פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, יש לי תינוקת בת חמישה חודשים, היא רואה את הסבים והסבתות פעם בשבוע. באותו מפגש היא בוכה ולא מוכנה שהם ירימו אותה. האם לתת לה לבכות והיא "תתרגל" להיות אצלם? כמו כן, עד כמה כדאי להענות לקיטור של תינוק. האם באופן מיידי? או שכך לטווח הרחוק הוא לא ידע להתמודד עם מורכבויות החיים ויהיה תלותי? או שמא זה מוקדם מדי? תודה מראש

שלום רוני הפחד מזרים או- "חרדת הזרים" שאת מתארת מבטאת שלב התפתחותי מסוים שבתך הגיעה אליו. בשלב זה היא לומדת להבחין בין פרצופים מוכרים לכאלו שאינם מוכרים לה מספיק או במקרה שלך- להבחין בינך לבין שאר העולם. בנוסף לזה היא למדה שעלייך ניתן לסמוך, שאת מספקת את צרכיה הרגשיים והפיזיים. הבכי וההתנגדות שלה לעבור לידיים "זרות" נובע משילוב של שני הגורמים הללו, כלומר, הפחד מאדם שאינו מוכר לה והפחד האינסטינקטיבי מלאבד אותך. כמו שאת מבינה, מדובר בהתפתחות חיובית, וזו אבן דרך משמעותית בהתפתחות שלה. לרוב, החרדה שוככת מעצמה עם הזמן, ואין צורך לעשות משהו מיוחד כדי להתגבר על עליה. ככל שתיחשף יותר לסבים, כך הם יהיו מוכרים יותר עבורה, והיא תתקרב אליהם באופן טבעי. ולכן, בתגובה לשאלתך- לא כדאי לתת לה לבכות וכך להשאיר אותה עם רמות חרדה גבוהות. עדיף לתת לה את הזמן להתרגל לנוכחותם, וכשהיא מאותתת שהיא מוכנה לעבור לידיים אחרות- לאפשר זאת. בינתיים, את יכולה בדרכים שונות לתווך את הקשר בניהם. כך לדוגמה, הם יכולים לתקשר איתה כשהיא בידיך או דרך משחק משותף על השטיח כשאת לצידם וכד'. באשר לשאלתך על ה"קיטור" והשלכותיו העתידיות, היא קטנה כל כך שזה עדיין לא הזמן לחנך אותה או לכפות עליה נורמות חברתיות מעולם המבוגרים. בשלבים אלו ובכלל, כהורים עלינו לשאול את עצמנו מה הצרכים של הילד, מה היכולות שלו ולהתאים את דרישותינו אליו... ולא להפך. אני מאמין שאת רוצה שבתך תחווה את המגע והקשר עם אנשים אחרים כאקט מיטיב ונעים ולא כאקט מעורר חרדה. לכן, תני לה את הזמו לחקור ולהכיר את הסביבה, היא כבר תגלה לבד את אהבתם ורצונם לקשר איתה. אני מבין ללבך, הרצון שבני המשפחה יאהבו אותה, יחמיאו לה ושהיא תאהב אותם הוא טבעי וקיים אצל כל הורה, קצת סבלנות וגם זה יגיע. אחד מהמורים המצוינים שפגשתי בדרך אמר לי פעם משפט יפה שנראה לי רלוונטי לשאלתך: "חינוך של ילד זה כמו ללמד אותו לשחות. אתה צריך לעמוד מספיק קרוב כדי שלא יטבע, כדי שירגיש בטוח, אך גם מספיק רחוק כדי שילמד לשחות לבד" שני דברים לא מומלץ לעשות, לא לזרוק אותו למים בניגוד לרצונו, ולא להחזיק אותו צמוד אליך כל הזמן. בברכה, קובי.

בת 8 לפני חודשיים התעוררה בבכי ובבהלה בתואנה שיש לה נמלים על המיטה ומאז אותו היום לא מוכנה ללכת לשון במיטה שלה אלה אם כן אני אצטרף אליה וכשהיא נרדמת אני קמה ובבקר מוצאת אותה במיטה שלי ניסיתי לשוחח איתה על הנושא ולהסביר לה שלא תפחד נסתי בהבטחת מתנות ואף קניתי לה אך ללא הואיל גם שניסיתי לתת לה לבכות לא עזר היא העירה את אחיה התאום מה עושים ? בתודה מראש

שלום דפנה, פחדים דומים לאלו שאת מתארת אינם חריגים גם אצל ילדים בגילה של ביתך. שאלה חשובה שאת צריכה לבדוק היא האם הפחדים הללו פוגעים בתפקוד היום יומי שלה? במידה ולא, אני לא חושב שצריך להתרגש מזה יותר מידי, אבל כן צריך לתת על זה את הדעת. ייתכן שפחדים אלו מייצגים משהו שמטריד אותה בחיי היום יום, לכן נסי לברר איתה בעקיפין ולאתר גורמי לחץ. במידה וישנם כאלו נסי לחשוב ביחד איתה על דרכי התמודדות שיוכלו להקל עליה את הלחץ והחרדה. באופן דומה בדקי עם עצמך ואולי גם מולה, האם קרה משהו, היה שינוי כל שהוא בחייה בתקופה בה החלו להופיע הפחדים הללו, שינוי שיכול להסביר את הופעתם. ההצטרפות שלך לפני השינה אכן מורידה את רמת פחדי הלילה של ביתך, במקרים רבים השיטה הזו יעילה ותורמת להפחתת רמת הפחדים. אולם, כפי שכבר נוכחת לדעת, החיסרון המרכזי של שיטה זו הוא בהפיכת המגע והנוכחות שלך לצידה לרווח משני ממנו קשה להיגמל. זה לא מפתיע שאם היא מתרגלת לנוכחותך כשהיא נרדמת, היא מחפשת אותה גם כשהיא מתעוררת בלילה ולכן עוברת למיטתך. המחיר הוא שבדרך זו היא מתקשה לפתח את מנגנוני הוויסות העצמי ויכולת ההרגעה שלה. לכן אני לא ממליץ לך להמשיך ולנהוג בדרך זו. את יכולה לבצע את השינוי בהדרגה, תחילה לשבת לידה, אח"כ להתרחק ורק להיות נוכחת בחדר ובשלב השלישי לתת לה נשיקה וחיבוק ולצאת מהחדר. כדי שזה יעבוד את חייבת להיות עקבית, גם אם היא בוכה. במידה והיא תתעורר באמצע הלילה ותנסה לעבור למיטתך, לווי אותה בחזרה אל חדרה, תהיי שם כמה דקות ושובי לחדרך. לתפיסתי, השארה שלה בחדרך משדרת לה את המסר שפחדיה נכונים ושחדרה אינו בטוח. כשאת מלמדת אותה לישון לבדה את מלמדת אותה גם על העצמאות והמסוגלות שלה. מניסיוני, כשהילד מצליח להירדם לבדו הוא גם נגמל ממעבר בין המיטות בלילה. כמו בהרבה דברים גם כאן עקביות היא שם המשחק, אם את מרגישה שתתקשי לעמוד בזה, עדיף לוותר ולחכות לזמן בו תרגישי שאת יכולה לעמוד בזה. בנוסף לזה, את גם יכולה לנסות ולהסביר לה שהחששות שלה מובנים לך, שלפעמים בלילה החלום והמציאות קצת מתערבבים ולכן עולה הפחד. אני חייב לציין שיש כאלו שאינם רואים זאת כך. גישתם מניחה שאם הילד מגיע למיטת הוריו הוא חש לא בטוח. הקרבה להוריו מסייעת לו להתמודד עם פחדיו עד שיבשיל ויהיה מסוגל לישון לבדו. אין לכך תמיכה מחקרית אך יש כאלו התומכים בגישה זו. לכן מה שחשוב כאן הוא שתבחרי את הדרך איתה את מרגישה שלמה. לרוב כשההורה שלם עם אופן התנהלותו הוא גם משדר ביטחון לילד שלו והוא גם מסוגל להתמיד בדרך בה בחר על אף הקשיים. בהצלחה ולילה טוב קובי

שלום לחברי הפורום אני בת 40 ואמא למתבגרת בת 16. היא נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר מספר חודשים , אני לא יודעת מה תוכן הטיפול אבל אני מודאגת אין לי ספק שיש לבת שלי הפרעת אכילה. סימנים של קיא בשירותים, אוכל שאני מוצאת אצלה בתיק שהיא לא אוכלת , אוכל שהיא "שוכחת" ,הספורט הרב שהיא עושה (שבא בין היתר על חשבון הלימודים). דיבור בלתי פוסק על קלוריות ועל משקל והתקפי עצבים כשהיא צריכה לשבת איתנו בארוחות משפחתיות (שקורות רק בסופי השבוע, בעלי ואני עובדים עד שעות מאוחרות בכול יום) אני מוצאת את עצמי מתפרקת ובוכה בלילה במחשבה על כמה רע לה, אני שוקלת לדבר עם הפסיכולוגית שלה אבל אני מפחדת מהתגובה שלה ולא רוצה לגרום ליותר נזק ממה שכבר יש. מה לעשות? אני אובדת עצות כבר. קשה לי לראות אותה נהרסת לי מול העיניים

שלום אורית הלב שלך כואב, וזה מורגש בכל מילה ובכל אות שאת כותבת. אני קורא את דברייך וחושב לעצמי עד כמה קשה זה יכול להיות עבור הורה, כמה עצב וכמה רגשות אשם. לחשוב שילדתך סובלת כל כך זה נורא עד מאוד. לכן, אל תישארי עם זה לבד, היעזרי במקורות התמיכה שיש לך. חברה טובה, בן זוג או איש מקצוע, מה שמרגיש לך נכון, שתפי ותפרקי את מה שעובר עלייך. במידה ואת צודקת וילדתך מפתחת הפרעת אכילה זו הולכת להיות התמודדות קשה עבורה ועבור כל בני המשפחה. שמרי על כוחותייך ועל בריאותך. לפני שאשיב לשאלתך אני רוצה לסייג את הדברים. את רואה סימנים וייתכן מאוד שאת צודקת באבחנתך אך אנו לא יודעים זאת בוודאות מוחלטת. במידה וזה אכן נכון, זה טוב מאוד שהיא נמצאת בטיפול ואני מקווה שהיא מצליחה לשתף המטפלת שלה בזה. את מכירה טוב ממני את בתך ואת מערכת היחסים שלכן, אך באופן כללי אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא הזה איתה ולשתף אותה בחשש שלך. אני מבין שיש לך רצון לברר את זה איתה, גם אם זה יהיה דרך הפסיכולוגית, ואני חושב שכיוון זה הוא הנכון. אני מבין את החשש שדיבור על זה עלול להביא לעימות ולעלות את רף העצבים בבית אבל בכל זאת, את אמא שלה ואת דואגת לה ואם השערתך נכונה אנחנו מדברים על מצב המחייב טיפול. אני לא באמת יודע, אך יש לי תחושה שמי שלא רוצה שסודו יתגלה משקיע קצת יותר מאמץ בהסתרת הראיות המפלילות. אני רואה את סימני הדרך שבתך מפזרת כהזמנה, כאיתות. לכן אני מציע לדבר איתה מתוך מקום דואג ואוהב ולא מתוך מקום מטיף. באשר לאפשרות לדבר עם הפסיכולוגית שלה, לזה אין תשובה נכונה. זה תלוי בפסיכולוגית ובהשקפת עולמה הטיפולית אך לפני הכל זה תלוי בהסכמה של בתך. אל תחששי מלדבר איתה, נסי להכיל אותה גם אם היא תכעס או תדחה את התערבותך בנושא. נסי ,עד כמה שאפשר, לא להפוך את השיחה לעימות ראש בראש, זו אחת השיטות שפשוט לא עובדות עם נערות ונערים בגילה. נערה בגילה צריכה להרגיש שלהורים אכפת, שדרי לה את זה במילים ובהתנהגות כפי שכאן לצד הכאב שלך, אני שומע את האהבה והדאגה הרבה שלך כלפיה. החזיקי מעמד! בתקווה שזו רק אפיזודה חולפת, בברכה, קובי.

רציתי לשבת ולדבר איתה היום, ואז לצערי הרב הבנתי שאני לא מספיק קרובה אליה בשביל לפתוח את הנושא הזה. אנחנו נורא מרוחקות ,בעיקר בגלל העבודה שלי ,ונראה שהיא כועסת עליי מאוד . אני לא יכולה להאשים אותה אבל מצד שני היא מקבלת כול דבר שהיא רוצה בזכות העבודה שלי ושל בעלי . אישית אני לפעמים כועסת על המצב שלה כי אנחנו נותנים לה באמת מעל ומעבר ,היא נולדה עם כפית זהב בפה . אני לא מצליחה להבין מה גרם לה להגיע למצב הזה. (הטיפול הפסיכולוגי התחיל ביוזמתה ) שאלתי אותה אתמול אם יהיה לה אכפת שאדבר עם הפסיכולוגית שלה ,התגובה שלה הייתה זועמת למדי... אין לי זמן לעימותים האלה, אני מניחה שאני לא "אמא המאה" אבל העבודה מוציאה ממני כול טיפת עצבים שיש לי. ואז אני חוזרת הביתה למצב הזה,לשיחות מהמחנכת שלה בטענה שהיא מבריזה,לא מתפקדת ונרדמת בשיעורים . בדרך כלל בעלי מקבל את השיחות האלה ויושב להטיף לה במשך שעה על מה שהיא עושה אני די אובדת עצות,אני לא יודעת איך להתמודד עם זה בתור אמא . אני לא רוצה לפנות לפסיכולוגית שלה כי כמו שהבת שלי כבר אמרה "לא מגיע לך לדעת כלום על החיים שלי". כנראה שהיא צודקת אני מבולבלת לגמרי רוב הזמן ולא מבינה למה לי הייתה צריכה לצאת בת כ"כ בעייתית . לא אני ולא בעלי יודעים איך לטפל בה ,היא מסרבת לצאת מהחדר כשאנחנו בבית ומתייחסת אלינו כאל רעל עכברים אני נורא נורא עייפה כבר מהכול,מהעבודה,ממנה,מבעיות בריאותיות אחרות שיש לי .

