פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

בני בן ה 14 החל ללמוד השנה בפנימיה לילדים עם בעיות רגשיות,ע"פ המלצת ועדה בעירייה. שכר הלימוד הוא אסטרונומי (עשרות אלפי שקלים בשנה)וזה מלבד עלויות נלוות כמו טיפול פסיכולוגי, ציוד וכו'. הצילו. האם אין אפשרות להשתתפות של משרד הרווחה/חינוך?

שלום רב, לצערי, איני יודעת לענות על שאלתך. אולי יהיו כאן קוראים שיוכלו לספר מניסיונם. הדרך הטובה והוודאית ביותר, היא פשוט לפנות לגורמי הרווחה ברשות, ולשאול. מאחלת לכם שהמאמץ הכספי והרגשי יוכיח את עצמו, ושבנך ישפר את מצבו הודות לטיפול וההשקעה בו. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 13.5 ועולה לכיתה ח' עם היסטוריה רפואית לא קלה (כמעט 12 שנים שהזריק הורמון גדילה...) הילד מסרב לשבת בכיתה ועושה דברים הזויים. עברנו לא מעט מטפלים מקצועיים, רובם לא הצליחו לתת מענה! פרט לגביה כספית מטורפת ודרישת איבחונים שונים ודחיפת כדורים נוספים לילד! אנחנו משפחה מאוד תומכת ומשקיעה בילדיה, אך אנו לא מוצאים פתרון לנושא ולתחושתי העניין מתחיל להעכיר על יתר בני המשפחה בכלל ועליי בפרט, אני מיואשת וכועסת!! אשמח לקבל עזרה בהפניה לבת ספר איכותי לילדים מאתגרים כמו בני...(הפירוט הינו על קצה המזלג)...שאלתי לגבי ביה"ס שבנך נמצא בו...האם תוכלי לנדב אינפורמציה אודה לך....אמא נואשת חמה ואוהבת

פנימיה

היי אני מחפשת פנימיה לבתי בת 14 אני חד הורית מהמרכז עברנו מספר טראמות ועקב דכאונות שלי היא גדלה כחרדתית דימוי עצמי נמוך לא מבצעת שום פעולה שקשורה במאמץ אפילו לא בנקיון עצמי או סבבתי לפני שנתיים וחצי חליתי בסרטן החרדות התגברו והתחילה טיפול תרופתי בנוסף קשב וריכוז ובלי כשוריים חברתיים לטובתה עדיף פנימיה מחפשת המלצה או כיוון אנחנו מהמרכז בעלת פוטנציל ומשתפת פעולה לא חצופה ולא אלימנ

שלום, אני בת 17,יש שאלה שמטרידה אותי והחלטתי לשאול פסיכולוגית. בזמן האחרון ילדה א' נעשתה חברה טובה של ילדה ב'.ילדה ב' כמו כל אדם נורמלי,המשיכה לשמור על קשר גם עם חברות אחרות,ובמיוחד עם ילדה ג'. יום אחד ילדה א' פשוט באה לחברתה-ילדה ב',ואמרה לה חד וחלק שהיא לא מסכימה לה לדבר יותר עם ילדה ג'.היא אפילו בכתה לה בדמעות של ממש שלטענתה היא מתייחסת יותר לג' מאשר אליה. כל מי שיודע על העניין הזה-בשוק.במיוחד אני שלמדתי עם ילדה א' במשך 10 שנים ופשוט יודעת בוודאות שהיא לא אדם כזה.להיפך,היא תמיד היתה הילדה ההכי חכמה וההכי בוגרת בכיתה.מה יכול לגרום לה להשתנות ככה פתאום?? אבל נזכרתי ששנה שעברה היתה תקופה של חודש בערך,שבה היא נעשתה דיכאונית.בקושי מדברת,פרצוף חמוץ.היא גם היתה יוצאת בערב וחוזרת בשעה 12 בלילה,עם תירוץ שעשתה הליכה(אמא שלה סיפרה לי את זה) וזהו,אחרי החודש הזה היא חזרה להתנהג רגיל. ועכשיו,אני מודאגת וחושבת שאולי יש איזשהו קשר לתקופה הזאת לבין איך שהיא מתנהגת עכשיו,כיאלו היא מפחדת להיות לבד. מהניסיון שלך,מה זה יכול להיות? תודה מראש.

שלום אנה, אני חושבת שגם אנשים בוגרים וחכמים יכולים למצוא את עצמם פתאום מקנאים נורא, כאשר הם מרגישים שאדם יקר וחשוב מתרחק מהם קצת לטובת חבר/ה חדש/ה. לא ברור אם יש או אין לזה קשר לדיכאון שחוותה. השבוע ראיתי במקרה פרק נחמד נורא (פרק 4) בסדרה "יום האם", שהתעסק בדיוק בנושא זה. הנה - http://www.mako.co.il/mako-vod-keshet/mother-day-s1/VOD-f71c9aab3e49931006.htm מהניסיון שלי, זה יכול לקרות לכולנו, וצריך לקבל את זה בהבנה. לא נעים, לא נורא ליאת

שלום ליאת, בני בן השנה ושמונה חודשים (ילד שני) התחיל ללכת למשפחתון, המונה 3 ילדים, בספטמבר. נראה שמאוד נעים לו שם והוא הולך בשמחה. הענין הוא שהוא מאוד שתקן שם (לא מדבר ולא ממלמל). באופן עקרוני, אין לא הרבה מילים (כ-10-12 מילים), אך בבית (ובחוץ- כשהוא איתנו) הוא מקשקש, אומר אבא-אמא, אור, שואל אם האוכל חם, מבקש בובה, לשתות, לינוק, וכו. במשפחתון לעומת זאת, הוא לא מוציא הגה. מעבר לזה, יש לו קשר טוב עם הגננת והילדים. הוא מחבק אותה, מחייך אליה ומתקשר עם הילדים. בנוסף, הוא גם לא אוהב כשאנשים זרים מתבוננים בו, או מנסים לתקשר איתו, נלחץ כשאנשים זרים נכנסים למעלית וכו. מה עושים עם זה? תודה!

שלום דניאלה, על פניו, לא נשמע לי מדאיג כשמדובר בילד כה קטן. אם את מודאגת, פני ליתר ביטחון למכון להתפתחות הילד והתייעצי. קשה לי לאבחן דרך כאן האם מדובר במשהו נורמטיבי או בבעיה תקשורתית. תמיד, במקרים של דאגה וספק, מוטב להתייעץ עם גורם מקצועי פנים אל פנים. בברכה ליאת

בני בן חמש, ולפעמים רב עם אחיו בן השנה על צעצוע ולא מוותר לו. חברה אמרה לי שזו התנהגות שכבר לא אופיינית לגיל 5. האם זו באמת התנהגות-לא-תואמת-גיל או עדיין נורמלי לגילו?

שלום רינת, בכל גיל אנו קנאים לרכושנו, הגם שנטייה זו לובשת ופושטת צורה לאורך השנים. ילד בן חמש נאבק בתינוק בן שנה, לא על הצעצוע, אלא על אהבת ההורים ותשומת לבם. הקרב על הצעצוע משקף את רגשותיו של הבכור, את קנאתו, ואת דחפי התוקפנות כלפי מי שמתחרה בו על זמן האיכות אתכם. מבחינה זו, זה לגמרי נורמלי ומובן. כשתפחת הקנאה, תגיע גם הנדיבות. אם הוא קנאי לרכושו, ואינו מתחלק בצעצועים גם כשבא אליו חבר, זה כבר משהו אחר. במקרה כזה אפשר לעזור לו ולתווך עבורו את הסיטואציה. למשל, אפשר להחליט מראש באיזה צעצועים הוא מרשה לחבר לשחק ובאיזה לא. כאשר אנחנו מכבדים את רצונו והתנגדותו של הילד, הוא פחות נוקשה, ומוכן לפשרות. בברכה ליאת

בני בן 4.8 ילד מקסים, רגיש וחכם במיוחד. יש לו אחות קטנה בת 2.5. כעת הוא בגן עיריה טרום חובה, ממשיך באותו גן ועם אותה גננת משנה שעברה. לפני שבוע וחצי הגננת קראה לשיחה. לדבריה בננו צועק, מפריע, אלים לעיתים, לא ממלא אחר הוראות, וכל זאת באופן שלדבריה חורג מהנורמה. בשנה שעברה היא הגדירה אותו כ"ילד שובב" אולם השנה ההתנהגויות החריפו ולעיתים הוא ממש מקשה עליה לקיים שגרת לימודים רגילה בגן. ככל שחשבנו - לא מוצאים הסברים להסלמה בהתנהגותו, לא ההתנהגות הפרועה בגן ולא האלימות שהחל להפגין בבית. המצב בבית טוב מאד, משפחתית וכלכלית, לא חלו שינויים או טראומות חיצוניים. חשוב לי לציין גם שאנחנו לא הורים ש"זורמים" עם מה שבא לילד בבית חסר חוקים או גבולות (או לפחות כך אנחנו מרגישים). החלטנו עם הגננת על מעקב באמצעות טבלת עיצוב התנהגות, בבית ובגן, ממלאים פרצופים עצובים או מחייכים ומצ'פרים בפרס על כל 5 פרצופים מחייכים. לדברי הגננת - חל שיפור, וגם בבית זה מורגש. אמנם אין ימים מושלמים, אך הוא בד"כ מצליח להשיג 4-7 פרצופים מחייכים ביום, תלוי ביום. יחד עם זאת כמעט כל יום מתועד מקרה אחד של אלימות כלפי ילד בגן (כל פעם ילד אחר). היום בבוקר בני היכה אותי - חבט בגבי. בערב צעק והתחצף בעת ההשכבה לישון - וכשנזפתי בו הוא בעט בי. מבחינתי זה גבול אדום, אבל לא רציתי להגיב מתוך זעם. תפסתי אותו בחוזקה הבטתי בו ואמרתי בטון חד וברור שאת ההתנהגות הזו שלו הוא לא ישכח הרבה זמן, ושהיא לא מקובלת עלי בשום פנים ואופן, ושהוא ייענש בבוקר. מה הסנקציות שניתן לנקוט כלפיו במקרי אלימות? האם לעשות איתו "ברוגז"? לקחת לו צעצוע אהוב נראה לי לא רלבנטי ולא יעיל. מה עוד את מציעה למקר האלימות כלפיי היום, ובאופן כללי בהקשר להתנהגותו. האם להמשיך עם טבלת עיצוב ההתנהגות? תודה רבה!

שלום לך, מה שאת מתארת נשמע כמו בעיית גבולות (או חוסר גבולות), גם אם לתחושתך אינכם הורים 'זורמים'. בעיני, הניסיון להבין מה מקור ההתנהגות, אינו בא במקום הטיפול הענייני בה, ולפעמים, מרוב רצון טוב וניסיון להבין את הילד, אנחנו מפספסים, ומחמירים בבלי דעת את המצב. אני מבינה את הכעס שלך על מה שקרה אתמול או שלשום (זה באמת מכעיס), אך בעיני עונש חמור ויוצא דופן ("כך שלא ישכח את הבעיטה הזאת") אינו הפיתרון. כאשר אנחנו מגיעים לעונשים, ומחפשים את המענה ה'אולטימטיבי' לאירוע בודד, אנחנו בעצם עושים טיפול קוסמטי. הפיתרון, בעיני, הוא שינוי גישה כולל, תוך שמירה עקבית על כללים וציפיות ברורים מאד, בצורה עקבית ולאורך זמן. עיצוב התנהגות הוא דבר מצויין, אך עליו להיעשות נכון, ובליווי של גורם מקצועי. ככלל, כדי שמערך תגמולים יהיה יעיל, יש לעקוב אחר מספר כללי יסוד: * חשוב שיהיה ברור גם לנו וגם לילד מה *בדיוק* ההתנהגות המתוגמלת. להגיד לילד שיקבל מדבקה בכל יום ש"התנהג יפה", זאת אמירה כללית מאד. עדיף להיות הרבה יותר ספציפיים וברורים. למשל על כל שעה שבה לא היכה ילד אחר. שעה! לא יום! או על ישיבה במפגש ללא הפרעה. * חשוב לשמור את הפרס (מדבקה, ממתק, פרצוף מחייך) רק למטרה זו, ולא לחלק אותו בתקופה הזאת בשום מקרה אחר. * אין למנוע מהילד את התגמול על התנהגות טובה, אם עשה משהו רע אחר. כלומר, אם אנחנו מתגמלים על יום ללא נשיכות, ניתן לילד את הפרס אם לא נשך, גם אם באותו יום הוא קרע ילד במכות (אך לא נשך). רק לאחר שההתנהגות הספציפית נרכשה במלואה, אפשר לעבור להתנהגות חדשה. אני ממליצה מאד להיעזר בהדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים מנוסה, ולחסוך זמן, עוגמת נפש ותסכולים, מכם, מהילד ומהגננת. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בני בן חמש, מאובחן כבעל הפרעה בויסות החושי,טופל ע"י מרפאה בעיסוק והיום מטופל ע"י פסיכולוגית קלינית, באופן קבוע, מזה כשנה. בני חווה קשיים הרבה מעבר למישור החושי, גם בפן הרגשי וההתנהגותי. החששות שלנו מתגברים לקראת כיתה א' (סביר שלא נעלה אותו בשנה הבאה בכל מקרה, ועדיין...). ההתלבטות שלי כרגע היא האם כדאי לנו לפנות לפסיכיאטר, על מנת לבחון אם קורה לו גם משהו מעבר לבעיה המאובחנת - האם קיימים קשיי קשב וריכוז? ADHD? מחד, זה כאילו עדיין לא משנה,ומאידך, אבחון מוקדם תמיד עדיף, לא? אני נצאת בתחושה שאנחנו עושים הרבה מאוד, ועדיין לא רואים שיפור מספיק משמעותי. קשיי התנהגות והקשיים החברתיים כתוצאה מהם נמשכים וקשה לי להעריך אם זה הגיוני וצריך לתת לדברים זמן או שאולי אנחנו פשוט לא עושים מספיק/לא עושים את הדבר הנכון. מה את אומרת?

