פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, אני יודעת שהנושא של פחד מקקי מאוד נפוץ וכבר קראתי כמעט כל מה שאפשר לקרוא בנושא... ובכל זאת - בתי בת 2.4 גמולה מפיפי יום ולילה. עם הקקי, מאוד חוששת. היא מאוד רוצה לעשות בשירותים אבל בכל פעם שיש לה היא יכולה ללכת גם 10 פעמים ובכל פעם להתיישב לשנייה ולהגיד "לא יוצא". וגם אם מנסים לפתות אותה לשבת, היא פשוט לא משחררת. ובסוף זה יוצא שנייה אחרי בתחתונים. עד כאן אין לי בעיה עם זה. הבעיה היא שברגע שמתחיל לצאת לה בתחתונים היא נכנסת להיסטריה שינקו לה וינגבו אותה ובעצם לא משתחררת עד הסוף. עושה בחלקים כל פעם קצת. כל פעם סרט של 10 ריצות לשירותים שבסוף יוצא קצת בתחתונים. אין לי בעיה לנקות תחתונים עם קקי כל היום, הבעיה היא שהיא כ"כ מסכנה ובוכה ומפחדת ואני לא יודעת איך לעזור לה. הצעתי לה לשבת בשירותים ושאני אחבק אותה תוך כדי, אשיר לה, אקריא לה, פרסים, מתנות, שבחים, אבל היא כ"כ מתוסכלת שלא רוצה כלום.... איך אני יכולה להקל עליה, וכמה זמן בדר"כ נמשך התהליך?

שלום דנה, קשה להתנבא מראש כמה זמן נמשך התהליך, כי כל ילד וכל משפחה הם משהו סגולי וייחודי בפני עצמו. עם זאת, המציאות מלמדת אותנו שהרוב הגדול של הילדים מצליח בסופו של דבר להשיג שליטה על היציאות בזמן סביר (גם אם בזמן-אמת זה נראה להורים כנצח). ילדים כמו בתך, שעסוקים מאד בסוגיה של הניקיון והלכלוך, עשויים להסתייע מאד מפעילות 'מעדנת' הכרוכה במגע עם חומרים רכים ו'מלכלכים' כמו חימר, פלסטלינה, בוץ, צבעי אצבעות, בצק, וכד'. נסי לעודד סוג כזה של פעילות, ובמקביל להישאר רגועה ואדישה ככל האפשר לביטויים ההיסטריים. פעלי בשלווה, והביעי את בטחונך בכך שתצליח בסופו של דבר לעשות את הקקי בסיר או באסלה, כמו כולם. בהצלחה ליאת

בוקר טוב איני יודעת אם זה הפורום המתאים לנושא, במידה ולא נא הפנו אותי לגורם מתאים:) בני בן שנה ותשעה כמעט, בן ראשון ויחיד כרגע. מאז שנולד היה תינוק רגיש לגירויים חזקים, בוכה הרבה ונבהל בקלות. מספטמבר נמצא בגן, ההסתגלות הייתה קשה אבל הייתה תקופה בה הלך לגן די בקלות. אבל תמיד זה ב"תמורה לבייגלה או במבה או פרי מהגננת". לאחרונה שוב נתלה עליי עד כדי שהגננת ואני נאלצות "לתלוש" אותו ממני(או מבעלי לעתים), בנוסף, הגננות אומרות שהוא נבהל מאוד כשמגיעות המפעילות של החוגים (חוג חיות, חוג מוזיקה), אם הוא יושב על הגננת הוא נרגע ומשתתף בחוג, שלשום הוא ממש צרח כשראה את המפעילה(בחורה נעימה ונחמדה, ראיתי אותה בעצמי) והוציאו אותו לחצר לשחק והוא לא השתתף בחוג. העניין גם בא לידי ביטוי בבית ובחיים מחוץ לגן: אם הולכים לחברים, הוא נבהל אם ילד זרק צעצוע על הרצפה (מסתובב אלינו במבט מבוהל ובכי ללא קול, כולו אדום), או אמא של הילד הרימה על בנה את הקול(בבית אנחנו לעולם לא צועקים,אם מעירים מעירים בקול אסרטיבי ובטוח), מסרב להיכנס למקומות חדשים עד כדי בכי ובעיטות באוויר. מעבר לכך הוא ילד מאוד שמח, מפותח מבחינת שפה, מדבר המון וצוחק הרבה, אני יודעת שיש לו אופי שלוקח לו זמן "להתחמם", אבל לאחרונה יש התדרדרות למצב של ממש חרדה. האם מדובר בשלב התפתחותי ?האם המצב המתואר לדעתכן מצריך התייעצות עם גורם נוסף? אשמח לכל דעה והשערה. תודה מראש,

שלום שירי, יש ילדים רגישים מאד, המגיבים בעוצמה גם לגרייה מתונה יחסית. לעתים מדובר בקשיים באינטגרציה החושית, ואז נוכל להבחין בתגובתיות לגירויים ספציפיים כמו רעשים חזקים, מגע, וכד'. בהקשר זה שווה להתייעץ עם מרפאה בעיסוק ולשקול התערבות. לפעמים מדובר בסף חרדה נמוך (בדר"כ נטייה משפחתית) שמוביל לנטייה להימנעות, או לסצינות של פחד או בכי גם בהיעדר איום ממשי. בגיל שנתיים התנהגויות כאלה אינן חריגות, ולכן לא מוכרחים לפנות לאנשי מקצוע. אפשר להסתפק בתמיכה והרגעה, וביצירת סביבה מכילה ובטוחה עבור הילד. הכוונה לא ליצירת סביבה סטרילית, אך כזו שמתחשבת ביכולותיו. כך, למשל, אפשר לוותר לו על פעילויות שמלחיצות אותו, מתוך תקווה שהפחדים ייעלמו בהדרגה עם הגיל. אוכל לשתף אותך ולספר שהבת שלי, כשהייתה בשנתה הראשונה בגן, לא הסכימה להשתתף בשיעורי מוסיקה/ריתמיקה כי פחדה פחד מוות מהאקורדיון. במשך חודשים היא בילתה בחוץ, עד שהעזה לחזור ולהשתתף מיוזמתה, בהיעדר לחץ. ברוב המקרים פחדים אלה אכן חולפים מעצמם, ולכן, לפחות כרגע, אפשר להמתין ולדחות את הפניה לגורם מקצועי, למעט (אולי) מרפאה בעיסוק. בברכה ליאת

שלום רב יש לי ילד בן 9 אשר כבר תקופה ארוכה כאשר לא מקבל מה שרוצה הוא מרים קול, מתחצף, ולאחרונה גם הרים כיסא ואיים. הוא נוטל רטלין בבוקר וניראה כי לפני הכדור (למרות שאני מקפידה להעיר אותו בצורה נינוחה) הוא זועף. כמו כן בערב כאשר הכדור כבר לא משפיע. הכדור עוזר לו לא להיות כל כך אימפולסיבי. התופעות האלו נצפות רק בבית. את השפה ה"מלוכלכת" הוא לא קיבל בבית, אנו לא מדברים האחד לשני בצורה כזו ובטח אין אלימות. הוא השלישי אחרי שתי בנות בהפרשים של שנה, יש לו אח צעיר כבן 2. הוא אומר ללא הפסק שאני לא אוהבת אותו, ושאני אמא רעה. אני יודעת שהוא מרגיש שזה מעליב אותי אבל אני לא מצליחה לא להעלב. לפני 3 חודשים החל טיפול ריגשי אצל מטפלת בדרמה. הוא משתף אבל ניראה כי עוד לא בדברים שהוא עושה לא טוב. אני בעיקר מתוסכלת. מנסה להתעלם, מנסה לעניש מה עובד? תודה

שלום מיטל, קשה להתייחס לנושא כה מורכב דרך כאן, ולכן אתן לך רק כיווני מחשבה. הפרעת קשב וריכוז משפיעה על הילד וסביבתו לא רק בהקשרים האקדמיים, אלא גם בהתנהלות היומיומית בבית, בחוגים, במפגשים החברתיים, ועוד. חוויות חוזרות של כישלון פוגעות בדימוי העצמי, ויוצרות - יחד עם האימפולסיביות האופיינית - פוטנציאל לבעיות התנהגות וקשיים רגשיים. כשהילד שלך מתלונן שאינך אוהבת אותו ושאת "אימא רעה", הוא נותן ביטוי לתחושות התסכול שלו, ולחוויה מתמשכת של אכזבה ודחייה. גם אם אין בכך כדי לשקף את החוויה שלך, חשוב להבין את רגשותיו ולתקף אותן. כאשר כועסת או מענישה אותו, את משאירה אותו בודד וכאוב, אולי גם עויין, ובהמשך גם יותר מתוסכל ויותר תוקפני. יופי שהתחלתם טיפול, ויש לזכור שמדובר בתהליך שאורך זמן. כאשר הוא מקלל או מאיים בתוקפנות, חשוב לפעול באופן נחרץ ותקיף, אך גם באופן מידתי ומותאם למעשה. אם הוא מקלל אותך או קורא לך אימא רעה, תוכלי לומר שאת מצטערת שכך הוא מרגיש. הסבירי שאת עושה כמיטב יכולתך, ומשתדלת להיות אימא טובה. עם זאת, הדגישי שאינך יכולה לסבול דיבור שאינו מכבד, ולכן את בוחרת להתרחק ממנו, עד שתרגעי. נסי להישאר מרוחקת וקרירה ("פגועה") לזמן משמעותי, כדי לחדד את הקשר בין ההתנהגות שלו לבין התוצאה שלה. מול התנהגות אלימה או מאיימת, יש צורך להיות תקיפים יותר, ולהרחיק את הילד עצמו מהסיטואציה. עקרונית, אני נגד עונשים "שרירותיים" שאינם קשורים בדרך טבעית להתנהגות שקדמה להם. ממליצה לך מאד על הדרכת הורים קצרה, שתתן לך כלים מעשיים המותאמים לנסיבות שלכם. היעזרי במטפלת שלו, ובהמלצותיה. בהצלחה ליאת

ביתי בת 3. לאחרונה, כשמתגלים אצלה סימנים על הגוף- למשל כתוצאה מישיבה ממושכת על חלקי משחק בצורות מסוימות, או עקיצות יתוש גדולות- היא נכנסת לפניקה, בוכה, מנסה להרחיק מעצמה את האיבר ה"נגוע" וקשה מאוד להרגיעה. זה קרה כבר כשלוש פעמים. בעבר לא היתה נבהלת משריטות וכדומה אך כבר זמן רב שאינה מוכנה שנמרח לה קרמים, נשים פלסתרים או כל דבר הקשור ברפואה. ילדה בריאה ב"ה שלא ראתה כמעט רופאים. מה לדעתך העניין וכיצד לטפל בו? תודה רבה.

שרה שלום, כחלק מתהליך ההתפתחות הנורמאלי ישנם זמנים בהם "שלמות הגוף" מהווה מוקד משמעותי וכל פגיעה בו גורמת לחרדה. רואים את זה לא פעם אצל ילדים כאשר הם נשרטים ומיד שואלים "מתי זה יעבור?". הדרך הטובה ביותר להתמודד עם שלב זה (שהוא כאמור נורמאלי) היא לשמור על רוגע מולה, להגיב באמפטיה (לדוג' "זה באמת מאוד לא נעים שנעקצים..") ואז לנסות להסיט את הקשב שלה למקום אחר (משחק, סיפור וכו'). אם צריך לטפל בפציעה, כדאי להמעיט בשיחה ובנסיונות שכנוע ולהיות אסרטיביים. במקביל אפשר להשתמש ברצון של ילדים לחקות אותנו ההורים, למשל, כשאת נעקצת אות יכולה להגיד "אוי יש לי עקיצה, אז אמרח על זה את הקרם המיוחד נגד עקיצות..", וכנ"ל לגבי פציעות, לשים יוד, פלסטר וכו'. כשעושים את זה אין צורך לקשר ולהשוות בין האופן בו היא מתמודדת ומגיבה לאופן בו אחרים מתמודדים, ואפילו לאו דווקא לדבר אליה, אלא רק לוודא שהיא שומעת ורואה. יתכן וזה יקח מעט זמן אך קרוב לודאי שזה ישפיע על אופן תגובתה. בהצלחה, אמיר

שלום ישנה נערה הטוענת כי בני מטריד אותה באופן מיני באמצעות נגיעות באיברים אינטימיים.הוא מכחיש בכל תוקף. לא התקיים מגע מיני ביניהם אך ישנה אולי בעיה של גבולות. האם ישנו פסיכולוג המתמחה בתחום המיני לבני נוער באיזור הצפון? אם יש דרך קופ"ח מכבי זה יעזור לי כלכלית. תודה

שלום ענת, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלי, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם, עם יועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. היעזרי בו. בהצלחה ליאת

ללא התערבות משטרה? חוסר הידיעה משגע אותי. אחד מהם בטוח משקר!

הי ליאת, תעזרי לי. אני ממש חייבת להוציא ממני משהו ואני כל כך מפחדת שלא תביני כמה זה באמת כל כך כואב. אני כבר שבוע שלם בתוך החדר שלי, יוצאת רק כדי לאכול ולאמבטיה. ואני מרגישה כל כך לבד. וכואב לי. כואב לי כל חלק בגוף מרוב שזה כואב. מרוב שהרוע השתלט עליי ועוטף אותי. ואת יודעת מה הדבר שאני הכי הכי רוצה, חיבוק. זהו. כלום מעבר. ואני כל הזמן מדמיינת בראש שלי איך מישהו רואה אותי בתוך החושך שאני נמצאת בו ובלי מילים, בלי שאלות, בלי כלום, רק מחבק אותי. יושב איתי שעות עד שזה עובר. אני לא יכולה יותר. אני באמת רק רוצה לשים את הראש ולעצום עיניים ולהרגיש את המגע הזה, להרגיש הגנה וחום.. וזה לא קורה. לא קורה משאני ממש קטנה. ואין אף אחד בעולם שיכול לתת לי את זה. באמת שאין. ואז אני שונאת את עצמי. שונאת כל חלק שבי. שונאת את הקיום שלי. מרגישה לא אנושית. הדבר הכי דחוי בעולם. ואני רק רוצה להיעלם. אני כבר לא יכולה לשאת את הדבר הזה. אני מנסה להעלים את זה ממני וזה רק מכאיב ומכאיב ומכאיב.. זה לא פיר שזה ככה. לא פיר שאין לי מי.

