פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

בני חייל בן עשרים. כשהיה מאוד צעיר , עוד בגיל הגן, ביקרנו אצל פסיכולוגית בבעיה שלא אפרט כרגע, אינה רלוונטית, אך בשיחות עמה אמרה לנו שיש גם בעיה של תחושתיות יתר. הוא מופנם סגור ובישן (למרות שאין לי ממושג איך אך סיים קורס קצינים והוא מוערך ואהוד על כל מפקדיו) . הוא מגיע הביתה אחת לשבועיים לפעמים שלושה. זמן ארוך , אנו מתגעגעים אליו מאוד (אינני יודעת אם גם הוא אלינו) כשהוא מגיע אנו רוצים לחבקו או לנשקו והוא אינו מאפשר. זז אחורנית, לעתים קרובות מאפשר זאת "בשביל הנימוס" אך אני מרגישה היטב שהוא מתכווץ ושזה לא נעים לו. בשלב כלשהו הפסקתי לחבק הפסקתי לנשק. גם כשהוא מגיע מבסיסו וגם כשחוזר לבסיסו. מצד אחד מעיק עלי המצפון שאיני עושה זאת יותר ומצד שני , הייתי רוצה לדעת , מקצועית, מה דעתך על כך שהפסקתי. האם זה נכון. תודה ויום עצמאות שמח

שלום נאוה, לחבק ולנשק את הילד שלך זהו צורך בסיסי של כל הורה. אני יכול לתאר לעצמי עד כמה קשה עבורך להרגיש את הריחוק שלו ואת חוסר הנוחות שחיבוקך מעורר בו. תגובה שכזו יכולה לעורר רגשות ומחשבות מאוד לא קלים עבור כל הורה. לא ברור מדוע הוא אינו חש בנוח לעשות זאת, הגורמים לכך יכולים להיות רבים ומגוונים. תחושתיות יתר אמנם יכולה להוביל להתרחקות והימנעות ממגע פיזי, אך גם ללא קשר לזה ישנם אנשים שחיבוק אינו נחווה עבורם כמשהו קרוב ונעים והם יעדיפו להימנע מכך. בקשר שבין הורה וילד (ללא קשר לגילו של הילד...) חיבוק ונשיקה הם רק חלק מהדרכים בהן אנו מבטאים קרבה, חום ואהבה. לצד זה, ישנן דרכים נוספות שאינן כוללות מגע. מכיוון שילדך כבר בוגר וניתן לדבר איתו על זה, המלצתי היא לשתף אותו ברגשותייך ולבדוק יחד איתו איך הוא חווה את המגע ומה היה רוצה שיהיה. חשוב להדגיש בפניו עד כמה הוא חשוב ואהוב, ולקבל באופן לא שיפוטי וסובלני את רצונו ותחושותיו, על אף המצוקה ותחושת האשם שסירובו עלול לעורר. בהמשך לזה, חשוב לברר איתו האם הוא מביע בהתנהגותו רגשות שהוא מתקשה להביע בדרך אחרת (כעס, תסכול, בושה ועוד). נדמה לי שהעובדה שהפסקת לחבק ולנשק אותו מלמדת על תחושת חוסר האונים והתסכול שאת חשה ולא על זה שוויתרת עליו. שתפי אותו בזה, אני חושב שיש בכך ערך רב. בברכה קובי והב

בוקר טוב תודה רבה על התשובה המהירה. רציתי לציין שבכל פעם שאני עוזבת אז בן זוגי מתעורר ומבטיח הבטחות וברגע שאני חוזרת הוא חוזר לסורו, הוא לא מאמין בטיפול זוגי ולא מאמין בכלל בכל מה שקשור בפסיכולוגיה בין אם זה עבורינו או עבור הילד, הוא דוגל בשיטת חינוך של פעם צעקות וכו'...וטוען תמיד שאני אשמה בכל, הוא לא אדם שאפשר להסביר לו ולשכנע אותו שזה מה שיעזור לנו, הוא עדיין בשלו לא מוכן שום טיפול וטוען שאנחנו נסתדר, וברור שזה לא קורה. אני מרגישה שאני הולכת כל הזמן על ביצים כדי להמנע מגירושין אבל לא בכל מחיר. האם אני יכולה ללכת להדרכה זו לבד? ואשמח לדעת היכן קיימים הדרכות מסוג זה. תודה רבה.

שלום שיר, כמובן שאת יכולה להגיע להדרכת הורים גם לבד, ולהעביר את עיקרי הדברים לבעלך. גם כשמדובר בטיפול זוגי, אני מציעה לך לומר לבעלך שאת בוחרת ללכת ולהיעזר, ומשאירה לו את הבחירה אם לבוא או לא. הזמיני אותו להצטרף אלייך כשירגיש לו נכון. לפעמים, מתוך סקרנות או רצון טוב, גם המתנגדים הגדולים 'יורדים מהעץ'. אני מאמינה שטיפול זוגי (המתמקד בזוגיות שלכם ובדפוסים הבעייתיים) יוכל לעזור לך לקבל את ההחלטות שלך, לטוב או לרע, ולהתמודד איתן ועם השלכותיהן. היי חזקה ליאת

אני מאוד שמח להיות כאן, אתם מוזמנים להעלות שאלות בכל נושא הקשור בעולם הרגשי של ילדים ובני נוער,וכמובן שאלות הנוגעות בהתמודדות ההורים. אני כאן לרשותכם, כדי להמשיך יחד עם ליאת בעבודה המקצועית והרגישה. בהצלחה לכולם ושבוע טוב קובי והב.

תודה רבה על הכל אני מאוד מעריכה את עבודתכם/ן

שלום רב נשואה+1 בן 3 ובתחילת הריון, נשואה כ-5 שנים עם עליות וירידות יש לציין שלפני הנישואים היחסים בנינו היו מאוד נחמדים, במהלך כל שנות נישואנו כל הזמן מריבות צעקות ואלימות מילולית וכל זאת בנוכחות הילד מספר פעמים עזבתי את הבית לתקופה מאוד ממושכת וחזרתי תמיד ע"ס הבטחות שלא התקיימו ובכל זאת אני עדיין מנסה. מה שהכי מטריד אותי הוא ההתנהגות של הבן לא מוכן להיות בחברת אביו מתנגד לכל פעילות שהיא איתו גם כשאביו מנסה וקונה לו מדי פעם מתנות אך ללא הועיל שלא נדבר על זה שהוא לא מוכן להישאר איתו לבד , יש לי הרגשה שהילד נרתע ממנו הוא תמיד מחפש אותי שאני בסביבה. לאחרונה יידעו אותי שגם בגן יש לו מצבי רוח משתנים וכל הזמן בוכה ורוצה את אמא (דבר שלא היה קיים אצלו תמיד היה חברותי) הילד קשור מאוד למשפחתי בעוד שהקשר בצד השני מאוד מאוד רופף. ההתנהגות שלו מתבאטת גם במכות לכולם התפרצויות של בכי היסטרי זריקת חפצים וכו'. אני ממש חסרת הונים לא יודעת איך להתנהג איתו באם לכעוס עליו להרים קול (מאוד קשה לי כי אני מרחמת עליו שהוא היה ועדיין חשוף לבעיות שלנו) אני יודעת שמאוד קשה לו כל המעברים האלו מהבית ומחוץ לבית הילד לא חווה תא משפחתי תקין. אשמח מאוד לשמוע את דעתך גם אם את חושבת שהוא זקוק לטיפול. תודה אמא מודאגת מאוד.

שלום רב, הילד שלכם, בן השלוש, מגיב ככל הנראה למצב הסבוך בבית, ולכך ששני הוריו טרודים מאד בלשרוד את הזוגיות. ילדים הנמצאים לאורך זמן בחזית המאבק בין הוריהם, נמצאים בסיכון לקשיים רגשיים, חברתיים ולימודיים. בשל גילו הצעיר, אני נוטה לחשוב שההתערבות הטיפולית הדחופה יותר היא דווקא כזו שתכוון לזוגיות ולהורות שלכם. לגדל ולחנך ילד, זו עבודה קשה, הנעשית בעקביות ורציפות, תוך מאמץ מתמיד ליצור עבורו סביבה מיטיבה ובטוחה. קניית מתנות אינה יכולה להחליף נוכחות הורית נוסכת ביטחון, ממש כשם שצעקות והרמת קול אינם פותרים בעיות התנהגות אצל הילד. אני ממליצה לכם מאד להגיע, בשלב ראשון להדרכה הורית, ואז לטפל בזוגיות שלכם בצורה רצינית, במיוחד לאור העובדה שעומד להיוולד לכם ילד נוסף. אם אינני טועה, אמך התייעצה כאן לפני כמה ימים באותו עניין. כפי שכתבתי גם לה, אני חושבת שמוטב לנטרל קצת את בני המשפחה המורחבת, ולתת לכם את השקט והמרחב לטפל בעצמכם מבלי שהמשפחות יתערבו או "ייקחו צד". אני מחזקת אותך על ההתעקשות והניסיון להציל את הקיים, ומפצירה בך לא לחכות ולהגיע לטיפול זוגי טוב, שיתמוך בתהליך וייתן לכם כלים לתקשורת יעילה. בהצלחה רבה ליאת

אני כל הזמן חושבת על המוות, אני פוגעת בעצמי, ואני לא יודעת מה לעשות יותר. אני בחיים לא יהיה מסוגלת להתאבד, זה יותר מדי מפחיד אותי וזה יפגע במשפחה שלי.. אני מרגישה לבד, וכל כך קשה לי.. אני הולכת לפסיכולוגית פעם בשבוע, היא יודעת בכללי שאני פוגעת בעצמי אבל היא לא יודעת על הרצון למות.. ממש קשה לי לדבר עם מבוגרים, אני פשוט לא מסוגלת, לכן פסיכולוגית/פסיכולוג לא עוזרים לי. מה אני אמורה לעשות? דרךאגב אני בת 16

שלום רב, יש הבדל גדול בין הרצון למות, לבין ההחלטה ליישם אותו. העובדה שאינך מסוגלת להתאבד ושאינך רוצה לפגוע בבני משפחתך מעודדת מאד, ומעידה על שיפוט תקין. עם זאת, לפחות בעיני, זה לא מספיק "להישאר בחיים", אלא לדאוג שהחיים יהיו כאלה שראוי לחיותם. וכאן יש לך עבודה :-) פגיעה עצמית, ברוב המקרים מופיעה אצל מי שמתקשים לווסת רגשות עזים. מסתבר שאפשר ללמוד לעשות זאת, ולהתמודד עם מצוקות החיים בדרכים יעילות, שאינן מתקיפות או פוגעות בנו. לפעמים, כמו שאת מציינת נכון, הדיבור על הקושי יכול להיחוות כמשימה בלתי אפשרית, ולכן יש גישות טיפול (למשל הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי - DBT) המעודדות את המטופל לרכוש תחילה מיומנויות של עמידות במצוקה, וויסות רגשי והקשבה לעצמו, ורק לאחר שרכש את היכולת להתמודד עם הצפת רגשות פונים לעיסוק בטראומה ובכאב. אני חושבת שחשוב מאד להמשיך בטיפול, ולהתמקד בשלב ראשון בחיזוק יכולות ההתמודדות שלך. כך למשל, תוכלי להרחיב את רפרטואר התגובות שלך למצבים רגשיים, ולשבור את דפוס התגובה האוטומטי (פגיעה עצמית). השאר יבוא בהדרגה, גם עם בניית האמון בקשר הטיפולי. בהצלחה ליאת

ספציפית אב. ברגע שילד ממין זכר מאבד את אבא שלו בגיל 5 אילו תופעות תכונתיות יהיו לו לטווח הרחוק ? פגיעה במצ'ואיזם ? בעיות מין אולי ? נטיות מיניות ?

שלום דרוד, לאובדן של הורה בגיל צעיר עשויות להיות השפעות שונות, אולם לא ניתן לנבא אם וכיצד משבר זה יבוא לבוא לידי ביטוי בהמשך החיים. באופן ספציפי, לא ידוע לי על קשר בין אובדן אב ובין נטיה מינית, מצ'ואיזם או בעיות במין. מומלץ מאוד להתייעץ עם איש מקצוע בתחום הטיפול בילדים לאורך ההתפתחות של הילד בנוגע לסוגיות שונות הקשורות להתמודדות עם האובדן בשלבים שונים של ההתפתחות. בברכה, אמיר.

שלום רב ביתי בת ה 3 מפחדת להיות אפילו לרגע לבד. בבית למשל יש לנו שתי קומות, במידה ואני עולה לקומה העליונה היא כמעט תמיד תעלה איתי, ובמקרים מעטים אני מודיעה לה שאני מביאה משהו ובאה. כשאנו נכנסים לאוטו היא בוכה עד שכולם יושבים ונוסעים. לאחרונה התווסף תינוק למשפחה, וכשהוא בוכה באוטו אני עוצרת בצד הדרך ונותנת לו בקבוק, היא מתחילה לבכות, היא רוצה שאני אשב וניסע , אני מסבירה לה שהתינוק בוכה ואמא חייבת לתת לו בקבוק, אל היא בוכה בהיסטריה. כשהיא מתעוררת ואין אף אחד בסביבתה היא מתחילה לבכות בהיסטריה. מדובר בילדה בכורה, האם זו התנהגות נורמלית, איך אפשר למזער את פחדיה, והאם משהו שאנו עושים גורם לפחדים הללו ?