בני בן 3.7 שנים אח בור לתינוקת בת 4חודשים בזמן האחרון כל דבר מתבטא אצלו בבכי עשהופך לבכי היסטרי ובסוף הוא בוכה ולא מבין על מה הוא בוכה .למשל בשבוע שעבר היינו ביום הולדת הוא נהנה והשתתף ולבסוף הוא קיבל בלון בצורה של חרב . בדרך הביתה הוא שיחק עם הבלון בדקה והסברתי לו שהוא יתפוצץ,לבסוף הבלון התפוצץ והתחיל בכות ורצה שנחזור ליום הולדת כדי לקבל בלון דש הסברתי לו שהיום הולדת נגמרה ושהוא היה צריך לשמור על הבלון.הבכי השיל ד הבית ובבית אמרתי לו שאם הוא לא ירגע הוא יכנס לחדר ויצא רק שהוא ירגע הכנסתי אותו לחדר והוא לא הפסיק לבכות הבכי נהפך להיסטרי עד שכמעט נחנק נגשתי אליו וחיבקתי אותו והוא נרגע.מהבכי נהייה לו כאב ראש חזק. דוגמה נוספת למשל כשהוא מסיים לשחק בחדר אני מבקשת שיסדר אחריו הוא אומר לא רוצה אז אני מסבירה לו שהוא לא יוצא עד שהכל מסודר ואז הוא מתחיל לבכות ואני לא מוותרת ובסוף הוא מסדר אחרי בכי וצעקות ממני. כל המלחמה הזאת מתישה אותי ולא היה לי את זה איתו רק בזמן האחרון כשאנחנו אומרים לו לא אז הוא בוכה איך אני מתמודדת עם זה

שלום ליאת, כניסה של אחות חדשה למשפחה היא אירוע משמח ומורכב כאחד. לא רק עבור הילד הבכור אלא גם עבור ההורים. רמת הפניות יורדת, הצרכים של התינוקת החדשה גוזלים לא מעט זמן ואנרגיות. מאוד ייתכן שבנך מגיב לשינוי בבית, שהוא חש פגוע וחושש לאבד את מקומו. אני חייב להדגיש שעל אף שהוא הילד הבכור אנחנו מדברים כאן על ילד מאוד קטן. חשוב לי להדגיש את זה מכיוון שבדוגמאות שאת מתארת אני שומע ציפיות שהן חשובות אבל אולי קצת מוקדמות לגילו. אני מציע לנסות ולראות את העולם דרך עיניו שלו. הוא חווה ירידה בתשומת הלב, רואה את האהבה שאת מעניקה לבתך, חש בירידה בזמינות לצרכיו ואולי לפעמים גם קצת בחוסר סבלנות שהוא טבעי תחת העומס והמושקעות בתינוקת החדשה. את כל זה הילד מתרגם לחרדת נטישה, לפחד מלאבד את האהבה שלכם, את המקום שלו בבית. הבכי על הבלון שהתפוצץ והרצון שהדברים יחזרו להיות כפי שהיו הוא טבעי לגילו. אך אולי לא סתם בחרת בדוגמא הזו, אולי היא מייצגת משהו בחרדה של בנך ואולי גם אצלך- שמשהו נהרס ויש רצון שישוב להיות כפי שהיה. בנוסף לזה, זה לא תמיד נוח ונעים שילד אומר "לא" אך זהו שלב התפתחותי חשוב. היכולת לומר "לא" מעידה על נפרדות, התפתחות והבנה, שלב בו תחושת האוטונומיה מתחילה להתגבש. מאבק על סידור החדר הוא אחד הביטויים השכיחים לזה, אני לא מכיר הורה שהצליח להתחמק ממנו... אני יכול להבין את תחושת המותשות הרבה שהסיטואציות שתיארת העלו בך, לכן אנסה להציע דרכים אחרות להתמודדות עם המצבים האלו. אני מבין את הרצון שלך לסייע ולעזור לבנך ללמוד ממעשיו, להסביר שאם הוא משחק בבלון מבלי להיזהר הוא עלול לפוצץ אותו, אבל אני חושב שבאותו הרגע הוא אינו פנוי כדי להבין זאת. הוא כל כולו מוצף ברגשות התסכול העצב והכעס על אבדן הבלון. פתחת בכך ש"הוא בוכה ולא מבין על מה הוא בוכה". נראה שהוא זקוק לך על מנת להבין זאת. לצד הקניית הגבולות, הייתי מנסה לשלב גם תגובות רפלקטיביות, שמטרתן מצד אחד לתת תוקף לחוויה ולשקף את מצוקתו, ומצד שני לתת לגיטימציה לרגשותיו. למשל, כשהבלון התפוצץ הייתי מנסה לחבק אותו ולומר לו: "זה באמת מאד מעצבן/מכעיס/מעציב שהבלון התפוצץ" ולהציע לו משחק חלופי. את המסר החינוכי הייתי שומר לפעם הבאה בה ישחק בבלון או בכל חפץ עדין אחר, להזכיר לו ולהציע לו להיות זהיר יותר. לגבי סידור החדר- שוב, לצד ההסברים על כמה זה חשוב לסדר את החדר, אפשר לשהות אתו ביחד ולעזור לו, ואפילו להפוך את זה לסוג של משחק שהופך את החוויה לזמן איכות. יתכן כי בפעמים הראשונות בהן תנסי לשנות את גישתך, הבכי לא יתמתן, אולם אם תצליחי להיות עקבית בכך (וזה לא פשוט כלל...), סביר להניח שהוא יפנים ויצליח לעשות בכך שימוש. לסיום, חשוב לזכור כי זו תקופה רגישה אצל בנך, לכן נסו להיות ערניים ולהקדיש לו את מרב תשומת הלב לה אתם מסוגלים. חזקו אותו על התנהגויות חיוביות ובעיקר חבקו אותו המון המון. בברכה קובי.

רק מילה אחת יש לי לומר תודה :-)

הילד שלי עוד מעט בן 16 הוא ממאן לקום באופן סדיר לבי"ס-מה עושים?מהתחושה שלי בי"ס ויתר לו ועליו והוא מרגיש חוסר שייכות ואי התאמה לרמת הכיתה, כל נסיונותי לשוחח בבי"ס עלו בתוהו וכן מתקשה לשכנע את הילד להגיע לבי"ס ולו רק כדי לנסות להשתלב. תודה על התייחסותך.

שלום יעל, מתיאורך זה נשמע שיש תחושת חוסר אונים ומצוקה בקרב כל הנוגעים בדבר. כאשר נער בן 16 מסרב לקום/ללכת לבי"ס זו אכן בעיה שיש לטפל בה כמה שיותר מהר. כרגע המסר שמועבר אליו, גם אם לא במילים אלא מתוך תגובת הסביבה הוא שהמצב באמת קשה מאוד ושהוא אינו מסוגל להתמודד איתו. גם אם לא במתכוון וגם אם ישנם ניסיונות לשכנע אותו עצם הוויתור מחזק אצלו דפוס של הימנעות מהתמודדות. דפוס שכזה לא יקדם אותו, לא בלימודים ולא כאדם בוגר בחיים. מצד שני, ההימנעות שלו היא הדרך שלו להביע את עוצמת המצוקה שהוא חש, מצוקה שחייבת לקבל מענה גם מכם וגם מבי"ס. אנסה להתייחס לבעיה בכמה מישורים. ברמה הלימודית, אני מציע לברר לעומק את הקושי של הנער, גם מולו וגם מול הצוות החינוכי. להבין את עומק הבור שהוא נמצא בו ולנסות לבנות עבורו תוכנית הדרגתית מעכשיו ולתוך הקיץ, שתסייע לו לשקם את עצמו. הקו שצריך להנחות אתכם הוא שהילד חייב לחוות הצלחה, כנראה שהוא כבר שבע מהכישלונות שחווה והוא כבר מתקשה להאמין ביכולתו להצליח. האמונה הזו מאוד חשובה! חווית הצלחה היא חלק משמעותי מאוד בתהליך הלימודים, מתוכה הדברים יתחילו להיראות אחרת גם עבורו וגם באופן בו צוות המורים רואה אותו. אם ישנו ליקוי למידה שעדיין לא אובחן זה לא מאוחר לעשות זאת, בנוסף לבדוק מול בי"ס את האפשרויות לתגבור לימודי, בבתי ספר מסוימים ישנה אפשרות לקבל חונך פרח שיסייע לו, ואם מצבכם הכלכלי מאפשר זאת אז גם מורה פרטי. ברמה החברתית, את מתארת מצב שבנך לא מרגיש "שייך". אני לא כל כך מבין מה זה אומר, אך אני מבין שינה בעיה חברתית. נסי להבין לעומק מה זה אומר שהוא אינו שייך, האם הוא חש מאוים בכיתה או פשוט לא מצליח להתחבר. עודדי אותו לאתר את הנערים איתם הוא כן מוצא מכנה משותף ולנסות ליצור קשרים חברתיים, גם אם יהיו אלו קשרים בודדים וגם אם יהיו אלו נערים מכיתות אחרות. הוא לא חייב לאהוב את כל בני כיתתו, מספיק כמה קשרים משמעותיים. החלק השלישי נוגע להצבת הגבולות שלכם. נערים לא אוהבים שמציבים להם גבולות והם נוטים להתנגד לכך. אבל, באותה מידה הם זקוקים לזה. גבולות מקנים לילד תחושה שיש מי שרואה אותו ושומר עליו. על פניו זה נראה שנער שמרגיש שאף אחד לא יכול לקבוע לו הוא חזק מאוד, בפועל הוא מרגיש שאין לצידו דמות חזקה מספיק להתמודד איתו, חזקה מספיק כדי לשמור עליו גם ממנגנוני ההרס העצמי שלו. אני חושב שהמסר אליו צריך להיות חד וברור, שאין דבר כזה לא לקום בבוקר ואין דבר כזה לא ללכת לבי"ס. להציע לו את כל העזרה שניתן לתת אבל לא לקבל את ההימנעות שלו כאפשרות מקובלת. גם כשהוא יתנגד, אני מציע לעמוד על זה בכל תוקף, במידה וצריך הפעילי כלפיו סנקציות. אני לא מאמין גדול בענישה אך יש מצבים בהם לא ניתן לעבור לסדר היום. הוא לא יכול לצפות לכל הזכויות מבלי לקיים את חובותיו, וכרגע החובה שלו היא קודם כל לתפקד. גם אם זה אומר לקחת לו את הטלפון הנייד, המחשב, לפגוע בדמי כיס או כל פעולה אחרת שתראה לך נכונה. הסבירי לו שאת עושה את זה מתוך מקום שרואה את טובתו ולא מתוך כוונה לפגוע בו. אני מאמין ששילוב של הדברים שללו יסייע לו מאוד. תהיי חזקה, בהצלחה, קובי.

שלום ליאת מה שלומך ? לבני בן ה 12 יש חבר בכיתה שעד לא מכבר נחשב לחבר די טוב שלו הם לומדים יחד מכיתה ב ונהגו להיפגש די הרבה אחר הצהריים כמובן שבעידן המחשב והסקייפ הפגישות הפכו יותר ויותר לוירטואליות , הם פתחו ערוץ משותף ביו טיוב העלו זירעונים והסתדרו די טוב , לאחרונה רבו בעקבות צירוף של חברים נוספים לרשת (שהם מערים אחרות) ושאיתן בני מסתדר מצויין ולחבר הזה לא התאים הדבר כיוון שהוא שתלטן ומדבר כנירון לא יפה ועל זה היתה המריבה מאז המריבה החבר של בני יורד לחייו במסגרת בית הספר , צוחק ומעליב אותו ליד החברים , מסיט את החברים האחרים נגדו (ישנם כשלושה ארבעה חברים בכיתה שהם היו תמיד חבורה משותפת וכרגע הוא אומר לבני כאשר הם יחד שילך ושהוא לא קשור או מבקש מהחברים שלא ישתפו את בני מדובר בילד חזק מבחינה פיזית וגם מבחינה ורבלית ובני שנחשב ילד חלש יותר לא מסוגל להילחם על מקומו כמובן שהחבר חושב את עצמו סוג של מנהיג והיתר די פוחדים ממנו ולכן נוטים לכיוונו הדבר מאוד מתסכל את בני והוא נפגע ובוכה מהמצב די הרבה , חוזר מבית ספר עצוב כי מוצא את עצמו לבד בהפסקות שוחחתי עם אמו של החבר אך קיבלתי הרושם שגםלהורים יש בעיה לעמוד מולו והעניין נמשך למרות השיחה ביום שישי קבעתי פגישה עם המחנכת בעניין לימודי אך העליתי בפניה את העניין , המורה גלגלה עיניים כששמעה במי מדובר וכעסה נורא ואמרה שתחשוב מה לעשות ,והוסיפה שאם תשמע תלונה מילד נוסף תזמן את האמא לשיחה כי כרגע בני עדיין לא פנה אליה ואין לה מספיק קייס לזימון יש לי שתי שאלות בבקשה האחת היא מה את מציעה לעשות כמובן ?? והשנייה היא איך מחזקים את בטחוני העצמי של בני על מנת שיוכל להתמודד טוב יותר עם מצבים קשים בשנה הבאה עולה לחטיבה ושם החיים לא יהיו יותר קלים חשבתי אפילו לפנות לייעוץ מקצועי , שיעזרו לו ויתנולו לים להתמודדות אשמח לשמוע את דעתך שאותה אני מאוד מעריכה !! 

סיגל שלום ראשית, אני וליאת חולקים את ניהול הפורום שבוע-שבוע. אני אשיב על פנייתך ואפנה את תשומת ליבה של ליאת לתשובתי, במידה והיא תראה לנכון לחוות את דעתה אבקש ממנה שתעשה זאת. במידה ובכל זאת תרצי לשמוע את חוות דעתה את יכולה לפנות שוב בשבוע הבא. בקשר לפנייתך, אני יכול לשער עד כמה המצב קשה עבור בנך, ולא פחות מזה עבורך. חרם שאינו מטופל כראוי יכול להביא לתוצאות קשות עבור כל הנפשות שלוקחות בו חלק. לתפיסתי חרם מהסוג שמופנה כלפי בנך מהווה התנהגות אלימה וכך גם צריך להתייחס לזה. כפי שהסקת נכון, התמקדי בחיזוק הביטחון העצמי של הבן שיאמין בעצמו, הבהירי לו שאין לו במה להתבייש, שהוא נמצא בסיטואציה מאוד לא תקינה שתטופל. עודדי אותו ליזום וליצור קשרים חדשים עם ילדים אחרים מהכיתה, השכבה ומחוגים (במידה ויש). אני חושב שללא עזרה חיצונית כל ניסיון שלו "לתקן" את יחסיו עם הילדים המחרימים רק יחמיר את המצב לכן מוטב שיתרחק מהם וישקיע את מרצו בפיתוח קשרים חדשים. חברות אחת בונה ומחזקת עדיפה באלפי מונים ממספר חברים מתעללים ומשפילים. ברמת בי"ס, אני חושב שכאשר ישנו חרם חברתי על אחד מהתלמידים אין טעם להמתין עד שבנך יפנה אליה, עד שהחרם יחלוף או עד שיהיו נפגעים נוספים. המצב הקיים כפי שהוא מחייב התערבות של הצוות החינוכי. מערכת החינוך יודעת להתמודד עם מצבים כאלו, גם ברמת המסר כי בדומה לאלימות פיזית או מילולית גם חרם הוא התנהגות שאינה מקובלת, וגם ברמה הטיפולית עם "מנהיג החרם", משתפי הפעולה ועם בנך. אני ממליץ לך לשוחח בשנית עם המחנכת וביחד איתה לערב את יועץ/ת בי"ס. בנוסף לזה, אני רוצה להציע לך דרך נוספת להתבונן על הדברים. במקרים רבים דווקא הילד שמוביל את החרם הוא ילד שחש עצמו מאוים מנידוי חברתי. את החרם הוא עושה מתוך תחושה של מצוקה ואיום ומתוך מחשבה (לעתים לא מודעת) שאם הוא יהיה בצד המחרים הוא יהיה מוגן מהנידוי ממנו הוא חושש. את תיארת שהחרם החל כשבנך צירף חברים נוספים לרשת, ואני נוטה לחשוב שמהלך זה היווה איום על חברו שהתקשה להשתלב בקבוצה המתגבשת. ייתכן, שעל אף שבנך נתפס כילד "חלש" הוא אינו כל כך חלש. הרי אם הוא היה חלש כל כך הוא לא היה מהווה איום כזה גדול המצריך פעולה אגרסיבית ואלימה. כשמדובר בילד חלש הייתי מצפה שיזכה לתגובת התעלמות, זאת מכיוון שאינו מהווה איום. אני מוסיף דברים אלו מכיוון שיתכן ויש בבנך כוחות רבים שהוא אינו מודע להם מספיק. לכן, בהמשך להכרה וההכלה של מצוקתו, חשוב להראות לו גם את הכוחות והיכולות שלו. כפי שחרם יכול להיות אירוע טראומתי והרסני, עם טיפול נכון הוא יכול להיות אירוע מכונן, מחזק ובונה. במידה ואת חשה שהמצוקה הולכת וגוברת, ושכל הצעדים הללו אינם מסייעים לו כדאי לפנות לייעוץ מקצועי מקיף יותר. בהצלחה קובי

ראשית אני מתנצלת על הפניה האוטומטית לליאת , ראיתי שאתם חולקים את ניהול הפורום רק אחרי כתיבת ההודעה . שנית אני מודה לך על התשובה המקיפה והכל כך קולעת למצב וכן לדרך החדשה שהצעת להסתכל על הסיטואציה שמרגישה לי כל כך נכונה ומעוררת מחשבה . אני בהחלט אפנה שוב למחנכת הכיתה ואם יהיה צורך לכל גורם מטפל בעניין , ובמקביל אמשיך לחזק את בני ככל שאוכל אני שוב מודה לך , אני חושבת שאתה כמו ליאת תהיה נכס לפורום הזה , יישר כח !!! וכמובן שאני תמיד שמחה לשמוע את דעתה המלומדת והרגישה של ליאת אותה אני מעריכה מאוד תודה לשניכם !!  

