פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, בני בן ה- 14 התבגר פיזית , הוא גובה, צימח שפם וכבר מתגלח , קולו השתנה והוא גבה מאוד. הוא הפך לנער נאה ומרשים. מנגד יש לי תחושה קשה שהוא לא מסונכרן עם בני גילו. מתעניין במשחקי מחשב ילדותיים מאוד, סרטים מצויירים שאחותו בת ה- 6 צופה, מבקש שאבוא להשכיב אותו כל לילה, אין לו כל בעיה לשחק עם אחייניו בני ה- 8, יש תחושה שהילד תקוע בגילאי 8. מה עושים, האם ניתן לטיפול או שינוי. אציין רק שקשה לו מבחינה חברתית, הוא חסר בטיחון ועם המעבר לחטיבה הוא נשאר כמעט ללא חברים. החברים צוחקים עליו פעמים רבות ולועגים לו וזאת למרות מראהו המרשים.

שלום שירה, לא ציינת האם עד היום אבחנתם איזו בעיה או קושי התפתחותי, ומה היה מצבו החברתי עד המעבר לחטיבה. אם עד היום הכל היה בסדר, יש סיכוי שמדובר בחוסר איזון שיכול בהחלט להסתדר. אם, לעומת זאת, היו פערים גם קודם, מוטב להגיע להערכת איש מקצוע, שיוכל לסייע באיתור הקשיים ובמענה ענייני. מציעה בכל מקרה להתייעץ, ולא להסתפק בתשובה אינטרנטית. עדיף לטפל לפני שנצברים גרעונות תפקודיים וחברתיים שיכולים להביא לקשיים רגשיים. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני ילד שלישי ולו שני אחים בוגרים. בד"כ הוא ילד שמעסיק את עצמו ולא מפריע לאף אחד או אלים או מציק לילדים, הוא פטפטן ומשתף אותנו במה שעובר עליו (לא ילד סגור). יש לו בעיה של שליטה בכעסים והוא הושעה פעמיים מב"יס לאחר שאיים על חבריו לכיתה, וניכנס ל"אמוק" והמורה לא הצליחה להשתלט עליו. לפי עצה של רופאת הילדים שלו יש לקחת אותו לטיפול פסיכולוגי אבל קודם הדרכה הורית. בבית לבנתיים אנחנו משתדלים לא לכעוס עליו כשהוא מתפרץ, בועט בחפצים ומקלל אותנ, אלא מסבירים לו באופן שקט ורגוע כמה ההתנהגות שלו לא מקובלת. השאלה שלי - האם להעניש אותו על התנהגויות כאלה, האם למנוע ממנו מחשב/טלויזיה וכו'?, מאחר ולי נדמה שאין לו שליטה על ההתנהגות הכועסת שלו, וכמה שהוא מבטיח שיתנהג שוב ושלא יתעצבן ושלא יקלל ומבקש "סליחה" הוא חוזר שוב ושוב על ההתנהגות הזאת ונותן לכעסים שלו להשתלט עליו. תודה

שלום שני, כדי להמליץ על דרכי תגובה יעילות, חשוב להבין לעומק מה הבעיה, ולהכיר היטב את הרקע המשפחתי וההיסטוריה של הילד. רצוי מאד להגיע בהקדם להדרכה הורית. אוכל לומר באופן כללי, שגם במקרים של שליטה דלה בדחפים, אין לאפשר לילד להשתלח ברכוש או בבני אדם, ואין להסתפק בהסברים מילוליים. באופן אישי, איני נוטה להמליץ על ענישה, אלא על יצירת סביבה סמכותית ועקבית, שאינה מאפשרת לילד לפעול כמו-בחלל-ריק. גבולות הם הכרח דחוף, ואפילו אם זה אומר לרסן אותו פיזית בשעת כעס עד שיירגע. המסר צריך להיות, לתפיסתי - אנחנו אוהבים אותך, מבינים אותך ורוצים לעזור לך, ולכן לא נוכל לאפשר לך להרוס אותנו או את הבית. אם זה יקרה, נצטרך לעצור אותך, אפילו בכוח, עד שתרגע. מניעת מחשב או טלוויזיה אינה רלוונטית לכאן, שכן אין בכך כדי ללמד את הילד לשלוט (במה שממילא אינו מצליח כרגע). כדי לעזור לו לפתח יותר שליטה, הדרך בעיני היא ריסון והרחבת הרפרטואר התגובתי שלו, דהיינו - ללמדו מה *כן* אפשר לעשות כשכועסים. הגיעו בהקדם להדרכת הורים. בהצלחה ליאת

ליאת היקרה, תודה רבה על העזרה, על התשובה המקיפה והמפורטת, על החיזוק ועל הנכונות לסייע כאן בפורום. חג אורים שמח לך ולמשפחתך. ניקיטה

תודה על המילים החמות. זה מרגש ומחזק. חג שמח ונעים בחזרה, גם לכם. ליאת

אני סובלת מדיכאון אחרי לידה, ובני כבר בן שנה וחודשיים. אני מטופלת עד כמה שניתן, אבל בינתיים התרופות לא עוזרות, רק קצת. הבן שלי הוא ילד חכם, מהיר מאד בהתפתחות, מוטורית ושכלית, אבל עם מזג מאד קשה. צורח המון, בוכה המון. למרות הדיכאון אני תמיד קשובה אליו, לא משאירה אותו בוכה ללא מענה, יושבת איתו המון זמן עם משחקים וספרים. אבל, קשה לי לחייך, ואני במתח ומועקה, דבר שבוודאי הוא מרגיש. יש עצות? האם המזג הקשה נובע מהדיכאון שלי? האם נראה שהוא במצוקה כלשהי שיש לטפל בה מקצועית? תודה.

שלום רב, דיכאון לאחר לידה הוא התנסות קשה ומכאיבה, ולמזלנו קיים כיום טיפול לא רע, שממתן את הדיכאון ומקצר את המופע שלו. יכול להיות שהעצבנות ואי השקט של התינוק קשורים למצבך (זה לא מן הנמנע), אבל הילדים שלנו מגיבים *תמיד* למה שקורה לנו, ולעולם לא נצליח לארגן עבורם סביבה סטרילית, נקייה מרעשי החיים. כרגע, המשימה הבוערת שלך היא לטפל בעצמך, להגיע לאיזון תרופתי מיטבי, ולמצוא את הרגעים הטובים עבור שניכם. גייסי את מרב העזרה כדי לשרוד את התקופה הקשה הזאת, וזכרי שתמיד אפשר להחלים, לשפר ולתקן את מה שדורש תיקון. הטיפול המקצועי הנדרש, כשמדובר בילד כה קטן, הוא הדרכת הורים או טיפול רגשי להורה, ואני מקווה שאת אכן בטיפול מסודר. חזקי ואמצי ליאת

שלום, שאלות "איך להסביר לילד ש..." הן שאלות שוודאי עולות כאן הרבה. אני נמצאת בצד השני (הקצת מגוחך) של איך להסביר להורים. איך להסביר להם שקושי נפשי הוא לא התנהגות דווקאית ופוגענית במכוון? להורים שלי מאוד קשה "לדבר רגשות" או להבין תקשורת שאינה מילולית וישירה, וביחד עם זה שלי עצמי קשה לדבר על הקושי לא הצלחנו לנהל שיחה שהסתיימה בהבנה. אני כן נמצאת בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי בידיעת (ומימון) ההורים שלי, אבל הם לא מבינים למה אני צריכה את זה וחוזרים ומעלים ספקות בנוגע לחשיבות הדבר עבורי. כי "תרופות זה כשבאמת לא טוב, לא?", למשל. בגלל הפערים האלו בתקשורת, אני לא מצליחה להסביר להם שכשאני אומרת שאני לא מסוגלת לעשות משהו (גם אם באמת נדמה שהוא שטותי וזניח) אני *באמת* לא מסוגלת ולא מתרצת או מורדת. קיבלתי את התפקיד של כפוית הטובה המתרגזת שהורסת את האווירה בבית גם כשאני מתאמצת ומנסה להיות בדיוק ההפך. איך (האם?) אפשר לגרום להם להבין ולהוריד עוד פטיש אשמה מהראש שלי?

שלום שירלי, את מאד צודקת. לפעמים לילדים הרבה יותר קל להסביר דברים, פשוט בגלל שהם אינם שבויים באמונות ומיתוסים ישנים, שמפריעים לראות את המציאות. לילדים יש מבט רענן וחריף על העולם, בעוד הוריהם מתעקשים להתבונן על אותו עולם ממש דרך משקפיים שצבועים במושגים, הרגלים, חרדות ואמונות הנתפסות כאמת. אין זה אומר שהכל אבוד, ושאי אפשר לייצר תקשורת בין-דורית טובה, אלא רק שזה באמת קשה לפעמים. אני שמחה לשמוע שאת בטיפול, ורוצה לספר לך שכמעט לכל ההורים קשה 'לבלוע' את הרעיון שהילד שלהם נזקק לעזרה נפשית. קשה להם להשלים עם כך שהם עצמם אינם מצליחים לעזור לילד, ושעולמו הרגשי מסוכסך ומורכב כ"כ. לפעמים הם רואים בכך (ממש לא בצדק!) עדות לכישלון שלהם כהורים, חוששים מביקורתו של המטפל, מרגישים אשמה, בושה, חרדה ובלבול. פסיכולוג טוב, אמור לדעת לפרק את החרדות וההתנגדויות הללו, ולגרום להורה להבין שהוא היה ונשאר הדמות החשובה ביותר בחייו של הילד. כאשר האשמה, החרדה והבושה נעלמות, אפשר להתחיל לעבוד על התקשורת והקשר עם הילד, ולעזור להם ולו להשתמש בעזרה הפסיכולוגית (והפסיכיאטרית) ביעילות רבה יותר. מציעה לך לגייס את המטפל/ת שלך למשימה הזו, ולהתאזר בסבלנות. זה תהליך שאורך זמן. בהצלחה ליאת

שלום רב (שוב. בנושא אחר), אולי זה הפורום לשאול ואולי לא, אבל אם לא - בטח יהיה לך במה להאיר את עיני מנקודת המבט של הילדים שלי. יש לי חשש שאני נותנת את כל כולי פלוס על מנת ששני ילדיי יהיו מאושרים וכל זה תחת מצפון כבד ואחריות כבדה לאושרם. אני מאמינה שכל אמא מרגישה אחריות לאושר ילדיה, אך אצלי אולי זה מוגזם. לציין שאין לי עזרה משום סבא או סבתא (סבים נפטרו, סבתות "מודרניות" - שלא עוזרות בכלל), משום דוד או דודה (אחותי וגיסתי שקועות בחיים שלהן) ורק קצת מבעלי. שאלתי היא מה אפשר לעשות בקשר למצפון האובר כבד שלי ? תודה.

שלום רב, אנסה לשתף במחשבות שלי בנושא. אנחנו מביאים ילדים לעולם מתוך תקווה להעניק להם חיים שיש בהם משמעות. בעיני, חיים טובים אינם בהכרח חיים "מאושרים". אדרבא, כמו שנכתב כאן לא מזמן, אושר הוא עניין חמקמק מאד, ואנו חשים בו לעיתים רחוקות ולרגעים. הניסיון או הציפייה להפוך את ילדינו ל'מאושרים' עלול לשעבד אותנו לדפוסי התנהגות בעייתיים, מרצים, סיזיפיים מאד. הילדים שלנו, ממש כמונו, הם יצורים אוטונומיים, עם רצונות, משאלות וצרכים משל עצמם, ועם רפרטואר רגשות רחב ומגוון. כאשר אנחנו מנסים לצמצם אותם לטווח רגשי מוגבל (שתמיד תהיו שמחים ומאושרים) אנו עלולים להפוך אותם לנכים ומוגבלים רגשית. אסביר. ילדים מזהים די מהר שאמא שלהם לא יכולה לראות אותם עצובים. יש אימהות שאפילו אומרות זאת מפורשות ("כשאתה עצוב או כועס אני עצובה"). ילד כזה עלול להתכחש לרגשות של עצב/כעס/שנאה, ולפתח עצמי כוזב שלא יפגע באמא. מכאן הדרך קצרה לקשיים רגשיים כמו דיכאון, חרדה וניכור עצמי. זה, כמובן, פשטני מאד, לצורך הדיון הקצר שלנו כאן. לתפיסתי, המשימה שלנו כהורים היא יצירת סביבה מיטבית בה יוכל הילד לפתח את כישוריו ולממשם במלואם, כך שיצליח לתפקד כאדם שלם, מגשים ומסופק. אתגרים, משברים וקשיים הם חלק מהדרך לשם, ועלינו להכיר בכך ולציידו בכלים הנכונים כדי לשרוד אותם. מה את אומרת? ולמה מצפון כבד, למה? :-) ליאת

שלום רב! בני בכיתה ב' מתקשה באמירת אמת. לפעמים נדמה שהוא עצמו לא מצליח להיזכר מה נכון ומה לא נכון. הוא עושה זאת בהזדמנויות שונות ומשונות ולא כדי להמנע מעונש. יכול להמציא סיפור על משהו שקרה בבית ספר על סרט שראו או משהו שילד אמר. כמובן שתמיד יבלף אם לא ירצה לשאת באחריות למעשיו ותמיד יאשים אחרים. אני לא מסוגל בעצמי לדעת מתי דבריו מדוייקים ומתי לא. לפעמים הוא מדייק אך רוב הזמן לא. כמו כן, תמיד חוזר עם דברים שלא שייכים לו מבית הספר וטוען שנתנו לו. לעיתים נותנים לו החברים קלפים וגוגוסים וכד' אך לי אין דרך לדעת אם באמת נתנו או לקח ( היה לנו מקרה שלקח בלי רשות מתיק של חבר גוגוסים והיה סיפור שלם עם מנהלת בית הספר שאחריו שוב נמצאו בתיקו דברים שלא שיכים לו). בגדול הוא אהוד על חבריו ותלמיד טוב. אך נושא החוסר אמת פוגע בי מאוד ומערער לי את האמון בו. אני מנסה לכוון אותו כשהוא לא מדייק ומסביר לו אתה חושב ש...או אתה לא בטוח ש...אבל אל תגיד בטוח הילד חולה/לקח/ נרשם לחוג/ וכד'. כאילו ההתנסחות שלו היא החלטית על דברים שהוא יודע או לא בטוח שהם נכונים... בעניין הלקיחות בלי רשות נראה שהוא הבין שזה גנבה, ובהחלט מבין שזה לא תקין אבל ממשיך. ביקשתי ממנו שלא יקח שום דבר לעצמו מחברים בבית הספר אפילו אם נותנים לו כדי להמנע מאי וודאות. האם עשית נכון? אישתי טוענת שיש להיות קשוחים יותר איתו אבל אני יודע שהוא ילד טוב לב ולא רכושני הוא מחלק את דבריו ומתחלק עם חברים ואחיו ללא כל בעיה...אם אחיו מבקש ממנו משהו שהוא אוהב כגון צעצוע אהוב הוא יסכים בלי בעיה בכלל לתת. תמיד יחלק מדבריו הפרטיים לכולם. הוא עצמו מאמין לכל דבר ומקבל שינויים ללא קושי רב. יש בו מעיין נאיביות כזאת והוא חי בעולם אידיאלי של עצמו בו המציאות תמיד כפי שהוא זוכר אותה...וכולם מתחלקים ונותנים מעצמם לאחרים. מה דעתך?