שלום אור, לא ציינת האם התופעות שאת מתארת הופיעו סביב לידת אחיה התינוק, מה שיכול להסביר חלק מהדברים (או החרפה שלהם). בכל מקרה, סביר להניח שלא אתם הגורמים לפחדים האלה, אך בכוחכם לעזור לה להתגבר, במיוחד אם תהיה קצת פחות התייחסות לבכי ההיסטרי. כפי שנכתה כאן לא פעם, ילדים נוטים לחזור על התנהגויות שמזכות אותם בתשומת לב רבה, בתגמולים ישירים ועקיפים, התנהגויות שמפעילות את בני המשפחה. לכן, המלצתי היא לתת לילדתכם הגדולה (שעדיין מאד קטנה!) הרבה הרבה תשומת לב, דווקא ברגעים בהם אינה היסטרית. כשהיא בוכה בהיסטריה, השתדלו להישאר רגועים ככל יכולתכם, ולשאול אותה בשקט "מה יעזור לך עכשיו?". אם היא ממשיכה לצרוח, אמרו בשקט משהו כמו "אנחנו ניתן לך להירגע עכשיו, וכשתפסיקי לבכות תצטרפי אלינו ונמצא משהו נחמד לעשות". וזהו. לא לנסות לרצות או להרגיע או לצ'פר או לפנק. לא ברגע כזה. לתת מלוא חופניים אהבה ותשומת לב כשהיא חמודה ורגועה. חשוב לזכור שהבכי ההיסטרי במכונית אינו קשור לפחדים, ונדמה לי שגם הצווחות של היקיצה הלילית. זוהי התנהגות שמטרתה להפעיל ולנהל אתכם. לתחושתי, ככל שתתרגשו פחות מהבכי והצעקות, כך גובר הסיכוי שהם יירגעו. ועוד תחושה שלי: הדרכת הורים קצרה יכולה מאד מאד לעזור כאן, במיוחד לחזק אתכם ולעזור לכם להיענות לבתכם בדרך נכונה, מבלי לוותר על עצמכם או לפגוע באיכות החיים בבית. שבת שלום ליאת

שלום, בתי האמצעית מבין 3 ילדים (בת 7.5) לא אוכלת כלל. בבדיקות דם שערכנו לה לאחרונה יצאו התוצאות גבוליות ביותר בעיקר מבחינת קולסטרול גבוהה וברזל גבולי. הרופאה המליצה על אכילת ירקות פרות ובשר והפחתה של מאכלים מתוקים. התפריט שלה בנוי מפסטה לבנה, שניצל (לרוב קנוי כי האמיתי לא טעים לה)ביצה ,לחם עם נוטלה (כריך ביום) ואקטימל. היא אינה אוכלת ירקות ופרות כלל...כל מאכל אחר המוצע לה מתקבל בסירוב. אינה מקבלת מתוקים כלל. בינקותה סבלה מריפלוקס והוגבלה בכמויות של אוכל ובמרווחי הזמנים בין הארוחות. שוחננו איתה על כך והסברנו לה את הבעיה הבריאותית המתעוררת עקב הסירוב של לאכול .ניסנו כל דרך של התמודדות:שיחות, התעלמות ואף הגבלה כללית של ממתקים חטיפים ועוגיות המצב גורם למתיחות רבה בבית בעיקר ביני לבינה. אני מנסה להכין לה מאכלים חדשים שיתאימו לטעמה הביקורתי- והיא מסרבת לטעום התיסכול והדאגה שלי מתבטאים לפעמים בכעסים מעורבים בהמון אמוציות - שלאחר מכן גורמים לי צער רב על התפרצויות מיותרות. אני פוחדת לערער את הקשר ביננו שהיה טוב ונפלא עד הפגישה עם הרופאה - אבל כרגע אני מרגישה שאני עושה את כל הטעויות האפשריות ...אנו מתגוררים בחו"ל והייתי מאד שמחה לקבל רעיונות איך מתמודדים. לפני סיום אוסיף כי אחותה בת ה 3.5 הבינה שהאוכל הוא "עניין" בבית והתחילה לחכות אותה במשפטים על האוכל ובסירוב לאכול. מה עושים?

שלום רחלי, לעתים, כתוצאה מבעיות בריאות בינקות, וכתוצאה מהחרדות ההוריות הנלווית להן, מתפתחים דפוסי תקשורת בעייתיים. יכול להיות שבצל הריפלוקס, וההגבלות בכמויות ובזמני הארוחות, התפתחה אצלך משאלה "שהילדה תאכל", תוך נכונות להתפשר על איכות המזון או גיוונו. כרגע, בשל הדאגה החדשה והמוצדקת לבריאותה, שוב הופך האוכל לעניין מהותי מאד, שצובע את הקשר והתקשורת ביניכן. אמנם איני רופאה ולא תזונאית, אך נדמה לי שאפשר להרפות קצת מתחושת החירום, שגורמת לך להגיב ממקום נואש וחרד, ולאמץ שינוי של אורח החיים ממקום שקט, מאוזן ורגוע. כל עוד יהיה כאן מאבק כוח, הסיכויים שלך 'לנצח' נמוכים. כפי שציינת נכון, ההתעקשות שלך על מזון הבריאות עלולה לעלות לך במחיר היחסים הטובים והקשר. בעיני, חשוב לנקוט הדרגתיות, ולהרגיל את בתך לשינויים בתפריט בצורה שמכבדת הן את ההתנגדות שלה והן את הקושי לוותר בבת אחת על כל מה שהיא אוהבת. (חשבי מה היית אומרת לחברה שלך לו הייתה גוזרת על עצמה פתאום דיאטה אכזרית נטולת סוכרים ופחמימות. הגיוני להניח שהיית חשה כלפיה חמלה ומבקשת ממנה לנהוג במתינות). תוכלי לנסות להסביר לה על חשיבותו של מזון בריאות, ועל הנזק שבסוכר. הביעי הבנה לקושי לוותר על העוגות והממתקים, והציעי לה לבחור ביחד את התחליפים. קחי אותה איתך לחנויות הטבע או למרכול, והראי לה את שפע מוצרי הבריאות שהם גם טעימים. קשה לשכנע ילד לוותר על עוגת שוקולד לטובת ברוקולי, אך אפשר לפתותו לטעום עוגת גזר או סלט פירות כקינוח. זכרי שכשאין בבית ממתקים וג'אנק-פוד, אין גם את הפיתוי לאכול מהם. והעצה החשובה ביותר - כל עוד בנותייך מבינות שאפשר להפעיל אותך ואת מצב רוחך באמצעות האוכל, הם ישתמשו בו. כשהן מסרבות לאכול, תוכלי להביע צער בקצרה, לסלק את הצלחות מן השולחן, ולקוות (בקול רם) שיאכלו יותר בארוחה הבאה. זכרי שבן הברית החשוב ביותר שלך הוא הרעב הטבעי, ולכן אל תנסי לפצות על הארוחה החסרה בחטיפים בין הארוחות או בכניעה למזון מתוק ומזיק. הגישי את הארוחות בזמן, ותני לשתיהן לאכול כמה שיבחרו. נחוצים כאן נחישות וקור רוח, אך גם רוגע וחמלה. בהצלחה ליאת

אתמול הורדתי לבן שלי טיטול אחרי תקופה כמובן של דיבור על הנושא ואחרי שקנינו סיר והכנה לכל זה.בבוקר הסברתי לו שהיום נשים תחתונים ונעשה בסיר.הוא הסכים ושמח מאוד מהעניין רק שבנתיים אתמול והיום הוא הרוב רק מפספס פיפי.קקי הוא עדיין לא עשה אולי בגלל השינוי הזה. בכל מקרה הוא מודיע לי על הפיפי רק אחרי שהוא כבר מתחיל לעשות.כמובן שאני מזכירה לו כל כמה זמן ושואלת אם יש ומושיבה על הסיר.בקיצור האם זו התחלה נורמלית שרוב הזמן הוא רק פספס ופעם או פעמיים הוא עשה חלק בסיר?

שלום אוריין, בשעה טובה! ההחלטה על הורדת הטיטול היא החלטה חשובה וחגיגית, הנעשית ביוזמת ההורים, ומעבירה לילד מסר: אתה גדול, ומעתה אתה מתבקש לעשות את הצרכים במקום המיועד לכך, דהיינו באסלה או בסיר. העובדה שהחלטנו כך, גם אם קיימת הבנה ובשלות מצד הילד, עדיין אינה מבטיחה הצלחה מיידית. הילד צריך ללמוד לקרוא את האיתותים משלפוחית השתן, לעצור את הפיפי (להפעיל את שרירי הסגור), להגיע אל הסיר או האסלה, ורק אז לשחרר את השריר ולעשות פיפי. זאת משימה לא פשוטה כלל וכלל, וחשוב להתאזר בסבלנות, ברוח טובה, ולפעמים גם בעצבי ברזל - כדי להגיב נכון, ללא כעס, ולעודד את הילד להמשיך לנסות. שתי עצות חשובות: 1. מרגע שהורדת את הטיטול, אל תחזירי אותו, אלא לשעות הלילה. 2. אין להציע לילד טיטול לצורך עשיית קקי, גם במחיר של כמה ימי עצירות או פספוסים. הרגל זה עלול להסתבך בהמשך לבעיה עקשנית בהרבה שקשה להיפטר ממנה. ממליצה בחום למצוא מאמר טוב ברשת, המנחה צעד צעד כיצד לעבור את התהליך בשלום. יש רבים כאלה, וכדאי להקשיב לזה שאליו את מתחברת. מאחלת לכם הצלחה וכוח ליאת

תודה רבה לך נתת לי המון כח להמשיך מודה לך מאוד יום נפלא

שלום רב, אני ובעלי נפרדנו לפני כחודש והוא עזב את הבית, יש לציין שטרם עזיבתו נוכחותו הייתה מאוד מועטה בבית ועם הבנות.כאשר הוא עזב סיכמנו לבקשתו שהן יהיו איתו יום כן יום לא וכל סופש שני כאשר כשהן איתו סופ"ש אז במוצאש הן ישנות איתי. לאחר ויכוח בעיניין סיכמנו על יומיים ראשון ושלישי יוצא שכמט חצי שבוע הן יום אצלי יום אצלו והילדה שלי בת ה-9 לגמרי משתגעת מזה, הגדולה בת ה-12 גם מרגישה שהיא צריכה רצף ואילו הקטנה (3) מגלה קושי כל פעם לעזוב את ההורה עימו היא נמצאת. האם ידוע לך מה נכון לילדים בגילאים השונים? האם יש חומר קריאה או מחקרים על כך? מה המלצתך? אודה לתשובתך בהקדם

שלום ליאת, מתוך שפע המידע ברשת (חיפשתי די הרבה), נדמה לי שהלינק הבא ייתן לך את התמונה הרחבה ביותר, כמו גם ביבליוגרפיה ענפה לחומרים נוספים בנושא. ההמלצה שלי היא לנסות ללמוד היטב את הנושא, ללמוד היטב את השפעת המצב הנוכחי על הבנות, ולעשות כל מאמץ לבחון את הדברים במנותק מרגשות הכעס שלכם. הורים אחראיים שמים לנגד עיניהם את טובת הילדים, גם אם לזמן מה יהא עליהם לסגת מעקרונות או משיקולים של כבוד ו"צדק". הנה הלינק - http://www.gilrach.co.il/2011/02/%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%99%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%9A-%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%A4%D7%A2%D7%AA%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%A7%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%95/ בברכה ליאת

קוראים יקרים, בימים הקרובים יצטרף אל הפורום מנהל נוסף, קובי והב, שהוא פסיכולוג מנוסה בעבודה עם מבוגרים, ילדים, בני נוער. קובי נרתם לסייע בניהול הפורום, בהתנדבות, ואין לי ספק שכולנו נצא נשכרים מתרומתו. ברוך הבא קובי. מאחלת לך התאקלמות מהירה והנאה מעבודתך איתנו. ליאת

.. את מצרפת כוח עזר אלייך ? ..ואולי זו הדרך שבחרת בכדי להעביר את שרביט הניצוח למישהו אחר וללכת הלאה (ולעזוב,לסיים,לנטוש, ..וכו') ?? את נשארת כאן ???

