פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

המון זמן לא נכנסתי לכאן. אז קפצתי עכשיו להגיד שלום. מה שלומך?. אצלי הכל בסדר... העניינים מתקדמים בכיוון הנכון. רציתי גם לשאול משהו שמרתק אותי. ככל הידוע לי, יש בפסיכולוגיה מושג שנקרא "רווח מישני". כלומר, (איך שאני מבין את זה), אנשים עושים מה שהם עושים כי זה עובד בשבילם, כי יוצא להם מזה משהו כלשהו. (אני מבין נכון?). אם כך, אם גם בהתנהגות "עקומה" לכאורה - יש עבורם רווח כלשהו - למה שיעשו שינוי?. מה בעצם המוטיבציה שלהם להישתנות?. כן, אני יודע שזאת שאלה כללית מדי, ואין לי כרגע דוגמה ספציפית, אבל תוכלי לענות באופן כללי?. הנושא מרתק אותי. לסיום, אני רוצה לומר לך שאת חביבה ומקסימה במיוחד, ואני שולח לך את מלוא הערכתי והידידות שלי. אלף נשיקות, ליאת. עמית.

עמית יקר שבת שלום, (סליחה שקצת נעדרתי מכאן - עומס! עומס!). המושג של רווח משני מתייחס, כאמור, לתועלת אפשרית המונחת בצידו של הסימפטום. אם ניקח לדוגמא ילד שפוחד מכלבים המגיע לבית שיש בו כלב. ההורים אוחזים בידו חזק, מרגיעים אותו, או אולי אפילו מרימים אותו על הידיים, ובכך מורידים את מפלס החרדה (רווח ראשוני!). הם ממשיכים להפציר בו ללטף את הכלב ("הנה, תראה, הוא לא עושה כלום") ואולי אפילו משנים את סדרי הבית המארח ("בוא נבקש מחנה שתקשור אותו") או מציעים צ'ופר ("יאללה, אם תצליח ללטף אותו כמו גבר, נקנה לך אח"כ משהו קטן בקניון"). כל התוספות הללו, מהות רווח משני, של תשומת לב, שליטה בסביבה ואפילו מתנות, שהילד מקבל רק בזכות ההתנהגות החרדתית. לכן, כאשר אנחנו מטפלים בחרדה, חשוב שנהיה מודעים לרווחים המשניים, שמחלישים את המוטיבציה לשינוי. כאשר מנכים את הרווחים הללו, והילד (או הפציינט הבוגר) נושא לבדו במחיר החרדה, הסיכוי שירצה להיפטר ממנה עולה. לפעמים, למטופלים קשה לראות את מערך התגמולים הזה, והם עלולים להגיב בכעס או בתדהמה לרעיון הרווח המשני, ואפילו לראות בכך חוסר אמפתיה או זלזול מצד המטפל. בטיפול בילדים, לפעמים קשה לשכנע הורים לוותר על הרחמים ועל תשומת הלב העצומה שהם מעניקים לילד סביב הסימפטום שלו. אבל כשזה מצליח, הטיפול מתקדם מהר וביעילות, והאווירה בבית משנה בהתאם. האם עניתי על שאלתך? שבת שלום, עמית, ואתה מוזמן תמיד. ליאת

שלום, הבן שלי עוד מעט בן 6. בחודש הקרוב אנו עתידים לעבור דירה. בעקבות המעבר העברתי אותו מגן מועצה (חובה) לחטיבה צעירה. את המעבר ביצענו לאחר חנוכה. בגן המועצה הבן שלי היה מוקד חברתי, הוא היה "בחבורה" (שהבנתי שהתפרקה לאחר שעזב) והיה עם ביטחון שופע. כעת, הוא לא מראה את זה, אך לדעתי קשה לו, ממה שאני רואה הוא עדיין לא מוצא את עצמו בגן, למרות שהגננת אומרת שהוא השתלב טוב. כל בוקר שאנו מגיעים הוא מחפש מה לעשות.נראה גם שבחט"צ יש כבר חברויות קיימות. מאחר ולא עברנו עדיין דירה - אני גם לא מפגישה אותו עם חברים אחה"צ.לאחר שנעבור דירה - אקפיד על זה (למרות שכשאני אני שואלת אותו את מי הוא רוצה להזמין הוא אומר אף אחד) לי מאוד קשה עם זה. כיצד אני יכולה לעזור או להקל עליו? בתודה מראש!!

שלום גבי, תסמכי על הבן שלך, ותני לו את הזמן. גם ל'כוכב חברתי' לוקח זמן להתערות בקבוצת ילדים חדשה, אך אם הצליח בכך פעם, סיכויי ההצלחה טובים מאד גם להבא. עודדי אותו, והביעי ביטחון ותקווה לטוב. סבלנות...סבלנות... ליאת

שלום לכולם ביתי בת 10, סובלת מ ADHD והפרעות חרדה + קשיים חברתיים. אשמח לשמוע המלצות על פסיכולוגית ילדים טובה באזור השרון / תל מונד. חשוב שתהיה אחת מנוסה מאוד . המלצות ניתן לשלוח אל: [email protected] . תודה רבה!

בהצלחה!

שלום, יש לי ילדה בת 10 שלפי דעתנו סובלת מדיכאון. כבר כמה זמן שאנחנו שמים לב שהיא מתייחסת לדברים בצורה קשה מידי (למשל מישהו העליב אותה - עושים עלי חרם, אין לי חברות וכ"ו). גם המורה הזמינה אותנו לפגישה וטענה שקשה לה חברתית ושהיא מקצינה ארועים. אבקש המלצה לפסיכולוג ילדים באזור רמת-גן שיכול לעזור. תודה

שלום עופר, מסכימה עם הצורך לפנות לטיפול. עם זאת, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצה, תוכל לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, ביתי בת 6.5 ויש לה אח תאום ואחות קטנה כבת שנה. מדובר על ילדה עם "קוצים בטוסיק", מלאה אנרגיות, חיובית, נדיבה וחכמה, ויתרה מכך, מניפולטית בעת הצורך (שלה כמובן) ודבקות במשימה - עד הסוף, שקרים לבנים היא תוכל ללכת לישון איתם ולקום איתם בבוקר למחרת ולא לסגת. מעבר לכך היא סובלת מהרטבות לילה, כאשר נקטנו בכל שיטות הטיפול האפשרויות (כמעט) והאחרונה שבהן, טיפול המאופתי שהחל לפני כעשרה ימים שעד כה לא הניב דבר (זוהי הפעם הראשונה) . לפני מספר ימים, כתוצאה ממשבר קטן (הערה שקיבלה/ לא השתלבה במשחק כפי שחשבה וכיו"ב) החלה להגיב בקיצוניות, נכנסה לאמוק של קולות כאשר בשלב מסויים ציינה כי אין לה שליטה עליהם וכי הקולות רצים לה בראש ולא יוצאים מהראש ושהיא מבקשת שנעזור לה. הטיפול ההומאופתי הופסק לפני כחמישה ימים, כאשר שוחחתי עם הרופא וזה ציין שהגוף יתנקה מRemedy, תוך שבוע ימים לכל היותר. יתרה מכך שיתפה אותנו בימים האחרונים כי הקולות בראש אומרים לה שעליה להרוג את אמא או אבא שלה וביומיים האחרונים אינה ניתנת לשליטה, מצבי רוח קיצוניים מבכי וקולות במשך דקות ארוכות ואף למעלה משעה כאשר איננו מעירים לה על כך ומחבקים ועוטפים ודבר לא עוזר. אציין שאתמול הייתה בביה"ס, שיחקה עם חברים וכל היום למעט סוף היום היה ללא רבב, רגוע ושלו. אתמול עלתה שלב כאשר החלה לגזור את שערה וברגע שראתה שהנושא מקבל תשומת לב החלה לחפש מספריים כדי לחזור על הפעולה שוב, בעודה מנסה לתלוש את שערותיה. בנוסף הלכה לישון לאחר שעתיים ארוכות של צרחות ודיבורים על מוות, שלה - היא מצטערת שנולדה, אינה רוצה לחיות יותר, ועוד. לתשובתך אודה. כיצד לפעול? מי הגורם הנכון שעלינו לפנות אליו?

שלום מנשה, ממליצה על התייעצות עם פסיכיאטר ילדים. בברכה ליאת

שלום שוב ליאת, בני בן שלוש וחצי, ASD. הוא גמול (יום ולילה) מזה שנה. הרכלי הפיפי שלו מאה אחוז, הקקי היה ממש מאה אחוז, ובחודש האחרון חל שינוי לרעה. ראשית, הוא קורא לי לבוא לשבת איתו בשירותים. זה , כשבעבר היה הולך ועושה לבד, ורק מודיע לי כשהוא סיים, לעתים היה גם קם לקרוא לי בלי לנגב. אם אני לא באה (עסוקה עם הבן הגדול, או יש אורחים ולא נוח לי), הוא משום מה ממש מתלכלכך. הוא נוגע בטוסיק, הוא זז, הוא נעמד, לפעמים יוצא לו ברצפה ליד השירותים, לפעמים מסביב על האסלה. בגלל שאני לא שם כשזה קורה לא לגמרי ברור לי מה קרה. אבא שלו ראה כמה פעמים שזה קרה כשנעמד באמצע הקקי, ירד מהישבנון, טיפס בחזרה, ובדרך יצא לו הקקי. השהות שלו בשירותים גם נורא התארכה. הוא יושב המון זמן ולא יוצא כלום... עד שבסוף כן. משהו מטריד אותו סביב זה. התייעצנו בגן, אבל בגן הוא אף פעם לא עושה קקי, אלא מתאפק בהצלחה עד הבית וסידר את הזמנים שלו בהתאם, כלומר יש לו ממש שעה קבועה בערב כשחוזרים מהגן. כשהוא מתלכלכך זה לא ממש מפריע לו, הוא פשוט מטפס מול השירותים לאמבטיה, ולפעמים אומר לי אמא אל תכעסי. כי בפעמיים הראשונות שהוא עשה קקי על הרצפה ממש כעסתי עליו. ואחרי שכעסתי עליו הוא התחיל לבקש שאבוא איתו. כשאני יושבת שם בפנים אין שום דבר מיוחד והוא עושה קקי כרגיל. מה דעתך? מה הסיבה לדבר הזה? למה זה קורה? מה לעשות? האם לשבת איתו תמיד? חייבת לומר שרק אותי הוא רוצה איתו שם. כשסבתא שמרה עליו סירב שתיכנס איתו לקקי ואמר לה: "סבתא תהיי רחוקה". וכשאני באה איתו הוא תמיד אומר לי "אל תתקרבי אלי יותר מדי", מצד שני אם אני יוצאת מהשירותים הוא קם וקורא לי לבוא. אני ממש לא מבינה מה קורה איתו. רעיונות או עצות יתקבלו בברכה..

שלום ורד, צחקתי מאד מהכותרת שבחרת לך. מעניין מה החברים של נטאשה היו אומרים על הקישור הזה... :-))) בכל מקרה, עם ובלי קשר ל-ASD, מתוך מחשבה שיש כאן משהו חושי-תחושתי, הייתי מנסה לתת לילד שלך הזדמנויות לפעילות סובלימטיבית (מעודנת) עם חומרים 'מלוכלכים' ורטובים כמו צבעי אצבעות, חימר, פלסטלינה, בצק, וכד'. כך ניתנת הזדמנות לגיטימית להתנסות בחומרים מלוכלכים שאינם קקי. פעילות זו מומלצת לכל הילדים בשלבי הגמילה, ויש בה כדי לסייע בתהליך בכלל ובמקרים כמו שלך בפרט. עד אז, נסי ללוות אותו באופן 'מרפרף', כהשגחה בלבד, מבלי להדגיש את הנוכחות שלך. הזכירי לו את הכללים מדי פעם, ןשבחי אותו כשהוא עומד בהם. אשמח לשמוע אם יש שינוי. אם לא כך קורה, פני להתייעצות עם פסיכולוגית הגן, שביחד איתך תוכל לשקול התערבות התנהגותית מתאימה. בהצלחה ליאת

אני תלמיד בכיתה יא , מעולם לא היו לי ארועי משמעת,לצערי תלמיד כיתה ז הציק לי במשך זמן רב והיה מעליב אותי קשות, בין אם זה כינויים או שמות גנאי והעלבות קשות מול חברי כיתתי. הדבר היה מעסיק אותי מאוד אך בחרתי לא לפנות לשום גורם בבית הספר להתריע על כך אולי מבושה או מבוכה. אני בן יחיד להורים מבוגרים שאחרי טיפולי פוריות באתי לעולם. אני יודע שהערכתי העצמית נמוכה מאוד ואין לי בטחון עצמי. אך חשוב לי לציין כי אין לי כלל ארועי אלימות בבית הספר והמקרה הזה שבו התלמיד מכיתה ז הובהל בעקבות האלימות מצידי לבית החולים הוא ארוע יוצא דופן. פגעתי באשכיו של התלמיד והוא שכב מעולף על הריצפה. אני כמובן מתחרט על כך, אך העונש היותר משמעותי עבורי הוא העובדה שעליי לשמש כחונך לימודי לתלמיד הזה. עליי להקדיש לו 4 שעות לעזרה ולמידה. אני חושב שזה יהווה לי בעיה לעבוד מול ילד שהיה מציק לאורך זמן . אציין כי כשהתלמיד היה ביסודי שנה שעברה שימשתי עבורו אח בוגר במסגרת תרומה לקהילה, עוד בזמן שלא הציק לי, אך בשלב זה לחנוך אותו שוב זה בעייתי כי יש בי סלידה ממנו, מה עליי לעשות? האם הפיתרון טוב לדעתך של המנהלת?

שלום אבי, אני חושבת שהרעיון של המנהלת דווקא טוב. נדמה לי ששניכם מגיעים את המפגשים המשותפים ממקום חדש: הוא יודע לא להתחיל עם גדולים וחזקים ממנו, ואתה הראית לו שאתה לא חסר אונים כפי שחשב. נראה שהפרחח הקטן צריך עזרה, וגם יד מכוונת, ולמה בעצם שלא תעשה זאת אתה, שכבר מכיר אותו. לא מעט סיפורי אהבה החלו מסלידה הדדית ואפילו תיעוב. אם מצליחים להתגבר על רגשות ראשוניים אלה, התמורה נחווית כעונג ממש. כמובן שתוכל לכת ולבקש 'חנינה', אבל בעיני זה יהיה חבל. מאחלת לך הצלחה בפרוייקט. בעיני יש כאן הבעת אמון גדולה של המנהלת כלפיך, וחבל יהיה לאכזב אותה. לא? בהצלחה ליאת

שלום, בני בן השלוש וחצי החל את הלימודים השנה בגן עירוני (דו גילאי: 3-4+4-5). בתחושותיי כאמא לילד קשיי השתלבות חברתיים. לאחר ניתוח החברתי בגן עלה כי רוב הבנים בגן הינם בשכת גיל הגדולה (4-5) ואילו בני גילו (3-4) מהווים רק שנים-שלושה ילדים (מתוך 34). לפי איך שאני רואה זאת, הוא סופג "ירידות" על כך שהוא קטן (לעיתים גם קללות). כיצד ניתן לשפר את המצב? קיים גן מקביל שבו מס הבנים בני גילו גדול יותר, אבל קשה לי להאמין שיסכימו לבצע העברה כזו. מה אוכל לעשות בכדי למנף אותו??? בברכה, שוש

שלום שוש, ילד בן 3-4 עוד לא צריך למנף. הוא ילד קטן, שלא יישאר כזה לנצח. כרגע, חשוב ליידע את הגננת, ולוודא שלא ייפול קרבן להצקות. לפעמים גם חבר אחד או שניים יכולים להפיג תחושות של בדידות או חוסר שייכות, ולכן אני ממליצה לך לעזור לו (גם בשעות אחה"צ) להדק את הקשר עם הילדים הנחמדים והלא אלימים שבגן. בברכה ליאת

שלום, הילד שלי בן 4 עבר מגן פרטי לטרום חובה, מתחילת השנה עד השבועיים האחרונים הסתדר עם הרבה ילדים בגן ואפילו פיתחנו קשרים מחוץ לגן, ילד חברותי ואהוב גם בגן הקודם, בשבועיים האחרונים הילד מתלונן כי לא משחקים איתו והוא ממש עצוב, עם ילד מסויים שהיה בקשר טוב בגן ומחוץ לגן הוא אומר שהוא בכלל לא מסכים לו לשחק בחברתו וזו בתקופה האחרונה, בנתיים נוספו מס' ילדים נוספים לתמונה, פניתי לגננת, וגם היא אמרה שהוא מתלונן בפניה בנושא הזה ואמרה כי תטפל בזה, מה עושים במצב כזה, אני מרגישה שהילד מתוסכל ועצוב וגם אותי זה מתסכל, הילד רגיל להיות אהוב ולשחק בחברת הילדים שנכון לעכשיו מרחיקים אותו, איך מתמודדים עם סיטואציה כזאת ומחזקים ילד בגיל כזה במצב כזה, בלי שום קשר למסגרת הגן והגננת.