בני בן ה-13 וחצי פיתח עם השנים חרדה קשה מזריקות ובדיקות דם.בזמן הקרוב מתוכנן חיסון בביהס והוא חרד "לעשות בושות"לעיני חבריו כי בבדיקת הדם האחרונה כמעט התעלף בסיומה.כיצד ניתן לעזור לו?תודה

דולי שלום, חרדה מזריקות וממחטים הינה חרדה שכיחה יחסית בקרב ילדים ובני נוער. הטיפול בה בדרך כלל קצר וממוקד וכולל מספר שלבים. ראשית יש לברר עם הילד מהו מוקד החרדה - האם בנך מפחד מהדקירה, מהכאב, מחדירת המחט לגוף, מלקיחת הדם ומראהו וכו', ולהתייחס למחשבות שלו. ההתייחסות תהיה בכמה רבדים - ראשית התייחסות למחשבות וניסיון לאתגר את מוקד החרדה תוך ניסיון למצוא דרכים להתגבר עליה. בד בבד בונים יחדיו תכנית של חשיפות לגורם מעורר החרדה, לדוגמא, אם החרדה מתמקדת במזרק ובמחט, נתחיל בלדמיין כיצד נראה המזרק, בהמשך נצפה בתמונות של המזרק והמחט, לאחר מכן נסתכל על מזרק אמיתי (מרחוק) ולאט לאט נתקרב עד כדי נגיעה במחט עצמה ואף דקירה עדינה. חשוב שהחשיפות יתחילו מדברים שפחות מפחידים ושההתקדמות תהיה הדרגתית מאוד. יש להקפיד שהמעבר לשלב הבא יבוצע רק כשנרגעים לגמרי ולא חשים חרדה בשלב בו נמצאים. מומלץ להתייחס לאופן בו החרדה באה לידי ביטוי בגוף ולהשתמש בטכניקות גופניות - נשימות, דמיון מודרך, הרפייה במהלך החשיפות. ניתן לשלב חיזוקים לצורך יצירת מוטיבציה (למשל מתנות קטנות בכל שלב). באשר לחשש מהתעלפות, כדאי לציין זאת בפני האחות בטרם החיסון כדי שהיא תוכל להתייחס לכך ולנקוט באמצעי זהירות. במידה ואתם נתקלים בקושי מומלץ לפנות למטפל העובד בגישה קוגינטיבית התנהגותית שנמצאה יעילה לטיפול בחרדות מסוג זה. בהצלחה, אמיר

תודה על התשובה המפורטת.ניסיתי כמה מהצעותיך ,למשל ,חשיפה למזרק.על אף שהשתעשע בזה ועל אף השיחות הרבות לא ראיתי שינוי רב וכשהתקרב מועד החיסון ראיתי את המצוקה בה הוא נמצא.בינתיים החיסון נדחה והאמת היא שהייתי מוכנה לצייד אותו במכתב בו אני מבקשת לא לחסנו כי ראיתי כמה הוא מפוחד ומאידך מתבייש שהחברים בכיתה לא יגלו זאת.שוב מודה על ההתיחסות.

שלום ותודה מראש על תשובתכם. לנכדי בן ה-11 בעיה התנהגותית קשה, סף תסכול נמוך,בעיה בדחית סיפוקים,קושי בהתארגנות (ילקוט, מחברות וכו)להורים אין כסף לממן טפול פסיכולוגי, היכן אפשר לקבל עזרה שלא תעלה כסף? האם יש דבר כזה? הילד ממש זקוק לעזרה וכן הוריו.שוב תודה ריקי

שלום ריקי, אני לא מכיר מטפל ספציפי שמקבל ללא עלות בכלל. לא ציינת אזור בארץ, אך אם מדובר באזור המרכז הם יכולים לפנות לקליניקה לשירות הקהילה של המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. שם יוכלו לקבל מענה במחיר סמלי. בנוסף, ישנם טיפולים מסובסדים דרך קופות החולים. בהצלחה, קובי.

חפשו במרפאה לבריאות הנפש בעיר מגוריכם. הטיפול שם ניתן ע"י אנשי מקצוע מצויינים ללא תשלום, הקושי הוא תורי המתנה, לעיתים ארוכים. ככל שתפנו מוקדם יותר כך תקבלו טיפול בהקדם. בהצלחה!

שלום! בתי בת הארבע גמולה מגיל שנתיים. לאחרונה היא מרבה להתאפק לפיפי עד שבורח לה. כשהיא מתחילה להראות סימנים של התאפקות ואני מבקשת שתלך לשירותים היא מסרבת בתוקף וטוענת שאין לה.. עד שבורח ואז היא רצה להמשיך בשירותים. אני קצת מודאגת, כי נראה כי זהו עניין כלשהו הקשור לשליטה.. ראוי לציין שאני בהריון, שיתכן שגם משפיע, אך הייתי שמחה לעצה- האם לבדוק כיוון פיזיולוגי? או להתייעץ עם פסיכולוג ילדים? תודה.

שלום לי הנכונות והפתיחות שלך באופן בו את מתבוננת על התנהגות בתך היא נקודת פתיחה מצוינת להתמודדות שלכן עם מצבים כאלו, השינויים הקרובים ובכלל. המשיכי כך! במקרים רבים רגרסיה בעשיית הצרכים יכולה לשקף סוג של מצוקה זמנית, צורך במגע וטיפול מההורים, או מאבק כוחות מולם. לידה של ילד חדש במשפחה הוא אירוע משמח מאוד שגם מכיל בתוכו משמעויות מורכבות עבור בני המשפחה, ובפרט עבור בתך הבכורה. מאוד יכול להיות שההתנהגות הזו היא הדרך שלה להביע את חששותיה לקראת הלידה המתקרבת, את הפחד מלאבד את מקומה ואת רצונה להמשיך ולהיות הילדה הקטנה שלכם... רמזים לכך את יכולה למצוא בתכנים אותם היא מעלה תוך כדי משחק או בבדיקה האם התנהגות זו מופיעה גם בגן. את יכולה גם להיעזר באמצעים אחרים כדוגמת 'ספר הפילפילים' של אלונה פרנקל וכד'. בכל מקרה, המלצתי היא לנקוט בגישה סבלנית ואוהדת, להימנע מענישה ומביקורת, משפטים כמו: "אמרתי לך" או "חבל שלא הקשבת לי" לא יסייעו לה. להימנע ככל הניתן מלהיכנס למאבק סביב הנושא. במידה ואת יכולה, השתדלי להימנע מלהציע לה להתפנות כשאת רואה שהיא מתאפקת, פשוט נראה לי שחבל להמשיך באסטרטגיה שלא עובדת. היא יודעת היכן השירותים והיא מרגישה שיש לה פיפי, מאבק סביב הנושא הזה עלול להחמיר את המצב. חשוב שהיא תרגיש שהאחריות על עשיית הצרכים נשארת בידיה. לצד זה, חשוב שהמצוקה אותה היא מנסה להביע תזכה להתייחסות שלא דרך העיסוק בפיפי. חשוב לי להדגיש, שתגובת בתך אינה חריגה או חריפה באופן מיוחד. עם קצת סבלנות ורגישות, ועם הרבה חום ואהבה היא תוכל להתגבר על כך. אם את מרגישה שנושא הזה מעורר אצלך מצוקה הולכת וגוברת, מצוקה שמקשה עלייך בהתנהלות מולה את יכולה להסתייע בהדרכת הורים קצרה. בהצלחה! קובי.

קובי היקר, המון תודה על תגובתך המפורטת, המבינה והתומכת. אני אנסה להתייעץ גם עם הגננת לראות האם הבחינה גם בשינוי התנהגות כלשהו בגן. אני מאד מתחברת לגישת הסבלנות, החם והאהבה, אך תמיד החשש המסתתר הוא שלא אחמיץ חלילה מצוקה גדולה יותר... בכל מקרה אמשיך לעקוב. תודה רבה ! לי.

היום סיפר לי בני כי הוא מרגיש חנוק מאוד ומוטרד בעקבות לימודיו במתמטיקה 4 יחידות לימוד. הוא היה כולו רועד וחרד, עצר את בכיו, וטען שהוא מתקשה לתפקד ביומיום משום שהנושא מעיק עליו. הוא ניראה חיוור מאוד וממש חששתי לו . מה עליי לעשות?

שלום, אני מניח שכתבת שבנך לומד ל-4 יחידות משום שהוא לקראת מבחני הבגרות. בתקופה זו עולים מפלס הלחץ והחרדה בקרב בני נוער רבים, שגם כך מצויים בגיל רווי בסערות רגשיות. לרוב, מחשבות חודרניות שכאלו מאפיינות חרדת בחינות. חשוב לדעת שחרדת בחינות היא תופעה רווחת ושהיום ישנם טיפולים קצרים וממוקדים שיכולים לסייע לו מאוד. נסי לפרוט את מחשבותיו ולהבין מה מטריד אותו, נסי לאתגר את חששותיו ומחשבותיו ולבחון אותם למול המציאות. בדר"כ במצבים כאלו ישנו פער בין המחשבות שלרוב יהיו שליליות, לבין מה שקורה בפועל, במציאות. במידה ואת רואה כי תגובת החרדה אינה חולפת ויש בה פוטנציאל ממשי לפגיעה בביצועיו חשוב לפנות לעזרה מקצועית. חששותיו של בנך מלמדים על כך שלימודיו חשובים לו והא מצפה מעצמו להצליח, נסי לתמוך בו ולחזק אותו, וכפי שכבר ציינתי לא להסס לפנות לעזרה מקצועית. בברכה קובי והב.

אם כוונתך לשאול האם הוא זקוק לטיפול תרופתי, אז כנראה שלא. יש מגוון רחב של פסיכולוגים המתמחים בטיפול בחרדת בחינות, נסי לחפש ברשת, בקופ"ח או התייעצי עם יועץ/ת בי"ס. בברכה, קובי.

שלום רב, לבני בן ה-10 יש הפרעות קשב וריכוז, במיוחד אימפולסיביות ברצוני לטברר על מטפל שעורך את הטיפולים הללו, אפילו באופן פרטי בברכה ותודה, y

שלום רב, ממליצה לך לבדוק בקופת החולים שלך את השירותים הניתנים במסגרת הרפואה המשלימה. תוכלי להתייעץ על כך עם רופא הילדים שלכם. בפורום שלנו לא ניתן לקבל המלצות על מטפלים פרטיים, שכן מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום על גבי הפורומים. מאחלת לכם הצלחה ובריאות ליאת

שלום רב, בתי היחידה הינה בת שנתיים וחצי,מקסימה וחמודה אומנם מראה קושי ניכר ביכולת קשב וריכוז כך שאינה מתמידה במשחק יותר מכמה דקות וקופצת מדבר לאחר מה שמדאיג אותי בעיקר הוא חוסר הנאה מפעילויות מלבד פעם ראשונה שמתנסת בהן,זה כולל גם פעילויות במרחב ובחוץ,כך למשל היא יכולה להנות מאוד מנדנדה לכמה דקות ובהמשך לא להתלהב ממנה בכלל ולחפש משהו אחר... בשבוע שעבר היינו בחופשה בבית מלון בתורכיה שהינו מען גן עדן לילדים שכולל בו כל סוגי המחקים שיכולים לחשוב עליהן החל מפעילויות יצירה וכלה בנדנדות ופארקי שעשועים ולילדתי היקרה כלום לא סקרן אלא יכלה ליהנות מכלום!אפילו מהקשר איתנו או עם בני גילה גם לא נצפת הנאה ... איך אפשר להבין זאת ומה צריך לעשות?

שלום נילי, התנהגותה של בתך, לפחות ככל העולה מן התיאור שלך כאן, נראית הולמת מאד את גילה, ואין בה שום דבר חריג או מדאיג. פעוטות בגילה עדיין אינם יכולים להתרכז *באמת* ולאורך זמן בדבר אחד, והם נוטים לחקור את עולמם בהתלהבות תזזיתית (מי יותר ומי פחות). חופשה בבית מלון בתורכיה, על כל נפלאותיה, היא אכן קצת "בזבוז" כשמדובר בפעוטות בני שנתיים וחצי, שכן הם אדישים לסוג כזה של 'הפעלות', ומסתפקים בנוכחותם הכייפית של ההורים כמעט בכל סביבה. כדי שילד ילמד ליהנות מפעילות מעשירה, חשוב לעזור לו בסביבה מזמינה, שאינה 'מפציצה' אותו בגריית יתר. ילדים הנחשפים בזמן נתון להרבה מדי גירויים, מתקשים להתמקד בדבר אחד ולהתעלם מגירוי אחר. מסיבה זו, בחדרים או בפארקים עמוסים מדי במשחקים, ילדים קטנים מתקשים להתמיד בפעילות אחת ונראים 'מתוזזים'. אם את רוצה לעזור לבתך, הציעי לה (כשאתן בבית) משחק אחד בכל פעם, שבי איתה בנחת, ועזרי לה למצות את מלוא הפוטנציאל ממנו. ממליצה לך, כאם לילדה יחידה, למצוא ספר או אתר הורות טוב באינטרנט, ולקרוא על התפתחותם של ילדים ועל מה מצופה מהם בכל גיל. כך, ייקל עלייך להבין את יכולותיה ומגבלותיה של ילדתך, ולתכנן עבורה ועבורכם פעילויות מתאימות שלא יתסכלו אותה או אתכם. בהצלחה ליאת

ליאת, אני פונה אלייך היות ואני במצוקה ממשית ולא מוצאת מקום או מישהו שיכולה לשתף ואולי גם לקבל איזושהי עצה/ות.. אני שותפה קבועה בפורום פסיכולוגיה קלינית (אותו הנחיית מזמן..) אבא של אודי(מנהל הפורום) נפטר הבוקר ..אודי השאיר לנו הודעה שכותרתי היא כותרתו.. ליאת, היום ערב יום הזכרון.. חיים ומוות..זכרון ושכחה..הכל מתערבב לי והופך לעיסת בוץ מדממת וטובענית.. אני מאוד קשורה לאודי, למרות דובר בקשר וירטואלי בלבד.. אני מרגישה מיותמת.. אני גם רוצה לכתוב לו משהו מנחם.. לא מוצאת אף לא מילה אחת מנחמת..מרגיש לי שיתוק בנשמה..גם לא יודעת אם קיימת מילה/ אות /תו מנחם ??? אני מרגישה מיותמת בעולם :( כן..זה גם ערב יום הזכרון בו אפילו המלאכים בוכים.. ליאת, יש לך משהו מנחם ??

