פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום יש לי ילד בן שנתיים ושלושה חודשים וכרגע הוא נמצא במשפחתון שלאחרונה התגלה לנו שממש ממש לא טוב שם מהרבה מאוד סיבות. השאלה שלי היא אם אנחנו נעביר אותו עכשיו לגן אחר לתקופה של חצי שנה (כי בעוד חצי שנה הוא גם ככה צריך לעלות לגן עירייה) לא יגרום לו לאיזה שהם בעיות בגלל החלפת המסגרות בתקופה יחסית קצרה.

שלום בני, בעיני, קשיי הסתגלות זמניים עדיפים על מסגרת גרועה. עדיפים שבוע-שבועיים של הסתגלות (עשו זאת ברגישות, תחילה ימים קצרים, והארכה הדרגתית) על פני מסגרת לא מקצועית שנזק רב בצידה. מעברים הם חלק מהחיים, ורוב הילדים עוברים אותם בשלום. תמיכה וליווי יעזרו לו להתגבר על השינויים התכופים. בהצלחה ליאת

אני מבקש המלצה לפסיכולוג ילדים מומלץ לילד בן 8. רצוי גבעתיים תל אביב או רמת גן. תודה

שלום רב, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. ניתן לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

אני אמא לבן 13.5.הקושי העיקרי שלי איתו הוא בבקרים.להעיר אותו בבוקר ללימודים היא משימה בלתי אפשרית למורת שבשעה 23 הוא כבר במיטה. יש לו טענות של עוד 5 דקות, כואב לי הראש,היום לומדים רק 3 שעות וכו'. בשנים עברו הוא היה ילד מאוד חברותי והדלת לא נסגרה אצלנו בגלל שחברים היו מתארחים אצלו ולהיפך.השנה הוא עבר לחטיבה ואין לו עניין בחברים חדשים וגם עם החברים הותיקים הקשר רופף מאוד. אין לו מוטיבציה לעשות דבר מלבד מחשב וכדורגל.הצעתי לא פעם להפגש עם חברים אחרי שעות הלימודים למפגש חברתי אך הוא מסרב. הוא מאוד סגור בתוך עצמו והמצב מדאיג אותי בעיקר הלמידה שירדה מאוד השנה. אשמח לקבל הכוונה.תודה ושבוע טוב

שלום תמרה, כל מה שאת מתארת - קושי להתעורר בבוקר ניסיונות להתחמק מללכת לביה"ס בתירוצים שונים חיי חברה המתנהלים דרך המחשב (מזל שיש כדורגל לפחות!) ירידה בלימודים כל אלה אינם בלתי רגילים כשמדובר במתבגרים צעירים בתחילת החטיבה, וכשלעצמם אינם מדאיגים מאד. בגילאים האלה כבר פחות מבלים בבתים, והמפגשים נעשים בחוץ או דרך הפייסבוק. ההורים נדחקים מעט החוצה, והתקשורת איתם מצטמצמת לטובת קשרים אחרים. מהתיאור שלך לא עולה ניחוח של בדידות או דיכאון, אך אם את סבורה שכן, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בינתיים, נסי לא ללחוץ עליו בעניינים החברתיים. המשיכי להתעקש על הקימה בבוקר (כולנו מקטרים קצת, בעיקר בחורף), ועל תפקוד בסיסי בביה"ס. השתדלי להימנע מתוכחות ושיפוטיות, כדי לשמר מידה של תקשורת ופתיחות איתו. בגיל ההתבגרות זה הדבר החשוב ביותר עבורנו ועבור המתבגרים שלנו (גם אם הם טוענים אחרת). בברכה ליאת

היישליהי שמי תמי ויש לי בעיה מאוד רצינית עם הבן שלי הוא בן 8וחצי. לא פעם ולא פעמיים פנו אליי חברות שהילדים שלהם בני גילו והם בנות . הם באו לומר לי שבני נדבק לילדות שלהם הרבה וקורא להם לבוא איתו לצד ואם הם לא רוצות אז הוא מקלל אותם ומביך אותם וזה נורא מטריד אותם . וגם בבית או בקרב המשפחה אני רואה שהוא נדבק לאנשים ולא עוזב גם אחרי המון פעמיים של הערות שיעזוב אותם אני מאוד דואגת הענין הזה מהווה בעיה גדולה בשבילו מבחינה חברתית וגם לי שהחברות לא רוצות שניפגש עם הילדים בגללו אני מאוד זקוקה לעזרה והכוונה !

שלום תמי, על מה שקורה בביה"ס אין לך הרבה שליטה, אבל תוכלי להתחיל לעזור לו בבית או בשעות שהוא איתך. דברי איתו לפני כל מפגש חברתי, והכיני אותו לכך שתעזרי לו "לשחק יפה". הסבירי לו כיצד מזמינים חבר למשחק, ומה עושים (או לא עושים) אם הוא מסרב. כשאתם בחברת ילדים אחרים, בכל פעם שתראי אותו נדבק או מציק, תני תזכורת קצרה אחת. אם הוא ממשיך, הודיעי בקול שקט ורגוע ככל יכולתך ש"אנחנו הולכים עכשיו, כי זה לא נעים ככה. ניפגש שוב בהזדמנות אחרת". אל תענישי, וגם אל תרחמי. התנהגי ככל האפשר בשלווה ובטבעיות. זכרי שהמטרה היא ללמד את הילד שלהתנהגותו יש תוצאות, רצויות ובלתי רצויות. אם המצב נמשך, ואולי עדיף כבר עתה, אפשר להתייעץ עם פסיכולוג ילדים או עם מטפל אחר המתמחה בהקניית מיומנויות חברתיות. בהצלחה ליאת

הי ליאת הייתי מאוד רוצה לשמוע את דעתך בנושא שלא קשור באופן ישיר לילדים... אכבד מאוד אם תחליטי לא להעלות את ההודעה או לא להגיב לה. האם את חושבת שמישהו שלא מאוהב בבחורה כרגע, יש סיכוי שיתאהב בה בשלב מאוחר יותר? אני מדברת על בחור בן 39 בערך, גרוש +2. אני מאוד מאוהבת בו. יש ביננו תקשורת טובה, אני לא בטוחה שהוא עירני לזה. יש לנו הרבה דברים דומים. הצעתי לו קשר רציני, אך הוא סיפר שהוא עדיין בטראומה מגירושים לפני כשלוש שנים ולא מעוניין בקשר . כולם אומרים לי שאם הייתי הטיפוס שלו,הטראומה שלו לא היתה מפריעה לו להשיב בחיוב.ושאין שם לגמרי סיכוי. לגמרי לא חכם מצידי להישאר מאוהבת בו מכיוון שזה לא מאפשר לי לחפש מישהו שבאמת רוצה אותי. אך מצד שני קשה לי מאוד לשחרר. יש בי תקווה (מאוד לא מציאותית כנראה) שביום מסויים הוא יתחרט ויתאהב בי.יראה כמה שאנחנו מתחברים וכמה יכול להיות לנו כיף ביחד. מאוד נעים לי לדבר איתו, וממש מתחשק לי לשתף אותו בדברים, אך אני לא עושה זאת. אגב,זו פעם ראשונה שקורה לי דבר כזה. אנחנו עובדים ביחד וזה מקשה עלי להתנתק ממנו. אני סובלת מזה, אך לא מצליחה כבר כמה חודשים להניח ולהתייחס אליו כאחד העובדים. להפסיק לחשוב עליו, להפסיק לדבר איתו במחשבות ולשכנע אותו שהוא מפספס ..... אשמח לשמוע את דעתך /עצותייך. שרון.

שלום שרון, אני מאמינה שבאהבה אין נוסחאות או חוקים שרירותיים. זה נכון שבדר"כ ההתאהבות 'תופסת אותנו' גם כשזה לא בדיוק מתאים, אך זה נכון לא פחות שיש משמעות גם לעיתוי. בקיצור, קשה להשיא עצות בעניין כה מתעתע ורגיש. לדעתי, זה אחד המקרים בהם אפשר להחזיק במקל משני קצותיו: להמשיך בחייך, לצאת ולפגוש אנשים חדשים, ולשחרר ככל יכולתך. ומנגד, לקוות שעמיתך לעבודה יגלה כמה את נהדרת. אם עד אז כבר לא תהיי פנויה - זה לא יכאב, ואם כן - יהיה סבבה. אם התקווה והציפייה משתקים אותך מלחיות את חייך - הייתי מציעה להיעזר בטיפול פסיכולוגי, ולבחון שמא 'נפלת' לדפוס הבעייתי של התאהבות בבלתי אפשרי, כדרך להימנע מקשר. בברכה ליאת

שלום רב, בתי השלישית בת 6, ילדה מקסימה אך עיקשת. בבית הספר - מלאך, טובה בלימודים, חברותית, נדיבה. בבית... ההפך, עקשנית, כועסת - פתיל קצר. ניסינו גזרים, מקלות, מקל וגזר. הסכמים מילות קסם. פשוט שום דבר לא עוזר. זה מתחיל מהבוקר שהיא מתקשה לקום, וישר כועסת וצועקת.הדבר היחיד שמיישר אותה זה שחס וחלילה המורה תגלה מה שקורה בבית (אני משתדלת לא להשתמש באיום הזה- רק כשאין ברירה אני אומרת לה ש"אולי כדאי שנתייעץ עם המורה"). אני אובדת עצות. מגיעה בעצמי לבכי וחוסר אונים. גידלתי שתי ילדות לפניה עם קשיים אך שום דבר לא מתקרב לזה. מאד אודה על תגובתך ועצתך. דורית

שלום דורית, המידע שאת מוסרת מועט מכדי לנסח על פיו תובנות. יכול להיות שמדובר בבעיה עם מרכיב אורגני חזק (למשל בעייה בוויסות הרגשי, או בעיה התפתחותית או תקשורתית), ואז חשוב להיערך נפשית לשעות ה'רגישות' ולהגיע אליהן עם פחות כעס. יכול להיות שמדובר גם בבעיית גבולות, ואז יש טעם לנסות לדבוק באסטרטגיה חינוכית לאורך זמן. כשהורים אומרים "ניסינו הכל ללא הצלחה", מעניין לבדוק האם הם עשו זאת נכון ובעקביות לאורך זמן. בשל חומרת הדברים (לדברייך) ולאור העובדה שעם שתי הבנות האחרות זה היה לגמרי שונה, יש טעם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי, ולקבל הנחייה המותאמת לנסיבות הפרטיות שלכם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי אחיינית מתוקה בת 4.5. מצד אחד היא מגלה התעניינות ביופי ובאביזרי טיפוח. היא אוהבת תכשיטים, מבקשת שישימו לה לק וכדומה. מאידך, נראה שהרגלי נקיון ממש לא מעניינים אותה. היא נוהגת, למשל, למחות את פיה בשרוולים, וכל ההסברים, השידולים, העוויות הגועל של הסביבה לא "מזיזים" לה. לעומתה, אחיה הגדול ממנה בשנתיים מקפיד מאד על סדר ועל נקיון, כמו לבקש סינר בשעת האוכל. איך אפשר למגר את ההרגלים המגונים של השובבה הקטנה? האם ע''י הסברים חוזרים ונשנים? או אולי נכנסים לכאן גם מאבקי כח, ולכן עדיף להתעלם? תודה רבה!

שלום רב, חינוך לניקיון, כמו חינוך לכל דבר אחר, צריך להיעשות תוך מחשבה, תוך התאמת הדרישות לגיל, לרמת ההבנה ולאופיו ואישיותו של הילד. מאבק כוחות מתברר כבלתי יעיל במצבים כאלה (הילד תמיד ינצח!), ולכן - לפחות בעיני - הדרך המומלצת היא מערך תגמולים חכם, המלווה בהסברים ופעולות רלוונטיות, שיצרו אצל הילד הבנה של "איך כדאי לי להתנהג". חשוב להישאר עקביים ורגועים, ובעיקר סלחניים וסבלניים. בהצלחה ליאת

תודה, אבל לא הבנתי כל כך למה את מתכוונת במשפט "מערך תגמולים חכם, המלווה בהסברים ופעולות רלוונטיות". האם תוכלי לציין דוגמה או שתיים?

