פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

יש לציין ללא בעיות התנהגות

בוועדת ההשמה יהיה צורך להביא בחשבון את יתרונותיה וחסרונותיה של כל מסגרת, ואת מידת התאמתה למאפיינים הספציפיים של ילדתך. בהצלחה!

שלום וברכה, ביתי עולה שנה הבאה לחטיבה ואנחנו לפני ועדת השמה באבחון יצא מנת משכל גבולי היא מגיל קטן לקווית למידה חרדות ובעיות רגשיות (מטופלת ברסיטל) באבחון שעשו לה בכיתה א' יצא לה בינוני נמוך עם לקות למידה בעיות קשב האם זו ירידה משמעותית, לאיזה מסגרת היא מתאימה שנה הבאה, האם החרדה מאוזנת ונתחיל בהמשך ריטלין זה מהלך נכון

שלום דלית, ההבדלים בין מנת משכל "בינונית-נמוכה" ל"גבולית" לא חייבים להיות גדולים מדי, ויתכן שהם משקפים את הגרעונות שנצברו בשנים שבין שני האבחונים. על שאלת ההשמה מוטב לדון עם מי שמכיר אותה, אבחן אותה, ומכיר את האפשרויות באזור המגורים שלכם. למרות שהמעבר לחינוך המיוחד/כיתה קטנה, או כל מסגרת ייחודית אחרת, נשמע מאיים ומרתיע, חשוב לציין שעבור ילדים מסויימים הוא מציל חיים ממש, ומאפשר התמודדות בתנאים הוגנים ומותאמים לצרכים הייחודיים שלהם. כמובן שטיפול בחרדה ובהפרעת הקשב יתרום משמעותית לתפקודה של בתך בכל מסגרת בה תהיה. בהצלחה רבה ליאת

שלום רב, בני נכנס השנה לגן טרום חובה. מדובר בילד עדין למדיי ורגיש אולם מאוד חברותי ושמח. מבחינה חברתית הוא פורח בגן. יש לו הרבה חברים, הוא הולך בשמחה לגן ונראה שמאוד נהנה שם. מצד שני - בגן יש אלימות מאוד קשה כבר שבעה חודשים. יש ילד אחד שמכה בצורה מסוכנת ומפחידה וגורם לילדים חבלות (לבן שלי דפק את הראש בחומת האבן בחצר, אותו דבר עשה גם לילד אחר, היו ילדים שגרם להם פנסים בעיניים, "בלוטות" כחולות נפוחות במצח ועוד). אותו ילד לפני כמה ימים הרים אבן בגודל של חצי לבנה על ילד אחר בגן המשחקים. להורים שלו לא אכפת והם לא עושים דבר. יש ילדים שממש פוחדים ללכת לגן ובוכים, אבל חשוב לציין שהילד שלי דווקא מאוד שמח ללכת לגן. בנוסף לילד המכה, יש עוד ילדים אלימים בגן (אם כי לא בכזו תדירות ועוצמה) והתחושה הכללית היא של סביבה אלימה מאוד שהגננת לא משתלטת עליה. מדובר בגננת שלפי מה שהבנתי היא עליה תלונות דומות בעבר והורים אומרים שהיא צורחת על הילדים כדי להטיל משמעת (מה שכנראה לא ממש עוזר...). הילדים חוזרים עם סיפורים כל הזמן על "זה הרביץ" ו"זה הרביץ" ואני רואה בגינה שהם כל הזמן הולכים מכות ביניהם אחהצ. הילדים גם מדברים באלימות מילולית וראיתי חבר של הבן שלי, שאני מכירה אותו משנים קודמות כילד מאוד עדין ומנומס, מקלל ומאיים על אמו במכות! לשממחתי הבן שלי לא מתנהג כך, אולם אני עדיין מאוד חוששת מההשפעה המצטברת שיש לסביבה כל כך אלימה על הילד לאורך זמן. בנוסף מה שהכי מטריד אותי כמובן הוא בטחונו האישי ואני ממש שולחת אותו בחרדה כל יום לגן שלא יכו אותו ושלא חו"ח יחזור חבול. בעלי ואני חוזרים ודורשים מצוות הגן לשים עין ולשמור עליו. יצויין כי מרבית ההורים שותקים ונותרנו רק שלושה הורים שפעלנו בנושא. היו לנו שיחות עם הגננת, עם הפסיכולוגית של הגן, עם אגף החינוך בעיריה, עם המפקחת במשרד החינוך. הבטיחו שהנושא מטופל אבל בפועל שום דבר לא משתנה. ההורים האחרים התייאשו ואני נותרתי לבד במערכה והתחושה היא שלא ניתן לשנות דבר במצב כזה. ההתלבטות שלי גדולה וממש מדירה שינה מעיני - האם להעביר אותו גן? מצד אחד הילד אוהב את הגן ומאושר חברתית, ויכול להיות שבגן חדש יהיו לו קשיי הסתגלות, יהיו קשיים חברתיים (במיוחד אם ייכנס לגן חובה עם ילדים שעולים יחד מטרום חובה, ואז יהיה לו קשה להשתלב בין ילדים שכבר מכירים שנה שלמה). מצד שני הבטחון האישי של הילד הוא הבסיס לכל ולא נראה לי סביר להמשיך לשלוח את הילד כל יום לסכנת נפשות כזו. ואם להעביר אותו גן - האם כדאי כעת (כדי שבשנה הבאה יהיה כבר חלק מילדי הגן ולא יתחיל מהתחלה לבד) או שעדיף לחכות עד סוף השנה?? אני חסרת אונים ולא יודעת מה הכי נכון לעשות בשביל הבן שלי. תודה מראש ורדית

שלום ורדית, מכל השאלות בפורום, קשה לי במיוחד עם שאלות מסוג זה. ההחלטה האם להעביר ילד ממסגרת חינוכית אחת לאחרת חייבת להתקבל מתוך שיקול דעת והיכרות מעמיקה עם כל הנתונים. לכל החלטה יש השלכות פוטנציאליות, חיוביות ושליליות, ואיני יכולה לקבל את ההחלטה עבורך. אוכל לומר כי בנקודת הזמן הזו, כשנותרו חודשיים-שלושה עד סוף השנה, ובהנחה שהילד שלך אוהב ללכת לגן ומרגיש בו טוב ובטוח, לא בטוח שהמאמץ כדאי. מצד שני, אם את שולחת ילד בתחושה שסביבתו מהווה סכנת נפשות מיידית - אז אין שאלה. בקיצור - אני מחזירה את ההחלטה אלייך, ומעודדת אותך להעבירו בשנה הבאה לגן עם צוות עליו תוכלי לסמוך. בהצלחה ליאת

שלום הבת שלי בת 3.5 שחקה באיבר מינה ובישבנה עם עפרון וצחקקה. יצרתי איתה שיחה והיא סיפרה לי סיפור ארוך על ילד שהכניס לה עפרון לאיבר המין ולטוסיק והוריד לה את התחתונים ולכלך אותה וכו היא ערבבה פרטים לא מציאותיים כמו שהיא נסעה משם ברכב ועוד. לציין שמדובר בילדה ינטיליגנטית מאוד שמדורגת בטיפת חלב מעל ליכולות הממוצעות של בהי גילה. להוסיף שהילדה אינה נישה לזרים סדר היום הקבוע: גן-סבא וסבתא עד 16:00 ואז צמוד אלינו ההורים. ני תוהה מה לעשות עם המידע והיכן הגבול בין הדמיון למציאות עובר? אני מאוד סומכת על הסיפורים שלה כי לרוב היא דייקנית אך הגננת טוענת שלא ראתה כלום. אודה לייעוץ והכוונה מקצועית.

שלום נועה, חשוב לחזור ולשנן את קוד ההתנהגות המקובל, ולהדק את ההשגחה בבית ובגן. בין אם הדבר קרה או לא, עלייך לפעול כך, ולבקש מהגננת לפעול באותה רוח. המשחקים הללו רווחים, לצערנו, בקרב ילדי גן, ויש לעשות הכל כדי למנוע אותם. הסבירי לבתך על הסכנות של תחיבת חפצים אל כל איברי הגוף (עין, אוזן, פה, טוסיק ופות), ועשי זאת בצורה שלא תפחיד מדי, אך תהיה תקיפה מספיק כדי שלא יעלה בדעתה לנסות זאת שוב. בברכה ליאת

שלום ליאת, שאלה כללית אבל מטרידה. איך אנחנו יכולים לדעת אם אנחנו לא קשים מדי עם הילד? כלומר, מעבר לתחושת הבטן שהיא לעיתים מטעה ומן הסתם מלאה ברגשות שאינם אובייקטיביים, איך אפשר לדעת איפה עובר הקו בין הצבת גבולות, משמעת, וכו' לבין נוקשות יתר, ביקורת מוגזמת, הקפדה יתרה על דברים שאולי צריך להתייחס אליהם כטפלים? האם האינדיקציה מתבטאת בילד עצמו ואם כן - איך מזהים בהתנהגות שלו את ההגזמה שלנו, אם אכן קיימת? (אני מדברת על רוח, על גישה כללית, לא על תחום ספציפי) המון תודה

את יודעת, האסוציאציה המיידית שעלתה בדעתי היא ההחלטה מתי להפסיק להקציף שמנת כדי שלא תהפוך לחמאה. לא תמיד קל להנחות מישהו מתי זה הרגע הנכון. פסיכולוגים נוהגים להשתמש במטריצה הזאת - חום ואהבה: נמוך גבוה גבולות ומשמעת: נמוך גבוה המיקום הנכון בטבלה הוא זה המשקף רמות גבוהות של חום ואהבה, יחד עם הקפדה על משמעת וגבולות. על מה מתעקשים ואיך, זו כבר שאלה של ערכים, תרבות, אישיותו של ההורה, אישיותו של הילד, אופי התקשורת ביניהם, ועוד. בעיני, הורה מודע, הפועל מתוך רציונל חינוכי ברור ועקבי, ויודע להעביר אותו בצורה מכבדת אל הילד, הוא בכיוון הנכון. אם אנחנו מוצאים את עצמנו משתמשים הרבה בענישה, באיומים, בצעקות או באולטימטומים, יש סיכוי טוב שהשמנת הפכה לחמאה. אם הילד שלנו נראה כנוע, מרצה, מדוכא ומנומס מדי, גם אז יצא שכרנו בהפסדנו. בדומה, ילד מפונק, חצוף, בכיין ותובעני, מאותת לנו שברחנו לתא הלא נכון בטבלה. כאשר התקשורת שלנו עם הילד נשארת נעימה, מכבדת ויעילה, וכאשר רגעי הנחת רבים ותכופים מרגעי התסכול, העויינות והכעס, נוכל לשער שהצליח לנו. מה את אומרת? שלך, ליאת

ליאת, תודה על התשובה המקצועית והמעניינת. דעתי לא נחה כי אני מתקשה לשפוט אם הילד כנוע, מרצה, מדוכא ומנומס מדי. לא הייתי אומרת שהוא כנוע, אבל הוא בהחלט מציית לסמכות ומחזיק מסמכות מבלי לערער עליה, גם הסמכות טועה בשיקול הדעת (דוגמאות קונקרטיות מגננת בעייתית. בעיניו היא תמיד צודקת). מנומס מדי לא הייתי אומרת, הוא ביישן מכדי להיות מנומס, יותר בכיוון של התנהגות נמנעת. "שלום" ו"תודה" הוא ממש מתבייש לומר, הגעה למקומות מוכרים (גן, סבא וסבתא) תמיד מלווה אצלו במבוכה בכניסה ובהתחבאות. הוא לא מספיק בוכה (פיזיולוגית) לטעמי וזה מאפיין אותו עוד מהיותו תינוק, הוא יכול לשבת ימים שלמים כשמשהו כואב לו בגן (אוזן, בטן, רגל) ולא לומר את זה לגננת אלא לספר לנו בדיעבד שכל היום כאב לו. מדובר בילד סופר אינטיליגנט, סופר מפותח, סופר רגיש. לא יודעת אם כל הנ"ל שייך לעניין אבל בהחלט יש אלמנט של מופנמות שמעורר בי שאלות.