שלום רב, מאחר שישנם גורמים מקצועיים בתמונה, מוטב להתייעץ איתם, כמי שמכירים את הילד מקרוב, את הרקע ההתפתחותי שלו, ואת המופע ההתנהגותי שלו. כל עצה שאתן לך מכאן תהיה, באופן בלתי נמנע, חכמה פחות מזו שיתנו לך הגורמים המטפלים. אוכל לומר לך רק, לא לוותר על תחושות הבטן האימהיות שלך, ואם יש בך דאגה או עמימות - דאגי לסלקם בהקדם. בהצלחה ליאת

הי ליאת בני בן ה- 9 הולך זה שנה שלישית לחוג טאווקאנדו, השנה הוא עבר לקבוצה של הגדולים במטרה לקדמו, הייתי רוצה לציין שבני אינו ילד שאוהב ספורט וגם לא ילד תחרותי מטבעו, הוא לא נהנה בחוג ו"המכות" שהוא מקבל שם חזקות וכואבות יותר והוא אינו רוצה להמשיך בחוג, (קצת לחוץ מהילדים הגדולים יותר, המדריך של החוג טון שאני הבעייתית - ממש נעלבתי ))-:). אנחנו כהורים רוצים שימשיך בחוג אחד של פעילות ספורטיבית כגון זו, גם בין היתר שידע להגן על עצמו נכון, ועוד חוג נוסף לבחירתו.(ניסינו שחייה לפני הטאוקוונדו, והוא לא רצה להמשיך בשום פנים ואופן והפסקנו יחסית בתחילת השנה) האם יש ל"הכריח" ילד להמשיך ולסיים את השנה בחוג ע"מ ללמדו התדמדה מהיא? הרי חוגים הם משהו שעושים בכיף ומספיק יש חיכוחים בבית על דברים אחרים, אזי מדוע להוסיף גם ויכוחים על חוגים?? תודה רוית הוא לא ממש סובל בטאוקוונדו אבל לא מת על זה והיה שמח לוותר.

שלום רווית, חוגים הם סוג של העשרה שאנו מעניקים לילדים שלנו, מתוך אמונה שיש בהם כדי לתרום לרווחתם, לקידום בריאותם, להעשרת עולמם, ולהרחבת המעגלים החברתיים שלהם. לצד כל אלה, ישנם רווחים נוספים כמו לקיחת אחריות, עמידה במחוייבויות ויכולת להתמיד נוכח קשיים. למרות כל יתרונותיהם הבולטים, חשוב לזכור שמדובר בפעילות שעבור ילדים מסוימים (ובזמנים מסוימים) היא מהווה סוג של מעמסה. לכן, בעיני, נכון להישאר קשובים לרצונותיו והעדפותיו של הילד, ולא להתעקש בכל מחיר על פעילות שאינה מספקת, אינה מהנה ואינה מאתגרת, רק כדי ללמדו מהי התמדה. יהיו מספיק הזדמנויות בעתיד. בברכה ליאת

שלום רב, בני בכיתה א' , לשמחתנו נפרדנו מילד ש"ליווה" אותו שנתיים בגן טרום חובה וחובה , הילד היה ועדיין מאוד אגרסיבי ושתלטן הוא "המפקד" ובני היה לאורך השנים ה"פקוד/משרת" , עכשיו לצערי הם נפגשים בחוג משותף ושוב אני רואה את בני חווה את השתלטנות שלו כלפיו (למשל:תעצום את העינים ותשב , ובני עושה זאת בעיניים עצומות תרתיי משמע..והילד צוחק עליו עם חבר אחר) בני לא מבין זאת ורואה זאת כמשחק . ניסיתי ברגע האמת להסביר לו שה"חבר" צוחק עליו וישפקח את עינייו..אך הוא לא רוצה ומעוניין לשתף פעולה עם השתלטן . אני סובלת מאוד מלראות את המצב . את המשיכה של בני לבנים מהסוג הזה , זו פעם שנייה שנוצרת מערכת יחסים כזאת אצלו שנמשכת שנים . פעם ראשונה בגן של גילאים 2-4 ופעם שניה בגילאים של 4-6 . מערכת של ילד שתלטן מאוד שהופך את בני לפלסטלינה ובני מעוניין ביחסים הנל . קשה לי מאוד לראות את ההתנהגות הזאת הופכת לדפוס ואני חוששת לעתיד . מה ניתן לעשות ? כיצד ניתן להסביר לו שהיחסים האלה אינם בריאים לו ? מעבר להפרדה , שאת זה אני מבצעת בצורה מלאה . לא מבקר אותו ואני לא מאפשרת מפגשים מעבר לחוג . בנוסף ,, לא יודעת אם קשור ..הוא לא מעוניין לייצר מערכות יחסים חדשות עם חברים חדשים בכיתה א' וטוען שהנל הוא החבר הטוב שלו ורק אותו הוא אוהב.(לכן אין חברים חדשים . ) היה מקרים בעבר שה"חבר" אסר עליו לייצר קשרים עם ילדים אחרים . ובני כמובן ממושמע ... יש סימפטום מדאיג נוסף שהוא כסיסת ציפורניים והוא אוכל את החולצה עד שהיא רטובה לחלוטין .): אשמח לתגובה / עיצה בנושא . רוב תודות!

שלום רב, הבחירות החברתיות של הילדים שלנו לא תמיד מצייתות לחוקי ההיגיון שלנו, והן נשענות על צרכים אקטואליים חולפים. כך, למשל, נראה ילדים חסרי ביטחון המתחברים ל'בריון' של הגן כדי ליהנות מהגנתו או מאשליית הכוח הקורן ממנו. לפעמים החיבור לילד 'אלים' עונה על צורכי התוקפנות של הילד החלש, ומאפשר לו 'כיסוי' להתנהגויות שלא היה מעז ליזום או לבצע. בכל מקרה, יהיו הסיבות אשר יהיו, אין טעם רב לנסות להפריד את הילדים בכוח, שכן כל עוד הצורך קיים, הילד החלש ימשיך לחפש באופן אקטיבי קשרים בעלי אופי דומה. המטרה כרגע, לפחות כפי שאני רואה את הדברים, היא לחזק את הילד שלך, להפחית גורמי לחץ ומצוקה בחייו, ולחפש פעילויות שיזמנו לו חוויית הצלחה ויכולת. בשל ביטויי המצוקה שלו (כסיסת הציפורניים ולעיסת דש הבגד) שווה לשקול טיפול רגשי, אצל פסיכולוג ילדים קליני או מטפלת באמנות, שיכוון לשיפור הביטחון העצמי, הדימוי העצמי ותחושת המסוגלות שלו. בהצלחה ליאת

תודה רבה על תגובתך. לדעתך טיפול רגשי אצל פסיכולוג יקל את המצב ? כלומר מה הפתרון האולטימטיבי לדעתך ? רוב תודות.

היי בעקבות המלצתך לבצע אבחון פסיכודידקטי פניתי לקופת החולים והוצע לי לבחור בין מבחן טובה לבין מבחן bcg . מה ההבדל? מה יותר מתאים במקרה שלי (חוסר יכולת לבצע שיעורי בית ברצף ואי סיום מבחנים בכיתה בזמן הקצוב) ? האם אלה בכלל מבחנים פסיכודידקטים או שמא עליי לפנות לגוף כמו ניצן? מכון פרטי? נראה לי שדי הלכתי לאיבוד אודה על הכוונתך

שלום אתי, אבחון פסיכודידקטי אמור לדגום מגוון רחב של תפקודים קוגניטיביים, ולמפות את הקשיים בצורה יסודית. מבחן טובה ומבחן ה-brc הם מבחנים ממוחשבים, המספקים מידע נוסף, הנוגע לרמות הקשב, המוסחות והאימפולסיביות של הנבדק, אך שניהם אינם מחליפים את האבחון המלא. הם יכולים לתמוך בו, ללמד על מידת יעילותו של הריטלין, וללמוד עוד על הפרופיל הנוירו-קוגניטיבי של הנבדק. אני באופן אישי בעד אבחון מקיף הכולל היבטים נוספים מעבר לקשב וריכוז. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתנו בת שנה ושמונה.נושכת ילדים אחרים בגן. היא הילדה היחידה בגן אשר נושכת. בבית הלידה היתה נושכת אותי ואת אישתי אך לאחר הקפדה על מענה מידי שכלל: א. היתיחסות לכך שזה לא נעים לנו ב. העברתי אותה למקום אחד(במרחק עין כמובן) והסחת דעתה למשחק או ספר. הנשיכות בבית פסקו כמעט לגמרי. בגן הנשיכות ממשיכות. שאלתי אליך: מה תמליצי לנו לבקש מהגננת שתעשה כאשר הילדה שלנו נושכת? העניין נמשך כבר 3 חודשים ואני בטוח שאת מבינה כמה לא נעים לראות את סימני הנשיכה אצל ילדים אחרים בגן תודה אסי

שלום אסי, בתך נמצאת בגיל שבו נשיכות הן עניין נפוץ למדי, ולפיכך, עם כל אי הנעימות הכרוכה בדבר, הייתי מטפלת בזה כבכל התנהגות תוקפנית אחרת. גננות, במיוחד אלה העוסקות בגיל הרך, מכירות את הנושא ויודעות להתמודד איתו בהצלחה. בגדול, נשיכות מקבלות איזו התייחסות מיוחדת מצד המבוגרים, ובעיני זו טעות. מוטב להתייחס לכך כמו למכות, דחיפות או משיכות שיער, המשקפות את קשיי הוויסות של ילדים בגיל הרך. התייחסות נחושה ועניינית, והרחקה של הילד הנושך מהסיטואציה, אמורה להספיק לצורך הכחדה. בהצלחה ליאת

אשמח לקבלת עיצה ועזרה. איך לעזור לילד בן 4 שנכנס כל בוקר לגן עם אימו בצרחות, בטענה שהוא לא רוצה לבוא לגן. הוא יכול לזרוק כיסא, לזרוק עצמו לריצפה, לבעוט בדלת. 10 דקות לאחר שהאם הולכת, הוא ילד אחר לחלוטין. צוחק, לוקח חלק פעיל בגן, יש לו חברים, נהנה. ניסינו טבלה עם דבקיות ומתן גמול, חיזוק מהבית ע"י מכתבים והקראתם במפגש, מתן סמכויות ותפקידים לילד שיחזקו אותו.

שלום דנה, לאור מה שאת מתארת, ה'מופע' מכוון לאמו, ואינו משקף בעיה אמיתית של הילד עם הגן. לכן, אין טעם להשקיע מאמצים בחיזוק הקשר עם ההורים במשך שעות הפעילות בגן (שהרי הוא מתפקד מצויין בהיעדרה של האם), אלא להשקיע בחיזוק ההורים כדמויות סמכות, כולל המלצה על הדרכת הורים. בברכה ליאת

הי, אנו גרים באשקלון ובני בכיתה ב' ועבר את מבחן שלב א' באיתור מחוננים. לא למדנו למבחן ולא עשינו חזרות על חומר מתקדם. לאחר שהוא עבר את השלב הראשון חקרתי על הנושא וראיתי שיש קורסי הכנה למבחן. שאלתי היא, האם לדעתך יש צורך הלימוד לשלב ב'? האם יש ילדים מחוננים שלא עוברים את המבחן רק כי לא עשו קורס הכנה? תודה

שלום רב, קורסי הכנה למבחני משכל פוגעים בתוקפם ומעוותים את תוצאותיהם. ילד מחונן מצליח לבצע את מטלות המבחן ללא כל הכנה. ילד שעובר את המבחן הודות לאימון והכנה מוקדמים, עלול להיות מאובחן בטעות כמחונן, ולמצוא את עצמו מתוסכל מאד בהמשך, עד כדי פגיעה ממשית בתפקודו הרגשי והאקדמי. הניחי לבנך להגיע למבחן ללא כל הכנה, וזכרי שמרביתנו מצליחים בחיים הודות לעבודה קשה והשקעה, ולאו דווקא בשל מנות משכל חריגות. בברכה ליאת

