פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, בתי בת כ-16.5 עדיין מדברת עם עצמה ועורכת שיחות עם חברים דמיוניים. בנוסף היא הולכת המון בבית תוך כדי משחק עם עצמה והדמיית כיתה או מקום מפגש חברי. בתי אובחנה כ- ADHD. כבר דיברו איתנו שיש לה התפתחות מאוחרת LATE BLOOMING. שאלתי, האם עדיין תקין בגיל זה ? אם לא, מה עלי לעשות כדי להפסיק תופעה זו ? תודה

טובה שלום, חברים דמיוניים הינה תופעה המופיעה בדרך כלל בגיל הגן ולרוב נעלמת במהלך בית ספר יסודי. ישנם מקרים בהם התופעה נמשכת אך חשוב מאוד לבדוק האם קיימת הבחנה בין דמיון למציאות, האם החברים הדמיוניים (או המצבים הדמיוניים) מהווים תחליף להתמודדות עם אינטראקציות חברתיות במסגרת קבוצת השווים. בשל המורכבות הנובעת מהשילוב בין ה-ADHD והאיחור ההפתחותי, אינני חושב שאוכל לעזור לך באופן מספק במסגרת הפורום. אני ממליץ לפנות לפסיכולוג או לפסיכיאטר ילדים ונוער לצורך הערכה ויעוץ. בברכה, אמיר.

שלום ליאת, ביתי בת חמש וחצי (גן חובה) ילדה מאוד נבונה ורגישה.לאחרונה החלה לשאול שאלות על המוות: "מה זה למות?, מה קורה לגוף? האם מתים בגיל 100?"...בכל פעם עניתי לה בתשובות קצרות שמה שהנחה אותי זה להרגיע אותה שזה קורה כשמאוד מאוד זקנים. אך שמנו לב שהיא מאוד חוששת וכל הזמן בוכה מהנושא.נתתי לה דוגמא שסבא וסבתא שלי מתו ותיראי אנחנו וסבתא ממשיכים לחיות ולצחוק ולדבר אליהם כאילו הם פה. לא ידענו למה לאחרונה היא בוכה המון ומאוד מחוברת אלי ולבעלי יותר מבדר"כ. אתמול סוף סוף היא הוציאה את אשר על ליבה. היא חוששת למות! היא אמרה "שהיא לא רוצה שנמות לעולם, אפילו לא ליום אחד גם אם יהיה לה סרטן". ליאת, היא נחשפה לנושא בגן מילדים...מה לעשות? איך מסבירים שאלה החיים? תודה רבה וחג שמח נעמי

שלום נעמי, הידיעה שיום אחד נחדל מלהתקיים מצערת את מרביתנו, וכמעט כל אדם נדרש מדי פעם להרהור על מותו הוודאי. כשמדובר בילדים, החסרים עדיין את מנגנוני ההגנה הבשלים, הפחד מכה בעוצמה, ונדרשת ההרגעה הורית המנחמת. מה שאת עושה הוא נכון בעיני: האמירה שאנחנו ממשיכים לחיות, ליהנות ולצחוק למרות חסרונם של האהובים שמתו. הדגש כאן מוסת מן המוות אל החיים, מן הגעגוע אל האהבה, מן היגון אל שמחת הביחד. לפעמים גם הומור יכול לעזור ("אנחנו לא מתכוונים למות כל כך מהר"; "אין לנו זמן לבכות עכשיו, זה מבזבז לנו זמן יקר ויש המון מה לעשות"). מה שהכי חשוב, זה מה *לא* לעשות: רצוי לא להתפתות לאמירות מופשטות מדי על עלייה לשמיים, גן-עדן, ונשמות שמסתובבות כאן, שם או בכל מקום. אלה רעיונות שקשה לילדים לעכל. בדר"כ, נוכחות קרובה ו'בריאה' של הורים ובני משפחה, משמשת נחמה והרגעה. אם הפחד לא נרגע גם בעוד שבועיים שלושה, התייעצי שוב. בשמחות ליאת

יש לי 2 ילדים בן 6 ובת 3. ביני ובין בעלי אין שום יחסי זוגיות מזה שנתיים. אנחנו אף ישנים בנפרד. רב הזמן אנחנו בשתיקה. אין מריבות או צעקות. אני רוצה להיפרד אך חוששת מההשפעה על הילדים שמאוד קשורים אליו(הוא אבא מאוד מעורב ופעיל) אולם מצד שני חוששת מאוד מההשפעה של זוגיות לקויה כל כך על חייהם הבוגרים. אין לנו בעיה להמשיך לחיות יחד אך לא הייתי רוצה שתפיסת הזוגיות שלהם תהיה מעוותת כל כך. חברה הציע להסביר ם פרודים אך חיים יחד באותו בית. מה נכון לעשות? מה יגרום הכי פחות נזק?

שלום רונה, נדמה לי שלפני השאלה "מה נכון לילדייך או מה יעשה להם פחות נזק", ראוי לשאול מה נכון *לך* או לאביהם, כבני אדם (ולאו דווקא כהורים). אין ספק שלילדים עדיף לגדול במסגרת משפחתית חמה ומאושרת, עם אמא ואבא שאוהבים אותם ואוהבים זה את זה. במציאות, יש הרבה מאד וריאציות על המושג משפחה, וכנראה שהמצב האידיאלי לא תמיד מעשי אצל כולם. את יודעת, יש ילדים שעוברים טלטלות רבות בחייהם, ולמרות זאת הם גדלים להיות אנשים בריאים ושמחים, ויש כמובן גם את כל האפשרויות האחרות. נדמה לי שהאפשרות בה בחרתם - לחיות בבדידות וניכור תחת קורת גג אחת, רק כדי לא לגרום נזק לילדים - היא לא בהכרח המוצלחת מכולן. מציעה לך להגיע להתייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת (לאו דווקא של ילדים), ולחשוב ביחד איך תוכלי ליצור עבור עצמך סביבה מיטבית. אני מאמינה שכאשר ההורים שלמים ומאושרים (ביחד או לחוד) איכות החיים של הילדים משתפרת בהתאם. בברכה ליאת

שלום, בני הצעיר בן 13,חברותי,הילדים אוהבים אותו ורוצים בחברתו. לאורך השנים הוא התחבר גם לבנים שעושים מעשי קונדס. לפני כשבועיים בני השתמש במצית ועשה חורים ברשתות שבבית. לאור המקרה דיברנו איתו על הנזקים והוא הציע שיתן מכספו לתיקון הנזק ואכן לקחנו מכספו לתיקון הרשתות. המקרה האחרון שקרה שהסתובב בישוב עם 3 בנים בני גילו,לטענתו אחד הבנים אחז במצית והצית שיחים ותחנת אוטובוס בישוב כשבני היה איתו ועוד נער נוסף בעת המעשה. כיצד להגיב למקרה הנ"ל? מדוע נושא השרפה חוזר? אודה לתשובתך המהירה.

שלום רב, מאחר שמדובר בהתנהגות מסוכנת, שעלולה - בנוסף - לסבך את בנך עם החוק, הייתי מודיעה לו שלא תוכלו לעמוד מנגד, ולכן תפעלו מיידית לקבלת עזרה. הסבירו לו שעומדות בפניכם שתי אופציות: לפנות לרשויות החוק, או לגורם טיפולי, שיעזור לו (ולכם) להבין מדוע הוא פועל בדרך כה הרסנית ומסוכנת. מציעה להפעיל באורח דומה גם את ההורים של הילדים האחרים, ולאחד כוחות בנושא, כדי להימנע מהסתבכות בפלילים. בברכה ליאת

שלום ליאת ,. אני סבלתי לפני כשנה וחצי מהתקפי חרדה אשר יצאתי מזה בכוחות עצמי טיפול התנהגותי אך כיום אני סובלת מלחץ בגוף ללא סימנים שהיו לפני אני פשוט מרגישה מתח ברגליים ובידיים ואפילו לא נושמת נכון אני מוטרדת מאוד אין לי כוח לרוץ לבדיקות אשר בסוף הכל תקין אני מנסה להרגע אך זה יותר חזק ממני התחלתי חוג יוגה אך אני פוחדת שזה יחזור שנית או שזה יגרום לדברים חמורים אני פשוט לא יודעת למי לפנות לאיזה רופא האם טיפול אצלך יעזור .ותודה לך מראש

שלום אנונימית, אני מבינה ש"הטיפול ההתנהגותי" שעזר לך הוא טיפול עצמי, שיכול לפעמים להיות יעיל, אם קראת והפנמת את העקרונות החשובים (להימנע מההימנעות! להסכים לחשוף את עצמך להתקפים ולהקהות בהדרגה את הרגישות והחרדה). ועדיין, נשמע כאילו יש עוד עבודה לפנייך, ואפשר לעזור לך בתהליך הזה, בעזרת טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות מידי אנשי מקצוע, עם או בלי טיפול תרופתי בנוגדי-חרדה. יוגה מומלצת מאד כפעילות מפיגת חרדה ובריאה. לכי על זה! בברכה ליאת

שלום ביתי בת 3 בעוד כחודש. החלטנו לנצל את חופשת הפסח לגמילה מחיתולים. יש לציין שעד עכשיו היא התעניינה בחברות שעושות צרכים בשירותים, ישבה על הישבנון מספר פעמים ועל הסיר אבל מעולם לא עשתה צרכיה בשירותים או בסיר. הורדנו את החיתול לפני 5 ימים ומאז היא עדיין לא עשתה בסיר או בשירותים פיפי (קקי זה סיפור אחר- יפורט בהמשך). היא עשתה פעם אחת כשהושבתי אותה בזמן שעשתה וכך המשיכה להשתין לתוך הסיר. תגמלנו אותה במילים טובות ופרס. כשהושבתי אותה על הסיר היא ממש רעדה... נדמה שהיא פיתחה חרדה כלשהי מהסיר (שירותים בכלל לא בא בחשבון). היא מתאפקת שעות ומודיעה כל 5 דקות "יש לי פיפי" וכשאני מציעה לה לשבת על הסיר, כל פעם כזו, היא מסרבת בתוקף! ניסיתי לקחת צעד אחורה, להפסיק לשאול אותה אם יש לה פיפי לעיתים קרובות ולהפסיק לשכנע אותה לשבת על הסיר אבל מה אני אמורה לענות בתגובה ל: "יש לי פיפי"? לקיחת הצעד אחורה בינתיים לא עובדת... לגבי הקקי - היא סובלת מעצירות כרונית כבר יותר משנה וחצי - מקבלת "נורמלקס" כל ערב. עם החיתולים היא הייתה עושה קקי אחרי שהייתה מודיעה עליו כמה שעות קודם, מתאפקת - ולבסוף עושה בחיתול, כשמחזיקים לה את היד... אני לא יודעת איך תלמד לעשות בסיר. האם כדאי להציע לה חיתול רק בשביל שלא תהיה עם עצירות? היא ילדה רגישה באופן כללי ואני אשמח לקבל עצות כיצד לפעול במידה והיא מסרבת לשבת על הסיר ומתאפקת שעות. מחכה לעצות טובות גם לגבי הפיפי וגם לגבי הקקי... תודה

שלום יעל, בתך - לפחות ככל הנוגע לגילה - בשלה כבר מזמן לתהליך. אני מזכירה לך שהיוזמה לחינוך לניקיון היא של המבוגרים, והם שאמורים להורות לילד (מאימתי שהושגה הבשלות המוטורית והקוגניטיבית) היכן עליו לעשות מעתה את הפיפי והקקי. הורדת הטיטול צריכה להיעשות כהחלטה חד פעמית, הנעשית באופן גורף (למעט ללילה, איתו אפשר לחכות מעט יותר). אפשר לעשות מעין 'טקס' חגיגי קטן, שבו תכריזו "כמה היא גדולה ונהדרת", ושמעתה את הפיפי והקקי היא עושה בסיר או באסלת השירותים. רצוי ללוות את התהליך בספרים והקלטות בנושא, ולהביע התלהבות והתרגשות שמחה מהתהליך. הכינו את עצמכם לתאונות ופספוסים, וקבלו אותם ברוח טובה וסלחנית. ממליצה לך בחום להיעזר בעשרות המאמרים באתרי ההורות ברשת, המפרטים צעד צעד איך לעשות את התהליך נכון. העצה הכי חשובה שאני יכולה לתת לך מכאן, זה **לא** לתת לילדה לעשות קקי בטיטול מרגע שהחלטת להוריד לה אותו, שכן זה יכול לסבך מאד את התהליך, לעכב אותו ולבלבל את הילדה. גרוע מזאת - הרגל כזה עלול לסבך אתכם עם הפרעת הצטאות בעתיד ועצירויות. בהצלחה ליאת

ראשית, תודה על התגובה המהירה :) כבר עשינו את טקס "זריקת החיתולים לפח כי את ילדה גדולה", קראנו ספרים, דיוידי וכו'- הכול לקראת התהליך... היא שיתפה פעולה עם הכול בהתלהבות אבל כמגיע רגע האמת והיא צריכה לעשות פיפי או קקי (אחרי התאפקות של שעות) היא מסרבת בכל תוקף לשבת על הסיר או לבוא איתי לשירותים ומתחננת שאשים לה מכנסיים... כנראה שכך היא מרגישה פחות חשופה. אנחנו מגיבים כרגע ל"פספוסים" (הם לא באמת פספסוסים כשכל היציאות הן מחוץ לסיר בכל מקרה) בקור רוח ובאדישות מה אבל לא נראה שזה מפיג את החרדה שלה. איך את מציעה לנהוג במקרה כזה של סירוב לשבת? האם להמשיך כך, ללא חיתול, לקבל את הפיפי שבורח בשאננות או להכריח אותה לשבת על הסיר? (גם פרסים לא ממש עובדים...) תודה!