שלום רב, ילדים משקרים מהרבה סיבות, במרבית המקרים כדי לא להסתבך בצרות. אבל יש גם מוטיבציות נוספות, כמו למשל, הצורך להרשים, הצורך לרתק ולעניין את השומע, או הצורך לטפל במציאות דרך מנגנונים של פנטזיה ודמיון. שקרים נפוצים מאד בילדות (וגם בבגרות) ובדר"כ אינם מעידים על נטייה עבריינית או ליקוי מוסרי. השקרים ה'גסים' של הילדות נעלמים בדר"כ, ומפנים מקום ל'בלופים' היותר מתוחכמים של הבגרות. במקרים מסוימים, יש צורך בתיווך ובהכוונה של המבוגר. היה לי בקליניקה ילד שהפליג בסיפורים שלא היו ולא נבראו, עד כדי חשש לחיי החברה שלו. הפיתרון שמצאתי כדי לאותת לו בדרך לא מעליבה על כך שקשה להאמין לו, היא לעצור אותו ולקרוא בשמחה: אההה...אתה מספר לי אגדה!!! איזה יופי! (הוא ידע משיחות קודמות ש'אגדה' היא סיפור שלא קרה באמת). בעניין הגניבות, אני מציעה להיות יותר עם אצבע על הדופק, כדי שלא יסתבך עם הסביבה. מציעה לנקוט בגישה הסברתית ומכבדת, אך גם תקיפה ולא מתפשרת: "דברים שאנחנו לוקחים בלי רשות עלינו להחזיר, עם התנצלות, לבעלים!". בדר"כ אירוע כזה מותיר רושם על הילד, וגורם לו לחשוב פעמיים לפני הפעם הבאה. אם הגניבות והשקרים יתמידו בעקשנות למרות הפעולות שנקטתם, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום רב, ראשית תודה רבה על התשובה המהירה, המפורטת והעניינית. שנית, אני מבינה שביחוד בעקבות לידת אחותו הוא צריך המון תשומת לב, אהבה ואמפתיה, ואני מייצרת בישבילו כמה שאני יכולה וגם משתדלת לבלות איתו זמן איכות לבד, מה שלא תמיד מתאפשר. אני באמת משתדלת מעל ומעבר ולפעמים גם על חשבון אחותו התינוקת. האם תשומת לב לבכי שלו בצורה של ליטופים/חיבוקים/פינוקים לא תיצור אצלו דרך להשיג דברים בחיים על ידי בכי או בכיינות במקום באסרטיביות והחלטיות ? תודה רבה מראש !

היי שוב, אני מבקשת לחדד את ההבדל החשוב שבין *היענות* לצורך לבין *סיפוק* צורך. אם תקראי שוב את מה שכתבתי לך, תראי בוודאי שלא המלצתי לך לתת תשומת לב לבכי שלו בדרך של חיבוקים, ליטופים ופינוקים. כל אלה רק מחזקים ומתגמלים את ההתנהגות הבעייתית וה'מתבכיינת'. מה שכן אמרתי, הוא להתייחס בהבנה, חמלה ורגישות למה שעובר עליו בתקופה זו, ולהיענות לצורך שלו בצורה אמפתית. חבקי ונשקי אותו דווקא כשהוא *לא* בוכה. הקדישי לו זמן וסבלנות כשהוא רגוע ונחמד. כאשר הוא בוכה, הגיבי בהבנה וכבוד - "אני רואה כמה קשה לך עכשיו, חמוד שלי, ומקווה שתצליח להירגע עוד מעט". או "אני רואה שקיבלת מכה, וזה בטח נורא נורא כואב לך. בוא ניתן לך נשיקה, ואז נוכל לרוץ מהר לגן כדי שלא נאחר". או "אני מאכילה עכשיו את התינוקת, ואני מבינה שאתה כועס ועצוב שאין לי זמן לשחק איתך כרגע. לפעמים גם אני מתגעגעת לימים שהיינו רק שנינו. זוכר איזה כייף היה?". מאחר והאסרטיביות וההחלטיות ממילא לא מביאות לתוצאות להן את מצפה, אני ממליצה לך לנסות את הדרך המתקפת והחומלת, ולשכלל אותה עד שזה יביא לתוצאות. את האסרטיביות והנחישות גייסי בשעה שנדרשת הצבת גבולות. זה נכון שלפעמים נחוצה הצבת גבולות גם לבכי, אך אז רצוי לעשות זאת בנימה מתחשבת ומכבדת - "הבכי הממושך הזה באמת לא נעים, גם לך וגם לנו. אני מבינה שאתה מרגיש עצוב עכשיו או עצבני, ולכן תוכל להמשיך לבכות בחדר. כשתסיים, תחזור אלי לחיבוק ונראה יחד בוב ספוג, מה אתה אומר?". שווה ניסיון... ליאת

בני הוא בן 3.3 ואנו גים בראשלצ בעקבות המלחמה שהיתה לפני כשלושה שבועות התחילו לילד פחדים וחרדות הוא מאז קם קבוע באותה שעה בלילה ובא אלינו למיטה ושלפני הוא היה ישן לילה רצוף, ללכת לבד לשירותים או להיות בחדר שלו ולשחק לבד הוא לא מוכן וכשאני שואלת למה?הוא אומר לי שהוא מפחד ושאני שולת למה?הוא אומר ככה.אמרתי לו שאנחנו בבית וזה מקום בטוח ואמא תמיד נמצאת וכלום לא עוזר.גם מחושך הוא התחיל לפחד . היה מקרה במסיבה חנוכה בגן שהגננת שמה שמלה לבנה של שלגיה וכל הילדים נכנסו מתחת לחצאית (מתחבאים להורים)הוא לא היה מוכן להכנס הוא ישב בכיסא וחיכה שזה יסתיים ושזה הסתיים הוא חזר לרחבה לרקוד. דבר נוסף שמפריע לו זה רעש זה עוד מלפני המלחמה , עשיתי לו בדיקת שמיעה הכל היה תקין ואין נוזלים התגובה שלו היא להשים את הידיים על האוזניים או להגיד שהוא רוצה ללכת הביתה הרעש נובע וסגירה של דלת המעלית מהצגות ...

שלום מיטל, נראה שקיימת אצל בנך רגישות בסיסית גבוהה יותר, שהופכת אותו פגיע לחרדה, במיוחד בעטיים של אירועים חריגים ומעוררי סטרס. כמו שאת מציינת, הרגישות לרעשים קיימת אצלו מזמן, ולכן הגיוני ש'בומים' ואזעקות (ממש כמו הצגות רועשות, מסיבות רבות משתתפים, ורעשים מתונים יותר כמו רעש מעלית או שואב אבק)יכולים לעורר חרדה וניסיונות הימנעות. אני ממליצה על פניה למרפאה בעיסוק, להערכת המצב וטיפול במידת הצורך. לגבי הלילות, במקרה של יקיצה מוטב לגשת אליו ולהרגיעו במיטתו, ולא לאפשר לו להגיע למיטתכם. אני ערה לכך שבמצבי עייפות קיצוניים זה הפיתרון הקל והמהיר, אך לטווח הארוך אתם 'קונים' לכם צרה שיהיה קשה להיפטר ממנה. אם הפחדים מחמירים ומפריעים למהלך התקין של חיי היומיום בבית, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

קודם כל תודה על התגובה, אני שייכת לכללית לאן בדיוק ני פונה? רציתי לשתף שהיום היינו בהצגה של קוסם לילדים בגילו ) הוא רואה בבית הצגות של סמים ואפילו עושה קסמים) והילד פחד מהקסמים ואמר אמא בואי הביתה אמרתי לו שאין בעיה אבל בוא נישאר קצת ובסוף נשארנו עד הסוף ואף שר שירי חנוכה ששם הקוסם ואפילו צחק מכל מיני דברים שהקוסם עשה

ליאת שלום, בני בן ה-5 בטיפול אצל מרפאה בעיסוק בגלל בעיות בוויסות חושי - חיפוש סנסורי. כמו כן היא מזהה בוודאות רכיבים של היפראקטיביות ואימפולסיביות והעלתה אפשרות עתידית של מתן טיפול תרופתי, אך בנתיים לא עשינו שום אבחון. יש לציין שאני אובחנתי לאחרונה עם ADHD משולב. האם כדאי להתחיל תהליך של אבחון מסודר? מצד אחד אני לא רוצה לעשות עניין כשאין עניין (כרגע הוא מסתדר עם זה בגן, ואולי רק אם יהיו קשיים בכיתה א' אז אולי ללכת?) מצד שני - החוויה שלי כילדה לא מאובחנת היא קשה מאד ואני חוששת שאנחנו נעשה לו עוול אם לא ניתן לו את הטיפול המתאים לפי האבחנה המדוייקת (לא בהכרח תרופתי אבל בהחלט אופציה). מה דעתך? תודה רבה מראש על תשובות מאירות עיניים תמיד!

שלום תמר, מעצם זה שהנושא קיים במודעות שלכם והילד במעקב, קשה לי להאמין שתפספסו אותו (כמו שקרה איתך). כרגע אתם יודעים שקיימת בעיה סנסורית, והיא כשלעצמה יכולה להכניס לא מעט אי שקט. חשוב לזכור שיש ילדים היפראקטיביים שאינם מפגינים בעיות קשב, ולכן, כל עוד אין בעיה תפקודית בולטת אפשר להסתפק בהמשך מעקב. אפשר להתייעץ עם הגננת, לבקש ממנה להעריך את התפקוד שלו בתחומים השונים בגן (קוגניטיבית, חברתית, מוטורית, רגשית), לשים לב לכושר ההתמדה שלו, ליכולתו להשלים משימות לבד/בקבוצה, לרמת המוסחות שלו, לטווח הקשב שלו, וכד'. הטיפול בריטלין נותן מענה מצויין למי שזקוק לכך, אך אין למהר ולתת תרופות או טיפול אחר כלשהו כל עוד אין גירעונות תפקודיים וכל עוד הילד עומד בציפיות. כרגע, לפחות בעיני, אפשר להמתין אלא אם דיווחי הגננת יאמרו אחרת. בשמחות ליאת

בוקר טוב , רצינו לקבל את עצתך בנוגע להתנהגות של בננו (כמעט בן 5 ) , ברוב החנויות שהוא נכנס איתנו ועם אחותו התינוקת הוא נוגע בכל משחק ואף מגזים ורוצה לפתוח חלק מהם גם לאחר שאני מעיר לו הוא מפסיק לרגע ואז ממשיך . (אני מניח שזה התנהגות של כל ילד בגילאים כאלה ) ,אך נדמה כי הוא לא מפנים את מה שאנו אומרים לו "למה אסור" ומה יקרה אם כן תהרוס " הוא חושב באופן צר רק על אותה מתנה שהוא מעוניין שנקנה לו . (ברצוני לציין כי אשתי תמיד באה לעזרתו וקונה את הנדרש או שמשמשת בתור המלאכית הרחמנית ) לאחר התנהגות זאת שהוא לא מקבל את המתנה הוא מתנהג לא יפה צורח בוכה ושלא מתחייחסים אליו הוא נרגע רק לאחר הרבה זמן ורק לאחר שהוא מבין מה הוא יכול להפסיד. השאלה שלי היא : כיצד להציג את הדברים בצורה נכונה על מנת שיבין שאין צורך לגעת או ל"הרוס" במוצרי החנויות אם זה חנות משחקים או אחר . מודה מראש על המענה .

