פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום שמי מרב אם חד הורית לילדה בת 12ביתי מסרבת להיתקלאח ממש אני צריכה לריב איתה על זה כל יום ואים לא אריב ולא אתעצבן תישאר 3-4ימים בלי מיקלחת אבל דאורדורנט שמה איפור שמה כל יום בבקשה תייעצו לי מה לעשות

שלום מרב אני שואל את עצמי האם המקלחת היא מרכז הבעיה? כמובן שאני מסכים איתך שבגילה היא כבר צריכה להיות מודעת לחשיבות של היגיינת הגוף וכו'. אבל יש לי תחושה, שבמקרה שלכן מדובר בהתנהגות שבאה להעביר מסר מסוים, מסר שבתך לא מצליחה להעביר בדרך אחרת. יכול להיות, שיש משהו אחר שמפריע לה, משהו שהיא לא מצליחה לבטא אותו מולך ולכן מוציאה אותו דרך המריבות על המקלחת. בגילה, חשוב שהיא תדע שהאחריות על ההיגיינה שלה היא אך ורק שלה. לטוב ולרע. הרי את לא תוכלי להתווכח על זה לעד.. נסי לדבר איתה ולא בזמן ויכוח על מקלחת, אלא בזמן אחר רגוע יותר, לשאול אותה איך היא רואה את זה. איך היא חווה את זה שאת צריכה לריב איתה כדי שתתקלח. האם היא לא חוששת לגופה. יכול להיות שההתנגדות שלה משקפת קושי אחר מול ילדים בכיתה, או מולך. נסי להבין את החוויה שלה ולנסות ולמצוא פתרונות שעונים על הצרכים שלה. נסי להבין האם זה קשור לדימוי גוף, קשיים חברתיים, מרד בסמכות ההורית שלך וכד'. הסבירי לה על החשיבות של שמירת ההיגיינה כאדם וכאישה. אני לא מאמין שללכת איתה ראש בראש יפתור את הבעיה. עם הרבה סבלנות ואוזן קשבת אני מאמין שתצליחי לעזור לה ולפתור את הבעיה. בהצלחה קובי.

שלום רב בני בן שנתיים ו-10 התחיל גמילה מאסיבית מזה שבוע וחצי ( לפי דרישה שלו להוריד טיטול) . יש לציין כי לפני כחודש התחלנו להוריד מידי פעם לכמה שעות והוא היה מאוד מאושר. הבעיה העיקרית התחילה כאשר הורדתי לו את הטיטול למשך שעות הבוקר כשהוא נמצא בגן. הילד מתאפק במשך כל שעות היום בגן- או לחילופין עושה את צרכיו בתחתונים . אך שהוא מגיע הביתה הוא מבקש לעשות פיפי בשירותים ולא בורח לו בכלל. דיברתי עם הגננת שטוענת כי יש לו פחד ללכת לשירותים בגן והוא לא מוכן בשום פנים ואופן ללכת. (באחד מן הימים ניסיתי לקחת אותו אני בבוקר לשירותים והוא כן היה מוכן ועשה את צרכיו) יש לציין כי הסייעות שמות לו טיטול כשהוא נכנס לישון (כי זאת המדיניות שלהם ) וכשהוא קם מורידים לו את הטיטול. אני לא יודעת מה לעשות וכיצד לדובב את הילד לעשות בגן? האם זה בסדר ששמים לו טיטול בגן? האם זה בסדר לשים לו טיטול בלילה? סליחה על האורך – אך אני מודאגת ולא רוצה שייגרם לילד נזק.

שלום לימור ראשית, אין כל צורך לדובב את הילד. כנראה שיש משהו בנוכחות שלך שמרגיע את בנך ולכן הוא מוכן להיכנס לשירותים בגן כשאת נמצאת. שבוע וחצי של גמילה זה פרק זמן קצר מאוד, למרות שמהתיאור שלך זה נשמע שהילד בשל מאוד והתזמון של הגמילה מאוד נכון עבורו. אני מאמין שעם קצת סבלנות גם בגן הילד יתרגל ולא תהיה בעיה. אנסה להציע כמה דברים כדי לעזור לילד בגן. זה מצוין שאת נכנסת איתו לשירותים בבוקר, אולי כדאי לצרף את הגננת/סייעת שתיכנס ביחד אתכם, זאת כדי שבנך יתרגל גם לנכוחות שלה איתו. בהדרגה הייתי מנסה להעביר את התפקיד אליה כשאת נוכחת במקום. בנוסף, חשוב שהצוות בגן ימשיך להציע לו לגשת לשירותים גם אם הוא אינו מבקש זאת. כדי להקל עליו, הגננת יכולה לקחת אותו עם ילד נוסף. במידה והוא עדיין לא יהיה מוכן אז היא יכולה לקחת אותו "שיעזור" לה כשהיא לוקחת ילד נוסף, או להיכנס עם צעצוע שהוא אוהב . אני לא רואה בעיה עם טיטול בזמן השינה, לא בגן ולא בבית. תהליך הגמילה בשינה קצת שונה מתהליך הגמילה ביום ולרוב מתרחש בשלב מאוחר יותר. ביום, כשהילד מרגיש בצורך הוא יכול לגשת לשירותים. בזמן השינה לעומת זאת, הילד צריך לפתח את יכולת השליטה על הסוגרים, שזה תהליך מורכב יותר. לכן, אין כל צורך להאיץ את תהליך הגמילה בלילה, כדאי להמתין עד שתראו שהילד מתעורר עם טיטול יבש לאורך זמן ואז להתחיל בגמילה. בהצלחה קובי

שלום רב בני בן שנה ושמונה חודשיים לפני מספר ימים הוא נכנס לגן חדש עד עכשיו הוא היה חצי יום עם סבתא וחצי יום איתי. מיותר לציין שהתהליך קשה לו וגם כמובן עבורי . שאלתי היא כיצד ניתן להקל בתהליך הקליטה והאם מומלץ בצורה הדרגתית יותר מאשר הגישה של הסתגלות מהירה , הוא כרגע כבר חמשה ימים בגן ואני מוציאה אותו בין 12:00 ל 13:00 כמובן שבימים הראשונים שהיתי במחיצתו האם זה בסדר לדחות קצת את תהליך השינה בגן עד 15:00 או שאולי ההימשכות הזו לא טובה עבורו ועדיף כבר לתת לולו לישון בגן , אני אישית מעדיפה את תהליך ההדרגתיות אך אני שומעת המון תגובות שזה לא בהכרח נכון . המון המון תודה

שלום גליה, תהליך הקליטה בגן הוא לא תהליך פשוט, עבור מרבית הילדים וההורים. כמו שאת בטח יודעת יש כל מיני גישות לאיך "נכון" לעשות זאת. אני חושב שעד עכשיו פעלת מצוין, הכנסה הדרגתית של הילד למסגרת שתחילה מלווה בשהייה שלך איתו ולאחר מכן מעבר לימים מקוצרים בגן. אני חושב שהתשובה לשאלה שלך היא מאוד סובייקטיבית. לתפיסתי, אחרי שבוע-שבועיים של ימים מקוצרים כדאי לעבור לימים מלאים בגן. אני מבין שתהליך זה הוא לא פשוט עבורך, לכן חשוב מאוד שאת תרגישי שלמה עם הדרך שאת בוחרת. ברגע שאת תהיי שלמה עם הדרך ובטוחה בעצמך, את תשדרי יותר ביטחון לילד. ילדים בגיל של בנך לומדים על החוויה שלהם דרך ההורה. כלומר, אם את תחושי רגועה ושלמה הילד יבין שהסיטואציה אינה מסוכנת עבורו ויחוש בטוח יותר. כמובן שזה לא אומר שלא יהיו קשיי פרידה בבוקר או קשיים אחרים, אבל ביטחון של ההורה בדר"כ מפחית וממתן את התופעות הללו. אני מציע לך להתחיל במעבר לימים מלאים, אם את רוצה להיות בטוחה יותר אולי כדאי שתצרי קשר עם הגננת לקראת אמצע היום ותבררי איתה איך הוא מרגיש והאם / עד כמה זה קשה עבורו. אם הילד מראה סימני מצוקה לאורך כל היום ולא רק בשעה שעתיים הראשונות, אז כדאי לשקול דחייה קצרה של המעבר ליום מלא. בכל מקרה, הבאת חפץ מהבית כמו בובה או ספר, יכולה לסייע לו בזמן שהוא בגן. בברכה קובי

שלום רב לך, זקוקה לעזרתך על מנת שאוכל להתיחס לבני ללא כעס יתר, ואולי דרכך אצליח לראות את התמונה אחרת. בני ליאור נכח בשיעור כשמורה מחליפה נכנסה למילוי מקום של המורה לעברית. אותה מורה מחליפה הרשתה בשיעור לשחק בפלאפון ולשמוע שירים. הבן שלי שמע שיר עם 3 מחבריו והתחיל לרקוד תוך שהוא זורק נייר לפח. המורה המחליפה אמרה:"הוא יודע לרקוד. . ." והצביעה על בני. החברים צחקו. כעבור מספר דקות קם בני לזרוק משהו נוסף לפח, הפעם רקד בני בדרך תוך שהוא קורא בשמה של המורה המחליפה, וגם הפעם החברים צחקו. ביום למחרת, המורה המחליפה נכנסה לכיתה של בני בסוף השיעור ושוב בני רקד מולה. בהמשך מסתבר כי המורה המחליפה פנתה למחנכת בטענה שבני רוקד " גס", היא דרשה שבני יענש וביקשה לשוחח על כך עימי. המורה המחליפה טענה שבני רקד תוך שהוא מראה לה את תחתוניוונתן לעצמו מכה בטוסיק. בני מכחיש זאת. בשיחה עם המחנכת והמורה המחליפה ובני, אמרה המורה: נעלבתי מאוד ואני לא יכולה לתאר כמה. . . בני התנל מיי והיא המשיכה בשלה: רק אל תדבר אליי , אני לא רוצה לדבר איתך. . .במצב הזה מחנכת הכיתה שימשה מתווכת ודיברה בניפרד עם בני והמורה המחליפה. המורה המחליפה המשיכה בפגיעותה וביקשה לדבר על כך עם המנהלת. והמשיכה באומרה: אני רוצה ללכת למשטרה (על הטרדה מינית).בני נבהל ומיד ענה: אין צורך, סליחה. אני מבין שטעיתי. היא המשיכה: אחרת המשטרה תדבר איתך ואתה תרקוד בכלא עם האסירים. שוב התנצל בני ואמר כי לא יחזור על כך. היא דרשה שיתנצל לפניכל הכיתה. מה דעתך על השתלשלות האירועים? על מוצא פיה של המורה המחליפה? אציין כי עד לפני חודשיים היה בני נתון בפני לחץ חברתי (3 חברים) שיצרו קשר בזמן השיעור וצחקו ודיברו גם במרחק זה מזה. הדבר הפריע למורים. כיום בני עושה מאמץ רב והתנהגותו בשיעור טובה מאוד כולל השתתפות בכיתה ולמידה רצינית. כששוחחתי איתו עלו הנקודות הבאות: זאת רק מורה מחליפה (ולכן מבחינתו זה בסדר) וכן היא מבוגרת בת 90. האם עליי לתמוך בבני? או במורה? ברור לי שגם משהו בהתנהגות המורה לא היה תקין. מה לעשות?

שלום אמא של ליאור. ליאת ואני חולקים את ניהול הפורום במתכונת של שבוע שבוע. במידה ותרצי גם את התייחסותה את יכולה לפנות שוב בשבוע הבא. לדעתי, בהנחה שכך נהגה המורה, היא אכן שגתה בכך ששחררה רסן ואפשרה להתנהגויות לא מקובלות להתרחש. מכאן הדרך להתנהגויות קיצוניות יותר פתוחה, בעיקר בקרב הילדים שמועדים לכך. למרות זאת, התעסקות בהתנהגות המורה לא תעזור או תקדם את בנך. לא כנער ולא כאדם מבוגר. לתפיסתי התנהגותו פסולה ללא קשר להשתלשלות האירועים. התנהגות כזו, גם אם היא נעשית "בצחוק" היא פסולה ולא מקובלת, בכל מקרה ובפרט לא בכיתה למול מורה. אני חושב שבמסר שצריך לעבור אל הילד צריך לשים דגש על חומרת המעשה ועל מחויבותו לקחת אחריות עליו. יכול להיות שהוא נגרר, או שגה בשיקול דעתו, בכל מקרה את ההתנהגות שביצע הוא ביצע מתוך בחירה שלו. את יכולה לעזור לו ולחשוב יחד על האופן בו הוא רוצה להתנצל אך בכל מקרה אני חושב שכדי שיפיק מהאירוע לקח לעתיד, הוא חייב להבין את חומרת האירוע ולהבין שלא משנה מה הרקע, האחריות על מעשיו היא אך ורק שלו. אני יכול להבין את הכעס עליו או האכזבה ממנו, אך במקרה שלו נשמע שהוא חווה זעזוע מסוג אחר, לכן לצד המסר על חומרת האירוע כדאי לתמוך בו ולעודד אותו בלקיחת האחריות. את אומרת שהוא נמצא בתהליך חיובי ושיש שיפור בהתנהגותו, חשוב לחזק אותו שימשיך בכך. אולי כדאי לפנות למורה ולהסביר לה את התמונה המלאה. בברכה קובי

שלום רב, בני בן שנתיים ו 7 חודשים. נגמל מחיתולים לפני כחצי שנה, ביוזמתו. גמילה מפיפי ללא בעיות. עוד לפני תהליך הגמילה סבל מקושי וחרדה לעשות קקי (זה התחיל לאחר אירוע חד פעמי של עצירות).למעשה בשנה האחרונה כל יציאה מלווה בחרדה, בכי, זיעה קרה וזעקות קורעות לב והוא מנסה בכל כוחו להתאפק, לפעמים במשך 4-5 ימים. חשוב לציין שאנחנו נותנים לו נורמלקס לריכוך היציאות (כבר כמעט שנה, וכי אין קשר כיום בין הבכי והפחד ליציאות קשות כי היציאות שלו מאז מאוד רכות. כמובן שכולנו חסרי אונים אל מול המצוקה שלו, איך ניתן לעזור לו? איך כדאי להגיב כשהוא מתחיל לבכות בפחד כל פעם שיש לו קקי?

שלום מור, לא ציינת האם את הקקי הוא עושה בסיר? בשירותים? ואיך אתם מגיבים לבכי שלו כיום? מה את/אתם עושים כדי לעזור לו, אם בכלל? כתבי בבקשה מעט יותר. ליאת

שלום ליאת, אפרט קצת יותר... הוא מעולם לא עשה קקי בשרותים. לפעמים מסכים לשבת על האסלה אך ברגע שמרגיש צורך לקקי הוא קם ובורח ומתחיל לבכות. בהתחלה היה עושה רק בתחתונים ואז התחלנו לשים לו טיטול כל פעם שהוא צריך קקי. גם עם הטיטול מאוד קשה לו, הוא רץ בכל הבית בוכה ומיילל,ורק כשהוא כבר לא מצליח להתאפק זה בסוף יוצא. אנחנו מנסים להסיח את דעתו (משחקים/סיפורים/אייפד...). להסביר שזה חשוב ובריא לתת לקקי לצאת ושאח"כ הוא ירגיש הרבה יותר טוב, להסביר שזאת החלטה שלו ורק הוא יכול לתת לקקי לצאת. הוא מסביר שהוא לא רוצה לתת לו לצאת, והסאגה יכולה להמשך ימים. כל פעם זה כמו לידה וכמובן שכל המשפחה במתח סביב העניין הזה. ניסיתי גם אופציה אחרת -פחות התייחסות, לנסות להישאר רגועה ולהגיד לו שאני בטוחה שהוא יצליח עוד מעט לעשות קקי, גם לא עבד. חשבתי שמתישהו הוא יבין שזה לא כואב וילמד לשחרר, אך לצערי זה נמשך כך כבר כמעט שנה... מה אפשר לעשות???

שלום, ביתי בת שנתיים. מראה לדעתי סימני גמילה מובהקים. לפני מפר ימים ראתה אותי בשירותים ואמרה "גם אני רוצה לשבת בשירותים" ותמיד מתריעה לפני עשיית קקי. קניתי לה ישבנון. היום היא ישבה עליו מספר פעמים. לא יצא לה כלום אבל נראה שעצם הישיבה שם נחמדה לה. פיפי היא עשתה כשישנה בחיתול. אני מעוניינת להמשיך ולהתמיד בנושא הבעיה היא שהגננת כבר הודיעה מראש שלא תשתף פעולה. מכיוון שמדובר על משפחתון בתוך ביתה והיא יחידה על מספר ילדים, היא הבהירה מראש שאין לה אפשרות לשבת עם ילדים בשירותים ולא מעוניינת שיהיו "תקלות בביתה". לכן בגן ילדים מסתובבים עם חיתול בלבד. מכיוון שאני צפוייה ללדת באוגוסט ולא תתאפשר לי גמילה בחופש, היא הסכימה "לבוא לקראתי" ורק ביולי לאפשר לידה להיות ללא חיתול כאשר היא תשים אותה בסיר בסלון. הבעיה היא שעד אז יש עוד חודשיים ואני כן חושבת שיש מקום להתחיל את התהליך כבר עכשיו. האם אפשרי לגמול רק בבית? לתת לה להתנסות בינתיים בזום"ש ואחה"צ? או שאני סתם מבלבלת אותה ועדיף להחביא את השיבנון ולחכות עד יולי? העם עשייה בבית בישבנון ובגן בסיר תבלבל ותזיק? תודה רבה!