שלום עפרה, עצוב. פרידות ואובדנים הם חלק מהחיים, ודווקא בגללם אנחנו יודעים להעריך את היש ולהתנחם בו. להערכתי, אם אודי שיתף בהודעה בפורום, הוא יקבל ברצון גם את רחשי הלב והניחומים שיישלחו לו משם, ואולי אפילו יציץ בהם בימי השבעה (גם אם לא יתייחס אליהם עד שובו). אווירת יום הזיכרון סביב, הופכת את הכל לקודר מעט יותר, וכולנו - איכשהו - חשים מחנק צורב של עצב ומועקה. אני מאמינה שקרבה, אכפתיות, התחשבות והשתתפות בצער - הן נחמה פורתא בימים קשים כאלה. ליאת

שלום, יש לי ילדה מקסימה בת שנתיים וחצי,מדברת מילים בודדות בלבד ומצליחה לרוב לתקשר איתם... לאחרונה התווספו עוד מילים שאנחנו לא מבינים אותם,והדבר מתסכל את ילדתי ברמות גבוהות!!! אנחנו בטיפולה של קלינאית תקשורת אומנם אני צריכה דרך להכיל את התסכולים של הילדה שלי ולהקל יל החוויה הנוראית שלא מבינים אותה אשמח להתיחסות תודה מראש

שלום מרים, עצם העובדה שילדתך מתקדמת ומוסיפה מילים חדשות (גם אם בתחילה הן אינן מובנות) מעודדת מאוד, חשוב להמשיך בטיפול. בכל גיל, מצב בו אתה מתקשה להביע את עצמך הוא מצב לא פשוט שיכול להיות בלתי נסבל. התסכול רב בעיקר כאשר נוצר פער בין היכולות המנטאליות שילדתך רוכשת בשלבים אלה, לבין הקושי שלה לבטא ולתווך את היכולות הללו. למרות זאת, חשוב להניח לה להתמודד עם בני גילה ולמזער את מידת המעורבות שלכם בסיטואציות של משחק עם בני גילה וכד'. בעתיד חשוב להמשיך ולעקוב אחרי ההשלכות הרגשיות של קשיי השפה שלה, וכן לבחון האם היא מתקשה בתקשורת גם בערוצים שאינם מילוליים. חלק חשוב המשפיע על ההתמודדות שלה תלוי בתגובות שלכם ההורים. כדי להבין את הסיטואציה ולפרש אותה, היא עושה שימוש רב בהבעות הפנים שלכם ובג'סטות המילוליות והלא-מילוליות שתפגינו כלפיה. נסו לשדר לה ביטחון, התפעלות ובעיקר להביע את אהבתכם כלפיה. כמו שכתבת, בדרך כלל היא מצליחה לתקשר, נסי לחזק אותה ברגעים אלו. לרוב, התקדמות בטיפול ושיפור ביכולת ההבעה שלה יביאו עימם הקלה גדולה, עבורה ועבורכם. בהצלחה קובי והב.

בני חייל בן עשרים. כשהיה מאוד צעיר , עוד בגיל הגן, ביקרנו אצל פסיכולוגית בבעיה שלא אפרט כרגע, אינה רלוונטית, אך בשיחות עמה אמרה לנו שיש גם בעיה של תחושתיות יתר. הוא מופנם סגור ובישן (למרות שאין לי ממושג איך אך סיים קורס קצינים והוא מוערך ואהוד על כל מפקדיו) . הוא מגיע הביתה אחת לשבועיים לפעמים שלושה. זמן ארוך , אנו מתגעגעים אליו מאוד (אינני יודעת אם גם הוא אלינו) כשהוא מגיע אנו רוצים לחבקו או לנשקו והוא אינו מאפשר. זז אחורנית, לעתים קרובות מאפשר זאת "בשביל הנימוס" אך אני מרגישה היטב שהוא מתכווץ ושזה לא נעים לו. בשלב כלשהו הפסקתי לחבק הפסקתי לנשק. גם כשהוא מגיע מבסיסו וגם כשחוזר לבסיסו. מצד אחד מעיק עלי המצפון שאיני עושה זאת יותר ומצד שני , הייתי רוצה לדעת , מקצועית, מה דעתך על כך שהפסקתי. האם זה נכון. תודה ויום עצמאות שמח

שלום נאוה, לחבק ולנשק את הילד שלך זהו צורך בסיסי של כל הורה. אני יכול לתאר לעצמי עד כמה קשה עבורך להרגיש את הריחוק שלו ואת חוסר הנוחות שחיבוקך מעורר בו. תגובה שכזו יכולה לעורר רגשות ומחשבות מאוד לא קלים עבור כל הורה. לא ברור מדוע הוא אינו חש בנוח לעשות זאת, הגורמים לכך יכולים להיות רבים ומגוונים. תחושתיות יתר אמנם יכולה להוביל להתרחקות והימנעות ממגע פיזי, אך גם ללא קשר לזה ישנם אנשים שחיבוק אינו נחווה עבורם כמשהו קרוב ונעים והם יעדיפו להימנע מכך. בקשר שבין הורה וילד (ללא קשר לגילו של הילד...) חיבוק ונשיקה הם רק חלק מהדרכים בהן אנו מבטאים קרבה, חום ואהבה. לצד זה, ישנן דרכים נוספות שאינן כוללות מגע. מכיוון שילדך כבר בוגר וניתן לדבר איתו על זה, המלצתי היא לשתף אותו ברגשותייך ולבדוק יחד איתו איך הוא חווה את המגע ומה היה רוצה שיהיה. חשוב להדגיש בפניו עד כמה הוא חשוב ואהוב, ולקבל באופן לא שיפוטי וסובלני את רצונו ותחושותיו, על אף המצוקה ותחושת האשם שסירובו עלול לעורר. בהמשך לזה, חשוב לברר איתו האם הוא מביע בהתנהגותו רגשות שהוא מתקשה להביע בדרך אחרת (כעס, תסכול, בושה ועוד). נדמה לי שהעובדה שהפסקת לחבק ולנשק אותו מלמדת על תחושת חוסר האונים והתסכול שאת חשה ולא על זה שוויתרת עליו. שתפי אותו בזה, אני חושב שיש בכך ערך רב. בברכה קובי והב

בוקר טוב תודה רבה על התשובה המהירה. רציתי לציין שבכל פעם שאני עוזבת אז בן זוגי מתעורר ומבטיח הבטחות וברגע שאני חוזרת הוא חוזר לסורו, הוא לא מאמין בטיפול זוגי ולא מאמין בכלל בכל מה שקשור בפסיכולוגיה בין אם זה עבורינו או עבור הילד, הוא דוגל בשיטת חינוך של פעם צעקות וכו'...וטוען תמיד שאני אשמה בכל, הוא לא אדם שאפשר להסביר לו ולשכנע אותו שזה מה שיעזור לנו, הוא עדיין בשלו לא מוכן שום טיפול וטוען שאנחנו נסתדר, וברור שזה לא קורה. אני מרגישה שאני הולכת כל הזמן על ביצים כדי להמנע מגירושין אבל לא בכל מחיר. האם אני יכולה ללכת להדרכה זו לבד? ואשמח לדעת היכן קיימים הדרכות מסוג זה. תודה רבה.

שלום שיר, כמובן שאת יכולה להגיע להדרכת הורים גם לבד, ולהעביר את עיקרי הדברים לבעלך. גם כשמדובר בטיפול זוגי, אני מציעה לך לומר לבעלך שאת בוחרת ללכת ולהיעזר, ומשאירה לו את הבחירה אם לבוא או לא. הזמיני אותו להצטרף אלייך כשירגיש לו נכון. לפעמים, מתוך סקרנות או רצון טוב, גם המתנגדים הגדולים 'יורדים מהעץ'. אני מאמינה שטיפול זוגי (המתמקד בזוגיות שלכם ובדפוסים הבעייתיים) יוכל לעזור לך לקבל את ההחלטות שלך, לטוב או לרע, ולהתמודד איתן ועם השלכותיהן. היי חזקה ליאת

אני מאוד שמח להיות כאן, אתם מוזמנים להעלות שאלות בכל נושא הקשור בעולם הרגשי של ילדים ובני נוער,וכמובן שאלות הנוגעות בהתמודדות ההורים. אני כאן לרשותכם, כדי להמשיך יחד עם ליאת בעבודה המקצועית והרגישה. בהצלחה לכולם ושבוע טוב קובי והב.

תודה רבה על הכל אני מאוד מעריכה את עבודתכם/ן

שלום רב נשואה+1 בן 3 ובתחילת הריון, נשואה כ-5 שנים עם עליות וירידות יש לציין שלפני הנישואים היחסים בנינו היו מאוד נחמדים, במהלך כל שנות נישואנו כל הזמן מריבות צעקות ואלימות מילולית וכל זאת בנוכחות הילד מספר פעמים עזבתי את הבית לתקופה מאוד ממושכת וחזרתי תמיד ע"ס הבטחות שלא התקיימו ובכל זאת אני עדיין מנסה. מה שהכי מטריד אותי הוא ההתנהגות של הבן לא מוכן להיות בחברת אביו מתנגד לכל פעילות שהיא איתו גם כשאביו מנסה וקונה לו מדי פעם מתנות אך ללא הועיל שלא נדבר על זה שהוא לא מוכן להישאר איתו לבד , יש לי הרגשה שהילד נרתע ממנו הוא תמיד מחפש אותי שאני בסביבה. לאחרונה יידעו אותי שגם בגן יש לו מצבי רוח משתנים וכל הזמן בוכה ורוצה את אמא (דבר שלא היה קיים אצלו תמיד היה חברותי) הילד קשור מאוד למשפחתי בעוד שהקשר בצד השני מאוד מאוד רופף. ההתנהגות שלו מתבאטת גם במכות לכולם התפרצויות של בכי היסטרי זריקת חפצים וכו'. אני ממש חסרת הונים לא יודעת איך להתנהג איתו באם לכעוס עליו להרים קול (מאוד קשה לי כי אני מרחמת עליו שהוא היה ועדיין חשוף לבעיות שלנו) אני יודעת שמאוד קשה לו כל המעברים האלו מהבית ומחוץ לבית הילד לא חווה תא משפחתי תקין. אשמח מאוד לשמוע את דעתך גם אם את חושבת שהוא זקוק לטיפול. תודה אמא מודאגת מאוד.

שלום רב, הילד שלכם, בן השלוש, מגיב ככל הנראה למצב הסבוך בבית, ולכך ששני הוריו טרודים מאד בלשרוד את הזוגיות. ילדים הנמצאים לאורך זמן בחזית המאבק בין הוריהם, נמצאים בסיכון לקשיים רגשיים, חברתיים ולימודיים. בשל גילו הצעיר, אני נוטה לחשוב שההתערבות הטיפולית הדחופה יותר היא דווקא כזו שתכוון לזוגיות ולהורות שלכם. לגדל ולחנך ילד, זו עבודה קשה, הנעשית בעקביות ורציפות, תוך מאמץ מתמיד ליצור עבורו סביבה מיטיבה ובטוחה. קניית מתנות אינה יכולה להחליף נוכחות הורית נוסכת ביטחון, ממש כשם שצעקות והרמת קול אינם פותרים בעיות התנהגות אצל הילד. אני ממליצה לכם מאד להגיע, בשלב ראשון להדרכה הורית, ואז לטפל בזוגיות שלכם בצורה רצינית, במיוחד לאור העובדה שעומד להיוולד לכם ילד נוסף. אם אינני טועה, אמך התייעצה כאן לפני כמה ימים באותו עניין. כפי שכתבתי גם לה, אני חושבת שמוטב לנטרל קצת את בני המשפחה המורחבת, ולתת לכם את השקט והמרחב לטפל בעצמכם מבלי שהמשפחות יתערבו או "ייקחו צד". אני מחזקת אותך על ההתעקשות והניסיון להציל את הקיים, ומפצירה בך לא לחכות ולהגיע לטיפול זוגי טוב, שיתמוך בתהליך וייתן לכם כלים לתקשורת יעילה. בהצלחה רבה ליאת

אני כל הזמן חושבת על המוות, אני פוגעת בעצמי, ואני לא יודעת מה לעשות יותר. אני בחיים לא יהיה מסוגלת להתאבד, זה יותר מדי מפחיד אותי וזה יפגע במשפחה שלי.. אני מרגישה לבד, וכל כך קשה לי.. אני הולכת לפסיכולוגית פעם בשבוע, היא יודעת בכללי שאני פוגעת בעצמי אבל היא לא יודעת על הרצון למות.. ממש קשה לי לדבר עם מבוגרים, אני פשוט לא מסוגלת, לכן פסיכולוגית/פסיכולוג לא עוזרים לי. מה אני אמורה לעשות? דרךאגב אני בת 16

שלום רב, יש הבדל גדול בין הרצון למות, לבין ההחלטה ליישם אותו. העובדה שאינך מסוגלת להתאבד ושאינך רוצה לפגוע בבני משפחתך מעודדת מאד, ומעידה על שיפוט תקין. עם זאת, לפחות בעיני, זה לא מספיק "להישאר בחיים", אלא לדאוג שהחיים יהיו כאלה שראוי לחיותם. וכאן יש לך עבודה :-) פגיעה עצמית, ברוב המקרים מופיעה אצל מי שמתקשים לווסת רגשות עזים. מסתבר שאפשר ללמוד לעשות זאת, ולהתמודד עם מצוקות החיים בדרכים יעילות, שאינן מתקיפות או פוגעות בנו. לפעמים, כמו שאת מציינת נכון, הדיבור על הקושי יכול להיחוות כמשימה בלתי אפשרית, ולכן יש גישות טיפול (למשל הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי - DBT) המעודדות את המטופל לרכוש תחילה מיומנויות של עמידות במצוקה, וויסות רגשי והקשבה לעצמו, ורק לאחר שרכש את היכולת להתמודד עם הצפת רגשות פונים לעיסוק בטראומה ובכאב. אני חושבת שחשוב מאד להמשיך בטיפול, ולהתמקד בשלב ראשון בחיזוק יכולות ההתמודדות שלך. כך למשל, תוכלי להרחיב את רפרטואר התגובות שלך למצבים רגשיים, ולשבור את דפוס התגובה האוטומטי (פגיעה עצמית). השאר יבוא בהדרגה, גם עם בניית האמון בקשר הטיפולי. בהצלחה ליאת

ספציפית אב. ברגע שילד ממין זכר מאבד את אבא שלו בגיל 5 אילו תופעות תכונתיות יהיו לו לטווח הרחוק ? פגיעה במצ'ואיזם ? בעיות מין אולי ? נטיות מיניות ?

שלום דרוד, לאובדן של הורה בגיל צעיר עשויות להיות השפעות שונות, אולם לא ניתן לנבא אם וכיצד משבר זה יבוא לבוא לידי ביטוי בהמשך החיים. באופן ספציפי, לא ידוע לי על קשר בין אובדן אב ובין נטיה מינית, מצ'ואיזם או בעיות במין. מומלץ מאוד להתייעץ עם איש מקצוע בתחום הטיפול בילדים לאורך ההתפתחות של הילד בנוגע לסוגיות שונות הקשורות להתמודדות עם האובדן בשלבים שונים של ההתפתחות. בברכה, אמיר.