בימים אלו כל תלמידי כיתות ב מקבלים ההזמנות למבחני איתור המחוננים. הורים רבים שואלים את עצמם איך כדאי להתחייס להזדמנות הזו : האם בני יכול להתאים לתוכנית המחוננים? האם ביתי תצליח במבחני המיון? האם שווה להשקיע בהכנה? כלי חדש. המבדק, יתן לכם תשובות בדיוק לשאלות אלו. המבדק הינו כלי שיאפשר לכם ההורים לקבל מושג אובייקטיבי על התאמתו של ילדכם להשתתפות באחת מתוכניות המחוננים שמציע משרד החינוך ועל סיכוייו לעבור את הבחינות בציון גבוה מספיק על מנת להתקבל. בנוסף ניתוח התוצאה יאפשר לכם ההורים לקבל החלטה מושכלת יותר לגבי הצורך בהכנה, היקף ההכנה הדרושה ואופייה. המבדק בודק את הרמה וההתאמה הן לשלב א' והן לשלב ב' וכולל שאלות משני השלבים. חבל להשקיע בשלב א' מבלי להסתכל קדימה ולבדוק את סיכויי ההצלחה בשלב ב'. לאתר המבדק com.מחונן.www http://www.xn--9dbduge.com

יש לי בת בגיל 14 מגיל 12 התחילו בעיות של תוקפנות מילולית צעקות העלבות חוסר אמפטיה גם בבית הספר בין החברות כאשר היא מתעצבנת היא תוקפת ופוגעת ואז מתרחקים מימנה מה עושים? היא לא מוכנה ללכת לטיפול

שלום מיכל, מאחר שאין לכם שליטה על מה שקורה לה עם החברות, נסו לקחת שליטה על מה שקורה בבית. הבית והמשפחה הם המעבדה החברתית הראשונית, ולמה שקורה בבית יש השפעה גם על מה שקורה בחוץ. אם אינה רוצה להגיע לטיפול, פנו אתם להתייעצות, והכתיבו כללים חדשים בבית. בבית, אנו יכולים לשלוט במערך התגמולים והחיזוקים הבאים בעקבות התנהגויות חיוביות ושליליות, ובכך להשפיע על תדירות הופעתן. כאשר בתכם תלמד שלדיבור פוגעני ומחוצף יש תוצאה טבעית בלתי רצויה מבחינתה, המוטיבציה לשינוי תגבר. תוצאה טבעית לדיבור לא מכבד כלפיכם יכולה להיות הימנעות שלכם מלצ'פר אותה, במגוון דרכים עליהם תוכלו לחשוב בעזרת הפסיכולוג המטפל. בהצלחה ליאת

תודה רבה אך שאלה האים יכול להיות שכאשר היא קיבלה מחזור ואז התחילה ההתנהגות להשתנות ליפני היתה ילדה מקסימה האים יש משהוא הורמונלי שניתן לטפל אולי בתרופה מסוימת תודה תודה

שלום, אני מחפשת פסיכולוג/ית קליני/ת לילד בגיל שמונה, באיזור המרכז כזה שעובד עם "מכבי" לטיפול בחרדה. נא השיבו למייל שלי. תודה מראש!

היי דבי, אנא, כתבי הודעת המשך, והוסיפי את כתובת המייל שלך לגוף ההודעה, כדי שתהיה גלוייה לעיני הקוראים. בהצלחה ליאת

בתי בת שנתיים ו5 חודשים, בהסכמה עם הגננת החלטנו לפני כ4 חודשים להתחיל גמילה. קראנו לילדה ספרים, קנינו ביחד תחתונים והתחלנו בתהליך. מאותו יום החלה מבחינתי סאגה של גמילה- אני ובעלי אובדי עצות, מיואשים ולא יודעים מה לעשות. אנחנו אומרים לה הרבה פעמים ביום לשבת בשירותים והיא תעשה שם צרכים ותוריד מים ותתלבש לבד. לאחר מכן יכולות לחלוף 15 דקות ופתאום אראה שהיא עשתה על עצמה פיפי. היא לא תגיד כלום וגם לא יפריע לה. אולי רק 3 פעמים ביום תבקש להתפנות, יתר הפעמים זה מיוזמתנו. לפני חודשיים חזרנו לחיתולים כי לא ראינן התקדמות, הגננת לחצה ואחרי שבוע הורדנו שוב חיתול. במשך חודשיים מאז הילדה מפספסת על ימין ועל שמאל וגם עושה בשירותים.מה לעשות? לפנות לטיפול? להפסיק גמילה, או לעשות בהדרגה?

שלום לך תהליך גמילה מטיטולים, כשמו כן הוא- תהליך. לוקח לפעמים קצת זמן עד אשר הילד מצליח לשלוט על צרכיו. לצערי הרב כנראה שקצת הלכתם לאיבוד ובילבלתם את הילדה בתהליך הגמילה. באופן כללי אם מחליטים ללכת על גמילה מטיטולים- אין דרך חזרה. נראה לי מאוד לא נכון להחזיר את הטיטול לילדה, זה משדר לה מסר של "נכשלת, אי אפשר לסמוך עליך ולכן אנו חוזרים לטיטול". בשלבים הראשונים של הגמילה על המבוגר ליזום את הישיבה בשרותים/ סיר ולא לסמוך על הילד שיעשה זאת לבד מכיוון שעדיין אינו מסוגל להבין כל כך את התהליך של ההתאפקות וההתפנות. מציעה לכם להושיב אותה בשעות קבועות (כל שעה וחצי- שעתיים) ולא לחכות שתגיד שיש לה פיפי. גמילה מטיטולים הינה דרישה חינוכית של המבוגר מהילד בהתאם לדפוסים החברתיים אשר בהם חיים. וכמו כל דבר עם ילדים צריך להתאמן כדי שזה יצליח. תנו לה את הזמן שלה. היו סבלנים וסובלנים כלפי פיספוסים ותראו שזה יצליח. מוזמנים ליצור איתי קשר בפרטי אם מעוניינים בהצלחה אריאלה זמיר- מנחת הורים

שלום אורלי, אין לי מה להוסיף מעבר לדבריה של אריאלה, שעולים בקנה אחד גם עם ה'אני מאמין' שלי בנושא הגמילה. אל תחזרו לאחור ואל תחזירו את הטיטולים. המשיכו בתהליך עם עוד סבלנות וסלחנות, ובמידת הצורך התייעצו לצורך עידוד ו'שכלול' עם גורם מקצועי. בהצלחה ליאת

יש לנו ילד בן 2.5 אחותו בת 6.5. עד גיל שנה אצל המטפלת היה מרביץ לתינוק שאיתו, אחר כך בגן הפרטי הרביץ לכל ילדי הגן בצורה חמורה והיום שהוא בגן עיריה כל יום אני מקבלת טלפונים מהגננת הוא אלים בצורה נוריאת, גנגסטר, נכנס לגן וכל הילדים מפחדים ממנו, הוא מכה ילדים סתם ללא סיב, חולה על שליטה, שולט בגן ובגננות שגם להן הוא מרביץ. בבית מרביץ לאחותו יש התקפי זעם מרביץ לעצמו מרביץ לדברים כמו מקרר, ריצפה מעיף דברים. מבלינה שכלית הילד הכי חכם בגן, יודע צורות, צבעים, חיות, מספרים, לספור חכם בצורה מדהימה לגילו וגם מדבר. מה שהפריע לי זה שהגגנת אמרה שלבד הוא מלאך אך בקבוצה הוא איום ונורא.אני מאד חוששת , מה זה יכול להיות ???????????

שלום קרן, אני בוחרת להיתפס להגדרה ההומוריסטית שלך - "גנגסטר". מה שמאפיין גנגסטרים זו האמונה שעל פיהם יישק דבר. הם החוק! ילדים בני שנתיים שלוש מתאפיינים ביכולת דלה לשליטה בדחפים, ולכן, ילדים עם רמות תסכול או אגרסיה גבוהות, מפגינים התנהגות תוקפנית הנראית חסרת שליטה ואינטנסיבית. בנוסף על ההיבטים הנורמטיביים ותואמי הגיל, יש ילדים שנולדים עם קושי בוויסות הרגשי שלהם. ילדים כאלה מפגינים, כמעט מיום לידתם, התנהגות סוערת, והווליום הרגשי שלהם גבוה מהרגיל. יהיו הסיבות אשר יהיו, על ההורים ללמוד לקבל את העובדה שיש להם ילד 'סוער', וללמוד להתנהל ביעילות בבית ומחוצה לו. חשוב לאמן את הילד בתסכולים מתונים (גבולות!), ולהרחיב את רפרטואר התגובות שלו למצבי קונפליקט, אכזבה ותסכול. ממליצה מאד על ספר מצויין באנגלית, המספק הבנות והכוונות בשפה ידידותית מאד. parenting a child who has intense emotions הדרכת הורים טובה אצל פסיכולוג ילדים קליני יכולה לתרום רבות לתהליך ולקדם אתכם. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 10 עבר לפני שנה וחצי אבחון פסיכו דידקטי ואובחן כילד עם סף חרדה גבוה, עם מיעוט כוחות להתמודד במצבי קושי ואתגרים , כמי שנוטה להלעב בקלות ואובחנה בעיה רגשית כשהתופעות לואי הן מיצמוצים בעיניים ועיוותי פנים. המיצמוצים והעיוותים באים בגלים הולכים ושבים מדי פעם ולאחרונה התרבו עקב מתחים במשפחה שהילד כנראה חווה ואף מתחים חברתיים רגילים שאופיינים לילד בגילו. שאלתי היא כיצד ניתן , אם בכלל, למנוע את המיצמוצים והעיוותים? האם יש טיפול תרופתי? רגשי ?

שלום שרון, טיקים מוטוריים (מצמוצים והעוויות פנים) הם סימפטום של מצוקה ומתח, וכמו שציינת היו לכך עדויות באבחון. בסופו של כל אבחון יש, בדר"כ, גם המלצות, ואני מניחה שגם במקרה שלכם נכתבו המלצות להמשך טיפול. הטיקים חולפים כאשר רמות המצוקה יורדות, ולכן (למעט מקרים חמורים מאד) הטיפול הוא רגשי ולא תרופתי. בהצלחה ליאת

מיתי הוא ילד בן 3 בן יחיד. בשיחה שהתקיימה עם הגננת נאמר כי מיתי מתקשה לקבל מרות בגן, מרביץ לילדים, ומרביץ ופוגע בעצמו. כל יום חוזר מהגן עם מכות וחבלות בגופו וזה כתוצאה מפגיעה עצמית. לוקח משאים ומכה בפניו עד לקבלת סימן כחול. כששאלתי אותו מה קרה אמר זה אני עשיתי. הגננת אמרה שקשה לו לומר אותיות ק, ר, ת והמליצה להפנות לקלינאית תקשורת. מעבר לכך אמרה שמבחינה קוגניטיבית הוא נבון מרוכז. לא מקבל מרות וגבולות בגן. כשאומרים לו להפסיק להפריע ממשיך. או כשמבקשים ממנו לאסוף חפצים לא מסכים. עושה דברים מסוכנים בגן וצריך להשגיח עליו כל הזמן. באינטראקציה עם ילדים בגן מגלה חוסר אמפטיה לאחר, רואה רק את עצמו. מרביץ לאחרים, כשראה נעלים צבעוניות אצל חבר טוב השתולל ובכה בגן ורצה לקחת לו את נעליו. יצויין כי אין לו סדר יום שגרתי אחרי הגן. כל יום נמצא במקום אחר איתי- פעם אצל סבתא או דודה או מקום אחר. כשלא מקבל משהו בבית מתפרץ ובוכה עד שמכה את עצמו בריצפה. לא מוכן לישון בלילה אלא במיטתי מול טלוזיה, לא מוכן להתרחץ, אדון לעצמו. מה עושים?

שלום לך, בתור התחלה, ממליצה לך לפנות למכון להתפתחות הילד, ולברר האם קיים עיכוב התפתחותי-תקשורתי, או בעיה בוויסות התחושתי. לאחר האבחון הראשוני, חשוב לפנות להדרכת הורים, שתנחה אתכם כיצד לחזק אצלו את הבנת כללי ההתנהגות, וכיצד להציב ביעילות את מערך הציפיות והגבולות בבית. ילד שמתנהל כאילו הוא 'אדון לעצמו', כמוהו כילד הנשאר לבדו ללא השגחה. נוכחות הורית סמכותית היא חלק מסביבת גידול מיטיבה, וכדאי מאד לשכלל אותה בעזרת פסיכולוג ילדים. לסיכום - קודם אבחון מסודר, ואז - הדרכת הורים. בהצלחה ליאת

הי ליאת, בני בן ה-9, כיתה ג': היום גילינו כי הוא אומר למורות ששכח את הספר ואו מחברת של אותו מקצוע כשבעצם הספר נמצא אצלו בתיק, כיוון שלא הכין שיעורי בית. אני טוענת: א. אם ש"ב יהיו כתובים ביומן, אני אחראית, כהורה, שבני יכין אותם. לא יהיו כתובים ביומן = לא יכין אותם ב. על המורות הנחמדות של ימינו להיות אחראיות שש"ב יהיו כתובים ביומן, והן צריכות להתמודד עם אי הכנת ש"ב. אנני מוכנה להפוך את ביתי לשדה קרב בגלל ש"ב (במיוחד אם יוציא לי במבחנים ציונים טובים) שאלותיי: האם אני צודקת??? איך להמודד עם שקר שתפסתי אותו משקר לי ואו בעצם למורות??