שלום סיגל, קשה להעלות על הדעת תהליך גמילה מבלבל כל כך, שבו בבית מצפים מהילדה להיות "גדולה" וללמוד לעשות פיפי וקקי בסיר או בשירותים, ובגן מצפים ממנה להיות "קטנה עם חיתול" רק בגלל שהגננת אינה מעוניינת ב"תקלות בביתה". כמובן שהמצב הרצוי הוא שהילדה שלך נגמלת כשמתאים ונכון לה ולך, ושצוות הגן תומך ומלווה את התהליך בנדיבות מקצועית מתבקשת. אני במקומך הייתי מחליפה גן, ואם אין אפשרות, אז לחכות עם הגמילה עד יולי. זו דעתי. בהצלחה ליאת

שלום לכולם, אנו מחפשים פסיכולוג ילדים מומלץ באיזור בקעת אונו (קרית אונו, גני תקווה, יהוד) או המרכז (רמת-גן, גבעתיים, פתח תקווה) שעובד בהסדר עם מכבי. נשמח לקבל תשובות למייל [email protected] תודה מראש

דרך המייל האישי... בהצלחה ליאת

שלום רב, אני גננת ותיקה מאד. השבוע קבלתי פנית טלפון מאחת האמהות בגן שסיפרה בזעזוע שלבנה הורידו את המכנסיים בצהרון שמתקיים לגן. לדבריה, זה נעשה ע"י קבוצה של שלושה ילדים (בני 4-5, בגן טרום חובה). היא סיפרה על כך שבנה נפגע מהדבר וגם על פגיעתה שלה. הקשבתי לה ואחר כך בקשתי לשוחח עם צוות הצהרון ולבדוק מה קרה. עובדת הצהרון סיפרה שהילדים שיחקו יחד מתחת לשולחן וניסו לתפוס זה את זה, במהלך המשחק משכו במכנסיים של אחד הילדים. חזרתי לאמא ועדכנתי אותה בשארע, אך נראה היה שהיא איננה מסופקת מהתשובה ואיננה מצליחה להרגע. גם עובדת הצהרון טלפנה אליה. האם פנתה להורים נוספים בגן ועוררה את דאגתם וחששותיהם בנוגע ל "ארועים איומים" (עם רמיזות לארועים מיניים בין הילדים) שמתרחשים בצהרון. ההורים ביקשו לדבר בדחיפות ובחריפות עם הילדים ולהסביר להם שכל אחד אחראי לגופו ושאסור לגעת אחד בשני. אשמח לעצה כיצד עלי לפעול מול הילדים, מה לאמר להם וכיצד, וגם מול ההורים הדואגים, תוך הבנה והתייחסות לגילם הצעיר של הילדים (משחקים כאלה, על אף שכמובן אינם רצויים, קורים לעיתים בין ילדי גן צעירים....). אודה לעזרתך, הגננת

שלום רב, כפי שציינת נכון, הסקרנות המינית 'אחראית' לחלק נכבד ממשחקי הילדים המסורתיים, כמו "אבא ואמא", "רופא וחולה", "שבויים", וכד'. במסגרת המשחקים הללו נעשות (במשך עשרות שנים) פעולות המוגדרות כיום כפגיעה מינית: הורדת מכנסיים, נגיעות במקומות אינטימיים, ואפילו החדרת חפצים כמו מקלות או עפרונות. בשל הרגישות הרבה שקיימת כיום בציבור (ובצדק!), נעשות פעולות הסברה הן בבית והן במוסדות החינוך, שמטרתן לחדד את החשיבות של שמירה על גבולות המרחב האישי בכלל, והאיברים האינטימיים בפרט. הילדים, כבר מגיל צעיר, חייבים לכבד את פרטיותו של הגוף - גופם שלהם ושל זולתם. כדי להרגיע את הרוחות בגן, לדעתי עלייך לפעול הן מול הילדים והן מול ההורים, כאשר מול האחרונים חשוב "לנרמל" את הדברים מצד אחד, ולשטוח תכנית מניעה מצד שני. אם מדובר בגן עירייה/מועצה, פני לשפ"ח לקבלת סיוע. כיום קיימות תכניות התערבות ומניעה זמינות לאנשי חינוך ופסיכולוגים, וכדאי לעשות בהן שימוש. להערכתי, ישמחו לעזור לך גם אם אינך 'שייכת' לשפ"ח באופן רשמי. אם תתקשי בכך, פני שוב לכאן ואנסה לעזור. בהצלחה ליאת

בתי בת שש. לאחרונה הולכת במהלך היום פעמים רבות לשירותים. למשל בבוקר עושה פיפי ואז רגע לפני שיוצאים מהבית לגן (מרחק 5 דקות), רצה שוב לעשות פיפי. בלילה לרוב ישנה מצוין, לא קמה לשירותים וקמה יבשה. גם היא החלה להתלונן שהיא הולכת הרבה לשירותים... מה עושים? תודה מראש

שלום רב, התייעצי עם רופא הילדים. הגיוני להניח שמדובר בהסבר פיזיולוגי כלשהו, ולאו דווקא פסיכולוגי. על כל פנים, אין להסיק על בעיה פסיכולוגית-רגשית לפני שנשללו כל האפשרויות האחרות (דלקת בדרכי השתן, רמות סוכר גבוהות, וכד'). פני לבירור רפואי. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום, יש לי תאומים (בן ובת) בני שנה וחודשיים. אני נמצאת איתם בבית ובספטמבר רשמתי אותם לגן. התחלתי לקחת אותם לפעילות בוקר עם עוד ילדים , הילד שלי לא מפסיק לבכות ולצרוח כל פעם שאנחנו מגיעים לשם וזה לא ניגמר שם גם שאנחנו הולכים לחברים או למקומות חדשים הוא לא נירגע ובוכה שעות גם שבאים אלינו הביתה אנשים שהוא לא מכיר חשוב לי מאוד להתחיל להכניס אותם לאיזשהי מסגרת עם עוד ילדים לפני כניסתם לגן אבל המצב שלו מאוד מלחיץ ומדאיג אותי. שום דבר לא מרגיע אותו ממש כלום ושחוזרים הביתה הוא צוחק ומבסוט כאילו כלום אני לא מצליחה להבין את ההתנהגות הזאת וקשה לי מאוד עם זה בטח שיש 2 ילדים אחותו בגדול מרוצה אבל היא רואה אותו בוכה בלי סוף אז לפעמים גם היא מתחילה לבכות. האם זה פחד מזרים? ממקומות חדשים? אולי ממקומות הומי אדם? איך אני אמורה להתמודד איתו בסיטואציות האלו? האם זה נששמע כמו תופעה שהילד פשוט צריך להתרגל למקומות או שזה נשמע כמו משהו שדורש טיפול כלשהו? תודה רבה

שלום רב, לא ציינת לאיזו פעילות בוקר התחלתם ללכת, ולכן אומר את דעתי באופן כללי: לתפיסתי, תינוקות עד גיל שנתיים בקירוב, יכולים להסתפק בגירויים שמספקת להם הסביבה הביתית, ואין כל צורך בפעילויות יזומות ומאורגנות, שעיקר תכליתן לספק אשלייה של 'השקעה' בילד, ולספק פרנסה למפעילים. אין לכל הצדקה אמיתית, מעבר לבילוי משותף ונעים (אם הוא נעים) של התינוק ואמו. אם את רוצה לחשוף את הילד שלך לחברת ילדים ומבוגרים נוספים, מוטב לחכות לגיל שנה וחצי, לאחר שדועכת חרדת הזרים. אז גם נכון יותר להחיל לחפש מסגרת. כרגע, הייתי מניחה להם עם פעילות 'הכנה' לגן. ההכנה הטובה ביותר היא ההשקעה בהם בבית, בדרך של העשרת הסביבה המיידית שלהם בגירויים מגוונים, חשיפה לאנשים באופן טבעי ונינוח, הקפדה על פעילויות שיש בהן ערך התפתחותי (מוטורי, קוגניטיבי, רגשי וחברתי). במילים אחרות, צאי מהלחץ ותני לו להיות (לפחות עד ספטמבר) התינוק שלך, לרכוש ביטחון בגופו ובפעולותיו, לשכלל את המיומנויות שלו, ולתפקד בהתאם ליכולות של ילד בגילו. חשוב לזכור שגם ילדים גדולים יותר עלולים להירתע מפעילות המונית ורועשת, וכדאי לכבד זאת ללא לחץ. בהצלחה ליאת

שלום, אני בכיתה יא בן 17 כמעט, ובכיתה ט' הכרתי חבר שהיינו חברים טובים מאוד לאורך השנה, ובכיתה י' גם המשכנו להיות חברים טובים אבל הוא עשה שינוי בהתנהגות, הוא ניהיה יותר דומיננטי באופי, יותר עצבני, לא מכבד את הזולת ושפת הדיבור שלו נהייתה מין שפת רחוב.. אבל הוא עדיין המשיך לדבר איתי כאילו אנחנו חברים, כל פעם פעמיים ביום הוא היה פותח איתי שיחה בפייסבוק ודיברנו רק מה קורה ולא היה לי משהו אחר לדבר איתו אז מתוך לחץ שלא יחשוב שאני מסנן אותו העלתי סתם נושא שיחה אקראי, אבל שנאתי שהוא פתח איתי שיחות כבר, כי עם המשך השנה והמשך השנה הזאתי ב-יא פחות ופחות דיברנו בבצפר, כלמר פעם בכמה ימים, אז בכוונה בפייסבוק עשיתי בהגדרות שהוא יראה אותי כלא מחובר, אבל כל פעם שהייתי עושה לייק על משהו הוא היה מבין שאני מחובר אז פתח איתי שוב פעם שיחה, והקשר ממש התנוון בשבילי אפשר להגיד ולאורך השנה הזו רציתי כבר "להיפרד" ממנו, כלומר כל פעם הוא היה אומר ועושה מעשיים כליים... דברים מעצבנים לי[שאני לא זוכר עכשיו] שאמרתי לעצמי זהו אני אדבר איתו שאני לא רוצה שנמשיך לדבר, אבל כל פעם משהו אחר קרה אז נוצר המעגל הזה שוב פעם.. וחוץ ממנו לאורך השנה לא היו לי חברים טובים, אז הייתי קצת תלותי בו, אבל עכשיו לפני חודשיים בערך, התחברתי עם חברים שהיו חברים שלי אבל ניהיו בקשר יותר טוב, ובנוסף גם החלטתי לבקש ממנו שאלא אם כן יש לו מטרה כלשהי, אז שלא יפתח איתי סתם שיחה בפייסבוק כמו שהוא לא מתקשר אליי סתם בשביל לשאול מה קורה, והחלטתי למחוק את הפייסבוק כי רציתי לראות אם זה ישנה משהו בחיי[גם בגלל שהחבר ההוא כל הזמן פתח איתי שיחות שכל פעם הייתי בלחץ וקיוויתי שהוא לא יפתח], וכל הזמן הרגשתי שעכשיו יש לי את הביטחון לנתק את הקשר סוף סוף, פשוט גם אחרי שלא דיברנו בפייסבוק הוא עדיין היה לי במחשבות, והוא גם דיבר איתי בבצפר, ועכשיו לפני שבועיים החלטתי לקחת אותו לצד, אמרתי לו שהיינו חברים טובים פעם, אבל במשך הרבה זמן הקשר ביננו נמרח וכבר לא מה שהיה, אמרתי לו שהוא השתנה ואני לא מאשים אותו בזה, ואולי מי יודע ניהיה חברים בעתיד לפני צבא אחרי צבא, והסכמנו שניפרד כידידים[במילים אחרות לא נדבר כבר פשוט], ועבר שבוע מאז ומשומה הוא עדיין במחשבות שלי, כלומר לא יודע למה אני עדיין חושב עליו אם הייתי צריך לעשות משהו אחר שדיברתי איתו, או מה יקרה בכדורגל שאני אגיד שלום לכולם ולו לא או בטיולים שנתיים שהוא צילם אותי ועכשיו לא יהיו לי תמונות וכל מיני סיטואציות חברתיות שאני חושב עליהם שקשורים אליו.. אז פרקתי הכל, תגידי מה שבא לך, איך אני אפסיק לחשוב עליו, איזה פעולות, מעשים... תודה

שלום בר, הדילמה שלך מעניינת, ונדמה לי שגם מאד אנושית: איך אפשר להחזיק קשר לאורך זמן עם מישהו ש*גם* קרוב ומשמעותי עבורנו, ו*גם* מעצבן לפעמים עד מוות, נודניק ו"עושה בושות". היכולת לראות את הזולת (ואגב - גם את עצמנו!) באופן עגול, אינטגרטיבי, בדרך של "גם וגם" - היא יכולת חשובה. בדומה, עלינו ללמוד דבר נוסף - להתקיים בתוך קשר מבלי להיבלע בו, תוך שאנו שומרים על זהותנו, חירותנו, רצונותינו ובחירותינו. כאשר אנחנו מאפשרים למישהו "לבלוע" אותנו, לגרום לנו לעשות או להגיד דברים שלא בא לנו, בסופו של דבר נחוש עויינות ונרצה להתרחק. אתה בחרת לנתק קשר, כדי לא להתמודד עם החודרנות של החבר, ובכך ניתקת את עצמך גם מיתרונותיו ומהדברים שחיבבת אצלו. זה אכן קצת חבל. אני רוצה להאמין שאם הוא באמת חשוב ומשמעותי עבורך, עוד תצליח איכשהו לתקן. מה שחשוב לא פחות זו היכולת ללמוד מהמקרה הזה ולהשליך ממנו גם לקשרים אחרים. חשוב מאד שתוכל לשמור על עצמך, גם בפייסבוק וגם בחוץ, באופן שישאיר לך בחירה וחופש לדבר/לשתוק, להסכים/לסרב, להאריך/לקצר, וכיוב'. כשתצליח להתנהל בתוך קשר חברי בצורה מאוזנת (מבלי להימחק או להתבטל אך גם מבלי לפגוע ולהעליב), ולראות את האחר כבעל תכונות טובות ורעות *גם יחד*, אני מאמינה שיהיה לך נעים ונינוח יותר. כרגע, אם אינך יכול להפסיק לחשוב על החבר ואתה מעוניין בחידוש הקשר, תוכל לנסות לכתוב או להתנצל בע"פ, ולהסביר שהרגשת קצת מוצף. קח בחשבון גם את האפשרות שחברך נעלב ויתקשה להיענות. כאמור - זה שיעור טוב להמשך. בהצלחה ליאת

היי אני בת 16, כבר דיי הרבה זמן שאני לא מסוגלת לישון, כל פעם שאני עוצמת עיניים יש לי סיוטים, אני כבר לא יודעת מה לעשות! יש דרך לטפל בזה?

שלום הילה, לחלומות (גם המפחידים שבהם) יש בדרך כלל תפקיד בחיי הנפש שלנו, והם יכולים לשקף היבטים רגשיים בחיינו. מבחינה זו, מעניין יהיה לנסות ולחשוב על משמעותם של סיוטי הלילה, ולהבין מה הם מייצגים. לעיתים, סיוטי הלילה משקפים תקופות של מתח, דיכאון או חרדה בחיי העירות, ובהם - בוודאי שאפשר וכדאי לטפל. לפעמים, מעבר לטיפול שיחתי, ניתן להיעזר זמנית בטיפול תרופתי מרגיע, אך יש לעשות זאת לאחר התייעצות עם גורם מקצועי (רופא משפחה או פסיכיאטר). הבשורה הטובה היא שברוב המקרים תקופות כאלה חולפות מעצמן, גם ללא טיפול (אם יש לך את הסבלנות והכוח). ליל מנוחה וחלומות נעימים! ליאת

האם הגיוני שהתנהגות המאפיינת את "גיל שנתיים האיום" תופיע כבר אצל תינוק בן שנה וחמישה חודשים (ולפחות חודש חודשיים שהוא מתנהג ככה)? קצת הסבר: הוא מאוד מתעקש על דברים שהוא רוצה, ואם אני רוצה לקחת אותו מהמקום שהוא נמצא והוא לא רוצה אז הוא מתנגד מאוד. הקושי העיקרי הוא כשאני רוצה לקשור אותו בכיסא של האוטו כשהוא לא רוצה להכנס לאוטו, והוא ממש מתנגד (הגדול לא היה עושה את זה). לפעמים הוא גם לוקח חפץ (כמו שעון מעורר) ופשוט זורק אותו על הריצפה. האם זה בגלל שהוא ילד שני? (אצל הבכור גם בגיל שנתיים לא נצפו בעיות מיוחדות. ילד עם PDD בתפקוד גבוה) או שזה יכול לרמז על בעיות התנהגות בהמשך?

שלום ענת, תסכולים והתקפי זעם אינם ייחודיים *רק* לגיל שנתיים האיום. בגיל שנתיים, הם מופיעים בתדירות ובעוצמה רבה יותר, אך אין זה אומר שלא יהיו סערות בגילים אחרים. ככלל, היכולת לשאת תסכול גדלה בהדרגה, ולכן, ככל שהילד קטן יותר, כך ביטויי הזעם והתסכול שלו יהיו פחות מאורגנים ופחות מעודנים. כדי לדעת אם יש משהו חריג או מדאיג בהתנהגותו של בנך (על פניו זה לא נשמע ככה) יש צורך לשמוע ולראות יותר. אני מניחה שבגלל הרקע שלכם, הרגישות והחרדה שלך גבוהות מהרגיל, ולכן מציעה לך לשתף את רופא הילדים או אחות טיפת חלב בחששותייך, כדי שיוכלו להרגיע אותך. בברכה ליאת

יש לי בן בכור בן 5.8. השתלב השנה בגן חובה בחטיבה צעירה. באסיפת הורים הגננת אמרה כי הוא עולה לכיתה א' שנה הבאה. מדובר בילד חכם מאוד, יפה תואר לכל הדעות, חברותי.אבל להגדרתה חסר ביטחון במובן הזה שכל הזמן דורש ממנה תשומת לב באופן כזה ששואל אותה כל הזמן מה לעשות (נניח סיים לאכול מגיע אליה לשאול מה הלאה למרות שיודע את התשובה), מלשין על ילדים אחרים, רוצה תמיד להיות הכי טוב בהכול, הכי טוב בחשבון והכי הכי בכול, מתווכח איתה על כתיבת אותיות/מספרים גם אם טועה. רוצה שיציינו אותו כל הזמן.רוצה כל הזמן לספר במפגש דברים. היא מרגישה שמשהו ריגשי תקוע לו בפנים ודואגת שמא יפריע לו שנה הבאה בלימודים. היא הציעה לי לערב את פסיכולוג, והשבתי בחיוב. היא חשבה שצריך טיפול ריגשי. מצד אחד מדובר בגננת אשת מקצוע מוערכת על ידי ומצד שני מה כבר בגיל כזה? בבית סה"כ ילד מתפקד ויותר. נמצא בחוגי ספורט פעמים בשבוע, נמצא חלקית בצהרון וחלקית עימי, יש סדר יום מאוד ברור בבית, חברים מבקשים לבוא אליו. אני רואה את הקושי בפתרון קונפלקטים, ומנסה לסייע לו ולא לתת פיתרון, אני רואה את הנטייה לפתור באלימות ומתמודד עם זה יפה לאחר טבלת עיצוב התנהגות, אני רואה את הצורך בחיזוקים בלתי פוסקים ומקבל את זה, השאלה האם יש עוד משהו שאני יכולה לסייע לו לפני שפונים לעזרה חיצונית ואם כן לאן ?

