פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום ליאת, בימים האחרונים בני, בן השנתיים וחצי, מתעורר בבוקר ומיד מתחיל באמוק של בכי ולא מפסיק במשך שעה ואפילו יותר. במהלך השעה הזו (במקרה הטוב) כל דבר שאני ובעלי אומרים או מנסים לעשות רק מעצבן אותו יותר וגורר בכי נוסף (אפילו אם חלילה החזקנו את המוצץ בזוית הלא נכונה או נעמדתי על הבלטה הלא נכונה). אנחנו אובדי עצות ולא יודעים מה לעשות! ניסינו לכעוס, ניסינו להתעלם, ניסינו חיבוקים וליטופים, ניסינו לשאול ולדבר. כלום לא עוזר. אנחנו ממש הולכים על "ביצים". לפעמים הוא נרגע למס' רגעים ואז שוב (מבלי שנאמר או נעשה משהו) הוא שוב מתחיל. ולפעמים הוא נרגע ואנחנו כן אומרים משהו (כמו:"כל הכבוד שהפסקת לבכות" וכו') אבל, גם זה גורר בכי נוסף. אני שוב מדגישה: הבכי מתחיל ללא שום טריגר. איך שהוא פותח את העיניים בבוקר-הוא מתחיל לבכות בהיסטריה. דיברתי עם הגננת היא טוענת שאין שום שינוי בהתנהלות שלו בגן והוא ממש כרגיל. מה לעשות? מה הסיבה לכך? ואיך מפסיקים את זה? נקודה נוספת: לאחר שהוא בוכה במשך חצי שעה ואף יותר מגיע הרגע שכבר אנחנו חייבים לארגן אותו לגן ואז כמובן זה גם נעשה תוך התנגדות מצידו, עם צעקות ובכי וכפייה מצידנו. אני ובעלי כבר סחוטים נפשית.אני לא יודעת אם זו עוד תופעה נורמאלית שמהווה חלק מ"גיל שנתיים הנורא" ואין צורך להתרגש ולהיבהל או שאכן יש כאן משהו שדורש טיפול והתייחסות מיוחדת. אה, ונקודה אחרונה: יש לו אח בן 9 חודשים ומעבר לענין הזה שהתחיל לאחרונה הוא ילד מ-ד-ה-י-ם מכל הבחינות, שמפותח מאוד מבחינה וורבלית ושכלית. אנא עזרתך..

שלום שרית, אני עושה "העתק-הדבק", עם שינויים קלים, לתשובה שנתתי לפני ימים ספורים לג'ולי: הבן שלך משקף בהתנהגותו שילוב של שתי דרמות התפתחותיות חשובות: האחת, קשורה לגיל שמכונה "גיל שנתיים הנורא", המתאפיין במאבקי כוח, התפרצויות זעם, והתנהגויות מרד כחלק מהמתח שבין תלות לעצמאות. השניה, קשורה להולדת האח הקטן, ומציבה בפניו אתגר התמודדות לא פשוט. כאשר שתי הדרמות הללו חוברות יחד, המופע עלול להיות סוער במיוחד. נדמה לי שמה שדרוש כאן, זו היכולת לגייס הרבה סבלנות, אמפתיה והבנה כלפי ילדכם הגדול-קטן, יחד עם נכונות לעמוד איתן מול הסערות הללו מבלי להישבר או לאבד שליטה (לזה קוראים במילים אחרות "יכולת הכלה"). בנכם זקוק כרגע להרבה חום ותשומת לב, ולפיכך אין צורך להתעקש איתו על 'עקרונות' שלא לצורך. בזמן התקף זעם, תוכלו לעזור לו להיאסף, לנסות לקצר למינימום את ההתקף, אך בלי לגלוש לפינוקים או מסמוס הגבולות. אין סיבה "ללכת על ביצים" כי זה משדר חולשה שלכם ו'פחד' מהבכי שלו. במקום זאת, רצוי להישאר רגועים ככל האפשר, מכילים, סמכותיים, ולא 'עושים עניין', בין אם הוא מתנהג 'נורא' ובין אם התנהג נפלא. באופן כללי, כדאי להיערך נפשית לעוד מספר שבועות לא קלים, אך גם להטבה הדרגתית ושיפור. ממליצה לכם מאד להיעזר בשפע המידע ברשת, הנוגע ל"הולדת אח" ו"גיל שנתיים הנורא". יש המון מידע והרבה מאד עצות בנושא בכל אתרי ההורות באינטרנט. בהצלחה והרבה כוח! ליאת

בני כיום בן שנתיים וחצי ובשנה הבאה אמור להיכנס לגן עירייה. כאשר רשמתי אותוו לגן הנוכחי קיבלתי רושם מאוד טוב על הגן והצוות.הילד השתלב בגן, שמח מאוד ללכת לגן וסך הכל הייתי מאוד מרוצה ושקטה. יחד עם זאת, לאחרונה התוודעתי למס' דברים שמפריעים לי ואינם עולים בקנה אחד עם הצהרותיה והבטחותיה של הגננת. ואלו הדברים: בגן יש 21 ילדים בגילאי שנה וחצי עד שנתיים וחצי ויחס של 2 סייעות+הגננת. נודע לי כי הרבה פעמים הגננת מגיעה ב-9 ועוזבת ב-12:30 ולעתים אף קודם. כך שקורה מצבים שהיחס הוא סייעת לכל 10 ילדים! בנוסף, מס' פעמים כאשר הגעתי לאסוף את הילד נכנסתי לשרותים וראיתי שתן על האסלה והישבנון כך שברור שהיה שם ילד שנכנס ויצא אבל שלא הייתה שום סייעת אתו או אחריו. הדאגה שלי: אם זה קורה עם שתן יכול להיות שילד גם עושה צואה ומספיק לצאת בלי שסייעת תנגב לו. כמו כן, מס' פעמים אספתי את בני כאשר תחתוניו החולצה רטובות משתן (הוא גמול, אך לעיתים "משפריץ" לו על החולצה) כך שברור שלא הייתה עמו שום סייעת בזמן שהיה בשירותים. ודבר נוסף: התברר לי שיש חילוקי דעות קשים בין אחת הסייעות לגננת (שהיא גם בעלת הגן) והחשש שלי שהויכוחים נעשים מעל ראשם של הילדים וזה גורם לאוירה עכורה בגן. אותה סייעת גם דיווחה לי שהגננת לא תמיד סבלנית ומשקיעה בילדים. אני מרגישה שרימו אותי כי היא עשתה עלי רושם כל כך טוב!. עד לא מזמן הבן שלי ממש היה מסרב לצאת מהגן כשהייתי מגיעה לקחת אותו ולאחרונה הוא יוצא מהגן במהירות וברצון. מעבר לכך, הילד שלי די אוהב להגיע לגן(אם כי יש פחות התלהבות לאחרונה), אוהב את הילדים וזו גם השנה השנייה שלו בגן. השאלה היא: האם הדברים שמניתי הם אקוטיים ומצדיקים העברתו לגן חדש רק בשביל חצי שנה? שוב, בעוד חצי שנה הוא אמור להיכנס לגן עירייה ואז יחווה מעבר נוסף. אני ממש לא ישנה בלילה ומתהלכת עם חששות וחוסר שקט לגבי מה שעובר על בני במהלך היום.ומהו הדבר הנכון לעשות. אנא עזרו לי!

שלום רב, כמובן שלא אוכל להחליט בשבילך מה נחשב 'אקוטי'. אוכל להבטיחך כי גם בגן הטוב ביותר יתכן מצב של פיפי שברח אל מושב האסלה. גן ילדים אינו סביבה סטרילית, למרות השאיפה שיהיה תמיד נקי ומטופח. בעיני, לפני שעוברים גן, יש טעם לנסות לברר עם הצוות כיצד ניתן לשפר את הטעון שיפור, ולהבטיח את שלומם ובריאותם של הילדים. תוכלי לברר את סוגיית אנשי הצוות ומספרם, ולהצביע על הרעת התנאים שהובטחו לך בתחילת השנה. אם תרגישי שדברייך אינם מקבלים הד או התייחסות מהצוות, תוכלי לנקוט צעדים. העברת גן באמצע שנה אינה עניין פשוט, אך גם לא קטסטרופלית. אם הדברים שאת רואה וחווה בגן מדירים שינה מעינייך, אין סיבה להמשיך לסבול ואפשר לשקול את המעבר. להחלטה כזו, יהיו כמובן מחירים, ורק את זו שתוכל להחליט לאיזו החלטה יהיה מחיר כבד יותר. בהצלחה ליאת

שלום ליאת החביבה. מה שלומך?. יש לי איזו מחשבה. בעצם, משהו בין מחשבה לשאלה. אז רציתי לשתף ולשאול לדעתך. זה בנוגע למשמעות הטיפול הנפשי עבור אדם עם נכות ניכרת. (גם אני, אבל גם "כל אדם" כזה). הולך אדם כזה לטיפול נפשי. במצב האידאלי (כמו אצלי) הוא פוגש במטפלת נהדרת. רגישה, חכמה מאוד, מכילה. נוצרת אוירה נעימה בקליניקה. נגמרת הפגישה. יוצא האדם מהקליניקה, וחוזר לחייו האמיתיים. והחיים האמיתיים, כשמכם כן הם - אמיתיים. לא "מרופדים" כמו בקליניקה. כי לזולת לא אכפת מהאוירה שהייתה לפני כן בקליניקה. ובצדק. ויחסו אל האדם, שיצא ברגל קלה מהקליניקה, יכול לנוע בין טוב לאיום ונורא. במקרה שלי, אגב, זה נוטה יותר לכיוון הגרוע. הנתק הזה - בין האוירה הטובה והמקבלת בקליניקה - לבין חיי היומיום - הוא גדול ועצוב. ואז אני שואל את עצמי: מה בעצם הטעם בטיפול?. הרי הטיפול "שלי" לא משפיע על אנשים אחרים, ועל יחסם אלי. את יכולה לומר: נכון, אבל הוא מיועד לך. נגיד, כדי להעלות את הדימוי העצמי שלך, והביטחון העצמי שלך. וזה נכון. רק מה? שלביטחון העצמי שלי, שהוא גבוה אגב, יש מעט מאוד השפעה על יחס הזולת עלי. אם את סוג של מיסטיקנית את יכולה אולי לטעון, שהאוירה הטובה בקליניקה תחלחל איכשהו החוצה... וזו, כמובן מחשבה מקסימה, רק שאני לא סגור על זה שהחיים עובדים ככה. נשמע כאילו אני טוען שטיפול פסיכולוגי הוא חסר טעם, במקרה של אדם עם נכות ניכרת, כלומר אני. אז לא. אני ממש לא חושב כך. אני יודע מנסיוני האישי, שטיפול טוב עוזר מאוד ומחזק מאוד ותורם מאוד. וזאת בעצם המחשבה - שאלה שלי: לאור כל הסיבות שציינתי, שבגללן טיפול לא אמור היה לעזור לי ולאחרים במצבי - איך זה שהוא כן עוזר?. והוא עוזר מאוד מאוד!!! איפה החוליה החסרה שהופכת אותו למוצלח?. מהו הגורם שהופך אותו ל - כן מוצלח, למרות כל הסיבות שמניתי לכישלונו האפשרי?. זאת ספק שאלה - ספק מחשבה. (ספק פלוץ. חה.) אם תוכלי בבקשה להתייחס לזה - כל מה שעולה לך בראש. בעיקר, איך את מבינה את זה שלמרות כל הסיבות לכישלונו האפשרי של הטיפול - הוא כן מצליח?. מנסיונך כפסיכולוגית. מהידע המקצועי שלך. מחכה לתגובה. כל טוב, מעמית, שמעריך אותך עד השמיים ובחזרה.

שלום עמית, אתה מזכיר לי בשאלתך ילדה קטנה, שאמרה לי לפני כשבוע שהיא חושבת על הפסקת הטיפול. לדבריה, בטיפול כ"כ טוב ונעים לה, ואז, המפגש עם ה'חוץ' מאד מאד מתסכל אותה. עדיף, כך היא אמרה, שלא לטעום מן הטוב, כדי לא לחוש את התסכול נוכח הפערים בחוויה שלה. ואני חשבתי על הקקטוס הירוק העומד לו זקוף ביובש המדברי, וכל מה שמחייה אותו הן כמה טיפות קטנות של מים, פה ושם, הנאגרות בחכמתו של הטבע, כך שיבטיחו חיים והמשכיות. אולי זו גם חכמתו של הטיפול הטוב, המאפשר טיפות קטנות של חסד, גם בתוך מציאות צחיחה, שאין בה רחמים. מי יודע... אני רוצה להאמין שמגעה המיטיב של המטפלת שלך, יוכל להמיס את מעטה הציניות וחומות הייאוש, ואולי לאפשר לנגיעות קטנות של טוב לנוע מן הסביבה אליך ובחזרה. כל כך שמחה שמצליח לך. שלך ליאת

שלום ליאת רציתי לשאול מאיזה גיל צריך/כדאי ללמד את הילד לבקש רשות לפני שהוא משתמש בדבר מה שלא שייך לו. בתי בת שנתיים וארבעה חודשים. כשאנחנו יוצאים לטייל, היא מנסה (ממש מתעקשת) להתיישב ולנסות לרכב על כל בימבה / זוג אופניים שהיא רואה (למרות שהבימבה שלה עומדת בצד ללא כל שימוש). כשבעלי האופניים נמצאים לידם, אנחנו מבקשים רשות לשבת עליהם ואחרי זה פועלים בהתאם לתשובה. השאלה היא מה לעשות כאשר, לדוגמה, בעלי האופניים לא לידם: האם לאפשר לה להשתמש בהם בלי שהיא ראתה שצריך קודם לבקש רשות לכך? האם להתעקש על איתור הבעלים ולבקש את הרשות, או פשוט לתת לה קצת לשבת/לרכב עליהם? תודה

שלום ג'ולי, ילדים מפנימים את נורמות ההתנהגות בהדרגה, בהתאם להתנסויות שלהם בעולם, ובעזרת מסרים ישירים ועקיפים, המועברים להם מסוכני החיברות שלהם. לפיכך, אני סבורה שרצוי שלא לנהוג ברכושו של אדם זר כבשלנו, גם אם הבעלים אינו בסביבה. אחרי הכל, אנו מצפים שנורמות ההתנהגות יופנמו לא רק בנוכחותה של 'ההשגחה', אלא מתוך הבנה מלאה של כללי המותר והאסור. המסר צריך להיות, אם כך, ש"זה לא שלנו, ולכן לא נוכל לנסוע בזה ללא רשות". בברכה ליאת