שלום רב , אשמח אם תוכלי לתת לי הכוונה לגבי קושי מסויים עם ילדיי, כיצד להתנהג וכו' השאלה הראשונה : בני הבכור בן שלוש ושלושה חודשים מזה כחודש מסרב בבוקר לצאת מהבית וללכת לגן וגם שם בוכה כשאני יוצאת ונרגע אחרי דקה , לדיברי הגננת לא רואה בגן קושי מסויים , משחק ונהנה , לפעמים שקט אבל כנראה בגלל שהוא הכי קטן בגן, יש לציין שמדובר בילד מאוד חכם אך רגיש מעט מפונק ,ניסיתי לדבר איתו ערב לפני איך נפרדים בבוקר ושיקבל מדבקה אם יעשה זאת בצורה בוגרת אבל זה לא עוזר , מה לדעתך אני יכולה לעשות על מנת להקל עליו ועליי את פרידות הבוקר? השאלה השנייה : בני בן השנה , ילד נמרץ וחביב אך כשאינו רוצה משהו או כשהוא רוצה שירימו אותו רוטן ועושה פרצוף עצבני , הילד ממש מתנהג כאילו הוא כועס וזועם, כיצד עליי להכחיד התנהגות זאת ,האם לתת לו להבין שזה לא מפעיל אותי כדי שלא יפתח התנהגות זאת או שמא עליי ללהיענות לו מיידית? סליחה על האורך בתודה מראש אביבית

שלום אביבית, העובדה שבנך נרגע מיד כשאת עוזבת את הגן יכולה להעיד על כך שה'הצגה' מיועדת כלפייך, ואינה בהכרח עדות לכך שרע לו בגן. יתכן שזה קשור לכך שאת בבית עם אחיו הקטן וגם הוא רוצה... אולי יהיה לו קל יותר להגיע לגן עם אבא, סבתא, או מישהו קרוב אחר, ממנו קל יותר להיפרד. אם אין ברירה ורק את יכולה להביא אותו אל הגן, הסבירי לו בקצרה שמעתה תיפרדו בפתח הגן בזמן קצר, כדי לא להקשות עליו. שבחי אותו על כך שהוא גדול ומתגבר, גם אם הוא בוכה. זכרי שה'פרס' והשבחים הם על המאמץ שלו וההתגברות, ולאו דווקא על כך שאינו בוכה. לגבי בנך הקטן, כדי להכחיד את ההתנהגות, דאגי לכך שמבחינתו לא יהיה לה כל תגמול. נסי להרים אותו ולהקדיש לו את מרב תשומת הלב כשהוא חמוד ומשתף פעולה, וצמצמי את תגובותייך למינימום כאשר הוא זועף. עם זאת, זכרי שמדובר בתינוק, שרפרטואר התגובות הרגשיות שלו עדיין מצומצם ובסיסי מאד. היענות מהירה למצבים של אי נחת, יכולה להביא דווקא להתנהגות רגועה ונינוחה, ולתחושת ביטחון ואמון בעולם. בברכה ליאת

בני בן ה-5 אמר לי "היום אני רוצה למות "זו פעם שניה בתקופה הקרובה שאומר משפט זה על מה זה מעיד?

שלום ליאת, משפט כזה יכול להעיד על מצוקה אקטואלית כלשהי, שחשוב לאתר. לא תמיד מדובר ברצון אמיתי למות או בכוונה אובדנית, ויש סיכוי שמדובר אף בחיקוי של אנשים/ילדים אחרים. לפעמים ילדים מגלים שאמירות כאלה מבהילות מאד את המבוגרים ומגייסות אותם. אני מציעה להתייחס במלוא הרצינות לביטויים כאלה, ולפעול לאלתר להפחתת רמות המצוקה של הילד. במידת הצורך, ואם את ממשיכה לדאוג, פני להערכה והתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום רב.מבקשת המלצות לטיפול בבעיית הרטבת לילה, בן 15. טופל בעבר באמצעות פעמונית,מטופל כיום במינירין מעל שנתיים. (במשפחה היסטוריית הרטבות ).האם יש טעם בטיפול המשלב פסיכולוג? אנא המלצות!!!

שלום, טיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית התנהגותית, ובמיוחד כזה המשלב היפנוזה רפואית נמצא כיעיל לטיפול בבעיות הרטבה, אף במקרים בהם טיפול תרופתי או כזה המשלב אמצעים טכנולוגיים לא הצליח. פנו לפסיכולוג ילדים/בני נוער העובד בגישה זאת ושעבר הכשרה בהיפנוזה רפואית. אמיר. אמיר

שלום לך,לפני כחצי שנה התחלתי להיות אובססיבי לגבי עצמי.ז"א להתעסק בעצמי בצורה מוגזמת,בדימוי העצמי שלי,בדפוסי החשיבה שלי בקרב אנשים,בהאם אני בחרדה חברתית או לא וכן הלאה עוד ועוד נושאים הקשורים לעצמי. לפני שהתחלתי להיות אובססיבי ,הבעיה הרגשית שלי הפכה לתכופה יותר ויותר,והבעיה הרגשית ז"א שהתחושה שלי הייתה הופכת להיות לא טובה ומרירה בלב,ז"א להרגיש לא טוב עם עצמי.הייתי בטיפול פסיכולוגי והפסיכולוג תמיד אמר לי לזהות את המחשבות שמשנות לי את התחושה אבל תמיד התקשתי בזה.ברגע שהבעיה הרגשית נהייתה תכופה יותר ככה התחלתי להתעסק בעצמי יותר.כל ההתעסקות המוגזמת שלי הייתה כשהייתי בארצות הברית ככה שלא היה לי למי לפנות חוץ מלכתוב כל היום ולהתעסק בזה.כמו כן באותה תכופה התחלתי להרגיש חוסר ביטחון במחשבות שלי,למשל חוסר ביטחון בהיותי סטרייט,ועוד מחשבות כאלה.הבעיה של "ההתעסקות בעצמי" רק החמירה,הפעם זה כבר בצורה אחרת - אני כל הזמן מתעסק במה המצב הנפשי שלי,איך אני מרגיש,איך המצב רוח שלי, אני חושב עם המחשבות שלי טובות,או לא טובות,ממה אני סובל,איך זה בא לידי ביטוי,האם אני בדיכאון ,האם אני לא בדיכאון,איך הדיכאון מפריע לי, מה הפסיכיאטרית שלי אמרה לי בפגישה,מה אני חושב על זה,האם זה נכון או לא נכון ואיך,אני חושב עם אני יציב או לא יציב,מה מפריע לי אצלי,אם אני בדה פרסונליזציה או לא(אובססיה בלבד),עם הכדורים עוזרים או לא ומתי ואיך. עוד דברים כמו לנסות לנחש מה הרופאה תגיד לי בפגישה הבאה,ואני חושב על מה להגיד לי ואני בעצם מחפש מה מפריע לי בי כדאי שאוכל להגיד לה(אבל זה בעצם אובססיות). צורך אובססיבי להגדיר מהו כל דבר שמתרחש אצלי. בקיצור התעסקות קשה בעצמי. איך מתחילים לצאת מיזה?זה לא משהו שבמכה התפרץ אצלי,זה משהו שנרקם והתחיל בצורה מסויימת והפך לצורה קיצונית יותר כמו היום.

שלום לירון, הבעיה שלך אינה קשורה לתחום עיסוקו של הפורום הזה, ומעניין מדוע בחרת לכתוב דווקא כאן. שמחתי לקרוא שאתה מטופל גם תרופתית, שכן זה ערוץ התערבות יעיל כשמדובר במחשבות אובססיביות והתנהגות כפייתית. ובכל זאת, עם כל יעילותן של התרופות, אני מציעה לך לחזור לטיפול פסיכולוגי מסודר, שם תוכל לנסות להבין מה משרתת הנטייה האובססיבית, ואיך (עוד) אפשר לנסות למתן אותה. חזור לפסיכולוג שלך, או מצא לך מסגרת טיפולית חדשה. אני מאמינה שלבד זה יהיה ממש קשה. בהצלחה ליאת

שלום רב. החלטתי להכניס את הבן שלי בן שנה וחצי לגן פרטי לאחר התלבטות קשה . ובחרתי גן שלדעתי יתאים לילד. אך לאחר שכבר רשמתי אותו נתקלתי במשהו שמעורר בי שוב התלבטות קשה . ולכן אבקש את עזרתך בנושא. מדובר על צורת ענישה ( וכי אם בכלל מקובלת בגילאים אלו). ציטוט מתוך דברי מנהלת הגן : "...אחרי האוכל ושירותים הם לובשים פיג'מות, רואים סרטים מולטיפליקציונים וגננת מחלקת חתיכה קטנה של שוקולד כקינוח ומישהו שלא התנהג "טוב" כמו במקרה שמרביצים או מפריעים בשיעורים או התנהגו "לא טוב" בגן שעשועים (ברחו, עשו פעילויות מסוכנות), "לא מקבלים קינוח מתוק"... 1. האם צורת ענישה כזו היא תקינה? 2. האם זה יכול לגרום לטראומות ארוכות טווח והפרעות ( כגון הפרעת אכילה)? ועוד: הגננת נוהגת לגמול מחיתולים עיי פרס של מתן קוביית שוקולת בתמורה שהילד יתיישב על הסיר אודה לעזרתכך

שלום איילה, אישית, גם אותי מרתיעה צורה כזו של ענישה, גם אם אינה בהכרח מובילה לטראומות ארוכות/קצרות טווח. דווקא פרס קטן כעידוד על התנהגות רצויה יכול להיות יעיל. בכל מקרה, סנקציה שרירותית, במיוחד כזו הכרוכה במניעת אוכל או ממתקים, אינה ראוייה בעיני בהיותה בלתי קשורה להתנהגות הבעייתית אותה היא באה להכחיד. ענישה שרירותית נוטה להיות פחות יעילה כמעצבת התנהגות, בהיותה יוצרת תחושת מרמור ועויינות, ולאו דווקא הפנמה של מה *כן* צריך לעשות. לא מוכרחים לעזוב את הגן, ואפשר להעלות את הנושא לדיון ענייני. בברכה ליאת

אמיר שלום, שמי רון ואני נער כבן 16. ראשית, לא היה לי ממש מושג באיזה פורום לסווג את ההודעה הזאת והסיבה לכך נמצאת ממש בכותרת ההודעה. בכל אופן אני מקווה שתוכל לעזור לי כמיטב יכולתך. אז ככה, יש תופעה מוזרה ומטרידה שהתפתחה אצלי עד כמה שזכור לי כבר מגיל 10-11 והיא מתאפיינת בתנועות מוזרות של אצבעות כפות הידיים שבדר"כ מלווים בפרצופים, קולות וזמזומים חלשים. עם הזמן ניסיתי להבין מדוע אני מתנהג כך ובאילו מצבים וגיליתי שזה קורה לי בעיקר במצבי לחץ, חוסר סובלנות, ועצבנות יתרה. התופעה הזאת דיי מביכה אותי ולכן בחרתי לבקש התייעצות דווקא דרך מקור האינטרנט. אני נמנע עד כמה שאני יכול מלעשות את התנועות המוזרים הלאה כאשר יש מסביבי אנשים ולכן היא תוקפת אותי לעתים קרובות מאוד(עד כמה פעמים ביום)בעיקר כשאני לבד, בדר"כ בחדר שלי (מול המחשב, בזמן הכנת שיעורים ועוד). קרו בעבר כמה מקרים מביכים שההורים שלי תפסו אותי "על חם" מה שנקרא, ממש בזמן שהתופעה המוזרה הזאת השתלטה עליי, והם ביקשו ממני להפסיק עם זה ולא ממש הבינו מה קורה איתי. התופעה הזאת לא ממש בשליטתי ולפעמים אני עושה אותה כמעט בלי לשים לב (אפילו ממש עכשיו תוך כדיי כתיבת ההודעה הזאת). עם זאת חשוב מאוד לציין שאני ילד נבון, רציני, אחראי, פרפקציוניסט ומסודר מאוד. לא היו לי שום בעיות רפואיות או חברתיות חריגות בעבר והסביבה שלי מכירה בי כאדם שפוי לחלוטין. אשמח מאוד אם תוכל לעזור לי בכל דרך שהיא ובכל אופן אודה לך מאוד! בתודה, רון.

שלום רון, מתיאורך נשמע שמדובר בטיקים ווקליים ומוטוריים קלים. נשמע שהתופעה מפריעה לך ואני מניח שהסתרתה מעיקה עליך לא פחות.כדאי לנסות ולשתף מישהו קרוב ולפנות לנוירולוג המתמחה בטיקים לצורך אבחון ויעוץ בנוגע לצורך בטיפול. בברכה, אמיר

ליאת שלום, יש לי ילד בן שנה ו-4 חוד' שנמצא מגיל חצי שנה בגן משפחתון המונה 9 ילדים עם 2.5 מטפלות מקסימות. מקום מקסים ואוהב עם חצר מטופחת ומרחב. הוא ממש שמח לללכת כל יום לגן. בשנה הבאה יהיה בן שנה+10 חוד' ורשמתי אותו לגן פרטי אחר לקבוצה של 24 ילדים בגילאים שנה ו-10 עד שנתיים ו-10 עם גננת מקסימה ושתי סייעות. אני מכירה את הגן כי הבכור שלי היה שם אך בקבוצה הרבה יותר קטנה (השינוי חל עקב חוק חינוך חינם שהשפיע רבות על הגנים הפרטיים). כעת בעלת המשפחתון הנוכחי הודיע לנו שהיא מוכנה להמשיך עם אותה הקבוצה בשנה הבאה ויהיו עד 12 ילדים בטווח גילאים זהה (שנתיים) עם 3 מטפלות אך לא תהיה גננת מוסמכת! כעת אני בדילמה - האם להעדיף את המשפחתון בקבוצה קטנה ללא גננת או גן בקבוצה גדולה עם גננת בעלת ניסיון רב? מזכירה לך שיהיה בן כמעט שנתיים ואם ילך לגן אחר אז יהיה הכי קטן בקבוצה. כמו כן חשבתי להשאיר אותו בפרטי עד גיל 4 כי אני לא רוצה שיכנס לגן עיריה בגיל שנתיים ו-10 כך שאם ישאר במשפחתון אז בשנה אחרי אצטרך שוב להעביר לגן פרטי אחר. תודה! שיר

שלום שיר, אכן החלטה לא פשוטה. כעיקרון, אני נוטה להמליץ על בחירת גן הנשענת - לפני הכל - על ההכשרה והמיומנות של צוות הגן. ללא קשר לגיל הילדים, תמיד רצוי שהצוות המטפל יהיה משכיל, מיומן, ומכיר היטב את הצרכים הקוגניטיביים, הרגשיים והחברתיים של הילדים. מאחר שאתם כבר נמצאים במסגרת עליה אתם סומכים, ומאחר שמדובר במסגרת קטנה ואיכותית, אפשר להשאיר את הילד שנה נוספת ללא חשש. השיקול של ריבוי מעברים פחות קריטי בעיני, שכן ילד בריא וסתגלן אמור לעמוד בזה לאחר תקופת הסתגלות קצרה. בקיצור - כל האפשרויות נראות בסדר... בהצלחה ליאת

שלום בני עוד חודשיים בן 7 היום אמר לי שנמאס לו מהחיים ושהוא לא רוצה לחיות שאלתי למה אמר כי לא טוב לי בבית ספר לא בבית לא טוב לי כיצד עלי לנהוג?