שכחתי לציין כי , שאלתי את הגננת האם הילד שלי עושה משהו לא בסדר, והיא אמרה שהוא ילד טוב ומקסים ולא מציק להם.

שלום מיטל, לא ברור מה גרם לשינוי הפתאומי בסטטוס החברתי של בנך, ונדמה לי ששווה להשקיע מאמץ בניסיון להבין זאת. האם קרה משהו בגן? האם זה קרה לאחר חופשת חנוכה? מבין השורות אפשר להבין שמדובר בעיקר בילד אחד שמאכזב את בנך, ואולי בעוד מס' מועט של ילדים. עם כל הצער שבדבר, יתכן שהמצב לא נורא כ"כ, וכל שנדרש זה לעזור לבנך להבין שלא תמיד כולם רוצים לשחק איתנו. ההבנה שיש תמיד ילדים אחרים, ושאפשר למצוא חברים גם בקבוצה אחרת, היא חשובה ומעודדת. לא תמיד נשיג את מה ואת מי שאנחנו רוצים, ולכן עלינו לחפש ולמצוא את מי שמתאים ונכון לנו. זאת, כמובן, מסקנה מורכבת עבור ילד קטן בן ארבע, אך המסר הבסיסי יכול לעבור גם בגיל כזה, כל עוד הוא מוצג בפשטות וענייניות. נסי לבדוק האם קיימים ילדים שיותר זמינים עבורו כרגע, ולעודדו לפתח את הקשרים החברתיים עמם. ההיצמדות וההתעקשות על מי שאינו מעוניין בנו, עלולה רק להחמיר את הדחייה, את העלבון ואת העצב. הזכירי לבנך כמה הוא חמוד וחכם, ושדרי לו שאת סומכת עליו שיסתדר וימצא עם מי לשחק, בגן ומחוצה לו. בהצלחה ליאת

ליאת שלום ביתי בת 10, סובלת מ ADHD והפרעות חרדה + קשיים חברתיים. אשמח לשמוע ממך המלצה על פסיכולוגית ילדים טובה באזור השרון. אנחנו גרים בתל מונד. חשוב שתהיה אחת מנוסה מאוד שכן לא קל להגיע אליה, אל ביתי. תודה רבה!

שלום רונן, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצה, תוכל לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום, אני לא ממש ידעת ממה להתחיל כי לא יודעת להגדיר את הבעיה. יש לנו שלוש בנות, בתי הבכורה עוד מעט בת 9, בתי האמצעית בת 4 ועוד תינוקת חדשה בת חודש וחצי. לפני כחצי שנה העברנו את בת ה 4 לחדשה של הילדה הגדולה, על מנת לפנות חדש לתינוקת החדשה. חשוב לציין כי לפני כן, בתי הבכורה הייתה לעיתים מבקשת שנשב איתה לפני שנרדמת ולעיתים הייתה אומרת שפוחדת. לכן, חשבתי שהצטרפות של אחותה ישרת כמה אינטרסים: פתרון לפחד של הגדולה ופינוי החדר עבור הקטנה. המציאות היא אחרת... הגדולה לא מוכנה להירדם ללא נוכחות אחד מאיתנו לידה, לא מוכנה להישאר לבד בקומה (אנחנו גרים בבית דו קומתי), כאשר קמה לשירותים בלילה, מגיעה אלינו ולא לשירותים שלהן, כאשר אנו מבקשים ממנה להמתין עד שנגיע לשבת איתן בחדר, לא מוכנה לחכות וכל הזמן צועקת לבדוק מתי נגיע. עכשיו גם האמצעית, שהיא ילדה שלא ראיתי אצלה פחדים כלשהם דומים לזה מתחילה לומר שהיא פוחדת ולא מוכנה להישאר לבד בחדר או ללכת לבד לקחת את הדברים או כל דבר אחר. המצב מתחיל להפריע לשגרה תקינה של הבית גם בשל העובדה כי תינוקת החדשה צריכה את הנוכחות שלי לידה (אני מניקה ולכן נמצאת הרבה איתה). אני סבורה שחלק מהסיבות הן בגלל הצטרפות שחקן חדש בבית, ואנו משתדלים כמה שיותר לתת תשומת לב גם לגדולה וגם לאמצעית, אך זה אף פעם לא מספיק ולא מצליחים להגיע לשלווה מסויימת. שנינו מגיעים לסוף היום מותשים ובעיקר "שורדים" את היום. אשמח לעצות, הכוונה, לאן לפנות ליעוץ עבורינו כדי שנוכל גם לעזור לילדינו וגם להחזיר שלווה הביתה. תודה רבה

שלום ומזל טוב! כניסתו של תינוק חדש הביתה מערערת את האיזון המשפחתי, והגיוני לצפות לתגובות אלה ואחרות, במיוחד אצל האחים הגדולים-קטנים שבבית. כמו שציינת, הפוטנציאל החרדתי היה אצל ילדתכם הגדולה עוד קודם ללידה, ועכשיו זה מחריף בעטיו של השינוי, ומשרת את הצורך שלה בתשומת לב וקרבה. לא בטוח שמוכרחים לרוץ להתייעצויות, ואני ממליצה לגלות מידה של סבלנות גם לימים חסרי מנוח. שלושה ילדים זה לא צחוק :-) ככלל, פחדי יום ולילה הם חלק מהתפתחות נורמלית, ועלינו לתת להם מענה קשוב וסבלני ללא קשר לנסיבות, לרמות העייפות שלנו, ולאילוצים האחרים של חיינו. ילד שבוכה בלילה עלול להעיר את אחיו, וזה חלק מגידול ילדים. אין לי ספק שהשלווה והאיזון יכולים לחזור גם ללא מעורבותם של פסיכולוגים, וזאת בעזרת אורך רוח, נדיבות, ורצון טוב. מסכימה לנסות? ליאת

תודה רבה ליאת, זה מה שאנו משתדלים לעשות, להתייחס ולנהוג באורך רוח :) נראה שהייתי צריכה "להוציא" את הדברים שהצטברו כדי להמשיך הלאה ולמצוא כוחות חדשים. גם אנו ההורים זקוקים לפעמים לאישור של מעשינו... :) תודה רבה שאפשרת לי זאת. וכמובן שאמשיך לנסות ולנסות, אני לא מהמתיאשים מהר.. אני בטוחה שנגיע לשלווה ואיזון. ושוב תודה רבה

אני גרושה עוד כשבני בכורי היה בן שנתים וחצי. בתקופה זאת בעלי היה אלכוהליסט, נהג להכותי ונדדתי עם בני במקלט לנשים מוכות. אביו של בני נפטר לפני 3 שנים. בכיתות ז-ח תפקד בני בצורה מיטבית ולמד בכיתת מדעים. בכיתה ט עבר למגמת אלקטרוניקה בית ספר מתקדם אחר. תפקודו היה בעיתי: לא התקלח, ישב שעות מול המחשב. בעיה בארגון זמן. ליועצת סיפר כי הוא תופס אותי כאם לא מכילה ויש ביננו מתחים רבים. כשהיה בכיתה י היכה אותי בני כשלא אפשרתי לו לשחק במחשב עד מאוחר. הוא הטיל טרור בית. בית הספר היה חיור, עייף, מרושל. היועצת שלחה אותנו להערכה פסיכיאטרית. שם עלה התמכרות למחשב, Nos-אגב לא ברור לי מה זה? תגובה לדחק, לא מסוגת. והומלץ על פסיכותרפיה והצבת גבולות. אנחנו מחכים לתור לפסיכולוג שהתפתנה רק לפני 3 חודשים -מאז עברה שנה. ובני נשלח להערכה נוספת בגלל היועצת שמתרשמת שהוא במצוקה. לא מגיע לבית הספר, מתכרבל במיטה, לא מתקשר, לא מתרחץ לא אוכל. כיום בני כאמור בכיתה יא. בשנה שעברה הופנה לאבחון פסיכודידקטי: אנטיליגנציה מעולה ביותר, ובתחום הרגשי: דימוי עצמי נמוך, עסוק בתכנים של אובדן ונטישה, יש לו שאיפות אקדמיות, הפער בין היכולות והשאיפה לבין הישגים בפועל מעורים בו תחושת חוסר מסוגלות עצמית וחרדה משתקת. על פי הערכה האחרונה הוא בדיכאון קל וזקוק לטיפול תרופתי. הוא לא רוצה ואני לא רוצה. אגב אני עובדת כאחות במחלקה הפסיכיאטרית ואיני חושבת כמותם שיש לו בעיה פסיכיאטרית, הוא פשוט עצלן. לפני שלושה חושים התחיל טיפול פסיכולוגי ונאמר שעלי להגיע להדרכה הורית. אני לא הבעיה . הוא כן. תטפלו בו. אין לו בעיה פסיכיאטרית. אגב לגרוש שלי היתה בעיה נפשית, ולי היה דיכאון במהלך הלידה ואחריה. 3 שנים אחר כך לא רציתי את בני. אני כ"כ כועסת על היועצת, לא מגלה רגישות למצבו של בני ורק שולחת אותו לפסיכיאטר כל הזמן. היא אשמה במצבו ובהדרדרות שלו. מה לעשות? הוא נשאר בית ולא לומד?

שלום רב, כאשר אנחנו שולחים ילד לאבחון והערכה, רצוי שנעשה זאת אצל אנשי מקצוע בהם נוכל לבטוח ולהאמין. כאשר אנו מקבלים את דו"ח האבחון לידינו, כדאי שנוודא שהדברים מובנים לנו, ואם לא - נשאל ונתעקש על הבהרות. התיאור שלך את בנך בהחלט מדאיג, וגם להערכתי (הזהירה) לא מדובר בעצלות, אלא במצב רגשי מורכב המחייב טיפול. העצה הטובה ביותר שאני יכולה להשיא לך מכאן, זה למצוא את איש המקצוע עליו את סומכת, ולפעול לאור המלצותיו לטובת בנך. מזכירה לך שלושה דברים חשובים, לסיום - * תרופות נוגדות דיכאון אינן דומות לתרופות האנטי-פסיכוטיות שאת מחלקת במחלקה הפסיכיאטרית, והן אינן גורמות לאותן תופעות לוואי קשות שאת מכירה. * יועצת ביה"ס אינה אשמה במצבו של הילד, אלא רק מתריעה על הקשיים וחומרתם. לעיתים יש לנו נטייה "להרוג את השליח". חשוב שנהיה מודעים לנטייה האנושית הזו, ונעשה מאמץ להילחם בה. * הדרכת הורים היא חלק מכל טיפול בילד או מתבגר, ואין בה כדי להטיל עלייך אשמה או דופי כהורה. הדרכת הורים נשענת על תפיסת ההורה כפיתרון, ולא כבעייה. מעודדת אותך לאפשר לבנך להיעזר בטיפול, ולקחת בו חלק פעיל לרווחת שניכם. בהצלחה ליאת

אשמח להמלצות של פסיכולוג ילדים המתמחה בפעוטות מאזור ראש פינה

שלום ליליאן, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום בני בן ה- 7 שנים ( כיתה ב) בתקופה האחרונה גם מס' פעמים באמצע הלילה ופשוט בוכה או שלחלופין מגיע לחדרנו בבכי היסטרי כמו של רדם בחרדות. כאשר הוא בוכה ואנו ניגשים אילו הוא לא משתף פעולה עד שהוא נרגע ע"י אמא שלו שהיא נשארת לישון לידו, ראוי לציין כי בבוקר הוא לא זוכר כלום. בהתחלה חשבנו כי עבר עליו אירוע קשה בבית הספר כי הוא התבטאמס פעמים ( לא בלילה) שקשה לו והוא לא אוהב את בית הספר אך מצד שני אינו עושה בעיות ללכת לבית הספר ןהמורה מעידה שהוא ילד אהוב ופעיל חברתית. מה עושים ? מאוד מודאגים מהיקיצות המבוהלות שלו ?

שלום משה, לא לגמרי ברור האם מדובר בחרדה, או ביקיצות 'סהרוריות' המתרחשות מחוץ למודעות של הילד ואז גם אינו זוכר זאת. אילו שני מצבים שונים. מציעה להתייעץ עם הצוות של פרופ' אבי שדה. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-77813#message-77813 בהצלחה ליאת

שלום ליאת ילדי בן שנתיים וחצי. לפני כחצי שנה הורדתי לו את החיתול ועד היום רב הזמן הוא מפסס,כל הזמן צריך לשאול אותו אם הוא צריך להתפנות כשלמעשה מעטים הפעמים שביקש ביוזמתו להתפנות. אציין שלפני כשנה נולדה לו אחות ,את השנה הוא התחיל בגן חדש ולפני כחודשים עברנו בית. מכיוון שעבר די הרבה זמן אני שוקלת להחזיר את החיתול ולדחות את תהליך הגמילה מחשש לפגיעה בבטחון העצמי שלו אודה לעצתך

שלום יעל, מה שאת מתארת נשמע כמו תהליך גמילה שלא עלה יפה, וככזה, צריך באמת להתחיל אותו מחדש. באופן אישי, איני מצדדת בהחזרת טיטול לילד שכבר החל בתהליך. תוכלי להחליט (עם עצמך) שאת עושה restart ("מהתחלה"), והפעם עושה את הדברים אחרת. אפשר, לצורך הסמליות, להחזיר תחתוני גמילה למשך סוף שבוע אחד, ואז להתחיל מחדש בכוחות רעננים. כל הדברים שאת מציינת כ"גורמי רקע מפריעים" בהחלט תקפים, ואפשר להביאם בחשבון. אפשר גם להגיד לו ש"עכשיו, כשאנחנו בבית החדש והכל רגוע, אני רוצה לעזור לך לעשות פיפי וקקי בשירותים, וגם להצליח בזה ולהרגיש טוב". אל תדגישי את העניין של "להיות גדול", כי לפעמים, אחרי לידת אח/ות, הבכור רוצה דווקא להיות קטן... ממליצה לך לחפש מאמר הדרכה טוב ברשת, ולפעול בהמלצתו, צעד אחר צעד, תוך הימנעות מהטעויות הישנות. במידת הצורך, תוכלי להיעזר בהכוונה של איש מקצוע, אך להערכתי בהחלט אפשר לבד. קראי את שפע החומר בנושא, ורק אז התחילי לפעול ממקום של ידיעה ושליטה. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 4.5 ומתחילת ספטמבר- ברגע שעבר לגן עירוני (גן חדש) הוא מפספס צואה. עליי לציין כי בהתחלה הפיספוסים היו גם בבית, אך כעת זה רק בגן, בצהרון ובכל מקום שהוא לא איתנו- ההורים. יש לציין כי הילד מאוד נהנה בגן והולך בשמחה לגן. הוא גם מטופל אצל מטפלת באומנות מכיוון שהיו לו בעיות גמגום שנבעו ממקור ריגשי. כעת הוא כבר לא מטופל אצל קלינאית תקשורת- הדיבור שלו שוטף, אך הוא ממשיך להיות מטופל אצל מטפלת באומנות. הוא מסביר ש"בורח" לו מכיוון שהוא לא רוצה לפספס משחק עם חברים, את שעת החצר וכדומה. אני אובדת עצות- ניסיתי כבר הכל מולו- להתעלם מהתופעה, לחלק מתנות על פעמים שלא בורח לו, להעניש כשבורח לו. אני מרגישה שלי כבר אין כלים. הייתי שמחה לשמוע על המלצה, טיפול, איש מקצוע שמטפל ומייעץ בנושא זה באופן ספציפי. תודה