דפנה, קובי שמע את קריאתי לעזרה, בעיקר בשל תחושת עומס. כדי שהפורום יישאר פעיל, מקצועי ונענה, טובים השניים מן האחד. אני בהחלט נשארת כאן, לפי שעה :-)) ליאת

ליאת שלום, מה שלומך? אני קבועה כאן בפורום אבל לא יודעת אם את זוכרת- יש לי שתי בנות- נעמה בת חמש וחצי- עולה ל-א' ומעיין בת ארבע ורבע :-). לאחרונה עולה אצלנו (ההורים) סוגיית הצמר גפן... עד כמה לעטוף ולתווך את המציאות (כאשר הרמה הקיצונית מובעת בכותרת ההודעה- הסרט החיים היפים בהם האבא מציל את ילדו על ידי הפיכת הטרגדיה ל"משחק") ועד כמה לחבר בצורה מותאמת למציאות. בשבת, למשל, נעמה בת החמש וחצי ראתה חייל ושאלה למה בכלל צריך חיילים, הרי אנשים רעים יש רק באגדות.... יום השואה: ראיתי אתמול בערב בטקס הקיבוצי שישה ילדים מהגנים של הבנות יושבים ושומעים סיפורי זוועה מצמררים ואני השארתי את הבנות בבית, שמרתי עליהן מזה- ובגלל שידעתי שבגנים יזכירו את העניין וייתכן שגם יעלו תכנים קשים מאותם ילדים שהיו חשופים לחומר הלא מותאם לטעמי, סיפרתי להן הבוקר שאנחנו זוכרים את האנשים שחיו פעם רחוק לפני שהיתה לנו מדינת ישראל, והאנשים מאותן ארצות לא רצו אותם ונלחמו בהם וגם הרגו חלק מהם. הן שאלו מי ניצח, אמרתי שאנחנו- כי אותם אנשים שהצליחו- הגיעו הנה והקימו לנו מדינה. חיברתי את הסיפור לגבורה ולמדינה החדשה וכל ילדה הלכה עם דגל קטן ביד בבוקר. השאלה שלי היא- האם הגישה הזו, גישת החיים היפים, עלולה לפגוע בהן? למשל, ילדה שחושבת שאין רעים בעולם- עלולה חלילה... אני אפילו לא מסוגלת לכתוב את זה. ונכון שאנחנו חיים בסביבה לכאורה מוגנת בקיבוץ, ונכון שהן יודעות לא לדבר עם זרים- אבל האם עלי להתחיל בחשיפה הדרגתית? אני לא מאלה שלא מספרים את האגדות המפחידות כדי לא לפגוע בנפש הילד :-). שלגיה וסינדרלה מככבות אצלנו ומאפשרות קתרזיס בריא. אבל- זה תחום ומוגדר אצלנו כעולם האגדות. מבחינתן- בעולם האמיתי הכל ורוד (ונוצץ, ומלא שמלות מסתובבות). מה את ממליצה? אנא הנחי אותי- כי הן גדלות ועם גדילתן הדילמות הופכות למורכבות יותר. ושאלה נוספת- הפעם עבור חברה אמריקאית (משפחה ששודכנו אליה דרך פרוייקט מיוחד של הסוכנות היהודית- מקסים!). יש להם ילדה בת חמש וילד בן שלוש. לפני שבוע הגיע לשביל שליד ביתם ילד בן 12 ששיחק קצת עם הילדים. האמא הרגישה שמשהו לא בסדר... משהו במבט. הוא סיפר לה בהמשך שהוא מאומץ, ואז הלך לכלבה שלם, משך לה חזק באוזן וכשהאבא (לא שלו, האבא המקומי) פנה אליו ושאלה למה עשה זאת- הוא הכחיש. הוא הגיע ללא הוריו על אופניים. הם לא ייחסו לזה יותר מדי חשיבות כי חשבו שלא יראו אותו שוב, אבל אתמול הוא שוב הגיע והאמא ריחמה עליו והכניסה אותו אבל אחרי עשר דקות אמרו לו שהם כבר עסוקים ומאוחר- הוא לא הבין את הרמז וממש היה צריך ללוות אותו החוצה. לאמא יש תחושת בטן מאד לא טובה ולא רוצה שיתקרב לילדים. הבטחתי לה שאתייעץ איתך- איך כדאי להגיד לא שלא יבור יותר אבל בלי להיות אכזריים כלפיו? ואיך אפשר להסביר לילדים שאסור להם לשחק איתו? תודה מראש על הכל וסליחה על האורך הגר

שלום הגר, נדמה לי שכבר דנו, איכשהו, בשאלה הזו, של עד כמה לחשוף את הילדים וכמה לגונן. בעולם אידילי, ילדים היו מבודדים מתכנים של רוע אלים, ונשארים בעולמות של פנטזיה וחצאיות מסתובבות. במציאות שלנו, האספקטים הרודפניים של העולם פולשים גם אל תוך גן הילדים, הן דרך התכנים המסורתיים ("בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו"), הן דרך תרגילי פיקוד העורף, המצב הביטחוני, מקרי האלימות מפניהם יש להזהיר (ראי המשך פנייתך), ואפילו האלימות הגוברת בין הילדים לבין עצמם. כמו תמיד, אני נאלצת להחזיר אותך אל תחושות הבטן והאינטואיציות ההוריות שעפ"י רוב מנחות אותנו נכונה. כל הורה מכיר את הילד שלו, ויודע האם ועד כמה ניתן לחשוף אותו למידע נתון. בעיתונות הכתובה והמקוונת ראיתי השבוע די הרבה כתבות (לאחת מהן גם התראיינתי) הנוגעות לאופן בו אפשר להנגיש את נושא השואה לילדים בכל הגילאים. נסי לחפש קצת. ההמלצה שלי היא *כן* לדבר על הדברים, אך ממקום חושב, רגיש ומותאם ליכולת העיכול של הילדים. גם לשאלתך השנייה אין לי תשובה טובה אחת. נוכל להניח הנחה מושכלת, שמאחר שאין באמת מכנה משותף בין ילד בן 12 לילדים בני 3-5, הוא ממילא חסר עניין מיוחד בהם, ואולי אם יפסיקו להזמין או לספק לו תעסוקה/עניין/התייחסות הוא ייעלם מעצמו. מהסיפור שלך אפשר להבין שהיה לו נעים שם עד כי התקשה לעזוב, ואני תוהה מה הדבר שהעסיק אותו כ"כ. זו, כמובן, אינה שאלה פסיכולוגית, אלא דיון בסוגיה של "בין אדם לחברו". אני מניחה שכאנשים מבוגרים, הם יוכלו להתמודד עם הדילמה ולצנן את הקשר מבלי לפגוע בנער (אפשר שבשעה זו ממש הוא חושב איך לסגת בנימוס מהקשר המוזר עם הפעוטות וכלבם...). אשר לילדים עצמם, כדאי לזכור כי בגילאים צעירים, אין להסתפק בהנחיה "אסור לשחק עם הילד הזה". יש להשגיח עליהם ולהקפיד על סביבת משחק בטוחה מסכנות. החינוך לזהירות וחשדנות מפני זרים צריך לתפיסתי להיעשות בהדרגה, תוך שמירה על האיזון בין הצורך להצביע על האיום מצד אחד, לבין הצורך לאפשר לילדים חופש ואמון בבני אדם ובעולם. משימה לא פשוטה בכלל... בהצלחה ליאת

תודה רבה, ואני מתנצלת על כך שאת מרגישה שאני שואלת שוב משהו שכבר דנו בו... אני מניחה שהעניין "ירים ראש" בכל פעם במופע אחר עם הגדילה וההתפתחות. אני שמחה שהאינטואיציות שלי היו נכונות, אכן דיברתי עם הבנות על יום השואה, אך בצורה כללית ועם סיפור מסגרת שמתמקד מצד אחד בזכרון ומצד שני (ובעיקר) בזה שזה היה פעם מזמן, כשלא היתה לנו מדינה, ועכשיו יש לנו מדינה... לגבי האמריקאים- הילדים כמובן בהשגחה מלאה, האמא מוסרת לך תודה על העצות.

בוקר טוב אני סבתא לנכד בן 2.8 בן יחיד לבתי בת 34, שהזוגיות שלהם עם הרבה עליות ומורדות, עמדה פעמיים בפני גירושין בשל אלימות מילולית, וחוסר כבוד והערכה כלפי בתי, יש לציין שיש מספר דברים שגם בתי אשמה אך כל זה לא מקנה לא שום לגיטימציה להתנהגות שהיתה. נכון להיום חזרו לחיות ביחד מאחר והיא בהריון והם מנסים לשקם את היחסים לפני שמפרקים סופית את החבילה. רוב הזמן הנכד גדל אצלנו בשל הבעיות שהיו יחד עם אמו. במהלך כל חיו בשנה הראשונה גרו אצלי לאחר מכן חצי שנה בשכירות (שבמהלך זמן זה היו המון מריבות שהילד היה חשוף להן) עברה לגור אצלי 9 חודשים חזרה לביתה ל3 חודשים וחזרה שוב אלי לחודשיים. אתמול חזרה לביתה ברגשות מאוד מעורבים. יש לציין שהנכד מאוד אבל מאוד רגיל אלינו במיוחד לסבו שהוא חולה מאוד. הנכד בוכה רוב הזמן בביתו ולא נפרד מאימו לשניה בגן הוא מאוד עצוב ולא משתף פעולה (שבדרך כלל מאוד פעיל) וכל הזמן מבקש לסבא או לאמא, לא רוצה ללכת לאביו גם כשאביו מנסה בכל דרך, הוא כאילו יצר אנטי לאביו. איננו יודעים איך להתנהג לילד ומאוד קשה לנו לראותו ככה. מה גם שאביו מסרב שהילד יגיע לביתנו כל יום רק פעמיים בשבוע. היחסים בנינו מאוד קרים אנחנו טרם דיברנו איתו ולא מוכנים שיגיע אלינו. מצטערת על אורך . אך אנחנו מאוד מוטרדים ולא יודעים איך להתנהג. אשמח מאוד לשמוע את הצעתך. תודה רבה.(דרך אגב זה נכד יחיד כרגע)

שלום רב, סיפור מורכב. מאחר שבתך החליטה לנסות לשקם את נישואיה, אני מציעה לעזור לה בכך, או לפחות לא להפריע, ולאפשר להם לחזק את הקשר ביניהם ובין הילד לאביו. יתכן שההתנגדות שלו לביקורים התכופים אצלכם היא חלק מהניסיון שלו להרוויח מחדש את אהבת הילד, שמצידו מאד קשור אליכם. לטעמי, הדבר הטוב ביותר לעשות כרגע, זה להניח להם לשקם את הזוגיות, רצוי בעזרת איש מקצוע, ובכך לנסות להבטיח עתיד טוב יותר לנכדכם ולזה שבדרך. קבלו את האב בביתכם (ונסו לעשות לו מקום גם בלבכם), שכן הכעסים ההדדיים רק מנציחים את הקושי. זה הזמן לגדלות נפש סבתאית! בהצלחה ליאת

בתי בת ה-6 בשבועות האחרונים מספרת לי דברים שאין לי מושג איך להתמודד איתם למשל היא כל הזמן אומרת שיש לה מחשבות רעות על דברים אנשים כולל בני המשפחה יש לה דחף להתקשר למשטרה ניסתי לדובב אותה לראות אם משהו לא בסדר אך היא טוענת שהכל בסדר דיברתי עם המחנכת בכדי לראות אם יש שינוי בהתנהגות אך המחנכת טוענת שהבל בסדר מה עושים?

שלום אלינור, נסי לברר בעדינות (ובלי פניקה) למה היא מתכוונת, ולמה הדחף להתקשר למשטרה. זכרי שילדים יכולים להיות מאד מאד קונקרטיים, ולהבין דברים כפשוטם. הזכירי לבתך שהמשטרה נועדה לעזור לנו בשעת צרה, ושאת צריכה לדעת אם היא צריכה סיוע או הגנה מפני משהו או מישהו. בררי איתה את טיב המחשבות שלה, והסבירי את ההבדל בין משהו שקורה באמת לבין מחשבה שהיא "רק" מחשבה. עודדי אותה לספר כל מה שעולה בדעתה, והישארי שלווה ורגועה ככל יכולתך. מקווה שהתשובות שלה ירגיעו אותך, ואם לא - התייעצי שוב. בברכה ליאת

פחדים של ילדים נובעים במקרים רבים מתהליכים פנים נפשיים הקשורים להתפתחות התקינה, ולכן הם כל כך רווחים בגילאים הללו. הרבה מאד פעוטות עוברים משברי אמבטיה מהסוג שאותו תארת. לעתים הסיבה קשורה להתנסות לא נעימה, לעתים שולית לחלוטין מנקודת מבטו של ההורה, אבל מציקה עבור הילד. לעתים מדובר בחרדה התפתחותית הקשורה לחפצים הצפים במים כפי שתארת (לעתים ילדים קטנים עלולים לחשוש שמא מדובר בחרקים), לתחושת המים היורדים על הפנים, או צפיה במים הנעלמים דרך חור הניקוז וכד'. ולעתים- אנחנו פשוט לא יודעים למה זה בא... ואיך זה בדיוק חולף.. היות וזה מאד נפוץ אני יכולה להציע לך כמה רעיונות,חלק מהם ניסית, חלק מהם אולי לא, – יתכן ואחד מהם יוכל לעזור לקטנה שלך... אחת הדרכים היא פשוט..לצאת מן האמבטיה ... ולא. בגיל שנה וחצי אני לא חושבת שאת צריכה לחשוש שמא המנעות זמנית ממפגש עם האמבטיה תנציח את הפחדים - במקרים רבים מאד זה הפסקה כזאת עוזרת למתן את החרדה. – הרעיון הוא לנסות להעביר את הפעילות לבריכה קטנה מתנפחת. במקום אחר בבית(מטבח,חדר וכד')לעתים העובדה שיש שינוי בתפאורה עוזר מאד להתגבר על הקושי. אופציה אחרת היא,, להכנס יחד איתה לאמבטיה ולהחזיק אותה על הידיים (זהירות עם הסבון!) זה עוזר ללא מעט קטנטים להרגיש בטוחים יותר. יש קטנטנים אחרים אשר נהנים מאד "לשטוף כלים" בתוך האמבטיה, כלומר, מושיבים אותם בתוך טבעת בטיחות לאמבטיה, או על מגבת מקולפלת בקרקעית האמבטיה (בלי מים בשלב הזה ), נותנים להם גיגים עם כלים ומי סבון , או בובה לקלח אותה וכד' ונותנים להם לעבוד במים בלי להיות פיזית בתוך המים עצמם – הם כמובן נרטבים ואפשר לנקות אותם תוך כדי תנועה אבל זה מקטין את תחושת ה"אמבטיה". אני מקווה שמשהו מתוך זה יוכל לעזור לכם ... אבל גם אם לא.. תזכרי שזה בדרך כלל חולף כפי שזה בא, במיוחד אם לא נוצרים במצבים של כעס ומאבקי כוחות. (נסו לרחוץ אותה מהר ככל שאפשר כשאין ברירה , אפילו בעמידה בתוך הכיור אם שום דבר אחר לא עובד...)