שלום רוית, האחריות על הכנת שיעורי הבית, לפחות בעיני, היא של התלמיד עצמו. אחריותם של ההורים היא לחנך בהדרגה את הילד, ולהפוך אותו ללומד עצמאי, כשיר, האחראי להצלחותיו וכישלונותיו. בנוגע לטענות שהצגת, אוכל להקדים ולומר שהמורות הנחמדות של ימינו מתמודדות עם מערכת מסועפת של אתגרים. תפקידן קשה ומורכב, דורש אחריות, מקצועיות, רגישות, מנהיגות, ויכולת אקדמית גבוהה. המורה ניצבת בפני שיפוט בלתי פוסק של התלמידים, המעריכים את מצב רוחה, בקיאותה, רמת ההוראה שלה, תכונותיה האישיות, סגנון הלבוש שלה והתנהגותה. לצד עצמאותה היחסית של המורה בכיתה, היא נתונה לפיקוח והערכה מצד גורמים נוספים בתוך ומחוץ לבית הספר. בתוך בית הספר, יש מנהל/ת ובעלי תפקידים שונים כגון רכז/ת השכבה או רכז/ת המקצוע. מחוץ לבית הספר, כפופה המורה לסמכותו של המפקח הבוחן אותה לעיתים קרובות ומעריך את ביצועיה. נוסף על כל אלה, קיימים גורמים אחרים נוספים המשפיעים על המורה: עמיתיה למקצוע, המבקרים ומחווים דעה על עבודתה, הורי התלמידים, המפקידים בידיה את ה'אוצר' למשמרת של כמה שעות מדי יום, וכמובן, החברה הרחבה שאנחנו קוראים לה לפעמים 'דעת קהל'. אני ספק אם מנכ"ל בחברת הייטק נתון במערכת לחצים המשתווה לזו של המורים, ולכן נתונה להם הערכתי העמוקה והכנה. לאור כל האמור כאן, נדמה לי שאפשר לוותר למורה הנחמדה של בנך על מטלה נוספת, ולהוריד מעליה את האחריות למה שכתוב או לא כתוב ביומן. את שיעורי הבית על התלמידים להכין בעצמם, כאשר על ההורים מוטלת המשימה לסייע בהקניית הרגלי העבודה, ביצירת התנאים ללמידה בבית, ובמעורבות כל אימת שמתעוררות בעיות לימודיות או התנהגותיות. המורים אחראיים על התאמת מטלות הבית ליכולותיהם של התלמידים, ועל בדיקתם בכיתה. כאשר את הופכת את ביתך לשדה קרב, את יוצרת אצל בנך עמדה שלילית כלפי תהליך הלמידה וכלפי ביה"ס, ומפקיעה ממנו את האחריות להישגיו. את הציונים הטובים במבחנים הוא מביא לעצמו, ולא "מוציא לך", ובעיני, רצוי שכך הדברים יוצגו גם לו. כאשר הוא משקר לך או למורות, תוכלי להביע את מורת רוחך, אך להשאיר לו להתמודד עם תוצאות התנהגותו. משימה קשה, הא? העובדה שבנך תלמיד טוב, מעידה על כך שאת עושה משהו טוב ונכון, נסי לשמור על זה, ולהימנע מטעויות שמקלקלות את היחסים בינך לבינו או בינו לבין ביה"ס. בהצלחה ליאת

שלום רוית, האחריות על הכנת שיעורי הבית, לפחות בעיני, היא של התלמיד עצמו. אחריותם של ההורים היא לחנך בהדרגה את הילד, ולהפוך אותו ללומד עצמאי, כשיר, האחראי להצלחותיו וכישלונותיו. בנוגע לטענות שהצגת, אוכל להקדים ולומר שהמורות הנחמדות של ימינו מתמודדות עם מערכת מסועפת של אתגרים. תפקידן קשה ומורכב, דורש אחריות, מקצועיות, רגישות, מנהיגות, ויכולת אקדמית גבוהה. המורה ניצבת בפני שיפוט בלתי פוסק של התלמידים, המעריכים את מצב רוחה, בקיאותה, רמת ההוראה שלה, תכונותיה האישיות, סגנון הלבוש שלה והתנהגותה. לצד עצמאותה היחסית של המורה בכיתה, היא נתונה לפיקוח והערכה מצד גורמים נוספים בתוך ומחוץ לבית הספר. בתוך בית הספר, יש מנהל/ת ובעלי תפקידים שונים כגון רכז/ת השכבה או רכז/ת המקצוע. מחוץ לבית הספר, כפופה המורה לסמכותו של המפקח הבוחן אותה לעיתים קרובות ומעריך את ביצועיה. נוסף על כל אלה, קיימים גורמים אחרים נוספים המשפיעים על המורה: עמיתיה למקצוע, המבקרים ומחווים דעה על עבודתה, הורי התלמידים, המפקידים בידיה את ה'אוצר' למשמרת של כמה שעות מדי יום, וכמובן, החברה הרחבה שאנחנו קוראים לה לפעמים 'דעת קהל'. אני ספק אם מנכ"ל בחברת הייטק נתון במערכת לחצים המשתווה לזו של המורים, ולכן נתונה להם הערכתי העמוקה והכנה. לאור כל האמור כאן, נדמה לי שאפשר לוותר למורה הנחמדה של בנך על מטלה נוספת, ולהוריד מעליה את האחריות למה שכתוב או לא כתוב ביומן. את שיעורי הבית על התלמידים להכין בעצמם, כאשר על ההורים מוטלת המשימה לסייע בהקניית הרגלי העבודה, ביצירת התנאים ללמידה בבית, ובמעורבות כל אימת שמתעוררות בעיות לימודיות או התנהגותיות. המורים אחראיים על התאמת מטלות הבית ליכולותיהם של התלמידים, ועל בדיקתם בכיתה. כאשר את הופכת את ביתך לשדה קרב, את יוצרת אצל בנך עמדה שלילית כלפי תהליך הלמידה וכלפי ביה"ס, ומפקיעה ממנו את האחריות להישגיו. את הציונים הטובים במבחנים הוא מביא לעצמו, ולא "מוציא לך", ובעיני, רצוי שכך הדברים יוצגו גם לו. כאשר הוא משקר לך או למורות, תוכלי להביע את מורת רוחך, אך להשאיר לו להתמודד עם תוצאות התנהגותו. משימה קשה, הא? העובדה שבנך תלמיד טוב, מעידה על כך שאת עושה משהו טוב ונכון, נסי לשמור על זה, ולהימנע מטעויות שמקלקלות את היחסים בינך לבינו או בינו לבין ביה"ס. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 10 לערך שמזה מספר שנים מאובחן בהתנהגות גבולית של הפרעה קלינית המפריעה לו בלימודים וגם בחיי היום, הוא מעולם לא טופל ע"י פסיכולוג קליני. האם תוכלי להמליץ על על פסיכולוג \ ית מתאימים מאזור ראשל"צ, רחובות או נס ציונה. תודה.

שלום אייל, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

הבן שלי בן ארבע, שנה שעברה עבר לגן חדש בתקווה שיעבור עם ילדים מהגן הזה לגן עירייה. אך הדבר לא קרה... הוא עבר לגן עירייה השנה בשבוע הראשון היה מאוד מאוד קשה אבל לאחר מכן נרהא שהוא הסתגל. למעשה נראה הוא הפנים את חוקי הגן...אבל לא ממש את חוקי הילדים. אני רואה שוב ושוב שכשהוא בחרה הוא עומד מהצד ומסתכל. נרהא לי שרוב הזמן הוא לא משחק עם ילדים אחרים. אנחנו כמובן מזמינים חברים מהגן החדש הבייתה אבל אם מישהו מעליב אותו זה נחרט אצלו ולא נשכח (ילד שלא רצה לתת לו לשחק במשחקים שלו למשל) בנוסף ניסינו ללכת לחוגים שונים והוא ממש נלחץ ולא מוכן להשתתף בשיעור - נרהא שהוא רוצה חוג רק אם אני אהיה גם חלק מהחוג...- מלחיץ אותו להפרד ממני בחוג למרות שאני רואה שהוא משתוקק להצטרף לילדים ומשהו מונע ממנו לעשות זאת..... כרגע עזבנו את נושא החוגים ואולי ננסה חוג שהוא יותר עדין (התעמלות בקבוצה מאוד קטנה כשאני יושבת בצד ומחכה - זה בבית של מורה פרטית ולא במתנס עם עוד הרבה ילדים) מה אנחנו יכולים לעשות כדי להקל עליו? אני אציין שהוא שמח להזמין כל חבר אליו....ושמח ללכת לגן ולמפגשים אחהצ או ימי הולדת ובכל זאת אני חושבת שהוא נמנע מלהתחבר...פוחד לקבל דחייה וא משהו כזה.... שנה שעברה היה מהגדולים בגן - והיה משחק יפה (הרבה משחקי דימיון וכדומה...)

עוד משהו...אני שמה לב שהוא מאוד אוהב לדבר עם מבוגרים...לספר סיפורים (לא בהכרח בעלי פואנטה :))

שלום רב, אתחיל מהסוף - יש ילדים המעדיפים את חברתם של המבוגרים, נהנים לדבר אתם ולנהל אינטראקציות, בשונה מאד ממה שקורה להם עם בני גילם. אם חושבים על כך, מבינים שהרווח העיקרי מהמצב טמון בכך שמבוגרים נוטים להתנהגות וותרנית וסלחנית כלפי ילדים קטנים. בתוך קבוצת הילדים אין הנחות, וכל ילד חייב (כמו שאמרת נכון) ללמוד להפנים את חוקי הילדים. כאשר את נוכחת כל הזמן, שומרת עליו, חוסכת ממנו התמודדות, מאפשרת לו חוג קטן ומצומצם בתנאים שלו, את מעכבת את התהליך, ומפריעה לו לרכוש את הכלים החברתיים שאפשר לרכוש רק כשאנחנו מתמודדים בעצמנו. מהתיאור שלך, אני מתרשמת (זה כמובן רק רושם ולא קביעה נחרצת), שאין לילד שלך בעינ חברתית או תקשורתית ממשית, ושהוא דווקא כן מצליח ליצור מערכות יחסים תקינות עם חברים. עימותים ואכזבות הם חלק מההתנהלות החברתית, ובנך יוכל לעמוד בהם אם רק תתני לו זמן והזדמנות. אני ממליצה לך להמשיך ליזום מפגשים חברתיים עבורו, אך להניח לו להתנהל בהם בדרכו, מבלי לרפד לו את המציאות. ככל שתסמכי עליו יותר, כך הוא יוכל לסמוך על עצמו. ואגב, עם החוגים אפשר להמתין. לא בוער. יש ילדים שפחות זקוקים לזה בגיל הרך, ואפשר להניח לזה עד שזה יבוא ממנו. בהצלחה ליאת

שלום, אני צריכה בדחיפות פסיכולוג קליני שנותן חוות דעת לבית משפט , אשמח מאוד לקבל המלצה על מישהו כזה באזור המרכז! תודה רבה !

שלום שרית, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בבקשה תקראי עד הסוף. אני לא יודעת מאיפה להתחיל .. אני בת 22 .. יש לי אח בן 19 והוא הבן אדם הכי אגואיסט בעולם! הוא לא תמיד היה ככה .. עד גיל 14 הוא היה נורמאלי וחמוד .. אני יודעת שמהגיל הזה זה גיל הטיפש עשרה אבל זה פשוט לא נגמר ואני חוששת שהאופי הזה ישאר לתמיד. אז ככה .. אח שלי הוא מה שאפשר להגדיר ערס. הוא נהיה ככה בגלל הסביבה שעתפה אותו לאחר שעברנו דירה. אח שלי בעל בעיות קשב וריכוז ובעיות בלימודים. לדעתי גם יש לו בעיות אלימות. הוא בן אדם נורא אלים מילולית וגם פיזית אם יש צורך בזה, הוא חושב שאם הוא מעלה את הקול שלו אז כולם צריכים לפחד ולעשות מה שהוא רוצה. אנחנו משפחה חד הורית וגרים עם אמא שלי כל חיינו. הוא לוקח את כרטיס האשראי של אמא שלי כל יום שהוא נמצא בבית ועושה קניות בסופר (אוכל), הוא קונה דברים יקרים מאוד בלי חשבון בעיקר בסופ"ש שהוא חייב אבל חייב לקנות דגים! שעולים בסביבות ה 100 ומשהו ש"ח. כל יום זה ככה וכל סופ"ש זה ככה. בלי קשר הוא מבזבז חשמל בלי הפסקה לדוגמא מדליק דוד כל הזמן. קיץ חורף זה לא משנה לו הוא מדליק את הדוד ומתקלח שעה שלמה ואפילו יותר! אין לו שיער ארוך ואני לא מבינה למה כל מקלחת חייבת להיות שעה! ככה שהוא גם מבזבז מים ללא הכרה. אמא שלי לא אומרת לו כלום היא כבר עייפה ממנו אין לה את הכוח להגיד לו לא! כל דבר שהוא רוצה הוא מקבל ולאח שלי יש המון בעיות, הוא כל הזמן חושב שהוא חולה במשהו ורוצה ללכת לרופא אפילו על הדברים הכי קטנים. זה מבזבז לאמא שלי את הזמן. אנחנו לא משפחה עשירה כמו שהבנת .. קשה לי לראות שהוא לא רואה את זה שהוא לא עושה מאמצים בשביל לחסוך. לא מזמן אמא שלי קנתה לבד בית חדש .. לא גדול בכלל. ולקחה המון הלוואות מהבנק. זה לא מזיז לו פשוט לא אכפת לו והוא יודע את כל זה. הוא לא מוכן לקבל מאמא שלי את התשובה לא הוא מתלונן וצועק ומתנהג כמו פסיכי. בצבא הוא עושה כל כך הרבה בעיות שזה פשוט לא נורמאלי. כל הזמן הפניות לרופאים שאומרים לו שהכול בסדר אצלו. כל הזמן נסיונות להוציא גימלים. תמיד חושב שהוא צודק ויודע הכול. אפילו בימים המועטים שהוא עבד זה היה ב 10 עבודות שונות שבכל אחת מהן הוא עבד יום או יומיים לכל היותר. הוא לא מסתדר באף מסגרת וגם אין לו חוג חברים. על חברה אין מה לדבר אפילו. וגם כן על היחסים בנינו. אנחנו לא מדברים כבר חודשים כי האגו שלו יותר מידי גדול. ובשניה שמנסים ליצור איתו איזשהי אינטרקציה הוא מתחיל נחמד ומסיים תוך כמה דקות בתור האידיוט הכי גדול שנמצא עלי אדמות. אני רק רוצה שהוא יהיה בן אדם נורמאלי. שידע להתפרנס בכבוד ולא לקחת כסף מאמא שממננת אותו כל החיים. הוא לא יסכים ללכת לפסיכולוג כי הוא חושב שהכול בסדר אצלו. מה לעשות בבקשה תעזרי לי כולם כבר התייאשו ..