שלום ענבר, עקרונית, גם מטפלת באמנות אמורה לתת מענה לאספקט הרגשי של הבעיה. הדבר החשוב ביותר, בעיני, במקרים של הצטאות, היא הדרכת הורים טובה, שתכוון לאספקטים ה'תקשורתיים' של התופעה. אם המטפלת שלכם לא נותנת מענה לכך תוכלו לפנות, במקביל, לפסיכולוג ילדים קליני, שיעבוד לצד המטפלת באמנות, וייקח על עצמו את ההדרכה שלכם. בהצלחה ליאת

שלום אמש גיליתי שבת אחותי, בת 12, נוהגת לגעת וללטף את איבר המין של בתי, בת 7 ו-10 חודשים (יש לי עוד בן גדול בשנה וזהו). הילדה גילתה לי במקרה ומתוך השיחה (חצי תחקיר אבל בעדינות) גיליתי שזו לא פעם ראשונה וזה קרה כבר כמה פעמים; בת אחותי ביקשה מבתי לגעת באיבר מינה בתואנה ש"היא רוצה נורא להרגיש פות חלקה ולא עם שערות כמו שלה"; בתי דיווחה כי זו לא הייתה חוויה כואבת אלא נעימה. אני בשוק! אני בהלם! אני זועמת! בתי ילדה מדהימה..רגישה וחכמה ומסוגלת כ"כ לדבר על רגשותיה ואת זה שמרה בסוד זמן רב. בתי גם נורא סקרנית ואוהבת ל"הציץ" בבני דודיה מתלבשים ולראות את גופם העירום מתוך סקרנות. אבל מה שנעשה כאן הוא חציית גבול אדום! הסברתי לבתי שהיא בסדר גמור אבל מה שהבת דודה עשתה הוא לא בסדר ושמותר לבתי להגיד לא ושהיא חייבת לשמור על הגוף שלה כי זה פרטי שלה (וזה משהו שממילא כבר אנו אומרים להם מגיל מאד קטן). אבל מהיכרותי עם בתי, יש לה צורך לרצות..בייחוד כאלה שהיא, בעולמה הפרטי, מייחסת להם חשיבות רבה וגדולה..גדולה ממנה. אני בטוחה שזה לא כאב וכו' אבל זו לא הייתה חוויה נעימה לבתי שכן לא היא יזמה את המגע ולכן זה לא נבע מרצונותיה. אני עמוסה ברגשות וזעם וכאב ומבקשת עזרתך כיצד להנחיל לבתי תחושת ערך עצמי..הערכה עצמית...קבלה ואהבה עצמית ועוצמה כדי שתוכל לעמוד על שלה ולאהוב את עצמה ולא ל"מכור את עצמה בשני שקל" מול עמדות שהיא מאפיינת כחשובות לה (לאו דווקא כוח אלא שהיא נורא אוהבת ולא רוצה להעליב או לפגוע או לצאת "קטנה" וכו'). בבקשה עזרה.

שלום רב, אני מסכימה עם הצורך לפעול בדחיפות, אך יש לעשות זאת מול הילדה הגדולה, בת ה-12, שחצתה את הגבול, ובסיפור הזה מוגדרת כ'תוקפת'. עבריינות מין בין קטינים היא דבר מסוכן, וחשוב מאד לעצור אותה בזמן. לגבי בתך, הפעולה הנדרשת היא עוד הסברה - כפי שאת עושה נכון. רצוי לפעול לא מתוך פניקה, אלא בתקיפות וברגיעה. "אין להרשות לאיש לגעת בגופך בכלל, ובאזורים המוצנעים בפרט, גם אם אדם זה הוא בן משפחה שאת אוהבת". חדדי אצלה את ההבחנה מי כן ומי לא. הדגישי גם את ההכרח לכבד את פרטיותם של האחרים, כולל את האיסור להציץ למישהו אחר ולהפר את צנעת הפרט. במקביל, שוחחי עם אחותך, יידעי אותה בפרטי האירוע, ובקשי ממנה להתייעץ עם גורם מקצועי בנוגע להתנהגותה של בתה. אני מבינה שזה אולי מביך ולא נעים, אך מתבקש מאד לטובת כולכם. בברכה ליאת

הילדה שלי בת 8, פםאום התחילה לסבול מכאבי בטן בבוקר לפני בית ספר. מסרבת ללכת ללימודים. ולהיכנס לכיתה. לא קרה שום דבר חדש. אין בעיות לימוד חברים, אין מורה חדשה וחלילה אין כל אלימות או מקרה נוראי. היא אומרת שזה בגלל שכואבת לה הבטן. והיא לא רוצה לעשות קקי בבית ספר. לא הצלחנו להבין למה פתאום התחילו הכאבים. שללנו כל אפשרות לבעיה פיזולוגית. מה עושים? לפנות לפסיכיאטר? לפסיכולוג? לכל מי שאני מנסה לפנות התורים עוד שבועות אם לא חודשים. איך עוזרים לילדה? שולחים בכח? מוותרים?

שלום רב, לפני שרצים לפסיכולוג או פסיכיאטר, אני מציעה להקשיב למה שהילדה שלכם אומרת: היא לא רוצה לעשות קקי בביה"ס, וצריך לבדוק מדוע. האם בדקתם את השירותים בביה"ס? האם הם נקיים? האם יש שם נייר טואלט? האם חוותה אירוע קשה של עצירות/שלשול בשירותים של ביה"ס? האם פגשה שם, במקרה או שלא במקרה, מישהו זר שעורר בה פחד? האם חוותה מצב שבו לא אפשרו לה לצאת מהכיתה לעשות קקי? נדמה לי שכדאי לברר את כל השאלות הללו, ולנסות להבין מה נח מאחרי ההתנגדות וכאב הבטן, ורק אז לפעול - בהתאם. בברכה ליאת

אכן ביצענו בדיקה ולא ראינו כל דבר קיצוני. מה שתמוה זה שלפעמים יש ימים נפלאים שהכל בהם בסדר. ימי שישי היא תמיד מאושרת ללכת לבית הספר. וכמובן אחרי שבת הבוקר של יום ראשון קשה במיוחד. אני מודה לך על המענה/ אולי בכל זאת תוכלי לומר לנו מנסיונך הם מחייבים את הילד או משאירים אותו בבית? מה הפתרון הנכון? בכל מקרה, אנחנו כמובן נשתדל לפנות למומחה בהקדם.

שלום, ביתי בת 7.5 ולפני כמה חודשים לאחר שראתה סרט ילדים עם מוטיבים קצת מפחידים החליטה שהיא מפחדת מהלילה, זה מתחיל בהרדמות שהיא רוצה שנשאר איתה בקומה (יש לנו בית עם כמה קומות) ולא נרד לסלון וזה ממשיך בלילה שהיא מתעוררת כל לילה ומעירה אותנו כדי שנחכה שוב שתרדם, הבעיה היא שכשהיא מבקשת שנשאר בקומה או שנשאר ערים היא לא מאמינה לנו שאנחנו אומרים לה שאנחנו נשארים עד שהיא נרדמת וכנ"ל לגבי הלילה היא חושבת שאנחנו ישר הולכים לישון ואנחנו מסבירים לה כל פעם מחדש שאנחנו מחכים , כי גם אם יש שקט בחדר זה כדי לא להעיר את אח שלה התאום שישן איתה בחדר שגם הוא סובל מהמצב (ואנחנו באמת נשארים בחדר ובלילה ערים , כך שאנחנו לא משקרים לה כמו שהיא חושבת ),הדרך היחידה להחזיר אותה לישון ולהפסיק אותה מלשאול עשרות פעמים אם אנחנו באמת נשארים בחדר/ערים ולא הולכים לישון זה לומר לה שאנחנו תיכף הולכים לישון אם היא לא מפסיקה ואז אחרי בכי קצר ולפעמים קצת יותר ארוך היא מבינה והולכת לישון, אנחנו ממש מנסים להיות אמפטים לפחדים שלה, מדברים איתה במהלך היום על הנושא ומסבירים לה שאנחנו כאן בשבילה ושומרים עליה ושאין לה ממה לפחד, היא גם ישנה עם אח שלה התאום בחדר שגם הוא שומר עליה (ולאחרונה מבקש בלי הפסקה לעבור לחדר אחר כדי לישון טוב יותר , גם לו זה נמאס...). אנחנו ממש חסרי אונים , אנחנו ממש מנסים להיות סבלנים לנושא אבל מרגישים שהדבר היחיד שעוזר לה בסוף להרדם זה כשאנחנו אומרים לה שזאת פעם אחרונה שהיא שואלת אם אנחנו ערים או מחכים לה בקומה כך שמה שיוצא בסופו של דבר שאנחנו בעיקר כועסים עליה ומתייסרים על זה בבוקר. מה ניתן לעשות עם הסיטואציה הזאת? איך מחזירים אותה להרדם בכוחות עצמה ולחזור לישון בכוחות עצמה בלילה, אנחנו כבר עייפים , מיואשים ובעיקר מתוסכלים מחוסר היכולת לעזור לה ולהרגיע אותה. תודה,

שלום יערה, בתך הגיעה לגיל שבו לפחדים האופייניים יש ממד מציאותי (פריצות, גניבות, מלחמות, פיגועים, אסונות טבע, וכו'). האסטרטגיה ההסברתית לא תמיד מספיקה, וחשוב לתת לילד גם תחושה של שליטה וביטחון. הסכנה העיקרית במצב שלכם, זה מערך תגמולים משני, שעלול להפחית את המוטיבציה שלה להתגבר (היא משעבדת את כל המשפחה לחרדה שלה, זוכה למשמר צמוד ביום ובלילה, לאינטראקציות ליליות, וכד'). לכן, כדי לשבור את המעגל הזה, וכדי לעזור לבתכם לחזור לישון לילה מלא, אני מציעה לקבל את הצעתו של האח התיאום, להעבירו לחדר אחר (לא לחדר שלכם!), ולדאוג לכך שמישהו מבוגר (אחד מכם או אח גדול אם יש)יישן בחדרה למשך שבועיים. עליכם להציג זאת כתנאי לכך שאינה מעירה אתכם, ובמקרה של יקיצה - היא חוזרת לישון בכוחות עצמה. אל תשתפו אותה בפרק הזמן עליו החלטתם, ועשו זאת בנדיבות, עד שתחזור לישון לילה שלם בשקט. ברוב המקרים זה מספיק, ומסייע להחזיר את חיי הלילה לשגרה. במקרה שהחרדה נמשכת וממשיכה להפריע גם לשגרת היום, פנו להתייעצות פנים אל פנים עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום, אני מקווה שלמרות גילי הצעיר אני אקבל מענה. אני בן 16 וחצי ויש לי חברה בת 14, אנחנו מתסדרים מצוין וטוב לנו מאוד ביחד(אנחנו ביחד כבר קצת יותר משלושה חודשים) אך יש דבר אחד שמאוד מטריד אותי, כאשר ניסיתי "ליזום" נשיקה היא דחתה אותי, כאשר שאלתי אותה מה הבעיה היא ענתה שהיא מפחדת, אבל היא גם אמרה לי שהיה לה חבר לפני שנתיים ואיתו היא כן התנשקה, שאלתי אותה אם זה בגלל שאני גדול ממנה בשנתיים וחצי והיא אמרה לי שזה לא העניין.. היא פשוט חוששת והיא בעצמה לא יודעת ממה, כמו כן היא כל הזמן אומרת שהיא אוהבת אותי, אבל איך זה יכול להיות אם היא לא מעוניינת אפילו במגע פיזי "בסיסי"? מה יכול היה להשתנות בזמן הזה שעכשיו היא מפחדת מהעניין? האם באמת יכול להיות כזה מצב? או שהיא משקרת בשביל לכסות על משהו אחר(כמו למשל שהיא נגעלת ממני) תודה רבה על העזרה!

שלום ניצן, לא ברור מה עוצר בעדה מלהתנשק איתך, וכנראה שלא תדע אם לא תנסה לברר. להערכתי, אם לא הייתה אוהבת אותך ונמשכת אליך, כבר לא הייתם יחד. אמשיך ואסתכן בהערכות - בהנחה שהיא רק בת 14, והקשר הקודם היה לפני שנתיים (כשהייתה בת 12!!!), אפשר להניח בזהירות שלא מדובר בנשיקות לוהטות מאד של אישה, אלא במגע בוסר האופייני לגיל זה. בהחלט יתכן שהרתיעה שלה משקפת חרדה גדולה מאנטימיות וקרבה גופנית (ואולי גם את האיסורים מצד ההורים). אני מציעה לך להתאזר בסבלנות, להמשיך לחזר אחריה ולהפגין אהבה ורוך כלפיה. כשהיא תרגיש מוכנה זה יקרה, ואז יש סיכוי טוב שיתפתח אצלה "טעם של עוד". אל תפעיל לחץ או קוצר רוח, וכבד באופן מלא את בחירותיה. אם תימשך האהבה, גם הגילויים הפיזיים שלה יבואו לביטוי. סבלנות... ליאת

שלום רב, לפני כיומיים שיתפה אותי בתי בבעיה: בזמן שהיא לא מרוכזת (בתכנית טלוויזיה, ספר, משחק וכו') מלוות אותה מחשבות של סכנה ואיום על חיי מישהו יקר לה. לדוגמא: אם היא מטעינה את מכשיר הטלפון שלה עולה לה סצנה דמיונית של מישהו יקר לה שמתחשמל. אם היא רואה את האש בוערת בקמין, עולה לה מחשבה של שריפה וסכנת חיים למישהו יקר לה. הסברתי לילדה שפחד הוא תחושה נורמלית וחשובה: שזה מה שמונע מאיתנו לקפוץ לכביש או להיזהר מאש אבל צריך גם להכניס אותו לפרופורציה ולא לתת לו להשתלט עלינו. המלצתי לה לדמיין תמונה חיובית או כל דבר שגורם לה אושר או בטחון וכשהיא מרגישה שהתחושה מתגנבת אליה, להפסיק ולחשוב על הדמיון החיובי. יש לציין כי לא ארע אסון כלשהו, או סכנה כזו שיכולה להביא למחשבות אלו. שאלתי גם את בתי אם קרה משהו אצל מישהו מחבריה או אפילו תכנית בטלויזיה שראתה אך היא ענתה שלא. ראשית, האם יש לך המלצה לתת לי להתמודדות של הילדה עם הבעיה? שנית, אני זוכרת את עצמי בגילה ואת הפחדים שליוו אותי, האם זה אופייני אכן לגיל האמור? אשמח לקבל את דעתך והמלצותייך. צופנת

שלום צופנת, אתחיל מהמשפט האחרון שלך - לחרדה יש גם מרכיב גנטי: בדר"כ נראה יותר מבן משפחה אחד הסובל מדאגנות וחרדות. אם את היית חרדתית יתכן שבתך ירשה את הפוטנציאל. ילדים ואנשים חרדתיים מתאפיינים בדפוס חשיבה קטסטרופלי, ונוטים להתייחס את העולם כאל מקום בלתי צפוי, מסוכן ומתקיף. יש תיאוריות פסיכולוגיות שיתייחסו לפנטזיות כאלה כמשקפות משאלות תוקפניות, ויש כאלה שיראו בהן דרך להתמודד עם חרדה אחרת, עמוקה יותר. בכל מקרה, אם הפחדים מתגברים והופכים אובססיביים יותר, הייתי פונה להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני ומטפלת בזה. בברכה ליאת

בני בן כמעט 6, בגן חובה, ילד טוב טוב, הגננות פשוט מתפעלות ממנו כל הזמן ולאורך השנים, אלא שהיום הגננת סיפרה לי שזה מאוד כואב לה לראות אותו עומד ולא עושה דבר כשמישהו מרביץ לו ושהיא מבחינתה הרי אסור לה להגיד "תחזיר לו" אבל היא אומרת את זה לי כדי שאני אעביר לו את המסר שמותר להחזיר. כשאני שואלת אותו למה הוא לא מחזיר אז לעיתים הוא עונה לי: "כי הוא חזק ממני" ולעיתים הוא עונה: " כי אני מפחד שיגידו אותי לגננת והיא תכעס עליי או תעניש אותי." כיצד כדאי לנהוג וגם הגננת מבקשת לדעת כיצד עליה לנהוג.