שלום מולי, כשאנחנו מדברים על בשלות לכיתה א', הכוונה היא (בין היתר) ליכולת לעמוד באכזבות ותסכולים, ליכולת לדחות סיפוק, להמתין בתור, לעכב את הדחף ולעדן את התוקפנות. נראה שכל אלה עדיין לא הבשילו אצל בנך, ולכן - יהיו הסיבות אשר יהיו - עדיף לטפל ללא דיחוי, כדי שיצליח לעמוד בהצלחה בדרישות ובציפיות ממנו בשנה הבאה. עלייך לזכור שטיפול בילדים נעשה בדרך של משחק ויצירה, ולכן אין צורך לחשוש מפאת גילו הצעיר. הטיפול במקרה שלכם - לפחות בעיני - חייב לכלול הדרכת הורים אינטנסיבית, ואם את נרתעת מטיפול בילד, אל תוותרי בשום אופן על הדרכת הורים, שתסייע לך לסייע לו. בהצלחה ליאת

שלום, אני ובעלי טסים לחו"ל לשמונה ימים בעוד 3 שבועות, אנשים ייעצו לי להתחיל לספר לבני שהוא בן שנתיים וחצי, אמרתי לו לפני כשבועיים שאבא ואמא יטוסו במטוס והוא ישאר בבית עם סבא וסבתא ויהיה לו כייף ואמא ואבא יקנו לו מתנות וכו'. מאז אנחנו מנסים לאט לאט להרגיל אותו שגם סבא וסבתא לוקחים אותו מהגן ועושים לו אמבטיה ואנחנו יוצאים (אתמול היתה פעם ראשונה) אבל המצב לא פשוט כלל, הוא ממש צורח אם לא אנו לוקחים אותו ובוכה שנחזור, ועומד ליד הדלת (כל התקפת בכי היא לכמה דקות אבל עדיין הוא בוכה כל פעם שהוא נזכר) היום אפילו הוא בכה כשהלכתי מהגן. אני מניחה שבגלל שהוא מבין שאנחנו נוסעים כל יום מבחינתו אולי זה היום (הוא מאוד חכם וזוכר הכל, גם אם בערב הבטחתי לו לדוגמא שבבוקר הוא יקבל הפתעה הוא קם וישר מבקש..)אני לא יודעת מה לעשות אני ממש חסרת אונים, האם הוא יסתדר ויתרגל? האם לדבר איתו על זה? אם כן מה כדאי לומר? מה כדאי לעשות כדי להקל עליו? ממתינה לעצתכם. תודה.

שלום נטע, תפיסת הזמן של פעוטות בגילו של בנך עדיין אינה בשלה, ולכן (לעניות דעתי) שיתפתם אותו מוקדם מדי. כרגע כולכם דרוכים ומתוחים, ומשפיעים זה על זה באופן מעגלי. אתם מרגישים אשמה ומתח, שעוברים אל הילד, שמצידו חרד, מתוח ועצבני בתגובה. הסבים שמנסים לעשות כמיטב יכולתם חוששים גם הם, ומכאן ועד לבלגן שאת מתארת הדרך קצרה. שלושה שבועות הם הרבה זמן, ולכן אני מציעה לנסות להרגיע קצת, לוותר על המתנות ועל כל דיבור שמתייחס לנסיעה. נסו לנהל שגרה רגועה ככל האפשר, ולהתנהל בעזרת הסבים בצורה הקרובה ככל האפשר לרוטינת החיים הרגילה. כשבוע לפני הנסיעה אפשר יהיה לשוב ולהזכיר זאת, ולעשות הכל כדי שיישאר בסביבה המוכרת (בגן, בבית שלכם) גם בהיעדרכם. קחו בחשבון שעבור ילד כה צעיר מדובר בחוויה קשה, ויש להיות מוכנים לתגובה רגשית חריפה במהלך ההיעדרות שלכם או לאחריה. זה חלק מהמחירים של נסיעה ללא הילדים, ועדיין מרביתם עוברים זאת בשלום, ללא נזקים גדולים לטווח הארוך. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה להימנע מהתנהלות מפצה או מאשמה, שרק מחריפים את תחושת הכעס והאומללות של הילד. כשאתם רגועים ונינוחים - סיכוי טוב יותר שירגיש כך גם הוא. בברכה ליאת

תודה על תשובתך. האם כדאי בכל אופן להמשיך להרגיל אותו שסבא וסבתא משכיבים אותו לישון ואוספים אותו מהגן (כי הוא לא רגיל לכך)או שלא כדאי ואם כבר אז ביחד איתנו. ושאלה נוספת האם יש דרך להקל עליו כשאנו בחו"ל? (הם יהיו עמו בבית שלנו) האם יש לכן עצות בנושא הזה? שיחות טנגו מאוד קשות לו הוא ממש מתחיל לצרוח אם אנחנו מדברים איתו והוא רואה אותנו, האם כדאי לוותר על זה כשאנו בחו"ל? (נורא קשה לי שלא אראה אותו, חשבתי שזה יקל על כולנו).תודה.

מה עושים כשילדה בת 9 מתלוננת שהיא רואה דברים שלא קיימים?? היא טוענת שקמה בלילה לשתות מים וראתה איש מת בכיור עם זקן ואומרת שהיא רואה פתאום דם על החלון או שהעמוד מנסה לאכול אותה יש לציין שזה קרה פתאום וזה לא דבר שהיה בעבר ( עובדה אחרת אני אמא שלה אחרי לידה שלישית אחרי הריון קשה ומלא אשפוזים ודיכאון אחרי לידה) האם יש מצב לדאגה זה נורא מלחיץ אותי כי היט ממש לחוצה ובוכה ואומרת שנראה לה שהיא משתגעת. זה לא אופייני לה עזרה דחוף תודה מראש

שלום שיר, פני להתייעצות עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר ילדים, שיוכלו להעריך טוב ממני את חומרת המצב. גם אם אינה "משתגעת", החוויות הללו בהחלט יכולות להיות מבהילות ומעוררות מצוקה גדולה. עזרי לה! פני בהקדם לגורם מקצועי. בברכה ליאת

אני משפחה אומנת מזה 16 שנה. גדלתי 5 ילדים בעלי מורכבויות קשות מאוד הן בהיבט המשפחתי שלהם והן בהבטים רגשיים. היה במשפחתי ילד אומנה מגיל צעיר מאוד אשר בקרוב יתחתן, והקשרים שלי עימו טובים מאוד. למעשה לאחרונה ילד האומנה שברשותי בגיל הבגרות פרק עול והתפתחו קשיים רבים בגידולו אשר החריפו יותר בעקבות נתונים משפחתיים אישיים שלו.החלטנו במסגרת המשפחה שלי כי אינו מוכנים שהוא ימשיך להתגורר עוד אצלנו. הדבר התעצם לכדי הגשת תלונה עליי במשטרה על אלימות מצידי, וגניבת חפצים אישיים שלו. כמובן שהתיק נסגר משום שלא היה כל אמת בדברים. ומאז הוזמנתי לדיון במכון משפחות אומנה, שם ערכו לי משפט שדה והוחלט פה אחד כי אינני כשירה לשמש עוד כמשפחה אומנת ליתר הילדים באומנה שברשותי. עוגמת נפש קשה נגרמה לי וילדי אומנה התקשו לקבל את עובדת עזיבתם את ביתי באורח פתע. אך למעשה עד היום הם שומרים עימי על קשר ובאים לבקרני ולשאול בשלומי. אני, במצוקתי הקשה ובפגיעה הקשה בי מתקשה להמשיך לקיים קשרים עם ילדי האומנה, אך צד שני, ברור לי כי מערכת יחסיי עימם טובה מאוד ואני מהווה עבורם דמות משמעותית. מה עלי לעשות? אני כ"כ מאוכזבת כי 16 שנה ירדו לטמיון כלא היו ונמחקו כהרף עין.

שלום לך, כמה עצוב לסיים כך פרק חשוב ומשמעותי בחייך! כמה גדולים הכאב, העלבון, תחושת ההחמצה. אני בטוחה שעוברים עלייך ימים קשים, ומשוכנעת שאם נקלעת לסיטואציה העגומה הזו, קדמו לה חוויות בלתי נסבלות בבית. ובכל זאת, עם כל האהדה וההבנה למה שעובר עלייך, אני מתפלאה איך את מרשה לאירוע הזה למחוק ולבטל 16 שנים של הצלת נפשות, של מסירות, השקעה, נדיבות, סבלנות וחמלה - שהענקת לילדי האומנה שהופקדו בידייך. למה את חושבת שכל זה נמחק וירד לטמיון? הילדים שבגרו (מי יותר ומי פחות) נושאים עמם את החוויה המיטיבה שהענקת להם, והם למעשה התשואה האמיתית להשקעה שלך. הם ייקחו איתם לתמיד את מה שקיבלו ממך, ובעיני אין סיפוק גדול מזה. כמי שטיפלה שנים רבות בילדים שננטשו, הוצאו מביתם, טולטלו מבית לבית, מי כמוך יודעת עד כמה החיים יכולים להיות בלתי הוגנים לפעמים. ממש כמו הילדים שהצלת, נסי גם את להיעזר באנשים הטובים סביבך, לראות את נקודות ה'יש' בחייך, ולהניח מאחור את הכאב והפגיעה. כל נקודות הזכות שלך עומדות שרירות וקיימות, גם אם מישהו החליט עבורך שעשית מספיק. שולחת לך כוחות, ומעודדת אותך לעמוד איתן גם אם מסביב קצת סוער עכשיו. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני הבכור בן 6 ויש לו אח נוסף בן שנתיים כמעט,לאחרונה הילד הינו ילד מאד פיקח לגילו,מאד חד ומאד מודע לעצמו ולסביבה.אך לאחרונה הוא פשוטמלא כעס,רוקע ברגליו,צורח,מקלל,מתחצף בגן,מאיים על הגננת ומכנה אותה בשמות גנאי.בצהרון הוא גם מתפרע.ניסינו גם בגן טבלאות למיניהן ניסינו בבית שיטות רבות אך עושה רושם שדבר לא עוזר.לא ניתן לצפות את ההתנהגות והתגובה איננה פרופורציונלית למקרה.ניסיתי לקבוע תור לפסיכולוגית ילדים ללא הצלחה.ואני קבעתי תור לייעוץ במכון גוונים להתאמת טיפול.מה אני עוד יכולה לעשות? חשוב להדגיש שהוא מתנהג ממש למופת עם אחיו.ובשיחה מול הגננת הוא גם מוכן לכיתה א,

שלום שירי, לא הבנתי מה זאת אומרת "ניסיתי לקבוע תור לפסיכולוגית ילדים ללא הצלחה"? יש בארץ כמה אלפי פסיכולוגים, ואני משוכנעת שיימצא האחד שיסכים לראות אתכם. נראה שקיימת בעיה, או ממקור אורגני (הפרעת קשב וריכוז, יחד עם היפראקטיביות וקשיים בשליטה בדחף) או ממקור רגשי (בעיית גבולות וקושי לקבל מרות), או שניהם גם יחד. בכל מקרה, ממליצה לפנות בדחיפות להדרכה הורית, דווקא לקראת העלייה לכיתה א', ולהצטייד בכלים יעילים שיסייעו לכם ולו בהתמודדות עם תסכולים ללא אלימות. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת 5 וחצי, בסוף נובמבר, בהיותה בת 5 וחודשיים, נולדה לנו בת נוספת. בכורתי החכמה מאוד והבוגרת, שכל כך ציפתה לאחות הזו, הפכה לילדה בלתי נסבלת, אני יודעת שסביר להניח שמדובר בקנאה אבל כוחותיי תשים להם, הילדה פורקת עול ומתישה את יכולת ההתמודדות השגרתית שלי עימה. היא מחרחרת ריב, מקללת (מטומטמת נהיתה מילה נרדפת לאמא), אני שונאת אתכם/אתם שונאים אותי- כל זאת על בסיס כמעט קבוע של מס' פעמים ביום לעתים, זה אף מגיע מדי מס' ימים לאלימות- היא בעיקר דוחפת ומכה קלות, רוב האלימות (הפיזית והמילולית) מופנית כלפיי. לעתים אני מנסה ומצליחה להתעלם, אם מדובר ביום שהוא מלא בחיכוכים, אני כבר לא מצליחה לשלוט בעצמי ומוצאת את עצמי מאיימת ומענישה על בסיס קבוע וכמובן צועקת. בנוסף לכך היא מורחת את הזמן מהרגע שהיא נכנסת למיטה לשנת הלילה למרות כל הטקס וכל החזרה על כך שהיא צריכה לשתות וללכת לשירותים לפני השינה ובבקרים היא קמה בקושי וגם אז עצבנית וצורחת. עד שהיא יוצאת לגן כולנו על טורים גבוהים והיום של כולם (היא, בן זוגי ואני) מתחיל רע מאוד. התחושה הכללית היא תחושה של מתח ועצבים. בן זוגי ואני מותשים וחשים תחושות מאוד קשות, הן של אובדן שליטה והן שהיא נהייתה מעין ילדה "מפלצת", אפילו ציינתי בפני בעלי שלעתים אני מרגישה שהיא ממש נהייתה ילדה משוגעת. יש לציין כי לאחותה התינוקת היא מתייחסת בסך הכל יפה מאוד, מדי פעם קצת מציקה בנשיקות אבל רוב היחס יותר מסביר. HELP... אני מותשת.

שלום לך, אם מותשת, ה"מפלצת" הקטנה-גדולה שלכם מתנהגת נורא, אך תחת מופע האימים הזה נחה אומללות גדולה. הילדה שלכם אומרת לכם: אמא, אבא, קשה לי נורא. קשה לי לראות אתכם אוהבים ילדה נוספת, מחייכים אליה, מחתלים אותה, מנענעים אותה בזרועותיכם (אותן זרועות שעד לא מזמן נענעו וחיבקו רק אותי). קשה לי להבין (אני רק בת חמש!) למה פתאום אני צריכה לעשות הכל מהר מהר, ללכת לישון בהרגשה שרק רוצים ממני שקט, ולמה דברים שפעם עשו בשבילי ברצון ובנדיבות הפכו פתאום למעמסה וטורח על ההורים שלי... ככל שתצליחי לגייס אורך רוח, סבלנות והבנה לביטויי המצוקה של ילדתך, כך זה ייגמר מהר יותר. זכרי שכגודל הכעס והעוינות שלכם, כך עולה בהתאמה דרגת הכאב והמצוקה של בתכם, והתנהגותה מקצינה בהתאם. מה עם איזה הדרכת הורים קצרה, שתתן לך אוויר וכלים להתמודדות? בהצלחה ליאת

בתי בת ה9 מספרת לי שהיא נכנסת לחדר שלה היא מדמיינת שמשהוא מסתכל עליה יותר נכון בוחן אותה גם כשהיא בכיתה או סתם רואה טלוויזיה פשוט היא מרגישה שונה אני .לא יודעת מה לחשוב מה זה אומר

שלום קרן, התיאור שלך מאד מאד תמציתי, וקשה לי לבסס השערה כלשהי לאורו. זה יכול להיות שום כלום, ויכול להיות בעייתי - הכל בהתאם להקשר של הדברים, לתמונה הרחבה, לרמת התפקוד שלה, ליכולת לשפוט נכונה את המציאות, ועוד. באופן כללי מאד מאד, ובזהירות המתבקשת, אוכל לומר שאם היא יודעת שהיא מדמיינת וזו רק הרגשה, זה פחות מדאיג. רצוי להתייעץ עם גורם מקצועי כלשהו, ולהערכתי אפשר להתחיל אפילו עם רופא הילדים שלכם, שיברר יותר לעומק במה מדובר ובמידת הצורך יפנה הלאה. בהצלחה ליאת

גבי שלום, בהצלחה בפורום החדש. הבת שלי לומדת בכיתה ט' ויש לה תחושה שהמחנכת שלה מזלזלת בה. בפגישות שלנו עם המחנכת , המחנכת שפעה חיוכים ומילות פרגון. שקלנו איך לנהוג וחשבנו להעביר אותה לכיתה אחרת , אך המשמעות תהיה לנתק אותה מהחברים שלמדו איתה ביסודי. אנא המלצתך. תודה.

שלום לך, לא כל כך הבנתי בדיוק מה הבעיה. אבל נראה שיש לכם תחושה של חוסר אמון במחנכת לאור הדיווחים של בתכם. האם הבת מדווחת על תחושות אלו לאורך זמן או שמדובר באירוע חד פעמי. כדאי לברר את הדבר לעומק לפני שאתם נחפזים להעביר אותה כיתה. עפי"ר יש בבתי הספר יועצת וניתן להיוועץ בה לפני שאתם מקבלים החלטה. בהצלחה.

אני מעוננת בהמלצות לפסיכולוג מכבי ברעננה לנוער בן 15 עם הפרעות קשב וריכוז ובעיות חברתיות. תודה מראש.

שלום לזל, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. ניתן לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום,ביתי בת 4,אנו גרים ביישוב מעט מרוחק מהורי,ופעמים רבות בהן אנו באים לבקר את הוריי ישנה אינטראקציה לא נעימה עם בן דודה בן ה-5-כלומר יכול לשחק איתה יפה ואז פתאום לדבר אליה באופן מעליב/מבטל,לדבר במילים לא יפות,לאיים.לאחרונה אף הגיע אלינו עם הוריי בשבת ובאיזשהו שלב החל לדבר לא יפה אליה ללא הפסקה וללא התייחסות להערות שלי/של הוריי מה שהביא להפסקת הביקור לבסוף. יש לציין שבן הדודה גר ביישוב של הוריי וביתם הוא לו כבית שני.כשאנחנו מגיעים אני מרגישה שביתי יודעת שהוא ה"מלך" ופעמים רבות נעלבת מיחסו אליה וגם מפנימה את זה שלא תמיד יש התייחסות והתמודדות מתאימה של המבוגרים סביבו-למשל אם אביו כועס עליו לאחר שהרביץ למשל,אח"כ יכול לקבל הרבה תשומת לב מהסבא והסבתא שמרחמים עליו כי כעסו עליו.לאחר הביקור אותו תיארתי פניתי לאחותי -אימו וניסיתי לשתף בתסכול שאני חשה ,וגם הדגשתי שלא מקובלת עלי התנהגות כזו-מאחר ולרוב הייתי מאוד מקבלת ומוותרת.אחותי אמרה שהיא לא רואה כך את הדברים,שלדעתה הם לפעמים משחקים ולפעמים רבים ושאין צורך שנתערב ביניהם.בכלל גם הורי הגיבו בסוג של הרתעות ממני על כך שהבעתי תסכול מהתנהגותו של בן אחותי.אני מרגישה שהנושא טעון אצלי ומחפשת דרך לפיתרון שמצד אחד יאפשר לי להגן על ביתי ולעמוד על שלי ויחד עם זאת יאפשר אינטראקציה וקשר עם בני משפחתי ולא יוביל לקצר/פיצוץ.אשמח לעזרתכם ועצתכם,אורית

שלום אורית, עקרונית, גם אני נוטה לחשוב שאין טעם או צורך להתערב באינטראקציות של ילדים, אלא אם מדובר באלימות ממש, או בקונפליקטים דרמטיים שמחייבים תיווך. במקרה שלך, כמו שציינת בעצמך, הנושא טעון, ומשקף - אולי - חוויות מוקדמות יותר, בהן חווית התעלמות או קיפוח. חוויות אלה 'מהדהדות' עד היום, במפגשים של הדור השני. אני יודעת שהתשובה שלי עלולה להישמע כמו "מרגמה המכוונת לזבוב קטן", אך אומר בכל זאת, שהתבוננות על חוויות עבר אלו במרחב טיפולי בטוח (לך עצמך), יכולה לשחרר אותך מהצורך לשמור כל הזמן, ולהיות דרוכה לכל סממן של קיפוח או אפלייה מצד ההורים. ברמה המיידית, אני ממליצה שבזמן שאתם אצל ההורים, תני לבעלך (שפחות מעורב מבחינה רגשית) לטפל עניינית במשברים הקטנים שבין הילדים. מה את אומרת? ליאת

אני בת 16, אני מרגישה בדיכאון כבר הרבה מאוד זמן ויש לי הרבה מחשבות אובדניות, אני חותכת את עצמי בידיים וברגלים כבר בערך שנה, יש לי פסיכולוגית אבל היא לא כל כך עוזרת.. אני רוצה להתאשפז, אני באמת חושבת שזה יעזור לי. איך אני מספרת להורים את זה? מה אני עושה בכלל?