שלום לך, ככל הנראה לא נוכל - מכאן - לפתור את בעיות האישיות הקשות של אחיך, ולכן כל שנותר לי הוא להמליץ לך לחשוב איך את יוצרת לעצמך חיים עצמאיים, בהם אין לאחיך דריסת רגל או השפעה. באופן דומה, גם אמא תוכל להיעזר בהדרכת הורים או טיפול פסיכולוגי משל עצמה, כדי להתחזק ולהצליח לעמוד מול התובענות של בנה. יש אנשים שלמרבה הצער אינם מודעים לעצמם. בהתנהגותם הם יוצרים מצוקה גדולה לסביבתם, אך אינם מרגישים צורך לפנות ולהיעזר. במקרה כזה, הסובבים יכולים לטפל בעצמם, הן כדי לשרוד את היומיום, והן כדי להתחזק ולהצליח לקיים נפרדות. זה מאד לא קל, אך אפשרי. בהצלחה ליאת

שלום. בני בגן חובה כמעט בן שש עולה שנה הבאה לכיתה א. שנה שעברה היינו בטיפול אצל מרפאה בעיסוק שכתבה כי עיקר הבעיה שלו היא מוטיבציה מאוד נומכה וסף תסכול נמוך. אם הוא לא מצליח הוא מיד מתעצבן ולא מוכן להמשיך. איך ניתן לשפר זאת?

שלום סער, ממליצה לכם להגיע להדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים, שיוכל לסייע לכם להציב גבולות ביעילות. עמידה בתסכולים היא יכולת המשתכללת בהדרגה בתוך סביבה המצליחה לאזן בין עידוד, חום ואהבה לבין הצבה עקבית של ציפיות, דרישות וגבולות, התואמים לגילו וליכולותיו של הילד. באופן דומה, גם מוטיבציה נבנית בהדרגה, בסביבה המעודדת מאמץ והשקעה. כאשר הורים נוטים להתפעלות-יתר מהילד, או לחילופין נחווים ע"י הילד כתובעניים מדי ושיפוטיים, עלולה להתפתח אצלו עמדה של הימנעות ממאמץ. אני מאמינה שגם על כך אפשר לעבוד במסגרת הדרכת הורים טובה. יש עבודה! בהצלחה ליאת

היי , יש לי ילד בן ארבע וחצי שעבר משבר של גירושין לפני חצי שנה , הוא שובב מאוד ובודק כל הזמן גבולות בזמן האחרון הוא מתנהג מאוד לא יפה גם בגן עד כדי כך שהגננת אומרת שהיא כבר לא יכולה ושהוא יורד ומדבר לא יפה דברים שאנו לא עושים בבית , רציתי לדעת איך חוץ משיחות ועונשים כן ניתן לדבר לליבו ולהקל על הבעיה , אפילו אם ניתן טיפול פסיכולוגי מה מומלץ מגיל הזה? אשמח לתשובה בהקדם

שלום מיטל, הפיתרון, לפחות כמו שאני רואה אותו, הוא *ממש ממש* לא שיחות ולא עונשים, אלא הצבת גבולות נאותה, יעילה ועקבית, הנעשית ברגישות סמכותית (או סמכותיות רגישה:-)). ילדים בני ארבע וחצי אינם מתרשמים במיוחד משיחות, אלא מפעולות! ילדים לומדים די מהר שלכל התנהגות שלהם יש תוצאה חיובית או שלילית. התנהגויות שיש להן תוצאה שלילית נוטות להיכחד, בעוד כאלה עם תוצאה חיובית (או רווח) נוטות להישנות. ענישה היא אמנם תוצאה שלילית להתנהגות שלילית, אך למרבה הצער רוב ההורים אינם עושים זאת נכון: לפעמים העונש חמור מדי, לא מידתי ואינו קשור כלל ל'עבירה', ולפעמים הוא קל מדי, אם בכלל. כדי ללמוד דרכים יעילות להצבת גבולות, אני ממליצה לך בחום להגיע להדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים קליני, ולהסתייע בהמלצותיו. אל תדחי זאת, כי להתנהגויות של הילד יש כבר עתה השפעות חמורות על מצבו בגן. בהמשך זה יכול לפגוע בסטטוס החברתי שלו או בתחומי תפקוד נוספים. פני לעזרה. בהצלחה רבה ליאת

אודה על המלצה לפסיכולוג ילדים, לילד בן 10, מאובחן עם הפרעות קשב וריכוז ודיסגרפיה. באזור פתח תקווה, אם אפשר בשכונת אם המושבות בכלל מעולה, ומכבי יהיה עוד יותר מצוין. המון תודה מראש

שלום גל, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

להפתעתי תפסתי את בני בן ה7.5 רואה סרטי פורנו שאליהם הגיע דרך גוגל באיזשהו אופן.. כמובן שאני ובעלי היינו בשוק ורצינו לבכות,ומייד חסמנו את הצפיה אבל לא ככ ידענו מה להגיד כדי לא ליצור איזשהי טראומה..לא בטוח שהוא ככ יודע או הבין מה הוא ראה הוא לא ממש רצה לדבר רק כעסנו עליו שהוא שיקר לנו ועשה משהו שהוא יודע שאסור אבל מאוד רציתי לדעת איך לגשת אליו ובאיזה מילים להשתמש כדי שיגיעו למקום הנכון והאם יש לנו פה בעצם איזשהי בעיה? תודה

שלום גלי, הכותרת שבחרת לפנייה שלך - "חשיפה לא רצויה" - משקפת היטב את מה שקרה, ואין צורך לדבר במונחים של טראומה או נזק חמור. זה בסה"כ חשיפה לא רצויה. אפשר להסביר בנחת (בלי כעס!) שיש באינטרנט תכנים לא ראויים, שיכולים להבהיל או להזיק לילד בגילו. אל תענישו אותו על משהו 'אסור' שעשה לכאורה, כל עוד לא הגדרתם זאת בפירוש כמשהו אסור. אם הבנתי נכון הוא הגיע לסרטים הללו בעקבות סקרנותו, ולא מתוך רצון מפורש להמרות את פיכם. בכל מקרה, חסמו את האתרים הללו בכוחות עצמכם או בעזרת איש מחשבים, והדקו את ההשגחה. זכרו שתגובת-יתר מצידכם עלולה להגביר את הסקרנות ולהוביל לתוצאה הפוכה מזו לה אתם מצפים. לא נעים, לא נורא ליאת

שלום, קנינו לילד היחיד בן 1.8 נעלי ספורט לחורף לפני החגים ומאז הוא באובססיה לנעול אותם בוקר צהריים ולילה פשוט לא מוכן להתקלח או לעשות איזשהו פעולה שמצריכה להוריד נעליים יש ימים שהבכי לא נפסק במהלך מקלחות עד שאני מחזירה את הנעליים ניסיתי לבחון את הנושא-אולי אני צריכה להיות עיקשת ולהחליט לא לנעול אבל הבכי ממשיך וממשיך ואני כבר לא ידעתי אם הוא בוחן גבולות או פשוט משהו אחר האם יש סיבה לחשוש? האם יעבור לבד? איך להתמודד ?

שלום הילה, תני לו לנעול את הנעליים כאוות נפשו (אף אחד לא מנהל מלחמות מול עצמו: לא תיאבקי - לא יהיה מאבק!). לפני המקלחת תחלצי לו, ואל תגיבי כלל לבכי. הישארי רגועה ועניינית (זה לא קל, אני יודעת!), ולאחר המקלחת תוכלי להחזירן. קחי הרבה אוויר - הילד שלך נכנס לגיל ה'דווקא' המפורסם, וסיפור הנעליים יכול להיות הסנונית הראשונה המבשרת את בואו. היי חזקה, זה יעבור. :-) ליאת

שלום ליאת , לפני 5 ימים ב 25.10 נעלתי הודעה בפורום כהודעת המשך להתכתבות ישנה בנינו. רציתי לדעת אם את מגיבה להודעות אלו או שכדאי לעלות את זה כשאלה חדשה. פשוט זה עניין די דחוף ואשמח לשמוע דעתך. תודה רבה !!!!

שלום פלונית, עכשיו ראיתי את פנייתך. סליחה שנשמטתם לי. בשל חשיבות הנושא עבורכם, וההשלכות הדרמטיות על חייכם, אני ממליצה לכם לשמוע בעצת עורך הדין שלכם, ולהגיע לפסיכולוג שיוכל לתת חוו"ד משפטית (למרות מה שכתבתי לך שם). אני מודה לך על הבעת האמון בי, אך איני מרגישה בנוח עם פניות מסוג זה דרך הפורום. מטרת העשייה שלי כאן היא לסייע בהתנדבות בתחומי הבנתי, ולא מעבר לכך. ממליצה לך בחום להישאר עם הפסיכולוגית שכבר נרתמה לעזור, ולהישאר ממוקדת ויעילה. אשמח להתעדכן ולתמוך מכאן ככל שיידרש. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, מודה לך על תשובתך, תודה רבה!

שלום, בתי לאחרונה החלה למצמץ בעינייה ללא הפסקה, חשבנו שהיא אולי מראה סימנים של קושי בראייה (אני ובעלי מרכיבים משקפיים), אך הבדיקה שללה זאת. לבתנו המקסימה יש אח בן שנה. היא קיבלה אותו מקסים לחייה ומגלה רגישות וסבלנות רבה אליו. אשמח לקבל הנחיות/ השעות מה עלינו לעשות. תודה!

שלום ענבר, לפני שפונים להסברים פסיכולוגיים, חשוב לשלול כל בסיס פיזיולוגי-בריאותי, ולכן הכתובת הראשונה היא רופא עיניים (ולא אופטומטריסט). עד אז, למקרה שבכל זאת מדובר במצמוץ שמקורו בחרדה, נסו לזהות אם קיימים גורמי לחץ בחייה, והשתדלו להפחיתם למינימום. בברכה ליאת

ביתי בת ה12 חוששת ללכת לישון, ואם היא נירדמת לשניות שוב מתעוררת ופוחדת להירדם שוב, מתעוררת בלילות המון פעמיים. לציין שביום יום היא מתפקדת מעולה. מעוניינת לקבל המלצה לויטמין טבעי העוזר לילדה להירדם בצורה נכונה בלי חששות . הגוף שלה לא נח לרגע, אין סיבה באמת לפחדים, בדקנו את זה, ואפילו היא לא יודעת למה זה קורה לה. עצה בבקשה. (נא לא להמליץ ללכת לפסיכולוגית כי זה כבר נעשה ולא הועיל לצערי ).