הי ליאת בתי בת 6 וחצי בכיתה א, ולה אחות בת 3 וחצי. מאז ומתמיד אנו יודעים שלבתי הבכורה מזג מעט יותר "קשה" . היא "מתחממת לאט" במפגש עם אנשים לא מוכרים, לוקח לה זמן להפתח, לוקח זמן להתארגן בבוקר לגן וכיום לבית הספר. כעבור כמה חודשים המורה מציינת כי היא מתקדמת יפה מאוד בהבנת החומר, במהירות התגובה למשימות וכדומה. ברור שיש גם רקע של קנאה באחותה, ועד היום היא אומרת לנו ש"אני צריכה קצת שקט ממנה, היא מפריעה לי".. מאוד כשרונית, אוהבת לצייר , לדמיין ומקסימה גם בביטויי חיבה שלה כלפינו ואנו כמובן כלפיה. לאחרונה, יש תופעה מאוד מטרידה איתה: בבקרים היא מתעוררת רגועה ונינוחה, מבקשת "לשכב עוד קצת עם עיניים פתוחות" וכמובן שמקבלת. לאחר מכן כשמתבקשת להתחים להתלבש, תמיד יהיה משהו שהיא "תחפש" דרכו.. הכוונה היא שהיא למשל שואלת משהו, אני עונה לה, ואם תשובתי מראה לה שלא הבנתי אותה כראוי, היא מתקנת אותי בכעס "לא לכך התכוונתי".. אני אומרת לה שאני מבינה, שזה בסדר.. ואז שבה וחוזרת על המסר שלה, אני שבה ואורמת שהבנתי ובסדר.. (מה יש לי עוד לומר? או לא לומר דבר?) ואז היא כועסת "את אומרת לי בסדר כל הזמן.. תעני לי" ובאמת שאני כבר משתגעת לעיתים מניסיון להבין אותה.. בקיצור אחרי כמה פעמים כאלו אני אומרת שאני לא עונה יותר כי מספיק ואז היא כועסת יותר, מתקרבת, מתחילה להציק לי פיזית (לא להרביץ אך ברור שמבקשת יחס ואם לא אעצור אותה פיזית ההצקה תימשך..) למשל אני הולכת להתאפר, באה אחריי ומנסה לדרוך על רגליי ועוד. לפני כמה ימים פשוט החזקתי אותה ורק כך היא נרגעה וכך עוד מספר פעמים. אני עושה זאת כי חשה שאין בריה ורק כך היא נרגעת (אגב בימים כאלה באופן מפתיע יכולה לבוא ולומר לי "אימוש, אני אוהבת אותך, את חמודה.. למדה לכתוב אז כותבת לי פתקים נחמדים) ואני כמובן נורא מתרגשת ונלהבת.. מה שמעניין שבסוף הבקרים המוצלחים הללו ,במרכאות, היא אומרת לי "את רואה? בגללך הבוקר נהיה לא יפה".. מה את אומרת?

שלום גלית, בתך אכן "מחפשת" את תשומת לבך, את אהבתך, את האמפתיה והחמלה שלך, ויותר מהכל (כך נדמה לי) את התיקוף לרגשותיה. כאשר היא מתלוננת שאינך עונה לה, או כועסת עלייך שאינך מבינה אותה, תוכלי לומר משהו כמו "אני רואה כמה חשוב לך להיות מובנת בדיוק בדיוק, ואני מצטערת שלא תמיד זה מצליח לי. אני מבינה שאת כועסת, כי זה באמת לא נעים שלא מבינים אותנו. אני באמת משתדלת". או "עצוב לי שהבוקר שלך התקלקל. אני מקווה שבהמשך היום ישתפר לך קצת. אני אוהבת אותך, וגם לי לא נעים כשאני גורמת לך - לא בכוונה - להרגיש לא טוב". לפעמים, תיקוף פשוט של החוויה שלה, מבלי לנסות להתווכח או להצטדק, יכול לעשות פלאים, ולמתן את תחושות התסכול והבדידות שלה. את מוזמנת לדווח אם יהיה שינוי בעקבות השינוי בעמדה שלך. בהצלחה ליאת

הי לאית אני מאוד מקבלת את מה שהארת לי.. בדרך כלל אני מאוד מאוד קשובה לה ולעצמי וכל הזמן עולות אצלי שאלות מה היא צריכה? מה אני לא מבינה נכון? מה היא אומרת לי? ואני כל הזמן בתהליך של למידה על עצמי ובטח עליה. לצד ה"מה אני לא עושה נכון"? אני מקבלת ממנה, מהמתוקה שלנו מכתבים, כי הרי היא לומדת לכתוב כעת, מכתבים יזומים ממנה לי ולאבא בהם היא מספרת " אני אואבת את אמא, ואת חביבה לי , ואת אמא מתוקה, ממי שלי .." "אמא אמרה לי את חביבה לי, מתוקה, יפה".. אני אגב, בוכה מזה מהתרגשות וגם אומרת לה את זה, ואז אני צריכה להכיל את שני הדברים האלו- את האמא המתוקה שבי, עבורה, ואת האמא שלא מבינה אותה בדברים מאוד בסיסיים כמו להשתתף בצערה על דברים שלא מקבלת וכו. אני גם בטיפול משלי והבאתי לשם כמובן גם את ההתמודדויות שלי. אני מבינה עוד, כי לעיתים אני נכנסת לתקופות שאני מפספסת אותה, כי אני פשוט חושבת יותר מדי איך נכון ומה נכון ופחות סומכת על המשהו האותנטי שלי.. ואת זה כמובן עוד אבדוק..בינתיים, אני מתרגלת את החלק של _ לעצור, להבין ממנה מה היא חווה ולתת לזה הכרה, יחד עם האילוצים היומיומיים של הבוקר שעליי להתפנות אליהם.. תודה שהארת את עיניי ואת ליבי..

שלום רב, יש לי בן מקסים בן 3.5. התגרשתי מבעלי לפנ כשנתיים בערך. את כל התקופה היו הסדרי ראיה ללא קבועים. לאחרונה גרוש שלי תבע אותי ודרש הרחבת הסדרי ראיה. הרחיבו לו ונתנו אפילו שינה בשבת (בצהריים). הוא מתעקש על לינה. יש לציין שילד טרם מדבר וככל הנראה עם צרכים מיוחדים, אנחנו בדיוק עברנו אבחון במכון ההתפתחות והופננו למספר בדיקות. יש לציין שמאז ההרחבה ילד לא ישן בלילות, לא מצליח לעשות שוב דבר לבד, לגמרי תלוי בי, אפילו ללכת לעשות פיפי הוא צריך אותי, לפחות שאני אשמור ליד הדלת, יש תחושה שהוא ממש מפחד להשאר לבד אילו לשניה.בלילות הוא צורח "אמא אמא....." זה קורע לב... עובדה מאוד חשובה שיש קשר נפלא בין ילד והאב, אך התקשורת ביננו זוועתית ועוינת. גרוש כל הזמן אומר לילד שהוא לא צריך את אמא שמספיק שיש אבא ושעוד מעט הוא יעבור לגור אצל האב. אני מתארת לעצמי לאיזה קונפליקט זה גורם בעולמו של הילד, אך לצערי הרב אף עובד סוציאלי ופקיד סעד לא מייחס חשיבות לדבריי ואני נאלצת להתמודד עם זה לבד.....למי או לאן עלי לפנות לקבלת עזרה? מצבו של הילד מחמיר מיום ליום ועלי לדעת מהי הצורה הכי טובה להתמודד עם זה ןולעזור לקטן שלי להשאר במצב רגשי יציב, כי כפי שזה נראה בעתיד זה רק יחמיר.....אשמח להמלצותיך בנדון ותודה מראש

שלום מרי, ממליצה לך בחום למצוא לעצמך (לא לילד! טיפול בילד עצמו מחייב הסכמת שני הוריו) פסיכולוג/ית ילדים קלינ/ית כדי לעזור לך להתמודד עם האתגרים בטווח הקצר והארוך. במגעים שלך עם גורמי הרווחה, טוב יהיה אם יהיה איש מקצוע שיעמוד לצידך ויעיד על כישורי ההורות שלך, ועל יכולתך לזהות אצל הילד אותות מצוקה, אם ישנם כאלה. עד אז, רצוי שלא לנהל מאבקים על גבו של הילד, ולא לנסות לנקום באביו דרכו. הישארי רגועה, סמכותית וחמה, ואמרי לילד בכל הזדמנות שלעולם לא תעזבי אותו. השיגי לך עזרה בהקדם. בברכה ליאת

שלום ליאת בתנו הבכורה בת שנתיים וארבעה חודשים. לפני שלושה חודשים נולדה בתנו הקטנה. עברנו (ועדיין עוברים) תקופה לא פשוטה בכל הנוגע להסתגלותה של הגדולה למצב החדש, אך המצב מתייצב. לאחרונה נתקלים יותר ויותר במקרים בהם היא לא מקשיבה לנו ומסרבת למלא את בקשותינו בהקשרים הכי שגרתיים (שעד עכשיו לא הייתה שום בעיה אתם). לדוגמה, היציאה ממבנה הגן יכולה להתארך עכשיו לשעה שלמה ואף יותר (במקום 5 דקות), כי לפעמים היא מחליטה לשבת על מדרגות, ושום שכנוע ללכת לכיוון היציאה לא מועיל. עד עכשיו מקרים מסוג זה נפתרו עם הצגת חלופות כגון תחרות מי מגיעה ראשונה עד השער, תזכורת שהולכים לשחק בגינה וכדומה, וזה כבר לא תמיד עובד. מה כן תמיד עבד? ההצעה לקנות במבה בסופר, אך לא לגמרי הרגשתי נוח עם זה, אז אפשרות זאת כבר לא מוצעת. גם הניסיון להציג אופציות לבחירתה (תבחרי האם את יורדת לבד או אמא מורידה אותך) לא הניב תוצאות. אז לעיתים בלית בררה אני יוצאת אתה על הידיים כשבתי בוכה ומשתוללת. כמו כן, לפי דיווח צוות הגן, השבוע היא התחילה לסרב להשתתף במפגש הבוקר - פשוט קמה והולכת הצידה ושום פעולה של הצוות לא מצליחה להחזיר אותה לקבוצה. מה בדיוק עלי לעשות במקרים כגון המתואר לעיל? ומה אמורה להיות תגובת הצוות אשר תחזיר אותה להשתתפות במפגשים? תודה רבה

שלום ג'ולי, הבת שלך משקפת בהתנהגותה שילוב של שתי דרמות התפתחותיות חשובות: האחת, קשורה לגיל שמכונה "גיל שנתיים הנורא", המתאפיין במאבקי כוח, התפרצויות זעם, והתנהגויות מרד כחלק מהמתח שבין תלות לעצמאות. השניה, קשורה להולדת האחות הקטנה, ומציבה בפניה אתגר התמודדות לא פשוט. כאשר שתי הדרמות הללו חוברות יחד, המופע עלול להיות סוער במיוחד. נדמה לי שמה שדרוש כאן, זו היכולת לגייס הרבה סבלנות, אמפתיה והבנה כלפי ילדתכם הגדולה-קטנה, יחד עם נכונות לעמוד איתן מול הסערות הללו מבלי להישבר או לאבד שליטה (לזה קוראים במילים אחרות "יכולת הכלה"). דווקא בעניין הגן לא הייתי עושה הרבה, ומאפשרת לגננות להניח לה עם מפגשי הבוקר. בתכם עדיין פעוטה, והיא לא ממש 'תפסיד חומר' אם תדלג על המפגשים הללו. כרגע היא זקוקה להרבה חום, תשומת לב והקלות, ואיני רואה סיבה להתעקש איתה. בבית (או ביציאה מהגן) צריך לעזור לה להיאסף, לנסות לקצר למינימום את התקפי הזעם, אך בלי לגלוש לפינוקים או מסמוס הגבולות. הרעיון של בחירה ("את יכולה לבוא בנעימים, או על הידיים בבכי, אבל אנחנו הולכים עכשיו") הוא מצויין, וגם של הסחת דעת ("בואי נעשה תחרות"). שוחד בממתקים או מתנות - בעיני פחות רצוי. באופן כללי, כדאי להיערך נפשית לעוד מספר שבועות לא קלים, אך גם להטבה הדרגתית ושיפור. ממליצה לך מאד להיעזר בשפע המידע ברשת, הנוגע ל"הולדת אח" ו"גיל שנתיים הנורא". יש המון מידע והרבה מאד עצות בנושא בכל אתרי ההורות באינטרנט. בהצלחה והרבה כוח! ליאת

ליאת שלום שוב ראשית, תודה רבה על תשובותיך המפורטות והמועילות כל כך. שנית, קיבלתי כרגע עדכון מהגננת: בתני השתתפה מאוד יפה במפגש הבוקר, שרה עם כולם וכו'. אך ברגע שהגננת שיבחה אותה על כך, בתנו התחילה לצרוח, נשכבה על הרצפה והשתוללה. לפי הגננת, אחרי שנרגעה, המשיכה יפה בשגרת הגן. תוכלי בבקשה להגיד מאיפה יכולה לנבוע התגובה החזקה כל כך שלה לדברי הגננת? תודה רבה ג'ולי

טיפולים בשיחות אצל פסיכולוגית דרך העירייה . השיחות הם עקב הגירושים. כנראה הילדה במשבר או שכבר עברה את המשבר - אני לא יודע. הילדה לא אוהבת את הפסיכולוגית שלה, בגלל הגישה של הפסיכולוגית אליה. (אספר בהמשך). לי לא אכפת כי הילדה תפסיק את הטיפולים האלו , אם הילדה לא מרגישה טוב עם זה, והבעיה היא שהאקסית שלי כן מעוניינת שהילדה תמשיך בשיחות עם הפסיכולוגית הזו. אני מצידי , אפשר להחליף פסיכולוגית, אך האשה כנראה לא מעוניינת בכך. המשמורת היא משותפת. אני עכשיו יכול להיכנס לבעיה עם האקסית בעיניין הזה. האם עלי לשמוע לילדה או לאקסית? איך אני פותר את הבעיה? תודה רבה מראש.