הבן שלי בן 5.5, בגן עיריה. ברקע יש קושי בוויסות חושי, מטופל ע"י מב"ע ואף עבר דיאטה סנסורית שהפכה אותו מילד נמנע וחרד לילד פעתלן ותזזיתי. הבעיה כרגע היא בגן, הוא כל הזמן נוגע בילדים אחרים בעת מפגש ולכן אני שולחת איתו לגן כדור מעיכה שיחזיק בידיים וירגע. הבעיה: הוא מפיל בכוונה את הכדור לרצפה ע"מ לקום מכסא וזה מגיע למצב שהגננת פשוט שולחת אותו לרוץ בחצר. הבעיה הכי גדולה ובוערת כרגע היא שלאחרונה הוא התחיל פשוט לחנוק ילדים אחרים בגן במיוחד ילדים שהוא יודע שהם חלשים ממנו (עם החזקים הוא לא מעז). כל ההסברים שלי ושל הגננת אינם מועלים. מה עושים? אנחנו ממש מיואשים..... תודה!

שלום שיר, מול גילויי אלימות של ילדים יש לנקוט פעולות ולא דיבורים. עם כל הכבוד להסברים (שנחוצים בשלב הראשון), ילדים לומדים איך להתנהג בהתאם לתוצאות התנהגותם *בפועל*! כאשר הוא מציק או חונק, ובתגובה מקבל 'הסבר' או תוכחה, הסיכוי שההתנהגות הזו תיכחד או תחדל נמוך (כפי שאת רואה). אני מציעה להגיב בתקיפות, להרחיקו לאלתר מזירת האירוע, ולנקוט סנקציה מיידית ורלוונטית, הקשורה ככל האפשר למעשה שלו. למשל, למנוע ממנו פעילות מהנה בגן "שמתאימה רק לילדים אחראיים שאפשר לסמוך עליהם". במקביל, אפשר לנסח הסכם לפיו הוא מתוגמל בצ'ופר שווה על כל שעה/שעתיים בהן אינו חונק איש. מזמינה אותך לקרוא את תגובתי למיטל, כאן למטה (כותרת: בן 7 וחצי), ולעקוב אחר ההמלצות הנוגעות לעיצוב התנהגות. בהצלחה ליאת

אשמח למומלצים מנסיון אישי מאיזור ראשון לציון , לטיפול בחרדות אצל ילד בן 10.

מבקש המלצות על פסיכולוגים שעובדים עם מכבי : [email protected]

בהצלחה. ליאת

בני בן שנתיים וחמישה חודשים, אני בהריון בחודש החמישי. אני רוצה באביב (עוד חודש) להעביר אותו לשינה בחדר משלו.חשוב לי שהמעבר יהיה הדרגתי ומעצים עבורו, יש לי סבלנות להתמודד עם קשיים. יש לי המון רעיונות איך לעשות זאת. אך אשמח לשמוע ממך. תודה.

שלום איילת, האם מדובר במעבר מהחדר שלכם לחדר משלו, או מהמיטה שלכם (שאלוהים יעזור!) למיטה משלו? ליאת

ההודעה שלי קצת למטה עם הכותרת שאלה.. תודה ;))))

נדמה לי שהתקלה תוקנה... :-) ליאת

שלום ד"ר ליאת מנדלבאום לפני כשנה ושלושה חודשים בעלי ואני נסענו לשבוע לחו"ל , הנסיעה היתה די מהיום למחר ... ביקשתי מדודה שלי לאסוף את בני בשעה 14:00 משער ביה"ס ( אז תלמיד כתה א ) ובדיעבד הסתבר שהצלצול הוא ב 13:45 ... הוא הגיע לשער ... ומכאן התחיל כל הסיפור ... ביומיים שאחרי התקשרו לדודתי שהוא לא מרגיש טוב ורוצה הביתה , בהמשך לא רצה בכלל ללכת לביה"ס... כשחזרנו לא רצה להכנס לביה"ס , הפרידה היתה עם בכי , היו ימים שלא נכנס לשעורים , היה צמוד למורה ... ולמעשה בהמשך היה שיפור , היה יורד בבקר מהרכב ונכנס עם המורה שלו , אח"כ הסכים גם להכנס עם ילדים מהכתה ( לבד אף פעם לא נכנס ) . לאחרונה אינו מסכים להכנס עם חברים , רק עם המורה שלו היועצת או המנהל . אני רוצה לציין שבמהלך היום הוא לומד יפה , משחק והכל בסדר . לפני כחודשיים בבית , הוא היה שואל לעיתים קרובות " אמא איפה את ? " " אבא איפה אתה ? " זה ירד משמעותי, והיום אם אנחנו יוצאים חשוב לו לדעת מי בבית איתו ... הבעיה העקרית היא בכניסה לביה"ס , אם לא פוגשים בשער את המורה היועצת או המנהל , אנחנו מעלים איתו את התיק לכתה , מורידים אותו למזכירות ושם הוא מחכה למורה איתו עולה לכתה ומרגע זה הכל רגיל . אשמח להמלצתך כיצד לנהוג / מה לעשות ? תודה מראש ...

שלום מיטל, מדובר ככל הנראה בהתניית הפחד לסביבת ביה"ס, בעקבות האירוע ההוא. תגובות פחד שהותנו אפשר להכחיד בעזרת התניית נגד, בעזרת טיפול פסיכולוגי (קוגניטיבי-התנהגותי) קצר מועד. אפשר לנסות תחילה לבד, בדרך של "עיצוב התנהגות" (חיזוק בעזרת פרסים מקטעי התנהגות, בדרך להתנהגות הרצויה ה'מלאה'). כלומר, אפשר יהיה לנסות להציע פרס על כל בוקר שבו הוא נכנס לכיתה לבדו לאחר שליוויתם אותו עד לדלת הכיתה. לאחר שהתבססה היכולת, לוו אותו עד לקומה, אך לא עד דלת הכיתה. אח"כ עד הכניסה למבנה, וכך הלאה. שני התנאים הבסיסיים להצלחה הם - א. הקפדה על מקטעי התנהגות קטנים, הגיוניים, ובעלי סיכוי טוב לחוויה של הצלחה. אל תדלגו על שלבים למרות הפיתוי! ב. הקפדה על מערך תגמולים יעיל, כלומר, פרסים שיהיו 'שווים' מצד אחד, אך קטנים במידה שלא תגרום לכם פשיטת רגל. אפשר לבנות טבלת מדבקות, כאשר כל מדבקה שווה 1-5 ש"ח, ובסוף השבוע קונים משהו בסכום שנצבר. זכרו שכישלון אינו גורע מהפרסים שכבר הרוויח, והקפידו לעודד, להתפעל, ולהביע אמונה מלאה ביכולתו להצליח. אתם מוזמנים לדווח. בהצלחה ליאת

שלום, אני ואשתי אמורים לטוס לחופשה של חמישה וחצי ימים (5 לילות) ולהשאיר את ביתנו המתוקה בארץ אצל אמי. הטיסה עוד שלושה שבועות כשהיא תהיה בת חמישה וחצי חודשים, ואנחנו קצת אוכלים סרטים על כך שאנחנו משאירים אותה בארץ למשך הזמן הזה... האם זה פרק זמן ארוך מדי? היא תסתדר מבחינה רגשית?

שלום דודי, אם סבתא היא דמות מוכרת ואהובה, המכירה את הילדה ואת הרגליה, איני רואה כאן פוטנציאל נזק. גם אם יהיה לה קשה, סביר להניח שהיא תהיה בסדר. מבחינות רבות, עדיף עכשיו על פני מאוחר יותר. התקופה שבין 7-8 חודשים ועד 18 חודש ידועה כתקופה של חרדת זרים וחרדת נטישה, ולכן באמת מוטב עכשיו. נסיעה טובה וחופשה נעימה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 8, הבכור, יש לו אח בן 5. בני הינו ילד חכם מאד, תלמיד מצטיין, נבחן שבוע שעבר בבחינות לאיתור מחוננים שלב ב', חברותי ובד"כ אין איתו בעיות מיוחדות, להפך הוא ילד מאד נח. בשבוע האחרון קרו כמה מקרים בבית הספר שלפי מה שמספרת המורה, אני בקושי מכירה את בני. התנהגותו בשבוע האחרון הפוכה מאד מהתנהגותו בבית. הוא נכנס לקטטות קטנות עם חבריו לכיתה במשחק כדורגל, במשחק בהפסקה ובנוסף לכך הוא משקר בקשר למה שאירע. כאילו מכחיש או מדחיק את מה שהיה באמת. יש לציין שתמיד היה נוהג להתלוצץ וכאילו לעבוד על אחרים, אך אף פעם לא בחומרה כזו. היום היינו בשיחה עם המורה ששטחה בפנינו את התנהגותו וגילינו משהו שונה מאד ממה שהוא סיפר לנו. כשהגענו הביתה לקחתי אותו לשיחה רגועה מאד, אמרתי ל שאני לא כועסת ושאני רוצה לדעת מה קרה, האם יש משהו שמציק לו בבית, עם החברים או כל דבר אחר. הוא לא הצביע על משהו מיוחד, אלא רק על המורה שמרגיזה אותו. כשעימתתי אותו עם הצד שלה למקרים, התחיל לבכות. אני ממש לא יודעת מה לעשות בנושא ואשמח לעצה טובה. חשוב לציין שבשבוע האחרון נעדרתי מהבית לא מעט עקב עבודה ובנוסף החלפנו מטפלת כיוון שזו לא השתלטה על הילדים ולא הציבה גבולות כלל. האם זה קשור? כיצד ניתן לחזור למצב שהיה. תודה מראש וסליחה שהשאלה ארוכה כ"כ.

שלום טלי, ראשית, אני מתנצלת שהמתנת לתשובתי מעבר לרגיל. עומס... ולעצם העניין. כפי שכתבתי כאן לא פעם בעבר, ההתייחסות לשקרים של ילדים צריכה להיות עניינית ונטולת דרמות. הם, ממש כמונו (!), משקרים כדי לא להסתבך וכדי להימנע מצרות. העובדה שמדובר בילד נבון אינה מוציאה אותו מן הכלל האוניברסאלי הזה. שקרים מסוג זה אינם מעידים על כשל מוסרי או על נטייה עבריינית, ולכן יש להישאר ברמת הבירור העקרוני, ושיחה על מה ראוי/נכון/מועיל לעשות בשעה של קונפליקט או תסכול חריף. אין צורך לחפש בכוח את הסיבות לתקרית, אלא להתמקד בהכוונה והקניית מיומנויות לעתיד. זאת הזדמנות להזכיר להורים שלא מספיק לומר לילדים מה *לא* לעשות, אלא גם להרחיב את רפרטואר התגובות שלהם לגבי מה אפשר ונכון לעשות במצבי עימות. בהצלחה (גם עם המטפלת החדשה) ליאת

בתי בת 6 יוזמת כל הזמן משחקים מיניים , במשחקים אלו צריכים לראות את התחתונים או איבר המין אחד של השני , אני כל הזמן מסבירה לבת שלי שאסור שמישהו יראה את הגוף ואת התחתונים שלנו ואכן בבית היא מאוד מקפידה שאף אחד לא יראה אותה וגם כשאחיה בן ה4 ישן היא לא מסכימה להחליף בגדים באותו חדר , כך שמאוד מפתיע אותי לדעת שמחוץ לבית היא דווקא היוזמת . אנחנו הורים פרימיטיביים וקשה לנו להסביר לילדים שלנו שזה בסדר וזה מותר רק בגלל שזה שכיח בגיל הזה ( אנחנו לא גדלנו ככה ) , מה אני יכולה לעשות כדי שהבת שלי תפסיק ליזום משחקים מסוג זה ( אני חוששת שמישהו ינצל זאת) . חוץ מזה לאחרונה תפסתי אותה יחד עם בן דודה בזמן שניסו להוריד את המכנסיים לאחיה וכש כעסתי עליהם הם הודו שזה היה רעיון של הבן דוד ( זאת פעם שניה ) האם יתכן שהיא מושפעת ממנו ( הוא בן 7 והם מבלים הרבה זמן יחד בביס , מה עליי לעשות ?