ניסיתם לבדוק אופציה של מרפאת שינה? ייתכן שיש לילדה הפרעת שינה שמפריעה לה וגוררת פחד שהיא לא יודעת להסביר בעקבות כך

שלום רב, כפסיכולוגית, המענה שלי יהיה בכיוון שעבורך נחווה שבלתי יעיל. מציעה לך לפנות לרופא הילדים שלך ולשאול בעצתו. איני מכירה ויטמינים נוגדי חרדה. בריאות ליאת

שלום ליאת, הודיתי לך בעבר על חלקך בכך שאיבחנתי את בני הצעיר ASD, לאחר שאלה ותיאור התנהגותו בפורום הזה. אני פונה בעניין האח הגדול של הילד המאובחן. האח בן חמש ועשרה חודשים, בגן חובה. ילד חכם ומתוחכם מאוד. יש חוסר איזון בסיסי בבית בינו לבין אחיו, ועל רקע הזה, ביחד עם מעבר דירה לפני כמה חודשים (במקביל לאבחון של הקטן), ושינויים משפחתיים נוספים - אנו מרגישים שהוא מאוד כועס, לא מקבל שום סמכות, מתווכח, אומר אמירות דרמטיות כמו שהוא יברח מהבית, אומר שאנו הורים "רשעים", שלא אוהבים אותו, שהוא יילך לכביש ונמצא גופה... אני לא יודעת איך להתמודד איתו. המון ויכוחים איתו מסלימים לגבהים נוראים. למשל: ראה סרטון במחשב בבוקר. אמרתי לו שהולכים לגן. לא בא. סגרתי לו את הסרטו, צרח, זרק חפצים על הרצפה, קילל. לפני כמה ימים ביקש שאעזור לו לפשוט חולצה. אמרתי לו שהוא יכול לפשוט לבד. זה הסלים למאבק כוח רציני וארוך, שאולי עשיתי טעות שלא ויתרתי. יש אווירה מאוד לא נעימה בבית, אנו מתקשים להתמודד איתו. חשוב להגיד כי יש לנו התמודדויות נפשיות, כלכליות, ויומיומיות עם אחיו המאובחן, הרבה לחצים וכאב ופחד מהעתיד... אנו פשוט עייפים, וגם התגובות שלנו בגלל זה לא מושלמות. כמו שאמרתי, יש גם חוסר איזון בין שניהם שנובע מכך שהבן הקטן הוא גם מאובחן, ויש לנו הרבה יותר סובלנות כלפיו, ובטוח שקשב. איפשהו מרגישים שההתפתחות שלו תלויה בנו יותר מאחיו שהוא בעל התפתחות תקינה. וגם בגלל שההפרעה של הילד הצעיר היא תקשורתית, כשהוא כבר יוזם תקשורת ההיענות שלנו הרבה יותר גבוהה. בעוד שהבן הבכור מקנא ומתוסכל מכך שההיענות שלנו כלפיו יותר נמוכה (כי הוא בתקשורת אינסופית איתנו...). בכל מקרה המצב הוא שכולם נפגעים, היינו רוצים להחזיר את האיזון לביתנו ולא יודעים איך. אם יש לך רעיונות או דרכי התבוננות שונות - נשמח לשמוע. נציין, שאנו בעודף טיפוליות בחיים, ולא מעוניינים להוסיף עוד מטפל לחיינו. יש הרבה מאוד מטפלים בבן הקטן, וכרגע אנו רוויים.

שלום ורד, אני מבינה את העומס העצום שאתם חשים כרגע, רגשית וכלכלית, אך עליכם לזכור שגם לילד רגיל יש צרכים, על אחת כמה וכמה לילד שיש לו אח עם צרכים מיוחדים. אני אוהבת לדבר במקרה כזה על  משפחה עם צרכים מיוחדים. הבן הבכור שלך מבטא היטב את המצוקה שלו, והוא עושה זאת אני בדרך הילדית והלא מתוחכמת העומדת לרשותם של בני חמש או שש. אין לו באמת דרך אחרת לומר אמא, אני צריך אותך. קשה לי. גם אני עדיין קטן ורוצה שיטפלו בי, יקשיבו לי, וישמחו בהישגיי . אין לי כל כוונה להוסיף או להעמיס עליכם תחושות אשם, אלא רק להרחיב את נקודת המבט. בעיני, למרות העומס הכלכלי, יהיה ערך עצום להדרכת הורים שתוקדש לצרכים של הילד הבכור, גם אם פגישה כזו תושחל אל תוך הפגישות המוקדשות לבנך הצעיר. אני מאמינה בכל לבי שההשקעה הקצרה הזו תחסוך לכם הרבה עוגת נפש והוצאות בעתיד. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

ליאת שלום,בעבר התייעצתי איתך ועצותיך היו נפלאות ומחוללות פלאים.אני רוצה לשאול על הבן שלי בן 3.9 שהוא הבכור. אחיו בן2 .הוא ילד מאד חכם חברותי וסקרן לאחרונה נגמל מהמוצץ באופן מוצלח מאד .הבעיה שלי שאני מרגישה שהוא מכור לתוכניות מחשב וקשה לי לעסיק אותו .אחיו יכול ללכת לארגז הצעצועים ולשבת שעות הוא מתייאש מהר ורואה כ-3 שעות ביום תוכניות מחשב.איך אני יכולה לגרום לו להפסיק לראות לגמרי.חשבתי לנסות ולהגיד לו שהמחשב מקולקל ...או משהו אחר..ולנסות לארגן משהו בגינה או בהפעלות בנוסף בזמן האחרון הוא מפחד מהחושך ומספר שהוא חולם חלומות מפחידים ומבקש שנישן לידו ואנחנו שוכבים לידו ואז הוא נרדם ואני רוצה ללמד אותו שלא יפחד מהחושך איך אני עושה את זה ... תודה

שלום שני, בעיני, הרתיעה והחרדה שמעוררים המחשב והטלוויזיה אצל הורים - מוגזמות. הילדים שלנו, בניגוד אלינו, נולדו לתוך מציאות דיגיטלית, ועולמם יתנהל במידה רבה באמצעות ובנוכחות המחשב. הסכנה העיקרית טמונה בהיעדר פעילות גופנית מספקת, ולכך יש לתת את הדעת. את לא צריכה 'לקלקל' את המחשב כדי לשלוט בשעות שהוא מבלה מולו. זכרי שממש כמו שאת משפיעה על איכות המזון שנכנס לקיבתו, כך את אחראית גם לאיכות התכנים שהוא סופג מסביבתו. דאגי לשלוט באיכות משחקי המחשב הנגישים לו (יש משחקים מצויינים המפתחים מאד את המיומנויות הקוגניטיביות והפונקציות הניהוליות של הילדים - לא הכל רע!), ודאגי לגרייה איכותית גם מחוץ למחשב. הציעי פעילויות יצירה יחד איתך, קחי אותו לטיולים, לסיורים מעניינים, להצגות, לספריה, לנגריה או למפעל שוקולד. אבל אל תצפי שהוא יידע לדאוג לעצמו בעניין זה. כל זמן שהמחשב זמין ואין לו תחליפים איכותיים זמינים - הבחירה שלו נראית הגיונית. פחדי הלילה מאד נורמטיביים בגיל זה, ומה שאתם עושים זה בסדר. שבו לידו מעט לפני השינה, ועשו זאת בנדיבות. כשירגיש את ההיענות הבטוחה שלכם - זה יעבור. בברכה ליאת

שלום רב! בתי כמעת בת 16 הייתה מאושפזת בטיפול נמרץ עקב ניסיון אובדני בבליעת כדורים.אנחנו גרים בצפון ומחפשים דחוף מומחה לפסיכיאטריה ילדים ונוער!(חיפה,קריות,עכו,נהריה,כרמיאל,הישובים בגליל)!!!ביקרתי כבר במרפאה לבריאות הנפש באזור מגוריי,לצערי התרשמתי לרעה.בבקשה תמליצו על רופא מומחה בתחום! כ"כ שמעתי המלצות על***** (ההודעה נערכה)-פסיכולוגית בקריות,מכוון שבתי כנראה תזדקק גם לשיחות עם פסיכולוג,האם שמעתם עליה?אבקש גם המלתה על פסיכולוג שעובד עם נוער.תודה רבה על עזרתכם!

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן ה-7 (כיתה ב') כל הזמן בתנועה, לא יכול לשבת דקה בלי לזוז, וכן משמיע קולות אשר לעיתים מוציאים אותי מדעתי. בכיתה המורה אומרת שיש כל הזמן שיפור והוא כבר לא קם מהכיסא כמו בכיתה א' אך בצהרון ובבית הוא לרגע לא יושב - כשהוא אוכל הוא קם מהכיסא כל הזמן, הוא מציק המון לאחותו, מהרגע שהוא ניכנס הביתה כל הזמן אני מעירה לו. כשהוא עושה שיעורים כל דבר הכי קטן מוציא מהריכוז ועונה את התשובות הכי קצרות, העיקר לסיים כמה שיותר מהר. אני לעיתים מתעייפת ממנו (יש לי עוד ילדה בת שנה) מה עושים? הוא תלמיד טוב, המורה אומרת שהלמידה שלו לא נפגעת מההתנהגות שלו הוא תזזי אך הוא לומד לאט לשבת. האם כדאי לבדוק האם צריך ריטלין היות ונמאס לי כל הזמן לצעוק ולהעיר לו. הוא ילד מקסים ואהוב מאודואני מתעייפת כבר!

שלום שרה, ריטלין היא תרופה מצויינת למי שזקוק לה. נותנים אותה, ככל תרופה אחרת, רק אם יש לכך הצדקה, ולא כדי להציל הורה מותש (עם כל האמפתיה לכך). יש ילדים תזזיתיים שמצליחים ללמוד היטב, הודות למיומנויות מפצות. במקרה כזה לא בטוח שמוכרחים לתת ריטלין. אני מציעה להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים או נוירולוג ילדים, או לעבור מבחן TOVA שיוכל לבחון בזמן אמת האם יש לריטלין השפעה מובהקת על התפקוד של הילד במטלות הבוחן. כדי לא להתעייף ולכעוס, מוטב ללמוד אסטרטגיות יעילות של הצבת גבולות, ואת זה ניתן לעשות בעזרת פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

זקוקה בדחיפות להמלצות על פסיכולוג ילדים בנתניה [email protected]

שלום זהבית, מקווה שתקבלי המלצות בהקדם מקוראי הפורום. בהצלחה ליאת

בני בן השלוש ושלוש חודשים כבר גמול מטיטולים בערך 10 חודשים ורק קקי הוא לא מוכן לעשות באסלה היה לו מקרים של עצירות וזה עשה לו תחור והיה לו כאבים ביציאה ולכן לקחנו אותנו לרופת גסטרו שבהתחלה נתנה נורמלקס לריכוך הצואה ואח"כ אחרי כמה חודשים שהמצב ממשיך היא הסבירה לי שהוא מתאפק ועד שהוא לא ישב בסיר או באסלה המצב ימשיך ככה היא המליצה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים המתמחה בגמילה כול הנסיונות שלי ושל המשפחה הקרובה לשכנע אותו לשבת באסלה לא עזר הוא הגיע למצב שהוא לא רוצה לעשות קקי לא באסלה ולא בטיטול מפחד שלא יצא לו הקקי ושזה יכאב לו אשמח לקבל את העצה שלך לגבי המצב תודה0000

שלום אלבינה, אני ממש לא מחשיבה את עצמי "פסיכולוגית המתמחה בגמילה" (מומחי הגמילה הם בדר"כ לא פסיכולוגים, ופסיכולוגים שכן נדרשים לסוגיה, מתמקדים בהיבטים הרגשיים, התקשורתיים והקונפליקטואליים של הגמילה). לדעתי, אחרי עשרה חודשים של התנגדות לעשיית קקי, רצוי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים פנים אל פנים, ולהבין מה קורה לכם. אל תחכי עם זה, כדי שלא תתפתח הפרעה עקשנית יותר. בהצלחה ליאת

שלום לך אני אמנם לא פסיכולוגית אך יש לי הרבה נסיון בנושא גמילה מטיטולים. רצוי מאוד לתת משהו קבוע לריכוך הצואה, מיץ שזיפים למשל, על מנת לא לאפשר לילד להתאפק ולעצור את הצואה. ככל שהוא מתאפק יותר הצואה קשה יותר וכך הוא סובל יותר. מנסיוני לאחר תקופה לא ארוכה (יחסית) כאשר הצואה הפכה להיות רכה עד נוזלית והילד לא יכול היה להתאפק הוא למד שאפשר לשחרר גם ללא כאבים וברוב המקרים הבעיה נפתרה. כמובן חייבים לפנות זמן קבוע וממושך לישיבה בשרותים. השילוב של מרכך צואה + ישיבה בזמן קבוע בשרותים עוזר לילד להשתחרר . אריאלה זמיר

היי, יש לי ילד בן 4. מאז שהוא גמול (כמעט שנתיים)יש את הבעיה של הקיי. עם פיפי זה לא בעיה בכלל, הוא יודע ויכול להתאפק שצריך, הולך לאחרונה לבד לשירותם לעשות פיפי. עם הקקי זה הסיפור, בכל פעם שיש לו קקי הוא מתאפק, שומר שלא יצא (לפעמים גם יומיים ושלושה, תלוי אם לא בורח לו קודם)כבר הספקתי לקרוא אותו ולדעת מתי יש לו קקי והוא אף פעם לא הסכים שנלך לשירותים או בסיר. לפעמים מרוב יאוש הצעתי לו לעשות בחיתול העיקר שלא יהיה בתחתון וגם את זה הוא דחה. עד לפני חודשיים בערך בחופש הגדול זה קרה הוא עשה בשירותים בזה שאם תעשה תקבל את המתנה ליום הולדת ומאז הוא עשה אולי עוד חמש פעמים ושב בעזרת שכנועים והרבה הרבה סבלנות לחיבוקים וחיזוקים שהוא יכול וגיבור וכו'. גם שאני מצליחה להגיע איתו לאסלה שישב ועד שיוצאת לו חתיכה (קטנה) הוא אומר שאין לו עוד ורצה לרדת. אני מתעקשת איתו כי אני יודעת שיש לו עדיין ואכן יוצא. מיותר לציין שאני שואלת אם יש לו הוא עונה שאין. חשבתי שאם הוא יעשה פעם פעמיים בשירותים ויראה שזה לא נורא כל כך והכי פשוט כי לא מתלכלכים ולא צריך להיכנס יש למלקחת, הוא בסוף יזרום עם זה וימשיך לעשות בשירותים. אבל טעיתי ובגדול!!! מה אני יכולה לעשות או לומר לו כדי להקל עליו ועליי את התהליך? אשמח לקבל תגובה

שלום טלי, נראה שכרגע אתם כבר 'מסובכים' במאבקי כוח סביב הקקי, וזה הפך ל'סיפור' גדול שמקבל הרבה נפח בתקשורת שלכם. זה מצב לא בריא, שרצוי מאד להימנע ממנו. העצה שלי (אני יודעת שלא יהיה לך קל לעמוד בזה) היא לסגת לגמרי מעיסוק בנושא הזה. הניחי לו לעשות קקי איפה ומתי שירצה, ועזרי לו (ללא כל תגובה!!!) להתנקות אם יפספס. ברגע שהוא יבין שזה לא כלי השפעה עלייך, יש סיכוי טוב שיבין את הנדרש ממנו. במצב העניינים הנוכחי, אני ממליצה מאד מאד להגיע להדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים קליני, שינחה אתכם כיצד להגיב (או לא להגיב) בנושא זה, וכיצד לבסס תקשורת בריאה בבית, לא דרך הערוץ הבעייתי. את מוזמנת לקרוא את שפע התגובות שניתנו כאן בעבר בנושא. השתמשי בכפתור החיפוש למעלה, ונסי עם מילות המפתח "גמילה", "קקי", או "אנקופרזיס". בשמחות ליאת

בת של חברה דחויה מבחינה חברתי מאז תחילת השנה היא בת 5.5 הגן חדש וכך גם הסביבה, היא לא יודעת איך לעזור לבתה למי פונים לעזרה במקרה כזה? תודה

שלום ליאת, מעבר לסביבה חדשה, גם כשמדובר באנשים מבוגרים, קוטע את תחושת היציבות והרציפות, ועלול ליצור לזמן מה תחושת זרות ואי נוחות (במקרה הטוב) או תחושת משבר (במקרה הפחות טוב). בכל מקרה, לפני שפונים לעזרה, מביאים בחשבון שנדרשת תקופת הסתגלות סבירה, שבה בהדרגה נשברות חומות הבדידות ומתהווה הרגשת שייכות וקשר. כרגע, אפשר לבקש עזרה מהגננת, ולנסות 'לשדך' בין הילדה לבין ילדים אחרים. לפעמים קשר של "אחד על אחד" אחה"צ שובר את תחושת הבדידות בגן, ומשנה לגמרי את מצב הרוח. אפשר להיעזר לצורך כך גם באימהות אחרות, שבוודאי ישמחו לעזור. אם קיים חשד לבעיה בתקשורת או לקשיים חברתיים שקיבלו ביטוי גם בעבר, יש להתייעץ עם פסיכולוג ילדים או קלינאית תקשורת, ולנסות לגשר על הפערים באופן ספציפי ורלוונטי לקושי. בהצלחה ליאת

על פסיכולוג ילדים? האם טוענת שהדחיה החברתית שהילדה שרויה בה מאוד קיצונית והילדה מדברת על כך.....לפחות לאבחון אולי?

הי ליאת הילדה שלי בת 6 עלתה לכיתה א המשיכה עם רוב החברים שלה מהגן שנה שעברה יש שלוש בנות שהבת שלי היתה חברה שלהם החליטו שהן לא משחקות איתה והוציאו אותה מהקבוצה כמובן שהבת שלי עוד השנה ניסתה להתחבר איתן אבל "המנהיגה " דוחה אותה הצעתי לבת שלי להתחבר עם ילדים אחרים דווקא היא קיבלה את העניין והבנתי שהיא מנסה ההתערבות היחידה בבית הספר שבאמת מנסים לקשר את הילדה שלי עם בנות אחרות הבעיה שהבת שלי נמצאת בצהרון ושם אלו שברוגז איתה נמצאות ואז לפעמים כן משחקות לפעמים לא צוות הצהרון מנסה לכגבש בנהם ובבית הספר מנסים להרחיק אותה אני כבר מבולבלת האם נכון להוציא אותה מהצהרון ולמצוא פתרון אחר ??? בכלל מה נכון לעשות במצבים האלה???

שלום רוז, את עדיין בתחילת הדרך, וכדאי שתהיי מוכנה לכך שקבוצת בנות יכולה לעבור תהפוכות "ברוגז-שולם" עוד פעמים רבות. ככלל, ההמלצה שלי היא להניח לילדים שלנו לנהל את חיי החברה שלהם ללא התערבותנו. אפשר לכוון, להביע דעה או עמדה, לתמוך בשעת צרה ולחזק בזמן משבר, אך להשאיר לילד את ההחלטה עם מי להתחבר ועם מי לא. לפעמים, לנו - כמבוגרים - קשה לעקוב אחרי השינויים הדרמטיים שבין הברוגז לשולם, ושוב ברוגז ושוב שולם. הילדים שלנו פחות נוטרי טינה מאיתנו, והם מסוגלים לסלוח ולעבור לסדר יום גם לאחר ברוגז מטורף. כאשר אנחנו טורחים למצוא פיתרון חברתי בעקבות משבר, לא פעם אנו מגלים שבעוד טרחנו והשתדלנו להעביר אותם לכיתה אחרת, למצוא להם חברה חדשה או לגייס עזרה מגורמים נוספים, הילדים כבר הסתדרו ופתרו את הקונפליקט בדרכם ובכוחות עצמם. אני מבינה מדברייך שמצבה של בתך אינו רע כ"כ, ושהיא פעם משחקת עם הבנות ופעם לא. צוות הצהרון מודע למצב, ומשתדל לעזור גם הוא. לכן, הצעתי היא להניח לזה, ולא להתערב או להתעניין יתר על המידה בתהפוכות החברתיות (אלא אם בתך מבקשת ממך עזרה). העבירי לה מסרים מחזקים, ואמרי לה שאת סומכת עליה, יודעת שהיא חזקה ומוצלחת, ובטוחה שהיא תסתדר עם כל קבוצת בנות, גם אם זה יהיה לפעמים קצת קשה. אם תרגישי שמדובר בדחייה חברתית עקבית, הגורמת לנסיגה תפקודית ומצוקה רגשית משמעותית, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, ופעלי לאור המלצותיו. כרגע נדמה לי שזה לא המצב ואפשר להרפות קצת. מה את אומרת? ליאת

שלום, זאת בעיה משותפת לשני הבנים שלי. בשלהי אוגוסט עברנו דירה לישוב חדש. הבכור, בן 12, סבל מילד שהציק לו בביה"ס הקודם. היה לו שם חבר אחד (והם עדיין בקשר). בבי"ס החדש (חטיבת ביניים) הוא לא יצר בינתיים קשר כלשהו עם אף ילד. לא בכיתה ולא לא בחוגים, ואני יודעת שהוא יושב לבדו בהפסקות ומסרב להצטרף לפעילויות גם אם הוא מוזמן. לאחרונה היה יום גיבוש כיתתי. שם הוא ניסה להמנע מהשתתפות ובשלב מסויים הודיע שכואב לו הראש ויש לו בחילה והוא רוצה הביתה. היה בכי גדול (מה שעשוי להיות מאוד מביך בגילו). לאחר זמן רב הוא נרגע ושיתף פעולה שנית. הקטן, בן 10, היה די מקובל בכיתה הקודמת, אך בשעות אחה"צ יצר מעט מאוד קשר עם הילדים האחרים. הוא הזמין אורחים לעיתים רחוקותף והוא סירב לעתים קרובות להזמנות. הוא טוען שזה "לא כיף" כשבאים אליו ילדים או כשהוא אצלם. האחים משחקים המון ביחד. בנוסף הם צופים ומשחקים בטלויזיה.הם ילדים מאוד חכמים ונראים טוב. כשאני מציעה להזמין ילד מהכיתה הם עונים שאין שם אף אחד שהם רוצים להיות איתו בקשר. כשבאים אלינו אורחים עם ילדים, הילדים שלי יוצרים קשרים מצויינים ומשחקים בהנאה רבה.כך גם הקשרים שלהם עם בני הדודים חמים ונעימים. שאלותי - 1. מה אני יכולה לעשות? 2. איך אפשר למצוא פסיכולוג או מטפל מוסמך בעל המלצות בקרבת היישוב שלנו? תודה

שלום עינת, כרגע, אתם נמצאים עדיין בתחום ימי החסד ה'מגיעים' לכל ילד המנסה להתערות בקבוצת ילדים בישוב חדש. זה דבר לא קל בכלל, במיוחד בגיל זה. עם זאת, המחקרים מראים שילדים שהיו חברותיים ומקובלים במקום ה'ישן', ישחזרו בדר"כ את מעמדם החברתי גם במקום החדש, גם אם זה ייקח קצת זמן. לפעמים דווקא למי שהיו מקובלים ואהודים, קשה להכיל את התהליך הבלתי נמנע של הזרות וחוסר השייכות. כאן נדרשים הרבה עידוד ודרבון מצידכם, והבעת אמון ותקווה לשיפור. אפשר לנסות לגייס עזרה מצוות ביה"ס - מורה ויועצת, שיכולות ליזום פרוייקטים משותפים שיחייבו מפגשים גם מחוץ לשעות הלימודים. לא בטוח שחייבים לרוץ לפסיכולוגים. אפשר לתת לזה עוד זמן. בכל מקרה, המלצות על פסיכולוג באזור שלכם אפשר לקבל מיועצת ביה"ס, מרופא הילדים, או מהורים אחרים בסביבתכם. בהצלחה ליאת

שלום. יש לי ילדה בת 3.5. חכמה מאוד, טובה מאוד ורגישה מאוד. הבעיה שלי איתה היא שהיא כל כך רגישה, שכל תסכול קטן בחייה מתבטא בבכי (לפעמים אפילו צרחות היסטריות), מה שאגב נראה ממקום מאוד אמיתי ולא משחק של לזכות בתשומת לב. מעבר לכך (וזו בעיני הבעיה החמורה יותר), יש לה חוסר שטף התפתחותי בדיבור. זה בא והולך מדי פעם. תמיד חוזר במצבי לחץ/ תסכול ולעתים אף מגיע לרמה שהיא לא מצליחה להגיד משפט אחד כמו שצריך. שאלתי היא- איך נכון להתמודד עם ילדה כזו? מנסה להעצים אותה, להציב גבולות מאוד ברורים אבל גם לפנק.... אני ממש מתוסכלת מלראות אותה לוקחת כל דבר קשה. אשמח לעצה כל שהיא... תודה.

שלום הילה, יש ילדים רגישים מאד, המתקשים כבר מלידתם לווסת את עצמם מול מצבים טעוני רגשות או מורכבים (מצבי תסכול, כעס, התרגשות, עייפות, רעב, וכד'). ילדים אלה מהווים אתגר גם עבור ההורים הסבלניים ביותר. מצד אחד, ההורים מבקשים להציב גבולות, ומצד שני, הם רוצים לחסוך מהילדים ומעצמם את התקף ההיסטריה הצפוי. המצב נראה חמור יותר במצבים בהם יש קושי נוסף, כמו למשל קשיי תקשורת, שאינם מאפשרים לילד ביטוי מילולי יעיל של רגשותיו או תחושותיו. הפיתרון, כמו תמיד, נמצא באיזון הנכון. בשביל הביניים. חשוב שתכירו את אזורי הפגיעות שלה, ותנסו לעמוד הכן ולא להיכנס לעימותים בזמנים רגישים מדי (למשל כשהיא עייפה, רעבה, רגוזה). עם זאת, לא כדאי לוותר לה "רק כדי שלא תתעצבן", כדי לא להפוך את הצווחות שלה לכלי יעיל להשגת דברים בכוח. עמדו על שלכם בעניינים החשובים, ואל תוותרו גם מול בכי. עם זאת, כשהיא בוכה או צועקת, נסו לתקף את רגשותיה, לתמלל אותם ולנסות לנחמה, מבלי לספק בהכרח את רצונה ("אני רואה שאת נורא כועסת כי נורא רצית ארטיק. אבל עכשיו אנחנו בדרך לארוחת צהריים. בואי אתן לך חיבוק שיעזור לך להירגע. אני מבינה כמה קשה לך עכשיו"). הדרכת הורים טובה מפסיכולוג ילדים קליני יכולה לעזור ולתמוך בך, לקראת עמדה סמכותית יעילה יותר. יש הרבה מה לעשות. בהצלחה ליאת

יש לי ילדה כיום בת שנתיים וחודשיים, עוד מעט שלושה. התחלתי את תהליך הגמילה מגיל שנה ועשרה חודשים. יש עדיין פיספוסים פה ושם של שתן אך עם הקקי הבעיה רצינית. הילדה מבקשת יושבת באסלה ולאחר כמה שניות יורדת ואומרת שאין קקי, ואז עושה בתחתון. ניסיתי הכלללל!! ואני כבר משתגעת, בשבועיים האחרונים חוזרת מהגן אחרי שלוש החלפות, פיפי וקקי. נדיר שהיא עושה קקי באסלה, היא יודעת ומכירה שהעשייה אמורה להעשות בשירותים, וכשהיא מסיימת לעשות את צרכיה בתחתונים היא אומרת כדי שנחליף לה. מה אני אמורה לעשות, זה ממש מתסכל ואני גם כואבת בשביל הרגשתה של ילדתי. מחכה לתשובתך. בתודה מראש , לישי.