שלום רב ביתי בת ה 3 מפחדת להיות אפילו לרגע לבד. בבית למשל יש לנו שתי קומות, במידה ואני עולה לקומה העליונה היא כמעט תמיד תעלה איתי, ובמקרים מעטים אני מודיעה לה שאני מביאה משהו ובאה. כשאנו נכנסים לאוטו היא בוכה עד שכולם יושבים ונוסעים. לאחרונה התווסף תינוק למשפחה, וכשהוא בוכה באוטו אני עוצרת בצד הדרך ונותנת לו בקבוק, היא מתחילה לבכות, היא רוצה שאני אשב וניסע , אני מסבירה לה שהתינוק בוכה ואמא חייבת לתת לו בקבוק, אל היא בוכה בהיסטריה. כשהיא מתעוררת ואין אף אחד בסביבתה היא מתחילה לבכות בהיסטריה. מדובר בילדה בכורה, האם זו התנהגות נורמלית, איך אפשר למזער את פחדיה, והאם משהו שאנו עושים גורם לפחדים הללו ?

שלום אור, לא ציינת האם התופעות שאת מתארת הופיעו סביב לידת אחיה התינוק, מה שיכול להסביר חלק מהדברים (או החרפה שלהם). בכל מקרה, סביר להניח שלא אתם הגורמים לפחדים האלה, אך בכוחכם לעזור לה להתגבר, במיוחד אם תהיה קצת פחות התייחסות לבכי ההיסטרי. כפי שנכתה כאן לא פעם, ילדים נוטים לחזור על התנהגויות שמזכות אותם בתשומת לב רבה, בתגמולים ישירים ועקיפים, התנהגויות שמפעילות את בני המשפחה. לכן, המלצתי היא לתת לילדתכם הגדולה (שעדיין מאד קטנה!) הרבה הרבה תשומת לב, דווקא ברגעים בהם אינה היסטרית. כשהיא בוכה בהיסטריה, השתדלו להישאר רגועים ככל יכולתכם, ולשאול אותה בשקט "מה יעזור לך עכשיו?". אם היא ממשיכה לצרוח, אמרו בשקט משהו כמו "אנחנו ניתן לך להירגע עכשיו, וכשתפסיקי לבכות תצטרפי אלינו ונמצא משהו נחמד לעשות". וזהו. לא לנסות לרצות או להרגיע או לצ'פר או לפנק. לא ברגע כזה. לתת מלוא חופניים אהבה ותשומת לב כשהיא חמודה ורגועה. חשוב לזכור שהבכי ההיסטרי במכונית אינו קשור לפחדים, ונדמה לי שגם הצווחות של היקיצה הלילית. זוהי התנהגות שמטרתה להפעיל ולנהל אתכם. לתחושתי, ככל שתתרגשו פחות מהבכי והצעקות, כך גובר הסיכוי שהם יירגעו. ועוד תחושה שלי: הדרכת הורים קצרה יכולה מאד מאד לעזור כאן, במיוחד לחזק אתכם ולעזור לכם להיענות לבתכם בדרך נכונה, מבלי לוותר על עצמכם או לפגוע באיכות החיים בבית. שבת שלום ליאת

שלום, בתי האמצעית מבין 3 ילדים (בת 7.5) לא אוכלת כלל. בבדיקות דם שערכנו לה לאחרונה יצאו התוצאות גבוליות ביותר בעיקר מבחינת קולסטרול גבוהה וברזל גבולי. הרופאה המליצה על אכילת ירקות פרות ובשר והפחתה של מאכלים מתוקים. התפריט שלה בנוי מפסטה לבנה, שניצל (לרוב קנוי כי האמיתי לא טעים לה)ביצה ,לחם עם נוטלה (כריך ביום) ואקטימל. היא אינה אוכלת ירקות ופרות כלל...כל מאכל אחר המוצע לה מתקבל בסירוב. אינה מקבלת מתוקים כלל. בינקותה סבלה מריפלוקס והוגבלה בכמויות של אוכל ובמרווחי הזמנים בין הארוחות. שוחננו איתה על כך והסברנו לה את הבעיה הבריאותית המתעוררת עקב הסירוב של לאכול .ניסנו כל דרך של התמודדות:שיחות, התעלמות ואף הגבלה כללית של ממתקים חטיפים ועוגיות המצב גורם למתיחות רבה בבית בעיקר ביני לבינה. אני מנסה להכין לה מאכלים חדשים שיתאימו לטעמה הביקורתי- והיא מסרבת לטעום התיסכול והדאגה שלי מתבטאים לפעמים בכעסים מעורבים בהמון אמוציות - שלאחר מכן גורמים לי צער רב על התפרצויות מיותרות. אני פוחדת לערער את הקשר ביננו שהיה טוב ונפלא עד הפגישה עם הרופאה - אבל כרגע אני מרגישה שאני עושה את כל הטעויות האפשריות ...אנו מתגוררים בחו"ל והייתי מאד שמחה לקבל רעיונות איך מתמודדים. לפני סיום אוסיף כי אחותה בת ה 3.5 הבינה שהאוכל הוא "עניין" בבית והתחילה לחכות אותה במשפטים על האוכל ובסירוב לאכול. מה עושים?

שלום רחלי, לעתים, כתוצאה מבעיות בריאות בינקות, וכתוצאה מהחרדות ההוריות הנלווית להן, מתפתחים דפוסי תקשורת בעייתיים. יכול להיות שבצל הריפלוקס, וההגבלות בכמויות ובזמני הארוחות, התפתחה אצלך משאלה "שהילדה תאכל", תוך נכונות להתפשר על איכות המזון או גיוונו. כרגע, בשל הדאגה החדשה והמוצדקת לבריאותה, שוב הופך האוכל לעניין מהותי מאד, שצובע את הקשר והתקשורת ביניכן. אמנם איני רופאה ולא תזונאית, אך נדמה לי שאפשר להרפות קצת מתחושת החירום, שגורמת לך להגיב ממקום נואש וחרד, ולאמץ שינוי של אורח החיים ממקום שקט, מאוזן ורגוע. כל עוד יהיה כאן מאבק כוח, הסיכויים שלך 'לנצח' נמוכים. כפי שציינת נכון, ההתעקשות שלך על מזון הבריאות עלולה לעלות לך במחיר היחסים הטובים והקשר. בעיני, חשוב לנקוט הדרגתיות, ולהרגיל את בתך לשינויים בתפריט בצורה שמכבדת הן את ההתנגדות שלה והן את הקושי לוותר בבת אחת על כל מה שהיא אוהבת. (חשבי מה היית אומרת לחברה שלך לו הייתה גוזרת על עצמה פתאום דיאטה אכזרית נטולת סוכרים ופחמימות. הגיוני להניח שהיית חשה כלפיה חמלה ומבקשת ממנה לנהוג במתינות). תוכלי לנסות להסביר לה על חשיבותו של מזון בריאות, ועל הנזק שבסוכר. הביעי הבנה לקושי לוותר על העוגות והממתקים, והציעי לה לבחור ביחד את התחליפים. קחי אותה איתך לחנויות הטבע או למרכול, והראי לה את שפע מוצרי הבריאות שהם גם טעימים. קשה לשכנע ילד לוותר על עוגת שוקולד לטובת ברוקולי, אך אפשר לפתותו לטעום עוגת גזר או סלט פירות כקינוח. זכרי שכשאין בבית ממתקים וג'אנק-פוד, אין גם את הפיתוי לאכול מהם. והעצה החשובה ביותר - כל עוד בנותייך מבינות שאפשר להפעיל אותך ואת מצב רוחך באמצעות האוכל, הם ישתמשו בו. כשהן מסרבות לאכול, תוכלי להביע צער בקצרה, לסלק את הצלחות מן השולחן, ולקוות (בקול רם) שיאכלו יותר בארוחה הבאה. זכרי שבן הברית החשוב ביותר שלך הוא הרעב הטבעי, ולכן אל תנסי לפצות על הארוחה החסרה בחטיפים בין הארוחות או בכניעה למזון מתוק ומזיק. הגישי את הארוחות בזמן, ותני לשתיהן לאכול כמה שיבחרו. נחוצים כאן נחישות וקור רוח, אך גם רוגע וחמלה. בהצלחה ליאת

אתמול הורדתי לבן שלי טיטול אחרי תקופה כמובן של דיבור על הנושא ואחרי שקנינו סיר והכנה לכל זה.בבוקר הסברתי לו שהיום נשים תחתונים ונעשה בסיר.הוא הסכים ושמח מאוד מהעניין רק שבנתיים אתמול והיום הוא הרוב רק מפספס פיפי.קקי הוא עדיין לא עשה אולי בגלל השינוי הזה. בכל מקרה הוא מודיע לי על הפיפי רק אחרי שהוא כבר מתחיל לעשות.כמובן שאני מזכירה לו כל כמה זמן ושואלת אם יש ומושיבה על הסיר.בקיצור האם זו התחלה נורמלית שרוב הזמן הוא רק פספס ופעם או פעמיים הוא עשה חלק בסיר?

שלום אוריין, בשעה טובה! ההחלטה על הורדת הטיטול היא החלטה חשובה וחגיגית, הנעשית ביוזמת ההורים, ומעבירה לילד מסר: אתה גדול, ומעתה אתה מתבקש לעשות את הצרכים במקום המיועד לכך, דהיינו באסלה או בסיר. העובדה שהחלטנו כך, גם אם קיימת הבנה ובשלות מצד הילד, עדיין אינה מבטיחה הצלחה מיידית. הילד צריך ללמוד לקרוא את האיתותים משלפוחית השתן, לעצור את הפיפי (להפעיל את שרירי הסגור), להגיע אל הסיר או האסלה, ורק אז לשחרר את השריר ולעשות פיפי. זאת משימה לא פשוטה כלל וכלל, וחשוב להתאזר בסבלנות, ברוח טובה, ולפעמים גם בעצבי ברזל - כדי להגיב נכון, ללא כעס, ולעודד את הילד להמשיך לנסות. שתי עצות חשובות: 1. מרגע שהורדת את הטיטול, אל תחזירי אותו, אלא לשעות הלילה. 2. אין להציע לילד טיטול לצורך עשיית קקי, גם במחיר של כמה ימי עצירות או פספוסים. הרגל זה עלול להסתבך בהמשך לבעיה עקשנית בהרבה שקשה להיפטר ממנה. ממליצה בחום למצוא מאמר טוב ברשת, המנחה צעד צעד כיצד לעבור את התהליך בשלום. יש רבים כאלה, וכדאי להקשיב לזה שאליו את מתחברת. מאחלת לכם הצלחה וכוח ליאת

תודה רבה לך נתת לי המון כח להמשיך מודה לך מאוד יום נפלא

שלום רב, אני ובעלי נפרדנו לפני כחודש והוא עזב את הבית, יש לציין שטרם עזיבתו נוכחותו הייתה מאוד מועטה בבית ועם הבנות.כאשר הוא עזב סיכמנו לבקשתו שהן יהיו איתו יום כן יום לא וכל סופש שני כאשר כשהן איתו סופ"ש אז במוצאש הן ישנות איתי. לאחר ויכוח בעיניין סיכמנו על יומיים ראשון ושלישי יוצא שכמט חצי שבוע הן יום אצלי יום אצלו והילדה שלי בת ה-9 לגמרי משתגעת מזה, הגדולה בת ה-12 גם מרגישה שהיא צריכה רצף ואילו הקטנה (3) מגלה קושי כל פעם לעזוב את ההורה עימו היא נמצאת. האם ידוע לך מה נכון לילדים בגילאים השונים? האם יש חומר קריאה או מחקרים על כך? מה המלצתך? אודה לתשובתך בהקדם

שלום ליאת, מתוך שפע המידע ברשת (חיפשתי די הרבה), נדמה לי שהלינק הבא ייתן לך את התמונה הרחבה ביותר, כמו גם ביבליוגרפיה ענפה לחומרים נוספים בנושא. ההמלצה שלי היא לנסות ללמוד היטב את הנושא, ללמוד היטב את השפעת המצב הנוכחי על הבנות, ולעשות כל מאמץ לבחון את הדברים במנותק מרגשות הכעס שלכם. הורים אחראיים שמים לנגד עיניהם את טובת הילדים, גם אם לזמן מה יהא עליהם לסגת מעקרונות או משיקולים של כבוד ו"צדק". הנה הלינק - http://www.gilrach.co.il/2011/02/%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%99%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%9A-%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%A4%D7%A2%D7%AA%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%A7%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%95/ בברכה ליאת

קוראים יקרים, בימים הקרובים יצטרף אל הפורום מנהל נוסף, קובי והב, שהוא פסיכולוג מנוסה בעבודה עם מבוגרים, ילדים, בני נוער. קובי נרתם לסייע בניהול הפורום, בהתנדבות, ואין לי ספק שכולנו נצא נשכרים מתרומתו. ברוך הבא קובי. מאחלת לך התאקלמות מהירה והנאה מעבודתך איתנו. ליאת

.. את מצרפת כוח עזר אלייך ? ..ואולי זו הדרך שבחרת בכדי להעביר את שרביט הניצוח למישהו אחר וללכת הלאה (ולעזוב,לסיים,לנטוש, ..וכו') ?? את נשארת כאן ???