לנסות לברר איתו מה לא טוב לו בבית הספר ולהסביר לו שאוהבים אותו בבית. יש גם אנשי מקצוע בעניין הזה.

שלום דפנה, הביטוי 'נמאס לי מהחיים' או 'בא לי למות' נאמר לעתים קרובות כחיקוי של מה שהילד שומע מהמבוגרים בסביבתו, ולאו דווקא מעיד על רצון אמיתי לפגוע בעצמו. בכל מקרה, ברור שאמירות כאלה מבטאות מצוקה גדולה, וחשוב להתייחס למצוקה הזו ללא דיחוי. אם ידועים לך גורמי מתח בחייו, פעלי להפחתתם, ובמקביל הציעי עזרה - רצוי בהתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

בוקר אור ליאת, ת' בן 5 וחצי בגן חובה, חזר שלשום עם "פנינה" מהגן: אני לא יכול להרשות לעצמי לטעות. אסור לי לטעות. אני הכי גרוע בעולם ואני אף פעם לא מצליח לעשות כלום. זה הגיע אחרי שהוא לא ניצח אותי במשחק, ונכנס להתקף בכי והיסטריה וזה מה שהוא אמר (אזכיר כאן שהוא התחיל השבוע את החוג ב-מכון באונ', ולפי ההתרשמות הוא בין הבולטים בקבוצה..) לאחר בירור נוסף, הילד אומר שהגננת המשלימה אמרה לו שאסור לו לעשות טעויות. שוחחתי עם הגננת (מנהלת הגן. לא המשלימה) והיא טוענת שלדעתה הדברים הוצאו מהקשרם, שאין סיכוי שהמשלימה תאמר דבר כזה, אבל היא תבדוק בכל מקרה. מה אני צריכה לעשות, חוץ מלהדגים לו ולהסביר שגם אני טועה ולא קורה שום אסון.... תודה ליאת, וד"ש מהספתא :-)

לפולניה החביבה שלום, בדר"כ, עמדה פרפקציוניסטית (הכל או לא כלום) אינה תוצאה של אירוע או אמירה חד פעמיים, ומבחינה זו אפשר לזכות את הגננת המשלימה מאשמה. גם אם מדובר באמירה מיותרת, כנראה שלא "פה קבור הכלב". ילדים פרפקציוניסטים (בעיקר המחוננים והמוכשרים מעוררי ההתפעלות) למדו להשעין את תחושת הערך שלהם בעיקר על הצלחות והישגים בולטים, ולכן, כל כישלון או הפסד נושא איתו (מנקודת ראותו של הילד) פוטנציאל לנזק. כל טעות עלולה לסדוק את תחושת המושלמות, ומה שאינו מושלם אינו שווה. ילדים חכמים לומדים עד מהרה (לא נעים להודות...) שהישגיהם מעוררים אצל ההורים והסבים גאווה, סיפוק ושביעות רצון. מאחר שהם חסרים עדיין את היכולת לראות את הדברים בצורה מורכבת ורב ממדית, נדמה להם שכל כישלון מוריד להם נקודות, וזה משהו שילד קטן באמת לא יכול להרשות לעצמו. הוא לא יכול להסתכן באובדן אהבתו והתפעלותו של ההורה. לכן, אני מציעה להוריד באופן כללי את הלהט סביב אירועים כאלה, ולהישאר שקטה ושלווה גם מול התקפי הבכי ההיסטריים. נסי להסיט את המוקד מהתוצרים (ניצחון/הפסד/הצלחה/כישלון), והדגישי בתגובותייך את ההשקעה, המאמץ, התהליך, ההתמדה, היכולת לשאת אכזבה, תסכול, הפסד. בעיני, גם שיחות ממושכות בנושא, כולל אמירות כמו "לא קרה אסון" או "כולנו טועים", הן עיסוק-יתר. זה קצת כמו לומר לילד לפני ביקור אצל רופא השיניים "אל תפחד, זה לא כואב בכלל". חשוב להניח לילד לפגוש את ההצלחות וההפסדים שלו, להיות שם כדי לעזור לו להכיל אותם, ולא לעשות הרבה מלבד הבעת צער קצרה ומתקפת, כמו למשל "זה באמת לא כייף להפסיד". הבשורה ה'רעה' היא, שילדים עם צורך הישג חזק נשארים כאלה לאורך זמן, והבשורה הטובה היא, שברוב המקרים הם באמת מגיעים למצויינות. יש לקוות שההצלחות לא יגבו מחירים רגשיים גבוהים מדי, ולא יסחפו את כל המשפחה לעיסוק יתר בנושא. מקווה שקצת עזרתי. דש בחזרה לסבתא הנהדרת! שלך ליאת

:-)))

שכחתי לציין את השקרים שבהם הוא משתמש על מנת לצאת ממצבים מביכים וחוסר רצון לקחת אחריות על מעשיו.

ראי תגובתי למטה.

יש לי שני ילדים .בני 10 ו - 14. בן ה-10 מגיב בצרחות כל פעם שאחיו מתקרב אליו.לא משנה אם הוא רק פותח את הדלת או שואל אותו שאלה.הוא מגיב בצרחות של "עזוב אותי" או "צא לי מהחדר" או "תעוף כבר". לצערי המצב בחודש האחרון מחמיר מאוד ואניובעלי אובדי עצות.כל השיחות איתו נופלות על אוזניים ערלות ואין כל הטבה מצידו. עליי לציין כי בן ה - 14 הוא ילד רגוע ,תלמיד טוב ואף פעם לא היתה בעיה שכזו איתם. באופן כללי בן ה - 10 מוכר כלוקה בלקות למידה ומטופל כראוי. הוא מגיב בצרחות כשהוא נופל,נשרט או סתם מישהו עבר לידו ונתקל בו.כל בעיה שקשה לו להתמודד איתה הוא מפרש ככאב פיזי של הבטן הראש הרגל היד.חבישות ופלסטרים מככבים אצלנו בבית מאוד. אנא ,ייעוץ בתודה וערב נעים איזבלה

שלום איזבלה, התיאור שלך מעורר שאלות אבחנתיות. יתכן שמדובר בהתנהגות של "פינוק", ואז נכון יהיה לטפל בה כמו בכל התנהגות דומה (שינוי מערך התגמולים, הצבת גבולות, וניהול מבוקר יותר של תשומת הלב שלכם. עם זאת, יתכן שמדובר במשהו אחר, קשיים בוויסות או רגישות אחרת ממקור התפתחותי שכדאי לשלול. ממליצה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, פנים אל פנים. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן 3 ו 3 חודשים. ילד מקסים, מנומס, חברותי וחכם. משחק ומשתתף יפה מאוד בגן, מדבר במפגשים ומביע את דעתו ונהנה ממשחק עם חבר אחד או יותר. היה מספר פעמים אצל חבר מבלי שנשארנו איתו והתנהג מקסים. הבעיה מתחילה כשיש המולה, רעש וכמות גדולה של אנשים במקום אחד... הוא לא אוהב ללכת להצגות, שעת סיפור וימי הולדת. ואין מה לדבר על להשתתף.... במסיבות שנערכות בגן, מסרב להשתתף בפעילות המבוצעת ע"י כל הילדים ויושב עליי ללא תזוזה. כשאני מצליחה לשכנע להכנס להצגה או לשעת סיפור, הוא לא מוכן לשבת עם כל הילדים, אלא יושב עליי קפוא ומדי פעם מבקש לצאת. כאשר מעבירים חפץ או בובה ללטף, הוא לא מוכן לגעת או להתקרב. אציין שבסוף המופע, הוא זוכר את כל ההתרחשות ונראה שהקשיב והפנים יפה מאוד. ביום הולדתו בגן, רואים שהוא מתרגש ונהנה, אך לא מוכן ללבוש גלימה/ כתר. כך גם לגבי תחפושות, איפור, כובעים וחפצים. השבוע הלכנו לשני ימי הולדת עם מפעיל והילד היה פשוט מבוהל. לא הסכים להתקרב ולא נתן לי לעזוב לו את היד, אפילו כשהיינו רחוק מההתרחשות. לאחר שעזבנו את יום ההולדת, שאלתי אותו לראשונה מדוע סירב להשתתף או לשבת עם כל הילדים ואמר לי שהרגיש פחד. גם בחוגים בגן לא משתתף בפעמים הראשונות, אך לאחר שנפתח, משתתף בהדרגה. אני מאוד קשובה לצרכיו וחששותיו ומבינה שזקוק לקרבתי ולבטחון, אך אני רואה שהבעיה לא חולפת עם הזמן, אלא רק הולכת ומחמירה. כיצד עלינו לפעול על מנת לחזק את הילד ולהקנות לו כלים להתמודדות עם הקושי? אודה על עצתכם המקצועית.

שלום דניאלה, הילד שלך עדיין פעוט קטן, ומותר לו להסתייג (ואפילו לפחד) מהתרחשויות רועשות ורבות משתתפים. יש ילדים רגישים, שנרתעים מאד מסיטואציות 'לא צפויות', עמומות, רועשות או מציפות מבחינה רגשית. ליכולת שלך להישאר רגועה יש משמעות קריטית על התנהגותו של בנך. כאשר את נלחצת מה'חריגות' שלו, מנסה לשדל אותו או להאיץ בו "להיות כמו כולם", את עלולה להעצים את הקושי שלו, ולהעלות את מפלס החרדה. הציעי לו את נוכחותך המרגיעה, והזכירי לו (ובעיקר לעצמך!) שכל המסיבות וההצגות וימי ההולדת לא יברחו לשום מקום. הכל יחכה לזמן שיהיה קצת יותר גדול ובטוח. כרגע, לא הייתי עושה דבר, מלבד (אולי...) הדרכת הורים קצרה, שתעזור לכם להירגע. בשמחות ליאת

הבן שלי היה בדיוק כמו שאת מתארת והפנו אותנו למרפאה בעיסוק שמומחית בחושים. הוא עבר טיפול באמצעות דיאטה סנסורית והיום הוא ילד אחר לגמרי ומילד שהיה יושב בצד בכל מסיבה הוא הפך להיות המשתתף הכי פעיל. תעשי חיפוש בגוגל, יש המון חומר בנושא -ממליצה על הבלוג של אם דו גורית בתפוז.

ההשערה של שיר בהחלט רלוונטית, ושווה לבדוק. תודה.