שלום עינת, אני מבינה שאת מגיבה לפנייה כלשהי, ולהבא רצוי להגיב כהמשך לפנייה הספציפית. יופי של רעיונות חלקת איתנו. תודה ליאת

הי ליאת, יש לי שאלה נוספת תחת הנושא "שינויים ומעברים אצל בת שנה וחצי". אשמח להתייחסותך.

עניתי לך שם. סליחה שקצת חיכית. שבוע טוב! ליאת

אני מחפשת פסיכולוג ילדים באזור ראשלצ, אם מקבל דרך המושלם,כמובן בעדיפות. אשמח לשמוע המלצות

שלום ג'ודי, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. ניתן לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום דוקטור ילד בן 13+ לא מצליח לקום ללימודים(הולך לישון ב 22:00 בערך) לפעמים יושן עד השעה 13:00 בדיקת דם כללית בסדר רק CMV-IGG U/ML 109.00 יש ניפוך בצומת לימפא בצוואר אבל בעקבות בדיקת דם נורמלית לא המליץ רופא משפחה על טיפול מסויים מה לעשות במקרה הזה? תודה מראש על התשובה

שלום זאב, בכל שאלה בריאותית, יש להתייעץ עם רופא הילדים שלכם. ובעניין הקימה בבוקר - יש ילדים (ומבוגרים) שקשה להם לקום בבוקר, כמעט ללא קשר לשעת ההליכה לישון. אנשים כאלה מתקשים מאד להשכים מוקדם ללימודים או לעבודה, ואם רק מתאפשר להם, הם מעדיפים לישון עד הצהריים. ועדיין, עם כל ההבנה, לא נוכל לפטור אנשים אלה מתביעות המציאות, והם נדרשים לקום ולתפקד במסגרות שלהם למרות הקושי. לכן, אני מציעה לך להודיע לבנך שמתוך דאגה לו ולעתידו, לא תוכל לוותר לו על הקימה בבוקר, אך תוכל לעזור לו בכל דרך שתקל עליו. זה אכן מתחיל כבר בערב: יהיה עליך להסביר שאם אינו מצליח לקום בבוקר, תוקדם שעת ההליכה לישון וכיבוי האורות בערב. בנוסף, אפשר יהיה להתנות "זמן אקסטרה" בערב (מול הטלוויזיה או איתכם) במידת שיתוף הפעולה שלו בבוקרו של אותו היום. אם אינו קם לביה"ס, חשוב ליצור תוצאה הולמת (למשל - לא יוכל לבלות מול המחשב או הטלוויזיה אם לא עמד במחוייבות הבסיסית של ביקור בביה"ס). באופן דומה, לא יוכל ללכת לחברים/לחוגים/למשחק הכדורסל, אם לא מילא את חובתו כנדרש. חשוב להציג את הדברים כתוצאה טבעית של התנהגותו ולא כעונש או מאבק. אני מציעה לשאול את הילד עצמו מה (לדעתו) יוכל לעזור לו לקום בזמן, ולנסות ליישם את הצעותיו. לפעמים הילדים יודעים הכי טוב מה יוכל לעזור להם, וכדאי להקשיב ולשקול זאת, לפני שפועלים בתקיפות או כעס. בהצלחה ליאת

שלום, ביתי בת 6.5 משקרת כדי להתחמק מעונש או מעבודה. למשל היא שיקרה וטענה שהמורה אמרה שלא צריך לעשות את שיעורי הבית או לגבי בלאגן שהיא עשתה בחדר ("לא אני גזרתי"). איך עליי להגיב? יש לציין כי יש לה אחות תאומה, וכל תגובה שלי נבחנת גם על ידה.

שלום רב, כדי שילדים לא ישקרו ולא יפחדו לספר לנו גם על ה'פאשלות' שלהם, רצוי ליצור בבית אווירה לא שיפוטית ולא מענישה (לפחות לא מענישה מדי...) ילדים משקרים מאותן סיבות שהמבוגרים משקרים - כדי לא להסתבך בצרות. אם ילדתך תדע שהאחריות להכנת שיעורי הבית היא שלה, והאחריות לבדיקתם היא של המורה, יש סיכוי להפחתה במספר ההתנגשויות ביניכן, וכמובן גם פחות סיבות לשקר (אם תגיע לא מוכנה לכיתה, היא תצטרך להתמודד עם כעסה של המורה ואולי גם עם סנקציות מטעמה, כמו הכנת שיעורי הבית ע"ח ההפסקה). באופן דומה, אני מציעה לא לארוב לה עם סידור החדר רק כי היא זאת שבילגנה אותו. הנהיגי דקות ספורות בכל ערב לסידור החדר, ללא קשר למי שבילגן אותו. אם היא תדע שסידור החדר הוא חלק מהשגרה, לא יהיה צורך להתחמק מהמשימה בתירוץ של "זה לא אני לכלכתי". ככל שהסביבה פחות "מחפשת אשמים", כך קטן הצורך להתחמק באמצעות שקרים. בברכה ליאת

בן 13.5 בגיל המגעיל כפי שאני מכנה עושה דברים שאינם מתקבלים על דעתי ועל דעת בעלי.לא תמיד קם לבית הספר , הולך לישון מאוחר,מציק מאוד לאחיו בן ה - 10 ברמות של צרחות מטורפות,מפיל עליו את כל תסכוליו.לא מתראה עם חברים אחה"צ ,סגור בחדרו,לא מרוצה מהאוכל שאני מבשלת (בעבר מאוד אהב את המאכלים שהייתי מכינה).גם אם אבשל מה שביקש באותו יום מתחרט ורוצה משהו אחר.קשה לי מאוד עם ההתמודדות העצבנית היומית איתו לא כל שכן בעלי שמאוד מתוסכל מהמצב. עליי לציין שהוא נפגש אחת לשבוע עם פסיכולוגית למתבגר ומהפגישות איתה הוא יוצא מאוד רגוע ומאושר.יום לאחר מכן הוא מתהפך ועושה כנ"ל.אשמח לקבל ייעוץ למצב זה. תודה וערב נעים

שלום איזבלה, ממליצה מאד לקבוע פגישה עם הפסיכולוגית של בנך, לבקש ממנה שתעזור לך להבין את הסיבות להתנהגותו של בנך, ותנחה אתכם כיצד להגיב נכון למצבים שתיארת. חשוב מאד לזכור שטיפול פסיכולוגי הוא לא "מוסך" שמתקן לנו את הילד. טיפול טוב בילדים מלווה גם בהדרכה הורית, המסייעת להורים להתכוונן טוב יותר לצרכים של הילד, כולל הצורך בגבולות וסמכות הורית (ולהערכתי שם הבעיה). אם הפסיכולוגית של בנכם לא תוכל לשלב הדרכת הורים בעבודתה, פנו לפסיכולוג אחר, שיוכל (בתיאום עם המטפלת של הבן) להנחות אתכם כיצד להגיב. בברכה ליאת

אני כל הזמן מנסה לפגוע בעצמי , שוברת רגליים וידיים , דוקרת את עצמי עם מחטים מצמידה קוביות קרח לגוף ומתייבשת בכוונה .. כרגע אני מנסה להתייבש עד שאני יתעלף ויגיע לבית חולים -לא שתיתי יומיים . ולמקרה שתגידו לי ללכת לפסיכולוג זו לא אפשרות מבחינתי מכה הרבה סיבות . אני מזוכיסטית ? מה אני נחשבת ? אני מטורפת ? בת 14

שלום רב, פגיעה עצמית היא דרך לא יעילה להתמודדות עם מצבים רגשיים עוצמתיים, האופיינית לאנשים עם קשיים בוויסות הרגשי. אני לא חושבת שאת מזוכיסטית, אלא נערה במצוקה, שמנסה להקל על עצמה בדרך הרסנית. גם אם הפגיעה העצמית מביאה למידה של הקלה לטווח הקצר, הרי שאינה פותרת את הקשיים והבעיות, ומהווה - כשלעצמה - בעיה חדשה נוספת. ממליצה לך מאד להתגבר על ההתנגדות, ולהגיע לקבלת עזרה אצל פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, רצוי שיהיו בעלי ידע ומיומנות בגישת הDBT (טיפול דיאלקטי-התנהגותי). בברכה ליאת

הייתי רוצה לנסות את המחקר על הילדים שלי הילדה בת 17 והבן בן 9 אשמח לפרטים נוספים . הנייד שלי הוא 0504040007 תודה.

שלום בלה, לאיזה מחקר את מכוונת?

שלום. מעוניינת בהמלצה לפסיכולוג מאזור חולון עבור ילד בן 13 - בוגר, עצמאי, חכם אך מאידך עם בעיות חברתיות, כי מעט שמן, מתקשה ליצור קשרים חברתיים , בעל הערכה עצמית נמוכה , עדיפות במסגרת קופ"ח מכבי. תודה רבה!

שלום רב, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. ניתן לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

פסיכולוג ילדים

שלום, ילדתי לפני כשבוע תינוקת ובנוסף יש לי ילדה בת שלוש. כניראה שכניסתה של התינוקת החדשה משפיעה מאוד על הבכורה והיא הפכה לילדה מאוד עקשנית,בכיינית וכו.. יש לציין שלתינוקת היא מיתייחסת יפה מאוד והיא שותפה מלאה לטיפול בה. לי מאוד עצוב לראות עד כמה קשה לה המצב החדש. שאלתי היא:כיצד ניתן להקל עליה ותוך כמה זמן פחות או יותר ילדים מתרגלים למצב החדש? בתודה מראש.

שלום איילה, מזל טוב!!! ילדתך הגדולה/קטנה מגיבה כרגע לשינויים הדרמטיים בחייה: להיעלמות שלך לכמה ימים מהבית, לכניסתה של התינוקת החדשה, לאנשים הרבים שאולי פקדו את הבית בשבוע האחרון, להתרגשות ולשינויים ההורמונליים שחלו אצלך ומקבלים ביטוי בהתנהגותך, לשינויים בסדר היום שלה, וכיוב'. כוונתי היא, שלא מדובר בהכרח בגילויים של קנאה או כעס כלפי התינוקת (לכן אין להתפלא על כך שהיא מתייחסת אליה יפה), אלא בתגובה של פעוטה מבולבלת ונרעשת ליותר מדי שינויים בזמן קצר. בעיני, הדרך הטובה ביותר לעזור לה, הוא להחזיר כמה שיותר מהר את שגרת החיים, תוך מתן תשומת לב מיוחדת לצרכים המשתנים לאור הנסיבות. דאגי לשמור על הרוטינות הרגילות של הארוחות וזמני השינה, של טקסי ההשכבה, המקלחת הסיפור והמשחק. תני לה לבלות בגן כהרגלה, להיפגש עם חברות כבעבר, ולצאת אל גינת המשחקים כמו בכל יום. עליכם לזכור שמדובר עדיין בפעוטה קטנה, שזקוקה מאד לתשומת הלב, להשקעה ולמילוי הצרכים היומיומיים, ולכן עדיף לספק אותם בנדיבות וברצון, כדי שלא תתבע אותם מכם בהפגנות רגזניות או בכי. מקווה שכולכם תוכלו להיאסף עד מהרה אל שגרת חיים בריאה, ולרוות נחת משתי בנותיכם. מזל טוב ובהצלחה ליאת

בוקר טוב ליאת, הנני פונה בשאלה בנוגע לאחי שכמעט בן 18. מזה כחודשיים הוא עושה ברוגז עם ההורים, לא עונה כשמדברים אליו, מסרב לאכול מהאוכל שמכינים לו וכד'. אני אחותו הגדולה בכ 18 שנה בקשר איתו ומנהלת איתו שיחות ברמה היומיומית בנסיון לשכנע אותו לשנות את גישתו אך ללא הצלחה ובכך פוגע מאוד בהוריי ...חשוב לציין שהוא אומר שאין סיבה שבגללה כך מתנהג. אני מאוד רוצה לעזור ואין אני יודעת איך, ההורים שלי מנסים בדרכם אך פוחדים לעשות "צעדיים קיצוניים" כיוון שבעבר כבר היה לו משבר ובו נעלם ללילה שלם מבלי להגיד היכן הוא וזה השאיר "צלקת" גדולה אצל הוריי. אני ממש אודה לעזרתך... יום מקסים, דבורה