שלום לישי, ככל שאת 'משתגעת' יותר, כך עולה הסבירות להמשך ההסתבכות. לכן, כמאמר הבדיחה - קודם כל תרגעי! זה תמיד עוזר לתהליך ובכלל. יש ילדים שהרעיון של הקקי הנושר אל האסלה מעורר אצלם חרדה, כאילו איבדו איבר מאיברי גופם. העובדה שהיא מסכימה לשבת על האסלה, ואולי גם לעשות בה פיפי, מרמזת אולי על הכיוון שהצעתי (ולא על פחד האסלה המפורסם או פחד רעשם של המים היורדים). לכן, אני מציעה לנסות להציע דווקא את הסיר במקרה כזה, ולהישאר סבלנית ורגועה גם אם היא מפספסת. את יכולה להגיד משהו כמו "לא נורא, בסוף תצליחי לעשות את הקקי בסיר/בשירותים. אני סומכת עלייך". אני יודעת שקל מאד להגיד וקשה לבצע, אך אין ברירה. כשהקקי הופך למשחק כוחות או מקור לייאוש - העניינים מסתבכים. לפעמים אפשר לשאוב נחמה מהעובדה המוצקה, שכולם לומדים בסופו של דבר לעשות את הפיפי והקקי במקום הנכון, גם אם זה טיפה מתעכב. בהצלחה ליאת

הי.. באני אמא לילד שאובחן כלוקה בויסות ועיבוד חושי עלה השנה לכיתה א' והכל כל כך מורכב...:-( מי מכם שכבר ותיק ויודע.. מי הגוף שמטפל הכי נכון בבעיה? ריפוי בעיסוק? פסיכולוג? הדרכת הורים? תזונה? הוליסטי? הוא רוכב רכיבה טיפולית על סוסים ואוהב את זה... אבל זה רחוק מלהספיק... מישהו מכיר באזור חדרה? HELP תודה מראש...

שלום שגית, קשיי וויסות 'נופלים' בתחום מומחיותה של המרפאה בעיסוק. ברמה המיידית - היא הכתובת. בהמשך, במידה ונוספים גם קשיים רגשיים או קשיים בהתנהלות בבית, אפשר להתייעץ גם עם פסיכולוג ילדים קליני, שישקול יחד איתכם האם יש צורך בטיפול פרטני לילד או בהדרכת הורים (שבעיני, תמיד מועילה, במיוחד כשמדובר בילד עם קשיי וויסות). מעבר לכך, אין אפשרות לנצל את הפורום לצורך המלצות על מטפלים, זאת כדי לא להפכו לזירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לצרף כתובת מייל מעודכנת, ואולי תקבלי המלצות גולשים לשם. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן 5.5 ולאחרונה הוא מתאפק ולא הולך לשירותים לפיפי כתוצאה מכך בורח לו. שלשום המצב החמיר והכל ברח לו על הכיסא של המחשב הוא טוען שהוא משחק אז הוא לא שם לב אבל זה קורה גם בבוקר. לדוגמא - היום הערתי אותו ויצאתי מהחדר, כשכחזרתי הוא כבר היה רטוב בתחתונים אני לא יודע מה לעשות ודי אבוד עצות כך שאשמח לכל עזרה חשוב לציין כי לפני 8 חודשים נולדו לנו זוג תאומים והיחסים ביניהם נהדרים תודה מראש על העזרה, שחר

שלום שחר, לפעמים, כשהילדים שקועים מאד במשהו מעניין, הם באמת מתעלמים מאיתותי השלפוחית, וכתוצאה - הפיפי בורח. לפעמים, הבריחות הן חלק ממצב רגשי, ואז אנחנו קוראים להן "נסיגה". לידת אח (או שניים!!!) היא סיבה שכיחה לרגרסיות התפתחותיות כאלה, ומה שעוזר זה הזמן, הסבלנות והרגישות שההורים מצליחים לגייס כלפי הבכור, שכל מה שהוא רוצה כרגע זה להיות הכי קטן שהוא יודע... אני יודעת שאתם כבר די הרבה זמן לאחר הלידה, ועם זאת, הקנאה מתגברת ככל שהתינוק/ות גדל/ים, והפנאי של ההורים מצטמק. ולסיום, לא יזיק להתייעץ גם עם רופא ילדים. לפעמים גם דלקת שלפוחית השתן יכולה לגרום לפספוסים תכופים ופתאומיים. בברכה ליאת

ליאת שלום יש לי כמה שאלות שרציתי לשאול אותך ראיתי בפורום הורים ששאלו אותך על פחד ממות בגילאים דומים לגיל של הבת דלי אמרת להם שזה טבעי מאיפה הם יודעים מה זה מוות בכלל הבת שלי כל פעם שאחותה בת שלוש וחצי עושה משהו שלא מוצא חן בעיניה היא אומרת לה שתמותי או מתי תמותי כבר אני חושבת שהיא מבינה את המשמעות כי היא גם אומרת לה לכי תגורי לבד מה לעשות הקטנה נפגעת כי היא מרגישה מהטון שלה שזה משהו לא נעים דבר שני הבת שלי עברה איבחון של מרפא בעיסוק שהמליצה על טיפול אבל המטפלת לא רואה צורך כל כך היא גם דיברה עם הגננת ולא היה נראה צורך מיוחד מה לעשות האם להמשיך כמה טיפולים ולראות מה קורה זה היה טיפול ראשון ודבר נוסף לגבי העליה לכיתה א היא עכשיו בגן משולב חובה עם טרום חובה בגדול היא בחובנ היא ילידת אלול באלול נהייתה בת חמש הבנתי שמבחינת הגבול היא גבולית לעלות לכיתה א ואם כן זה רק באישור של פסיכולוג זה נכון אני צריכה לקחת אותה לאבחון או שזה אבחון שכל הילדים בגן חובה עוברים וזה מטעם משרד החינוך סליחה על האורך ותודה רבה על היחס

שלום שמחה, ילדים צעירים מודעים ברמה זו או אחרת לעובדת המוות כבר מגיל צעיר, אפילו לפני גיל שלוש, למשל כשהם רואים חתול שנדרס, ציפור מתה בשדה או נמלה שנרמסה תחת נעליהם. ככל שהם גדלים, הם שומעים ומבינים עוד ועוד, בכל פעם ברובד נוסף. לפעמים, ההבנה הקוגניטיבית המתפתחת, גורמת לרמות החרדה לעלות בהתאמה, ואז אנחנו רואים את זה ביתר שאת. לגבי בתך, אני מציעה להקשיב לאנשי המקצוע שראו אותה, אבחנו אותה והעריכו את מצבה. אם היה מי שהמליץ על טיפול, שווה בעיני לתת לזה הזדמנות, במיוחד אם קיימת שאלת בשלות ללמידה. עקרונית, אני נוטה להתנגד להשארת ילדים לשנה נוספת בגן שלא לצורך, אלא אם יש לשנה הנוספת משמעות ממשית. ברוב הבעיות אפשר לטפל, וניתן לעשות זאת גם לאורך שנות ביה"ס הראשונות. השארת ילדים שנה נוספת בגן ללא טיפול בבעיה הספציפית, אינה מקדמת בדר"כ את המצב, אלא רק מעמיסה עליהם תחושת החמצה, כישלון ואכזבה עצמית. באופן שגרתי ילדים אינם עוברים מבחני בשלות לכיתה א', אלא אם קיימת שאלה ממשית בנושא. אם הגננת שותפה לספק, אפשר לעבור את מבחן הבשלות ע"ח הרשות, ע"י פסיכולוגית הגן. איני בטוחה שבכל הרשויות זה אכן כך. יהיה עלייך לברר זאת עם הגננת שלכם. בהצלחה ליאת

ליאת שלום אני כתבתי לך לפני כמה חודשים על הבת שלי שקוראת לאחיה מוזר ואמרת לנו שלא נתייחס ונראה מה קורה ובאמת היא הפסיקה עם זה תודה רבה את מהדימה

היי שיר, עניתי לך כאן למטה. שוב תודה. ליאת

שלום רב! בת 43 נשואה + 2 ילדים בגילאי 9 וחצי ו- 8 בן ובת. בעלי בן 46 מהנדס מחשבים מאז ומעולם לא היה יותר מדי חברתי כשלא הסכים עם דעתי היה עוזב את הבית וחוזר או לפעמים אף היה נוסע לישון אצל בית אמו למס' ימים. עתה המצב בלתי נסבל. לתקופות של עד שבועיים שלושה מס' פעמים בשנה הוא אינו מדבר עם אף אחד מבני הבית. כשאנו מנסים לדבר איתו הוא אומר שלא מעניין אותו כלום. כמובן שאינו מוכן ללכת ליעוץ זוגי או לטיפול וטוען שאני הבעיה בזמן שאני עובדת בחצי משרה מטפלת בילדים עושה את כל עבודות הבית לוקחת לחוגים את הילדים וכו'..... כשאני אומרת לו שמצב זה בלתי נסבל הוא אומר שאם לא מתאים שאלך להתגרש וזה מה שיש. הילדים אינם מעוניינים שנתגרש. חשבתי על אפשרות כזו אך אולי שיגדלו קצת. האם עקב התנהגות לא נורמלית כזו של בעלי ייגרם נזק בטווח הקצר הארוך? מה אפשר לומר להם? האם עדיף לעזוב ולהתגרש? הוא אינו מוכן לדבר בכלל. אני כואבת מאוד לראות אבא שאינו מדבר עם ילדיו. האם קיים כזה דבר? להיות באותה קורת גג ולהתעלם? הבת שאלה האם אבא גם כשהיינו חברים התנהג בצורה כזו? מצפה לתשובתך במהרה. תודה רבה .

שלום שרית, לא בטוחה שהאבחנה שנתת לבעלך בכותרת אכן משקפת את מה שקורה לכם, אך ברור שלא טוב לך בנסיבות הללו. כמובן שלא אוכל להתנבא לגבי מידת הנזק לילדים, אך אין ספק שילדים הנחשפים לתקשורת זוגית בעייתית עלולים להפנים וללמוד דפוסים דומים. אני חושבת שגם אם בעלך מפגין כרגע התנגדות לטיפול זוגי, אין בכך כדי לחסום בפנייך את האפשרות להיעזר בטיפול, ולעבוד (לפחות) על החלקים שלך, או על מה שתלוי בך. לעיתים, שינוי באחד מבני הזוג מביא באופן בלתי נמנע לשינוי גם אצל בן הזוג האחר. לפעמים, כשהשינוי בפתח, גם המתנגדים הגדולים נסוגים מעמדתם ומתרככים. אני ממליצה לך מאד להודיע לבעלך שאת הולכת לטיפול איתו או בלעדיו, ושהוא מוזמן להצטרף אם וכאשר ימצא לנכון. כך את משדרת לו עד כמה הקשר חשוב לך, אך גם שאינך מוכנה להשלים עם המצב ולחיות איתו כך. כמובן שבעקבות הטיפול תוכלי לקבל החלטות שקולות ונבונות יותר, הנשענות על רצונותייך ותחושותייך. בכל מקרה, לעולם אל תפני את שאלת הגירושין או שאלת הכדאיות שלהם אל ילדייך הקטנים. זה כשלעצמו מיותר ומזיק. בברכה ליאת

שלום. יש לי ילדה בת 2.9 שנים. מכיוון שנואשתי להסביר לבעלילמה גורמת ההתנהגות שלו באוטו בדרך לגן , הייתי רוצה שתעני ואני אעביר לו " דבר הפסיכולוג ". בבקרים בדרך לגן הוא נורא עצבני , מקלל את הנהגים , כל הזמן לא נינוח ולא רגוע ואומר כל דקה " נו , סע כבר , דביל , מטומטמם וכו'. וכל זה בעצבים. הוא לא מתעצבן על הילדה אבל האווירה במכונית היא לא נעימה כזאת. נואשתי מלהביר לו שחוץ מזה שהוא מלמד אותה מילים לא יפות , אווירה כזאת זה כמו מטען שהיא נכנסת אתו לגן וחבל. אבל הוא ממשיך להגיד לי אני לא מתעבן עליה וזה שום דבר ולא עושה לה כלום. אבקש שתגידי מה זה כן עושה לילד בוקר כזה. תודה

היי אריאלה, אוי...את נוגעת בנקודה רגישה, ויכול להיות שלא פנית לאדם הנכון. למרבה הצער, גם אותי מוציאים מהדעת נהגים גרועים, ויש מקרים בהם אני מתבטאת בדומה לבעלך (אחרי שווידאתי שהצ'ופצ'יקים הנועלים מגנים עלי...). אז אם את רוצה את "דבר הפסיכולוג", בטח שעדיף לדבר יפה ובנימוס, ולשמור על אווירה חיובית ורגועה בבית ובמכונית. עם זאת, אנחנו אנשים אותנטיים, ואני מאמינה שקשה להציג לאורך זמן אפילו ליד הילדים. ולכן, להשתדל - צריך, ואם בורחת איזו 'ברכה', אפשר להגיד לילדה משהו כמו "סליחה שקצת נסחפתי. זה באמת לא יפה לדבר ככה. אני מקווה שיהיה לך בגן יום נעים היום". :-))) שבוע טוב ליאת

ליאת שלום אני כתבתי לך לפני כמה חודשים על הבת שלי שקוראת לאחיה מוזר ואמרת לםו שלא נתייחס ונראה מה קורה ובאמת היא הפסיקה עם זה תודה רבה את מהדימה

שלום שיר, נהדר. תודה שאת מעדכנת בבשורות טובות. כייף לשמוע! :-)) סופשבוע נעים! ליאת