הי ליאת, מה שלומך? קודם כל- איחולי אביב שמח (איזה אושר העונה הזו גורמת לי). הרבה זמן לא התייעצתי והנה החיים מזמנים לי שוב דילמה מאתגרת ואשמח לעצתך. נעמה, בתי הבכורה, עולה לכיתה א' בשנה הבאה. הילדונת מתוקה להפליא ובשלה בכל המישורים (טופלה למשל תקופה בריפוי בעיסוק- בהמלצת המרב"ע הטיפול הסתיים עכשיו לאור בשלות ותפקוד תואם גיל). רגשית- יודעת להתמודד, מבקשת עזרה מיוזמתה, בעלת כוחות התמודדות בריאים וטובים ויכולת אמפתית מופלאה. חברתית- ילדה חברותית, מסתדרת עם כולם- אין לה חברה אחת- באות אליה כל פעם חברות אחרות והיא הולכת אליהן. בקיצור- הכל טוב. ובכל זאת- קיבלנו טפסים למלא לגבי חלוקה לכיתות. היתה שם אפשרות לכתוב שלושה שמות שאיתם היינו רוצים שהילד יהיה. סיכמנו ארבע אמהות שאנחנו לא מעמידות את הילדות שלנו בפני הדילמות האלה כי זה לא הוגן. רשמנו זו את זו- זו חבורה שמסתדרת בסדר- לא כולן החברות הכי טובות אבל כל הארבע ילדות חיוביות... לא ניתן (ובצדק) לכתוב עם מי לא היינו רוצים שהילד יהיה. יש שתי בנות בגן שמדאיגות אותי. האחת- קלפטע שלא ניתן לתאר. מימיי לא נתקלתי בתחכום ורשעות כאלה בגיל שש! יש לה שתיים שלוש גרופיז שהולכות אחריה ונעמה לא אחת מהן (לשמחתי) אך פעמים רבות היא נפגעת ממנה (למשל, אם אחת הגרופיז קובעת לבוא בארבע אל נעמה- הילדה מציקה לה ואומרת לה שהיא תזמין את כל ילדות הגן ואותה לא, ונעמה נעלבת מאד). חשוב לציין שנעמה היא לא אחת מאלה שנפגעות ממנה באופן קבוע ולכן מבחינת הגננת אין המלצה לא לשים אותן יחד. יש ילדות חלשות הרבה יותר שנפגעות יותר... ויש ילדה נוספת- נשמה טובה. באמת. אבל עם התקפי זעם אלימים ומפחידים (הרבה ילדים חוו את נחת זרועה ופגשו מקרוב כסאות השנה). ילדה כזו לא תפגע באופן אישי בנעמה- אבל ילדה כזו בטוח תפוצץ שיעורים ולא תאפשר למידה.... הילדה הזו בחרה את נעמה ועוד שני בנים (שם ההורים איפשרו לילדה לבחור). בקיצור- מה השאלה שלי? האם לפנות ליועצת ולבקש שלא תהיה עם השתיים האלה? או לשחרר... בן זוגי (אבא של נעמונת) חושב שלא יזיק לפנות ליועצת, לא לקבוע עובדות אלא לחשוב יחד איתה על הדברים. תחושת הבטן שלי אומרת שזה קצת כמו תרופה חזקה- אני אטפל במשהו אחד ואפגע כתופעת לוואי במשהו אחר. ייתכן שהיועצת תגיד שאין בעיה (נעמה אינה ילדת שילוב, אינה מנהיגה חברתית, אינה דחויה, אינה מחוננת- ומנסיון של מי שמחלקת את כיתות ז' בביה"ס בו אני עובדת- ילדים כאלה שאינם ילדי קצוות קל לשבץ בכל כיתה) אבל יכול להיות שבלי לדעת בגלל התערבותי היא תקבל מורה פחות מוצלחת/הרכב כיתה גרוע/ילדים "מופרעים" מקיבוץ אחר שאיני מכירה ועוד ועוד. הרי כמות המשתנים שהופכים את החוויה הבית ספרית לחיובית היא עצומה וגם אם לכאורה ניטרלתי אחד אולי יצרתי אחרים. בנוסף, אני לא מאמינה ביצירת סביבה סטרילית סביב הילדה אלא מאמינה בחיזוק בטחונה לאורך הדרך. ובכל זאת- לדעת שאולי הבנות האלה יהיו איתה בכיתה ולא לעשות דבר? הממ... אנא עצתך. ללכת עם גישתו של דני ולהתייעץ עם היועצת או ללכת עם תחושת הבטן ולסמוך על נעמה מבלי לגונן? תודה תודה מראש, הגר

היי הגר, הכניסה לכיתה א' מעוררת הרבה התרגשות וחרדה מפני הבאות. במידה מסוימת, עם כניסתו של הילד לביה"ס, דרגות החופש והבחירה שלנו - ההורים - מצטמצמות משמעותית, ויש איזו תחושה שנדרשים הרבה מזל, נסים וצירופי מקרים כדי שהכל 'ידפוק' כשורה. כפי שציינת נכון, היכולת שלנו לשלוט בכל המשתנים מוגבלת מאד, אם בכלל. כשאנחנו הולכים עם בקשות ליועצת, אנו משיגים *אשלייה* של שליטה, *אשלייה* של בחירה, *אשלייה* של ניטרול המוקשים. הרי אינך יודעת מי הילדים שיגיעו לכיתה שלה מהקיבוץ השכן, ומניסיונך את ודאי יודעת שאין כיתה ללא 'תכשיט' תורן. הדבר הכמעט יחיד אשר *כן* נמצא בכוחך ובשליטתך - הוא חינוכה של נעמה, והיכולת להכינה לחיים כך שתוכל לעמוד איתן מול אתגרים. נצלי את האירועים שמייצרת ה"קלפטע" ליצירת אנליזה של פיתרונות, ולחיזוק מנגנוני ההתמודדות שלה עם קונפליקט ומשבר. חזקי את יכולת ההידברות שלה, הנכונות לוויתור מצד אחד והיכולת לעמוד על שלה מצד שני, הזכירי לה את ההכרח לפנות לעזרת המבוגר בשעת הצורך, והביעי אמון רב בה ובכישוריה. בעיני, זו הדרך הקשה ביותר, אך גם זו שנושאת את הפירות לטווח הארוך. יישר כוח ליאת

ניסחת בצורה בהירה מדוייקת את תחושותיי ונתת לי חיזוק להמשיך להקשיב לאינטואיציות שלי :-)

הי ליאת קראתי את תגובתך ואין לי אלא להניח שאת מאוד צודקת. ראיתי כמה היא צריכה אותי ואת ההכלה , אפילו זו הפיזית, כאשר היא מתקשה כל כך בבוקר. שמתי לב שכאשר היא רוצה להציק לי , ואני פשוט מחבקת אותה ועוטפת אותה, היא נעשית רפויה יותר, נתלית עליי ואפילו אני מערסלת אותה קצת ומדרבנת אותה להמשיך ולהתארגן. כך היה במשך השבוע. אציין כי אני בטיפול וגם בעלי בטיפול ואנו כל הזמן מדברים ומתאמים דברים, אם כי הוא פחות בבית כי הוא יוצא מאוד מוקדם בבוקר בהסעה.. מה שבתי אמרה לי כמה פעמים הוא: "אבל הגוף שלי כועס.. אבל הידיים קצת מדגדגות לי.. אבל הגוף שלי הוא ככה.." וכמובן שזה הצדיק מבחינתי את הקו של הנוכחות הפיזית המירבית שלי עבורה.. אני כל הזמן בהתלבטות, שחלקתי עם בעלי, האם נכון לבדוק כיוון של הפרעת קשב, ללא היפראקטיביות? מדובר בילדה חולמנית, עולם דמיון מפותח במיוחד , רגישות גבוהה, וגם סף תסכול נמוך לעיתים. מתקשה להתאפק, לחכות. אנו מסבירים לה בנועם ונותנים גם דוגמאות מעצמנו , לגבי מה זה לחכות, להתאפק, לעשות דברים גם אם "לא בא לי" ועוד. עם כל ההכלה ויש משהו בגישה שלי שמאוד השתנה כלפיה בשבוע האחרון (מדברת אליה בשקט, מתעלמת מאיומים שלה, מגיבה לקשיים שלה, מחבקת כשרואה שמתקשה) אני חשה כי אולי נכון יהיה לבדוק פיזית אם יש כיוון נוירולוגי ? בעלי חושב שזה רק התנהגותי , ושעלינו פשוט להמשיך בקו שלנו של למתוך, להסביר להחזיק אותה רגשית ופיזית, ולדבריו גם יש להרגיל אותה להפסיד דברים אם יש התנהגויות קיצוניות של פעם אחר פעם בפרק זמן קצר של התקף זעם מה דעתך? אציין כי איני מרגישה שכרגע נכון לי עוד מענה טיפולי , ואני נעזרת בך מעת לעת, ברשותך

שלום גלית, בעיני, כאשר עולה חשד להפרעת קשב וריכוז או הפרעה אורגנית אחרת כלשהי (קשיים בוויסות התחושתי, למשל), יש חשיבות גדולה באבחון, גם כדי לדעת "מי האויב" ולטפל בו בהקדם וביעילות, וגם כדי לא לצבור תסכול ועוינות אצלה ואצלכם, כתוצאה מציפיות לא ריאליות, דרישות שמעבר ליכולת, או חוסר הבנה. אם מהתנהגותה עולה ארומה של הפרעת קשב, אני ממליצה מאד להתחיל בירור. בהצלחה ליאת

בקר טוב בתי בת ה 8 כבר פעם 3 החודש מתעוררת לי ב 2 3 בבוקר וטוענת שאיננה מצליחה להירדם אני אומרת לה שתכנס למטה איתי ושתישן אך היא עדין לא מצליחה להרדם היא הולכת לשון ב 8 9 בערב בערך ב 6 קמה כל בוקר ואז אני מדליקה לה אצלי במיטה טלווזיה מה את מציעה לעשות בתודה מראש

שלום דפנה, גם שנת לילה 'טובה' מתאפיינת במחזורי שינה שביניהן יקיצות ספונטניות. ברוב המקרים אנו מצליחים לחזור לישון מיד, ולפעמים לוקח מספר דקות. המצב הרצוי הוא שתוכל להרגיע את עצמה ולחזור לישון ללא מעורבות שלך וללא מעבר ממיטה למיטה. הללו רק פוגעים ברצף השינה ומקשים על החזרה לישון. תוכלי להכין יחד איתה רשימת דברים שהיא יכולה לעשות במצב של יקיצה (לשכב בשקט בעיניים עצומות, לספור כבשים, להדליק אור קטן ולקרוא, או אפילו להישאר בשקט בחדר בלי לישון כלל!). הסבירי לה שהמיטה שלך נשארת מחוץ לתחום (אלא אם זה ממש לא מפריע לך), כי את חייבת את מנוחת הלילה כדי לתפקד למחרת. בהצלחה ליאת

אחנו לפני גרושין. יש לנו 4 ילדים. שנים מבוגרים שעזבו כבר את הבית. אחד עם PDD שנמצא בדיור חוץ ביתי וילד בן 15. עברנו למקום מגורים הנוכחי לפני שנה וחצי. הילד לומד שניה שניה במוסד החינוכי האזורי. יש לו הרבה חברים באזור החדש. די מתקשה בלימודים. אנחנו מתלבטים בשאלה מה יותר טוה עבורו? להישאר עם ההורה שנישאר בישוב במקרה זה האבא שהוא עסוק יותר אך מגיע כל יום הביתה. או עם האם שעוברת לגוד בישוב אחר לא באותו אזור למודים, אך היא זמינה יותר. בתחילה חשבנו לשאול אותו, אך לא נראה לי צודק להפיל עליו החלטה של ללכת עם אבא או אמא. מודה על תשובתך

שלום רב, קשה לענות כאן תשובה 'שרירותית' אחת טובה. כל מקרה לגופו. ובכל זאת, לפחות בעיני, זמינותו של ההורה היא מעל לכל, אפילו מעל לשיקולים של הסתגלות למסגרת חינוכית. גירושין בכל מקרה יוצרים טלטלה עצומה בחייהם של הילדים, ולכן אני מציעה לדאוג לסוג של ליווי רגשי, לו ולכם, מתוך מחשבה על כך שתהיה לכם כתובת זמינה להתייעצות ולקבלת החלטות נבונה. בברכה ליאת

אצלנו בגן ישנה תופעה חדשה ילד שרוצה לצאת מהגן מתקרב אל הדלת מנסה לפתוח תשער לפני מספר ימים כשאמא שלו הגיעה לאסוף אותו הוא ברח לה והגיע לכביש. מה יכולה להיות הסיבה הרגשית לכך שהילד רוצה לברוח ?(הבנתי שהוא עושה את זה גם בבית).

שלום רב, הסיבות יכולות להיות שונות (צריך כמובן רקע לצורך הבנה מלאה של התופעה). יש סיכוי טוב שמדובר בבדיקת גבולות ובהתנהגות שמטרתה להפעיל את המבוגרים בכלל, ואמו בפרט, באופן המהיר והמיידי שמעשה כזה מייצר. שבוע טוב ליאת

שלום, אני אמא לילדה בת שלוש, מסביבות גיל שנה הייתה עם עצירויות קשות כולל פציעה בפי הטבעת וטופלה בהם. גמילה עברה בצורה חלקה גם פיפי וגם יציאות. לאחרונה מזה כחצי שנה סובלת מעצירויות לסירוגין כולל בעיית התנהגות וגמגום בתחילת משפט. את העצירות היא מייצרת לעצמה כאשר היא ממש מתאפקת, מתיישבת פתאום , מסתגרת בעצמה ולא נותנת לאף אחד להתקרב ופשוט מכניסה את הקקי בחזרה, (מה שיוצר תחתונים מלוכלכים לרוב). היא מטופל במרככי צואה וכן בשמן אך רק לאחר כשבוע שהגוף כבר לא יכול יותר זה יוצא החוצה בדרך כלל בתחתונים. עברנו אבחון של קלינאית תקשורת בגלל הגמגום והועברנו על ידה להמשך טיפול רגשי אך עד שמישהו יפגש איתנו אנחנו חסרי אונים . מה ניתן לעשות?

שלום רב, הטיפול בבעיות הצטאות מתמקד ברובו בהנחיית ההורים, ובמניעת תגובות רגשיות מדי לנושא הקקי. אם תקראי את פנייתך, תוכלי לראות כמה מצוקה עולה ממנה, ולפיכך, העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה שתנסי להירגע, ולהזכיר לעצמך שמדובר בפעוטה קטנה מאד, שבגלל חוויות חוזרות של כאב, עוצרת את הקקי. התגובות העוצמתיות שלך (תחושות ייאוש וחוסר אונים) רק מחריפות את הבעיה. נסי להישאר עניינית, לטפל בתחתונים המלוכלכים במינימום תגובה, ולהזכיר לעצמך שאלה דברים חולפים שאין בהם נזק ממשי. זכרי שמדובר בפעולות טבעיות ומחזוריות של הגוף, וכל ניסיון להתערב בהן עלול ליצור בעיה. נסי לא להתעסק בזה יותר מדי, וכשהיא עושה (או לא עושה) את הקקי, תני לה להתמודד עם זה בדרכה, תוך שאת עסוקה בעניינייך האחרים. טיפול רגשי והדרכת הורים בהחלט במקומם, ואל תוותרי עליהם. שבוע טוב וקל ליאת

שלום רב, אחרי אבחון פסיכיאטרי הומלץ לטיפול CBT בחרדות בלבד. הפסיכיאטר המליץ על ד"ר ***** באיזור המרכז. מאחר והוא לא עובד עם מכבי אבקש לדעת איזה פסיכולוג מומלץ בטיפול הנ"ל באיזור בקעת אונו. אודה לתשובתך המהירה. סיגל.