שלום דבורה, הסיפור שלכם נשמע מורכב וכאוב מכדי לפתור אותו באמצעות עצה אינטרנטית מיד שנייה. ברור שקיימת בעיה בתקשורת המשפחתית, והרבה פחד באוויר. להערכתי, תוכלי לסייע להורייך אם תדחפי אותם להגיע להתייעצות והדרכה אצל פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם מתבגרים. צעדים 'הפגנתיים' מהסוג שאת מתארת נעשים כשיש "קהל" מגיב. לתפיסתי, יש טעם לעזור להורייך להבין את אחיך ואת התנהגותו בהקשר הרחב של הדברים, ולטפל בכך לא רק בקונטקסט הצר בשעת משבר. עודדי אותם לפנות לעזרתו של גןרם מקצועי. בהצלחה ליאת

בני , בן קרוב ל4 משחק בגן עם ילד אחד בלבד. כאשר החבר לא נמצא בגן או משחק עם ילדים אחרים, בני מעדיף תמיד לשחק לבד ולא עם ילדים אחרים. יש לציין שעם אותו ילד הקשר טוב, המשחק מפותח ומתנהלת תקשורת טובה. הוא מתקשה ליצור קשר עם אנשים/ילדים חדשים,מתבייש בהרבה מקרים, בד"כ לא יוזם תקשורת אך מגיב בצורה חיובית כשפונים אליו.אני מתקשה להבין מה הגורם להתנהגותו. איך אפשר לעזור? תודה

שלום לי, יש ילדים ביישנים, המרגישים נוח יותר בסיטואציות של "אחד על אחד" או בקבוצה קטנה, וזה בסדר. לבנך עדיין לא מלאו ארבע שנים, ולכן המיומנויות החברתיות שלו עדיין מבשילות. נסי לחשוף אותו למצבים חברתיים בסביבתו המוכרת והבטוחה (אפשר להזמין הביתה שני חברים יחד, ולעודד משחק חברתי רב משתתפים). אם אין כל אינדיקציה נוספת לקשיים בתקשורת החברתית שלו, נדמה לי שאפשר להירגע, ולאפשר לו הבשלה בקצב שלו. אם ההימנעות החברתית נמשכת ועקבית, אפשר לברר את הדברים במכון להתפתחות הילד או אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת שנה וחצי ונמצאת במסגרת משפחתון מגיל שנה, אליו הסתגלה במהרה. בחודש אוגוסט בע"ה אני צפויה ללדת תאומים. אני שוקלת עם הלידה לעבור עם משפחתי לבית אימי לקבלת סיוע (בעיר אחרת) לתקופה זמנית של כחודשיים. המשמעות הינה שבחודשים הללו ביתי לא תבקר במשפחתון (חודש אוגוסט חופשה ותחילת השנה בספטמבר), והיא תחזור למשפחתון כחודש לאחר תחילת השנה. לאור השינויים הרבים שעומדים בפניה: מעבר לבית אחר, גילה הצעיר, הצטרפות של שני אחים למשפחה, התנתקות זמנית מהמשפחתון ואז חזרה אליו, ברצוני להתייעץ עם המעבר הנ"ל יהיה נכון עבורה ולא יסב לה נזק רגשי. להשפעות הרגשיות של השינויים הרבים והמעברים שצפויים בפניה ישנה השפעה מכרעת על החלטתי, על כן אשמח לקבלת חוות דעת והמלצות כיצד להקל עליה במעבר. בתודה, ימית

שלום ימית, במצבי משבר (לידת אחים תאומים עלולה להיחשב ככזו, הגם שמדובר במשבר 'התפתחותי' בנסיבות חיוביות), אחד הדברים שיכולים לסייע לילד להתגבר זו השגרה. דווקא תחושה של יציבות ורציפות, מעגלי תמיכה זמינים (כמו גננת אוהבת וסביבה מוכרת) ורוטינה יומית מוכרת. מבחינה זו, הרעיון שלך פחות מוצלח בעיני. עם זאת, המחשבה על ניצול מעגלי תמיכה ועזרה עבורך, היא מחשבה מבורכת, ונכון יהיה לגייס את מי ומה שאפשר לצורך כך. אם תצליחי לגייס את אמא לעזרה בביתך - יהיה טוב יותר, ואם אין ברירה אין ברירה. לא תמיד הפיתרון האידיאלי מצוי בידינו, ולכן אפשר להתפשר, תוך מודעות למחירים האפשריים וניסיון לעמוד הכן לקראתם. מאחלת לך, בכל מקרה, לידה קלה והתארגנות יעילה להתרחבות הדרמטית של המשפחה הנחמדה שלכם. שיהיה במזלטוב! ליאת

שלום ליאת, תודה על תשובתך. ללא ספק זו החלטה מורכבת שנושאת בחובה מחירים שיש לשלם וכואב לי מאוד שהבת שלי תצטרך לשלם אותם, במידה וזוהי ההחלטה שאקבל אנסה להערך במידת האפשר. יש לי שאלה נוספת: בחודשים האחרונים היא בודקת גבולות ועושה שימוש רב במילה "לא" שלמדה לאחרונה.הקושי העיקרי הוא בשעת הרחצה בערב וההלבשה בבוקר. ברגע שאנו מוציאים אותה מהאמבטיה היא מתחילה להתפרע ומתחילה לבכות כך שאי אפשר להלבישה. אנו נותנים לה כמה דקות להירגע ומנסים להסיח את דעתה, אך ברגע שאנו מנסים להתחיל להלביש ולחתל אותה היא חוזרת להתפרע ולבכות. לעיתים הדרך היחידה היא שבעלי מחזיק אותה בחוזקה ורק כך אני מצליחה לחתלה ולהלבישה. כך קורה גם בהלבשה בבוקר. אני מרגישה שאנו עושים משהו לא נכון.כיצד עלינו להתנהג במצבים כאלו הקורים מדי יום? תודה רבה!

רציתי לשאול על מה מעיד הדבר כאשר נערה בת 14 מורחת דם על קיר השרותים בנוסף לנזלת. זו לא הפעם הראשונה. אין לי מושג האם זהו דם מחזור או שמקור הדם הוא חיטוט באף. בכל אופן זה נראה לי חריג...

שלום רב, זה אכן חריג, ומחייב ברור, קודם כל עם הנערה עצמה. ההסבר שלה יכול להוות אינדיקציה טובה למצבה הנפשי, ולהכריע לגבי מידת המודעות שלה למעשה. לאחר שתשתעו את תגובתה, התייעצו שוב. בברכה ליאת

הי ליאת, שוב אני.. :-) הילד (5 וחצי) רוצה שניקח אותו לראות "איפה דודה *** גרה", שבכל מקרה אחר זה סביר והגיוני, אבל (את יודעת) אחותי "גרה" בבית העלמין.... האם לדעתך יהיה נכון לקחת בגילו לבית קברות? ואם כן, מה אומרים? איך מסבירים? אני לא בטוחה שהוא מבין את המשמעות של מוות ובית קברות. אני חושבת שזה מוקדם מדי.. תודה..

היי, אני מאמינה בכל לבי (וגם נוהגת כך עם ילדי המשפחה שלי) שכמה שיותר מוקדם יותר טוב. למעט טקס הקבורה (שאינו נעים לאף אחד מאיתנו), בית קברות הוא מקום נעים, לרוב אסתטי ושליו. ילדים המצטרפים להוריהם לביקורים בבית הקברות, מקבלים את קיומם כעניין טבעי מאד, וההבנה לגבי משמעותם האמיתית מגיעה בהדרגה. אישית, איני אוהבת ביטויים "מרככים" כמו "הדודה גרה כאן...", שהרי רק אנשים חיים גרים איפשהו, והשאר אינם. גופם נקבר בבית הקברות, מאחר שאינם מרגישים דבר. הייתי אומרת משהו כמו "הדודה שלנו מתה ממחלה קשה, ויש לה קבר בבית הקברות, אליו אנחנו הולכים בכל פעם שאנחנו רוצים לזכור אותה. בית הקברות הוא מקום יפה עם צמחייה ושקט וציוץ ציפורים, ויש שם הרבה קברים של הרבה אנשים אחרים. בפעם הבאה שנלך לשם, תוכל להצטרף, אם תרצה, ולראות את הקבר עם השם שלה"). אוכל לומר לך שילדי המשפחה שלי לוקחים חלק בעבודות הטיפוח והגינון, משקים את הצמחים עם הצינור, ורואים את הביקור המשפחתי בבית הקברות כידידותי ואפילו נחמד (ככל שזה יישמע מוזר). אם תרצי, נוכל לדבר על כך עוד, גם בטלפון. בשמחות ליאת

צהריים מצויינים!!! יש לי ילד בן 4 חכם ושובב אך יש איתו בעייה שלא הצלחתי לפתור גם עם יועצת התפתחות(ייעצה לי לעשות עימו הכנה ובמידה ומתחיל בהתנהגות הלא ראוייה פשוט לקום ולעזוב את המקום) בכל פעם כשאנחנו מגיעים לאיזושהי התכנסות משפחתית במשך החצי שעה הראשונה הוא פשוט בועט בכל מי שמתקרב אליו, יורק על כל מי שמדבר איתו ועוד "פניני לשון למיניהן) אח"כ הוא מקסים ומשחק עם כולם וחברותי להפליא ומנומס, הבעיה הינה רק בהגעה. כבר דיברנו איתו ושאלנו לפשר ההתנהגות והוא אמר לנו שהוא מתבייש והוא רוצה שנרים אותו על הידיים אז בכל כניסה הוא מגיע על הידיים שלנו כשראשו חפור לנו בכתף ומי שמכיר אותו פשוט לא מתקרב אליו ומי שלא מכיר ומעז להתקרב עדיין חוטף. מה עושים???? איך גורמים לו פשוט להיכנס , להגיד שלום ופשוט להתנהג כמו כולם???(אנחנו מסבירים לו לפני כל יציאה כזו את מי הוא הולך לפגוש , מנסים גם להבטיח לו תגמול במידה ויתנהג כראוי...עדיין כשמגיע למקום עצמו הוא כאילו ילד אחר)

שלום חנה, חלק חשוב לקראת פיתרון הבעיה היא הכרת אזורי הפגיעות. כפי שגיליתם בעצמכם, מדובר בהתנהגות שנובעת מבושה ומבוכה ראשונית שחולפות תוך זמן קצר. הידיעה הזו משמעותית, שכן היא פותחת מספר אפשרויות לפיתרון. אפשר לחשוב יחד עם הילד מה יוכל לעזור לו בנסיבות הללו: האם להישאר לצידכם בשקט עד ש'יפשיר' (זה בעצם מה שאתם עושים היום, וזה פיתרון יעיל). האם יעזור לו להיכנס לחדר צדדי ולהירגע בעזרת משחק שקט או ספר. יש, כמובן, גם את האופציה התקיפה יותר, של הישארות בבית עם בייביסיטר בשעה שאתם יוצאים ("אנחנו יודעים שקשה לך, וכדי לא לכעוס עליך אנחנו בוחרים להשאיר אותך בבית, עד שתרגיש שאתה כבר רוצה ויכול להתנהג בצורה שאינה פוגענית או מעליבה כלפי האחרים"). כל דרך שתבחרו תהיה בסדר, כל עוד אינכם מצפים ממנו להתנהגות שכרגע אינה ביכולתו. מרגע שתסכימו לקבל עובדה זו, הפיתרונות יימצאו. המצב הפחות רצוי כרגע זה האכזבה והכעס הבלתי נמנעים שאתם חשים כלפיו בכל פעם שהוא "שוב מתנהג רע". בהצלחה ליאת

בתי בת ה-5 וחצי ילדה להורים גרושים. בשבוע האחרון יש אצלה פחדים כגון ללכת לשירותים לבד, היא רוצה שאני יהיה נוכחת לידה, פחד מזבובים היא נכנסת לחרדות שהיא רואה זבובים. היה לה השבוע חלום או שהיא דמיינה שעכביש הולך לה על היד היא התעוררה מהחלום כל כל מבוהלת ונכנסה להיסטריה. הייתי רוצה לדעת ממה נובע הפחדים האלו. מה אפשר לעשות.

שלום חגית, פחדי ילדות הם חלק מהתפתחות תקינה, וכל עוד אינם מפרים בצורה בריאה את השגרה, אפשר להתמודד איתם גם ללא התערבות מקצועית. סביב גיל חמד, מתגברות חרדות סביב שלמות הגוף, כלומר - במוקד הפחד עומדים מחלות ומוות. יתכן שזבובים נקשרו בתודעתה כמחוללי מחלות, ומכאן הפחד. באופן טבעי, ילדים מוצאים נחמה ותחושת ביטחון בנוכחותם של ההורים ובזמינותם. אלא שלעיתים, היענות מוגזמת של ההורה לפחד, יוצרת את מה שפסיכולוגים מכנים "רווח משני". הילד מגלה עד מהרה, שבאמצעות הפחדים שלו הוא יכול לשעבד את ההורה וליהנות מקרבתו החומלת עד כדי אבסורד. כך אנו רואים הורים שהולכים עם הילד לשירותים, מלווים אותו לכל פינה נידחת בבית - רק שהילד לא יפחד. לכן, ההמלצה שלי היא לנסות לאזן בתבונה בין הצורך להישאר קרוב ונוסך ביטחון ("הנה, אני כאן, ואני שומרת עלייך מהמטבח. הכל בסדר"), לבין ההכרח לתת לילד להתמודד מבלי להיגרר למערך שלם של תגמולים מיותרים. נסי לתת לזה הזדמנות לחלוף מעצמו, ואם אין שינוי, התייעצי שוב או הגיעי להדרכת הורים קצרה כדי לקבל כלים. בברכה ליאת

אני מבינה אותך לגמריגם לפעמים אמא שלי עושה דברים שמרגיזים אותי היא גורמתלי להיות מכוערת !!! לא סובלת אותה אני כלך כך מבינה אותך היא מעצבנת אותי

שלום לילך, אני מבינה שאת מגיבה לפנייה כלשהי. אם את מצפה להתייחסות כלשהי ממני, אנא כתבי יותר. יום טוב ליאת

שלום יש לי בן 6 ו4 חודשים בגן חובה לאחרונה הילד מגיב כול הזמן בעצבים דוגמא אני משחק איתו משחק והוא מפסיד הוא מתחיל להתעצבן ולבכות לא מקבל הפסדים ואכזבות גם עקשן מאוד מה זה אומר מה עלי לעשות

אם זה קורה רק לאחרונה הייתי ממליץ לבדוק ולחשוב קודם כל האם קרה משהו לאחרונה בבית, במסגרת חינוכית. הייתי גם מציע לבדוק במסגרת החינוכית אם מגיב באותה צורה וגם בודק בבית האם רק מולך מגיב כך או גם מול דמויות נוספות. במידה וקרה משהו או חל שינוי כדאי לבדוק האם זה משהו שאפשר לשנות או לעזור לו להבין מה קרה, לתווך לו זאת ולעזור לו לחשוב על דרכים להתמודד. בנוסף כדאי לנסות לשקף לו את הכעס והתסכול שלו כאשר מפסיד, לנסות לבדוק איך מרגיש ומה חושב על כך ולנסות לעזור לו לראות זאת העוד דרכים, למשל שהפסד אינו אומר שהוא לא טוב וכו. הייתי מסביר בפשטות שלעיתים מפסידים ולעיתים מנצחים. חשוב לשים לב שיש לו באמת גם ניצחונות מולך לעיתים.

שלום אוריה, לילדים קטנים יכולת גדלה והולכת להתמודד עם תסכולים, ולנו - ההורים - תפקיד חשוב בתרגול ושכלול היכולת הזו. כישלון או הפסד במשחק הם דוגמא מצויינת לתסכול, וזו הזדמנות נהדרת לתרגול. כמו שכתב לך אלעד, חשוב לתקף את חוויית האכזבה ("זה באמת קשה להפסיד, גם אני לא אוהב כשמנצחים אותי"), אך לתווך ולווסת (להסביר מה אפשר לעשות ואיך אפשר להגיב במקרים של תסכול ואכזבה). אם התגובה הקשה שלו מוגבלת רק למצבי כישלון והפסד, הייתי מנסה להבין מדוע. האם הוא התרגל ל"ליטרת ההתפעלות" שלכם, ומרגיש שרק כך הוא אהוב, שווה או מוערך? האם הוא חושב שניצחון הוא עדות לחכמה או כישרון? אם כך הדבר, הייתי פועלת לשינוי תפיסות אלה, אפילו תוך הדגמת השרירותיות של משחקי קוביה ("מה זה אומר אם ניצחתי אותך בסולמות ונחשים, האם זה אומר שאני יותר חכם? יותר מוכשר?"). במקביל, הייתי ממתנת את תגובות ההתפעלות במצבים של ניצחון. הדגישו את הכייף שבמשחק המשותף ופחות את התוצאה הסופית. אם אתם חשים שהוא מגיב קשה גם למצבי תסכול אחרים (לאו דווקא להפסד במשחק), יש טעם להתחיל להתעקש מעט יותר על הגבולות, ו'לאמן' אותו במצבים של התנגשו רצונות, מבלי לוותר. תוכלו למצוא בפורום זה התייחסות גדולה לנושא הגבולות, ואני ממליצה מאד לדפדף ולקרוא. בברכה ליאת

שלום. אחותי ילדה לפני שבוע תינוק עם מיקרוטיה באוזן שמאל. איך מתמודדים בעיקר עם האמא שנמצאת כרגע בדיכאון?

שלום מעיין, כשנולד תינוק לא בריא, זה כמעט תמיד גורר תגובה זו או אחרת של אבל ואובדן. עם זאת, כיום כמעט תמיד יש מה לעשות, גם אם זה כרוך בפרוצדורות רפואיות לא נעימות. מניסיוני, התגייסות לעשייה היא הדבר הכי טוב שאפשר לעשות במצב כזה, גם כדי להתעודד, וגם כדי להרגיש שליטה במצב שנראה לכאורה כגזירה נוראה. גם למעגלי התמיכה והעידוד המשפחתיים יש חשיבות קריטית בזמני משבר, וחשוב שיימצא בהם מי שיחזיק את התקווה להחלמה מלאה. תנו לאחותך את הזמן לעכל את הדברים, אך עודדו אותה לחפש את העזרה המקצועית והטובה ביותר עבור תינוקה. במידת הצורך, ואם אינה מתאוששת תוך זמן סביר, הפנו לתמיכה פסיכולוגית. בריאות ו...בהחלט גם מזל טוב!!! ליאת

בני בן שנה וארבע, וכבר תקופה ארוכה שלא מזיז לו שאנחנו אומרים לו (בתקיפות) על דברים מסוימים שאסור. למשל: לא לפתוח ארונות מסוימים, לא להרביץ עם חפצים על הויטרינה, או לא לגעת במטען שמחובר לחשמל. זה אפילו קצת משעשע אותו כשאני כועסת. האם זה נורמלי? מה אפשר לעשות?

בגיל כזה לרוב אין הילד מפנים את הגבולות שמציבים לו. חשוב שתהיה התמדה בגבול שניתן ושהמסר יעבור בצורה ברורה ושאין מסר כפול, למשל חיוך והנאה מהתנהגותו. כמו כן כדאי לשים לב שיש דברים שכן מותרים לו במקביל.

שלום מעיין, פעוטות לומדים על העולם דרך התנסות וחקירה בלתי פוסקים, ולכן קשה מאד לעצור פעוט סקרן שעדיין לא מבין סכנה מהי. מסיבה זו, רצוי מאד להתאים את סביבתם של תינוקות זוחלים או פעוטות שזה עתה למדו ללכת, כך שתהיה בטיחותית ומאפשרת. לכן, ממליצה על כיסוי שקעי החשמל (או הטענת מכשיר הטלפון בשקע שאינו בהישג ידו). כאשר הוא חובט עם (או על) חפצים שבירים, אל תסתפקו באמירת "לא", אלא קומו ממקומכם, עצרו אותו פיזית, והרחיקו אותו מהמקום בצורה חד משמעית. אין טעם לכעוס (זה סוג של תגמול כפי שציינת נכון), אלא רק לעצור זאת מיידית, כדי שילמד שאין אופציה כזו כלל. קצת עבודה, זה נכון... בשמחות ליאת

שלום רב בני בן 3.9 התחיל לחרוק שיניים בשבועיים האחרונים זה קורה רק במהלך היום בתגובה לכך שהוא שמח /כועס יש לציין כי הוא לוקה באוטיזם ועדיין לא מדבר אך למרות זאת אני מנסה להסביר לו, שאלתי היא מה ניתן לעשות כדי למגר תופעה זו , ועד כמה נפגעות השיניים כתוצאה מכך ,תודה מראש.

שלום שירן, מציעה להפנות את השאלה לרופא השיניים. בתחושת הבטן שלי, כשמדובר בשיני חלב, הנזק אינו אקוטי. אבל זאת, כאמור, תחושת בטן ולא תשובה הנשענת על הבנה מקצועית. פני לרופא שיניים של ילדים ןהתייעצי. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת כ-16.5 עדיין מדברת עם עצמה ועורכת שיחות עם חברים דמיוניים. בנוסף היא הולכת המון בבית תוך כדי משחק עם עצמה והדמיית כיתה או מקום מפגש חברי. בתי אובחנה כ- ADHD. כבר דיברו איתנו שיש לה התפתחות מאוחרת LATE BLOOMING. שאלתי, האם עדיין תקין בגיל זה ? אם לא, מה עלי לעשות כדי להפסיק תופעה זו ? תודה

טובה שלום, חברים דמיוניים הינה תופעה המופיעה בדרך כלל בגיל הגן ולרוב נעלמת במהלך בית ספר יסודי. ישנם מקרים בהם התופעה נמשכת אך חשוב מאוד לבדוק האם קיימת הבחנה בין דמיון למציאות, האם החברים הדמיוניים (או המצבים הדמיוניים) מהווים תחליף להתמודדות עם אינטראקציות חברתיות במסגרת קבוצת השווים. בשל המורכבות הנובעת מהשילוב בין ה-ADHD והאיחור ההפתחותי, אינני חושב שאוכל לעזור לך באופן מספק במסגרת הפורום. אני ממליץ לפנות לפסיכולוג או לפסיכיאטר ילדים ונוער לצורך הערכה ויעוץ. בברכה, אמיר.

שלום ליאת, ביתי בת חמש וחצי (גן חובה) ילדה מאוד נבונה ורגישה.לאחרונה החלה לשאול שאלות על המוות: "מה זה למות?, מה קורה לגוף? האם מתים בגיל 100?"...בכל פעם עניתי לה בתשובות קצרות שמה שהנחה אותי זה להרגיע אותה שזה קורה כשמאוד מאוד זקנים. אך שמנו לב שהיא מאוד חוששת וכל הזמן בוכה מהנושא.נתתי לה דוגמא שסבא וסבתא שלי מתו ותיראי אנחנו וסבתא ממשיכים לחיות ולצחוק ולדבר אליהם כאילו הם פה. לא ידענו למה לאחרונה היא בוכה המון ומאוד מחוברת אלי ולבעלי יותר מבדר"כ. אתמול סוף סוף היא הוציאה את אשר על ליבה. היא חוששת למות! היא אמרה "שהיא לא רוצה שנמות לעולם, אפילו לא ליום אחד גם אם יהיה לה סרטן". ליאת, היא נחשפה לנושא בגן מילדים...מה לעשות? איך מסבירים שאלה החיים? תודה רבה וחג שמח נעמי

שלום נעמי, הידיעה שיום אחד נחדל מלהתקיים מצערת את מרביתנו, וכמעט כל אדם נדרש מדי פעם להרהור על מותו הוודאי. כשמדובר בילדים, החסרים עדיין את מנגנוני ההגנה הבשלים, הפחד מכה בעוצמה, ונדרשת ההרגעה הורית המנחמת. מה שאת עושה הוא נכון בעיני: האמירה שאנחנו ממשיכים לחיות, ליהנות ולצחוק למרות חסרונם של האהובים שמתו. הדגש כאן מוסת מן המוות אל החיים, מן הגעגוע אל האהבה, מן היגון אל שמחת הביחד. לפעמים גם הומור יכול לעזור ("אנחנו לא מתכוונים למות כל כך מהר"; "אין לנו זמן לבכות עכשיו, זה מבזבז לנו זמן יקר ויש המון מה לעשות"). מה שהכי חשוב, זה מה *לא* לעשות: רצוי לא להתפתות לאמירות מופשטות מדי על עלייה לשמיים, גן-עדן, ונשמות שמסתובבות כאן, שם או בכל מקום. אלה רעיונות שקשה לילדים לעכל. בדר"כ, נוכחות קרובה ו'בריאה' של הורים ובני משפחה, משמשת נחמה והרגעה. אם הפחד לא נרגע גם בעוד שבועיים שלושה, התייעצי שוב. בשמחות ליאת

יש לי 2 ילדים בן 6 ובת 3. ביני ובין בעלי אין שום יחסי זוגיות מזה שנתיים. אנחנו אף ישנים בנפרד. רב הזמן אנחנו בשתיקה. אין מריבות או צעקות. אני רוצה להיפרד אך חוששת מההשפעה על הילדים שמאוד קשורים אליו(הוא אבא מאוד מעורב ופעיל) אולם מצד שני חוששת מאוד מההשפעה של זוגיות לקויה כל כך על חייהם הבוגרים. אין לנו בעיה להמשיך לחיות יחד אך לא הייתי רוצה שתפיסת הזוגיות שלהם תהיה מעוותת כל כך. חברה הציע להסביר ם פרודים אך חיים יחד באותו בית. מה נכון לעשות? מה יגרום הכי פחות נזק?

שלום רונה, נדמה לי שלפני השאלה "מה נכון לילדייך או מה יעשה להם פחות נזק", ראוי לשאול מה נכון *לך* או לאביהם, כבני אדם (ולאו דווקא כהורים). אין ספק שלילדים עדיף לגדול במסגרת משפחתית חמה ומאושרת, עם אמא ואבא שאוהבים אותם ואוהבים זה את זה. במציאות, יש הרבה מאד וריאציות על המושג משפחה, וכנראה שהמצב האידיאלי לא תמיד מעשי אצל כולם. את יודעת, יש ילדים שעוברים טלטלות רבות בחייהם, ולמרות זאת הם גדלים להיות אנשים בריאים ושמחים, ויש כמובן גם את כל האפשרויות האחרות. נדמה לי שהאפשרות בה בחרתם - לחיות בבדידות וניכור תחת קורת גג אחת, רק כדי לא לגרום נזק לילדים - היא לא בהכרח המוצלחת מכולן. מציעה לך להגיע להתייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת (לאו דווקא של ילדים), ולחשוב ביחד איך תוכלי ליצור עבור עצמך סביבה מיטבית. אני מאמינה שכאשר ההורים שלמים ומאושרים (ביחד או לחוד) איכות החיים של הילדים משתפרת בהתאם. בברכה ליאת

שלום, בני הצעיר בן 13,חברותי,הילדים אוהבים אותו ורוצים בחברתו. לאורך השנים הוא התחבר גם לבנים שעושים מעשי קונדס. לפני כשבועיים בני השתמש במצית ועשה חורים ברשתות שבבית. לאור המקרה דיברנו איתו על הנזקים והוא הציע שיתן מכספו לתיקון הנזק ואכן לקחנו מכספו לתיקון הרשתות. המקרה האחרון שקרה שהסתובב בישוב עם 3 בנים בני גילו,לטענתו אחד הבנים אחז במצית והצית שיחים ותחנת אוטובוס בישוב כשבני היה איתו ועוד נער נוסף בעת המעשה. כיצד להגיב למקרה הנ"ל? מדוע נושא השרפה חוזר? אודה לתשובתך המהירה.

שלום רב, מאחר שמדובר בהתנהגות מסוכנת, שעלולה - בנוסף - לסבך את בנך עם החוק, הייתי מודיעה לו שלא תוכלו לעמוד מנגד, ולכן תפעלו מיידית לקבלת עזרה. הסבירו לו שעומדות בפניכם שתי אופציות: לפנות לרשויות החוק, או לגורם טיפולי, שיעזור לו (ולכם) להבין מדוע הוא פועל בדרך כה הרסנית ומסוכנת. מציעה להפעיל באורח דומה גם את ההורים של הילדים האחרים, ולאחד כוחות בנושא, כדי להימנע מהסתבכות בפלילים. בברכה ליאת

שלום ליאת ,. אני סבלתי לפני כשנה וחצי מהתקפי חרדה אשר יצאתי מזה בכוחות עצמי טיפול התנהגותי אך כיום אני סובלת מלחץ בגוף ללא סימנים שהיו לפני אני פשוט מרגישה מתח ברגליים ובידיים ואפילו לא נושמת נכון אני מוטרדת מאוד אין לי כוח לרוץ לבדיקות אשר בסוף הכל תקין אני מנסה להרגע אך זה יותר חזק ממני התחלתי חוג יוגה אך אני פוחדת שזה יחזור שנית או שזה יגרום לדברים חמורים אני פשוט לא יודעת למי לפנות לאיזה רופא האם טיפול אצלך יעזור .ותודה לך מראש

שלום אנונימית, אני מבינה ש"הטיפול ההתנהגותי" שעזר לך הוא טיפול עצמי, שיכול לפעמים להיות יעיל, אם קראת והפנמת את העקרונות החשובים (להימנע מההימנעות! להסכים לחשוף את עצמך להתקפים ולהקהות בהדרגה את הרגישות והחרדה). ועדיין, נשמע כאילו יש עוד עבודה לפנייך, ואפשר לעזור לך בתהליך הזה, בעזרת טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות מידי אנשי מקצוע, עם או בלי טיפול תרופתי בנוגדי-חרדה. יוגה מומלצת מאד כפעילות מפיגת חרדה ובריאה. לכי על זה! בברכה ליאת

שלום ביתי בת 3 בעוד כחודש. החלטנו לנצל את חופשת הפסח לגמילה מחיתולים. יש לציין שעד עכשיו היא התעניינה בחברות שעושות צרכים בשירותים, ישבה על הישבנון מספר פעמים ועל הסיר אבל מעולם לא עשתה צרכיה בשירותים או בסיר. הורדנו את החיתול לפני 5 ימים ומאז היא עדיין לא עשתה בסיר או בשירותים פיפי (קקי זה סיפור אחר- יפורט בהמשך). היא עשתה פעם אחת כשהושבתי אותה בזמן שעשתה וכך המשיכה להשתין לתוך הסיר. תגמלנו אותה במילים טובות ופרס. כשהושבתי אותה על הסיר היא ממש רעדה... נדמה שהיא פיתחה חרדה כלשהי מהסיר (שירותים בכלל לא בא בחשבון). היא מתאפקת שעות ומודיעה כל 5 דקות "יש לי פיפי" וכשאני מציעה לה לשבת על הסיר, כל פעם כזו, היא מסרבת בתוקף! ניסיתי לקחת צעד אחורה, להפסיק לשאול אותה אם יש לה פיפי לעיתים קרובות ולהפסיק לשכנע אותה לשבת על הסיר אבל מה אני אמורה לענות בתגובה ל: "יש לי פיפי"? לקיחת הצעד אחורה בינתיים לא עובדת... לגבי הקקי - היא סובלת מעצירות כרונית כבר יותר משנה וחצי - מקבלת "נורמלקס" כל ערב. עם החיתולים היא הייתה עושה קקי אחרי שהייתה מודיעה עליו כמה שעות קודם, מתאפקת - ולבסוף עושה בחיתול, כשמחזיקים לה את היד... אני לא יודעת איך תלמד לעשות בסיר. האם כדאי להציע לה חיתול רק בשביל שלא תהיה עם עצירות? היא ילדה רגישה באופן כללי ואני אשמח לקבל עצות כיצד לפעול במידה והיא מסרבת לשבת על הסיר ומתאפקת שעות. מחכה לעצות טובות גם לגבי הפיפי וגם לגבי הקקי... תודה

שלום יעל, בתך - לפחות ככל הנוגע לגילה - בשלה כבר מזמן לתהליך. אני מזכירה לך שהיוזמה לחינוך לניקיון היא של המבוגרים, והם שאמורים להורות לילד (מאימתי שהושגה הבשלות המוטורית והקוגניטיבית) היכן עליו לעשות מעתה את הפיפי והקקי. הורדת הטיטול צריכה להיעשות כהחלטה חד פעמית, הנעשית באופן גורף (למעט ללילה, איתו אפשר לחכות מעט יותר). אפשר לעשות מעין 'טקס' חגיגי קטן, שבו תכריזו "כמה היא גדולה ונהדרת", ושמעתה את הפיפי והקקי היא עושה בסיר או באסלת השירותים. רצוי ללוות את התהליך בספרים והקלטות בנושא, ולהביע התלהבות והתרגשות שמחה מהתהליך. הכינו את עצמכם לתאונות ופספוסים, וקבלו אותם ברוח טובה וסלחנית. ממליצה לך בחום להיעזר בעשרות המאמרים באתרי ההורות ברשת, המפרטים צעד צעד איך לעשות את התהליך נכון. העצה הכי חשובה שאני יכולה לתת לך מכאן, זה **לא** לתת לילדה לעשות קקי בטיטול מרגע שהחלטת להוריד לה אותו, שכן זה יכול לסבך מאד את התהליך, לעכב אותו ולבלבל את הילדה. גרוע מזאת - הרגל כזה עלול לסבך אתכם עם הפרעת הצטאות בעתיד ועצירויות. בהצלחה ליאת

ראשית, תודה על התגובה המהירה :) כבר עשינו את טקס "זריקת החיתולים לפח כי את ילדה גדולה", קראנו ספרים, דיוידי וכו'- הכול לקראת התהליך... היא שיתפה פעולה עם הכול בהתלהבות אבל כמגיע רגע האמת והיא צריכה לעשות פיפי או קקי (אחרי התאפקות של שעות) היא מסרבת בכל תוקף לשבת על הסיר או לבוא איתי לשירותים ומתחננת שאשים לה מכנסיים... כנראה שכך היא מרגישה פחות חשופה. אנחנו מגיבים כרגע ל"פספוסים" (הם לא באמת פספסוסים כשכל היציאות הן מחוץ לסיר בכל מקרה) בקור רוח ובאדישות מה אבל לא נראה שזה מפיג את החרדה שלה. איך את מציעה לנהוג במקרה כזה של סירוב לשבת? האם להמשיך כך, ללא חיתול, לקבל את הפיפי שבורח בשאננות או להכריח אותה לשבת על הסיר? (גם פרסים לא ממש עובדים...) תודה!

א. יש לי ילדה בת שנתיים וארבעה חודשים. בכל דינמיקה עם ילדים בני גילה , כאשר משחקים איתה "חוטפים" מידיה את הצעעצועים והיא אינה לוקחת חזרה אלא "מייללת" ואומרת במעין בכי "אני רוצה את זה". שמתי לב שיותר נוח לה לשחק עם ילדים גדולים יותר - בני חמש, שם הדבר כמעט ולא קורה... כמובן שאני רוצה שהיא תשחק עם ילדים בני גילה. האם אני צריכה ללמד אותה לחטוף? האם הדבר מעיד על קושי במיומנויות חברתיות? ב. היא מפחדת לעלות על מגלשה, נדנדה - דבר שלא היה בעבר. בגינה לא עולה על מתקנים.מתקנים ששמים בהם כסף כדי שיזוזו מפחידים אותה. בפורים לא רצתה להתאפר בגן כמו שאר הילדים אשר הגננת אפרה אותם. אלה מס' דוגמאות לפחדים שלה. מה עלי לעשות? תודה וחג שמח!!

שלום דנה, כל התופעות שאת מתארת נורמליות לחלוטין, ואין בהן (כשלעצמן) כדי להעיד על בעיה כלשהי. ילדים בני שנתיים-שלוש עדיין מאד יצריים, ומתקשים לשאת תסכולים ולווסת את התוקפנות שלהם. לכן, בפעוטונים נראה הרבה יותר תוקפנות גולמית (נשיכות, דחיפות, משיכת שיער, וכד') בהשוואה לגנים של ילדים בוגרים יותר, שכבר למדו לוותר, להתאפק ולפתור קונפליקט בדרכים מעודנות יותר. את לא צריכה ללמד את בתך לחטוף, אלא לשמוח שאינה אלימה. תני לה לשחק עם ילדים שנוח לה בחברתם, ובמצבים של התנגשות רצונות בינה לבין בני גילה - עזרי בתיווך. גם הפחדים ממתקני גינת השעשועים מעידים על התפתחות קוגניטיבית תקינה (היא כבר יודעת לזהות פוטנציאל סכנה ונזהרת ממנו, בצדק). גם תחפושות ואיפור מרתיעים מאד ילדים בגיל זה, שאינם יודעים להבחין היטב בין מציאות לדמיון. הילדים הרגישים והחכמים מגיבים בפחד ורתיעה מכל מה שמבלבל ומתעתע. זה מפחיד לראות איך נעמה, דניאל או שי הופכים פתאום, בעזרת איפור, למישהו אחר. אין לה עדיין כלים להבין "עד הסוף" שהם בעצם נשארים הם. בקיצור, תני לה זמן, ואל תתעקשי איתה על מה שלא מוכרחים. זה יעבור. חג שמח! ליאת

מהם השלבים המומלצים בקליטת ילד במשפחתון אחרי 8 חודשים בבית עם אמא ? לצערי יש לי רק שבוע לעשות את הקליטה בצורה המיטבית תודה מראש

שלום רב, ככלל, הכניסה למסגרת חינוכית בפעם הראשונה נושאת עמה פוטנציאל משברי, ובמיוחד בגיל של הילד שלך (גיל בו חרדת הזרים בשיאה). ממליצה לשמור ככל האפשר על הדרגתיות (כל יום קצת יותר), כשביום הראשון את נשארת איתו, אך מאפשרת לו להיעזר במטפלות. למחרת, עזבי אותו לחצי שעה. גם אם זה הולך נפלא, למחרת עזבי לשעה בלבד. ככל שתהיי סבלנית ולא תאיצי בתהליך, כך ייטב. במידת האפשר, היעזרי בסבתא, אבא, דודה, שכנה, או כל דמות מוכרת אחרת, שתוכל לעזור ולקצר את הימים במשפחתון גם מעבר לשבוע העומד לרשותך. זאת דעתי. בהצלחה ליאת

שלום, "תפסתי" את בנותי ( 7 ו 4) משחקות ללא תחתונים. משיחה עם שתיהן, כל אחת לחוד, הבהרתי שאסור לשחק אחת לשניה באיבר המין. הגדולה טענה שגם הקטנה ביקשה ממנה. הקטנה שאלה מה יקרה אם הגדולה ממש, ממש תבקש. אמרתי לה שבכל מקרה היא אומרת תמיד לא ואם זה לא עוזר, היא חייבת לבוא לאמא או אבא ולספר. לגדולה אמרתי שזה לא בריא למכניס לכלוך לגוף. 1. לא בטוחה שהגבתי נכון. 2. אני מוצאת את עצמי עכשיו שומרת עליהן ולא נותנת להן לישון אחת ליד השניה. (הן חברות מאוד טובות. אולם, אני חייבת לציין שהקטנה עושה יותר מדי מה שהגדולה רוצה ומוותרת הרבה, לפעמים מדי) אשמח לעצה... תודה וחג שמח

שלום דפנה, משחקים בעלי ניחוח מיני, הגם שהם רווחים מאד בקרב ילדים, אינם מקובלים, וחלקם עלולים ליפול לקטגוריה של פגיעה מינית. לכן, האיסור על משחקים בעירום מוצדק. ההסבר על פרטיות הגוף וצנעתו עדיף על ההסבר ההגייני, ויש לחזקו בכל הזדמנות ("הגוף שלנו, ובמיוחד האיברים המוצנעים המכוסים בבגדים, אינם נחלת הכלל. אנחנו לא נוגעים בגוף של מישהו אחר, גם אם הוא מהמשפחה שלנו ואנחנו אוהבים אותו, ולא מרשים למישהו אחר לנגוע בנו. אפילו אם זה נעים לנו או אם זה חלק ממשחק - אנחנו לא מרשים זאת"). רצוי להימנע מדרמות, ועדיף לעשות את ההסבר בשקט, בלי איומים והפחדות. ממש כפי שהייתם מסבירים שלא מכניסים חפצים לאוזניים או לאף. מועדים לשמחה! ליאת

הי ליאת, קראתי בעבר את תשובותייך בנושא חשיפת ילדים לסוגיית המוות ועל האני מאמין שלך בעניין. התחברתי לרוב הדברים שציינת, אולם הפן שחששתי ממנו יותר מכל הוא סוגיית הקבורה. והנה זה קרה, בהקשר של אבי שנפטר לפני שלוש שנים ושהבן שלי החל לשאול עליו. אחת השאלות הראשונות שהוא שאל אותי היא "איפה נמצאים האנשים שמתים". אני חושבת שלהכיל רעיון של קבורה באדמה בגיל כזה זה קשה מאוד לעיכול. מצד שני, אני לא מאמינה באלמנט הרוחני המתלווה לעניין כך שלא אמציא לו סיפור על עניין השמיים. בינתיים אמרתי לו שיש מקום מיוחד שבו הם נמצאים אבל שאף אחד לא באמת יודע איפה הוא, רק מי שמת יודע. איך את מציעה להציג את הנושא? בנוסף, הוא שאל איך המתים חוזרים או משהו דומה אז אמרתי לו שאי אפשר לחזור מהמקום הזה ואז הוא שאל אם זה מקום סגור או פתוח והחל לדמיין מקום קונקרטי כנראה ושאל על כך שוב ושוב, חוסר האונים של אי היכולת לחזור הטריד אותו כנראה. אשמח לעזרתך בעניין שתי תת-הסוגיות האלה. הוא זוכר כל מילה וכל רעיון וכל תיקון של רעיון ולכן חשוב לי לברור מילותיי בקפידה. מודה לך מאוד...

שלום רב, נושא הקבורה, כאשר הוא מוצג באופן ענייני ופשוט, אינו קשה לעיכול יותר מן הדברים עליהם כבר דיברת. כשעולה נושא המוות, אפשר לחזור ולהדגיש בפני הילד את העובדה שהמת אינו מרגיש דבר, אינו חש כאב,ואינו חוזר לחיות בתוכנו. אפשר לומר בהקשר זה ש"את המתים קוברים בבית הקברות" (תתפלאי, ילדים יודעים על רעיון הקבורה באדמה מגיל צעיר מאד, ומקבלים אותו כפשוטו. הפחד והרתיעה הם של המבוגרים!). אני חושבת שאפשר (וצריך) לקחת גם ילדים קטנים לבית הקברות (לא למעמד הקבורה שהוא באמת קשה לכולנו), להראות את המצבה של האדם האהוב, לתת לילד להניח אבן, להשקות את העציצים, ולקחת חלק בטקסי הזיכרון המשפחתיים הנערכים בבית הקברות. שלא נדע צער ליאת

שלום נורית, אנחנו הורים ל3 ילדים, י"ב, ח' וגן חובה. נמצאים בסיטאציות מאוד קשות עם הבן האמצעי לאור אופיו המורכב. אינו יכול לקבל מרות/ גבולות. מאוד ביקורתי, לא שבע רצון מכלום ואלוף ב"להשבית שמחות". לאחרונה, הוא מגיב בקיצוניות , צועק , טורק דלתות , אומר שאין לו סיבה לחיות ואף החליט השבוע לא להיכנס הבייתה, להישאר בכניסה ליד הדלת (לבד) עד השעה 1.00 בלילה, מאחר ולא הסכמנו לו להכניס חברים הבייתה בשעה 22.45.(דוגמא לאין גבולות /אינו מקבל מרות ו"משבית שמחות" -היינו באירוע שנאלצנו להגיע בדחיפות אליו ולאחיותיו כתוצאה מהסיטואציה). בבי"ס , מבחינה חברתית עד לא מזמן היה בסדר גמור, לאחרונה ניתקו איתו קשר מס חברים טובים (טוען שאינו יודע מדוע), ברמה הלימודית - ישנם מקצועות שמצליח יותר וישנם פחות(הוא החליט להשקיע רק במה שמתחבר). המצב הזה גורם לנו להישאב לתוך הסיטואציות הללו , גורם לאווירה עכורה , בתי הגדולה סובלת מהמצב מאוד מאחר והיא נמצאית בחברתו ובסיטואציות מורכבות לא מעט בזמן שהיא שומרת על הקטנה. 1. אודה לעזרתך, כיצד אנחנו אמורים להתנהג. 2. טיפול פסיכולוגי קליני. איך אנחנו משכנעים אותו כן ללכת לטיפול? תודה רבה

שלום נורית, לפני שמביאים ילד לטיפול, ובמיוחד במצבים בהם עיקר הקושי הוא בבית (ופחות בביה"ס), יש טעם לנסות ולהתייעץ עם פסיכולוג ילדים דווקא לצורך הדרכת הורים. כדי שילד יקבל מרות ויהיה קואופרטיבי (לא "ישבית שמחות"), יש צורך לחזק את ההורים, ולהנחות אותם כיצד להתנהל במצבים בהם נדרשת עמידה איתנה כדמויות סמכות. הכוונה היא לא לשבור את רוחו של הילד באיומים או במאבקי כוח, אלא להישאר קשובים, חמים, מאפשרים - מצד אחד, ומציבי גבול באחריות ועקביות - מצד שני. אני ממליצה בחום על פנייה להדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים טוב, ורק אם יהיה צורך ובהתאם להמלצת איש המקצוע, אפשר יהיה לחשוב כיצד מביאים את הילד לטיפול. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי בת, בת 3 שנים ובן בן 4 חודשים. חודש לאחר הולדת האח. הילדה החלה לעשות פיפי במיטה לאחר שכבר הייתה גמולה כחודש וחצי בלילה. אנחנו מקימים אותה לפחות פעמיים באמצע הלילה אך עדיין זה לא מונע ממנה בריחה של שתן. זה יכול לקרות בלילה אחד בין פעם לשלוש פעמיים.היום אפילו הייתה בריחת צואה מה שלא היה עד עכשיו. בזה קורה רק בלילה. אני מתוסכלת ועייפה מלהחליף לה כל יום מצעים!!!!! מה לעשות? הצילו?

שלום דניאל, לתחושתי מדובר עדיין בהרטבה ראשונית (כשעדיין אין שליטה מלאה, או בעצם כאשר לא התרחשה גמילה מלאה), ולכן קשה לדבר עדיין במונחים של רגרסיה. גמילת הלילה מתעכבת במספר חודשים אחרי גמילת היום, ולכן אין סיבה עוד לצעוק 'הצילו'. כרגע, גם בגלל שנולד לה אח קטן, אפשר לתת לה את "ימי החסד", ולאפשר לה לישון עם חיתול לזמן מה, עד שיתחמם קצת, ועד שתרגע ההתרגשות שסביב לידת האח. אין פיתרונות קסם לבד מסבלנות, הרבה אהבה וסלחנות. פיתרונות כמו פעמון/זמזם מתאימים לגיל מאוחר יותר. תנו לה עוד קצת זמן... חג שמח ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 3.5 שנים, לה יש שני אחים גדולים 10 ו 13. השנה היא עברה לגן חדש, ההתאקלמות היתה קשה. עברנו את ההתאקלמות והכל היה בסדר גמור ואז.... התחילה להרטיב את התחתונים, מפספסת המון. בהתחלה פיספסה רק בבית ועכשיו זה גם בגן. אני וכל הבית כתגובה מעירה על זה שזה לא נעים, שהיא ילדה גדולה, שהיא מסוגלת לרוץ בזמן לשרותים בלי כעס או משהו כזה אבל כן מביעה אכזבה.היא אומרת שזה לא יקרה ושהיא תרוץ ולא תפספס... אשמח לטיפים להיתמודדות עם המצב. תודה ויום טוב.

כשבני בן הארבע וחצי לא מקבל את מבוקשו, הוא מתחיל לקלל,"אמא מטומטמת,מגעילה, אני אזרוק אותך לפח" כשאני מדברת אליו ומבקשת שיירגע ויפסיק,הוא מעביר את זה אליי.."אולי את תרגעי,אולי את תפסיקי?" גם אם שמה אותו בחדר, "לחשוב" על ההתנהגות שלו, כלום לא ממדר את ההתנהגות הזאת, על אף שאני לא נכנעת ונונת לו את מבוקשו,ההתנהגות הזאת חוזרת על עצמה..מה עושים?

שלום יעל, מול קללות, יש שתי טקטיקות פעולה מומלצות - האחת, התעלמות מוחלטת (!), עד שהילד יבין שאין למילים שלו שום השפעה על סביבתו, ויחדל מכך. אם את כבר נוקטת פעולה שיש בה סנקציה (הטקטיקה השנייה), עשי זאת ביעילות. כאשר את שולחת אותו לחדר "לחשוב" על התנהגותו, אין בכך שום דבר בלתי נעים שיגרום לו לחשוב פעמיים לפני הפעם הבאה. לכן, כאשר הוא מדבר אלייך בגסות או בחוסר כבוד, תני לו להרגיש שהוא מפסיד אותך, שאת מתרחקת ממנו, ו"לא חברה שלו" למשך זמן משמעותי של כשעה-שעתיים. זה לא חייב להיות ברוגז מופגן, אלא התרחקות קרירה (ממש כמו שהיית עושה לבן הזוג שלך או לחבר בעבודה שהיה מתנהג אלייך בגסות). ילדים קטנים מאד תלויים בנו וזקוקים לנו, וכשהם מבינים שהתנהגותם עלולה להרחיק מהם את המבוגר ולגרום לו לכעוס או להיות פחות זמין מבחינה רגשית, הם לא ימחהרו לפגוע בו. הילד שלך למד, ככל הנראה, שאפשר לדבר אליך בגסות וחוצפה, ושלא יהיו לכך שום השלכות עליו או על היחסים ביניכם. אם את סבורה שלא תצליחי בכוחותייך, פני להדרכת הורים קצרה, אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

ליאת שלום רב, בני בן התשע מוצץ אצבע מאז שנולד. ניסיתי לדבר איתו מספר פעמים על כך שהוא כבר בוגר והרגל זה הוא ילדותי וצריך להפסיק. לא לחצתי. נראה לי שנזכרתי קצת באיחור.....כיצד גומלים ממציצת אצבע בגיל זה? גם אני בילדותי נגמלתי ממציצת אצבע ע"י מריחת "לק" מריר על האצבע..

שלום מירב, הגמילה ממציצת אצבע עלולה להיות קשה יותר בהשוואה לגמילה ממוצץ, ולכן נדרשת כאן גם המוטיבציה של הילד עצמו (ולא רק שלכם). נסו להגיע איתו לסוג של הסכם, לפיו המציצה תהיה רק במיטה, לפני השינה, ולא מול הטלוויזיה או בכל הקשר 'ציבורי' אחר. אפשר לנסות לתגמל ו"לשחד" קצת, בתקווה שזה יהווה תמריץ. אם יסכים למריחת הלק המריר, אפשר לנסות, למרות שבעיני יש בזה משהו קצת אכזרי. אני מאמינה שהמוטיבציה תתגבר כשיתחיל לישון אצל חברים או לצאת לטיולים של הכיתה/הצופים, ואז זה יקרה מהר יותר ובקלות רבה יותר. באופן אישי, אני נוטה שלא להיבהל ממציצת אצבע (גם אצלי זה נפסק בגיל מאוחר יחסית, וגם אצל חלק מילדיי), ומאמינה שכשזה יבוא, זה יבוא... בשמחות ליאת