א. יש לי ילדה בת שנתיים וארבעה חודשים. בכל דינמיקה עם ילדים בני גילה , כאשר משחקים איתה "חוטפים" מידיה את הצעעצועים והיא אינה לוקחת חזרה אלא "מייללת" ואומרת במעין בכי "אני רוצה את זה". שמתי לב שיותר נוח לה לשחק עם ילדים גדולים יותר - בני חמש, שם הדבר כמעט ולא קורה... כמובן שאני רוצה שהיא תשחק עם ילדים בני גילה. האם אני צריכה ללמד אותה לחטוף? האם הדבר מעיד על קושי במיומנויות חברתיות? ב. היא מפחדת לעלות על מגלשה, נדנדה - דבר שלא היה בעבר. בגינה לא עולה על מתקנים.מתקנים ששמים בהם כסף כדי שיזוזו מפחידים אותה. בפורים לא רצתה להתאפר בגן כמו שאר הילדים אשר הגננת אפרה אותם. אלה מס' דוגמאות לפחדים שלה. מה עלי לעשות? תודה וחג שמח!!

שלום דנה, כל התופעות שאת מתארת נורמליות לחלוטין, ואין בהן (כשלעצמן) כדי להעיד על בעיה כלשהי. ילדים בני שנתיים-שלוש עדיין מאד יצריים, ומתקשים לשאת תסכולים ולווסת את התוקפנות שלהם. לכן, בפעוטונים נראה הרבה יותר תוקפנות גולמית (נשיכות, דחיפות, משיכת שיער, וכד') בהשוואה לגנים של ילדים בוגרים יותר, שכבר למדו לוותר, להתאפק ולפתור קונפליקט בדרכים מעודנות יותר. את לא צריכה ללמד את בתך לחטוף, אלא לשמוח שאינה אלימה. תני לה לשחק עם ילדים שנוח לה בחברתם, ובמצבים של התנגשות רצונות בינה לבין בני גילה - עזרי בתיווך. גם הפחדים ממתקני גינת השעשועים מעידים על התפתחות קוגניטיבית תקינה (היא כבר יודעת לזהות פוטנציאל סכנה ונזהרת ממנו, בצדק). גם תחפושות ואיפור מרתיעים מאד ילדים בגיל זה, שאינם יודעים להבחין היטב בין מציאות לדמיון. הילדים הרגישים והחכמים מגיבים בפחד ורתיעה מכל מה שמבלבל ומתעתע. זה מפחיד לראות איך נעמה, דניאל או שי הופכים פתאום, בעזרת איפור, למישהו אחר. אין לה עדיין כלים להבין "עד הסוף" שהם בעצם נשארים הם. בקיצור, תני לה זמן, ואל תתעקשי איתה על מה שלא מוכרחים. זה יעבור. חג שמח! ליאת

מהם השלבים המומלצים בקליטת ילד במשפחתון אחרי 8 חודשים בבית עם אמא ? לצערי יש לי רק שבוע לעשות את הקליטה בצורה המיטבית תודה מראש

שלום רב, ככלל, הכניסה למסגרת חינוכית בפעם הראשונה נושאת עמה פוטנציאל משברי, ובמיוחד בגיל של הילד שלך (גיל בו חרדת הזרים בשיאה). ממליצה לשמור ככל האפשר על הדרגתיות (כל יום קצת יותר), כשביום הראשון את נשארת איתו, אך מאפשרת לו להיעזר במטפלות. למחרת, עזבי אותו לחצי שעה. גם אם זה הולך נפלא, למחרת עזבי לשעה בלבד. ככל שתהיי סבלנית ולא תאיצי בתהליך, כך ייטב. במידת האפשר, היעזרי בסבתא, אבא, דודה, שכנה, או כל דמות מוכרת אחרת, שתוכל לעזור ולקצר את הימים במשפחתון גם מעבר לשבוע העומד לרשותך. זאת דעתי. בהצלחה ליאת

שלום, "תפסתי" את בנותי ( 7 ו 4) משחקות ללא תחתונים. משיחה עם שתיהן, כל אחת לחוד, הבהרתי שאסור לשחק אחת לשניה באיבר המין. הגדולה טענה שגם הקטנה ביקשה ממנה. הקטנה שאלה מה יקרה אם הגדולה ממש, ממש תבקש. אמרתי לה שבכל מקרה היא אומרת תמיד לא ואם זה לא עוזר, היא חייבת לבוא לאמא או אבא ולספר. לגדולה אמרתי שזה לא בריא למכניס לכלוך לגוף. 1. לא בטוחה שהגבתי נכון. 2. אני מוצאת את עצמי עכשיו שומרת עליהן ולא נותנת להן לישון אחת ליד השניה. (הן חברות מאוד טובות. אולם, אני חייבת לציין שהקטנה עושה יותר מדי מה שהגדולה רוצה ומוותרת הרבה, לפעמים מדי) אשמח לעצה... תודה וחג שמח

שלום דפנה, משחקים בעלי ניחוח מיני, הגם שהם רווחים מאד בקרב ילדים, אינם מקובלים, וחלקם עלולים ליפול לקטגוריה של פגיעה מינית. לכן, האיסור על משחקים בעירום מוצדק. ההסבר על פרטיות הגוף וצנעתו עדיף על ההסבר ההגייני, ויש לחזקו בכל הזדמנות ("הגוף שלנו, ובמיוחד האיברים המוצנעים המכוסים בבגדים, אינם נחלת הכלל. אנחנו לא נוגעים בגוף של מישהו אחר, גם אם הוא מהמשפחה שלנו ואנחנו אוהבים אותו, ולא מרשים למישהו אחר לנגוע בנו. אפילו אם זה נעים לנו או אם זה חלק ממשחק - אנחנו לא מרשים זאת"). רצוי להימנע מדרמות, ועדיף לעשות את ההסבר בשקט, בלי איומים והפחדות. ממש כפי שהייתם מסבירים שלא מכניסים חפצים לאוזניים או לאף. מועדים לשמחה! ליאת

הי ליאת, קראתי בעבר את תשובותייך בנושא חשיפת ילדים לסוגיית המוות ועל האני מאמין שלך בעניין. התחברתי לרוב הדברים שציינת, אולם הפן שחששתי ממנו יותר מכל הוא סוגיית הקבורה. והנה זה קרה, בהקשר של אבי שנפטר לפני שלוש שנים ושהבן שלי החל לשאול עליו. אחת השאלות הראשונות שהוא שאל אותי היא "איפה נמצאים האנשים שמתים". אני חושבת שלהכיל רעיון של קבורה באדמה בגיל כזה זה קשה מאוד לעיכול. מצד שני, אני לא מאמינה באלמנט הרוחני המתלווה לעניין כך שלא אמציא לו סיפור על עניין השמיים. בינתיים אמרתי לו שיש מקום מיוחד שבו הם נמצאים אבל שאף אחד לא באמת יודע איפה הוא, רק מי שמת יודע. איך את מציעה להציג את הנושא? בנוסף, הוא שאל איך המתים חוזרים או משהו דומה אז אמרתי לו שאי אפשר לחזור מהמקום הזה ואז הוא שאל אם זה מקום סגור או פתוח והחל לדמיין מקום קונקרטי כנראה ושאל על כך שוב ושוב, חוסר האונים של אי היכולת לחזור הטריד אותו כנראה. אשמח לעזרתך בעניין שתי תת-הסוגיות האלה. הוא זוכר כל מילה וכל רעיון וכל תיקון של רעיון ולכן חשוב לי לברור מילותיי בקפידה. מודה לך מאוד...

שלום רב, נושא הקבורה, כאשר הוא מוצג באופן ענייני ופשוט, אינו קשה לעיכול יותר מן הדברים עליהם כבר דיברת. כשעולה נושא המוות, אפשר לחזור ולהדגיש בפני הילד את העובדה שהמת אינו מרגיש דבר, אינו חש כאב,ואינו חוזר לחיות בתוכנו. אפשר לומר בהקשר זה ש"את המתים קוברים בבית הקברות" (תתפלאי, ילדים יודעים על רעיון הקבורה באדמה מגיל צעיר מאד, ומקבלים אותו כפשוטו. הפחד והרתיעה הם של המבוגרים!). אני חושבת שאפשר (וצריך) לקחת גם ילדים קטנים לבית הקברות (לא למעמד הקבורה שהוא באמת קשה לכולנו), להראות את המצבה של האדם האהוב, לתת לילד להניח אבן, להשקות את העציצים, ולקחת חלק בטקסי הזיכרון המשפחתיים הנערכים בבית הקברות. שלא נדע צער ליאת

שלום נורית, אנחנו הורים ל3 ילדים, י"ב, ח' וגן חובה. נמצאים בסיטאציות מאוד קשות עם הבן האמצעי לאור אופיו המורכב. אינו יכול לקבל מרות/ גבולות. מאוד ביקורתי, לא שבע רצון מכלום ואלוף ב"להשבית שמחות". לאחרונה, הוא מגיב בקיצוניות , צועק , טורק דלתות , אומר שאין לו סיבה לחיות ואף החליט השבוע לא להיכנס הבייתה, להישאר בכניסה ליד הדלת (לבד) עד השעה 1.00 בלילה, מאחר ולא הסכמנו לו להכניס חברים הבייתה בשעה 22.45.(דוגמא לאין גבולות /אינו מקבל מרות ו"משבית שמחות" -היינו באירוע שנאלצנו להגיע בדחיפות אליו ולאחיותיו כתוצאה מהסיטואציה). בבי"ס , מבחינה חברתית עד לא מזמן היה בסדר גמור, לאחרונה ניתקו איתו קשר מס חברים טובים (טוען שאינו יודע מדוע), ברמה הלימודית - ישנם מקצועות שמצליח יותר וישנם פחות(הוא החליט להשקיע רק במה שמתחבר). המצב הזה גורם לנו להישאב לתוך הסיטואציות הללו , גורם לאווירה עכורה , בתי הגדולה סובלת מהמצב מאוד מאחר והיא נמצאית בחברתו ובסיטואציות מורכבות לא מעט בזמן שהיא שומרת על הקטנה. 1. אודה לעזרתך, כיצד אנחנו אמורים להתנהג. 2. טיפול פסיכולוגי קליני. איך אנחנו משכנעים אותו כן ללכת לטיפול? תודה רבה

שלום נורית, לפני שמביאים ילד לטיפול, ובמיוחד במצבים בהם עיקר הקושי הוא בבית (ופחות בביה"ס), יש טעם לנסות ולהתייעץ עם פסיכולוג ילדים דווקא לצורך הדרכת הורים. כדי שילד יקבל מרות ויהיה קואופרטיבי (לא "ישבית שמחות"), יש צורך לחזק את ההורים, ולהנחות אותם כיצד להתנהל במצבים בהם נדרשת עמידה איתנה כדמויות סמכות. הכוונה היא לא לשבור את רוחו של הילד באיומים או במאבקי כוח, אלא להישאר קשובים, חמים, מאפשרים - מצד אחד, ומציבי גבול באחריות ועקביות - מצד שני. אני ממליצה בחום על פנייה להדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים טוב, ורק אם יהיה צורך ובהתאם להמלצת איש המקצוע, אפשר יהיה לחשוב כיצד מביאים את הילד לטיפול. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי בת, בת 3 שנים ובן בן 4 חודשים. חודש לאחר הולדת האח. הילדה החלה לעשות פיפי במיטה לאחר שכבר הייתה גמולה כחודש וחצי בלילה. אנחנו מקימים אותה לפחות פעמיים באמצע הלילה אך עדיין זה לא מונע ממנה בריחה של שתן. זה יכול לקרות בלילה אחד בין פעם לשלוש פעמיים.היום אפילו הייתה בריחת צואה מה שלא היה עד עכשיו. בזה קורה רק בלילה. אני מתוסכלת ועייפה מלהחליף לה כל יום מצעים!!!!! מה לעשות? הצילו?

שלום דניאל, לתחושתי מדובר עדיין בהרטבה ראשונית (כשעדיין אין שליטה מלאה, או בעצם כאשר לא התרחשה גמילה מלאה), ולכן קשה לדבר עדיין במונחים של רגרסיה. גמילת הלילה מתעכבת במספר חודשים אחרי גמילת היום, ולכן אין סיבה עוד לצעוק 'הצילו'. כרגע, גם בגלל שנולד לה אח קטן, אפשר לתת לה את "ימי החסד", ולאפשר לה לישון עם חיתול לזמן מה, עד שיתחמם קצת, ועד שתרגע ההתרגשות שסביב לידת האח. אין פיתרונות קסם לבד מסבלנות, הרבה אהבה וסלחנות. פיתרונות כמו פעמון/זמזם מתאימים לגיל מאוחר יותר. תנו לה עוד קצת זמן... חג שמח ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 3.5 שנים, לה יש שני אחים גדולים 10 ו 13. השנה היא עברה לגן חדש, ההתאקלמות היתה קשה. עברנו את ההתאקלמות והכל היה בסדר גמור ואז.... התחילה להרטיב את התחתונים, מפספסת המון. בהתחלה פיספסה רק בבית ועכשיו זה גם בגן. אני וכל הבית כתגובה מעירה על זה שזה לא נעים, שהיא ילדה גדולה, שהיא מסוגלת לרוץ בזמן לשרותים בלי כעס או משהו כזה אבל כן מביעה אכזבה.היא אומרת שזה לא יקרה ושהיא תרוץ ולא תפספס... אשמח לטיפים להיתמודדות עם המצב. תודה ויום טוב.