שלום שירה, האם הפסיכולוגית שלך יודעת על הפגיעה העצמית? אם לא, חשוב ליידע אותה על כך, כולל על המחשבות האובדניות. אני מציעה להיעזר בפסיכולוגית, ולהציע שיחה משותפת לך ולה יחד עם ההורים, כדי לחשוב יחד מה עושים ולמי פונים. אני רוצה ליידע אותך על כך שניתן וצריך לטפל בבעיות מהן את סובלת גם ללא אשפוז. בכל מקרה, אל תישארי עם זה לבד. פני למבוגר הקרוב לך ביותר, ושתפי אותו. ממליצה מאד על שיטת הטיפול הדיאלקטית-התנהגותית (DBT), שמציעה מענה טוב מאד במקרה של אובדנות ופגיעה עצמית. בהצלחה ליאת

ליאת/ קובי שלום, יש לי ילדה בת שנתיים וחצי אשר מדברת בבית עם בני המשפחה ובבית של אמי אך מסרבת לדבר בגן או עם כל אדם "זר" שמגיע אלינו הביתה.בגן היא משתתפת בכלל הפעילויות באמצעות תקשורת בלתי מילולית לעיתים קריאות שמחה אך ללא מילים. הייתה פעם אחת שהגעתי לגן והיא נתקלה בילד הוא בכה והיא לא היא כאילו שומרת את הבכי בפנים ואז היא רצה אליי ובכתה אבל באופן קיצוני יותר מהרגיל... בתקשורת הבלתי מילולית אני מרגישה שחל שיפור ניכר, פעם לדוגמא בגן שעשועים היא הייתה ממש נצמדת אלי ולא מתקשרת היום אני מרגישה שקל לה יותר להיפתח, גם עם אנשים שמגיעים אלינו הבייתה. מאט קשה להגיד מתי התופעה החלה כי עד לא מזמן היא לא ידעה לדבר אבל מגיל שנה וחצי עד כמעט שנתיים היא הייתה במשפחתון ושם אני חושבת שהיא כן תיקשרה כי הגננת הייתה אומרת שהיא אומרת לה דברים ברוסית והיא לא מבינה והסברתי לה שזה ג'יבריש ולא רוסית. בהמשך עברנו דירה והיא נכנסה לגן חדש אשר נסגר לאחר כחודש וחצי (שם לדעתי היא לא דיברה ופחות תיקשרה) וכעת היא בגן חדש מסוף אוקטובר, היא הולכת לשם בשמחה, משחקת אומרת שהוא מוצא חן בעינייה אך לא מדברת. הגן הקודם ככל שידוע לי נסגר בגלל סיבות טכניות עם המועצה ולא ידוע לי על שום דבר שקרה שם לילדים אך מצד שני גם לא הרגשתי שטוב שם לאלין אך ייחסתי את זה לתקופת ההסתגלות. היא נפרדת ממני בבוקר די בקלות אם כי יש לה מטפלות מועדפות. אין טראומה בעבר שידועה לי. עד גיל שנה וחצי היא היתה בבית עם אמא שלי. עם ילדים אני כן שומעת פה ושם שהיא אומרת מילים בודדות, אך עם ילדים שהיא מכירה זמן רב, אחרת היא מתקשרת דרכי. מה היית מציע לעשות? מה כוללים טיפולים לילדים עם אילמות סלקטיבית? לדעתי הכי נכון שהטיפול יתבצע דרכינו ההורים שינחו אותנו ואני אייסם את זה בסביבה הרגילה של הילדה, לדעתי גם בגיל הזה ילד מבין שהוא באיזושהי סיטוציה לא רגילה (בטיפול) אם באנו לבקר מישהי אז למה רק אמא שלה בבית? למה הכל סובב סביבה? וכו' הבנתי מהאינטרנט שמדובר בהפרעה שהיא על רקע חרדה וכך גם אני מרגישה, אני חושבת שמסגרת טיפולית יכולה להעמיק את החרדה ואני גם לא כל כך מצליחה לחשוב על תוכנה.מה אתם הייתם מציעים? מאיפה מתחילים? למי לפנות? האם יש מישהו בצפון שאתם יכולים להמליץ עליו שהוא מומחה בסוג כזה של הפרעות? תודה רבה

שלום אינה, את משתמשת במונח אבחנתי מובהק ("אילמות סלקטיבית") לתיאור תופעה שלא אובחנה מעולם ע"י איש מקצוע. בתך עדיין צעירה מאד, וממילא יכולתה לעשות שימוש גמיש בשפה עוד מוגבלת. יכולים להיות הסברים נוספים לאותן התנהגויות ממש, ולכן רצוי לברר היטב במה אנחנו רוצים לטפל, ומהי הדרך לעשות זאת. המלצתי היא לבקש מרופא הילדים שלכם הפנייה למכון להתפתחות הילד, ושם לבקש הערכה של פסיכולוג התפתחותי וקלינאית תקשורת. מדובר באנשים מקצועיים ומנוסים מאד, שיוכלו לאתר את הקשיים ולהמליץ על דרך טיפול רלוונטית. דרך נוספת היא להתייעץ עם קלינאית תקשורת באופן פרטי, אך עם כזו שמנוסה בעבודה עם ילדים בגיל הרך, או בילדים עם קשיי תקשורת. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, את המונח הזה הבאתי מזה שדיברתי בטלפון עם מכרה שהיא פסיכולוגית ילדים והיא אמרה לי שהיא חושבת שזה זה. העניין הוא שהיא פחות מתעסקת בתחום הזה ספציפית לכן הצגתי את שאלותיי בפורום. את אומרת שמה שאני מתארת יכול להיום ביטוי של עוד הרבה דברים, כמו מה למשל? מה פחות או יותר כולל האיבחון ההתפתחותי, אני מנסה להבין לקראת מה אני הולכת לפני שאני נותנת לילדה שלי להיות נוכחת שם... למה זה קשור לקלינאית תקשורת היא יודעת לדבר יפה, היא כבר אומרת משפטים שלמים עם מילות קישור, רבים יחיד זכר נקבה וכו', קלינאי תקשורת מתעסק גם בפן הרגשי?

ליאת שלום רב! בני בו 5.5 (ילד רגיש,נבון, חיובי ובעל שמחת חיים) לא עבר אבחון מסודר אך בטיפול כמה שנים בשל "חיפוש תנועתי", בעיות התארגנות, התנהגויות אימפולסיביות והיפראקטיביות. האתגרים איתו הם יומיומיים ושאלתי הפעם: בזמן האחרון כשמתוסכל מגיב בצעקות/צרחות ולעיתים גם משתולל כך שבסופו של דבר פוגע בנו או באחותו הקטנה. אנו לא נוהגים לצעוק כלל. היינו רוצים למצוא ערוצים אחרים בהם יוכל להביע את התסכול אך למגר את עניין הצעקות וההשתוללות.... מה דעתך? עצתך? תודה!

שלום תמר, ילדים 'סוערים' עלולים להוות אתגר לא פשוט, בעיקר בשל הצורך (שלנו) למצוא את האיזון בין הרצון להכיל, להבין ולעזור לו להתמודד עם קשיי הוויסות שלו, לבין הצורך לשמור על כללי התנהגות נאותים מתוך עמדה סמכותית. גם לילד אימפולסיבי ותנועתי מאד לא נוכל להרשות להתנהג באלימות, ומבחינה זו, עלינו לפעול (לא לדבר! לפעול!) כדי להפסיק התנהגויות פוגעניות כלפי אדם ורכוש. הילד שלכם חייב ללמוד שלהתנהגות שלילית תהיה תוצאה שלילית לא רצויה (כמו שהוזכר כאן אין ספור פעמים בעבר. החלק הפחות מודגש, אולי, בדיבור על נושא הגבולות, הוא האופן בו ניתן לכוון ילד לערוצים סובלימטיביים (מעודנים ולגיטימיים), בהם יוכל לפרוק את כעסו. לכן, חשוב לנסות ליצור הזדמנות רגועה (לעולם לא בשעת כעס או סערה), שבה תשבו עם הילד ותנסו ליצור רשימה של דברים שהוא יכול לעשות בשעת משבר, כעס או תסכול גדול (ללכת לחדר להירגע, לשמוע מוזיקה חזקה באוזניות, לחבק חזק חזק דובי מפרווה, ללוש חזק בצק, פלסטלינה או "כדור עצבים", לאכול משהו מתוק, או כל דבר אחר שמניסיונכם עוזר לו להירגע). ילד עם נטיות תוקפניות רצוי לא לעודד לחבטות בשק אגרוף או בכרית, אם כי לפעמים זה יעיל ואפשרי, וכמובן עדיף על פני פגיעה ממשית ביצור חי. את רשימת הרעיונות אפשר להדביק על המקרר במטבח או על לוח בחדרו, ולתרגל איתו בזמני משבר. כך, מעשה, אנחנו מרחיבים את רפרטואר התגובות שלו, ומעודדים אותו לפעול בדרך מקובלת ומעודנת בתוקפנות שכרגע מוצאת ביטוי באופן גולמי, יצרי ולא מעובד. חושבת שתצליחי? ליאת

שלום ליאת, מקווה שתראי את התגובה מכאן... ניסינו לעשות את הרשימה אך רגעי הזעם שלו כל כך גועשים שאף אחת מהאופציות לא מתאימה כאשר זה קורה. לתת משהו מתוק - בטח ישקיט את העניין אך נראה לי לא הגיוני שיתפרש כפרס על התנהגות שלילית. עדיין אנו מרגישים חסרים מערכת של פידבקים להתנהגות שלילית,ובעלי חש שזו הסיבה להמשך ההתפרצויות, האם יש לך המלצה? תודה רבה רבה!!!!

ילד בן 5.5 החל בשנה האחרונה לשחק באש, מחפש מצית/גפרורים בכל הזדמנות כשהוא לבד, מדליק מגבות מטבח, שטיחים וכל דבר דליק אחר. הסכנה הגלומה במשחק באש והשלכותיה הוסברו לילד מספר פעמים אך ללא הועיל. כיצד מומלץ לגשת וליצור הסברה אצל הילד? בנוסף, אל איזה גורם מקצועי מומלץ לפנות?

שלום, משחק באש, מעבר לסכנות הרבות הגלומות בו, יכול להעיד על קושי בוויסות דחפים. במידה ואין תופעות נוספות כמו התפרצויות זעם, הרבצה לילדים בגן וכד', בגיל הזה הייתי מסתפק בהסברים שמשחק באש הוא מסוכן מאוד ושאתם אוסרים עליו לעשות זאת. אני חושב שכדאי להתייחס לזה כמו לשאר הדברים שאנו אוסרים על ילדינו, משחק בחשמל, חציית כביש לבד, משחק בכלים חדים ועוד. מרב האחריות מוטלת עליכם, לכן יש להרחיק מהילד מצתים, גפרורים או כל אמצעי אחר להדלקת אש. כמו כן, יש להקפיד על סגירת ברז הגז בבית. אם האש לא תהיה בהישג יד, הילד לא יוכל לעשות בה שימוש לרעה. בברכה קובי.

שלום שמי גליה אם לחמישה יש לי ילד בן שמונה מגיל מאוד קטן תמיד כעוס עצבני אף פעם לא מספיק לא תשומת לב אהבה חום כל מה שילד צריך לקבל הוא מישתמש באלימות כלפי אחיו ואחיותיו הוא מיתחצף בלי הפסקה ניסינו טיפול פסיכולוגי שנתיים, תרפיה באומנות שנה, טיפול בחיות שנה וכלום לא עזר יש לו מין סוג של הרס עצמי מטורף התקפות זעם מאוד חזקות אני באפיסת כוחות אשמח אים תעזרי לי תודה גליה

שלום גליה את מתארת התמודדות לא פשוטה ואני חושב שהניסיונות הרבים מעידים על האהבה, הרגישות וההכלה הרבה שלכם. בעיני זה ראוי להערכה. זה באמת מאוד מתסכל, לנסות כל כך הרבה טיפולים ומטפלים ועדיין להישאר עם תחושה שדבר לא עוזר לו. אני מבין שלגדל חמישה ילדים זה לא פשוט, על אחת כמה וכמה כשיש ילד אחד שמרכז יותר תשומת לב ומעלה בקרב בני המשפחה תחושות שליליות כל כך כלפיו. למרות זאת, אל תתייאשי! תמיד יש מה לעשות. מתיאורך זה נשמע שלילד יש קושי בויסות רגשות לצד קושי בקבלת סמכות וגבולות. בפנייתך לא ציינת אם הילד עבר אבחון או לא, במידה ולא אני חושב שזה הזמן לשקול זאת. בנוסף לזה, לא הייתי שולח את הילד לעוד טיפול לפני שהייתי מברר באופן מקיף מה קורה בבית. לכן אני חושב שעכשיו זה הזמן לפנות להדרכת הורים המשלבת טיפול משפחתי. אני מבין שמכאן זה יכול להיות מאוד קל לתת לך עצות ודוגמאות איך להתנהל מול הילד, אבל בפועל להתנהל עם ילד אחד מאתגר + ארבעה נוספים עליהם את צריכה להגן מפניו וגם להקדיש להם תשומת לב זה ממש לא פשוט. אני מאמין שצריך להסתכל על ההתנהגויות של בנך כמשקפות מצוקה פנימית ולא של רוע מולד, או הרס עצמי. הבנה של המצוקות והקשיים שלו תאפשר לך להעניק לו את הסיוע הנכון, תקל את הקונפליקט הפנימי בו את נמצאת ובהמשך גם תוכל ליצור שינוי רגשי והתנהגותי אצלו. הכי חשוב זה לא לוותר! החזיקי מעמד קובי

שלום קובי ותודה רבה על תשובתך המהירה והמעניינת *** זה שם הילד והוא עשה איבחון שבו גילו שיש לו קשב וריכוז לפני חודשיים התחלנו ריטלין אחרי שניסינו כל דבר שהוא לא תרופתי והחלטנו בסוף כן להתחיל ריטלין לגבי הדרכה הורית קיבלתי במשך שנתיים ייעוץ מישפחתי והורות ועדיין זה רק מחמיר שאני שוקלת אים כדאי לפנות לבריאות הנפש והאים זה כדאי ואםשרי תודה גליה

שלום קובי אני בת 15 ויש לי אח בן 8 ( 4 אחים) אני והוא כל הזמן רבים (לפעמים גם מגיע למכות קללות וכדו'..) ואומרים לי כל הזמן שהוא ילד קטן והוא לא יכול לעצור את עצמו, בקיצור, מאשמים אותי.. רציתי לדעת אם זה באמת נכון, מה ילד בן -8- לא יכול לרסן את עצמו?!

