פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, בתי בת 7 חצי, בכיתה ב'. יש עימה בכיתה ילדה שההשפעה שלה על בתי לא טובה בלשון המעטה. היא גוררת אותה להתנהגויות שליליות כגון התחצפות, אי ציות לכללים ואתמול אותה ילדה אף היתה מעורבת במקרה של אלימות עם ילדה אחרת ובתי עמדה מהצד ועודדה את אותה ילדה להרביץ. אותה ילדה נמצאת עם בתי גם בצהרון. אנו אסרנו על בתנו לשחק עם אותה ילדה, אך אין לנו שליטה על מה שקורה במהלך היום ומסתבר שהיא כן בקשר איתה. ניסינו לדבר עם בתנו בשקט להיגיון, ניסינו לדבר עימה בצורה תקיפה, ניסינו את שיטת הענישה, אך כלום לא עוזר והיא עדיין ממשיכה להיות בקשר ולהיות מושפעת לרעה מאותה הילדה. האם נכון האיסור להיות בקשר עם אותה הילדה? האם יהיה נכון להוציאה מהצהרון ולהעבירה לצהרון אחר? מה עוד ניתן עשות כדי למנוע את ההתנהגות הזו וההיגררות אחרי אותה הילדה? אודה לתשובות. בברכה, גלי

שלום גלי, כבר התייחסתי בעבר לסוגיה זו. אנא קראי, ואם יהיו לך שאלות נוספות את מוזמנת. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-21097#message-21097 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-59529#message-59529 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-32772#message-32772 בהצלחה ליאת

בני בן ה 14 זקוק לפסיכולוג. אם יש לך המלצה לפסיכולוג מכבי, באיזור תל-אביב או רמת השרון אודה לך מאוד. אורלי

שלום אורלי, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן ה 6 וחצי מאוד רכושן לא מוכן שאפטר ממשחקים שלו שלא בשימוש לא מוכן לתת או להשאיל לאף אחד כלום דוגמה אחותי באה עם הילדים שלה לאמי בגלל מצב בעוטף עזה רצתי להשאיל לה משחקים לילדים שלא ישתעממו מתחיל לעשות פרצופים לשאול הם יחזירו לנו וכאלה רשמתי את אחותו לחוג גיטרה ואותו לא כי המורה אמר רק מכיתה ב כועס ולא מוכן שהיא תקבל כל דבר והוא לא איך עלי לנהוג ?

שלום דפנה, יש ילדים רגישים יותר, שמתקשים לחלוק את החפצים שלהם עם זולתם. בדר"כ, קל לנו יותר להיות נדיבים מתוך חוויה של שפע. יש ילדים שמסיבה כלשהי מרגישים חסוכים, גם אם אין לכך אחיזה במציאות האובייקטיבית. לפעמים, דווקא ההקפדה ההורית על מדיניות של "שווה בשווה" מעוררת בילד את הצורך לעמוד כל הזמן על המשמר. גם עמדה הורית נדיבת-יתר, שאינה מכבדת מספיק את הצורך של הילד לשמור על רכושו, עלולה להביא לתוצאה ההפוכה. כרגע, אני מציעה לכם להניח לילד להגן על רכושו, ולכבד את ההתנגדות שלו להתחלק. אל תוכיחו אותו על כך ש"זה לא יפה" או "לא חברי", כדי לא להוסיף קושי על קושי. תוכלו להסביר בשלווה לילדים האורחים ש"לדני קצת קשה להיפרד מצעצועים בימים אלה, אז נוותר לו ונמצא משהו אחר, שהוא יסכים לחלוק". גם מול אחותו, הייתי מנסה להימנע מהשוואה וחלוקה שווה. אפשר להגיד בשלווה משהו כמו "כל אחד מקבל בבית שלנו מה שהוא צריך, ובמסגרת האפשרויות שלנו". כך אתם מחנכים לסובלנות, אך גם מאמנים את הילד לעמוד בתסכול ואכזבה. בשמחות ליאת

שלום כמה זמן טיפול נימשך? ואם קיבלתי אותו זמן מסוים בתוך מסגרת והודיעו לי שהטיפול אמור להסתיים האם אני יכולה להמשיך טיפול אצל אותו פסיכולוג באופן פרטי?

שלום יעל, קשה לתחום טיפול למשך זמן 'נכון' שיתאים לכולם. פרויד ענה על שאלה דומה (מה אורך המסע?) באמירה "תלוי בגודל צעדיו של הנווד". במסגרות ציבוריות רבות מדברים על טיפול של כשנה, אך ההגבלה נעוצה ברשימות ההמתנה הארוכות, ובצורך לחלק את המשאבים בין מכסימום פונים. ככלל, יש טיפולים הנמשכים מספר חודשים, ויש - כמה שנים. בדר"כ יש אפשרות לעבור ממסגרת ציבורית לקליניקה הפרטית של המטפל, זאת לאחר תקופת צינון כלשהי (תלוי בכללי המקום, גם כאן אין אחידות), או באישור מיוחד של הנהלת המסגרת הציבורית. עדיף לדבר על כך עם המטפל/ת שלך. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. אנו הורים לילד בן כמעט שש בגן חובה (ולעוד ילדה קטנה). לפני חצי שנה חזרנו לישראל אחרי שגרנו בחו"ל, חזרנו בסוף השנה והילד שלנו יליד אמצע דצמבר. בגלל שהוא גבולי מבחינת גיל ובגלל שרק בסוף גן חובה חזרנו לארץ והשנתון בחו"ל היה שונה (שם הוא נחש שנתון מתחת כי השנתונים מתחילים בספטמבר) - החלטנו על השארה בגן חובה. לא רצינו לעשות לו גן חובה חודשיים ואז מייד כיתה א, היה נראה לנו שזה יותר מדי בשבילו בעיקר כי גם מבחינת גיל מפרידים כמה ימים בינו לבין השנתון שמתחתיו. כעת התחילה השנה, והוא נורא מתלונן על הגן: אומר שהכל לתינוקות. שמשעמם לו. הייתי באיזה מפגש וראיתי שהוא צודק, כלומר הילדים ממש בפער גדול ממנו, התכנים של הגננת מותאמים לילדים קטנים. אמנם יש עוד כמה ילידי דצמבר שנשארו, אבל הוא גם ילד בוגר מאוד וחכם מאוד מאוד (חושבים שהוא מחונן קצת, מעולה בחשבון וגיאומטריה, יש לו יכולת מילולית לא רגילה בשתי שפות, הוא באמת מוכשר). כשבאים חברים מהגן נצבט לי הלב, אני מרגישה שהוא גדול מהם לא בכמה חודשים אלא בכמה שנים. הוא ממש מדבר אחרת, הטון אחר, המשחק אחר, הכל, הם נראים לידו כמו תינוקות באמת ולא בגלל הגובה (הוא קטן מבחינה פיסית)....כעת אני חושבת שעשינו טעות. האם הטעות הזו תלך איתו כעת שנים? אחת הסיבות שהשארנו אותו, אגב, זה שלמרות שהוא בוגר וחכם, הרגשנו שאין לו את היכולות החברתיות שיש לילדים ישראליים שגדלו פה בגנים הענקיים. בני היה בחו"ל במסגרות קטנות ומגוננות, ופה זה ג'ונגל... ובשנה שעברה כשחזרנו הרגשתי שהוא צריך עוד שנה להתחספס, אחרת יאכלו אותו הילדים העצמאיים, החצופים והבטוחים בעצמם שיש בישראל... זה נכון, הוא התחספס ופיתוח יכולות חברתיות מתאימות לסביבה. אבל כעת הפער עוד יותר גדול, כי היכולות החברתיות שלו תואמות לילדים סביבו, ויתר היכולות גבוהות בהרבה... מה דעתך? יש מה לעשות?

שלום נועה, אנסה להיות זהירה בדברי - גן ילדים טוב, אפילו גן שאינו 'גן חובה', אמור לספק גרייה איכותית שלא תשעמם גם ילדים בכיתה ג'. לעיתים קרובות תלונות על שיעמום משקפות קשיים רגשיים וחברתיים של הילד, או רמה נמוכה של גן. אחרי הכל, בגן טוב יש מגוון רחב של אזורי פעילות ותחומי עיסוק, וכמעט כל ילד יכול למצוא בהם מה לעשות. נסי לבחון באומץ את המצב, ולטפל בו בהתאם להבנות שתגבשי. בהצלחה ליאת

שלום רב, אנחנו תושבי המרכז. ביום חמישי עם האזעקה הראשונה והכניסה למקלט ילדתי הגיבה בתגובת הקאה במקלט. אתמול עם השמע האזעקה בבוקר(תפסה אותנו במרחב לא מוגן-תחת כיפת השמיים)ילדתי הגיבה בבכי היסטרי.באזעקה השנייה בערב התחילה להקיא ללא הרף גם במהלך הלילה ללא הפסקה. בבוקר היה בסדר(עכשיו זה הבוקר...). האם זו תגובה נורמלית? מה עושים? עניין נוסף יש לי גם ילד בן 8 עם צרכים מיוחדים שמגיב בהיסטריה לאזעקות-לרעש האזעקה ומתהלך אחר-כך שעות וצועק "אין אזעקה". האם זה נורמלי? מה עלינו לעשות? יש למי לפנות? בברכת יום טוב ותודה מראש. יום רגוע!

שלום רב, הקאות יכולות להיות חלק מתגובת חרדה חריפה, ומהבחינה הזו מדובר בדבר נורמלי. ככלל, מה שיכול לנבא התמודדות טובה עם חרדה ויכולת להירגע, זו רמת המתח והחרדה של ההורים. כאשר אנחנו מתוחים וחרדים (וזה די הגיוני וטבעי בימים אלה) הילדים מגיבים באופן דומה, ולכן חשוב מאד שאת עצמך תעשי הכל כדי לחוש מוגנת, בטוחה ושלווה ככל יכולתך. נסי להעסיק את עצמך ואותם בפעילויות נעימות ויצירתיות ככל האפשר, ולהזכיר לך ולהם שמדובר במצב זמני, שיש מי ששומר עלינו, ושיש לנו יכולת טובה להגן על עצמנו במעגל הקטן והקרוב ובמעגלים הרחבים יותר. אם תגובות החרדה מתמידות גם בין האזעקות, או נמשכות זמן רב לאחריהן, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

מחפש פסיכולוגית ילדים דוברת אנגלית רהוטה ועברית רהוטה לפרויקט חינוכי לילדים

היי רן, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצה, תוכל לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

היי ליאת אני גרה בקריית מלאכי ואחי הקטן כתוצאה מה קאסמים כל פעם שהוא שומע הוא מחוויר ומתחיל לבכות היום התחילו לו פשוט כאבי בטן ושילשולים והוא כל היום בוהה במשהו מה אפשר לעשות

שלום לאה, תגובות החרדה שאת מתארת הן "תגובה נורמלית למצב לא נורמלי". הישיבה חסרת האונים מול ההפצצות המסיביות שאתם חווים מקשה על כולם, גדולים כקטנים, ולכן, חשוב מאד ליצור ככל האפשר הרגשת ביטחון ושליטה. נסו לארגן בממ"ד פינת יצירה, שתאפשר לכולכם לנצל את זמן הישיבה בו בדרך יצירתית לטובת הכלל. במקרים מסוימים, ועם ילדים מסוימים, יכול לעזור עיסוק דווקא באובייקט המפחיד. כך, למשל, אפשר להכין "פצצות קסאם" מתוצרת בית, מבקבוקי פלסטיק ריקים, ובכך להגחיך את הדבר המפחיד (להדביק על ה"פצצה" עיניים, שפם, אוזניים, או כל דבר אחר שיהפוך אותה ללא מפחידה או מצחיקה). אפשר לספר סיפור בהמשכים (תלוי בגיל הילד), לארגן חידונים מוזיקליים, לשחק במשחקים שבבית ולנצל את הזמן להתבוננות באלבומי משפחה, הכנת עץ משפחתי, או כל פעילות נעימה ומסיחת דעת אחרת. במקרים של חרדה אקוטית, עדיף לנסות להתרחק לזמן מה, להתאווררות בצפון הארץ, כדי לנוח ולצבור כוחות. שולחת לכם עידוד וכוח, ומתפללת שייגמר מהר מהר. בברכה ליאת

מקווה ששלומך טוב אני מודאגת בעקבות המצב הבטחוני ...אמנם אלו ימים קשים במיוחד לתושבי הדרום ואני דואגת וליבי איתם מה גם שיש לי שם משפחה שאני חוששת לשלומם..אבל הפחד הכי גדול שלי מכך שהלחימה הזאת מתעצמת וממשיכה לאיזור המרכז ושוגרו לפה טילים מלחיץ אותי מאוד המצב. לא יודעת מה עושים עם זה..

שלום חן, המצב הבטחוני אכן מלחיץ, ומבחינה זו כולנו נמצאים באותה סירה. לא נעים להתמודד עם פחד הטילים, עם הדאגה למשפחות האהובות הנמצאות תחת אש, והחרדה לשלומם של החיילים שלנו, המחכים לפקודה. במצבי אתגר כאלה, חשוב שכל אחד יוכל למצוא לעצמו (על סמך ניסיון העבר) את הדרכים והמנגנונים שעובדים בשבילו כמשככי חרדה ומתח. יש אנשים שהישיבה הממושכת מול מקלט הטלוויזיה עושה להם רע, ולאלה מומלץ ליזום פעילויות אחרות מפיגות מתח (ספורט, משחקי מחשב, טיפולי חן, יציאה לבית קפה, קריאת מגזינים, עבודת יד, וכד'). יש אנשים שהמידע הזורם מכלי התקשורת נותן להם תחושת ביטחון ושליטה. בעיני, גם אלה זקוקים להפוגות מפעם לפעם. יש מי שעוזר לו לשאת תפילה, להתנדב למשימות עורפיות, או לסייע למישהו אחר שפוחד. הבשורה הטובה היא שמדובר במצב זמני, שיחלוף בסופו של דבר, ויאפשר לכולנו לחזור לשגרה המבורכת. עד אז, אין לנו ברירה אלא להתחזק ולהיעזר אלה באלה. נקווה לטוב ליאת

נקווה שהימים יעברו בשלווה וברוגע ושהכל יסתיים כבר תודה על דברייך

שלום, אני אמא לבן יחיד בן 8, הוא נפגש הרבה עם בני דודים, בד"כ מסתדר עם הקטנים יותר מגילו.הבעיה במפגשים עם הילדים של גיסתי ובעלה, שהגישה שלהם היא שתמיד הילדים שלהם צריכים לקבל הכל (הם גם לא אומרים להם לא בעניינים של חינוך רגיל אין להם סמכות על הילדים)ולא מחנכים אותם שצריך גם לוותר כשצריך, כך יוצא שבכל מפגש איתם הבן שלי מוותר לילדיהם במשחקים והתיסכול גדול.למשל בני משחק במשחק כלשהוא, והילדה בת השנתיים (!)בוכה מיד שהיא רוצה, אז זה נעשה עניין גדול, וגיסתי מיד מתערבת ומבקשת מבני לוותר לה "כי היא קטנה".אם בני לא מוותר, האמא נכנסת לעניין ומבקשת מבני לוותר !במקרה כזה אני גם מתערבת ואומרת שהוא משחק ושילדיה יחכו.אבל כמובן יש הרבה מתח וכל מיני נסיונות להביא את בני לוותר. הבעייה שבני חש במתח בחברתם(וגם אני..)וכבר התחיל להתרגל לוותר להם אוטומטית. אם זה היה עם חברים, אני הייתי פחות מפגישה עם בני איתם, אבל כאן זה משפחה קרובה ונפגשים די הרבה. כיצד עלי לעזור לבני במצב כזה?וכיצד לדעתך עלי לנהוג?זה מאוד מציק כי זה משהו מתמשך ואני לא רוצה להרגיל את בני לוותר בצורה כזו.עלי לציין שכאשר הם מתארחים אצלנו אני מתייחסת אליהם בצורה מאוד יפה ולא כמו שהם מתנהגים. אודה לתשובתך

שלום רב, הדברים שלך גורמים לי להיאנח קצת, ולחשוב (שוב!) כמה הכל היה פשוט יותר לו היינו מניחים לילדים שלנו להתנהל בכוחות עצמם, ולפתור את הקונפליקטים ביניהם בכלים שלהם. את יודעת, הבעיה מתחילה באופן שבו אנחנו תופסים את המושג "וויתור". האם וויתור משמעותו כוח, עוצמה ונדיבות כלפי הזולת, או שמא חולשה, כניעה והתבטלות עצמית. אני נוטה להאמין שלו היינו מניחים לילד בן שמונה וילדה בת שנתיים להסתדר בעצמם, הפיתרון היה בא מעצמו, והוויתור - אם היה מגיע - היה משקף נדיבות והסכמה. כרגע, המאבק על המשחק (ואני ערה לאפשרות שאני טועה!) משקף סוג של תחרות סמויה או משחקי כבוד, או אפילו וויכוח חינוכי עקרוני בינך לבין גיסתך, או בין שתי המשפחות. לפעמים, מספיק שצד אחד מחליט לא להשתתף בזה, כדי שהעניינים יסתדרו. אני מציעה לך להמשיך ולחנך את בנך לסובלנות ושיתוף, לסמוך עליו גם מול הדודים ובני הדודים, ולהימנע - אפילו באופן הפגנתי - מכל התערבות במצבים הללו. כאמור, כשאין עם מי להתווכח או להתחרות, זה פשוט לא קורה. בברכה ליאת

קראתי את ההמלצות איך לתווך את המציאות המורכבת לילדים, ועם זאת לא מצאתי תשובה לשאלה מורכבת יותר שתישאל בוודאות על ידי הבן החכם שלי: למה? למה צריך לרדת למקלט? למה יש אזעקה? למה יורים עלינו טילים? להגיד בכלל שיורים עלינו טילים? מה נכון להגיד מעבר לזה שזה מה שצריך לעשות כרגע? גרים במרכז. תודה רבה לך

שלום רב, בגיל ארבע, ובהנחה שהמושג "טיל" או "פצצה" טרם נכנס ללקסיקון, אפשר לדבר על כך שבזמן אזעקה צריך להיכנס לחדר המוגן כדי לא להיפגע. לצורך השוואה, כאשר אנחנו קושרים ילד בכיסא הבטיחות ברכב, אנו לא נכנסים למה בדיוק יכול לקרות לו, אך מסבירים שהחגורה שומרת עלינו מפגיעה ופציעה. ילדים בני ארבע כבר מכירים בדר"כ מושגים כמו מלחמה או ירי. למרבה הצער זה חלק מרפרטואר המשחקים שלהם כבר מגיל צעיר. אפשר להגיד, לכן, משהו על מלחמה המתחוללת בעזה ("די רחוק מכאן")ועל אמצעי זהירות שאנחנו נוקטים ליתר ביטחון כדי לא להיפגע. אפשר לספר על החיילים ששומרים עלינו ועל ארץ ישראל, ולהדגיש שמדובר במצב זמני. כמובן שלילדים גדולים יותר חשוב לספק הסברים מדוייקים יותר, אך גם מולם לנסות להישאר קשובים למה שהם שואלים ולהישאר ברמה הזו, מבלי להכביר בפרטים מעוררי חרדה. בברכת שקט ושלווה ליאת

שלום רב, יש לי ילדה בת 3 וילד בן 15, אני ממש לא יודעת איך להתנהג ולהגיב, קשה לה לקום בבוקר, היא לא מוכנה ללבוש את הבגדים, מתעקשת שהיא לא רוצה את הבגדים, אני מנסה לתת לה לבחור, גם זה ללא הצלחה. אני מגיעה בבוקר לעבודה ללא אוויר, עצבנית ולא מרוכזת. גם בערב ממשיך הטקס, היא לא רוצה להתקלח, לא רוצה לאכול. אני צריכה את עזרתך,היא מגיבה בצרחות נוראיות, אני מנסה לקנות לה פרסים, לדבר יפה וזה לא עובד, מנסה בצעקה, גם זה לא עובד,נא עזרתך איך להתנהג במצבים כאלו?

שלום מלכה, כדי להשיג שיתוף פעולה ואווירה הרמונית בבית, נדרשת עבודה חינוכית לא קלה, לאורך זמן. ילדים קטנים אינם גדלים בחלל ריק, והם פועלים ומגיבים בהתאם למה שהם לומדים מסביבתם. לתחושתי, מתוך רצון טוב ועמדה דמוקרטית, את מאפשרת לילדתך מרחב גדול מדי של קבלת החלטות, הרבה מעבר ליכולותיה כבת שלוש. אולי חלק מזה קשור לכך שהילד הבכור שלך כבר בוגר יחסית. ילדים בני שלוש אינם 'קובעים' האם ומתי הם יקומו בבוקר, האם ילכו או לא ילכו לגן, האם יתקלחו, וכד'. בדיוק לצורך כך המציאו את ההורים :-) עלייך לזכור שאת המבוגר האחראי בבית (ואבא, כמובן), והילדה הקטנה שלך אמורה לכבד את סמכותך ולפעול בהתאם לדרישותייך, כל עוד הן הגיוניות ותואמות גיל. כרגע, נראה שאת חוששת להפעיל את סמכותך, ומאפשרת לבתך לנהל אותך דרך המחאה הבוטה או הבכי. לכן, אני ממליצה לך לקרוא (ברשת, כאן בפורום, באתרי ההורות השונים, וכמובן בספרי ההדרכה המצויים בשפע על המדפים) כיצד מציבים גבולות בחיי היומיום בדרך יעילה ועקבית. אני מוצאת שהספר (הישן, יש לומר) "ילדים: האתגר" של דרייקורס, הוא ספר מצויין, שנותן מענה ענייני ובהיר לסוגיות שאיתן את מתמודדת. הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני יכולה להיות מועילה מאד אף היא, ועשויה לקצר ולייעל מאד את התהליך. בהצלחה ליאת

הגננת אומרת לי כבר מספר פעמים שהן שלי (בן ארבע וארבע חודשים) לא כ"כ משתלב עם ילדים בגן. בתוך הגן משחק עם ילד אחד או שניים...ובחצר הוא בעיקר לבד. ממה שנאי מדברת איתו נרהא שהוא מאוד נעלב בכל מיני סיטואציות שקורות עם ילדים - למשל הילדים למדו על אלוהים אז הבוגרים בגן אמרו לאחד הילדים בגילם "אלוהים אלוהים הלוואי שתהרוג את...." הילד הזה הגיב בצחוק..."דווקא בא לי לההרג" ככשני הילדים שהבן שלי משחק איתם עשו את אותו הדבר הוא נעלב - והחליט שיותר הוא לא משחק איתם לעולם.... הוא לא מוכן ללכת לחבירם בלי אמא....אבל שמח מאוד ללכת לחבירם ולהזמין אליו.אני כמובן ממשיכה לעשות את זה בגבול הסביר (פעם פעמיים בשבוע...)אבל - הוא אף פעם לא יוזם בעצמו מפגש כזה. האם כדאי לדבר איתו עלה נושא? נחמד לו בגן...אבל אני רואה שלא יותר מידיי.... הוא ילד דברן....אבל כנראה קל לו יותר לחפור למבוגרים.... קשה לי לחשוב שהוא בודד....

שלום רב, כמו שכתבתי כאן ממש לא מזמן, הסיבות לנידוי או הזנחה חברתית לא תמיד ברור לנו, אך נדמה לי שאפשר לומר שככל שהילד צעיר יותר, התקווה לשינוי גדולה יותר. מזכירה שקיים קשר הדוק בין יכולות חברתיות טובות לבין סביבה משפחתית שיודעת ויכולה להציב ציפיות מהילד, סביבה שמאפשרת עצמאות, עמידה מול אתגרים ותסכולים, ושמירה על כללי התנהגות ברורים ועקביים. לפעמים, מתוך רצון להגן על הילד, ההורים הופכים וותרניים מדי, מפנקים מדי, מגוננים מדי, וכך בעצם - במקום לעזור ולקדם אותו מהבחינה החברתית - התוצאה הפוכה. מציעה לך להתייעץ עם הגננת או פסיכולוגית הגן (אם לא מדובר בגן פרטי), ולבחון לעומק מה קורה באמת בתוך קבוצת הילדים. במידת הצורך, אם לא יושג שינוי, אפשר להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי אחיינית בת שנתיים וחודשיים, ורבלית מאוד, חברותית מאוד ומאוד נבונה. ביום חמישי מעדתי ופתחתי את היד (יש תפרים). סיפרו לה על זה. אתמול היא שאלה אותי: "כואב לך?" "איזה רופא? דר....?" אני עניתי עניינית. סיפרתי לה שנפלתי והלכתי למקום שנקרא בית חולים, ששם יש הרבה חולים ורופאים, ושם טיפלו בי וחזרתי הביתה. לא כואב לי ואת לא צריכה לדאוג". היום היא שוב שאלה אם כואב לי. זה מחלים יפה. היא גם שאלה על האזעקות והבומים. אנחנו גרים במרכז. מה לענות לה? עדי

שלום עדי, ילדים יודעים ויכולים להתמודד גם עם תכנים "קשים", כל עוד אלה מוגשים להם בשפה נגישה ובדרך עניינית. הדרך ה'בטוחה' יותר, היא זו המכוונת בדיוק יחסי למה שבאמת מעניין אותם. כלומר - הקשבה למה שהם שואלים, בירור זהיר של מה באמת מעסיק אותם, וניסיון לענות ככל האפשר ביושר ובשלווה. אין צורך (וטעם) להכביר בפרטים פלסטיים או בתיאורים, וגם לא להגיד הרבה פעמים "אין מה לדאוג" או "אין מה לפחד". אמירות כאלה עלולות דווקא להגביר חרדה. עדיף לכבד את הפחד, לעשות לו מקום, ולדון בו באופן נוסך ביטחון. למשל - "שמעת היום את האזעקה? (בחיוך) פחדת קצת? זה באמת יכול להפחיד כששומעים רעש חזק או בום, נכון? אז מה עשית? מי היה איתך? מה חשבת שיקרה?....." מקווה שכולכם בריאים ושלמים, גוף ונפש. :-) ליאת

נכדתי בת 8 היא מאוננת 3פעמים ביום במשך40 דקות ומשמיעה קולות האם זה תקין??

שלום נעמי, אוננות היא פעילות נורמלית ולגיטימית אצל ילדים, כל עוד היא נעשית בפרטיות ומחוץ לטווח ראייתם של אחרים. אם האוננות הופכת לעיקר פעילות הפנאי של הילד, ובאה על חשבון תפקוד תקין לאורך היום, יש טעם להתייעץ עם גורם מקצועי. בברכה ליאת

שלום, האחיינית שלי מציירת באופן עקבי ילדה עם גוף קטן וראש גדול. האם זה יוצא דופן ומה המשמעות של זה? תודה, שלומי

שלום שלומי, לא ציינת בת כמה האחיינית שלך, אך כדאי לדעת שילדים צעירים נוטים לצייר כך דמויות אדם. באופן כללי, ניתוח ציורי ילדים צריך להיעשות באופן זהיר ומבוקר, וכל אמירה דיאגנוסטית חייבת להתבסס על יותר ממקור מידע אחד. איני ממליצה לבסס אבחנות או השערות רק על סמך ציור, אלא אם הוא נעשה בידיים אמונות. בברכה ליאת

שלום רב!! בני בן ה9 ילד חכם מאוד ואף פעם לא היה מוקף ומצד שני תמיד יזם לקשרים חברתיים ולא קיבל סירובים. לאחרונה חלה החמרה בעיקר לאור מריבה בינו לבין חבר שגררה נגדו מספר ילדים שהיו עדים לכך... בנוסף לכך כם לאחר שחבר מבלה איתו מסמר שעות ומגיעים חברים נוספים למקום ניטרלי הוא דואג לציין כי אינו חבר שלו על מנת למצוא חן בעיני יתר החברים. בני חוזר לאחרונה בוכה מכל מפגש חברתי עקב הצקות, קללות וסילוקו מהאזור); אנחנו כהורים מנסים לתת לו את כל החום והגיבוי אל נקרעים ולא ממש יודעים כיצד ניתן לשנות את המצב ולהחזיר אותו למצב בו יסכים ללכת לארועים חברתיים.וירגיש שלך כולם נגדו!! אשמח לקבל הכוונה ותשובה בהקדם והאם מצב זה הפיך או שעלינו לשקול להעבירו כיתה?

שלום איריס, העברת כיתה עוזרת לעיתים רחוקות, ולכן מומלץ להשתמש בה רק כמוצא אחרון. לפני כן, ובמיוחד במצבים שעולה מהם ניחוח של חרם, חשוב לערב את הצוות החינוכי בביה"ס, ולבקש את התערבותם. במרבית בתי הספר יש כיום כלים ותכניות מגירה לטיפול במצבים חברתיים מהסוג שאת מתארת. בקשי שיחה עם המורה, היועצת *והמנהלת*, והביעי את דאגתך מהמצב הקיים. במקביל, נסי להציע לבנך פעילות חברתית נעימה בשעות אחה"צ (חוגים, ספורט, תנועת נוער, וכד') או ליזום יותר מפגשים של "אחד על אחד". דחייה או הזנחה חברתית לא תמיד מעוגנות במרכיבים מציאותיים, אבל לא תמיד כלל זה נכון. לעיתים, יש היבטים מסוימים בהתנהגותו או אישיותו של הילד עצמו שתורמים למצבו החברתי. איני אומרת שזה בהכרח המצב אצלכם, אך חשוב לנסות לבחון באומץ גם את האפשרות הזו, ובמידת הצורך לטפל בשיפור המיומנויות החברתיות. הבשורה הטובה היא שגם מצבים חברתיים שנראים מאמללים וחסרי תקווה, ניתנים לשינוי ושיפור, ואסור להרים ידיים. נסי להזכיר זאת לילד שלך, לעודד אותו ולחזק את התפיסות העצמיות שלו. זה אף פעם לא מזיק. בהצלחה ליאת

שלום, אני נער מתבגר ואני בזמן האחרון מרגיש כמו לחץ או פחד גדול כזה כל פעם שאני שומע רעש חזק מתחזק מבחוץ כמו אופנועים אוטובוסים מטוסים. אשמח לדעת איך אני מטפל בבעיה. תודה.

שלום ליאור, אני מניחה שהרגישות בנושא קשורה לאירועים הגדולים המתרחשים בחוץ. אופנוע חולף, או כל רעש חזק אחר ההולך ומתגבר, עלול להיתפס (לפחות בהתחלה) כאזעקה, ואזעקות (לפחות במדינה כמו שלנו) מבשרות סכנת חיים. זה מאד טבעי שבמצבי חירום, מלחמה, או דריכות בטחונית, הרגישות אצל כולנו מתגברת. ברוב המקרים, כשהמתיחות הסביבתית מתפוגגת, יורד גם מפלס החרדה. אני מקווה שכך יקרה גם אצלך. עד אז, נסה להתנתק קצת מהחדשות, לעסוק בפעילות נעימה או מרגיעה, בספורט, או בכל דבר שיכול להסיח את הדעת מהנעשה בחוץ. אם החרדות יימשכו גם אחרי תקופת הלחימה, פנה לעזרת פסיכולוג קליני, והתייעץ עמו. בברכה ליאת

בתי בת שנתיים ו5 חודשים, אין לה בעיה רפואית שידוע עליה. התחלנו גמילה מחיתול בגיל שנתיים עם סיפורים (ספרים על גמילה) והמון עידוד וסבלנות. הילדה לא הייתה מוכנה והחזרנו חיתול. לפני חודשיים בעצת הגננת התחלנו גמילה שוב, הילדה ממש חכמה ומבינה לעשות בסיר, אך לא מבקשת ועושה צרכים על עצמה. למרות שאנו מעודדים ישיבה בסיר. ( יש לציין שהתייעצתי עם גורמים וההנחייה הייתה בעיקר סבלנות ולא ללחוץ על הילדה). לעניות דעתי זה לא תהליך גמילה, משהו לא תקין ואין שיתוף פעולה. מה לעשות ולאן לפנות לטיפול?

שלום אורלי, הכתובת להתייעצות היא פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי. בהצלחה ליאת

שלום, אבקש לקבל המלצה לפסיכולוג ילדים לילד בן 9 הסובל מחרדה באזור ראשון לציון,רחובות, נס ציונה. תודה רבה !

שלום נעמה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן ה5 וחצי גמול כבר שנה וחצי לחלוטין השנה החל לעשות צואה במכנסיים. מה עושים?

שלום ינאי, כדי לדעת מה עושים יש צורך להבין מה בדיוק קורה. האם הוא עושה את כל הקקי במכנסיים? האם בורח לו קצת? האם קדם לכך אירוע עצירות קשה? האם יש בעיות בתקשורת איתו? האם סבל משלשולים לאחרונה? בקיצור - המקצוע שלנו, הפסיכולוגים, מורכב יותר מעשיית קסמים. צריך להבין לעומק ורק אז לנסות לפעול. אם אתה חושב שמדובר בנסיגה על רקע פסיכולוגי, מוטב לפנות להתייעצות מסודרת עם פסיכולוג ילדים. אם אינכם רואים סיבה לכך, שווה להתייעץ גם עם רופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת ותודה. מדובר בילד עם pdd שעונה על כל הקרטריונים. לא מדברר כלל. כן הוא עושה את כל הקקי במכנסיים ואחר כך מוביל אותנו לאמבטיה(שמאוד אוהב) שנקלח אותו. לא בורח לו,הוא עושה זאת במודעות לדעתי.התייעצנו עם הרופא שלנו הוא יפנה אותנו לפסיכולוג שהמליץ לנו לתת לו להתקלח כמה שהוא רוצה, ולעודד אותו למרות הכול.הכול טוב ויפה רק שלא ממש עזרה המלצה ...

שלום,יש לי ילדה בת שנתיים,לפני כשבועיים ילדתי בת נוספת ומאז ההתנהגות של הבת שלי השתנתה היא מכה אותי ,דוחפת לא שומעת בקולי.מתרוצצת בבית.גם כאשר אסורני אומרת לה שהדברים שהיא עושה אסורים היא עושה בכוונה .חשוב לציין שאני משתפת אותה שיש לה אחות קטנה והיא מידי פעם עוזרת.אינני יודעת איך וכיצד להתמודד עם זה.אשמח מאוד לקבל תגובה :)

שלום טלי, מזל טוב להולדת בתך השניה!!! ילדים צעירים עלולים להפגין התנהגויות לא מווסתות ואף מקצינות בתגובה ללידת אח/אחות. חשוב לקבל זאת בהבנה, לתקף את הרגשות הטבעיים שמתעוררים אצלה, כמו כעס, קנאה, שמחה, דאגה, וכד'. ועדיין, אין לאפשר התנהגות הרסנית או תוקפנית. ילדתך עדיין קטנה מאד, ולכן אין לצפות שתגיב להסברים מילוליים. כאשר היא נסערת, עשו הכל כדי להרגיעה, ולהסיח את דעתה. ממליצה לך לקרוא את שפע המאמרים שגוגל מחזיר בתגובה למילת החיפוש "לידת אח חדש". הנה מה שפורסם כאן, בדוקטורס, בנושא - http://www.doctors.co.il/ar/9212/%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA+-+%D7%90%D7%97+%D7%97%D7%93%D7%A9+%D7%91%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94 בהצלחה והרבה נחת ליאת

בוקר טוב, ילדתי בת ה 6.5 התחילה לפספס בלילה (פעמים בשבוע)לאחר שהיא כמובן הייתה גמולה מגיל 3 ללא פיספוסים כמעט (אולי פעם בחצי שנה...) מתעוררת לבד באמצע הלילה לשירותים (רוב הזמן מתאפשקת לילה שלם). היא הולכת לשירותים לפני שינה, לא קר לה, לא קרה משהו מיוחד במשפחה, יש את הישרה הטובה והרגילה... היא טוענת שזה זיעה ולא פיפי וגם לא מתעוררת כי רטוב לה אנחנו לא ממש מתיחסים לזה, מקלחים מחליפים מצעים וזהו. שאלתי, למה היא חזרה אחורה? איך מדברים איתה על זה? מה עושים? תודה סוזי

שלום סוזי, הרטבת לילה מהסוג שאת מתארת יכולה להיות קשורה באמת למצב רגשי, גם אם על פניו אין מוקד מצוקה ברור. לפעמים המתח קשור לבית או המשפחה, ולפעמים לביה"ס או לקבוצת החברים. אני מציעה להמשיך לטפל בזה באופן הנכון, בדיוק כמו שאתם עושים היום, ועם זאת לנסות לצמצם ולהפחית גורמי לחץ אפשריים. אם המצב נמשך מעבר למספר שבועות, התייעצי שוב. בברכה ליאת

היי , מעוניינת בייעוץ לגבי ביתי בת ה-4 שבגמילה מחיתולים כבר שנתיים אין לה שום בעיה בריאותית, מודעת לכך שיש פיפי אך מעדיפה לעשות על עצמה (פיפי בלבד). רופא המשפחה אומר שמדובר במשהו ריגשי חייבת לציין שהילדה מקבלת המון תשומת לב ממש זקוקה לעזרתך אני אובדת עצות.

שלום דקלה, קשה מאד לתת ייעוץ דרך האינטרנט, במיוחד אם עלה כבר כיוון מחשבה על בעיה רגשית. מאחר שאין לי כל רקע התפתחותי, או מידע על תהליך הגמילה (שככל הנראה היה לא מוצלח), הצעתי היא להגיע לפסיכולוג/ית ילדים קליני/ת, לתאר את הבעיה, ולחשוב יחד איך לעזור לכם. לתחושתי, בשלב כה מוקדם, תספיק הדרכה הורית קצרה וממוקדת, ולאו דווקא טיפול רגשי לילדה. זו, כמובן, רק תחושת בטן. בהצלחה ליאת

שלום רב יש לי ילדה כבת 3 , מקסימה עצמאית,חכמה מאוד חברותית ונעימה בגן מספרים לי כי היא לא ממלאת הוראות - הם לא אומרים שהיא מסרבת _"לא רוצה" , "לא בא לי") פשוט "מעופפת" גם בבית לעיתים מאוד רחוקות כאשר מבקשים ממנה לבצע משהו היא לא מגיבה אבל לעיתים רחוקות וכשהיא עסוקה בדברים אחרים. בגן רוצים לעשות שיחה עם ההורים לגבי "הצבת גבולות לילדה" איך אני אמורה "לאכול" את כל הסיפור כי הילדה מבינה גבולות מבינה עניין מאוד בוגרת ונעימה?? האם נפןץ בגיל כזה והאם צריך לעשות משהו מיוחד (כי לי לא נראה- האם אני טועה)

שלום רעות, לא ברור האם באמת מדובר בבעיית 'גבולות', או אולי במשהו אחר. אני מציעה לך להגיע לשיחה עם ראש פתוח, ולהקשיב למידע מהגן בתשומת לב. ברוב המקרים גננות יודעות לזהות את הקשיים של הילד, ויש טעם רב להסתייע בניסיון והידע שלהן. עמדה מתגוננת או מבטלת כלפי מה שיש להן לומר עלולה לעלות במחירים של פגיעה בקשר והחרפה במצב הילד. ובעניין הגבולות, המצב הרצוי הוא שילדים ידעו באופן בהיר מה נדרש מהם, יוכלו וירצו לשתף פעולה, ולהתנהג בהתאם לכללים. אם זה אינו המצב כרגע, יש טעם לברר מדוע זה קורה. בברכה ליאת

שלום, הנני אם חד הורית לבן 7. מיזה כחודשיים אני נמצאת בהדרכת הורים בגלל קשיים בהצבת גבולות והתפרצויות זעם מצד בני, אשר אף מגיעות להרמת יד עלי.בנוסף, בתחילת השנה סירב להכנס לכיתה. עברנו כברת דרך לא פשוטה שבעקבותיה השגתי באופן חלקי שבני מכבד את מה שאני אומרת לו, גם בבית ספר הוא משתף פעולה יפה ונכנס בבוקר ללא בעיות. ואז התעוררה בעיה שלא היתה קיימת עד גיל 7. מאז ומתמיד היה לנו סדר יום ברור, בסופו של יום הוא היה הולך לישון בסביבות השעה 20:00, אחרי טקסים קבועים. היום, מאז שהתחלתי בשינוי הסמכות ההורית, בני מערים קשיים סביב ההליכה לשינה, דבר אשר בעבר לא קרה. הוא נכנס למיטה בשעה 20:00 ואז "החגיגה" מתחילה. כל שניה הוא קם, פתאום בא לו לקחת משחקים למיטה, הוא רץ בכל הבית, עולה למיטה שלי ונשכב בה ומסרב לרדת ממנה, עד אשר אני מוציאה אותו בכח.הוא מתגרה בי עד אשר נוצר "פיצוץ", אשר בעקובתיו אני כועסת עליו ומכניסה אותו לחדר ואומרת לו שלא יצא, אם לא, הוא יאלץ אותי לסגור את הדלת (זו היתה ההנחיה מצד הפיסיכולוג שאיתו התייעצתי) בעקבות זאת, יש התפרצות זעם שבעקבותיה הוא מסוגל לנשוך אותי, לבעוט בחפצים. די קשה להתמודד עם מצב כזה, לפעמים לוקח לו שעה עד שעה וחצי עד שההתקף חולף. לא פעם אני מנסה למנוע את התקפי הזעם ע"י כך שאני מדברת על התכונות החיובות שבו וכמה שכיף לנו כשהוא מתנהג יפה וכו..... לאמיתו של דבר אני די נואשת מההתנהגות שלו, אחרי שהוא נרדם אני מרגישה די מרוקנת נפשית ועייפה פיזית. היתי שמחה לשמוע את חוות דעתך המקצועית והאם את מכירה דרך אחרת כיצד להתמודד עם מצב שכזה. תודה אלישבע

שלום אלישבע, אני מודה שאיני מרגישה בנוח להתערב בעבודתו של פסיכולוג אחר, ולכן מעדיפה להחזיר אותך אליו, וממליצה להמשיך להיעזר בו כמי שמכיר אתכם מקרוב. אוכל לומר באופן כללי, שכאשר את אומרת "הוא מתגרה בי", את נמצאת בסיכון להתנהגות תגובתית, המונעת ע"י רגשות (עזים!) של תסכול, כעס, עייפות, עלבון, עצבים, וכד'. כהורה סמכותי, חשוב שתפעלי ממקום יודע, החלטי, הנשען על רציונל חינוכי ברור, ופחות באופן תגובתי ו'קפריזי'. חשוב שתצליחי להישאר רגועה גם מול הפרובוקציות של בנך, ולגרום לו להבין שאין לו שותפים ל'חגיגה' הלילית. כך, לאחר טכס ההשכבה הרגיל, תוכלי להחליט שאינך מגיבה אליו יותר, אינך מעירה, גוערת, מאיימת או צועקת. אמרי בשקט "היום נגמר, ועכשיו הולכים לישון. אם אתה מתעקש להמשיך בהתנהגות הזו, אצטרך להיכנס לחדר שלי וללכת לישון מוקדם, כי גם אני צריכה את המנוחה שלי". בעיני, מוטב לסגור את עצמנו בחדר (ולא את הילד). הדרך שאני מציעה מצריכה כוחות ונחישות, כי לפחות לזמן מה, הוא עלול לבחון אותך ולהסלים את התנהגותו. רק כאשר הוא יבין שאין לו פרטנר למאבק - הוא ייסוג ממנו. מעבר לאמור כאן, ממליצה לך להישאר בהדרכה הורית, גם כדי לא לעבור את כל זה לבדך. בהצלחה ליאת

שלום רב! מחפשים פסיכולוג ילדים מומלץ וטוב מטעם מכבי באיזור בת ים , חולון, ראשון לילד בן 9. נשמח מאוד לקבל המלצה למייל. תודה !

היי טליה, אנא הוסיפי הודעת המשך ובה כתובת המייל שלך. ליאת

היי ליאת! כתובת המייל שלי : [email protected] תודה !

שלום ליאת יש לי שאלה מצחיקה אך אמיתית:-) לבני יש נפיחות לא נעימות בחשון המעטה ,כאלה שאתה ממש חייב לקום מלידו . עד עכשיו זה הצחיק אותנו אבל לאחרונה (גם לאחר שסיפר שילד אמר לו שהוא מסריח) התחלתי להעיר לו שיפסיק לעשות זאת ליד אנשים .כשיש לו שירוץ לשירותים יעשה שם ויחזור . הוא כמובן לא הפסיק ,לא יודעת אם במכוון או שלא שלוט בזה. אז בימים האחרונים אני קמה מלידו ואומרת שלא נעים לי ,ותכף אחזור ושוב מזכירה לגשת לשירותים . זה קצת מביך/מעליב/מפריע לו ואני תוהה אם להמשיך בכך שמא אפגע לו בדימוי הגוף או משהו בסגנון ,כיאולי בעצם הוא בכלל עוד לא יכול לשלוט בזה . מה דעתך ? תודה

שלום דנה, בעיני, הדרך הנכונה לטפל בכך (וזה בכלל לא מצחיק) היא דווקא דרך הערוץ התזונתי. פני לדיאטנית ילדים, ובקשי ממנה להרכיב תפריט בריא ומאוזן שייקל על תופעת הגזים. לפעמים גם לסגנון האכילה (בליעה מהירה של המזון ללא לעיסה מספקת) יש קשר. בקיצור - לטפל בבעיה עצמה ולא בהסתרה שלה. בברכה ליאת

שלום רב, שמי מור, אם לשלושה (האחרונה נולדה אך לפני מס' ימים...). בני האמצעי, בן 4 וחצי נמצא בגן עירוני בו היה גם בשנה שעברה אך הגננת התחלפה.מדובר בילד מלא שמחת חיים, נמרץ, חיה חברתית. בחודשים האחרונים אנו שמים לב כי הוא נוטה להתעלם מבקשות המופנות אליו או אפילו כשקוראים לו. אין לו בעיות שמיעה. מדובר בילד עצמאי מאוד, מתקשר, מבין מה שנאמר לו אך גם עקשן וחסר מרות ומורא. הגננת כבר הודיעה שאי אפשר להמשיך כך, כי הוא משדד לה את העניינים בגן-הוא לא הילד היחיד "הבעייתי" בגן ובכל זאת... פעמים רבות בגן הוא נוהג באלימות כלפי חברים- לדבריה. בבית אני לא רואה אלימות אבל חוצפה בהחלט כן. בבית אנו נוטים לשים לו גבולות מאוד ברורים. הוא יכול להישלח לחדרו כעונש, לא לקבל איזה ממתק בעקבות התנהגות מסויימת, ובכלל כהורים אנחנו לא מתקפלים מולו כמעט אף פעם. במקביל אנחנו מאוד מחבקים ומפרגנים לו כשמצליח במשהו. חשוב לציין שהילד הגדול שלנו אובחן כאספרגר ברמת תפקוד גבוהה בגיל 3.5. זה ילד מבריק, מתקשר קשוב ומבין ללא בעיות התנהגות כלשהן, הוא נמצא בגן תקשורת. מה עושים? איזה גוף אמור לסייע לנו עם בעיות משמעת? תודה ולהשתמע.

שלום מור, מזל טוב להולדת הבת! מקווה שאת מצליחה לנוח קצת ולישון בלילות :-) לגבי בנך האמצעי, חשוב לציין (ואגב, לא רק לגביו) שהביטוי "חסר מרות" אינו תקף. ילדים אינם אמורים להיוולד או לתפקד כ'בעלי מרות' אלא להתחנך בעקביות ע"י דמויות הסמכות כך שיקבלו את מרותם. ילדים מתנהגים בחוצפה ואלימות כאשר הדבר אפשרי מבחינתם, וכאשר הם למדו (מהתנסות והתבוננות) שהתנהגות זו נושאת רווחים כלשהם. לפעמים הורים יכולים להתבלבל, ולחשוב בטעות ששימוש בעונשים כמוהו כהצבת גבולות. מסתבר שבבית עם גבולות השימוש בענישה הוא מינימלי, אם בכלל. איכשהו, לא תמיד היעדר גבולות הוא אם כל צרה. גם מצבים רגשיים מסוימים יכולים להפעיל התנהגות בעייתית, ובמקרה שלכם, גם כיוון מחשבה כזה בא בחשבון. ה'גוף' שאמור לסייע כאן לתפיסתי הוא פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לשמוע אתכם, ולשקול את אופי ההתערבות. בעיני, בגיל ארבע וחצי, עדיף להתמקד בהדרכה הורית, ופחות בטיפול בילד. הדרכה כזו, במיוחד כשהיא יעילה וממוקדת, יכולה להביא לתוצאות מהירות יחסית, ולכן אני ממליצה על כך בחום. בהצלחה ליאת

שלום בני בן 5 נגמל מחיתול בסביבות גיל 3 בוקר ולילה למעט קקי שעד עכשיו מבקש חיתול, לא מוכן לשבת על האסלה אחרי נסיונים רבים ומגוונים לאור נסיון עם בעיה דומה של אחותו הגדולה. ברגע שמעלים את נושא השירותים יש התאפקות ארוכה ורק חיתול פותר את הבעיה, נעשו נסיונות רבים מה שמביא כל פעם לרגרסיה ולהתאפקויות ומכאן לבעיות התנהגותיות קשות. שמעתי על שיטת ה - cbt, אשמח לשמוע דעתך הצעתך וכו....

שלום תמר, CBT הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, המיועד לשינוי מחשבות והתנהגויות אוטומטיות, ונמצא יעיל מאד למקרים של חרדה והימנעות. טיפול כזה ניתן ע"י פסיכולוג ילדים קליני, כאשר ההורה יכול להיות שותף פעיל בתהליך. במקרה של קשיי גמילה, כמו אצלכם, אפשר לטעמי להסתפק בהדרכת הורים קצרה, ורק אם המצב יישאר בעינו לאחר מכן, אפשר יהיה לשקול התערבות טיפולית נוספת. מזמינה אותך לדפדף בפורום שלנו, ולקרוא את שפע התגובות בנושא הגמילה מקקי. לא אחזור על כך כאן (גם כי לא שאלת אותי), אך ממליצה לך - גם כהכנה למפגש עם הפסיכולוג - להרחיב את הקריאה והידע שלך בנושא. בהצלחה ליאת

שלום ביתי כעת בת שלוש וחמישה חודשים עד ספטמבר היא גדלה בבית ללא מסגרת אני עובדת במחשבים בבית ולכן השארתי אותה איתי,אחות הגדולה בת 19.5 אחיה בן 17 היא בת זקונים, מגיל שנה וחצי היא יודעת ליספור אותיות צורות מיספרים צבעים והרבה מילים באנגלית,כל יום אני רואה עד כמה היא חכמה,היא מציירת מדהים... ברגע שהכנסתי אותה לגן למיסגרת אז ממש קשה לה באופן ריגשי וחברתי היא תמיד גדלה בתוך חממה ופיתאום ניכנסת לגן עירייה של 33 ילד אז היא ניצמדת לגננת או העוזרת,בגן היא משתתפת מאוד יפה בריתמיקה או בחוג ערכים הצגות ולמידה אך כאשר מגיעים לחצר היא לא רוצה לשחק עם אף אחד היא רוצה לשחק לבד,,ילדים רוצים לשחק איתה אבל היא מסרבת ורוצה לשחק לבד הגננת עושה מיזה עניין רציני ואני מסבירה לה אלפי פעמים:הילדה גדלה איתי עד גיל שלוש לעולם לא הייתה במסגרת תני לה להיפתח לאט לאט לפי הקצב שלה תעזבי אותה והגננת לא מרפה.. בתחילת השנה הגננת אמרה:לילדה יש בעייה נירולוגית היא לא מחזיקה טוב את המיספריים..אמרתי לה לעולם היא לא גזרה זה עניין של למידה אז ישבתי עם הילדה וכעבור מספר ימים היא אוחזת נכון במיספריים וגוזרת....לאחר מספר ימים הגננת מביאה לילידים ציור של דמיות קטנות וביקשה שיגזרו מיסביב והילדה שלי שהיא בתחילת למידה בגזירת המיספריים גזרה לא כמו שהגננת ביקשה אז העוזרת אומרת לילדה שלי את סתם גוזרת ולקחה את המיספריים והדף ולא נתנה לה ליגזור... או שהגננת אומרת"הילדה שלך מנוזלת והיא מנגבת בחולצה במקום בטישו-בגן משאירים את הילדים עם נזלת לא מנגבים להם הילדים מנגבים בטישו בצורה לא טובה והכל נימרח על הפנים ומנגבים על הבגדים...היה יום שהילדבה שלי הגיעה הבייתה עם חולצה רטובה בנזלת ולמחורת היה לה 40 חום כאשר שוחחתי עם הגננת היא אמרה אנחנו מנגבים זאת הילדה שלך שהיא לא בסדר היא לא מנקה בטישו אלא בבגדים,,כאשר שאלתי הורים הם אמרו לי בגן הזה לא מנגבים לילדים נזלת.. או שהגננת אומרת לי שהילה מציירת רמה נמוכה לגילה .. ההיתי בהלם שאלתי את הגננת האם בדקת וראית? כן בוודאי ראיתי אמרה הגננת...אז הלכתי למגירה והוצאתי מישם מתוך ערימה הציורים שני ציורים האחד ציור עם שמש צהובה שמים כחולים ולמטה בתחתית הדף שלושה פרחים צבעונים ולידם צב מדהים.. וציור שני צבוע בצבע גואש חילזון השדה הילדה שלי צירה שמים כחולים וגשם ולליד שמש בצהוב וההסבר של הילה אנחנו בתקופת הסתיו והוא הפכפך פעם גשם ופעם שמש...שאלתי את הגננת מה את מצפה מילדה בת שלושה וחמישה חודשים? ציור של המונה ליזה... אני יודעת שביתי מאוד חכמה ומאוד מושקעת הקטע ההיתקלמות קשה לה וזה עניין של זמן לי יש אין קץ של סבלנות אל הגננת ממש מציקה ומפריעה לי מה לעשות???. צביה.

שלום צביה, ילדים שמגיעים למסגרת בגיל גדול יחסית, יכולים להפגין - למשך זמן קצר מאד - פער כלשהו בהשוואה לחבריהם. הילדים ה'וותיקים' יכולים להיות מעט יותר עצמאיים, יותר מיומנים חברתית, ואולי גם כשירים יותר ברמת המוטוריקה העדינה. הפערים הללו נסגרים מהר מאד, כאשר הילדים מתאקלמים במסגרת. למרות האמור כאן, אני נוטה להתייחס ברצינות רבה מאד לחוות דעתן של גננות, הנמצאות עם הילד שעות רבות בכל יום, רואות אותו בהשוואה לקבוצת בני גילו, ועוקבות אחר הפעילויות המגוונות שלו בגן. יכול להיות שהגננת שלכם טועה, כמו שאת מרגישה, אבל יכול להיות שלא. אם תגיעי לאבחון במכון להתפתחות הילד, תוכלי להירגע סופית, ולהרגיע גם את הגננת. אם, לעומת זאת, יתגלו גירעונות תפקודיים או קשיים התפתחותיים אלה ואחרים, מוטב לטפל בהם מוקדם ככל האפשר. במקומך, הייתי מתחילה בירור. אין לך מה להפסיד. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני בן ה 9 הוא תלמיד מוכשר עם הצלחות וציונים טובים ביותר. יחד עם זאת הוא חווה קשיים מהותיים בדרך. יש לו קשיי לימוד, קשיי ריכוז, בעיות זיכרון והוא חוטף לא מאט ביקורת ישירה ועקיפה. במצבי אכזבה קלים, כעס על אחיו הקטן, או הפרעה הוא לא מקבל את המצב ובוכה. בבית מאיתנו הוא חווה מעברים מהירים מגילויי הערכה לגילויי ביקורת וכאס. ראיתי את תשובתך לילדים קטנים יותר אך כאן נראה שהבעייה מורכבת יותר.אשמח לקבל הכוונה.

שלום גל, לא הבנתי מה בדיוק את שואלת, ואיזו הכוונה את מבקשת. באופן כללי, מהתיאור שלך עולה צורך באבחון מסודר, והתאמה של הציפיות ממנו ליכולותיו בפועל. אחרי הכל, אין טעם לכעוס על ילד או לבקר אותו על תפקוד נמוך כתוצאה מלקויות או קשיים אובייקטיביים. לעיתים, עיקר חשיבותו של האבחון נעוץ בהיותו מסדיר ומארגן מחדש את הציפיות שלנו מהילד, ואת הדרכים היעילות לסייע לו. אם את מרגישה שלנסיבות הנוכחיות יש מחיר רגשי גבוה, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים, ופעלי כהנחייתו. בהצלחה ליאת

אני מנהלת גן פרטי בפתח תקווה, ורציתי לשאול שאלה שמטרידה אותי מאוד... יש לי בגן ילדה בת 2.2 שנמצאת בגן עוד משנה שעברה כך שהיא מכירה אותי ואת הצוות. לעיתים שקוראים בשמה היא מגיבה ולעיתים לא. לא תמיד היא יוצרת קשר עין והיא משחקת עם ילד אחד בלבד. כמעט בכל מעבר יש צורך לקחת אותה. ( בסיום החצר אנו אומרים לילדים להכנס לגן, כולם רצים חוץ ממנה שעומדת במקום. אני עמדתי בקרבת מקום, הסתתרתי והסתכלתי בה, היא נשארה לבד בחצר ובכל זאת לא בכתה או רצה לכיוון הדלת...) אני חייבת לציין שיש פעמים שהיא עונה לעניין וכן מתקשרת איתנו. שאלתי האם אני צריכה לשתף את ההורים? האם התנהגותה היא ביישנית או יש מקום לפנות ליעוץ? תודה רות.

שלום רותי אני נוטה לסמוך על גננות, ועל היכולת שלהם לזהות מוקדם חריגויות ובעיות שאחרים לא תמיד רואים. לגננות יש בסיס רחב להשוואה, ובדר"כ לחשדות שלהן יש בסיס. קשה לומר מכאן האם מדובר במשהו מדאיג או לא. אני מציעה לך לשתף את ההורים בכך שהתנהגותה לא דומה להתנהגותם של הילדים האחרים. תוכלי לומר ביושר שאינך משוכנעת בכך שמדובר בבעיה, אך כדי להירגע סופית, עדיף שמישהו יאבחן. אם אין כלום - אז יופי, ואם יש משהו - עדיף להתערב מה שיותר מוקדם כדי לא לצבור פערים. הכתובת היא המכון להתפתחות הילד. שבוע טוב ליאת

מישהו מכיר את **** ,פסיכולוגית מרחובות ויכול לתת המלצה?

שלום דנה, פנייתך נערכה. למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

ערב טוב לבני בן ה-15 יש התפרצויות זעם בלתי נשלטות ,זה יכול להיות בעיטה בתיק עם פגיעה ברגל או זריקה של חפץ לריצפה . הוא חסר סבלנות ,הוא גם עונה לא יפה לפעמים ואז תופס את עצמו ... הוא לא פעיל חוגג על המחשב ומול הטלוויזיה התחלנו עם שיעורי גיטרה לפני 3 חודשים ואני לא רואה משיכה גדולה לגיטרה ,הוא בקושי נוגע בה חשבתי שהניגון יוציא אותו קצת מהמחשב ויתן לו משהו נוסף ושונה הוא משחק משחקי מחשב שבהם העצבים והקללות חוגגים (לא רק הוא גם השחקנים שאתם הוא משחק ) העיניין הוא למה הוא מתעצבן כל כך בקלות ? ואיך ניתן לחרר את העצבים האלו ? נ"ב הוא מבקש שק אגרוף כדי להוציא את העצבים אבל זה כאילו להשלים עם אני עצבני ... תודה מראש

שלום לך, יש אמרה עממית הטוענת שאם יום אחד אתה קם ומגלה שהילד שלך הפך למפלצת, סימן שהוא הגיע לגיל ההתבגרות. מה שאתה מתאר כאן נשמע כמו התנהגות אופיינית מאד למתבגר צעיר. השינויים ההורמונליים יוצרים חוויה רגשית של "רכבת הרים", וכך גם העומס האקדמי, החברתי והמשפחתי שמכביד בגיל זה. מתבגרים בנים מפגינים רמות גבוהות יותר של תוקפנות בשל העלייה ברמות הטסטוסטרון, ופעילויות ספורט נמרצות הן דרך מצויינת לפרוק ולשחרר את המתח והעצבנות. שק אגרוף זה רעיון מצויין. עליכם לזכור שכבר לא מדובר בילד הקטן והצייתן (אולי) שהוא היה, וחשוב ללמוד לכבד את הפרטיות שלו, את העדפותיו כמתבגר צעיר, ואפילו את משחקי המחשב הלא-מעודנים שלו. זה בהחלט תואם גיל. אם, למרות הכל, אתם מודאגים ממצבו וסבורים שמדובר בהתנהגות חריגה (בהשוואה לבני גילו), פנו להתייעצות עם פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם מתבגרים. בהצלחה ליאת

הכנסת בי קצת פרופורציות ,אפילו שהוא נראה יותר עצבני מחבריו ,אבל אותם אני לא רואה בביתם ובטח שאצלנו בבית הם לא כמו בביתם. באמת הילד מראה סימני עצבים ולא מסיבה מיוחדת ,הוא לא יודע את הסיבה, בזה גם חיזקת אותי לגבי שינויים הורמונליים וכו' שוב תודה

בימים אלה נערך מחקר על פחדי לילה של ילדי גן באוניברסיטת תל אביב. במסגרתו אנו מציעים טיפול קצר מועד ללא תשלום לילדים בני 4-6 הסובלים מפחדי לילה, הכוללים למשל פחד מהחושך, פחד ללכת לישון, פחד מיצורים דמיוניים, חלומות מפחידים, יקיצות מרובות במהלך הלילה וכדומה. המחקר מתבצע תחת הנחייתו של פרופ' אבי שדה, ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית של הילד באוניברסיטת ת"א, ובשיתוף עם המרפאה לרפואה פסיכולוגית בביה"ח שניידר ועם משרד החינוך. פגישות הטיפול יתקיימו באוניברסיטת ת"א בנוכחות הילד והוריו, ובמהלכן יעשה שימוש באלמנטים של שיחה ומשחק. ההערכה הראשונית תכלול ראיונות עם הילדים וההורים, שאלונים וניטור ביתי של השינה. במסגרת המחקר יינתן משוב לגבי השינה של הילד ולגבי אספקטים נוספים הנבחנים במחקר. כל פרטי המשתתפים ישמרו כמובן בסודיות מלאה. לפרטים נוספים והשתתפות, ניתן לפנות למיכל במייל [email protected], או בטלפון 054-4682588. ניתן גם ליצור קשר עם מרפאת השינה, בטלפון 03-6407327.

נראה שווה, וגם מקדם את המחקר! בהצלחה.

בני בן ה-4 מסרב בכל תוקף לחפוף ראש. ניסינו הכל: אטמי אוזניים/משקפי צלילה/משחקי אמבטיה/הסכם לחפוף רק ביום שישי/קצת שמפו....ולכל דבר מצא תירוץ למה לא טוב: לוחץ/כואב/לא נוח וכד........ למרות הנ"ל אנו לא מוותרים וחופפים לו הראש בכוח[אבא מחזיק אותו ואני חופפת] כמובן שמתנגד אך חולף במהרה ומשחק באמבטיה. השיא היה ביום שישי שעבר.כמובן החזקנו אותו והוא התנגד ובסיום החפיפה החל באלימות זוועתית בעודו באמבטיה: בכה וצרח ונתן אגרופים לראש שלו ולבטן ותפס הטוש והכה עימו את האמבטיה.לקח הרבה זמן עד שהצלחתי להרגיעו. מה לעשות? אני חשה שעושה לו עוול בכך שמכריחה אותו פיזית לחפוף הראש.וכבר יש לו פחדים .הוא כל יום שואל אותי "..אמא היום יום שישי חופפים היום את הראש?" בברכה,

שלום גליה, אם נתעלם רגע מאירועי יום שישי שעבר, נראה שהצלחתם לבסס איזו שגרה, שבה חפיפת הראש נעשית כרע הכרחי, ומיד לאחר מכן הוא נרגע ועובר לסדר היום. ככל הנראה הסירוב שלו קשור לאירוע בלתי נעים כלשהו (בדר"כ חדירת שמפו לעיניים), שהותיר זאת כחוויה 'מעצבת'. בגדול, אני מצליחה לחשוב על שתי דרכים אפשריות כרגע. דרך אחת מכוונת להגברת השליטה שלו במצב: תנו לו מגבת יבשה קטנה או ספוג צבעוני ויבש שיוכל להצמיד בכוח לעיניו, כדרך להתגונן מהמים והשמפו. לפעמים, העובדה שהוא מחזיק בעצמו ושומר על עצמו, מגבירה את תחושת השליטה ומפחיתה חרדה. הכיוון השני, נועד לעיבוד של החוויה ו"התיידדות" עם הסיטואציה, כפי שכבר ניסיתם לעשות בדרכים שונות. קני לו בובה עם שיער, ומלאי בקבוק קטן בשמפו, ותני לו לחפוף לבובה את השיער. לפעמים דרך המשחק הילד יכול לעבד את הדרמה שלו בדרך טבעית וללא התערבות, ולפעמים זה מאד עוזר. בכל מקרה, כמו שכולנו יודעים, יש ילדים שקשה להם עם החפיפה גם בגילאים מבוגרים יותר, ואז, מחוסר ברירה משאירים לילד לבחור אם הוא רוצה לעשות את זה בנעימים (פרסים! פרסים!) או בבכי. לפעמים גם העמדה המכבדת את ההתנגדות, מבלי לשפוט ומבלי לבקר, עושה את שלה. בהצלחה ליאת

שלום, אני מבקשת לקבל המלצות לפסיכולוג קליני ילדים לילד בן 7 באזור המרכז שעובד עם קופ"ח מכבי. אזור רחובות, מודיעין, נס-ציונה, ראשל"צ, גדרה. תודה מראש.

שלום סופי, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום אני אם חד הורית מבחירה. אין לי בן זוג. מגדלת ילדה בת שנה ותשעה חודשים. עבודה שלי במשמרות כולל משמרות לילה (אז הילדה נשארת עם אמא שחי. אני מאוד רוצה לרדת ממשמרות לילה ומעביד לא כל כך הולך לקראתי. לא מזמן שמעתי מעמיתה בעבודה שמושג הורות פעילה יכול לעזור לי אם יש המלצה של פסיכולוג. האם זה נכון? תודה

שלום רינת, כל זמן שהנושא של הורות פעילה אינו מוגדר מבחינה חוקית, יהיה עלייך 'לבנות' רק על טוב ליבו או רצונו הטוב של המעביד. מעסיק שאינו מעוניין לוותר על משמרות הלילה ממילא לא יתחשב בהמלצה של פסיכולוג, ואם הוא 'בנאדם' הוא ממילא לא ידרוש המלצה כזו. מציעה לך לשקול מעבר למקום עבודה ידידותי יותר לאימהות. בהצלחה ליאת

עייני בחוק עבודת נשים משנת 54: http://www.nevo.co.il/law_html/Law01/p176_001.htm#Seif21 בס' 4: סירוב לעבוד בלילה (תיקון מס' 7) תשמ"ו-1986 (תיקון מס' 52) תשע"ד-2014 4. עובדת במקום עבודה שבו לא עבדו קודם לכן בלילה, שנדרשה לעבוד בלילה, רשאית להודיע למעסיקה בכתב, לא יאוחר משלושה ימים מיום הדרישה, כי אין היא מסכימה לעבוד בלילה. וס' 2 גם מדבר על מצבים שבהם אסור להעסיק נשים בלילה. תסתכלי בחוק ותראי אם יש שם משהו רלוונטי למצב שלך.

בתי בת חמש, ילדה נבונה ופקחית. לרוב רגועה. בשבועיים האחרונים שמתי לב שקורה לה משהו יש לה התפרצויות לא רגילות. בהתחלה ייחסתי זאת לגדילתה. היום בשיחה חופשית היא סיפרה לי שיש לה משחק עם אחד הילדים בגן. אותו ילד הציע לה להראות את אברי המין וביקש שהיא תראה לו את שלה. הוא הדריך אותה לעשות זאת מהר שהגננת לא רואה. ביקשתי ממנה להדגים לי , והיא הראתה לי. האמת שהייתי המומה לא ידעתי איך להתמודד עם העניין. היא שאלה אם אני כועסת, ואמרתי לה שלא. אחכ ניסיתי להסביר לה בעדינות שאברי גוף פרטיים ולא מראים לכל אחד. אשמח לעצה מהירה . תודה רבה

שלום רונה, המשחקים הללו 'עתיקים' כימיה של האנושות. הם משקפים את הסקרנות הבריאה והנורמלית של הילדים, בנוגע להבדלים ביניהם, ולאו דווקא תאוותנות מינית. פעלת היטב כשבחרת לא לכעוס ולהתמקד בהסברה. נוסף על כך, רצוי ליידע את הגננת, ולבקש ממנה להדק את ההשגחה ולתגבר את מערך ההסברה... בשמחות ליאת

לפני חצי שנה פתחתי עסק ונאלצתי להיות שעות רבות מחוץ לבית ובעלי לרוב היה עם הילדים. לפני העבודה הייתי אמא במשרה מלאה ומעורבת מאוד בחינוך של הילדים בגנים הן בפן הלימודי והן בפן החברתי וכך זה גרם ביטחון לילדים שתמיד הייתי בקרבתם . הבת הקטנה שלי בת 5 הייתה מאוד אהובה ומקובלת בגן ותמיד היו סביבה חברות שרצו תמיד להיות בקירבתה ומאז שהתחלתי לעבוד לא יצא לי לקרב אותה עם חברותיה כי לא יכולתי להזמין אלי הבייתה וגם לא ניפגשה עימם הרבה בגן המשחקים כפי שבעבר נהגתי לשבת עם האמהות בגינה. כעת אני שמה לב שביתי נוטה לבכות הרבה ולדרוש הרבה תשומת לב מעבר לכך היא נהייתה שקטה מאוד יחסית למה שהייתה ויש לה הרבה מצבי רוח משתנים אבל היא נראית פחות מאושרת ממה שהייתה ומעבר לכך חברתה הטובה מצאה לה חברה אחרת והיחסים החברתיים שלה רעועים היא נוטה להיות שקטה במשחקים עם החברות למרות שהם משתוללות והיא מחפשת להיות מידי פעם לבד ולא להתערבב איתם הרבה גם אם לפעמים הם קוראים לה היא מסרבת להגיע. וכמובן שיש מצבים שהיא גם נהנת לשחק איתם,אבל עדיין מציק לי שגם התרחקו ממנה וגם היא מתרחקת חברתית כעת אני עוזבת את העבודה כי היה לי מאוד קשה נפשית והתחלתי להפגש שוב עם האמהות בגן המשחקים ושוב אני מזמינה חברות שלה לבית אבל עדיין זה לא זה ואני די מודאגת ששנה הבאה בכיתה א הילדה תהיה בודדה ,אני יודעת שאני קיצונית עם המחשבות שלי אבל אני מרגישה שעלי לשקם שוב את היחסים שלה עם החברות,ואני לא רוצה ללחוץ עליה אני תמיד מתעניינת עם מי היא שיחקה בגן ובגינה אני איימתי עליה שאם לא תשב בקבוצה עם חברותיה אז נלך הבייתה. אני כבר נואשת ולא יודעת אם אני פועלת כשורה או שעושה יותר גרוע . האם יש סיכוי שהמצב יחזור לקדמותו ואיך עושים זאת? בבקשהתייעצו לי גם ככה יש על מצפוני כל ההדרדרות הזאת. תודה מראש טלי

שלום טלי, גם אני, כמוך, מאמינה שיש חשיבות לנוכחות הורית בחיי הילדים, לפחות בילדות המוקדמת. עם זאת, אין צורך להגזים ולהימנע מיציאה לעבודה, רק כדי להשתעבד לטיפול בילדים. גם ילדים להורים קרייריסטיים מצליחים לנהל חיי חברה טובים (לפעמים טוב מילדים הגדלים עם אמא בבית), ולהפך - ילדים שנמצאים כל היום צמודים להורה עלולים להתקשות חברתית. אין לזה חוקים. בהחלט יתכן שהשינוי בהתנהגות החברתית של בתך היה קורה ממילא, כחלק מהתפתחות אישיותית, ולכן חבל שאת לוקחת על עצמך אשמה גדולה כ"כ. אם מדובר בילדה ביישנית וסגורה, אין הרבה מה לעשות מלבד לקבל את העובדה הזו, ולעזור לה לפתח חוג חברתי קטן שבו תרגיש נוח ובטוח. העיסוק האובססיבי שלך בחיי החברה שלה אכן יכול להחמיר את המצב, ולהוסיף תסכול מיותר אצל שתיכן. תוכלי להמשיך לסייע ביוזמה של קשרים חברתיים אחה"צ, דווקא של "אחד על אחד", ולהניח לה עם איומים מהסוג שהזכרת. זה בוודאי לא תורם. במקביל, אפשר לנסות לרשום אותה לחוגים שבהם מתאפשרת אנטראקציה קבוצתית, ולסמוך עליה שתסתדר שם גם ללא עזרתך. בהצלחה ליאת

איך מחזקים זכרון ?

שלום לך http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=10895 נשמח לשמוע אם זה עובד. בהצלחה ליאת

אנו משפחה עם ארבעה ילדים 18,15,12,ו -4 ילד בן ה 12 חסר משמעת לחלוטין, אינו רוצה ללכת לביה"ס, אינו מכין שיעורים, תלונות מביה"ס שהילד אינו עושה כלום בשיעור אינו כותב, לכל דבר יש לו תשובה תמיד הוא צודק. יש לציין שהילד משחק כדוסל ומתאמן 5 פעמיים בשבוע. אנו חסרי אונים אין לנו כלים להתמודד איתו אשמח לתגובתך.

שלום מלכה, אני מבינה את חוסר האונים שאת חשה, ומתארת לעצמי כמה קשה להתמודד עם מצב כזה. כדי לתת לך כלים, יש צורך להבין לעומק מה בדיוק הבעיה. האם קיימת לקות למידה? האם עבר אבחון פעם? האם קיימת הפרעת קשב? האם היו אירועים יוצאי דופן בחייו או בחיי המשפחה בזמן האחרון? האם הבעיות החלו לאחרונה? השנה? אם לא, אז מתי? התשובות לכל השאלות הללו יכולות לתרום להבנת המצב, ולאפשר חשיבה על דרכי התערבות מתאימות. אני מציעה לך לפנות לעזרת יועצת ביה"ס, ולבקש ממנה שתפנה אותך לאנשי המקצוע המתאימים (פסיכולוג, הדרכת הורים, מאבחנת, וכד'). זכרי שאבחון טוב של הבעיה הוא חצי הדרך לפיתרון. בהצלחה ליאת

בני בן ה 14 החל ללמוד השנה בפנימיה לילדים עם בעיות רגשיות,ע"פ המלצת ועדה בעירייה. שכר הלימוד הוא אסטרונומי (עשרות אלפי שקלים בשנה)וזה מלבד עלויות נלוות כמו טיפול פסיכולוגי, ציוד וכו'. הצילו. האם אין אפשרות להשתתפות של משרד הרווחה/חינוך?

שלום רב, לצערי, איני יודעת לענות על שאלתך. אולי יהיו כאן קוראים שיוכלו לספר מניסיונם. הדרך הטובה והוודאית ביותר, היא פשוט לפנות לגורמי הרווחה ברשות, ולשאול. מאחלת לכם שהמאמץ הכספי והרגשי יוכיח את עצמו, ושבנך ישפר את מצבו הודות לטיפול וההשקעה בו. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 13.5 ועולה לכיתה ח' עם היסטוריה רפואית לא קלה (כמעט 12 שנים שהזריק הורמון גדילה...) הילד מסרב לשבת בכיתה ועושה דברים הזויים. עברנו לא מעט מטפלים מקצועיים, רובם לא הצליחו לתת מענה! פרט לגביה כספית מטורפת ודרישת איבחונים שונים ודחיפת כדורים נוספים לילד! אנחנו משפחה מאוד תומכת ומשקיעה בילדיה, אך אנו לא מוצאים פתרון לנושא ולתחושתי העניין מתחיל להעכיר על יתר בני המשפחה בכלל ועליי בפרט, אני מיואשת וכועסת!! אשמח לקבל עזרה בהפניה לבת ספר איכותי לילדים מאתגרים כמו בני...(הפירוט הינו על קצה המזלג)...שאלתי לגבי ביה"ס שבנך נמצא בו...האם תוכלי לנדב אינפורמציה אודה לך....אמא נואשת חמה ואוהבת

פנימיה

היי אני מחפשת פנימיה לבתי בת 14 אני חד הורית מהמרכז עברנו מספר טראמות ועקב דכאונות שלי היא גדלה כחרדתית דימוי עצמי נמוך לא מבצעת שום פעולה שקשורה במאמץ אפילו לא בנקיון עצמי או סבבתי לפני שנתיים וחצי חליתי בסרטן החרדות התגברו והתחילה טיפול תרופתי בנוסף קשב וריכוז ובלי כשוריים חברתיים לטובתה עדיף פנימיה מחפשת המלצה או כיוון אנחנו מהמרכז בעלת פוטנציל ומשתפת פעולה לא חצופה ולא אלימנ

שלום, אני בת 17,יש שאלה שמטרידה אותי והחלטתי לשאול פסיכולוגית. בזמן האחרון ילדה א' נעשתה חברה טובה של ילדה ב'.ילדה ב' כמו כל אדם נורמלי,המשיכה לשמור על קשר גם עם חברות אחרות,ובמיוחד עם ילדה ג'. יום אחד ילדה א' פשוט באה לחברתה-ילדה ב',ואמרה לה חד וחלק שהיא לא מסכימה לה לדבר יותר עם ילדה ג'.היא אפילו בכתה לה בדמעות של ממש שלטענתה היא מתייחסת יותר לג' מאשר אליה. כל מי שיודע על העניין הזה-בשוק.במיוחד אני שלמדתי עם ילדה א' במשך 10 שנים ופשוט יודעת בוודאות שהיא לא אדם כזה.להיפך,היא תמיד היתה הילדה ההכי חכמה וההכי בוגרת בכיתה.מה יכול לגרום לה להשתנות ככה פתאום?? אבל נזכרתי ששנה שעברה היתה תקופה של חודש בערך,שבה היא נעשתה דיכאונית.בקושי מדברת,פרצוף חמוץ.היא גם היתה יוצאת בערב וחוזרת בשעה 12 בלילה,עם תירוץ שעשתה הליכה(אמא שלה סיפרה לי את זה) וזהו,אחרי החודש הזה היא חזרה להתנהג רגיל. ועכשיו,אני מודאגת וחושבת שאולי יש איזשהו קשר לתקופה הזאת לבין איך שהיא מתנהגת עכשיו,כיאלו היא מפחדת להיות לבד. מהניסיון שלך,מה זה יכול להיות? תודה מראש.

שלום אנה, אני חושבת שגם אנשים בוגרים וחכמים יכולים למצוא את עצמם פתאום מקנאים נורא, כאשר הם מרגישים שאדם יקר וחשוב מתרחק מהם קצת לטובת חבר/ה חדש/ה. לא ברור אם יש או אין לזה קשר לדיכאון שחוותה. השבוע ראיתי במקרה פרק נחמד נורא (פרק 4) בסדרה "יום האם", שהתעסק בדיוק בנושא זה. הנה - http://www.mako.co.il/mako-vod-keshet/mother-day-s1/VOD-f71c9aab3e49931006.htm מהניסיון שלי, זה יכול לקרות לכולנו, וצריך לקבל את זה בהבנה. לא נעים, לא נורא ליאת

שלום ליאת, בני בן השנה ושמונה חודשים (ילד שני) התחיל ללכת למשפחתון, המונה 3 ילדים, בספטמבר. נראה שמאוד נעים לו שם והוא הולך בשמחה. הענין הוא שהוא מאוד שתקן שם (לא מדבר ולא ממלמל). באופן עקרוני, אין לא הרבה מילים (כ-10-12 מילים), אך בבית (ובחוץ- כשהוא איתנו) הוא מקשקש, אומר אבא-אמא, אור, שואל אם האוכל חם, מבקש בובה, לשתות, לינוק, וכו. במשפחתון לעומת זאת, הוא לא מוציא הגה. מעבר לזה, יש לו קשר טוב עם הגננת והילדים. הוא מחבק אותה, מחייך אליה ומתקשר עם הילדים. בנוסף, הוא גם לא אוהב כשאנשים זרים מתבוננים בו, או מנסים לתקשר איתו, נלחץ כשאנשים זרים נכנסים למעלית וכו. מה עושים עם זה? תודה!

שלום דניאלה, על פניו, לא נשמע לי מדאיג כשמדובר בילד כה קטן. אם את מודאגת, פני ליתר ביטחון למכון להתפתחות הילד והתייעצי. קשה לי לאבחן דרך כאן האם מדובר במשהו נורמטיבי או בבעיה תקשורתית. תמיד, במקרים של דאגה וספק, מוטב להתייעץ עם גורם מקצועי פנים אל פנים. בברכה ליאת

בני בן חמש, ולפעמים רב עם אחיו בן השנה על צעצוע ולא מוותר לו. חברה אמרה לי שזו התנהגות שכבר לא אופיינית לגיל 5. האם זו באמת התנהגות-לא-תואמת-גיל או עדיין נורמלי לגילו?

שלום רינת, בכל גיל אנו קנאים לרכושנו, הגם שנטייה זו לובשת ופושטת צורה לאורך השנים. ילד בן חמש נאבק בתינוק בן שנה, לא על הצעצוע, אלא על אהבת ההורים ותשומת לבם. הקרב על הצעצוע משקף את רגשותיו של הבכור, את קנאתו, ואת דחפי התוקפנות כלפי מי שמתחרה בו על זמן האיכות אתכם. מבחינה זו, זה לגמרי נורמלי ומובן. כשתפחת הקנאה, תגיע גם הנדיבות. אם הוא קנאי לרכושו, ואינו מתחלק בצעצועים גם כשבא אליו חבר, זה כבר משהו אחר. במקרה כזה אפשר לעזור לו ולתווך עבורו את הסיטואציה. למשל, אפשר להחליט מראש באיזה צעצועים הוא מרשה לחבר לשחק ובאיזה לא. כאשר אנחנו מכבדים את רצונו והתנגדותו של הילד, הוא פחות נוקשה, ומוכן לפשרות. בברכה ליאת

בני בן 4.8 ילד מקסים, רגיש וחכם במיוחד. יש לו אחות קטנה בת 2.5. כעת הוא בגן עיריה טרום חובה, ממשיך באותו גן ועם אותה גננת משנה שעברה. לפני שבוע וחצי הגננת קראה לשיחה. לדבריה בננו צועק, מפריע, אלים לעיתים, לא ממלא אחר הוראות, וכל זאת באופן שלדבריה חורג מהנורמה. בשנה שעברה היא הגדירה אותו כ"ילד שובב" אולם השנה ההתנהגויות החריפו ולעיתים הוא ממש מקשה עליה לקיים שגרת לימודים רגילה בגן. ככל שחשבנו - לא מוצאים הסברים להסלמה בהתנהגותו, לא ההתנהגות הפרועה בגן ולא האלימות שהחל להפגין בבית. המצב בבית טוב מאד, משפחתית וכלכלית, לא חלו שינויים או טראומות חיצוניים. חשוב לי לציין גם שאנחנו לא הורים ש"זורמים" עם מה שבא לילד בבית חסר חוקים או גבולות (או לפחות כך אנחנו מרגישים). החלטנו עם הגננת על מעקב באמצעות טבלת עיצוב התנהגות, בבית ובגן, ממלאים פרצופים עצובים או מחייכים ומצ'פרים בפרס על כל 5 פרצופים מחייכים. לדברי הגננת - חל שיפור, וגם בבית זה מורגש. אמנם אין ימים מושלמים, אך הוא בד"כ מצליח להשיג 4-7 פרצופים מחייכים ביום, תלוי ביום. יחד עם זאת כמעט כל יום מתועד מקרה אחד של אלימות כלפי ילד בגן (כל פעם ילד אחר). היום בבוקר בני היכה אותי - חבט בגבי. בערב צעק והתחצף בעת ההשכבה לישון - וכשנזפתי בו הוא בעט בי. מבחינתי זה גבול אדום, אבל לא רציתי להגיב מתוך זעם. תפסתי אותו בחוזקה הבטתי בו ואמרתי בטון חד וברור שאת ההתנהגות הזו שלו הוא לא ישכח הרבה זמן, ושהיא לא מקובלת עלי בשום פנים ואופן, ושהוא ייענש בבוקר. מה הסנקציות שניתן לנקוט כלפיו במקרי אלימות? האם לעשות איתו "ברוגז"? לקחת לו צעצוע אהוב נראה לי לא רלבנטי ולא יעיל. מה עוד את מציעה למקר האלימות כלפיי היום, ובאופן כללי בהקשר להתנהגותו. האם להמשיך עם טבלת עיצוב ההתנהגות? תודה רבה!

שלום לך, מה שאת מתארת נשמע כמו בעיית גבולות (או חוסר גבולות), גם אם לתחושתך אינכם הורים 'זורמים'. בעיני, הניסיון להבין מה מקור ההתנהגות, אינו בא במקום הטיפול הענייני בה, ולפעמים, מרוב רצון טוב וניסיון להבין את הילד, אנחנו מפספסים, ומחמירים בבלי דעת את המצב. אני מבינה את הכעס שלך על מה שקרה אתמול או שלשום (זה באמת מכעיס), אך בעיני עונש חמור ויוצא דופן ("כך שלא ישכח את הבעיטה הזאת") אינו הפיתרון. כאשר אנחנו מגיעים לעונשים, ומחפשים את המענה ה'אולטימטיבי' לאירוע בודד, אנחנו בעצם עושים טיפול קוסמטי. הפיתרון, בעיני, הוא שינוי גישה כולל, תוך שמירה עקבית על כללים וציפיות ברורים מאד, בצורה עקבית ולאורך זמן. עיצוב התנהגות הוא דבר מצויין, אך עליו להיעשות נכון, ובליווי של גורם מקצועי. ככלל, כדי שמערך תגמולים יהיה יעיל, יש לעקוב אחר מספר כללי יסוד: * חשוב שיהיה ברור גם לנו וגם לילד מה *בדיוק* ההתנהגות המתוגמלת. להגיד לילד שיקבל מדבקה בכל יום ש"התנהג יפה", זאת אמירה כללית מאד. עדיף להיות הרבה יותר ספציפיים וברורים. למשל על כל שעה שבה לא היכה ילד אחר. שעה! לא יום! או על ישיבה במפגש ללא הפרעה. * חשוב לשמור את הפרס (מדבקה, ממתק, פרצוף מחייך) רק למטרה זו, ולא לחלק אותו בתקופה הזאת בשום מקרה אחר. * אין למנוע מהילד את התגמול על התנהגות טובה, אם עשה משהו רע אחר. כלומר, אם אנחנו מתגמלים על יום ללא נשיכות, ניתן לילד את הפרס אם לא נשך, גם אם באותו יום הוא קרע ילד במכות (אך לא נשך). רק לאחר שההתנהגות הספציפית נרכשה במלואה, אפשר לעבור להתנהגות חדשה. אני ממליצה מאד להיעזר בהדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים מנוסה, ולחסוך זמן, עוגמת נפש ותסכולים, מכם, מהילד ומהגננת. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בני בן חמש, מאובחן כבעל הפרעה בויסות החושי,טופל ע"י מרפאה בעיסוק והיום מטופל ע"י פסיכולוגית קלינית, באופן קבוע, מזה כשנה. בני חווה קשיים הרבה מעבר למישור החושי, גם בפן הרגשי וההתנהגותי. החששות שלנו מתגברים לקראת כיתה א' (סביר שלא נעלה אותו בשנה הבאה בכל מקרה, ועדיין...). ההתלבטות שלי כרגע היא האם כדאי לנו לפנות לפסיכיאטר, על מנת לבחון אם קורה לו גם משהו מעבר לבעיה המאובחנת - האם קיימים קשיי קשב וריכוז? ADHD? מחד, זה כאילו עדיין לא משנה,ומאידך, אבחון מוקדם תמיד עדיף, לא? אני נצאת בתחושה שאנחנו עושים הרבה מאוד, ועדיין לא רואים שיפור מספיק משמעותי. קשיי התנהגות והקשיים החברתיים כתוצאה מהם נמשכים וקשה לי להעריך אם זה הגיוני וצריך לתת לדברים זמן או שאולי אנחנו פשוט לא עושים מספיק/לא עושים את הדבר הנכון. מה את אומרת?

שלום רב, מאחר שישנם גורמים מקצועיים בתמונה, מוטב להתייעץ איתם, כמי שמכירים את הילד מקרוב, את הרקע ההתפתחותי שלו, ואת המופע ההתנהגותי שלו. כל עצה שאתן לך מכאן תהיה, באופן בלתי נמנע, חכמה פחות מזו שיתנו לך הגורמים המטפלים. אוכל לומר לך רק, לא לוותר על תחושות הבטן האימהיות שלך, ואם יש בך דאגה או עמימות - דאגי לסלקם בהקדם. בהצלחה ליאת

הי ליאת בני בן ה- 9 הולך זה שנה שלישית לחוג טאווקאנדו, השנה הוא עבר לקבוצה של הגדולים במטרה לקדמו, הייתי רוצה לציין שבני אינו ילד שאוהב ספורט וגם לא ילד תחרותי מטבעו, הוא לא נהנה בחוג ו"המכות" שהוא מקבל שם חזקות וכואבות יותר והוא אינו רוצה להמשיך בחוג, (קצת לחוץ מהילדים הגדולים יותר, המדריך של החוג טון שאני הבעייתית - ממש נעלבתי ))-:). אנחנו כהורים רוצים שימשיך בחוג אחד של פעילות ספורטיבית כגון זו, גם בין היתר שידע להגן על עצמו נכון, ועוד חוג נוסף לבחירתו.(ניסינו שחייה לפני הטאוקוונדו, והוא לא רצה להמשיך בשום פנים ואופן והפסקנו יחסית בתחילת השנה) האם יש ל"הכריח" ילד להמשיך ולסיים את השנה בחוג ע"מ ללמדו התדמדה מהיא? הרי חוגים הם משהו שעושים בכיף ומספיק יש חיכוחים בבית על דברים אחרים, אזי מדוע להוסיף גם ויכוחים על חוגים?? תודה רוית הוא לא ממש סובל בטאוקוונדו אבל לא מת על זה והיה שמח לוותר.

שלום רווית, חוגים הם סוג של העשרה שאנו מעניקים לילדים שלנו, מתוך אמונה שיש בהם כדי לתרום לרווחתם, לקידום בריאותם, להעשרת עולמם, ולהרחבת המעגלים החברתיים שלהם. לצד כל אלה, ישנם רווחים נוספים כמו לקיחת אחריות, עמידה במחוייבויות ויכולת להתמיד נוכח קשיים. למרות כל יתרונותיהם הבולטים, חשוב לזכור שמדובר בפעילות שעבור ילדים מסוימים (ובזמנים מסוימים) היא מהווה סוג של מעמסה. לכן, בעיני, נכון להישאר קשובים לרצונותיו והעדפותיו של הילד, ולא להתעקש בכל מחיר על פעילות שאינה מספקת, אינה מהנה ואינה מאתגרת, רק כדי ללמדו מהי התמדה. יהיו מספיק הזדמנויות בעתיד. בברכה ליאת