כשבני בן הארבע וחצי לא מקבל את מבוקשו, הוא מתחיל לקלל,"אמא מטומטמת,מגעילה, אני אזרוק אותך לפח" כשאני מדברת אליו ומבקשת שיירגע ויפסיק,הוא מעביר את זה אליי.."אולי את תרגעי,אולי את תפסיקי?" גם אם שמה אותו בחדר, "לחשוב" על ההתנהגות שלו, כלום לא ממדר את ההתנהגות הזאת, על אף שאני לא נכנעת ונונת לו את מבוקשו,ההתנהגות הזאת חוזרת על עצמה..מה עושים?

שלום יעל, מול קללות, יש שתי טקטיקות פעולה מומלצות - האחת, התעלמות מוחלטת (!), עד שהילד יבין שאין למילים שלו שום השפעה על סביבתו, ויחדל מכך. אם את כבר נוקטת פעולה שיש בה סנקציה (הטקטיקה השנייה), עשי זאת ביעילות. כאשר את שולחת אותו לחדר "לחשוב" על התנהגותו, אין בכך שום דבר בלתי נעים שיגרום לו לחשוב פעמיים לפני הפעם הבאה. לכן, כאשר הוא מדבר אלייך בגסות או בחוסר כבוד, תני לו להרגיש שהוא מפסיד אותך, שאת מתרחקת ממנו, ו"לא חברה שלו" למשך זמן משמעותי של כשעה-שעתיים. זה לא חייב להיות ברוגז מופגן, אלא התרחקות קרירה (ממש כמו שהיית עושה לבן הזוג שלך או לחבר בעבודה שהיה מתנהג אלייך בגסות). ילדים קטנים מאד תלויים בנו וזקוקים לנו, וכשהם מבינים שהתנהגותם עלולה להרחיק מהם את המבוגר ולגרום לו לכעוס או להיות פחות זמין מבחינה רגשית, הם לא ימחהרו לפגוע בו. הילד שלך למד, ככל הנראה, שאפשר לדבר אליך בגסות וחוצפה, ושלא יהיו לכך שום השלכות עליו או על היחסים ביניכם. אם את סבורה שלא תצליחי בכוחותייך, פני להדרכת הורים קצרה, אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

ליאת שלום רב, בני בן התשע מוצץ אצבע מאז שנולד. ניסיתי לדבר איתו מספר פעמים על כך שהוא כבר בוגר והרגל זה הוא ילדותי וצריך להפסיק. לא לחצתי. נראה לי שנזכרתי קצת באיחור.....כיצד גומלים ממציצת אצבע בגיל זה? גם אני בילדותי נגמלתי ממציצת אצבע ע"י מריחת "לק" מריר על האצבע..

שלום מירב, הגמילה ממציצת אצבע עלולה להיות קשה יותר בהשוואה לגמילה ממוצץ, ולכן נדרשת כאן גם המוטיבציה של הילד עצמו (ולא רק שלכם). נסו להגיע איתו לסוג של הסכם, לפיו המציצה תהיה רק במיטה, לפני השינה, ולא מול הטלוויזיה או בכל הקשר 'ציבורי' אחר. אפשר לנסות לתגמל ו"לשחד" קצת, בתקווה שזה יהווה תמריץ. אם יסכים למריחת הלק המריר, אפשר לנסות, למרות שבעיני יש בזה משהו קצת אכזרי. אני מאמינה שהמוטיבציה תתגבר כשיתחיל לישון אצל חברים או לצאת לטיולים של הכיתה/הצופים, ואז זה יקרה מהר יותר ובקלות רבה יותר. באופן אישי, אני נוטה שלא להיבהל ממציצת אצבע (גם אצלי זה נפסק בגיל מאוחר יחסית, וגם אצל חלק מילדיי), ומאמינה שכשזה יבוא, זה יבוא... בשמחות ליאת

יש לציין ללא בעיות התנהגות

בוועדת ההשמה יהיה צורך להביא בחשבון את יתרונותיה וחסרונותיה של כל מסגרת, ואת מידת התאמתה למאפיינים הספציפיים של ילדתך. בהצלחה!

שלום וברכה, ביתי עולה שנה הבאה לחטיבה ואנחנו לפני ועדת השמה באבחון יצא מנת משכל גבולי היא מגיל קטן לקווית למידה חרדות ובעיות רגשיות (מטופלת ברסיטל) באבחון שעשו לה בכיתה א' יצא לה בינוני נמוך עם לקות למידה בעיות קשב האם זו ירידה משמעותית, לאיזה מסגרת היא מתאימה שנה הבאה, האם החרדה מאוזנת ונתחיל בהמשך ריטלין זה מהלך נכון

שלום דלית, ההבדלים בין מנת משכל "בינונית-נמוכה" ל"גבולית" לא חייבים להיות גדולים מדי, ויתכן שהם משקפים את הגרעונות שנצברו בשנים שבין שני האבחונים. על שאלת ההשמה מוטב לדון עם מי שמכיר אותה, אבחן אותה, ומכיר את האפשרויות באזור המגורים שלכם. למרות שהמעבר לחינוך המיוחד/כיתה קטנה, או כל מסגרת ייחודית אחרת, נשמע מאיים ומרתיע, חשוב לציין שעבור ילדים מסויימים הוא מציל חיים ממש, ומאפשר התמודדות בתנאים הוגנים ומותאמים לצרכים הייחודיים שלהם. כמובן שטיפול בחרדה ובהפרעת הקשב יתרום משמעותית לתפקודה של בתך בכל מסגרת בה תהיה. בהצלחה רבה ליאת

שלום רב, בני נכנס השנה לגן טרום חובה. מדובר בילד עדין למדיי ורגיש אולם מאוד חברותי ושמח. מבחינה חברתית הוא פורח בגן. יש לו הרבה חברים, הוא הולך בשמחה לגן ונראה שמאוד נהנה שם. מצד שני - בגן יש אלימות מאוד קשה כבר שבעה חודשים. יש ילד אחד שמכה בצורה מסוכנת ומפחידה וגורם לילדים חבלות (לבן שלי דפק את הראש בחומת האבן בחצר, אותו דבר עשה גם לילד אחר, היו ילדים שגרם להם פנסים בעיניים, "בלוטות" כחולות נפוחות במצח ועוד). אותו ילד לפני כמה ימים הרים אבן בגודל של חצי לבנה על ילד אחר בגן המשחקים. להורים שלו לא אכפת והם לא עושים דבר. יש ילדים שממש פוחדים ללכת לגן ובוכים, אבל חשוב לציין שהילד שלי דווקא מאוד שמח ללכת לגן. בנוסף לילד המכה, יש עוד ילדים אלימים בגן (אם כי לא בכזו תדירות ועוצמה) והתחושה הכללית היא של סביבה אלימה מאוד שהגננת לא משתלטת עליה. מדובר בגננת שלפי מה שהבנתי היא עליה תלונות דומות בעבר והורים אומרים שהיא צורחת על הילדים כדי להטיל משמעת (מה שכנראה לא ממש עוזר...). הילדים חוזרים עם סיפורים כל הזמן על "זה הרביץ" ו"זה הרביץ" ואני רואה בגינה שהם כל הזמן הולכים מכות ביניהם אחהצ. הילדים גם מדברים באלימות מילולית וראיתי חבר של הבן שלי, שאני מכירה אותו משנים קודמות כילד מאוד עדין ומנומס, מקלל ומאיים על אמו במכות! לשממחתי הבן שלי לא מתנהג כך, אולם אני עדיין מאוד חוששת מההשפעה המצטברת שיש לסביבה כל כך אלימה על הילד לאורך זמן. בנוסף מה שהכי מטריד אותי כמובן הוא בטחונו האישי ואני ממש שולחת אותו בחרדה כל יום לגן שלא יכו אותו ושלא חו"ח יחזור חבול. בעלי ואני חוזרים ודורשים מצוות הגן לשים עין ולשמור עליו. יצויין כי מרבית ההורים שותקים ונותרנו רק שלושה הורים שפעלנו בנושא. היו לנו שיחות עם הגננת, עם הפסיכולוגית של הגן, עם אגף החינוך בעיריה, עם המפקחת במשרד החינוך. הבטיחו שהנושא מטופל אבל בפועל שום דבר לא משתנה. ההורים האחרים התייאשו ואני נותרתי לבד במערכה והתחושה היא שלא ניתן לשנות דבר במצב כזה. ההתלבטות שלי גדולה וממש מדירה שינה מעיני - האם להעביר אותו גן? מצד אחד הילד אוהב את הגן ומאושר חברתית, ויכול להיות שבגן חדש יהיו לו קשיי הסתגלות, יהיו קשיים חברתיים (במיוחד אם ייכנס לגן חובה עם ילדים שעולים יחד מטרום חובה, ואז יהיה לו קשה להשתלב בין ילדים שכבר מכירים שנה שלמה). מצד שני הבטחון האישי של הילד הוא הבסיס לכל ולא נראה לי סביר להמשיך לשלוח את הילד כל יום לסכנת נפשות כזו. ואם להעביר אותו גן - האם כדאי כעת (כדי שבשנה הבאה יהיה כבר חלק מילדי הגן ולא יתחיל מהתחלה לבד) או שעדיף לחכות עד סוף השנה?? אני חסרת אונים ולא יודעת מה הכי נכון לעשות בשביל הבן שלי. תודה מראש ורדית

שלום ורדית, מכל השאלות בפורום, קשה לי במיוחד עם שאלות מסוג זה. ההחלטה האם להעביר ילד ממסגרת חינוכית אחת לאחרת חייבת להתקבל מתוך שיקול דעת והיכרות מעמיקה עם כל הנתונים. לכל החלטה יש השלכות פוטנציאליות, חיוביות ושליליות, ואיני יכולה לקבל את ההחלטה עבורך. אוכל לומר כי בנקודת הזמן הזו, כשנותרו חודשיים-שלושה עד סוף השנה, ובהנחה שהילד שלך אוהב ללכת לגן ומרגיש בו טוב ובטוח, לא בטוח שהמאמץ כדאי. מצד שני, אם את שולחת ילד בתחושה שסביבתו מהווה סכנת נפשות מיידית - אז אין שאלה. בקיצור - אני מחזירה את ההחלטה אלייך, ומעודדת אותך להעבירו בשנה הבאה לגן עם צוות עליו תוכלי לסמוך. בהצלחה ליאת

שלום הבת שלי בת 3.5 שחקה באיבר מינה ובישבנה עם עפרון וצחקקה. יצרתי איתה שיחה והיא סיפרה לי סיפור ארוך על ילד שהכניס לה עפרון לאיבר המין ולטוסיק והוריד לה את התחתונים ולכלך אותה וכו היא ערבבה פרטים לא מציאותיים כמו שהיא נסעה משם ברכב ועוד. לציין שמדובר בילדה ינטיליגנטית מאוד שמדורגת בטיפת חלב מעל ליכולות הממוצעות של בהי גילה. להוסיף שהילדה אינה נישה לזרים סדר היום הקבוע: גן-סבא וסבתא עד 16:00 ואז צמוד אלינו ההורים. ני תוהה מה לעשות עם המידע והיכן הגבול בין הדמיון למציאות עובר? אני מאוד סומכת על הסיפורים שלה כי לרוב היא דייקנית אך הגננת טוענת שלא ראתה כלום. אודה לייעוץ והכוונה מקצועית.

שלום נועה, חשוב לחזור ולשנן את קוד ההתנהגות המקובל, ולהדק את ההשגחה בבית ובגן. בין אם הדבר קרה או לא, עלייך לפעול כך, ולבקש מהגננת לפעול באותה רוח. המשחקים הללו רווחים, לצערנו, בקרב ילדי גן, ויש לעשות הכל כדי למנוע אותם. הסבירי לבתך על הסכנות של תחיבת חפצים אל כל איברי הגוף (עין, אוזן, פה, טוסיק ופות), ועשי זאת בצורה שלא תפחיד מדי, אך תהיה תקיפה מספיק כדי שלא יעלה בדעתה לנסות זאת שוב. בברכה ליאת

שלום ליאת, שאלה כללית אבל מטרידה. איך אנחנו יכולים לדעת אם אנחנו לא קשים מדי עם הילד? כלומר, מעבר לתחושת הבטן שהיא לעיתים מטעה ומן הסתם מלאה ברגשות שאינם אובייקטיביים, איך אפשר לדעת איפה עובר הקו בין הצבת גבולות, משמעת, וכו' לבין נוקשות יתר, ביקורת מוגזמת, הקפדה יתרה על דברים שאולי צריך להתייחס אליהם כטפלים? האם האינדיקציה מתבטאת בילד עצמו ואם כן - איך מזהים בהתנהגות שלו את ההגזמה שלנו, אם אכן קיימת? (אני מדברת על רוח, על גישה כללית, לא על תחום ספציפי) המון תודה