הילדה שלי בת 8 סובלת מחרדות ובנוסף חוותה משבר גירושין שלי לפני כשנה. מטופלת אצל פסיכותרפיסטית (לא פסיכולוגית) שעובדת איתה בעיקר בשיטת משחקי קופסא. המטפלת מתלוננת על ביתי שאינה מספרת לה את הקשיים שלה ובוחרת להתעלם מהם בטיפול. הילדה שלי מטופלת אצלה כבר חצי שנה ומילה אחת בנושא הגירושין או החרדות היא לא הצליחה עדין להוציא ממנה. אני מבינה שהטיפול לא מוצלח ואני לא יודעת לאן לפנות. אני מבולבלת מאוד האם עלי לפנות למטפלת באמנות או פסיכולוג קליני או שילוב של השניים. אשמח לקבל כל עזרה אפשרית כי יש לה התפרצויות חרדה בין פעם לפעמיים ביום ואני מאוד רוצה לשפר לה את איכות החיים. לדוגמא היא קמה לפני יומיים בבכי ואמרה שהיא לא רוצה שיעקרו לה את השיניים. רק לאחר בירור איתה הסתבר כי לחברה שלה נשברה שן והיא עוברת טיפול כירוגי בנושא. או היא נפלה והיא בכתה בהסטריה שהיא לא רוצה שינתחו אותה שבפועל אבא שלה לפני שנה עבר ניתוח ברגל. אשמח אם אפשר לקבל שם ששל פסיכולוגית או מטפלת באמנות שמתמחה ויודעת איך לגשת לילדים שלא מדברים בטיפול. אני מתגוררת בנס ציונה רחובות

שלום יפית, בפורום שלנו אנחנו לא נוהגים לתת המלצות על מטפלים. זה טבעי שלחצים שונים מוצאים את דרכם ובאים לידי ביטוי בחרדות ופחדים. העובדה שבתך מתקשה לדבר על הנושאים הללו ממחישה עד כמה זה מורכב ולא פשוט עבורה. חשוב לזכור שהיא ילדה ושבגילה הצעיר תקשורת ישירה בנושאים מורכבים לא תמיד מתאפשרת. גם מטפל מאוד מנוסה לא יוכל או ירצה להכריח אותה לדבר על נושאים שהיא לא מעוניינת לדבר עליהם. לדעתי, חשוב שלא תבקרי אותה על זה, ושלא תעבירי לה מסרים שהיא חייבת לפתוח את הנושא עם איש כזה או אחר. בכל מקרה, זה קשה מאוד לדעת האם הטיפול הוא מוצלח או לא מוצלח. אני מציע לך לדבר עם המטפלת שלה ולשאול אותה מה היא חושבת. היא מכירה את בתך טוב ממני, ומבינה את התהליך שהן יחד עוברות. בנוסף לזה, אני חושב שהדרכת הורים תסייע לך להבין את המתרחש אצל בתך, ותסייע לך להרחיב את מגוון התגובות בהן את יכולה לעזור לה בהתמודדות שלה. בהצלחה קובי

היי, הילדה של בת שנתיים ו- 4 חודשים. התחלנו בגמילה לפני כחודש והיא גמולה לגמרי (בשעות היום). עם הפיפי אין לנו כל בעיה והגמילה הייתה ממש חלקה. החלק הבעייתי מגיע עם הצואה... היא נלחצת מאוד מהצואה שלה ולא רוצה להוציא אותה החוצה ,שאלתי אותה אם היא מפחדת והיא אמרה שכן. היא גם מודיעה מדי פעם לי ולעצמה שאין מה לפחד מהצואה. אבל המצב הפך להיות בלתי נסבל. מאחר וכל פעם שיש לה צורך להוציא היא מריצה אותי ואת אבא שלה כל 2 דקות לשירותים, ולא תמיד עושה. ואם היא כבר עושה, זה בבכי קולני, קפיצות עם הישבן על הישבנון שלה, וסימני לחץ ומצוקה מצידה. ניסינו לספר לה סיפור, לשיר לה שירים, להראות לה סרטונים באייפון . ניסינו להתעלם ולהיות סבלניים ככל שניתן. ובסופו של דבר גם מצאנו את עצמנו כועסים עליה מתסכול. אנחנו די אובדי עצות וכבר לא יודעים כיצד להתמודד עם זה. נשמח לכל עצה . תודה מראש

שלום רותי כמו שאת מבינה, תהליך הגמילה מצריך הרבה סבלנות מצד ההורים. בניגוד לשתן אותו היא צריכה ללמוד לזהות ולעצור, הוצאת הצואה זהו תהליך אקטיבי בו הילדה צריכה לבצע פעולה על מנת שיצא. לכן, לרוב ילדים לא נגמלים מפיפי ומקקי באופן זהה. כפי שבתך היטיבה לספר לך, במקרים רבים הקושי לעשות קקי בשירותים או בסיר בא על רקע של חרדה. החשש יכול לנבוע מגורמים שונים, כמו תחושה שהקקי הוא חלק מהגוף היוצא ממני החוצה, תחושה מבהילה ומעוררת חרדה שדברים נוספים עלולים לצאת מהגוף. במקרים אחרים הפחד יכול להיות תוצאה של חוויה לא נעימה, כאב או פצע באזור או אפילו רעש הקקי במים. כתבת שכל שתי דקות היא "מריצה" אתכם לשירותים, ואני מציע לחשוב על תהליך הדרגתי. תחילה לשהות לצידה בכל פרק הזמן, ולאט לאט בהתאם לרמות המצוקה שלה להתרחק, תחילה לנקודה בה יש לכם קשר עין איתה ובשלב אחרון להשאיר אותה לבד. בנוסף, אפשר קצת לקשט את השירותים ולהפוך אותם למקום ידידותי יותר לילדים. זה תלוי בהשקפה שלכם, אבל אפשר גם להציע לה לנסות להשתמש בסיר. אצל חלק מהילדים זה נחווה כפחות מאיים. אחרי שהיא מצליחה, נסו לתגמל אותה ולחזק אותה על שהצליחה. בכל מקרה, כפי שאתם כבר מבינים התהליך דורש הרבה סבלנות והתגברות על התסכול שעולה בדרך. כמובן שאין קיצורי דרך ועם הזמן היא תתרגל לרעיון והמצוקה שלה תלך ותפחת. העובדה שהיא הצליחה להיגמל מפיפי מעודדת מאוד, קצת סבלנות והיא תשלים את התהליך כולו. בהצלחה קובי

שלום, אני בן 16 וחצי ואני מאוד מתעניין בפסיכולוגיה, אני קראתי הרבה על הנושא ובין היתר נתקלתי בנושא מסרים תת-ספיים. מסרים שחודרים ללא-מודע וגורמים לשינוי בהתנהגות בצורה לא רצונית. בקיצור, בדקתי איך זה קורה וגיליתי שאם מוסיפים לתוף סרטון תמונה במשך זמן של פחות מ 0.041 שניות אז זה הופך למסר תת-ספי. הורדתי את התוכנה סקראצ' (תוכנת אנימציה) וניסיתי לעשות את זה על עצמי. כמו שקראתי באינטרנט אז כתבתי את המשפטים בצורה של הווה כמו "אני משקיע בלימודים" ועוד כמה משפטים אחרים, כדי שזה יעזור לי להשתפר בתחומים האלו. ניסיתי את זה כמה פעמים. אני לא יודע כמה זה קשור אבל כמה ימים אחרי זה נכנסתי לדיכאון בגלל כל מיני מקרים שאני לא חושב שהייתי מגיב אליהם ככה לפני הניסוי שלי של המסרים התת-ספיים. אחרי ששמתי לב לזה נזכרתי שקראתי (לפני הרבה זמן) על תאוריית הדחף ( http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%93%D7%97%D7%A3 ) אני חושש שהמסרים שלי הפכו לדחפים של הלא-מודע ובגלל שאני לא מצליח ליישם אותם אז אני נכנס לדיכאון. זה הגיוני? אם כן, אין אני יוצא מהדיכאון? כי אני ממש נכנסתי למצב של דיכאון קשה ואני רוצה לצאת מזה!! סליחה על החפירה ותודה על העזרה

שלום, זה יפה מאוד שאתה מתעניין ובודק דברים, ובנוגע לשאלתך לא נראה לי שזו הסיבה לדיכאון. אני לא מכיר מחקר שתומך בהשפעת מסרים כאלו. בכל מקרה, נראה שמשהו מציק לך. אל תישאר עם זה לבד, אולי כדאי שתדבר עם מישהו, הורים, אחים גדולים, מחנכת או יועצת. אולי כדאי שתעשה בירור מקיף יותר מה מקשה עליך להשקיע בלימודים. זה יפה מאוד שאתה רוצה להצליח, שאתה יוזם ומנסה דברים, אבל נראה לי שקצת הכוונה תוכל לעזור לך מאוד. בהצלחה קובי

שלום, רציתי לדעת מדוע כשמישהו נפטר במשפחה ההמלצה, בדרך כלל, היא כן לומר שנקברים באדמה, ולא לדבר על "עלייה לשמיים" וכל מה שקשור. אני מבינה שילדים הם קונקרטיים מאוד, ומצד שני- אולי זה לא כל כך רע שידמיינו משהו רך יותר, עם גוון שבין מציאות לחלום.. מה דעתך? תודה, נטע

שלום נטע, אני לא יודע באיזה גיל הילדים עליהם את מדברת, לכן אענה לך באופן כללי. זה אכן אתגר רגשי ומחשבתי לא פשוט איך להסביר לילדים על מוות של אדם קרוב. אני חושב שבמידה מסוימת מוות לא ברור כל כך גם לנו המבוגרים ושמגוון הדתות והאמונות ניסו משחר ההיסטוריה לתת מענה לשאלות על המוות ולהקנות לו משמעות. דבר אחד כן ברור- עד היום, אדם שמת לא שב. לצד חווית האבדן יש חוויה של נטישת האדם המת את אלו שנותרו חיים. ההסבר לפיו המת נמצא בשמיים יכול להיות מבלבל מאוד עבור ילדים, כמו יש בו מסר שהאדם המת פשוט נמצא במקום אחר. בפרשנות חופשית של ילד עולה השאלה מדוע הוא לא יורד משם? האם הוא בוחר בזה? האם הוא נוטש אותי? האם השמיים מסוכנים וצריך להתרחק מהם כדי שלא נעבור לשם ואז לא נחזור? אני חושב שהקבורה מסמלת את הסופיות, את הפרידה, ושהקבר מהווה אובייקט חיצוני דרכו אנו יכולים לתקשר את הרגשות שלנו כלפי המת וכלפי המוות. באופן כללי אני חושב שכל הורה צריך להסביר לילדיו באופן התואם את אמונותיו שלו, מבלי להכחיש את העובדה הכואבת שאדם שמת לא ישוב. בברכה קובי

ביתי נפגשה אצל פסיכיאטר מסויים שקבע שיש לה OCD + חרדות אותו פסיכאטר גם נתן לה ציפרלקס 1.5 כדור ליום . אחרי תקופה של כ- 3 חודשים נפגשנו עם פסיכיאטר נוסף לחוות דעת נוספת הוא קבע שככל הניראה לא מדובר ב-OCD ( תמוהה בעיניי איך אחד אומר כך ושני אחר ) בכל מקרה השני החליט להוסיף גם רספרדל 0.25MG פעמים ביום . וקבע שהילדה סובלת מבילבול וחרדות ושילוב התרופות יחד עם טיפול פסיכולגי יכול בהחלט לעזור . אני מאוד מוטרדת האם נכון לתת לילדה את התרופות הפסיאטריות הללו ? האם לא נעשה כאן נזק לילדה ? מה יקרה אם אני אלך לחוות דעת שלישית האם הוא יקבע בכלל משהו אחר ? אנא עזרו לי אני ממש לא ישנה בלילה בגלל הנושא

שלום רוית, על אף הכמיהה של כולנו, שיש מי שיודע ויכול להבין במדויק את הבעיה ולהתאים לה פתרון מוצלח, במציאות זה לא כך. ברפואת הגוף ובמיוחד ברפואת הנפש הדברים לא תמיד ברורים ומדויקים. אני מבין שלצד ההתמודדות הלא קלה שאת עוברת, ההבנה הזו לא מוסיפה נחת. במצבים כאלו הורים נוטים לחוש רגשות קשים מאוד, נדודי שינה, התקפי חרדה ותופעות נוספות מובנות לי מאוד. אני אביע את דעתי בעניין, אך כפי שכבר נוכחת לדעת, יש מגוון דעות.. בכל מקרה, גם אם מדובר בהפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD) וגם אם לא, אני חושב שכל טיפול תרופתי צריך להיות מלווה בטיפול פסיכולוגי. הכדורים מטפלים בסימפטומים, בחרדה, בדיכאון או באובססיות. טיפול תרופתי נכון יכול לסייע מאוד לילדה ולהביא אותה למצב בו היא מסוגלת לתפקד ולהתמודד עם טיפול נפשי. מטרת הטיפול היא שינוי עמוק יותר, שינוי הנוגע בדפוסים הרגשיים, המחשבתיים וההתנהגותיים המשמרים או יוצרים את התסמינים האלו. אני חושב שבמקרה שלכן לא כדאי לטלטל אותך או את הילדה ולעבור מפסיכיאטר אחד לשני. המלצתי היא לפנות לפסיכולג/ית ילדים מנוסה שיוכלו "לנהל" את המקרה ולעזור לכם ולה להתנהל בתוך המרחב העמום הזה. בנוסף, אני חושב ששילוב של טיפול תרופתי, טיפול פסיכולוגי טוב והדרכת הורים יסייעו לכם מאוד בהתמודדות הלא פשוטה שלכם ויסייעו לבתכם. בתקווה לעתיד טוב יותר. קובי.

שלום רב, בני בן 6 הולך לגן חובה ,ילד מאוד חכם ונבון ,אף יחד עם זה גם מאוד שובב. לאחרונה כחודש ,חודש וחצי התחילו בעיות בגן,הילד לפעמים לא מוכן להשתתף בריכוז בוקר,רב עם ילדים אחרים בפינת משחקים (בעיקר שמשחקים בלגו וקוביות),מתפרע בחצר(זורק חול ,עולה על עצים,),לא מוכן לעשות משימות מסוימות. אני ואישתי בקשר יום יומי עם הגננת ,שיחות בוקר ב10 ושיחת צהריים ב2 .יש ימים שהוא חוזר עם מדבקת "מצטיין" אבל לרוב זה לא קורה .הילד אחרי הגן נשאר עוד כשעתיים במסגרת מועדונית ,ולעולם לא שמענו שהיו בעיות שמה,כמו כן הוא משתתף בחוג אומנויות לחימה ,וגם שמה אין שום בעיות ,בכל קייטנה בחופשים לעולם לא שמענו על בעיות מיוחדות. אנו מדברים עם הילד כל יום,ניסינו עונשים (מחשב,טלויזיה וכו....)זה עוזר לכמה שעות ,ניסינו לבלות איתו יותר "שיוציא את האנרגיות" זה גם לא כל כך עוזר, לאחרונה (כשבוע)המצב נהיה יותר גרוע,הילד ממש לא מקשיב לגננת,עושה מה שהוא רוצה בגן,זורק דברים ,הופך שולחנות,מפריע מאוד במפגש בוקר. ביחד עם גננת ,ניסינו לעשות הסכמים כתובים עם הילד(מאין חוזה ביננו)זה עזר למספר ימים,חשוב לציין שביום חופשי של הגננת ,כאשר יש גננת מחליפה אנו לא שומעים שום תלונות. הגננת רוצה לזמן לנו ועדת היוועצות ,שאין לי מושג מה זה.ניסינו לקבוע דרך קופת חולים פגישה עם פסיכולוג ילדים ,אבל מסתבר שזה לא כל כך פשוט . אשמח לקבל עזרה ממכם ,כי אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות.

שלום אבי, לרוב, כשיש סימנים המעידים על קשיי ויסות או הפרעת התנהגות כפי שאתה מציין, אנחנו מצפים שבמידה כזו או אחרת הם יופיע במגוון רחב של סיטואציות ומסגרות. מהאופן בו ניסחת את שאלתך אני לא ממש מבין האם לא שמעתם על הפרעות כאלו במקומות אחרים? או שלא בדקתם באופן יזום האם הן הופיעו? בתשובתי אני אתייחס למצב בו ההתנהגויות המתוארות מופיעות רק בנוכחות הגננת. בנוסף, אני חושב שחשוב לבדוק האם קרה משהו מיוחד בתקופה בה החלו להופיע ההתנהגויות הללו, האם היה שינוי כלשהו בגן או בבית? והאם הילד מגיב לשינוי הזה? במידה ואכן הילד מתנהג כך רק בנוכחותה, זה יכול להצביע על חיזוקים מסוימים שהילד מקבל להתנהגותו, חיזוקים המשמרים ומחזקים את התנהגותו השלילית. הניסיון "להעניש" בבית על התנהגות שהייתה מספר שעות לפני כן לרוב נועדו לכישלון. הקשר החשוב בין סיבה ותוצאה, בין מצב רגשי ואופן ביטויו לתגובת הסביבה חייב להיות מיידי על מנת שיפיק תוצאה של למידה. בבית, שעות אחרי האירוע, הילד כבר לא באותו מצב רגשי ולכן העונש אינו אפקטיבי. למרות זאת הבירור מולו חשוב. בגילו היכולות המילוליות כבר מפותחות ולכן אני מציע לנסות ולהבין יחד אתו מה מפריע לו בגן? מה הוא מרגיש שם ביום יום? כך לדוגמה, יכול להיות שההתנהגויות האלו מופיעות דווקא כשהיא נוכחת משום שהילד מרגיש קרוב יותר אליה ולכן מתקשה לקבל את חלוקת תשומת הלב שלה. או מצב בו ילד חש מאוים והתנהגותו היא תגובה לתחושה הזו. אמרת שבשבוע האחרון ההתנהגויות החריפו, ואני תוהה האם משהו באופן התגובה בגן וכנראה גם בבית רק מחזק ומגביר את ההתנהגויות השליליות. זה באמת מורכב מידי על מנת שאדע מכאן, אבל נסו להבין האם הילד מתקשר אתכם דרך הגננת, האם ההבנה שלו שההתנהגות בגן מול הגננת הזו ספציפית מדווחת לכם ומשפיעה עליכם (כמו לבדוק איתה מה קורה בגן פעמיים ביום) באופן כזה המחזק את התנהגותו השלילית. חשוב לנסות ולהתעקש על פסיכולוג/ית דרך קופ"ח או בכל אופן אחר, לשקול עריכת תצפיות בגן בשביל להבין לעומק מה בדיוק קורה שם? בשביל להתמודד עם בעיה חשוב להבין מה גורם לה, ונדמה לי שבמקרה שלכם זה עדיין לא ממש ברור. בנוסף, אני מציע לדבר עם הגננת. לבדוק יחד איתה מדוע היא חושבת שיש צורך בוועדת היוועצות? מה המטרות שלה בפנייה לוועדה זו? ייתכן והיא לא בטוחה באשר לבשלות שלו לעבור לכיתה א', אך יכולות להיות גם סיבות אחרות. נסו ליצור איתה דיון פתוח וסובלני שמטרתו לסייע לילד ולא למצוא אשמים. בברכה קובי.