שלום איה, באלימות לא מטפלים בדרך של אלימות נגדית. המשאלה של ההורים ל'מנה אחת אפיים' עלולה להנציח את מעגלי האלימות, ובכך יצא שכרנו בהפסדנו. הילד שלך חכם, ויודע לא להתחיל עם חזקים ממנו. זוהי עמדה נבונה, ובמציאות המדאיגה של ימינו היא יכולה גם להציל חיים. בנוסף, הילד שלך כבר למד לכבד את הכללים, והוא מבין שהתנהגות אלימה יכולה לסבך אותו עם הרשויות. אם כל אמא תוכל לגדל בבית ילד כזה, העולם שלנו ייראה טוב בהרבה. לכן, אני מציעה לוותר על הרעיון של "ללמד אותו להחזיר", ובמקום זאת ללמד אותו להתרחק מכל מה שנודף ממנו ריח של אלימות. למדי אותו להיעזר במבוגר זמין במקרה של אלימות כלפיו, ולפתור קונפליקטים בעזרת דיבור, משא ומתן ושכל ישר. שבחי אותו על כך שאינו מכה, והפצירי בו לשמור על עצמו מפגיעה בכל דרך שיבחר. אמרי גם לגננת שלכם, שתחזק מסרים של הימנעות מאלימות, ותהדק את ההשגחה על הילדים האלימים. בברכה ליאת

שלום, יש לי שני בנים בני 10 ו-8. אתמול התחילו בינהם חילופי דברים בלי קשר העין כל אחד היה בחדר שלו והתגרה בשני הסיטואציה היתה מאוד קצרה. הילד הגדול הוא הרבה יותר חזק מהילד הקטן והוא יצא בהפגנתיות מהחדר במטרה לאיים על האח הקטן ואני חששתי שהוא יחטיף לו מכה/יבעט בו. במטרה למנוע ממנו את המעשה אמרתי לו שאני מבקשת שירגע ירדתי לגובה שלו ואמרתי לו שאני לא מרשה אלימות בבית ואם אחיו אמר לו מילה שפגעה בו הוא יכול להגיד לאחיו שזה לא נעים לו או לשתף אותי. החזקתי אותו חזק כי הוא התנגד ולא הרפתי מתוך רצון למנוע ממנו לפגוע באחיו. הוא מצדו רק התנגד יותר ולא הרפה. בסוף הסיטואציה הסתיימה בכך שאני הייתי מותשת (כי מבחינת כוח פיזי אנחנו שוים)וגם הוא היה מותש ועם דמעות בעיניים. הלכתי הצידה להרגע וגם הוא נרגע (וכמובן הפסיקה בינהם המריבה).אמרתי לו ללכת לחדר כי אני לא רוצה כרגע לראות אותו והוא לא הסכים ללכת. הרגשתי ממש חסרת סמכות שאני גם לא מצליחה להשתלט עליו ולהרגיע אותו וגם הוא לא מקשיב לי ולא הלך לחדר. בערב קיימנו שיחה משותפת עם בעלי ואמרתי לו שמה שקרה היום הוא מאוד חמור ואני לא מוכנה לקבל התנהגות כזאת בעתיד. הוא נענש שיהיה ללא מחשב וטלויזיה 2 ימים. ואמרתי לו שאנחנו נבצע למחרת שיחה איך הוא מצליח לכבוש את הכעס שלו ולהרגע שדמות סמכותית מבקשת ממנו להרגע. הילד הביע חרטה וביקש סליחה. השאלה שלי היא איך ללמד את הילד להירגע במצבי כעס ולחץ? והאם יכולתי להתנהג אחרת בסיטואציה הזאת?

שלום רונית, אני נוטה להאמין שמעורבותם של הורים במריבות-אחים רק מחריפות את המצב ומתגמלות אותו. בעיני, לא היית צריכה להתערב מלכתחילה, ואולי האירוע היה מסתיים תוך זמן קצר. אחרי הכל, הילדים שלנו מסתדרים מצויין כשאנחנו לא בסביבה, והמריבות הקשות מתרחשות בנוכחותנו, ו*כדי* להכניס אותנו לסיטואציה. כאשר את כבר עדה לאלימות, הדרך לטפל בזה, לפחות לטעמי, היא לאחר שוך הסערה. רצוי לטפל בנושא באופן כללי, לאו דווקא מתוך האשמה של אחד מהם. דברי עם שניהם על הבעייתיות של התנהגות אלימה, ובקשי מהם להציע דרכים יעילות להתמודדות עם כעסים ותסכולים, זה על זה ובכלל. התייחסי בכבוד וברצינות לכל הצעה, והוסיפי גם משלך (עזיבת שטח המריבה ומציאת פעילות חלופית מרגיעה, מסיחה או פורקת מתח - משחק מחשב, מקלחת חמה, פעילות גופנית נמרצת, אכילה, וכיוב'). את רשימת הרעיונות אפשר לתלות על המקרר, ולהציע בעדינות להשתמש בה בזמן אמת. חשוב שנזכור כהורים להשקיע מאמץ ומחשבה בהכוונת הילדים, לא רק בהתייחס אל מה ש"אסור לעשות", אלא גם לקראת מה שנכון וכדאי לעשות בנסיבות אלה ואחרות. ממש כמו ששאלת כאן, אותי, מה יכולת לעשות אחרת, כך אפשר לנסות בניתוח לאחר מעשה (ובאווירה מכבדת ולא שיפוטית) לחשוב יחד מה אפשר היה לעשות בדרכים יעילות ולא פוגעניות. בהצלחה ליאת

שלום, אני אמא לשני בנים בן 4 ובן שלושה חודשים. בן ה-4 חווה כנראה את התווספות אחיו למשפחה וזה מתבטא בעיקר ביחס כלפי, אני איתו רוב שעות היום ובערב אבא חוזר מהעבודה ואז אנחנו מתפצלים באחריות ההשכבה כל אחד עם ילד אחר (מקלחת) ולגדול גם סיפור ומתחלפים בנינו. הגדול מעדיף את אביו ומספר שהוא אוהב אותו יותר. יחד עם זאת הוא ממש מתאמץ לעשות דברים שהוא יודע שאסור ובוחן את גבולותי ואומר שהוא שונא אותי וכועס עלי כשאני שואלת למה הוא אומר שהוא לא אוהב מה שאני אומרת לו (ביקורת כשהוא מתנהג לא בסדר), דיברנו איתו והסברנו לו שיש לנו מספיק אהבה בשביל כולם כמו שהוא בלבו אוהב הרבה אנשים (הורים,סבתא ,סבא ..) מידי פעמים כשאני מחליטה משהו שלא מוצא חן בעיניו הוא מפליק לי ואני אומרת לו שאסור, לפעמים תופסת לו את הידיים לחצי דקה עד שהוא אומר שהוא נרגע מצבי הרוח שלו כלפי אהבה/שנאה משתנים כל יום הוא אחר. אתמול היינו ביומיים של טיול בלילה הוא היה ממש עייף וכשאבא שלו בא לנשק אותו הוא נתן לו סטירה ואז כשאבא כעס ואמר שלא ככה מתנהגים הוא בכה וחיבק והתנצל - לקחנו את זה כאקט של עובר עייפות, היום בבוקר במלון הכל היה בסדר לא זוכרת מה אמרתי שלא מצא חן בעיניו והוא אמר 'Im going to punch you " - ( אנחנו גרים כרגע בארה"ב כבר שנה וחצי ) והסתובב החזקתי לו ביד בעדינות!!!! סובבתי אותו אלי ואמרתי לו שלא מדברים ככה הוא עמד מולי אני ישבתי על כסא ונתן לי אגרוף לפנים ליד העין הייתי המומה לא הספקתי לעכל ומיד הגיע השני ויותר חזק הסתכלתי על בעלי הוא שאל מה קרה ואמרתי לו בנוכחות הילד שאני המומה ושהוא נתן לי שני אגרופים לפנים הוא הרים אותו והשכיב אותו על המיטה ואמר לו מה קורה איתו ואם הוא נורמלי משהו כזה ... ושכשנגיע הביתה ניקח לו את הצעצועים שלו וכו ...הוא לא נבהל מעצמו אפילו והמשיך להגיד שהוא כועס עלינו ....אני אמרתי לו שלא ידבר איתי ולא יגע בי ושאני כועסת וכל היום לא התייחסתי כשפנה אלי בלילה הוא לא רצה להגיד לי לילה טוב ולא התעקשתי בעידוד אביו בא להגיד שהוא מצטער אך לא התחבקנו הוא אמר שלא נעים לו שאני לא מתייחסת כשהוא פונה אלי ואמרתי לו שאני עצובה וכועסת בעצמי. לקחנו את הצעצועים שחשובים לו למחסן והודענו לו על כמה שינויים שהוא לא יוכל לעשות יותר. בערב לפני השינה לא מצא חן בעיניו ללכת לישון ואבא שלו ביקש ממנו אז הוא נתן לו מכה על הרגליים ... אני מבוהלת חושבת שהאגרופים הם עליית מדרגה וכועסת ולא יודעת איך נכון להמשיך מחר בבקשה עצה דחופה תודה

שלום גלי, השאלה הדחופה אינה נוגעת ל"מחר בבוקר", אלא לנושא רחב יותר, של גבולות וסמכות. כאשר ילד כה קטן מרשה לעצמו להרים יד על הוריו, הוא נמצא בסיכון לפתח חרדות, בעיות התנהגות וקשיים חברתיים. ילד שמרגיש חזק מהוריו ומסוגל לפגוע בהם, עלול לחוש מבוהל, ללא ההשגחה נוסכת הביטחון לה הוא נחוץ לצורך התפתחות תקינה. לכן, הגיע הזמן להפסיק לדבר ולהסביר, ולהתחיל לפעול. עלייך לזכור כי ילדים קטנים אינם מתרשמים מהסברים מילוליים, וכדי ללמדם איך להתנהג עלינו ליצור קשר בין ההתנהגות לבין תוצאתה. התנהגות שיש לה תוצאה שלילית נוטה להיכחד. הגם שעונש הוא תוצאה שלילית, אני מציעה להימנע מעונשים, ולנסות ככל האפשר למצוא תוצאה טבעית ומיידית ככל האפשר להתנהגותו האלימה. כאשר את מבינה שהוא מתוסכל או כועס, נסי לתקף את רגשותיו ולהציע לו דרכים לגיטימיות להירגע או לפרוק את כעסו. אם הוא מרים יד, השתדלי מאד לא לאפשר לו להנחית אותה עלייך (או על מישהו אחר, או על רכוש). אמרי בתקיפות "אני לא מרשה לך להרביץ!" והתרחקי ממנו בפנים רציניות. אם הוא בכל זאת הצליח לפגוע בך, התרחקי ממנו, ודאגי שיחוש בכעסך. עברי לחדר אחר והישארי מרוחקת וקרירה, כדי שיבין שהפסיד את חברתך ואת החמימות שלך לזמן מה, שיהיה משמעותי דיו, אך לא מפחיד מדי. אל תנסי לפצותו על כך, וגם לא לקבל מהר מדי את בקשות הסליחה שלו. תני לו להבין שלא כדאי לו לפעול כלפייך באלימות. אני ממליצה לך מאד לקרוא את שפע התגובות בנושא, שנכתבו בפורום זה. היעזרי לצורך כך בארכיון הפורום (כפתור ה"חיפוש"). בנוסף, נסי להגיע להדרכת הורים טובה, שיכולה להביא לשינוי אפילו בפגישה אחת. בהצלחה ליאת

הי ליאת, אשמח אם תאירי את עיני בסוגיה הבאה. בחג האחרון התאספו בבית הורי כל אחי הנשואים וילדיהם - אחייני - בגילאי 4-9. תןך כדי משחק, כדרכם של ילדים, הם הקימו מעין קואליציה של שלשה נגד אחד. הם לעגו לו, צחקו בפניו, ונידו אותו מחברתם. למרבה המזל לא נוצרה שם תגרה רבתי, אבל הילד המנודה (והרכרוכי מידי) הזיל נהרות של דמעות במשך כל הערב. האמת, ליבי יצא אליו. כאב לי לראות את ההתנהגות הקנטרנית והמרושעת של החבורה הצעירה... ברור לי שזה אופייני למדי בגילאים האלו, אבל הרגשתי צורך להבהיר להם שהתנהגותם מאד לא מקובלת עלי. כעת אני תוהה אם פעלתי נכון, ומה עלי לעשות במקרים דומים כמבוגר המשקיף מהצד. בעבר שאלתי אותך לגבי התערבות במריבות אלימות, ואז טענת שלא רצוי להתערב. האם גם כאן כדאי לאפשר להם להתנהל בדרכם? האם משפט בסגנון של "בבית שלנו לא לועגים זה לזה" הוא התערבות הולמת?

שלום נירה, לא תמיד ברורה לנו הדינמיקה שמובילה לדחייה אקטיבית של ילד מתוך הקבוצה. חשוב לזכור שלא תמיד מדובר ברשעות או הצקה חד צדדית, וכי גם לקורבן יש תפקיד בדרמה הזאת. לא תמיד מי שבוכה או צועק הוא גם זה שצודק. בכל מקרה, כדי שהביקור אצל סבתא לא יהפוך לזירה אלימה או פוגענית, עדיף למנוע מצבים של פגיעה או השפלה מכוונת ועקבית בילד אחד, ורצוי לעשות זאת בפעולות ולא בדיבורים. כדודה פעילה וצעירה תוכלי לנסות לחדור קצת לקבוצה הזאת, וללמוד עוד על מערך הכוחות בה. לפעמים, דברים שרואים מכאן לא רואים משם... בכל מקרה, אני מאמינה שההתערבות ה'מחנכת' שלך עלולה לסבך אותך, או עם הילדים או עם אחד מהוריהם. תני לשכל הישר להוביל אותך, ועשי זאת בזהירות. בברכה ליאת

שלום רב, אנוכי בת 30. גדלתי בבית שמסרים לגבי מיניות בו לא היו ממש מפורשים או ברורים, הנושא בעיקר לא דובר, כאילו לא קיים.. אבל 2 ההורים מאוד הגנתיים אמא חרדתית ואבא ביקורתי.. אני זוכרת שבהתבגרות המינית שלי חוויתי אותה באופן משברי והיו לי סיוטים של חוסר אונים, תסריטים של אונס וכ', אבל לא בקטע שהתענגתי על הפנטזיה אלא יותר סבלתי מכך, זה גם פגע בתחושת הזהות הקודמת שלי כילדה שאין לה 'צרכים נחותים' וגרם לי לבלבול בגיבוש הזהות הנשית שלי. פיתחתי הפרעות אכילה (בולימיה) ומאז נושא המיניות אצלי די חסום. ביני לביני למדתי להנות מאוננות ללא חשש, אבל לא מסוגלת לקיים יחסים אינטימיים קרובים עם אחרים, עם בני זוג מהמין השני, לא רגשית ובעיקר לא מינית. מאוד מפחיד אותי הקטע של המגע וחוששת לחוות חוסר שליטה וחוויה טראומטית שתזכיר לי את הסיוטים שהיו בגיל ההתבגרות בדימיון שלי... בכל אופן תהיתי אם אי פעם אהיה אמא ותהיה לי בת (ובעצם גם במקרה של בן) - איך עלי לגדל אותה מינקות והלאה כדי לוודא שהיא תגדל להיות בחורה משוחררת מינית עם יכולת ספונטאנית ובריאה לחוות יחסים ומגע מיני מהנה במסגרת יחסים בטוחים כדי לחסוך ממנה לעבור מה שאני עברתי? מה פסיכולוגים ממליצים? האם זה קשור רק למסרים חינוכיים קוגניטיבים או גם לאיכות המגע הטיפולי בתינוק? מאוד חשוב לי להבין איך לא 'לתסבך' את הילדים העתידיים שלי ולא להעביר להם חסמים שסובלת מהם בעצמי בקטע הזה של רתיעה חרדתית ממגע מיני וחוסר יכולת להנות מיחסים אינטימיים קרובים ופתוחים. רוצה להבין מראש אין לא לחבל בבטחון וספונטניות של הילדים בכל הרמות, כולל הגופנית-חושית. אשמח לעצות!