את יודעת, האסוציאציה המיידית שעלתה בדעתי היא ההחלטה מתי להפסיק להקציף שמנת כדי שלא תהפוך לחמאה. לא תמיד קל להנחות מישהו מתי זה הרגע הנכון. פסיכולוגים נוהגים להשתמש במטריצה הזאת - חום ואהבה: נמוך גבוה גבולות ומשמעת: נמוך גבוה המיקום הנכון בטבלה הוא זה המשקף רמות גבוהות של חום ואהבה, יחד עם הקפדה על משמעת וגבולות. על מה מתעקשים ואיך, זו כבר שאלה של ערכים, תרבות, אישיותו של ההורה, אישיותו של הילד, אופי התקשורת ביניהם, ועוד. בעיני, הורה מודע, הפועל מתוך רציונל חינוכי ברור ועקבי, ויודע להעביר אותו בצורה מכבדת אל הילד, הוא בכיוון הנכון. אם אנחנו מוצאים את עצמנו משתמשים הרבה בענישה, באיומים, בצעקות או באולטימטומים, יש סיכוי טוב שהשמנת הפכה לחמאה. אם הילד שלנו נראה כנוע, מרצה, מדוכא ומנומס מדי, גם אז יצא שכרנו בהפסדנו. בדומה, ילד מפונק, חצוף, בכיין ותובעני, מאותת לנו שברחנו לתא הלא נכון בטבלה. כאשר התקשורת שלנו עם הילד נשארת נעימה, מכבדת ויעילה, וכאשר רגעי הנחת רבים ותכופים מרגעי התסכול, העויינות והכעס, נוכל לשער שהצליח לנו. מה את אומרת? שלך, ליאת

ליאת, תודה על התשובה המקצועית והמעניינת. דעתי לא נחה כי אני מתקשה לשפוט אם הילד כנוע, מרצה, מדוכא ומנומס מדי. לא הייתי אומרת שהוא כנוע, אבל הוא בהחלט מציית לסמכות ומחזיק מסמכות מבלי לערער עליה, גם הסמכות טועה בשיקול הדעת (דוגמאות קונקרטיות מגננת בעייתית. בעיניו היא תמיד צודקת). מנומס מדי לא הייתי אומרת, הוא ביישן מכדי להיות מנומס, יותר בכיוון של התנהגות נמנעת. "שלום" ו"תודה" הוא ממש מתבייש לומר, הגעה למקומות מוכרים (גן, סבא וסבתא) תמיד מלווה אצלו במבוכה בכניסה ובהתחבאות. הוא לא מספיק בוכה (פיזיולוגית) לטעמי וזה מאפיין אותו עוד מהיותו תינוק, הוא יכול לשבת ימים שלמים כשמשהו כואב לו בגן (אוזן, בטן, רגל) ולא לומר את זה לגננת אלא לספר לנו בדיעבד שכל היום כאב לו. מדובר בילד סופר אינטיליגנט, סופר מפותח, סופר רגיש. לא יודעת אם כל הנ"ל שייך לעניין אבל בהחלט יש אלמנט של מופנמות שמעורר בי שאלות.

שלום רב , אשמח אם תוכלי לתת לי הכוונה לגבי קושי מסויים עם ילדיי, כיצד להתנהג וכו' השאלה הראשונה : בני הבכור בן שלוש ושלושה חודשים מזה כחודש מסרב בבוקר לצאת מהבית וללכת לגן וגם שם בוכה כשאני יוצאת ונרגע אחרי דקה , לדיברי הגננת לא רואה בגן קושי מסויים , משחק ונהנה , לפעמים שקט אבל כנראה בגלל שהוא הכי קטן בגן, יש לציין שמדובר בילד מאוד חכם אך רגיש מעט מפונק ,ניסיתי לדבר איתו ערב לפני איך נפרדים בבוקר ושיקבל מדבקה אם יעשה זאת בצורה בוגרת אבל זה לא עוזר , מה לדעתך אני יכולה לעשות על מנת להקל עליו ועליי את פרידות הבוקר? השאלה השנייה : בני בן השנה , ילד נמרץ וחביב אך כשאינו רוצה משהו או כשהוא רוצה שירימו אותו רוטן ועושה פרצוף עצבני , הילד ממש מתנהג כאילו הוא כועס וזועם, כיצד עליי להכחיד התנהגות זאת ,האם לתת לו להבין שזה לא מפעיל אותי כדי שלא יפתח התנהגות זאת או שמא עליי ללהיענות לו מיידית? סליחה על האורך בתודה מראש אביבית

שלום אביבית, העובדה שבנך נרגע מיד כשאת עוזבת את הגן יכולה להעיד על כך שה'הצגה' מיועדת כלפייך, ואינה בהכרח עדות לכך שרע לו בגן. יתכן שזה קשור לכך שאת בבית עם אחיו הקטן וגם הוא רוצה... אולי יהיה לו קל יותר להגיע לגן עם אבא, סבתא, או מישהו קרוב אחר, ממנו קל יותר להיפרד. אם אין ברירה ורק את יכולה להביא אותו אל הגן, הסבירי לו בקצרה שמעתה תיפרדו בפתח הגן בזמן קצר, כדי לא להקשות עליו. שבחי אותו על כך שהוא גדול ומתגבר, גם אם הוא בוכה. זכרי שה'פרס' והשבחים הם על המאמץ שלו וההתגברות, ולאו דווקא על כך שאינו בוכה. לגבי בנך הקטן, כדי להכחיד את ההתנהגות, דאגי לכך שמבחינתו לא יהיה לה כל תגמול. נסי להרים אותו ולהקדיש לו את מרב תשומת הלב כשהוא חמוד ומשתף פעולה, וצמצמי את תגובותייך למינימום כאשר הוא זועף. עם זאת, זכרי שמדובר בתינוק, שרפרטואר התגובות הרגשיות שלו עדיין מצומצם ובסיסי מאד. היענות מהירה למצבים של אי נחת, יכולה להביא דווקא להתנהגות רגועה ונינוחה, ולתחושת ביטחון ואמון בעולם. בברכה ליאת

בני בן ה-5 אמר לי "היום אני רוצה למות "זו פעם שניה בתקופה הקרובה שאומר משפט זה על מה זה מעיד?

שלום ליאת, משפט כזה יכול להעיד על מצוקה אקטואלית כלשהי, שחשוב לאתר. לא תמיד מדובר ברצון אמיתי למות או בכוונה אובדנית, ויש סיכוי שמדובר אף בחיקוי של אנשים/ילדים אחרים. לפעמים ילדים מגלים שאמירות כאלה מבהילות מאד את המבוגרים ומגייסות אותם. אני מציעה להתייחס במלוא הרצינות לביטויים כאלה, ולפעול לאלתר להפחתת רמות המצוקה של הילד. במידת הצורך, ואם את ממשיכה לדאוג, פני להערכה והתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום רב.מבקשת המלצות לטיפול בבעיית הרטבת לילה, בן 15. טופל בעבר באמצעות פעמונית,מטופל כיום במינירין מעל שנתיים. (במשפחה היסטוריית הרטבות ).האם יש טעם בטיפול המשלב פסיכולוג? אנא המלצות!!!

שלום, טיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית התנהגותית, ובמיוחד כזה המשלב היפנוזה רפואית נמצא כיעיל לטיפול בבעיות הרטבה, אף במקרים בהם טיפול תרופתי או כזה המשלב אמצעים טכנולוגיים לא הצליח. פנו לפסיכולוג ילדים/בני נוער העובד בגישה זאת ושעבר הכשרה בהיפנוזה רפואית. אמיר. אמיר

שלום לך,לפני כחצי שנה התחלתי להיות אובססיבי לגבי עצמי.ז"א להתעסק בעצמי בצורה מוגזמת,בדימוי העצמי שלי,בדפוסי החשיבה שלי בקרב אנשים,בהאם אני בחרדה חברתית או לא וכן הלאה עוד ועוד נושאים הקשורים לעצמי. לפני שהתחלתי להיות אובססיבי ,הבעיה הרגשית שלי הפכה לתכופה יותר ויותר,והבעיה הרגשית ז"א שהתחושה שלי הייתה הופכת להיות לא טובה ומרירה בלב,ז"א להרגיש לא טוב עם עצמי.הייתי בטיפול פסיכולוגי והפסיכולוג תמיד אמר לי לזהות את המחשבות שמשנות לי את התחושה אבל תמיד התקשתי בזה.ברגע שהבעיה הרגשית נהייתה תכופה יותר ככה התחלתי להתעסק בעצמי יותר.כל ההתעסקות המוגזמת שלי הייתה כשהייתי בארצות הברית ככה שלא היה לי למי לפנות חוץ מלכתוב כל היום ולהתעסק בזה.כמו כן באותה תכופה התחלתי להרגיש חוסר ביטחון במחשבות שלי,למשל חוסר ביטחון בהיותי סטרייט,ועוד מחשבות כאלה.הבעיה של "ההתעסקות בעצמי" רק החמירה,הפעם זה כבר בצורה אחרת - אני כל הזמן מתעסק במה המצב הנפשי שלי,איך אני מרגיש,איך המצב רוח שלי, אני חושב עם המחשבות שלי טובות,או לא טובות,ממה אני סובל,איך זה בא לידי ביטוי,האם אני בדיכאון ,האם אני לא בדיכאון,איך הדיכאון מפריע לי, מה הפסיכיאטרית שלי אמרה לי בפגישה,מה אני חושב על זה,האם זה נכון או לא נכון ואיך,אני חושב עם אני יציב או לא יציב,מה מפריע לי אצלי,אם אני בדה פרסונליזציה או לא(אובססיה בלבד),עם הכדורים עוזרים או לא ומתי ואיך. עוד דברים כמו לנסות לנחש מה הרופאה תגיד לי בפגישה הבאה,ואני חושב על מה להגיד לי ואני בעצם מחפש מה מפריע לי בי כדאי שאוכל להגיד לה(אבל זה בעצם אובססיות). צורך אובססיבי להגדיר מהו כל דבר שמתרחש אצלי. בקיצור התעסקות קשה בעצמי. איך מתחילים לצאת מיזה?זה לא משהו שבמכה התפרץ אצלי,זה משהו שנרקם והתחיל בצורה מסויימת והפך לצורה קיצונית יותר כמו היום.

שלום לירון, הבעיה שלך אינה קשורה לתחום עיסוקו של הפורום הזה, ומעניין מדוע בחרת לכתוב דווקא כאן. שמחתי לקרוא שאתה מטופל גם תרופתית, שכן זה ערוץ התערבות יעיל כשמדובר במחשבות אובססיביות והתנהגות כפייתית. ובכל זאת, עם כל יעילותן של התרופות, אני מציעה לך לחזור לטיפול פסיכולוגי מסודר, שם תוכל לנסות להבין מה משרתת הנטייה האובססיבית, ואיך (עוד) אפשר לנסות למתן אותה. חזור לפסיכולוג שלך, או מצא לך מסגרת טיפולית חדשה. אני מאמינה שלבד זה יהיה ממש קשה. בהצלחה ליאת

שלום רב. החלטתי להכניס את הבן שלי בן שנה וחצי לגן פרטי לאחר התלבטות קשה . ובחרתי גן שלדעתי יתאים לילד. אך לאחר שכבר רשמתי אותו נתקלתי במשהו שמעורר בי שוב התלבטות קשה . ולכן אבקש את עזרתך בנושא. מדובר על צורת ענישה ( וכי אם בכלל מקובלת בגילאים אלו). ציטוט מתוך דברי מנהלת הגן : "...אחרי האוכל ושירותים הם לובשים פיג'מות, רואים סרטים מולטיפליקציונים וגננת מחלקת חתיכה קטנה של שוקולד כקינוח ומישהו שלא התנהג "טוב" כמו במקרה שמרביצים או מפריעים בשיעורים או התנהגו "לא טוב" בגן שעשועים (ברחו, עשו פעילויות מסוכנות), "לא מקבלים קינוח מתוק"... 1. האם צורת ענישה כזו היא תקינה? 2. האם זה יכול לגרום לטראומות ארוכות טווח והפרעות ( כגון הפרעת אכילה)? ועוד: הגננת נוהגת לגמול מחיתולים עיי פרס של מתן קוביית שוקולת בתמורה שהילד יתיישב על הסיר אודה לעזרתכך

שלום איילה, אישית, גם אותי מרתיעה צורה כזו של ענישה, גם אם אינה בהכרח מובילה לטראומות ארוכות/קצרות טווח. דווקא פרס קטן כעידוד על התנהגות רצויה יכול להיות יעיל. בכל מקרה, סנקציה שרירותית, במיוחד כזו הכרוכה במניעת אוכל או ממתקים, אינה ראוייה בעיני בהיותה בלתי קשורה להתנהגות הבעייתית אותה היא באה להכחיד. ענישה שרירותית נוטה להיות פחות יעילה כמעצבת התנהגות, בהיותה יוצרת תחושת מרמור ועויינות, ולאו דווקא הפנמה של מה *כן* צריך לעשות. לא מוכרחים לעזוב את הגן, ואפשר להעלות את הנושא לדיון ענייני. בברכה ליאת

אמיר שלום, שמי רון ואני נער כבן 16. ראשית, לא היה לי ממש מושג באיזה פורום לסווג את ההודעה הזאת והסיבה לכך נמצאת ממש בכותרת ההודעה. בכל אופן אני מקווה שתוכל לעזור לי כמיטב יכולתך. אז ככה, יש תופעה מוזרה ומטרידה שהתפתחה אצלי עד כמה שזכור לי כבר מגיל 10-11 והיא מתאפיינת בתנועות מוזרות של אצבעות כפות הידיים שבדר"כ מלווים בפרצופים, קולות וזמזומים חלשים. עם הזמן ניסיתי להבין מדוע אני מתנהג כך ובאילו מצבים וגיליתי שזה קורה לי בעיקר במצבי לחץ, חוסר סובלנות, ועצבנות יתרה. התופעה הזאת דיי מביכה אותי ולכן בחרתי לבקש התייעצות דווקא דרך מקור האינטרנט. אני נמנע עד כמה שאני יכול מלעשות את התנועות המוזרים הלאה כאשר יש מסביבי אנשים ולכן היא תוקפת אותי לעתים קרובות מאוד(עד כמה פעמים ביום)בעיקר כשאני לבד, בדר"כ בחדר שלי (מול המחשב, בזמן הכנת שיעורים ועוד). קרו בעבר כמה מקרים מביכים שההורים שלי תפסו אותי "על חם" מה שנקרא, ממש בזמן שהתופעה המוזרה הזאת השתלטה עליי, והם ביקשו ממני להפסיק עם זה ולא ממש הבינו מה קורה איתי. התופעה הזאת לא ממש בשליטתי ולפעמים אני עושה אותה כמעט בלי לשים לב (אפילו ממש עכשיו תוך כדיי כתיבת ההודעה הזאת). עם זאת חשוב מאוד לציין שאני ילד נבון, רציני, אחראי, פרפקציוניסט ומסודר מאוד. לא היו לי שום בעיות רפואיות או חברתיות חריגות בעבר והסביבה שלי מכירה בי כאדם שפוי לחלוטין. אשמח מאוד אם תוכל לעזור לי בכל דרך שהיא ובכל אופן אודה לך מאוד! בתודה, רון.