שלום רב בתנו בת שנתיים ושבעה חודשים. ילדה נבונה מאוד, רגישה ועקשנית. אחות לתינוקת בת חצי שנה. עברנו תקופה לא פשוטה (של 4-5 חודשים) של הסתגלותה של הגדולה למצב החדש וכבר חשבנו שהחיים חוזרים למסלולם. אך לאחרונה שוב התחלנו לקבל דיווחים מהגננת על כך שהיא מרביצה בגן והשבוע היו כבר כמה דיווחים על נשיכות, שזה די חדש. הנשיכות באות בלי שום התרעה ובלי מצבי כעס. היא יכולה לשבת ליד חבר/ה בגן, ללטף אותם, לשחק אתם ואז בלי שום סיבה נראית לעין לנשוך בעוצמה. אנחנו רואים זאת גם בבית. היא יכולה לנשק את הקטנה ופתאום לנשוך אותה, בין נשיקה לנשיקה. במקרים אלה אני מיד קמה ועוזבת אותה עם התינוקת תוך אמירה "אני לא מרשה, זה לא נעים, ואני לא רוצה להיות ליד הילדה שנושכת". ועוזבת לחדר אחר לכמה דקות. בגן יש ימים טובים (מקבלים דיווח שהיא הייתה מקסימה ונהדרת, שיחקה יפה, השתתפה בריכוז, ועוד) וטובים פחות (הרביצה, נשכה). אני לא מצליחה לזהות סיבתיות כלשהי נראית לעין שגורמת ליום אחד לעבור חלק וליום אחר - לא. לדעתה של הגננת, מדובר בבעיה חושית ושעלינו לפנות למרפא בעיסוק. נשמח מאוד לשמוע את דעתך תודה רבה

שלום טלי, נשיכות בגיל הגן זו תופעה שכיחה ומוכרת. למרות שנשיכות אינן שונות בהרבה מהתנהגויות מרדניות אחרות האופייניות לגילה, יש משהו בנשיכות שמעורר חרדה גדולה יותר בקרב המבוגרים. לרוב, החרדה הזו מתורגמת לתגובה רגשית חריפה יותר שמגבירה את הסיכוי לכך שהתופעה תישנה שוב. כנראה שיש משהו בחשיפה של ההורה לתוקפנות הגולמית של ילדו שמעורר בנו תחושות של אשמה וכעס. אני יכול להבין שלהגיע לגן ולשמוע שבתך מתנהגת כך זו חוויה מאוד לא נעימה. חוויה שמעוררת שאלות לגבי ההורות שלנו, העתיד של הילדה ועוד... למרות זאת, צריך לשים את הרגשות האלה בצד ולזכור שנשיכות והתנהגות אלימה משקפות את הקושי בוויסות הדחפים התוקפניים של הילדה, קושי שהוא אופייני לגילה. את כתבת על התקופה הקשה שעברתם איתה בעקבות הכניסה של התינוקת החדשה. אני מניח שהשינוי הזה עדיין נותן את אותותיו ושגילויי האלימות והנשיכות הן תוצר של התסכול והקושי שבתך חווה. כאשר הנשיכות הן חלק ממשבר כללי שהילדה עוברת, לרוב הן יהיו מלוות בביטויים אחרים של מצוקה כגון נטייה לבכי, חוסר סבלנות וכד'. אני מציין את כל הדברים האלו מפני שהתגובות שלכם כלפיה צריכות לתת ביטוי גם לפן המשמעתי אך לא פחות חשוב מזה גם לפן הרגשי. אני חושב שהמסר שצריך לעבור לילדה צריך להיות ענייני וברור- שנשיכות זו לא התנהגות מקובלת. משפטים קצרים- "אני לא מרשה לך לנשוך" ולהרחיק אותה מהסיטואציה ללא תשומת לב מיוחדת. כמו בכל התנהגות לא רצויה אחרת, על המסר לעבור בצורה ברורה אך ללא תגובה רגשית חריפה מדי שלך. תגובה רגשית חריפה קשורה יותר לתסכול של ההורה ופחות למה שהילד צריך באותו הרגע. חשוב להבין שילדים תופסים אחרת מאתנו את השלכות ההתנהגות שלהם. אני לא מציע להשתמש במשפט כמו "אני לא רוצה להיות ליד ילדה שנושכת", בטווח הארוך תגובת כאלו עלולות לפגוע בדימויה העצמי ולהגביר את תחושת התסכול וחוסר האונים שלה, אותו חוסר אונים שהביא אותה לתגובת הנשיכה מלכתחילה. לתפיסתי, הרכיב המשמעותי ביותר בחינוך הוא הדוגמה שהילדה מקבלת, לכן האופן בו את תתמודדי עם התסכול שהתנהגותה מעוררת אצלך ישפיע מאוד על האופן בו היא תעשה זאת. לצד זה, ולא פחות חשוב, כדאי לחזק אותה בעקבות התנהגויות חיוביות. למנוע מצב בו היא מצליחה לגייס את המבוגרים ולזכות בתשומת לבם רק בעקבות התנהגות שלילית. לחפש את ההתנהגויות החיוביות שלה ולחזק אותן. ללמד אותה שיש דרכים מקובלות לזכות ביחס ודרכים לא מקובלות. אלמנט חשוב נוסף הוא מידיות התגובה. לכן, לא הייתי מגיב על התנהגויות שקרו בגן, את זה תשאירי לצוות בגן, עבורה זו כבר היסטוריה רחוקה ולכן התגובות שלכם לא יועילו. אני מבין שזה לא פשוט, אבל חשוב לזכור שלרוב התנהגויות אלו חולפות עם הזמן ועם תגובה נכונה של הסביבה. מכאן קשה לי לומר האם מדובר בבעיה חושית או לא. אולי כדאי לברר עם הגננת מדוע היא חושבת כך, האם חוץ מגילויי התוקפנות היא מזהה סימפטומים נוספים שיכולים להעיד על בעיה חושית? באופן כללי אני חושב שאפשר לפנות לאבחון, אך מכיוון שאת רואה את הקשר שבין הנהגות בתך ללידת אחותה הצעירה, אני מניח שהתגובה שלה קשורה לשינויים בבית ולא לבעיה חושית. את מכירה את בתך ורואה את התמונה המלאה לכן כדאי שתלכי עם התחושות שלך... עם סבלנות והרבה אהבה אני מאמין שזה יעבור. בהצלחה קובי

כ- 4 פעמים לפחות קרה לבתי שהיא מתעלפת במיוחד בזמן המחזור (עשינו לה בדיקה c.t) שלא הראתה שום בעיה הרופא אמר לחץ אם זה מלימודים או שאנחנו מבקשרים ממנה להפסיק להתעסק בפלאפון ובפעם האחרונה מאוד הפחידה אותי שהיא התחילה להתפרץ ולצעוק עופו מפה אני לא מקירה אותכם אל תקחו את הפלאפון נכנסה ממש להסטריה ולא רצתה שאף אחד יתקרב אליה למותר לציין שלמחרת יום היא שכחה בכלל מה עבר עליה לפני יום אודה לכם מאוד אם תעזרו לי בנושא

שלום אודי בתשובתי אני יוצא מנקודת הנחה שאין בעיה רפואית ושבצעתם את כל הבדיקות הרפואיות הנחוצות על מנת לשלול בעיה כזו. תגובות של כעס ומאבק בגיל ההתבגרות הן תגובות שכיחות. לצד זה, ייתכן שההתעלפויות של בתך מצביעות על התחלה של הפרעה פסיכוסומאטית. הפרעה פסיכוסומאטית היא מצב בו קונפליקטים וקשיים נפשיים מומרים לתופעות פיזיולוגיות שאין להם הסבר רפואי אחר. התגובה הפיזיולוגית אינה מתוך בחירה מודעת או תוצר של תהליך בו הילדה שולטת. במקרה שלכם ההתעלפויות יכולות להיות תוצר של חרדה או מתח נפשי שבתך מתקשה לווסת בדרך אחרת. יש מגוון שיטות של טיפולים קצרי מועד וממוקדים שנותנים מענה טוב ומהיר לתופעה. אתה יכול לגשת לטיפול באופן פרטי או ציבורי. אני יכול להמליץ לך על המרפאה להפרעות פסיכוסומאטיות בבי"ח שניידר. בברכה קובי.

שלום, יש לי תינוקת בת חמישה חודשים, היא רואה את הסבים והסבתות פעם בשבוע. באותו מפגש היא בוכה ולא מוכנה שהם ירימו אותה. האם לתת לה לבכות והיא "תתרגל" להיות אצלם? כמו כן, עד כמה כדאי להענות לקיטור של תינוק. האם באופן מיידי? או שכך לטווח הרחוק הוא לא ידע להתמודד עם מורכבויות החיים ויהיה תלותי? או שמא זה מוקדם מדי? תודה מראש

שלום רוני הפחד מזרים או- "חרדת הזרים" שאת מתארת מבטאת שלב התפתחותי מסוים שבתך הגיעה אליו. בשלב זה היא לומדת להבחין בין פרצופים מוכרים לכאלו שאינם מוכרים לה מספיק או במקרה שלך- להבחין בינך לבין שאר העולם. בנוסף לזה היא למדה שעלייך ניתן לסמוך, שאת מספקת את צרכיה הרגשיים והפיזיים. הבכי וההתנגדות שלה לעבור לידיים "זרות" נובע משילוב של שני הגורמים הללו, כלומר, הפחד מאדם שאינו מוכר לה והפחד האינסטינקטיבי מלאבד אותך. כמו שאת מבינה, מדובר בהתפתחות חיובית, וזו אבן דרך משמעותית בהתפתחות שלה. לרוב, החרדה שוככת מעצמה עם הזמן, ואין צורך לעשות משהו מיוחד כדי להתגבר על עליה. ככל שתיחשף יותר לסבים, כך הם יהיו מוכרים יותר עבורה, והיא תתקרב אליהם באופן טבעי. ולכן, בתגובה לשאלתך- לא כדאי לתת לה לבכות וכך להשאיר אותה עם רמות חרדה גבוהות. עדיף לתת לה את הזמן להתרגל לנוכחותם, וכשהיא מאותתת שהיא מוכנה לעבור לידיים אחרות- לאפשר זאת. בינתיים, את יכולה בדרכים שונות לתווך את הקשר בניהם. כך לדוגמה, הם יכולים לתקשר איתה כשהיא בידיך או דרך משחק משותף על השטיח כשאת לצידם וכד'. באשר לשאלתך על ה"קיטור" והשלכותיו העתידיות, היא קטנה כל כך שזה עדיין לא הזמן לחנך אותה או לכפות עליה נורמות חברתיות מעולם המבוגרים. בשלבים אלו ובכלל, כהורים עלינו לשאול את עצמנו מה הצרכים של הילד, מה היכולות שלו ולהתאים את דרישותינו אליו... ולא להפך. אני מאמין שאת רוצה שבתך תחווה את המגע והקשר עם אנשים אחרים כאקט מיטיב ונעים ולא כאקט מעורר חרדה. לכן, תני לה את הזמו לחקור ולהכיר את הסביבה, היא כבר תגלה לבד את אהבתם ורצונם לקשר איתה. אני מבין ללבך, הרצון שבני המשפחה יאהבו אותה, יחמיאו לה ושהיא תאהב אותם הוא טבעי וקיים אצל כל הורה, קצת סבלנות וגם זה יגיע. אחד מהמורים המצוינים שפגשתי בדרך אמר לי פעם משפט יפה שנראה לי רלוונטי לשאלתך: "חינוך של ילד זה כמו ללמד אותו לשחות. אתה צריך לעמוד מספיק קרוב כדי שלא יטבע, כדי שירגיש בטוח, אך גם מספיק רחוק כדי שילמד לשחות לבד" שני דברים לא מומלץ לעשות, לא לזרוק אותו למים בניגוד לרצונו, ולא להחזיק אותו צמוד אליך כל הזמן. בברכה, קובי.

בת 8 לפני חודשיים התעוררה בבכי ובבהלה בתואנה שיש לה נמלים על המיטה ומאז אותו היום לא מוכנה ללכת לשון במיטה שלה אלה אם כן אני אצטרף אליה וכשהיא נרדמת אני קמה ובבקר מוצאת אותה במיטה שלי ניסיתי לשוחח איתה על הנושא ולהסביר לה שלא תפחד נסתי בהבטחת מתנות ואף קניתי לה אך ללא הואיל גם שניסיתי לתת לה לבכות לא עזר היא העירה את אחיה התאום מה עושים ? בתודה מראש

שלום דפנה, פחדים דומים לאלו שאת מתארת אינם חריגים גם אצל ילדים בגילה של ביתך. שאלה חשובה שאת צריכה לבדוק היא האם הפחדים הללו פוגעים בתפקוד היום יומי שלה? במידה ולא, אני לא חושב שצריך להתרגש מזה יותר מידי, אבל כן צריך לתת על זה את הדעת. ייתכן שפחדים אלו מייצגים משהו שמטריד אותה בחיי היום יום, לכן נסי לברר איתה בעקיפין ולאתר גורמי לחץ. במידה וישנם כאלו נסי לחשוב ביחד איתה על דרכי התמודדות שיוכלו להקל עליה את הלחץ והחרדה. באופן דומה בדקי עם עצמך ואולי גם מולה, האם קרה משהו, היה שינוי כל שהוא בחייה בתקופה בה החלו להופיע הפחדים הללו, שינוי שיכול להסביר את הופעתם. ההצטרפות שלך לפני השינה אכן מורידה את רמת פחדי הלילה של ביתך, במקרים רבים השיטה הזו יעילה ותורמת להפחתת רמת הפחדים. אולם, כפי שכבר נוכחת לדעת, החיסרון המרכזי של שיטה זו הוא בהפיכת המגע והנוכחות שלך לצידה לרווח משני ממנו קשה להיגמל. זה לא מפתיע שאם היא מתרגלת לנוכחותך כשהיא נרדמת, היא מחפשת אותה גם כשהיא מתעוררת בלילה ולכן עוברת למיטתך. המחיר הוא שבדרך זו היא מתקשה לפתח את מנגנוני הוויסות העצמי ויכולת ההרגעה שלה. לכן אני לא ממליץ לך להמשיך ולנהוג בדרך זו. את יכולה לבצע את השינוי בהדרגה, תחילה לשבת לידה, אח"כ להתרחק ורק להיות נוכחת בחדר ובשלב השלישי לתת לה נשיקה וחיבוק ולצאת מהחדר. כדי שזה יעבוד את חייבת להיות עקבית, גם אם היא בוכה. במידה והיא תתעורר באמצע הלילה ותנסה לעבור למיטתך, לווי אותה בחזרה אל חדרה, תהיי שם כמה דקות ושובי לחדרך. לתפיסתי, השארה שלה בחדרך משדרת לה את המסר שפחדיה נכונים ושחדרה אינו בטוח. כשאת מלמדת אותה לישון לבדה את מלמדת אותה גם על העצמאות והמסוגלות שלה. מניסיוני, כשהילד מצליח להירדם לבדו הוא גם נגמל ממעבר בין המיטות בלילה. כמו בהרבה דברים גם כאן עקביות היא שם המשחק, אם את מרגישה שתתקשי לעמוד בזה, עדיף לוותר ולחכות לזמן בו תרגישי שאת יכולה לעמוד בזה. בנוסף לזה, את גם יכולה לנסות ולהסביר לה שהחששות שלה מובנים לך, שלפעמים בלילה החלום והמציאות קצת מתערבבים ולכן עולה הפחד. אני חייב לציין שיש כאלו שאינם רואים זאת כך. גישתם מניחה שאם הילד מגיע למיטת הוריו הוא חש לא בטוח. הקרבה להוריו מסייעת לו להתמודד עם פחדיו עד שיבשיל ויהיה מסוגל לישון לבדו. אין לכך תמיכה מחקרית אך יש כאלו התומכים בגישה זו. לכן מה שחשוב כאן הוא שתבחרי את הדרך איתה את מרגישה שלמה. לרוב כשההורה שלם עם אופן התנהלותו הוא גם משדר ביטחון לילד שלו והוא גם מסוגל להתמיד בדרך בה בחר על אף הקשיים. בהצלחה ולילה טוב קובי

שלום לחברי הפורום אני בת 40 ואמא למתבגרת בת 16. היא נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר מספר חודשים , אני לא יודעת מה תוכן הטיפול אבל אני מודאגת אין לי ספק שיש לבת שלי הפרעת אכילה. סימנים של קיא בשירותים, אוכל שאני מוצאת אצלה בתיק שהיא לא אוכלת , אוכל שהיא "שוכחת" ,הספורט הרב שהיא עושה (שבא בין היתר על חשבון הלימודים). דיבור בלתי פוסק על קלוריות ועל משקל והתקפי עצבים כשהיא צריכה לשבת איתנו בארוחות משפחתיות (שקורות רק בסופי השבוע, בעלי ואני עובדים עד שעות מאוחרות בכול יום) אני מוצאת את עצמי מתפרקת ובוכה בלילה במחשבה על כמה רע לה, אני שוקלת לדבר עם הפסיכולוגית שלה אבל אני מפחדת מהתגובה שלה ולא רוצה לגרום ליותר נזק ממה שכבר יש. מה לעשות? אני אובדת עצות כבר. קשה לי לראות אותה נהרסת לי מול העיניים

שלום אורית הלב שלך כואב, וזה מורגש בכל מילה ובכל אות שאת כותבת. אני קורא את דברייך וחושב לעצמי עד כמה קשה זה יכול להיות עבור הורה, כמה עצב וכמה רגשות אשם. לחשוב שילדתך סובלת כל כך זה נורא עד מאוד. לכן, אל תישארי עם זה לבד, היעזרי במקורות התמיכה שיש לך. חברה טובה, בן זוג או איש מקצוע, מה שמרגיש לך נכון, שתפי ותפרקי את מה שעובר עלייך. במידה ואת צודקת וילדתך מפתחת הפרעת אכילה זו הולכת להיות התמודדות קשה עבורה ועבור כל בני המשפחה. שמרי על כוחותייך ועל בריאותך. לפני שאשיב לשאלתך אני רוצה לסייג את הדברים. את רואה סימנים וייתכן מאוד שאת צודקת באבחנתך אך אנו לא יודעים זאת בוודאות מוחלטת. במידה וזה אכן נכון, זה טוב מאוד שהיא נמצאת בטיפול ואני מקווה שהיא מצליחה לשתף המטפלת שלה בזה. את מכירה טוב ממני את בתך ואת מערכת היחסים שלכן, אך באופן כללי אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא הזה איתה ולשתף אותה בחשש שלך. אני מבין שיש לך רצון לברר את זה איתה, גם אם זה יהיה דרך הפסיכולוגית, ואני חושב שכיוון זה הוא הנכון. אני מבין את החשש שדיבור על זה עלול להביא לעימות ולעלות את רף העצבים בבית אבל בכל זאת, את אמא שלה ואת דואגת לה ואם השערתך נכונה אנחנו מדברים על מצב המחייב טיפול. אני לא באמת יודע, אך יש לי תחושה שמי שלא רוצה שסודו יתגלה משקיע קצת יותר מאמץ בהסתרת הראיות המפלילות. אני רואה את סימני הדרך שבתך מפזרת כהזמנה, כאיתות. לכן אני מציע לדבר איתה מתוך מקום דואג ואוהב ולא מתוך מקום מטיף. באשר לאפשרות לדבר עם הפסיכולוגית שלה, לזה אין תשובה נכונה. זה תלוי בפסיכולוגית ובהשקפת עולמה הטיפולית אך לפני הכל זה תלוי בהסכמה של בתך. אל תחששי מלדבר איתה, נסי להכיל אותה גם אם היא תכעס או תדחה את התערבותך בנושא. נסי ,עד כמה שאפשר, לא להפוך את השיחה לעימות ראש בראש, זו אחת השיטות שפשוט לא עובדות עם נערות ונערים בגילה. נערה בגילה צריכה להרגיש שלהורים אכפת, שדרי לה את זה במילים ובהתנהגות כפי שכאן לצד הכאב שלך, אני שומע את האהבה והדאגה הרבה שלך כלפיה. החזיקי מעמד! בתקווה שזו רק אפיזודה חולפת, בברכה, קובי.