שלום דליה, הגם שקיימת סקרנות טבעית סביב מיניות ואיברי המין אצל ילדים צעירים, כיום הגישה היא לא לעודד אותם, ומהבחינה הזו לא מדובר בעמדה פרימיטיבית, אלא מפוכחת: הורדת המכנסיים וחשיפת איברי המין מתפרשת לא פעם כסוג של הטרדה (ואף תקיפה) מינית, ואין להתיר זאת. לכן, חשוב להגביר את ההסברה (כאן נדרשת יכולת הורית לדון בדברים בפתיחות אך בנחישות) ולהדק את ההשגחה בבית, בגן ובביה"ס. דברי גם עם אמו של הבן-דוד, כדי להפסיק את המשחקים הללו, ובמידת הצורך דאגו להפרדת כוחות יזומה, עד יעבור זעם. בברכה ליאת

בני הבכור בן 11.5 וכבר 4 שנים בכל פעם שמתקרב פורים מסרב לצאת מהבית וחושש מרעשים הנוצרים מקפצונים נפצים וכו'. השנה המצב החמיר והוא נכנס ממש להתקף של בכי כששמע שאחיו קנו קפצונים ומשחקים עמם. הוא מבקש לקנות לו אטמים ולא מסכים לצאת עמנו למקומות בהם הוא חושב שישמע רעשים כאלו.כמו כן מפחד מרעשי פיצוץ של זיקוקים. חשוב לציין שרעשים חזקים אחרים אינם מפריעים לו(מוסיקה,תופים,מקדחה,מטוס וכו'). הילד הינו בוגר אחראי וניחן באינטיליגנציה גבוהה יחסית לבני גילו. ברור לי כי הדבר דורש טיפול ואינו יחלוף מעצמו ולכן פונה לצורך הנחיה. בברכה, הורה מודאג

שלום רב, גם אני שונאת את נפצי חג הפורים, ונחרדת מהם כל שנה מחדש. ככל הנראה לא מדובר אצלכם ברגישות כללית לרעשים, אלא בחרדה יותר ממוקדת, הניתנת לטיפול בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (חשיפה הדרגתית לגורם הפחד ושינוי הדפוסים ההתנהגותיים האוטומטיים). פנו לפסיכולוג המתמחה בגישה זו (CBT). מעבר לכך, מציעה לגלות התחשבות, ולהימנע מהפעלת הקפצונים בבית. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום. יש לי ילד בקרוב בן 6. לפני כחודשיים "ברחה" לו מס' פעמים צואה בתחתונים. תחילה לא התייחסנו לזה אלא רק עניינית (לנקות וכו') ואחרי תקופה זה חלף. לאחרונה זה שוב חזר וכך בין פעם ל - 3 פעמים בשבוע "בורח" לו. זה קורה בבית, זה קורה בגן, זה קורה בצהרון, זה קורה אצל חבר וגם אצל הסבתא.הוא מדווח על כך בדיעבד וניכר שהוא מתבייש. ניסינו להגיב בכעס, ניסינו להגיב בפרסים על הצלחות אבל אין שינוי וזה ממשיך לקרות. חשוב לי לציין שלא היה איזה אירוע מיוחד שחווה בזמן האחרון. הוא נמצא באותה מסגרת חינוכית, לא השתנה דבר בהרכב המשפחתי שלנו וכו'. אשמח על קבלת ייעוץ. תודה.

שלום טל, לפני הכל, חשוב לברר אצל רופא הילדים שלכם שלא מדובר בבעיה רפואית המשפיעה על מתח שרירי הסגור. ברוב הגדול של המקרים מדובר באמת בבעיה ממקור רגשי, שיכולה להתעצם ולהחריף כתוצאה מהתגובות בבית. כשתהיו אצל רופא הילדים, בקשו ממנו המלצה על פסיכולוג ילדים קליני, ובקשו גם את חוות דעתו של הפסיכולוג. לפעמים מספיקה הדרכת הורים (שיפור התקשורת בבית והפחתת הלחץ על הילד) ולפעמים נדרשת עבודה עם הילד עצמו. עד אז, אני ממליצה להימנע מעימותים סביב הקקי. במקום זאת, עזרו לילד ללמוד להחליף במהירות ויעילות תחתונים ומכנסיים, ועודדו אותו ככל יכולתכם. אגב, גם טיפול באמנות יכול להיות יעיל מאד עם ילדים הסובלים מאנקופרזיס, ושווה לבדוק גם כיוון כזה. בברכה ליאת

ליאת, אני בת20 פלוס ולאחרונה התעורר בי רצון לקחת מוצץ. בעיקר שאני רוצה ללכת לישון ומנסה להירדם, אבל לא רק. אני מתביישת מאוד לשאול את זה למרות הידיעה שאת לא רואה אותי ולא יודעת מי אני.. אני יודעת שזה ממש ממש מטורף. את יכולה קצת להסביר לי על זה? אני מפחדת שאני משתגעת

היי נראה לי שהרצון הזה, פשוט משקף רצון מאוד חזק שמשהו חיצוני ירגיע,אולי כי התחושה הפנימית היא שאין יכולת לעשות את זה לבד (ממש כמו תינוק..) או אפילו שאמא תרגיע, ותיתן את המוצץ המרגיע. אני לא מקצועית, אבל לא חושבת שזה מבטא שיגעון, אלא רצון חזק למישהו שיכיל, שירגיע, שיחבק, מישהו שיתמוך ברגעים קשים. רצון טבעי מאוד, ואנושי מאוד. לדעתי ומניסיוני, זה קורה בתקופות של משבר או קושי. אני ממליצה לך פשוט לחפש את מה שמרגיע, מה שעושה טוב, גם אם הוא לא רצוף כמו אמא ליד (כמו שלעיתים יש לתינוק). חברה טובה שאפשר קצת לקטר לה והיא תחבק. בן זוג, אם יש מישהו מהמשפחה. מבחינת שינה - אני גיליתי שרדיו עם מוזיקב שקטה מרגיע אותי קצת, אני מכוונת לשעה של נגינה ואחר כך זה נעצר . מקווה שתמצאי את הדרך הטובה לך. שרון

שלום רב, כבר נתקלתי בצורך הזה אצל בוגרים, ובדר"כ לא היה בכך כדי להעיד על שיגעון, אלא על הרצון למצוא נחמה והרגעה בתוך מציאות כאוטית ובהיעדרן של דמויות מכילות ומרגיעות (כפי שהציעה שרון). מציעה לך להניח ל'בהלה' מפני המוצץ, ולהתמקד דווקא במצוקה שנחה תחת הצורך הרגרסיבי הזה. טיפול פסיכולוגי יכול לשמש מרחב מכיל, אמפתי ומגונן, שגם ייתן מענה לצורך שלך להבין. בהצלחה ליאת

שלום רב! בני כיום בן 6 ומגיל קטן מאוד היה לו משיכה לדברים של בנות שמלות שרצה ללבוש ( יש לאחותי 3 בנות שגודל איתן המון אנחנו שכנות ) לשחק בובות לסרק אותן ולעשות להם תסרוקות לראות תוכניות בטלויזה של בראץ ומשחקי מחשב של ברץ בגן לא איכפת לו שצוחקים עליו שרוצה כל הזמן את הצבע הורוד והסגול בגיל קטן לא מנעתי ממנו יותר מידי כי חשבתי שיתבגר זה יעבור לו או יבין שזה דברים של בנות והוא בן אני אמא ליברלית ואין לי בעיה אם זה מה שעושה אותו מאושר או שהוא הומו אז שיהיה בריא ומאושר אבל אין לי מושג מה לעשות איתו כיום שעוד ילד וכבר בוגר יחסית שעולה לכיתה א שאולי לא מבין את הזהות המינית שלו ? הוא בת שכלואה בגוף של בן ? מה עדיף מבחינה פסיכולוגית למנוע ממנו ולהסביר לו שזה לא תקין כי הוא בן ( אבל הבנתי שזה יכול עוד יותר להחמיר אם אמנע ממנו ) ? או פשוט להיתעלם ולתת לו לסבול מהחברה ומהילדים בגן ? תודה מקרב לב

שלום מירב, אין הרבה מה לעשות כאשר הילד מגלה נטייה עקבית לפעילויות נוגדות-מגדר. רוב הילדים לומדים להצניע בשלב כלשהו את ההעדפה הזו, כדי להימנע מלעג ודחייה. חשוב שבסביבה המשפחתית והביתית הילד יחוש אהוב, בטוח ומוגן, ושאתם תקבלו אותו כפי שהוא, יהיו נטיותיו אשר יהיו. בברכה ליאת

שלום ליאת זקוקים לעצתך. מהי התגובה המיידית המומלצת במצבים בהם ילדה בת שנתיים וחצי דורשת משהו מתוך בכי ו/או צרחות? ניסינו להגיד כל מיני דברים נוסח "קשה להבין אותך כשאת בוכה", "דברי בבקשה יפה", "אני לא מבינה אותך", ועוד - האם זה נכון? האם להתעלם עד שלא תבקש את מה שהיא רוצה ללא צרחות? האם קודם להרגיע (שדי קשה לעשות כי לרוב כל פנייה או מגע פיזי איתה ברגעים אלה רק מגביר את ההשתוללות)? המצב חוזר על עצמו מידי יום, גם בבית וגם בחוץ. אנו משתדלים לא להיענות לדרישותיה כשהן "נאמרות" בצרחות, אך מתלבטים לגבי התגובה המידית הנכונה. תודה

שלום טלי, עוד בטרם דנים ב"איך נכון לפעול" בזמן התקפי זעם או צווחות, חשוב שנוכל להפחית מעוצמתם או תדירותם, במיוחד כשיש לנו בבית פעוט עם מזג חם וסוער. זיהוי אזורי הפגיעות והטריגרים שמעוררים את בתך הקטנה יכולים לסייע לך להפחית את ההתקפים. אין בכוונתי להמליץ לכם "ללכת על ביצים", אלא רק לעמוד הכן, ולפעול תוך מחשבה וביעילות. אמנם לא נוכל להבטיח התנהלות נטולת לחץ, תסכול, אכזבה או כאב עבור ילדינו, אך ישנם כמה צעדים שנוכל לעשות כדי ליצור עבורם סביבה יציבה, עקבית ורגועה ככל האפשר. לעתים קרובות, הורים מגיבים באופן רגשי לילדיהם, ו"דוהרים" יחד איתם ברכבת-ההרים האמוציונלית. כאשר ההורים מצליחים לשמור על רגשות מאוזנים למרות חוסר הוויסות של הילד, הם פחות תגובתיים ויותר רגועים. אם ילדתך נסערת בקלות, היא תרגיש נוח יותר בסביבה צפויה מראש ושגרתית. אמנם לא תוכלי למנוע לחלוטין הפתעות, מצבים בלתי נשלטים או אכזבות ותסכולים, אך תוכלי לצמצם למינימום קונפליקטים לא הכרחיים, ותקריות עימות. כאשר היא כבר בעיצומה של סערה רגשית, דברי אליה בקול שקט ומרגיע. קחי נשימות עמוקות, שיעזרו גם לך להירגע. השתדלי לחשוב בהגיון תוך שאת צופה בסיטואציה ומתמקדת ב"כאן ועכשיו", בלי לפחד מה'רעש'. לפעמים יכול להיות יעיל לזוז מהסיטואציה המידית למספר רגעים ולחשוב על דרכי תגובה יעילות, שהוכיחו את עצמן בעבר כמרגיעות את ילדתך. נסי להיות מודעת למחשבות כמו "הנה זה מתחיל שוב" או "אוי לא, אני לא יכולה לשאת את זה עוד פעם". מחשבות כאלה מחריפות את העצבנות שלך, ועלולות להחריף את המצב. בגיל כ"כ צעיר, אני מציעה להשתדל לעזור לה להירגע בדרך של הסחת דעת או פעילות נעימה כלשהי, מבלי לוותר על הגבולות ועל העקרונות החינוכיים שלכם, ומבלי להיכנע לדרישות לא הגיוניות, גם אם הן שהציתו את התקרית. הסברים מילוליים או ניסיונות 'לחנך' אינם יעילים בשלב הזה, והם עלולים להסלים את המצב. הכלה אמפתית ועמדה רגועה ושקטה יעשו את העבודה טוב יותר. והבשורה הטובה, לסיום - זה באמת עובר מתישהו, גם אם זה נראה סיוט שאורך נצח. בהצלחה ליאת

שלום, בני הצעיר מתבגר בן 13.5 (מחונן -גם בתחום הרגשי..). מחפשת עבורו תמיכה רגשית על רקע פרידה שלי מאביו. חשוב לי לדעת האם קיימת חשיבות משמעותית למגדר המטפל כיוון שהעדיף פסיכולוגית ולצערי מצאתי פסיכולוג!? למעשה אני הייתי זו ששאלתי אותו לפני תחילת החיפוש עבורו האם מעדיף פסיכולוג או פסיכולוגית.. (ואמר פסיכולוגית)

שלום רב, ככלל, המגדר של המטפל אינו אמור להשפיע על איכות הטיפול, אלא אם קיימת הסתייגות כלשהי אצל המטופל, יהיו סיבותיו אשר יהיו. אם טרחת לשאול את בנך על העדפתו, מן הראוי להתחשב בכך. תוכלי להציג בפניו את העובדות, ולשאול אם יסכים להתפשר בכל זאת, אך אם יתנגד - רצוי לכבד את בקשתו ולמצוא לו פסיכולוגית. אחרי הכל, זאת לא נראית בעיה קשה במיוחד, נכון? בהצלחה ליאת

שלום אני אמא מאוד צעירה בת עשרים וארבע לילדה בת שנתיים וחצי , הילדה שלי ילדה טובה גדלה אצל הסבתא עדיין לא בגן מדברת שרה רוקדת מבינה גם רוסית , ויודעת מילים בודדות באנגלית הרמה שלה מאוד גבוהה יודעת לספר סיפורים עם קשר התחלה וסוף ... לפעמים יש לה תקופות שהיא קצת יותר עצבנית , לאחרונה היא לא רוצה להירדם ואנחנו ממש מתוסכלים כי אנחנו לא יודעים מה לעשות איתה , כשמגיע זמן שינה היא מבקשת להדליק אור ומבקשת לצאת לסלון ואומרת שלא מרגישה טוב , כמובן שאנחנו מתנגדים אבל בסוף יש דברים שאני מסכימה לה כי היא יכולה לבכות שעה בלי להפסיק , יש לציין כי היא ילדה מאוד טובה ומקשיבה ולא משתוללת , היא אומרת שהיא מפחדת לישון , אודה להצעה להתמודדות , לי מרוד קשה אני לוקחת את זה מאוד אישי .