שלום יוסי, כמו תמיד, הדרך הטובה ביותר לפתור דילמות מהסוג הזה, היא בהידברות ובתקשורת פתוחה וחיובית. כהורי הילדה, עליכם לשתף פעולה בכל הנוגע לרווחתה הפיזית והפסיכולוגית, ולקבל את ההחלטות מתוך שיקול דעת וחשיבה משותפת. לא ציינת כמה זמן הילדה נמצאת בטיפול, ולכן אציין רק שלפעמים (במיוחד כשמדובר במתבגרים) לוקח זמן עד שנוצרת עם המטפל ברית עבודה וקשר משמעותי. ילדים, וגם מבוגרים, שחוו משבר הכרוך בחוויה של אובדן או פרידה קשה, עלולים לפתח קשיים ביצירת אמון וקשר עם אנשים אחרים, ולוקח להם יותר זמן לבסס קרבה ואינטימיות. יתכן שתחושות הריחוק מהפסיכולוגית משקפים משהו כזה, ולכן (אולי) שווה להתעקש ולאו דווקא לוותר. חומר למחשבה... ליאת

שלום יש לי 3 בנות :8 ,5, 8 חודשים ואני מודאגת מהתנהגותה של ילדה בת ה5 מאז היותה בת שנתיים מגרדת כל עקיצת יתוש עד לקבלת מוגלה וקבלת טיפול אנטיביוטי עקב זיהום. הדבר היה קורה בעונת היתושים והפסקה בחורף. בגיל 4 וחצי ושהתחילה להבין שזה משאיר לה צלקות קבועות היא ניסתה להתאפק מגירוד. אך בגן שוב היתה פותחת את כל הפצעים, לדברי גננת מאוד חברותית ומשתלבת יפה. לאחרונה כשזה הפך נושא מרכזי לדיון שאני מסבירה שזה מוביל לזיהום, משאיר צלקות, מבטיחה לתגמל על איפוק ובסוף גם מאיימת להעניש כמו לא ללכת לחברה או לא לשחק במחשב. היא מבינה הכל אבל שוב זה קורה ויותר גרוע, היא מגרדת כל שריטה, כל שפשוף, היא חוזרת מגן עם פצעים חדשים בקוטר של ס''מ. אח''כ אני מגלה על גופה נקודות חן שהיא גירדה ויש כתם דם במקום -היא עושה את זה גם במיטתה, גם כשהיא בשירותים איני יודעת כיצד לנהוג איתה זקוקה לעזרה תודה

שלום רב, ברמה הפרקטית, מציעה להקפיד על ציפורניים גזורות כל הזמן, והשגחה צמודה ככל האפשר. בנוסף, אפשר להתייעץ עם מרפאה בעיסוק ולבחון אם הצורך בגירוד משקף תת תחושתיות טקטילית. ממליצה בחום על בצק הסיליקון (להיט בחנויות) שיכול לתת מענה בפריקת המתח, שיכול לעמוד גם הוא בבסיס ההתנהגות שאת מתארת. בשמחות ליאת

בני בן השנה ו4 היה מאושפז מעל שבוע בשל דלקת ריאות, כיום שבועיים לאחר מכן הוא בריא לגמרי וללא תרופות ונראה שחזר לעצמו חוץ מאשר בשנת הלילה לוקח לנו שעות להרדימו וכאשר נרדם הוא מתעורר בצרחות שיכולות להימשך הרבה זמן ואינו מוכן לחזור לישון . אנו יודעים שזה נובע מהשהיה בבית החולים והבדיקות שעבר אך לא יודעים איך להתמודד עם זה ולעזור לו לחזור לשיגרה אשמח אם תוכלו לעזור לי

שלום נטלי, ברוך רופא חולים! יופי שהחלמתם ושאתם בבית. אשפוז בבית חולים יכול להיות חוויה לא פשוטה עבור הילד והוריו, אך לא בהכרח כזו שגוררת תגובות פוסט טראומטיות חריפות. לעיתים, האשפוז (ממש כמו מחלת חום קשה בבית) משפיע דווקא על ההורים, וגורם להם לסגת לעמדה מפנקת ומפצה מול הילד. רצוי להיות מודעים לאפשרות הזאת, ולנסות לחזור לשגרה מהר ככל האפשר. כאשר הילד חולה או מאושפז - מגיעים לו פינוק גדול, תמיכה והרבה הכלה. אך כשחולף המצב ה'מיוחד', על ההורים לעשות הכל כדי להחזיר את המצב לקדמותו, ולהחזיר לילד תחושת ביטחון ורציפות. כרגע, אני מציעה לכם לפעול בלילות כאילו לא היה אשפוז. כלומר, להגיע למיטתו, להרגיע ככל האפשר, אך לעשות הכל כדי לא להפוך את הלילה לאירוע משפחתי שיש תגמולים בצידו. הישארו סמכותיים, מרגיעים, ונחושים בציפייה שיחזור לישון. אם אין ברירה, ארגנו לעצמכם מיטה לצידו, אך אל תנהיגו שינה במיטתכם. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת שנתיים וחמישה חודשים, גמולה ביום 3 חודשים ללא פיספוסים, לאחרונה הודיעה לנו שהיא רוצה לישון רק עם תחתונים ולא רוצה יותר לשים חיתול, החלטנו לזרום איתה. בלילה לוקחים אותה לפיפי לפני שאנחנו הולכים לישון ולא מפספסת בכלל עד הבוקר, העניין הוא שדווקא בשנת צהריים בגן היא מרטיבה כל פעם מתוך שינה למרות שמקפידים שתתפנה לפני השינה. מה לעשות במצב כזה? מחזיקה בלי פספוסים לילה שלם ודווקא בשנת צהריים שהיא קצרה , היא מפספסת...

שלום תמר, השליטה בשלפוחית בזמן שינה מתעכבת בדר"כ מעט אחרי השליטה בעירות. כרגע, אתם רק בתחילתו של התהליך, והפספוסים הם חלק מהעניין. עוד קצת סבלנות. ליאת

שלום יש לי שני ילדים הגדול ארבע וחצי והקטן שנה וחצ הבעיה שלי עם הילד הגדול שבתקופה האחרונה נכנבס להתקפי זעם בלתי נשלטים הוא יכול להקים מהומה על כל דבר סנדויץ שהוא לא אוהב הוא יכול לבקות ולצעוק במשך 10 -15 דקות כולל זריקת חפצים לתת מקות בראש עם הידיים כולל גם מתן מקות לי ולפעמים לאבא שלו בהתחלה הייתי נכנסת יתו במעגל ומתחילה לצעוק כליו שיפסיק או מחזיקה אותו בכוח שלא ירביץ או יזרוק דבר אבל זה החמיר את ההתקפות שלו כרגע אני למדתי להתעלם ולהגיד לו במפורש שאני יודעת שזה לוקח כמה זמן ואני מחכה לך שתסיים ותירגע לבוא אילי לדבר ואני לא מתייחסת איליו בכלל בזמן התקף האם זה נכון לפעול כך בהאם יש מקום לטיפול מיקצועי יש לציין שההתעלמות שלי לפעמים מעצבנת אותו עוד יותר כי הוא רגיל לתשומת לב ומענה מידיי גם ממני והאבא ןכל הסובבים אותו בגן לפי המורה הוא ילד מהמצוניים בגן כיפי משתתף יוזם משתף פעולה יודע לעמוד על שלו והיא לא רואה התקפים אצלה יש לציין שזה בא תקופות יש תקופות שהוא רגוע נהנה ומהנה ויש תקופות שהוא מהבוקר ועד השינה במלחמה המעגלים האלה מאוד מתישים אותנו בבית מפיעים על סדר הבית וגורמת לחילוקי דעות ומריבות ביני לבן הזוג שלי

שלום רב, אני מאד מסכימה עם תחושת הדחיפות שאת משדרת. יש כאן בהחלט מקום להתערבות מקצועית, דהיינו הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם כיצד להגיב נכון להתקפי הזעם של הילד. אני רוצה להזכיר לך שילדים בגיל הרך אינם מתרשמים משיחות והסברים, ולפיכך מול התנהגות מקצינה ופוגענית, במיוחד כשהאלימות הפיזית מופנית כלפי ההורים, יש לנקוט פעולות נחושות ועקביות, שיבהירו לילד שהתנהגותו אינה קבילה בשום מקרה. פני ללא דיחוי להדרכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. בננו הבכור בן שלוש וחמישה חודשים, התחיל השנה גן עירייה. הוא מאוד עדין, חיובי, אוהב לחלוק, ילד מאוד אהוב על הבריות, בעל שפה עשירה ושמחת חיים. יחד עם זאת, כאמור, הוא עדין ביותר, לרוב אינו האמיץ, המוביל, אלא הספקן, החששן והמובל. מתוך שלושים וחמישה הילדים בגן, בננו חוזר ומספר לנו שהוא משחק עם אותם שלושה ילדים, כשהעיקרי ופעמים רבות היחידי הנבחר הוא רק אחד מהם. לאחרונה הבנו ממנו שאותו חבר מכה אותו מפעם לפעם, וכשיזמנו מפגש עם החבר ועוד שלושה חברים מהגן, הבחנו בכך שלפני שאותו חבר הגיע, בננו שיחק בשמחה רבה עם יתר החברים, אך כשהחבר הקרוב הגיע, המשחק הפך למתוח וקונפליקטואלי. בננו בכה כשלוש פעמים במהלך שעת המפגש המשותף, והתלונן על כך שאותו חבר העליב אותו, שיקר, לא חלק איתו, וכו'. הכרנו מעט יותר את הדינמיקה המשפחתית בבית החבר, וגילינו שלטעמנו מפנקים אותו מאוד, ולא מתעכבים איתו על ערכים שלנו מאוד חשובים (כמו לחלוק, לא להכות, ובאופן כללי לא לחשוב שאתה מרכז העולם רק בגלל שאתה חמוד...). זה כמובן מורכב הרבה יותר ממה שניתן לדבר כאן, אך החשש הגדול שלנו הוא שהאינטראקציה הבעייתית עם אותו חבר לוקחת חלק נכבד מיומו בגן, גורמת לו לא להתקשר לחברים פוטנציאליים חיוביים אחרים, ועם הזמן עלולה לבודד אותו. אני עצמי עברתי חרם קשה בילדותי, ואני חרדה שההיסטוריה תחזור על עצמה אצל בני. בשל כך, אני עם היד על הדופק ומנסה כבר בגיל הצעיר הזה להקנות לבני מיומנויות להתמודד עם סיטואציות כאלה, ולהכווינו לשחק עם חברים אחרים שנעים יותר בחברתם. שאלתי היא - איך אפשר לעשות זאת בלי לגרום לבני לעוול? איני רוצה שירגיש ייסורי מצפון כשהוא משחק איתו "למרות מה שאמא המליצה", ויפתור זאת על ידי הסתרת המידע ממני. אבל אני בעיקר רוצה שחוויתו היומיומית בחברת ילדים אחרים תהיה חיובית ככל האפשר. אנחנו מנסים להעלות את ביטחונו העצמי, ולהעצימו. אשמח לשמוע את דעתך. סליחה אם הארכתי יתר על המידה. תודה רבה.

שלום טל, בגיל הרך הקשרים החברתיים עדיין לא יציבים, והבחירות נעשות עפ"י צרכים רגשיים ולאו דווקא עפ"י קריטריונים ערכיים. כהורים, יש לנו מידה של שליטה על האינטראקציות החברתיות של שעות אחה"צ, אך לא על אלה שבגן. ממליצה לך בחום להניח לבנך לנהל את חיי החברה שלו כרצונו, ולא להשליך עליו צללים מעברך. המשיכי להשקיע בחיזוק הביטחון שלו, ולסמוך על הכוחות והכישורים שלו. זכרי שהחינוך והערכים שאת נותנת לו בבית הם אלה שיקבעו איזה חבר/אדם הוא יהיה, ולאו דווקא המפגשים החברתיים שלו בגן הילדים. בברכה ליאת

שלום, יש לי תינוק בן עשרה חודשים, ובעוד כחצי שנה אני אמורה ללדת. הוא יהיה אז בן שנה וארבעה חודשים. כרגע מטפלת אישית שומרת עליו בביתנו ובביתה. כאשר ייוולד אח או אחות: האם כדאי להעביר את הילד הגדול למשפחתון? או להשאיר אותו עם המטפלת ולצרף את התינוק החדש? או להשאיר אותו עם המטפלת, ולתינוק החדש למצוא מטפלת אחרת? נוסף על כך, כחצי שנה לאחר הלידה אנחנו אמורים לעבור דירה. בהתחשב בכל השינויים הנ"ל, מה לדעתכם טוב ביותר בשביל ילדי? ומה עליי לעשות, כדי למנוע טראומה, תחושות שליליות וכדומה? תודה רבה! אסנת.

שלום אסנת, ההחלטה מתי להכניס ילד למשפחתון תלויה בהתפתחות שלו ובעמדתם וגישתם של ההורים. אישית, אני מעדיפה להכניס ילדים למסגרת חינוכית לא לפני גיל שנתיים, שכן תינוק לפני גיל זה יכול לקבל את מלוא צרכיו גם בבית. מכל מקום, בעיני, רצוי לא לעשות הרבה שינויים דרסטיים בו זמנית בחייו של ילד, ולא לתת לו את התחושה שהוא נדחק ומוצא מהבית/ממיטתו מפני אחיו התינוק. באופן כללי, נטייתם של הורים להתייחס ללידת אח או מעבר דירה במונחים של טראומה פוטנציאלית נראית לי מוגזמת. ילדים הם יצורים סתגלניים מטבעם, והם שורדים את משברי ההתפתחות הרגילים ויוצאים מהם בשלום הודות לקרבתם ותמיכתם של ההורים. משברים, תחושות אובדן או "תחושות שליליות" כלשונך, הם חלק מהחיים, ולכן הניסיונות למנוע אותם הם חסרי טעם. עדיף להיערך לקראתם, להתאזר בסבלנות ונדיבות כלפי הילדים שעלולים להגיב בנסיגה זמנית או בכל דרך אחרת. חשוב לקבל גם את התגובות השליליות בהבנה, ולעשות הכל כדי לתקפן ולהכילן. לגבי המטפלת - את זו שמכירה את הנסיבות, את הילד שלך, את המטפלת, ולכן נסי להקשיב לתחושות הבטן שלך ולפעול לאורן. בברכה ליאת

ליאת שלום, בתי בת שנתיים ושלושה חודשים, לפני 4 חודשים השתלבה בגן, בתחילה לא דיברה כלל לאחר חודשיים החלה לתקשר עם הילדים אולם עדיין לא מדברת עם הגננות, רציתי לשאול לעצתך לגבי הנחיות בסיסיות לגננות, כיצד להתמודד עם התופעה. חשוב לי לציין שמיינקות הראתה פחד מזרים בשילוב טמפרמנט המתחמם לאט וביישנות, לפני הכניסה לגן הפגינה חרדה בסיטואציות חברתיות עם בני גילה, בתחום הזה חל שיפור עצום

שלום מיכל, ראשית, חשוב לאבחן את ההפרעה ולטפל בה בעזרת אנשי מקצוע, זאת כדי למזער את נזקיה ולקצר את משך תקופת החרדות. הכתובת היא פסיכולוג קליני/מטפל במוזיקה או מטפלים הבעתיים אחרים, אך יש לוודא שהם מנוסים בטיפול בהפרעה זו. המכון להתפתחות הילד הוא כתובת מצויינת. לגבי הגננות, ההמלצה היא לעשות את המכסימום ליצירת סביבה בטוחה ונינוחה עבורה, והימנעות מלחצים סביב הצורך/ההכרח לדבר. חשוב לאפשר לילדה להתנהל כרצונה, לדבר רק כשהיא רוצה ויכולה, ועם מי שהיא רוצה ויכולה, ולשדר קבלה מלאה שלה, כפי שהיא. אם עוד לא אובחנתם באופן רשמי, עשו זאת, ופעלו לקבלת טיפול מוקדם ככל האפשר. בהצלחה ליאת