רציתי לשבת ולדבר איתה היום, ואז לצערי הרב הבנתי שאני לא מספיק קרובה אליה בשביל לפתוח את הנושא הזה. אנחנו נורא מרוחקות ,בעיקר בגלל העבודה שלי ,ונראה שהיא כועסת עליי מאוד . אני לא יכולה להאשים אותה אבל מצד שני היא מקבלת כול דבר שהיא רוצה בזכות העבודה שלי ושל בעלי . אישית אני לפעמים כועסת על המצב שלה כי אנחנו נותנים לה באמת מעל ומעבר ,היא נולדה עם כפית זהב בפה . אני לא מצליחה להבין מה גרם לה להגיע למצב הזה. (הטיפול הפסיכולוגי התחיל ביוזמתה ) שאלתי אותה אתמול אם יהיה לה אכפת שאדבר עם הפסיכולוגית שלה ,התגובה שלה הייתה זועמת למדי... אין לי זמן לעימותים האלה, אני מניחה שאני לא "אמא המאה" אבל העבודה מוציאה ממני כול טיפת עצבים שיש לי. ואז אני חוזרת הביתה למצב הזה,לשיחות מהמחנכת שלה בטענה שהיא מבריזה,לא מתפקדת ונרדמת בשיעורים . בדרך כלל בעלי מקבל את השיחות האלה ויושב להטיף לה במשך שעה על מה שהיא עושה אני די אובדת עצות,אני לא יודעת איך להתמודד עם זה בתור אמא . אני לא רוצה לפנות לפסיכולוגית שלה כי כמו שהבת שלי כבר אמרה "לא מגיע לך לדעת כלום על החיים שלי". כנראה שהיא צודקת אני מבולבלת לגמרי רוב הזמן ולא מבינה למה לי הייתה צריכה לצאת בת כ"כ בעייתית . לא אני ולא בעלי יודעים איך לטפל בה ,היא מסרבת לצאת מהחדר כשאנחנו בבית ומתייחסת אלינו כאל רעל עכברים אני נורא נורא עייפה כבר מהכול,מהעבודה,ממנה,מבעיות בריאותיות אחרות שיש לי .

בני בן 3.7 שנים אח בור לתינוקת בת 4חודשים בזמן האחרון כל דבר מתבטא אצלו בבכי עשהופך לבכי היסטרי ובסוף הוא בוכה ולא מבין על מה הוא בוכה .למשל בשבוע שעבר היינו ביום הולדת הוא נהנה והשתתף ולבסוף הוא קיבל בלון בצורה של חרב . בדרך הביתה הוא שיחק עם הבלון בדקה והסברתי לו שהוא יתפוצץ,לבסוף הבלון התפוצץ והתחיל בכות ורצה שנחזור ליום הולדת כדי לקבל בלון דש הסברתי לו שהיום הולדת נגמרה ושהוא היה צריך לשמור על הבלון.הבכי השיל ד הבית ובבית אמרתי לו שאם הוא לא ירגע הוא יכנס לחדר ויצא רק שהוא ירגע הכנסתי אותו לחדר והוא לא הפסיק לבכות הבכי נהפך להיסטרי עד שכמעט נחנק נגשתי אליו וחיבקתי אותו והוא נרגע.מהבכי נהייה לו כאב ראש חזק. דוגמה נוספת למשל כשהוא מסיים לשחק בחדר אני מבקשת שיסדר אחריו הוא אומר לא רוצה אז אני מסבירה לו שהוא לא יוצא עד שהכל מסודר ואז הוא מתחיל לבכות ואני לא מוותרת ובסוף הוא מסדר אחרי בכי וצעקות ממני. כל המלחמה הזאת מתישה אותי ולא היה לי את זה איתו רק בזמן האחרון כשאנחנו אומרים לו לא אז הוא בוכה איך אני מתמודדת עם זה

שלום ליאת, כניסה של אחות חדשה למשפחה היא אירוע משמח ומורכב כאחד. לא רק עבור הילד הבכור אלא גם עבור ההורים. רמת הפניות יורדת, הצרכים של התינוקת החדשה גוזלים לא מעט זמן ואנרגיות. מאוד ייתכן שבנך מגיב לשינוי בבית, שהוא חש פגוע וחושש לאבד את מקומו. אני חייב להדגיש שעל אף שהוא הילד הבכור אנחנו מדברים כאן על ילד מאוד קטן. חשוב לי להדגיש את זה מכיוון שבדוגמאות שאת מתארת אני שומע ציפיות שהן חשובות אבל אולי קצת מוקדמות לגילו. אני מציע לנסות ולראות את העולם דרך עיניו שלו. הוא חווה ירידה בתשומת הלב, רואה את האהבה שאת מעניקה לבתך, חש בירידה בזמינות לצרכיו ואולי לפעמים גם קצת בחוסר סבלנות שהוא טבעי תחת העומס והמושקעות בתינוקת החדשה. את כל זה הילד מתרגם לחרדת נטישה, לפחד מלאבד את האהבה שלכם, את המקום שלו בבית. הבכי על הבלון שהתפוצץ והרצון שהדברים יחזרו להיות כפי שהיו הוא טבעי לגילו. אך אולי לא סתם בחרת בדוגמא הזו, אולי היא מייצגת משהו בחרדה של בנך ואולי גם אצלך- שמשהו נהרס ויש רצון שישוב להיות כפי שהיה. בנוסף לזה, זה לא תמיד נוח ונעים שילד אומר "לא" אך זהו שלב התפתחותי חשוב. היכולת לומר "לא" מעידה על נפרדות, התפתחות והבנה, שלב בו תחושת האוטונומיה מתחילה להתגבש. מאבק על סידור החדר הוא אחד הביטויים השכיחים לזה, אני לא מכיר הורה שהצליח להתחמק ממנו... אני יכול להבין את תחושת המותשות הרבה שהסיטואציות שתיארת העלו בך, לכן אנסה להציע דרכים אחרות להתמודדות עם המצבים האלו. אני מבין את הרצון שלך לסייע ולעזור לבנך ללמוד ממעשיו, להסביר שאם הוא משחק בבלון מבלי להיזהר הוא עלול לפוצץ אותו, אבל אני חושב שבאותו הרגע הוא אינו פנוי כדי להבין זאת. הוא כל כולו מוצף ברגשות התסכול העצב והכעס על אבדן הבלון. פתחת בכך ש"הוא בוכה ולא מבין על מה הוא בוכה". נראה שהוא זקוק לך על מנת להבין זאת. לצד הקניית הגבולות, הייתי מנסה לשלב גם תגובות רפלקטיביות, שמטרתן מצד אחד לתת תוקף לחוויה ולשקף את מצוקתו, ומצד שני לתת לגיטימציה לרגשותיו. למשל, כשהבלון התפוצץ הייתי מנסה לחבק אותו ולומר לו: "זה באמת מאד מעצבן/מכעיס/מעציב שהבלון התפוצץ" ולהציע לו משחק חלופי. את המסר החינוכי הייתי שומר לפעם הבאה בה ישחק בבלון או בכל חפץ עדין אחר, להזכיר לו ולהציע לו להיות זהיר יותר. לגבי סידור החדר- שוב, לצד ההסברים על כמה זה חשוב לסדר את החדר, אפשר לשהות אתו ביחד ולעזור לו, ואפילו להפוך את זה לסוג של משחק שהופך את החוויה לזמן איכות. יתכן כי בפעמים הראשונות בהן תנסי לשנות את גישתך, הבכי לא יתמתן, אולם אם תצליחי להיות עקבית בכך (וזה לא פשוט כלל...), סביר להניח שהוא יפנים ויצליח לעשות בכך שימוש. לסיום, חשוב לזכור כי זו תקופה רגישה אצל בנך, לכן נסו להיות ערניים ולהקדיש לו את מרב תשומת הלב לה אתם מסוגלים. חזקו אותו על התנהגויות חיוביות ובעיקר חבקו אותו המון המון. בברכה קובי.

רק מילה אחת יש לי לומר תודה :-)

הילד שלי עוד מעט בן 16 הוא ממאן לקום באופן סדיר לבי"ס-מה עושים?מהתחושה שלי בי"ס ויתר לו ועליו והוא מרגיש חוסר שייכות ואי התאמה לרמת הכיתה, כל נסיונותי לשוחח בבי"ס עלו בתוהו וכן מתקשה לשכנע את הילד להגיע לבי"ס ולו רק כדי לנסות להשתלב. תודה על התייחסותך.

שלום יעל, מתיאורך זה נשמע שיש תחושת חוסר אונים ומצוקה בקרב כל הנוגעים בדבר. כאשר נער בן 16 מסרב לקום/ללכת לבי"ס זו אכן בעיה שיש לטפל בה כמה שיותר מהר. כרגע המסר שמועבר אליו, גם אם לא במילים אלא מתוך תגובת הסביבה הוא שהמצב באמת קשה מאוד ושהוא אינו מסוגל להתמודד איתו. גם אם לא במתכוון וגם אם ישנם ניסיונות לשכנע אותו עצם הוויתור מחזק אצלו דפוס של הימנעות מהתמודדות. דפוס שכזה לא יקדם אותו, לא בלימודים ולא כאדם בוגר בחיים. מצד שני, ההימנעות שלו היא הדרך שלו להביע את עוצמת המצוקה שהוא חש, מצוקה שחייבת לקבל מענה גם מכם וגם מבי"ס. אנסה להתייחס לבעיה בכמה מישורים. ברמה הלימודית, אני מציע לברר לעומק את הקושי של הנער, גם מולו וגם מול הצוות החינוכי. להבין את עומק הבור שהוא נמצא בו ולנסות לבנות עבורו תוכנית הדרגתית מעכשיו ולתוך הקיץ, שתסייע לו לשקם את עצמו. הקו שצריך להנחות אתכם הוא שהילד חייב לחוות הצלחה, כנראה שהוא כבר שבע מהכישלונות שחווה והוא כבר מתקשה להאמין ביכולתו להצליח. האמונה הזו מאוד חשובה! חווית הצלחה היא חלק משמעותי מאוד בתהליך הלימודים, מתוכה הדברים יתחילו להיראות אחרת גם עבורו וגם באופן בו צוות המורים רואה אותו. אם ישנו ליקוי למידה שעדיין לא אובחן זה לא מאוחר לעשות זאת, בנוסף לבדוק מול בי"ס את האפשרויות לתגבור לימודי, בבתי ספר מסוימים ישנה אפשרות לקבל חונך פרח שיסייע לו, ואם מצבכם הכלכלי מאפשר זאת אז גם מורה פרטי. ברמה החברתית, את מתארת מצב שבנך לא מרגיש "שייך". אני לא כל כך מבין מה זה אומר, אך אני מבין שינה בעיה חברתית. נסי להבין לעומק מה זה אומר שהוא אינו שייך, האם הוא חש מאוים בכיתה או פשוט לא מצליח להתחבר. עודדי אותו לאתר את הנערים איתם הוא כן מוצא מכנה משותף ולנסות ליצור קשרים חברתיים, גם אם יהיו אלו קשרים בודדים וגם אם יהיו אלו נערים מכיתות אחרות. הוא לא חייב לאהוב את כל בני כיתתו, מספיק כמה קשרים משמעותיים. החלק השלישי נוגע להצבת הגבולות שלכם. נערים לא אוהבים שמציבים להם גבולות והם נוטים להתנגד לכך. אבל, באותה מידה הם זקוקים לזה. גבולות מקנים לילד תחושה שיש מי שרואה אותו ושומר עליו. על פניו זה נראה שנער שמרגיש שאף אחד לא יכול לקבוע לו הוא חזק מאוד, בפועל הוא מרגיש שאין לצידו דמות חזקה מספיק להתמודד איתו, חזקה מספיק כדי לשמור עליו גם ממנגנוני ההרס העצמי שלו. אני חושב שהמסר אליו צריך להיות חד וברור, שאין דבר כזה לא לקום בבוקר ואין דבר כזה לא ללכת לבי"ס. להציע לו את כל העזרה שניתן לתת אבל לא לקבל את ההימנעות שלו כאפשרות מקובלת. גם כשהוא יתנגד, אני מציע לעמוד על זה בכל תוקף, במידה וצריך הפעילי כלפיו סנקציות. אני לא מאמין גדול בענישה אך יש מצבים בהם לא ניתן לעבור לסדר היום. הוא לא יכול לצפות לכל הזכויות מבלי לקיים את חובותיו, וכרגע החובה שלו היא קודם כל לתפקד. גם אם זה אומר לקחת לו את הטלפון הנייד, המחשב, לפגוע בדמי כיס או כל פעולה אחרת שתראה לך נכונה. הסבירי לו שאת עושה את זה מתוך מקום שרואה את טובתו ולא מתוך כוונה לפגוע בו. אני מאמין ששילוב של הדברים שללו יסייע לו מאוד. תהיי חזקה, בהצלחה, קובי.

שלום ליאת מה שלומך ? לבני בן ה 12 יש חבר בכיתה שעד לא מכבר נחשב לחבר די טוב שלו הם לומדים יחד מכיתה ב ונהגו להיפגש די הרבה אחר הצהריים כמובן שבעידן המחשב והסקייפ הפגישות הפכו יותר ויותר לוירטואליות , הם פתחו ערוץ משותף ביו טיוב העלו זירעונים והסתדרו די טוב , לאחרונה רבו בעקבות צירוף של חברים נוספים לרשת (שהם מערים אחרות) ושאיתן בני מסתדר מצויין ולחבר הזה לא התאים הדבר כיוון שהוא שתלטן ומדבר כנירון לא יפה ועל זה היתה המריבה מאז המריבה החבר של בני יורד לחייו במסגרת בית הספר , צוחק ומעליב אותו ליד החברים , מסיט את החברים האחרים נגדו (ישנם כשלושה ארבעה חברים בכיתה שהם היו תמיד חבורה משותפת וכרגע הוא אומר לבני כאשר הם יחד שילך ושהוא לא קשור או מבקש מהחברים שלא ישתפו את בני מדובר בילד חזק מבחינה פיזית וגם מבחינה ורבלית ובני שנחשב ילד חלש יותר לא מסוגל להילחם על מקומו כמובן שהחבר חושב את עצמו סוג של מנהיג והיתר די פוחדים ממנו ולכן נוטים לכיוונו הדבר מאוד מתסכל את בני והוא נפגע ובוכה מהמצב די הרבה , חוזר מבית ספר עצוב כי מוצא את עצמו לבד בהפסקות שוחחתי עם אמו של החבר אך קיבלתי הרושם שגםלהורים יש בעיה לעמוד מולו והעניין נמשך למרות השיחה ביום שישי קבעתי פגישה עם המחנכת בעניין לימודי אך העליתי בפניה את העניין , המורה גלגלה עיניים כששמעה במי מדובר וכעסה נורא ואמרה שתחשוב מה לעשות ,והוסיפה שאם תשמע תלונה מילד נוסף תזמן את האמא לשיחה כי כרגע בני עדיין לא פנה אליה ואין לה מספיק קייס לזימון יש לי שתי שאלות בבקשה האחת היא מה את מציעה לעשות כמובן ?? והשנייה היא איך מחזקים את בטחוני העצמי של בני על מנת שיוכל להתמודד טוב יותר עם מצבים קשים בשנה הבאה עולה לחטיבה ושם החיים לא יהיו יותר קלים חשבתי אפילו לפנות לייעוץ מקצועי , שיעזרו לו ויתנולו לים להתמודדות אשמח לשמוע את דעתך שאותה אני מאוד מעריכה !! 

סיגל שלום ראשית, אני וליאת חולקים את ניהול הפורום שבוע-שבוע. אני אשיב על פנייתך ואפנה את תשומת ליבה של ליאת לתשובתי, במידה והיא תראה לנכון לחוות את דעתה אבקש ממנה שתעשה זאת. במידה ובכל זאת תרצי לשמוע את חוות דעתה את יכולה לפנות שוב בשבוע הבא. בקשר לפנייתך, אני יכול לשער עד כמה המצב קשה עבור בנך, ולא פחות מזה עבורך. חרם שאינו מטופל כראוי יכול להביא לתוצאות קשות עבור כל הנפשות שלוקחות בו חלק. לתפיסתי חרם מהסוג שמופנה כלפי בנך מהווה התנהגות אלימה וכך גם צריך להתייחס לזה. כפי שהסקת נכון, התמקדי בחיזוק הביטחון העצמי של הבן שיאמין בעצמו, הבהירי לו שאין לו במה להתבייש, שהוא נמצא בסיטואציה מאוד לא תקינה שתטופל. עודדי אותו ליזום וליצור קשרים חדשים עם ילדים אחרים מהכיתה, השכבה ומחוגים (במידה ויש). אני חושב שללא עזרה חיצונית כל ניסיון שלו "לתקן" את יחסיו עם הילדים המחרימים רק יחמיר את המצב לכן מוטב שיתרחק מהם וישקיע את מרצו בפיתוח קשרים חדשים. חברות אחת בונה ומחזקת עדיפה באלפי מונים ממספר חברים מתעללים ומשפילים. ברמת בי"ס, אני חושב שכאשר ישנו חרם חברתי על אחד מהתלמידים אין טעם להמתין עד שבנך יפנה אליה, עד שהחרם יחלוף או עד שיהיו נפגעים נוספים. המצב הקיים כפי שהוא מחייב התערבות של הצוות החינוכי. מערכת החינוך יודעת להתמודד עם מצבים כאלו, גם ברמת המסר כי בדומה לאלימות פיזית או מילולית גם חרם הוא התנהגות שאינה מקובלת, וגם ברמה הטיפולית עם "מנהיג החרם", משתפי הפעולה ועם בנך. אני ממליץ לך לשוחח בשנית עם המחנכת וביחד איתה לערב את יועץ/ת בי"ס. בנוסף לזה, אני רוצה להציע לך דרך נוספת להתבונן על הדברים. במקרים רבים דווקא הילד שמוביל את החרם הוא ילד שחש עצמו מאוים מנידוי חברתי. את החרם הוא עושה מתוך תחושה של מצוקה ואיום ומתוך מחשבה (לעתים לא מודעת) שאם הוא יהיה בצד המחרים הוא יהיה מוגן מהנידוי ממנו הוא חושש. את תיארת שהחרם החל כשבנך צירף חברים נוספים לרשת, ואני נוטה לחשוב שמהלך זה היווה איום על חברו שהתקשה להשתלב בקבוצה המתגבשת. ייתכן, שעל אף שבנך נתפס כילד "חלש" הוא אינו כל כך חלש. הרי אם הוא היה חלש כל כך הוא לא היה מהווה איום כזה גדול המצריך פעולה אגרסיבית ואלימה. כשמדובר בילד חלש הייתי מצפה שיזכה לתגובת התעלמות, זאת מכיוון שאינו מהווה איום. אני מוסיף דברים אלו מכיוון שיתכן ויש בבנך כוחות רבים שהוא אינו מודע להם מספיק. לכן, בהמשך להכרה וההכלה של מצוקתו, חשוב להראות לו גם את הכוחות והיכולות שלו. כפי שחרם יכול להיות אירוע טראומתי והרסני, עם טיפול נכון הוא יכול להיות אירוע מכונן, מחזק ובונה. במידה ואת חשה שהמצוקה הולכת וגוברת, ושכל הצעדים הללו אינם מסייעים לו כדאי לפנות לייעוץ מקצועי מקיף יותר. בהצלחה קובי

ראשית אני מתנצלת על הפניה האוטומטית לליאת , ראיתי שאתם חולקים את ניהול הפורום רק אחרי כתיבת ההודעה . שנית אני מודה לך על התשובה המקיפה והכל כך קולעת למצב וכן לדרך החדשה שהצעת להסתכל על הסיטואציה שמרגישה לי כל כך נכונה ומעוררת מחשבה . אני בהחלט אפנה שוב למחנכת הכיתה ואם יהיה צורך לכל גורם מטפל בעניין , ובמקביל אמשיך לחזק את בני ככל שאוכל אני שוב מודה לך , אני חושבת שאתה כמו ליאת תהיה נכס לפורום הזה , יישר כח !!! וכמובן שאני תמיד שמחה לשמוע את דעתה המלומדת והרגישה של ליאת אותה אני מעריכה מאוד תודה לשניכם !!  

בני בן ה-13 וחצי פיתח עם השנים חרדה קשה מזריקות ובדיקות דם.בזמן הקרוב מתוכנן חיסון בביהס והוא חרד "לעשות בושות"לעיני חבריו כי בבדיקת הדם האחרונה כמעט התעלף בסיומה.כיצד ניתן לעזור לו?תודה

דולי שלום, חרדה מזריקות וממחטים הינה חרדה שכיחה יחסית בקרב ילדים ובני נוער. הטיפול בה בדרך כלל קצר וממוקד וכולל מספר שלבים. ראשית יש לברר עם הילד מהו מוקד החרדה - האם בנך מפחד מהדקירה, מהכאב, מחדירת המחט לגוף, מלקיחת הדם ומראהו וכו', ולהתייחס למחשבות שלו. ההתייחסות תהיה בכמה רבדים - ראשית התייחסות למחשבות וניסיון לאתגר את מוקד החרדה תוך ניסיון למצוא דרכים להתגבר עליה. בד בבד בונים יחדיו תכנית של חשיפות לגורם מעורר החרדה, לדוגמא, אם החרדה מתמקדת במזרק ובמחט, נתחיל בלדמיין כיצד נראה המזרק, בהמשך נצפה בתמונות של המזרק והמחט, לאחר מכן נסתכל על מזרק אמיתי (מרחוק) ולאט לאט נתקרב עד כדי נגיעה במחט עצמה ואף דקירה עדינה. חשוב שהחשיפות יתחילו מדברים שפחות מפחידים ושההתקדמות תהיה הדרגתית מאוד. יש להקפיד שהמעבר לשלב הבא יבוצע רק כשנרגעים לגמרי ולא חשים חרדה בשלב בו נמצאים. מומלץ להתייחס לאופן בו החרדה באה לידי ביטוי בגוף ולהשתמש בטכניקות גופניות - נשימות, דמיון מודרך, הרפייה במהלך החשיפות. ניתן לשלב חיזוקים לצורך יצירת מוטיבציה (למשל מתנות קטנות בכל שלב). באשר לחשש מהתעלפות, כדאי לציין זאת בפני האחות בטרם החיסון כדי שהיא תוכל להתייחס לכך ולנקוט באמצעי זהירות. במידה ואתם נתקלים בקושי מומלץ לפנות למטפל העובד בגישה קוגינטיבית התנהגותית שנמצאה יעילה לטיפול בחרדות מסוג זה. בהצלחה, אמיר

תודה על התשובה המפורטת.ניסיתי כמה מהצעותיך ,למשל ,חשיפה למזרק.על אף שהשתעשע בזה ועל אף השיחות הרבות לא ראיתי שינוי רב וכשהתקרב מועד החיסון ראיתי את המצוקה בה הוא נמצא.בינתיים החיסון נדחה והאמת היא שהייתי מוכנה לצייד אותו במכתב בו אני מבקשת לא לחסנו כי ראיתי כמה הוא מפוחד ומאידך מתבייש שהחברים בכיתה לא יגלו זאת.שוב מודה על ההתיחסות.

שלום ותודה מראש על תשובתכם. לנכדי בן ה-11 בעיה התנהגותית קשה, סף תסכול נמוך,בעיה בדחית סיפוקים,קושי בהתארגנות (ילקוט, מחברות וכו)להורים אין כסף לממן טפול פסיכולוגי, היכן אפשר לקבל עזרה שלא תעלה כסף? האם יש דבר כזה? הילד ממש זקוק לעזרה וכן הוריו.שוב תודה ריקי

שלום ריקי, אני לא מכיר מטפל ספציפי שמקבל ללא עלות בכלל. לא ציינת אזור בארץ, אך אם מדובר באזור המרכז הם יכולים לפנות לקליניקה לשירות הקהילה של המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. שם יוכלו לקבל מענה במחיר סמלי. בנוסף, ישנם טיפולים מסובסדים דרך קופות החולים. בהצלחה, קובי.

חפשו במרפאה לבריאות הנפש בעיר מגוריכם. הטיפול שם ניתן ע"י אנשי מקצוע מצויינים ללא תשלום, הקושי הוא תורי המתנה, לעיתים ארוכים. ככל שתפנו מוקדם יותר כך תקבלו טיפול בהקדם. בהצלחה!

שלום! בתי בת הארבע גמולה מגיל שנתיים. לאחרונה היא מרבה להתאפק לפיפי עד שבורח לה. כשהיא מתחילה להראות סימנים של התאפקות ואני מבקשת שתלך לשירותים היא מסרבת בתוקף וטוענת שאין לה.. עד שבורח ואז היא רצה להמשיך בשירותים. אני קצת מודאגת, כי נראה כי זהו עניין כלשהו הקשור לשליטה.. ראוי לציין שאני בהריון, שיתכן שגם משפיע, אך הייתי שמחה לעצה- האם לבדוק כיוון פיזיולוגי? או להתייעץ עם פסיכולוג ילדים? תודה.

שלום לי הנכונות והפתיחות שלך באופן בו את מתבוננת על התנהגות בתך היא נקודת פתיחה מצוינת להתמודדות שלכן עם מצבים כאלו, השינויים הקרובים ובכלל. המשיכי כך! במקרים רבים רגרסיה בעשיית הצרכים יכולה לשקף סוג של מצוקה זמנית, צורך במגע וטיפול מההורים, או מאבק כוחות מולם. לידה של ילד חדש במשפחה הוא אירוע משמח מאוד שגם מכיל בתוכו משמעויות מורכבות עבור בני המשפחה, ובפרט עבור בתך הבכורה. מאוד יכול להיות שההתנהגות הזו היא הדרך שלה להביע את חששותיה לקראת הלידה המתקרבת, את הפחד מלאבד את מקומה ואת רצונה להמשיך ולהיות הילדה הקטנה שלכם... רמזים לכך את יכולה למצוא בתכנים אותם היא מעלה תוך כדי משחק או בבדיקה האם התנהגות זו מופיעה גם בגן. את יכולה גם להיעזר באמצעים אחרים כדוגמת 'ספר הפילפילים' של אלונה פרנקל וכד'. בכל מקרה, המלצתי היא לנקוט בגישה סבלנית ואוהדת, להימנע מענישה ומביקורת, משפטים כמו: "אמרתי לך" או "חבל שלא הקשבת לי" לא יסייעו לה. להימנע ככל הניתן מלהיכנס למאבק סביב הנושא. במידה ואת יכולה, השתדלי להימנע מלהציע לה להתפנות כשאת רואה שהיא מתאפקת, פשוט נראה לי שחבל להמשיך באסטרטגיה שלא עובדת. היא יודעת היכן השירותים והיא מרגישה שיש לה פיפי, מאבק סביב הנושא הזה עלול להחמיר את המצב. חשוב שהיא תרגיש שהאחריות על עשיית הצרכים נשארת בידיה. לצד זה, חשוב שהמצוקה אותה היא מנסה להביע תזכה להתייחסות שלא דרך העיסוק בפיפי. חשוב לי להדגיש, שתגובת בתך אינה חריגה או חריפה באופן מיוחד. עם קצת סבלנות ורגישות, ועם הרבה חום ואהבה היא תוכל להתגבר על כך. אם את מרגישה שנושא הזה מעורר אצלך מצוקה הולכת וגוברת, מצוקה שמקשה עלייך בהתנהלות מולה את יכולה להסתייע בהדרכת הורים קצרה. בהצלחה! קובי.

קובי היקר, המון תודה על תגובתך המפורטת, המבינה והתומכת. אני אנסה להתייעץ גם עם הגננת לראות האם הבחינה גם בשינוי התנהגות כלשהו בגן. אני מאד מתחברת לגישת הסבלנות, החם והאהבה, אך תמיד החשש המסתתר הוא שלא אחמיץ חלילה מצוקה גדולה יותר... בכל מקרה אמשיך לעקוב. תודה רבה ! לי.

היום סיפר לי בני כי הוא מרגיש חנוק מאוד ומוטרד בעקבות לימודיו במתמטיקה 4 יחידות לימוד. הוא היה כולו רועד וחרד, עצר את בכיו, וטען שהוא מתקשה לתפקד ביומיום משום שהנושא מעיק עליו. הוא ניראה חיוור מאוד וממש חששתי לו . מה עליי לעשות?

שלום, אני מניח שכתבת שבנך לומד ל-4 יחידות משום שהוא לקראת מבחני הבגרות. בתקופה זו עולים מפלס הלחץ והחרדה בקרב בני נוער רבים, שגם כך מצויים בגיל רווי בסערות רגשיות. לרוב, מחשבות חודרניות שכאלו מאפיינות חרדת בחינות. חשוב לדעת שחרדת בחינות היא תופעה רווחת ושהיום ישנם טיפולים קצרים וממוקדים שיכולים לסייע לו מאוד. נסי לפרוט את מחשבותיו ולהבין מה מטריד אותו, נסי לאתגר את חששותיו ומחשבותיו ולבחון אותם למול המציאות. בדר"כ במצבים כאלו ישנו פער בין המחשבות שלרוב יהיו שליליות, לבין מה שקורה בפועל, במציאות. במידה ואת רואה כי תגובת החרדה אינה חולפת ויש בה פוטנציאל ממשי לפגיעה בביצועיו חשוב לפנות לעזרה מקצועית. חששותיו של בנך מלמדים על כך שלימודיו חשובים לו והא מצפה מעצמו להצליח, נסי לתמוך בו ולחזק אותו, וכפי שכבר ציינתי לא להסס לפנות לעזרה מקצועית. בברכה קובי והב.

אם כוונתך לשאול האם הוא זקוק לטיפול תרופתי, אז כנראה שלא. יש מגוון רחב של פסיכולוגים המתמחים בטיפול בחרדת בחינות, נסי לחפש ברשת, בקופ"ח או התייעצי עם יועץ/ת בי"ס. בברכה, קובי.

שלום רב, לבני בן ה-10 יש הפרעות קשב וריכוז, במיוחד אימפולסיביות ברצוני לטברר על מטפל שעורך את הטיפולים הללו, אפילו באופן פרטי בברכה ותודה, y

שלום רב, ממליצה לך לבדוק בקופת החולים שלך את השירותים הניתנים במסגרת הרפואה המשלימה. תוכלי להתייעץ על כך עם רופא הילדים שלכם. בפורום שלנו לא ניתן לקבל המלצות על מטפלים פרטיים, שכן מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום על גבי הפורומים. מאחלת לכם הצלחה ובריאות ליאת

שלום רב, בתי היחידה הינה בת שנתיים וחצי,מקסימה וחמודה אומנם מראה קושי ניכר ביכולת קשב וריכוז כך שאינה מתמידה במשחק יותר מכמה דקות וקופצת מדבר לאחר מה שמדאיג אותי בעיקר הוא חוסר הנאה מפעילויות מלבד פעם ראשונה שמתנסת בהן,זה כולל גם פעילויות במרחב ובחוץ,כך למשל היא יכולה להנות מאוד מנדנדה לכמה דקות ובהמשך לא להתלהב ממנה בכלל ולחפש משהו אחר... בשבוע שעבר היינו בחופשה בבית מלון בתורכיה שהינו מען גן עדן לילדים שכולל בו כל סוגי המחקים שיכולים לחשוב עליהן החל מפעילויות יצירה וכלה בנדנדות ופארקי שעשועים ולילדתי היקרה כלום לא סקרן אלא יכלה ליהנות מכלום!אפילו מהקשר איתנו או עם בני גילה גם לא נצפת הנאה ... איך אפשר להבין זאת ומה צריך לעשות?

שלום נילי, התנהגותה של בתך, לפחות ככל העולה מן התיאור שלך כאן, נראית הולמת מאד את גילה, ואין בה שום דבר חריג או מדאיג. פעוטות בגילה עדיין אינם יכולים להתרכז *באמת* ולאורך זמן בדבר אחד, והם נוטים לחקור את עולמם בהתלהבות תזזיתית (מי יותר ומי פחות). חופשה בבית מלון בתורכיה, על כל נפלאותיה, היא אכן קצת "בזבוז" כשמדובר בפעוטות בני שנתיים וחצי, שכן הם אדישים לסוג כזה של 'הפעלות', ומסתפקים בנוכחותם הכייפית של ההורים כמעט בכל סביבה. כדי שילד ילמד ליהנות מפעילות מעשירה, חשוב לעזור לו בסביבה מזמינה, שאינה 'מפציצה' אותו בגריית יתר. ילדים הנחשפים בזמן נתון להרבה מדי גירויים, מתקשים להתמקד בדבר אחד ולהתעלם מגירוי אחר. מסיבה זו, בחדרים או בפארקים עמוסים מדי במשחקים, ילדים קטנים מתקשים להתמיד בפעילות אחת ונראים 'מתוזזים'. אם את רוצה לעזור לבתך, הציעי לה (כשאתן בבית) משחק אחד בכל פעם, שבי איתה בנחת, ועזרי לה למצות את מלוא הפוטנציאל ממנו. ממליצה לך, כאם לילדה יחידה, למצוא ספר או אתר הורות טוב באינטרנט, ולקרוא על התפתחותם של ילדים ועל מה מצופה מהם בכל גיל. כך, ייקל עלייך להבין את יכולותיה ומגבלותיה של ילדתך, ולתכנן עבורה ועבורכם פעילויות מתאימות שלא יתסכלו אותה או אתכם. בהצלחה ליאת

ליאת, אני פונה אלייך היות ואני במצוקה ממשית ולא מוצאת מקום או מישהו שיכולה לשתף ואולי גם לקבל איזושהי עצה/ות.. אני שותפה קבועה בפורום פסיכולוגיה קלינית (אותו הנחיית מזמן..) אבא של אודי(מנהל הפורום) נפטר הבוקר ..אודי השאיר לנו הודעה שכותרתי היא כותרתו.. ליאת, היום ערב יום הזכרון.. חיים ומוות..זכרון ושכחה..הכל מתערבב לי והופך לעיסת בוץ מדממת וטובענית.. אני מאוד קשורה לאודי, למרות דובר בקשר וירטואלי בלבד.. אני מרגישה מיותמת.. אני גם רוצה לכתוב לו משהו מנחם.. לא מוצאת אף לא מילה אחת מנחמת..מרגיש לי שיתוק בנשמה..גם לא יודעת אם קיימת מילה/ אות /תו מנחם ??? אני מרגישה מיותמת בעולם :( כן..זה גם ערב יום הזכרון בו אפילו המלאכים בוכים.. ליאת, יש לך משהו מנחם ??

שלום עפרה, עצוב. פרידות ואובדנים הם חלק מהחיים, ודווקא בגללם אנחנו יודעים להעריך את היש ולהתנחם בו. להערכתי, אם אודי שיתף בהודעה בפורום, הוא יקבל ברצון גם את רחשי הלב והניחומים שיישלחו לו משם, ואולי אפילו יציץ בהם בימי השבעה (גם אם לא יתייחס אליהם עד שובו). אווירת יום הזיכרון סביב, הופכת את הכל לקודר מעט יותר, וכולנו - איכשהו - חשים מחנק צורב של עצב ומועקה. אני מאמינה שקרבה, אכפתיות, התחשבות והשתתפות בצער - הן נחמה פורתא בימים קשים כאלה. ליאת

שלום, יש לי ילדה מקסימה בת שנתיים וחצי,מדברת מילים בודדות בלבד ומצליחה לרוב לתקשר איתם... לאחרונה התווספו עוד מילים שאנחנו לא מבינים אותם,והדבר מתסכל את ילדתי ברמות גבוהות!!! אנחנו בטיפולה של קלינאית תקשורת אומנם אני צריכה דרך להכיל את התסכולים של הילדה שלי ולהקל יל החוויה הנוראית שלא מבינים אותה אשמח להתיחסות תודה מראש

שלום מרים, עצם העובדה שילדתך מתקדמת ומוסיפה מילים חדשות (גם אם בתחילה הן אינן מובנות) מעודדת מאוד, חשוב להמשיך בטיפול. בכל גיל, מצב בו אתה מתקשה להביע את עצמך הוא מצב לא פשוט שיכול להיות בלתי נסבל. התסכול רב בעיקר כאשר נוצר פער בין היכולות המנטאליות שילדתך רוכשת בשלבים אלה, לבין הקושי שלה לבטא ולתווך את היכולות הללו. למרות זאת, חשוב להניח לה להתמודד עם בני גילה ולמזער את מידת המעורבות שלכם בסיטואציות של משחק עם בני גילה וכד'. בעתיד חשוב להמשיך ולעקוב אחרי ההשלכות הרגשיות של קשיי השפה שלה, וכן לבחון האם היא מתקשה בתקשורת גם בערוצים שאינם מילוליים. חלק חשוב המשפיע על ההתמודדות שלה תלוי בתגובות שלכם ההורים. כדי להבין את הסיטואציה ולפרש אותה, היא עושה שימוש רב בהבעות הפנים שלכם ובג'סטות המילוליות והלא-מילוליות שתפגינו כלפיה. נסו לשדר לה ביטחון, התפעלות ובעיקר להביע את אהבתכם כלפיה. כמו שכתבת, בדרך כלל היא מצליחה לתקשר, נסי לחזק אותה ברגעים אלו. לרוב, התקדמות בטיפול ושיפור ביכולת ההבעה שלה יביאו עימם הקלה גדולה, עבורה ועבורכם. בהצלחה קובי והב.