שלום רב, כמו שנכתב כאן לא פעם, בפורום שלנו, ילדים אינם נולדים עם היכולת להתאפק. מדובר ביכולת המתפתחת בהדרגה, בעידודם ובהכוונתם של ההורים, ה'מאמנים' את הילד בתסכולים מתונים (ההולכים וגדלים בהדרגה), כדי שיוכל ללמוד לאפק את הדחפים, ולשאת תסכול מבלי לגלוש להתנהגויות הרסניות או אלימות. יש ילדים שעבורם הבילוי בחנויות הצעצועים קשה עדיין: הם מוצפים משפע הגירויים סביבם, רוצים נורא כמעט כל מה שהם רואים, ומתקשים לאפק את הדחף לגעת ולהפעיל כל מה שנקרה בדרכם. באופן דומה, יש ילדים שקשה לקחת אותם לסופרמרקט, או לעמוד איתם בתור לקופה, כשכל הממתקים מונחים לפניהם, מפתים ומגרים. כאן יש לנו תפקיד כהורים, להכין את הילד מראש, ולומר לו פחות או יותר מה הולכים לקנות ("תוכל לבחור מכונית אחת ומשחק קופסה אחד"), כדי לא להציף אותו, לכוון אותו למדפים הרלוונטיים, לעודד אותו כשהוא מצליח לבחור, ולצאת מהחנות בהקדם. חשוב לזכור שעבור ילדים קטנים, במיוחד ילדים הגדלים באווירה של שפע, פינוק וחוסר גבולות, יש קושי אמיתי בסיטואציה הזו. הרבה אנשים מבוגרים מתקשים לאפק את הדחף לרכוש כשהם בקניונים, ולכן קשה לדרוש מהילדים שיתאפקו מול השפע בחנויות. ובכל זאת, כאשר אתם כבר בחנות והילד 'מותח את הגבולות' ומתנהג בצורה שאינה נראית לכם, רצוי להוציא אותו מהחנות ללא כעס, לא להתפתות לקנות לו משחקים שלא תכננתם, אך גם לא להכביר בנאומים ממושכים. אמרו לו בקצרה שאתם רואים שקשה לו, ולכן "נלך עכשיו למקום אחר, שבו תוכל להשתולל ולהוציא מרץ, ובו נוכל ליהנות בלי לכעוס". חושב שתצליחו? שבת שלום ליאת

ליאת שלום! בני בן 3 וחצי, "גמול" חצי שנה, בחודש האחרון הוא מקפיד לעשות את הצואה בתחתונים ובעקבות הצואה מגיע גם השתן. כל יום הוא מבטיח שמחר זה לא ייקרה. הוא לא אומר לגננת עד שלא מעירים לו הילדים. אני גרושה חצי שנה והיחסים ביני לבין אביו הם בסדר גמור האב לוקח את הילדים פעמיים בשבוע וסופ"ש אחד לשבועיים . הילד מפותח בהתאם לגילו ואני מאמינה כי אין שום קשר להתפתחות. הפתרון שלנו זה להגיע לגן להחליף לו וללכת . מכיוון שזה גן עירייה ובגן מאיימים להוציא את הילד כי הוא לא גמול.

שלום יפעת, נסי לנצל את חופשת חנוכה לחיזוק יכולתו לשלוט בצרכים. לפעמים (ולמרבה הצער) האיום של הגננות להוציא מהגן ילד שעוד לא יבש לגמרי, מחבל בצורה הרסנית בתהליך הגמילה. אם הילד הבין שבאמצעות הקקי במכנסיים הוא זוכה לביקור הורים באמצע היום, יהיה לו חבל לוותר על כך, נכון? אפשר לנסות להגביר את המוטיבציה שלו באמצעות קצת 'שוחד', והבטחה לצ'פר אותו בכל יום ללא קקי/פיפי בתחתונים. אני מניחה שבבית הוא כן עושה בשירותים. אם לא כך הדבר, עדיין קשה להתייחס אליו כאל ילד גמול, ויש לבחון מה בתהליך השתבש. במקרה כזה, רצוי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, ולבחון אם אין כאן תגובה רגשית לגירושין שלכם. זכרי שמה שעבורכם נחווה כ"בסדר גמור" לא בהכרח נתפס ככזה אצל ילד כה קטן שהתפרקה לו המשפחה. בעיני, האפשרות של נסיגה על רקע רגשי, סבירה מאד. טפלו בזה. בהצלחה ליאת

שלום רב ליאת מנדלבאום, אשמח מאוד אם תוכלי לעזור לי. בני בן ה-3 בוכה הרבה ומייבב הרבה (בוכה ללא דמעות ומדבר בטון בכייני). בבקרים לפעמים גם מיד אחרי שהוא מתעורר הוא בוכה מהמיטה בלי סיבה. נראה לי שגם הוא לא יודע את הסיבה. אני ניגשת אליו, מחבקת אותו, מנשקת אותו, אומרת לו בוקר טוב ומזמינה אותו לסלון לשתות את החלב של הבוקר. בדרך לסלון, אם במקרה הוא מקבל מכה, ולו הקלה ביותר, הוא מתחיל לבכות ולהתעצבן. אני ניגשת אליו, מנשקת את המקום הכואב ואומרת לו שזה יעבור. הוא מתיישב על הספה בסלון וכשאני מגישה לו את החלב, אם דבר הכי קטן לא מוצא חן בעיניו (כמו חלב טיפה קר או טיפה חם) הוא פורץ בבכי. במקרה כזה אני כבר מתעלמת מהבכי, מניחה את החלב לידו ואומרת לו שכשהוא ירצה, הוא יקח לבד. אחר כך הוא מחליט שהוא רוצה להחליף בגדים וכשלא מצליח להתפשט לבד מתחיל לבכות. אני מחליפה לו במקומו בגלל שאין לי זמן לויכוחים בבוקר. אם לא היה בוקר, הייתי אומרת לו – תחליף לבד או שלא תחליף בכלל כי אמא מלבישה אותך רק אחרי מקלחת (הוא אוהב להחליף בגדים כמה פעמים ביום. עוד נושא תמוה). אנחנו יוצאים בשעה טובה מהבית ובחדר המדרגות רגלו נתקעה בטעות במדרגה. הוא מתחיל לבכות ולהשתטח. אני מתקדמת במדרגות ואומרת לו שאם לא יבוא אחריי ישאר לבד מאחור. הוא בוכה שאני אשא אותו על הידיים אך אני מסרבת (יש לי תינוקת ביד, הוא כבד לי וכואב לי הגב) ומציעה לתת לו יד. הוא מסתפק ביד בחוסר שביעות רצון, וככה אנחנו ממשיכים לעלות במדרגות ביחד. ככה פחות או יותר נראה כל בוקר. אז אולי הוא עייף כי לא התעורר לחלוטין עדיין, אז אחרי הגן המצב קצת פחות גרוע, אבל הבעיה עדיין קיימת: כשמשהו לא מוצא חן בעיניו הוא מייבב ולעיתים בוכה. דוגמאות לדברים שלא מוצאים חן בעיניו: כשנשפך עליו קצת מהשתייה שלו (אז הוא בוכה ממש ומשתטח), כשצריך לצחצח שיניים, כשמקבל מכה ממש קלה. בלילה – אם בורח לו פיפי במיטה, מתעורר, בוכה בכי היסטרי עד שאני מחליפה הכל והוא חוזר לישון. כל הדברים שאני אומרת כדי להרגיע אותו, לא עוזרים. אני אומרת לו שזה לא נורא ומחר ישתדל לעשות בשירותים, שאמא גם עשתה פיפי בלילה במיטה כשהיתה קטנה, שלא קרה שום אסון וזורקים הכל לכביסה וכדומה. לרוב אני מגיבה ב"דבר ברור, אחרת אני לא מבינה אותך" או "כשאתה בוכה אני לא שומעת אותך" ובאמת לא מתייחסת עד שהוא מדבר יפה, אבל המצב לא משתפר כבר כחודשיים. אני רוצה גם לציין שהעוצמה של הבכי תלויה במצב הרוח שלו באותו יום. יש ימים שהוא יותר שמח ואז בוכה הרבה פחות ויש ימים שהוא פחות שמח ואז בוכה המון. מכל עניין פעוט. אני תוהה אם יש סיבה אחת מובהקת להתנהגות זו או שזה מכלול של סיבות. אני גם רוצה מאוד לדעת כיצד אני יכולה לעזור לו להיות ילד שמח יותר ? בתודה רבה מראש

שלום רב, יכול להיות שההסבר לכל ה'מופע' הזה, טמון במשפט קטן אחד שהזכרת כמעט כבדרך אגב: ("יש לי תינוקת ביד, הוא כבד לי וכואב לי הגב") - הסוגריים במקור! הילד שלך הוא אמנם בנך הבכור, אך הוא עדיין מאד קטן, ומתמודד כרגע עם אחות קטנה שנכנסה אל חייכם, הפכה אותך לעייפה וכבדה יותר, אולי גם חסרת סבלנות (זה בסדר גמור, וזה טבעי ונורמלי). הילד שלך הבחין בוודאי שכרגע, מי שבוכה (התינוקת!) מקבל את עיקר תשומת הלב שלך, וכדרכם של פעוטות בני שלוש, לא מאד מתוחכמים, הוא מנסה לפעול בדרך שלמיטב הבנתו אמורה לעבוד. כאשר את אומרת לו "דבר ברור, אחרת אני לא מבינה אותך" או "כשאתה בוכה אני לא שומעת אותך", את מבקשת ממנו משהו שהוא אולי לא מסוגל לעשות. מה שנח מאחורי הבכיינות היא אולי המשאלה שתחזרי להיות רק שלו, קשובה וחמה, סבלנית ונינוחה, כמו שהיית לפני שנולדה התינוקת. לכן, אני משערת שהתייחסות יותר חומלת וקשובה, ותיקוף של רגשותיו יעבדו יותר מהניסיונות להתעלם. אין זה אומר שצריך לוותר על גבולות, אלא רק לגייס אמפתיה והכלה כלפי מצוקה זמנית ונורמלית של ילד קטן כ"כ, שמצפים ממנו להיות גדול ושמח, כאשר הוא לא מאד שמח, וכל מה שהוא רוצה זה דווקא להיות קטן... מה את אומרת? ליאת

שלום אבקש את עזרתכם בנוגע לבני בן ה- 4 וחצי הילד פשוט קסםם יצירתי אוהב לקבל משימות עושה חוברות עבודה מרצונו החופשי, אך כשמגיע הרגע שהוא מקבל לא על מששהו שהוא רוצה פה הבעיה מתחילה עכשיו בבית אני לומדת להסתדר ועובדת איתו על זה הבעיה היא בגן שהם עושים מזה בעיה גדולה כי ברגע שהוא מקבל לא הוא משתגע להם וזורק דברים דוחף.. וכו... מה אפשר לעשות ?? איך אפשר לפתור? ומה לומר לגננת שעושה מזה סוף העולם.. (לדעתי גם הע. גננת לא מגיבה לו ולכולם אגב בצורה לא צורה וכנראה זה מה שגורם לו להיות יותר קיצוני התקלים העיקריים היו עם הע. גננת)

שלום רב, הילדים שלנו, גם החמודים והמקסימים שביניהם, חייבים ללמוד לקבל לא, ולהתמודד עם תחושת התסכול המתעוררת כאשר זה קורה. לאור מה שאת מתארת, הבעיה אינה אצל הגננת או העוזרת, אלא ביכולתו של בנך להתמודד עם מצבים של התנגשות רצונות. כאשר קיימים פערי התנהגות בין הבית לגן, והילד מתפקד מצויין בבית ובעייתי בגן, אפשר לשער כי בני הבית למדו "ללכת על ביצים" או לוותר הרבה כדי למנוע את התקפי הזעם. זהו אינו מצב בריא, שכן הילד יוצא החוצה אל העולם ומגלה (בדרך הקשה) שהדברים אינם מתנהלים כפי שהוא רוצה ורגיל. התוצאה היא בעיות התנהגות, בעיות חברתיות ואפילו אקדמיות. לכן, אני ממליצה על התייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם, ההורים, כיצד 'לאמן' את הילד בבית בקבלת מרות וסמכות, ובהתמודדות עם תסכולים ודחיית סיפוק. לגננת אפשר לומר שאתם מתגייסים לטפל במצב ולקדם שינוי, ועד אז, מבקשים ממנה לפעול כמיטב יכולתה המקצועית, ולסייע לכם בשינוי. בהצלחה ליאת

שלום, אשמח מאוד לייעוץ לגבי הבת שלי: היא בת כשנתיים וחצי, ובזמן האחרון במהלך כל היום בכל סיטואציה שהיא רואה ילד ברחוב, או בטלויזיה, או בספר, ולפעמים אפילו לחפצים דוממים - היא ישר שואלת איפה אבא שלו, ואיפה אמא שלו.. כלומר, כל הזמן מחפשת את נוכחות ההורים, גם שלה, אם אנחנו לא נמצאים והרבה פעמים גם עבור ילדים אחרים וחפצים. היא כל הזמן מתעסקת בזה. אין שום רקע של נסיעה ארוכה או משהו בסגנון, אף פעם לא עזבנו אותה ליותר מלילה שבו נשארה אצל סבא וסבתא, אבל במשך כמעט כשנה יש תחושה שהיא מאוד מאוד קשורה אלינו ויש לה סוג של פחד מלהיות בלעדינו. אני פשוט תוהה לעצמי האם זה משהו שבאמת מטריד אותה ואם יש דרך שאפשר או כדאי לטפל בזה.. תודה! נירית

שלום נירית, ילדים לומדים על העולם דרך התבוננות, התנסות וחוויה. לאורך הדיאלוג המתמשך שלהם עם סביבתם, הם יוצרים סכמות שעוזרות להם להבין את החוקיות בעולמנו. הסכמות הללו משתנות, מתעדכנות והופכות מורכבות יותר ויותר לאורך שנות ההתפתות, ואיתן יכולות ההבנה והתפקוד של הילדים. בתך כבר מכירה את הסכמה הבסיסית של אמא-אבא-ילד, והיא בוחנת אותה, מגלגלת אותה במחשבתה ובפעולותיה (במשחק וביצירה, למשל), עד להפנמה. בהמשך, היא תגלה שמשפחה יכולה ללבוש גם צורות נוספות, שלא תמיד עולות בקנה אחד עם הסכמה הבסיסית. במקרה כזה נדע שנעשתה התאמה של הסכמה למציאות שסביבה. כלומר, שהייתה כאן למידה והתפתחות. בקיצור, אסתכן ואומר שיש לך - כנראה - ילדה רגילה ונורמלית, כולל המצוקה שמתעוררת בה כשאתם רחוקים או נעדרים. בברכה ליאת

בן 16. כבר חצי שנה-שנה יש לי לפעמים רגעים של פרצי אושר שקורים מסתם איזו שטות(לדוגמא: נזכרתי באותו רגע שהיום יוצא פרק של סדרה שאני ממש אוהב). ברגע אחד אני הופך לבנאדם המאושר ביותר שיש ואני מרגיש שאני פשוט רוצה לחבק את הבנאדם הראשון שאני רואה. אבל ברגע שאני מתחיל לשחק עם ההרגשה ולנסות לנתח אותה זה נעלם במהירות, כל זה נמשך לכמה שניות בודדות ובפעמים נדירות גם חצי דקה. אני רוצה לציין שהשנה האחרונה לא הייתה קלה(אח קרוב התגייס לקרבי, לי גילו מחלה כרונית)ככה שבשבועות האחרונים הייתי בדיכאון ארוך מאוד. באותה מידה כבר הרבה מאוד שנים אני מתמודד עם פרצי כעס שגם קורים משטויות כמו הערה עוקצנית. האם התופעה מוכרת לך?