שלום רון, מתיאורך נשמע שמדובר בטיקים ווקליים ומוטוריים קלים. נשמע שהתופעה מפריעה לך ואני מניח שהסתרתה מעיקה עליך לא פחות.כדאי לנסות ולשתף מישהו קרוב ולפנות לנוירולוג המתמחה בטיקים לצורך אבחון ויעוץ בנוגע לצורך בטיפול. בברכה, אמיר

ליאת שלום, יש לי ילד בן שנה ו-4 חוד' שנמצא מגיל חצי שנה בגן משפחתון המונה 9 ילדים עם 2.5 מטפלות מקסימות. מקום מקסים ואוהב עם חצר מטופחת ומרחב. הוא ממש שמח לללכת כל יום לגן. בשנה הבאה יהיה בן שנה+10 חוד' ורשמתי אותו לגן פרטי אחר לקבוצה של 24 ילדים בגילאים שנה ו-10 עד שנתיים ו-10 עם גננת מקסימה ושתי סייעות. אני מכירה את הגן כי הבכור שלי היה שם אך בקבוצה הרבה יותר קטנה (השינוי חל עקב חוק חינוך חינם שהשפיע רבות על הגנים הפרטיים). כעת בעלת המשפחתון הנוכחי הודיע לנו שהיא מוכנה להמשיך עם אותה הקבוצה בשנה הבאה ויהיו עד 12 ילדים בטווח גילאים זהה (שנתיים) עם 3 מטפלות אך לא תהיה גננת מוסמכת! כעת אני בדילמה - האם להעדיף את המשפחתון בקבוצה קטנה ללא גננת או גן בקבוצה גדולה עם גננת בעלת ניסיון רב? מזכירה לך שיהיה בן כמעט שנתיים ואם ילך לגן אחר אז יהיה הכי קטן בקבוצה. כמו כן חשבתי להשאיר אותו בפרטי עד גיל 4 כי אני לא רוצה שיכנס לגן עיריה בגיל שנתיים ו-10 כך שאם ישאר במשפחתון אז בשנה אחרי אצטרך שוב להעביר לגן פרטי אחר. תודה! שיר

שלום שיר, אכן החלטה לא פשוטה. כעיקרון, אני נוטה להמליץ על בחירת גן הנשענת - לפני הכל - על ההכשרה והמיומנות של צוות הגן. ללא קשר לגיל הילדים, תמיד רצוי שהצוות המטפל יהיה משכיל, מיומן, ומכיר היטב את הצרכים הקוגניטיביים, הרגשיים והחברתיים של הילדים. מאחר שאתם כבר נמצאים במסגרת עליה אתם סומכים, ומאחר שמדובר במסגרת קטנה ואיכותית, אפשר להשאיר את הילד שנה נוספת ללא חשש. השיקול של ריבוי מעברים פחות קריטי בעיני, שכן ילד בריא וסתגלן אמור לעמוד בזה לאחר תקופת הסתגלות קצרה. בקיצור - כל האפשרויות נראות בסדר... בהצלחה ליאת

שלום בני עוד חודשיים בן 7 היום אמר לי שנמאס לו מהחיים ושהוא לא רוצה לחיות שאלתי למה אמר כי לא טוב לי בבית ספר לא בבית לא טוב לי כיצד עלי לנהוג?

לנסות לברר איתו מה לא טוב לו בבית הספר ולהסביר לו שאוהבים אותו בבית. יש גם אנשי מקצוע בעניין הזה.

שלום דפנה, הביטוי 'נמאס לי מהחיים' או 'בא לי למות' נאמר לעתים קרובות כחיקוי של מה שהילד שומע מהמבוגרים בסביבתו, ולאו דווקא מעיד על רצון אמיתי לפגוע בעצמו. בכל מקרה, ברור שאמירות כאלה מבטאות מצוקה גדולה, וחשוב להתייחס למצוקה הזו ללא דיחוי. אם ידועים לך גורמי מתח בחייו, פעלי להפחתתם, ובמקביל הציעי עזרה - רצוי בהתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

בוקר אור ליאת, ת' בן 5 וחצי בגן חובה, חזר שלשום עם "פנינה" מהגן: אני לא יכול להרשות לעצמי לטעות. אסור לי לטעות. אני הכי גרוע בעולם ואני אף פעם לא מצליח לעשות כלום. זה הגיע אחרי שהוא לא ניצח אותי במשחק, ונכנס להתקף בכי והיסטריה וזה מה שהוא אמר (אזכיר כאן שהוא התחיל השבוע את החוג ב-מכון באונ', ולפי ההתרשמות הוא בין הבולטים בקבוצה..) לאחר בירור נוסף, הילד אומר שהגננת המשלימה אמרה לו שאסור לו לעשות טעויות. שוחחתי עם הגננת (מנהלת הגן. לא המשלימה) והיא טוענת שלדעתה הדברים הוצאו מהקשרם, שאין סיכוי שהמשלימה תאמר דבר כזה, אבל היא תבדוק בכל מקרה. מה אני צריכה לעשות, חוץ מלהדגים לו ולהסביר שגם אני טועה ולא קורה שום אסון.... תודה ליאת, וד"ש מהספתא :-)

לפולניה החביבה שלום, בדר"כ, עמדה פרפקציוניסטית (הכל או לא כלום) אינה תוצאה של אירוע או אמירה חד פעמיים, ומבחינה זו אפשר לזכות את הגננת המשלימה מאשמה. גם אם מדובר באמירה מיותרת, כנראה שלא "פה קבור הכלב". ילדים פרפקציוניסטים (בעיקר המחוננים והמוכשרים מעוררי ההתפעלות) למדו להשעין את תחושת הערך שלהם בעיקר על הצלחות והישגים בולטים, ולכן, כל כישלון או הפסד נושא איתו (מנקודת ראותו של הילד) פוטנציאל לנזק. כל טעות עלולה לסדוק את תחושת המושלמות, ומה שאינו מושלם אינו שווה. ילדים חכמים לומדים עד מהרה (לא נעים להודות...) שהישגיהם מעוררים אצל ההורים והסבים גאווה, סיפוק ושביעות רצון. מאחר שהם חסרים עדיין את היכולת לראות את הדברים בצורה מורכבת ורב ממדית, נדמה להם שכל כישלון מוריד להם נקודות, וזה משהו שילד קטן באמת לא יכול להרשות לעצמו. הוא לא יכול להסתכן באובדן אהבתו והתפעלותו של ההורה. לכן, אני מציעה להוריד באופן כללי את הלהט סביב אירועים כאלה, ולהישאר שקטה ושלווה גם מול התקפי הבכי ההיסטריים. נסי להסיט את המוקד מהתוצרים (ניצחון/הפסד/הצלחה/כישלון), והדגישי בתגובותייך את ההשקעה, המאמץ, התהליך, ההתמדה, היכולת לשאת אכזבה, תסכול, הפסד. בעיני, גם שיחות ממושכות בנושא, כולל אמירות כמו "לא קרה אסון" או "כולנו טועים", הן עיסוק-יתר. זה קצת כמו לומר לילד לפני ביקור אצל רופא השיניים "אל תפחד, זה לא כואב בכלל". חשוב להניח לילד לפגוש את ההצלחות וההפסדים שלו, להיות שם כדי לעזור לו להכיל אותם, ולא לעשות הרבה מלבד הבעת צער קצרה ומתקפת, כמו למשל "זה באמת לא כייף להפסיד". הבשורה ה'רעה' היא, שילדים עם צורך הישג חזק נשארים כאלה לאורך זמן, והבשורה הטובה היא, שברוב המקרים הם באמת מגיעים למצויינות. יש לקוות שההצלחות לא יגבו מחירים רגשיים גבוהים מדי, ולא יסחפו את כל המשפחה לעיסוק יתר בנושא. מקווה שקצת עזרתי. דש בחזרה לסבתא הנהדרת! שלך ליאת

:-)))

שכחתי לציין את השקרים שבהם הוא משתמש על מנת לצאת ממצבים מביכים וחוסר רצון לקחת אחריות על מעשיו.

ראי תגובתי למטה.

יש לי שני ילדים .בני 10 ו - 14. בן ה-10 מגיב בצרחות כל פעם שאחיו מתקרב אליו.לא משנה אם הוא רק פותח את הדלת או שואל אותו שאלה.הוא מגיב בצרחות של "עזוב אותי" או "צא לי מהחדר" או "תעוף כבר". לצערי המצב בחודש האחרון מחמיר מאוד ואניובעלי אובדי עצות.כל השיחות איתו נופלות על אוזניים ערלות ואין כל הטבה מצידו. עליי לציין כי בן ה - 14 הוא ילד רגוע ,תלמיד טוב ואף פעם לא היתה בעיה שכזו איתם. באופן כללי בן ה - 10 מוכר כלוקה בלקות למידה ומטופל כראוי. הוא מגיב בצרחות כשהוא נופל,נשרט או סתם מישהו עבר לידו ונתקל בו.כל בעיה שקשה לו להתמודד איתה הוא מפרש ככאב פיזי של הבטן הראש הרגל היד.חבישות ופלסטרים מככבים אצלנו בבית מאוד. אנא ,ייעוץ בתודה וערב נעים איזבלה

שלום איזבלה, התיאור שלך מעורר שאלות אבחנתיות. יתכן שמדובר בהתנהגות של "פינוק", ואז נכון יהיה לטפל בה כמו בכל התנהגות דומה (שינוי מערך התגמולים, הצבת גבולות, וניהול מבוקר יותר של תשומת הלב שלכם. עם זאת, יתכן שמדובר במשהו אחר, קשיים בוויסות או רגישות אחרת ממקור התפתחותי שכדאי לשלול. ממליצה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, פנים אל פנים. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן 3 ו 3 חודשים. ילד מקסים, מנומס, חברותי וחכם. משחק ומשתתף יפה מאוד בגן, מדבר במפגשים ומביע את דעתו ונהנה ממשחק עם חבר אחד או יותר. היה מספר פעמים אצל חבר מבלי שנשארנו איתו והתנהג מקסים. הבעיה מתחילה כשיש המולה, רעש וכמות גדולה של אנשים במקום אחד... הוא לא אוהב ללכת להצגות, שעת סיפור וימי הולדת. ואין מה לדבר על להשתתף.... במסיבות שנערכות בגן, מסרב להשתתף בפעילות המבוצעת ע"י כל הילדים ויושב עליי ללא תזוזה. כשאני מצליחה לשכנע להכנס להצגה או לשעת סיפור, הוא לא מוכן לשבת עם כל הילדים, אלא יושב עליי קפוא ומדי פעם מבקש לצאת. כאשר מעבירים חפץ או בובה ללטף, הוא לא מוכן לגעת או להתקרב. אציין שבסוף המופע, הוא זוכר את כל ההתרחשות ונראה שהקשיב והפנים יפה מאוד. ביום הולדתו בגן, רואים שהוא מתרגש ונהנה, אך לא מוכן ללבוש גלימה/ כתר. כך גם לגבי תחפושות, איפור, כובעים וחפצים. השבוע הלכנו לשני ימי הולדת עם מפעיל והילד היה פשוט מבוהל. לא הסכים להתקרב ולא נתן לי לעזוב לו את היד, אפילו כשהיינו רחוק מההתרחשות. לאחר שעזבנו את יום ההולדת, שאלתי אותו לראשונה מדוע סירב להשתתף או לשבת עם כל הילדים ואמר לי שהרגיש פחד. גם בחוגים בגן לא משתתף בפעמים הראשונות, אך לאחר שנפתח, משתתף בהדרגה. אני מאוד קשובה לצרכיו וחששותיו ומבינה שזקוק לקרבתי ולבטחון, אך אני רואה שהבעיה לא חולפת עם הזמן, אלא רק הולכת ומחמירה. כיצד עלינו לפעול על מנת לחזק את הילד ולהקנות לו כלים להתמודדות עם הקושי? אודה על עצתכם המקצועית.