שלום ליאת,אני אם לשתי בנות בכורה ב- 5 ופעוטה בת שנה ועשרה חודשים. ביתי הקטנה בת 1.10 מאוד בעייתית היא כל הזמן בוכה! אם היא לא בידיים או מקבלת בדיוק מה שהיא רוצה היא בוכה. היא יכולה לבכות שעות ללא הפסקה. בנוסף, היא עושה שטויות ללא הפסק.המצב גורם לאוירה נוראית בבית, כי אני מאבדת סבלנות ואת שפיותי. כמה אפשר לשמוע בכי. המצב "הורס" לכולנו בעיקר לביתי הבכורה שאגב היא ילדה נהדרת! מאחר ואי אפשר להתייחס אליה.וגם היא מקבלת צעקות ואף מכות מהקטנה. מה לעשות? המצב בלתי נסבל. תודה נעמי

היי נעמי, לבד מכך שבתך הקטנה נכנסת לגיל קשה (אובייקטיבית), אני ממליצה לך לפנות לפסיכולוג ילדים להדרכת הורים קצרה, שתעזור לך לבחון את תגובותייך כלפי שתי בנותייך, ולראות מה מקבע את הדפוס. חשוב שנזכור שילדים פועלים בתוך הקשר, והם נוטים להשתמש באסטרטגיות פעולה ש'עובדות' להם. ילד שמרבה לבכות וליילל, עלול להאמין בטעות שרק כך יזכה לתשומת לב מלאה מהוריו, גם אם זו לאו דווקא תשומת לב חיובית. יתכן שבתך למדה שזו הדרך להשיג את מה שהיא רוצה; דרך התשה שלכם, דרך הבכי, דרך מעשי השטות. הדרכת הורים יכולה לפתח אצלכם מודעות למערך התגמולים שהיא מקבלת, ולשנותו כך שיהיה כדאי לה להתנהג אחרת. בהצלחה ליאת

מחפשת פסיכולוג לנערה מתבגרת - דגש על הפרעות אכילה

בהמשך לשאלתי - מאזור הקריות /חיפה/קרית טבעון . תודה

שלום מיכל, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן 9 לומד בכיתה ג' עד השנה לא היו לו בעיות בבית הספר. השנה הוא קיבל מורה חדשה מאוד מאוד קשוחה, המורה טוענת שהוא "חמום מח" ושכל דבר מרגיז אותו, גורם לא לעצבים שהוא חצוף כלפי מורות ולא קשוב אליהן כאשר הן רוצות לטפל בתקריות שהוא מעורב אלו טענות המורה כלפיו. לעומת זאת בני טוען שהוא בוכה ובורח מהכיתה ומטיח עלבונות בכל מי שמנסה להיתקרב אליו כי הוא כבר כועס כי פגעו בו והמורה לא עזרה לו ולא הקשיבה לו ובמקום זאת היא מענישה אותו. ברב המקרים הוא טוען שלא הוא האשם, ושההיתפרצות אצלו היא בגלל תלמיד אחר שהתחיל איתו קודם אבל המורה לא הקשיבה לו וזה גרם לו לכסע שהמורה מספרת אבל הוא תמיד מציין שהיא מגזימה ושחלק מהדברים שהיא מתארת אינם נכונים. לדוגמא הוא אמר לילדה הציור שלך מכוער (בהפסקה) אז בכיתה היא החזירה לו שהוא מכוער בעצמו וכו' וכו ואז זה כבר העליב והרגיז אותו והוא אמר למורה והיא לא הקשיבה לו ודרשה ממנו לכתוב מכתב סליחה לילדה והוא סירב ואז כעס בכה וברח מהכיתה. מה לעשות אני לא יודעת למי להאמין כל המקרים הם כאלו איך לטפל בילד שלי? איך להסביר לו שלא צריך לצאת מהכלים כי אחרי זה הוא נענש בית הספר, אני מענישה אותו בבית ולא נראה שזה בכלל עוזר לו. חשוב לי לציין שבבית הוא ילד ניפלא הולך פעמיים בשבוע לחוג ניפגש עם חברים כל יום אחה"צ מכין שעורים מבחינה לימודית יש לו ציונים טובים והוא מאוד חכם, ומאוד אוהב לעזור בבית, כך שדגי קשה לי לכעוס עליו כשהוא בבית. אשמח לקבל תשובה.

שלום קרן, כאשר יש פער כ"כ דרמטי בין הבית לביה"ס, החשד העיקרי שלי הוא שקיימת בבית בעיית גבולות. בבית לא כועסים והוא מתנהג יפה פשוט כי המשפחה 'התארגנה' כך שלא יתעוררו אצל הילד כעס ותסכול. בסביבה החוץ ביתית, התסכולים הם בלתי נמנעים, ואז הילד חווה אותם כהפתעה, ומתקשה להתמודד איתם. לכן, המלצתי היא להגיע להתייעצות והדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים קליני, שינחה אתכם כיצד לעזור לו, ולתרגל אותו במתבי תסכול. בהצלחה ליאת

תודה

ביתי המקסימה והבכורה בת שנתיים וחמישה חודשים. ילדה נבונה, חברותית וורבלית מאוד. יודעת להסביר את עצמה היטב. יש לה פחד בלתי מוסבר מאוטובוסים (ללא טראומה או אינסידנט הקשור לאוטובוסים). בכל נסיעה או הליכה רגלית היא מזהה את כל האוטובוסים ומגלה את דעתה שהיא מאוד פוחדת מהם. לא מוכנה להתקרב ומתקפלת בתוך עצמה כשהם עוברים לידה וכמובן משמיעים את הרעש שלהם. לעיתים, משום מקום, היא מעלה בשיחה את העובדה שאין אוטובוסים בבית ושהיא לא מפחדת ואף בלילה מתוך שינה מלמלת דברים הקשורים עם אוטובוס.. אציין שפחד דומה יש לה משואבי אבק, אם כי לא באותה עוצמה. ניסינו לשוחח עימה על כך ולהסביר אך ללא הועיל.מה עלינו לעשות? האם זה מצביע על משהו בעייתי? האם עלינו להתייעץ עם פסיכולוג ילדים (בעצת אחות טיפת החלב..).

שלום רב, נשמע יותר כמו רגישות תחושתית (שמיעתית), הגורמת לילדים לפחד מדברים מרעישים כמו אוטובוסים, אופנועים, בלונים, הצגות ילדים, מיקסרים ושואבי אבק. פסיכולוג ילדים יוכל להנחות אתכם כיצד להתנהג מולה, אך הכתובת לטיפול היא מרפאה בעיסוק. בברכה ליאת

אני מחפשת פסיכולוגית קלינית לילד בן 8.5 המאובחן כHDAH , נטייה להתנתק וקשיים בתקשורת

רצוי באזור השפלה- נס ציונה-רחובות-ראשון

שלום מירב, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום! בתי בת שנתיים ילדה בריאה מפותחת ושמחה. ינקה עד לפני כ-4 חודשים, כך גם היתה נרדמת וכשנגמלה עברה לבקבוקים (לא לוקחת מוצץ). לאחר שהלילות הפכו להיות בלתי נסבלים החלטנו להשאיר לה בקבוק בערב בסלון ושבלילה אין בקבוקים עד הבוקר. זה כבר כשבוע וחצי, מתוכו 2 לילות היה בכי כשעתיים באמצע הלילה אך בכל השאר ישנה שנת לילה רצופה עד הבוקר! הבעיה היא ההשכבה: בימים הטובים אבא יושב בין המיטות שלה ושל אחיה הגדול מקריא סיפור והיא נרדמת עליו, ובימים הרעים היא בוכה (בכי היסטרי) קרוב ל-40 דקות. בכל הזמן הזה מבקשת ומתחננת ל"בקבוק חם" "עוד קצת" "לא סיימתי הבקבוק" "בקבוק בסלון"... מצד אחד - אנחנו רוצים ומוכנים בכיף להיות איתה בחדר, לשכב לידה במיטתה, שתרדם על הפוף עלינו, אין לנו שום בעיה... מצד שני נראה שהבלבול הזה רק מקשה עליה. האם צריך להתעקש שתשאר במיטה שלה במחיר של צרחות היסטריות ומאבק פיסי (היא במיטת נוער)? אני מרגישה שזה כבר יותר מדי בשבילה כל הקרבות האלה , כמובן שיש להדגיש שהיא בעיצומו של גיל שנתיים "הנורא"... וילדה עקשנית, חכמה ודעתנית מאד, כך שזה לא ה"מאבק" היחיד ביום שלנו. מה דעתך? מה עצתך? תודה רבה רבה מראש!

שלום תמר, אני, באופן אישי, שייכת לאסכולה שמתירה שימוש בחפצי מעבר כל עוד הילד זקוק להם, בוודאי כשמדובר בילדים פני גיל 4-5. איני רואה בעיה בלאפשר לה להירגע בעזרת בקבוק, במיוחד אם ינקה עד גיל מאוחר, ואם מדובר רק בשעות הערב, בבית (ולא בגן או מחוץ לבית). אני מודעת לכך שישנם אנשי מקצוע הסבורים אחרת. אם החלטתם לגמול, עליכם להבין שמדובר בתהליך קשה (גם גמילה מהשד ועכשיו גם מהבקבוק), ולעשות הכל כדי להקל עליה, כולל להתאזר בסבלנות מול ייסורי הגמילה, דהיינו הבכי הממושך והיקיצות התכופות. הללו יחלפו תוך זמן קצר, יש להניח, כשיפחת הצורך האורלי . בברכה ליאת

בני בן 4 , סבל מעיכוב בדיבור והייתה תקופה שגמגם , היה מטופל אצל קלינאית ועשינו הפסקה עד לביצוע אבחונים וכרגע ממתינים לקלינאית התפתחותית , לבני חוסר בטחון עצמי , הוא לא משחק עם ילדים שהוא לא מכיר ולא מסכים להשתתף בחוגים שאני לוקחת אותו. מה אני יכולה לעשות כדי לחזק את הבטחון העצמי שלו ? נ.ב - הוא מאוד קשור לאחותו בת ה 6 שהיא ההפך הגמור ממנו , וכשהם משחקים יחד היא מכניסה אותו לעניינים ומכירה לו ילדים חדשים. לאחרונה אני לוקחת אותו לבד בלי אחותו בכדי שינסה לבד. האם זה נכון ?

שלום דליה, הגיוני להניח שבעיות התקשורת של בנך משפיעות על האינטראקציות החברתיות שלו ועל המוטיבציה והיכולת להשתתף במשחק עם ילדים אחרים. כדי להחליט מה נכון לו, עדיף להמתין לאבחון מסודר ולהמלצות אנשי המקצוע שמעורבים בטיפול בו. האינטואיציה שלי דווקא אומרת שאפשר להרשות לאחותו "לתווך" לו את הסיטואציה החברתית, לפחות עד שאנשי המקצוע יורו אחרת. בעיני, עדיף שיימצא במצבים חברתיים ויתנסה בהם, על פני מצב של הימנעות. בברכה ליאת

היי אני לא יודעת לאן לפנות ואיך לטפל בבעיה. הבן שלי מגיל צעיר עם פטיש לכפות רגליים. היום הוא בן 14 וחצי, ומצאתי אצלו סרטונים שבהם הוא צילם את כפות הרגליים של הבת של חברה של אבא שלו כשהיא ישנה. אני בלחץ, רוצה לטפל בזה כי ברור שיש בעיה אבל לא יודעת איך לגשת לנושא (אני בטוח לא אספר לו שאני מחטטת לו בדברים), מי יכול לטפל בזה ברגישות הראויה, ומה לעשות כי אני לא רוצה יום אחד לשמוע שהוא עשה דבר אסור, גם ככה לדעתי הוא עושה דברים בעיתיים (אני אשוחח היום עם אבא שלו ) למי לפנות? איך להתחיל?

שלום רוני, הטיפול בפאראפיליות הוא אצל פסיכולוג קליני המומחה להפרעות מיניות. חשוב לציין שלא כל פאראפיליה כרוכה בהפרה של ה"סדר הציבורי" או בהסתבכויות עם החוק. הטיפול יכול להתמקד בסוגיות של קבלה עצמית, דימוי עצמי, והתמודדות עם ההעדפה המינית יוצאת הדופן. בברכה ליאת

שלום רב בני הבכור בן 3 חודשים. היות ואני אם טרייה, וביקשתי לקבל כלים על עולם ההורות, רכשתי את הספר 'המדריך הישראלי להורים' שנכתב בידי שני פסיכולוגים וממש משמש לי כגורו. בספר נכתב כי עד גיל שנה אין מושג כזה של פינוק, ועל כן בכול פעם שהילד בוכה, יש להיענות לו, וכך אני נוהגת לעשות, אלא שאני מוצאת עצמי מחזיקה את הילד רוב היום, לאחר שהקטן (חמוד אבל נודניק!!!) לא מוכן להיות עם עצמו, ולא משנה אם אני שמה אותו במיטה עם מובייל, באוניברסיטה או בטרמפולינה מול ערוץ בייבי. יוצא שמתוך כך שאני מנסה להיות אם מכילה אני הופכת לאם מתוסכלת, שאין לה פנאי לשום דבר. זאת מבלי שהזכרתי את ביקורות הסביבה (חמה ואמא בעיקר):"את אשמה, הרגלת אותו לידיים". סוגיה נוספת שאני מתחבטת בה היא כיצד עלי לפתח ולהעשיר את בני? נכון שהוא רק בן 3 חודשים, אבל אני מאמינה שמההתחלה יש לפתח את הילד. אני שרה לו, מראה לו קצת חיות בספר שלו, מסבירה לו קצת על המשחקים התלויים באוניברסיטה, אבל מרגישה שאני חוזרת על עצמי, ושאולי זה לא מספיק . אודה לעזרתך טל

שלום טל, ברוכה הבאה לעולם ההורות, המעניק לנו אושר גדול, אך גם בלבול רב, תהיות וספקות עצמיים. הללו מלווים אותנו גם כשהתינוקות שלנו צומחים והופכים לילדים, מתבגרים (חכי חכי!) ומבוגרים. אני חושבת שספרי הורות, אתרי הורות, פורומים ופסיכולוגים - תורמים וחשובים, אך אין להפוך אותם לגורו, פשוט בגלל שהמדריך הטוב והנאמן ביותר שלנו הוא האינסטינקט ההורי הבסיסי, שמביא בחשבון את כל מה שקראנו ולמדנו, אך גם את תחושות הבטן שלנו, את האישיות שלנו, את המזג והאישיות של הילד שלנו, את ההיסטוריה שלנו כילדים, את התרבות בה גדלנו, ואת נסיבות החיים שלנו. אם להיות יותר ספציפית, סביב השאלה שלך, אוכל לומר שאני שותפה לאמונה הבסיסית, לפיה גור - כל גור - צריך להישאר בסביבתה הקרובה של האם, לשאוב ממנה חום, אהבה, הזנה וביטחון. עם זאת, כדי שלגור הקטן תהיה אימא חזקה ובריאה, עליה לדאוג גם לעצמה, לשמור על כוחותיה הפיזיים והנפשיים, ולכן, אין ברירה אלא לתסכל מדי פעם את התינוק. התסכולים הקטנים הללו, לא רק שאינם מזיקים, אלא תורמים להתפתחותו הרגשית והמנטלית של התינוק. לכן, לצד המאמצים להישאר זמינה עבור תינוקך, אני ממליצה לאפשר לו להיות גם עם עצמו, לשכב על השטיח, להתבונן ולחקור את המובייל או ה'אוניברסיטה', וליהנות מקרבתך גם כשאינו מוחזק בזרועותייך. נסי לעמוד במחאות, וללמוד להבחין מתי הבכי שלו משקף מצוקה ממשית הזקוקה לנחמה, ומתי הבכי הוא פריקת מתח ותסכול. המשיכי לשיר לו, לדקלם, לנענע, ולספק לו סביבה עשירה בגירויים, קבועים ומתחלפים. שבוע טוב ליאת

ליאת שלום תודה על המענה. כשאת אומרת שיש להבחין בין בכי המשקף מצוקה של ממש לבין בכי המשקף פריקת תסכול ומתח את מתכוונת שלבכי מהסוג השני אני לא אמורה להיענות? תודה ושבוע טוב טל

היי ליאת בתי בת שנה וחצי היא אינה מוכנה שאזוז ממנה מילימטר ובאה אחרי לכל מקום גם לשירותים ולעיתים לא מסכימה לרדת מהידיים שלי, בגן היא בוכה שאנו נפרדות ואחכ מתנהגת יפה ,בלילה קמה כל שעה ובוכה ורוצה ידיים או לישון איתנו במיטה אשמח לעצתךכיצד להקנות לה ביטחוןועצמאות

שלום נועה, כדי לתת לילד עצמאות וביטחון, עלינו להישאר קרובים וזמינים, במיוחד כשמדובר בתינוקת פעוטה כמו שלך. עם זאת, במיוחד כדי לא לצבור עויינות וכעס כלפיה, וכדי לאפשר לה מידה של עצמאות, רצוי שלא להיענות לתביעות לא הגיוניות. כאשר היא מתעוררת בלילה, קומי אליה והרגיעי אותה במיטתה. כאשר אתם לוקחים אותה למיטתכם, אתם משיגים שקט לטווח הקרוב, אך יוצרים בעיה עקשנית לחודשים ואף שנים קדימה. ממליצה לך להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים, וללמוד לתמרן בין הצורך להיות אימא חמה, מיטיבה ומגוננת, לבין הצורך להציב גבול ולשמור על איכות חיים אלמנטרית ביום ובלילה. בברכה ליאת

הי ליאת, הבן הבכור שלי גמול מחיתול מגיל שנתיים וחצי. גמילת לילה בערך בגיל 3 וחצי (לפני כחצי שנה) עם פספוסים אחת לחודש, חודש וחצי לערך (לילה בלבד). בשבועות האחרונים הוא מרבה לעשות פיפי במיטה במהלך הלילה. אנחנו משתדלים להפסיק את השתייה מוקדם יחסית, סביב ארוחת הערב, הוא כמובן הולך לשירותים לפני השינה והחדר מחומם כך שאם הוא מוריד את השמיכה עדיין לא קר לו (אני יודעת כי אני בודקת במהלך הלילה ובכל מקרה מכסה). אין שם ארוע משמעותי ברקע בבית או בגן, לא שינויים, לא מתח, הוא בתקופה טובה ורגועה ושמחה, ובכל זאת מכיוון שזה קורה כ - 5 פעמים בשבוע אני קצת מודאגת. לא מהאי-נוחות, אלא ממקור התופעה. להמשיך לדאוג? :) האם ניתן לעשות משהו בכלל? תודה גדולה מראש.

שלום רב, לא תמיד אנחנו יכולים להתחקות במדוייק אחר המקור להרטבת לילה. לפעמים מדובר באמת בביטוי של מתח ומצוקה (זה יכול להופיע גם מספר שבועות לאחר שהסתיים גורם הלחץ), ולפעמים זה קשור למאפיינים אורגניים, כמו למשל נטייה משפחתית. בכל מקרה, בגיל ארבע הרטבת לילה עוד אפשרית, על אף אי הנוחות שהיא גורמת. הצטיידי בעזרים כמו שעוונית ופיג'מות ספייר, ותני לכם עוד קצת זמן. נסי בכל כוחך להימנע מלכעוס, והתאזרי בסבלנות ונדיבות כלפיו. אם זה יימשך גם אל תוך האביב, תוכלי להתייעץ דרך רופא הילדים שלכם עם מומחי ההרטבה, ולשקול התערבות. לטעמי, כרגע, עוד מוקדם לדאוג. שבוע טוב ליאת

שלום ליאת, ביתי תכף בת שנתיים וחצי ולאחרונה אני מרגישה כי ה"חרדת נטישה" שכולם מדברים עליה קצת עוברת את הגבול.. הילדה לא מוכנה להתקרב לאף אחד חוץ ממני. גם לא לאבא שלה. היא לא מוכנה להישאר אצל הסבתות.. בעצם לא מוכנה לזוז מילימטר ממני. בגן אני משאירה אותה צורחת "אמא" ואז מתעדכנת עם הגננת שהיא נרגעה. יש לה אח שקטן ממנה בשנה ואני עושה כמיטב יכולתי להעניק לה את מירב תשומת הלב. בלילב היא צורחת מתוך שינה ובמהלך היום לרוב בוכה ונודניקית. אשמח לעצה, ייעוץ ו\או הפנייה לגורם הרלוונטי. תודה,

שלום טלי, לעתים קרובות, מה שנראה כמו חרדת נטישה, הוא צורך הדדי, מודע או לא מודע, של שני הצדדים. כאשר ילד אינו מרשה לאיש להתקרב אליו, מלבד ההורה המועדף, זה בדר"כ תוצאה של שיתוף פעולה גם מצד ההורה. או במילים פשוטות: זה קורה פשוט כי זה אפשרי. מה שמתחיל כהיצמדות, התרפקות או העדפה (גם מחמיאה) בשלב ההתחלתי, הופך עד מהרה לאי נוחות כובלת, במיוחד כשהמציאות תובעת את שלה. הילדה שלך, שמתמודדת את אתגרי "גיל שנתיים הנורא", מתמודדת בו זמנית גם עם נוכחותו של אח קטן, שנכנס אל חייה כשהייתה בסה"כ בת שנה. כדי שתוכל להיפרד, עליה להרגיש בטוחה, שקטה ועצמאית במידה. לצורך כך, נחוצה סביבה תומכת, עוטפת, אך גם כזו המעודדת נפרדות ויכולת. כאשר את נענית לדרישותיה ובכייה בהיצמדות, את גם מונעת ממנה את היכולת להתמודד עם התסכול הבלתי נמנע, וגם צוברת עויינות כלפיה. לכן, הפיתרון, לדעתי טמון ביכולת *שלך* להיפרד, ולאפשר לאנשים נוספים (אבא! אבא!) לקחת חלק מרכזי בטיפול בה, גם אם זה יהיה כרוך בבכי. הכתובת לעזרה במקרה כזה היא הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים, אלא אם תצליחי בכך בכוחות עצמך. בברכה ליאת

שלום ליאת, יש לי שתי בנות - אחת בת 4.5 והשנייה בת 3. לילדה הגדולה יש בעיה - מידי יום היא מרטיבה את התחתונים: לא מפספסת לגמרי, אבל גם לא מדובר בטיפה קטנה. התיעצנו עם רופא ילדים, ועשינו בדיקות, והכל בסדר מבחינה פיזית. ככל הנראה היא "עסוקה" מידי בדברים יותר מעניים מכדי להתפנות וללכת בזמן לשירותים. לפעמים כשאני מבקשת ממנה להיכנס לשירותים כי היא מזמן לא הייתה, היא מתעקשת לא להיכנס כי כביכול לא רוצה, ושתי דקות אחרי זה היא רצה לבד ולא מספיקה. אני ובעלי מעירים לה בכל מיני צורות על התופעה, מסבירים שזה עושה ריח לא טוב ושילדים אחרים בגן עלולים להבחין בזה, לא ממש עזר עד עכשיו. מה גם שאחותה הקטנה הולכת לשירותים בזמן בלי שום בעיה והתחתון שלה תמיד נקי. עד עכשיו די מיציתי את כל הרעיונות שהיו לי - אודה אם תייעצי לי מה לעשות, איך כדאי להתנהג במקרה כזה? בתודה מראש.

שלום אנה, היכולת לקרוא את איתותי השלפוחית בזמן מבשילה בהדרגה, והיא יכולה להיפגע זמנית כאשר הילד שקוע בעיסוק אחר, נבהל או ישן. אצל רוב הילדים זה מסתדר מעצמו עם הגיל, גם ללא טיפול. כרגע, אפשר להסתפק בתזכורות 'רכות', שייעשו ללא שיפוטיות או כעס. כאשר היא מפספסת, התעקשו על החלפת הבגדים, ונסו לא לעזור לה יותר מדי. אולי אי הנוחות הכרוכה בהחלפת הבגדים לבד תעודד אותה להישאר דרוכה וקשובה יותר לעצמה. בכל מקרה, זה יעבור בעתיד הקרוב. בהצלחה ליאת

שלום רב, מזה כבר חצי שנה שהקשר בין הוריו של בעלי לביננו מנותק. בני הבכור בן ה 5 מדי פעם מזכיר אותם ושואל מדוע אנו לא רואים אותם. אציין שמאז שאני מכירה את בעלי הקשר היה מתחדש ומתנתק מסיבות שונות ומטענים של שנים שאף פעם לא גישרו עליהם באופן רציני. במהלך התקופות בהן היה קשר, בני, הנכד הראשון (מבין שלושה נכדים בשנה וחצי האחרונה) קיבל יחס מפנק ואוהב. כל תקופה כזו היתה למשך חצי שנה ומעלה ואז שוב התנתק הקשר. התרעתי וביקשתי מהסבתא שלא להתנתק מהילד, על אף היחסים הטעונים שלה עם בנה, מאחר והוא מבין ושואל שאלות,עם זאת היא בחרה שכן להתנתק,בטענה שאם הקשר עם בנה אינו טוב אז היא מוותרת על הנכד שלה. כך אף עשה הסבא. במהלך ניתוק הקשר נודע לנו שהם נסעו לחו"ל לחופשה קצרה. למעשה מאז, בכל פעם שהילד שואל מדוע אנו לא נפגשים איתם, אנו עונים שהם עדיין בחו"ל למרות שהם כבר בארץ. באחת הפעמים בני אף האשים את עצמו ואמר "התנהגתי לא יפה פעם אחרונה לסבתא, אני מבטיח שלא אעשה זה שוב, אני רוצה להגיד לה". אנו אובדי עצות ולא יודעים אם צריך לספר לילד את האמת, ואם כן, אז מה אומרים??? אודה לקבלת עזרה.

שלום ליאת, עצוב לקרוא על נתק משפחתי כזה, שבוודאי מכאיב מאד לכל הצדדים. מקווה בשביל כולכם שתצליחו לגשר על תהום הכעס והכאב בהקדם. לגבי בנך בן החמש, הפרידה מהסבים היא אובדן של ממש, וחשוב להבהיר לו שלא מדובר במשהו שעשה או לא עשה. הגם שהמלצתי הגורפת היא להימנע מסודות במשפחה, לא מוכרחים לומר לילד כה קטן את הדברים באופן כה חד ובוטה, ורצוי לרכך. אפשר לומר משהו על כך שסבא וסבתא יישארו רחוקים מאיתנו לזמן מה, ושאתם בטוחים שיוכל לראות אותם שוב בעוד כמה זמן. אם ישאל למה, תוכלו לומר שכרגע אין אפשרות להיפגש איתם, כי הם רחוקים. כך אינכם משקרים (הריחוק הנפשי יכול להיות מכביד בהרבה מהריחוק הגיאוגרפי), אך גם שומרים עליהם זמינים עבורו, לפחות במשאלה. בברכה ליאת

ילדי בן שנה ושמונה חודשים, נכנס לגן לפני כחודש וחצי, עדיין חווה קשיי הסתגלות (היה עם מטפלת עד אז), בעיקר בשעת הפרידה בבוקר. קיבלנו טלפון מגן אחר שהיה בעדיפות ראשונה אצלנו, שיהיה מקום בשבילו בספטמבר (יהיה בן שנתיים וחצי). בסך הכל אנחנו מרוצים מהגן הקיים, אנחנו מתלבטים האם כדאי להעבירו לגן חדש ולחוות שוב הסתגלות או לחכות ולהשאירו בגן הנוכחי עוד שנה

שלום שרון, אין כאן תשובה טובה אחת. ללא ספק, מעבר לגן חדש יגרור סוג של משבר הסתגלות חדש (אם כי לא חייב להיות באותה עוצמה. אחרי הכל, הוא כבר נמצא במסגרת ומכיר את המשמעות של הימצאות מחוץ לבית). מצד שני, אם יש מסגרת טובה, שתבטיח לו חינוך איכותי ומותאם לצרכים, המחיר הזמני של תקופת ההסתגלות יכול להיות שווה. מצד שלישי, אם הפער בין המסגרות אינו גדול, לא מוכרחים להקשות. בקיצור, נסו להפעיל שיקול דעת, ולהזכיר לעצמכם שאין כאן סוגיות חורצות גורל. הקשיבי לילד שלך, עקבי אחר ההסתגלות שלו, ובקרי שוב במסגרת ההיא, כדי לראות אם את עדיין רואה אותה כמאד איכותית כפי שראית אותה בראשונה. ואחרון חביב - לפעמים, כשקשה לנו להחליט, אפשר לתת לתחושות הבטן והאינטואיציות האימהיות להנחות אותנו. בעיני, אי אפשר לטעות בגדול כשמקשיבים לתחושות הבטן שלנו כהורים. בהצלחה ליאת

זאת שוב אני שירה אני אבקש שתענה לי בהקדם האפשרי זה דחווף אני צריכה את חוות דעתך המקצועית תודה רבה רבה ערב טוב שירה נב אבקש שזה יהיה עוד היום

את מתנהגת כאילו מישהו עובד אצלך.. קצת רגישות לאחר.