שלום עידו, אתה יודע, יש תיאוריה המתארת את האושר כשברירים קטנים של עונג, הנחווים לרגע קט, בדר"כ בשנייה שהם חומקים מאיתנו והלאה. התיאור שלך מאד מתאים לתיאוריה הזו. אני נוטה להסכים עם כיוון המחשבה הזה, ולהאמין שחוויה כללית של אושר משקפת איזו הסכמה או נכונות לקבל את ההפתעות הקטנות שהחיים מזמנים לנו ביום יום, ולאו דווקא איזו תפארת בצורת וילה ולמבורגיני. רגעי האושר הקטנים הללו מקבלים משמעות וערך דווקא על רקע חיים מורכבים, שיש בהם אתגרים, מאבקים ואפילו סבל. בעיני, מי שמסוגל לזהות את הרגעים הללו ולהטות להם אוזן, הוא כבר במידה רבה בר-מזל. שמור על זה, על עצמך, ועל התקווה לחיים של משמעות ובריאות טובה. בברכה ליאת

שלום רב, אני מחפשת פסיכולוגית באיזור ראשל"צ עבור בתי בת ה- 8. תודה מראש, עינת

שלום עינת, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן ה-10 (שני מתוך ארבעה ילדים) בדרך כלל ילד נחמד ומצליח בבית הספר, עד שהוא נדרש לעשות משהו שלא נראה לו. אז הוא מתפרץ, מקלל ואפילו מרים עלינו יד. הגענו למסקנה שאנו זקוקים לייעוץ והכוונה ופנינו לפסיכולוג עליו המליצו לנו. הגענו לפגישה ראשונה שהיתה נחמדה, כהגדרת הילד, אך הוא מסרב להמשיך ולהגיע לטיפול. אנחנו מרגישים שיש צורך לסייע למשפחה ולילד להתגבר על הקשיים שגורמים אווירה קשה מאוד בבית אך מה ניתן לעשות אם הוא לא מוכן לשתף פעולה (אגב, בעיני כחלק מהוכחת השליטה שלו עלינו, הוא יקבע אם ילך או לא ולא אנחנו). תודה חנה

שלום חנה, כאשר קיימת בבית בעיית גבולות, הטיפול היעיל - לפחות בעיני - הוא הדרכת הורים אינטנסיבית, ורק אח"כ (אם בכלל, ובמידת הצורך) טיפול לילד. אך גם אם הוחלט כרגע, בהמלצת פסיכולוג ילדים קליני, שההתערבות תהיה מול הילד, עליכם להתייחס לכך כאל טיפול רפואי. האם היית נותנת לילד שלך להחליט אם הוא מוכן או לא מוכן לקבל חיסון? האם הוא מסכים לעבור, חלילה, ניתוח? עדיין מדובר בילד בן עשר, ולכן ההחלטות הנוגעות לבריאותו הפיזית והנפשית נותרות שלכם. פסיכולוג ילדים טוב מצליח עפ"י רוב לפרק את ההתנגדות הראשונית לטיפול, ולכן הייתי מתעקשת על הבאתו לשם, חרף המחאה. אם תרגישו שזה אינו עובד בשום אופן, לכו לקבל את העזרה בעצמכם. בברכה ליאת

שלום, בני בן 8, ולרוב אני מלבישה אותו. מגיל 6 הוא מתלבש לבד אבל לא מתמיד בזה.במיוחד בבוקר כשממהרים לבי"ס ועבודה, אני מלבישה אותו כי אחרת הוא "נמרח" וזה יקח הרבה ואנחנו ממהרים.ובערב אחרי האמבטיה הוא עייף ואני עוזרת כדי שישן.אבל המצב מתסכל אותי, גורם למתחים ואנו יוצאים בבוקר מהבית לעתים תכופות מרוגזים.כבר עשיתי לו טבלה שהוא מתלבש לבד ועודדתי אותו אבל קשה לו להתמיד.גם הוא הכין לבד טבלה כזו, אבל אחרי שבוע כבר חזר למצב שאני מלבישה. כבר יצאתי איתו מהבית כמה פעמים עם פיג'מה (והוא התלבש באוטו)כי לא עמד בזמנים בבוקר ולא התלבש, וזה לא עוזר.מה את מציעה?

אולי שווה להתעורר יותר מוקדם. כדי שיהיה לו זמן להימרח. (כך אני מתנהגת עם עצמי כשאני נמרחת בבוקר...) אבל חכי לליאת בטח תהיה לה הצעה יותר טובה משלי. בהצלחה!

שלום לך אמא, שלום גם מירב, מסתבר שכדי לטפח ילד עצמאי (שאוכל, מתרחץ, מתלבש ומכין את שיעוריו בכוחות עצמו), נדרשת עמדה הורית המצליחה לשלב דאגה, אכפתיות וזמינות, יחד עם אמון בילד, נכונות לזוז הצידה, ולשלם מחירים זמניים של "ביצוע לא מושלם" מצד הילד. אם תקראי שוב את דברייך, תראי שלמרות שאת יודעת שהוא מסוגל להתלבש לבדו, את עושה זאת במקומו, "כי ממהרים" או "כי הוא עייף". יש כאן מסר מחליש מאד, כאילו אמרת: "עזוב, עזוב, זוז! אני עושה את זה יותר מהר ויותר טוב. אתה עוד קטן, איטי או מסורבל, ולכן אל תנסה אפילו". זהו מסר שאינו מעודד לעשייה והצלחה, אלא לאוריינטציה פסיבית ונרפית. לכן, אני מצטרפת להמלצתה של מירב, ומזמינה אותך ליצור מציאות נוחה יותר עבור הילד הקטן/גדול שלך, כזו שתאפשר לו להתנסות (ואז גם להשתכלל) בפעולות האלמנטריות של טיפול עצמי. השכימי אותו מוקדם יותר, וארגני את נוהל ההשכבה מוקדם יותר, כך שיוכל לחוות הצלחה כילד כשיר, מוצלח ועצמאי. עודדי אותו כשהוא מצליח, ועזרי לו בנדיבות לסיים את מה שלא הספיק אם כבר מאוחר. ועוד דבר חשוב- זה שאסטרטגיה אחת לא הצליחה לפתור לכם את הבעיה בתוך יום, יומיים, או אפילו שבוע, לא הופך אותה לבלתי 'נכונה' או בלתי 'יעילה' או 'לא עובדת'. עקביות היא הדבר החשוב ביותר בתהליך החינוך, והיא מגבירה את הסיכויים להצלחה על פני מדיניות של זיגזג. כמו תמיד, גם במקרה שלכם, הדרכת הורים קצרה יכולה לשפר מאד את התהליך. נסו ותהנו... בהצלחה ליאת

אני מציעה לך לדאוג שילך לישון לבוש כבר לגן. אצלנו זה עובד נהדר. הוא מתקלח לפני השינה, בוחר בגדים למחר לגן, כמובן שהבגדים נקיים ואחרי כביסה, ואיתם הוא הולך לגן למחרת. ואם הוא עייף מידי בישביל ללבוש אותם לבד, רחצי אותו מוקדם יותר. בהצלחה !

שלום, יש לי שלושה ילדים - בן 8, בת 5 ותינוק בן חודשיים. עם הולדת התינוק החדש חלה הידרדרות בהתנהגות בני הבכור. עוד בבית החולים וגם כשחזרתי עם התינוק היתה לבכור תקופת הסתגלות מאוד קשה (נלקחה ממנו עוד תשומת לב שכ"כ חשובה לו), אבל נראה שעברה. לאחרונה, צצו התפרצויות זעם נוראיות, שמתגברות במיוחד כשחוזר פעמיים בשבוע מהחוג - עצבני, מתפרץ ומשתולל, מרביץ לכולם, זורק דברים וכו'. לא ניתן להרגיע אותו בשום דרך - גם לא בהתעלמות. אנחנו אובדי עצות. כמובן שהמצב משבש את כל השגרה והשלווה בבית. יש לציין כי בביה"ס הכל תקין, וכל הכעס יוצא בבית. מה אפשר לעשות? אנא עצתך הדחופה. תודה!

שלום הילה, את מניחה שהתפרצויות הזעם קשורות ללידת התינוק החדש, וזו אכן אפשרות סבירה, אך היא לא היחידה. כדי לחשוב על כיווני פעולה, חשוב לדעת (לא לנחש) מה עובר על הילד, עם איזה עולם תוכן (רגשי) הוא מתמודד כרגע, מה רמת התפקוד שלו בתחומים נוספים מחוץ לבית (האם קיימת לקות למידה? האם קשה לו בלימודים? האם מדובר בילד מבריק שלא עומד בעומס הציפיות?) האם יש לו חברים? מהו החוג הזה, שממנו הוא חוזר עצבני כ"כ? ועוד... אני מציעה להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לחשוב ביחד איתכם (לאחר שקיבל מכם רקע מפורט) האם יש צורך בטיפול לילד עצמו, או בעזרה והכוונה הורית, שתסייע לכם להיות יעילים יותר מול התפרצויות הזעם שלו. בכל מקרה, גם אם אתם מאתרים מוקד מצוקה ברור, חשוב לעשות הכל כדי לצמצם את פוטנציאל הנזק וההרסנות כתוצאה מההתנהגות שלו. נסו לעצור אותו פיזית מלפגוע בגוף או ברכוש, אך עשו זאת בריסון מחבק, שמשדר משהו ברוח זו: "לא נוכל להרשות לך לפגוע בנו או להרוס את הבית. אני אחזיק אותך עכשיו עד שתרגע, ככה...ואחרי שתרגע נוכל לדבר על זה". כאמור, זה אינו מחליף היוועצות עם גורם מקצועי, שתוכל לקצר ולייעל את התהליך. בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך המפורטת. תוכלי להמליץ לנו על פסיכולוג/ית ילדים קליני באיזור ראשל"צ-נס ציונה-רחובות?

בוקר טוב בני בן 3 ו10 חודשים ,מרגישה לפעמים שמדובר בשני ילדים שונים ואני אסביר: הילד מבלה בחוגים ובג'ימבורי ואיתי בבית ועם הסבתות בפארקי השעשועים, תמיד יש לנו עין בוחנת ואוזן קשובה (בגלל שבעבר הלא רחוק היה בלתי ניתן לקחת אותו לסביבת ילדים אחרים היות והיה מרביץ,וצועק פויה לכולם וכו וכו) נכוןלהיום פשוט גאווה: מנומס וחברותי וחולק את החטיפים שמביא מהבית ויוצר חברויות ובמקרה ושמע ילד שמדבר לא יפה הוא בעצמו מעיר לילד על התנהגות לא ראויה, לעומת זאת בגן מרביץ לילדים, מפריע במפגשים, מקלל קללות שמעולם לא שמעתי ממנו(ולפי דברי הגננת הוא המקור)..אני נמצאת בקשר תמידי עם הגננות אך קשה לי ולא ממש יודעת איך לטפל בנושא מלבד שיחות שלא עוזרות כי להעניש אותו בבית כשהוא מתנהג למופת על משהו שעשה בגן לפני 4 שעות נראה לי קצת מוזר, מנסה עכשיו את שיטת המדבקות שראיתי בעבר בסופר נאני אך באמת מרגישה מאוד אבודה...למה זה קורה,למה בבית יש לי מלאך ובגן הוא ה"בעייתי" של הכיתה?? מה אפשר לעשות????? אשמח לעזרה והכוונה

שלום חנה, מבחינתי, פערים חריפים בהתנהגות הילד בין הגן לבית, מרמזים על אפשרות סבירה של בעיית גבולות. לפעמים, ההתנהגות הטובה בבית היא מעט אשלייתית, ומשקפת את הנכונות של בני הבית להימנע ממאבק ולוותר. כשהסביבה הביתית מתארגנת סביב הצרכים של הילד ואינה מעמתת אותו עם תסכולים, הוא אכן מתנהג למופת. הצרה מתחילה כשהילד יוצא אל העולם, ומתחיל להיתקל בציפיות וכללים שאינם עולים בקנה אחד עם רצונותיו. במצב כזה, נראה התפרצויות דחפיות, לעיתים אלימות ולעיתים תינוקיות, המשקפות קושי בהתמודדות עם אכזבה ותסכול. הפיתרון, בעיני, הוא הדרכה הורית קצרה, שתסייע לכם להבין את הדפוס הבעייתי ולשפר אותו לטובת הילד. פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

בני בן 4 ננשך על ידי כלב של השכנים ליד הבית לפני כ 3 שבועות. הוא מפחד מאוד לצאת מהבית מחשש שיפגוש כלב בדרך, כשאנחנו יוצאים החוצה הוא מסתכל לכל הכוונים לוודא שאין כלב בסביבה, הוא לא מוכן לטייל ברגל. הוא פיתח פחד גם כלפי חיות אחרות- בחוג שמתקיים בגן הביאו אפרוחים והוא נורא חשש והתחיל לבכות(לא רצה להתקרב), בעבר לא הייתה לו בעיה ללטף חיות אחרות- ארנב , שרקן וכו.אנחנו מדברים איתו על כך ומנסים לעודד אותו שלא יפחד ושלא כל הכלבים נושכים אבל לא נראה שיש שיפור.

שלום שרון, בחיל האוויר, חלק מנוהל תאונות "כמעט ונפגע", זה לאלץ את הטייסים לחזור הכי מהר שאפשר - לפעמים תוך מספר שעות - לאוויר, לטיסה נוספת. באופן דומה, גם לאחר נשיכת כלב, רצוי להחזיר לילד את האמון בכלבים הכי מהר שאפשר, כדי שלא יכליל מאירוע יחיד, וייחס לכל הכלבים כוונות תקיפה. אני לא חושבת שהסברים מילוליים ודיבורים ממושכים הם הפיתרון במקרה כזה, ומציעה לעשות הכל כדי להפגישו עם כלבים קטנים וחמודים (או גדולים ושקטים מאד, שבעיני הרבה פחות מפחידים מהקטנים). ובכל זאת, חשוב לעשות זאת ברגישות כדי לא ליצור יותר נזק מתועלת. במקרים מסוימים הזמן עושה את שלו, אך כדי שזה יקרה חשוב שגם הסביבה תישאר אדישה יחסית, ולא תשתתף (אפילו לא מעודף רצון טוב) בעיסוק הבלתי פוסק בטראומה. אם כרגע זה המצב, והתפספס המומנטום של ה"חזרה לאוויר", אני מציעה להניח לזה, ולא לדבר על כך יותר. כאשר אתם רואים כלב, השתדלו להישאר אדישים ככל יכולתכם, מבלי לנסות לשכנעו לעשות דברים שאינו רוצה/מוכן לעשות. אל תכריחו ללטף, להאכיל, לשחק, וגם אל תדגימו לו כמה "אין לו ממה לפחד". לפעמים עידוד יתר משיג את ההפך. אם תרגישו שהפחד מתחיל להפריע להתנהלות הנורמלית, פנו לטיפול התנהגותי קצר. בברכה ליאת

שלום, ביתי כמעט בת שלוש ינקה עד גיל שנה ושבעה חודשים. במהלך ההנקה היא תמיד מוללה לי את הפיטמה דבר שהלך ונעשה עבורי למטרד . תהליך הגמילה היה מאוד קשה עבורה ואפשר לומר שעד לעצם היום הזה אני חשה שהיא לא השתחררה ממנו. בזמן שאני נותנת לה את החלב מהבקבוק היא עדין מחפשת למולל לי את הפיטמה. בהתחלה איפשרתי לה אך ברגע שכבר לא יכולתי לסבול את זה יותר החלו המריבות בנינו. אני רושמת מריבות וממש כך אני מרגישה שאני רבה עם ילדה שעדין לא מלאו לה 3שנים. המצב היום הוא שהיא בכל בוקר ובכל ערב היא מנסה להכניס את ידה לחולצה, אני לא מאפשרת לה לעשות כך אך היא מצידה לא מוותרת ובכל יום מנסה את מזלה. אני די מודאגת כי אני מרגישה שאני לא מצליחה לעזור לה לעבור את הקושי הזה. חשוב לציין שכשבעלי משכיב אותה היא גם דוחפת את הידים וגם לגננת. יש לי שני ילדים גדולים שאת שניהם הנקתי וגמלתי ללא קושי מיוחד. מה עלי לעשות? ברור לי שאני טועה במשהו אך אני לא יודעת במה. אשמח לקבל יעוץ. תודה.

שלום רויטל, לא נראה לי שיש טעם רב להעמיס על עצמך תחושות אשמה מיותרות. מספיק קשה גם בלי זה... :-) כמו שכתבתי ממש כאן, למטה, לשרון ("גמילה מחפץ מעבר"), כאשר אנחנו גומלים ילד באופן חד צדדי משימוש בחפץ מעבר, עלינו להיערך להתנהגויות 'חדשות', כולל כעס, עצבנות, אי שקט, חיפוש אקטיבי אחר החפץ האבוד, וכד'. קשה לדבר על הפטמה כעל חפץ מעבר, שכן היא מחוברת אלייך, ואינה ייצוג שלך (כמו דובי, שמיכי, או בקבוק). ובכל זאת, ההרגל קיים, והמשמעויות המזינות והמנחמות של השד והפטמה מקשות על הגמילה אף יותר. הסבירי שאינך מרשה יותר להכניס ידיים אל מתחת לחולצתך (או לזו של אחרים), למרות שאת מבינה את הקושי. תוכלי להציע תחליפים תואמי גיל, ולעמוד הכן מול הפגנות קושי. תוכלי להביע הבנה, אמפתיה וחמלה, אך לא להיכנע לדרישה זו, גם בזמני משבר לאורך היום. זה יעבור. בהצלחה ליאת

היי בני בן ה 7 ילד אמצעי חווה כבר מעל חודשיים חרדת בית ספר הוא מתקשה להיכנס לכיתה ללא תיווך של אמא או אבא לעיתים לוקח מעל חצי שעה , הוא מחייך וצוחק באוטו רק שמגיעים לכיתה הוא נתקף בכי וגם לעיתים התפרצויות שכוללות בריחה מהשער וסירוב להיכנס ,בבית המצב לא משתפר , הוא לא פוגש חברים אחר הצהריים , בוהה בטלויזיה , אבל כן מעונין ללכת לגינה אם מציעים לו , כמו כן סובל מהתפרצויות של התעקשות על דברים שונים בבית למשל לא להתקלח ולוקח שעה להפשיר ולהבין שטעה ,בקיצור העסק מסתבך מה הכיוון של הטיפול הרצוי

שלום רב, לא תמיד מוכרחים לחכות שהעניינים יסתבכו כדי לפנות לעזרה, אך כשהם מתחילים להסתבך, נראה שבאמת לא כדאי לחכות. פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. לפעמים אפשר להסתפק בהדרכת הורים והתערבות 'עקיפה' דרכם, ולפעמים נדרשת עבודה עם הילד ישירות (בליווי הדרכת הורים). לשיקולו של המטפל. כאשר קיימת חרדת פרידה, כמעט תמיד מעורבים גם אספקטים חרדתיים של ההורים (או אחד מהם). לכן, ובמיוחד כשיש גם סרבנות בבית, הדרכת ההורים היא חלק קריטי ובלתי נפרד מההתערבות, לפחות בעיני. בהצלחה ליאת

בימים אלה נערך מחקר על פחדי לילה של ילדי גן באוניברסיטת תל אביב. במסגרתו אנו מציעים טיפול קצר מועד ללא תשלום לילדים בני 4-6 הסובלים מפחדי לילה, הכוללים למשל פחד מהחושך, פחד ללכת לישון, פחד מיצורים דמיוניים, חלומות מפחידים, יקיצות מרובות במהלך הלילה וכדומה. המחקר מתבצע תחת הנחייתו של פרופ' אבי שדה, ראש המגמה הקלינית של הילד באוניברסיטת תל אביב, ובשיתוף עם המרפאה לרפואה פסיכולוגית בביה"ח שניידר. פגישות הטיפול יתקיימו באוניברסיטת ת"א בנוכחות הילד והוריו, ובמהלכן יעשה שימוש באלמנטים של שיחה ומשחק. ההערכה הראשונית תכלול ראיונות עם הילדים וההורים, שאלונים וניטור ביתי של השינה. במסגרת המחקר יינתן משוב לגבי השינה של הילד ולגבי אספקטים נוספים הנבחנים במחקר. כל פרטי המשתתפים ישמרו כמובן בסודיות מלאה. לפרטים נוספים והשתתפות, ניתן לפנות למיכל קפלן במייל [email protected], או בטלפון 054-4682588. ניתן גם ליצור קשר עם מרפאת השינה, בטלפון 03-6407327.

כתלמידה לשעבר של פרופ' אבי שדה, וידידה של תלמידותיו אחריי, ממליצה בחום! בהצלחה לחוקרים ולמשתתפים... :-) ליאת

זה שיטה מבית "סבתא" שעוזרת מנסיון שלי בתור ילדה, ברגע שסבלתי מסיוטים בלילה, אמא שלי שמה לי את זה מתחת למיטה. לבני בן ה-3 היו לא מזמן סיוטים בלילה (מתעורר/ישן בצרחות ובכי ודיבורים על דגים, כלבים, בלגן במיטה וכולי..),נזכרתי בזה אחרי שגיסתי סיפרה לי שהבת שלה (בת 4) גם סבלה תקופה מסיוטים והיא שמה לה מלח וסכין..וזה עבר לה פלאים!! וגם לבן שלי! חלק אולי יחשב שזה מיושן וטיפשי, אבל שווה לנסות.. :) ואני ממש לא מאלה שדבקים באמונות/מנהגים תפלים...אבל זה עזר לי

אהלן ליאת, מה שלומך? סתם.. עברתי במקרה והתחשק לי לשלוח דרישת שלום. (כמו נערה בצבא, שחוזרת לתיכון לבקר את המחנכת מידי פעם.. :-) מקווה שאת בטוב, לילך (מפעם :-)

לילך יקרה, יופי לראות אותך חוזרת לבקר מדי פעם (גדלת ויפית!) אצלי עומס גדול, ואני משתדלת לרקוד על כל החתונות... לא תמיד מצליחה, אך עושה כמיטב יכולתי. מקווה שאצלכם שקט וכולם בריאים. כמו שאת בטח זוכרת, אני חוזרת לחיים בחורף, ומצפה בקוצר רוח למערכת סינופטית שתרעיד את אמות הספים. אמרו שיש משהו בדרך, נכון? בינתיים חמים ונעים. תודה שבאת! :-) ליאת

כן, כן, החורף בדרך :-) (או לפחות כמה ימים שלו).. סבא חורף יגיע בהמשך.. כל אחד והסנטה שלו ;-) אמא שלי התחילה הקרנות, אבל חוץ מזה היא בריאה לגמרי! (היא באמת בסדר. וגם אני). שמחה לשמוע את קולך- הוא נשמע מצלצל וברור כמו שאני זוכרת מהזמן שהייתי קטנה ;-) שיהיה שבוע מוצלח וטוב! לילך

שלום רב, בני בן 3, גמול מחיתולים כחצי שנה, עדיין מפספס שתן לעיתים תכופות. צואה לעולם אינו מפספס ואין לו בעיה ללכת לשירותים ולשבת שם, אפילו ניראה שדי נהנה... במהלך השבוע אין שום בעייה. הבעייה מופיעה בסופי שבוע כשנכנסים לרכב לנסיעה ארוכה, למרות שאני מבקשת שילך לשירותים קודם ושואלת אם יש, תמיד אומר שאין ו10 דקות אחרי שמתחילה הנסיעה טוען שכואבת לו הבטן והוא צריך קקי. אנו בדרך כלל עוצרים בצד ולפעמים אכן יוצא לו והרבה פעמים לא יוצא בכלל. זה עניין מאד מטריד כי הוא מתבכיין כל הנסיעה אם אנחנו לא עוצרים, ומצד שני לעצור כל פעם זה ממש קשה ומעכב וגם לא נוח כשאין שירותים בסביבה. האם התופעה ידועה? האם כדאי לא לעצור לו וללמד אותו להתאפק? להסית את תשומת ליבו למשהו אחר? אני מפחדת שזה יגרום לו לפיתוח של עצירויות... תודה על ההיענות ושבוע חדש ונעים.

שלום לונה, איני מכירה קשר ישיר בין נסיעה במכונית לבין הצורך להתרוקן, ולכן (ליתר ביטחון) התייעצי גם עם רופא הילדים שאולי יהיה לו רעיון. מבחינתי, עולים שני כיווני מחשבה. האחד - קשר של התנייה, דהיינו קישור שהילד יצר בין שני הדברים בשל סמיכות שאירעה פעם אחת, ומאז מצפה לקקי (שגם בא) בכל פעם שהוא נכנס לאוטו. כיוון מחשבה אחר (אולי מופרך, לא יודעת...)שהילד סובל מרגישות לנסיעה, ומפרש בטעות את הבחילה האופיינית ככאב בטן וצורך להתרוקן. גם זה שווה בדיקה, במיוחד אם בעבר היו אפיזודות של הקאה במכונית. אם נשללו כל הסיבות הפיזיולוגיות, אפשר לנסות לאמן אותו בהתאפקות (אם אכן עשה את הקקי בבית). למיטב הבנתי, התאפקות של שעה קלה לא אמורה לגרום לעצירויות. בשמחות ליאת

שלום רב, אני עובדת עם קבוצה של ילדים, אחד מהם בן 12, לפני שבועיים סבא שלו נפטר, מאז הוא לא יושן בבין (הסבא גר איתם) ההורים שלי הם אנשים פשוטים וממצב סוציואקונומי נמוך. האמא פנתה אלי סיפרה שהוא מאוד התרגש מהמוות (הוא בעצם היה ליד הסבא כשנפטר והיה קשור אליו רגשית) ומאז הוא לא יושן בבית, סיפר שהוא מפחד, מתלונן על כשיי נשימה וכאבים בחזה (נעשו לו בדיקות אצל הרופא וכולן תקינות). הייתי מייעצת להם לפנות לפסיכולוג קליני אך אין ברשותם כסף, האמא ביקשה שאני אנסה לדבר איתו.. איך אני יכולה לעזור? חוץ מלהפנות לגורם מקצועי? אני מתכננת לבקר אותו בבית אך לי יודעת בדיוק איך לנהל את השיחה איתו..

שלום איה, לא ציינת דבר על נסיבות מותו של הסב, ולמה בדיוק נחשף הילד. האם זה היה התקף לב? אירוע מוחי? האם הילד היה עד לניסיונות החייאה? האם אפשר היה לעזור בכלל? כדי לעזור לילד חייבים להבין מה עובר עליו מאז, כיצד הוא תופס את מה שקרה, וכיצד מתמודדת המשפחה כולה עם מה שקרה. אני מציעה להפנות את הילד, בכל מקרה, ליועצת ביה"ס, שתוכל במידת הצורך לגייס גם את פסיכולוגית ביה"ס. לא ציינת מה תפקידך, ומה אופי עבודתך עם הילדים. האם הוא מרגיש קרוב אלייך? האם הוא סומך עלייך? האם את עצמך יכולה לדון בנושא ממקום רגוע ונוסך ביטחון? באופן כללי, הייתי מנסה לדובב את הילד ולתת מקום לכל קשת הרגשות שהתעוררו בו בעקבות המקרה. הייתי מבררת האם המשפחה נוטה להאמין ולדבר על רעיונות של חיים לאחר המוות, גלגול נשמות, וכד', שיכולים להפחיד מאד ילדים, ולגרום להם לרצות להתרחק מביתו של המת. רצוי להקשיב לילד מבלי לשפוט אותו ומבלי לבקר אותו על פחדיו. הייתי מאפשרת לו בשלב זה לישון בכל מקום בו הוא מרגיש בטוח ומוגן, ולעשות הכל כדי להגיע - בכל זאת - לגורם מקצועי, ויש כאלה המספקים שירות ללא תשלום (למשל במרפאות משרד הבריאות). בברכה ליאת

היי, אני מדריכה בצהרון לילדים בסיכון (המשפחות של הילדים מטופלות ברווחה), והילד הוא אחד מהמשתתפים לכן אני פוגשת אותו כל יום לשעתיים.. הסבא נפטר בהתקף לב, וזה היה מעין מוות פתאומי למשפחה, לפי האמא הילד שהה עם הסבא לפני ההתקף, והוא הזעיק את המשפחה שהסבא לא מרגיש טוב, ובעוד שהמשפחה הזעיקה רופא ואמבולנס הוא אמר לאמא "אני חושב שהוא מת". המשפחה מוסלמית שמקבלת את סופיות המוות ואי הפיכתו ושזה הגורל, ובפעם הראשונה שעלה הנושא בצהרון לא התעלמנו מהרגשות ודיברנו על הלגיטמיות של הפחד שחשים במקרה זה, אני מנהלת איתו שיחות באופן כללי ואם הוא מעלה את הנושא אז אנחנו מדברים עליו, אך אני מנסה לא לכפות עליו את הנושא, אני מרגישה שהוא סומך עלי, הסכמנו שמחר אני אבקר אותו בבית, (למרות שהוא לא שוהה שם מרבית הזמן) וגם דיברנו שאולי בשבוע הזה שבמקום שהוא ישן אצל בן דודו שהוא יזמין את בן הדוד אליו הבייתה (רק אם הוא מרגיש טוב עם זה) אמא שלי נפטרה לפני 6 חודשים, ולמרות שאני עדיין בתהליך התאבלות אני חושבת שזה מה שמקרב אותו אלי ולא למדריכה השנייה, שכן הוא שואל אותי לפעמים עליה, האם זה בסדר שאם הוא שואל שאני אדבר על החוויה שלי? אני בתהליך של להפנות אותו לגורם מקצועי.. בדיבורים עם הרווחה ואחרים תודה על העזרה

ביתי בת החמש וחצי נפרדה מחפץ מעבר שהיה איתה שנים ,כרית שפשוט התפוררה ונקרעה ולכן היא זרקה אותה לאשפה ,היא עדיין עם מוצץ אך לאחר הפרידה מהכרית המוצץ פחות בשימוש . מה שחשוב לציין שזרקנו את הכרית בגלל שהיא נקרעה ולא בגלל שביתי הגיעה להבנה שהיא לא רוצה בה יותר . הגמילה קשה ביותר לכל בני הבית ובמיוחד לה ,היא לא מצליחה לשבת ולהרגע בלי הכרית והמוצץ ,היא בפעילות כל הזמן,יש לה לפעמים התקפים של חוסר שקט,כעס,שחולף לאחר כמה דקות. המצב קשה לי כי לפעמים אינני יודעת איך לנהוג איתה ועוד דבר שחשוב לציין לפני "הגמילה"היא היתה (ועדיין)ילדה מקסימה ,מנומסת ילדה שונה לחלוטין

שלום שרון, כל מי שנגמל פעם מהרגל מהנה ומרגיע (עישון, אכילת מתוקים, שתיית אלכוהול, ואפילו כסיסת ציפורניים) מכיר בוודאי את תחושת אי השקט, חוסר האונים והקושי להיאסף אל תחושת הרוגע והנחמה לה הורגל. כאשר אנו גומלים באופן חד צדדי את הילדים שלנו מחפצי המעבר שלהם (יהיו הסיבות אשר יהיו) עלינו להיערך לתקופה לא פשוטה בכלל, שבה הילד יוצא מאיזון, הופך חסר מנוחה, עצוב, כאוב או כעוס. בתקופה זו עלינו להתאזר בסבלנות ונדיבות כלפי הילד, ולהציע לו את כל האהדה והנחמה, במיוחד ברגעי המשבר שלפני השינה. בדר"כ זה עובר, ותחושת האובדן והערגה לחפץ האהוב שנעלם הולכת ודועכת. עוד קצת סבלנות... ליאת

בני בן 5, די ילדותי לגילו ומתקשה להבין סיטואציות חברתיות. בגלל שקשה לו להתחבר לילדים בגן הוא מוכן לעשות הכל כשילד אומר לו לעשות משהו, כי הוא חושב שאז אותו ילד יהיה חבר שלו. ביום למשל ילד אחד אמר לו להפיל את האופניים של אבא שלו (בעלי), אז הוא הפיל אותם (שוב ושוב, לבקשת הילד שני). בהזדמנות אחרת אותו ילד אמר לו שאם הוא רוצה לשחק איתו הוא צריך להתפשט קודם, ובני התפשט. 2. האם חוסר הבנה כזה של בני מראה על פתולוגיה מסוימת או שזו תופעה שקיימת לפעמים עדיין בגיל הזה? 1. איך להסביר לו שכשילד מבקש ממנו לפגוע בהורים שלו או להתפשט הוא בעצם לועג לו ולא באמת חבר שלו?

שלום דליה, כדי לאבחן או לשלול פתולוגיה, נדרש מידע רב בהרבה מזה שפרטת כאן, ומבחינה זו אל תסתפקי בהתייעצות אינטרנטית ופני לאבחון מסודר (אם קיים אצלך חשד כזה). ככלל, התופעה שאת מתארת נפוצה למדי, שאלמלא כן לא היה נולד המשפט המפורסם "ואם היו אומרים לך לקפוץ מהגג???!!!"... ילדים חלשים או מרצים, או כאלה המרגישים בשוליים, עלולים לעשות דברים מוזרים ואפילו אבסורדיים, כדי לזכות באישור, בתשומת הלב או בחסותם של הילדים החזקים והמרכזיים בקבוצה. כאשר זה קורה, המבוגרים - בדרך כלל ההורים - מאד נלחצים, ואפילו נעלבים בשמו של הבן. בפועל, זה פחות נורא ממה שנדמה לנו, ואגב, קורה גם בקבוצת המבוגרים, אם כי באופן מעודן יותר. לכן, אם את חוששת שמדובר בבעיה חברתית ממשית, כמו קושי בהבנת הכללים, קושי בקריאת המפה החברתית, והתנהגות המשקפת בעיה חמורה בשיפוט - פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. אם מדובר בילד שבסה"כ מתפקד בצורה סבירה, אך סובל מחוסר ביטחון ומצורך לרצות - אפשר לנסות להסתפק בהסברים, תיווך והשגחה. הגננת היא כתובת טובה לבירור הסוגיה הזו, ולהבחנה מדוייקת יותר בין שני המצבים הללו. בהצלחה ליאת

שלום מלי, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום מלי, באיזור חולון אינני מכירה פסיכולוגים, אולם אם טיפול בתל אביב בא בחשבון, אשמח לסייע. זו כתובת האתר שלי, תוכלי להתרשם: *********** (ההודעה נערכה - שלום חן, כפי שכתבתי למלי, מדיניות האתר אינה מאפשרת להשתמש בו לצרכי פרסום, ולכן, עם כל הצער שבדבר, אני נאלצת לצנזר. עמך הסליחה)

שלום רציתי להתייעץ האם אני אוכל לעשות מהלך התנהגותי מסוים כך שיחזק ההקשבה שלה? ילדה שלי היא בת יחידה אין אחים ואחיות נמצאת יותר בחברת מבוגרים בעיקר אמא אבא סבתא וילדים חברים בבית הספר אין בשכונה ילדים. היא ילדה חכמה מאוד ויכולה לקלוט הרבה דברים ביחד, עדות לכך כשהיא עסוקה במשחק או בפעילות היא שומעת שיחה בין שני אנשים ונכנסת לשיחה כאילו היא יושבת איתנו. אני מרגישה שהשמיעה שלה סלקטיבית מה שמעניין אותה. גם בכיתה אותו דבר מה אני יכולה לעשות על מנת להגביר את יכולת ההקשבה אצלה??? תודה לעזרתכם

שלום רב, קשב, מטבעו, הוא תהליך סלקטיבי, אשר בו אנו מפנים תשומת לב לגירוי רלוונטי, ומתעלמים מגירויים אחרים, רלוונטיים פחות. בתהליך הקשב מעורבים גם היבטים מוטיבציוניים: אנו נוטים להקשיב למה שמעניין אותנו, ולא להקשיב לדברים אחרים. בביה"ס, ילדים נדרשים לשבת זמן ממושך יחסית (כ-45 דקות בכל שיעור), ולהקשיב לתוכן שלא תמיד מאד מאד מעניין. במקרה כזה, הילד נדרש לגייס משאבים ולהתאמץ להישאר 'מחובר' למה שהמורה אומרת, ולהתעלם מהסחות דעת שאינן קשורות לתוכן הנלמד. יש ילדים המתקשים לשמור על רמת קשב לאורך זמן, במיוחד אם התוכן אינו מעניין אותם או אם הסביבה כוללת הסחות. ילדים כאלה עלולים להתקשות בתפקוד שלהם בביה"ס, בהכנת שיעורי הבית, ואפילו בחוגים מסוימים. כדי לעזור לילדים כאלה (ורק לאחר שאובחנו כסובלים מהפרעת קשב!) חשוב ליצור סביבה עם מינימום הסחות, למקד אותם למקטעי זמן קצרים יותר, ובמידת הצורך לתגבר גם בריטלין. יש ילדים שלא מקשיבים מסיבות אחרות, כמו למשל ילדים הגדלים בסביבה מפנקת מדי או ללא גבולות, ובמקרה כזה הפיתרון הוא הדרכה להורים. כאשר ההורים מחזקים את העמדה הסמכותית שלהם, בדר"כ הילד הופך ממושמע וקשוב יותר. בברכה ליאת

אחד מחבריי גרוש עם 3 ילדים. הבן האמצעי, כבן 13, חווה משבר עמוק מזה תקופה ארוכה, שהחלה בגירושין, נמשכו במות הסב וכעת קשיים בבית הספר. הילד זועק לעזרה, נוהג באלימות, מבצע ונדליזם בבית הספר, לא נכנס לשיעורים, מושעה על בסיס קבוע, צועק ומקלל את מוריו. ההורים אובדי עצות. יועצת בית הספר לא נתנה כל פתרון או סיוע ובבית הספר לא יודעים להתמודד עם הילד ואין סיוע רווחה מהרשות. כמו כן מצבם הכלכלי של ההורים אינו מאפשר מפגשים עם פסיכולוג שמחירם נאמד בכ-150 שקלים עבור מפגש, דרך קופת החולים. מה ניתן לעשות? שיחות רבות עם הילד, מצד המורים, ההורים וגורמים נוספים לא הועילו והוא אף איים בעבר לפגוע בעצמו. האם שינוי אווירה, כגון מעבר לעיר אחרת, בבית האב, תוך ריחוק משני אחיו, יכול לסייע? איזה פתרון יש למצב? ההורים אובדי עצות

שלום א', הבעיה מחייבת לדעתי התערבות של גורם מקצועי, ואם קיים קושי לעמוד בתשלומים, שיפנו למרפאות משרד הבריאות ("המרפאה לבריאות הנפש לילדים ונוער" ברשות המקומית. הטיפולים שם חינמיים. זה נכון שרשימות ההמתנה ארוכות יחסית, מטעמים מובנים, אך זה עדיף על פתרונות "חובבניים" שתועלתם מוטלת בספק. המצב שלו נשמע חמור למדי, ויכול להיות שגם במרפאה יחשבו כך ויקדמו אותו כ'דחוף'. בעיני זה דחוף ומחייב התערבות מקצועית. בהצלחה ליאת

שלום קצת רקע אני רוצה עזרה בהכוונה לבעיה של ילד בן 12 . נולד פג עם קשיים רגילים של מוטוריקה עדינה / מטוריקה גסה/אובר סנסטיב טופל בהתפתחות הילד והשיג התקדמות מצויינת. ילד על גבול מחוננות,מצטיין, מעמד חברתי: ממוצע (לא הכי מקובל,גם לא ילד שאין לו חברים) הוא ילד רגוע , עם הרבה חברים , משחק במחשב כ-5 שעות ביום. יש לו עוד אחות בכיתה ב' . הורים עובדים שכירים+ עצמאי, בית רגיל ,נורמטיבי, אב אקדמאי . הבעיה הילד חווה טיקים שונים מזה כ-3 שנים. כל פעם הטיקים לובשים צורה אחרת. זה נמשך לאורך תקופה של 2-3 שבועות- ומתחלף לטיק אחר פעם הוא נוגע באף כל כמה שניות , פעם הוא מרים את הראש למעלה כל דקה פעם זה מצמוצים חזקים אני לא יודע איך לטפל בזה- האם להעיר לו ? האם לקחת אותו לעזרה ? איזה עזרה ? לא הייתי רוצה להתחיל בגילו טיפולים פסיכיאטרים מבקש את דעתכם

שלום אלון, טיקים משקפים בדר"כ מתח ומצוקה, ולכן הם באים והולכים בהתאם למצב הרגשי של הילד. אתה מציין מספר פעמים כמה הכל אצלכם "רגיל ונורמטיבי", ובו בזמן מדווח על קשיים התפתחותיים עמם בנך מתמודד מאז לידתו, וגם מידה של בידוד חברתי ובילוי של שעות רבות לבדו מול המחשב, כשאתם בעבודה. במקרים מסוימים ונדירים יש לטיקים מקורות אחרים, ולכן רצוי להתייעץ גם עם רופא הילדים או נוירולוג ילדים. להערכתי, מדובר בקשיים על רקע רגשי, ולכן אין טעם להעיר על כך, אלא להפנות לטיפול רגשי (פסיכולוגי ולא פסיכיאטרי, לפחות בשלב זה), ולהקל מחוויית העומס. בהצלחה ליאת

כשהוא במחשב הוא משחק-עם ילדים נוספים מכיתתו, ולכן ממש לא נמצא בבידוד חברתי .

אני מקווה שזה הפורום המתאים לשאול את שאלתי. אני בת 17.5 ,יש לי אחות בת 25 .אנחנו משפחה מאוד קטנה ומצומצמת אין בני דודים .יש לי סבתא אחת מצד אמא ,הסבתא השניה ושני הסבים נפטרו.אנחנו מרגישות גם אני וגם אחותי שחוץ מההורים וסבתא אין על מי לסמוך כשנצטרך,ברור לי שאני צעירה מדי מכדי לחשוב על זה אבל מה יהיה כשאחותי ואני נתחתן ואין משפחה מורחבת גדולה(אפשר לספור על יד אחת את האנשים שיש במשפחה)ולא יהיה הרבה באולם.העניין הזה מדאיג אותי .גם בחגים ושבתות זה רק אנחנו במתכונת מצומצמת .יש לי חברות קרובות וגם לאחותי אבל זה לא אותו דבר כמו משפחה .אני מאוד עצובה בגלל זה ולפעמים בוכה. מה דעתך ?

שלום לך, מסתבר שלא תמיד יש קשר בין גודל המשפחה לבין איכות הקשר בין בני המשפחה, או קשר בין גודל המשפחה למידת שביעות הרצון של בני המשפחה. יש משפחות שמחות ויש עצובות ומסוכסכות, יש משפחות יציבות ויש מעורערות, בכל מקרה - הגודל לא תמיד קובע. זה נכון שבחגים או באירועים חשובים, משפחה גדולה יכולה לספק יותר 'אקשן', יותר עניין, ואפילו יותר מתנות. אך כמו הרבה דברים אחרים בחיים, אין לנו ברירה אלא ללמוד לחיות וליהנות ממה שיש. זכרי שבסופו של דבר כל אחד מאיתנו בונה לעצמו את המשפחה הגרעינית שלו, ומבחינה זו, עוד כל החיים לפנייך. תוכלי להקים לעצמך משפחה מרובת ילדים ושמחה, שתפצה על חסרונה של משפחה מורחבת. אם את ואחותך תשלבו כוחות, לילדים שלכן כבר יהיה שמח הרבה יותר. שבת שלום ליאת

היי ליאת. רציתי לשאול על עוד נושא. בת שלי היא בת שלוש בדצמבר. כבר כמה חודשים שהיא מביאה את ההתעניינות ב" בולבול " של הבנים. רק ברמה של דיבור , תודה לאל. היא כל הזמן אומרת " הוא בן ויש לו בולבול , היא בת ויש לה פושו. " או שהיא אומרת על עצמה פתאום " יש לי בולבול " ואחר כך " יש לי פושו. או שהיא פתאום לוקחת את דובי ואומרת ( וצוחקת ) יש לו בולבול , הוא בן. היא אומרת את זה לא על בסיס יום יומי אבל די הרבה אי שומעת את הדברים האלו ממנה. בינתיים אני עונה לה , כן , הוא בן ויש לו בולבול. את בת לך יש פושו. כשהיא מתחילה להגיד הרבה אני מפסיקה להגיב. זה משהו שאמור להתריד אותי? ואיך עדיף לנהוג עם כל השאלות ואמירות האלו? לענות בכלל?

שלום אריאלה, שאלת ההבדלים בין המינים מעסיקה מאד ילדים בגיל הרך, וכיום - כאשר בנים יכולים ללכת עם שיער ארוך או עגילים, ובנות יכולות להתלבש כמו בנים - איברי המין הם סממן מבחין חשוב. בגיל כה צעיר, כאשר החשיבה עדיין מאד קונקרטית, העיסוק נשאר אף הוא מאד קונקרטי, והאופי החזרתי שלו מאד תואם לגיל. אינך אמורה להיות מוטרדת כלל. את לא חייבת להמשיך ולהשיב שוב ושוב לאמירות הללו, שכן הן אינן משקפות שאלה או תהיה, אלא רק חזרה על ההסבר שכבר מוכר לה, והנאה מהעיסוק בו. כדי לקדם את ההבנה שלה, תוכלי לנסות להיעזר בספרות ילדים בנושא זה, ובציורים של הגוף הנקבי והזכרי. בשמחות ליאת

שלום , ליאת. לילדה שלי , בת שלוש שכרגע בגן פרטי יש חברה טובה בגן. הן משחקות המון ביחד ואי רואה את הדינמיקה שלהן והיא טובה. ** אבל** בחודש האחרון , על בסיס יום יומי ילדה שלי חוזרת או עם נשיכה אן עם שריטה או עם סיפור שחברתה הרביצה לה. אני רוצה לדבר עם גננות ועם אמא של הילדה והאמת היא שרציתי גם להגיד בנוכחות בתי לילדה הזאת שאני לר משרה לה להרביץ ולנשוך את הילדה שלי , בנוכחות של אמא של הילדה. פעולה זו יותר בשביל שילדה שלי תראה שאני מגינה עליה אחרי שהיא מספרת לי סיפורים כאלו. 1. מה דעתיך בכלל על להיג משהו לילדה? 2. איך להנחות את הגננות - איך הן אמורות ללמד את חברתה לא לנשוך ולא לשרוט ולא להרבית לבת שלי? אילו פעולות הן צריכות לנקות? 3. מה לבקש מאמא של הילדה ( חשבתי לבקש ממנה לדבר עם הבת , לא פעם אחת , על בסיס קבוע , עד שתפנים את המסר ) אני מאימנה שאין הרבה מה לעשות בגיל הזה אבל אני מרגישה שאני חייבת לנקות בפעולות כדי לעצור את המגמה הזאת

שלום אריאלה, כמו שציינת נכון, נשיכות הן חלק מההתנהגויות של הגיל הרך, אשר גם אם בלתי נעימות ואפילו מותירות סימנים 'מבהילים', חולפות בדר"כ מעצמן ככל שמשתכללות יכולות הוויסות והאיפוק של הקטנטנים. כל הפעולות שאת מבקשת לנקוט באות בחשבון (לדבר עם הגננות ו/או עם אמה של הילדה), אך אני בספק אם תהיה בכך תועלת רבה. אני מניחה שהן יודעות על קיומה של הבעיה, ועושות מה שביכולתן כדי למנוע אותה או לצמצם את ממדיה. אם בתך משחקת איתה הרבה, תוכלי לנסות לעזור לה להגן על עצמה, ולהציע מה ניתן לעשות במקרה של קונפליקט (להתרחק, לקרוא למבוגר, לצעוק בקול חזק "לא לנשוך!", וכיוב'). בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני בת 22. יש לי פחד מהחושך שהתחיל אצלי לקראת סוף הצבא, בגיל 20 בערך. אני לא מסוגלת לישון לבד בחדר, מבלי להדליק מנורה או לפעמים אפילו להשאיר החדר מואר לגמרי. יש אירוע מסויים שקרה בחיי, וכמה חודשים אחריו התפרץ הפחד הזה. אני לא בטוחה אם האירוע עצמו הוא הסיבה לפחד, או שאולי יש סיבה אחרת. יש לי גם פחד מטיסות, שהתחיל בגיל 21. אני מאד מפחדת מההמראה של המטוס והנחיתה שלו. אני מרגישה לא רגועה, דופק מואץ לא מסוגלת לדבר עם אחד בזמן המראה ונחיתה, גם במהלך הטיסה אני מרגישה פחד ומעדיפה שאף אחד לא ידבר איתי. מצד שני אני כן טסה וכן מסוגלת להיסתכל דרך החלון. האם הפחדים האלה נורמליים? מה הסיבות לפחדים האלה?

שלום שרון, אנשים פוחדים מכל מיני דברים, ומכל מיני סיבות. כמובן שאין הסבר אחד שנכון לכולם, וכדי להבין מה מקור הפחדים שלך יש צורך להכירך וללמוד את ההיסטוריה ההתפתחותית שלך. השאלה היא לא אם הפחדים 'נורמליים' או לא, אלא עד כמה הם מפריעים לתפקוד שלך. כל עוד מהלך החיים התקין אינו מופרע באופן משמעותי לא מוכרחים לראות בכך משהו 'פתולוגי'. ועדיין, גם פחדים שכיחים כמו פחד טיסה או פחד מחושך, ניתנים לטיפול, אם רוצים. מה את אומרת? ליאת

זה לא מפריע למהלך החיים התקין שלי, זה אומר שכרגע אין צורך לטפל בזה? אך אני חושבת שבעתיד הפחד שלי מהחושך עלול להשפיע על הילדים שיהיו לי.פחד מטיסות פחות מדאיג אותי בגלל שאני טסה לעתים רחוקות. אני גם חושבת שאולי לישון עם אור, הפך אצלי לסוג של הרגל, זה אפשרי? אולי כל מה שאני צריכה לעשות זה פשוט לנסות לישון בלי אור? המון תודה על עזרתך

ליאת שלום יש לי ילדה בת חמש בחודש האחרון היא הייתה בחוג התעמלות קרקע ולפני שבועים החוג שהיהמול הבית עבר למקום יותר רחוק ובעלי לא מוכן שהיא תמשיך בגלל זה בגלל שהוא אומר שזה קשה לקחת ולהחזיר אותה הילדה אוהבת להיות בחוג מה לעשות

שלום רב, זו אינה שאלה 'פסיכולוגית', אלא שאלה טכנית, ולכן גם הפיתרונות הם טכניים: או למצוא סידור עם אחת האימהות ולהתחלק במאמץ ההסעות, או להפסיק את החוג, או (אם חשוב לך שהיא תישאר בן) להסיע אותה בעצמך. לפעמים צריך להתאמץ על מה שחשוב, או לוותר על מה שבלתי אפשרי. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת 3.5 בגן עירייה. היום יידעה אותי הגננת כי כאשר סבבה בחצר הגן ראתה את בתי שוכבת עם חולצה מורמת וילדים נוגעים לה בפופיק. היא בקשה ממנה להחזיר את החולצה למקומה.... לאחר מכן שוב סבבה בחצר וראתה את בתי שוכבת על בטנה, מכנסיה ותחתוניה מופשלים במקצת ושלושה ילדים רוכנים מעליה עם מקל. שוחחתי עם בתי והבנתי כי הם נוהגים לשחק ברופא וחולה ובודקים את הגוף עם מקל גם באזור הטוסיק והפיפי. שוחחנו על כך שעליה לשמור על איברייה הפרטים ולא להרשות שיגעו בהם ולא להרשות לאף ילד/ה להוריד את בגדיה. שוחחנו על כך שבמשחק רופא וחולה אפשר לבדוק את הבטן והגב בלבד עם היד ועל הבגדים. שאלותי: על אילו עוד דברים עלי לשוחח עימה בנושא זה? אילו ספרי ילדים מומלצים יש בנושא? והאם יש לך עוד טיפים מעשיים שיוכלו לסייע לי? תודה מראש אפי

שלום אפי, משחקים מהסוג שאת מתארת משקפים סקרנות טבעית ונורמטיבית, הגם שכיום הם נתפסים (במידה רבה של צדק) כבלתי ראויים ובלתי לגיטימיים. לטעמי, אינך צריכה לעשות דבר מעבר למה שכבר עשית, מלבד לבקש מהגננת להדק את השגחתה בגן (זוהי חובתה!), ולהשגיח יותר גם בבית. בברכה ליאת

ילדי הוא די בוגר ביחס לגילו כל יום הוא הולך בלי תיתול, אבל כש יש לו קקי הוא מסרב לשבת בשירותים. ניסיתי הכל, פעם אמרתי שנגמר התיתולים ולא שמתי לו יומיים אבל הוא סירב ללכת לשירותים והתאפק.. לא ינולתי לראות אותו סובל ונכנעתי. מה עושים?

שלום רב, לא תמיד התאפקות כרוכה בסבל גדול כ"כ, ולפעמים אין ברירה. כאשר את מציעה לילד טיטול לצורך עשיית קקי, את יוצרת בלבול, ומסכנת אתכם בבעיות עקשניות יותר. סלקי את הטיטול, ועזרי לו בסבלנות, תשומת לב ואפילו פרסים ומתנות להתגבר על הפחד. תוכלי לומר לו שאת סלחנית וסבלנית גם לתאונות פה ושם, ובלבד שיעשה את הקקי לא בטיטול. מציעה לך להיעזר בשפע המאמרים ברשת, המציעים הנחייה והכוונה כיצד לגמול ילד בתהליך נכון. http://www.google.co.il/webhp?source=search_app#hl=iw&tbo=d&site=webhp&source=hp&q=%D7%92%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%94+%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D&oq=%D7%92%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%94+%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D&gs_l=hp.3..0l10.1432.4963.0.8888.14.8.0.6.6.0.200.885.3j4j1.8.0...0.0...1c.1.jAwtsVc13_8&bav=on.2,or.r_gc.r_pw.&fp=58273c92202f4184&bpcl=38897761&biw=1241&bih=584 בהצלחה ליאת

אני גרה בנהריה מחפשת ביאוש פסיכולוג ממוחה לשליטה בכעסים לבני בן ה-13 תודה

שלום נורית, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בנוסף, תוכלי להיכנס ללוח המודעות באתר 'פסיכולוגיה עברית', בחלק שמוקדש לסדנאות או טיפולים קבוצתיים, ולבדוק אם יש משהו שמתאים לכם. בהצלחה ליאת

אבא שלו גם אבא של הילדים שלי. חינוך של אמו לא תואמת לשלי,,,, לא מזמן גילינו שהילד גנב מהשכנה שלו נכה כסף ו2 פאקטים סיגרות,,,, לאחר שהפיליפינית שמה לב היא אימה על אמו במשטרה,,,, הילד הודה באשמה ... שאלה שלי איזה עונש מתאים במקרה הזה? ולמה הוא עשה את זה?