שלום דניאלה, הילד שלך עדיין פעוט קטן, ומותר לו להסתייג (ואפילו לפחד) מהתרחשויות רועשות ורבות משתתפים. יש ילדים רגישים, שנרתעים מאד מסיטואציות 'לא צפויות', עמומות, רועשות או מציפות מבחינה רגשית. ליכולת שלך להישאר רגועה יש משמעות קריטית על התנהגותו של בנך. כאשר את נלחצת מה'חריגות' שלו, מנסה לשדל אותו או להאיץ בו "להיות כמו כולם", את עלולה להעצים את הקושי שלו, ולהעלות את מפלס החרדה. הציעי לו את נוכחותך המרגיעה, והזכירי לו (ובעיקר לעצמך!) שכל המסיבות וההצגות וימי ההולדת לא יברחו לשום מקום. הכל יחכה לזמן שיהיה קצת יותר גדול ובטוח. כרגע, לא הייתי עושה דבר, מלבד (אולי...) הדרכת הורים קצרה, שתעזור לכם להירגע. בשמחות ליאת

הבן שלי היה בדיוק כמו שאת מתארת והפנו אותנו למרפאה בעיסוק שמומחית בחושים. הוא עבר טיפול באמצעות דיאטה סנסורית והיום הוא ילד אחר לגמרי ומילד שהיה יושב בצד בכל מסיבה הוא הפך להיות המשתתף הכי פעיל. תעשי חיפוש בגוגל, יש המון חומר בנושא -ממליצה על הבלוג של אם דו גורית בתפוז.

ההשערה של שיר בהחלט רלוונטית, ושווה לבדוק. תודה.

הי ליאת, מה שלומך? קודם כל- איחולי אביב שמח (איזה אושר העונה הזו גורמת לי). הרבה זמן לא התייעצתי והנה החיים מזמנים לי שוב דילמה מאתגרת ואשמח לעצתך. נעמה, בתי הבכורה, עולה לכיתה א' בשנה הבאה. הילדונת מתוקה להפליא ובשלה בכל המישורים (טופלה למשל תקופה בריפוי בעיסוק- בהמלצת המרב"ע הטיפול הסתיים עכשיו לאור בשלות ותפקוד תואם גיל). רגשית- יודעת להתמודד, מבקשת עזרה מיוזמתה, בעלת כוחות התמודדות בריאים וטובים ויכולת אמפתית מופלאה. חברתית- ילדה חברותית, מסתדרת עם כולם- אין לה חברה אחת- באות אליה כל פעם חברות אחרות והיא הולכת אליהן. בקיצור- הכל טוב. ובכל זאת- קיבלנו טפסים למלא לגבי חלוקה לכיתות. היתה שם אפשרות לכתוב שלושה שמות שאיתם היינו רוצים שהילד יהיה. סיכמנו ארבע אמהות שאנחנו לא מעמידות את הילדות שלנו בפני הדילמות האלה כי זה לא הוגן. רשמנו זו את זו- זו חבורה שמסתדרת בסדר- לא כולן החברות הכי טובות אבל כל הארבע ילדות חיוביות... לא ניתן (ובצדק) לכתוב עם מי לא היינו רוצים שהילד יהיה. יש שתי בנות בגן שמדאיגות אותי. האחת- קלפטע שלא ניתן לתאר. מימיי לא נתקלתי בתחכום ורשעות כאלה בגיל שש! יש לה שתיים שלוש גרופיז שהולכות אחריה ונעמה לא אחת מהן (לשמחתי) אך פעמים רבות היא נפגעת ממנה (למשל, אם אחת הגרופיז קובעת לבוא בארבע אל נעמה- הילדה מציקה לה ואומרת לה שהיא תזמין את כל ילדות הגן ואותה לא, ונעמה נעלבת מאד). חשוב לציין שנעמה היא לא אחת מאלה שנפגעות ממנה באופן קבוע ולכן מבחינת הגננת אין המלצה לא לשים אותן יחד. יש ילדות חלשות הרבה יותר שנפגעות יותר... ויש ילדה נוספת- נשמה טובה. באמת. אבל עם התקפי זעם אלימים ומפחידים (הרבה ילדים חוו את נחת זרועה ופגשו מקרוב כסאות השנה). ילדה כזו לא תפגע באופן אישי בנעמה- אבל ילדה כזו בטוח תפוצץ שיעורים ולא תאפשר למידה.... הילדה הזו בחרה את נעמה ועוד שני בנים (שם ההורים איפשרו לילדה לבחור). בקיצור- מה השאלה שלי? האם לפנות ליועצת ולבקש שלא תהיה עם השתיים האלה? או לשחרר... בן זוגי (אבא של נעמונת) חושב שלא יזיק לפנות ליועצת, לא לקבוע עובדות אלא לחשוב יחד איתה על הדברים. תחושת הבטן שלי אומרת שזה קצת כמו תרופה חזקה- אני אטפל במשהו אחד ואפגע כתופעת לוואי במשהו אחר. ייתכן שהיועצת תגיד שאין בעיה (נעמה אינה ילדת שילוב, אינה מנהיגה חברתית, אינה דחויה, אינה מחוננת- ומנסיון של מי שמחלקת את כיתות ז' בביה"ס בו אני עובדת- ילדים כאלה שאינם ילדי קצוות קל לשבץ בכל כיתה) אבל יכול להיות שבלי לדעת בגלל התערבותי היא תקבל מורה פחות מוצלחת/הרכב כיתה גרוע/ילדים "מופרעים" מקיבוץ אחר שאיני מכירה ועוד ועוד. הרי כמות המשתנים שהופכים את החוויה הבית ספרית לחיובית היא עצומה וגם אם לכאורה ניטרלתי אחד אולי יצרתי אחרים. בנוסף, אני לא מאמינה ביצירת סביבה סטרילית סביב הילדה אלא מאמינה בחיזוק בטחונה לאורך הדרך. ובכל זאת- לדעת שאולי הבנות האלה יהיו איתה בכיתה ולא לעשות דבר? הממ... אנא עצתך. ללכת עם גישתו של דני ולהתייעץ עם היועצת או ללכת עם תחושת הבטן ולסמוך על נעמה מבלי לגונן? תודה תודה מראש, הגר

היי הגר, הכניסה לכיתה א' מעוררת הרבה התרגשות וחרדה מפני הבאות. במידה מסוימת, עם כניסתו של הילד לביה"ס, דרגות החופש והבחירה שלנו - ההורים - מצטמצמות משמעותית, ויש איזו תחושה שנדרשים הרבה מזל, נסים וצירופי מקרים כדי שהכל 'ידפוק' כשורה. כפי שציינת נכון, היכולת שלנו לשלוט בכל המשתנים מוגבלת מאד, אם בכלל. כשאנחנו הולכים עם בקשות ליועצת, אנו משיגים *אשלייה* של שליטה, *אשלייה* של בחירה, *אשלייה* של ניטרול המוקשים. הרי אינך יודעת מי הילדים שיגיעו לכיתה שלה מהקיבוץ השכן, ומניסיונך את ודאי יודעת שאין כיתה ללא 'תכשיט' תורן. הדבר הכמעט יחיד אשר *כן* נמצא בכוחך ובשליטתך - הוא חינוכה של נעמה, והיכולת להכינה לחיים כך שתוכל לעמוד איתן מול אתגרים. נצלי את האירועים שמייצרת ה"קלפטע" ליצירת אנליזה של פיתרונות, ולחיזוק מנגנוני ההתמודדות שלה עם קונפליקט ומשבר. חזקי את יכולת ההידברות שלה, הנכונות לוויתור מצד אחד והיכולת לעמוד על שלה מצד שני, הזכירי לה את ההכרח לפנות לעזרת המבוגר בשעת הצורך, והביעי אמון רב בה ובכישוריה. בעיני, זו הדרך הקשה ביותר, אך גם זו שנושאת את הפירות לטווח הארוך. יישר כוח ליאת

ניסחת בצורה בהירה מדוייקת את תחושותיי ונתת לי חיזוק להמשיך להקשיב לאינטואיציות שלי :-)

הי ליאת קראתי את תגובתך ואין לי אלא להניח שאת מאוד צודקת. ראיתי כמה היא צריכה אותי ואת ההכלה , אפילו זו הפיזית, כאשר היא מתקשה כל כך בבוקר. שמתי לב שכאשר היא רוצה להציק לי , ואני פשוט מחבקת אותה ועוטפת אותה, היא נעשית רפויה יותר, נתלית עליי ואפילו אני מערסלת אותה קצת ומדרבנת אותה להמשיך ולהתארגן. כך היה במשך השבוע. אציין כי אני בטיפול וגם בעלי בטיפול ואנו כל הזמן מדברים ומתאמים דברים, אם כי הוא פחות בבית כי הוא יוצא מאוד מוקדם בבוקר בהסעה.. מה שבתי אמרה לי כמה פעמים הוא: "אבל הגוף שלי כועס.. אבל הידיים קצת מדגדגות לי.. אבל הגוף שלי הוא ככה.." וכמובן שזה הצדיק מבחינתי את הקו של הנוכחות הפיזית המירבית שלי עבורה.. אני כל הזמן בהתלבטות, שחלקתי עם בעלי, האם נכון לבדוק כיוון של הפרעת קשב, ללא היפראקטיביות? מדובר בילדה חולמנית, עולם דמיון מפותח במיוחד , רגישות גבוהה, וגם סף תסכול נמוך לעיתים. מתקשה להתאפק, לחכות. אנו מסבירים לה בנועם ונותנים גם דוגמאות מעצמנו , לגבי מה זה לחכות, להתאפק, לעשות דברים גם אם "לא בא לי" ועוד. עם כל ההכלה ויש משהו בגישה שלי שמאוד השתנה כלפיה בשבוע האחרון (מדברת אליה בשקט, מתעלמת מאיומים שלה, מגיבה לקשיים שלה, מחבקת כשרואה שמתקשה) אני חשה כי אולי נכון יהיה לבדוק פיזית אם יש כיוון נוירולוגי ? בעלי חושב שזה רק התנהגותי , ושעלינו פשוט להמשיך בקו שלנו של למתוך, להסביר להחזיק אותה רגשית ופיזית, ולדבריו גם יש להרגיל אותה להפסיד דברים אם יש התנהגויות קיצוניות של פעם אחר פעם בפרק זמן קצר של התקף זעם מה דעתך? אציין כי איני מרגישה שכרגע נכון לי עוד מענה טיפולי , ואני נעזרת בך מעת לעת, ברשותך

שלום גלית, בעיני, כאשר עולה חשד להפרעת קשב וריכוז או הפרעה אורגנית אחרת כלשהי (קשיים בוויסות התחושתי, למשל), יש חשיבות גדולה באבחון, גם כדי לדעת "מי האויב" ולטפל בו בהקדם וביעילות, וגם כדי לא לצבור תסכול ועוינות אצלה ואצלכם, כתוצאה מציפיות לא ריאליות, דרישות שמעבר ליכולת, או חוסר הבנה. אם מהתנהגותה עולה ארומה של הפרעת קשב, אני ממליצה מאד להתחיל בירור. בהצלחה ליאת

בקר טוב בתי בת ה 8 כבר פעם 3 החודש מתעוררת לי ב 2 3 בבוקר וטוענת שאיננה מצליחה להירדם אני אומרת לה שתכנס למטה איתי ושתישן אך היא עדין לא מצליחה להרדם היא הולכת לשון ב 8 9 בערב בערך ב 6 קמה כל בוקר ואז אני מדליקה לה אצלי במיטה טלווזיה מה את מציעה לעשות בתודה מראש

שלום דפנה, גם שנת לילה 'טובה' מתאפיינת במחזורי שינה שביניהן יקיצות ספונטניות. ברוב המקרים אנו מצליחים לחזור לישון מיד, ולפעמים לוקח מספר דקות. המצב הרצוי הוא שתוכל להרגיע את עצמה ולחזור לישון ללא מעורבות שלך וללא מעבר ממיטה למיטה. הללו רק פוגעים ברצף השינה ומקשים על החזרה לישון. תוכלי להכין יחד איתה רשימת דברים שהיא יכולה לעשות במצב של יקיצה (לשכב בשקט בעיניים עצומות, לספור כבשים, להדליק אור קטן ולקרוא, או אפילו להישאר בשקט בחדר בלי לישון כלל!). הסבירי לה שהמיטה שלך נשארת מחוץ לתחום (אלא אם זה ממש לא מפריע לך), כי את חייבת את מנוחת הלילה כדי לתפקד למחרת. בהצלחה ליאת

אחנו לפני גרושין. יש לנו 4 ילדים. שנים מבוגרים שעזבו כבר את הבית. אחד עם PDD שנמצא בדיור חוץ ביתי וילד בן 15. עברנו למקום מגורים הנוכחי לפני שנה וחצי. הילד לומד שניה שניה במוסד החינוכי האזורי. יש לו הרבה חברים באזור החדש. די מתקשה בלימודים. אנחנו מתלבטים בשאלה מה יותר טוה עבורו? להישאר עם ההורה שנישאר בישוב במקרה זה האבא שהוא עסוק יותר אך מגיע כל יום הביתה. או עם האם שעוברת לגוד בישוב אחר לא באותו אזור למודים, אך היא זמינה יותר. בתחילה חשבנו לשאול אותו, אך לא נראה לי צודק להפיל עליו החלטה של ללכת עם אבא או אמא. מודה על תשובתך

שלום רב, קשה לענות כאן תשובה 'שרירותית' אחת טובה. כל מקרה לגופו. ובכל זאת, לפחות בעיני, זמינותו של ההורה היא מעל לכל, אפילו מעל לשיקולים של הסתגלות למסגרת חינוכית. גירושין בכל מקרה יוצרים טלטלה עצומה בחייהם של הילדים, ולכן אני מציעה לדאוג לסוג של ליווי רגשי, לו ולכם, מתוך מחשבה על כך שתהיה לכם כתובת זמינה להתייעצות ולקבלת החלטות נבונה. בברכה ליאת

אצלנו בגן ישנה תופעה חדשה ילד שרוצה לצאת מהגן מתקרב אל הדלת מנסה לפתוח תשער לפני מספר ימים כשאמא שלו הגיעה לאסוף אותו הוא ברח לה והגיע לכביש. מה יכולה להיות הסיבה הרגשית לכך שהילד רוצה לברוח ?(הבנתי שהוא עושה את זה גם בבית).

שלום רב, הסיבות יכולות להיות שונות (צריך כמובן רקע לצורך הבנה מלאה של התופעה). יש סיכוי טוב שמדובר בבדיקת גבולות ובהתנהגות שמטרתה להפעיל את המבוגרים בכלל, ואמו בפרט, באופן המהיר והמיידי שמעשה כזה מייצר. שבוע טוב ליאת

שלום, אני אמא לילדה בת שלוש, מסביבות גיל שנה הייתה עם עצירויות קשות כולל פציעה בפי הטבעת וטופלה בהם. גמילה עברה בצורה חלקה גם פיפי וגם יציאות. לאחרונה מזה כחצי שנה סובלת מעצירויות לסירוגין כולל בעיית התנהגות וגמגום בתחילת משפט. את העצירות היא מייצרת לעצמה כאשר היא ממש מתאפקת, מתיישבת פתאום , מסתגרת בעצמה ולא נותנת לאף אחד להתקרב ופשוט מכניסה את הקקי בחזרה, (מה שיוצר תחתונים מלוכלכים לרוב). היא מטופל במרככי צואה וכן בשמן אך רק לאחר כשבוע שהגוף כבר לא יכול יותר זה יוצא החוצה בדרך כלל בתחתונים. עברנו אבחון של קלינאית תקשורת בגלל הגמגום והועברנו על ידה להמשך טיפול רגשי אך עד שמישהו יפגש איתנו אנחנו חסרי אונים . מה ניתן לעשות?

שלום רב, הטיפול בבעיות הצטאות מתמקד ברובו בהנחיית ההורים, ובמניעת תגובות רגשיות מדי לנושא הקקי. אם תקראי את פנייתך, תוכלי לראות כמה מצוקה עולה ממנה, ולפיכך, העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה שתנסי להירגע, ולהזכיר לעצמך שמדובר בפעוטה קטנה מאד, שבגלל חוויות חוזרות של כאב, עוצרת את הקקי. התגובות העוצמתיות שלך (תחושות ייאוש וחוסר אונים) רק מחריפות את הבעיה. נסי להישאר עניינית, לטפל בתחתונים המלוכלכים במינימום תגובה, ולהזכיר לעצמך שאלה דברים חולפים שאין בהם נזק ממשי. זכרי שמדובר בפעולות טבעיות ומחזוריות של הגוף, וכל ניסיון להתערב בהן עלול ליצור בעיה. נסי לא להתעסק בזה יותר מדי, וכשהיא עושה (או לא עושה) את הקקי, תני לה להתמודד עם זה בדרכה, תוך שאת עסוקה בעניינייך האחרים. טיפול רגשי והדרכת הורים בהחלט במקומם, ואל תוותרי עליהם. שבוע טוב וקל ליאת

שלום רב, אחרי אבחון פסיכיאטרי הומלץ לטיפול CBT בחרדות בלבד. הפסיכיאטר המליץ על ד"ר ***** באיזור המרכז. מאחר והוא לא עובד עם מכבי אבקש לדעת איזה פסיכולוג מומלץ בטיפול הנ"ל באיזור בקעת אונו. אודה לתשובתך המהירה. סיגל.

שלום סיגל, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. מסיבה זו הודעתך נערכה קלות... ניתן לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום היום היינו אצל הרופאה של בני כי הוא חלה בדלקת גרון ושהיא רצתה לבדוק אותו הוא התחיל לבכות ולצרוח לדחוף אותה וניסה לברוח מהחדר . כששאלתי אותה אם זה נורמלי שהוא מתנהג כך לגילו היא טענה כי זו התנהגות חריגה ומוגזמת ושיכול להיות שיש לו בעיות בתקשורת . אציין כי זו פעם ראשונה שהוא פגש אותה והיא לא הייתה נעימה בכלל, היא הייתה די קרירה . יכול להיות שהוא פחד מהמכשירים שהיא החזיקה ביד ולכן צרח אבל היא טענה כי זה מוזר לה שהוא ככה הגיב ? האם היא צודקת או שהיא מגזימה וזה נורמלי לחלוטין ? היא המליצה לגשת להתפתחות הילד ? אציין כי הוא נמצא איתי בבית ולא בגן . האם אינם ילדים אחרים שמגיבים בצרחות ובבכי אצל רופא ?

שלום רינה, יש הרבה מאד ילדים שמגיבים בצרחות כשהם במרפאה. ברוב המקרים זה קורה כאשר ההורה המלווה סובל (גם הוא) מנטיות חרדתיות, המועברות אל הילד בערוץ לא מודע כלשהו. עם זאת, רופאי ילדים מפתחים "חוש ריח" לא רע בכלל לבעיות התפתחותיות ותקשורתיות, ולכן, אם עלה החשד, אני במקומך הייתי מבררת את הנושא, ולו כדי להירגע סופית. אין לך מה להפסיד: אם אין כלום - אין כלום, ואם יש - עדיף להתערב ולטפל מה שיותר מוקדם. שבת שלום ליאת

יש לי בעיה דומה לבעיה שקראתי, אני ובעלי מתכננים לטוס לסין לצורך עסקים דחופים לבית. למשך 10 ימים. יש לי שתי בנות קטנות, האחת בת 2.9 והשנייה בת שנה. הטיסה היא דיי הכרחית לבניית,ביתנו. והבנות נשארות עם סבא וסבתא אשר באים בתקופה זו, לחיות בביתנו. אך הרעיון של הנטישה והטראומה שהן יחוו מקשה עלי מאוד. האם זה נכון לטוס? האם זה יכול להזיק להן?

שלום מאיה, בתך הקטנה נמצאת בגיל בעייתי, שכן חרדת הזרים נמצאת בשיאה. אם הסבים מוכרים לה וקרובים אליה, זה יכול להקל קצת. לכן, תשובתי היא כזו - אם אפשר שרק אחד מכם ייסע, זה עדיף. אם אפשר שאחד מכם ייקצר את הנסיעה, זה טוב. אם שניכם תיעדרו את מלוא התקופה, אבל יהיה בכך כדי לשפר משמעותית את מצבכם הכלכלי, התייחסו למצב כאל "רע הכרחי", והתנחמו בכך שאתם מבטיחים לבנות עתיד כלכלי טוב ויציב. נסיעה טובה ליאת

בני הבכור נגמל מחיתולים לפני כשנה וחצי אבל עדיין נותר עם בעיות בנושא הצואה.יש לו פחד מלשבת ולעשות קקי הוא דוחה זאת מעל 4 ימים. וגם כשהוא עושה זה לאחר שכנועים וזה הופך לטקס... אנו אובדי עצות נשמח להכוונה ועצה בתודה

גיא שלום, ראשית, על מנת למנוע היווצרות של עצירות, אשר עלולה להגביר את החרדה בשל הכאבים שגורמת בעת היציאות, מומלץ לפנות לרופא על מנת שיתווה טיפול תרופתי מתאים. קיימים תכשירים יעילים שניתן לרכוש ללא מרשם אך כדאי לדעתי להתייעץ עם רופא ילדים בכל זאת. באופן כללי תרופות אלה הופכות את היציאות לרכות יותר ומקשות על התאפקות. בהמשך, נסו לעשות "החצנה" של הבעיה - במקום לדבר על כך שהוא מתאפק ולא עושה קקי, לדבר על כך שהקקי לא רוצה לצאת ושאתם, ביחד, תלחמו בו כדי שיצא ולא יעשה כאב בטן. אפשר לבנות תכנית התנהגותית אשר בה הילד מקבל מדבקה בכל פעם שיושב על האסלה או על הסיר (בזמנים קבועים במהלך היום - למשל שלוש פעמים ביום) גם אם לא יצא קקי. מה שחשוב בשלב הראשון זה שהוא ניסה וישב כמה דקות. כשיאסוף מספר מסויים של מדבקות ניתן לתת פרס קטן (קטן!). המוטיבציה של הילד בשלב היא לא לעשות קקי אלא לקבל את החיזוק. כמובן שאם הצליח לעשות קקי, יקבל שתי מדבקות. אני ממליץ להתחיל את התכנית ההתנהגותית במקביל להתחלת הטיפול התרופתי. לבסוף, הדרכת הורים ממוקדת אצל פסיכולוג ילדים יכולה כמובן לעזור לכם להתמודד עם הבעיה. בהצלחה, אמיר

בוקר טוב, ביתי בת ארבע, ולדעתי סובלת מאילמות סלקטיבית. יש לה שפה מאוד גבוהה, וכל עוד אנחנו נמצאים בסביבה שהיא מכירה ומרגישה בה נוח, היא לא מפסיקה לדבר, בגן, או בכל מקום שזר לה היא ממעטת לדבר, ומדברת רק עם חברות ספציפיות, ועם אחת הסייעות שהתקרבה אליה מאוד. עם שאר הצוות לא מדברת כמעט בכלל. הייתי רוצה לקבל המלצות לפסיכולוגיים שמתמחים בתחום זה, שיכולים לאשר את האבחון הלא מלומד שלי, ולעזור לנו לעזור לה. אני גרה באזור הדרום, אבל אשמח לקבל פרטים גם על מומחים מאזור המרכז. תודה רבה! מירב

שלום מאיה, למרבה הצער, הפורום שלנו אינו מתיר פרסום והמלצות על אנשי מקצוע, ומבחינה זו איני יכולה להושיט עזרה. עם זאת, תוכלי לכתוב כאן את כתובת המייל שלך, ולקוות שיהיה מי שישלח אלייך המלצה למייל האישי. לבד מזאת, אני ממליצה בחום לבקש מרופא הילדים שלכם הפנייה למכון להתפתחות הילד של קופת החולים, שם יוכלו לתת אבחנה ראשונית טובה למדי, ולהמליץ על טיפול במסגרתם או על אנשי מקצוע מוכרים בתחום. במכון ישנו צוות רב מקצועי, המיומן באבחון טיפול וסיוע רלוונטי בכל ההפרעות ההתפתחותיות של הגיל הרך, ובעיני - לפחות בתור התחלה - זו הבחירה המומלצת. זכרי שהתערבות מוקדמת יכולה לצמצם את הגרעונות התקשורתיים והחברתיים, ולשפר משמעותית את המצב. בהצלחה ליאת

בן שלי בן שבע מטופל ב קונצרטה  אבל עדיין יש הרבה מאוד בעיות של סרבנות, מרדנות וגם הוא בקושי מקבל סמכות גם של הורים גם מורים, הוא גם מטופל ב ריספונד ולאחרונה יקבירו לו את המינון של ריספונד, רופא המתפל גם ממליץ על טיפול פסיכולוגי. אני לא יודעת במה להתחיל וגם אין לי מספיק אמצעים בשביל לממן טיפול פסיכולוגי פרטי. אז מה אפשר לעשות, תעזרו לי אם אפשר. בתודה מראש. נינה.

נינה שלום, בהינתן גילו הצעיר של בנך יתכן והדרכת הורים ממוקדת תוכל לעזור לכם להתמודד עם בעיות ההתנהגות שאת מתארת. ישנן מרפאות ציבוריות (במסגרת המרפאות לבריאות הנפש או בבתי חולים) בהן ניתן לקבל הדרכות הורים בעלות נמוכה יחסית. בהדרכה מסוג זה תוכלו לקבל כלים לשיפור הסמכות ההורית שלכם. היתרון המשמעותי בפנייה להדרכת הורים הוא שניתן בדרך זאת לחולל שינויים בזמן קצר יחסית. בהצלחה, אמיר

רוב ההורים כיום עם בעיות סמכות הורית זה נובע בכללות מזה שהורים דורשים מהילדים הרבה דברים ומתעקשים על הרבה דברים אז הילד מחפש להתנער אבל כש מתמקדים בכמה דברים יותר קל לקבל סמכות רוב הפעמים הורים מתעקשים על דברים לא נחוצים וזה גורר את התגובה האנטי מצד הילד

בני בן 9, ילד מקסים וחכם, עם חסר בטחון. כיום הוא בכיתה ד', מכיתה ג' הוא בבי"ס אחר בשל מעבר דירה (שמח מאוד על המעבר), מהתחלה הייה לו קשה להתחבר לילדיים אך עם הזמן משתפר ומספר שיש לו חברים ומשחק איתם. התחברות עם ילדים הייתה לו קשה גם בשנים קודמות, כל הזמן מציק לילדים אחרים, לקח להם דברים, או דחף אותם (לא במטרה להפיל או משהו אלא בגלל למשוך תשומת לב), הוא כמובן משיג תגובה רעה. מה שכן המורה תמיד שיבחה אותו שהוא מאופק ואף פעם לא עונה בחוצפה, אך... בחודשים האחרונים ההתנהגות שלו השתנתה לרעה, הוא מאוד מפריעה בשיעורים, כל הזמן מבקש לעבור מקום, ומחליט לקום באמצע השיעור ולהסתובב, לא עושה דבר, לפעמים אפילו לא מוצאי את הציוד הרלוונטי, אומר שאין לו ש"ב (אני בודקת עם ילד אחר כל פעם). גם בבית הוא נהייה חסר סבלנות, מגיב לדברים בצעקות אם הוא מקבל "לא" כתשובה, לא מוותר לאחות (בת 5) ואומר שאינו פראייר, הוא בכלל לא מודע להתנהגות השלילית שלו ולא מבין מה רוצים ממנו, ושואל כל פעם "מה עשיתי?". רציתי לשאול מה אפשר לעשות איתו? כל יום אני שומעת תלונות והצקות.

שלום עדן, האם עבר אבחון של הפרעת קשב וריכוז? האם קרה משהו בבית לאחרונה? יתכן שהשינוי ההתנהגותי אינו אלא החרפה של מצב קיים (גם בעבר היו בעיות התנהגות, גם אם מתונות יותר). אם קיימת הפרעת ADHD, חשוב לדעת על כך מוקדם ככל האפשר ולטפל בהתאם. אם אין הפרעת קשב, הטיפול יתמקד בהנחייה הורית ובשיפור היכולת שלו לעמוד בתסכולים. בכל מקרה, אני ממליצה על הדרכת הורים ממוקדת, גם טרם האבחון, כדי לקבל כלים להתמודדות מולו בבית. השינוי בבית מוביל לשינוי מקביל גם בביה"ס. בברכה ליאת

ליאת שלום, תודה על התשובה המהירה. הוא עבר אבחון שהייה בן 4 לערך, אך האבחון לא הושלם. אני נגד ריטלין (תרופות), ובלשב האחרון ויתרתי, אולי מהפחד שזה מה שיגידו לי-לתת לו ריטלין. האבחון נעצר לפני הנוירולוג, אך פסיכולוג בכיר בבי"ח אסף הרופא שלל את ההיפרקטיביות. גם אם זה בעיות קשר וריכוז, האם ניתן לתת טיפול ולעזור לילד לשנות התנהגות שלילית, בלי תרופות? שאלה נוספת: כאשר הבי"ס מתלונן על התנהגותו, האם להתעסק בנושא גם בבית או לתת לביה"ס לטפל בזה? אני מקבלת טלפונים מהבי"ס גם באמצע היום, על הפרעות בשיעור וכדומה, זה יוצר המון מתחים בבית וכעסים עליו על איך שהתנהג בביה"ס בנוסף גם בבית, אך הקושי יותר בגלל הבי"ס. בבית קשה לו לקבל לא, והוא מאוד מתפרץ באותו רגע, ואומר שלא מרשים לו דבר, אך אני מסבירה לו בשקט ומנסה לא להיגרר, הוא נרגע די מהר יש לציין, אך התגובה הראשונית שלו די "קשה". אודה להתייחסותך.

אני מטפלת בילדים בני 1-3, לאחרונה נתקלתי במשפחה שמנשקים על הפה, הן כשהם באים לקחת את הילדה והן כשנפרדים ממנה בבוקר, לרוב האב מביא אותה בבוקר, מוציא את המוצץ שלה ומנשק אותה על הפה, לי זה נראה אירוטי מדי ולאו דווקא ביטוי לאהבה, האם אני מגזימה? האם זה תלוי תרבות? האם זה רק עניין של טעם? או שזה קצת חוסר גבולות... תודה וכל טוב

שלום רב, אני שותפה לתחושה שמדובר בהתנהגות לא קונבנציונלית, שגובלת בטשטוש הגבול בין "שפת הרוך לשפת התשוקה" במונחיו של פרנצי. אפשר להעיר על כך להורים, ולומר בעדינות שזה מעורר תחושה לא נוחה. אולי זה יעזור... בברכה ליאת

כיוון שאני יכולה להתפלץ בשקט כשם שאני מתפלצת מהרבה דברים שאני רואה שהורים עושים, כל עוד זה לא פוגע בילד, אני שותקת. מעניין אותי יותר האם יש בכך כדי להזיק לילדה? אולי זהו סימפטום, דוגמית קטנטנה מההתנהגות המטשטשת גבולות של המשפחה הזו...האם יש מאמר שאת יכולה להפנות אותי אליו שמסביר יותר על טשטוש הגבולות בעניין הזה? תודה רבה!

הי ליאת שוב בעניין הבקרים הלא פשוטים עם בתי בת השש וחצי. בימים האחרונים אני מעירה אותה מוקדם יותר, מעירה אותה בעדינות ונעימות.. ועדיין היא מתעוררת בבכי, בזעף צועקת שקר לה, שלא מצליחה לפתוח עיניים.. כמה שאני מנסה להיות ולראות את הקושישלה, היא לא מצליחה להרגע.. ממשיכה לצעוק.. אני אומרת לה שעליי ללכת להתארגן ומשם היא ממשיכה לבכות שאני לא באה אליה, ולא מקשיבה לה, ויש לה עוד משהו לומר לי... כשהיא באה אליי ואני כבר מתארגנת, היא מנסה פיסית להציק, דוחפת מעט, נוקשת על כתפי .. מאוד קשה כך כי מצד אחד אם אני לא עונה לה היא עשויה לחוות זאת כהתעלמות (למרות שזה אחרי הרבה ניסיון להיות איתה ומתישהו צריכה להתארגן..), ומצד שני זה מסר עבורה ש"די, גם אני צריכה ללכת לענייניי.. אם תצליחי לדבר איתי אשמח אך בצרחות אני לא מבינה כלום וזה מה שאני אומרת לה.. בערב היום היא אמרה לי "את לא מרגיעה אותי, את לא עונה לי ועוזבת אותי".. בשם אלוהים. לי די נמאס מלנסות להיות מותאמת אליה וכל דבר יוצא עקום.. הבנתי מהצהרון שגם שם היא יוצר עצבנית, מתגרה בילדים.. פחות אוכלת.. היא אומרת לי שלא כיף לה שם.. אולי זו עייפות מכל ענייני השגרה..

שלום גלית, חזרתי וקראתי את התכתובת בינינו, ומרגישה צורך להדגיש כי תיקוף והכלה הם משהו שהילדים שלנו צריכים *כל הזמן*. כשאת אומרת "נמאס מלנסות להיות מותאמת אליה וכל דבר יוצא עקום", את רומזת (אולי) על מקור הבעיה. כמבוגרים, עלינו להתאים את עצמנו לצרכי הילד הקטן, תוך שאנו מעודדים אותו להסתגל לדרישות המציאות. בהדרגה, נדרוש ממנו להתחשב גם בנו, אך רק כפי יכולתו וכפי שהגיוני לצפות מילד בן גילו. כל עוד הבוקר נותר זירת מאבק, או "הורדת ידיים" בלתי פוסקת, יימשכו גם התסכול והעויינות אצל שתיכן. מציעה לך לחזור ולקרוא את הדברים שכבר נאמרו, ולבחון האם לא נוצר כאן מצב שבו הבוקר הוא הזמן העיקרי שבו אתן 'מבלות' יחד. נסי להקדיש לה יותר זמן (ללא אחותה הקטנה), ולתת לה מזמנך וסבלנותך בשעות אחה"צ והערב, מה שיאפשר לה להרפות ממך מעט בשעות הבוקר. היעזרי בבעלך, ונסי להיות נדיבה כלפיה בשעות ההתארגנות הקשות של הבוקר. אם המצב הקשה נמשך, פני להתייעצות או להדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

אשמח מאוד לקבל המלצה לפסיכולוג נוער שעובד עם המושלם דרך קו"ח כללית, אשמח גם אם המקום נגיש לכסא גלגלים.

שלום לימור, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. ניתן לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי ילדה בת 5.5 שכל הזמן אוגרת דברים היא "מעלימה" את כל החפצי שבבית לתוך שקיות. קופסאות וזה ממש מציק כבר. האיפור שלי כל הקרמים וכל פעם שנעלם משהו צריך ללכת ולחפש אצלה בחדר ברוב המקרים זה נמצא שם. היא אוספת ניירות,טושים, מגבונים חשבוניות של דברים שקנינו פשוט הכל.. ז ממש משגע אותנו . בהתחלה לא ייחסתי חשיבות גדולה אבל זה נראה כמו הרגל מוזר אציין שלילדה יש אח תינוק בן 7 חוד' אבל התופעה היתה גם לפני ההריון. כשאנחנו אומרים לה שחייב לסדר היא מוכנה ולעיתים עוזרת לזרוק דברים אבל הכל חוזר לקדמותו במהרה.. מה עושים היא עולה לכיתה א' ואני כבר ממש מודאגת ובלחץ

שלום שולי, ממליצה לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני או פסיכיאטר ילדים, ולשלול הפרעת חרדה או הפרעה התפתחותית. בברכה ליאת

שלום. בני בן 5וחצי ככה יצא שעד גיל 4 וחצי לא היה לו חדר משלו והוא נאלץ לישון אומנם בחדרנו אך במיטתו לפני שנה עברנו דירה והילד סירב לישון לבדו בטענה שהוא מפחד מהתחלה ניסינו עם אור בחדר הייתי יושבת על ידו ומקריאה לו סיפורים עד שהוא נרדם הוא היה מחזיק אותי ביד ואיך שהייתי עוזבת את החדר בני היה מאיר את עצמו ובאה למיטתנו למעשה מהתחלה נלחמתי איתו עד שהתעייפי ואמרתי שהוא ישן קצת איתנו עד שיתרגל לבית החדש אח"כ ניסינו שוב אבל לשוואה הוא הפסיק לישון כמו שצריך היה מאיר את עצמו כל 5 דקות בסופו של דבר ויתרתי לו. כעט החלטתי שאין לאן לדחות את הנושאה ויש לטפל בבעייה החמורה שיצרתי בדחיפות. הסברתי לבני שבקרוב יש לי יום הולדת והוא יעשה לי מתנה בכך שכמו ילד בוגר יתחיל לישון לבד אני חוששת שזה לא יעבוד ומאוד מודאגת הייתי רוצה לקבל טיפים כי כל פעם שאני מעלה את הנושא הוא אומר לי " בסדר אמא בואי לא נדבר על זה עכשיו" תייעצי לי בבקשה איך לתקן את הטעות בלי לגרום לו טראומה?

שלום אילנה, את צודקת מאד: הגיע הזמן לטפל בבעיה, ולהרגיל את בנך לישון במיטתו לילה שלם. זה לא הולך להיות קל, אבל זה מחוייב המציאות ואפשרי. אני ממליצה לארגן מזרון או מיטה שיוצבו בחדר של הילד, לא רחוק ממיטתו. תעשו ביניכם תורנות (את ובעלך), והישארו לישון בחדר שלו. בכל פעם שהוא מתעורר, אמרו בשקט "אני פה, לידך. הכל בסדר. חזור לישון". נסו להיות נדיבים ורגועים, ולהסכים מראש לכך שזה יכול לארוך מס' שבועות. ברוב המקרים, הילד מצליח (הודות לנוכחות ההורית נוסכת הביטחון) להתרגל לישון ברציפות ובשלווה. לאחר שההישג הופך עקבי (מספר לילות ללא יקיצות) אפשר לחזור לישון בחדר שלכם, ולהישאר זמינים למקרה שיצטרך אתכם, פה ושם, כמו כל ילד. הוציאו את המיטה שלכם מכלל אופציה, והגיעו תמיד אתם אליו, גם אם מדובר באי נוחות זמנית. הסבלנות משתלמת... בהצלחה ליאת

אמיר שלום, בתי, בת 10, אמורה לעבור ניתוח בברך בעוד מספר שבועות. הניתוח מתבצע בהרדמה מלאה ולאחריו ידרש אשפוז של לילה אחד ככל הנראה. בימים האחרונים בתי התחילה לשאול שאלות רבות לגבי הניתוח ואינני יודעת האם לענות לה או לא. מצד אחד אני חוששת להדאיג אותה אך מצד שני אני כבר לא מצליחה להתחמק. מה כדאי לעשות? נועה

נועה שלום, מכיוון שבתך כבר יודעת על הניתוח הקרב ושואלת לגביו, הרי שהיא כבר מודאגת. המידע שתמסרי לה בתשובה לשאלותיה עשוי אם כך רק להרגיע את החרדה שהיא חשה כעת. מחקרים (וניסיון קליני) מלמדים כי הסתרת מידע לגבי פרוצדורות רפואיות מילדים (בוודאי בני גילה של בתך) דווקא מגבירה את רמת החרדה לקראת הניתוח. מסירת מידע מהימן מפחיתה את החרדה ומקלה על תהליך ההתאוששות. . עני על שאלותיה בכנות והתייחסי לדברים מהם היא חוששת. חשוב לתאר לה את מהלך האשפוז הצפוי, מהרגע שתגיעו לבית החולים ועד השחרור. לשם כך יתכן ותצטרכי בעצמך לברר ולבדוק עם הרופא או צוות המרפאה בה היא מטופלת מה צפוי לכם במהלך האשפוז. שני מוקדי חרדה שכיחים הינם החרדה מההרדמה וחשש מכאבים ואליהם יש להתייחס. חשוב להגיד כי זה טבעי לחוש חרדה לקראת ניתוח ושגם מבוגרים מפחדים. ברוב בתי החולים קיימת אפשרות שאחד ההורים ילווה את הילד לחדר ניתוח ויהיה עימו עד שנרדם. תוכלי לומר זאת לבתך ולהוסיף שלאחר שתירדם תשמור עליה אחות נחמדה. לאחר הניתוח כשתתעורר, אתם כמובן שוב תהיו לצדה. לגבי הכאבים, כדאי לומר את האמת - והיא שיתכנו כאבים אך שגם קיים טיפול יעיל מאוד לכך ושבמידה ותדווח על כאבים, קיימות תרופות מאוד יעילות שיעזרו לה. לבסוף, בהרבה ממחלקות הילדים בביתי החולים השונים ישנם פסיכולוגים רפואיים אשר יכולים לעזור הן בתהליך ההכנה לקראת הניתוח והן בליווי בזמן האשפוז ולאחריו. בהצלחה ורפואה שלמה, אמיר.