התשובה ניתנה לך, דנה. לצערי אין לי מענה טוב יותר עבורך. מאחלת לך, שוב, בריאות טובה במהרה. ליאת

שמי שירה ואני בת 22 אני אספר לך את הסיפור שלי בכלליות פניתי לפורום אחר ולא עונים ולא מיתייחסים עלי שם אני מקווה שלפחות את תעני לי את חוות דעתך המקצועית זה דחוף ביותר אבקש שזה יהיה עוד היום או כבר מחר הסיפור הוא כזה: אני כבר שלוש שנים סובלת מחשד למחלת קרוהן כמו כן הסירפי שלי הגיע ל20 שזה מאד גבוהה היתי מטופלת במהלך השלוש שנים האלו בבודזון 9 מג ליום ובמהלך הטיפול הכאבי הבטן התגברו לי כמו כן בשנה האחרונה אני סובלת מהקאות חריפות עד ירידה מאד מסוכנת של אשלגן בדם הגסטרו שלי הפסיק לי את הבודזון ונתן לי פורינטול שפגע לי בכבד ולכן הפסיקו לי אותו כמו כן אני לא יכולה לעשות את הקפסולה המצלמת עקב היצרות במעי הדק (עשיתי בדיקת פטנסי קפסולה דמה עשויה לקטוז וזה פעמיים נתקע ולא יצא מהגוף) עברתי המון בדיקות כמו גסטרוסקופיה 3 פעמיים קלונוסקופיה שלוש פעמיים בדיקות דם שתמיד הראו שסירפי גבוהה וסיטי למעי הדק שהראה היצרות במעי הדק ועכשיו עשיתי עוד פעם סיטי למעי הדק אבל הקאתי את כל החומר הניגוד ולא יכלו לראות כלום בסיטי הראשון זה היה בשנת 2009 והוא ראה שיש חשד למחלת קרוהן כרגע אני בלי טיפול פרט למששכחי כאבים נורופן אופטלגין וגם הפסיקו לי את הטיפול נגד הקאות קיבלתי בעבר פרמין מוטיליום זופרן טרבמין פרוטיאזין וכל תרופות ללא השפעה בעבר היתה השפעה לזופרן ואחרכ כבר ללא השפעה אני מיואשת לגמרי מהמצב ורוצים לשלוח אותי לאשפוז יום פסיכיאטרי בגלל זה ואני מתנגדת בגלל שאין שייכות לפסיכיאטריה וזה בגלל הקרוהן האם הבדיקה אטרוסקופיה כפםולת בלון יכולה לפתור את בעיתי? המליצו לי לעבור את הבדיקה הנל אבל חלק אמרו שהיא מומלצת וחלק אמרו שהיא מיותרת כמו כן הגסטרו שלי מבצע את הבדיקה והוא לא מוכן לעשות לי אותה מצידו שאני ימשיך להקיא ואני גם ככה יגיע מהר מאד לאשפוז אולי באשפוז יבררו מה יש לי והיתייחסו לבעיות שלי ומה עושים אם יש היצרות במעי הדק ואני לא יכולה לעשות את הבדיקה הגלולה המצלמת? והאם ההקאות זה תופעה של המחלה? לפי מה שקראתי הבנתי שכן חשוב לי לציין שזה קורה לי מיד אחרי האכילה או שתיה ועשו לי בירור של הפרעת אכילה ואין לי הכל תקין מי מה זה יכול להיות? זה הסיפור שלי כמו כן הרופאת המשפחה רוצה לשלוח אותי בגלל הסיפור לטיפול דחוף במחלקת פסיכיאטריה אשפוז יום בבית החולים קפלן שברחובות התייעצתי עם כמה גסטרולוגים והם טוענים שיש לי כן את המחלת הקרוהן כי יש לי בוודאות היצרות במעי הדק הסופי ולכן איני יכולה לעשות את הבדיקה הקפסולה המצלמת כי עשיתי ניסיון של פעמיים בקפסולת דמה שעשויה מלקטוז והיא נמסה ברגע שהיא ניתקעת ואז במצב הזה אין צורך בניתוח כדי להוציאה ואצלי זה נתקע פעמיים ולא יצא ראו את הקפסולה במעי הדק וכתבו בדוח של הבדיקה שאין מעבר תקין לפי דעתי הרופאה שלי הכניסה לי שטויות במיץ עגבניות שאני זקוקה לאשפוז פסיכיאטרי וזה בגלל לא רלוונטי כי זה בגלל הקרוהן כמו כן אני סובלת מהקאות בלתי מופסקות וזה רק הופיעה בשנה האחרונה ומי מה שהבנתי זה תופעה של ההיצרות במעי ולכן אני מקיאה איני מעוניינת לשמוע על פסיכולוג או אשפוז יום פסיכיאטרי איני זקוקה לשום טיפול אבל השאלה שלי אלייך היא האם לפי דעתך הרופאה שלי צודקת? לפי דעתי זה בוודאות בגלל ההיצרות ולא הקאות פסיכיאטריות או הקאות פסיכולוגיות כמו כן עשו לי בירור של הפרעת אכילה ואין לי האם אני צריכה לגשת לאששפוז לבית החולים בגלל שההקאות מחריפות לי בשלב זה? אי אפשר יותר אני מגיע למצב של תת אשלגן בדם עקב ההקאות כל דבר שאני מכניסה לפה או שאני שותה הכל עולה לי לבד אני אפילו לא צריכה להיתאמץ פשוט הכל עולה לי בעצמו אני אודה לך על הייעוץ שלך כמו כן אל תתן לי המלצה על הטיפול כי איני מעוניינת בזה כמו כן אני מאובחנת כלוקה בתסמונת טוראט מגיל הילדות ואני מטופלת בקלוניריט ואורפ פורטה ואני במעקב של פסיכיאטרית תודה רבה וסליחה על המגילה אבקש שתענה לי בהקדם על הסיפור שלי תודה רבה שבוע טוב שירה נב הגסטרו שלי לא מוכן לטפל בי והוא לא מבין מי מה ההקאות אבל אי אפשר יותר ככה כמו כן נסיתי את כל התרופות נגד הקאות אבל אין השפעה כלל ולכן הפסיקו לי את כל התרופות בעבר היתה השפעה לתרופת זופרן אבל אחרכ כבר לא היתה כלל השפעה והגעתי למינון הכי גבוהה 8 מ"ג ליום אני כבר מיואשת והרופאה הזאת גם כן מכניסה לי שטויות לתוך השכל את השכל היא חרפינה לי ועוד כמה דברים נוספים: אני כבר שלוש שנים סובלת מחשד למחלת קרוהן כמו כן הסירפי שלי הגיע ל20 שזה מאד גבוהה היתי מטופלת במהלך השלוש שנים האלו בבודזון 9 מג ליום ובמהלך הטיפול הכאבי הבטן התגברו לי כמו כן בשנה האחרונה אני סובלת מהקאות חריפות עד ירידה מאד מסוכנת של אשלגן בדם הגסטרו שלי הפסיק לי את הבודזון ונתן לי פורינטול שפגע לי בכבד ולכן הפסיקו לי אותו כמו כן אני לא יכולה לעשות את הקפסולה המצלמת עקב היצרות במעי הדק (עשיתי בדיקת פטנסי קפסולה דמה עשויה לקטוז וזה פעמיים נתקע ולא יצא מהגוף) עברתי המון בדיקות כמו גסטרוסקופיה 3 פעמיים קלונוסקופיה שלוש פעמיים בדיקות דם שתמיד הראו שסירפי גבוהה וסיטי למעי הדק שהראה היצרות במעי הדק ועכשיו עשיתי עוד פעם סיטי למעי הדק אבל הקאתי את כל החומר הניגוד ולא יכלו לראות כלום בסיטי הראשון זה היה בשנת 2009 והוא ראה שיש חשד למחלת קרוהן כרגע אני בלי טיפול פרט למששכחי כאבים נורופן אופטלגין וגם הפסיקו לי את הטיפול נגד הקאות קיבלתי בעבר פרמין מוטיליום זופרן טרבמין פרוטיאזין וכל תרופות ללא השפעה בעבר היתה השפעה לזופרן ואחרכ כבר ללא השפעה אני מיואשת לגמרי מהמצב ורוצים לשלוח אותי לאשפוז יום פסיכיאטרי בגלל זה ואני מתנגדת בגלל שאין שייכות לפסיכיאטריה וזה בגלל הקרוהן האם הבדיקה אטרוסקופיה כפםולת בלון יכולה לפתור את בעיתי? המליצו לי לעבור את הבדיקה הנל אבל חלק אמרו שהיא מומלצת וחלק אמרו שהיא מיותרת כמו כן הגסטרו שלי מבצע את הבדיקה והוא לא מוכן לעשות לי אותה מצידו שאני ימשיך להקיא ואני גם ככה יגיע מהר מאד לאשפוז אולי באשפוז יבררו מה יש לי והיתייחסו לבעיות שלי ומה עושים אם יש היצרות במעי הדק ואני לא יכולה לעשות את הבדיקה הגלולה המצלמת? והאם ההקאות זה תופעה של המחלה? לפי מה שקראתי הבנתי שכן חשוב לי לציין שזה קורה לי מיד אחרי האכילה או שתיה ועשו לי בירור של הפרעת אכילה ואין לי הכל תקין מי מה זה יכול להיות? זה הסיפור שלי כמו כן הרופאת המשפחה רוצה לשלוח אותי בגלל הסיפור לטיפול דחוף במחלקת פסיכיאטריה אשפוז יום בבית החולים קפלן שברחובות התייעצתי עם כמה גסטרולוגים והם טוענים שיש לי כן את המחלת הקרוהן כי יש לי בוודאות היצרות במעי הדק הסופי ולכן איני יכולה לעשות את הבדיקה הקפסולה המצלמת כי עשיתי ניסיון של פעמיים בקפסולת דמה שעשויה מלקטוז והיא נמסה ברגע שהיא ניתקעת ואז במצב הזה אין צורך בניתוח כדי להוציאה ואצלי זה נתקע פעמיים ולא יצא ראו את הקפסולה במעי הדק וכתבו בדוח של הבדיקה שאין מעבר תקין לפי דעתי הרופאה שלי הכניסה לי שטויות במיץ עגבניות שאני זקוקה לאשפוז פסיכיאטרי וזה בגלל לא רלוונטי כי זה בגלל הקרוהן כמו כן אני סובלת מהקאות בלתי מופסקות וזה רק הופיעה בשנה האחרונה ומי מה שהבנתי זה תופעה של ההיצרות במעי ולכן אני מקיאה איני מעוניינת לשמוע על פסיכולוג או אשפוז יום פסיכיאטרי איני זקוקה לשום טיפול אבל השאלה שלי אלייך היא האם לפי דעתך הרופאה שלי צודקת? לפי דעתי זה בוודאות בגלל ההיצרות ולא הקאות פסיכיאטריות או הקאות פסיכולוגיות כמו כן עשו לי בירור של הפרעת אכילה ואין לי האם אני צריכה לגשת לאששפוז לבית החולים בגלל שההקאות מחריפות לי בשלב זה? אי אפשר יותר אני מגיע למצב של תת אשלגן בדם עקב ההקאות כל דבר שאני מכניסה לפה או שאני שותה הכל עולה לי לבד אני אפילו לא צריכה להיתאמץ פשוט הכל עולה לי בעצמו אני אודה לך על הייעוץ שלך כמו כן אל תתן לי המלצה על הטיפול כי איני מעוניינת בזה כמו כן אני מאובחנת כלוקה בתסמונת טוראט מגיל הילדות ואני מטופלת בקלוניריט ואורפ פורטה ואני במעקב של פסיכיאטרית תודה רבה וסליחה על המגילה אבקש שתענה לי בהקדם על הסיפור שלי תודה רבה שבוע טוב שירה נב הגסטרו שלי לא מוכן לטפל בי והוא לא מבין מי מה ההקאות אבל אי אפשר יותר ככה כמו כן נסיתי את כל התרופות נגד הקאות אבל אין השפעה כלל ולכן הפסיקו לי את כל התרופות בעבר היתה השפעה לתרופת זופרן אבל אחרכ כבר לא היתה כלל השפעה והגעתי למינון הכי גבוהה 8 מ"ג ליום אני כבר מיואשת והרופאה הזאת גם כן מכניסה לי שטויות לתוך השכל את השכל היא חרפינה לי סליחה על המגילה באמת סליחה אבקש שתעני לי כמה שיותר מהר בהקדם האפשרי תודה רבה רבה ערב טוב שירה

שלום שירה, מאחר שאיני רופאה, לא אוכל - כמובן - לאבחן את הסיבה להקאות שלך. מה שכן אוכל לומר לך, מניסיון עבודתי במחלקה פסיכיאטרית, זה שאיש לא ישאיר אותך מאושפזת שלא לצורך. יתכן שלצד הבעיה הרפואית שלך, קיימת גם פגיעות פסיכולוגית, והשילוב בין השתיים מציף מאד. ממליצה לך בחום לפעול בעצת רופאייך, ולשפר את מצבך הנפשי גם לטובת מצבך הגופני. מאחלת לך בריאות ושקט נפשי, בהקדם! ליאת

אנא ממך הבחני אותי בבקשה ממך :-(

שלום דנה, עניתי לך למטה. מזכירה לך שאף איש מקצוע אינו מספק אבחנות ממרחק. מה שאת עצמך מרגישה ומפרטת, נופל בטווח של הפרעות החרדה הקשות, הדורשות טיפול פסיכיאטרי. בברכה ליאת

בני בן שלוש. התפתחותו תקינה.... בחודש האחרון אני שומעת תלונות גם מהננת וגם מרגישה בבית שהוא יותר ויותר מוותר לעצמו ואומר "לא יכול. תעזרו לי". למשל ידע לנעול נעליים אך כעת מתעקש שמישהו ינעל/יחלוץ לו נעל אחת והוא ישלים את השניה. בגן הקודם התלבש לבד, אך כעת מתחיל ליבב לא יכול ואני מפאת החורף ומפאת העובדה שיש אחות קטנה ביית שגם דורשת תשומת לב מוותרת ונכנעת. בגן לאחר מנוחת הצהריים מתקשה לנעול נעליים וכאשר יש מעבר מפעילות אחת לשניה כמו ללוש בצק לבד מתחיל לבכות... קשה לי. אני לא מצליח. הגננת אומרת לעזוב אותו ולא להתעקש במה שלא הכרחי. לי מאוד מפריעה הנסיגה אחורה. לאסוף צעצועים - דבר שהיה בשגרה תוך מספר דקות הופך כעת מריבה עצומה של אני לא מצליח אני לא יכול (לאסוף לגו לתןך השקית לא מצריך יכולת). מבחינת התפתחות- מרכיב כבר פאזלים של למעלה מ70 חלקים.... לבדו.ץ דמיון עשיר במיוחד. קליטה מהירה של שירים. אוצר מילים מתאים לגיל. מה לעשות? אני מפחדת שייצבור פערים בגן (הוא יליד ספטמבר ונחשב בין ה"קטנים"...) תודה. נ.ב האם שיטת המדבקות עוזרת? לבנות לוח וכל מה שיצליח לבדו- שיקבל מדבקה ?!?