דפנה, קובי שמע את קריאתי לעזרה, בעיקר בשל תחושת עומס. כדי שהפורום יישאר פעיל, מקצועי ונענה, טובים השניים מן האחד. אני בהחלט נשארת כאן, לפי שעה :-)) ליאת

ליאת שלום, מה שלומך? אני קבועה כאן בפורום אבל לא יודעת אם את זוכרת- יש לי שתי בנות- נעמה בת חמש וחצי- עולה ל-א' ומעיין בת ארבע ורבע :-). לאחרונה עולה אצלנו (ההורים) סוגיית הצמר גפן... עד כמה לעטוף ולתווך את המציאות (כאשר הרמה הקיצונית מובעת בכותרת ההודעה- הסרט החיים היפים בהם האבא מציל את ילדו על ידי הפיכת הטרגדיה ל"משחק") ועד כמה לחבר בצורה מותאמת למציאות. בשבת, למשל, נעמה בת החמש וחצי ראתה חייל ושאלה למה בכלל צריך חיילים, הרי אנשים רעים יש רק באגדות.... יום השואה: ראיתי אתמול בערב בטקס הקיבוצי שישה ילדים מהגנים של הבנות יושבים ושומעים סיפורי זוועה מצמררים ואני השארתי את הבנות בבית, שמרתי עליהן מזה- ובגלל שידעתי שבגנים יזכירו את העניין וייתכן שגם יעלו תכנים קשים מאותם ילדים שהיו חשופים לחומר הלא מותאם לטעמי, סיפרתי להן הבוקר שאנחנו זוכרים את האנשים שחיו פעם רחוק לפני שהיתה לנו מדינת ישראל, והאנשים מאותן ארצות לא רצו אותם ונלחמו בהם וגם הרגו חלק מהם. הן שאלו מי ניצח, אמרתי שאנחנו- כי אותם אנשים שהצליחו- הגיעו הנה והקימו לנו מדינה. חיברתי את הסיפור לגבורה ולמדינה החדשה וכל ילדה הלכה עם דגל קטן ביד בבוקר. השאלה שלי היא- האם הגישה הזו, גישת החיים היפים, עלולה לפגוע בהן? למשל, ילדה שחושבת שאין רעים בעולם- עלולה חלילה... אני אפילו לא מסוגלת לכתוב את זה. ונכון שאנחנו חיים בסביבה לכאורה מוגנת בקיבוץ, ונכון שהן יודעות לא לדבר עם זרים- אבל האם עלי להתחיל בחשיפה הדרגתית? אני לא מאלה שלא מספרים את האגדות המפחידות כדי לא לפגוע בנפש הילד :-). שלגיה וסינדרלה מככבות אצלנו ומאפשרות קתרזיס בריא. אבל- זה תחום ומוגדר אצלנו כעולם האגדות. מבחינתן- בעולם האמיתי הכל ורוד (ונוצץ, ומלא שמלות מסתובבות). מה את ממליצה? אנא הנחי אותי- כי הן גדלות ועם גדילתן הדילמות הופכות למורכבות יותר. ושאלה נוספת- הפעם עבור חברה אמריקאית (משפחה ששודכנו אליה דרך פרוייקט מיוחד של הסוכנות היהודית- מקסים!). יש להם ילדה בת חמש וילד בן שלוש. לפני שבוע הגיע לשביל שליד ביתם ילד בן 12 ששיחק קצת עם הילדים. האמא הרגישה שמשהו לא בסדר... משהו במבט. הוא סיפר לה בהמשך שהוא מאומץ, ואז הלך לכלבה שלם, משך לה חזק באוזן וכשהאבא (לא שלו, האבא המקומי) פנה אליו ושאלה למה עשה זאת- הוא הכחיש. הוא הגיע ללא הוריו על אופניים. הם לא ייחסו לזה יותר מדי חשיבות כי חשבו שלא יראו אותו שוב, אבל אתמול הוא שוב הגיע והאמא ריחמה עליו והכניסה אותו אבל אחרי עשר דקות אמרו לו שהם כבר עסוקים ומאוחר- הוא לא הבין את הרמז וממש היה צריך ללוות אותו החוצה. לאמא יש תחושת בטן מאד לא טובה ולא רוצה שיתקרב לילדים. הבטחתי לה שאתייעץ איתך- איך כדאי להגיד לא שלא יבור יותר אבל בלי להיות אכזריים כלפיו? ואיך אפשר להסביר לילדים שאסור להם לשחק איתו? תודה מראש על הכל וסליחה על האורך הגר

שלום הגר, נדמה לי שכבר דנו, איכשהו, בשאלה הזו, של עד כמה לחשוף את הילדים וכמה לגונן. בעולם אידילי, ילדים היו מבודדים מתכנים של רוע אלים, ונשארים בעולמות של פנטזיה וחצאיות מסתובבות. במציאות שלנו, האספקטים הרודפניים של העולם פולשים גם אל תוך גן הילדים, הן דרך התכנים המסורתיים ("בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו"), הן דרך תרגילי פיקוד העורף, המצב הביטחוני, מקרי האלימות מפניהם יש להזהיר (ראי המשך פנייתך), ואפילו האלימות הגוברת בין הילדים לבין עצמם. כמו תמיד, אני נאלצת להחזיר אותך אל תחושות הבטן והאינטואיציות ההוריות שעפ"י רוב מנחות אותנו נכונה. כל הורה מכיר את הילד שלו, ויודע האם ועד כמה ניתן לחשוף אותו למידע נתון. בעיתונות הכתובה והמקוונת ראיתי השבוע די הרבה כתבות (לאחת מהן גם התראיינתי) הנוגעות לאופן בו אפשר להנגיש את נושא השואה לילדים בכל הגילאים. נסי לחפש קצת. ההמלצה שלי היא *כן* לדבר על הדברים, אך ממקום חושב, רגיש ומותאם ליכולת העיכול של הילדים. גם לשאלתך השנייה אין לי תשובה טובה אחת. נוכל להניח הנחה מושכלת, שמאחר שאין באמת מכנה משותף בין ילד בן 12 לילדים בני 3-5, הוא ממילא חסר עניין מיוחד בהם, ואולי אם יפסיקו להזמין או לספק לו תעסוקה/עניין/התייחסות הוא ייעלם מעצמו. מהסיפור שלך אפשר להבין שהיה לו נעים שם עד כי התקשה לעזוב, ואני תוהה מה הדבר שהעסיק אותו כ"כ. זו, כמובן, אינה שאלה פסיכולוגית, אלא דיון בסוגיה של "בין אדם לחברו". אני מניחה שכאנשים מבוגרים, הם יוכלו להתמודד עם הדילמה ולצנן את הקשר מבלי לפגוע בנער (אפשר שבשעה זו ממש הוא חושב איך לסגת בנימוס מהקשר המוזר עם הפעוטות וכלבם...). אשר לילדים עצמם, כדאי לזכור כי בגילאים צעירים, אין להסתפק בהנחיה "אסור לשחק עם הילד הזה". יש להשגיח עליהם ולהקפיד על סביבת משחק בטוחה מסכנות. החינוך לזהירות וחשדנות מפני זרים צריך לתפיסתי להיעשות בהדרגה, תוך שמירה על האיזון בין הצורך להצביע על האיום מצד אחד, לבין הצורך לאפשר לילדים חופש ואמון בבני אדם ובעולם. משימה לא פשוטה בכלל... בהצלחה ליאת

תודה רבה, ואני מתנצלת על כך שאת מרגישה שאני שואלת שוב משהו שכבר דנו בו... אני מניחה שהעניין "ירים ראש" בכל פעם במופע אחר עם הגדילה וההתפתחות. אני שמחה שהאינטואיציות שלי היו נכונות, אכן דיברתי עם הבנות על יום השואה, אך בצורה כללית ועם סיפור מסגרת שמתמקד מצד אחד בזכרון ומצד שני (ובעיקר) בזה שזה היה פעם מזמן, כשלא היתה לנו מדינה, ועכשיו יש לנו מדינה... לגבי האמריקאים- הילדים כמובן בהשגחה מלאה, האמא מוסרת לך תודה על העצות.

בוקר טוב אני סבתא לנכד בן 2.8 בן יחיד לבתי בת 34, שהזוגיות שלהם עם הרבה עליות ומורדות, עמדה פעמיים בפני גירושין בשל אלימות מילולית, וחוסר כבוד והערכה כלפי בתי, יש לציין שיש מספר דברים שגם בתי אשמה אך כל זה לא מקנה לא שום לגיטימציה להתנהגות שהיתה. נכון להיום חזרו לחיות ביחד מאחר והיא בהריון והם מנסים לשקם את היחסים לפני שמפרקים סופית את החבילה. רוב הזמן הנכד גדל אצלנו בשל הבעיות שהיו יחד עם אמו. במהלך כל חיו בשנה הראשונה גרו אצלי לאחר מכן חצי שנה בשכירות (שבמהלך זמן זה היו המון מריבות שהילד היה חשוף להן) עברה לגור אצלי 9 חודשים חזרה לביתה ל3 חודשים וחזרה שוב אלי לחודשיים. אתמול חזרה לביתה ברגשות מאוד מעורבים. יש לציין שהנכד מאוד אבל מאוד רגיל אלינו במיוחד לסבו שהוא חולה מאוד. הנכד בוכה רוב הזמן בביתו ולא נפרד מאימו לשניה בגן הוא מאוד עצוב ולא משתף פעולה (שבדרך כלל מאוד פעיל) וכל הזמן מבקש לסבא או לאמא, לא רוצה ללכת לאביו גם כשאביו מנסה בכל דרך, הוא כאילו יצר אנטי לאביו. איננו יודעים איך להתנהג לילד ומאוד קשה לנו לראותו ככה. מה גם שאביו מסרב שהילד יגיע לביתנו כל יום רק פעמיים בשבוע. היחסים בנינו מאוד קרים אנחנו טרם דיברנו איתו ולא מוכנים שיגיע אלינו. מצטערת על אורך . אך אנחנו מאוד מוטרדים ולא יודעים איך להתנהג. אשמח מאוד לשמוע את הצעתך. תודה רבה.(דרך אגב זה נכד יחיד כרגע)

שלום רב, סיפור מורכב. מאחר שבתך החליטה לנסות לשקם את נישואיה, אני מציעה לעזור לה בכך, או לפחות לא להפריע, ולאפשר להם לחזק את הקשר ביניהם ובין הילד לאביו. יתכן שההתנגדות שלו לביקורים התכופים אצלכם היא חלק מהניסיון שלו להרוויח מחדש את אהבת הילד, שמצידו מאד קשור אליכם. לטעמי, הדבר הטוב ביותר לעשות כרגע, זה להניח להם לשקם את הזוגיות, רצוי בעזרת איש מקצוע, ובכך לנסות להבטיח עתיד טוב יותר לנכדכם ולזה שבדרך. קבלו את האב בביתכם (ונסו לעשות לו מקום גם בלבכם), שכן הכעסים ההדדיים רק מנציחים את הקושי. זה הזמן לגדלות נפש סבתאית! בהצלחה ליאת

בתי בת ה-6 בשבועות האחרונים מספרת לי דברים שאין לי מושג איך להתמודד איתם למשל היא כל הזמן אומרת שיש לה מחשבות רעות על דברים אנשים כולל בני המשפחה יש לה דחף להתקשר למשטרה ניסתי לדובב אותה לראות אם משהו לא בסדר אך היא טוענת שהכל בסדר דיברתי עם המחנכת בכדי לראות אם יש שינוי בהתנהגות אך המחנכת טוענת שהבל בסדר מה עושים?

שלום אלינור, נסי לברר בעדינות (ובלי פניקה) למה היא מתכוונת, ולמה הדחף להתקשר למשטרה. זכרי שילדים יכולים להיות מאד מאד קונקרטיים, ולהבין דברים כפשוטם. הזכירי לבתך שהמשטרה נועדה לעזור לנו בשעת צרה, ושאת צריכה לדעת אם היא צריכה סיוע או הגנה מפני משהו או מישהו. בררי איתה את טיב המחשבות שלה, והסבירי את ההבדל בין משהו שקורה באמת לבין מחשבה שהיא "רק" מחשבה. עודדי אותה לספר כל מה שעולה בדעתה, והישארי שלווה ורגועה ככל יכולתך. מקווה שהתשובות שלה ירגיעו אותך, ואם לא - התייעצי שוב. בברכה ליאת

פחדים של ילדים נובעים במקרים רבים מתהליכים פנים נפשיים הקשורים להתפתחות התקינה, ולכן הם כל כך רווחים בגילאים הללו. הרבה מאד פעוטות עוברים משברי אמבטיה מהסוג שאותו תארת. לעתים הסיבה קשורה להתנסות לא נעימה, לעתים שולית לחלוטין מנקודת מבטו של ההורה, אבל מציקה עבור הילד. לעתים מדובר בחרדה התפתחותית הקשורה לחפצים הצפים במים כפי שתארת (לעתים ילדים קטנים עלולים לחשוש שמא מדובר בחרקים), לתחושת המים היורדים על הפנים, או צפיה במים הנעלמים דרך חור הניקוז וכד'. ולעתים- אנחנו פשוט לא יודעים למה זה בא... ואיך זה בדיוק חולף.. היות וזה מאד נפוץ אני יכולה להציע לך כמה רעיונות,חלק מהם ניסית, חלק מהם אולי לא, – יתכן ואחד מהם יוכל לעזור לקטנה שלך... אחת הדרכים היא פשוט..לצאת מן האמבטיה ... ולא. בגיל שנה וחצי אני לא חושבת שאת צריכה לחשוש שמא המנעות זמנית ממפגש עם האמבטיה תנציח את הפחדים - במקרים רבים מאד זה הפסקה כזאת עוזרת למתן את החרדה. – הרעיון הוא לנסות להעביר את הפעילות לבריכה קטנה מתנפחת. במקום אחר בבית(מטבח,חדר וכד')לעתים העובדה שיש שינוי בתפאורה עוזר מאד להתגבר על הקושי. אופציה אחרת היא,, להכנס יחד איתה לאמבטיה ולהחזיק אותה על הידיים (זהירות עם הסבון!) זה עוזר ללא מעט קטנטים להרגיש בטוחים יותר. יש קטנטנים אחרים אשר נהנים מאד "לשטוף כלים" בתוך האמבטיה, כלומר, מושיבים אותם בתוך טבעת בטיחות לאמבטיה, או על מגבת מקולפלת בקרקעית האמבטיה (בלי מים בשלב הזה ), נותנים להם גיגים עם כלים ומי סבון , או בובה לקלח אותה וכד' ונותנים להם לעבוד במים בלי להיות פיזית בתוך המים עצמם – הם כמובן נרטבים ואפשר לנקות אותם תוך כדי תנועה אבל זה מקטין את תחושת ה"אמבטיה". אני מקווה שמשהו מתוך זה יוכל לעזור לכם ... אבל גם אם לא.. תזכרי שזה בדרך כלל חולף כפי שזה בא, במיוחד אם לא נוצרים במצבים של כעס ומאבקי כוחות. (נסו לרחוץ אותה מהר ככל שאפשר כשאין ברירה , אפילו בעמידה בתוך הכיור אם שום דבר אחר לא עובד...)

שלום עינת, אני מבינה שאת מגיבה לפנייה כלשהי, ולהבא רצוי להגיב כהמשך לפנייה הספציפית. יופי של רעיונות חלקת איתנו. תודה ליאת

הי ליאת, יש לי שאלה נוספת תחת הנושא "שינויים ומעברים אצל בת שנה וחצי". אשמח להתייחסותך.

עניתי לך שם. סליחה שקצת חיכית. שבוע טוב! ליאת

אני מחפשת פסיכולוג ילדים באזור ראשלצ, אם מקבל דרך המושלם,כמובן בעדיפות. אשמח לשמוע המלצות

שלום ג'ודי, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. ניתן לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום דוקטור ילד בן 13+ לא מצליח לקום ללימודים(הולך לישון ב 22:00 בערך) לפעמים יושן עד השעה 13:00 בדיקת דם כללית בסדר רק CMV-IGG U/ML 109.00 יש ניפוך בצומת לימפא בצוואר אבל בעקבות בדיקת דם נורמלית לא המליץ רופא משפחה על טיפול מסויים מה לעשות במקרה הזה? תודה מראש על התשובה

שלום זאב, בכל שאלה בריאותית, יש להתייעץ עם רופא הילדים שלכם. ובעניין הקימה בבוקר - יש ילדים (ומבוגרים) שקשה להם לקום בבוקר, כמעט ללא קשר לשעת ההליכה לישון. אנשים כאלה מתקשים מאד להשכים מוקדם ללימודים או לעבודה, ואם רק מתאפשר להם, הם מעדיפים לישון עד הצהריים. ועדיין, עם כל ההבנה, לא נוכל לפטור אנשים אלה מתביעות המציאות, והם נדרשים לקום ולתפקד במסגרות שלהם למרות הקושי. לכן, אני מציעה לך להודיע לבנך שמתוך דאגה לו ולעתידו, לא תוכל לוותר לו על הקימה בבוקר, אך תוכל לעזור לו בכל דרך שתקל עליו. זה אכן מתחיל כבר בערב: יהיה עליך להסביר שאם אינו מצליח לקום בבוקר, תוקדם שעת ההליכה לישון וכיבוי האורות בערב. בנוסף, אפשר יהיה להתנות "זמן אקסטרה" בערב (מול הטלוויזיה או איתכם) במידת שיתוף הפעולה שלו בבוקרו של אותו היום. אם אינו קם לביה"ס, חשוב ליצור תוצאה הולמת (למשל - לא יוכל לבלות מול המחשב או הטלוויזיה אם לא עמד במחוייבות הבסיסית של ביקור בביה"ס). באופן דומה, לא יוכל ללכת לחברים/לחוגים/למשחק הכדורסל, אם לא מילא את חובתו כנדרש. חשוב להציג את הדברים כתוצאה טבעית של התנהגותו ולא כעונש או מאבק. אני מציעה לשאול את הילד עצמו מה (לדעתו) יוכל לעזור לו לקום בזמן, ולנסות ליישם את הצעותיו. לפעמים הילדים יודעים הכי טוב מה יוכל לעזור להם, וכדאי להקשיב ולשקול זאת, לפני שפועלים בתקיפות או כעס. בהצלחה ליאת

שלום, ביתי בת 6.5 משקרת כדי להתחמק מעונש או מעבודה. למשל היא שיקרה וטענה שהמורה אמרה שלא צריך לעשות את שיעורי הבית או לגבי בלאגן שהיא עשתה בחדר ("לא אני גזרתי"). איך עליי להגיב? יש לציין כי יש לה אחות תאומה, וכל תגובה שלי נבחנת גם על ידה.

שלום רב, כדי שילדים לא ישקרו ולא יפחדו לספר לנו גם על ה'פאשלות' שלהם, רצוי ליצור בבית אווירה לא שיפוטית ולא מענישה (לפחות לא מענישה מדי...) ילדים משקרים מאותן סיבות שהמבוגרים משקרים - כדי לא להסתבך בצרות. אם ילדתך תדע שהאחריות להכנת שיעורי הבית היא שלה, והאחריות לבדיקתם היא של המורה, יש סיכוי להפחתה במספר ההתנגשויות ביניכן, וכמובן גם פחות סיבות לשקר (אם תגיע לא מוכנה לכיתה, היא תצטרך להתמודד עם כעסה של המורה ואולי גם עם סנקציות מטעמה, כמו הכנת שיעורי הבית ע"ח ההפסקה). באופן דומה, אני מציעה לא לארוב לה עם סידור החדר רק כי היא זאת שבילגנה אותו. הנהיגי דקות ספורות בכל ערב לסידור החדר, ללא קשר למי שבילגן אותו. אם היא תדע שסידור החדר הוא חלק מהשגרה, לא יהיה צורך להתחמק מהמשימה בתירוץ של "זה לא אני לכלכתי". ככל שהסביבה פחות "מחפשת אשמים", כך קטן הצורך להתחמק באמצעות שקרים. בברכה ליאת

בן 13.5 בגיל המגעיל כפי שאני מכנה עושה דברים שאינם מתקבלים על דעתי ועל דעת בעלי.לא תמיד קם לבית הספר , הולך לישון מאוחר,מציק מאוד לאחיו בן ה - 10 ברמות של צרחות מטורפות,מפיל עליו את כל תסכוליו.לא מתראה עם חברים אחה"צ ,סגור בחדרו,לא מרוצה מהאוכל שאני מבשלת (בעבר מאוד אהב את המאכלים שהייתי מכינה).גם אם אבשל מה שביקש באותו יום מתחרט ורוצה משהו אחר.קשה לי מאוד עם ההתמודדות העצבנית היומית איתו לא כל שכן בעלי שמאוד מתוסכל מהמצב. עליי לציין שהוא נפגש אחת לשבוע עם פסיכולוגית למתבגר ומהפגישות איתה הוא יוצא מאוד רגוע ומאושר.יום לאחר מכן הוא מתהפך ועושה כנ"ל.אשמח לקבל ייעוץ למצב זה. תודה וערב נעים

שלום איזבלה, ממליצה מאד לקבוע פגישה עם הפסיכולוגית של בנך, לבקש ממנה שתעזור לך להבין את הסיבות להתנהגותו של בנך, ותנחה אתכם כיצד להגיב נכון למצבים שתיארת. חשוב מאד לזכור שטיפול פסיכולוגי הוא לא "מוסך" שמתקן לנו את הילד. טיפול טוב בילדים מלווה גם בהדרכה הורית, המסייעת להורים להתכוונן טוב יותר לצרכים של הילד, כולל הצורך בגבולות וסמכות הורית (ולהערכתי שם הבעיה). אם הפסיכולוגית של בנכם לא תוכל לשלב הדרכת הורים בעבודתה, פנו לפסיכולוג אחר, שיוכל (בתיאום עם המטפלת של הבן) להנחות אתכם כיצד להגיב. בברכה ליאת

אני כל הזמן מנסה לפגוע בעצמי , שוברת רגליים וידיים , דוקרת את עצמי עם מחטים מצמידה קוביות קרח לגוף ומתייבשת בכוונה .. כרגע אני מנסה להתייבש עד שאני יתעלף ויגיע לבית חולים -לא שתיתי יומיים . ולמקרה שתגידו לי ללכת לפסיכולוג זו לא אפשרות מבחינתי מכה הרבה סיבות . אני מזוכיסטית ? מה אני נחשבת ? אני מטורפת ? בת 14

שלום רב, פגיעה עצמית היא דרך לא יעילה להתמודדות עם מצבים רגשיים עוצמתיים, האופיינית לאנשים עם קשיים בוויסות הרגשי. אני לא חושבת שאת מזוכיסטית, אלא נערה במצוקה, שמנסה להקל על עצמה בדרך הרסנית. גם אם הפגיעה העצמית מביאה למידה של הקלה לטווח הקצר, הרי שאינה פותרת את הקשיים והבעיות, ומהווה - כשלעצמה - בעיה חדשה נוספת. ממליצה לך מאד להתגבר על ההתנגדות, ולהגיע לקבלת עזרה אצל פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, רצוי שיהיו בעלי ידע ומיומנות בגישת הDBT (טיפול דיאלקטי-התנהגותי). בברכה ליאת

הייתי רוצה לנסות את המחקר על הילדים שלי הילדה בת 17 והבן בן 9 אשמח לפרטים נוספים . הנייד שלי הוא 0504040007 תודה.

שלום בלה, לאיזה מחקר את מכוונת?

שלום. מעוניינת בהמלצה לפסיכולוג מאזור חולון עבור ילד בן 13 - בוגר, עצמאי, חכם אך מאידך עם בעיות חברתיות, כי מעט שמן, מתקשה ליצור קשרים חברתיים , בעל הערכה עצמית נמוכה , עדיפות במסגרת קופ"ח מכבי. תודה רבה!

שלום רב, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. ניתן לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

פסיכולוג ילדים

שלום, ילדתי לפני כשבוע תינוקת ובנוסף יש לי ילדה בת שלוש. כניראה שכניסתה של התינוקת החדשה משפיעה מאוד על הבכורה והיא הפכה לילדה מאוד עקשנית,בכיינית וכו.. יש לציין שלתינוקת היא מיתייחסת יפה מאוד והיא שותפה מלאה לטיפול בה. לי מאוד עצוב לראות עד כמה קשה לה המצב החדש. שאלתי היא:כיצד ניתן להקל עליה ותוך כמה זמן פחות או יותר ילדים מתרגלים למצב החדש? בתודה מראש.

שלום איילה, מזל טוב!!! ילדתך הגדולה/קטנה מגיבה כרגע לשינויים הדרמטיים בחייה: להיעלמות שלך לכמה ימים מהבית, לכניסתה של התינוקת החדשה, לאנשים הרבים שאולי פקדו את הבית בשבוע האחרון, להתרגשות ולשינויים ההורמונליים שחלו אצלך ומקבלים ביטוי בהתנהגותך, לשינויים בסדר היום שלה, וכיוב'. כוונתי היא, שלא מדובר בהכרח בגילויים של קנאה או כעס כלפי התינוקת (לכן אין להתפלא על כך שהיא מתייחסת אליה יפה), אלא בתגובה של פעוטה מבולבלת ונרעשת ליותר מדי שינויים בזמן קצר. בעיני, הדרך הטובה ביותר לעזור לה, הוא להחזיר כמה שיותר מהר את שגרת החיים, תוך מתן תשומת לב מיוחדת לצרכים המשתנים לאור הנסיבות. דאגי לשמור על הרוטינות הרגילות של הארוחות וזמני השינה, של טקסי ההשכבה, המקלחת הסיפור והמשחק. תני לה לבלות בגן כהרגלה, להיפגש עם חברות כבעבר, ולצאת אל גינת המשחקים כמו בכל יום. עליכם לזכור שמדובר עדיין בפעוטה קטנה, שזקוקה מאד לתשומת הלב, להשקעה ולמילוי הצרכים היומיומיים, ולכן עדיף לספק אותם בנדיבות וברצון, כדי שלא תתבע אותם מכם בהפגנות רגזניות או בכי. מקווה שכולכם תוכלו להיאסף עד מהרה אל שגרת חיים בריאה, ולרוות נחת משתי בנותיכם. מזל טוב ובהצלחה ליאת

בוקר טוב ליאת, הנני פונה בשאלה בנוגע לאחי שכמעט בן 18. מזה כחודשיים הוא עושה ברוגז עם ההורים, לא עונה כשמדברים אליו, מסרב לאכול מהאוכל שמכינים לו וכד'. אני אחותו הגדולה בכ 18 שנה בקשר איתו ומנהלת איתו שיחות ברמה היומיומית בנסיון לשכנע אותו לשנות את גישתו אך ללא הצלחה ובכך פוגע מאוד בהוריי ...חשוב לציין שהוא אומר שאין סיבה שבגללה כך מתנהג. אני מאוד רוצה לעזור ואין אני יודעת איך, ההורים שלי מנסים בדרכם אך פוחדים לעשות "צעדיים קיצוניים" כיוון שבעבר כבר היה לו משבר ובו נעלם ללילה שלם מבלי להגיד היכן הוא וזה השאיר "צלקת" גדולה אצל הוריי. אני ממש אודה לעזרתך... יום מקסים, דבורה

שלום דבורה, הסיפור שלכם נשמע מורכב וכאוב מכדי לפתור אותו באמצעות עצה אינטרנטית מיד שנייה. ברור שקיימת בעיה בתקשורת המשפחתית, והרבה פחד באוויר. להערכתי, תוכלי לסייע להורייך אם תדחפי אותם להגיע להתייעצות והדרכה אצל פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם מתבגרים. צעדים 'הפגנתיים' מהסוג שאת מתארת נעשים כשיש "קהל" מגיב. לתפיסתי, יש טעם לעזור להורייך להבין את אחיך ואת התנהגותו בהקשר הרחב של הדברים, ולטפל בכך לא רק בקונטקסט הצר בשעת משבר. עודדי אותם לפנות לעזרתו של גןרם מקצועי. בהצלחה ליאת

בני , בן קרוב ל4 משחק בגן עם ילד אחד בלבד. כאשר החבר לא נמצא בגן או משחק עם ילדים אחרים, בני מעדיף תמיד לשחק לבד ולא עם ילדים אחרים. יש לציין שעם אותו ילד הקשר טוב, המשחק מפותח ומתנהלת תקשורת טובה. הוא מתקשה ליצור קשר עם אנשים/ילדים חדשים,מתבייש בהרבה מקרים, בד"כ לא יוזם תקשורת אך מגיב בצורה חיובית כשפונים אליו.אני מתקשה להבין מה הגורם להתנהגותו. איך אפשר לעזור? תודה

שלום לי, יש ילדים ביישנים, המרגישים נוח יותר בסיטואציות של "אחד על אחד" או בקבוצה קטנה, וזה בסדר. לבנך עדיין לא מלאו ארבע שנים, ולכן המיומנויות החברתיות שלו עדיין מבשילות. נסי לחשוף אותו למצבים חברתיים בסביבתו המוכרת והבטוחה (אפשר להזמין הביתה שני חברים יחד, ולעודד משחק חברתי רב משתתפים). אם אין כל אינדיקציה נוספת לקשיים בתקשורת החברתית שלו, נדמה לי שאפשר להירגע, ולאפשר לו הבשלה בקצב שלו. אם ההימנעות החברתית נמשכת ועקבית, אפשר לברר את הדברים במכון להתפתחות הילד או אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת שנה וחצי ונמצאת במסגרת משפחתון מגיל שנה, אליו הסתגלה במהרה. בחודש אוגוסט בע"ה אני צפויה ללדת תאומים. אני שוקלת עם הלידה לעבור עם משפחתי לבית אימי לקבלת סיוע (בעיר אחרת) לתקופה זמנית של כחודשיים. המשמעות הינה שבחודשים הללו ביתי לא תבקר במשפחתון (חודש אוגוסט חופשה ותחילת השנה בספטמבר), והיא תחזור למשפחתון כחודש לאחר תחילת השנה. לאור השינויים הרבים שעומדים בפניה: מעבר לבית אחר, גילה הצעיר, הצטרפות של שני אחים למשפחה, התנתקות זמנית מהמשפחתון ואז חזרה אליו, ברצוני להתייעץ עם המעבר הנ"ל יהיה נכון עבורה ולא יסב לה נזק רגשי. להשפעות הרגשיות של השינויים הרבים והמעברים שצפויים בפניה ישנה השפעה מכרעת על החלטתי, על כן אשמח לקבלת חוות דעת והמלצות כיצד להקל עליה במעבר. בתודה, ימית

שלום ימית, במצבי משבר (לידת אחים תאומים עלולה להיחשב ככזו, הגם שמדובר במשבר 'התפתחותי' בנסיבות חיוביות), אחד הדברים שיכולים לסייע לילד להתגבר זו השגרה. דווקא תחושה של יציבות ורציפות, מעגלי תמיכה זמינים (כמו גננת אוהבת וסביבה מוכרת) ורוטינה יומית מוכרת. מבחינה זו, הרעיון שלך פחות מוצלח בעיני. עם זאת, המחשבה על ניצול מעגלי תמיכה ועזרה עבורך, היא מחשבה מבורכת, ונכון יהיה לגייס את מי ומה שאפשר לצורך כך. אם תצליחי לגייס את אמא לעזרה בביתך - יהיה טוב יותר, ואם אין ברירה אין ברירה. לא תמיד הפיתרון האידיאלי מצוי בידינו, ולכן אפשר להתפשר, תוך מודעות למחירים האפשריים וניסיון לעמוד הכן לקראתם. מאחלת לך, בכל מקרה, לידה קלה והתארגנות יעילה להתרחבות הדרמטית של המשפחה הנחמדה שלכם. שיהיה במזלטוב! ליאת

שלום ליאת, תודה על תשובתך. ללא ספק זו החלטה מורכבת שנושאת בחובה מחירים שיש לשלם וכואב לי מאוד שהבת שלי תצטרך לשלם אותם, במידה וזוהי ההחלטה שאקבל אנסה להערך במידת האפשר. יש לי שאלה נוספת: בחודשים האחרונים היא בודקת גבולות ועושה שימוש רב במילה "לא" שלמדה לאחרונה.הקושי העיקרי הוא בשעת הרחצה בערב וההלבשה בבוקר. ברגע שאנו מוציאים אותה מהאמבטיה היא מתחילה להתפרע ומתחילה לבכות כך שאי אפשר להלבישה. אנו נותנים לה כמה דקות להירגע ומנסים להסיח את דעתה, אך ברגע שאנו מנסים להתחיל להלביש ולחתל אותה היא חוזרת להתפרע ולבכות. לעיתים הדרך היחידה היא שבעלי מחזיק אותה בחוזקה ורק כך אני מצליחה לחתלה ולהלבישה. כך קורה גם בהלבשה בבוקר. אני מרגישה שאנו עושים משהו לא נכון.כיצד עלינו להתנהג במצבים כאלו הקורים מדי יום? תודה רבה!

רציתי לשאול על מה מעיד הדבר כאשר נערה בת 14 מורחת דם על קיר השרותים בנוסף לנזלת. זו לא הפעם הראשונה. אין לי מושג האם זהו דם מחזור או שמקור הדם הוא חיטוט באף. בכל אופן זה נראה לי חריג...

שלום רב, זה אכן חריג, ומחייב ברור, קודם כל עם הנערה עצמה. ההסבר שלה יכול להוות אינדיקציה טובה למצבה הנפשי, ולהכריע לגבי מידת המודעות שלה למעשה. לאחר שתשתעו את תגובתה, התייעצו שוב. בברכה ליאת

הי ליאת, שוב אני.. :-) הילד (5 וחצי) רוצה שניקח אותו לראות "איפה דודה *** גרה", שבכל מקרה אחר זה סביר והגיוני, אבל (את יודעת) אחותי "גרה" בבית העלמין.... האם לדעתך יהיה נכון לקחת בגילו לבית קברות? ואם כן, מה אומרים? איך מסבירים? אני לא בטוחה שהוא מבין את המשמעות של מוות ובית קברות. אני חושבת שזה מוקדם מדי.. תודה..

היי, אני מאמינה בכל לבי (וגם נוהגת כך עם ילדי המשפחה שלי) שכמה שיותר מוקדם יותר טוב. למעט טקס הקבורה (שאינו נעים לאף אחד מאיתנו), בית קברות הוא מקום נעים, לרוב אסתטי ושליו. ילדים המצטרפים להוריהם לביקורים בבית הקברות, מקבלים את קיומם כעניין טבעי מאד, וההבנה לגבי משמעותם האמיתית מגיעה בהדרגה. אישית, איני אוהבת ביטויים "מרככים" כמו "הדודה גרה כאן...", שהרי רק אנשים חיים גרים איפשהו, והשאר אינם. גופם נקבר בבית הקברות, מאחר שאינם מרגישים דבר. הייתי אומרת משהו כמו "הדודה שלנו מתה ממחלה קשה, ויש לה קבר בבית הקברות, אליו אנחנו הולכים בכל פעם שאנחנו רוצים לזכור אותה. בית הקברות הוא מקום יפה עם צמחייה ושקט וציוץ ציפורים, ויש שם הרבה קברים של הרבה אנשים אחרים. בפעם הבאה שנלך לשם, תוכל להצטרף, אם תרצה, ולראות את הקבר עם השם שלה"). אוכל לומר לך שילדי המשפחה שלי לוקחים חלק בעבודות הטיפוח והגינון, משקים את הצמחים עם הצינור, ורואים את הביקור המשפחתי בבית הקברות כידידותי ואפילו נחמד (ככל שזה יישמע מוזר). אם תרצי, נוכל לדבר על כך עוד, גם בטלפון. בשמחות ליאת

צהריים מצויינים!!! יש לי ילד בן 4 חכם ושובב אך יש איתו בעייה שלא הצלחתי לפתור גם עם יועצת התפתחות(ייעצה לי לעשות עימו הכנה ובמידה ומתחיל בהתנהגות הלא ראוייה פשוט לקום ולעזוב את המקום) בכל פעם כשאנחנו מגיעים לאיזושהי התכנסות משפחתית במשך החצי שעה הראשונה הוא פשוט בועט בכל מי שמתקרב אליו, יורק על כל מי שמדבר איתו ועוד "פניני לשון למיניהן) אח"כ הוא מקסים ומשחק עם כולם וחברותי להפליא ומנומס, הבעיה הינה רק בהגעה. כבר דיברנו איתו ושאלנו לפשר ההתנהגות והוא אמר לנו שהוא מתבייש והוא רוצה שנרים אותו על הידיים אז בכל כניסה הוא מגיע על הידיים שלנו כשראשו חפור לנו בכתף ומי שמכיר אותו פשוט לא מתקרב אליו ומי שלא מכיר ומעז להתקרב עדיין חוטף. מה עושים???? איך גורמים לו פשוט להיכנס , להגיד שלום ופשוט להתנהג כמו כולם???(אנחנו מסבירים לו לפני כל יציאה כזו את מי הוא הולך לפגוש , מנסים גם להבטיח לו תגמול במידה ויתנהג כראוי...עדיין כשמגיע למקום עצמו הוא כאילו ילד אחר)

שלום חנה, חלק חשוב לקראת פיתרון הבעיה היא הכרת אזורי הפגיעות. כפי שגיליתם בעצמכם, מדובר בהתנהגות שנובעת מבושה ומבוכה ראשונית שחולפות תוך זמן קצר. הידיעה הזו משמעותית, שכן היא פותחת מספר אפשרויות לפיתרון. אפשר לחשוב יחד עם הילד מה יוכל לעזור לו בנסיבות הללו: האם להישאר לצידכם בשקט עד ש'יפשיר' (זה בעצם מה שאתם עושים היום, וזה פיתרון יעיל). האם יעזור לו להיכנס לחדר צדדי ולהירגע בעזרת משחק שקט או ספר. יש, כמובן, גם את האופציה התקיפה יותר, של הישארות בבית עם בייביסיטר בשעה שאתם יוצאים ("אנחנו יודעים שקשה לך, וכדי לא לכעוס עליך אנחנו בוחרים להשאיר אותך בבית, עד שתרגיש שאתה כבר רוצה ויכול להתנהג בצורה שאינה פוגענית או מעליבה כלפי האחרים"). כל דרך שתבחרו תהיה בסדר, כל עוד אינכם מצפים ממנו להתנהגות שכרגע אינה ביכולתו. מרגע שתסכימו לקבל עובדה זו, הפיתרונות יימצאו. המצב הפחות רצוי כרגע זה האכזבה והכעס הבלתי נמנעים שאתם חשים כלפיו בכל פעם שהוא "שוב מתנהג רע". בהצלחה ליאת

בתי בת ה-5 וחצי ילדה להורים גרושים. בשבוע האחרון יש אצלה פחדים כגון ללכת לשירותים לבד, היא רוצה שאני יהיה נוכחת לידה, פחד מזבובים היא נכנסת לחרדות שהיא רואה זבובים. היה לה השבוע חלום או שהיא דמיינה שעכביש הולך לה על היד היא התעוררה מהחלום כל כל מבוהלת ונכנסה להיסטריה. הייתי רוצה לדעת ממה נובע הפחדים האלו. מה אפשר לעשות.

שלום חגית, פחדי ילדות הם חלק מהתפתחות תקינה, וכל עוד אינם מפרים בצורה בריאה את השגרה, אפשר להתמודד איתם גם ללא התערבות מקצועית. סביב גיל חמד, מתגברות חרדות סביב שלמות הגוף, כלומר - במוקד הפחד עומדים מחלות ומוות. יתכן שזבובים נקשרו בתודעתה כמחוללי מחלות, ומכאן הפחד. באופן טבעי, ילדים מוצאים נחמה ותחושת ביטחון בנוכחותם של ההורים ובזמינותם. אלא שלעיתים, היענות מוגזמת של ההורה לפחד, יוצרת את מה שפסיכולוגים מכנים "רווח משני". הילד מגלה עד מהרה, שבאמצעות הפחדים שלו הוא יכול לשעבד את ההורה וליהנות מקרבתו החומלת עד כדי אבסורד. כך אנו רואים הורים שהולכים עם הילד לשירותים, מלווים אותו לכל פינה נידחת בבית - רק שהילד לא יפחד. לכן, ההמלצה שלי היא לנסות לאזן בתבונה בין הצורך להישאר קרוב ונוסך ביטחון ("הנה, אני כאן, ואני שומרת עלייך מהמטבח. הכל בסדר"), לבין ההכרח לתת לילד להתמודד מבלי להיגרר למערך שלם של תגמולים מיותרים. נסי לתת לזה הזדמנות לחלוף מעצמו, ואם אין שינוי, התייעצי שוב או הגיעי להדרכת הורים קצרה כדי לקבל כלים. בברכה ליאת

אני מבינה אותך לגמריגם לפעמים אמא שלי עושה דברים שמרגיזים אותי היא גורמתלי להיות מכוערת !!! לא סובלת אותה אני כלך כך מבינה אותך היא מעצבנת אותי

שלום לילך, אני מבינה שאת מגיבה לפנייה כלשהי. אם את מצפה להתייחסות כלשהי ממני, אנא כתבי יותר. יום טוב ליאת

שלום יש לי בן 6 ו4 חודשים בגן חובה לאחרונה הילד מגיב כול הזמן בעצבים דוגמא אני משחק איתו משחק והוא מפסיד הוא מתחיל להתעצבן ולבכות לא מקבל הפסדים ואכזבות גם עקשן מאוד מה זה אומר מה עלי לעשות

אם זה קורה רק לאחרונה הייתי ממליץ לבדוק ולחשוב קודם כל האם קרה משהו לאחרונה בבית, במסגרת חינוכית. הייתי גם מציע לבדוק במסגרת החינוכית אם מגיב באותה צורה וגם בודק בבית האם רק מולך מגיב כך או גם מול דמויות נוספות. במידה וקרה משהו או חל שינוי כדאי לבדוק האם זה משהו שאפשר לשנות או לעזור לו להבין מה קרה, לתווך לו זאת ולעזור לו לחשוב על דרכים להתמודד. בנוסף כדאי לנסות לשקף לו את הכעס והתסכול שלו כאשר מפסיד, לנסות לבדוק איך מרגיש ומה חושב על כך ולנסות לעזור לו לראות זאת העוד דרכים, למשל שהפסד אינו אומר שהוא לא טוב וכו. הייתי מסביר בפשטות שלעיתים מפסידים ולעיתים מנצחים. חשוב לשים לב שיש לו באמת גם ניצחונות מולך לעיתים.

שלום אוריה, לילדים קטנים יכולת גדלה והולכת להתמודד עם תסכולים, ולנו - ההורים - תפקיד חשוב בתרגול ושכלול היכולת הזו. כישלון או הפסד במשחק הם דוגמא מצויינת לתסכול, וזו הזדמנות נהדרת לתרגול. כמו שכתב לך אלעד, חשוב לתקף את חוויית האכזבה ("זה באמת קשה להפסיד, גם אני לא אוהב כשמנצחים אותי"), אך לתווך ולווסת (להסביר מה אפשר לעשות ואיך אפשר להגיב במקרים של תסכול ואכזבה). אם התגובה הקשה שלו מוגבלת רק למצבי כישלון והפסד, הייתי מנסה להבין מדוע. האם הוא התרגל ל"ליטרת ההתפעלות" שלכם, ומרגיש שרק כך הוא אהוב, שווה או מוערך? האם הוא חושב שניצחון הוא עדות לחכמה או כישרון? אם כך הדבר, הייתי פועלת לשינוי תפיסות אלה, אפילו תוך הדגמת השרירותיות של משחקי קוביה ("מה זה אומר אם ניצחתי אותך בסולמות ונחשים, האם זה אומר שאני יותר חכם? יותר מוכשר?"). במקביל, הייתי ממתנת את תגובות ההתפעלות במצבים של ניצחון. הדגישו את הכייף שבמשחק המשותף ופחות את התוצאה הסופית. אם אתם חשים שהוא מגיב קשה גם למצבי תסכול אחרים (לאו דווקא להפסד במשחק), יש טעם להתחיל להתעקש מעט יותר על הגבולות, ו'לאמן' אותו במצבים של התנגשו רצונות, מבלי לוותר. תוכלו למצוא בפורום זה התייחסות גדולה לנושא הגבולות, ואני ממליצה מאד לדפדף ולקרוא. בברכה ליאת

שלום. אחותי ילדה לפני שבוע תינוק עם מיקרוטיה באוזן שמאל. איך מתמודדים בעיקר עם האמא שנמצאת כרגע בדיכאון?

שלום מעיין, כשנולד תינוק לא בריא, זה כמעט תמיד גורר תגובה זו או אחרת של אבל ואובדן. עם זאת, כיום כמעט תמיד יש מה לעשות, גם אם זה כרוך בפרוצדורות רפואיות לא נעימות. מניסיוני, התגייסות לעשייה היא הדבר הכי טוב שאפשר לעשות במצב כזה, גם כדי להתעודד, וגם כדי להרגיש שליטה במצב שנראה לכאורה כגזירה נוראה. גם למעגלי התמיכה והעידוד המשפחתיים יש חשיבות קריטית בזמני משבר, וחשוב שיימצא בהם מי שיחזיק את התקווה להחלמה מלאה. תנו לאחותך את הזמן לעכל את הדברים, אך עודדו אותה לחפש את העזרה המקצועית והטובה ביותר עבור תינוקה. במידת הצורך, ואם אינה מתאוששת תוך זמן סביר, הפנו לתמיכה פסיכולוגית. בריאות ו...בהחלט גם מזל טוב!!! ליאת

בני בן שנה וארבע, וכבר תקופה ארוכה שלא מזיז לו שאנחנו אומרים לו (בתקיפות) על דברים מסוימים שאסור. למשל: לא לפתוח ארונות מסוימים, לא להרביץ עם חפצים על הויטרינה, או לא לגעת במטען שמחובר לחשמל. זה אפילו קצת משעשע אותו כשאני כועסת. האם זה נורמלי? מה אפשר לעשות?

בגיל כזה לרוב אין הילד מפנים את הגבולות שמציבים לו. חשוב שתהיה התמדה בגבול שניתן ושהמסר יעבור בצורה ברורה ושאין מסר כפול, למשל חיוך והנאה מהתנהגותו. כמו כן כדאי לשים לב שיש דברים שכן מותרים לו במקביל.

שלום מעיין, פעוטות לומדים על העולם דרך התנסות וחקירה בלתי פוסקים, ולכן קשה מאד לעצור פעוט סקרן שעדיין לא מבין סכנה מהי. מסיבה זו, רצוי מאד להתאים את סביבתם של תינוקות זוחלים או פעוטות שזה עתה למדו ללכת, כך שתהיה בטיחותית ומאפשרת. לכן, ממליצה על כיסוי שקעי החשמל (או הטענת מכשיר הטלפון בשקע שאינו בהישג ידו). כאשר הוא חובט עם (או על) חפצים שבירים, אל תסתפקו באמירת "לא", אלא קומו ממקומכם, עצרו אותו פיזית, והרחיקו אותו מהמקום בצורה חד משמעית. אין טעם לכעוס (זה סוג של תגמול כפי שציינת נכון), אלא רק לעצור זאת מיידית, כדי שילמד שאין אופציה כזו כלל. קצת עבודה, זה נכון... בשמחות ליאת

שלום רב בני בן 3.9 התחיל לחרוק שיניים בשבועיים האחרונים זה קורה רק במהלך היום בתגובה לכך שהוא שמח /כועס יש לציין כי הוא לוקה באוטיזם ועדיין לא מדבר אך למרות זאת אני מנסה להסביר לו, שאלתי היא מה ניתן לעשות כדי למגר תופעה זו , ועד כמה נפגעות השיניים כתוצאה מכך ,תודה מראש.

שלום שירן, מציעה להפנות את השאלה לרופא השיניים. בתחושת הבטן שלי, כשמדובר בשיני חלב, הנזק אינו אקוטי. אבל זאת, כאמור, תחושת בטן ולא תשובה הנשענת על הבנה מקצועית. פני לרופא שיניים של ילדים ןהתייעצי. בברכה ליאת