שלום סיגל, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. מסיבה זו הודעתך נערכה קלות... ניתן לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום היום היינו אצל הרופאה של בני כי הוא חלה בדלקת גרון ושהיא רצתה לבדוק אותו הוא התחיל לבכות ולצרוח לדחוף אותה וניסה לברוח מהחדר . כששאלתי אותה אם זה נורמלי שהוא מתנהג כך לגילו היא טענה כי זו התנהגות חריגה ומוגזמת ושיכול להיות שיש לו בעיות בתקשורת . אציין כי זו פעם ראשונה שהוא פגש אותה והיא לא הייתה נעימה בכלל, היא הייתה די קרירה . יכול להיות שהוא פחד מהמכשירים שהיא החזיקה ביד ולכן צרח אבל היא טענה כי זה מוזר לה שהוא ככה הגיב ? האם היא צודקת או שהיא מגזימה וזה נורמלי לחלוטין ? היא המליצה לגשת להתפתחות הילד ? אציין כי הוא נמצא איתי בבית ולא בגן . האם אינם ילדים אחרים שמגיבים בצרחות ובבכי אצל רופא ?

שלום רינה, יש הרבה מאד ילדים שמגיבים בצרחות כשהם במרפאה. ברוב המקרים זה קורה כאשר ההורה המלווה סובל (גם הוא) מנטיות חרדתיות, המועברות אל הילד בערוץ לא מודע כלשהו. עם זאת, רופאי ילדים מפתחים "חוש ריח" לא רע בכלל לבעיות התפתחותיות ותקשורתיות, ולכן, אם עלה החשד, אני במקומך הייתי מבררת את הנושא, ולו כדי להירגע סופית. אין לך מה להפסיד: אם אין כלום - אין כלום, ואם יש - עדיף להתערב ולטפל מה שיותר מוקדם. שבת שלום ליאת

יש לי בעיה דומה לבעיה שקראתי, אני ובעלי מתכננים לטוס לסין לצורך עסקים דחופים לבית. למשך 10 ימים. יש לי שתי בנות קטנות, האחת בת 2.9 והשנייה בת שנה. הטיסה היא דיי הכרחית לבניית,ביתנו. והבנות נשארות עם סבא וסבתא אשר באים בתקופה זו, לחיות בביתנו. אך הרעיון של הנטישה והטראומה שהן יחוו מקשה עלי מאוד. האם זה נכון לטוס? האם זה יכול להזיק להן?

שלום מאיה, בתך הקטנה נמצאת בגיל בעייתי, שכן חרדת הזרים נמצאת בשיאה. אם הסבים מוכרים לה וקרובים אליה, זה יכול להקל קצת. לכן, תשובתי היא כזו - אם אפשר שרק אחד מכם ייסע, זה עדיף. אם אפשר שאחד מכם ייקצר את הנסיעה, זה טוב. אם שניכם תיעדרו את מלוא התקופה, אבל יהיה בכך כדי לשפר משמעותית את מצבכם הכלכלי, התייחסו למצב כאל "רע הכרחי", והתנחמו בכך שאתם מבטיחים לבנות עתיד כלכלי טוב ויציב. נסיעה טובה ליאת

בני הבכור נגמל מחיתולים לפני כשנה וחצי אבל עדיין נותר עם בעיות בנושא הצואה.יש לו פחד מלשבת ולעשות קקי הוא דוחה זאת מעל 4 ימים. וגם כשהוא עושה זה לאחר שכנועים וזה הופך לטקס... אנו אובדי עצות נשמח להכוונה ועצה בתודה

גיא שלום, ראשית, על מנת למנוע היווצרות של עצירות, אשר עלולה להגביר את החרדה בשל הכאבים שגורמת בעת היציאות, מומלץ לפנות לרופא על מנת שיתווה טיפול תרופתי מתאים. קיימים תכשירים יעילים שניתן לרכוש ללא מרשם אך כדאי לדעתי להתייעץ עם רופא ילדים בכל זאת. באופן כללי תרופות אלה הופכות את היציאות לרכות יותר ומקשות על התאפקות. בהמשך, נסו לעשות "החצנה" של הבעיה - במקום לדבר על כך שהוא מתאפק ולא עושה קקי, לדבר על כך שהקקי לא רוצה לצאת ושאתם, ביחד, תלחמו בו כדי שיצא ולא יעשה כאב בטן. אפשר לבנות תכנית התנהגותית אשר בה הילד מקבל מדבקה בכל פעם שיושב על האסלה או על הסיר (בזמנים קבועים במהלך היום - למשל שלוש פעמים ביום) גם אם לא יצא קקי. מה שחשוב בשלב הראשון זה שהוא ניסה וישב כמה דקות. כשיאסוף מספר מסויים של מדבקות ניתן לתת פרס קטן (קטן!). המוטיבציה של הילד בשלב היא לא לעשות קקי אלא לקבל את החיזוק. כמובן שאם הצליח לעשות קקי, יקבל שתי מדבקות. אני ממליץ להתחיל את התכנית ההתנהגותית במקביל להתחלת הטיפול התרופתי. לבסוף, הדרכת הורים ממוקדת אצל פסיכולוג ילדים יכולה כמובן לעזור לכם להתמודד עם הבעיה. בהצלחה, אמיר

בוקר טוב, ביתי בת ארבע, ולדעתי סובלת מאילמות סלקטיבית. יש לה שפה מאוד גבוהה, וכל עוד אנחנו נמצאים בסביבה שהיא מכירה ומרגישה בה נוח, היא לא מפסיקה לדבר, בגן, או בכל מקום שזר לה היא ממעטת לדבר, ומדברת רק עם חברות ספציפיות, ועם אחת הסייעות שהתקרבה אליה מאוד. עם שאר הצוות לא מדברת כמעט בכלל. הייתי רוצה לקבל המלצות לפסיכולוגיים שמתמחים בתחום זה, שיכולים לאשר את האבחון הלא מלומד שלי, ולעזור לנו לעזור לה. אני גרה באזור הדרום, אבל אשמח לקבל פרטים גם על מומחים מאזור המרכז. תודה רבה! מירב

שלום מאיה, למרבה הצער, הפורום שלנו אינו מתיר פרסום והמלצות על אנשי מקצוע, ומבחינה זו איני יכולה להושיט עזרה. עם זאת, תוכלי לכתוב כאן את כתובת המייל שלך, ולקוות שיהיה מי שישלח אלייך המלצה למייל האישי. לבד מזאת, אני ממליצה בחום לבקש מרופא הילדים שלכם הפנייה למכון להתפתחות הילד של קופת החולים, שם יוכלו לתת אבחנה ראשונית טובה למדי, ולהמליץ על טיפול במסגרתם או על אנשי מקצוע מוכרים בתחום. במכון ישנו צוות רב מקצועי, המיומן באבחון טיפול וסיוע רלוונטי בכל ההפרעות ההתפתחותיות של הגיל הרך, ובעיני - לפחות בתור התחלה - זו הבחירה המומלצת. זכרי שהתערבות מוקדמת יכולה לצמצם את הגרעונות התקשורתיים והחברתיים, ולשפר משמעותית את המצב. בהצלחה ליאת

בן שלי בן שבע מטופל ב קונצרטה  אבל עדיין יש הרבה מאוד בעיות של סרבנות, מרדנות וגם הוא בקושי מקבל סמכות גם של הורים גם מורים, הוא גם מטופל ב ריספונד ולאחרונה יקבירו לו את המינון של ריספונד, רופא המתפל גם ממליץ על טיפול פסיכולוגי. אני לא יודעת במה להתחיל וגם אין לי מספיק אמצעים בשביל לממן טיפול פסיכולוגי פרטי. אז מה אפשר לעשות, תעזרו לי אם אפשר. בתודה מראש. נינה.

נינה שלום, בהינתן גילו הצעיר של בנך יתכן והדרכת הורים ממוקדת תוכל לעזור לכם להתמודד עם בעיות ההתנהגות שאת מתארת. ישנן מרפאות ציבוריות (במסגרת המרפאות לבריאות הנפש או בבתי חולים) בהן ניתן לקבל הדרכות הורים בעלות נמוכה יחסית. בהדרכה מסוג זה תוכלו לקבל כלים לשיפור הסמכות ההורית שלכם. היתרון המשמעותי בפנייה להדרכת הורים הוא שניתן בדרך זאת לחולל שינויים בזמן קצר יחסית. בהצלחה, אמיר

רוב ההורים כיום עם בעיות סמכות הורית זה נובע בכללות מזה שהורים דורשים מהילדים הרבה דברים ומתעקשים על הרבה דברים אז הילד מחפש להתנער אבל כש מתמקדים בכמה דברים יותר קל לקבל סמכות רוב הפעמים הורים מתעקשים על דברים לא נחוצים וזה גורר את התגובה האנטי מצד הילד

בני בן 9, ילד מקסים וחכם, עם חסר בטחון. כיום הוא בכיתה ד', מכיתה ג' הוא בבי"ס אחר בשל מעבר דירה (שמח מאוד על המעבר), מהתחלה הייה לו קשה להתחבר לילדיים אך עם הזמן משתפר ומספר שיש לו חברים ומשחק איתם. התחברות עם ילדים הייתה לו קשה גם בשנים קודמות, כל הזמן מציק לילדים אחרים, לקח להם דברים, או דחף אותם (לא במטרה להפיל או משהו אלא בגלל למשוך תשומת לב), הוא כמובן משיג תגובה רעה. מה שכן המורה תמיד שיבחה אותו שהוא מאופק ואף פעם לא עונה בחוצפה, אך... בחודשים האחרונים ההתנהגות שלו השתנתה לרעה, הוא מאוד מפריעה בשיעורים, כל הזמן מבקש לעבור מקום, ומחליט לקום באמצע השיעור ולהסתובב, לא עושה דבר, לפעמים אפילו לא מוצאי את הציוד הרלוונטי, אומר שאין לו ש"ב (אני בודקת עם ילד אחר כל פעם). גם בבית הוא נהייה חסר סבלנות, מגיב לדברים בצעקות אם הוא מקבל "לא" כתשובה, לא מוותר לאחות (בת 5) ואומר שאינו פראייר, הוא בכלל לא מודע להתנהגות השלילית שלו ולא מבין מה רוצים ממנו, ושואל כל פעם "מה עשיתי?". רציתי לשאול מה אפשר לעשות איתו? כל יום אני שומעת תלונות והצקות.

שלום עדן, האם עבר אבחון של הפרעת קשב וריכוז? האם קרה משהו בבית לאחרונה? יתכן שהשינוי ההתנהגותי אינו אלא החרפה של מצב קיים (גם בעבר היו בעיות התנהגות, גם אם מתונות יותר). אם קיימת הפרעת ADHD, חשוב לדעת על כך מוקדם ככל האפשר ולטפל בהתאם. אם אין הפרעת קשב, הטיפול יתמקד בהנחייה הורית ובשיפור היכולת שלו לעמוד בתסכולים. בכל מקרה, אני ממליצה על הדרכת הורים ממוקדת, גם טרם האבחון, כדי לקבל כלים להתמודדות מולו בבית. השינוי בבית מוביל לשינוי מקביל גם בביה"ס. בברכה ליאת

ליאת שלום, תודה על התשובה המהירה. הוא עבר אבחון שהייה בן 4 לערך, אך האבחון לא הושלם. אני נגד ריטלין (תרופות), ובלשב האחרון ויתרתי, אולי מהפחד שזה מה שיגידו לי-לתת לו ריטלין. האבחון נעצר לפני הנוירולוג, אך פסיכולוג בכיר בבי"ח אסף הרופא שלל את ההיפרקטיביות. גם אם זה בעיות קשר וריכוז, האם ניתן לתת טיפול ולעזור לילד לשנות התנהגות שלילית, בלי תרופות? שאלה נוספת: כאשר הבי"ס מתלונן על התנהגותו, האם להתעסק בנושא גם בבית או לתת לביה"ס לטפל בזה? אני מקבלת טלפונים מהבי"ס גם באמצע היום, על הפרעות בשיעור וכדומה, זה יוצר המון מתחים בבית וכעסים עליו על איך שהתנהג בביה"ס בנוסף גם בבית, אך הקושי יותר בגלל הבי"ס. בבית קשה לו לקבל לא, והוא מאוד מתפרץ באותו רגע, ואומר שלא מרשים לו דבר, אך אני מסבירה לו בשקט ומנסה לא להיגרר, הוא נרגע די מהר יש לציין, אך התגובה הראשונית שלו די "קשה". אודה להתייחסותך.

אני מטפלת בילדים בני 1-3, לאחרונה נתקלתי במשפחה שמנשקים על הפה, הן כשהם באים לקחת את הילדה והן כשנפרדים ממנה בבוקר, לרוב האב מביא אותה בבוקר, מוציא את המוצץ שלה ומנשק אותה על הפה, לי זה נראה אירוטי מדי ולאו דווקא ביטוי לאהבה, האם אני מגזימה? האם זה תלוי תרבות? האם זה רק עניין של טעם? או שזה קצת חוסר גבולות... תודה וכל טוב

שלום רב, אני שותפה לתחושה שמדובר בהתנהגות לא קונבנציונלית, שגובלת בטשטוש הגבול בין "שפת הרוך לשפת התשוקה" במונחיו של פרנצי. אפשר להעיר על כך להורים, ולומר בעדינות שזה מעורר תחושה לא נוחה. אולי זה יעזור... בברכה ליאת

כיוון שאני יכולה להתפלץ בשקט כשם שאני מתפלצת מהרבה דברים שאני רואה שהורים עושים, כל עוד זה לא פוגע בילד, אני שותקת. מעניין אותי יותר האם יש בכך כדי להזיק לילדה? אולי זהו סימפטום, דוגמית קטנטנה מההתנהגות המטשטשת גבולות של המשפחה הזו...האם יש מאמר שאת יכולה להפנות אותי אליו שמסביר יותר על טשטוש הגבולות בעניין הזה? תודה רבה!

הי ליאת שוב בעניין הבקרים הלא פשוטים עם בתי בת השש וחצי. בימים האחרונים אני מעירה אותה מוקדם יותר, מעירה אותה בעדינות ונעימות.. ועדיין היא מתעוררת בבכי, בזעף צועקת שקר לה, שלא מצליחה לפתוח עיניים.. כמה שאני מנסה להיות ולראות את הקושישלה, היא לא מצליחה להרגע.. ממשיכה לצעוק.. אני אומרת לה שעליי ללכת להתארגן ומשם היא ממשיכה לבכות שאני לא באה אליה, ולא מקשיבה לה, ויש לה עוד משהו לומר לי... כשהיא באה אליי ואני כבר מתארגנת, היא מנסה פיסית להציק, דוחפת מעט, נוקשת על כתפי .. מאוד קשה כך כי מצד אחד אם אני לא עונה לה היא עשויה לחוות זאת כהתעלמות (למרות שזה אחרי הרבה ניסיון להיות איתה ומתישהו צריכה להתארגן..), ומצד שני זה מסר עבורה ש"די, גם אני צריכה ללכת לענייניי.. אם תצליחי לדבר איתי אשמח אך בצרחות אני לא מבינה כלום וזה מה שאני אומרת לה.. בערב היום היא אמרה לי "את לא מרגיעה אותי, את לא עונה לי ועוזבת אותי".. בשם אלוהים. לי די נמאס מלנסות להיות מותאמת אליה וכל דבר יוצא עקום.. הבנתי מהצהרון שגם שם היא יוצר עצבנית, מתגרה בילדים.. פחות אוכלת.. היא אומרת לי שלא כיף לה שם.. אולי זו עייפות מכל ענייני השגרה..

שלום גלית, חזרתי וקראתי את התכתובת בינינו, ומרגישה צורך להדגיש כי תיקוף והכלה הם משהו שהילדים שלנו צריכים *כל הזמן*. כשאת אומרת "נמאס מלנסות להיות מותאמת אליה וכל דבר יוצא עקום", את רומזת (אולי) על מקור הבעיה. כמבוגרים, עלינו להתאים את עצמנו לצרכי הילד הקטן, תוך שאנו מעודדים אותו להסתגל לדרישות המציאות. בהדרגה, נדרוש ממנו להתחשב גם בנו, אך רק כפי יכולתו וכפי שהגיוני לצפות מילד בן גילו. כל עוד הבוקר נותר זירת מאבק, או "הורדת ידיים" בלתי פוסקת, יימשכו גם התסכול והעויינות אצל שתיכן. מציעה לך לחזור ולקרוא את הדברים שכבר נאמרו, ולבחון האם לא נוצר כאן מצב שבו הבוקר הוא הזמן העיקרי שבו אתן 'מבלות' יחד. נסי להקדיש לה יותר זמן (ללא אחותה הקטנה), ולתת לה מזמנך וסבלנותך בשעות אחה"צ והערב, מה שיאפשר לה להרפות ממך מעט בשעות הבוקר. היעזרי בבעלך, ונסי להיות נדיבה כלפיה בשעות ההתארגנות הקשות של הבוקר. אם המצב הקשה נמשך, פני להתייעצות או להדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

אשמח מאוד לקבל המלצה לפסיכולוג נוער שעובד עם המושלם דרך קו"ח כללית, אשמח גם אם המקום נגיש לכסא גלגלים.

שלום לימור, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. ניתן לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי ילדה בת 5.5 שכל הזמן אוגרת דברים היא "מעלימה" את כל החפצי שבבית לתוך שקיות. קופסאות וזה ממש מציק כבר. האיפור שלי כל הקרמים וכל פעם שנעלם משהו צריך ללכת ולחפש אצלה בחדר ברוב המקרים זה נמצא שם. היא אוספת ניירות,טושים, מגבונים חשבוניות של דברים שקנינו פשוט הכל.. ז ממש משגע אותנו . בהתחלה לא ייחסתי חשיבות גדולה אבל זה נראה כמו הרגל מוזר אציין שלילדה יש אח תינוק בן 7 חוד' אבל התופעה היתה גם לפני ההריון. כשאנחנו אומרים לה שחייב לסדר היא מוכנה ולעיתים עוזרת לזרוק דברים אבל הכל חוזר לקדמותו במהרה.. מה עושים היא עולה לכיתה א' ואני כבר ממש מודאגת ובלחץ

שלום שולי, ממליצה לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני או פסיכיאטר ילדים, ולשלול הפרעת חרדה או הפרעה התפתחותית. בברכה ליאת

שלום. בני בן 5וחצי ככה יצא שעד גיל 4 וחצי לא היה לו חדר משלו והוא נאלץ לישון אומנם בחדרנו אך במיטתו לפני שנה עברנו דירה והילד סירב לישון לבדו בטענה שהוא מפחד מהתחלה ניסינו עם אור בחדר הייתי יושבת על ידו ומקריאה לו סיפורים עד שהוא נרדם הוא היה מחזיק אותי ביד ואיך שהייתי עוזבת את החדר בני היה מאיר את עצמו ובאה למיטתנו למעשה מהתחלה נלחמתי איתו עד שהתעייפי ואמרתי שהוא ישן קצת איתנו עד שיתרגל לבית החדש אח"כ ניסינו שוב אבל לשוואה הוא הפסיק לישון כמו שצריך היה מאיר את עצמו כל 5 דקות בסופו של דבר ויתרתי לו. כעט החלטתי שאין לאן לדחות את הנושאה ויש לטפל בבעייה החמורה שיצרתי בדחיפות. הסברתי לבני שבקרוב יש לי יום הולדת והוא יעשה לי מתנה בכך שכמו ילד בוגר יתחיל לישון לבד אני חוששת שזה לא יעבוד ומאוד מודאגת הייתי רוצה לקבל טיפים כי כל פעם שאני מעלה את הנושא הוא אומר לי " בסדר אמא בואי לא נדבר על זה עכשיו" תייעצי לי בבקשה איך לתקן את הטעות בלי לגרום לו טראומה?

שלום אילנה, את צודקת מאד: הגיע הזמן לטפל בבעיה, ולהרגיל את בנך לישון במיטתו לילה שלם. זה לא הולך להיות קל, אבל זה מחוייב המציאות ואפשרי. אני ממליצה לארגן מזרון או מיטה שיוצבו בחדר של הילד, לא רחוק ממיטתו. תעשו ביניכם תורנות (את ובעלך), והישארו לישון בחדר שלו. בכל פעם שהוא מתעורר, אמרו בשקט "אני פה, לידך. הכל בסדר. חזור לישון". נסו להיות נדיבים ורגועים, ולהסכים מראש לכך שזה יכול לארוך מס' שבועות. ברוב המקרים, הילד מצליח (הודות לנוכחות ההורית נוסכת הביטחון) להתרגל לישון ברציפות ובשלווה. לאחר שההישג הופך עקבי (מספר לילות ללא יקיצות) אפשר לחזור לישון בחדר שלכם, ולהישאר זמינים למקרה שיצטרך אתכם, פה ושם, כמו כל ילד. הוציאו את המיטה שלכם מכלל אופציה, והגיעו תמיד אתם אליו, גם אם מדובר באי נוחות זמנית. הסבלנות משתלמת... בהצלחה ליאת

אמיר שלום, בתי, בת 10, אמורה לעבור ניתוח בברך בעוד מספר שבועות. הניתוח מתבצע בהרדמה מלאה ולאחריו ידרש אשפוז של לילה אחד ככל הנראה. בימים האחרונים בתי התחילה לשאול שאלות רבות לגבי הניתוח ואינני יודעת האם לענות לה או לא. מצד אחד אני חוששת להדאיג אותה אך מצד שני אני כבר לא מצליחה להתחמק. מה כדאי לעשות? נועה

נועה שלום, מכיוון שבתך כבר יודעת על הניתוח הקרב ושואלת לגביו, הרי שהיא כבר מודאגת. המידע שתמסרי לה בתשובה לשאלותיה עשוי אם כך רק להרגיע את החרדה שהיא חשה כעת. מחקרים (וניסיון קליני) מלמדים כי הסתרת מידע לגבי פרוצדורות רפואיות מילדים (בוודאי בני גילה של בתך) דווקא מגבירה את רמת החרדה לקראת הניתוח. מסירת מידע מהימן מפחיתה את החרדה ומקלה על תהליך ההתאוששות. . עני על שאלותיה בכנות והתייחסי לדברים מהם היא חוששת. חשוב לתאר לה את מהלך האשפוז הצפוי, מהרגע שתגיעו לבית החולים ועד השחרור. לשם כך יתכן ותצטרכי בעצמך לברר ולבדוק עם הרופא או צוות המרפאה בה היא מטופלת מה צפוי לכם במהלך האשפוז. שני מוקדי חרדה שכיחים הינם החרדה מההרדמה וחשש מכאבים ואליהם יש להתייחס. חשוב להגיד כי זה טבעי לחוש חרדה לקראת ניתוח ושגם מבוגרים מפחדים. ברוב בתי החולים קיימת אפשרות שאחד ההורים ילווה את הילד לחדר ניתוח ויהיה עימו עד שנרדם. תוכלי לומר זאת לבתך ולהוסיף שלאחר שתירדם תשמור עליה אחות נחמדה. לאחר הניתוח כשתתעורר, אתם כמובן שוב תהיו לצדה. לגבי הכאבים, כדאי לומר את האמת - והיא שיתכנו כאבים אך שגם קיים טיפול יעיל מאוד לכך ושבמידה ותדווח על כאבים, קיימות תרופות מאוד יעילות שיעזרו לה. לבסוף, בהרבה ממחלקות הילדים בביתי החולים השונים ישנם פסיכולוגים רפואיים אשר יכולים לעזור הן בתהליך ההכנה לקראת הניתוח והן בליווי בזמן האשפוז ולאחריו. בהצלחה ורפואה שלמה, אמיר.

שלום, בני בן ה-5 חודשים לאחרונה אינו רגוע. הדבר מתבטא ב: - בזמן אכילה אינו רגוע, זז הרבה, מוציא את הבקבוק מפיו, בוכה למרות שהבקבוק בפיו, מסתכל לצדדים וכל דבר מסיח את דעתו. - בשעות הערות לרוב עצבני, צועק, אגרסיבי מאוד ושורט. רוצה להיות רק על הידיים ורק במצב בו אנו עומדים. - כאשר הוא על מזרן פעילות ומחליט שלא רוצה לעשות תרגילים כמו תרגילי התהפכות, אז הוא סוגר את גופו חזק ולא נותן לנו לתרגל איתו. - מוציא את המוצץ מהפה, זורק אותו ומתעצבן. - מתקשה מאוד להירדם. לוקח לנו חצי שעה להרדים אותו (במקרה הטוב) והדבר מלווה בבכי וצעקות ומעבר מהעגלה לידיים וחוזר חלילה. מה קורה לו? אשמח לקבל ייעוץ והכוונה. האם עלינו לפנות ליועץ פסיכולוגי? תודה, שרית

שלום שרית, ממליצה לשתף בדאגותייך את רופא הילדים ואחות טיפת חלב. הם בוודאי יוכלו להרגיעך ולבחון מקרוב האם יש משהו מעורר דאגה או מחייב התערבות. תוכלו לפנות במקביל, להדרכת הורים קצרה, שתעזור לכם להישאר רגועים ויעילים במגע שלכם עם תינוקכם. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן ה-5 חודשים לאחרונה אינו רגוע. הדבר מתבטא ב: - בזמן אכילה אינו רגוע, זז הרבה, מוציא את הבקבוק מפיו, בוכה למרות שהבקבוק בפיו, מסתכל לצדדים וכל דבר מסיח את דעתו. - בשעות הערות לרוב עצבני, צועק, אגרסיבי מאוד ושורט. רוצה להיות רק על הידיים ורק במצב בו אנו עומדים. - כאשר הוא על מזרן פעילות ומחליט שלא רוצה לעשות תרגילים כמו תרגילי התהפכות, אז הוא סוגר את גופו חזק ולא נותן לנו לתרגל איתו. - מוציא את המוצץ מהפה, זורק אותו ומתעצבן. - מתקשה מאוד להירדם. לוקח לנו חצי שעה להרדים אותו (במקרה הטוב) והדבר מלווה בבכי וצעקות ומעבר מהעגלה לידיים וחוזר חלילה. מה קורה לו? אשמח לקבל ייעוץ והכוונה. האם עלינו לפנות ליועץ פסיכולוגי? תודה, שרית

שרית שלום, במהלך ההתפתחות של תינוק ישנם זמנים בהם התינוק נמצא באי שקט ואנו לא יודעים לפרש את הסיבה לכך. הכתובת הראשונה אליה יש לפנות במידה ואינך רגועה ו/או חשה שהוא שרוי במצוקה היא רופא הילדים או אחות טיפת חלב. שם יעבור גם בנך בדיקה בעין מיומנת ותוכלי לקבל חוות דעת מקצועית ומהימנה. אינני חושב שבשלב זה עליכם לפנות ליעוץ פסיכולוגי. בהצלחה, אמיר

בני בן 6 .היום עלה על המקרר כשאמרתי לו שזה מסוכן ענה לי שלא אכפת לו למות....כששאלתי אותו מה זה למות אמר שמגיעים לגן עדן ושיפגוש שם את כל מי שמת ציין שם של אדם שניפטר שנה שעברה שלא היינו בקשר קרוב איתו.כששאלתי אותו אם לא יתגעגע אלינו אמר שיסתכל עלינו מהשמים...במיקרה נוסף שקרה לא מזמן החזיק סכין כשביקשתי שיניח אותו אמר שהוא רוצה למות וצחק.אני לא יודעת איך להתייחס להערות שלו ,מה עלי לעשות...