שלום רב, גניבות של ילד בן 12 אינן משקפות בדר"כ בעיה בחינוך או כשל מוסרי, אלא דווקא בעייה רגשית הדורשת התייחסות. זו קריאה לעזרה ואיתות על מצוקה. מסיבה זו, עונש פחות רלוונטי כאן. בעיני, חשוב להפנות את הילד לטיפול רגשי, ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתי אוטוטו בת שנתיים ילדה בריאה ושמחה, נרדמת לשנת הצהריים בגן ללא כל בעיה, הרדמות עצמאית (מעולם לא לקחה מוצץ, ואין לה חפץ מעבר). בבית - נרדמת רק עם בקבוק גם בהתעוררויות הליליות (היתה עם ציצי עד לפני חודשיים). לאחרונה מבקשת לעשות פיפי בסיר או בשירותים. אבל נראה שזה הפך להיות משחק - גם בהשכבה וגם באמצע הלילה היא יכולה לבקש ארבע-חמש ושש פעמים "יש לי פיפי". יש לציין שרוב הפעמים אכן יוצא לה פיפי. אני נותנת לה כיוון שאני רוצה "לתמוך" בה בתהליך הגמילה אך מצד שני אני חוששת שזה הפך להיות כלי לעניינים בלילה כיוון שבאותה מידה היא מבקשת מים או "בקבוק חדש וחם"... מה דעתך? עצתך? תודה רבה רבה מראש!

שלום ליליאן, בהחלט יכול להיות שההשתנה המרובה היא תוצאה של השתייה התכופה בלילה, ולכן אפשר לנסות להגביל את כמויות המים, או להציע תחליפים כמו מים בכוס (כדי לשבור את הקשר בין השתייה ליניקה מהבקבוק). נסי לקצר למינימום גם את זמן הבילוי בשירותים (בשעות הלילה), למעט בדיבור, לא להדליק אור גדול, ולהיעזר בתחתוני גמילה שיחסכו זמן החתלה בלילה. כשהפיפי בשירותים לא יהפוך לאינטראקציה משפחתית נעימה, אולי תפחת המוטיבציה הלילית. בהצלחה ליאת

שלום בתי הבכורה (יש עוד 2 בנות בנות שנה ו4 שנים) בת 9 סובלת מיפיגור שכלי קל ונמצאת בבית-ספר בחינוך מיוחד.בנוסף היא סובלת מ קשב וריכוז.ו היא חוצפנית ומתוכחת איתנו על הכל ,מקללת ומרביצה לאחותה (הבת 4).ההתנהגות שלה מאוד מעצבנת וכמובן שיש לה פחדים.בבית-ספר היא מתנהגת יפה מקשיבה אין לה כבוד.נסינו לקבל טיפול אצל פסיכאטר ו בשרות הפסיכאטרי של הקהילה(חינם) אבל הם טענו שלילדה אין בעיה ו שיש בעיות התנהגות ו גבולות ואנחנו צריכים לקבל הדרכה הורים.מעולם לא קיבלנו.נסינו את כל העונשים שיש חדר,צעקות לשבת בעונש כלום. לדבר אלה בצורה בוגרת ,לאיים באם לא תעשי............לא תקבלי..אבל גם זה לא עזר.אנחנו הולכים להורי בשבת והיא מאוד אוהבת אבל גם שם היא חוצפנית ,מקללת ,לא רוצה להכינס לבית ,אומרת לא טעים לי אוכל,מגעיל ,ולעצבן את כולם.את רואה שהיא נהנת ש כועסים עליה שאבא שלה מדבר איתה וכועס עליה .היא אוהבת להרגיז.מה עושים?אני מנסה להתעלם מהשטיות שלה בבוקר שהיא מתחילה אם לא רוצה להתלבש ,לא רוצה בית-ספר אני לא עונה לה ואז היא מרביצה לאחותה...אך להתנהג אליה?אך להתגבר על החוצפה.על כך שהיא מתווכחת על כל דבר?????????? תודה מראש נ.ב. היא מאוד קנאית בכל דבר היא מקנא המורה אומרת שהיא נותנת אמחמאה לילד אחר או חלה הביתה או שיש לה איזה מעדן היא ממש מקנא ולא יכולה להירגע שאין לה.זה נורמלי?

שלום רב, הדרכת הורים טובה אינה מסתכמת בעצות בפורום אינטרנטי. כדי ללמוד כיצד להגיב נכון לילדה וכיצד להשיג שיתוף פעולה, עליכם להגיע למפגשים עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם, צעד צעד, בהתאם למה שנכון לכם ולילדה. חשוב להבין שיחסי הורים-ילדים הם תוצאה של התנסויות רבות, כאשר כל אחד מהצדדים (הילד-ההורה) מפרש, חושב, מצפה ומגיב למה שהצד השני עושה. זו מערכת של משוב הדדי, וכל צד מושפע מהצד שכנגד. כאשר את מפרשת את התנהגותה של בתך כרצון להרגיז או להתווכח, את מרגישה באופן בלתי נמנע כעס ועויינות, מה שמכתיב גם את התנהגותך. בטיפול (או הדרכת הורים) אפשר ללמוד להתייחס לאירועים והתנהגויות באור חדש, וכך ליצור את השינוי. תחילה אצלנו, ואז גם אצל הילד. פנו להדרכת הורים בהקדם, כדי לא לצבור עוד ועוד תסכול וכעס. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני בן החמש, מתחנך בגן חובה, ילד מקסים ושובב. לאחרונה (בחודשים האחרונים), הוא החל לדבר על מוות, חלומות רעים בלילה, ופחדים. הדבר החריף והיום הוא מדבר על כך באמצע משחק משותף, בילוי עם חברים או בן השעשועים. הוא מתחיל להיכנס ללחץ או למין "התקף" ולומר שיש לו פחדים והוא לא יכול להפסיק לחשוב עליהם. בהתחלה זה החליץ אותי מאוד, וחיבקתי, נישקתי והרגעתי אך זה לא עזר זה פשוט הלך והתגבר.... אז נקטתי בגישה שונה, קצת יותר חריפה ואמרתי לו שדי, מספיק, "יש עוד המון זמן עד שנמות" (או כל פחד אחר שהיה לו לצורך העניין)ובתגובה הוא היה חוזר מהר מאוד לשחק. לאחר כל ארוע כזה, אני מלאה ברגשות אשם, אני לא יודעת אם התנהגתי נכון או שפשוט הוא הבין שאי אפשר לדבר איתי על הנושאים הללו. אני יודעת מנסיון עבר שלא צריך להתבלבל בין החוכמה של הילד ליכולות הרגשיות שלו. אשמח לעצתך כיצד עליי לנהגות כאשר סיטואציה כזו תתרחש בעתיד בשנית.

שלום חלי, כמעט כל ילד מתמודד מתישהו עם רעיון המוות, ולכן עלינו לעמוד הכן מול שאלות קשות או מופע חרדתי מפעם לפעם. התגובה הנכונה בעיני (אם בכלל יש כזו) משלבת בין שתי העמדות שנקטת: אמפתיה, הבנה וחמימות מצד אחד, ומצד שני ענייניות "חותכת עניין" במצבים בהם הילד נכנס למעגלים אין סופיים של עיסוק-יתר בנושא כה מדכא/מפחיד. לפעמים אפשר לעשות זאת בהומור (זה תמיד טוב כשמתעסקים במוות), ולפעמים בצורה מעמתת יותר, הכל תלוי בילד ובמה שמתאים לו. באופן כללי, המסר המרגיע הוא כזה שמותיר את הילד עם תחושת שליטה ("אנחנו לא רוצים ולא מתכוננים למות בקרוב, ולכן אנחנו שומרים על עצמנו, אוכלים בריא, חיים בריא, נזהרים מסכנות, ונערכים ככל יכולתנו לחיים ארוכים של שמחה ובריאות"). כמו אצל כולנו, אני מניחה שגם אצל בנך זה יעבור או יתמתן בהדרגה. בברכת עד 120 ליאת

לפני כ-11 ימים גמלנו את ביתנו הבכורה ממוצצים. שוחחנו על הנושא חודשים רבים לפני כן, והגמילה היתה בהסכמה. נסענו לצפון לתלות את המוצצים על עץ מוצצים בקיבוץ, והכל היה טוב ויפה עד שהגיע הלילה. ביתי מאוד מתקשה להירדם בלילות ורוצה שאהיה לצידה שעות רבות. אתמול היא נרדמה רק ב-22:45. היא היתה מאוד קשורה למוצצים שלה, ועכשיו קשה לשתינו. אשמח לעיצה טובה :)

שלום רב, למציצה יש תפקיד מנחם ומרגיע בחייו של הילד הקטן, ולכן אני נוטה להאמין שכל עוד הילד זקוק למוצץ, יש להניח לו, מלבד - אולי - להגביל את המציצה לשעות משבר (למשל רק למיטה, לפני השינה). אם החלטתם לגמול את הילדה באופן חד-צדדי (יש גם אסכולה כזאת), עליכם להתכונן לקשיים, ולהיערך לשעות הקשות הללו מראש. כלומר, לצפות למספר לילות קשים, ולהתאזר בהרבה סבלנות, נדיבות וגמישות, ולעזור לה לצלוח את הרגעים של לפני השינה באמצעותכם. אפשר לשבת לצידה וללטף אותה קצת, להציע לה מוסיקה מרגיעה, בובת פרווה מנחמת, או אפילו טלוויזיה דולקת בחדר, שקצת יסיחו את דעתה ויעזרו לה להתגבר. בהצלחה ליאת

שלום רב אני נער בן 16.5 שלומד בישיבה תיכונית בפנימיה ולמרות שאני שם שנתיים אני עדיין מתגעגע הבייתה ומבקש להשתחרר הרבה בעניי אנשים אפילו זה מוזר איך אפשר להיפטר או להדחיק את הגעגוע הזה להורים ולהיות בבית בתודה מראש

שלום יוני, בעיני זה בכלל לא מוזר, הגעגועים הביתה, והם עשויים דווקא להעיד על קשרי משפחה טובים, ועל אותנטיות (אמיתיות) רגשית ראוייה להערכה. אני מאמינה שרוב הילדים מתגעגעים גם הם, אך אינם מעיזים להודות בכך. לטעמי, לא מוכרחים להילחם בזה כ"כ. הגעגועים עצמם מספיק קשים מכדי להוסיף עליהם רגשות משניים כמו אשמה, בושה או צורך להסתיר. אדרבא, תוכל לשאת אותם בגאווה (סימן שיש לך בית חם וטוב), ולעשות הכל כדי לשמור על קשר במהלך השבוע, דרך הטלפון, המחשב, ואולי גם דרך מכתבים או יומן אירועים אישי אותו תוכל לחלוק עם בני המשפחה בשבתות. אם אתה מרגיש שהגעגועים מקשים עליך לתפקד, פנה לקבלת עזרה מגורמי התמיכה בפנימיה (יועצת, פסיכולוג, וכיוב'). גם פעילות נמרצת, יצירתית או אקדמית, יכולה להסיח את הדעת, ולסייע בהקלת הגעגועים הביתה. בהצלחה ליאת

שלום,ביתי בת 5 בגן חובה ילדה נבונה, רגישה ועדינה. יש לה חבר בגן שהיא נפגשת איתו גם אחרי הצהרים. היום הגננת אמרה לי שהוא נתן לה סטירה בפנים ושהוא מרשה לעצמו להרביץ לה. שוחחתי איתה והבנתי שהוא מאיים עליה שאם לא תשחק איתו הוא "יכסח אותה ויוציא לה את העין" והיא מפחדת שזה יקרה. ואני בטוחה שזה כבר תקופה שהוא מכריח אותה לשחק איתו. שוחחתי עם אמא של הילד (שהיא חברה) וגם הגננת עדכנה אותה.שוחחתי עם הבת שלי והסברתי לה שהיא צריכה לבחור את חבריה ושלא תרשה לאף אחד להכות אותה. כמו כן, הסברתי לה שהיא לא צריכה לפחד ממנו וכי אמא אבא והגננת כאן כדי להגן עליה. לא נראה לי שזה עזר, נראה לי שזה יותר מורכב מזה והילד הזה מפחיד אותה וכופה את עצמו עליה. מה לעשות? האם יש לך עצה להסבר ? תודה נעמי

שלום נעמי, מציעה לכם לנהל את השיחה באופן גלוי, בנוכחות שני הילדים, האימהות והגננת. אם את חוששת שהקשר המוזר הזה נכפה עליה, אפשר לנסות לצנן קצת, לפחות בשעות אחה"צ. חשוב להבהיר לגננת את אחריותה על שלומם של הילדים בשעות הפעילות בגן, ואת מחוייבותה להדק את ההשגחה במקרה זה. בשמחות ליאת

שלום, אני מחפשת מטפל/ת: פסיכולוג או תחום טיפול רגשי אחר, לא כל כך משנה העיקר שיהיה מישהו מבקעת אונו או פ"ת, דרך מכבי, לטיפול בבן 10 עם ADHD.

שלופם אפרת, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת