהצלחה קובי

שלום. אני מחפשת חומר על כניסת אח נוסף למשפחה, אך כל מה שאני מוצאת זה על כניסת ילד שני. אני מעוניינת לקרוא על לידת אח שלישי, איך השינוי משפיע על הילד האמצעי שעד כה היה הילד הקטן וכעת הופך לילד "סנדוויץ'" אשמח לעזרה

שלום רוז, ערכתי חיפוש קצר, החומרים שמצאתי היו באנגלית, אם את רוצה אוכל להעביר אליך כמה לינקים. לא מצאתי חומר מספיק טוב בעברית על כניסת אח שלישי, אך יש הרבה חומר בעברית על השפעת סדר הילדים במשפחה על אישיות הילדים, כמו הספר "קנאת אחים" (רייט ו. סימור 1987) או "אחים ללא יריבות (פייבר 1999). בהצלחה קובי

אשמח ללינקים עבור החומר באנגלית. שוב תודה, רוז

שלום רב, יש לי ילד בן 4.5 שהתגובה הראשונה שלו לרוב המצבים היא בכי. זה יכול להיות עקב ויכוח עם אחיו הגדול ממנו בשנה,או אם אומרים לו "לא" על משהו שרצה,ויכול להיות אפילו כי לא הצליח לעבור שלב במשחק ששיחק. הדמעות מגיעות מיד ולא חשוב כמה שיחות אנחנו עושים איתו גם כשכבר נרגע לאחר הבכי או שניה לפני שהבכי פורץ ונראית הלחלוחית בעין,כלום לא עוזר. יש לו גם קטע כזה מוזר בעיניי שהוא בוחר להיות עצוב,ז"א שאם למשל היה ריב בין האחים וכבר גישרנו בינהם והכל הסתדר או שעזרתי לו במשחק שלא הצליח -הוא עדיין בוחר להישאר עם הראש בין הידיים,עצוב ולפעמים גם ממשיך עדיין בבכי. זה מאוד מתסכל אותי ואת בעלי ואיננו יודעים מה עלינו לעשות כדי לגרום לו לדבר במקום לבכות. חשוב לי לציין שהוא ילד מאוד חברותי ואהוב במיוחד על ילדי הגן,הוא נטמע בחברת ילדים ואפילו מבוגרים שאינו מכיר ויוזם בשיחה/שאלה. איך ניתן לפתור את הבעיה? תודה מראש,אמא אוהבת ומודאגת.

שלום, בכי הוא ביטוי התנהגותי חיצוני לרגש מסוים. החלק האחרון של הפניה שלך חשוב מאוד בעיני. את מתארת ילד שלא מתקשה בחברת בני גילו, אהוב וחברותי ללא בעיות כל שהן מלבד הבכי שכמו שאני מבין מופיע בעיקר בבית. יש לי תחושה שהבכי של בנך הוא תוצר של המעורבות שלכם. בקשר בינו לבין אחיו, את מתארת תיווך ומעורבות שלכם בשעת מריבה, קושי להכיל את הבכי או את העצב שלו, תסכול שלכם מהמצב וכו'. נדמה לי, שבנך לא מגיב לקושי מול אחיו או לעצב שהאירועים שאת מתארת מעלים בו. לדעתי הוא מגיב לתגובות שלכם. כנראה שבכי או עצב נתפס אצלכם כאורח לא רצוי שמוטב להעלים אותו כמה שיותר מהר. חשוב לזכור, לא כל מי שבוכה עצוב כמו שלא כל מי שעצוב בוכה. עצב או קושי הוא חלק מרפרטואר הרגשות שיש לנו כבי אדם. לכן, הצעתי היא לעשות הכל הפוך. כלומר, כבדו את הבכי שלו, תאמרו לו שזה בסדר לבכות ותנו לו ללמוד להרגיע את עצמו. נסו להימנע ככל שניתן מהתערבות בוויכוחים או בחיכוכים שיש בינו לבין אחיו. אל תגזלו ממנו את הזכות ללמוד ולפתח דרכי התמודדות עם קונפליקטים. זכרו שבגיל זה הוא מפתח את דפוסי ההתמודדות שלו לחיים, ולא תמיד אתם תהיו שם כדי לנחם אותו. תנו לו חופש להביע את רגשותיו על כל גוניהם. כאשר את מגיבים בניסיון להעלים את הבכי, את בעצם מיצרים את ההפך. בנך לומד שדרך בכי הוא יכול לערב אתכם ולזכות בתשומת לבכם, דרך בכי הוא יכול להימנע מהתמודדות עם אחיו, או מהתמודדות עם חוסר הצלחה. מעבר לזה, דפוס תגובה כזה יכול גם לתסכל מאוד את אחיו, להשאיר אותו בתחושת חוסר אונים נוכח הכלי הכל כך מוצלח של אחיו הצעיר. גם ביקורתיות כלי הבכי שלו לא תועיל, פשוט תנו לזה להיות. אני מאמין שכשהוא יבין שדרך בכי הוא לא משיג דברים, תדירות הבכי תלך ותפחת והוא ילמד ויפתח דפוסי התמודדות יעילים יותר. מה דעתך? קובי

שלום ליאת, בני בין ה-4 חולם בלילה ומדבר על מפלצות שיבואו לאכול אותו. במשך היום נמנע מדברים מסויימים וצריך את הלווי שלנו. כיצד אנו יכולים להבין את הפחדים הללו? וכיצד עלינו להתיחס לכך ? תודה רבה,

שלום אורית, פחדי לילה וחלומות מבעיתים זו תופעה שכיחה מאוד בקרב ילדים בגילו של בנך. אצל רוב הילדים עוצמת פחדי הלילה אינה גבוהה וחולפת עם הזמן והיא נחשבת כתופעה התפתחותית נורמלית. הסיבות לכך הן רבות ומגוונות כגון: עיבוד אירועי היום יום, תגובה אבולוציונית ביולוגית לחושך, למידה סביבתית וכד'. לתפיסתי הקו המפריד בין מקרה התפתחותי תקין למקרה שצריך לבחון אותו הוא כאשר מתפתחת חרדה גבוהה, כזו הפוגעת בשינה ובתפקוד היום יומי לאורך זמן. כדי שאוכל לענות לך אני מציע שתכתבי שוב, באופן מפורט יותר על התופעות שאת רואה אצל בנך. כך נוכל יחד לנסות ולחשוב על דרכי התמודדות או לשקול צורך בהתערבות של איש טיפול. ממתין לתשובתך, קובי

שלום אני גרושה ואמא לילדה בת 8 , אני בזוגיות ואני ובן זוגי עוברים לגור יחד בעיר אחרת , בן זוגי והילדה מסתדרים מצויין , אבל הגרוש שלי עושה לי בעיות בגלל המעבר, הוא ממלא לילדה את הראש שאם היא לא רוצה לעבור שתגיד לאמא , אבא לא יוכל לקחת אותך באמצע השבוע כי אין לו כסף לדלק יש לו המון הוצאות , והוא טוען שאני ממלאה לילדה וזה הכי לא נכון אני רק אומרת לה שיהיה בסדר ואבא יבוא לקחת אותך הוא אוהב אותך אל תהיי עצובה, והילדה פירשה את הכל כמו הראש שלה ואמרה לו שאמא אמרה שאתה לא אוהב אותי בגלל זה אתה לא תבוא לאקחת אותי , מה עושים כדי לא לשגע את הילדה ולגרום לה למעבר הכי טוב . אם אבא אי אפשר לדבר הוא רק מאיים שיפנה לגורם שלישי שאני משנה לו הסדרים, בהסכם שלנו לא כתוב שאסור לי לעבור ואני גם עוברת למקום שמרחק הנסיעה הוא חצי שעה . מה עושים כדי הילדה לא תהיי מבובלת ועצובה. תודה

שלום לורין, גם ללא סיפור הרקע, מעבר דירה שכולל מעבר בי"ס והגעה לסביבה חדשה וחברה חדשה זה חוויה מורכבת. במקרה של בתך, על אף היותכם גרושים מזה זמן, העובדה ששני הוריה מתרחקים רק יכולה להגביר את הקושי. אני חושב שהדרך הטובה ביותר שתוכל לסייע לכם להקל עליה מחייבת שאתם תגיעו להבנות ולהסכמות. כל עוד אתם תתווכחו הסיכוי שהיא תושפע מזה לרעה גדל, כך גם סף החרדה שלה יעלה והמעבר יהיה מפחיד וקשה יותר. לתפיסתי זה לא משנה מי צודק, אלא מה נכון לילדה ומה הכי טוב עבורה. שניכם צריכים לכוון את המעשים והמחשבות שלכם לטובתה. תדונו במחלוקות שלכם לא מתוך מאבק אלא מתוך מפגש של שני אנשים עם אינטרס משותף. אני יודע שקל לומר את זה והרבה יותר קשה לנהוג כך, אבל בכל זאת, נסו למצוא פשרה. אם היא כבר חשופה לדיון שלכם, אז מוטב שתנסי לא להבטיח לה דברים בשמו, את כן יכולה לומר שהוא אוהב אותה ולדעתך יעשה כל מאמץ כדי לראות אותה. נסו שניכם, לצמצם למינימום ההכרחי את השיחות שאתם מנהלים עם הילדה על ההורה השני. כלומר, שכל אחד יתמקד בקשר שלו עם הילדה ולא בקשר של ההורה השני איתה. על המחלוקות שלכם תדונו בלי לערב אותה בזה, היא עדיין ילדה קטנה שלא מבינה את הדברים באותו אופן בו אתם מבינים אותם. מה שאתם חווים כמשבר, דיון, מאבק או ויכוח היא חווה כאיום גדול ומפחיד. אני חושב שאת המסר הזה את צריכה להעביר גם אליו, שאת הקשיים והמחלוקות ינהל מולך ולא דרך הילדה. זה לא פשוט אבל שניכם חייבים לה את זה. בהצלחה קובי

שלום רב, בני בן 4.5, אובחנה אצלו selective mutism. הילד מדבר בבית עם המשפחה הקרובה בלבד. מדבר גם עם החברים בגן אך לעולם לא תקשר עם צוות הגן או אנשים זרים אחרים. היינו אצל קלינאית תקשורת שאמרה שלא תוכל לעזור לנו והמליצה ריפוי באומנות. היום רופא ההתפתחות המליץ טיפול נפשי/התנהגותי. כרגע מחכים לתור אצל פסיכולוג במרכז לגיל הרך. האם את ממליצה לקחת את בני לטיפול אחר כלשהו או ללכת לפסיכולוג בלבד? אודה לכל עצה בנושא. תודה מראש

שלום, הטיפול באילמות סלקטיבית הנו טיפול התנהגותי ממוקד המשלב הדרכת הורים. זה מצוין שאתם פונים לטיפול, כמובן שניתן לשלב יחד עם הטיפול הפסיכולוגי גם טיפולים נוספים כמו טיפול בדרמה, אומנות, תנועה, בע"ח,מוזיקה וכד', בהתאם לאופי הילד ולתחומים שמעוררים אצלו סקרנות. לדעתי, אתם יכולים לשקול שילוב של טיפול נוסף, רק תהיו רגישים לילד ותראו שאתם לא מעמיסים עליו יותר מידי טיפולים ומטפלים, חשוב שיחווה את הטיפול באופן חיובי ולא כגורם מעיק. בהצלחה קובי

בוקר טוב. פניתי אליכם מספר פעמים וקיבלתי תשובות, אתמצת את הרקע, אמא לילד בן 3 ובהריון נשואה 4 שנים מתוכם שנתיים של בעיות רציניות בזוגיות (עם הפוגות) עזבתי את הבית פעמיים ל-10 חודשים ופעם שנייה ל-4 חודשים, נכון להיום יש הסכם גירושין מוכן אך החלטנו לנסות שוב, ההסכם בנינו היה שנלך לטיפול זוגי שבנתיים טרם הלכנו מכל מיני סיבות שבניהן שהוא לא מאמין בזה, אני מנסה לעבוד עליו לאט לאט, כרגע אנחנו חיים כמו כל זוג ומקווה שזה ימשיך כך, אך הקשר בין הילד לבעלי מוסיף להחמיר למרות שהוא מנסה לדובב אותו, הילד לא מוכן להיות איתו בשום אופן ורק רוצה אמא ואם אני צריכה לצאת והוא נשאר איתו אז זה בכוח ובצרחות. אתמול בעלי רצה להרדים אותו כדי להיות איתו קצת אך הילד לא רצה בשום אופן ניסנו לשאול אותו למה אז הוא ענה אני לא אוהב אותך אבא אתה לא חבר שלי שאלתי אותו למה חמוד אבא אוהב אותך למה אתה לא רוצה להיות עם אבא אז הוא אמר כי הוא הרביץ לי, היינו בשוק... אמרנו לו אבא אוהב אותך הוא לא מרביץ והוא בשלו, שאלנו אותו מתי הוא הרביץ לך, הוא אמר היום שאלתי את בעלי אם הוא התלוצץ איתו במקרה בטעות.. בעלי ממש נפגע ממה שהילד אמר ואפילו עמדו לו דמעות בעיניים. אני לא יודעת מה לעשות בעלי אמר אני מפחד שילך ויגיד שאני מרביץ לו בגן או בכל מקום. אנחנו פשוט מאוד דואגים לא יודעים איך להתנהל מול הילד ומנגד מאוד כואב לי על בעלי הוא מרגיש נורא רע עם זה ומפחד להתקרב לילד. בלי שום קשר לזה לילד יש המון יקיצות בלילה עם צרחות אמא אמא וכשאביו בא אליו הוא מגרש אותו ומבקש רק את אמא. במהלך היום יש לו לפעמים גם התפרצויות של צעקות עלי שמלווה בזריקת משחקים וכו', חייבת את עזרתכם בבקשה לא יודעת איך להמשיך להתנהל עם הילד. (ידוע לנו שילד עבר טראומות מהבעיות הזוגיות שלנו יכול להיות שזו גם תגובה) יש לציין שבעלי מגיע מאוחר כל יום אז הילד מספיק אולי לראות אותו רבע שעה לפני השינה

שלום לימור, אני זוכר אותך היטב. אני שב וחוזר על המלצתי, כמה שיותר מהר לפנות לאיש מקצוע. אין פתרון קסם שמכאן יכול לפתור מצב מורכב כפי שאת מתארת. הילד מגיב לכל שאירע במשפחתך במהלך השנים, הוא עדיין צעיר ונמצא בגיל קריטי בו חלקים רבים מאישיותו מתעצבים. אני מאמין שטיפול בילד ושיקום נכון של הזוגיות שלכם יסיעו גם לקשר שלו עם אביו ובכלל. אם החסם הוא כלכלי, את יכולה לקבל טיפול דרך קופ"ח במחיר מסובסד. אני מבין ללבך ואת מצוקתך, ובאמת חושב שזו הדרך שנכון ללכת בה. קובי

שלום אני מתייעץ בקשר לבני בן 15.5 לבן קשה עם בעיות שנתקל בהם ,הוא מיד מגיב באכזבה אפילו עיקוב או בעיה במחשב במקום למצוא פתרון הוא מיד מתעצבן. הוא הרבה פעמים עם פרצוף של לא מרוצה ונותן הרגשה די מתסכלת ... בעניין העצבים ענית לי בעבר ששק אגרוף להוצאת אנרגיה/עצבים יכול להיות נחמד - אבל הוא לא מקפיד . כמו כן הוא בשיעורי גיטרה שלא מרימים אותו למקום נעים יותר ... השבוע הוא התעצבן על חבר שהשפריץ עליו משקה ,ירק על החבר החבר החזיר לו ואז הבן שלי נתן אגרוף בארון חשמל וגרם לעצמו שבר בכף היד כולל גבס !!! אנחנו יודעים שבזמן האחרון הוא מאוהב בבת כיתתו שלא מעוניינת וזה מעציב אותו מאוד ... העצבים היו לפני ואולי גם יהיו אחרי כי כזה הוא ??? או שיש דרך ללמד/לעזור לילד להתמודד ? כמובן שיש גם את הילד השמח פעיל עם חברים,עושה ספורט בזמן האחרון די בהקפדה ,אוהב מוסיקה ומשחקי מחשב ... נ"ב המורה שמעה על הסיפור ורוצה פגישה משותפת עם היועצת בבית הספר כי זה מקרה שני שהוא נפגע ממכה שנתן תודה מראש

שלום, כדי לעזור לבנך יש להבין את המקור הגורם להתנהגויות שאת מתארת. סף תסכול נמוך, קושי בוויסות רגשי, רוגז ושינויים תכופים במצב הרוח יכולים לנבוע מסיבות שונות, אך כולם מעידים על מצוקה רגשית. במקרה שלכם, נראה שמצוקתו הרגשית גורמת לו לסבל פנימי המקבל ביטוי חיצוני חריף. נקודת האור היא שהוא מתקשר את המצוקה שלו החוצה, גם אם דרך ביטויים לא יעילים. את ההפניה הזו החוצה אני מפרש כקריאה לעזרה. לכן, אני ממליץ לכם לפנות לאיש טיפול שיוכל לבצע הערכה וטיפול נפשי בשילוב הדרכת הורים לפי הצורך. כמו כן, הפגישה עם יועצת בי"ס היא מבורכת, נסי לקבל את מרב האינפורמציה על התנהגותו במסגרת בי"ס, נסי להבין יחד איתן איך הן רואות ומפרשות את התנהגותו. בנוסף את יכולה לבקש המלצות לאיש טיפול. בהצלחה קובי

ילדתי היא בת 4 וחצי, אני ואביה גרושים מזה כשלוש שנים. במהלך השנתיים וחצי הקשר שלו עם הילדה היה לעיתים נדירות. מזה כשלושה חודשים החליט לחדש את הקשר עם הילדה, תוך כך הילדה חוזרת ממנו בטענות שהאב מכניס לה לראש כהגדרתה כי בן זוגי מכה ומרביץ לה. לציין שהזוגיות קיימת יותר משנתיים. לטענתו האב כי הילדה היא זו שטענה כלפיו דברים אלה. שאלתי האם קיימת אפשרות לבדוק את הנושא באמצעות אנשי מקצוע המתמחים בתחום ילדים קטנים מאוד כדי לבדוק את העניין ולהבין מאין נובעים דברים אלו?. מודה לך מראש, גל

שלום גל, נשמע לי שכדאי לפנות לפסיכולוג/ית ילדים, באופן פרטי, דרך קופ"ח או מכון להתפתחות הילד. תעלי בפניהם את הבעיה. לאיש טיפול ישנם כלים כדי לבחון את מצבה הנפשי של בתך ולבדוק סימנים או חשד לפגיעה פיזית. בברכה קובי

שלום, יש לי ילדה בת 5 שנגמלה ממוצץ לפני שנה. הגמילה היתה ביוזמתנו (ההורים) עם שיתוף פעולה שלה. כל תהליך הגמילה היה מאוד קשה אך לא ויתרתי ובסוף נגמלה. אך במהלך כל השנה הזו המשיכה לציין בכל רגעי המשבר שברצונה את המוצץ. יש לציין שיש לה 2 אחים תאומים בני 2.5 שהם עם מוצץ. במהלך השנה הזו מצאה לבסוף את האצבע כתחליף (למרות שניסיתי להסביר לה ולמנוע ממנה למצוץ אצבע). בתקופה האחרונה דרישתה למוצץ מתחזקת (למרות שכבר גמולה שנה). האם מותר לתת לה מוצץ בחזרה? (האמת שאני מעדיפה כבר שיהיה לה מוצץ ושלא תמצוץ אצבע) כמו כן יש לה תקופות של בדיקת גבולות וכל מיני בעיות שונות שנראה לי שנובעות מהיותה אחות לתאומים וניסיון למצוא את מקומה. אם הדבר לא בעייתי מבחינה פסיכולוגית התפתחותית אשמח להחזיר לה את המוצץ. אשמח לדעה בנושא ואם אפשר בהקדם תודה נ.ב. גם כשהיתה עם מוצץ השתמשה בו אך ורק בבית

ליבי שלום, בגמילה יש מרכיב של ויתור על האוביקט שמספק את הילד ( מוצץ, שמיכה, חיתול)ועל מה שקורה לו באמצעותו. למשל אם ילד נרגע בעזרת מוצץ, לאחר הגמילה הוא אמור להרגיע את עצמו בלעדיו. השאלה החשובה בגמילה, היא שאלת העיתוי. אם הילד בשל לויתור הזה, התהליך יתרחש בקלות ובמהירות וההפך. ממה שספרת, ניסיתם לגמול את בתכם אולי כשלא היתה עדיין מספיק בשלה ולכן ברגעי משבר היא מראה לכם שהיא עדיין זקוקה למוצץ. להערכתי, חשוב להשאיר לה את הבחירה אם היא זקוקה למוצץ או לא. הייתי מניחה את המוצץ במגירה בחדר ואומרת לה שאתם סומכים עליה כי היא ילדה גדולה ובכל פעם שהיא תצטרך את המוצץ היא תוכל לקחת אותו בעצמה. בהצלחה

שלום, אחותי הקטנה (בת 13) כרגע מסיימת כיתה ז מאובחנת מכיתה ב בבעיות קשב וריכוז. מאז שהייתה קטנה תמיד היו לה בעיה חברתיות, אף פעם לא היו לה הרבה חברות אך לפחות היו. עכשיו הגענו למצב שאין לה חברות כלל והילדים בכיתה מרשים לעצמם "לדרוך" עליה.. היא ילדה מאוד שקטה ובאמת באופן אובייקטיבי ביותר היא ילדה מקסימה. לעולם לא תגיד "לא" אם יבקשו ממנה עזרה, תמיד מחייכת ותמיד מנסה למצוא חברים חדשים.בלימודים היא מצטיינת. היא מודעת לכך שיש בעיה והיא בעצמה מאוד רוצה לטפל בה אך איננו יודעים כיצד ומאיפה להתחיל. לאחרונה ככל הנראה הפיצו שמועה בכיתה שיש לה כינים (אין לה כמובן) ומאז הילדים עוד יותר מתרחקים ממנה. הייתי מאוד שמחה לקבל ייעוץ בנושא כואב כל כך ואפילו המלצה על ספר טוב בשביל הילדה. תודה רבה מראש.

שלום לאחות המסורה ראשית, ברצוני לחזק אותך על ההתגייסות והדאגה לאחותך- נדמה לי שעצם פנייתך כבר מעידה על סיכויים טובים יותר להתגבר על הבעיה. אני מניח שאחותך חשה את הדאגה שלך ומרגישה מחוזקת מכך. בנוסף, מתקבל הרושם שלאחותך יש כוחות רבים אם היא מצליחה להצטיין בלימודים על אף קשיי הקשב והריכוז, ואם למרות הקשיים החברתיים היא ממשיכה למצוא דרכים לשפר את מעמדה החברתי ולקבל את העזרה הנדרשת. לגבי המשבר הנוכחי- הייתי מנסה לערב את מחנכת הכיתה ואת יועצת בית הספר ולבקש מהם לנסות ולהתערב בעניין. מעבר לכך, כדאי לשקול פנייה לעזרה אם דרך איש טיפול או דרך קבוצה למיומנויות חברתיות. עודדי אותה ליצור קשרים חברתיים גם עם ילדים שאינם בכיתתה, אם בחוגים או ילדים מהשכבה. לפעמים דיי בחברה אחת כדי לשנות את כל ההרגשה. בברכה קובי

בוקר טוב אחות, יש מגוון דרכים להעלאת הביטחון העצמי של ילד. יחד עם זאת, יש מספר פרמטרים חשובים שכדאי לשים עליהם דגש: 1. הקף עצמך באנשים חיוביים – אנשים חיוביים תורמים לנו אופטימיות ואמונה לגבי עצמנו, בעוד אנשים שליליים הם ביקורתיים מאוד וקשה לרצותם ולכן, הם בדרך כלל גורמים לנו להטיל ספק בעצמנו, באחרים ובכלל. דע לוותר על נוכחות האנשים השליליים התורמים לביטחון עצמי נמוך בחייך. 2. מנה הצלחות ודברים חיוביים – הכן רשימה של הצלחות והישגים שצברת, של תכונות חיוביות בעצמך ושל מחמאות שקיבלת מאחרים. עדכן את הרשימה כל הזמן, באופן יומיומי וקרא אותה לעיתים קרובות, או בכל פעם שאתה חש חוסר בטחון עצמי. בחר במה אתה רוצה להאמין – אנשים עלולים לומר לך דברים שליליים על עצמך או לתת לך עצות שלא יקדמו אותך. אל תיתן להם כל כך הרבה כח. בחר להאמין בדברים החיוביים ואמץ את העצות שמתחברות אליך. אל תנסה לרצות אחרים – אל תחשוש לחשוב קודם כל על עצמך ולשים את טובתך במרכז. זה לא הופך אותך לאגואיסט, להיפך. כשאתה שם את טובתם של אחרים לפני זו שלך, אנשים עלולים לנצל ולא להעריך אותך. כדאי שתשבי עם אחותך ותעבירי לה את המסרים - חיזוק מהסביבה הקרובה היא הדבר הראשון שתורם לעליית הביטחון העצמי. מקווים שעזרנו, צוות מכון CBT

שלום רב. אני סבתא לנכד בן 3 מבתי, הנכד גדל אצלנו בערך כשנה וחצי עם הפגות, כמו כן כמעט כל יום הוא בא לבקר, הוא מאוד אוהב וקשור לבעלי (הילד עבר תקופה לא קלה עם ההורים שהיו בסיכסוך ולא כל כך הרגיש דמות של אבא ולדעתי הוא מרגיש את הרגש הזה כלפי בעלי) כרגע הם מנסים לשקם את חייהם, מה שמפריע לי זה שאני מאוד מעניקה לנכד ושומרת אותו וקונה לו המון דברים משחקת איתו וממש משתגעת כמו ילדה וכמעט כל הזמן הוא אומר לי לכי מפה, אני לא אוהב אותך, אני אוהב רק את סבא ואמא אז אני אומרת לו שאני עצובה ושאני לא אקנה לו עוד מתנות כי הוא מגרש אותי ואז הוא חוזר בו. כמובן שאני לא ממש מתרגשת מזה אך באיזשהו מקום זה מפריע לי ורציתי לדעת האם יש סיבה להתנהגות הזו אלי. יש לציין שברוב המקרים שהוא אצלי גם בעלי נמצא אז באופן אוטומטי הוא הולך אליו (אני מאוד שמחה שהוא מראה אהבה כזו לסבא כי הסבא מאוד חולה וזה מחזק אותו) אשמח לדעת איך להתנהג אליו האם להמשיך איך שאני או לשנות גישה. (אני טיפוס מאוד חם ואוהבת לנשק חשבתי שאולי זה מציק לו) יש לי רק נכד אחד ועוד שתיים בדרך ב"ה. תודה מראש

שלום טל, זה באמת לא קל לספוג דחייה מנכד. זה יפה שאת מבינה ורואה את החשיבות והיופי שבקשר שלו עם הסבא. כפי הנראה הוא ילד רגיש מאד, ומבין באיזשהו אופן שהסב החולה זקוק בימים אלה להפגנות אהבה רבות ככל האפשר. לא ברור למה הילד לא מביע את אהבתו גם כלפיך, אך אין זה אומר שהוא לא מרגיש כלפיך את אותן רגשות. כדאי לזכור שביטויי כעס וזעם אנחנו יכולים להפנות בעיקר כלפי אנשים שאנחנו מרגישים שיכולים לעמוד בהם, ושהתוקפנות שלנו לא תהרוס אותם. יכול להיות שהילד, שחווה תקופה לא קלה בתוך הקן המשפחתי, מרגיש שאת הדמות היציבה בחייו והוא מרשה לעצמו להביע את התוקפנות שלו בעיקר כלפיך. זה לא נעים בכלל, אבל הוא כנראה זקוק לך גם להבעת רגשות אלה. אם את חשה שהוא עובר את הגבול (מתחצף, מרביץ וכו') תתרחקי ממנו ותסבירי לו שהתנהגות לא נעימה לך. בכל מקרה, לדעתי לא כדאי להשתמש באיומים לגבי קניית מתנות או דברים אחרים, הרי את לא קונה לו בגלל אופן התנהגותו, אלא זו עוד דרך להביע את אהבתך אליו, את הרצון שלך לתת לו. המשיכי לחבק, לנשק ו"להשתגע" איתו ותני לו את המרחב להביע את אהבתו בחזרה בדרכים שלו, גם אם זה יקח זמן. בהצלחה ובריאות לבן זוגך קובי

שלום גבי, בני בן ה 5 לומד בגן חובה. לדברי הגננת בני משתף פעולה בגן ומשחק יפה עם ילדים. אבל כשמישהו מתסכל אותו או כשלוקחים לו משחק שהוא רצה הוא משתולל, זורק צעצועים ומרביץ לילדים. לאחרונה, היו מספר מקרים בהם הגננת התקשרה אלי במהלך יום הלימודים ובקשה שאבוא מיידית לקחת אותו הביתה כי הוא משתולל בגן. עלי לציין שבבית הוא הילד הקטן והמפונק רוב הזמן אנחנו מוותרים לו לא כל כך דורשים ממנו לעמוד בכללים. הגננת אומרת שבאופן הזה הוא יתקשה להתמודד עם עליה לכתה א' ושגם ילדים יתחילו לדחות אותו. מה דעתך?

דני שלום, ממה שספרת לי אני מבינה שבבית אתם מוותרים לבן, לא דורשים ממנו כמעט לחיות לפי כללי הבית וכתוצאה הוא נהיה תובעני ומרגיש שכולם צריכים להתאים את עצמם לרצונותיו. מול המסר של הבית, הגן מציב בפניו דרישות שהוא אינו יכול להתמודד איתן לכן במצבי תיסכול הוא מתפרץ ומגיב באלימות כלפי ילדים. לאור קשייו של בנכם להשתלב בצורה תקינה במסגרת הגן ולאור קשייכם בהצבת גבולות, אני ממליצה כי תפנו לפסיכולוג להדרכה הורית. בהצלחה

בוקר טוב! בתי בת 6 ובשנה האחרונה היא השתנתה נוראה היא הפכה להיות מאד שתלטנית (באופי שלה היא אוהבת להיות במרכז העינינים) , לא מקשיבה למה שאומרים לה, עושה מה שהיא רוצה, רוצה שיקשיבו רק לה ולפעמים אי אפשר, לפעמים אני באמצע משהו או מדברת בטלפון ובמידה ולא מקשיבים לה היא בוכה, זורקת דברים, מתנהגת בצורה מזלזלת נורא . בנוסף כל פעם שהיא הולכת לחברה או ליום הולדת היא חוזרת "הפוכה" זאת אומרת היא חוזרת ובוכה, מתעצבנת על כל דבר. אני לא יודעת איך להתמודד איתה, איך להרגיע אותה.

שלום לי מהתיאור שלך זה לא ממש ברור לי מה הוביל לשינויים האלו, האם זה קרה בסמוך למעבר גן, כניסה לכיתה א', מעבר דירה, הולדת אח או אחות או כל שינוי אחר. זה נראה לי חשוב שתנסי לזהות גורמים אפשריים לשינויים הללו. בין השורות, זה נשמע שההתמודדות איתה לא קלה לך. את חווה אותה כמזלזלת ושתלטנית. מהמקום הזה, אני מניח, שהתמודדות שלך מלווה בהרבה כעס, שיפוטיות ובמקביל תחושת אשמה וחרטה. עבור כל הורה, התחושות הללו אינן פשוטות להכלה, והן מציבות בפנייך שתי התמודדויות- שלך מול בתך ושלך מול עצמך. לרוב, כשילד מכניס הורה למצוקה, זו רק תמונת ראי למצוקתו של הילד. בניגוד למבוגר, בתך מתקשה לווסת רגשות טבעיים ואנושיים של קנאה, רצון בתשומת לב ודחיית סיפוקים. היא מבטאת בפעולה את המצוקה שלה כי זה הכלי שהיא יודעת להשתמש בו. כאשר היא "מצליחה" להכעיס אותך או גורמת לך למחשבות שליליות כלפיה את בעצם משתפת פעולה במשחק בו שתיכן מביעות בפעולה את הרגשות שלכן, שיתכן ממירות מצוקה לכעס ולחוסר אונים. שתיכן חוות את הסיטואציה כלא נעימה אך בניגוד אליך, עבור בתך, התגובות שלך מהוות חיזוק שלילי להתנהגות. כלומר, התגובות הרגשיות שלך נחוות כסוג של יחס שהיא מצליחה לקבל ממך, יחס שמחזק את הדפוסים השליליים שלה. מתוך זה שאת שואלת איך להרגיע אותה אני לומד שאת ערה לכך שהיא במצוקה וזו כבר התחלה טובה. אני אנסה להציע כמה כיוונים שלתפיסתי יכולים לעזור לך- נסי להימנע, ככל שניתן, מלבקר או לשפוט אותה. אם היא חוזרת מחברה עצובה נסי להבין למה? גלי אמפתיה לרגשות שלה ובמקביל נסי לעזור לה לעבד את החוויה שמעוררת בה מצוקה, נסו לחשוב ביחד על פתרונות אפשריים. נסי לשקף ולהראות לה איך הדברים שחוותה משפיעים על ההתנהגות שלה. כך לדוגמה, אם היא חוזרת עצובה ומתחילה להתעצבן על כל דבר, את יכולה לומר לה שאת מבינה שהיא עצובה / כועסת מדברים שקרו אך שזו לא הדרך להביע את זה. את יכולה להציע לה לגשת לחדרה ולהירגע. עשי זאת ללא כעס על אף שזה יכול להיות מתסכל מאוד. אם את בשיחת טלפון והיא דורשת את תשומת לבך, עצרי לרגע את השיחה ובטון רגוע אמרי לה שאת לא פנויה ושהיא יכולה להמתין עד שתסיימי. במידה והיא מגיבה בזעם, אני מציע לעצור את השיחה, לומר שאת לא מוכנה לקבל התנהגות כזו. את יכולה לקחת אותה לחדרה או להתרחק ממנה ולשוב לשיחה. ושוב, נסי לשלוט ברגשותייך עד כמה שניתן. חשוב שהיא תבין שאת בשליטה, את מבינה אותה ומוכנה לאפשר לה דרכי ביטוי אחרים, אך לא מוכנה לקבל את אופן הביטוי הזו. למרות כל זאת, אם את חושבת שהתנהגותה היא ביטוי של מצוקה שהיא חווה במקומות אחרים, אז חשוב לבדוק את זה לעומק ולהתייחס בהתאם. בהצלחה קובי

שלום רב הבן שלי(12.5 שנים) התחיל לפני כמה ימים לקבל צפרלקס 5 מ"ג . האם ניתן ליטול את התרופה יחד עם קונסרטה 18 בבוקר ? או כדאי שיהיה פרק זמן בין התרופות ? תודה על תשובתך

שלום, פורום זה אינו עוסק בטיפול תרופתי. ניתן לפנות לפורום פסיכיאטריה או לפנות לרופא המטפל. בברכה, אמיר

הגיע אליי ילד בן שנתיים פעם ראשונה בגן הוא כבר חודשיים בגן תחילה היה לו קשיי פרידה לאט לאט זה פחת הוא היה אוכל ויושן בשבוע האחרון הוא מסרב לאכול בתוקף אפילו מקיא בכוח בבית הוא אוכל אין בעיה בגן הוא משחק עובד אין בעיה אבל מסרב לאכול אני רוצה מאוד לעזור לו איך?

שלום, אני חושב שכבר בכותרת את הגדרת את זה מאוד נכון- קשיי הסתגלות. במידה לא היה אירוע חריג כל שהוא בזמן הארוחה כמו חנק, פציעה וכד'. כנראה שדרך האוכל הילד מביע את הקושי שלו להשתלב בגן. בהתנהלות שבין מבוגר לילד אוכל מהווה מצע נוח למאבקי שליטה וביטוי בהתנהגות של מצוקות ורצונות אחרים. הילד מזהה את המשמעות הרבה שאנו מעניקים לאוכל ומבין שדרך עיסוק באוכל הוא יוכל להשיג רווחים משניים אחרים. הרווח המשני יכול להיות יחס מיוחד בגן, תשומת לב, יחס מההורים אחרי ולפני הגן וכד'. אני לא חושב שאפשר להכריח ילד לאכול. לכן אני מציע לא להיכנס למאבקים ולא לנסות ולכפות עליו לאכול. לדעתי, כל ניסיון בכפיה רק ינציח את ההתנהגות שלו ותהווה עבורה חיזוק שלילי להתנהגות. את יכולה לנסות ולפתות אותו, להציע לו כמו לכל הילדים האחרים לבוא ולאכול, להושיב אותו לשולחן לידך גם אם הוא לא אוכל. לשלב אותו (במידת האפשר) בהכנות לקראת הארוחה וכו'. נסי לחזק אותו כאשר הוא כן אוכל, דווחי להורים על כך בנוכחותו שיחוש בהצלחה שלו. אני מאמין שתוך מספר ימים, עם ההתאקלמות בגן גם התופעה הזו תחלוף. במידה ולא, אפשר לשקול הבאת כריכים מהבית כשלב מעברי, להרגיל אותו לאכול בגן גם אם האוכל מגיע מהבית. בנוסף, את יכולה להסביר להורים את המצב, ולבקש מהם שלאחר הגן, במקום השאלה- "אכלת היום בגן?" ישאלו "האם אתה רעב?". כך הם יוכלו להיות רגועים שהילד מקבל את כל מה שהוא צריך תוך כדי שגם הם מפחיתים מתשומת הלב להתנהגות הנוכחית. בהצלחה קובי.

שלום רב בני בן ה17 וחצי כל הזמן אוכל את הלחיים מצדם הפנימי אפילו שזה כואב לו הוא כל הזמן ממשיך וממשיך מרגע שמתעורר בבוקר ועד שנרדם יש לו שם כבר פצעים אני חוזרת ואומרת תפסיק בכל פעם שאני רואה אותו אך הוא טוען שאין ביכולתו להפסיק למרות כל ניסיון ולמרות שזה כואב הצעתי לו ללעוס מסטיק כל הזמן בכדיי להעסיק את השיניים בלעיסה אך גם זה לא עזר מה הסיבה לנשיכת הלחיים?ואיך מפסיקים זאת? תודה מראש אמא

שלום, ראשית, עליכם לפנות לרופא שיניים אל מנת שיעריך את מצב הפצעים בפה ויציע טיפול רפואי שימנע זיהום ויבדוק אם ישנה סיבה פונקציונלית הקשורה למבנה הלסת או בעיה רפואית העומדת בבסיס התופעה. נשיכת הלחי הפנימית הינה בדרך כלל סוג של "הרגל מזיק" ובפסיכולוגה נהוג לשייך את התופעה למשפחה רחבה יותר של הפרעות הנקראות הפרעות דחף. למשפחה זו שייכות תופעות כגון כסיסת ציפורניים, טריכוטילומניה (תלישת שיער) ועוד מספר תופעות. מדובר בדרך כלל בדחף או הרגל טורדני לביצוע פעולה מסויימת אשר מביא בדרך כלל להפחתת מתח וסטרס ואף להנאה אך גם גורם לעיתים נזק ופגיעה גופנית וכמובן תחושת אשמה. הטיפול היעיל ביותר לתופעות מן הסוג הזה הינו טיפול קוגניטיבי התנהגותי (cbt) אשר במסגרתו נעשה שימוש בטכניקות שונות - לימוד של טכניקות הרפייה אחרות, היפנוזה וטכניקות התנהגותיות שונות. מדובר בדרך כלל בטיפול ממוקד. מומלץ לפנות להערכה פסיכולוגית אצל איש מקצוע הבקי בתחום זה (טיפול בחרדה והפרעות דחף בילדים) על מנת לקבל חוות דעת ספציפית בנוגע לבנך וכדי לשלול הימצאותן של סיבות אחרות לתופעה. בהצלחה, אמיר

בתי חוגגת בת מצווה ומסרבת לשיר את השיר שהקליטה. באופן כללי היא מנהגת זוועה בתקופה הזו: פרצופים לכל אנשי המקצוע- צלמת של הבוק, באולפן הקלטות.. את הגימיקים האלו היא בחרה ורצתה ולא נעשה דבר בלי שהיא בקשה, רק שברגע האמת היא חוטפת קריזה. אני חוששת מיום הארוע עצמו שהוא המוני ולא רוצה פדיחות. אך אפשר לעבור את הארוע בשלום?

שלום, ראשית, עלי לומר כי שאלתך אינה נופלת בתחום של פורום זה שעוסק בפסיכולוגיה רפואית. למרות זאת, אתייחס בקצרה לסוגייה. מסיבת בת המצווה הינה אירוע מאוד מרגש עבור בתך (ועבור המשפחה). אפשר להניח כי יש המון מתח בנוגע לאירוע בעיקר בכל הקשור להשוואה למסיבות אחרות של בנות כיתתה והרצון ששלה תהיה "הכי טובה ומיוחדת". הדרך הטובה ביותר לעזור לה להירגע מן המתח היא לשדר לה שאתם רגועים ובטוחים בכך שהמסיבה תהיה מהנה ולא להיכנס איתה לעימותים בנוגע להכנות אלא להבין שהיא מבטאת את הלחץ שלה ולא עושה "דווקא". בהצלחה, אמיר

הי ליאת ראשית אציין שאני מאוד אוהבת ומתחברת לגישות שלך :-) התיעצתי עמכם בנוגע להתאקלמות בגן לפני זמן קצר בני בן השנה ותשעה חודשים נכנס לפני חודש לגן עד 13:00 התאקלם יפה יש לי שתי שאלות ברשותך 1 ברוב הפעמיים חוזר בשעה אחת רעב הבייתה נראה שהוא לא אוכל טוב בגן לדעתי גם בגלל שאינו מתחבר לאוכל וגם בגלל שלא כל כך מסייעים לו לאכול אני כן דוגלת בעצמאות אך אני חושבת שזה גיל גבולי וממה שאני רואה הוא לא יכול לאכול לשובע לבד . אך הגישה בגן כנראה שונה . האם את חושבת שכן צריך לתת לו לאכול לבד לבד בלי סיוע ? שאלה שנייה הגנן הדגיש שיש שוני ין ילדים שנשארים לישון בגן מבחינת קישורים חברתיים לבין ילדים שלא לדעתך זה נכון ? . האם לתפיסתך זה חשוב לו לישון בגן בגיל כזה או שיש ערך מוסף גבוה יותר כן להחזיר אותו הבייתה בצהריים? נטיית ליבי היא כמובן לקחת אותו אך אינני יודעת האם אני פועלת לטובתו רק בגלל שזה משהו שאולי קצת קשה עבורי . המון המון תודה לך בהערכה רבה אודה לתשובתך

שלום גליה, כנראה שאנחנו באמת מחזיקות בגישה דומה :-) גם אני סבורה שחמש שעות גן בגיל הזה מספיקות בהחלט, ושהצרכים החברתיים מקבלים מענה מספק (לגמרי!) גם בלי להישאר לישון בגן. כישורים חברתיים מתפתחים גם במסגרת המשפחה, גם בגינת המשחקים אחה"צ, ואפילו באינטראקציות של "אחד על אחד" עם דמות משמעותית. באופן אישי אני מעדיפה (בוודאי לפני גיל שלוש) את הטיפול האינדיוידואלי בילד, כולל מעקב אחר מה וכמה הוא אוכל. לכן, המשיכי לפעול עפ"י האינטואיציות ההוריות שלך, לשלוח את הילד לחצי יום בגן, ולתגבר את הארוחה בגן בהשלמות בבית (או להאכילו רק בבית, אם אינך עובדת ויכולה לקחת אותו בקביעות הביתה בשעות הצהריים). חשוב לזכור שהפעוטונים המספקים "יום לימודים ארוך" נועדו לתת מענה להורים עובדים, ולא לצרכים ההתפתחותיים של הילדים. למרבה הצער, שיקולים כלכליים מעוותים לפעמים את ה'אני מאמין' החינוכי של בעלי הגנים הפרטיים, במודע או שלא במודע, וחשוב להכיר בכך. זה נכון שילדים הנמצאים במסגרות מגיל צעיר עשויים לפתח מידה של עצמאות גדולה יותר בהשוואה לחבריהם שמבלים בבית, לפחות לזמן מה, אך לטווח הארוך הפערים הללו מצטמצמים ונעלמים. לטעמי, ילד שמקבל מענה פרטני לצרכיו בגיל הרך (עד גיל שנתיים וחצי-שלוש) מרוויח יותר בסופו של דבר, בהנחה שמדובר בטיפול מיטיב ואיכותי. בברכה ליאת

שלום, מה הסיבה לפיה ילד בן 5 מתחיל לשאול את סבתו ואת אימו אם הם אוהבים אותו? אדגיש כי עד לגיל 5 לא שאל אותם שאלה זו כלל. תודה רבה על הסיוע.

שלום רב, כולנו זקוקים לתחושת הביטחון והמוגנות שמעניקה לנו אהבתו של הזולת המשמעותי. ילדים צעירים, הגם שהם נבונים ומפותחים, חושבים עדיין באופן מאד קונקרטי, ולכן עלולים לפרש התנהגויות מסוימות באופן מוטעה. כך, למשל, ילד יכול לפרש כעס או היעדרות זמנית של ההורה כביטוי ל"חוסר אהבה" או ל"פחות אהבה" מבעבר. בנוסף, ממש מאותה סיבה (קונקרטיות), ילד יכול לחוש בטוח יותר באהבת ההורה אם היא מקבלת ביטוי מילולי מפורש. אגב, יש גם הרבה מאד מבוגרים הזקוקים לאישור כזה מפעם לפעם. נדמה לי שחשוב לכולנו לחזור ולהזכיר לאנשים החשובים לנו כמה אנחנו אוהבים אותם, ולא להניח שהם יודעים וזוכרים זאת מפעם. מה את אומרת? ליאת

אני מודה לך מקרב לב (-

שלום רב, אני יודעת שהנושא של פחד מקקי מאוד נפוץ וכבר קראתי כמעט כל מה שאפשר לקרוא בנושא... ובכל זאת - בתי בת 2.4 גמולה מפיפי יום ולילה. עם הקקי, מאוד חוששת. היא מאוד רוצה לעשות בשירותים אבל בכל פעם שיש לה היא יכולה ללכת גם 10 פעמים ובכל פעם להתיישב לשנייה ולהגיד "לא יוצא". וגם אם מנסים לפתות אותה לשבת, היא פשוט לא משחררת. ובסוף זה יוצא שנייה אחרי בתחתונים. עד כאן אין לי בעיה עם זה. הבעיה היא שברגע שמתחיל לצאת לה בתחתונים היא נכנסת להיסטריה שינקו לה וינגבו אותה ובעצם לא משתחררת עד הסוף. עושה בחלקים כל פעם קצת. כל פעם סרט של 10 ריצות לשירותים שבסוף יוצא קצת בתחתונים. אין לי בעיה לנקות תחתונים עם קקי כל היום, הבעיה היא שהיא כ"כ מסכנה ובוכה ומפחדת ואני לא יודעת איך לעזור לה. הצעתי לה לשבת בשירותים ושאני אחבק אותה תוך כדי, אשיר לה, אקריא לה, פרסים, מתנות, שבחים, אבל היא כ"כ מתוסכלת שלא רוצה כלום.... איך אני יכולה להקל עליה, וכמה זמן בדר"כ נמשך התהליך?

שלום דנה, קשה להתנבא מראש כמה זמן נמשך התהליך, כי כל ילד וכל משפחה הם משהו סגולי וייחודי בפני עצמו. עם זאת, המציאות מלמדת אותנו שהרוב הגדול של הילדים מצליח בסופו של דבר להשיג שליטה על היציאות בזמן סביר (גם אם בזמן-אמת זה נראה להורים כנצח). ילדים כמו בתך, שעסוקים מאד בסוגיה של הניקיון והלכלוך, עשויים להסתייע מאד מפעילות 'מעדנת' הכרוכה במגע עם חומרים רכים ו'מלכלכים' כמו חימר, פלסטלינה, בוץ, צבעי אצבעות, בצק, וכד'. נסי לעודד סוג כזה של פעילות, ובמקביל להישאר רגועה ואדישה ככל האפשר לביטויים ההיסטריים. פעלי בשלווה, והביעי את בטחונך בכך שתצליח בסופו של דבר לעשות את הקקי בסיר או באסלה, כמו כולם. בהצלחה ליאת

בוקר טוב איני יודעת אם זה הפורום המתאים לנושא, במידה ולא נא הפנו אותי לגורם מתאים:) בני בן שנה ותשעה כמעט, בן ראשון ויחיד כרגע. מאז שנולד היה תינוק רגיש לגירויים חזקים, בוכה הרבה ונבהל בקלות. מספטמבר נמצא בגן, ההסתגלות הייתה קשה אבל הייתה תקופה בה הלך לגן די בקלות. אבל תמיד זה ב"תמורה לבייגלה או במבה או פרי מהגננת". לאחרונה שוב נתלה עליי עד כדי שהגננת ואני נאלצות "לתלוש" אותו ממני(או מבעלי לעתים), בנוסף, הגננות אומרות שהוא נבהל מאוד כשמגיעות המפעילות של החוגים (חוג חיות, חוג מוזיקה), אם הוא יושב על הגננת הוא נרגע ומשתתף בחוג, שלשום הוא ממש צרח כשראה את המפעילה(בחורה נעימה ונחמדה, ראיתי אותה בעצמי) והוציאו אותו לחצר לשחק והוא לא השתתף בחוג. העניין גם בא לידי ביטוי בבית ובחיים מחוץ לגן: אם הולכים לחברים, הוא נבהל אם ילד זרק צעצוע על הרצפה (מסתובב אלינו במבט מבוהל ובכי ללא קול, כולו אדום), או אמא של הילד הרימה על בנה את הקול(בבית אנחנו לעולם לא צועקים,אם מעירים מעירים בקול אסרטיבי ובטוח), מסרב להיכנס למקומות חדשים עד כדי בכי ובעיטות באוויר. מעבר לכך הוא ילד מאוד שמח, מפותח מבחינת שפה, מדבר המון וצוחק הרבה, אני יודעת שיש לו אופי שלוקח לו זמן "להתחמם", אבל לאחרונה יש התדרדרות למצב של ממש חרדה. האם מדובר בשלב התפתחותי ?האם המצב המתואר לדעתכן מצריך התייעצות עם גורם נוסף? אשמח לכל דעה והשערה. תודה מראש,

שלום שירי, יש ילדים רגישים מאד, המגיבים בעוצמה גם לגרייה מתונה יחסית. לעתים מדובר בקשיים באינטגרציה החושית, ואז נוכל להבחין בתגובתיות לגירויים ספציפיים כמו רעשים חזקים, מגע, וכד'. בהקשר זה שווה להתייעץ עם מרפאה בעיסוק ולשקול התערבות. לפעמים מדובר בסף חרדה נמוך (בדר"כ נטייה משפחתית) שמוביל לנטייה להימנעות, או לסצינות של פחד או בכי גם בהיעדר איום ממשי. בגיל שנתיים התנהגויות כאלה אינן חריגות, ולכן לא מוכרחים לפנות לאנשי מקצוע. אפשר להסתפק בתמיכה והרגעה, וביצירת סביבה מכילה ובטוחה עבור הילד. הכוונה לא ליצירת סביבה סטרילית, אך כזו שמתחשבת ביכולותיו. כך, למשל, אפשר לוותר לו על פעילויות שמלחיצות אותו, מתוך תקווה שהפחדים ייעלמו בהדרגה עם הגיל. אוכל לשתף אותך ולספר שהבת שלי, כשהייתה בשנתה הראשונה בגן, לא הסכימה להשתתף בשיעורי מוסיקה/ריתמיקה כי פחדה פחד מוות מהאקורדיון. במשך חודשים היא בילתה בחוץ, עד שהעזה לחזור ולהשתתף מיוזמתה, בהיעדר לחץ. ברוב המקרים פחדים אלה אכן חולפים מעצמם, ולכן, לפחות כרגע, אפשר להמתין ולדחות את הפניה לגורם מקצועי, למעט (אולי) מרפאה בעיסוק. בברכה ליאת

שלום רב יש לי ילד בן 9 אשר כבר תקופה ארוכה כאשר לא מקבל מה שרוצה הוא מרים קול, מתחצף, ולאחרונה גם הרים כיסא ואיים. הוא נוטל רטלין בבוקר וניראה כי לפני הכדור (למרות שאני מקפידה להעיר אותו בצורה נינוחה) הוא זועף. כמו כן בערב כאשר הכדור כבר לא משפיע. הכדור עוזר לו לא להיות כל כך אימפולסיבי. התופעות האלו נצפות רק בבית. את השפה ה"מלוכלכת" הוא לא קיבל בבית, אנו לא מדברים האחד לשני בצורה כזו ובטח אין אלימות. הוא השלישי אחרי שתי בנות בהפרשים של שנה, יש לו אח צעיר כבן 2. הוא אומר ללא הפסק שאני לא אוהבת אותו, ושאני אמא רעה. אני יודעת שהוא מרגיש שזה מעליב אותי אבל אני לא מצליחה לא להעלב. לפני 3 חודשים החל טיפול ריגשי אצל מטפלת בדרמה. הוא משתף אבל ניראה כי עוד לא בדברים שהוא עושה לא טוב. אני בעיקר מתוסכלת. מנסה להתעלם, מנסה לעניש מה עובד? תודה

שלום מיטל, קשה להתייחס לנושא כה מורכב דרך כאן, ולכן אתן לך רק כיווני מחשבה. הפרעת קשב וריכוז משפיעה על הילד וסביבתו לא רק בהקשרים האקדמיים, אלא גם בהתנהלות היומיומית בבית, בחוגים, במפגשים החברתיים, ועוד. חוויות חוזרות של כישלון פוגעות בדימוי העצמי, ויוצרות - יחד עם האימפולסיביות האופיינית - פוטנציאל לבעיות התנהגות וקשיים רגשיים. כשהילד שלך מתלונן שאינך אוהבת אותו ושאת "אימא רעה", הוא נותן ביטוי לתחושות התסכול שלו, ולחוויה מתמשכת של אכזבה ודחייה. גם אם אין בכך כדי לשקף את החוויה שלך, חשוב להבין את רגשותיו ולתקף אותן. כאשר כועסת או מענישה אותו, את משאירה אותו בודד וכאוב, אולי גם עויין, ובהמשך גם יותר מתוסכל ויותר תוקפני. יופי שהתחלתם טיפול, ויש לזכור שמדובר בתהליך שאורך זמן. כאשר הוא מקלל או מאיים בתוקפנות, חשוב לפעול באופן נחרץ ותקיף, אך גם באופן מידתי ומותאם למעשה. אם הוא מקלל אותך או קורא לך אימא רעה, תוכלי לומר שאת מצטערת שכך הוא מרגיש. הסבירי שאת עושה כמיטב יכולתך, ומשתדלת להיות אימא טובה. עם זאת, הדגישי שאינך יכולה לסבול דיבור שאינו מכבד, ולכן את בוחרת להתרחק ממנו, עד שתרגעי. נסי להישאר מרוחקת וקרירה ("פגועה") לזמן משמעותי, כדי לחדד את הקשר בין ההתנהגות שלו לבין התוצאה שלה. מול התנהגות אלימה או מאיימת, יש צורך להיות תקיפים יותר, ולהרחיק את הילד עצמו מהסיטואציה. עקרונית, אני נגד עונשים "שרירותיים" שאינם קשורים בדרך טבעית להתנהגות שקדמה להם. ממליצה לך מאד על הדרכת הורים קצרה, שתתן לך כלים מעשיים המותאמים לנסיבות שלכם. היעזרי במטפלת שלו, ובהמלצותיה. בהצלחה ליאת

ביתי בת 3. לאחרונה, כשמתגלים אצלה סימנים על הגוף- למשל כתוצאה מישיבה ממושכת על חלקי משחק בצורות מסוימות, או עקיצות יתוש גדולות- היא נכנסת לפניקה, בוכה, מנסה להרחיק מעצמה את האיבר ה"נגוע" וקשה מאוד להרגיעה. זה קרה כבר כשלוש פעמים. בעבר לא היתה נבהלת משריטות וכדומה אך כבר זמן רב שאינה מוכנה שנמרח לה קרמים, נשים פלסתרים או כל דבר הקשור ברפואה. ילדה בריאה ב"ה שלא ראתה כמעט רופאים. מה לדעתך העניין וכיצד לטפל בו? תודה רבה.

שרה שלום, כחלק מתהליך ההתפתחות הנורמאלי ישנם זמנים בהם "שלמות הגוף" מהווה מוקד משמעותי וכל פגיעה בו גורמת לחרדה. רואים את זה לא פעם אצל ילדים כאשר הם נשרטים ומיד שואלים "מתי זה יעבור?". הדרך הטובה ביותר להתמודד עם שלב זה (שהוא כאמור נורמאלי) היא לשמור על רוגע מולה, להגיב באמפטיה (לדוג' "זה באמת מאוד לא נעים שנעקצים..") ואז לנסות להסיט את הקשב שלה למקום אחר (משחק, סיפור וכו'). אם צריך לטפל בפציעה, כדאי להמעיט בשיחה ובנסיונות שכנוע ולהיות אסרטיביים. במקביל אפשר להשתמש ברצון של ילדים לחקות אותנו ההורים, למשל, כשאת נעקצת אות יכולה להגיד "אוי יש לי עקיצה, אז אמרח על זה את הקרם המיוחד נגד עקיצות..", וכנ"ל לגבי פציעות, לשים יוד, פלסטר וכו'. כשעושים את זה אין צורך לקשר ולהשוות בין האופן בו היא מתמודדת ומגיבה לאופן בו אחרים מתמודדים, ואפילו לאו דווקא לדבר אליה, אלא רק לוודא שהיא שומעת ורואה. יתכן וזה יקח מעט זמן אך קרוב לודאי שזה ישפיע על אופן תגובתה. בהצלחה, אמיר

שלום ישנה נערה הטוענת כי בני מטריד אותה באופן מיני באמצעות נגיעות באיברים אינטימיים.הוא מכחיש בכל תוקף. לא התקיים מגע מיני ביניהם אך ישנה אולי בעיה של גבולות. האם ישנו פסיכולוג המתמחה בתחום המיני לבני נוער באיזור הצפון? אם יש דרך קופ"ח מכבי זה יעזור לי כלכלית. תודה

שלום ענת, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלי, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם, עם יועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. היעזרי בו. בהצלחה ליאת

ללא התערבות משטרה? חוסר הידיעה משגע אותי. אחד מהם בטוח משקר!

הי ליאת, תעזרי לי. אני ממש חייבת להוציא ממני משהו ואני כל כך מפחדת שלא תביני כמה זה באמת כל כך כואב. אני כבר שבוע שלם בתוך החדר שלי, יוצאת רק כדי לאכול ולאמבטיה. ואני מרגישה כל כך לבד. וכואב לי. כואב לי כל חלק בגוף מרוב שזה כואב. מרוב שהרוע השתלט עליי ועוטף אותי. ואת יודעת מה הדבר שאני הכי הכי רוצה, חיבוק. זהו. כלום מעבר. ואני כל הזמן מדמיינת בראש שלי איך מישהו רואה אותי בתוך החושך שאני נמצאת בו ובלי מילים, בלי שאלות, בלי כלום, רק מחבק אותי. יושב איתי שעות עד שזה עובר. אני לא יכולה יותר. אני באמת רק רוצה לשים את הראש ולעצום עיניים ולהרגיש את המגע הזה, להרגיש הגנה וחום.. וזה לא קורה. לא קורה משאני ממש קטנה. ואין אף אחד בעולם שיכול לתת לי את זה. באמת שאין. ואז אני שונאת את עצמי. שונאת כל חלק שבי. שונאת את הקיום שלי. מרגישה לא אנושית. הדבר הכי דחוי בעולם. ואני רק רוצה להיעלם. אני כבר לא יכולה לשאת את הדבר הזה. אני מנסה להעלים את זה ממני וזה רק מכאיב ומכאיב ומכאיב.. זה לא פיר שזה ככה. לא פיר שאין לי מי.

ליאור יקרה, את כל כך צודקת. החיים יודעים להיות מאד בלתי הוגנים לפעמים. לאף אחד לא מגיע לחוות את כאב הבדידות, ההתנכרות והאדישות. למרבה הצער, נקודת הפתיחה שלך מאד מאד לא מוצלחת. מי שצריך היה להעניק לך הגנה וחום, הזנה וטיפול מיטיב, כשל במשימתו. מבלי לערער על גודל המצוקה שלך, אני מבקשת להזכיר שגם לסיפור רע וקשה יכול להיות סוף טוב. הבשורה הפחות משמחת היא שעלינו לפעול אקטיבית כדי לבקש לנו את הטוב, למצוא אותו ולהביאו אל חיינו. מתפללת בכל כוחי שתוכלי לגל העכור הזה, ושתצליחי למצוא נחמות קטנות עד שיימצא לך החיבוק הנכון, החם והמגונן. ועוד תזכורת קטנה. כשהכל קודר כ"כ, כאוב ומאכזב, חשוב שנצליח להישאר נדיבים ולא שיפוטיים ביחס לעצמנו. כשאת לא חברה שלך, את גוזרת על עצמך סבל נוסף ומיותר. מפצירה בך למצוא את החמלה כלפי עצמך, ולהתחזק, כדי שיהיה מעט יותר קל. שולחת לך נגיעה אחת רכה, ונחמה ליאת

שלום, קרובת משפחתי עומדת למות ויש לה בן בן 12. האם מומלץ שהוא ישתתף בהלווית אימו? ומה לגבי ישיבת השבעה? והעלייה שוב לקבר כעבור שבוע/חודש? בנוסף, אביו התאבד בהיותו תינוק והוא אינו יודע על-כך. האם רצוי לספר לו? באיזה גיל? תודה

אדם שלום, ישנם כמה מרכיבים אשר יש לקחת בחשבון בנוגע לסוגייה זו. ראשית צריך להעריך את מידת הבשלות של קרוב המשפחה שלך והיכולת שלו להתמודד עם סיטואציה כה מורכבת, מציפת רגשות וקשה. שנית, מאוד חשוב לקחת בחשבון, מתוך היכרותכם עם המשפחה והמנהגים הנהוגים בה, כיצד הלוויה תתנהל. האם יהיו הספדים? האם נהוג במשפחתכם להחצין מאוד את הרגשות? מהם מנהגים האבל הנהוגים בלוויות? מרכיבים אלה חשובים משום שהם עלולים להשפיע על המידה בה האירוע יהיה טראומטי (מעבר לקושי הבלתי נמנע שהוא יחווה). במידה והילד בוגר מספיק מומלץ לשאול אותו אם הוא מעוניין להיות נוכח. עליכם להיות גמישים - הוא לא חייב להיות בשורה הראשונה ואפשר בהחלט לחכות מאחור ואף בחוץ, אפשר להיכנס אחרי שהלוויה הרשמית מסתיימת ולערוך "טקס" פרטי ואישי. חשוב מאוד, במידה והוא מגיע ללוויה, לדאוג לכך שיהיה איתו מישהו קרוב אשר יהיה ממוקד בלהיות איתו ולהיות פנוי אליו ולצרכיו. וגם אם הוא לא רוצה להגיע, להעביר את המסר שזה בסדר, שהוא לא חייב. לגבי השבעה, שוב, יש להקשיב לרצונותיו להיות מוכנים לכך שיתכן ויעדיף להיות עם חברים ולשמור על השגרה שלו ולאפשר לו זאת. לגבי התאבדותו של האב, כדאי להיו עירניים לשאלות שהוא שואלולספק לו מידע בהתאם להתפתחות ההתעניינות שלו ככל שהוא גדל. אמיר