ליאור יקרה, את כל כך צודקת. החיים יודעים להיות מאד בלתי הוגנים לפעמים. לאף אחד לא מגיע לחוות את כאב הבדידות, ההתנכרות והאדישות. למרבה הצער, נקודת הפתיחה שלך מאד מאד לא מוצלחת. מי שצריך היה להעניק לך הגנה וחום, הזנה וטיפול מיטיב, כשל במשימתו. מבלי לערער על גודל המצוקה שלך, אני מבקשת להזכיר שגם לסיפור רע וקשה יכול להיות סוף טוב. הבשורה הפחות משמחת היא שעלינו לפעול אקטיבית כדי לבקש לנו את הטוב, למצוא אותו ולהביאו אל חיינו. מתפללת בכל כוחי שתוכלי לגל העכור הזה, ושתצליחי למצוא נחמות קטנות עד שיימצא לך החיבוק הנכון, החם והמגונן. ועוד תזכורת קטנה. כשהכל קודר כ"כ, כאוב ומאכזב, חשוב שנצליח להישאר נדיבים ולא שיפוטיים ביחס לעצמנו. כשאת לא חברה שלך, את גוזרת על עצמך סבל נוסף ומיותר. מפצירה בך למצוא את החמלה כלפי עצמך, ולהתחזק, כדי שיהיה מעט יותר קל. שולחת לך נגיעה אחת רכה, ונחמה ליאת

שלום, קרובת משפחתי עומדת למות ויש לה בן בן 12. האם מומלץ שהוא ישתתף בהלווית אימו? ומה לגבי ישיבת השבעה? והעלייה שוב לקבר כעבור שבוע/חודש? בנוסף, אביו התאבד בהיותו תינוק והוא אינו יודע על-כך. האם רצוי לספר לו? באיזה גיל? תודה

אדם שלום, ישנם כמה מרכיבים אשר יש לקחת בחשבון בנוגע לסוגייה זו. ראשית צריך להעריך את מידת הבשלות של קרוב המשפחה שלך והיכולת שלו להתמודד עם סיטואציה כה מורכבת, מציפת רגשות וקשה. שנית, מאוד חשוב לקחת בחשבון, מתוך היכרותכם עם המשפחה והמנהגים הנהוגים בה, כיצד הלוויה תתנהל. האם יהיו הספדים? האם נהוג במשפחתכם להחצין מאוד את הרגשות? מהם מנהגים האבל הנהוגים בלוויות? מרכיבים אלה חשובים משום שהם עלולים להשפיע על המידה בה האירוע יהיה טראומטי (מעבר לקושי הבלתי נמנע שהוא יחווה). במידה והילד בוגר מספיק מומלץ לשאול אותו אם הוא מעוניין להיות נוכח. עליכם להיות גמישים - הוא לא חייב להיות בשורה הראשונה ואפשר בהחלט לחכות מאחור ואף בחוץ, אפשר להיכנס אחרי שהלוויה הרשמית מסתיימת ולערוך "טקס" פרטי ואישי. חשוב מאוד, במידה והוא מגיע ללוויה, לדאוג לכך שיהיה איתו מישהו קרוב אשר יהיה ממוקד בלהיות איתו ולהיות פנוי אליו ולצרכיו. וגם אם הוא לא רוצה להגיע, להעביר את המסר שזה בסדר, שהוא לא חייב. לגבי השבעה, שוב, יש להקשיב לרצונותיו להיות מוכנים לכך שיתכן ויעדיף להיות עם חברים ולשמור על השגרה שלו ולאפשר לו זאת. לגבי התאבדותו של האב, כדאי להיו עירניים לשאלות שהוא שואלולספק לו מידע בהתאם להתפתחות ההתעניינות שלו ככל שהוא גדל. אמיר

שלום מבקשת לשאול בשם חברה שלי היא די אובדת עצות לגבי הבת בת 7 ,היא בת יחידה ,ילדה יפיפיה,חכמה לגילה מאוד אינטליגנטית ורגישה בשבועיים האחרונים לא מרוכזת בשיעורים המורה מתקשרת לחברת כמעט מידי יום ומדיעה לה הילדה לא מרוכזת ,מעופפת,מתעסקת עם הטושים,המספריים,לא מקשיבה חברתי שוחחה עם הבת שלה ,הילדה אומרת שישנה ילדה בכיתה שמציקה לה ,חברתי אמרה זאת למורה המורה מסרה שהילדה מביאה על עצמה את ההצקות מאותה ילדה ומילדים האחרים הילדה גם מתלוננת לחברתי שאין לה הרבה חברות בכיתה ומציקים לה חברה שלי הסבירה לה שבשיעור היא צריכה להיות מרוכזת ולהקשיב והילדה אמרה בסדר אבל שוב לא מרוכזת לא מקשיבה.. כשמגיעה הביתה לא מוכנה לעשות שיעורים ומתחמקת משחקת באייפון אודה לעצתכם מה לעשות ליטל

שלום ליטל, כדי שאפשר יהיה לכוון את מאמצי ההתערבות ל"אויב הנכון", חשוב לדעת מהו. מה שאת מתארת זה קשיי קשב וריכוז, מוסחות גבוהה, קשיים חברתיים והתנהגות ש'מזמינה' צרות. למרבה הצער, יש קשיים ובעיות שאינם נפתרים בשיחות, נזיפות או קריאה לסדר. מהדברים עולה צורך באבחון פסיכולוגי-דידקטי, שיזהה את נקודות העוצמה והקושי, ויצביע על כיוונים אפשריים לטיפול. בעיות קשב יכולות להיות תוצאה של קשיים אורגניים (מולדים) או רגשיים. ההבחנה בין שני המצבים הללו חשובה גם היא, ותורמת לתכנון תכנית ההתערבות. ממליצה בחום על פנייה לאבחון מסודר, ומעקב אחר המסקנות וכיווני הפעולה שיעלו ממנו. בברכה ליאת

שלום ,אבקש לדעת איך מגיבים שילדים רבים על משחק או אחד רוצה את מה שיש לשני .הם בני 2.וחצי ו4 וחצי תמיד אנחנו מבקשים מהגדול לוותר

שלום שני, כדי שילדים ילמדו להתקיים בהרמוניה, מתוך התחשבות, שיתוף והדדיות, רצוי לאפשר להם להתנהל ככל האפשר ללא המעורבות שלנו. אם את כבר בוחרת להתערב, מדוע בעצם את דורשת רק מילד אחד לוותר תמיד? כאשר את מנסה למנוע את התסכול והבכי של הקטן, את מונעת ממנו שיעור חשוב באיפוק וסובלנות, ומטפחת אצלו את האמונה המוטעית שהעולם תמיד יסתדר ויתנהג עפ"י רצונו. עמדה כזו פוגעת, כמובן, גם בבנך הבכור, שצובר עויינות וכעס, עד כי הנכונות שלו לוותר מתוך נדיבות אמיתית פוחתת. כאם, עלייך להבטיח את רווחתם של שני ילדייך, ולאפשר לכל אחד מהם את מרחב המחייה והפעילות שלו. בשעת קונפליקט, הניחי להם להסתדר מבלי להתערב, גם במחיר של מחאות או בכי. כך הקטן ילמד שלא תמיד הכל 'מתכופף' מפני רצונו, ושלא כדאי להתחיל עם גדולים וחזקים ממנו. כאשר בנך הגדול יראה שאת עצמך אינך מעורבת בקונפליקט ואינך נוקטת עמדה, יתכן שיהיה מוכן לוותר ולהתחשב ממניע פנימי, ולא כי הכריחו אותו. זכרי שוויתור מתוך כורח אינו באמת וויתור, אלא כפייה, היוצרת תסכול, תחושות מרמור ואי צדק. חושבת שתצליחי? ליאת

תודה רבה על התשובה איזה משפטים אומרים -תוכלי לתת דוגמה -האם להגיד להם תסתדרו ... מה עונים לילד הקטן שהוא בא אלי ואומר שאחיו חטף /לקח /לא מסכים לו במשחק ומה עונים לילד הגדול שאומר שאחיו הקטן לא רוצה לוותר לו במשחק

שלום סופי, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בהמשך לשיחתינו על הילדה בת 14ץ5 שאוהבת לישון במיטה של ההורים שאלתי אותי אם זה עניין של הרבה זמן או לאחרונה אז כן זה קרה לאחרונה כשדיברתי אם הילדה אז היא אמרה לי שהיא לא מסוגלת להירדם במיטה שלה אני שמתי לב שרק בזמן ב ית ספר העניין הזה בשבת ובחופשים אין לה בעיה כלל לדעתי יש לה איזה התרגשות חרדה לקראת נגיד מבחנים

שלום אורית הבירור שאת עושה הוא מצוין. נסי להמשיך בו. את יכולה לומר לה שאת שמה לב שהצורך שלה לישון במיטתך גובר בימי לימודים וחושבת שאולי יש קשר בין הדברים. תנסו להבין יחד מה מלחיץ אותה, איך היא מבינה את הצורך הזה שלה. במידה והחשד שלך נכון, וזה אכן קשור לחרדת בחינות, צריך לפנות לטיפול. היום יש טיפולים מאוד יעילים, ממוקדים וקצרים שיכולים להקל עליה את החרדה. יכול להיות שבמהלך הבירור שתעשו את תגלי דברים חדשים, אחרים המטרידים אותה. במידה וכן, את מוזמנת לשוב לכאן ולהתייעץ. תמשיכי כך, קובי.

היי אני יוצאת לטיול בת מצווה עם ביתי בת ה 12 ותינוקת בת 9 חודשים יש לנו ילד מקסים בן 3 (באוגוסט יהיה3) הוא קשור מאוד אליי ואל אחותו הגדולה אנחנו בהתלבטות רצינית האם להשאיר אותו עם אביו במסגרת הגן הרגיל שלו ו2 אחיו הנוספים (בני 13 ו-8 שנים)הוא קשור אליי מאוד כמו"כ לאחוץו שמטפלת בו כל בוקר ולוקחת אותו לבן, האם העדרות של 3 שבועות יכולות לגרום לו נזק מעבר לגעגועים וקושי זמני? אני ממש בהתלבטות עד כדי ביטול הטיול המתוכנן. נא אם אפשר לקבל תשובה במיידי. תודה מראש

שלום מירב, אני ממש יכול להבין את הלחץ, שלושה שבועות זה לא מעט זמן לילד בגילו, בטח לא אם הוא קשור אליך כל כך. פשוט זה כנראה לא הולך להיות, לא עבורך ולא עבורו. זה שהוא נשאר במסגרת הרגילה, ובקרב בני משפחה נוספים זה מצוין. שמירה על המסגרת ועל השגרה יכולים לעזור לו בהתמודדות עם חרדת הנטישה. אין פה תשובה נכונה או לא נכונה. יכול להיות שהוא יחווה משבר שההתמודדות איתו לא תהייה פשוטה, אך מצד שני יכול להיות שהמרחב שיתפנה בשעה שאת לא תהיי, יאפשר לו ולבני משפחה אחרים לקחת חלק ולשאת בתפקידים שאת ממלא בדר"כ. אני מניח שבתך מצפה ונרגשת מאוד לקראת הנסיעה הזו, לכן אני חושב שזה לא יהיה נכון לבטל. גם היא, על אף שהיא בת 12, עדיין קצת ילדה קטנה. עוצמת האכזבה והמסר שיעבור אליה מביטול שכזה מטרידה אותי לא פחות מהקושי של בנך הצעיר. אולי כדאי שכבר לפני הנסיעה בן זוגך ייקח אותו לגן, או ימלא תפקידים אחרים שבדר"כ את עושה. תרגול שכזה עוד בטרם את נוסעת יכול להקל על שניהם. בהצלחה, נסי ליהנות, זה מגיע לך ולבתך. קובי

אני ובעלי נוסעים לארבע ימים ויש לנו ילד בן שלוש ושמונה חודשים ותינוקת בת חמישה חודשים והם יהיו אצל הסבא וסבתא בזמן שלא נהיה .השאלה היא איך לספר לילד שאנחנו לא נהייה כמה ימים זו הפעם הראשונה שאנחנו עוזבים אותו

שלום מיטל אני לא חושב שיש דרך אחת נכונה, בכל מקרה אנסה לתת כמה נקודות שלדעתי יכולות לעזור. מכיוון שתפיסת הזמן אצל ילדים בגילו של בנך שונה מתפיסת הזמן אצל אדם מבוגר, לא הייתי מספר לו על הנסיעה, או מנסה לעשות הכנה לקראתה הרבה זמן מראש, אלא ממש בסמוך לה. בתיאור הנסיעה שלכם, נסו להדגיש את איפה שהוא נשאר, מה הוא יעשה בימים הלו ולא את העובדה שאתם לא תהיו. כמו בהרבה דברים, זה לא המה אלא האיך. כלומר, אל תספרו מתוך עמדה רגשית של התנצלות, רחמים או אשמה. אם אתם תהיו משוחררים מרגשות אשם כבדים או חששות לקראת ההשארה שלו, הדרך בה תספרו תשדר לו בטחון ולא חרדה. הביטחון שלכם ייתן לו ביטחון והחרדה שלו תהיה פחותה יותר. הוא נשאר עם אנשים משמעותיים וזו נקודה חשובה, לפחות עבורכם. והכי חשוב, תהינו בנסיעה קצת חופש (גם מילדים אהובים) יכול לעשות הרבה טוב. בברכה קובי

סתם משהו קטן שאני עשיתי כשנסעתי גם ל 4 ימים בפעם הראושנה, הכנתי מראש מתנות קטנות (משהו ממש סימלי) עם מכתב לכל יום, וכל ערב לפני השינה סבתא היתה נותנת להם את המתנות שלהם ומקריאה להם את המכתב.... זה היה מצויין..... כמו כן, אם יש לכם אפשרות לדבר בסקייפ זה אולי גם יכול קצת לעזור. אצלנו זה עזר (יותר לי מאשר להם :-))

מחקר: אחים בני 2-4 רבים ביניהם כל 10 דקות! מה אומרים פרויד ותיאורטיקנים פסיכואנליטיים אחרים על קנאת אחים (מעט מדי), ולמה אח אחד מפתח בעיות נפשיות או התנהגותיות ואחרים לא

הנה הלינק למאמר - http://wp.me/p125OD-1rb

שלום רב אשמח מאוד אם תוכל להמליץ לי על טיפול זוגי המשלב הדרכת הורים באזור תל אביב הן דרך הרשויות והן באופן פרטי למרות שמצבי הכלכלי לא משגשג אבל אם באופן פרטי עדיף למצב שאנו נמצאים אעשה את כל המאצים ואמצא פתרון. ברצוני לציין גם שבעלי לא מאמין בכל סוג של טיפול זוגי וגם בטיפול לילד הוא טוען שאנחנו נטפל בעצמנו, לא אנחנו ולא הילד זקוקים לזה ועל אחת כמה וכמה שזה בזבוז של כסף שבעצם אין לנו אותו גם ככה. ניסתי בכל דרך שהיא לשנות את קו מחשבתו אבל זה מאוד קשה איך אפשר בכל זאת לשכנע אותו? (במקביל הוא כל הזמן מתלונן למה הילד מתנהג אליו כך והוא מאוד ממורמר וכואב) תודה מראש. .

שלום לימור, כדי להקל את המעמסה הכלכלית אתם יכולים להיעזר בשירותים הציבוריים, דרך קופ"ח או תחנות לבריאות נפש. אני מבין שבעלך מתנגד, נסי לדבר איתו, לשקף לו את המצב ולהכיר במצוקה שלו, דברי בדיוק על מה שמפריע לו. אם התנהגות הילד מעציבה אותו זה אומר שהוא מתקשה להתמודד ולהגיב אל בנך. הדרכה תסייע לו בדיוק במקומות האלו. גם אם הוא מתנגד ובכל זאת לא מוכן, את יכולה להתחיל את התהליך לבדך, ולהתייעץ עם איש הטיפול איך לגייס אותו לזה. אל תוותרי רק כי הוא מתנגד, הוא תמיד יוכל להצטרף בדרך. אני חושב שזה הכיוון הנכון ומחזק אותך ללכת בו. בהצלחה קובי

הבן שלי בן 12.5 והוא התחיל לעשן סיגריות ורוצה לצאת בשעות הערב לזמנים קצרים ואומר תנו לי לצאת בחוץ ואל תדאגו אני לא יעשה שטוי ת אבל נוכחתי לדעת שהוא לא נאמן וגם הוא עונה ומתוכח על כל דבר שמוכיחים אותו על האמת, מה עושים האם לתת לילד בגיל צעיר לעשן חופשי ליד הבית כלומר במרפסת או בחצר הבית וגם הוא רוצה לראות סרטים של מתח וגם הוא אוהב לראות סרטים של רוצחים וגם לפי ראות עני הבן שלי לא נראה לי שיש לו סיפוק מילימודים ומבקש שימצא לו עבודה, אני ואשתי לא יודעים מה לעשות, אנחנו גרים בחו"ל יש כבר כעת בן שיושב בבית סוהר שגם בגיל צעיר התחיל לעשות לנו בעיות אבל הוא לא היה עקשן רק פספסנו אותו ולא היה לנו דרך ועזרה איך להציל אותו, דרך אגב אנחנו אנשים דתיים חוזרים בתשובה למעלה מי שלושים שנים שכך אנחנו לא פנתים או לא נמצאים על הקרקע אנא עזרו לנו בעצה נכונה ואמיתית ותיבורכו מפי עליון. תודה

שלום מכיוון שאתם כבר למודי ניסיון ומבינים לאן זה יכול להגיע, חשוב להגיע לאיש טיפול מוקדם ככל האפשר. מהתיאור שלך זה נשמע שהילד פורק כל עול, כרגע זה לא משנה למה, אבל להתנהגויות שאתה מתאר עלולות להיות השלכות לא פשוטות על עתידו של בנך. הילד צריך לעבור אבחון מקיף, אתם צריכים לקבל עזרה והדרכת הורים מאנשי מקצוע, ובמקביל יש לעבוד באופן מסודר מול הגורמים בבי"ס כדי לראות איך משקמים את הילד ובאיזה מסגרת הכי נכון לעשות זאת. הוא עדין צעיר, זה לא פשוט אבל זה ניתן לשינוי. לא לחכות עוד יום נוסף. עכשיו זה הזמן להיעזר ולעזור לבנך. בברכה קובי.

יש לי ילד בן 9 חכם וחברותי וספורטאי מצטיין - אהבת חיי. העניין הוא שהוא ילד חרדתי לדעתי. הוא לא פוחד ממבחנים או לימודים. הוא יכול לבכות באופן היסטרי כשהוא שומע שאח שלו בוכה. למשל כשאנחנו לא נותנים לאח מוצץ עד שיגיד בבקשה כי הוא צרח עלינו שנביא את המוצץ. אז הקטן בן ה-3 בוכה ובוכה ולא מוכן לבקש בבקשה וזה מכניס את הגדול ללחצים והוא מתחיל לבכות. כשהוא הולך לישון תמיד הוא שומע רעשים בבית שמפריעים לו להירדם. יום אחד הקטן משך לי בשיער והגדול התחיל לבכות שהא לא רוצה שיכאיבו לי ושיהיה רע למישהו. זה מדאיג אותי כי אני באה ממשפחה של אנשים עם חרדות ודכאונות ואני מפחדת שעבר אליו הגן הזה או שמרוב מחשבות ודאגות שלי שיעבור לו הגן הזה הוא נהיה ככה - כמו שבעלי אומר. איך אני יכולה לעזור לו? הסברתי לו כמו לגדול שבחיים לא הכל הולך חלק ובכי זה חלק מהחיים ואח שלו עוד יבכה הרבה בחיים וזה לא אומר שאנחנו רעים כי אנחנו בסך הכל רוצים ללמד אותו

שלום שרון מהתיאור שלך זה נשמע שאת מדברת על מצב של הצפה רגשית, מצב שבו הילד לא יודע כיצד לתקשר ולווסת את רגשותיו. לא ברור האם הכשל בוויסות נובע מרגישות וחדירות לתחושות של אחרים, או מקושי בהכלת ובהבעת רגשותיו. בכל מקרה, חשוב לראות האם ניתן לזהות נוכחות של גורם מבדיל, כלומר האם התנהגות זו נצפית בכל מיני סיטואציות ועם כל מיני אנשים. במידה וכן, יש לשקול מעורבות של איש מקצוע שיבדוק את הילד. במידה ולא חשוב להבין מתי ועם מי זה קורה, ומה הסיבה לכך. את מתארת ילד חברותי ללא קשיים תפקודיים, וזה מעודד מאוד. אני מניח שזה אומר שבמצבים מסוימים הוא מסוגל להכיל ולהביע את רגשותיו כך שהן לא פוגעות בתפקודו. אם זו תופעה שמתרחשת רק בבית, חשוב לבדוק למה זה כך. את מדברת על ההשפעה של הדאגות שלך עליו, יכול להיות שזו נקודה שחשוב להתייחס אליה. הרבה פעמים, כאשר הורים חוששים מנטייה או התנהגות כלשהי של הילד, הם מנסים לשלוט בה על ידי ניסיון למנוע ממנו מלהביע את עצמו באופן חופשי. הניסיון למנוע ממנו להביע רגש מסוים מקשה עליו לתרגל התמודדות עם אותו הרגש, ועלול ליצור תחושה שרגש זה הוא בלתי ניתן להכלה. כך לדוגמה, אם רגשות קלים של עצב ודכדוך הם בגדר אורח לא רצוי בבית, בגדר רגשות אותן אתם מנסים להעלים ולהדחיק כמה שיותר מהר, אז הילד מתקשה להבדיל בין עצב קל לדיכאון כבד, ועלול להעצים את תגובותיו לרמה כזו בה לא ניתן להתעלם מהם (וזו רק דוגמה אחת אפשרית מיני רבות). לכן, אני מציע לך להתבונן על האינטראקציה שלכם, לראות ולבחון את תגובותייך ותגובת בן זוגך כלפי הבעות הרגש של ילדיכם. לבחון איזה ערך יש להן, האם הן מסייעות, האם מנסות לבלום את תגובות טבעיות, האם הן מהוות חיזוק שלילי להתנהגויות שונות (תשומת לב מוגברת, אשמה או רחמים וכד'). הניסיון להסביר לו הוא בסדר גמור, אך חשוב לקחת בחשבון שעוצמת החוויה שלו את רגשותיו או ההצפה הרגשית שלו היא מעבר למילים, ולכן היא מושפעת בעיקר מתגובות שאינן מילוליות. בכל מקרה, גם אם הקושי של בנך הוא כללי וגם אם הוא תלוי בזמן או בסביבה בה הוא נמצא, את יכולה להיעזר בהדרכת הורים קצרה. הדרכה שתסייע לך להבין כיצד את יכולה להגיב באופן שיעזור לו להתמודד עם רגשותיו. בהצלחה קובי.

יש לי 3 ילדים: 10, 6 ן-3 וחצי. הילד הקטן ילד שובב ברמות שלא ראיתי בחיים, בהגדרתי היפראקטיבי רציני. כל הזמן רץ ולא הולך רגיל מחפש מה להרוס מה לשבור. אני מודה שלא נותנים לו תשומת לב אינטנסיבית אבל אנחנו בהחלט משקיעים בו. הבעיה היא שהוא לא מצליח להירדם, הוא קופץ על המיטות של האחים שלו, יורד מהמיטה צוחק לנו בפרצוף. הוא יכול פתאום לקחת משחק ולשחק. ניסינו לשים אותו לישון ראשון ולא עזר ניסינו אחרן ולא עזר ניסינו לשכב לידו ולא עזר כי הוא משמיע קולות או יורד מהמיטה לא עוזר כלום. ניסינו לצאת מהחדר ולסגור את הדלת ואז יש בכי היסטרי ועדיין כשנפתח את הדלת ונגיד לו לעלות למיטה הוא מסוגל לצחוק לנו בפנים. אנחנ מיואשים ועייפים. בחיים לא חשבתי שאבכה ליד הילד ואגיד לו שהוא פשוט סיוט. מה עושים? האם יש לו מחלה? כי לא נראה לי גבולות - עשינו כל מה שכתוב בספרים והיינו עקביים אבל הוא היה עקבי יותר. אני ממש חוששת לתת לו ריטלין. בגן אמרו לי שהוא שובב אבל יושבת לאכול ישן צהריים נפלא

שלום אני מבין את הקושי והתסכול, ילד המתנהג כפי שבנך מתנהג מהווה אתגר לא פשוט עבור ההורים. לרוב, לא נהוג לאבחן ילדים בגיל כל כך צעיר (לפני גיל 5), פשוט לא כל ילד מפריע או אנרגטי מוגדר כבעל לקות. אך עם זאת, כאשר יש מספר אינדיקציות ממקורות שונים אפשר להתחיל לחשוד שיתכן ומדובר בהפרעת קשב וריכוז כל שהיא. אם בגן הילד מסוגל לשחק ולהשתתף בהפעלות, לא הורס ולא מסכן את עצמו בשעת משחק, אז הייתי עושה בדיקה יסודית יותר של ההתנהלות מולו בבית. במידה ובעיות דומות נצפות גם בגן, כדאי לשקול כמה דברים: בפן הרפואי- בדיקה של הפרעה תחושתית, תפקוד בלוטת המגן ובכלל שלילה של גורם רפואי כלשהו. במידה ואין בעיה רפואית, אפשר לפנות לגורם מקצועי מיומן שיוכל לזהות ולסייע לילד בוויסות ההתנהגותי. לא הייתי פוסל גם ריפוי בעיסוק. בינתיים, את תיארת ניסיונות שונים ומגוונים בהם נקטתם. אני מציע לדבוק באסטרטגיה אחת וברורה. אם אתם מחליטים להשאיר אותו בחדר, אז תתמידו בזה לאורך זמן, וכך בכל שיטה בה תבחרו. ככל שיהיה לו ולכם ברור מה צפוי לקרות בכל סיטואציה כך גדל הסיכוי להצלחה בתהליך מולו. בשעות הפנאי, תנו לו להוציא אנרגיה, אם זה בריצה, אופניים או בכל דרך אחרת. זה לא תהליך פשוט, אבל לדעתי בדיקה יסודית של הגורמים השונים, יחד עם התמדה באסטרטגיה שאתם שלמים איתה, יובילו לשינוי גם אם זה ייקח קצת זמן. בהצלחה קובי

אשמחתקשורתי שמח אם יש לך אפשרות להם ילחץ על אלין אחת

אשמח אם תוכלי לייעץ לי קלנאי תקשורת באיזור הנל באיזור עפולה?

שלום ויקי, על אף הרצון לעזור, אנו לא נוהגים לפרסם שמות של מטפלים בפורום שלנו. את מוזמנת בהודעת המשך להשאיר כתובת דוא"ל פרטי, כך שקוראי הפורום יוכלו להמליץ לך. בכל מקרה, אני מציע לך לבדוק את האפשרויות שיש דרך קופ"ח. בהצלחה קובי

שלום ליאת, ניסינו לעשות את הרשימה אך רגעי הזעם שלו כל כך גועשים שאף אחת מהאופציות לא מתאימה כאשר זה קורה. לתת משהו מתוק - בטח ישקיט את העניין אך נראה לי לא הגיוני שיתפרש כפרס על התנהגות שלילית. עדיין אנו מרגישים חסרים מערכת של פידבקים להתנהגות שלילית,ובעלי חש שזו הסיבה להמשך ההתפרצויות, האם יש לך המלצה? תודה רבה רבה!!!!

שלום תמר אני וליאת חולקים את ניהול הפורום במסגרת של שבוע-שבוע. קראת את פנייתך הראשונה ואת תגובתה של ליאת, אנסה להשיב לך, את מוזמנת לפנות שוב בשבוע הבא כדי לקבל גם את חוות דעתה של ליאת. אני שואל את עצמי מדוע הילד מתנהג כך? זו שאלה פשוטה, אך לרוב התשובה לשאלה הזו מאוד מורכבת. הסיבות להתקפי הזעם הללו יכולות להיות: סף תסכול נמוך, סף כעס נמוך, חוסר גבולות, מחסור בכלים תקשורתיים יעילים, קושי בפתרון בעיות, תשומת לב וכד'. תהה הסיבה אשר תהה, את מתארת מציאות לא פשוטה. התקפי זעם בתדירות ובעוצמה גבוהים מאוד. אני מבין שהילד עדיין לא עבר אבחון מסודר, אני חושב שהגיע הזמן לעשות זאת. לגשת ולעבור אבחון פסיכולוגי מקיף. האבחון חשוב מאוד בעיני ויסייע להבין את המקור להתקפים האלו. הבנת המקור תסייע למקד את הטיפול להקנות לו ולכם כלים להתמודדות נכונה ומקדמת. אני אדמה את זה לניסיון ללמד ילד עם שבר ברגלו ללכת. לא משנה כמה חיזוקים והשקעה תהיה עד שהשבר לא יטופל הוא לא ילמד ללכת. ובאשר לשאלה שלך, לתפיסתי התמודדות עם התקפי זעם זה משהו שעושים לאורך היום כולו ולא רק בשעת ההתפרצות. חשוב לחזק אותו על התנהגויות חיוביות (לתת לו את השוקולד בזמן שהוא מתמודד ללא אלימות וכעס), לאתר את נקודות התורפה שלו ולסייע לו לפני שהוא נכנס למצבים בעייתיים, לזהות את הסימנים המוקדמים של התקף הזעם ולעצור אותו לפני שמתפרץ. כשהוא כבר מתפרץ, לנסות עד כמה שניתן להתעלם ממנו. תגובה רגשית כזו או אחרת תמיד תהווה חיזוק להתפרצות. לכן, אם אתם בוחרים להגיב עשו זאת באופן רגוע וקורקטי ולא באופן מתלהם ונגרר, הזכירו לו את האפשרויות מאלו שליאת נתנה לכם והובילו אותו לבצע אותה. אני מבין שזה לא פשוט, צריך המון כוחות כדי לראות את הילד משתולל ולהתעלם ממנו או לשמור על קור רוח. אך חשוב להבין שהמטרה היא לסייע לו. במידה והילד פועל באלימות יש לחבק אותו בחוזקה ולהרחיק אותו מהסיטואציה ולהמשיך בסדר הפעולות הקודם. מיד כשהוא נרגע, אני מציע לגשת אליו ולחבק אותו, לומר לו משהו בסגנון של- אני אוהבת אותך מאוד אבל לא מוכנה לקבל התנהגות כזו, באופן כזה אתה לא תשיג כלום. אני לא יודע אם זה נכון, אבל בין השורות אני מרגיש שאתם קצת מפוחדים מרמות האגרסיות שהוא מפגין בשעת ההתקפים שלו (לתת לו משהו מתוק..). אני יכול להבין את זה, אבל חשוב לזכור שככל שהילד מפגין יותר "כוח" כך רמת המצוקה שלו גבוה יותר. ושוב, חשוב מאוד לגשת לאבחון. אני לא אומר שזה המצב אך חושב שניתן גם לשקול, בהתייעצות עם גורם מטפל, אפשרות של טיפול תרופתי. תחזיקו מעמד קובי

הבן שלנו בן 13.5 פתאום התחיל לצמוח לגובה,קולו מתחלף,ולפני כ3 שבועות חל שינוי מפחיד בהתנהגותו כלפינו ההורים.הוא בקושי מדבר איתנו(חוץ ממתי שהוא צריך אותנו)יש ימים שלא הולך ללימודים,בלגאן נוראי בחדרו,נראה שעובר אצלו הוריקן...איך צריך לנהוג כלפיו?

שלום דורית אני תוהה האם התנהגותו הנה חלק מסערות גיל ההתבגרות או שקרה משהו ובהתנהגותו הוא מבטא מצוקה? התשובה לשאלה איך להגיב תלויה בכם ובפילוסופיית החינוך שלכם. אני חושב שהבסיס לתגובה שלכם צריך לבוא מתוך מחשבה על צרכי הילד בשלב בו הוא נמצא. כלומר, אתם צריכים להתייחס אליו בשני כיוונים. מצד אחד, לבחון האם הילד מגיב לקושי מסוים- קושי בלימודים, קשיים חברתיים, תסכול ממשהו שקורה בבית וכד'. במידה וכן, יש לחשוב איך לסייע לו. מצד שני, אני חושב שכהורים אתם צריכים לשרטט לכם קו אדום, איזה התנהגות אתם מוכנים ואיזה אינכם מוכנים לקבל. ילד, בכל גיל זקוק לגבולות. גבול שמסייע לילד להתארגן בתוך המרחב הסוער של גיל ההתבגרות. לכן אם חשוב לכם שילך לבי"ס (וזו נקודה מאוד חשובה לדעתי) או שיסדר את חדרו, עליכם לערוך איתו שיחה ובה להבהיר לו שהתנהגות זו איננה מקובלת עליכם, שאם רע לו או קשה לו בבי"ס יש דרכים אחרות להתמודד עם זה. באותה השיחה הוא צריך לקבל אוזן קשבת, אך גם להבין שבמידה ולא יעמוד בדרישות שלכם יהיו לזה השלכות, השלכות עליהן תחליטו אתם (החרמת מכשיר נייד או כל דבר אחר שחשוב לו). חשוב שבשיחה תתייחסו אליו כאל אדם בוגר ולא כילד, תנו לו להביע את דעתו, אל תגררו לכעסים וצעקות, הסבירו לו את הרציונאל שמאחורי החוקים, תנו לו תחושה שהוא מעצב יחד איתכם את הכללים. מהרגע בו אתם מתאמים איתו ציפיות עליכם להיות עקביים ונחושים. בנוגע לסירובו להתייחס אליכם, אני לא חושב שאפשר להכריח נער להתייחס להוריו, לדבר איתם או לחבק אותם. אפשר לומר לו שהוא חסר לכם, או שהתנהגותו מעציבה אתכם, לשאול אותו האם הוא כועס על משהו וכד'. אני מבין שכהורים אתם נמצאים בנקודה לא פשוטה בה לכל החלטה יש חסרונות, אם לא תציבו גבול אתם מעבירים מסר שאתם לא רואים אותו ואם כן תציבו גבול את חשופים למאבקים מתישים. בכל מקרה, אני חושב שהצבת גבולות ברורים בליווי נכונות להקשבה אמיתית וכנה תסייע לו ולכם. בהצלחה קובי

שלום רב, אני פשוט במצוקה וזקוקה לייעוץ ראשוץ ראשוני דחוף:( שלאחריו אחליט איך להמשיך... אני אמא לתינוקת בת שנה ושלושה חודשים. מאוד מפותחת ובוגרת ובשל כך החלטנו בגיל 10 וחצי חודשים להכניס אותה לפעוטון. בפעוטון 3 מטפלות ו- 17 ילדים: 5 תינוקות, 2 ילדים בגיל שנה וקצת (שאחת מהם היא הבת שלי) ו - 10 ילדים בגילאי שנתיים וחצי עד שלוש וחצי. אין חלוקה לכיתות, כולם מנוהלים כל היום ביחד. הגן כולל פעילויות וחוגים אשר כולם מותאמים לילדים הבוגרים. הבת שלי והתינוק הנוסף (בני השנה וקצת) מסופחים לשגרת הגן ופעילויות של הבוגרים: ריכוז, חוג, חצר, ציור, צביעה וכו'. כמו כן - הדרישות משניהם הן כמו מהבוגרים (אם היא חוטפת משחק לילד, היא מקבלת עונש.. אסור לה לצאת באמצע ריכוז וכד'). רציתי לדעת אם זו טעות אחת גדולה (מישהי אפילו אמרה לי שזו התעללות) לעשות לה את זה. שזה לא נכון לשים אותה בגן ללא קבוצות גיל, מכיוון שלא ניתן לצפות ממנה להתנהג כמו הבוגרים, ומכיוון שהדרישה ממנה צריכה להיות שונה מהבוגרים (כיוון שהיא עדיין לומדת את העולם, לומדת גבולות, מב מותר מה אסור וכו'...), ומכיוון שהפעילויות שהיא זקוקה להן הן שונות מהפעילויות של הבוגרים (לא להכריח אותה לשבת כל כך הרבה זמן בריכוז, או שחוג ציור משעמם אותה אחרי 5 דק'). אנא ייעצו לי בדבר. תודה מראש, שני

שלום שני, באופן כללי, חשוב שלבתך יהיו אינטראקציות חברתיות עם בני גילה, וחשוב שהפעילויות שהיא עושה יתאימו לשלב ההתפתחותי שלה. כפי שאני רואה את זה, לגן מעורב יש יתרונות וחסרונות. לכן, התשובה לשאלתך איננה כללית, אלא משתנה מילד לילד. מצד אחד, ילדים גדולים יכולים "למשוך" את ביתך למעלה ובאופן עקיף לסייע לה להתפתח, בדומה לאח או אחות גדולים. מצד שני יכול להיווצר מצב בו היא תחווה תסכול וירידה בביטחון העצמי שלה נוכח אי הצלחתה לעשות דברים כמו שאר הילדים בגן. לכן אני חושב שכדי שתוכלי לענות לעצמך על השאלה האם להעביר אותה גן (במידה ויש אפשרות כזו) צריך לבדוק כמה דברים. האם טוב לה בגן? האם היא מסרבת ללכת לגן, סירוב שכבר מעלה חשד? האם בזמן המשחק החופשי היא משחקת לבדה או יחד עם ילדים אחרים? עד כמה היא חווה תסכול בגן, האם היא מגיבה בהתפרצויות זעם? את יכולה לבדוק עם הגננות את דעתן על הנושא. לבחון יחד איתן האם ואילו התאמות הן עושות עבור הילדים הקטנים יותר, וכך לוודא שהדרישות ממנה אינן מוגזמות ותואמות את גילה. אם את רואה שסך החסרונות גדול מידי, אז כדאי לשקול מעבר לגן אחיד יותר. במידה ותראי שבסה"כ טוב לה, שהגננות נוהגות בה אחרת מילדים בני 3 ושהיא אינה מתקשה לפתח קשרים חברתיים בגן אז אני לא מוצא סיבה לדאגה. אם בכל זאת את מוצאת שהנושא מטריד אותך מאוד ויוצר בך חוסר שקט, ויש לך אפשרות טובה ונוחה להעביר אותה לגן אחר, אז אני לא מוצא סיבה מדוע לא לעשות זאת. במילים אחרות, חשוב שלה יהיה טוב ושאת תהיי שלמה עם ההחלטה. קובי

תודה רבה

עוד דבר מאוד חשוב ששכחתי לציין שהילד מבקש משהו ולא מקבל באותו רגע אז הוא צורח משתטח על הרצפה והשבוע אפילו זרק עלי נעל.ולאביו הרבה פעמים הוא מרביץ בראש ואומר לו לך מפה לא רוצה אותך רוצה את אמא איך אני אמורה להתנהג במצב הזה אני מאוד מבולבלת ודואגת ויודעת שהילד עבר סוג של טראומה מה אני אמורה לעשות במצבים כאלה.

שלום לימור את מתארת מצב מאוד לא פשוט. ילד שחשוף למתיחות כזו בין ההורים, לאלימות מילולית ולקשר לא רציף נמצא בסיכון גבוה לקשיים רגשיים המלווים בחרדה, דיכאון, התקפי זעם וקשיים תפקודיים. התנהגותו של בנך מלמדת על רמות מצוקה גבוהות המחייבות התערבות של גורם מקצועי. אין כל דרך דרכה ניתן לחייב את הילד לאהוב או לקבל את נוכחותו של אביו. לא הייתי מנסה להכריח אותו להתקרב אליו לא רגשית ולא פיזית. זה חשוב שאתם מנסים לשמור על הנישואין, ההחלטה שלכם לנסות שוב היא חשובה ובעיניי נכונה, אך היישום של החלטה כזו הוא לא דבר פשוט. אני מציין זאת כי אני חושב שלפני הכל, הדבר החשוב ביותר גם עבורכם וגם עבור הילד הוא שאתם תפנו לטיפול זוגי המשלב הדרכת הורים. אם רמות המתח בבית הן כל כך גבוהות, אז יש צורך בבירור אמיץ ומעמיק של שניכם, לטפל במוקשים השונים שישנם בקשר שלכם. המוטיבציה להחזיק בקשר היא הצעד הראשון, אך כדי להצליח לשמור עליו לאורך זמן יש לטפל בקשר ולשקם אותו. אני מאמין שכל עוד שרמת המתח בבית תהיה גבוהה, כך גם רמת המצוקה של בנך תהיה כזו. אני מבין את תחושת חוסר האונים והכאב על הילד. לכן אני מפציר בך לא לחכות. הזמן הוא קריטי עבור העתיד וההווה של בנך, ושלכם. נתבי את המצוקה שלך לעשייה! בברכה, קובי.

שלום רב כבר פניתי אליך בעבר אתמצת קצת את הרקע. נשואה 4 שנים +ילד בן 3 והשני בדרך. משך כל 4 השנים היו עליות ומורדות שזה אומר שעזבתי את הבית פעמיים למשך שנהולמשך 3 חודשים מאחר ולא הסתתרנו זה אומר אלימות מילולית קללות צעקות כמעט כל יום והרוב בנוכחות הילד. הילד רגיל מאוד להורים שלי מאחר והוא גדל שם (גרנו שם בלי שום קשר שנה שלמה מחוץ לעזיבות שלי) בכל הפעמים שעזבתי את הבית הילד לא רצה ללכת לאביו הוא כל אמר טוען רוצה רק אמא לא רוצה אבא לא אוהבת אותך. החלטנו לפני חודש שאנחנו שוב מנסים לפני שמפרקים סופית (יש הסכם גירושין חתום) יש לציין שהוא מאוד משתדל אך הוא נעדר מהבית הרבה בשל עבודתו מגיע אחרי 9 ולא תמיד מספיק לראות את הילד, אני מנסה לקרב אותו לאביו גם שאני בבית הילד לא מעוניין וצורח, נראה לי כאילו הוא מפחד להיות איתו לבד הוא צריך לראות אותי בטווח ראייה שלו . היום ביקשתי שהוא יקח אותו לגן כי יצאתי מוקדם לעבודה ועזבתי את הילד צורח למרות שלא שיקרתי אמרתי לו את האמת הוא בכה כשעה ללא הפסקה מתיותר לציין שליבי נשבר שבעלי סיפר לי והוא אמר שהוא לא מוכן לעשות לו זאת שוב. שאלתי איך אני ממשיכה מפה האם להמשיך לעזוב את הילד עם אביו למרות שהוא בוכה? איך אני מצליחה להחזיר את האמון של הילד באביו ולייצור חיבור בניהם (זה משהו שגם שהיינו בסדר לא היה אבל לא ברמות האלה) מצפה לתשובתך אני ממש מרגישה חוסר אונים וכואב לי על הילד. תודה

בתי בת 2.8, "כמעט" גמולה מחיתולים - בבית ומחוץ לבית מסתובבת עם תחתונים ולא מפספסת, אולם בגן מסרבת בכל תוקף ללכת לשירותים ומצליחה להתאפק מ-7 בבוקר עד שמגיעה חזרה הביתה ב-16:00. ברור לי שזה לא בריא ומסוכן, אך כל החיזוקים החיוביים שאנחנו מציעים לה (פרסים, אבא ואמא יהיו שמחים, תחתונים חדשים...) לא מעניינים והיא פשוט אומרת שהיא לא רוצה לעשות פיפי. ניסינו אפילו לשלוח אותה לגן עם חיתול אך גם בחיתול הילדה לא עושה פיפי בגן,משך כל היום! אנחנו אובדי עצות. איך מתקנים את הדבר הזה?

שלום תומר אני חושב שהפתרון הכי נכון לתופעה הוא פשוט לשתות הרבה בגן. בקשו מהגננת לעודד אותה לשתות, הרי יש גבול לכמה שאדם יכול להתאפק. אני מאמין שאם היא ממש תצטרך פיפי היא לבסוף גם תעשה ולא תצליח להתאפק. במקביל נסו לחשוב על דרכים להקל עליה את ההסתגלות לשירותים בגן. את זה אתם יכולים לעשות על ידי ליווי שלה לשירותים בבוקר כשאתם מכניסים אותה לגן, לבקש מהגננת להציע לה לגשת לשירותים אחת לשעה- לקחת איתה צעצוע לשם, לשקול הבאת סיר לגן (במידה והגננת מוכנה לזה), לבקש מהגננת שתיקח אותה יחד איתה כשהיא לוקחת ילד אחר לשירותים וכד'. אפשרות נוספת היא לתרגל איתה את ההליכה לשירותים בגן כחלק ממשחק. לדוגמה, שחקו איתה יחד כאשר במשחק היא הגננת והבובות שלה הן הילדים בגן, דובבו את אחת הבובות שצריכה פיפי, והיא כגננת תלווה אותה לשירותים. כשלב נוסף אתם יכולים לדובב בובה שמסרבת לגשת, תנו ל"גננת" לשכנע אותה כך שהבובה תתרצה ותסכים לגשת. על הבסיס הזה אתם מוזמנים לחשוב על רעיונות נוספים. דרך המשחק היא תוכל לתרגל את הסיטואציה ואולי זה יקל עליה לגשת לשירותים האמתיים בגן. אני מבין את החשש מהסירוב שלה ומההשלכות הרפואיות של ההתאפקות. אני מאמין שזו תגובה שעם קצת זמן וסבלנות תחלוף. נסו לא לעשות מזה עניין גדול סביבו היא זוכה לחיזוקים שליליים. בהצלחה קובי

ןומממממשלום לך! יש לי ילד בן 7.5 (כיתה א') מתוק וחכם. מתחילת השנה הוא הקים צבא בכיתה והם עורכים מלחמות עם כיתות אחרות ומגינים על הכיתה שלהם. הוא מדבר המון על מלחמות ועל כלי נשק, טנקים מטוסי קרב וכו' ולפעמים מאד קשה לעצור את שטף הדיבור שלו והוא גולשים עד כדי דמיון.לאחרונה הוא סיפר שהצבא התפרק ושאין יותר מלחמות אז אין צורך בצבא.אך עדיין הסיפורים המדומיינים לא פסקו, סיפורים בעיקר על הרג פציעה ולחימה.(הילד לא חשןף לסרטי אלימות). השאלה שלי היא איך להתייחס לנושא וכיצד להגיב לסיפורים שהוא מספר? בנוסף הוא מאד מפחד מסרטים או קלטות שמיעה שיש בהם סיפור מתח או קולות מפחידים.

שלום הילה כדי להבין האם מדובר בבעיה המצריכה התערבות מקצועית יותר צריך להסתכל על התפקוד הכללי של הילד. במידה ומה שאת מתארת מלווה בהפרעות בשינה, קשיי תפקוד בבי"ס או קשיים חברתיים, אז כנראה שמוטב לבדוק את זה יותר לעומק. על פניו זה נשמע שהילד עושה שימוש במשחק כדי להתמודד עם הפחדים שלו. עבור ילדים, משחק מהווה כלי דרכו הם מתרגלים ומעבדים חוויות, דחפים ורגשות. דרך המשחק הילד לומד לווסת את רגשותיו ולהתמודד איתן. את מתארת ילד רגיש עם יכולת מועטה להכיל מתח וחרדה. כנראה שהוא מתרגל את היכולת הזו ומנסה להעניק לעצמו שליטה על מצבים ורגשות מפחידים. אם את רוצה את מוזמנת להעלות דוגמאות לסיפורים שהוא מספר לך וננסה לחשוב יחד על דרכי תגובה. באופן כללי, לא הייתי מנסה להסיט את נושא השיחה שהוא מעלה, אך כן הייתי מנסה לעזור לו לשלב אלמנטים מרגיעים בסיפור, או בונה איתו מתוך משחק, סיפורים אחרים בעלי אופי רגוע יותר וכך מנסה להרחיב את מגוון משחקי הדמיון שלו. בברכה קובי.

אני בת 17 עוד מעט. אני לא מפסיקה לחשוב על כמה שאני רוצה למות.. יש לי פסיכולוגית, אבל שלחו אותי אליה לפני כמה חודשים בכוח אפשר להגיד, אני לא מסוגלת כל כך להתפתח למבוגרים וקשה לי לדבר איתה. מה אני יכולה לעשות כדי להעביר את ההרגשה הזאת? זה פשוט בא והולך בלי סיבה, אני יכולה לראות טלויזיה ופתאום בלי סיבה לחשוב על כמה שבא לי למות ולפעמים זה כלכך מדכא אותי..

שלום, אני אתחיל מהסוף, יש דרכים רבות דרכן ניתן לעזור לך להתמודד עם התחושה הזו. אני מבין שאת לא חשה בנוח לדבר עם הפסיכולוגית על זה, אבל בכל זאת אולי כדאי לנסות? לראות אולי היא תוכל לסייע לך. בכל מקרה אל תישארי עם זה לבד, התחושה הזו מכאיבה מאוד גם ככה, לדבר עם מישהו, לשתף בקושי ולחשוב מה לעשות יכול לעזור לך מאוד. לפעמים התחושה הזו היא ביטוי של קושי אחר שאנחנו מתמודדים איתו בחיים. קושי שאנחנו מרגישים חסרי אונים מולו ולא יודעים מה לעשות. לפעמים הרצון למות הוא הביטוי לזה שאני רוצה להתנתק מההתמודדות הזו, שאני לא בטוח שאני מסוגל להתמודד איתה. למרות התחושה החזקה והכל כך לא נעימה, לרוב יש דרך להתמודד. תחזיקי מעמד ואל תחששי, תפני לעזרה, אולי כך את תגלי שהשד לא כל כך נורא. קובי

היי, בתי בת 10 בכיתה ד' לא מצליחה להתחבר עם בנות בכיתה. הגענו לבית הספר לפני שנה (מכיתה ג') במסגרת מעבר דירה ולאחר שבבית הספר הקודם הייתה לה חברה מאוד טובה. מאז, במשך שנה וחצי, לא נוצרה חברות משמעותית. המורה מדווחת שבנות הכיתה דווקא מאוד מחבבות אותה אבל היא בוררת מבינהן עם מי היא רוצה להיות. לאחרונה החלה לדבר על כך שיש ילדהה מסויימת עמה רוצה להתחבר, אולם בכל פעם שהיא מנסה להתקרב אליה חברתה הקרובה של אותה חברה מפרידה בניהן ומקשה עליה את ההתקרבות. מה עליי לעשות? האם לערב את המורה? האם לשוחח עם האמא של החברה שלא נותנת לבתי להתקרב? הבעיה היא גם שאין זמן פנוי להיפגש אחה"צ בגלל ריבוי חוגים.... אודה לעצה טובה.

שלום אירית העצה הכי טובה שאני יכול לתת לך היא להניח לה להתמודד עם האתגר לבדה. כמו שאת מציינת, העובדה שכרגע אין לה חברה קרובה ומשמעותית נובעת מבחירותיה שלה ולא מקשיים חברתיים או דחייה חברתית. אני לא רואה טעם לערב את המורה, או לשוחח עם האם של החברה. בגילה של בתך היא אמורה לרכוש מיומנויות חברתיות חשובות, חלקן כוללות התמודדות עם מצבים דומים לאלו. אני חושב שהדרך הנכונה דרכה תוכלי לסייע להגם בהתמודדויות עתידיות, היא שיחות ומחשבה משותפת ביחד איתה על פתרונות אפשריים למצב שבו היא נמצאת. לבחון יחד איתה מדוע היא דוחה חברויות אחרות, ואיך היא יכולה לפתור את הפלונטר הנוכחי בו היא נמצאת. לתפיסתי, הקניית כלים והרחבת מגוון התגובות שלה יסייעו לה גם עכשיו וגם בעתיד, התערבות ישירה שלך יכולה לעזור נקודתית אך לא יותר מזה. בהצלחה קובי

בני בן 16 וחצי יש לו הפרעה קשב וריכוז אלים בבית מרביץ להוריו לאחותו ניכנס להתקפי זעם לפעמים ממש מכלום סתם לא נותן לאחותו לאכול במטבח רק בחדר שלה אחותו לא יכולה לצאת מהחדר סוחט אותנו כספית שובר חפצים בבית כוסות מה שבא לו שבא לנו פלאפונים לא יודעים מה לעשות אך בבית הספר הוא תלמיד מיצטיין אין לו שום בעיית התנהגות רק בבית תלמיד למופת ממש 6 ציונים קיבל 100 בתעודה לומד שוקד אך בבית גיהינום מה לעשות היינו בשירות הרווחה רק שיחות ולא עזר כלום לא מוכן לישמוע על טיפול תרופתי ואים אומרים לו אז נשברים חפצים בבית וגם מכה מה לעשות המשטרה רוצה שנגיש תלונה שיפתחו לו תיק בלי זה הם לא מוכנים אפילו לדבר איתו לא יודעים מה לעשות עזור לנו

שלום רונן, לאור המצב המורכב שאתה מתאר ובשל העובדה שבנך מסרב לקבל טיפול, אני ממליץ לפנות להדרכה הורית אצל מטפל שעוסק בסמכות הורית. ישנן גם מרפאות אשר עובדות על פי מודלים של שיקום הסמכות ההורית. ניתן בדרך זו לחולל שינויים גדולים במצב גם במצבים בהם הילד לא מוכן לקחת חלק בטיפול. בהצלחה, אמיר.

אני חושב ואים זה היה תלוי רק בי הייתי מוציא את הילד למוסד סגור רק זה מתאים לו ולא ההורים ההורים עשו יותר מידי בשבילו

הנכד שלי בן 7, אין לו שום כבוד למבוגרים, כולל ההורים. יש ימים שהוא נופת צופים. פעם בשבוע אני מוצחאה אותו מביה"ס ונשארת איתו עד אחה"צ. לפעמים כשהוא רואה אותי, כאילו לא באתי, אינו מתייחס כלל, לא עונה, ומחיל ללכת הביתה ,רק לאחר שאני אומרת לו שאתקשר לאבא, אבל גם זה לא תמיד עוזר. פתאום הוא יכול לדבר במילים לא יפות אלי או לבעלי ואינו יודעים איך להתמודד איתו. כששואלים אותו ההורים, מה קרה? הוא מתעלם, "הכל בסדר". מה עושים

שלום ציפי, זה לא פשוט, ואולי בעיקר מאוד לא נעים להתמודד עם התנהגות כזו, לא עם ההתעלמות ובטח שלא עם הדיבור הלא יפה. את מתארת ילד שבאופן כללי מאתגר את דמות הסמכות שאיתו, אבל מכיוון שאתם לא הוריו היכולת שלכם "לחנך" אותו מוגבלת. אני גם חושב שחינוך זה לא התפקיד המרכזי של סבא וסבתא אלא של הוריו. בכל מקרה, אני אנסה לתאר לך איך אני רואה את המצב ומה לדעתי ניתן לעשות. כרגע השליטה על אופי המפגשים שלכם נמצאת לחלוטין בידי הילד, את תגובתך שבאה לידי ביטוי בחיזור או באיום על שיחת הטלפון לאביו הוא מפרש כביטוי לחוסר האונים שלך מולו, וכביטוי להצלחתו בתמרון הרגשי שלך. אני מתאר את זה קצת במילים קשות אבל זה נועד כדי להבהיר את הנקודה. אני מציע להחזיר חלק מהשליטה אליך, וזאת דווקא דרך חוסר תגובה. כאשר הוא בוחר להתעלם ממך, במקום לחזר אחריו או לאיים עליו פשוט אל תגיבי ותמתיני עד שהוא יזום קשר. כאשר הוא מדבר אליך לא יפה תאמרי לו שזה מאוד לא נעים לך ואם הוא בוחר לדבר כך את לא תתייחסי לדבריו, וכך גם תעשי, ללא כעס או תגובה רגשית חריפה כל שהיא. במקביל לזה, העברי לו מסר דומה גם באופן ההתנהלות שלך מולו, כך לדוגמא אם את נוהגת לפנק אותו בדרך כל שהיא, כשהוא חוזר על ההתנהגויות האלו את יכולה להימנע ממחוות שונות שאת בדרך כלל עושה עבורו. הימנעו מהטפת מוסר על דיבורו או התנהלות והשתדלו לא להיעלב ממנו. זכרו שבהתנהגותו הוא מחפש בדיוק את אותן התגובות שאתם נוהגים להגיב בהן. אני מציע לנסות זאת לזמן מה ולראות אם חל שינוי. בהצלחה קובי

שלום יש לי ילדה בת 14 שיש לנו בעיה שהיא לא אוהבת לישון בחדר שלה היא אוהבת לישון אצלי במיטה אתמול היא ביקשה לישון איתי במיטה ולא הסכמתי לה בשום אופן היא התחילה לבכות ולא הסכמתי לה מה היא עשתה היתקשרה לחברה שהיא באה לישון אצלה השעה הייתה עשאר בלילה אך אני יכולה לפתור את הבעיה הזאת

שלום אורית, כדי לחשוב על פתרון לבעיה צריך קצת יותר להבין אותה. אני מסכים איתך שבגיל 14 היא כבר אמורה להצליח לבד בחדרה. אבל כנראה שמשהו שם לא מאפשר לה זאת. אני מציע לך לדבר איתה על זה, לא רגע לפני השינה, אלא בזמן פנוי ורגוע. לנסות להבין מדוע היא מסרבת לישון לבדה. ייתכן והקושי שלה נובע מחרדה כל שהיא המצריכה התייחסות וטיפול. או שמשהו שקורה ביום יום מטריד אותה בלילה. כנראה שיש משהו בנוכחות שלך שמרגיע אותה ומאפשר לה לישון. על כל פנים, זה נשמע שהתנהגותה באה כדי לאותת על מצוקתה הרגשית. זה בסדר להציב לה את הגבול ולא לאפשר לה לישון איתך, אך אי אפשר להתעלם מזה שיש כאן בעיה המצריכה טיפול. בנוסף לזה, כדאי לחשוב ולהבין מתי היא החלה להתנגד לשינה בחדרה, האם זה התחיל באופן פתאומי (מה שיכול ללמד על אירוע טראומתי כל שהוא) או שזה הרגל של שנים- אז צריך לבחון את נושא הצבת הגבולות בבית, גבולות שיסייעו לה לפתח מנגנוני התמודדות פנימיים. נסי להעמיק את הבירור מולה, וכמובן שאת מוזמנת לשוב ולהתייעץ לגבי ההמשך. בברכה קובי

שלום אני נוסעת בעוד זמן קצר לחו"ל ל4 ימים , לצערי ללא הילד, הילד בן שנה וארבעה חודשים, נשאר עם האבא והסבתא האם רצוי להכין אותו לפני לנסיעה ? האם כדאי לדבר איתו דרך סקייפ? האם כדאי לדבר איתו משם בנייד- ברמקול? אני קצת בלחץ מהנסיעה ואשמח לקבל טיפים וספים על מנת שהנסיעה תעבור בשקט עד כמה שאפשר תודה

שלום עינב, שנה וארבעה חודשים זה גיל צעיר מאוד שמתאפיין בחרדת נטישה, חרדת זרים וכד'. בכל מקרה, במקרה שלך הוא נשאר עם אביו ועם סבתו כך שלא אמורה להיות בעיה רצינית. זה לא אומר שלא יהיה לו קשה אך הימצאותם של דמויות משמעותיות בקרבתו תסייע לו ואני מקווה שגם לך.. את יכולה להכין אותו לקראת הנסיעה, אך לעשות זאת רק ממש לקראת הנסיעה. מושגי הזמן אצל ילדים בגילו שונים מאלו שאצל אדם מבוגר, לכן הכנה ארוכה מראש רק עלולה להגביר את חרדת הנטישה שלו. אני לא רואה כל בעיה לדבר בכל אמצעי שהוא, את יכולה לנסות ובמידה ותראו שהשיחה רק מגבירה אצלו את המצוקה אפשר לוותר על השיחות. קחי בחשבון שהוא בעצמו עלול לדחות את השיחות האלו ולא לשתף איתך פעולה. אל תתרגשי מזה יותר מידי, כפי שכבר אמרתי זה לא פשוט אך לא נורא. תיהני מהנסיעה! לפעמים חופשה קצרה מהאימהות יכולה לעשות טוב. בברכה קובי

שלום וברכה, בני בן השנה ו4 חודשים, התחיל להתעורר בלילותולבכות עד שלא מוציאים אותו ממטיתו. בלילה הראשון חשבנו שאולי הוא מרגיש לא טוב, ולכן הוצאנו אותו והוא נרדם בסלון עם אביו. בלילה השני אני הוצאתי אותו ממטיתו והוא שיחק בסלון כשעה ואז הלך לישון עם בקבוק. בלילה השלישי הוא התחיל לבכות בכי קורע לבבות מדי אחרי שהשכבתי אותו, ניסיתי להתעלם ולא להתייחס, אבל הוא לא הפסיק במשך 20 דק'. חשוב לציין, שנולדה לו אחות לפני חודש, ומטבע הדברים בעלי מבלה יותר איתו. הוא מארגן אותו בבוקר במקומי, לוקח אותו לגן ומטייל אח"הצ. בשעת ההשכבה בד"כ בעלי לא נמצא. כאשר אחותו בוכה הוא ניגש אליה ובד"כ רוצה ללטף אותה. אולי חשוב לציין, שכאשר העברנו אותו לישון לבד בחדרו לפני חודשיים, לפעמים היה בוכה לא היינו מתייחסים או מביאים בקבוק ואז היה נרגע תוך כמה דק'. הפעם הוא בוכה ולא נרגע. נשמח לדעת כיצד עלינו לנהוג?

שלום יהודית אני לא חושב שיש דרך נכונה לפעול בה. זה מאוד תלוי בהשקפת עולמכם וברגשות שהבכי שלו מעורר בכם. זה באמת לא פשוט, גם המעבר לשינה לבד וגם צירופה של אחותו הקטנה למשפחה. כאילו בבת אחת הוא נהיה הילד הגדול שנאלץ לפנות מקום לתינוקת חדשה ש"גוזלת" המון תשומת לב מאימו, משנה את ההתנהלות בבית ומאיימת על מקומו. כהורה, אני חושב שזה נפלא שהוא מלטף אותה כשהיא בוכה, אך אל תטעי, התינוקת החדשה מאיימת עליו ומעוררת בו כל מיני רגשות. ייתכן והבכי בלילה הוא תגובה לשינויים הלא פשוטים הללו. אני מבין שזה לא פשוט גם עבורכם, החודשים הראשונים עם התינוקת הם דיי קשים גם כך, להוסיף לזה את ההתמודדות איתו בלילה לא עושה את זה קל יותר. להשאיר את הילד במיטה עד שיפסיק לבכות ויירדם לבדו זו אפשרות. אני מודה שאני לא תומך בגישה הזו, אבל יש כאלו המאמינים שזו הדרך הנכונה. בכל מקרה, התנאי להצלחה בשיטה הזו הוא התמדה שיטתית לאורך זמן. זה לא מתאים לכל אחד, כך שאם אתם חוזים מראש שלא תעמדו בזה אני לא חושב שיש טעם להתחיל או לנסות את השיטה הזו. אני מאמין, שכמו אצל מבוגרים כך גם אצל ילדים, יש תקופות בחיים שרמות המתח והחרדה הן גבוהות יותר ולכן פוגעות בתפקודים ובהרגלים היום יומיים (והליליים...). אני חושב שלאור כל השינויים הקריטיים שבנך חווה, אין צורך להיות נוקשים איתו. אם הוא זקוק למגע כדי להירגע אני בעד לתת לו את המגע הזה. להקפיד ולהפגין את האהבה שלך כלפיו. למרות הקושי, העומס והמחסור בשעות השינה רצופות כדאי לנסות ולהחזיר כמה מההרגלים הישנים לשגרת יומו. אולי לפנות אחה"צ אחד לבילוי משותף איתך? צריך הרבה סבלנות, אך עם הזמן אני מאמין שדברים יסתדרו בהצלחה ומזל טוב קובי.

בני מסיים כיתה ד. בשנה האחרונה נפתח בית הספר חדש בשכונת מגורינו . בני כיום לומד בבית ספר מרוחק ונעזר בהסעות . כדי להיפגש עם חברים אחר הצהרים נזקק להסעות. . אין לו חברים בכיתה הנוכחית מאחר ואינו מעוניין בכך. אציין כי בכיתה הוא זוכה ליחס טוב מחברי הכיתה. משתתף במשחקים בהפסקות ואינו סובל מהצקות מיוחדות. אני מתלבטת לגבי העברתו לבית הספר החדש .ההוא אמור להקל עליו את ההגעה לביהס ולקרב אותו לחברים פוטנציאלים. האם העברת ילד בנסיבות המתוארות עשויה להטיב את מצבו החברתי או מדובר בסחיבת הבעיה למקום אחר. אציין כי מדובר בתלמיד מצטיין בלימודים כך שזה לא יהווה מכשול.

שלום רותי אין ספק, שכאשר בי"ס הספר קרוב לבית ומרבית ילדי הכיתה גרים במרחק הליכה זה קל יותר ליצור קשרים חברתיים משמעותיים. מדברייך אני לא כל כך מבין, האם הגורם לכך שאין לו חברים מכיתתו הנוכחית היא שאינו מעוניין בכך? הרכב הילדים בכיתה הנוכחית? המרחק? או קושי חברתי שאינו תלוי בסיבה זו או אחרת? אני נוטה להאמין שבמרבית המקרים מעבר כיתה לא מסייע לשיפור במצבו החברתי של הילד, ולעתים אף מחריף את המצב. זאת למעט מקרים בהם הגורם לקושי החברתי טופל או השתפר כחלק מתהליך ההתבגרות הטבעי, והדבר המרכזי שמונע את השינוי הוא תפיסות מוקדמות של החברה את הילד. במידה ולא כך הדבר, והגורם לקושי עדיין קיים, כנראה שמעבר כיתה ובי"ס לא יסייעו לשפר את מצבו החברתי של בנך. אני מציע להעלות את השאלה בפניו. לשאול אותו האם היה רוצה לעבור בי"ס, האם הוא חש במצוקה חברתית כל שהיא, או שאולי טוב לו עם המצב כפי שהוא. לחלקנו זה נשמע קצת מוזר, אך יש אנשים כאלו, שאינם מעוניינים בקשרים עמוקים וקרובים יותר. אני מציין זאת מכיוון שאת מגדירה את מצבו כבעיה, ואני שואל את עצמי האם הוא חש במצוקה כל שהיא מתוך המצב כפי שהוא היום? אני חושב שאתם נמצאים בנקודה בה השאלה חשובה לא פחות מהתשובה, השאלה האם טוב לו עם המצב כפי שהוא היום? במידה ולא, יש להבין מה הגורמים למצב הזה ומה ניתן לעשות כדי לקדם שינוי. אני לא מזלזל בשינוי החיצוני, אך החיצוני חייב לבוא במקביל לשינוי פנימי, עמוק ומשמעותי. בברכה קובי

שלום, בני בן שנתיים בדיוק. ילד שלישי במשפחה, מאוד מפותח התפתחותית ומילולית.לפני גמילה מחיתולים לאחר שהראה סימני בשלות. הגמילה התקדמה מצויין ותוך כשבוע הגיע למצב של שליטה כמעט מלאה בפיפי, ביקש לבד ללכת ואפילו התעורר יבש משנת הצהריים והלילה. (קקי הוא לא עשה בשירותים בכלל. תמיד בתחתונים) לאחר שבועיים כאלו הוא הפסיק לבקש פיפי אלא לעיתים רחוקות (אחת לכמה ימים או בערב, בשעת ההשכבה כשהוא רוצה למרוח את הזמן לפני השינה). מאז ועד היום, הוא כמעט ולא יוזם הליכות לשירותים. כל עוד הוא בגן זה עובד כי יש מסדרי פיפי ואין פספוסים, אבל בבית, אם אני לא לוקחת אותו מיוזמתי לשירותים הוא פשוט עושה פיפי בתחתונים. זה יכול להיות גם ארבע פעמים באחר צהריים אחד. התייעצתי עם הגננת ומכיוון שהיא לא רואה את הבעיה היא לא מציעה להחזיר לו את הטיטול. אני יודעת שאני לא אמורה להחזיר אותו אחורה, אני גם מבינה שהוא מודע לצרכים כי עובדה שבזמנים מסויימים הוא כן יודע לבקש, אבל המצב הנוכחי של פספוסים כל הזמן גם לא נראה לי תקין. אז חוץ מלקבל עלי אחריות מלאה לפיפי שלו (שזה בעצם המצב כרגע) יש דרך לתקדם עם הגמילה הזו? או להחזיר טיטול? אשמח לעצתכם. תודה

שלום גל, במקרים רבים, תהליך הגמילה אינו תהליך לינארי, יש כמה צעדים קדימה וכמה אחורה. בכל מקרה, לדעתי מהרגע בו הוחלט להתחיל בתהליך ובפרט אם הילד בשל (שבועיים של הצלחה מלמדים על הבשלות) אסור לחזור לאחור, כלומר השום אופן לא להחזיר את הטיטול. אני מבין את המטרד שבהחלפת בגדיו, את המבוכה נוכח "חוסר הצלחתו". אני מעלה השערה, לפיה עשיית הפיפי במכנסיים מעניקה לבנך תשומת לב רבה (ורגרסיבית) שבעצם הופכת לרווח משני ממנו קשה יותר להיגמל. לכן, אם יש שיטה שעובדת בגן, לפחות בפרק זמן הקרוב, אני מציע לפנות אליו ולקחת אותו לשירותים. לחזק אותו על ההצלחה ולהגיב בסבלנות לפקשושים שיהיו. אני מניח שבמצב בו הילד בשל, ועיקר תשומת הלב מתקבלת על הצלחה, הוא יוכל להיפרד ביתר קלות מהרגליו הנוכחיים. קצת סבלנות וגם הגל הזה יעבור. בהצלחה קובי

אנחנו גרושים כשבע שנים. יש לנו שני ילדים בן שש עשרה ובת עשר. היחסים ביננו עדיין מתוחים. עד כה גרנו סמוך אחד לשניה וחילקנו את משמורת ביננו. לאחרונה לאור המצב הכלכלי נאךץ האב לעבו למקום מרוחק. יש מחלוקת עמוקה בין האם לאב לגבי היכן ילמדו הילדים. הילד מבובל ובהסכמתו הוא מבקש ללכת לטיפול פסיכולוגי נקודתי שיאפשר לו להחליט האם ברצונו להשאר עם האם או לעבור עם האב. נשמח לקבל המלצות לפסיכולוג לטיפול אינטנסיבי ונקודתי באזור תל אביב.

אשמח לקבל המלצות. למייל הבא [email protected] אנו מעוניינים לעזור לילד להגיע להחלטה בקרוב לפני פתיחת שנת הלמודים הקרובה מכיוון שמדובר גם במעבר בית ספר ( כיתה יא-יב )

שלום, ראיתי שפרסמתם דוא"ל לקבלת המלצות, מקווה שתקבלו כמה מקוראי האתר. נשמע שאתם מתמודדים עם סוגיה לא פשוטה. אני רק אנסה לעלות כמה נקודות. נשמע שגם אתם קצת מבולבלים ושבתוך המתחים והוויכוחים קצת קשה לכם להסכים על טובת הילד, או אולי קצת קשה להפריד בין טובת הילד לטובה של כל אחד מכם. באופן כללי(שאינו נכון לכל מקרה), מוטב להשאיר את הילד בסביבה הטבעית שלו, בסביבה שבה נמצאים חבריו ואותה הוא מכיר היטב. טיפול עבור הילד יכול לסייע לו מאוד גם בקבלת ההחלטה הזו ובכלל בהתמודדות עם הגירושין ופירוק המשפחה. בהרבה מקרים, ילדים להורים גרושים ממשיכים להחזיק במשאלה שהוריהם ישבו והמצב יחזור לקדמותו. אני מתאר לעצמי שהתרחקות האב יצרה סדק במשאלה הזו, וזה בטח לא משפר את תחושת הילד או מקל על הבלבול שלו. בכל מקרה, וללא קשר לטיפול של הילד, חשוב שאתם תגיעו להדרכת הורים. הדרכה בה תוכלו להבין את מצבו של הילד, בה תוכלו לחשוב על מקומכם כהורים גרושים בחייו ועל ההשלכות של הפעולות והרגשות שלכם על ילדיכם. ילד זקוק להכוונה מהוריו, וזה נשמע שכרגע קשה לכם להציג לו קו מסוים שיקל על הבלבול שלו. בהצלחה קובי.

הבן שלי אוטוטו בן 6. לאחרונה הוא ממש מרחף בעולם אחר ומדבר לעצמו. פעם שאלתי אותו עם מי הוא משוחח והוא השיב: "עם עצמי". הוא קם בבוקר, יושב על הספה, בוהה ומדבר לעצמו. יושב בארוחת הערב, אוכל, בוהה ומדבר לעצמו. אני לא מצליחה להבין את תוכן הדברים כי הוא מתלחשש אך אציין שלא מדובר במשחק סוציו דרמתי כלשהו. שנה הבאה הוא עולה ל-א' ואני מודאגת מכך שישב בכיתה ולא יתרכז בנלמד. כאשר אני פונה אליו תוך כדי הוא ממש לא שומע אותי ומתעלם. האם זה נורמלי???

שלום שיר, אם אני מבין אותך נכון, אז התופעה שאת מתארת נפוצה מאוד ונקראת "דיבור פרטי", כלומר דיבור המופנה אל הדובר עצמו ולא אל אחר בסביבה. למרות שמהצד זה נראה תמוהה ולא ברור, הדיבור הפרטי מהווה מרכיב חשוב בהתפתחות הקוגניטיבית של הילדים. יש לו תפקידים חשובים של ויסות התנהגות, ארגון המחשבות, תכנון פעילות ופתרון בעיות. בעצם תפקיד הדיבור הפרטי מקביל לתפקיד של הדיבור הפנימי אצל מבוגרים. נסי להאזין לדיבורו, להבין את התכנים עליהם הוא משוחח עם עצמו, זאת כדי להבין איזה תפקיד משרת הדיבור הפרטי אצל בנך. האם זה משחק? האם הדיבור עוסק בהתמודדות עם רגש מסוים? האם זהו דיבור שלילי כלפי העצמי? האם בכלל מדובר בחבר דמיוני? וכד'. התופעה כשעצמה אינה צריכה להדאיג אותך, לרוב היא חולפת עד גיל 7. למרות זאת, חשוב לציין שילדים עם הפרעות קשב וריכוז, מדברים יותר לעומת אחרים. הדיבור שלהם מתבטא במלל רב שאינו ממוקד, ללא יכולת הבחנה בין עיקר ותפל ואין בו את אותו ערך של ארגון שיש אצל ילדים רפלקטיביים (מכווני מחשבה). כדי להבין האם התופעה מעידה או מהווה חלק מבעיה כל שהיא אצל בנך צריך להסתכל על התמונה הכוללת. כלומר על התפקוד הכללי שלו, בבית ובגן, ובמצבים שונים - לבד, עם מבוגרים ועם בני גילו. לדוגמא, אפשר לבדוק האם הוא מסוגל להתרכז במשימה ולעבוד ביעילות, האם הוא מוסח בקלות, האם הוא קופץ בין דבר לדבר, האם הוא מעדיף את הדיבור הפרטי גם כשהוא בנוכחות ילדים אחרים (בגן משחקים וכד'). האם הגננת רואה סימנים לקשיי קשב, האם במפגשי הבוקר הוא מסוגל להקשיב לאורך כל המפגש, ובכלל האם התופעה חוזרת על עצמה גם בגן, ואם כן אז מתי? במידה והתשובה לשאלות הללו היא לא, כנראה שאין לך ממה לחשוש. אחרי שתרחיבי את התמונה, את מוזמנת לחזור לכאן להתייעצות נוספת. בברכה קובי

אני לא מצליחה לשמוע מה הוא אומר כי הוא ממש לוחש. כשהוא נמצא עם חברים זה לא קורה. אכן יש חשד להפרעת קשב ואנחנו נמצאים בתהליך אבחוני כי במפגשים קשה לו לשבת. האמת מאז שקראתי את תשובתך אני פחות מתייחסת לזה וזה נראה לי משהו טבעי יותר ולא חריג כפי שזה נראה בהתחלה. המון תודה!

שלום רב, אנחנו הורים לבן 4. לפני כשמונה חודשים, מעט לפני המעבר לגן טרום טרום נגמל משימוש במוצצים. יש לציין שגמילת היום ממוצצים היתה מדורגת וגמילת הלילה היתה פתאומית, בהחלטה שלנו - אולי פתאומית מדי, מבחינתו (על אף שלוותה בהקראה מוקדמת של סיפורים בנושא, והכנה). לאחרונה חשנו שכבר תקופה ארוכה הילד עסוק באזור הפה - תחילה חרק שיניים. הסברנו לו שזה לא טוב לשיניים והפסיק. אחר כך החל להכניס אצבע לפיו לעיתים קרובות (אצבע ולא אגודל), וכן מרבה ללקק את אזור הפה ולהוציא את לשונו. נראה כי הדבר מתרחש בעיקר כשאיננו בפעילות, או בשעת סיפור. לאחרונה הבחנתי שגם מלקק דברים: גב כף היד, כדור שמחזיק, מעקה או ידית של משחק בגינה. אביו הסביר לו שהדבר איננו בריא (כשמדובר בדברים לא נקיים), אני פניתי יותר להסבר החברתי – שזה לא נעים לאחרים. אם אנו מציקים לו בעניין ומנסים להפסיק את ההתנהגות – הוא מתעצבן או נעלב מאוד. הבנתי שהדבר נובע מצורך רגשי, ולכן הפסקתי לנסות לשנות, אלא אם מדובר במשהו שמפריע לי (כמו רוק מוגזם בעת שקוראים סיפור). שאלתי את הגננת, והיא אמרה שלא חושבת שמדובר במשהו חריג. יש לציין שגם אין קושי נפשי או אחר שידוע לנו, באופן מיוחד – לא בגן ולא בבית. אציין עוד, כי התופעות תנודתיות , אבל מתמשכות כבר מספר חודשים. שאלתי: האם המצב נורמטיבי, ויש לעזוב את הילד במנוחה, או האם דורש טיפול והתערבות כלשהי?

שלום ענבל, ממליצה לך להתייעץ עם רופא הילדים שלכם, לתאר את התופעה של הליקוק ממש כפי שתארת כאן. זה יכול להיות קשור לכמה תופעות מוכרות. המשך הבירור יכול להיות אצל רופא אא"ג, נוירולוג או מרפאה בעיסוק (תלוי בהשערה של הרופא שלכם). בהצלחה ליאת

בני בן 15 לא יוצא עם חברים לא משתתף בתנועת נוער מגיע מביה"ס ישר לפלאפון בחדר. בבית הוא מאוד נעים , מסייע, משוחח עם אחותו ואחיו ומשתף פעולה בכל גבר , בביה"ס מאוד מצליח ואהוב על חבריו לכיתה. אני ממש לא יודעת מה לעשות כדי לעורר אותו להיות מעורב חברתית גם בזמן הפנוי אשמח לקבל התייחסות תודה

שלום רב, לא ציינת האם בנך חווה מצוקה ותחושות בדידות, או שמבחינתו הכל בסדר. עלייך לזכור שלאנשים שונים 'תיאבון חברתי' שונה, וצרכים חברתיים בעוצמה משתנה. עוד כדאי להזכיר לעצמנו: * חיי חברה של מתבגרים מתנהלים לעיתים קרובות דרך מסכי המחשב והסמארטפון (פייסבוק, וואטסאפ, סקייפ, וכד'), ומה שנראה לעיתים כהסתגרות בחדר הוא למעשה סוג של פעילות חברתית. * ימי הלימודים הפכו יותר ויותר ארוכים עם השנים, כך שהצרכים החברתיים מסופקים "עד מעל לראש" בשעות ביה"ס. ילדים מגיעים הביתה אחרי יום לימודים ארוך, וכל מה שהם רוצים זה מנוחה ושקט. * תרבות המסכים (טלוויזיה, מחשב, סוני, וכו') מספקת גרייה מגוונת ומספקת, שמייתרת לעיתים את המפגשים החברתיים שהיו "אוויר לנשימה" עבור דור ההורים. עם כל הדאגה שזה מעורר אצל המבוגרים, חשוב להכיר בכך. אם למרות כל האמור כאן, את מתרשמת שבנך אומלל ממצבו (לא נראה לי שזה המצב לאור התיאור שלך), פני להתייעצות עם פסיכולוג נוער, כדי לוודא שאין הימנעות שמקורה בחרדה, במיומנויות חסרות או בבעיה אחרת כלשהי הדורשת התערבות מקצועית. בברכה ליאת

תודה רבה ליאת

שלום, בתי בת ה6.5 בחודשים האחרונים החלה לאכול המון, היא כל הזמן מדברת על אוכל, וגם כשהיא מסיימת את הארוחה חצי שעה אח"כ היא שואלת מתי תהיה הארוחה הבאה כי היא כבר רעבה, לאחרונה התחלתי לקבל הערות שהיא השמינה ,ואף בחג שהיה היא הייתה אצל הוריי והם אמרו לי שהם היו בהלם מהכמויות שהיא אכלה ושכל הזמן היא אמרה שהיא מורעבת. יש לציין שאני התגרשתי לפני 3 חודשים אך הפרידה עצמה כבר התרחשה לפני שנה וחצי, האם יש קשר? מה אפשר לעשות על מנת לבדוק את הנושא הזה? ושהיא לא תהפוך לילדה שמנה.

שלום מירי, הגם שמצבים רגשיים יכולים להביא לשינויים דרמטיים בהרגלי האכילה, מציעה - לפני הכל - להתייעץ עם רופא הילדים שלכם ולבדוק שלא מדובר בהפרה כלשהי של האיזון הפיזיולוגי, על רקע בעיה גופנית. במידה וגם רופא הילדים שלכם יחשוב שמדובר בבעיה רגשית, נכון יהיה לפעול בשני ערוצים במקביל - * פניה לדיאטנית ילדים שתבנה לה תפריט מאוזן ותסייע בגיוס מודעות ומוטיבציה. * פניה לטיפול רגשי (טיפול בהבעה או טיפול פסיכולוגי רגיל) שיכוון לעיבוד חוויית הגירושין על כל מה שנלווה לה. עלייך לזכור שעבור ילדים בכל הגילאים, גירושין אינם נחווים כאירוע חד פעמי של "זבנג וגמרנו", אלא כהתמודדות מתמשכת לאורך חודשים ושנים. פעילות גופנית יכולה לתרום הן לירידה במשקל והן לשיפור מצבה הרגשי, ולכן רצוי לשקול גם חוגי תנועה וספורט כבר בקייץ הקרוב. בברכה ליאת

אני מגדלת אותה לבד מהיום שהיא נולדה. אביה שנים לא היה בקשר עד לפני כמה חודשים. התחילה להתפתח מוקדם מאוד ובעקבות כך צצו גם התעסקויות מיניות עם בנים, כמו התכתבויות בעלי אופי מיני בפייסבוק ונגיעות פיזיות. מטופלת הרבה זמן ע"י פסיכולוגית. בעקבות ההתנהגויות הללו נאלצתי להגביל אותה בהרבה דברים. ללא פייסבוק וללא יציאות. מדי פעם שחררתי כי כאב לי עליה, אבל בכל פעם כזו מצאה דרך להגיע לקשר עם הבנים. מכיוון שנאלצתי להיות נוקשה איתה נוצרו המון מתחים בינינו, כעס ואיבה ממנה כלפיי. לפני כשבוע ארזה דברים והתכוונה לברוח מהבית. הצלחנו לעצור את זה והוחלט עם מנהל מחלקת הנוער בשלוותה להגיע למיון (הייתה שם כבר פעמיים לפני כן). החליטו לאשפז אותה לכמה ימים כדי לבחון על איזה רקע ההתנהגות שלה. הובהר לנו שההתנהגות אינה על רקע נפשי, אלא על רקע אישיותי. מכיוון שהיא מהווה סיכון לעצמה הומלץ לנו להכניס אותה למרכז חירום. מכיוון שכרגע אין מקום הסכימו שניקח אותה לבית. היא מסרבת לחזור הביתה והעדיפה ללכת לאביה. אתמול לפי ההסכם הייתה אמורה להגיע להוריי שם הייתי, ולחזור איתי הביתה עד יום שישי שאז אביה ייקח אותה שוב. ברגע האחרון קיבלתי הודעה שהיא לא רוצה לבוא. אני כואבת מאוד וסובלת. אחרי כ"כ הרבה שנים שגידלתי אותה לבד היא מעדיפה להיות אצל האדם שנטש אותה או בכל מקום אחר. העיקר לא להיות בבית. אני מתקשרת ומדברת איתה. אומרת לה שאני אוהבת אותה ומתגעגעת ואם טוב לה שם אני מקבלת את זה. היא אומרת שגם היא מתגעגעת ואוהבת, אבל לא נראה שהיא רוצה לראות אותי. מצד אחד אני רוצה רק לנתק את הקשר ובהרגשה של "אם היא לא רוצה להיות פה אז לא אכפת לי". ומצד שני מודעת לזה שלמרות הכל היא צריכה לדעת שלא ויתרתי עליה ושאני אוהבת אותה. מה נכון לעשות? מה המינון?

שלום גל, אני מתרשמת שמאחורי התיאור הקצר שלך כאן, מסתתר סיפור מורכב בהרבה, וכנראה שלא אוכל מכאן להבין אותו במלואו. ברור שאם עלה הצורך להפנותה למרכז חירום, היא מוגדרת נערה בסיכון. לא לגמרי ברור לי מדוע הגיעה למיון בשלוותה, והאם היו התנהגויות של פגיעה עצמית או אובדנות ממש. על כל פנים, לפחות בעיני, רצוי שלא להתחשבן איתה כרגע על הבחירות וההעדפות שלה, אלא להכיר במצוקה שלה, ולתמוך בכל סידור שיכול להקל עליה. אני ממליצה לך בכל לבי להקשיב לאנשי המקצוע שמכירים את המקרה, ולפעול לאור הנחיותיהם. לפעמים עדיף להתרחק קצת ולאפשר מרחב, ולפעמים עדיף להישאר קרוב. זה מאד תלוי. מה שבאמת חשוב, זה להישאר זמינה, תומכת ובלתי שיפוטית, במיוחד כשמסביב הכל סוער או כאוב. אני משערת עד כמה המצב מורכב, ומחזקת אותך בשעות קשות אלה. נסי לשמוח בשביל בתך על חזרתו של האב לחייה, ולהבין את הצורך שלה להיצמד ולשאוב ממנו ביטחון. תני לה ולעצמך את הזמן. מקווה שהגל הגדול יחלוף, ושבתך תחזור לאיזון במהרה. שבת שלום ליאת

ולשתף פעולה בבדיקה? בן 3 וחמישה חודשים מכווץ עיניים כשצופה בטלויזיה וזקוק לבדיקה אצל רופא עיניים. הבעיה - הילד מפחד מרופאים ובדיקות ובכל פעם ששומע רופא צורח לא! (כנראה בעקבות בדיקה לא נעימה אצל רופא שיניים לפני חצי שנה). אנחנו חייבים לבדוק את הראייה שלו על ידי טפטוף של טיפות לעיניים ואני חוששת שלא ישתף פעולה כי כשהוא באמבטייה הוא תמיד צורח שאביא לו מגבת אם בטעות נכנסים לו מים לעיניים או אפילו בגלל מים על הפנים. אני חוששת שהשילוב של פחד מבדיקות וממים על הפנים ובעיניים לא יאפשרו לבדוק אותו ולפי מה שאני מבינה מהרופא הבדיקה ממש הכרחית וכדי למנוע הדרדרות בעתיד. מה עושים? איך לגרום לו לשתף פעולה בבדיקה?

שלום שונית, כמו בכל מקרה אחר של טראומה, גם טראומה של טיפול רפואי ניתנת לעיבוד בדרך של יצירה ומשחק - שפתם הטבעית של הילדים. עם ובלי קשר לבדיקת העיניים, הייתי דואגת שתהיה בבית ערכת רופא, המורכבת ככל האפשר מאביזרים אמיתיים (או קרובים להם במראה), ומשחקת איתו שוב ושוב (ושוב!) ברופא וחולה, לפעמים בעזרת בובות או חיות פרווה, ולפעמים רק שניכם. עיבוד התכנים בדרך חזרתית ומשחקית יכול להוריד את מפלס החרדה, אצל שניכם, אגב. בעניין הביקור אצל רופא העיניים, אני מציעה לשאול קודם לכן מה בדיוק כוללת הבדיקה, והאם יש להם מרפאה או גישה המותאמת לילדים. לפעמים מרפאות ילדים מצליחות לייצר סביבת עבודה מזמינה ומאתגרת עבור הילדים, בדרכים שאנחנו, בבית, לא חשבנו עליהן. במקרים אחרים, במיוחד בבדיקות בהן נדרשים דיוק וזהירות, אפשר לדאוג לטשטוש קל או מתן תרופות הרגעה, שיאפשרו את הבדיקה מבלי ליצור טראומה או תסכול. רק אחרי שתדעי בעצמך מה בדיוק כוללת הפרוצדורה, ומה צפוי לכם, אפשר יהיה לחשוב על הדרך להכין את הילד. ככלל, אני בעד אמירת האמת, ופירוט כל מה שצפוי לילד, כולל אמירות כמו "זה יהיה קצת לא נעים" או "גם אני לא מתה על זה שמטפטפים לי לעין, אבל זה לוקח שניה קטנה אחת, וזהו". גם את מה שצפוי אפשר לתרגל דרך המשחק, כולל אולי הדגמה באמבטיה תחילה על בובה, ואז עלייך או על אבא. הכלל החשוב מכולם - כשאתם, ההורים, שקטים ורגועים הילד שלכם חש בטוח ומוגן. כשאתם מתוחים, עצבניים וחוששים מתגובותיו - העוררות והעצבנות של הילד עולות בהתאמה. ולסיום - גם שוחד ופרסים יכולים לתרום את תרומתם במקרים מסוימים. אין מה להפסיד... בהצלחה והרבה בריאות ליאת

אני מורה מעל עשור, ויש לי תלמידה בחטיבה שאני לא מצליחה כשהיא נמצאת ,בד"כ, להעביר שיעור נורמלי. הילדה מרקע בבית לא פשוט, וגם האמא חלשה ומיואשת ממנה. מדובר בהקבצה ב' בחשבון, והיא הכי חלשה בחשבון בהקבצה, אך יש לה השפעה חברתית על הבנות. ניסיתיוהתחלתי לקבוע לה שיעור פרטי קבוע איתי בבי"ס, ומחצית מהזמן רק להתענין בה. אך הילדה התחמקה מאד והתנגדה להמשיך. התיעצתי אישית עם פסיכולוגית והיא אמרה לתת לה 5 דקות בכל שיעור לעשות סיבוב להתאורר. וכך ניסיתי. הסברתי לילדה על הרעיון, והמטרה. וכשניסינו - כשחזרה לכיתה המשיכה להפריע כמו לפני שיצאה. המחנכת טוענת שכלן (?) מצטינות וקשה לה לשמוע סרה בתלמידותיה. המנהלת בגישה שהמורה תשבור ת'ראש לבד,ולא מתערבת. מה אפשר לעשות?

למורה הנבוכה שלום, מאחר שכל מה שניסית עד כה לא צלח אני מציעה לך להזמין את הילדה לשיחה אישית ובה לשתף אותה בכנות בקושי שאת חווה בשיעור כתוצאה מהפרעותיה, לנסות לבדוק איתה מדוע היא מתנהגת כך ואם יש לה איזושהי מוטיבציה לשנות את התנהגותה. יתכן שבעקבות השיחה בינכן תביני יותר מה עומד מאחורי התנהגותה, יתכן גם שבשל התענינותך בה היא תרגיש שלא נעים לה להפריע לך ללמד בשיעור. בהצלחה

אני מורה מעל עשור, ויש לי תלמידה בחטיבה שאני לא מצליחה כשהיא נמצאת ,בד"כ, להעביר שיעור נורמלי. הילדה מרקע בבית לא פשוט, וגם האמא חלשה ומיואשת ממנה. מדובר בהקבצה ב' בחשבון, והיא הכי חלשה בחשבון בהקבצה, אך יש לה השפעה חברתית על הבנות. ניסיתיוהתחלתי לקבוע לה שיעור פרטי קבוע איתי בבי"ס, ומחצית מהזמן רק להתענין בה. אך הילדה התחמקה מאד והתנגדה להמשיך. התיעצתי אישית עם פסיכולוגית והיא אמרה לתת לה 5 דקות בכל שיעור לעשות סיבוב להתאורר. וכך ניסיתי. הסברתי לילדה על הרעיון, והמטרה. וכשניסינו - כשחזרה לכיתה המשיכה להפריע כמו לפני שיצאה. המחנכת טוענת שכלן (?) מצטינות וקשה לה לשמוע סרה בתלמידותיה. המנהלת בגישה שהמורה תשבור ת'ראש לבד,ולא מתערבת. מה אפשר לעשות?

שלום לך, רק מי שעמד פעם מול כיתה, יכול להבין את התסכול והייאוש שחש/ה מורה שוחר/ת טוב הנאלץ/ת להתמודד עם תלמיד/ה סורר/ת. למרות המשאלה, במציאות שלנו הרבה פעמים מדובר בהתמודדות אישית מאד, בה לא תמיד היועצת, המחנכת ואפילו המנהלת יכולות באמת לעזור. במצבים מייאשים כאלה, אני מנסה בדר"כ לבדוק מה עושה המורה, ומבקשת ממנה לנסות לעשות את ההפך הגמור. כלומר, להיות בלתי צפויה מבחינת התלמידה, עד כדי אבסורד. נראה שלילדה הזו קשה 'להסתכן' בהכרת תודה או במתן אמון. יש ילדים שנסיבות חייהם הפכו אותם חסינים למחוות של קרבה. קל להם יותר עם עמדה עניינית שאינה 'מסבכת' אותם עם רגשות. עם ילדים כאלה אפשר לנסות לנסח הסכמים, מבלי לגרור אותם בכוח לאזורים בהם אין הם רוצים/יכולים להיות. לכן, לא הייתי ממשיכה במדיניות של חיזור, אלא דווקא מנסה לבסס ברית לא כתובה של כבוד הדדי - "חיי ותני לחיות". אני יודעת שאיני מציעה לך פתרונות חכמים, אלא רק חומר למחשבה, ולפעמים גם זה משהו. תוכלי למצוא נחמה פורתא בכך שבעוד חודש זה נגמר... מחזקת אותך ליאת

הי ליאת כתבתי לך בעבר פעמים רבות לגבי בתי בת השש וחצי, סביב קשיי התנהגות בבית, סביב קימה לבית ספר.. ובכן, מתוך התהליך שלי עם עצמי ורק עם עצמי למדתי לראות "מה שיייך למי", לבחון מה שייך לעברי כילדה, ולהצליח להתבונן עליה כילדה אחרת וייחודית, ובעיקר לחזור לספונטניות שלי ופשוט כיף.. יש רגיעה בכל המישורים..לגבי בתי הצעריה יותר בת שלוש וחצי בספטמבר תהיה בת 4. ילדה פקחית וחריפה, ועם זאת עדינה .לפני כשבוע וחצי החלה תופעה מוזרה של בכי כאשר נכנסת לגן. כל ההתארגנות בבית סדר גמור, אני משבחת אותה על ההתארגנות שלה וההספק, והנה מגיעים לגן, ומתחיל בכי..בדקתי עם הגננות האם יש ילד שמציק? ילדים שמציקים? מה איתה מבחינהחברתית? שאלתי אותה לגבי הקשר עם הגננות והיא שללה את הכל מלבד זה ששבה ואומרת "יודעת למה אני בוכה בגן? כי ילדים צועקים ואז אני בוכה".. והרי עד כה היא שמעה ילדים צועקים.. שאלתי אם ראתה משהו יוצר דופן, מישהו פוגע במישהו, והיא שללה זאת..כל יום שואלת אם היום הולכים לגן? אם מחר הולכים לגן? כשעונים לה שלא, למשל בחג, היא שמחה.. מלבד זאת גם בבית היא נהייתה במשך היום יותר "קשה" - קשה בבחירת בגדים, בהכלת תסכול וכו.. אני בבקרים מאוד מקשיבה לה, מחבקת אותה כמה שאפשר ואז הולכת כי צריך..למה לדעתך זה קשור? אני לא מצליחה להבין..גם בשינה היא מבקשת שנשב לידה כשנרדמת ולעיתים יושבים עד שנרדמת.. לגבי שינה ואכילה הכל בסדר. הגננות דווקא אמרו שהיא ממש התפתחה בגן מבחינת התמודדות עם ילדים, עמידה על שלה וכו למרות שהיא בין הצערים שם..אולי זה משהו התפתחותי? מתקרבת לגיל ארבע? מבינה שלא על הכל היא יכולה לשלוט ומנסה בכל זאת? מה דעתך?