שלום ליאת, הסיפור שלך מהווה דוגמא טובה, ומחזק את עמדתי שקיבלה כאן ביטוי לא פעם, לפיה רצוי לספר לילדים בפשטות ובכנות על המוות, מבלי לנסות לייפות את הדברים בדימויים מופשטים מדי. רעיונות של "עולם הבא", "גן עדן" או "נשמות המרחפות בשמיים", הם דימויים יפים שיצרו אנשים כדי להתמודד עם חרדת המוות. ילדים צעירים, שחשיבתם מתאפיינת בקונקרטיות, עלולים להבין את הדברים כפשוטם, ממש כמו הילד שלך. לכן, אני נוטה להאמין שגם לילדים צעירים חשוב לומר ולהסביר ש"המוות הוא סופם של החיים (אצל נמלה, חתול, ציפור, וגם אצל בני האדם). המתים אינם מרגישים דבר. הם פשוט מתים. את המתים קוברים בבית הקברות, שהוא מקום יפה ומטופח, ולשם גם באים כשמתגעגעים לאדם האהוב שמת". אמירה כזו קרובה למדי לאמת, אינה מעוררת חרדה גדולה מדי, וגם לא רעיונות אידיליים על החיים שלאחר המוות. עד 120 ליאת

שלום, לפני כשנה וחצי התגרשתי מאשתי. לימים נודע לי כי עוד כשהיינו נשואים, חברה לעבודה שידל אותה לשלוח לה תמונות ערום כשהיא מצטלמת בחדר השינה הפרטי שלנו. מיותר לציין את עוגמת הנפש והכאב העצום שחשתי כשנודע לי הדבר. לי ולגרושתי יש שני ילדים - ילדה בת 17 וילד בן 13. אותו חבר ששידל אותה לשלוח לו תמונות הוא גם חברה לחיים כיום. בזמנו שלחתי לחברה לחיים מייל נזעם ובו פרטתי בפניו את הנזק הבלתי הפיך שגרם לי ולילדנו (לתא המשפחתי) במעשיו הנלוזים. אני מניח שמייל זה לא נפל על אוזניים ערלות... לפני מס' חודשים, כשבתי חגגה יום הלדת, היא סיפרה לי שגרושתי והחבר שלה קנו לה לפטופ חדש כשכל אחד ממן מחצית מסכום המוצר. כששמעתי זאת לא ידעתי אם לצחוק או לבכות ... שאלתי את עצמי, מה פתאום הוא משלם אלפי שקלים לילדה שאינו מכיר והאם המייל ששלחתי לו בעבר ושבו פרטתי את מה שקרה למשפחתנו מאז הגירושין גרם לו רגשי אשמה ורצון להשתתף בקניית המתנה. על כל פנים, לקחתי את ביתי לשיחה ואמרתי לה שחברה של אמא תרם תרומה נכבדה לפירוק המשפחה ושאני מבקש ממנה שלהבא תסרב לקבל ממנו מתנות או להיפגש איתו בכל צורה שהיא. היא שאלה אותי מה הוא עשה ? אמרתי שדברים חמורים ואיני רוצה לערב אותה בכך ושאני מבקש שתכבד את רצוני בנושא הזה. בתי שאלה מה יקרה אם היא כן תרצה לקבל ממנו מתנות בעתיד או תרצה להיפגש איתו, אמרתי לה שאם היא לא תכבד אותי לא אוכל לכבד אותה למרות שהיא בתי האהובה. שאלתי היא איך יוצאים מהפלונטר הזה ? מבחינתי זה הזוי שבתי או בני יפגשו עם מי שתרם להרס משפחתם מחד ומאידך אני רוצה שיבינו מה קרה עד כמה שאפשר ע"מ שגם הם יפעילו שיקול דעת בנושא. מה עלי לעשות בנושא ? תודה מראש, מיקי

שלום מיקי, אני סבורה שאין לערב את הילדים בחזית המאבק שבין הוריהם, ואין זה הוגן להשתמש בהם כנשק כנגד בן הזוג לשעבר. כאשר אתה מעמיד בפניהם אולטימטום מוזר "אם תיפגשו עם החבר של אמא הרי שאינכם מכבדים אותי, ואז לא אכבד אתכם", אתה גוזר עליהם פיצול נאמנות בלתי אפשרי, שמסבך עבורם את החיים מאד (!) ומקשה עליהם להסתגל לנסיבות חייהם המשתנות. מרגע שהתגרשת מאמם, עליך לקבל את העובדה שבן הזוג שלה (יהיה אשר יהיה) ייקשר בדרך זו או אחרת גם לילדיך. באופן דומה, גם בת הזוג החדשה שלך (אם וכאשר תגיע) תקיים קשר עם ילדיך, ומוטב שיהיה זה קשר חם וטוב. לתחושתי, אם לא יוצרים מראש את הפלונטר, לא יידרש המאמץ להיחלץ ממנו. האופן שבו התפרקה הזוגיות שלכם יכול להישאר מחוץ לתודעתם של הילדים, לפחות כל עוד הם קטינים, ולא הוגן לדרוש מהם להפוך חיילים בשדה קרב שאינו שלהם. נסה לטפל בעצמך, להתגבר על הפגיעה והכעס, ולהמשיך בחייך כאב לילדיך וכבן זוג לאישה הראוייה לך. בברכה ליאת

שלום ד"ר מנדלבאום, בני בן ה-10 חזר מבית הספר עם ציור שמטריד את מנוחתי, הוא אמר שלאחר שהסבירו להם את חוקי בית הספר, ביקשו מהם לצייר איך היה נראה בית ספר בלי חוקים, הוא צייר את בית הספר כשלילדים יש נשקים בילדים ועל בית הספר צייר גולגלות וכתב "בית מות" וכתב "אתם מתים". אודה לך אם תוכלי לעזור לי בהבנת הציור והאם אני צריכה להיות מודאגת ולקחת אותו לטיפול? תודה מראש, אורין

שלום אורין, ככל הנראה בנך מבין את חשיבותם של החוקים והכללים כמסדירים את החיים החברתיים, וכפיתרון טוב כנגד דחפים תוקפניים ואלימים. זו ראייה מפוכחת, בהתחשב ברמות התוקפנות והאלימות בחברה בכלל ובבתי הספר בפרט. לא חייבים לרוץ לפסיכולוגים על כל גילוי מדאיג שכזה. הייתי מתחילה למשל בשיחה, ובה הייתי מבררת איתו האם הוא חווה אלימות בביה"ס, והאם היה מעורב בתקריות אלימות כקרבן או כתוקף. הדגישי את החובה להימנע ולהתרחק מכל מה שקשור בפגיעה אלימה, פיזית ומילולית, והזכירי מה ניתן לעשות כאשר נקלעים לסיטואציה מועדת לפורענות. הפניה לטיפול רלוונטית במקרה של שינוי מדאיג בהתנהגות או בפגיעה משמעותית בתפקוד השוטף. בברכה ליאת

שלום :-) אין לת מושג איזו הנחת רווחה מהתשובה שלך. מלבד הציור שציינתי אין שום דבר חריג בהתנהגות שלו. כששאלתי אותו על הציור הוא ענה בפשטות שביקשו לצייר בית ספר בלי חוקים אז ציירתי. שוב תודה, אורין

היי! אני בן 18 וחצי כמעט 19. בגיל 14-16 סבלתי מחרדות רבות וטופלתי אצל פסיכולוגית. החרדות נעלמו פרט לאחת שעד היום לא עוזבת אותי. אני מפחד מרופאים/ מכשירים רפואיים פחד מוות. לא יכולים למדוד לי לחץ דם כי אני מתחיל להזיע והדופק שלי עולה ל150+, רק מלחשוב על ללכת לרופא אני נכנס להיסטריה והדופק שלי מואץ. אני תמיד מפחד שכשימדדו לי לחץ דם ומהלחץ יגלו שהוא ממש גבוה הם לא יבינו שזה רק מחרדה ויפנו אותי לבי"ח יעשו לי בדיקות. אני ברמה שכבר מפחד להיות חולה אפילו בדלקת כי אני לא רוצה שיבדקו אותי. איך אפשר לטפל בזה? זה כבר ממש מציק לי... תודה!

שלום רב, הדרך המומלצת ביותר להתמודדות עם הבעיה שלך, היא פשוט להישאר בריא! וברצינות - ככל פחד אחר, גם הפחד מרופאים ומחלות ניתן לטיפול באמצעות טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. טיפול כזה נשען על העיקרון של הקהייה הדרגתית של הפחד, באמצעות חשיפות חוזרות לסיטואציה המפחידה. כך, למשל, יתכן שכדי להתמודד עם הפחד ממדידת לחץ דם, תיאלץ למדוד אותו שוב ושוב, לראות שלא קורה כלום גם אם הלחץ דם עולה לערכים גבוהים (זה הגיוני במצבי פחד). ההנחה היא, שחשיפה חוזרת לאובייקט הפחד מורידה את מפלס החרדה, עד להכחדתה. גם הימצאות בסביבה רפואית (למשל התנדבות במד"א) יכולה להקהות את הפחד, ולהביא לתוצאה דומה. ממליצה בחום להתייעץ עם מטפל קוגניטיבי-התנהגותי, ולפעול בהקדם. מדובר בטיפול קצר יחסית, עם סיכויי הצלחה טובים מאד. בריאות ליאת

שלום ליאת, ותודה מראש על ההתייחסות: אני אמא לתינוקת מקסימה ומיוחדת בת שנה וחצי. היא ילדה מאוד נבונה וחכמה ולמרות שהיא לא לדברת כל כך ברור אנחנו מצליחים להבין אותה ויכולת ההתבטאות שלה מהממתת. בזמן האחרון היא רוצה כמעט כל דבר עוד פעם. אם היא שומעת שיר, היא חייבת לשמוע אותו פעמיים שלוש, תכנית בטלויזיה, דיגדוג, נשיקה. נדיר שהיא לא מבקשת עוד פעם. אין לי עוד ילדים ואין לי בסיס להשוואה. יכול להיות שכך הדבר בגיל הזה, יכול להיות שהיא אוהבת את המילה עוד פעם. יכול להיות שזה גורם לה ביטחון... אך אני חוששת מאובססיה. זה נראה לי פשוט מילה מאוד שגורה. עוד פעם. זה גם מקשה כל הזמן להחזיר כל תוכנית אחורה, כל שיר. מה עושים?? והאם זאת בעיה??

שלום רב, ילדים קטנים יכולים לחזור ולשמוע, שוב ושוב, שיר אהוב, סיפור, דקלום, תכנית טלוויזיה, וכו', ויש בכך כדי להעיד על התפתחות קוגניטיבית תקינה. החזרתיות מאפשרת לילד ליהנות מהמקצב המוכר, ללמוד לצפות למה בא אחרי מה, להטמיע מילים חדשות והבנות חדשות בכל פעם מעט יותר. כאשר התינוק מבקש "עוד פעם", הוא לומד משהו חשוב על יכולתו לפעול ולהפעיל את העולם באמצעות מילים. הוא נהנה מיכולתו לגרום לשיר להתנגן שוב, רק כי הוא אמר, ולומד את הקשר שבין מילים לפעולות. בקיצור - לא מדובר באובססיה במובנה הפתולוגי, אלא בשלב התפתחותי חשוב. בברכה ליאת

שלום , בתי בת ה5 מתנהגת בצורה אימפולסיבית וקשה כבר המון זמן. ילדה מפונקת , נכון, מקבלת המון המון המון אהבה מאיתנו, מהסובבים . בשנות חייה הראשונות לא ממש שמנו גבולות ועכשיו זה כמעט בלתי אפשרי... אנחנו אכן פועלים לשימת גבולות והגיון .אם היא רוצה משהו ולא מקבלת אז היא מקללת ומרביצה , אני מיד מעבירה את המסר שלא מדברים ככה ובמקרים קשים אף נותנת עונשים כמו איסור על טלוויזיה , שוקולד וכד. מתנהגת בחוסר כבוד אל הסבים והסבתות ווודאי אלינו. אני אובדת עצות, חושבת אכן לקבל עזרה אבל בנתיים כיוון כלשהו ....איך מתמודדים כשהילדה מרביצה או אומרת מפגר... מה לעזעזל לא עובר בדרך שלנו ...אין אצלנו ניבולי פה, יש הרבה אהבה וכבוד , יש דרך... אני בהריון בחודשים מתקדמים , לא יודעת אם זה קשור לכל ההתנהלות כי זה לא מעכשיו אך אני חייבת להכין את הקרקע כדי שלא אתאשפז על רקע נפשי כי זה פשוט בלתי אפשרי... תודה

שלום אפי, פני להדרכת הורים בהקדם. קשה לי להאמין שבמצב העניינים הנוכחי, תוכלי להיתרם מעצה באינטרנט. הילדה שלכם קיבלה את הרושם (על סמך מה שחוותה בבית) שהיא מנהלת אתכם, ושעל-פיה יישק דבר. עליכם ללמוד לבסס עמדה סמכותית מולה, ולהציב גבולות ביעילות, לאו דווקא בדרך של ענישה. את מוזמנת לדפדף בפורום שלנו ולקרוא תשובות שניתנו לפניות דומות. תוכלי להיעזר בלשונית ה"חיפוש בפורום זה" שבראש העמוד, ולרשום מילות מפתח כמו "ילד אלים", "הצבת גבולות", ילד מכה", וכד'. פני להדרכה הורית, והחזירי לעצמך איכות חיים. בהצלחה ליאת

אני בת 18 ובערך מגיל 8 קרה לי מידי פעם שהרגשתי שאני נמצאת בחלום,שהדבר שקורה הוא לא באמת קורה... זאת הייתה תחושה של כמה שעות וזה נגמר וזה היה במשך כמה שנים. הייתה לי הפסקה מזה במשך כמה שנים ופתאום זה חזר לי.. זה חזר אבל לתקופות קצרות של דקות או שעות. ביום ראשון האחרון זה התחיל לי שוב אבל זה לא נגמר! זה כבר 3 ימים ברצף.. אני מרגישה שאני משתגעת! חשבתי שזה מגיע מעייפות אבל ישנתי אתמול 10 וחצי שעות וכלום! זה לא עזר! אני לא מצליחה להתרכז בלימודים... אני לא מרגישה את הטעם של האוכל,אין לי הנאה מלאכול דברים...אני רואה את עצמי עושה דברים אבל אני מרגישה שזה לא אני,שזה לא קשור אלי... ואני גם פחות מרגישה כאב. ב3 ימים האלה היו פעמים שחזרתי לעצמי לכמה דקות או נגיד שעה... אבל זה כל הזמן חוזר!!! במוצ"ש שתיתי אלכוהול וישנתי בערך 5 שעות בלילה.. אולי זה קשור?? בדקתי קצת באינטרנט וראיתי שיש כזה דבר הפרעה דה-פרסונליזציה... יש מצב שיש לי את זה? ראיתי שכתוב שזה מגיע מטראומות בילדות.. אבל לא חויתי טראומה בילדות... מה שכן, כבר שנה וחצי שאני מסתירה מההורים שלי והמהסביבה שלי שיש לי חבר(זה לא מקובל בחברה שלי חבר,ואסור שידעו)ואולי זה גורם להרגשה שלי? כי הבנתי שלחץ ממושך יכול לגרום לזה...

שלום יעל, התופעות שאת מתארת אכן יכולות להתאים לאבחנה של דה-פרסונליזציה אולם הן מאוד שכיחות גם במצבים של חרדה ומתח. את מתארת מתח רב מכך שאת נאלצת להסתיר מערכת יחסים משמעותית לאורך זמן ממשפחתך ומסביבתך הקרובה, וזה הגיוני. חשוב שתמצאי מקום לדבר על הקשר עם בן הזוג שלך - עם אדם שאת סומכת עליו (בן משפחה או חבר/ה). לא ציינת באילו נסיבות הופיעו הסימפטומים בעבר (מגיל 8) והאם את מקשרות אותם למצבי סטרס וחרדה גם אז. בנוסף, פניה ליעוץ פסיכולוגי עשויה לעזור ללמוד להתמודד עם מצבי מתח ולחץ כמו גם להבין טוב יותר את התסמינים עמם את מתמודדת. בנוסף תוכלי למצוא מקום בטוח לדבר על הסוד שאת נושאת. בהצלחה, אמיר

שלום רב , בני בן 11 ויש ילד בשכונה שמציק לבני מאז ההצקות בני מפחד לחזור הביתה מבית הספר לבד ומפחד ללכת לחברים אחה"צ . פניתי למשפחתו של הילד ובנתיים מאז הילד לא מגיע לחצר ביתנו . אך בני עדיין מאוד חושש ומפחד לצאת . אני לא יודעת אך ללמד את בני להתגבר על הפחד . נא עזרתך תודה מראש

שלום נורית, ראשית, סליחה שקצת חיכית... לפחד של בנך יש אחיזה במציאות. אם נפל בעבר קרבן להצקות אלימות, הגיוני שיתקשה לסמוך על מי שפגע בו, ולהרגיש בטוח. אני מציעה לא ללחוץ עליו בשלב זה, וללוות אותו לחברים או לחוגים. במקביל, תוכלי לשוחח איתו, להזכיר לו איך מתרחקים ביעילות מכל מה שמדיף כוחנות ואלימות, ולהזכיר לו מה ביכולתו לעשות בכל פעם שהוא מרגיש מאויים (להתרחק, למצוא חבר קרוב, לפנות למבוגר לעזרה, להתקשר אליכם, וכד'). אם תרגישי שההימנעות שלו נמשכת מעבר לשבועיים שלושה, ורמות החרדה נשארות גבוהות, התייעצי עם פסיכולוגית ביה"ס ופעלי בהתאם להמלצותיה. בברכה ליאת

שלום מחפשת פסיכולוג לנער בגיל התבגרות עדיף שמקבל דרך קופת חולים מכבי דחוף לי מאוד תודה מראש

שלום אור, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. ניתן לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

דוקטור אמיר אורן בוקר טוב . יש לי ילד בן 8 שנים באופן כללי הוא ילד טוב חביב על כולם קצת שובב לפעמים אבל בסדר יחסית לגילו. לאחרונה מזה שבועיים גילתי תופעה שלא הייתה קיימת אצלו עד כה . הוא מיתעורר מיספר פעמים בלילה וטוען שהוא שומע קולות ( קולות של שדים) כל לילה וזה גורם לו להיתעורר והדבר הזה נימשך כל הלילה ובבוקר כמובן הוא קם עייף מאד והולך ישנוני לבית הספר . התופעה הזאת נמשכת כבר שבועיים ימים ברציפות ואני מאד מודאגת מכך . שאלתי אליך היא : האם יש לי סיבה לדאגה ? או שזה משהו חולף? האם צריך לאבחן את הילד או לבצע איזושהי בדיקה ?

אור שלום, כדאי להתחיל בליזום שיחה עם בנך בשעות היום, כאשר הוא רגוע, ובה לבדוק איך הוא מסביר את מה שקורה בלילה. האם הוא זוכר את זה בכלל? האם בלילה הוא מבין שהקולות שהוא שומע אינם באמת של שדים? האם הוא שומע קולות גם ביום לפעמים? במקביל כדאי לבדוק האם הוא נחשף לאחרונה לתכנים מפחידים (כגון סרטי אימה או משחקי מחשב עם דמויות כאלה). בלילה מומלץ להפחית בשיחה.אם הוא מתעורר וזקוק לנוכחותכם ליד מיטתו על מנת להירגע אז תשבו לידו עד שנרדם. זה לא זמן לשיחות. תשאירו את זה לבוקר. באם התופעה נמשכת והחרדה עולה או שהקולות מופיעים גם במהלך היום אני ממליץ על פנייה לפסיכולוג/ית ילדים לצורך הערכה וטיפול. בהצלחה אמיר

הי ליאת כתבתי לפני כשבועיים על הבקרים הקשים, וכאן, בעזרת התייחסות אוהדת שלי לכל מיני ענייני בוקר של הבת כמו "כואבת לי הבטן" או "קשה לי לפתוח עיניים", כאשר אני "שותפה לצערה" לרגע או שניים, יחסית הבקרים הקשים פוחתים. לעיתים יש בקרים בהם היא מתחילה קשה, אני עדיין מפספסת, ואז זה נגמר בזה שצריך להחזיק אותה.. לאחר מכן כשמשוחחות, והיא אומרת לי כמה הייתי לא הוגנת אני מראה לה שהיא צודקת בתחושה שלה אבל גם אני בנאדם ואני לא פיה או מלאך שלא טועה.. בנוגע לאחותה בת השלוש וחצי, יש ביניהם יחסים מגוונים , מצד אחד יכולות לשחק יםה, לשחק משחקי דמיון וכו, ולעיתים מכות אחת את השניה. היה אירוע מאוד קשה שהגדולה נתנה לקטנה מכה בראש.. מאוד כעסנו, ורק בדיעבד הבנו כי הכעס לא מסייע לה. לאחר מכן מספר פעמים פשוט הסברנו לה מה זה יכול לעשות לילד שצעיר ממנה ובכלל ההשלכות של זה על מי שנמצא איתה. אנו שמים לב כי דווקא מאז ההסברים שלנו היא מאוד מתאמצת לא להכות ומכה הרבה הרבה פחות. שאלתי היא עקרונית- אני שומעת מאנשים שואמרים ש"עד שלא יהיה דם אני לא מתערב". לי מאוד קשה להיות מהצד וסתם לומר תסתדרו.. מה דעתך?

שלום גלית, גם אני שייכת לאסכולה שאומרת (בהומור) שעד שאין הרוגים או פצועים אין להתערב. אני מאמינה שכהורים, עלינו לעשות הכל כדי לגנות אלימות, לחנך ולהסביר - כמו שעשית ממילא. עם זאת, הילדים שלנו מגלים די מהר את נקודות התורפה שלנו - "לא יכולה לראות אלימות" "קשה לי לראות אחים רבים" "אחים צריכים לאהוב זה את זה" "חשוב לי שבמשפחה תהיה הרמוניה ושלווה" "צריך שהגדולים יתחשבו בקטנים החלשים" וכו' וכו'... כאשר הילדים שלנו מבינים כמה כל אלה חשובים לנו, הם מגלים שדרך המריבה הקולנית הם מזעיקים אותנו ומכניסים אותנו למעורבות מיידית. מסתבר שהכלל "אם אין קהל - אין הצגה" עובד יפה גם כאן. כאשר ההורים מניחים לילדים לפתור את הקונפליקטים שלהם בכוחות עצמם, האלימות פוחתת פלאים, והילדים לומדים להסתדר היטב. מצרפת שני לינקים לדיונים קודמים בנושא - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-66893#message-66893 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-40746#message-40746 בהצלחה ליאת

אז הגדולה שלי בת שנתיים וחצי והקטנה תכף 5חודשים...מכורח הנסיבות לקראת סוף ההריון היה לי קשה לקלח את הגדולה ובעלי קם אליה בלילות וכו' ואז הלידה וההנקה ומאז הבת הגדולה דורשת את אבא ורק אותו...זה התחיל בקטנה ומתגלגל... וקשה שלא להעלב על אף שאנחנו ה"גדולים" ...אשמח לתשובה מקצועית או מנסיון מה עושים???איך מתקנים את היחסים ככה שתחזור לסמוך עלי?? לצערי גם כשאני יוצאת עם שתיהן לפיעלות של הגדולה בדיוק אז הקטנה דורשת תשומת לב ודוחקת את הגדולה להמתין בסבלנות...ולא אין לי עזרה בסביבה וגם אני עדיין מניקה בלבד. האם להתעקש על הקרבה או להניח לה וזה יבוא ממנה?לשתף אותה ברגשות או שזה ייתן לגיטימציה להמשיך מה עושים???????

שלום מיטל, כמה טוב שיש לכל ילד שני הורים, ובזמן שאחד פחות פנוי, האחר יכול למלא את החסר באהבה ונדיבות. כאשר הילדה שלך דורשת "רק את אבא", היא עושה זאת כי למדה שהוא פנוי אליה, קשוב, זמין גם בלילה. אין זה אומר שאינה אוהבת אותך ואינה קשורה אלייך, אלא רק שהוא נתפס כרגע כדמות הזמינה שעליה אפשר לסמוך. אני חושבת שיש טעם להמשיך להתעקש על הקרבה, אך להתעקש עם עצמך (!) ולעשות הכל כדי להימנע מחשבונות קטנוניים. התעקשי על ביטויי אהבה כלפיה, על רגעים קטנים ביחד איתה, על סיפור, מקלחת וצפייה משותפת בטלוויזיה, וכל זאת - מבלי לדרוש ממנה דבר בתמורה ומבלי להעמיס עליה את העלבון שלך. תני באהבה, וקבלי גם את מה שנראה כמו העדפה זמנית של אבא. לפחות יש לך שותף מסור ועוזר... בברכה ליאת