שלום מירי, את מציינת שילדתך גדלה אצל הסבתא, ואני תוהה מה פירוש הדבר. האם כולכם גרים בביתה של הסבתא? האם את עובדת שעות רבות בידיעה שהיא בידיים טובות, עם אמך? האם את לוקחת אותה לביתה של סבתא ומחזירה אחה"צ? האם הילדה שלך רואה אותך מספיק? חשוב לזכור שילדה בת שנתיים וחצי אינה צריכה לדבר אנגלית, אך צריכה מאד את קרבתם של הוריה, גם אם סבתא אוהבת אותה מאד ומטפלת בה נפלא. יכול להיות שהמרד הלילי קשור לצורך שלה לראות אותך יותר. בכל מקרה, מאימתי שהחלטת להשכיב אותה לישון, רצוי שלא לאפשר לה לחזור לסלון, גם אם היא בוכה בלי הפסקה. כאשר את נכנעת לבכי את מלמדת אותה להשתמש באסטרטגיה הזו אף יותר. אני ממליצה לשבת או לשכב לצידה (כשהיא במיטתה), ולהקדיש לה את קרבתך המנחמת ונוסכת הביטחון, גם אם זה ייקח קצת זמן. בברכה ליאת

בתי בת ה10 סובלת בזמן האחרון מפחדים, זה התחיל לאחר שלפני שבועיים הייתה בקרבת ילדים שראו נחש, לדבריהם, בזמן שחזרו מביה"ס (לא הרחק מהבית). דיברנו על זה וחשבתי שזה חלף. אך פתאום סיפרה לי שלא מפסיקה לחשוב על זה ולפחד אפילו שמבינה שהוא לא יכול ל"טפס במדרגות אלינו לבית.." , מספרת שכשהיא פותחת את המקרר חושבת עליו ובכל מיני סיטואציות. היא נמצאת בבית לבד פרק זמן של שעה-שעתיים בצהריים מידי פעם, דבר שאולי מעצים את הפחד למרות שלדבריה חושבת על זה כל הזמן גם כשאנחנו איתה.הלילה אפילו התעוררה מפחדים. לדבריה גם פוחדת שמישהו ייכנס הביתה, בקיצור נראית ממש מפוחדת בימים האחרונים, אני לא מרגישה שאני ממש מצליחה להרגיע אותה. מה יכול להועיל? תודה רבה

שלום הדס, לאורך שנות הילדות, עלולות להופיע תקופות של פחדים וחרדות, עם או בלי טריגר מזוהה. ברוב המקרים, החרדות הללו חולפות מעצמן, הודות לנוכחות המרגיעה של ההורים, שמספקים תחושת ביטחון ומוגנות. לפעמים עוזרים ההסברים ("נחשים חיים רק בשדות ובשטחים פתוחים ולא בבתי מגורים רבי קומות"); לפעמים עוזרים משפטי תיקוף ("אני מבינה. זה באמת מפחיד, אבל אנחנו סומכים עלייך שתצליחי להתגבר בסוף"); לפעמים עוזרים רעיונות מקוריים שנותנים לילד תחושת שליטה במצב ("הנה, יש לך כאן אבן מיוחדת נגד חרדות שאפשר לשים תחת הכרית בלילה"), או עצות פרקטיות רלוונטיות ("יש פה רשימת טלפונים, על המקרר, לשעת הצורך, כולל של השכנה שמסכימה להיות זמינה לך מתי שאת פוחדת"). במקרה של החרפת הפחדים ופגיעה בשגרה - פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

האם יש בבאר- שבע פסיכולוג קליני שמקבל דרך קופת חולים כללית ? דחוף !!!!!

שלום ציפי, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני אמא לשני בנים, הבכור בן שנתיים וחצי והקטן בן 9 חודשים. מזה זמן מה מתרחשות לעתים סיטואציות בהן בני הבכור מעדיף את בעלי על פני. עד עכשיו זה לא הפריע לי, כמובן שעודדתי את זה, לא נעלבתי, לא נלחמתי והתייחסתי לזה בטבעיות. אבל, לאחרונה קרו מס' סיטואציות שממש מתסכלות אותי וגורמות לי להרגיש דחויה ע"י בני ולהרגיש שהוא לא אוהב אותי. דוגמאות:1.בבוקר, כשבני מתעורר, הוא תמיד, תמיד קורא ל"אבא", ואז הוא בא למיטה שלנו ומפגין כלפיו יותר חיבה וקרבה מאשר אלי. כשבעלי מנשק אותו הוא מקבל זאת בברכה וכשאני עושה זאת, הוא מסרב. 2. אם אני לוקחת אותו לגן, אז לפני שאנחנו יוצאים הוא הולך לתת לבעלי נשיקה. אולם כשהמצב הפוך, (ובעלי לוקח אותו לגן) ואומר לו "לך תן לאמא נשיקה" הוא לא רוצה ופשוט יוצא מהבית.כשזה קורה, אני מנסה להראות שאני לא נעלבת ולא מכריחה אותו לבוא אלי. 3. היום, לפני שיצאנו מהדלת (אני ובני), בעלי אמר:"מי שאוהב את אבא שיבוא לתת לו נשיקה". בני רץ אליו ונישק אותו בחום. כשהיינו אני ובני בלובי, אמרתי לו:"מי שאוהב את אמא שיתן לה נשיקה", בני לא הגיב ולא בא אלי.ואז אמרתי לו:X, אתה לא אוהב את אמא? והוא אמר: "לא". באוטו שוב שאלתי אותו והוא שוב אמר שלא אוהב אותי. כשהגענו לגן הוא שוב אמר "אני לא אוהב אותך", אמרתי לו "אז מה, אני כן אוהבת אותך", והוא שוב אמר:"ואני לא אוהב אותך". אני כותבת לך את ההודעה הזאת כשדמעות בעיניי. אני נותנת לילדי את נשמתי. אני מקפידה על זמן איכות אתו לבד,וגם כשלא מתאפשר לי אז אני דואגת שבעלי יעשה אתו פעילות אלטרנטיבית שהוא אוהב. אז למה, למה , בני לא אוהב אותי, ואיך אפשר לשנות זאת?? גילוי נאות: באותה מידה שאני דואגת לזמן איכות שלו אתי או עם בעלי (שאני לא יכולה) או עם שני ביחד כאפשר (בעיקר בסופי שבוע)אני גם ה"קשוחה" יותר, ששומרת על משמעת, גבולות וחוקים. בעלי כמובן משתף אתי פעולה בכך אבל יוצא שקולי הוא זה שנשמע יותר בבית ולא תמיד בהקשר של משחק וכיף. האם יתכן שזה בעוכריי? חשוב לי מאוד שבני יאהב ויעריץ אותי, ושאני יהווה בשבילו מודל לחיקוי ולא איזו דמות תלושה. מה לעשות?

שלום רב, לתחושתי, לא מדובר בילד שאינו אוהב אותך, אלא בילד שגילה את עוצמתו של המשפט "אני לא אוהב אותך", ואת יכולתו להשפיע עלייך ועל התנהגותך. המשיכי להציב גבולות, ולעודד את היחסים בין בנך לאביו. יתכן שנוכחותו של אחיו התינוק בבית עודדה איתו ליצור ברית עם אביו, בתגובה לתחושות דאגה וקנאה. להערכתי זה יחלוף כאשר זה יפסיק להיות 'אישיו' בעינייך. בברכה ליאת

ליאת, תודה על תגובתך המעודדת. אכן, במהלך סוף השבוע האחרון התרחשו מס' סיטואציות אשר מאששות את דבריך. (מבלי שאנהג באופן שונה מבדרך כלל או אוותר על הצבת הגבולות). בני התעקש שאני זו שאקלח אותו, קרא לי למיטתו בשביל חיבוק, כשהתעורר בבוקר קרא לי ועוד מספר דברים ששיפרו את הרגשתי. (אבל עדין אחרי כל זה ככשאלתי אותו אם הוא אוהב אותי, אמר:"לא", חחח..). הוא באמת חכם ומבין את השפעתו ועוצמתו של המשפט הזה עלי. אני בכל אופן, כעצתך,אפסיק לשאול. תודה.

אני בת 35.שמתי לב לאחרונה לבעיה שמאז ומתמיד הייתה קיימת אך לאחרונה מפריעה לי מאוד.אני בחורה "עם ראש על הכתפיים"יודעת להביע את דעתה בכל נושא. כאשר אני מדברת עם אנשים זרים יודעת להיות מאוד אסרטיבית.הבעיה היא עם אנשים קרובים.שכנים.בעבודה(כל מי שאני בקשר רציף איתו)אני נמנעת מעימותים.ואפילו מונעת אותם לפני שיקרו.אני נכנסת ללחץ שמה אני אסתכסך עם מישהו והשהייה העוינת תהיה לי קשה מאוד.ויכולה לנתח את הסיטואציה או מה שעלול לקרות בלי הפסקה.ובמידה ויש לי ויכוח עם מישהו ואדם שלא קשור לעניין מתערב לטובתו(דבר שקורה בהרבה מצבים בחיים- לא דווקא שלי)אני נכנסת למגננה כפולה ונהיית לחוצה וחסרת ביטחון. דבר שמשבש לי את השיגרה .לפעמים אני אוגרת הערות שמרגיזות אותי ומפחדת שעוד רגע אני "אתפוצץ" על אותו אדם ואז הוא לא יבין למה אני כועסת ותוקפנית

שכחתי להוסיף אני נשואה עם שלושה ילדים ובבית ומול חברותי אני מרגישה מאוד בטוחה בעצמי ודווקא במקומות האלה נכנסת לעימותים כשצריך מבלי לחוש חוסר ביטחון בכלל.

שלום לך, באופן כללי, היכולת להתנהל במצבי עימות נרכשת בהדרגה לאורך שנות ההתפתחות. לאקלים במשפחה יש השפעה ניכרת על יכולתו של הפרט להחזיק בדעות משלו, גם כאשר הן אינן עולות בקנה אחד עם דעותיהם של האחרים. משפחות שמצליחות להתקיים באווירה מקבלת ומכבדת חרף חילוקי הדעות, מעודדות את הילדים לפיתוח מחשבה ודעה עצמאית. ילדים כאלה יהיו נכונים להשמיע את דעותיהם ובמידת הצורך גם להגן על עמדותיהם ולהיאבק עליהן. במשפחות סמכותניות, המצדדות בציות לסמכות, הפרט עלול לפתח גישה קונפורמית ומרצה, פשוט כדי לא להסתבך. אדם כזה עלול לגדול עם אוריינטציה של הימנעות מעימות עד כדי ביטול עצמי. אם מעניין אותך להתחקות אחר שרשיה של הבעיה אצלך, ולנסות להבינה בהקשרים העכשוויים, אני ממליצה לך להיכנס לתהליך טיפולי, ולחקור את ההיסטוריה הפרטית שלך, ואת תרומתה למצב. אפשר, כמובן, להסתפק גם ברענון האמונות ה'אוטומטיות' שלך ("אם אעמוד על שלי, אני עלולה להסתכן באבדן האהדה כלפי"), בבדיקת תקפותן, ובהחלפתן באמונות חדשות, רציונליות יותר (למשל - "אפשר לא להסכים, ועדיין להיות חברים טובים"). גם את זה עדיף לעשות במסגרת טיפול (קוגניטיבי) שבדר"כ גם קצר יותר ואפקטיבי לא פחות. בהצלחה ליאת

שלום רב,ראשית, ברכות על פתיחת הפורום(-: אני מפנה את השאלה לאחר שהופניתי ע"י הפורום להפרעות בתקשורת, בתקווה כי תוכלו להיות לי לעזר: בני בן ה-4 מרבה "להתבכיין" כאשר איננו משיג את מבוקשו ו/או כשהוא איננו מרוצה מהמצב (למשל צריך להתלבש/לאכול/להתקלח והוא נאלץ להפסיק לשחק, וכו'). הבעיה שאנו נתקלים בה היא כשהוא למעשה איננו מסוגל לשלוט בבכי ולהפסיק אותו והסיטואציה נמתחת ונמתחת גם כשכבר אין על מה לבכות. (למשל: הוא כבר סיים להתלבש, להתקלח וכו') ניסינו בכל דרך לטפל בסיטואציה כזו, החל מלנסות ולהרגיע, וכלה בהתעלמות. דבר לא עוזר. בסופו של דבר אנו מוצאים עצמנו מול ילד אשר בוכה פרק זמן ממושך (לעיתים חצי שעה!) וכשאין באפשרותו להרגיע את עצמואלא רק בתיווך מאד אינטנסיבי שלנו. כיצד גורמים לילד (נבון ותקשורתי מאד) להתגבר על הבכי ולדעת "לעבור הלאה"? אדגיש כי אין מדובר בהתנהגות "חדשה" אלא במשהו שהיה קיים כמעט מאז ומתמיד, אולם חשבנו כי ככל שיגדל ילמד לווסת ולהתגבר על רגשותיו/תסכוליו. לצערי, לא חל שיפור בעניין זה ככל שגדל. עוד אבקש להדגיש כי נטלנו חלק בקורס להדרכה הורית, בו העלנו את הבעיה אך נדמה כי, לצערי, נדרש טיפול יותר מעמיק אשר יתרכז בילד ופחות בנו- ההורים. האם תוכל בבקשה לחוות דעתך בעניין זה לרבות המלצה על טיפול מתאים, באם כמובן ישנו צורך בכך? תודה רבה. ההורים המודאגים.

דנה שלום, על מנת לענות על שאלותייך אשמח אם תוכלי להשלים עוד כמה פרטים החסרים לי: האם ההתנהגויות שאת מתארת מופיעות גם במקומות אחרים או מול מבוגרים אחרים הנמצאים איתו (למשל בגן, עם סבתא או המטפלת/בייביסיטר)? כדאי לשאול את הגננת כיצד הוא מתמודד עם תסכול בגן. האם התקפי הזעם והבכי מופיעים יותר מול אחד מכם, ההורים? תשובות לשאלות אלה יעזרו לי לכוון אתכם לטיפול מתאים. אמיר

אמיר, שוב שלום. משיחה עם הגננת עולה כי לא מהסס "להתבכיין" (כהגדרתה) ולפנות אליה בבקשת עזרה באם נתקל בבעיה מול חבריו, אך מעולם לא נתקלה בבכי חסר שליטה כמו שאני מתארת, ולמעשה מעולם לא בכה ממש בגן אלא רק "קיטר" והצליח תמיד להישמע להוראותיה ולהתגבר על התסכול הרגעי. [אציין כי כל אנשי החינוך הסובבים אותו יודעים לספר, והדבר מורגש מאד גם מחוץ למסגרת הלימודית, כי המדובר בילד נוח וחברותי המסתגל בקלות רבה לכל סיטואציה חברתית, ומעולם לא נתקלנו בבעיות אחרות מלבד זו המתוארת] היעדר היכולת לשלוט על הבכי ולווסת את הרגשות מופיע בקרבת בני המשפחה בלבד (אם המצומצמת או המורחבת), אך יכול בהחלט לקרות גם מחוץ לבית. לסיכום, חשוב לי להדגיש כי ההתמקדות איננה ביכולת לקבל סירוב (שכן המון פעמים מבין שלא תמיד אפשר לקבל את כל מבוקשך) אלא בפעמים בהן בכל זאת מרגיש מתוסכל ובוכה אך איננו מסוגל לשלוט בכך במשך זמן רב אלא רק בעזרת תיווך מאד אינטנסיבי מצדנו. מקווה שכעת התמונה ברורה יותר. תודה רבה.

אבקש פסיכלוג באזור חיפה והקריות פסיכלוג טוב לא אחד שמנסה רק לקחת תכסף שלך

שלום לך המגניב מלוד, פסיכולוגים לא מנסים לקחת לאף אחד את הכסף, הגם שהם גובים שכר עבור הידע המקצועי שלהם וזמנם. לעצם העניין, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצה, תוכל לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן 14.5 הוא הליצן בכל קבוצה שהוא נמצא וכל מה שאומרים לו לעשות הוא עושה אפילו דברים שליליים . כמה שאנחנו מדברים ומסבירים לו הוא לו מבין . מה שמפחיד שזה יכול להידרדר . מה עושים ??????

שלום ציפי, ליצנות, ממש כמו דפוס של ריצוי וקונפורמיות, היא מנגנון לשימור תחושת ערך מהבחינה החברתית, אצל מי שמרגישים לא מספיק בטוחים במה ובמי שהם. זה אינו יוצא דופן בגיל ההתבגרות, וברוב המקרים זה לא מדרדר הרבה מעבר למעשי שטות 'קונבנציונליים'. חשוב להישאר עם אצבע על הדופק, ולעקוב אחרי מצב הרוח והתפקוד הכולל שלו. אם תחושו שיש ירידה תפקודית או התנהגויות שמדאיגות אתכם, התייעצו עם פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם מתבגרים וילדים, ושקלו יחד איתו אפשרות של התערבות טיפולית לשיקום תחושת הערך והביטחון העצמי בדרכים לא הרסניות. בהצלחה ליאת

במציאת פסיכולוג מכבי באזור ראש העין אפשרי שהם הוד השרון תודה

שלום אורלי, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן 10 עם קשיי התנתקות מאמו קשיים במיוחד .אינו מסוגל להשאר דקה ללא אמו. הולך רק לבית הספר וחוזר .אין חברים אין חוגים גם למקלחת צריך שאמא תעמוד ליד הדלת חשוב לציין שכל הזמן היו לו קשיים אבל זה מחמיר בשנה האחרונה ..עזרה בבקשההההה

שלום דן, לחרדות מהסוג הזה נהוג להתייחס כאל בעיית הורה-ילד, ולא רק כאל קושי של הילד. ההיצמדות של הילד לאמו משרתת, כנראה, גם צרכים שלה, לא בהכרח מודעים, ולכן המלצתי היא להגיע להתייעצות והדרכה אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיחשוב יחד איתכם האם נחוצה גם התערבות טיפולית מול הילד, או שאפשר להסתפק בהנחייה הורית. בהצלחה ליאת

שלום רב ! ברצוני לשאלו לגבי מקרה שקרה לי עם בני הוא בן 5.5 ומשחק עם בנה של חברתי שיותר קטן ממנו פעם אחת מתוך משחק הילד שלי הוריד לילד הקטן ממנו את המכנסיים והכה אותו בטוסיק ושרט אותו ממש כמעט עד בפנים בתוך הטוסיק עמוק לאחר המקרה הסברתי לבני שזה אסור שהטוסיק זה אינטימי שאסור לגעת לאחרים ואסור שאחרים יגעו בך שאלתי אותו אם מישהו עשה לו את זה גם וטען שלא מאז עברו חודשיים המקרה לא חזר על עצו עד להיום ששוב שרט את אותו הילד בטוסיק יש לציין שזה פעם שניה שקורה ותמיד עם אותו ילד ולא היה מקרה דומה עם ילדים אחרים מה את/ה מציעים לי לעשות? איך אפשר לטפל בנושא? לדעדכם בני זקוק לשיחותעם בעל מיקצוע ? יכול להיות שזה מעיד על הטרדה מינית שהוא עובר? או שזה סתם משחק של ילדים והוא לא מבין עד כמה זה חמור .... תודה על תשובתכם מירב

שלום מירב, שווה להתייעץ עם פסיכולוגית הגן (גם אם לא מדובר באירוע שקרה בגן). תוכלי לשתף אותה בחששות שלך, ולבקש ממנה לערוך תצפית על הילד. בדר"כ, ילדים שחוו פגיעה מינית מפגינים התנהגויות אופייניות שמעלות חשד. גם התבוננות בציורים שלו יכולה לשפוך אור על המצב. בכל מקרה, חשוב להגביר את ההסברה ולהדק את ההשגחה עליו, עם כל חבריו, ועם החבר הזה בפרט. במידה ואת רואה שיש עניין עקבי במשחקים לא ראויים מסוג זה, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום, בתי עברה את מבחן הסינון הראשוני של מבחן המחוננים ( בהצלחה יתרה עפ"י המורה והיועצת) וקיבלה מכתב זימון למבחן השני. אני ובעלי פשוט מתנגדים לכך שבתי תלך למבחן השני אך היא מתעקשת. אנחנו לא רואים במבחן והן במסגרת שום ערך מוסף ורק להיפך וכן כמובן אנחנו דואגים מה אם יקרה אם היא לא תעבור (מבחינת הביטחון העצמי של בתי)ועוד יותר מה יקרה אם היא כן תעבור. אני מאוד אודה לך אם תוכלי לומר לי מה דעתך והאם כדאי להתעקש עם בתי לגבי שלא תיגש למבחן שלב ב'? זה אולי נראה שאנחנו לא רוצים שהיא תתפתח אך ההיפך הוא הנכון, היא חכמה חברותית ומצליחה מדוע צריך את ה'גושפנקה ' הזו? למה זה מוסיף? ויותר מודאגת מההשלכות הנפשיות של כל התהליך הזה. תודה.

שלום מיכל, המבחן לאיתור ילדים מחוננים אינו נועד לצורך מתן גושפנקא, אלא לצורך איתור וזיהוי ילדים בעלי צרכים מיוחדים, שאינם מקבלים מענה שלם במסגרות החינוך הרגילות. מי שמאותר כילד כזה מופנה לימי העשרה (בדר"כ יום בשבוע) במסגרת מיוחדת, המספקת את ההעשרה ותשומת הלב הייחודית לה הוא זקוק, גם רגשית וחברתית. אני מציעה בדר"כ לא לעשות עניין גדול מהמבחן ומתוצאותיו, לא לפני ולא אחרי. המבחן אינו כרוך בהכנה, ולפיכך אינו אמור להטיל מעמסה כלשהי על הילד (אלא אם הוא נדבק בלחץ של ההורים). אם נתתם לה לעבור את המבחן הראשון, איני רואה מניעה מהמשך התהליך, וכמובן לא מצליחה לחשוב על השלכות רגשיות, כל עוד הרעיון כולו מוצג לה בפשטות וענייניות. בהצלחה ליאת

הייתי שמחה לקבל המלצה לפסיכולוגית קלינית לילדי, בן 6.5 עם בעיה של הרטבה לילית תכופה מאוד וקושי בעשיית צרכים. תודה רבה

שלום טל, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בני בן שנתיים ו4 חודשים עבר ניתוח לתיקון שבר בטבור לפני שבוע, מאז הוא לא מרשה לאף אחד לגעת בבטן שלו להפשיט אותו ובטח שלא לקלח אותו כל שיטה שניסינו כדי להרגיע אותו לא עוזרת מה אפשר לעשות??

שלום חופית, מצטערת שנותרת ללא מענה זמן רב ומתנצלת על כך. אני רוצה לקוות שאולי בינתיים המצב השתפר קצת. מכל מקום, כל פרוצדורה רפואית פולשנית, הכרוכה באשפוז, הרדמה, עירוי, כאב, תפרים, וכד' - מעלה בצורה משמעותית את מפלס החרדה של ההורים, ובעקבותיהם גם את של הילד. לאחר הניתוח, כשמתפרק המתח, ההורים חייבים לזכור שהילד עדיין מתמודד עם האירוע בדרכו, ובהשוואה אליהם - אין לו מנגנוני הגנה בשלים או הבנה מלאה לכך שהסכנה חלפה. תפיסת הגוף מאד מאד בסיסית וקונקרטית (ילדים תופסים את הגוף כמיכל דמוי בלון, שכל פגיעה בו יכולה "לפנצ'ר" אותו ולהגיר את תוכו עד תום. מסיבה זו פלסטר מאד מרגיע ילדים שנשרטים או נפצעים). לכן, לפחות כרגע, יש לאפשר לו את תחושת השליטה, ולכבד את הרתיעה שלו ממגע פולשני או מהפשטת הגוף מקליפותיו המגנות (בגדים). חשוב לעשות הכל כדי לאפשר לו להרגיש שליטה בגופו, גם אם זה יעלה במספר ימים ללא מקלחת. כל יום שמרחיק אתכם מהאירוע יכול להביא איתו שיפור והקלה, וכאמור, אני מקווה שאתם כבר שם. הרבה בריאות וסבלנות ליאת

שלום, אני מחפשת בדחיפות מטפל להדרכת הורים באזור צפון תל אביב. יש לי ילד בן 7 עם בעיות התנהגויות וסף תסכול נמוך. אשמח להמלצה חמה למישהי/מישהו טוב. היינו בהדרכת הורים בעבר ולא היינו מרוצים. תודה, לימור

שלום לימור, פני אלי למייל, ואולי אוכל לעזור בהפנייה. ליאת [email protected]

שלום, האם כאשר אני חותם אצל מעסיק על טופס ויתור על סודיות רפואית, הוא יכול לקבל מידע על תוכן השיחות האינטימיות בין מטפל למטופל? הגיונית אני מניח שזה לא יקרה, השאלה האם מבחינה משפטית וחוקית הוא יכול לדרוש זאת. תודה

שלום רב, גם גופים המורשים עפ"י חוק לקבל מידע על הטיפול הפסיכולוגי, מקבלים בדר"כ חו"ד כללית או תשובה ממוקדת לשאלה ממוקדת. מטפלים אינם מעבירים לגופים חיצוניים מידע ברמת תוכן השיחות האינטימיות. בברכה ליאת

הי ליאת, השבתי לך בתגובה נוספת על הכותרת "בקרים קשים", אשמח אם תקראי..

היי גלית, קראתי (נהניתי) והגבתי לך שם. ליאת

הבן שלי בן שלוש סובל מעצירות מגיל חצי שנה. סביב הגמילה- עשה בהתחלה ככי בשירותים אך די מהר הפסיק ולא מוכן בשום אופן לשבת בשירותים, פיפי הוא עושה בלי בעיה. גם העצירות התגברה ונראה שהוא מתאמץ שלא יצא לו. התחלתי לתת לו נורמלקס לטיפול בעצירות, בעקבות זאת יוצא לו ככי רך מאוד, השאלה אם יכולה לשים לו חיתול רק בזמן שרואה שצריך ככי או כשהולך לגן- כי זה מעבר ליכולת שלהם,או שזה עלול להחזיר אותו אחורה לשלב טרום גמילה? במקביל רוצה כמובן לנסות ולהחזיר אותו לעשות ככי בשירותים השאלה אם בהתחלה ניתן לשים לו חיתול. אודה לתשובתך, מדובר בילד נבון ורגיש שגם סובל קצת מפחדים ויתכן גם מעשיית צרכים

שלום רות, מרגע שהחל תהליך הגמילה, אין להחזיר לילד טיטול לצורך עשיית קקי. אם קשה לו מסיבה כלשהי לעשות קקי בשירותים, אפשר לנסות ולהציע סיר. החזרת הטיטול משדרת מסר מבלבל, וציפיות לא עקביות מהילד. לפעמים עדיף לספוג פספוסים ותאונות מדי פעם, על פני יצירת בעיה עקשנית יותר, וממושכת יותר. במידת הצורך, התייעצי עם פסיכולוג ילדים לצורך הכוונה מפורטת יותר. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן שנה וחצי ונכנס לפני קצת פחות מחודש לראשונה לגן, עד כה היה איתי בבית. במהלך תקופת ההסתגלות לצערי היה חולה שבוע בבית מה שקטע את הרצף ומקשה עליו מאוד להסתגל. הוא עדיין בוכה הרבה בגן (היום הגננת שאלה אותי אם גם בית הוא בוכה הרבה) לא רוצה להיכנס בבוקר ולעזוב אותי ובסוף היום כשאני מגיעה הוא בוכה עוד לפני שהוא רואה אותי. כמובן שגם אינו אוכל וגם לא שותה כמעט. הוא נרגע רק בזמן מפגש בוקר ופעילות מכוונת. כשהוא חוזר הביתה הוא שפוך ועצבני וממש לא מתנהג כעצמו. בזמנים רגילים הוא ילד חייכן ממש לא בכיין שיודע להעסיק את עצמו ועכשיו הוא רק רוצה להיות על הידיים שלי... אני מיואשת מהמצב וקשה לי לראות אותו כל כך מתקשה להסתגל כמה זמן הסתגלות יכולה לקחת? האם יש משהו שיכול לעזור?

שלום נטלי, בנך עדיין תינוק, שהתרגל עד היום לנוכחותך המלאה ולקרבתך המובנת מאליה. לא ציינת מדוע החלטת להכניסו לגן דווקא עכשיו, כאשר מחלות החורף בשיאן, ואז יש סיכויים גדולים יותר להידבקויות וחולי. בכל מקרה, אם אינך עובדת, קצרי את שעות הגן למינימום, ואפשרי לו הסתגלות איטית והדרגתית. זכרי שאינו יודע לתקשר בצורה טובה עדיין, והבכי הוא דרכו לומר לך: קשה לי. אני לא מכיר כאן אף אחד. אני לא רגיל למקום הזה, ולא רוצה שתעזבי אותי כאן, עם כל האנשים הזרים האלה. עלייך לזכור שאין לתינוק בגילו תפיסת זמן בשלה, ולכן כל יום נדמה כנצח. מה שיכול להקל עליו כרגע זה ימים קצרים, שיתארכו בהדרגה, בהתאם לקצב ההסתגלות וההתרגלות שלו. סבלנות, נדיבות ויכולת הכלה יעשו את שלהן. בהצלחה ליאת

שלום, מחפשת בדחיפות המלצה על פסיכולג ילדים של מכבי באזור בקעת אונו אפשרי גם באזור רמת גן, גבעתיים, פתח תקווה וכו... עבור ילד בן 7. אשמח לקבל תגובות למייל [email protected] תודה מראש רעות

בהצלחה! ליאת

שלום,לפני כארבעה חודשים הגעתי למשפחה עם 2 ילדים- הבכור בין 4 והיחסים עמו בסדר גמור ותינוקת בת שנה וחצי. במפגש הראשון והשני הילדה הסכימה שארים אותה ואף הצלחתי להרדים אותה בידיי. במפגשים הבאים הייתי מורחת לה משחה באזורים עם פריחה- דבר שלא נהנתה מימנו ובכתה בדקות האלו. כמו כן, אני חושבת שהרעפתי עליה יותר מידי אהבה וראתה בזה הצקה.. כבר חודשיים לערך שאיננה מוכנה שארים אותה/אלביש/אחליף חיתול. המקסימום שהצלחתי זה להחזיק לה יד ולהצחיק אותה מידי פעם.. האם פעולת המריחה/ההרעפה/שניהם גרמו לאנטיות המוחלטת כלפיי? ואיך ניתן לתקן זאת? זה בהחלט מתסכל ואשמח לגרום לשיפור בעיניה כלפיי, תודה.

שלום רב, מאחר שתינוקות רכים חסרים עדיין את יכולת הדיבור, הם מביעים את עצמם בדרכים אחרות. כדי לנסות ולהבין מה התינוק רוצה או לא רוצה, עלינו להיות קשובים לשפת הגוף שלו, להבעות הפנים, למחאות הקוליות שלו, לקשר העין שלו, וכד'. כאשר אנו פועלים מול תינוקות מבלי להתחשב בכל אלה, אנו עלולים להיתפס בעיניו כפולשניים או מציקים. לכן, כרגע, ההמלצה שלי היא להיות מאד קשובה כלפי התינוקת, לא לנסות לפלוש למרחב הפיזי והאישי שלה ללא הזמנה, לשים לב להבעות הפנים שלה, לקשר העין שהיא יוצרת (הסטת המבט היא דרכם של תינוקות להגיד: זה יותר מדי לי...), ולא להתעקש על "חנדל'ך" מיותרים. טפלי בה בעדינות, הציעי לה את חברתך, אך כבדי את הבחירה שלה גם לריחוק. טיפול קשוב ומכבד יזכה אותך - בואי נקווה - בחיבה שלה. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 4.5, ילד חכם במיוחד, מאוד מודע לסביבה, חברותי, בעל יכולת ורבלית מצויינת. לאחרונה התפתח אצלו פחד מחיידקים / מזהמים. תחילה הוא התעניין מאוד בקריוס ובקטוס, אך בהמשך הלך יחד עם ילדי הגן להצגה שבה הוצגו חיידקים מזיקים שהפחידו אותו (הוא טוען שהם היו מכוערים והוא לא היה מוכן להסתכל עליהם, בהמשך פשוט יצא החוצה יחד עם הסייעת). יש לנו תור לטיפול רק בעוד שלושה שבועות. בשבוע הבא תתקיים הצגה נוספת (בנושא אחר), אך הוא אומר שהוא מעדיף לא ללכת בכלל. הייתי מאוד רוצה לעזור לו עד שיתחיל הטיפול. איך אוכל לסייע לו? האם תוכלו לתת לי עצות/ טיפים? להפנות אותי לחומר רלוונטי? הוא מאוד נבון ומשתף פעולה. תודה מראש.

שלום רב, בגיל הרך פחדים הם עניין נפוץ מאד, ובדר"כ יש בהם כדי להעיד על התפתחות קוגניטיבית תקינה. אם תחשבי על כך, הפחד מחיידקים הוא פחד עם היגיון הישרדותי, ויש לו בסיס מציאותי כלשהו. מה שקרה לילד שלך, זו התנייה של הפחד מהחיידקים שראה בהצגה, כך שההימנעות עתה היא לא רק מהחיידקים, אלא גם מההצגה, שנקשרה אסוציאטיבית לחיידקים. כרגע, אם אתם לפני טיפול, הייתי מניחה לו, ולא מכריחה אותו לעשות דברים מעוררי חרדה, במיוחד אם ההימנעות היא ממשהו שאינו חלק מהרוטינה היומיומית. כלומר, לא לתת לו פטור ממשימות החיים השוטפות (כמו הליכה לגן), אך מההצגה בהחלט כן. בהצלחה בטיפול! ליאת

שלום ליאת, בימים האחרונים בני, בן השנתיים וחצי, מתעורר בבוקר ומיד מתחיל באמוק של בכי ולא מפסיק במשך שעה ואפילו יותר. במהלך השעה הזו (במקרה הטוב) כל דבר שאני ובעלי אומרים או מנסים לעשות רק מעצבן אותו יותר וגורר בכי נוסף (אפילו אם חלילה החזקנו את המוצץ בזוית הלא נכונה או נעמדתי על הבלטה הלא נכונה). אנחנו אובדי עצות ולא יודעים מה לעשות! ניסינו לכעוס, ניסינו להתעלם, ניסינו חיבוקים וליטופים, ניסינו לשאול ולדבר. כלום לא עוזר. אנחנו ממש הולכים על "ביצים". לפעמים הוא נרגע למס' רגעים ואז שוב (מבלי שנאמר או נעשה משהו) הוא שוב מתחיל. ולפעמים הוא נרגע ואנחנו כן אומרים משהו (כמו:"כל הכבוד שהפסקת לבכות" וכו') אבל, גם זה גורר בכי נוסף. אני שוב מדגישה: הבכי מתחיל ללא שום טריגר. איך שהוא פותח את העיניים בבוקר-הוא מתחיל לבכות בהיסטריה. דיברתי עם הגננת היא טוענת שאין שום שינוי בהתנהלות שלו בגן והוא ממש כרגיל. מה לעשות? מה הסיבה לכך? ואיך מפסיקים את זה? נקודה נוספת: לאחר שהוא בוכה במשך חצי שעה ואף יותר מגיע הרגע שכבר אנחנו חייבים לארגן אותו לגן ואז כמובן זה גם נעשה תוך התנגדות מצידו, עם צעקות ובכי וכפייה מצידנו. אני ובעלי כבר סחוטים נפשית.אני לא יודעת אם זו עוד תופעה נורמאלית שמהווה חלק מ"גיל שנתיים הנורא" ואין צורך להתרגש ולהיבהל או שאכן יש כאן משהו שדורש טיפול והתייחסות מיוחדת. אה, ונקודה אחרונה: יש לו אח בן 9 חודשים ומעבר לענין הזה שהתחיל לאחרונה הוא ילד מ-ד-ה-י-ם מכל הבחינות, שמפותח מאוד מבחינה וורבלית ושכלית. אנא עזרתך..

שלום שרית, אני עושה "העתק-הדבק", עם שינויים קלים, לתשובה שנתתי לפני ימים ספורים לג'ולי: הבן שלך משקף בהתנהגותו שילוב של שתי דרמות התפתחותיות חשובות: האחת, קשורה לגיל שמכונה "גיל שנתיים הנורא", המתאפיין במאבקי כוח, התפרצויות זעם, והתנהגויות מרד כחלק מהמתח שבין תלות לעצמאות. השניה, קשורה להולדת האח הקטן, ומציבה בפניו אתגר התמודדות לא פשוט. כאשר שתי הדרמות הללו חוברות יחד, המופע עלול להיות סוער במיוחד. נדמה לי שמה שדרוש כאן, זו היכולת לגייס הרבה סבלנות, אמפתיה והבנה כלפי ילדכם הגדול-קטן, יחד עם נכונות לעמוד איתן מול הסערות הללו מבלי להישבר או לאבד שליטה (לזה קוראים במילים אחרות "יכולת הכלה"). בנכם זקוק כרגע להרבה חום ותשומת לב, ולפיכך אין צורך להתעקש איתו על 'עקרונות' שלא לצורך. בזמן התקף זעם, תוכלו לעזור לו להיאסף, לנסות לקצר למינימום את ההתקף, אך בלי לגלוש לפינוקים או מסמוס הגבולות. אין סיבה "ללכת על ביצים" כי זה משדר חולשה שלכם ו'פחד' מהבכי שלו. במקום זאת, רצוי להישאר רגועים ככל האפשר, מכילים, סמכותיים, ולא 'עושים עניין', בין אם הוא מתנהג 'נורא' ובין אם התנהג נפלא. באופן כללי, כדאי להיערך נפשית לעוד מספר שבועות לא קלים, אך גם להטבה הדרגתית ושיפור. ממליצה לכם מאד להיעזר בשפע המידע ברשת, הנוגע ל"הולדת אח" ו"גיל שנתיים הנורא". יש המון מידע והרבה מאד עצות בנושא בכל אתרי ההורות באינטרנט. בהצלחה והרבה כוח! ליאת

בני כיום בן שנתיים וחצי ובשנה הבאה אמור להיכנס לגן עירייה. כאשר רשמתי אותוו לגן הנוכחי קיבלתי רושם מאוד טוב על הגן והצוות.הילד השתלב בגן, שמח מאוד ללכת לגן וסך הכל הייתי מאוד מרוצה ושקטה. יחד עם זאת, לאחרונה התוודעתי למס' דברים שמפריעים לי ואינם עולים בקנה אחד עם הצהרותיה והבטחותיה של הגננת. ואלו הדברים: בגן יש 21 ילדים בגילאי שנה וחצי עד שנתיים וחצי ויחס של 2 סייעות+הגננת. נודע לי כי הרבה פעמים הגננת מגיעה ב-9 ועוזבת ב-12:30 ולעתים אף קודם. כך שקורה מצבים שהיחס הוא סייעת לכל 10 ילדים! בנוסף, מס' פעמים כאשר הגעתי לאסוף את הילד נכנסתי לשרותים וראיתי שתן על האסלה והישבנון כך שברור שהיה שם ילד שנכנס ויצא אבל שלא הייתה שום סייעת אתו או אחריו. הדאגה שלי: אם זה קורה עם שתן יכול להיות שילד גם עושה צואה ומספיק לצאת בלי שסייעת תנגב לו. כמו כן, מס' פעמים אספתי את בני כאשר תחתוניו החולצה רטובות משתן (הוא גמול, אך לעיתים "משפריץ" לו על החולצה) כך שברור שלא הייתה עמו שום סייעת בזמן שהיה בשירותים. ודבר נוסף: התברר לי שיש חילוקי דעות קשים בין אחת הסייעות לגננת (שהיא גם בעלת הגן) והחשש שלי שהויכוחים נעשים מעל ראשם של הילדים וזה גורם לאוירה עכורה בגן. אותה סייעת גם דיווחה לי שהגננת לא תמיד סבלנית ומשקיעה בילדים. אני מרגישה שרימו אותי כי היא עשתה עלי רושם כל כך טוב!. עד לא מזמן הבן שלי ממש היה מסרב לצאת מהגן כשהייתי מגיעה לקחת אותו ולאחרונה הוא יוצא מהגן במהירות וברצון. מעבר לכך, הילד שלי די אוהב להגיע לגן(אם כי יש פחות התלהבות לאחרונה), אוהב את הילדים וזו גם השנה השנייה שלו בגן. השאלה היא: האם הדברים שמניתי הם אקוטיים ומצדיקים העברתו לגן חדש רק בשביל חצי שנה? שוב, בעוד חצי שנה הוא אמור להיכנס לגן עירייה ואז יחווה מעבר נוסף. אני ממש לא ישנה בלילה ומתהלכת עם חששות וחוסר שקט לגבי מה שעובר על בני במהלך היום.ומהו הדבר הנכון לעשות. אנא עזרו לי!

שלום רב, כמובן שלא אוכל להחליט בשבילך מה נחשב 'אקוטי'. אוכל להבטיחך כי גם בגן הטוב ביותר יתכן מצב של פיפי שברח אל מושב האסלה. גן ילדים אינו סביבה סטרילית, למרות השאיפה שיהיה תמיד נקי ומטופח. בעיני, לפני שעוברים גן, יש טעם לנסות לברר עם הצוות כיצד ניתן לשפר את הטעון שיפור, ולהבטיח את שלומם ובריאותם של הילדים. תוכלי לברר את סוגיית אנשי הצוות ומספרם, ולהצביע על הרעת התנאים שהובטחו לך בתחילת השנה. אם תרגישי שדברייך אינם מקבלים הד או התייחסות מהצוות, תוכלי לנקוט צעדים. העברת גן באמצע שנה אינה עניין פשוט, אך גם לא קטסטרופלית. אם הדברים שאת רואה וחווה בגן מדירים שינה מעינייך, אין סיבה להמשיך לסבול ואפשר לשקול את המעבר. להחלטה כזו, יהיו כמובן מחירים, ורק את זו שתוכל להחליט לאיזו החלטה יהיה מחיר כבד יותר. בהצלחה ליאת

שלום ליאת החביבה. מה שלומך?. יש לי איזו מחשבה. בעצם, משהו בין מחשבה לשאלה. אז רציתי לשתף ולשאול לדעתך. זה בנוגע למשמעות הטיפול הנפשי עבור אדם עם נכות ניכרת. (גם אני, אבל גם "כל אדם" כזה). הולך אדם כזה לטיפול נפשי. במצב האידאלי (כמו אצלי) הוא פוגש במטפלת נהדרת. רגישה, חכמה מאוד, מכילה. נוצרת אוירה נעימה בקליניקה. נגמרת הפגישה. יוצא האדם מהקליניקה, וחוזר לחייו האמיתיים. והחיים האמיתיים, כשמכם כן הם - אמיתיים. לא "מרופדים" כמו בקליניקה. כי לזולת לא אכפת מהאוירה שהייתה לפני כן בקליניקה. ובצדק. ויחסו אל האדם, שיצא ברגל קלה מהקליניקה, יכול לנוע בין טוב לאיום ונורא. במקרה שלי, אגב, זה נוטה יותר לכיוון הגרוע. הנתק הזה - בין האוירה הטובה והמקבלת בקליניקה - לבין חיי היומיום - הוא גדול ועצוב. ואז אני שואל את עצמי: מה בעצם הטעם בטיפול?. הרי הטיפול "שלי" לא משפיע על אנשים אחרים, ועל יחסם אלי. את יכולה לומר: נכון, אבל הוא מיועד לך. נגיד, כדי להעלות את הדימוי העצמי שלך, והביטחון העצמי שלך. וזה נכון. רק מה? שלביטחון העצמי שלי, שהוא גבוה אגב, יש מעט מאוד השפעה על יחס הזולת עלי. אם את סוג של מיסטיקנית את יכולה אולי לטעון, שהאוירה הטובה בקליניקה תחלחל איכשהו החוצה... וזו, כמובן מחשבה מקסימה, רק שאני לא סגור על זה שהחיים עובדים ככה. נשמע כאילו אני טוען שטיפול פסיכולוגי הוא חסר טעם, במקרה של אדם עם נכות ניכרת, כלומר אני. אז לא. אני ממש לא חושב כך. אני יודע מנסיוני האישי, שטיפול טוב עוזר מאוד ומחזק מאוד ותורם מאוד. וזאת בעצם המחשבה - שאלה שלי: לאור כל הסיבות שציינתי, שבגללן טיפול לא אמור היה לעזור לי ולאחרים במצבי - איך זה שהוא כן עוזר?. והוא עוזר מאוד מאוד!!! איפה החוליה החסרה שהופכת אותו למוצלח?. מהו הגורם שהופך אותו ל - כן מוצלח, למרות כל הסיבות שמניתי לכישלונו האפשרי?. זאת ספק שאלה - ספק מחשבה. (ספק פלוץ. חה.) אם תוכלי בבקשה להתייחס לזה - כל מה שעולה לך בראש. בעיקר, איך את מבינה את זה שלמרות כל הסיבות לכישלונו האפשרי של הטיפול - הוא כן מצליח?. מנסיונך כפסיכולוגית. מהידע המקצועי שלך. מחכה לתגובה. כל טוב, מעמית, שמעריך אותך עד השמיים ובחזרה.

שלום עמית, אתה מזכיר לי בשאלתך ילדה קטנה, שאמרה לי לפני כשבוע שהיא חושבת על הפסקת הטיפול. לדבריה, בטיפול כ"כ טוב ונעים לה, ואז, המפגש עם ה'חוץ' מאד מאד מתסכל אותה. עדיף, כך היא אמרה, שלא לטעום מן הטוב, כדי לא לחוש את התסכול נוכח הפערים בחוויה שלה. ואני חשבתי על הקקטוס הירוק העומד לו זקוף ביובש המדברי, וכל מה שמחייה אותו הן כמה טיפות קטנות של מים, פה ושם, הנאגרות בחכמתו של הטבע, כך שיבטיחו חיים והמשכיות. אולי זו גם חכמתו של הטיפול הטוב, המאפשר טיפות קטנות של חסד, גם בתוך מציאות צחיחה, שאין בה רחמים. מי יודע... אני רוצה להאמין שמגעה המיטיב של המטפלת שלך, יוכל להמיס את מעטה הציניות וחומות הייאוש, ואולי לאפשר לנגיעות קטנות של טוב לנוע מן הסביבה אליך ובחזרה. כל כך שמחה שמצליח לך. שלך ליאת

שלום ליאת רציתי לשאול מאיזה גיל צריך/כדאי ללמד את הילד לבקש רשות לפני שהוא משתמש בדבר מה שלא שייך לו. בתי בת שנתיים וארבעה חודשים. כשאנחנו יוצאים לטייל, היא מנסה (ממש מתעקשת) להתיישב ולנסות לרכב על כל בימבה / זוג אופניים שהיא רואה (למרות שהבימבה שלה עומדת בצד ללא כל שימוש). כשבעלי האופניים נמצאים לידם, אנחנו מבקשים רשות לשבת עליהם ואחרי זה פועלים בהתאם לתשובה. השאלה היא מה לעשות כאשר, לדוגמה, בעלי האופניים לא לידם: האם לאפשר לה להשתמש בהם בלי שהיא ראתה שצריך קודם לבקש רשות לכך? האם להתעקש על איתור הבעלים ולבקש את הרשות, או פשוט לתת לה קצת לשבת/לרכב עליהם? תודה

שלום ג'ולי, ילדים מפנימים את נורמות ההתנהגות בהדרגה, בהתאם להתנסויות שלהם בעולם, ובעזרת מסרים ישירים ועקיפים, המועברים להם מסוכני החיברות שלהם. לפיכך, אני סבורה שרצוי שלא לנהוג ברכושו של אדם זר כבשלנו, גם אם הבעלים אינו בסביבה. אחרי הכל, אנו מצפים שנורמות ההתנהגות יופנמו לא רק בנוכחותה של 'ההשגחה', אלא מתוך הבנה מלאה של כללי המותר והאסור. המסר צריך להיות, אם כך, ש"זה לא שלנו, ולכן לא נוכל לנסוע בזה ללא רשות". בברכה ליאת

הי ליאת בתי בת 6 וחצי בכיתה א, ולה אחות בת 3 וחצי. מאז ומתמיד אנו יודעים שלבתי הבכורה מזג מעט יותר "קשה" . היא "מתחממת לאט" במפגש עם אנשים לא מוכרים, לוקח לה זמן להפתח, לוקח זמן להתארגן בבוקר לגן וכיום לבית הספר. כעבור כמה חודשים המורה מציינת כי היא מתקדמת יפה מאוד בהבנת החומר, במהירות התגובה למשימות וכדומה. ברור שיש גם רקע של קנאה באחותה, ועד היום היא אומרת לנו ש"אני צריכה קצת שקט ממנה, היא מפריעה לי".. מאוד כשרונית, אוהבת לצייר , לדמיין ומקסימה גם בביטויי חיבה שלה כלפינו ואנו כמובן כלפיה. לאחרונה, יש תופעה מאוד מטרידה איתה: בבקרים היא מתעוררת רגועה ונינוחה, מבקשת "לשכב עוד קצת עם עיניים פתוחות" וכמובן שמקבלת. לאחר מכן כשמתבקשת להתחים להתלבש, תמיד יהיה משהו שהיא "תחפש" דרכו.. הכוונה היא שהיא למשל שואלת משהו, אני עונה לה, ואם תשובתי מראה לה שלא הבנתי אותה כראוי, היא מתקנת אותי בכעס "לא לכך התכוונתי".. אני אומרת לה שאני מבינה, שזה בסדר.. ואז שבה וחוזרת על המסר שלה, אני שבה ואורמת שהבנתי ובסדר.. (מה יש לי עוד לומר? או לא לומר דבר?) ואז היא כועסת "את אומרת לי בסדר כל הזמן.. תעני לי" ובאמת שאני כבר משתגעת לעיתים מניסיון להבין אותה.. בקיצור אחרי כמה פעמים כאלו אני אומרת שאני לא עונה יותר כי מספיק ואז היא כועסת יותר, מתקרבת, מתחילה להציק לי פיזית (לא להרביץ אך ברור שמבקשת יחס ואם לא אעצור אותה פיזית ההצקה תימשך..) למשל אני הולכת להתאפר, באה אחריי ומנסה לדרוך על רגליי ועוד. לפני כמה ימים פשוט החזקתי אותה ורק כך היא נרגעה וכך עוד מספר פעמים. אני עושה זאת כי חשה שאין בריה ורק כך היא נרגעת (אגב בימים כאלה באופן מפתיע יכולה לבוא ולומר לי "אימוש, אני אוהבת אותך, את חמודה.. למדה לכתוב אז כותבת לי פתקים נחמדים) ואני כמובן נורא מתרגשת ונלהבת.. מה שמעניין שבסוף הבקרים המוצלחים הללו ,במרכאות, היא אומרת לי "את רואה? בגללך הבוקר נהיה לא יפה".. מה את אומרת?

שלום גלית, בתך אכן "מחפשת" את תשומת לבך, את אהבתך, את האמפתיה והחמלה שלך, ויותר מהכל (כך נדמה לי) את התיקוף לרגשותיה. כאשר היא מתלוננת שאינך עונה לה, או כועסת עלייך שאינך מבינה אותה, תוכלי לומר משהו כמו "אני רואה כמה חשוב לך להיות מובנת בדיוק בדיוק, ואני מצטערת שלא תמיד זה מצליח לי. אני מבינה שאת כועסת, כי זה באמת לא נעים שלא מבינים אותנו. אני באמת משתדלת". או "עצוב לי שהבוקר שלך התקלקל. אני מקווה שבהמשך היום ישתפר לך קצת. אני אוהבת אותך, וגם לי לא נעים כשאני גורמת לך - לא בכוונה - להרגיש לא טוב". לפעמים, תיקוף פשוט של החוויה שלה, מבלי לנסות להתווכח או להצטדק, יכול לעשות פלאים, ולמתן את תחושות התסכול והבדידות שלה. את מוזמנת לדווח אם יהיה שינוי בעקבות השינוי בעמדה שלך. בהצלחה ליאת

הי לאית אני מאוד מקבלת את מה שהארת לי.. בדרך כלל אני מאוד מאוד קשובה לה ולעצמי וכל הזמן עולות אצלי שאלות מה היא צריכה? מה אני לא מבינה נכון? מה היא אומרת לי? ואני כל הזמן בתהליך של למידה על עצמי ובטח עליה. לצד ה"מה אני לא עושה נכון"? אני מקבלת ממנה, מהמתוקה שלנו מכתבים, כי הרי היא לומדת לכתוב כעת, מכתבים יזומים ממנה לי ולאבא בהם היא מספרת " אני אואבת את אמא, ואת חביבה לי , ואת אמא מתוקה, ממי שלי .." "אמא אמרה לי את חביבה לי, מתוקה, יפה".. אני אגב, בוכה מזה מהתרגשות וגם אומרת לה את זה, ואז אני צריכה להכיל את שני הדברים האלו- את האמא המתוקה שבי, עבורה, ואת האמא שלא מבינה אותה בדברים מאוד בסיסיים כמו להשתתף בצערה על דברים שלא מקבלת וכו. אני גם בטיפול משלי והבאתי לשם כמובן גם את ההתמודדויות שלי. אני מבינה עוד, כי לעיתים אני נכנסת לתקופות שאני מפספסת אותה, כי אני פשוט חושבת יותר מדי איך נכון ומה נכון ופחות סומכת על המשהו האותנטי שלי.. ואת זה כמובן עוד אבדוק..בינתיים, אני מתרגלת את החלק של _ לעצור, להבין ממנה מה היא חווה ולתת לזה הכרה, יחד עם האילוצים היומיומיים של הבוקר שעליי להתפנות אליהם.. תודה שהארת את עיניי ואת ליבי..

שלום רב, יש לי בן מקסים בן 3.5. התגרשתי מבעלי לפנ כשנתיים בערך. את כל התקופה היו הסדרי ראיה ללא קבועים. לאחרונה גרוש שלי תבע אותי ודרש הרחבת הסדרי ראיה. הרחיבו לו ונתנו אפילו שינה בשבת (בצהריים). הוא מתעקש על לינה. יש לציין שילד טרם מדבר וככל הנראה עם צרכים מיוחדים, אנחנו בדיוק עברנו אבחון במכון ההתפתחות והופננו למספר בדיקות. יש לציין שמאז ההרחבה ילד לא ישן בלילות, לא מצליח לעשות שוב דבר לבד, לגמרי תלוי בי, אפילו ללכת לעשות פיפי הוא צריך אותי, לפחות שאני אשמור ליד הדלת, יש תחושה שהוא ממש מפחד להשאר לבד אילו לשניה.בלילות הוא צורח "אמא אמא....." זה קורע לב... עובדה מאוד חשובה שיש קשר נפלא בין ילד והאב, אך התקשורת ביננו זוועתית ועוינת. גרוש כל הזמן אומר לילד שהוא לא צריך את אמא שמספיק שיש אבא ושעוד מעט הוא יעבור לגור אצל האב. אני מתארת לעצמי לאיזה קונפליקט זה גורם בעולמו של הילד, אך לצערי הרב אף עובד סוציאלי ופקיד סעד לא מייחס חשיבות לדבריי ואני נאלצת להתמודד עם זה לבד.....למי או לאן עלי לפנות לקבלת עזרה? מצבו של הילד מחמיר מיום ליום ועלי לדעת מהי הצורה הכי טובה להתמודד עם זה ןולעזור לקטן שלי להשאר במצב רגשי יציב, כי כפי שזה נראה בעתיד זה רק יחמיר.....אשמח להמלצותיך בנדון ותודה מראש

שלום מרי, ממליצה לך בחום למצוא לעצמך (לא לילד! טיפול בילד עצמו מחייב הסכמת שני הוריו) פסיכולוג/ית ילדים קלינ/ית כדי לעזור לך להתמודד עם האתגרים בטווח הקצר והארוך. במגעים שלך עם גורמי הרווחה, טוב יהיה אם יהיה איש מקצוע שיעמוד לצידך ויעיד על כישורי ההורות שלך, ועל יכולתך לזהות אצל הילד אותות מצוקה, אם ישנם כאלה. עד אז, רצוי שלא לנהל מאבקים על גבו של הילד, ולא לנסות לנקום באביו דרכו. הישארי רגועה, סמכותית וחמה, ואמרי לילד בכל הזדמנות שלעולם לא תעזבי אותו. השיגי לך עזרה בהקדם. בברכה ליאת

שלום ליאת בתנו הבכורה בת שנתיים וארבעה חודשים. לפני שלושה חודשים נולדה בתנו הקטנה. עברנו (ועדיין עוברים) תקופה לא פשוטה בכל הנוגע להסתגלותה של הגדולה למצב החדש, אך המצב מתייצב. לאחרונה נתקלים יותר ויותר במקרים בהם היא לא מקשיבה לנו ומסרבת למלא את בקשותינו בהקשרים הכי שגרתיים (שעד עכשיו לא הייתה שום בעיה אתם). לדוגמה, היציאה ממבנה הגן יכולה להתארך עכשיו לשעה שלמה ואף יותר (במקום 5 דקות), כי לפעמים היא מחליטה לשבת על מדרגות, ושום שכנוע ללכת לכיוון היציאה לא מועיל. עד עכשיו מקרים מסוג זה נפתרו עם הצגת חלופות כגון תחרות מי מגיעה ראשונה עד השער, תזכורת שהולכים לשחק בגינה וכדומה, וזה כבר לא תמיד עובד. מה כן תמיד עבד? ההצעה לקנות במבה בסופר, אך לא לגמרי הרגשתי נוח עם זה, אז אפשרות זאת כבר לא מוצעת. גם הניסיון להציג אופציות לבחירתה (תבחרי האם את יורדת לבד או אמא מורידה אותך) לא הניב תוצאות. אז לעיתים בלית בררה אני יוצאת אתה על הידיים כשבתי בוכה ומשתוללת. כמו כן, לפי דיווח צוות הגן, השבוע היא התחילה לסרב להשתתף במפגש הבוקר - פשוט קמה והולכת הצידה ושום פעולה של הצוות לא מצליחה להחזיר אותה לקבוצה. מה בדיוק עלי לעשות במקרים כגון המתואר לעיל? ומה אמורה להיות תגובת הצוות אשר תחזיר אותה להשתתפות במפגשים? תודה רבה

שלום ג'ולי, הבת שלך משקפת בהתנהגותה שילוב של שתי דרמות התפתחותיות חשובות: האחת, קשורה לגיל שמכונה "גיל שנתיים הנורא", המתאפיין במאבקי כוח, התפרצויות זעם, והתנהגויות מרד כחלק מהמתח שבין תלות לעצמאות. השניה, קשורה להולדת האחות הקטנה, ומציבה בפניה אתגר התמודדות לא פשוט. כאשר שתי הדרמות הללו חוברות יחד, המופע עלול להיות סוער במיוחד. נדמה לי שמה שדרוש כאן, זו היכולת לגייס הרבה סבלנות, אמפתיה והבנה כלפי ילדתכם הגדולה-קטנה, יחד עם נכונות לעמוד איתן מול הסערות הללו מבלי להישבר או לאבד שליטה (לזה קוראים במילים אחרות "יכולת הכלה"). דווקא בעניין הגן לא הייתי עושה הרבה, ומאפשרת לגננות להניח לה עם מפגשי הבוקר. בתכם עדיין פעוטה, והיא לא ממש 'תפסיד חומר' אם תדלג על המפגשים הללו. כרגע היא זקוקה להרבה חום, תשומת לב והקלות, ואיני רואה סיבה להתעקש איתה. בבית (או ביציאה מהגן) צריך לעזור לה להיאסף, לנסות לקצר למינימום את התקפי הזעם, אך בלי לגלוש לפינוקים או מסמוס הגבולות. הרעיון של בחירה ("את יכולה לבוא בנעימים, או על הידיים בבכי, אבל אנחנו הולכים עכשיו") הוא מצויין, וגם של הסחת דעת ("בואי נעשה תחרות"). שוחד בממתקים או מתנות - בעיני פחות רצוי. באופן כללי, כדאי להיערך נפשית לעוד מספר שבועות לא קלים, אך גם להטבה הדרגתית ושיפור. ממליצה לך מאד להיעזר בשפע המידע ברשת, הנוגע ל"הולדת אח" ו"גיל שנתיים הנורא". יש המון מידע והרבה מאד עצות בנושא בכל אתרי ההורות באינטרנט. בהצלחה והרבה כוח! ליאת

ליאת שלום שוב ראשית, תודה רבה על תשובותיך המפורטות והמועילות כל כך. שנית, קיבלתי כרגע עדכון מהגננת: בתני השתתפה מאוד יפה במפגש הבוקר, שרה עם כולם וכו'. אך ברגע שהגננת שיבחה אותה על כך, בתנו התחילה לצרוח, נשכבה על הרצפה והשתוללה. לפי הגננת, אחרי שנרגעה, המשיכה יפה בשגרת הגן. תוכלי בבקשה להגיד מאיפה יכולה לנבוע התגובה החזקה כל כך שלה לדברי הגננת? תודה רבה ג'ולי