שלום רב, את שואלת שאלה גדולה ורחבה, שמעסיקה את כולנו, ההורים. איך לגדל ילד בריא בנפשו, שיוכל לקיים חיים מלאים ומספקים, לחיות בזוגיות ובאינטימיות, ולמלא את ייעודו כחלק מהחברה והתרבות בה גדל. יש תיאוריות רבות שניסו להתמודד עם השאלות הללו, ולנסח מודלים של התפתחות בריאה או פתולוגית. נדמה לי שבאופן כללי, כל התיאוריות מסכימות לגבי חשיבותן של השנים המוקדמות בעיצוב אישיותו של הילד, חשיבות הקשר הראשוני עם האם, ואיכות הטיפול לו הוא זוכה. אני ממליצה לך בחום לעשות כל שביכולתך כדי לטפל בעצמך, ולהגיע אל האימהות ככל האפשר 'מעובדת' ומודעת. רווחתה הנפשית של האם נמצאה קשורה להתפתחותו של הילד ולרווחתו כילד וכבוגר. בברכה ליאת

שלום שוב, הייתי בעבר בטיפול ולמדתי שם כל מיני סיבות מדוע התפתחתי כפי שהתפתחתי, לא תמיד הכל ברור 'ומפוענח'. אני חושבת שבעיקר אספתי תובנה שכלית, רגשית הטיפול היה תהליך מכאיב. אבל אני יותר מעוניינת במידע על גידול ילדים. איך טיפול אישי ומעובד יאפשר לי לגדל טוב יותר את ילדי? האם טיפול בהרכח יעזור לי לפתוח את המחסומים של עצמי? אני לא בטוחה שמסוגלת. ומה אם לא אפתור את מחסומיי אלא רק אלמד להבינם, האם זה אומר שבהכרח אעביר אותם הלאה? גם אם אני מאוד מודעת לנושא?

שלום, בנותיי בנות 4 וחצי, תאומות לא עוזבות לי את היד מחוץ לבית. מהרגע שדלת הבית נפתחת הן במין חרדה לא ברורה ונותנות לי יד. האחיזה לא לוחצת אבל הן לא מוותרות עליה. גם כשיוצאים מהרכב, אין מצב שהן תצאנה מבלי שאתן להן יד. זה לא משנה להן שידי עמוסות בשקיות וראציונל לא עובד עליהן. יש לציין שלבנות יש פחד מכלבים וחתולים אבל גם באזורים "בטוחים" הן פוחדות. עברנו טיפול בחרדה מכלבים, המצב השתפר אם כי יש רגרסיה מסויימת. על פניו, החרדה לא קשורה באופן ישיר לפחד מכלבים כי בשניה שדלת הבית / הרכב נפתחת הן דורשות לאחוז בידי. יש לציין שבעת משחק חופשי עם ילדים בגינה מתחת לבית הן משתובבות ומשוחררות ללא כל בעיה. נמאס לי מהמצב הזה ואני מעוניינת להבין על שום מה ולמה ואיך ניתן לפתור את העיניין המטריד הזה. האם יש לנהוג כשנוהגים בגמילה כשהפעוט מבקש שנרים אותו או שבסיס הבעיה שונה. כשניסיתי לגמול אותן מהיד שלי הן מתאבנות במקום ובוכות. הן לא יודעות להסביר לי מה מהות הבעיה. כשאני שואלת אותן ממה הן חוששות הן עונות שהן לא יודעות. זה קורה גם עם ההורה השני. אשמח לכל ייעוץ. תודה, אמא של...

היי, ראיתי את פנייתך כבר אתמול, וחיפשתי עבורך ברשת קריקטורה ישנה שראיתי פעם, שבה רואים מטפלת הנושאת על כתפיה אסל ארוך, שעליו תלויות במקום דליי מים, המון כפות ידיים, אליהם מחוברים הילדים (הקריקטורה נמצאת בספר קריקטורות מהווי הקיבוץ שנקרא "פנימי בהחלט"). מאחר שלא מצאתי את התמונה ברשת, נסתפק בכך שנדמיין את המחזה... :-)) בעיני, בגיל ארבע וחצי עדיין מותר לילדות לבקש לעצמן מגע פיזי איתך, שמשקף (בעיני) פחות פחד, ויותר מעין טקס 'בעלות' שאופייני לעיתים לתאומים או לילדים שגדלים יחד בסביבה או באווירה של "שווה בשווה". אם תקראי מה כתבתי כמה קומות מתחתייך לאליאנה ועמוס, נדמה לי שהייתי נוקטת גם כאן גישה דומה. תגובה פרדוכסאלית - כלומר, היצמדות עקבית שלך אליהן, עד שהן עצמן יחושו באבסורד. נסי להרחיב את זה למס' ימים אפילו לזמנים בהם הן עצמן אינן זקוקות לכך, עד שיחוו אותך קצת נודניקית. לפעמים, כשאנחנו מפסיקים להיאבק במשהו מעצבן, הוא נעלם מעצמו. אשמח אם תוכלי לעדכן איך הולך. בהצלחה ליאת

חג שמח, בני בן 10, אובחן כמחונן, אולם הוא חסר בטחון, לאחרונה, החל לגמגם, מתקשה להתמודד עם כשלונות, בוכה לשמע ביקורת, שלומפר, אינינו עצמאי, מתלבש באופן מרושל, מוריד מעיל רק כשאני מבקשת,אמנם יש לוחברים טובים שהם חכמים כמוהו, אך אני דואגת שמא יהיה "קורבן" לילדים "שובבים", אני מאד מודאגת מאופן התנהגותו, מה ביכולתי לעשות? חשוב לי לציין, כי מיזה שנתתים בני לומד בחוג אומנויות לחימה, אינו מתקדם, אך אינו מוכן להפסיק את החוג. מצפפה לתשובה!

שלום חן, ילדים מחוננים אינם חסינים מפני התמודדויות רגשיות, חברתיות ומוטוריות. אדרבא, התחום הקוגניטיבי המפותח עלול, במקרים מסוימים, ליצור אצל הילדים המחוננים בלבול, חרדה וספקות עצמיים, בשל הפערים בינו לבין תחומי התפקוד האחרים, או בשל פערים בתוך תחומי התפקוד הקוגניטיביים (למשל ילד מחונן שאינו מצטיין במתמטיקה). חשוב לאפשר לילד סביבה עשירה ומגוונת ככל האפשר, כדי לספק את הסקרנות הקוגניטיבית, אך בכל יתר התחומים להתייחס אליו כאל ילד רגיל, עם פחדים, העדפות, קשיים וחוזקות - כשל שאר הילדים. כרגע, בנך מאותת על מצוקה רגשית, הקשורה ככל הנראה לרמת ציפיות גבוהה שלו מעצמו(ואולי גם שלכם ממנו). ממליצה על פניה להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים המכיר את הקשיים האופייניים לילדים המחוננים, ולפעול בהמלצתו. יתכן שישקול גם מתן סיוע רגשי לילד עצמו. ממליצה לך לקרוא את הכתבה בנושא שפורסמה לפני מס' שנים כאן באתר דוקטורס - http://www.doctors.co.il/ar/8449/%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%A0%D7%A0%D7%99%D7%9D:+%D7%9E%D7%99+%D7%92%D7%90%D7%95%D7%9F+%D7%A9%D7%9C+%D7%90%D7%9E%D7%90+q00 בברכה ליאת

ליאת שלום, בעלי ואני נפרדנו לפני כחצי שנה ויש לנו ילד משותף בן 3.5 . בעקבות השינויים אני נאלצת להעתיק את מקום מגורי מרחובות לשוהם מהר ככל שניתן (רצוי בטווח של החודש הקרוב). רציתי לדעת מהי הדרך הטובה ביותר לספר לילד שאנו נאלצים לעבור מבלי להכניס אותו ל"תסבןכות" נוספות ממה שהוא נמצא בהם עכשיו (העובדה שאמא ואבא לא ביחד ושאבא לא בבית) . חשוב לי לציין כי הילד נבון ורגיש (לדברי הגננת) ואני רוצה להעביר לו את המסר הנכון ולא שהדבר קרה באשמתו, אשמח לעצתך

שלום יהודית, הדרך הטובה ביותר לספר לילדים על שינויים בחייהם היא להישאר קרובים ככל האפשר לאמת, תוך התאמה ליכולת ההבנה של ילדים בגילם. במקרה שלכם, הייתי נצמדת לעובדות כפשוטן ("אנחנו עוברים לבית חדש בשוהם, שזה מקום נחמד מאד, ויהיו לך שם גן חדש וחברים חדשים, ונגור שם שנינו בכייף"). אם הוא ישאל למה, הסבירי לו בקצרה ("כי את הבית הזה אנחנו צריכים לפנות" או "כי ככה נהיה קרובים לסבתא", וכו'). אל תכבירי בפרטים, ונסי לשמור על אווירה טובה והתרגשות חיובית. זכרי שילדים מקבלים שינויים ומצבים בהתאם לדרך בה הם מוצגים להם. אם את מרגישה שאת עושה לו עוול ומוכנה למשבר, סביר שהוא יחווה זאת כך, בעוד תפיסת המצב כשינוי מרגש וחיובי יגביר את הסיכוי לעמדה דומה גם אצלו. ממליצה בחום להיעזר בספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", הדן הן בנושא גירושין והן בנושא של מעברים. בהצלחה בחייך החדשים ליאת

תודה על התגובה, במהלך הזמן שכתבתי את ההודעה עלתה אפשרות נוספת - כרגע אבו מתגורר בדירה אחרת ברחובות (של 4 חדרים) ועלתה האפשרות שאני והילד נעבור לגור איתו , הילד לא יצטרך לעבור סביבה / גן חברים וכו' - ניתוק, גם לי יהיה חדר וגם לו (בניגוד לבית בשוהם שם ניהיה בחדר אחד ) מצד שני כרגע הוא כבר הבין שאמא ואבא לא ביחד , וגרים כל אחד בבית משלו. הדילמה שלי היא עם מה יהיה לו יותר קל להתמודד - זה שפשוט אמא ואבא גרים שוב תחת אותו הבית (כאשר השיחה ביני לבינו היא שעדין לא מנסים לבנות את הזוגיות מחדש ) או המעבר לשוהם לסביבה חדשה באמצע השנה. אני מפחדת שאם נחזור לאותו הבית למרות שאנחנו לא ביחד רק נבלבל אותו יותר , כי המסר של הפרידה הופנם ברמה מסוימת

שלום רב, יש לנו ילדה בת 6 החוששת מזה קרוב לשנה ללכת לשירותים לבדה. החשש הזה אינו קבוע - יש תקופות בהן הוא יותר נוכח ותקופות בהן היא "שוכחת" אותו והולכת לשירותים בטבעיות. כמו כן הוא נוכח רק בבית (בבית הספר היא ככל הנראה הולכת עם חברות), בעיקר בשעות הערב. בחלק מהמקרים הטריגר להופעת החשש הוא משהו מפחיד שראתה בערוץ ילדים בטלוויזיה (לרוב מכשפות מצוירות), ובחלק מהמקרים אין טריגר נראה לעין. ניסינו לדבר איתה על החשש ולמצוא ביחד איתה דרכים שבהן היא יכולה להתגבר עליו מבלי שאחד מאיתנו ילווה אותה לשירותים - אך לשווא: עדיין ישנם ימים שבהם החשש ללכת לשירותים גורם לה להתאפק עד שאחד מאיתנו מגיע לאזור השרותים ואז היא רצה לעשות את צרכיה (פעם אחת שכזו הסתיימה בבריחת שתן במכנסיים, דבר שגרם לה מבוכה רבה, והעלים את החשש לזמן מה - אך הוא שב). נשמח לעצה או רעיון. תודה, ההורים של ג'.

שלום אליאנה ועמוס, חרדה היא עניין משעבד, והסכנה העיקרית קשורה לכוחה להכתיב את סדר היום של הילד ושל הוריו. כדי להגביר את המוטיבציה של הילד להתגבר על פחדיו, רצוי לחתור למצב שבו הוא עצמו משלם את מחיר ההימנעות, ולא הסביבה כולה. כרגע, הייתי מנסה את הפטנט ה"אבסורדי", ששומט את נושא ה'כוח' המנהל אתכם. הייתי נצמדת אליה ומנדנדת לה עד כדי אבסורד, קוראת לה בכל פעם שאני בסביבת השירותים ("גליה, בואי לעשות פיפי, עכשיו כשאני כאן, כי אח"כ אהיה עסוקה"). עשו זאת בלי כעס, בלי נאומים חינוכיים, אלא באופן ענייני מאד ורגוע. נסו לעשות זאת פעמים רבות במהלך היום, ואפילו להיות קצת נודניקים, עד שהסידור הזה יימאס עליה. זכרו שזה פטנט שעובד רק כל עוד הוא נעשה באופן ענייני ומכבד מאד (גם אם זו קצת מניפולציה), ולא כמאבק כוח. בהצלחה ליאת

ילדי בן 10, מאד מאד מפותח נפשית ושכלית, לומד בכיתה ה עם רמת ציונים יפה. בתקופה האחרונה (בחודשים האחרונים) נוטה להתבודד ומעדיף להשאר לבד גם בחדרו ולצפות בטלויזיה וחמחשב (הכל בפיקוח). עד לתקופה זו היה "מלא חיים" וחברים ואילו כיום כאילו "כבה האור" בעיניו, הוא אינו מלא חיות כפי שהיה . כך לפחות נדמה לנו. אין בעיות מיוחדות בביה"ס , יש לו חוגי העשרה וחוגים נוספים לאחר הלימודים: רכיבה (4 שנים), ג'ודו (מספר שנים), וכעת גם חוג אוירונאוטיקה באוניברסיטת תל-אביב. וכמובן מקבל המון אהבה בבית.

שלום אריק, אתה יודע, לפעמים קשה נורא להיות מוצלח לאורך זמן, ויש ילדים שהצורך להצטיין 'מכבה' את שמחת החיים שלהם. הילד שלך מעדיף לבלות בשקט בחברת המחשב והטלוויזיה, אולי כדי לנוח קצת מכל פעילויות ההעשרה, שמאלצות אותו להיות שעות רבות בקבוצה. נראה שהצרכים החברתיים שלו באים על סיפוקם די והותר לאורך יום הלימודים וכל החוגים שלאחריהם (למה כ"כ הרבה?!?), ולכן אינו מעוניין להמשיך לראות ילדים ביתר הזמן. הבחירה שלו 'להינפש' מול המחשב או הטלוויזיה נראית לי הגיונית מאד ואפילו נחוצה לבריאותו הנפשית. תנו לו את זה, זה חשוב. בברכה ליאת

שלום ליאת ! אני פונה אלייך בתקווה שתוכלי לעזור לנו , אני אמא לשני בנים אחד בן 3.5 והשני בן1.4, הם ילדים מקסימים אך אנו מרגישים (בעלי ואני) שיש בעייה עם הילד הגדול , הוא ילד מקסים חכם מאוד ורגיש, אך בתקופה האחרונה הוא פשוט לא מקשיב לנו, הוא מתמרד נגדנו, מתחצף,ולפעמים גם מגיב באלימות כלפינו וכלפי אח שלו, בכל פעם שהוא עובר את הגבול אנחנו מענישים אותו ומסבירים לו מדוע הוא נענש, אך הדרך הזאת לא עובדת והוא כאילו "מצפצף" עלינו, וממשיך באותה התנהגות. ניסינו דרך אחרת ללא עונשים, אך גם זה לא עוזר, אני מרגישה שאני לפעמים מאבדת שליטה, הוא מוציא אותנו מדעתנו, נשמח לשמוע את דעתך. תודה רבה.

שלום מירב, כאשר הורים כותבים כאן ומציינים ש'ניסו הכל ללא הצלחה', אני מניחה שהכישלון טמון בפער בין ההבנה ("מה צריך לעשות") לבין הביצוע ("איך צריך לעשות זאת"). הקושי להציב גבולות כהלכה קשור לפעמים לחוויות מוקדמות שלנו, להורות שחווינו בעצמנו כילדים, לניסיון שלנו להיות דמוקרטיים מדי, לעייפות שאנחנו חווים (בעיקר אם יש ילד קטן יותר בבית), ולעצלות שלנו שמפריעה לנו להתמיד לאורך זמן ובעקביות בעמדה החינוכית שנקטנו. לכן, אני מציעה לכם להגיע להדרכת הורים מסודרת אצל פסיכולוג ילדים, שיוכל להבין מדוע את מגיעה לאיבוד שליטה וחוסר אונים. עד אז, אני מציעה להימנע מענישה שרירותית, ומציעה לנהוג בתקיפות בדרך של תוצאה טבעית("אם התחצפת והתנהגת באלימות - אני לא חברה שלך, ואני מבקשת להתרחק ממך לזמן מה"). תוכלי לקרוא המון תשובות שלי בנושא, בין דפי הפורום הישנים (כמעט כל עמוד שתפתחי, יפגיש אותך עם נושא הגבולות), וללמוד עוד על דרכי התמודדות בנושא זה. ההמלצה שלי במקרה שלכם זה להגיע, בכל זאת, להדרכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילד בן 6 שלא אוהב לחגוג ימי הולדת מהגן הוא לא אוהב וכמה שאני ובעלי מנסים לדבר ולשכנעה אותו לחגוג יום הולדת הוא לא רוצה בשום אופן אני מסבירה לו שמקבלים מתנות ושרים לך אני ובעלי אומרים לו שאולי תחגוג בגן בלי ההורים הוא גם לא רוצה האמת שאני הפסקתי לשכנע אותו למי שזה מפריעה זה לבעלי הוא מנסה לשכנע אותו ולא עוזר כלום רציתי לדעת מ האפשר לעשות ולמה ככה הוא רוצה

שלום אוריה, יש ילדים שקשה להם לשאת מצבים 'רועשים', 'המוניים', 'הומי-אדם', במיוחד כאשר הם עצמם נמצאים במוקד וכל תשומת הלב ממוקדת בהם. לפעמים מה שמרתיע את ילדי הגן זה הטקס המסורתי הנהוג שם, אשר בו הילד צריך לרקוד, לשיר או לבצע פעילות אחרת כלשהי שמעוררת אצלו הסתייגות, חרדה או לחץ. הילד מזהה את הציפייה של הגננת וההורים ממנו, ועלול להרגיש נבוך בשל כך. עם ילדים כמו בנך, אפשר לבצע חגיגת יום הולדת חלופית, אשר בה מציינים לאורך היום את האירוע בדרך פחות מחייבת. אפשר להביא את המתנות בכל מקרה, ולשמור לאורך היום על שגרה יחסית, כשהילד מקבל זכויות מיוחדות, התייחסות מיוחדת, ואולי גם תפקידים מיוחדים (לחלק את הממתקים אחרי ארוחת עשר, להיות ראשון בתור בפעילויות הגן, וכד'). אין טעם להפעיל עליו לחץ ושכנועים, שכן זה רק מחריף את המצוקה שלו. זה יחלוף מעצמו, ותוכלו לחגוג לו בעתיד עוד המון ימי הולדת. עד אז, השתדלו לשמח אותו בבית, בחיק המשפחה, או בכל פורמט אחר בו ירגיש נוח ונעים. מזל טוב! ליאת

אני בן 29, רווק. מוצא את עצמי לא יוצר קשר עם בנות. [יש לציין, שאין קשר לזהות מינית]. בגלל פחד פנימי שאינני מבין אותו. אין הכוונה לפחד מדחיה, ולהיות מעיז לדבר וכו', אלא דוקא פחד שאם תרצה אותי הרי שתהיה לי לחברה, ואני [עכשיו מבין שזה-] לא הייתי מאז ימי הילדות בקשר חזק. יש לי המון חברים ואני מקובל בחברה, אבל אני ביישן מאד כך שאני לא פיתחתי קשרים עמוקים, וכמה שאני רוצה קשר אני גם "לא רוצה". מה הצעדים הראשונים שעושים בענין? תודה רבה!

שלום דוד, אני חוששת שהגעת לפורום הלא נכון. פנה לפורום "פסיכולוגיה קלינית" או "פסיכותרפיה". הפורום שלנו עוסק בפסיכולוגיה של הילד והמתבגר. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן השבע חזר לעשות צרכים בתחתונים ולא פיפי,אני לא יודעת באיזו גישה לנקוט, הוא מתנהג כאילו זה לא מפריע לו ומסתגר בתוך עצמו כשאני מנסה לדבר איתו על זה בעדינות, לאחרונה נולד לו אח מצד אביו והוא לא את אביו כמו שהיה רגיל, אני מנסה שלא לשייך זאת לזה, אבל אני ממש עובדת עצות, איך לפנות אל הילד ומה לעשות

שלום אפרת, בריחת צואה בגיל שבע היא עניין שמחייב ברור, תחילה אצל רופא הילדים, ולאחר שנשללה בעיה רפואית (קרוב לוודאי שכך יהיה) להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. ברוב המקרים מדובר בבעיה ממקור רגשי, שיכולה להסתבך או להחריף אם תגובת הסביבה שיפוטית וכועסת. הדרכת הורים יכולה לסייע מאד, ולכן אל תוותרו על כך. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן ה- 14 התבגר פיזית , הוא גובה, צימח שפם וכבר מתגלח , קולו השתנה והוא גבה מאוד. הוא הפך לנער נאה ומרשים. מנגד יש לי תחושה קשה שהוא לא מסונכרן עם בני גילו. מתעניין במשחקי מחשב ילדותיים מאוד, סרטים מצויירים שאחותו בת ה- 6 צופה, מבקש שאבוא להשכיב אותו כל לילה, אין לו כל בעיה לשחק עם אחייניו בני ה- 8, יש תחושה שהילד תקוע בגילאי 8. מה עושים, האם ניתן לטיפול או שינוי. אציין רק שקשה לו מבחינה חברתית, הוא חסר בטיחון ועם המעבר לחטיבה הוא נשאר כמעט ללא חברים. החברים צוחקים עליו פעמים רבות ולועגים לו וזאת למרות מראהו המרשים.

שלום שירה, לא ציינת האם עד היום אבחנתם איזו בעיה או קושי התפתחותי, ומה היה מצבו החברתי עד המעבר לחטיבה. אם עד היום הכל היה בסדר, יש סיכוי שמדובר בחוסר איזון שיכול בהחלט להסתדר. אם, לעומת זאת, היו פערים גם קודם, מוטב להגיע להערכת איש מקצוע, שיוכל לסייע באיתור הקשיים ובמענה ענייני. מציעה בכל מקרה להתייעץ, ולא להסתפק בתשובה אינטרנטית. עדיף לטפל לפני שנצברים גרעונות תפקודיים וחברתיים שיכולים להביא לקשיים רגשיים. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני ילד שלישי ולו שני אחים בוגרים. בד"כ הוא ילד שמעסיק את עצמו ולא מפריע לאף אחד או אלים או מציק לילדים, הוא פטפטן ומשתף אותנו במה שעובר עליו (לא ילד סגור). יש לו בעיה של שליטה בכעסים והוא הושעה פעמיים מב"יס לאחר שאיים על חבריו לכיתה, וניכנס ל"אמוק" והמורה לא הצליחה להשתלט עליו. לפי עצה של רופאת הילדים שלו יש לקחת אותו לטיפול פסיכולוגי אבל קודם הדרכה הורית. בבית לבנתיים אנחנו משתדלים לא לכעוס עליו כשהוא מתפרץ, בועט בחפצים ומקלל אותנ, אלא מסבירים לו באופן שקט ורגוע כמה ההתנהגות שלו לא מקובלת. השאלה שלי - האם להעניש אותו על התנהגויות כאלה, האם למנוע ממנו מחשב/טלויזיה וכו'?, מאחר ולי נדמה שאין לו שליטה על ההתנהגות הכועסת שלו, וכמה שהוא מבטיח שיתנהג שוב ושלא יתעצבן ושלא יקלל ומבקש "סליחה" הוא חוזר שוב ושוב על ההתנהגות הזאת ונותן לכעסים שלו להשתלט עליו. תודה

שלום שני, כדי להמליץ על דרכי תגובה יעילות, חשוב להבין לעומק מה הבעיה, ולהכיר היטב את הרקע המשפחתי וההיסטוריה של הילד. רצוי מאד להגיע בהקדם להדרכה הורית. אוכל לומר באופן כללי, שגם במקרים של שליטה דלה בדחפים, אין לאפשר לילד להשתלח ברכוש או בבני אדם, ואין להסתפק בהסברים מילוליים. באופן אישי, איני נוטה להמליץ על ענישה, אלא על יצירת סביבה סמכותית ועקבית, שאינה מאפשרת לילד לפעול כמו-בחלל-ריק. גבולות הם הכרח דחוף, ואפילו אם זה אומר לרסן אותו פיזית בשעת כעס עד שיירגע. המסר צריך להיות, לתפיסתי - אנחנו אוהבים אותך, מבינים אותך ורוצים לעזור לך, ולכן לא נוכל לאפשר לך להרוס אותנו או את הבית. אם זה יקרה, נצטרך לעצור אותך, אפילו בכוח, עד שתרגע. מניעת מחשב או טלוויזיה אינה רלוונטית לכאן, שכן אין בכך כדי ללמד את הילד לשלוט (במה שממילא אינו מצליח כרגע). כדי לעזור לו לפתח יותר שליטה, הדרך בעיני היא ריסון והרחבת הרפרטואר התגובתי שלו, דהיינו - ללמדו מה *כן* אפשר לעשות כשכועסים. הגיעו בהקדם להדרכת הורים. בהצלחה ליאת

ליאת היקרה, תודה רבה על העזרה, על התשובה המקיפה והמפורטת, על החיזוק ועל הנכונות לסייע כאן בפורום. חג אורים שמח לך ולמשפחתך. ניקיטה

תודה על המילים החמות. זה מרגש ומחזק. חג שמח ונעים בחזרה, גם לכם. ליאת

אני סובלת מדיכאון אחרי לידה, ובני כבר בן שנה וחודשיים. אני מטופלת עד כמה שניתן, אבל בינתיים התרופות לא עוזרות, רק קצת. הבן שלי הוא ילד חכם, מהיר מאד בהתפתחות, מוטורית ושכלית, אבל עם מזג מאד קשה. צורח המון, בוכה המון. למרות הדיכאון אני תמיד קשובה אליו, לא משאירה אותו בוכה ללא מענה, יושבת איתו המון זמן עם משחקים וספרים. אבל, קשה לי לחייך, ואני במתח ומועקה, דבר שבוודאי הוא מרגיש. יש עצות? האם המזג הקשה נובע מהדיכאון שלי? האם נראה שהוא במצוקה כלשהי שיש לטפל בה מקצועית? תודה.

שלום רב, דיכאון לאחר לידה הוא התנסות קשה ומכאיבה, ולמזלנו קיים כיום טיפול לא רע, שממתן את הדיכאון ומקצר את המופע שלו. יכול להיות שהעצבנות ואי השקט של התינוק קשורים למצבך (זה לא מן הנמנע), אבל הילדים שלנו מגיבים *תמיד* למה שקורה לנו, ולעולם לא נצליח לארגן עבורם סביבה סטרילית, נקייה מרעשי החיים. כרגע, המשימה הבוערת שלך היא לטפל בעצמך, להגיע לאיזון תרופתי מיטבי, ולמצוא את הרגעים הטובים עבור שניכם. גייסי את מרב העזרה כדי לשרוד את התקופה הקשה הזאת, וזכרי שתמיד אפשר להחלים, לשפר ולתקן את מה שדורש תיקון. הטיפול המקצועי הנדרש, כשמדובר בילד כה קטן, הוא הדרכת הורים או טיפול רגשי להורה, ואני מקווה שאת אכן בטיפול מסודר. חזקי ואמצי ליאת

שלום, שאלות "איך להסביר לילד ש..." הן שאלות שוודאי עולות כאן הרבה. אני נמצאת בצד השני (הקצת מגוחך) של איך להסביר להורים. איך להסביר להם שקושי נפשי הוא לא התנהגות דווקאית ופוגענית במכוון? להורים שלי מאוד קשה "לדבר רגשות" או להבין תקשורת שאינה מילולית וישירה, וביחד עם זה שלי עצמי קשה לדבר על הקושי לא הצלחנו לנהל שיחה שהסתיימה בהבנה. אני כן נמצאת בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי בידיעת (ומימון) ההורים שלי, אבל הם לא מבינים למה אני צריכה את זה וחוזרים ומעלים ספקות בנוגע לחשיבות הדבר עבורי. כי "תרופות זה כשבאמת לא טוב, לא?", למשל. בגלל הפערים האלו בתקשורת, אני לא מצליחה להסביר להם שכשאני אומרת שאני לא מסוגלת לעשות משהו (גם אם באמת נדמה שהוא שטותי וזניח) אני *באמת* לא מסוגלת ולא מתרצת או מורדת. קיבלתי את התפקיד של כפוית הטובה המתרגזת שהורסת את האווירה בבית גם כשאני מתאמצת ומנסה להיות בדיוק ההפך. איך (האם?) אפשר לגרום להם להבין ולהוריד עוד פטיש אשמה מהראש שלי?

שלום שירלי, את מאד צודקת. לפעמים לילדים הרבה יותר קל להסביר דברים, פשוט בגלל שהם אינם שבויים באמונות ומיתוסים ישנים, שמפריעים לראות את המציאות. לילדים יש מבט רענן וחריף על העולם, בעוד הוריהם מתעקשים להתבונן על אותו עולם ממש דרך משקפיים שצבועים במושגים, הרגלים, חרדות ואמונות הנתפסות כאמת. אין זה אומר שהכל אבוד, ושאי אפשר לייצר תקשורת בין-דורית טובה, אלא רק שזה באמת קשה לפעמים. אני שמחה לשמוע שאת בטיפול, ורוצה לספר לך שכמעט לכל ההורים קשה 'לבלוע' את הרעיון שהילד שלהם נזקק לעזרה נפשית. קשה להם להשלים עם כך שהם עצמם אינם מצליחים לעזור לילד, ושעולמו הרגשי מסוכסך ומורכב כ"כ. לפעמים הם רואים בכך (ממש לא בצדק!) עדות לכישלון שלהם כהורים, חוששים מביקורתו של המטפל, מרגישים אשמה, בושה, חרדה ובלבול. פסיכולוג טוב, אמור לדעת לפרק את החרדות וההתנגדויות הללו, ולגרום להורה להבין שהוא היה ונשאר הדמות החשובה ביותר בחייו של הילד. כאשר האשמה, החרדה והבושה נעלמות, אפשר להתחיל לעבוד על התקשורת והקשר עם הילד, ולעזור להם ולו להשתמש בעזרה הפסיכולוגית (והפסיכיאטרית) ביעילות רבה יותר. מציעה לך לגייס את המטפל/ת שלך למשימה הזו, ולהתאזר בסבלנות. זה תהליך שאורך זמן. בהצלחה ליאת

שלום רב (שוב. בנושא אחר), אולי זה הפורום לשאול ואולי לא, אבל אם לא - בטח יהיה לך במה להאיר את עיני מנקודת המבט של הילדים שלי. יש לי חשש שאני נותנת את כל כולי פלוס על מנת ששני ילדיי יהיו מאושרים וכל זה תחת מצפון כבד ואחריות כבדה לאושרם. אני מאמינה שכל אמא מרגישה אחריות לאושר ילדיה, אך אצלי אולי זה מוגזם. לציין שאין לי עזרה משום סבא או סבתא (סבים נפטרו, סבתות "מודרניות" - שלא עוזרות בכלל), משום דוד או דודה (אחותי וגיסתי שקועות בחיים שלהן) ורק קצת מבעלי. שאלתי היא מה אפשר לעשות בקשר למצפון האובר כבד שלי ? תודה.

שלום רב, אנסה לשתף במחשבות שלי בנושא. אנחנו מביאים ילדים לעולם מתוך תקווה להעניק להם חיים שיש בהם משמעות. בעיני, חיים טובים אינם בהכרח חיים "מאושרים". אדרבא, כמו שנכתב כאן לא מזמן, אושר הוא עניין חמקמק מאד, ואנו חשים בו לעיתים רחוקות ולרגעים. הניסיון או הציפייה להפוך את ילדינו ל'מאושרים' עלול לשעבד אותנו לדפוסי התנהגות בעייתיים, מרצים, סיזיפיים מאד. הילדים שלנו, ממש כמונו, הם יצורים אוטונומיים, עם רצונות, משאלות וצרכים משל עצמם, ועם רפרטואר רגשות רחב ומגוון. כאשר אנחנו מנסים לצמצם אותם לטווח רגשי מוגבל (שתמיד תהיו שמחים ומאושרים) אנו עלולים להפוך אותם לנכים ומוגבלים רגשית. אסביר. ילדים מזהים די מהר שאמא שלהם לא יכולה לראות אותם עצובים. יש אימהות שאפילו אומרות זאת מפורשות ("כשאתה עצוב או כועס אני עצובה"). ילד כזה עלול להתכחש לרגשות של עצב/כעס/שנאה, ולפתח עצמי כוזב שלא יפגע באמא. מכאן הדרך קצרה לקשיים רגשיים כמו דיכאון, חרדה וניכור עצמי. זה, כמובן, פשטני מאד, לצורך הדיון הקצר שלנו כאן. לתפיסתי, המשימה שלנו כהורים היא יצירת סביבה מיטבית בה יוכל הילד לפתח את כישוריו ולממשם במלואם, כך שיצליח לתפקד כאדם שלם, מגשים ומסופק. אתגרים, משברים וקשיים הם חלק מהדרך לשם, ועלינו להכיר בכך ולציידו בכלים הנכונים כדי לשרוד אותם. מה את אומרת? ולמה מצפון כבד, למה? :-) ליאת

שלום רב! בני בכיתה ב' מתקשה באמירת אמת. לפעמים נדמה שהוא עצמו לא מצליח להיזכר מה נכון ומה לא נכון. הוא עושה זאת בהזדמנויות שונות ומשונות ולא כדי להמנע מעונש. יכול להמציא סיפור על משהו שקרה בבית ספר על סרט שראו או משהו שילד אמר. כמובן שתמיד יבלף אם לא ירצה לשאת באחריות למעשיו ותמיד יאשים אחרים. אני לא מסוגל בעצמי לדעת מתי דבריו מדוייקים ומתי לא. לפעמים הוא מדייק אך רוב הזמן לא. כמו כן, תמיד חוזר עם דברים שלא שייכים לו מבית הספר וטוען שנתנו לו. לעיתים נותנים לו החברים קלפים וגוגוסים וכד' אך לי אין דרך לדעת אם באמת נתנו או לקח ( היה לנו מקרה שלקח בלי רשות מתיק של חבר גוגוסים והיה סיפור שלם עם מנהלת בית הספר שאחריו שוב נמצאו בתיקו דברים שלא שיכים לו). בגדול הוא אהוד על חבריו ותלמיד טוב. אך נושא החוסר אמת פוגע בי מאוד ומערער לי את האמון בו. אני מנסה לכוון אותו כשהוא לא מדייק ומסביר לו אתה חושב ש...או אתה לא בטוח ש...אבל אל תגיד בטוח הילד חולה/לקח/ נרשם לחוג/ וכד'. כאילו ההתנסחות שלו היא החלטית על דברים שהוא יודע או לא בטוח שהם נכונים... בעניין הלקיחות בלי רשות נראה שהוא הבין שזה גנבה, ובהחלט מבין שזה לא תקין אבל ממשיך. ביקשתי ממנו שלא יקח שום דבר לעצמו מחברים בבית הספר אפילו אם נותנים לו כדי להמנע מאי וודאות. האם עשית נכון? אישתי טוענת שיש להיות קשוחים יותר איתו אבל אני יודע שהוא ילד טוב לב ולא רכושני הוא מחלק את דבריו ומתחלק עם חברים ואחיו ללא כל בעיה...אם אחיו מבקש ממנו משהו שהוא אוהב כגון צעצוע אהוב הוא יסכים בלי בעיה בכלל לתת. תמיד יחלק מדבריו הפרטיים לכולם. הוא עצמו מאמין לכל דבר ומקבל שינויים ללא קושי רב. יש בו מעיין נאיביות כזאת והוא חי בעולם אידיאלי של עצמו בו המציאות תמיד כפי שהוא זוכר אותה...וכולם מתחלקים ונותנים מעצמם לאחרים. מה דעתך?

שלום רב, ילדים משקרים מהרבה סיבות, במרבית המקרים כדי לא להסתבך בצרות. אבל יש גם מוטיבציות נוספות, כמו למשל, הצורך להרשים, הצורך לרתק ולעניין את השומע, או הצורך לטפל במציאות דרך מנגנונים של פנטזיה ודמיון. שקרים נפוצים מאד בילדות (וגם בבגרות) ובדר"כ אינם מעידים על נטייה עבריינית או ליקוי מוסרי. השקרים ה'גסים' של הילדות נעלמים בדר"כ, ומפנים מקום ל'בלופים' היותר מתוחכמים של הבגרות. במקרים מסוימים, יש צורך בתיווך ובהכוונה של המבוגר. היה לי בקליניקה ילד שהפליג בסיפורים שלא היו ולא נבראו, עד כדי חשש לחיי החברה שלו. הפיתרון שמצאתי כדי לאותת לו בדרך לא מעליבה על כך שקשה להאמין לו, היא לעצור אותו ולקרוא בשמחה: אההה...אתה מספר לי אגדה!!! איזה יופי! (הוא ידע משיחות קודמות ש'אגדה' היא סיפור שלא קרה באמת). בעניין הגניבות, אני מציעה להיות יותר עם אצבע על הדופק, כדי שלא יסתבך עם הסביבה. מציעה לנקוט בגישה הסברתית ומכבדת, אך גם תקיפה ולא מתפשרת: "דברים שאנחנו לוקחים בלי רשות עלינו להחזיר, עם התנצלות, לבעלים!". בדר"כ אירוע כזה מותיר רושם על הילד, וגורם לו לחשוב פעמיים לפני הפעם הבאה. אם הגניבות והשקרים יתמידו בעקשנות למרות הפעולות שנקטתם, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום רב, ראשית תודה רבה על התשובה המהירה, המפורטת והעניינית. שנית, אני מבינה שביחוד בעקבות לידת אחותו הוא צריך המון תשומת לב, אהבה ואמפתיה, ואני מייצרת בישבילו כמה שאני יכולה וגם משתדלת לבלות איתו זמן איכות לבד, מה שלא תמיד מתאפשר. אני באמת משתדלת מעל ומעבר ולפעמים גם על חשבון אחותו התינוקת. האם תשומת לב לבכי שלו בצורה של ליטופים/חיבוקים/פינוקים לא תיצור אצלו דרך להשיג דברים בחיים על ידי בכי או בכיינות במקום באסרטיביות והחלטיות ? תודה רבה מראש !

היי שוב, אני מבקשת לחדד את ההבדל החשוב שבין *היענות* לצורך לבין *סיפוק* צורך. אם תקראי שוב את מה שכתבתי לך, תראי בוודאי שלא המלצתי לך לתת תשומת לב לבכי שלו בדרך של חיבוקים, ליטופים ופינוקים. כל אלה רק מחזקים ומתגמלים את ההתנהגות הבעייתית וה'מתבכיינת'. מה שכן אמרתי, הוא להתייחס בהבנה, חמלה ורגישות למה שעובר עליו בתקופה זו, ולהיענות לצורך שלו בצורה אמפתית. חבקי ונשקי אותו דווקא כשהוא *לא* בוכה. הקדישי לו זמן וסבלנות כשהוא רגוע ונחמד. כאשר הוא בוכה, הגיבי בהבנה וכבוד - "אני רואה כמה קשה לך עכשיו, חמוד שלי, ומקווה שתצליח להירגע עוד מעט". או "אני רואה שקיבלת מכה, וזה בטח נורא נורא כואב לך. בוא ניתן לך נשיקה, ואז נוכל לרוץ מהר לגן כדי שלא נאחר". או "אני מאכילה עכשיו את התינוקת, ואני מבינה שאתה כועס ועצוב שאין לי זמן לשחק איתך כרגע. לפעמים גם אני מתגעגעת לימים שהיינו רק שנינו. זוכר איזה כייף היה?". מאחר והאסרטיביות וההחלטיות ממילא לא מביאות לתוצאות להן את מצפה, אני ממליצה לך לנסות את הדרך המתקפת והחומלת, ולשכלל אותה עד שזה יביא לתוצאות. את האסרטיביות והנחישות גייסי בשעה שנדרשת הצבת גבולות. זה נכון שלפעמים נחוצה הצבת גבולות גם לבכי, אך אז רצוי לעשות זאת בנימה מתחשבת ומכבדת - "הבכי הממושך הזה באמת לא נעים, גם לך וגם לנו. אני מבינה שאתה מרגיש עצוב עכשיו או עצבני, ולכן תוכל להמשיך לבכות בחדר. כשתסיים, תחזור אלי לחיבוק ונראה יחד בוב ספוג, מה אתה אומר?". שווה ניסיון... ליאת

בני הוא בן 3.3 ואנו גים בראשלצ בעקבות המלחמה שהיתה לפני כשלושה שבועות התחילו לילד פחדים וחרדות הוא מאז קם קבוע באותה שעה בלילה ובא אלינו למיטה ושלפני הוא היה ישן לילה רצוף, ללכת לבד לשירותים או להיות בחדר שלו ולשחק לבד הוא לא מוכן וכשאני שואלת למה?הוא אומר לי שהוא מפחד ושאני שולת למה?הוא אומר ככה.אמרתי לו שאנחנו בבית וזה מקום בטוח ואמא תמיד נמצאת וכלום לא עוזר.גם מחושך הוא התחיל לפחד . היה מקרה במסיבה חנוכה בגן שהגננת שמה שמלה לבנה של שלגיה וכל הילדים נכנסו מתחת לחצאית (מתחבאים להורים)הוא לא היה מוכן להכנס הוא ישב בכיסא וחיכה שזה יסתיים ושזה הסתיים הוא חזר לרחבה לרקוד. דבר נוסף שמפריע לו זה רעש זה עוד מלפני המלחמה , עשיתי לו בדיקת שמיעה הכל היה תקין ואין נוזלים התגובה שלו היא להשים את הידיים על האוזניים או להגיד שהוא רוצה ללכת הביתה הרעש נובע וסגירה של דלת המעלית מהצגות ...

שלום מיטל, נראה שקיימת אצל בנך רגישות בסיסית גבוהה יותר, שהופכת אותו פגיע לחרדה, במיוחד בעטיים של אירועים חריגים ומעוררי סטרס. כמו שאת מציינת, הרגישות לרעשים קיימת אצלו מזמן, ולכן הגיוני ש'בומים' ואזעקות (ממש כמו הצגות רועשות, מסיבות רבות משתתפים, ורעשים מתונים יותר כמו רעש מעלית או שואב אבק)יכולים לעורר חרדה וניסיונות הימנעות. אני ממליצה על פניה למרפאה בעיסוק, להערכת המצב וטיפול במידת הצורך. לגבי הלילות, במקרה של יקיצה מוטב לגשת אליו ולהרגיעו במיטתו, ולא לאפשר לו להגיע למיטתכם. אני ערה לכך שבמצבי עייפות קיצוניים זה הפיתרון הקל והמהיר, אך לטווח הארוך אתם 'קונים' לכם צרה שיהיה קשה להיפטר ממנה. אם הפחדים מחמירים ומפריעים למהלך התקין של חיי היומיום בבית, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

קודם כל תודה על התגובה, אני שייכת לכללית לאן בדיוק ני פונה? רציתי לשתף שהיום היינו בהצגה של קוסם לילדים בגילו ) הוא רואה בבית הצגות של סמים ואפילו עושה קסמים) והילד פחד מהקסמים ואמר אמא בואי הביתה אמרתי לו שאין בעיה אבל בוא נישאר קצת ובסוף נשארנו עד הסוף ואף שר שירי חנוכה ששם הקוסם ואפילו צחק מכל מיני דברים שהקוסם עשה

ליאת שלום, בני בן ה-5 בטיפול אצל מרפאה בעיסוק בגלל בעיות בוויסות חושי - חיפוש סנסורי. כמו כן היא מזהה בוודאות רכיבים של היפראקטיביות ואימפולסיביות והעלתה אפשרות עתידית של מתן טיפול תרופתי, אך בנתיים לא עשינו שום אבחון. יש לציין שאני אובחנתי לאחרונה עם ADHD משולב. האם כדאי להתחיל תהליך של אבחון מסודר? מצד אחד אני לא רוצה לעשות עניין כשאין עניין (כרגע הוא מסתדר עם זה בגן, ואולי רק אם יהיו קשיים בכיתה א' אז אולי ללכת?) מצד שני - החוויה שלי כילדה לא מאובחנת היא קשה מאד ואני חוששת שאנחנו נעשה לו עוול אם לא ניתן לו את הטיפול המתאים לפי האבחנה המדוייקת (לא בהכרח תרופתי אבל בהחלט אופציה). מה דעתך? תודה רבה מראש על תשובות מאירות עיניים תמיד!

שלום תמר, מעצם זה שהנושא קיים במודעות שלכם והילד במעקב, קשה לי להאמין שתפספסו אותו (כמו שקרה איתך). כרגע אתם יודעים שקיימת בעיה סנסורית, והיא כשלעצמה יכולה להכניס לא מעט אי שקט. חשוב לזכור שיש ילדים היפראקטיביים שאינם מפגינים בעיות קשב, ולכן, כל עוד אין בעיה תפקודית בולטת אפשר להסתפק בהמשך מעקב. אפשר להתייעץ עם הגננת, לבקש ממנה להעריך את התפקוד שלו בתחומים השונים בגן (קוגניטיבית, חברתית, מוטורית, רגשית), לשים לב לכושר ההתמדה שלו, ליכולתו להשלים משימות לבד/בקבוצה, לרמת המוסחות שלו, לטווח הקשב שלו, וכד'. הטיפול בריטלין נותן מענה מצויין למי שזקוק לכך, אך אין למהר ולתת תרופות או טיפול אחר כלשהו כל עוד אין גירעונות תפקודיים וכל עוד הילד עומד בציפיות. כרגע, לפחות בעיני, אפשר להמתין אלא אם דיווחי הגננת יאמרו אחרת. בשמחות ליאת

בוקר טוב , רצינו לקבל את עצתך בנוגע להתנהגות של בננו (כמעט בן 5 ) , ברוב החנויות שהוא נכנס איתנו ועם אחותו התינוקת הוא נוגע בכל משחק ואף מגזים ורוצה לפתוח חלק מהם גם לאחר שאני מעיר לו הוא מפסיק לרגע ואז ממשיך . (אני מניח שזה התנהגות של כל ילד בגילאים כאלה ) ,אך נדמה כי הוא לא מפנים את מה שאנו אומרים לו "למה אסור" ומה יקרה אם כן תהרוס " הוא חושב באופן צר רק על אותה מתנה שהוא מעוניין שנקנה לו . (ברצוני לציין כי אשתי תמיד באה לעזרתו וקונה את הנדרש או שמשמשת בתור המלאכית הרחמנית ) לאחר התנהגות זאת שהוא לא מקבל את המתנה הוא מתנהג לא יפה צורח בוכה ושלא מתחייחסים אליו הוא נרגע רק לאחר הרבה זמן ורק לאחר שהוא מבין מה הוא יכול להפסיד. השאלה שלי היא : כיצד להציג את הדברים בצורה נכונה על מנת שיבין שאין צורך לגעת או ל"הרוס" במוצרי החנויות אם זה חנות משחקים או אחר . מודה מראש על המענה .

שלום רב, כמו שנכתב כאן לא פעם, בפורום שלנו, ילדים אינם נולדים עם היכולת להתאפק. מדובר ביכולת המתפתחת בהדרגה, בעידודם ובהכוונתם של ההורים, ה'מאמנים' את הילד בתסכולים מתונים (ההולכים וגדלים בהדרגה), כדי שיוכל ללמוד לאפק את הדחפים, ולשאת תסכול מבלי לגלוש להתנהגויות הרסניות או אלימות. יש ילדים שעבורם הבילוי בחנויות הצעצועים קשה עדיין: הם מוצפים משפע הגירויים סביבם, רוצים נורא כמעט כל מה שהם רואים, ומתקשים לאפק את הדחף לגעת ולהפעיל כל מה שנקרה בדרכם. באופן דומה, יש ילדים שקשה לקחת אותם לסופרמרקט, או לעמוד איתם בתור לקופה, כשכל הממתקים מונחים לפניהם, מפתים ומגרים. כאן יש לנו תפקיד כהורים, להכין את הילד מראש, ולומר לו פחות או יותר מה הולכים לקנות ("תוכל לבחור מכונית אחת ומשחק קופסה אחד"), כדי לא להציף אותו, לכוון אותו למדפים הרלוונטיים, לעודד אותו כשהוא מצליח לבחור, ולצאת מהחנות בהקדם. חשוב לזכור שעבור ילדים קטנים, במיוחד ילדים הגדלים באווירה של שפע, פינוק וחוסר גבולות, יש קושי אמיתי בסיטואציה הזו. הרבה אנשים מבוגרים מתקשים לאפק את הדחף לרכוש כשהם בקניונים, ולכן קשה לדרוש מהילדים שיתאפקו מול השפע בחנויות. ובכל זאת, כאשר אתם כבר בחנות והילד 'מותח את הגבולות' ומתנהג בצורה שאינה נראית לכם, רצוי להוציא אותו מהחנות ללא כעס, לא להתפתות לקנות לו משחקים שלא תכננתם, אך גם לא להכביר בנאומים ממושכים. אמרו לו בקצרה שאתם רואים שקשה לו, ולכן "נלך עכשיו למקום אחר, שבו תוכל להשתולל ולהוציא מרץ, ובו נוכל ליהנות בלי לכעוס". חושב שתצליחו? שבת שלום ליאת

ליאת שלום! בני בן 3 וחצי, "גמול" חצי שנה, בחודש האחרון הוא מקפיד לעשות את הצואה בתחתונים ובעקבות הצואה מגיע גם השתן. כל יום הוא מבטיח שמחר זה לא ייקרה. הוא לא אומר לגננת עד שלא מעירים לו הילדים. אני גרושה חצי שנה והיחסים ביני לבין אביו הם בסדר גמור האב לוקח את הילדים פעמיים בשבוע וסופ"ש אחד לשבועיים . הילד מפותח בהתאם לגילו ואני מאמינה כי אין שום קשר להתפתחות. הפתרון שלנו זה להגיע לגן להחליף לו וללכת . מכיוון שזה גן עירייה ובגן מאיימים להוציא את הילד כי הוא לא גמול.

שלום יפעת, נסי לנצל את חופשת חנוכה לחיזוק יכולתו לשלוט בצרכים. לפעמים (ולמרבה הצער) האיום של הגננות להוציא מהגן ילד שעוד לא יבש לגמרי, מחבל בצורה הרסנית בתהליך הגמילה. אם הילד הבין שבאמצעות הקקי במכנסיים הוא זוכה לביקור הורים באמצע היום, יהיה לו חבל לוותר על כך, נכון? אפשר לנסות להגביר את המוטיבציה שלו באמצעות קצת 'שוחד', והבטחה לצ'פר אותו בכל יום ללא קקי/פיפי בתחתונים. אני מניחה שבבית הוא כן עושה בשירותים. אם לא כך הדבר, עדיין קשה להתייחס אליו כאל ילד גמול, ויש לבחון מה בתהליך השתבש. במקרה כזה, רצוי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, ולבחון אם אין כאן תגובה רגשית לגירושין שלכם. זכרי שמה שעבורכם נחווה כ"בסדר גמור" לא בהכרח נתפס ככזה אצל ילד כה קטן שהתפרקה לו המשפחה. בעיני, האפשרות של נסיגה על רקע רגשי, סבירה מאד. טפלו בזה. בהצלחה ליאת

שלום רב ליאת מנדלבאום, אשמח מאוד אם תוכלי לעזור לי. בני בן ה-3 בוכה הרבה ומייבב הרבה (בוכה ללא דמעות ומדבר בטון בכייני). בבקרים לפעמים גם מיד אחרי שהוא מתעורר הוא בוכה מהמיטה בלי סיבה. נראה לי שגם הוא לא יודע את הסיבה. אני ניגשת אליו, מחבקת אותו, מנשקת אותו, אומרת לו בוקר טוב ומזמינה אותו לסלון לשתות את החלב של הבוקר. בדרך לסלון, אם במקרה הוא מקבל מכה, ולו הקלה ביותר, הוא מתחיל לבכות ולהתעצבן. אני ניגשת אליו, מנשקת את המקום הכואב ואומרת לו שזה יעבור. הוא מתיישב על הספה בסלון וכשאני מגישה לו את החלב, אם דבר הכי קטן לא מוצא חן בעיניו (כמו חלב טיפה קר או טיפה חם) הוא פורץ בבכי. במקרה כזה אני כבר מתעלמת מהבכי, מניחה את החלב לידו ואומרת לו שכשהוא ירצה, הוא יקח לבד. אחר כך הוא מחליט שהוא רוצה להחליף בגדים וכשלא מצליח להתפשט לבד מתחיל לבכות. אני מחליפה לו במקומו בגלל שאין לי זמן לויכוחים בבוקר. אם לא היה בוקר, הייתי אומרת לו – תחליף לבד או שלא תחליף בכלל כי אמא מלבישה אותך רק אחרי מקלחת (הוא אוהב להחליף בגדים כמה פעמים ביום. עוד נושא תמוה). אנחנו יוצאים בשעה טובה מהבית ובחדר המדרגות רגלו נתקעה בטעות במדרגה. הוא מתחיל לבכות ולהשתטח. אני מתקדמת במדרגות ואומרת לו שאם לא יבוא אחריי ישאר לבד מאחור. הוא בוכה שאני אשא אותו על הידיים אך אני מסרבת (יש לי תינוקת ביד, הוא כבד לי וכואב לי הגב) ומציעה לתת לו יד. הוא מסתפק ביד בחוסר שביעות רצון, וככה אנחנו ממשיכים לעלות במדרגות ביחד. ככה פחות או יותר נראה כל בוקר. אז אולי הוא עייף כי לא התעורר לחלוטין עדיין, אז אחרי הגן המצב קצת פחות גרוע, אבל הבעיה עדיין קיימת: כשמשהו לא מוצא חן בעיניו הוא מייבב ולעיתים בוכה. דוגמאות לדברים שלא מוצאים חן בעיניו: כשנשפך עליו קצת מהשתייה שלו (אז הוא בוכה ממש ומשתטח), כשצריך לצחצח שיניים, כשמקבל מכה ממש קלה. בלילה – אם בורח לו פיפי במיטה, מתעורר, בוכה בכי היסטרי עד שאני מחליפה הכל והוא חוזר לישון. כל הדברים שאני אומרת כדי להרגיע אותו, לא עוזרים. אני אומרת לו שזה לא נורא ומחר ישתדל לעשות בשירותים, שאמא גם עשתה פיפי בלילה במיטה כשהיתה קטנה, שלא קרה שום אסון וזורקים הכל לכביסה וכדומה. לרוב אני מגיבה ב"דבר ברור, אחרת אני לא מבינה אותך" או "כשאתה בוכה אני לא שומעת אותך" ובאמת לא מתייחסת עד שהוא מדבר יפה, אבל המצב לא משתפר כבר כחודשיים. אני רוצה גם לציין שהעוצמה של הבכי תלויה במצב הרוח שלו באותו יום. יש ימים שהוא יותר שמח ואז בוכה הרבה פחות ויש ימים שהוא פחות שמח ואז בוכה המון. מכל עניין פעוט. אני תוהה אם יש סיבה אחת מובהקת להתנהגות זו או שזה מכלול של סיבות. אני גם רוצה מאוד לדעת כיצד אני יכולה לעזור לו להיות ילד שמח יותר ? בתודה רבה מראש

שלום רב, יכול להיות שההסבר לכל ה'מופע' הזה, טמון במשפט קטן אחד שהזכרת כמעט כבדרך אגב: ("יש לי תינוקת ביד, הוא כבד לי וכואב לי הגב") - הסוגריים במקור! הילד שלך הוא אמנם בנך הבכור, אך הוא עדיין מאד קטן, ומתמודד כרגע עם אחות קטנה שנכנסה אל חייכם, הפכה אותך לעייפה וכבדה יותר, אולי גם חסרת סבלנות (זה בסדר גמור, וזה טבעי ונורמלי). הילד שלך הבחין בוודאי שכרגע, מי שבוכה (התינוקת!) מקבל את עיקר תשומת הלב שלך, וכדרכם של פעוטות בני שלוש, לא מאד מתוחכמים, הוא מנסה לפעול בדרך שלמיטב הבנתו אמורה לעבוד. כאשר את אומרת לו "דבר ברור, אחרת אני לא מבינה אותך" או "כשאתה בוכה אני לא שומעת אותך", את מבקשת ממנו משהו שהוא אולי לא מסוגל לעשות. מה שנח מאחורי הבכיינות היא אולי המשאלה שתחזרי להיות רק שלו, קשובה וחמה, סבלנית ונינוחה, כמו שהיית לפני שנולדה התינוקת. לכן, אני משערת שהתייחסות יותר חומלת וקשובה, ותיקוף של רגשותיו יעבדו יותר מהניסיונות להתעלם. אין זה אומר שצריך לוותר על גבולות, אלא רק לגייס אמפתיה והכלה כלפי מצוקה זמנית ונורמלית של ילד קטן כ"כ, שמצפים ממנו להיות גדול ושמח, כאשר הוא לא מאד שמח, וכל מה שהוא רוצה זה דווקא להיות קטן... מה את אומרת? ליאת

שלום אבקש את עזרתכם בנוגע לבני בן ה- 4 וחצי הילד פשוט קסםם יצירתי אוהב לקבל משימות עושה חוברות עבודה מרצונו החופשי, אך כשמגיע הרגע שהוא מקבל לא על מששהו שהוא רוצה פה הבעיה מתחילה עכשיו בבית אני לומדת להסתדר ועובדת איתו על זה הבעיה היא בגן שהם עושים מזה בעיה גדולה כי ברגע שהוא מקבל לא הוא משתגע להם וזורק דברים דוחף.. וכו... מה אפשר לעשות ?? איך אפשר לפתור? ומה לומר לגננת שעושה מזה סוף העולם.. (לדעתי גם הע. גננת לא מגיבה לו ולכולם אגב בצורה לא צורה וכנראה זה מה שגורם לו להיות יותר קיצוני התקלים העיקריים היו עם הע. גננת)

שלום רב, הילדים שלנו, גם החמודים והמקסימים שביניהם, חייבים ללמוד לקבל לא, ולהתמודד עם תחושת התסכול המתעוררת כאשר זה קורה. לאור מה שאת מתארת, הבעיה אינה אצל הגננת או העוזרת, אלא ביכולתו של בנך להתמודד עם מצבים של התנגשות רצונות. כאשר קיימים פערי התנהגות בין הבית לגן, והילד מתפקד מצויין בבית ובעייתי בגן, אפשר לשער כי בני הבית למדו "ללכת על ביצים" או לוותר הרבה כדי למנוע את התקפי הזעם. זהו אינו מצב בריא, שכן הילד יוצא החוצה אל העולם ומגלה (בדרך הקשה) שהדברים אינם מתנהלים כפי שהוא רוצה ורגיל. התוצאה היא בעיות התנהגות, בעיות חברתיות ואפילו אקדמיות. לכן, אני ממליצה על התייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם, ההורים, כיצד 'לאמן' את הילד בבית בקבלת מרות וסמכות, ובהתמודדות עם תסכולים ודחיית סיפוק. לגננת אפשר לומר שאתם מתגייסים לטפל במצב ולקדם שינוי, ועד אז, מבקשים ממנה לפעול כמיטב יכולתה המקצועית, ולסייע לכם בשינוי. בהצלחה ליאת

שלום, אשמח מאוד לייעוץ לגבי הבת שלי: היא בת כשנתיים וחצי, ובזמן האחרון במהלך כל היום בכל סיטואציה שהיא רואה ילד ברחוב, או בטלויזיה, או בספר, ולפעמים אפילו לחפצים דוממים - היא ישר שואלת איפה אבא שלו, ואיפה אמא שלו.. כלומר, כל הזמן מחפשת את נוכחות ההורים, גם שלה, אם אנחנו לא נמצאים והרבה פעמים גם עבור ילדים אחרים וחפצים. היא כל הזמן מתעסקת בזה. אין שום רקע של נסיעה ארוכה או משהו בסגנון, אף פעם לא עזבנו אותה ליותר מלילה שבו נשארה אצל סבא וסבתא, אבל במשך כמעט כשנה יש תחושה שהיא מאוד מאוד קשורה אלינו ויש לה סוג של פחד מלהיות בלעדינו. אני פשוט תוהה לעצמי האם זה משהו שבאמת מטריד אותה ואם יש דרך שאפשר או כדאי לטפל בזה.. תודה! נירית

שלום נירית, ילדים לומדים על העולם דרך התבוננות, התנסות וחוויה. לאורך הדיאלוג המתמשך שלהם עם סביבתם, הם יוצרים סכמות שעוזרות להם להבין את החוקיות בעולמנו. הסכמות הללו משתנות, מתעדכנות והופכות מורכבות יותר ויותר לאורך שנות ההתפתות, ואיתן יכולות ההבנה והתפקוד של הילדים. בתך כבר מכירה את הסכמה הבסיסית של אמא-אבא-ילד, והיא בוחנת אותה, מגלגלת אותה במחשבתה ובפעולותיה (במשחק וביצירה, למשל), עד להפנמה. בהמשך, היא תגלה שמשפחה יכולה ללבוש גם צורות נוספות, שלא תמיד עולות בקנה אחד עם הסכמה הבסיסית. במקרה כזה נדע שנעשתה התאמה של הסכמה למציאות שסביבה. כלומר, שהייתה כאן למידה והתפתחות. בקיצור, אסתכן ואומר שיש לך - כנראה - ילדה רגילה ונורמלית, כולל המצוקה שמתעוררת בה כשאתם רחוקים או נעדרים. בברכה ליאת