שלום גלית, שמחתי מאד לקרוא על השיפור בבית, ועל ההישגים שלך עם בתך הגדולה. לגבי הקטנה, ודווקא בגלל הפתאומיות של התופעה, נראה לי שאפשר להניח שמדובר בתגובה למשהו נקודתי: יתכן שנבהלה מצעקותיהם של ילדים או מתגובת הגננות להתנהגות מסויימת שלהם. לפעמים ילדים נבהלים ופוחדים רק מעצם כך שהיו עדים לעימות/כעס/עונש של חבריהם. אפשרות נוספת אחרת היא, שההתעניינות הרבה שלך בנושא פשוט מעצימה אותו, ומה שהתחיל כ"יום לא מוצלח", הפך לערוץ תקשורת מתגמל: את מקשיבה לה, מתחקרת, עסוקה מאד בשאלה "האם ולמה היא בכתה בגן". יתכן שהיא גילתה (דרך התבוננות נבונה) שהקשב, הרכות והחמלה שלך כלפיה נמצאים בשיאם כשהיא מספרת על כמה קשה היה בגן. כמובן שחשוב מאד להיות קשובים ואכפתיים כלפי הילדים שלנו, אך חשוב לא פחות להעביר לילדים מסר מחזק, לפיו אנחנו סומכים עליהם ועל יכולתם להתמודד גם עם אירועים מאתגרים ועם רגעים פחות נעימים בגן או בביה"ס. נסי בימים הקרובים לתת פחות פוקוס לאירועים השליליים בגן, ו"לתחקר" דווקא על מה שהיה נעים, חיובי, משמח ומעניין. אשמח לשמוע אם יש שינוי. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, ילד בן 5 (תאום) התחיל לעשות את צרכיו בתחתונים. יש לציין , שלעניות דעתי אין אירוע מיוחד שקרה לנו בבתקופה האחרונה וכשאני משוחחת אתן על כך , הוא מתחמק בתשובות "הייתי עסוק","הדבקתי, גזרתי, ראיתי טלויזיה " וכד' מה דעתך ? נ.ב. הכוונה לא לפיפי שבורח אלא לקקי. תודה על תשומת הלב, מאמא מודאגת מאד

שלום נילי, בריחת צואה, במיוחד אם היא פתאומית, ואינה מקושרת (לפחות על פניה) לאירוע חריג כלשהו, מחייבת - לפני הכל - התייעצות עם רופא ילדים. בהיעדר בעיה רפואית, אפשר יהיה לשקול אספקטים רגשיים-תקשורתיים (צורך במגע פיזי וקרבה לאם, פחד מעשיית הצרכים בעקבות אירוע עצירות כואב, התרסה/כעס, וכד') או התפתחותיים. כרגע, עד לבדיקה הרפואית, נסי להימנע מלכעוס או 'לנתח' מדי את מה שקרה. החליפי את המכנסיים במינימום תגובה, כשלכל היותר תוכלי להביע אמון ביכולתו "לעשות את הקקי במקום הנכון". אם התופעה תימשך לאורך זמן, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

שלום אני אמא לילד בן 9 (בין 3 אחים: 16-15-ו5) הוא הבן השלישי, הוא נולד בסוף השנה לכן לא היה בשל לכיתה א' והייתה לו בעיית מוטוריקה עדינה שטיפלנו בה והשארנו אותו בגן, על מנת שלא ירגיש באי נוחות העברתי אותו לגן אחר (הגן הראשון היה ליד בי"ס היסודי). אך בגן לקח לו זמן רב להתאקלם למורה ולילדים, סירב לכנס לגן ובכה זמן רב. כשעלה לכיתה א' חזר ללמוד בבי"ס היסודי שבו גם אני עובדת כמורה לחינוך מיוחד, בכיתה א' חודשים היה בוכה ורודף אחרי בבית הספר, היה ממציא תירוצים כמו: כאב בטן, ראש... כשעלה לכיתה ב', בתחילת השנה חזר על אותו דבר, היה בוכה ולא נרגע עד שהייתי מדברת איתו אפילו צועקת, כי אי אפשר היה עוד לסבול. בלימודים הוא ילד טוב, אני חיים בכפר קטן, הילדים הגדולים שלי לומדים בעיר, בבתי ספר פרטיים, לכן גם הוא העברתי אותו (שבתהליך ההרשמה והקבלה הוא מאוד התלהב). הוא עלה לכיתה ג' ולאחר כמה ימים התחיל הסרט עוד הפעם, בכי, וקושי להתאקלם, וביקש לחזור לבית הספר בכפר, אני סירבתי כי אני רוצה להבטיח לו מקום בבית ספר טוב, אחרת הוא ימשיך לחט"ב בכפר שהרמה שלו לא כך כך טובה. ובמעבר מכיתה ו' קשה להתקבל לבית ספר טוב מפני שהנרשמים כה רבים. עברו כמה חודשים והיה בסדר, היום לקראת סוף השנה הוא חזר על התירוצים, כל יום לאחר שמגיע לבית הספר, מתלונן על כאבי בטון, ראש, סחרחורת, לא נוח לי, כואב לי, לא יודע מה יש לי, הקאתי.... חששתי רבות וביררתי ומצאתי שילד אחד בכיתה ז' מציק לו, טיפלנו בעניין וזה פסק. אך חזרו התירוצים... דיברתי איתו בגילוי לב, כי חששתי שמשהו גרוע יותר קורא לו, כל זה לא עזר. איך עלי להתמודד? מה לעזות? ביקשתי עזרה מהיועצת, שעובדת רק יומיים. מה עוד אוכל לעשות???

נלי שלום, ממה שספרת עולה שבנך סובל מבעיית הסתגלות כלומר לוקח לו הרבה זמן באופן יחסי עד שהוא מתרגל ומרגיש בנוח במסגרת ועד שהוא יוצר קשר עם הילדים ועם הצוות. כשיש ילד כזה, כדאי להמנע ממעברים רבים בין מסגרות כיוון שכל מעבר כזה מעורר מחדש את הקושי של הילד ועשוי להיות משברי עבורו. מאחר והמצוקה של בנך נמשכת כבר מספר שנים אני ממליצה לפנות לפסיכולוג ילדים ולברר לעומק את המקור לבעיות ההסתגלות שלו. בהצלחה

שלום אני אמא לילד בן 9 (בין 3 אחים: 16-15-ו5) הוא הבן השלישי, הוא נולד בסוף השנה לכן לא היה בשל לכיתה א' והייתה לו בעיית מוטוריקה עדינה שטיפלנו בה והשארנו אותו בגן, על מנת שלא ירגיש באי נוחות העברתי אותו לגן אחר (הגן הראשון היה ליד בי"ס היסודי). אך בגן לקח לו זמן רב להתאקלם למורה ולילדים, סירב לכנס לגן ובכה זמן רב. כשעלה לכיתה א' חזר ללמוד בבי"ס היסודי שבו גם אני עובדת כמורה לחינוך מיוחד, בכיתה א' חודשים היה בוכה ורודף אחרי בבית הספר, היה ממציא תירוצים כמו: כאב בטן, ראש... כשעלה לכיתה ב', בתחילת השנה חזר על אותו דבר, היה בוכה ולא נרגע עד שהייתי מדברת איתו אפילו צועקת, כי אי אפשר היה עוד לסבול. בלימודים הוא ילד טוב, אני חיים בכפר קטן, הילדים הגדולים שלי לומדים בעיר, בבתי ספר פרטיים, לכן גם הוא העברתי אותו (שבתהליך ההרשמה והקבלה הוא מאוד התלהב). הוא עלה לכיתה ג' ולאחר כמה ימים התחיל הסרט עוד הפעם, בכי, וקושי להתאקלם, וביקש לחזור לבית הספר בכפר, אני סירבתי כי אני רוצה להבטיח לו מקום בבית ספר טוב, אחרת הוא ימשיך לחט"ב בכפר שהרמה שלו לא כך כך טובה. ובמעבר מכיתה ו' קשה להתקבל לבית ספר טוב מפני שהנרשמים כה רבים. עברו כמה חודשים והיה בסדר, היום לקראת סוף השנה הוא חזר על התירוצים, כל יום לאחר שמגיע לבית הספר, מתלונן על כאבי בטון, ראש, סחרחורת, לא נוח לי, כואב לי, לא יודע מה יש לי, הקאתי.... חששתי רבות וביררתי ומצאתי שילד אחד בכיתה ז' מציק לו, טיפלנו בעניין וזה פסק. אך חזרו התירוצים... דיברתי איתו בגילוי לב, כי חששתי שמשהו גרוע יותר קורא לו, כל זה לא עזר. איך עלי להתמודד? מה לעזות? ביקשתי עזרה מהיועצת, שעובדת רק יומיים. מה עוד אוכל לעשות???

שלום נילי, את מתארת קשיים הנמשכים לאורך זמן, קשיי הסתגלות, קשיי פרידה, הרבה תלונות סומטיות - כל אלה בהחלט מדליקים נורה אדומה, שחשוב להתייחס אליה. קשה לומר מכאן מה לעשות, כי יש צורך להכיר יותר לעומק את הרקע ההתפתחותי והמשפחתי. בעיני, לא מדובר בסוגיה 'אקדמית', וטיב ביה"ס נראה לי כרגע הרבה פחות מעניין. הילד מאותת על מצוקה מתמשכת, ולכן לא הייתי מסתפקת ביועצת, אלא פונה להערכה של פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל - בהתייחס לרקע הרלוונטי - לשקול האם יש צורך בטיפול רגשי או בהדרכת הורים. פני בהקדם, והחזירי לבנך איכות חיים. בהצלחה! ליאת

ליאת שלום, הבן שלי בן 5 וחצי. לאחרונה החל לשקר בנוגע להאשמות נגדו. למשל:מקרים שהגננת מרחיקה אותו ממפגשים מכיוון שמציק לילד שיושב סביבו. או בבית, מציק לאחותו לידינו ולאחר שאנחנו אומרים לא להתנצל הוא ממש לא מבין מה רוצים ממנוויכול להתחיל לבכות. יש מקרים נוספרים והכל סביב דברים להאשמות נגדו. אודה לך אם תייעצי לנו כיצד להגיב. תודה.

שלום דנה, ילדים שמתחמקים מאחריות באמצעות שקרים, עושים זאת לעיתים כאשר נוצרת אווירה של האשמות ומשחקי "חתול ועכבר". יש ילדים שמסיבה כלשהי מרגישים שאינם יכולים להרשות לעצמם "להיתפס" - לפעמים זה קורה כי הם מאמינים שכך יאבדו את אהדת ההורים/הגננת/הסביבה, ולפעמים זה קורה כשהאווירה בבית או בגן מענישה מדי (לפחות בעיני הילד). כדי שילדים לא ישקרו, חשוב לבסס אווירה של קבלה, פתיחות וכבוד כלפיהם. אין זה אומר שנרשה להם להתנהג באלימות או בחוצפה, אלא שנגיב להתנהגויות אלה באופן מיידי, הוגן ומידתי. אם הילד מציק לאחותו (מקנא?) דאגי להרחיק אותה ממנו, ולומר בקצרה "בואי נתרחק, כי לא נעים פה עכשיו". דאגי לשבח ולתגמל התנהגויות משתפות פעולה, ולהתעלם ככל יכולתך מהצקות שאינן אלימות בוטה. ממליצה לך בחום להיעזר בהדרכת הורים קצרה, אפילו של מפגש אחד או שניים, כדי לקבל כלים יעילים להתמודדות עם מצבים כאלה, בעיקר כדי לשפר את אופי התקשורת בבית, ולמנוע מרירות, כעס ותחושות קיפוח אצל הילדים. בברכה ליאת

שלום, בני בן 9 לפני כשבועיים פיתאום התחיל לבכות באמצע היום בבית הספר, אמר למורה שהוא מתגעגע לאימא. ניסיתי טלפונית להגיע אותו ללא הצלחה ובסוף הגעתי לבית הספר להוציא אותו הביתה. מאותו יום כאילו החליפו לי את הילד. בהתחלה הוא דיבר על כך שמפחד מהזעקות ביום השואה אחר כך הנושא הזה ירד מהפרק ונשאר רק הנושא העניין של "הגעגועים". ניסיתי להרגיעה , ניסיתי לכעוס, קניתי מתנה שמזמן חלם לקבלה(אייפוד ). הוא טיפה נרגע וחוזר אחורה. יום לפני שהכל התחיל הוא הלך ברגל עם סבא ונכנס לאיזה רחוב עם הרבה פועלים (ערבים) וכנראה נבעל וביקש לחזור חזרה. סבא הסכים והם עזבו את האיזור. האם לדעתך יש קשר בין המקרים? מה עלינו לעשות. באיזה כיוון לפעול? הילד מבין שהוא מתעשק עם ענין שטותי אך אינו מצליח להתגבר עליו. הוא מבטיח לא "לחשוב על זה " אבל כמובן לא שולט במצב תודה מראש,

שלום גב' מ, במקרים רבים תסמיני חרדה מופיעים "פתאום" וברובם, כפי שאת מתארת אצל בנך, בשלב מסוים האדם מבין באופן רציונלי שהוא לא "אמור" להרגיש חרדה אך הוא לא מצליח לשלוט בה. ישנן כמה אפשרויות שתוכלו לנסות לפני פנייה לטיפול. ראשית, במקום לנסות "לא לחשוב על זה" נסו לחשוב על דברים אחרים, נעימים (כמו מקום נעים שהוא היה בו בעבר, חוויה מאוד מהנה שהיתה לו וכו') ולתרגל בשלב הראשון מחשבות מן הסוג הזה דווקא כשהוא רגוע. מומלץ להנחות אותו להתרכז בכמה שיותר אספקטים חושיים - בריחות, בצלילים, טעמים וכו' בעת התרגול. לאחר שיתרגל מספר פעמים ביום למשך כמה דקות במשך מספר ימים (ימי החופשה הקרובים הם זמן מצויין לתרגל) אפשר יהיה לנסות ליישם את זה גם בבית הספר. חשוב להדגיש שהוא לא צריך לנסות "לא לחשוב" את המחשבות הלא טובות אלא להסיט את הקשב שלו למחשבות הנעימות כשהמחשבות הלא נעימות מגיעות. כדאי לשלב בדמיון המודרך גם תרגול של הרפיית הגוף דרך נשימות. כדאי מאוד לערב את צוות בית הספר על מנת שיכולו לתת לו תמיכה (המחנכת/היועצת) וכדי שיהיה לו לאן לפנות. לגבי החיזוקים, מומלץ לתת חיזוקים קטנים על הצלחות קטנות ולהציב מטרות ברות השגה - למשל אם מתקשר מספר פעמים ביום מבית הספר המטרה הראשונה תהיה שיצליח להתקשר רק פעם אחת ובשאר הפעמים יעזר במורה. במידה והבעיה נמשכת מאוד מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי, אצל מומחה בטיפול בילדים המטפל בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT). במקרים מהסוג הזה מדובר לרוב בהתערבות קצרה ויעילה. בהצלחה וחג שמח, אמיר