שלום רב, על פניו, לא נראה לי שמדובר בבעיה ממשית של חוסר יכולת, או במשהו שעלול לגרום לפערים כלשהם בינו לבין חבריו. זה נשמע לי יותר כמו 'התיילדות' אינסטרומנטלית (על מנת להפעיל אתכם ולזכות בהתייחסות מיוחדת). העובדה שיש בבית אחות קטנה מחזקת אצלי את קו המחשבה הזה. מציעה להקשיב למה שנח תחת ה"אני לא מצליח" (בקשה לנחמה, לעידוד, לתשומת לב, לטיפול פיזי חם ותומך, כמו של קטנים...), להיענות לצורך הזה, ועם זאת, לגרום לו להבין שכדאי ומספק יותר להיות גדול ויכול. אז גם אני ממליצה להניח לו ולא להתעקש על פעילויות מורכבות, ועם זאת, לא לאפשר לו לשחק בשפע משחקים, למשל, אם אינו מסוגל לאסוף אחריו. בזה לא הייתי מוותרת. שיטת המדבקות רלוונטית רק כשמדובר בעיצוב התנהגות, ולא הייתי עושה זאת ללא התייעצות והדרכת הורים של פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

ליאת שלום, בני בן 4 יצר קשר בגן עם ילד שובב ואלים הגורר אותו להתנהגויות שליליות. לאחר מחשבה עמוקה בנושא, נראה לי שבני "טיפוס" כזה שנתלה על דמות מסויימת כדי לשאוב ביטחון. בגן הקודם היה זה ילד מאוד חיובי ואיתו היתה גם, מעין ברית. גם כאן, יש ברית, אך שלילית. אנחנו אומרים לו שאנחנו לא מרוצים מכך שהוא מחקה התנהגויות שליליות ומבהירים לו שבמידה ויתנהג כך, הגננת תרחיק אותו מהפעילות עם שאר הילדים. ובכל זאת, בני חושב שזה מצחיק להתנהג כך. איך מעודדים ומעצימים את הביטחון שלו? איך עוזרים לו להתחזק (ריגשית) כך שיעמוד על שלו, ולא ינוהל על-ידי אחרים? האם לדעתך יש חוגים או סדנאות (כגון ריפוי בעיסוק) שיכולים לתרום? בברכה, אמא מאוהבת

שלום רב, מצרפת לכאן לינק לתשובה שנתתי לשאלה דומה. אנא קראי, ואם תרגישי שלא קיבלת מענה מספק, חזרי ושאלי עוד- http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-21097#message-21097 בברכה ליאת

ליאת שלום, ראשית, תודה על תשובתך. אכן כבר קראתי תגובה זו בחיפוש שעשיתי בפורום. ובכל זאת, קצת לחדד כי נראה לי שמדובר כאן בביטחון עצמי. לעניות דעתי, בני נגרר כי הוא נמשך לטיפוסים שמנהלים אותו. גם אחה"צ, כאשר הוא ניפגש עם חבר (לא החבר ה"בעייתי") אני שומעת אותו שואל שאלות כגון "אתה תהיה חבר שלי" או "גם אותי תזמין?". איך מעודדים יצירת קשרים עם עוד ילדים בגן (הוא מספר לי שבגן הוא משחק רק עם אותו חבר. חוץ מלומר לו שכל אחד אחראי על עצמו ואם הוא רואה התנהגות לא טובה מצד ההוא- שיתרחק, איך עוד אנחנו יכולים להגיב?)האם יש חומרי קריאה בנושא? מעבר לכך, יש לנו בעיה של אוכל איתו. הוא מאוד בררן ולא מוכן לאכול ירקות ופירות. בצהריים יש מעט מאוד מנות שהוא מסכים. אמרנו לו שאם הוא לא מסיים גם את האוכל המזין, הוא יהיה רעב אח"כ ולא יוכל לאכול חטיפים/שטויות. הוא עונה "בסדר" ולא מסיים. אח"כ מגיע השלב שהוא רעב ואני לא מוותרת, אבל זה לא משפיע על הפעמים הבאות. כלומר, הוא לא למד את הלקח. קצת נראה לי שאנחנו משאירים תמונה מעורפלת בנושא. אנא תשובה פרקטית. המשך ערב נעים!

בת שלי בת 18.5 קשורה מאוד בי מסרבת לצאת מהבית לבד. או איתי או עם אחותה המבוגרת (לא תמיד מקבלת) או עם חברה יחידה הקטנה שנה ממנה ועכשיו התחילה להתנדב בשירות לאומי ואם אני בעבודה (אני יוצאת מוקדם בבוקר)היא יוצאת לבד ונוסעת למקום העבודה באוטובוס ואם אני בחופש היא מסרבת לנסוע לבד ורוצה שרק אני אקח אותה באוטו שלי אחרת היא מתעצבנת ומתחילה לבכות ולצעוק וזורקת כל דבר נמצא על ידה וממשיכה הרבה זמן בההתנהגות עד שאני מבתרת והולכת איתה ואם אני לא מבתרת היא לא יוצאת מהבית ונשארת עם המחשב שלה בחדר שלה ומאיימת להתאבד והיא כל הזמן מקבלת מה שהיא רוצה בעזרת הסרחות והביכי שלה. יש לציין שהיא לא אוהבת אבא שלה והיא לא מסתדרת איתו

שלום רב, פני בהקדם להתייעצות והדרכה הורית אצל פסיכולוג קליני. לתחושתי, מדובר בסוג של בעייה בסמכות ההורית שלכם, ואולי גם בעיה בוויסות הרגשי של הנערה. להערכתי, בתך תוכל להרוויח מטיפול פסיכולוגי, אך אולי יהיה צורך 'לדחוף' קצת. מסיבה זו, אני ממליצה שקודם לכן תגיעי את, ותקבלי כלים שיעזרו לך להיחלץ מהשיעבוד לחרדות של בתך. בהמשך, יהיה צורך לעודד ולקדם את הטיפול בבת. אם את חוששת שהיא פוגעת בעצמה או נמצאת בסכנה כזו, פני בדחיפות לפסיכולוג קליני מומחה, רצו כזה המתמחה בטיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT). בהצלחה ליאת

היי ליאת שלחתי לך מייל אנא עני לו בבקשה ממך אני חייבת את עזרתך בנוסף חשוב לי לציין שעם כל הרצון שלי להבריא כבר אל תקראי את המייל בשבת כי אני שומרת שבת ואני לא רוצה לגרום לכך שתחללי שבת חס וחלילה שבת שלום דנה

שלום דנה, קראתי את המייל שלך, ואני שבה וקוראת לך להגיע לטיפול פסיכולוגי ולטפל בעצמך. את מתארת מגוון של תופעות חרדה, שבחלקן פוגעות גם בשיפוט ובבוחן המציאות שלך. פני בהקדם להתייעצות עם פסיכולוג קליני/פסיכיאטר, והחזירי לעצמך איכות חיים. אני מתקשה להאמין שתצליחי לטפל בעצמך לבד, ובטח שלא דרך האינטרנט. עם טיפול, לעומת זאת, תוכלי למתן בצורה משמעותית את החרדות שלך, וחבל למשוך את זה לאורך זמן. מעודדת אותך בכל לבי לפנות בהקדם. שבוע טוב ליאת

שלום אחותי בת 11 נוחרת (בגלל קשיי נשימה דרך האף- השם ישלח לה רפואה שלמה, אמן) ורציתי להקליט אותה ולהשמיע לה שהיא תתעורר. האם מבחינה פסיכולוגית כדאי לעשות את זה? האם זה לא ייפגע לה חלילה בביטחון העצמי? ממתינה לתגובתכם בנושא זה. תודה ושבת שלום!

למה לעשות לה את זה כאילו? מה הבעיה שלך!? את טוענת שאת אחותה נכון!? אז תתנהגי כך...

שלום סיגל, לא בטוחה שאני מבינה את כוונתך. אם אחותך נוחרת בגלל קשיי נשימה, הקלטת הנחירות לא אמורה לעזור לשנות את המצב. לשאלתך מה זה עלול לגרום לה, אענה בשאלה נגדית- האם היית רוצה שמישהו יקליט או יצלם אותך במצב שבו את ישנה, לא מודעת לאיך שאת נראית או נשמעת? איך זה היה גורם לך להרגיש? ליתר ביטחון, אענה גם ישירות - בעיני זה בהחלט עלול לפגוע באחותך, להעליב אותה, ולהעכיר גם את היחסים ביניכן. מצטרפת לתפילה שלך, ומאחלת לאחותך רפואה שלמה ובריאות. ליאת

אני בן 15... וכבר הרבה זמן (בערך כשנה..) אני בדיכאון וחרדות שמפסיקות וממשיכות אני פשוט לא מאושר מהחיים שלי אני מנסה לשכנע את עצמי כבר שנה שזה כלום שזה סתם סתם יש לי חרדות סתם אני בדיכאון אבל אם זה סתם למה זה ממשיך? נמאס לי לשכנע אותי שזה בסדר זה לא בסדר אני רק בן 15 ואני כבר הפכתי להיות בן אדם מריר כזה? ואף אחד לא יודע ההורים לא שמים לב לזה בשיט חברים אין לי ממש... אבל גם הם לא שמים לב... אבל תאמת איך ישימו לב..? אני לא מראה שאני בדיכאון למה שאני יראה הם לא מסוגלים לעזור לי כי הם לא מעוניינים לעזור ההורים שלי... אתה יכול לומר להם שמשהו מפריע לך או משהו מציק לך או אפילו אם נפגעתה מהם והם יתייחסו בזלזול כה רב שפשוט יוצא לך כל החשק לומר להם אפילו עוד משפט אחד ולא אין לי למי לפנות לא ליועצת לא "לחברים" (אני עושה מרכאות כי הם לא באמת חברים..) ולא להורים אז מה לעשות..? להכריח את ההורים שלי לקחת אותי לפסיכלוג...? זה בכלל יעזור? אני כבר לא יודע... קודם כל אני חושב שצירכים לשכנע אותי ואז אני ינסה לשכנע תהורים שלי... כי ההורים שלי יגידו שזה סתם ואני לא צריך פסיכלוג.. הכול סתם אצלהם..... שאני כותב את זה אני מרגיש שאני כל כך לא יודע איך להסביר... אבל המילה הנכונה לדעתי אני מרגיש מטומטם... שאני לא צריך להרגיש ככה שאני סתם נער מתבגר ויש אנשים אחרים שיותר סובלים ממני אני כבר לא יודע מה אני מרגיש אני כבר לא יודע כלום....

שלום רב, גיל ההתבגרות מתאפיין בתנודות רגשיות חזקות, ובחוסר יציבות בתפיסת העצמי והעולם. הכל מאד דינמי, מורכב, מוקצן ואינטנסיבי. אני רוצה להאמין שכשההורים שלך אומרים שהכל 'סתם', הם מתכוונים לכך שאין כאן באמת משהו חריג, ושהכל שייך לאותה תקופה רוגשת שנקראת "גיל ההתבגרות". עם זאת, יש בכל זאת מקרים בהם החרדה והדיכאון יוצרים תחושת עומס ומצוקה ניכרת, ואז טיפול פסיכולוגי בהחלט מתבקש ורלוונטי. אין לי כוונה לשכנע אותך בנחיצותו של הטיפול הפסיכולוגי, אלא רק לעודד אותך להקשיב לצרכים המיידיים שלך. אם - לאחר מחשבה - תגיע למסקנה שטיפול הוא מה שייקל עליך, תוכל ליזום שיחה עם ההורים, אולי גם להראות להם את התכתובת הזו, בינינו, ולבקש את עזרתם בפנייה לפסיכולוג. אם הם עדיין ימשיכו לזלזל במה שעובר עליך, אפשר יהיה לשקול הכנסתו של גורם נוסף, למשל מישהו שעליו אתה סומך מתוך צוות ביה"ס. מאחלת לך שתצליח להגיע לשלווה ובריאות. ליאת

ההודעה הגיעה :-)

בני בן ה-4 גמול מטיטול כבר כשנה אך חרד לעשות קקי מחוץ לבית. בבית הוא בדרך כלל עושה בשרותים אך מבקש שיבואו אותי, יביאו מגבונים. הוא מוכן לנקות את עצמו לבד אך מבקש שיבדקו אם הוא אכן נקי. גם בבית לפעמים מתלכלך לו התחתונים כי הלך קצת מאוחר לשרותים או נרטב לו כאשר ישב בשרותים. כל זה נסבל בבית אך מחוץ לבית או ליתר דיוק כאשר אמא לא לידוק הוא לא עושה בשרותים. הוא כנראה מתאפק פעמים רבות הוא מצליח אך לפעמים חוזר עם תחתון מלוכלך קצת. וכך גם בגן לא עושה מתאפק ולפעמים קצת מתלכלך. אני מצייקת אותו במגבונים ותחתונים נוספים וכאשר הוא מלוכלך הוא מבקש שיביאו לו או התיק והוא מתנקה ומחליף תחתונים. אך קורה שהוא צריך להחליף כמה פעמים ביום כי הוא כנראה התאפק הרבה באותו היום. דיוחו לימהגן שהוא תמיד לחוץ בשרותים ומפחד להשאר מלוכלך. יש לי הרגשה שזה לא בשליטתו כל המצב והוא מאוד רוצה להצליח לעשות בשרותים. מה עושים כדי לעזור לו?

שלום יעל, נדמה לי שלא מדובר בחרדת קקי, אלא בחרדה מלהתלכלך בקקי. בדר"כ חרדה כזו אינה נוצרת בחלל ריק, והיא קשורה גם לרתיעה של ההורה עצמו מלכלוך. לפעמים, כשההורה עסוק מאד בנושא, חוזר ומנגב לילד את הטוסיק אחרי שהוא עצמו ניגב, או מציע מגבונים במקום נייר טואלט, עובר מסר לפיו הקקי הוא מלוכלך ומזוהם, ושאין מקום לפיספוסים בנושא. כרגע, חשוב לנסות להרפות מעט, ולאפשר לילד מגע תכוף עם חומרים רכים ומלכלכים (חימר, פלסטלינה, דבק, צבעי אצבעות). במקביל, לנסות לא לתת פוקוס רב לנושא, ולשדר לילד מידה של 'חופש' סביב הקקי. גם אם ברח לו קצת, לא הייתי עושה מזה סיפור גדול. במידה ואת מרגישה שאתם בסחרור, או אפילו בסוג של מאבק, או אם הקקי ממלא חלק נכבד מהתקשורת שלכם - פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

אשמח מאוד אם מי מהקוראים יוכל להמליץ לי על פסיכולוג/ית מטעם מכבי עבור ילד בן 4. טיפול בתחום הרגשי, תודה מראש על העזרה.

שלום קרן, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב אנו הורים לארבעה ילדים, הגדול בן 9, אחריו בת 7 ותאומים בני 3. ההתמודדות עם התאומים לא תמיד קלה מעצם היותם שניים... לאחרונה הם "פיתחו" שיטת משחק חדשה, כל משחק מתחיל באווירה של נחת ואולם כעבור מס' דקות המשחק הופך להשתוללות חסרת שליטה, הם פשוט לוקחים את חלקי המשחק (פאזל, קוביות וכו') ומתחילים לזרוק אל חלל החדר או לחילופין אחד על השני. הם שמחים מאוד, ממש מתפוצצים מצחוק ואווירת ההשתוללות מתגברת (קופצים אחד על השני וכו'). קשה מאוד לעצור אותם שכן הם חשים בכוחם כשניים. הסברנו בבירור כי אנו לא מרשים לנהוג כך ואף הרחקנו אותם מהמשחק לזמן קצר וכשחזרו דרשנו מהם לאסוף הכל. זה לא הרתיע אותם להתחיל שוב מחדש. מצד אחד הם מאוד נהנים ושמחים ומצד שני הם יוצרים כאוס מוחלט. נשמח ונודה להדרכתך ועצתך בנושא

שלום רביד, העובדה שמדובר בשני ילדים בני אותו גיל אינה אמורה לשנות את ההתייחסות של ההורים לחוקים ולכללי ההתנהגות בבית. כוחם של התאומים אינו נובע מזה שהם שניים, אלא (אולי!) מעצם כך שאתם תשושים מכדי להקפיד על גבולות בצורה יעילה ועקבית. בסיטואציה שתיארת לא קשה לטפל, ואיני רואה מדוע אי אפשר היה לעצור את ההשתוללות. יכולתם של הילדים לאפק את הדחפים, לכבד את הכללים ולהתנהג טוב קשורה קשר הדוק ליכולתם של ההורים להציב את הגבול, לאכוף את הכללים, ולתסכל את הילד/ים במידה, גם אם זה אומר שיהיו (לרגעים) קצת פחות "נהנים ושמחים". אם את מרגישה שקשה לך לבד, פני להדרכת הורים קצרה, וחסכי מעצמך עוד תסכול וכאוס. בברכה ליאת

הי; הילדה שלי בת שנתיים וחודשיים והיא מגלה פחדים ואף חרדות מכל מני דברים וסיטואצית;אפילו ממשחקים שאהבה מקודם עכשיו היא חוששת למרות שלא קרה שום אירוע מיוחד! בנוסף;היא מתחילה לבכות עם על דמות שרוטה אותה בוכה הן בפועל והן וירטואלית(טלויזיה);אפילו בשעת סיפור כשמקראים לה סיפור ויש דמות שמפחדת;עצובה או בוכה ביא מתחילה לבכות! ברור לי שיש בעיה רגשית כלשהי אך לא ברור לי למי לפנות בגיל כזה?ואיזה סוג של טיפול רגשי יכול להתאים בגיל הזה? אשמח לתגובה בהשדם תודה מרטד וכל הכבוד על המאמץ והנוכנות לעזור יישר כח ;)

שלום מרים, בתך עדיין פעוטה, ולכן הפחדים שאת מתארת עדיין אינם מוגדרים כ'פתולוגיה' רגשית, אלא כפחדים נורמטיביים תואמי-גיל. בשל הקושי להבחין היטב בין מציאות לדמיון, פעוטות מפגינים פחד מיצורים שונים, מתקשים לפרש נכונה סיטואציות, ומיטלטלים בין חוויה של אומניפוטנטיות (כל-יכול) לבין תחושת נזקקות וחוסר אונים. זה גיל קשה מהרבה בחינות, וגם מבחינת מופע הפחדים. אני מציעה להתאזר בסבלנות, לוותר על סיפורים מעוררים מדי או מפחידים, להישאר קרובים ותומכים בשעה של פחד, ולהימנע מ'לעשות עניין גדול' מההתנהגות הזאת. ברוב הגדול של המקרים התופעות הללו חולפות גם ללא טיפול. אם תרגישו שאין שיפור גם בעוד מספר חודשים, התייעצו שוב. שבת שלום ליאת

שלום בן של י בן שלוש וחודשיים, עד גיל שנתיים ו4 חודשים היה בבית עם מטפלת נהדרת. בגיל שנתיים ו-4 חודשים הלך לגן , אחרי כחודש וחצי של הסתגלות, הדברים נהיו רגועים, הוא בכיף הלך לגן והכל היה בסדר. בספטמבר הוא עבר לקבוצה גדולה יותר עם אותם ילדים רק גננת חדשה. חודש היו עוד פעם צרות, אחר כך היה תקופה רגוע.וזהו השקט נגמר , ילד בוכה גם בבוקר וגם בערב בבית, אומר שלא רוצה ללכת לגן, שטוב לו בבית.וככה כבר יותר מחודשיים. לפני זמן קצר היה שבועיים בבית עקב מחלה. ואני העברתי אותו באותו גן לגננת אחרת.מזה מספר ימים. יש לציין שהוא משחק עם ילדים אחרים בגן וילדים מאוד אוהבים אותו, הוא אוכל לא תמיד טוב אבל אוכל וגם יושן בגן. פעם בשבוע אני לוקחת אותו לפני שינת צהריים הביתה. בשיחה עם גננת, לא קרה מהשהוא מיוחד, במהלך היום הילד בסדר. אבל בבית הוא כל הזמן בוכה ולא רוצה ללכת לגן. מה לעשות? תודה

שלום אולגה, לא בטוחה שאוכל להבין מרחוק, על סמך התיאור המאד חלקי שלך, מה בדיוק עובר על הילד, ומה צריך לעשות. לפעמים, כשהילד מתפקד היטב בגן ובוכה רק בבית, אנו משערים שההתנגדות לצאת לגן בבוקר קשורה דווקא למשהו שקורה בבית (אח קטן, קושי להיפרד מההורים, מיעוט זמן איכות עם ההורים שעובדים הרבה, ניסיון לזכות ברווחים משניים, וכיוב'). לפעמים הילד בוכה כדרך לגייס את המבוגרים, או כתוצאה של הזדהות עם עמדתו האמביוולנטית של ההורה כלפי הגן. במקרים אחרים הבכי באמת קשור למשהו שקורה/קרה בגן, ואת זה חשוב לנסות לחפש גם בדרכים עקיפות (למשל דרך משחק חופשי או בשיחה עם ילדים אחרים). רק כשתדעי בוודאות מה מפעיל את הבכי, אפשר יהיה לטפל בזה. גם פנייה להתייעצות עם פסיכולוג ילדים חינוכי או קליני (אפשר גם עם פסיכולוג הגן) יכולה להיות יעילה ולקדם את החשיבה והפיתרון. עד אז, קצרי ככל האפשר את רגעי הפרידה ממנו, והקדישי לו הרבה זמן בשעות אחה"צ, כדי להקטין את המוטיבציה שלו לקבל ממך תשומת לב דרך הערוץ הבעייתי. בהצלחה ליאת

יש לנו תור לבדיקת אבהות. המכון דורש שכל הנבדקים יבדקו באותה שעה. האם זה הגיוני? ומה אני אומרת לילד בן 8 שמעולם לא ראה את אביו? מעולם לא שיקרתי לילד, איך יוצאים מזה בסדר?

שלום שירה, איני מכירה את הפרוצדורה המדוברת, ולפיכך לא יודעת מה הגיוני או לא. לא הבנתי את מי הילד שלך אמור לפגוש ביום הבדיקה. בכל מקרה, אם מעולם לא שיקרת לו, אין שום סיבה להתחיל לעשות זאת עתה. הסבירי את הסיבה לבדיקה במילים פשוטות ובקצרה, תוך מחשבה על כל מה שזה יכול לעורר אצל הילד. נסי להיות מחושבת באשר למידת החשיפה והפירוט של המידע שאת מוסרת, והשתדלי להשיב על שאלותיו בכנות אך בחמלה והתחשבות. בהצלחה ליאת

איך אפשר לקרב בין ילדה בת 9 לבין אביה? אציין ואומר שהורי הילדה גרושים מאז שהייתה בת מספר חודשים. האם חיה עם מישהו האב נישא בשנית. את רוב גידולה מטפחים הסבא והסבתא מצד האם. הילדה גדלה עם המון הסתות מצד משפחת האם כנגד האב ואף האם מתנקמת ומתנכלת במשך השנים בכל דרך אפשרית לגרוש שלה וכתוצאה מכך הבת והאב מרוחקים מאוד האחד מהשנייה מבלי חום ואהבה מבלי תקשורת ומבלי חלק ולו הקטן בגידולה.גם הסדרי הראייה כמעט ולא מתקיימים. איך ניתן למנוע ומה אפשר לעשות כדי שהקשר בינהם לא יילך לאיבוד ושבחלוף השנים הילדה לא תגיע למצב שאביה לא נלחם עלייה?

שלום לאה, עצוב מאד לראות איך ילדים נקלעים לחזית המאבק בין הוריהם, ומשלמים מחיר כבד לטווח הקצר והארוך. כדאי לזכור שגם ילד מוסת, גדל בסופו של דבר, והופך לאדם חושב. בעיני, חשוב מאד שהאב ימשיך להיאבק על הילדה ועל הקשר עמה, גם אם במשך זמן רב זה יהיה חד צדדי. מתישהו, הילדה תתבגר ותיווכח שאביה נאבק עליה, חיזר אחריה, והתעקש לא לנטוש אותה גם כשניסתה להתנכר. הידיעה הזו חשובה מאד לילדה, גם כיום, גם אם אינה מודה בכך. כאשר ההורים עסוקים במאבקי כוח וכבוד, בינם לבינם או בינם לבין ילדיהם, יש רק מפסידים... בברכה ליאת

שלום רב! ביתי בת שנתיים וחצי. התחלתי את הגמילה מחיתולים כשהייתה בת שנה ו-8, לאחר שהראתה מוכנות לכך, בשיתוף כמובן עם מטפלת המשפחתון. התחלתי גמילה הדרגתית, רק בשעות עירות, אח"כ המשכתי גם בשנת צהריים ולילה. המצב כיום הוא שהיא גמולה לחלוטין וכמעט שלא מפספסת כלל, חוץ מהלילה. לאורך כל תקופת הגמילה, אין מגמת שיפור משמעותית בלילה: לפעמים מתעוררת יבשה ולפעמים רטובה ובתקופה האחרונה לאור ניסיונות שונים לשפר את המצב, חלה אפילו הידרדרות. הניסיונות שעשיתי עד כה: הפסקת מים בלילה תוך כדי שיחה, הסבר והסכמתה לכך. לאחר מכן, תוכנית חיזוקים עם מדבקות, לאחר מכן תוכנית חיזוקים עם התייחסות רגשית חיובית גדולה מאד. לאחר מכן, לקיחתה תוך כדי שינה לשירותים. (זה הניסיון היחיד שהוביל לשיפור, אבל הבנתי שזה צעד לא נכון וברגע שהפסקתי, חזרה ההרטבה). והניסיון האחרון והארוך, לצמצם התייחסות לעניין הגמילה. ניסיון זה הוביל להידרדרות קשה, וכל לילה היא קמה רטובה. יש לציין שמדובר בניסיונות שעורכים כבר חודשים רבים... אנחנו ממש חסרי אונים ולא יודעים מה עוד לעשות כדי לשפר את המצב. אשמח לעצתך. לירון

שלום לירון, את מדברת על "חודשים רבים" של ניסיונות לגמילת לילה, ואני רוצה להזכיר לך שיש הרבה ילדים שרק מתחילים את הגמילה בגיל זה. יש פער טבעי בין היכולת לשלוט בפיפי ביום לבין היכולת להתאפק גם בלילה. לרוב הילדים זה אכן לוקח יותר זמן. למה הייאוש הזה? למה תחושות חוסר האונים? תני לה ולכם זמן עד האביב. עד אז - תחתוני לילה. ממש לא נורא. היא עוד קטנה... בהצלחה ליאת

היי ליאת, מאז תגובתך לשאלתי, קיבלתי את עצתך והתחלנו לשים לביתי (בת 2.5) תחתוני לילה. נראה שהיא הגיבה לזה טוב. אין חוקיות: לפעמים הוא ספוג ולפעמים מרגיש כמו פעם אחת של פיפי. בכל אופן, קרה דבר מאד לא צפוי. כשבועיים לאחר שהחלנו עם תחתוני הלילה, התחילו 'פספוסים', הרטבות רציניות במהלך היום. חשוב לי לציין שזו ילדה שגמולה לחלוטין במהלך עירות (כולל שנ"צ) כ-8 חודשים אם לא יותר.... כיום מה שקורה הוא שהיא מתאפקת ומסרבת ללכת לשירותים, גם כשברור על פי תנועות הגוף שיש לה פיפי\ קקי. היא טוענת שאין לה, ואחרי זמן מה עושה ברצפה. גם בשנ"צ פעמים רבות היא מתעוררת עם פיפי ולפעמים עם קקי. מלבד השבועות הראשונים של הגמילה, לא היו כלל תופעות כאלו. יש לציין שאין שום שינוי במשפחה או במסגרת בה היא נמצאת. האם תוכלי לעזור לי להבין את שאירע ולחשוב מה רצוי לעשות כדי להחזירה לעשיית הצרכים בשירותים? נ.ב מה שניסיתי עד עכשיו: בהתחלה הייתי נכנסת איתה למאבקי כוח: יש לך, אין לי, תלכי, לא בא לי וכו'...זה לא היה יעיל ורוב הפעמים הפסדתי במאבקים. בשלב הבא ניסיתי שיטה של מעט דיבורים והרבה עשייה. כשזיהיתי שיש לה פיפי, הייתי אומרת "אני רואה שיש לך פיפי" ונותנת לה יד או במקרים של התנגדות מרימה אותה ולוקחת אותה לשירותים. גם לא יעיל, כי בפעמים שאני לא מזהה, או בשנ"צ היא עושה ברצפה.

אנא ממך אני לא יודעת עם את נוהגת לתת מייל אבל אנא ממך אני חייבת להתייעץ עמך בבקשה ממך תצילי אותייי

שלום דנה, אני שומעת את הבקשה שלך, אבל חייבת להנחית אותך לקרקע המציאות. קשה מאד, אם לא בלתי אפשרי, להציל אנשים ממרחק, דרך פורום או מייל. איני רואה הבדל מהותי בין כאן לשם, ולכן את יכולה לכתוב, ואני אקרא, אך תשובתי תישאר כשהייתה: טיפול. טיפול. טיפול. ליאת [email protected]

שלום אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג לגיל הרך עבור ילדה בת 4 בנושא העברה לגן חדש. תודה רבה

שלום דנה, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת