פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

היי, מחפשת דחוף, פסיכולוגית מאזור השרון המתמחה באבחון פסיכו-דידקטי לילדים (בת 9). רוצה מישהי שתהייה רגישה אבל לא משעממת, מישהי עם קריזמה לילדים, טיפול בבעיות לימודיות, חברתיות, משמעת (בבית יותר), יחסים עכורים בין אחים....קצת בהול. תודה!

שלום רב, מרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן 8.5. ילד חכם, מקובל חברתית יש לו מספר חברים הכי טובים בכיתה והוא גם חלק מה"חבריה". בתקופה אחרונה יש לו התפרצויות כעס שמתבטאות בצעקות, צורת דיבור שהיא מאוד עצבנית. זה יכול להיות מופנה כלפי כל אחד בבית (אמא, אבא, אחיו הקטן בן 6.5) דוגמא: חזר מבה"ס ואחיו הדליק מחשב בחדר שלו ושיחק - אז התפרץ בכעס "למה אתה מדליק את המחשב, למה אתה נוגע? וכו'" והכל העצבים וכעס. אנחנו לא מצליחים להבין איפה הבעיה ולכן גם לא מבינים איך לפתור אותה. אולי זה קשור לעייפות? ילד פשוט חזר עייף מבה"ס, רוצה לאכול? ולכן תגובה כמו שהיא? אשמח לתגובות

שלום רב, קשה להעריך מרחוק, על סמך מידע כה מועט, מה הסיבה לשינוי בהתנהגות. לא ציינתם האם היו התפרצויות ברמה כזו או אחרת גם קודם. האם יש לו קשיים בוויסות רגשי או תחושתי? האם יש קשיים לימודיים? יש ילדים רגישים שמגיבים בהתפרצות או בזעם למצבי עייפות או רעב, או 'מתפרקים' לאחר תקופה של מתח אחר כלשהו. כהורים, חשוב שנכיר את אזורי הפגיעות של הילד שלנו, וננסה לעזור לו להתגבר עליהם, תוך שאנחנו מציעים לו דרכים להירגע או לפרוק את המתח בדרך לא הרסנית. אם תרגישו שאינכם מצליחים להתמודד בהצלחה עם התקפי הזעם בכוחות עצמכם, פנו לקבל הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

היי, אני מקווה שפה זה המקום המתאים להתייעץ בנושא. אני בן 14 נראה די בסדר והכל ויש לי חבורה של 3 חברים מהכיתה שלי שהם החברים הטובים שלי ואנחנו כיביכול ה"חנונים" אם שאר הבנים מארגנים דברים וכאלה לא מזימינים אותנו וכאילו אני לא מרגיש חלק מהכיתה. וגם אין לי חברות או ידידות. אני רוצה להתקדם ולהכיר חברים חדשים ואני מאוד מתקשה בעיניין ואני לא ממש יודע מה לעשות,אין לי הרבה בטחון עצמי וקשה לי לפתח שיחות עם ילדים מהכיתה.

שלום יאיר, לפעמים, כמו שאומר הפתגם "אין נביא בעירו". יש ילדים שדווקא קבוצת הילדים ה'טבעית' שלהם, בכיתה או בשכונה, לא תואמת את אופיים, את אישיותם, או את תחומי העניין שלהם. יש בכך כדי ליצור את תחושות הבדידות וחוסר השייכות שאתה מתאר, וזה באמת לא קל. במצב כזה, אפשר להסתפק במעגל החברתי המצומצם (חנונים זה די in לאחרונה), או לפרוץ אותו בכיוונים חדשים דרך מסגרות אלטרנטיביות כמו חוגים, פורומים אינטרנטיים סביב תחומי עניין ספציפיים, תנועות נוער, מקומות התנדבות, וכד'. במקרים של בעיות בתקשורת או קשיים ביצירת קשר, אפשר להיעזר בטיפול פסיכולוגי ולשפר את המיומנויות החסרות (אם כי לא נראה לי שזה המקרה). מבקשת להזכיר לך שיש הרבה מאד ילדים שעם כניסתם לתיכון, משפרים מאד את מעמדם החברתי, רק מעצם ההחלפה והערבוב של קבוצות הילדים. אז נא לא לאבד תקווה: ה'חנון' של היום בהחלט יכול להיות ה'קול' של המחר! :-) ליאת

שלום, בני החל השנה כיתה א', בימים הראשונים הכל עבר בסדר, היה נכנס לכיתה עם ליווי אחד מההורים ללא קושי. לקראת תק' החגים הוא החל כל יום לבכות בשער בית הספר וסירב להיכנס לכיתה ללא לווי הורה. גם כאשר אנו מלווים אותו עד לכיתה, הוא לא מוכן להיכנס אליה ורודף אחרינו לשער כשאנו רוצים לצאת. לא מעניין אותו שהשיעור כבר החל ושהמורה בכיתה. כל ערב לפני השינה הוא היה מציין כי אינו רוצה ללכת לבית הספר והיה מתחיל לבכות במשך שעה ללא קשר למה שאנו מסבירים וללא קשר לכל נסיונותינו להרגיע אותו. הוא רשום לצהרונית ונועץ את הסיבה בכך שקשה לו שהיום כל כך ארוך אבל מצד שני גם ביום שישי כאשר אין צהרונית הוא בוכה בבוקר בשער ומסרב להיכנס לכיתה. יש לציין כי אנו גרים כרגע אצל חמותי והיא מפנקת אותו לדעתי יתר על המידה וממלאה את כל רצונותיו ברגע שמבקש גם אם זה לא לרוחי. היא גם מבטיחה לו שתבוא להוציא אותו מוקדם בימים שהיא מסיימת לעבוד מוקדם וכך יוצא שהיא מוציאה אותו מוקדם יותר מהצהרונית 3 פעמים בשבוע. אני חושבת שזה לא נכון וכך הילד לא מתרגל למסגרת. כל יום לפני השינה הוא שואל אותה אם תוציא אותו מוקדם מחר ובאיזו שעה.היום המצב קצת השתפר והוא לא בוכה בלילה בדרך כלל אבל עדיין כל בוקר בוכה בשער ומסרב להיכנס לכיתה למרות שמלווים אותו עד אליה. אני אובדת עצות. פנינו ליועצת והיא אמרה שאין לו בעיה של למידה, הוא ילד מקסים ואין לה מה לעשות בנושא.יש לציין כי אני לא חושבת גם שיש עניין של הצקה או דבר דומה בבית הספר. כל פעם שנשאל מדוע לא רוצה ללכת הוא עונה: בגלל היום הארוך בצהרונית.מה ניתן לעשות כדי לעזור לו ולשנות את המצב? האם זה נכון שחמותי מוציאה אותו מוקדם, האם זה לא פוגע בו? או שעדיף שיישאר עד שאני אסיים את העבודה ואבוא לאסוף אותו כדי שיתרגל לשיגרה. תודה רבה.איה.

שלום איה, אני, בניגוד אלייך, דווקא מאמינה בהדרגתיות, וחושבת שאם לילד קשה, אפשר לקצר לו קצת את יום הלימודים, ולא להתעקש איתו. עבור ילדים צעירים, יום שלם מחוץ לבית יכול להיחוות כדבר קשה מאד. אם הסבתא מוכנה להתגייס למענו - זה מצויין, ולא כדאי לעצור אותה. עם זאת, דווקא פינוק היתר יכול להיות קשור לקשיים שלו, אולי כי במסגרות בהן הוא מבלה (כיתה, צהרון) הוא נאלץ להתנהג לפי הכללים ואינו מקבל תמיד את מה שהוא רוצה. כדי להבין אם מדובר בפינוק או בחרדת בי"ס, אני מציעה להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, ולפעול ברוח המלצותיו. בהצלחה ליאת

שלום, אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג \ מכון באזור השרון מדובר בילד בן 8 שמסתגר לאחרונה ולא רוצה ללכת לבית הספר, ולא רוצה לשתף למה. בתור התחלה חשוב לנו לקבל אבחון ורק אז להחליט אם להתחיל טיפול תודה מראש :-)

שלום טלי, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן 2 ועשרה חודשים לא מעוניין בחיתול וכמה פעמים אכן עשה פיפי באסלה בבית . אך בגן הוא אינו מודיע ומן הסתם מפספס. הצעתי להחזיר לו את החיתול והוא לא מעונין בשום אופן גם בלחילה הוא מוריד אותו מתוך שינה בנוסף לכך נראה שהוא מאוד מודע ומבין וזה הפך לסוג של דרך אולי למשוך תשומת לב(שלא חסרה לו). מה את מציעה לעשות אני דיי נואשת

שלום רב, נדמה לי שבגיל כזה (כמעט שלוש) אכן הגיע הזמן להוריד את הטיטול, ולהתחיל בתהליך הגמילה. פספוסים הם חלק מהתהליך, והם אינם אמורים לגרום לנו לסגת מהתהליך ולהחזיר טיטול. למה את נואשת? ליאת

שלום ליאת, בתי בת 10 מאוד מוטרת מהשיער שלה. יש לה שיער חלק ומקסים, ובכל ערב, אחרי שחופפת את השיער, עומדת המון זמן מול המראה ומוודאת שהשיער מסורק חלק ושאף שערה לא "זזה" ממקומה. היא בקושי מזיזה את הראש עד שהולכת לישון על מנת שהשיער לא יזוז. כששאלתי אותה למה נוהגת כך, אמרה שהיא מאוד לחוצה מכך שהשיער יקפוץ לה. הדבר מאוד מטריד אותה והיא מבקשת מאיתנו לעזור לה "להיפתר" מהמחשבה הזאת, עד כדי בכי מידי ערב. מה את מציעה לעשות? תודה!

שלום מיכל, עיסוק אובססיבי במראה החיצוני (או בחלק גוף 'מוצלח' מבודד אחד) יכול להצביע על בעיה בתפיסה העצמית שלה, בדימוי הגוף שלה, ועל חוסר ביטחון הגורם לה להשעין תחושת הערך שלה על קנה רצוץ אחד... יכול להיות (במיוחד אם מדובר בהתנהגות אובססיבית חזרתית הגורמת לה מצוקה וגוזלת משאבי זמן ונפש) ששווה לשקול טיפול רגשי, שיכוון לשיפור הדימוי העצמי שלה. אם, לעומת זאת, מדובר בילדה מתפקדת היטב, המפגינה "חולשה נשית" אופיינית, אפשר לנסות להחזיר אותה לקרקע המציאות, ולא להשתתף בשיגעון הזה. לפעמים התעלמות או עמדה הומוריסטית מצד ההורים כלפי התופעה יכולה למתן את העוצמה, ולגרום לזה לעבור לבד. היו חזקים :-) ליאת

שלום רב גיליתי בהתכתבות בפייסבוק של הבן שלי כי הוא מתכתב עם חברה שלו על טעמי קונדומים , ועל התיכנונים לשכב , וזה הנושא היחיד שהם מדברים עליו. הוא מתכתב איתה כי איזה כיף היה להם להתנשק ולהתמזמז. אני מפחתדת הם רק בני 10, הילדה לא ממשפחה נורמטיבית וכנראה חשופה לדברים מסוג זה והיא זו שדוחפת אותו למעשים. מה לעשות ?" אסרתי לו להיות חבר שלה, אז עכשיו הוא משקר שהם חברים וממשיך בקשר. אנחנו שכנים ואין שום דרך לנתק קשר לחלוטין . מה עושים?

שלום רב, הילדים שלנו חשופים תמיד להשפעות שונות, חיוביות ושליליות, מחוץ לבית. הניסיון להרחיק את הילד שלנו מגורמים שליליים בעייתי בעיני, גם כי זה לא תמיד מעשי, וגם כי כך אנו מטילים את האחריות להתנהגותו של הילד על מישהו אחר. מציעה למקד את מאמצי החינוך בבית, ולשוחח עם הילד בפתיחות על נושאים של מיניות, אמצעי מניעה וקשר אינטימי באופן התואם את גילו והבנתו. בגיל 10, הילדים יכולים לדבר על הדברים באופן מאד בלתי בשל, ולבסס אמונות ותחושת ידע על בסיס מידע שגוי או מעוות. עדיף, לכן, שישמע את המידע הרלוונטי מפיכם, כולל הכוונה על מה ראוי ובלתי ראוי לדבר או במה להתעסק בגיל זה. בהחלט יש לכם עבודה! ליאת

שלום ! בני בן ה4.5 שנים עבר גמילה מטיטולים בגיל שנתיים צהריים ולילה ללא טיטול אבל גדול את הקקי רצה רק בטיטול וכל כמעט שנה הוא עשה רק בטיטול כל ניסיון לגמילה כשל היה שיתוף עם הגננת , לפני כחודשיים הוא עבר לגן מהגנון ואז החלטנו להוריד את הטיטול ולעשות קקי בשירותים הגמילה עברה בסיוט גדול ולאחר שקראתי כתבה של מיכל דליות (נני) בכתבה היא המליצה לתת תוספת לשתיה של גלופקס שגורם לקקי להיות רך והילד לא צריך להתאמץ כלכך ,הילד קצת סבל מכאבי בטן אבל לבסוף הצלחנו והוא היה עצמאי הלך לבד בבית ובגן ניגב בכל פעם שהיה צריך הייתי מאושרת וגם הוא בסוכות הייתי צריכה לישון במחנה עם הבן הגדול ונעלמנו מהבית כשלושה ימים בני נשאר בביתי עם הסבתא והיא אמרה שהוא לא נכנס לשרותים שלושה ימים שלא הייתי בבית (האב לא גר איתנו ) ומאז הוא פוחד להכנס לשרותים צועק אני רואה פחד בעיניים שלו וכשאני מכריחה אותו הוא צורח צועק אני יושבת איתו בשרותים מעבירה נושא מחזקת שהוא יכול ומזכירה שכבר עברנו את זה והוא כבר היה עושה וזה לא עוזר עכשיו הוא גם פוחד לעשות פיפי בכדאי שלא יברח לו הקקי אני מיואשת לא יודעת מה לעשות בבקשה עזרי לי , נ.ב חשבתי לחזור שוב לתהליך של הגמילה ולתת לו את התוספת של הגלופקס מה דעתך ? תודה לימור

שלום לימור, איני מכירה את הרעיון של תוספת גלופלקס, ולכן לא אתייחס אליה. יש, אגב, פורום גם באתר התכנית של סופר נני, ואולי שווה להתייעץ איתה בנושא זה. יש ילדים שאירוע עצירות קשה יכול לגרום להם לפחד לעשות קקי, ובאופן עקיף גם לעצירות קשה יותר ואפילו כרונית. רצוי לנסות להרגיע, לעודד אותו לעשות קקי בדרך הטבע, בסיוע תזונה עתירת סיבים. נסי לא להישאב יותר מדי לנושא, ולאפשר לו לחזור לשגרה למרות הקושי העכשווי. אם המצב ימשיך להדאיג אותך, התייעצי עם רופא הילדים שיוכל להציע טיפול במרככי צואה. בריאות ליאת

הילד שלי מרבה להתלונן שאין לו כח, משעמם. בשביל מה רוצים לחיות הרבה הרי אחר- כך חולים ורק סובלים. בשביל מה להתעמץ. לאחרונה התחיל לעשן כי אין מה לעשות עם חברים, פשוט משעמם. מה עלי לענות לו?

שלום רוברטה, הייתי עונה לו שדווקא בגלל שאנחנו לא בני אלמוות, חשוב לצקת לחיים תוכן ומשמעות, והאחריות לכך מונחת על כל אחד מאיתנו. חשוב לספק לילדים שלנו מודל לחיים של משמעות, מימוש והגשמה, ולעזור להם לפתח את נטיותיהם הטבעיות עד למכסימום. עישון הוא דרך טובה מאד לקצר את הזמן עד לאותו חולי וסבל, ורצוי להזכיר לו גם עובדה זו מדי פעם. בשמחות ליאת

שלום. בני בן 6 בגו חובה. הייתי מואד רוצה לשבת איתו על חוברות להכרת האותיות והוא לא מתלחהב. האם נכונה השיטה של פרסים לדוגמא תעשה 2 דפים יפה ותקבל סוכריה או מדבקה?

שלום לי, רוב הילדים אכן מגיעים היום לכיתה א' עם היכרות טובה יחסית של אותיות הא"ב, אך לא כולם. עקרונית, למידת הקריאה יכולה לחכות לכיתה א', וילד שמגיע לביה"ס בשל, ירכוש את הקריאה במהירות וללא קושי. משמעות הדברים היא, שתוך זמן קצר מאד, הפערים בין ילדים שקראו לפני כיתה א' לבין ילדים שלמדו את הקריאה רק בביה"ס נסגרים במהירות והיתרון נעלם. חוברות העבודה למיניהן, מספקות פרנסה למי שמנצלים את הלחץ של ההורים לקראת הכניסה לביה"ס. יש ילדים שמתייחסים לחוברות הללו כאל שעשוע ואתגר, אך יש ילדים שקולטים את הלחץ של ההורים, ומגלים רתיעה והתנגדות. במקרה כזה, הלחץ והניסיונות לשחד את הילד רק מגבירים את ההתנגדות, ועלולים להזיק וליצור עמדה שלילית כלפי למידה בכלל וקריאה בפרט. עצתי היא להניח לילד לשחק כאוות נפשו, ולהמתין לסקרנות והמוטיבציה מצידו. שני הדפים שתוציאי ממנו במאמץ עלולים לגבות מחיר יקר מדי, ובעיני זה לא שווה. בברכה ליאת

הבן שלי בן 6 ילד מקסים בדר"כ , אך נוטה מדי פעם להתפרצויות זעם , כעס וקושי לחזור לשיגרה אני מודעת למס' רגישויות בשנים האחרונות שחלקן הפריעו לתפקוד יומיומי וחלקן פחות בעבר היה מפשיל את שרוולי המעיל בשיא החורף , נמנע ממגע בדבק אך בחול ודשא לא , היינו ב 10 מפגשים של ריפוי בעיסוק שלא עזרו יותר מדי כי המרפאה בעיסוק חשבה שגם אם יש רגישות היא מינורית וההתפרצויות או כעסים שלו הן על בסיס רגשי או מקורן אולי בהפרעת קשב וצריך לעקוב ולראות השנה עלה לכיתה א' ועשיתי איתו הסכם התנהגות שעובד והוא מתנהל הרבה יותר טוב ורגוע אך שמתי לב לאחרונה שישנה רגישות גבוהה לריחות , בבית זה קרה עם גויאבה שחתכתי והוא סתם את האף והראה קושי רב השבוע הם יצאו לטיול וביקרו בלול תרנגולות וזה כניראה הטריף אותו עד כדי כך שהמורה התקשרה אליי וביקשה שאצטרף להורים המלווים כי היא כל הזמן סביבו כשהגעתי הוא היה רגוע וכששאלתי מה קרה הבנתי שהוא לא סבל את הריח ולכן לא היה מוכן להיכנס עם כולם אך זה התבטא בהתקפת כעס וחוסר הקשבה וקבלת מרות (כיוון שהוא כניראה לא יודע להסביר מה הבעיה בדיוק) אני לא ידעתי מראש מה המסלול ולכן לא חשבתי שתהיה בעיה ולא יכולתי ליידע את הצוות אולי אז היה קל יותר (אם היו מבינים אותו) מה ניתן לעשות על מנת לעזור לילד עם רגישות כזו ?? תודה סיגלית

שלום סיגלית, מציעה להגיע להערכה מחודשת אצל מרפאה בעיסוק, ולשתף אותה באירועים הללו. ילד עם רגישות חושית וקשיי ויסות עלול להגיב בהתפרצות להצפה חושית, וחשוב להקהות את הרגישות או ללמד אותו להגן על עצמו מפני ההצפה. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי תאומות בנות 3.5. לאחרונה נגמלו מהמוצץ. התהליך עבר די בקלות. אבל אז החלה התנהגות אגרסיבית אצל אחת מהן. כאשר היא רוצה משהו ומקבלת תשובה שלילית , היא מתחילה להשתולל באופן לא פרופוציונאלי להשליך דברים על הרצפה להרביץ לי לבעלי לנשוך וממש להשתולל בכל צורה שהיא. אנחנו לא מוותרים לה ומסבירים שלפעמים אנחנו מרשים ולפעמים לא ושמותר לכעוס אבל אסור להרביץ. אך שום דבר לא עוזר הילדה בהיסטריה ואין עם מי לדבר. גם כשאנחנו שולחים אותה לחדר היא נאבקת בנו בכח ולא מסכימה להישאר שם. אנחנו אובדי עצות ולא יודעים איך להתמודד עם התנהגות זו. ברור לי שהילדה סובלת מתוסכלת ולא יודעת איך להתמודד עם הסיטואציה. איך אנחנו עוזרים לה?

שכחתי לציין כי בנוסף למה שתארתי בהודעה בורח לי כמעט כל יום פיפי במיטה. ברור לי כי משהו עובר על הילדה ואינני יודעת איך לעזור לה.

שלום טלי, לא בטוח שמה שקורה לה קשור לגמילה מהמוצץ. זה נשמע כמו שילוב של בעיית וויסות עם בעיית גבולות, והגמילה מהמוצץ יכולה אולי להנמיך את סף התסכול. להערכתי, תוכלו להפיק תועלת רבה מהדרכת הורים קצרה, שתעזור לכם לאתר את הקשיים ולטפל בהם ביעילות. עד אז, אני ממליצה להימנע מהסברים מילוליים, ולפעול בנחישות מול התקפי הזעם האלימים. בכל פעם שהיא מנסה להכות/לנשוך/להשליך חפצים, עצרו אותה בתקיפות (לא בתוקפנות), אמרו בקצרה "אני לא מרשה!", ונתקו מגע. במקום לשלוח אותה לחדרה, התרחקו בעצמכם, אפילו סגרו את עצמכם בחדר שלכם למספר דקות, כדי שהיא תלמד שלכל התקף זעם אלים יש תוצאה בלתי רצויה מבחינתה: שהיא מפסידה את קרבתכם ואת הנחמדות שלכם. זכרו שמדובר בילדה קטנה מאד, ולכן אל תיעלמו לה לזמן העולה על מספר דקות, אך דאגו שיהיה אימפקט להתרחקות שלכם. כאמור - לפיתרון רציני - הדרכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום, אני מחפשת פסיכולוגית לביתי המתבגרת וקיבלתי המלצה על פסיכולוגית,אך פסיכולוגית זאת טיפלה בקרובת משפחה שלנו והיתה עימה בקשר טיפולי עד לפני שנה. מתלבטת אם זה "בריא" ? אשמח לדעתך, תודה.

שלום שירה, ככלל, תמיד עדיף לא לטפל באנשים שיש ביניהם קרבה, משפחתית או אחרת. עם זאת, לפעמים, בשל אילוצים שונים, זה קורה, ומטפל מנוסה יכול לנהל את המצב בלי שהטיפול יינזק. בקיצור - אם אפשר, עדיף להימנע. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת ה- 10 מאופיינת בכך שלקוח לה המון זמן יחסית לחברותיה להכין שיעורי בית . בנוסף כמעט אף פעם היא לא מסיימת את המבחנים שניתלנים בכיתה עד הסוף (ביחד עם עוד ילד או שניים) והמורה נותנת להם לסיים את המבחן ביום נוסף.וכך תמיד: תמיד היא מסיימת את המבחן אחרונה בכיתה או לא מסיימת כאמור. בשיחה עם המורה לא עלה שיש לה בעיות ריכוז בכיתה בכיתה היא ילדה טובה לא מפריעה ומואוד מחוייבת לנעשה. האם עליי לקחת אותה לאבחון של בעיות קשב וריכוז? יכול להיות שקיימ מות סיבות אחרות שבגללן היא מסיימת תמיד אחרונה? בכל מה שלא קשור ללימודים היא מאוד זריזה ואין לה בעיות התארגנות ילדה חכמה וזריזה. רק בלימודים מסתמנת האיטיות הזאת ובהכנת שיעורי הבית מהם היא סולדת וכל שנייה קמה מהשולחן (אני מתעקשת שהיא תעשה שיעורים בחדר שלה בגלל בעיות הריכוז הללו) וחוזרת.

ואם את ממליצה לאבחן על איזה מבחן את ממליצה. תודה אתי

שלום אתי, יש, למרבה הצער, מגוון גדול של לקויות למידה, כאשר הפרעת קשב וריכוז היא רק אחת מהן. חשוב לציין שיכולים להיות תלמידים שהתנהגותם מצויינת וממושמעת להפליא, ובכל זאת הם סובלים מבעיות קשב וריכוז. ילדים כאלה עלולים לחמוק מאבחון בשל התנהגותם המנומסת ושקטה, וחבל. אין לי ספק שבמקרה של בתך נדרש אבחון מסודר. פני לאבחון פסיכודידקטי, שיסרוק את כל תחומי התפקוד של בתך, ויוכל לאתר את מוקדי הקושי. בירור מסודר של הקשיים יאפשר בניית תכנית טיפולית יעילה. אני מעודדת אותך לפנות בהקדם, כדי לנסות לשקם את האופן שבו בתך חווה את ביה"ס, את הלימודים, את שיעורי הבית ואולי גם את עצמה. כל יום נוסף של סבל מעמיק את הפערים וגורם לתסכול מיותר. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בתי בת שנתיים ו8 חודשים. סביב גיל שנתיים היא התחילה לדווח לפני המקלחת על כך שהיא צריכה פיפי, דיווחה לפני שעשתה בחיתול קקי ופיפי. שיתפנו את הגננת על כך והיא אמרה שניתן להציע לה לעשות בסיר פיפי בערב לפני המקלחת. תהליך זה התקדם לאורך השנה והיא התחילה לעשות בתדירות גבוהה יותר פיפי בישבנון, לעיתים היא ביקשה ולעיתים אנחנו הצענו לה והיא נענתה. קקי היא אומרת שהיא לא רוצה לעשות בשירותים. בגן הגננת קישטה איתה סיר והיא הייתה מוכנה ללכת לעיתים רחוקות בלבד לשירותי הגן ולסיר (גם רק לפיפי). בסוף אוגוסט עברנו גן. באחד הימים הילדה ביקשה פיפי בשירותים (כנראה בעקבות גמילה של אחד הילדים בגן) אך נענתה בסירוב- שרק שיהיו לה תחתונים והיא תעשה גם קקי בשירותים היא תוכל לעשות בגן... הילדה הגיבה באכזבה , ומאז לא ביקשה שוב בגן. פנינו לגננת ואמרנו לה שנוצר פה מצב של בלבול בין הגן הקודם, הבית ומה שקורה בגן החדש. הגננת אמרה שהיא מודעת לבעיתיות שנוצרה בחוסר התאום בין הגננות (מערכת גנים של קיבוץ) אך התקופה בה בתי עושה רק פיפי בשירותים, לא באופן קבוע היא תקופה ארוכה ולדעתה זה נהפך למשחק. בשיחה נוספת שיזמנו עםפ הגננת היא אמרה שיש שתי אפשרויות - אחת להתחיל גמילה מלאה (על אף שהילדה לא עשתה קקי בשירותים מעולם ושאנחנו מציעים לה היא מסרבת בתוקף!) והשנייה- להפסיק לתת לה לעשות פיפי בבית, לקחת ולאפסן את הישבנון ולהגיד לילדה שהיא תגדל היא תוכל לעשות בשירותים... את האמת, שתי הדרכים לא נראות לנו. ואנחנו ממש אובדי עצות בעיניין. חשוב לי לציין שהילדה מפותחת מאוד מבחינה קוגנטיבית, שפתית ומוטורית. מבחינה ריגשית, קיימים עדיין תיסכולים ויש קושי בשינויים (על אף שאת הקליטה בגן עברה בצורה טובה בסה"כ). אשמח לחוות דעת, הכוונה להמשך טיפול. אנחנו צריכים להגיע להחלטה מסוימת כדי להיות ברורים לילדה בדרישותינו השונות... תודה מראש

שלום רב, להערכתי בהחלט הגיע הזמן לגמילה מלאה, קקי, פיפי, בגן ובבית. הניסיון לחכות עד שהילד יסכים 'מעצמו' לעשות קקי עלול לעלות במחירים של הסתבכות התהליך וכניסה לגיל מאוחר מדי (עם בעייתיות משלו). אני רוצה להזכיר שבעידן חיתולי הבד, ילדים היו נגמלים ביוזמת הוריהם כבר בגיל שנה, ללא כל בעיות פסיכולוגיות מיוחדות. מעודדת אתכם להתחיל בתהליך, גם אם ייתפס תחילה כדרישה חד צדדית שלכם ממנה. קחו בחשבון שיהיו כישלונות ותאונות, כמו בכל תהליך גמילה, וקוו שגילה וחכמתה יסייעו בקיצור התהליך. בהצלחה ליאת

שלום לך ד"ר. יש לי שאלה לגבי הגמילה של הבת שלי בת שנתיים וחודש. אני מציינת שעכשיו אני גומלת אותה רישמית וזאת לאחר שמגיל שנה ושמונה אומרת קקי ואז עושה. החלטתי לנסות איתה, בגיל קטן , לשים אותה בסיר והיא היתה עושה קקי בבוקר וגם פיפי (באפן קבוע כל בוקר) והייתי מחזירה לה את החיתול לגן. כך המשכתי עד לגיל בערך כמעט שנתיים. בקיץ - היא עברה לגן חדש והחלטתי שעדיין לא כדאי לעשות גמילה למרות שבבית היא ממשיכה להגיד קקי ומידי פעם עושה בסיר. אבל עדיין מחזירה חיתול לצאת החוצה ועוד. בגיל שנתיים + שזה ממש בשבועות האחרונים , בחג סוכות הייתי איתה בבית ועוד שבוע של חזרה לגן ולשגרה והילדה עשתה מעט מאוד ברצפה ורוב הפעמים ביקשה פיפי/ קקי ועשתה בסיר. הודעתי בגן, והם אמרו לי שאם בבית היא עושה אז אפשר לנסות גם בגן. ואין שום סיבה שבגן היא לא תעשה. ביום יומיים הראשונים באמת היא עשתה בשירותים בגן, ופספסה אולי פעם אחת - ואח"כ נסיגה ואנחנו כבר בשבוע הראשון והילדה לא אומרת כלום וכל הזמן בורח לה בגן , ולהזכיר שבבית היא בלי חיתול (חוץ משינה) ועושה יפה בסיר ואפילו לא מפספסת. היום בגן, הגננת אמרה לי שהיא לא בשלה בכלל לגמילה וחבל שהילדה סובלת וזה מביך אותה. סליחה על האורך, אבל מה דעתך? להחזיר חיתול לגן? אני יודעת שאם התחלתי אסור להחזיר את החיתול? שאלה נוספת: איך יכול להיות שבבית היא מבקשת וניגשת לסיר שלה ועושה צרכים ובגן לא מבקשת בכלל וכששואלים אותה אומרת שאין לה. סליחה על האורך - רוצה לדעת מה לעשות. מבקשת ייעוץ

שלום רינה, ראשית, חשוב לי לומר לטובת הקוראים האחרים, שמרגע שמתחילים תהליך גמילה, רצוי לא לבלבל את הילד עם החזרת הטיטול (בחוץ, בגן, וכד'). המסר הוא: אתה גדול, ומעתה אין יותר טיטול. גם אם יברח מדי פעם - לא נורא. בסוף תצליח. ברוח זו הייתי שולחת אותה אל הגן. אחרי הכל, אם הילדה גמולה בבית, והשתלטה על המיומנות הזו כליל, הגיוני להניח שהנסיגה היא על רקע רגשי ולא על רקע בעיה בבשלות. רגשי - הכוונה לכך שמשהו בתנאים בגן מלחיץ כרגע, מקשה עליה או שונה מאד מהבית. בעיני, חשוב לנסות לגייס את הצוות לעוד כמה ימי חסד, ובמידת הצורך אפילו לקצר לה קצת את הימים (אם את בבית וזה אפשרי). כך תקלי גם עליה וגם על הצוות. בעיני, להמשיך לשלוח אותה לגן עם טיטול רק "דוחה את הקץ" ואת ההתמודדות שממילא תגיע. שלחי לגן את הסיר של הבית, ונסי לתרגל אותה יחד איתך בעשיית הצרכים בגן. אולי אם תקחי את זה על עצמך במשך כמה ימים תפחת ההתנגדות של הצוות. בהצלחה, ודווחי איך הולך ליאת

היי בתי בת ה- 9 קשורה ל 4 שמיכות תינוק (מימי ינקותה). היא מתחברת אליהם מהרגע שחוזרת מבית הספר ולא יכולה לישון בלעדיהן בלילות. ככלל מדובר בילדה נורמטיבית בעל ת ביטחון עצמי חברותית חכמה ומקסימה. פעם כיבסתי את השמיכות והן לא יבשו עד הלילה היא ממש בכתה במיטה כשלא יכלה לקבל אותן. האם זה נראה לך נורמלי? האם אניאמורה לעשות משהו עם העניין?

שלום אירית, ממש כמו שקורה לעיתים עם מציצת מוצץ או אצבע, יש ילדים שמגלים קושי להיפרד מחפצי המעבר, ו'מושכים' את זה עד גיל מבוגר מהרגיל. במקרה כזה, צריך לעזור לילד להיגמל, ולצורך כך חשוב לגייס את המוטיבציה שלה, להצטייד בתמריצים, ולהתאזר בהרבה נדיבות וסבלנות כלפיה. אפשר להתחיל, למשל, מזה שהיא מסתפקת בשמיכות *רק* כשהיא במיטתה, לפני השינה, ולא בהקשרים אחרים. אם זה קשה מדי, אפשר להרשות לה 'להתחבר' אליהן גם בשעות אחרות, אבל רק בחדרה. כל צעד קטן חשוב לתגמל, לשבח ולעודד, ואולי אפילו להיעזר בפרסים קטנים. במקביל, אפשר לנסות להציע פעילות מרגיעה אחרת (חלופית), כמו חיבוק בובת פרווה, ליטוף חיית המחמד, מעיכת "כדור עצבים", האזנה למוזיקה, או כל רעיון אחר שעולה בדעתכם ויכול להרגיע במקום השמיכות. את מוזמנת לדווח איך הולך. בהצלחה ליאת

האם זה נכון שצריך את אישור שני ההורים על מנת שילד בן 14 יקבל טיפול פסיכולוגי? מה האפשרויות במקרה והאב לא מסכים והילד סובל מתיקים ורוצה "להיפטר" מהם...

שלום ענת, זה נכון. כדי לטפל בקטין יש צורך בהסכמת שני הוריו. במקרים מסוימים, אפשר לטפל למרות ההתנגדות, בהוראתה של פקידת סעד לחוק נוער. זה אומר לפנות לגורמי הרווחה ולהיעזר בהם. בהצלחה ליאת

שלום,אני בת 18 ומאז גיל שנתיים גם אני מפחדת פחד מוות מבלונים.ההורים שלי פרודים מלפני שנולדתי ובגן הראשון שלי פוצצו הרבה בלונים.אני לא נכנסת למקדונלס בגלל שיש שם בלונים,כל ילדותי לא הלכתי למסיבות יום הולדת של חברי לכיתה בגלל הפחד ולכן גם הייתי דחוייה חברתית.כל יום עצמאות אני מאוד מפחדת מזיקוקים ותמיד אני עושה הכל כדי לברוח ממקומות שיש בהם פיצוצים או בלונים.אמא שלי,לא בדיוק מבינה את הפחד וכשהייתי הולכת בקניונים ליד ילדים שמשחקים בבלונים היא הייתה מחריכה אותי להוריד את הידים מהאוזנים. עוד 4 חודשים אני מתגייסת לצבא ובטירונות כולם חייבים לירות עם נשק ואני נורא מפחדת כי אני יודעת שבצבא לא יהיה לי לאן לברוח ובעיקר-אף אחד לא יבין את הבעיה שלי.כשהייתי בת 10 ניסיתי ללכת לאדם שמטפל בפוביות ופשוט לא יכולתי לפוצף בטיפולים אצלו בלונים.זאת בעיה מאוד קשה ואני אשמח אם תמליצי לי מה אני יכולה לעשות.

שלום לי, ככלל, הטיפול בפוביות מהסוג הזה כרוך בהקהייה הדרגתית, הנעשית בהסכמת המטופל ובליווי תומך של הפסיכולוג. כמובן שלדרוש ממך לפוצץ בלון בחדר הטיפול, זו דרישה מוגזמת לשלב ההתחלה של הטיפול. לפני כן חייבת להיות חשיפה איטית והדרגתית לרעשי פיצוץ בעוצמה חלשה (דרך אוזניות, כאשר את זו ששולטת בעוצמת השמע). היעד הסופי הוא היכולת להיחשף באופן מלא לרעש המפחיד, אך הדרך לשם חייבת להיות הדרגתית ומבוקרת. את יכולה לנסות לתרגל זאת בבית לבד, אך - כמובן - עדיף עם מטפל. בהצלחה ליאת

שלום, לבני בן ה- 4 יש סממנים של חרדה חברתית ואני מתכוון לקחת אותו לאבחון אצל פסיכולוג. השאלה - לקראת הפגישה אצל הפסיכולוג, האם לומר לו שאנחנו הולכים למישהו שיכול לעזור לו להתגבר על הקשיים שהוא חווה לאחרונה? או פשוט לומר לו שאנחנו הולכים ל"חבר של אבא" או משהו כזה, מבלי לעורר בו את עצם הענין שיש איתו בעיה כלשהי. ?? תודה, עמית

שלום עמית, בגיל כה צעיר, את עיקר המידע מקבל הפסיכולוג מדיווחי ההורים והגננת, ואינו נשען על 'תלונות' המטופל. בעיני, גם הטיפול עצמו אמור להיות דרך ההורים, שהם הסוכנים העיקריים בחייו של הילד. בגיל 4 קשה עדיין לטפל ישירות בחרדה, ובכל מקרה - גם אם כן - זה ייעשה באמצעים משחקיים. לכן, אין טעם לדבר עם הילד על "טיפול פסיכולוגי שיעזור לו" כי ההמשגה הזו נמצאת הרבה מעל הבנתו. גם לספר סיפור כיסוי איזשהו נראה מיותר בעיני. אם הפסיכולוג יבקש לפגוש את הילד אמרו שאתם הולכים לפגוש את אורי (נניח) שרוצה לשחק איתו קצת ולראות כמה הוא חכם וכמה נעים איתו. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילדה בת 10 בכיתה ה. מאז ומתמיד היא הייתה מפחדת מהרבה דברים אבל ככל שהיא גדלה זה כבר נהיה ממש מוגזם. אולי אני טועה אבל אני מצפה שבגילה כבר תראה בגרות מסוימת ותפסיק לפחד מכל דבר. אי אפשר לראות/לשמוע חדשות לידה שמא בטעות היא לא תשמע ידיעה על רצח או אלימות מסוג כלשהו. היא אמורה להשתתף בקרוב בטקס בבית ספר על רבין והיא ממש בחרדות מזה בגלל הרצח. כשהמורה בכיתה דברת על נושא כלשהו שהוא מפחיד כמו למשל בזמנו על הרצח באיתמר היא ממש נכנסת לפרנויות ולחץ עד כדי כך שהיא מגיעה הביתה ומתחילה לבכות ולפחד שהיא לא רוצה להיות לבד. אני כמובן מבינה שזה באמת מפחיד אבל אי אפשר לתת לפחד לנהל את החיים ואצלה זה באופן קיצוני. אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני הרי לא יכולה לחזור מוקדם (לצערי) ולהיות איתה. והיא פשוט מתקשר כל הזמן , בוכה וחוששת. נכון שיש תקופות שלא והכל בסדר אבל יש תקופות כמו עכשיו שאני פשוט לא יודעת איך להתמווד איתה ועם הסיטואציה. כמו כן היא עדיין מפחדת ללכת לישון בלי אור ולי אסור ללכת לישון לפני שהיא נרדמת. אני שוקלת להתחיל טיפול פסיכולוגי. אשמח לעצות מעשיות. תודה

שלום רוית, נדמה לי שאת צודקת. כאשר החרדות משתלטות על החיים ומפריעות למהלכם התקין - זה הזמן להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לסייע הן בהפחתת עוצמות החרדה והן בהכוונה והדרכה שלך לגבי ההתנהלות בבית. עד אז, כמו שנכון לעשות תמיד כשמדובר בילדים, רצוי לחסוך ממנה ידיעות אכזריות ומזעזעות כמו הרצח באיתמר. ילדים צעירים (ובעצם כולנו) מתקשים להתמודד עם חדשות המדווחות על מעשי רצח נתעבים ואכזריים כל כך, והפחד בעקבותיהם נתפס בעיני כמאד תואם ונורמלי. קשה לצפות מילד בן עשר להישאר אדיש מול רעיון נורא כ"כ, ולהישאר לבדו בבית שעות רבות בצל חרדה מסוג זה. מיותר לציין שאצל ילדה עם נטייה חרדתית, לחדשות כה מזעזעות תהיה השפעה גדולה והרסנית בהרבה בהשוואה לילדים אחרים. מעודדת אותך לפנות לטיפול והדרכת הורים. בהצלחה ושבת שלום ליאת

תודה לך על התגובה המהירה רציתי לשאול האם זה נורמלי לגיל הזה?מה גורם לה לעשות את זה? תודה

שלום גבי, אוננות היא פעילות טבעית ונורמלית לחלוטין בכל גיל. כל מה שנדרש זה לחנכה לעשות זאת בפרטיות. אוננות מוגברת, שאינה מתחשבת בדרישות המציאות ומשתלטת על כל שאר הפעילויות של הילד, יכולה להעיד על מתח, ובמקרה כזה שווה להתייעץ עם גורם מקצועי. להערכתי הזהירה, לא זה המקרה. שבת שלום ליאת

היי ליאת, השנה התחלתי בבית ספר חדש בכיתה ט'.עברתי מפני שלא אהבתי את בית ספרי הקודם ובינתיים הרבה יותר טוב לי פה. הבעיה היא שאין לי ביטחון עצמי ואני מאוד שקטה וכבר אמרו לי על זה כמה םעמים שאני לא מדברת. אני עונה אם מדברים אליי ואני מנסה ליזום שיחות אבל לפעמים כשאנחנו קבוצה יותר גדולה של בנות למשל אני פשוט לא יודעת מה להגיד ולא יודעת על מה לדבר ואז יוצא מצב שאני שותקת וזה גם נראה לי מרתיע ילדים מליצור איתי קשר.זה ממש מתסכל אותי כי אני מרגישה לא ממש שייכת ואני יודעת שאני יכולה להיפתח ופשוט לא מצליחה.מה אני יכולה לעשות?

שלום מיכל, לא ציינת האם היו לך חברות וחברים בבית הספר הקודם (אני מניחה שגם שם היה לא פשוט, שאלמלא כן לא היית עוברת). במצבים כמו זה שאת מתארת כרגע, של התנהגות שקטה, מכונסת וחסרת ביטחון, עולה הצורך להעריך את מקור הקשיים כדי שאפשר יהיה לטפל בהם נכון. חשוב להבחין בין מופנמות וביישנות (שהן תכונות אישיות יציבות למדי) לבין חרדה חברתית, קשיי תקשורת, בעיות בדימוי העצמי או קשיים בתקשורת החברתית והבינאישית - בהם צריך וכדאי לטפל. אם מדובר בביישנות, בדר"כ אפשר לעקוף את זה בסיועו של אדם אחר (אולי המורה או היועצת) שיוכלו לנסות לעזור לך קצת ביצירת קשר ראשוני "שובר קרח". ילדים ואנשים ביישנים מצליחים למצוא לעצמם קבוצת חברים קרובים, שבמחיצתם הם מצליחים לתפקד יופי. חרדה חברתית, לעומת זאת, כמו גם חוסר ביטחון וקשיים חברתיים, ניתנים לטיפול, ואם את מרגישה שזה המקרה - אני ממליצה לך לבקש עזרה של גורם מקצועי, לאחר התייעצות עם הורייך ובאישורם. בכל מקרה, זכרי שגם אנשים "בריאים" לחלוטין, זקוקים לזמן סביר של התאקלמות במקום חדש, ולכן היי נדיבה כלפי עצמך, ותני לעצמך את ימי החסד המתבקשים לצורך יצירת תחושת שייכות. בהצלחה ליאת

הבת שלי בגיל שש מלפני שנתיים בערך יש לה הרגל לחיצה על הבטן התחתונה,שאלתי אותה פעם למה היא עושה את זה והגיבה כי הגוף שלה אומר לה ללחוץ ,המורה התלוננה כי היא לוחצת גם בכיתה,מה אפשר לעשות עם זה,ואיך להסביר לה שהיא בגיל כזה ? תודה

שלום גבי, אני מניחה שאת מדברת על סוג של אוננות, ויש לטפל בכך בדרך של הסברה בלתי מתפשרת ("אני מבינה שהפעולה הזו נעימה לך, אך לא תוכלי להמשיך בכך כל עוד את נמצאת בחברת אנשים. תוכלי להקשיב ולהיענות לגוף שלך כאשר את לבד, בחדרך או בכל מקום אחר ללא אנשים אחרים". כאשר את רואה אותה עושה זאת, קומי, הפסיקי אותה ושלחי אותה לחדרה. אפשר להנחות את המורה לנהוג בדרך דומה, ולא לאפשר לה לאונן בכיתה. בברכה ליאת

שלום רב, האם את יכולה להמליץ לי על פסיכולוגית נוער אשר עובדת באיזור שוהם והסביבה? תודה רבה. א.

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 4 , ועדיין עם חיתול. ללא ספק גיל מאוחר מידי. 3 פעמים התחלנו תהליך , וחזרנו אחורה לחיתול. בפעם האחרונה, עשה מידי פעם בשירותים , גם פיפי וגם קקי, תוך שידולים רבים מצידינו. עד שהתחילה השנה ונכנס לגן חדש , שעם כל הקושי בהסתגלות לגן החדש הוא סרב להתקרב לאזור השירותים , והיה מתאפק תוך כדי ריצה מצד אחד של החדש לצידו השני, ואינו מוכן בשום אופן לעשות בשירותים או אפילו לא ליד העצים. מהגן התקשרו וביקשו שנאסוף אותו כי הוא "סובל" . גם בבית , הרגשנו שהוא סובל בהתאפקויות. חזרנו לחיתול, וסיכמנו כי לאחר שיסתגל יותר לגן (אחרי החגים) ננסה בשיתוף להתחיל שוב תהליך. היום פשוט נוח לו להיות עם חיתול , ומסרב לעשות בשירותים. יש לו איזה מחסום, אינו מסוגל לשחרר... לא לוקח אחריות ולא יוזם הליכה לשירותים. ההתפתחות שלו תקינה. ילד חברותי וכו.. הוא רשום לגן פרטי למרות שיכול היה ללכת לגן מועצה.. בגלל החיתול אנו "מתיסרים" כספית בעלויות גן פרטי. תודה

שלום רב, לאור הכישלונות החוזרים שלכם, אני מציעה להגיע להתייעצות עם גורם מקצועי מומחה, פסיכולוג ילדים קליני או מרפאת גמילה, ולקבל הדרכה הורית מסודרת. לתפיסתי, הבעיה נעוצה בקושי שלכם להתמיד בתהליך (מתוך רצון טוב, רחמים או פחד להזיק לילד), ונדמה לי שגורם מלווה יסייע בהרגעת חששותיכם ויחזק אתכם שלא להישבר ולא להציע את הטיטול כאופציה. בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך. מה זה מרפאת גמילה. היכן יש כזו מרפאה? יש צדק בדברייך לגבי הקושי שלנו להתמיד, אך הוא נובע מבעיה אחת שלא הצלחנו להתמודד: במקום זר אינו מסכים להתקרב לאזור השירותים, ולעיתים קרובות גם בבית, והוא מתחיל להתאפק שעות , וכשצריך פיפי, מתחיל לרוץ מקצה אחד של החדר לקצה שני..בלי הפסקה. כאן כשלנו, כי לא מסכים ללכת לשירותים..לא עוזרים שום שיכנועים. גם בגן הציעו לנו בהתחלה כשעוד הלך לגן עם תחתונים , להגיע לאסוף אותו בטענה שהוא "סובל"-כשרץ מצד לצד. איך את מציעה להתמודד עם בעיה זו ? תודה

מאחר ואין אנו נוהגים לפרסם שמות של מטפלים ומכונים דרך הפורום, מציעה לך לבדוק עם רופא המשפחה שלכם (הוא יידע!) או להתייעץ בפורום ההרטבה באתר זה. בהצלחה ליאת

שלום רב, אודה לך אם תוכלי להמליץ על פסיכולוגית ילדים באזור שוהם והסביבה. תודה מראש.

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, תודה רבה רבה עבור תשובתך! ניסינו כבר מספר שבועות אך עדיין אני מוצאת את עצמי עם המסרק ביד והגומיה עשרים דקות בלנסות לעשות קוקו שישביע את רצון ביתי... היא צורחת ומה שקורה שהיא יורדת להסעה עם דמעות ואני מרגישה נורא.... כנראה שאני לא יכולה להתמודד איתה היא ילדה עקשנית דרך אגב בבית הספר היא מתנהגת יפה ולא צורחת רק בבית !!!! האם לדעתך צריך לקחת אותה לפסיכולוגית שתדבר איתה או שאין צורך? מה לעשות? המון תודה על עזרתך ליאת

שלום ליאת, לדעתי, אין צורך לקחת את הילדה לפסיכולוגית, אלא להגיע בעצמכם (את ובעלך) להדרכת הורים אצל פסיכולוג/ית ילדים קליני/ת. בברכה ליאת

שלום, התייעצתי עמכם בעבר לגבי נסיעות עבודה וכתוצאה מכך לקחתי את בתי איתי לארצות הברית מספר פעמים. שוב אני חייבת לנסוע למקום מאוד רחוק (טיסות של כ-30 שעות לכל כיוון והפרש שעות של 13 שעות). הילדה תהיה בת שנתיים ושלושה חודשים כשאסע. לקחת אותה איתי יהיה מאוד קשה ויקר - קשה גם לה כי הפרש השעות והטיסות קשות. מדובר על נסיעה של שבוע. נראה שהפעם אין לי ברירה אלא להשאיר אותה. היא בגן ואחרי הצהרים יש בייביסיטר קבועה, אבא וסבתא. ולשאלה - האם יש הבדל מבחינתה בין שבוע ל- 9 ימים? אני מתפתה להוסיף יומיים חופש, כי מדובר על יעד אקזוטי ומעניין. תודה על הייעוץ! אמא

שלום רב, אם ילדתך נשארת עם אנשים קרובים ומוכרים, פוטנציאל הנזק של הפרידה קטן. קחי בחשבון שבגיל כזה הגעגועים קשים, וכל יום בלעדייך נדמה כנצח. קשה לי לומר לך אם יש או אין הבדל בין שבוע לתשעה ימים. תנסי לחשוב על כך במונחים של צום: מי שצם שבוע כנראה לא ימות אם האוכל יאחר ביומיים, אבל קשה להגיד שמנקודת מבטו אין הבדל בין 7 ל-9 ימים, נכון? מפרגנת לך את הנסיעה, בכל מקרה. דרך צלחה ליאת

הרבה תודה על התשובה. בזמן שעבר התברר לי שבן זוגי רוצה להפרד. הזוגיות מרוחקת מאז נולדה הילדה, וטיפול אינו בא בחשבון מבחינתו. רציתי לשאול אם גיל שנתיים טוב לגירושין יותר או פחות מגיל שלוש. הילדה מאוד חכמה ומפותחת לגילה, מדברת שוטף ומבינה הכל. קשורה לאבא. אצטרך לעבור דירה עימה, אך מתכננת להשאר באותה העיר ולא להעביר אותה גן. שאלות נלוות - האם כדאי לאפשר לה לישון בשני בתים או רק בבית החדש עם אמא? האם לראות את אבא ואז את אמא אחרי הצהריים זה טוב או מבלבל? האם בשבת כמה שעות עם אבא ואז לחזור לאמא זה טוב או מבלבל? הנסיעה עדייין תתקיים, הפרידה תהיה מספר שבועות או חודשים אחרי. אני תוהה אם כדאי למשוך עוד כמה חודשים, שתגדל עוד קצת.. ילדה מאושרת, קצת קצרת רוח. כתינוקת היתה רתחנית ובכיינית, אבל עכשיו היא צחקנית, חברותית, דעתנית ועצמאית.

שלום, ביתי בת שנתיים וחצי. ילדה רגישה ופעלתנית שעד לפני כשבועיים אהבה מאוד תשומת לב, התעניינה באנשים זרים והייתה חברותית מאוד. לאחרונה חל שינוי קיצוני בהתנהגות שלה : היא נעשה מודעת יותר לעצמה ולכן מגיבה בביישנות לסיטואציות שקודם לא הפריעו לה. זה , אני מניחה , נורמלי. אבל בשבוע האחרון יש אנשים מסויימים, זרים, בעיקר גברים אבל לא רק, שמעוררים בה ממש פחד - היא רואה אותם מרחוק (אם זה אב בגן שעשועים, או סבתא חדשה שבאה לקחת ילד אחר מהגן), היא בורחת למבוגר הראשון הצמוד אליה, טומנת ראשה עמוק בחיקו ולא מוכנה להרים את הראש עד שעוזבים את המקום או שהזר עזב... ניסיתי לחשוב, יחד עם הגננת, אם קרה משהו שגרם לה פתאום לפחד מזרים אך לא עלה לנו רעיון. מה לדעתכם עושים במצב כזה? איך עלינו לנהוג? האם עלינו לתת לה את התמיכה ולחבק או להסביר לה שאין ממה לפחד ובכוח לתת לה להתמודד עם זה? נשמח לעצות מהירות, מעט מודאגים...

שלום דנה, באופן כללי, חרדת הזרים מאפיינת דווקא תינוקות בני 6-16 חודשים, אך לעתים נראה אותה גם אצל תינוקות גדולים יותר או פעוטות, כמו שאת מתארת. החרדה משקפת בדר"כ התפתחות קוגניטיבית תקינה, ושכלול של יכולות ההבחנה בין מוכר ללא מוכר, בין בטוח ללא בטוח, צפוי ולא צפוי. גם התפתחותו של הדמיון נמצאת בתנופה בגיל זה, ולכן נראה עלייה גם בפחדים נוספים, כמו הפחד ממפלצות, חיות, ומצבים לא מוכרים. כמו במקרה של כל חרדה אחרת, אין טעם להסביר ש"אין ממה לפחד", אלא להישאר רגועים, קרובים וזמינים להכיל את הפחד ולמתן אותו. ברוב הגדול של המקרים זה עובר לבד. ליאת

לבני בן ה 5 יש בחודשים האחרונים אובססיה מוזרה: הוא לא מוכן שניקח דברים הביתה אם לא קנינו אותם. זה יכול להיות הפתעות שמחלקים בסוף יום הולדת לילדים, כדור שמצאנו בטיול, או אפילו נוצה של ציפור שבעלי הרים מהריצפה (בעלי רק הרים אותה והילד נתקף פאניקה שמא ניקח אותה). אם הוא חושב שאנחנו הולכים לקחת משהו הביתה (גם אם זה משחק שחילקו בעבודה שלי ורציתי להביא לבני התינוק), הוא נכנס לטנטרום והוא חייב לוודא שלא ניקח את זה. האם התופעה מוכרת? נורמלית? איך מטפלים בזה? זה (בנוסף לבעיות אחרות) גורם להמון מתחים בינו לבין אביו, שלא מוכן לקבל את ההתנהגות המוזרה הזאת, וגם אותי זה די מעצבן.

שלום דליה, אני מניחה שלהתנהגות ה'מוזרה' יש הסבר מניח את הדעת כלשהו, שפשוט אינו נגיש לך כרגע. יכול להיות שה'צדקנות' המופרזת היא תגובת נגד לדחף המאד חזק דווקא לקחת ללא רשות. לפעמים, חוש הצדק המפותח בגיל הזה (או מה שנראה כמו מוסריות נוקשה) מקורו בפחד מפני הסמכות המענישה, שיכולה להיות אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו ש"מעניש את מי שלוקח דברים הביתה בלי רשות". כרגע, נודף מהתיאור שלך ניחוח חזק של חרדה, ולכן שווה לנסות לברר ולהרגיע, במידה ומדובר ברעיונות מפחידים של שכר ועונש. בברכה ליאת

ליאת שלום, בני בן החמש וחצי מאוד חברותי, שזה טוב ויפה. הבעיה היא שגם עם זרים ברחוב מתחבר; אומר שלום , מפטפט. כמובן הוא לא מסתובב עדיין בגילו לבד בחוץ... אבל רוצה להכין אותו לחיים אח"כ.. רוצה להסביר לו שלא נהוג לדבר עם זרים, אך לא יודעת איך להסביר לו מה הסיבה. כלומר- למה אני לא רוצה שיתחבר לזרים ברחוב.. אני לא רוצה להגיד דברים שלא מתאימים לגילו .אשמח לייעוץ ממך. תודה מראש. שבוע טוב. מיכל.

שלום מיכל, הילד שלך בוטח באנשים, ובעיני זה טוב, ומעיד על כישורים חברתיים, על ביטחון בעצמו ואמון בזולתו. כרגע, מאחר שממילא הוא אינו מסתובב ללא השגחה, אפשר לנסות להטמיע את המסר הכללי, לפיו אנחנו מכבדים כל אדם, אך בדר"כ לא פונים למישהו שאנחנו לא מכירים. לא הייתי מנמקת זאת בנימוקים בטיחותיים, אלא דווקא נורמטיביים, כמו "לא מקובל" או "לא נהוג". בעיני, מוטב שיראה במבוגרים כתובת לעזרה בשעת צרה, ולאו דווקא תוקפים פוטנציאליים. בעתיד הלא רחוק, אפשר יהיה לחדד מסרים הקוראים לו להישמר מסכנות, כולל סכנות מאנשים לא מוכרים. להערכתי, בגיל חמש ילדים כבר ערים לכך שיש בעולמנו "טובים" ו"רעים", וההבנה הזו תתרחב ממילא עם הגיל. כרגע, בהחלט יכול להיות שהאמון הרב שהוא נותן באנשים ברחוב קשור גם לעובדה שהוא לא לבדו. חשוב לציין כאן, גם לטובת הורים אחרים, שילדים הנופלים קרבן להטרדה או פגיעה הם (בהכללה גסה)ילדים הזקוקים להרבה תשומת לב, וילדים 'עצמאיים' מדי, שההשגחה עליהם רופפת. הפוגעים מנצלים עובדה זו, והתוצאה ההרסנית אינה מאחרת לבוא. חשוב לעמוד על המשמר, בלי לעורר אצל הילדים פחד מיותר. שלא נדע ליאת

שלום ליאת, בני בן 6, עלה השנה לכיתה א'. הוא ילד חכם מאוד, בדרך-כלל שקט ועדין, רגיש, אהוב מאוד על חבריו בכיתה ואין איתו בעיות התנהגות. אבל בבית המצב שונה. לאחרונה התחיל להתנהג "לא יפה", מקים צעקות בכל פעם שמשהו לא נראה לו, מדבר אלי בחוצפה, לא מקשיב, תמיד יש לנו ויכוחים על נושא סידור החדר/הבית מהצעצועים שלו, נוטה להתווכח שעות על כל "פיפס" ולאחרונה אומר גם דברים לא נכונים, למשל, שאני מרביצה לו (מה שלחלוטין לא נכון). עם כל ההבנה שאולי המעבר לכיתה א' משפיע עליו, אני מבהירה לו שאני לא מסכימה להתנהגות כזו וכל עוד הוא מתנהג בצורה לא מכבדת, אני לא מוכנה להיות במחיצתו, והולכת לעשות משהו אחר. היום הוא הגזים לגמרי והבהרתי לו בשיחה (רגועה עד כמה שניתן), שאני מלווה אותו לסבתא, אבל לא נשארת איתו שם, כי גם שם הוא מרשה לעצמו להתנהג לא יפה וזה לא מקובל עלי ואני אבוא לקחת אותו בחזרה הביתה יותר מאוחר. (הוא ביקש בעצמו ללכת לסבתא, בדרך-כלל אני נשארת אתו, אבל היום אמרתי שאני לא מוכנה). מרגע שאמרתי לו והתרחקתי ממנו שמתי לב שהוא מנסה לשפר את התנהגותו, אבל החלטתי שאני לא מוותרת ושהפעם הוא צריך להרגיש שבאמת נפגעתי (גם אמרתי לו את זה מפורשות). השאלה שלי אם אני פועלת נכון, אם זה לא גורם או יגרום לו להרגיש דחוי, מסולק או לא אהוב וכדומה. אני דואגת בכל הזדמנות להראות לו ולומר לו שאני אוהבת אותו ונותנת לו חיזוקים חיוביים, אבל אני אישית חושבת שאסור לתת לאף אדם להתנהג בצורה לא מכבדת, גם לא לילד שלי. מה דעתך? תודה ושבת שלום.

שלום רב, אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שמתפקידנו ללמד את הילדים שלכל התנהגות שלהם יש תוצאות והשלכות - חיוביות או שליליות. אם ילדך ילמד שאת מתרחקת ממנו בעקביות בכל פעם שהוא מזלזל בך, ושהוא יכול להרוויח אותך דווקא בהתנהגות טובה, הסיכוי שהתנהגותו תשתפר גבוה. נדמה לי שהחשש שלך שירגיש דחוי, מסולק או לא אהוב - מיותר. כדאי לזכור שיש הבדל בין *הילד שלנו* לבין *מה שהוא עושה*. אם תסבירי לו שאת מגיבה להתנהגות שלו ולא אליו, הוא יבין את המסר. בברכה ליאת

שלום לכולם. יש לי אחיינית מדהימה בת שנתיים. היא היום ביקשה מכל אחד מאיתנו (מההורים שלה, סבתא שלי וממני) לספר לה סיפורים על הילדות שלנו (סבתא שלי זה היה מצוין כי היא סיפרה לה על הילדות בפולניה והחופש בכפר וביער).אני סיפרתי לה על הכלב שהיה לי. רוצה לשאול: כשהייתי קטנה אימא שלי למדה לנהוג. בפעם הראשונה אחרי הטסט, אבא שלי ישב לידה והיה "נהג מלווה". הוא כל הזמן אמר לה: "גז, גז, גז". אני כל הזמן אמרתי: "קלאץ' קלאץ' קלאץ'". כשאמרתי זאת הייתה אומרת: "לא צריך". ואז, על גשר רוקח, משכתי את הארמברקס ו... האוטו נעצר. אז אמרתי: "עכשיו צריך". האם אפשר לספר לה סיפור כזה? וגם להגיד שאימא שלי מאוד כעסה?

התבלבלתי ואני אדאג שתשובה תגיע לי למייל.

שלום עדי, כוחם של סיפורי ילדות מרתקים, בהיותם אותנטיים. למה בעצם לא לספר? ליאת

ההודעה היא על מעון וילד בן שנה

קיבלתם תשובה. אמנם קצת באיחור, אבל זה היה ממש לא במתכוון. סליחה :-) ליאת

תודה על תשובתך, אך אני רוצה לחדד את שאלתי. אין לי ספק, שהצבת גבולות נכונה ומותאמת תורמת לתחושת בטחון של ילדים. השאלה אם להגבלות תזונתיות יש אותו אפקט חיובי, או דווקא להיפך - הן יוצרות תחושת חוסר ותסכול, ואף מגבירות את הכמיהה אל "הפרי האסור". אשמח לשמוע את דעתך. לאה

שלום לאה, הצבת גבולות נכונה, לפחות בעיני, שומרת תמיד על האיזון הנכון ועל הגמישות. במקרה של ממתקים, למשל, מאפשרת סיפוק של הצורך הטבעי ל'מתוק', אך מגבילה בכמויות כדי לשמור על הבריאות וכדי לא ליצור את ה"גריד" שעליו את מדברת. הפשרה, אגב, יכולה להתחיל כבר בסופר, בבחירת דברי המתיקה שנכנסים הביתה, כמו חלבה, חטיפי אנרגיה, או פירות יבשים, שהם גם בעלי ערך תזונתי כלשהו. אני יודעת שאת מבקשת הכרעה בינך לבין אחותך, אבל אני מתחמקת איכשהו. מה אכפת לי להיות מהאו"ם?... ליאת

שלום ביתי אוטוטו בת 5 ואני מגלה אצלה סימני מופנמות וביישנות מול אנשים אם היא לא מכירה היא לא תדבר או תציג עצמה בשום אופן אתמול ניסיתי לשוחח איתה על הגן ולנסות לשמוע מי הם חבריה ומה לומדים והיא ממעטת בפרטים כששאלתי אם עושים מפגש ואם שואלים שאלות היא ענתה שמצביעה אבל אף פעם לא רואים אותה כאמא אני מאוד רוצה לעזור ולפתח אותה אך איני יודעת כיצד ואני חוששת שמא אני ובעלי תורמים לסגירות הזו מרוב הפינוק והעטיפות סביבה (ילדה ראשונה) מאז שנולדה אנחנו מלטפים..מחבקים....קונים....ומרגישים אכזבה כאילו כל הטוב והעדינות כלפיה עשו אותה ילדה חלשה ... כשאני רואה הורים אחרים ואת התנהגותם ה"קרה" יחסית אני מרגישה שאולי זו הטעות ולא היה נורא אם הייתה שומעת כעס סביבה או יותר סמכותיות.. האם בגיל כזה האופי כבר מוטמע כך שקשה לשנותו? הילדה מעדיפה את הבית ואת הטלויזיה על רוב האירועים החיצוניים למרות שבהיותה קטנה יותר לא השארנו אותה דקה ללא פעילות חיצונית והפגשנו אות עם הסביבה כאמא אני זוכרת מצעירותי עודף השקעה בסביבה מבחינת העצמה של האחר ואני לא יודעת אם זו השלכה שלי על התנהגותה דבר שאולי יעצים את הבעיה או שכן קיימת בעיה אני כל הזמן חוזרת וחושבת כמה היא מופנמת...סגורה..חסרת בטחון ואני יודעת כמה קשה להסתגל כך בחברה שלנו והכי הייתי רוצה בעולם לשחרר אותה היא נמצאת בחוג (לימודי) וגם אליו לא רצתה ללכת אתמול אך הייתי עקשנית והלכנו אני רוצה לרשום אותה לחוג ריקוד אך היא לא מעוניינת אני מרגישה שהיא חוששת לקראת דברים חדשים או דברים שעלולים לשים אותה בפוקוס אגב...כאשר "נבלעת" בין אנשים מוכרים לא שמים לב למה שאני מעלה....ונראה שהכל על פניו בסדר אך אני מרגישה אחרת אשמח לכל עזרה אפשרית מאחר ואיני מפסיקה לחשוב על זה.... היא נכנסה השנה לגן עירייה ואיני יודעת כיצד מסתגלת האם לשתף את הגננת או שעדיף "לשחרר"... על מנת שלא ליצור תווית שעלולה עוד יותר להעצים את המצב ??.

שלום אלונה, מופנמות וביישנות אינן חולשה, וכך גם ההעדפה להיות בבית. מדובר בתכונות אישיות יציבות למדי, לפחות לאורך שנות הילדות. ובכל זאת, אני מסכימה מאד עם ההשערה שלך, לפיה סגנון הורות עוטף ומגונן-יתר עלול לתרום לחוסר הביטחון של הילד. אם תחשבי על כך, אנו בונים תחושת כשירות ויכולת על סמך הפעולות וההישגים שלנו, וכאשר מישהו פועל במקומנו או חוסך מאיתנו התמודדות - סביר שנרגיש תלויים וחסרי יכולת. לכן, כרגע, נסי לסמוך על בתך ועל יכולות ההתמודדות שלה, ולהניח לה לפלס את דרכה בקבוצת הילדים ובגן, ללא התערבותך. זו אינה הורות 'קרה', אלא הורות מעודדת ומצמיחה. חושבת שתצליחי? ליאת

בוקר טוב, מגיל מאוד צעיר היו לילד שלי פחדים. הפחדים באו והלכו, אבל כל הזמן התחלפו: פחד מזרים ברחוב, פחד ממעליות, פחד מבריכות, פחד מחרקים, פחד מלהיות לבד, פחד מדם, ולאחרונה פחד שיחטפו אותו. עליי לציין כי לפני כשנתיים הוא היה עד לתאונת דרכים בה נפצע ילד, אשר מייד לאחריה חלה החמרה במצב. בימים אלה הוא פוחד ללכת לבד אפילו לשירותים או להישאר לבד במקלחת. בנוסף יש לילד טיקים, גם הם מתחלפים: כחכוח בגרון, השמעת קולות, ליקוק השפתיים, נגיעה בפה וכו וכו. לפני כשנה הוא נפגש עם פסיכולוגית למשך כחצי שנה שבה היה שקט, אולם עם גמר הטיפול החרדות חזרו ביתר שאת. בינתיים יצרתי קשר עם מרפאת החרדה בשניידר והצטרפנו לרשימת המתנה לטיפול הקבוצתי. הדילמה - הילד חווה גירושין שלי ושל אביו לפני כ-3 שנים וכן מספר לא מבוטל של מעברי דירות. אני ובן זוגי מזה תקופה ארוכה מעוניינים לעבור לגור ביחד בדירה יותר גדולה על מנת לאפשר לילדיו לינה מסודרת בחדר משלהם (נכון לעכשיו כשילדיו מגיעים הם ישנים באותו חדר עם ילדיי). כך שלמעשה כרגע שוב עומד על הפרק מעבר דירה. עליי לציין כי: 1. במסגרת מעבר דירה זה הילד יישאר באותו בי"ס. 2. אי מעבר דירה כאמור יעמיד את הזוגיות שלי בסכנה. השאלה הנשאלת היא האם מעבר דירה בתקופה זו בה הילד מתמודד עם חרדות קשות עשוי להשפיע לרעה עליו ו/או על הטיפול הצפוי לו במרפאת החרדה?

שלום לי, אכן דילמה. ככלל, מעבר דירה (או כל משבר 'נורמטיבי' אחר) יכול לעבור לגמרי בשלום, אם מעגלי התמיכה של הילד זמינים ורגישים. אני חייבת להודות שהדאגה שלי מתעוררת לאו דווקא ממעבר הדירה, אלא מכך שהזוגיות שלך אינה יציבה דיה ("אי מעבר דירה כאמור יעמיד את הזוגיות שלי בסכנה"), ובכל זאת את מוכנה לצאת להרפתקה חדשה ולטלטל את כולכם פעם נוספת כדי לרצות מישהו אחר. אחרי הכל, ילדים יכולים לגור בחדר אחד לזמן מה, מבלי לסכן את הוריהם בפרידה. בעיני, זאת הדילמה המרכזית והחשובה כרגע, וחשוב להקשיב גם לה. אני שומעת שהילד שלך מאד עמוס כרגע, ולכן חשוב לצמצם גורמי לחץ בחייו. מעבר דירה יכול להיות מערער או מחזק, ורק את יכולה לדעת לעומק את פוטנציאל הנזק, אם קיים כזה. העובדה שאתם מתחילים טיפול במרפאה המצויינת של שניידר מרגיעה מאד. אולי שווה לחכות קצת עם ההחלטה, ולהתייעץ עם המטפל. בהצלחה בכל מקרה ליאת

הבן שלי הוא ילד נבון, מבין ענין מהר, אבל נוטה להכות על דברים במשך שעות. כל הזמן רוצה לדפוק על חפצים ומקשה את השהיה בבית במחיצתו. כל בקשותיי שיפסיק נענות בשלילה. רוב הזמן הוא משחק בצורה כזו שהוא משחק עם בובות קטנות (נינג'גו) וזורק את הבובות/מכוניות /מה שלא יהיה מגובה. הצעצועים נשברים אבל זו דרך המשחק שלו. בגן הוא ילד חברותי . אוהבים אותו מאוד. הגננת מדווחת על קשיים להושיב אותו לאורך זמן. גם לי בבית קשה להושיבו לצייר וכו'. הוא בעיקר רוצה שאשחק אתו משחקי מלחמה.ובעיקר נוטה לדפוק על חפצים ולזרוק צעצועים כדרך משחק. לא יודעת איך להתמודד עם זה. אודה לתשובתך.

שלום אורלי, כדי להנחות אותך כיצד להגיב ולהתנהג, חשוב להבין עד הסוף מדוע בנך מתנהג כפי שהוא מתנהג: האם זו פריקת מתח? האם מדובר בהתנהגות אגרסיבית? האם קיימת שאלה התפתחותית? האם יש בעייה בוויסות החושי? כרגע, עד שתבררי לעומק את הסיבות (האם הגננת המליצה על אבחון?), תוכלי לבקש ממנו לחדול מהדפיקות והזריקות, ואם אינו נענה לבקשתך - להתרחק ממנו פיזית או לבקש ממנו להתרחק לחדר אחר. הודיעי לו שלא תקני לו בזמן הקרוב בובות נינג'גו, מאחר והן נשברות ממילא. השתדלי ככל יכולתך לשמור על שלווה ורוגע בעודך אומרת זאת, כדי שלא יחווה אותך מענישה או כועסת. הסבירי שחבל להוציא כסף על משהו שיושמד תוך דקות, ושאת מעדיפה שאת המשחק הקשה הזה יעשה עם חפצים ששבורים כבר ממילא. במקביל, נסי לחזקו בשבחים והתפעלות בכל פעם שהוא משחק בצורה רגועה ולא הרסנית. בהצלחה ליאת

אני בתהליכי אבחון אבל "התרופת בזק" שנתת לי בהכוונתך איך עלי להתנהג מסייעת לי מאוד.תהליכי האבחון ארוכים ומעיקים וההכוונה שנתת לי מגבה את תחושותיי . אעשה כן. תודה

שלום רב, בני בן ה- 5 וחצי לא מצליח להירדם בלילה בלי טקסים קבועים ושאלות קבועות. אנו עונים לו על כל השאלות, נותנים נשיקה וחיבוק, וזה לא מספק אותו. הוא חוזר על אותן שאלות. לפעמים קרוב לחצי שעה. הדבר מאד מתיש אותי ואת בעלי. לפעמים זה מגיע למצב של ממש עצבים.הבנו שיש ילדים שקשה להם הפרידה, אז אנו מנסים ממש בסבלנות איתו. אבל זה מאד מתיש אותנו. מה עושים? תודה

שלום רב, אפשר לנסות לסכם עם הילד על זמן מוגדר מראש (חמש דקות נניח) שבו יוכל לשאול כמה שהוא רוצה. לאחר מכן, עפ"י הסיכום מראש, תצאו מהחדר או שתשבו עוד מספר דקות לצידו, ללא אומר ודברים ("כי עכשיו צריך ללכת לישון"). חלק מהרציונל של הצבת גבולות קשור לכך שהורה מותש הוא הורה עויין, המתקשה לתפקד ביעילות. לכן, עם כל ההבנה לקשיים שלו, אני ממליצה 'לחתוך' את הטקס לפני שלב ההתשה והכעס, גם אם זה יגרום לילד מידה של כעס או אכזבה. בברכה ליאת

ליאת שלום, בני בן 5 אשר מטופל בריפוי בעיסוק בשל "חיפוש סנסורי" - חיפוש תנועה (בעיות בוויסות ופוטנציאל להיפראקטיביות...) התחיל חוג התעמלות. המדריכה התפעלה מאד מכישוריו והמליצה להצטרף לחוג תחרותי, מה שמצריך נסיעה ארוכה יותר ומינימום פעמיים בשבוע. היא חושבת שבחוג הנוכחי ואפילו אם נקפיץ אותו לרמה מעליו (כיתות א-ב) הוא ישתעמם. אני בתור ילדת ADHD זוכרת שגם אני הייתי בחוגי ספורט תחרותי כל חיי הצעירים ושזו היתה נקודת האור ביום שלי. האם נכון להכניס אותו למסגרת כזו שיכולה להכניס אותו ללחצים (התחייבות ונסיעות, משמעת חמורה יותר, ילדים טובים ממנו, הפסדים...)? או שדווקא יש בזה פוטנציאל לחיזוקו - ייחוד, הצטיינות, כישורים חדשים וחיזוק הביטחון העצמי ומיומנויות מוטוריות? אשמח לדעתך המעניינת ומאירת העיניים תמיד. תודה!

שלום תמר, כל הפוטנציאלים שהזכרת, ה'טובים' וה'רעים', קיימים בסיפור הזה. הצלחות והישגים משמעותיים לעולם כרוכים במחירים (מכאן הם שואבים את ערכם), והשאלה אם אנחנו מוכנים לשלם אותם תלויה בלא מעט גורמים. כשהילד שלנו בן חמש, עדיין קשה להיוועץ בו, ואת ההחלטות עלינו לקבל בשבילו. נדמה לי שהדילמה שלפנייך אינה שונה מהותית מזו הניצבת בפנינו כשאנחנו רושמים את הילדים ללימודי פסנתר, כינור, בלט או כדורסל. אנו מאפשרים להם לצאת לדרך שסופה בלתי נראה כרגע. משטר האימונים בגיל חמש אינו דומה לזה שבגיל 7 או 10 או 15. גם התחרויות בגיל זה 'ידידותיות' יותר, כך אני מקווה, ומאפשרות בנייה איטית של הרוח הספורטיבית הנחוצה כ"כ לכוכבי ספורט. בעיני, ההבדל המהותי בין החוג החובבני לזה המקצועי-תחרותי נעוץ בכך שהילד טועם (גם אם זה יהיה לזמן קצר, בסופו של דבר) מהדבר האמיתי, ולא מה'כאילו'. מה רע, בעצם? אם תתייחסי לזה כאל משהו פחות גורלי, ויותר הרפתקני, אולי תוכלו ליהנות יותר, את וילדך. ההחלטה, כמובן, נשארת שלך :-) בהצלחה ליאת

שלום ליאת.אניחוששת שהחמצת אותי.בשום שלב לא השארנו את בתי לבד בסיטואציה .נצנו לה הכוונה מה לומר כשלא נהיה איתה למצבים דומען אם יהיו וגם אמרנו לה שנדבר עם המשפחה בעצמנו. וזאת עשינו ולאחר מכן גם שיתפתי אותה בשיחה עם הוריי ובהבנה כי לא ייכשה שום דבר בכוח.אחד החששות שלי הוא לא להחמיץ נצב של נוכחות ולכן הכיוון שאליו לקחת את הדברים לא היה מותאם בדיוק למה שהיה בפועל.בכל מקרה טיפלנו בכך ונתנו את מירב הנוכחות שלנו.תודה לך.

היי גלית, כנראה שבאמת החמצתי אותך, ומה שאת מדגישה כאן באמת מרגיע. לפעמים, בשל מגבלות המדיה הזו, ובהיעדר קשר עין ו'מנגינה', הדברים יכולים להתפרש ביותר מדרך אחת. אני שמחה שפעלת כפי שפעלת, ובכך חסכת לבתך ולבני המשפחה תסכולים נוספים. סליחה אם חווית אותי שיפוטית או נוזפת. הכוונה שלי היא *תמיד* לשמור על הילדים. :-)) סוף שבוע נעים ליאת

שלום לך, אני אמא לשני ילדים, הגדול בן 6 וחצי כמעט והשניה בת 3. עם הבכור עשינו מעט טעויות ולא העמדנו גבולות ברורים בזמן. כמובן שהתעשתנו בסופו של עניין, ושנה שעברה בעלי ואני פנינו להדרכת הורים פרטנית אשר שינתה לנו את דרך החיים והיחס מול הילד. הילד הינו ילד מקסים, כולו לב ענק, רגיש ביותר. אך יחד עם זאת, ישנם התנהגיות קשות ולא מוסברות ואני מרגישה שיש צורך בעזרה אך איני יודעת איזו סוג של עזרה. לדוגמא: טוב לב ככל שיהיה, פעמים רבות צוחק על ילדים, חסר אמפטיה וכמה שמסבירים, בסופו של דבר "חוזר לסורו". זאת אומרת כל יום אני עושה עימו שיחות איך להתנג בחברה, איך להתייחס לחברים וכשאני מגיעה לבית הספר אני שומעת שקילל או הרביץ. כשנשאל מדוע עושה זאת, הרי דבירנו על כך , אומר שקשה לו והוא שוכח איך להתנהג.אני לא מעוניינת להחל בעונשים איני רואה איך זה תורם, ואני לא מעונינת לגרום לו לתחושת כישלון. יש לו חרדות בעיקר מפרדות- מאוד קשה לו שמישהו מאיתנו יוצא או "נפרד" לאחר יום בילוי עם אבי או אחותי. כשהולך לישון מתחיל לשחזר דברים לא נעמיים שעשה לנו במהלך היום ומשחזר אף את הבעות הפרצוף שלנו ומתנצל. ממש כואב לו על שהכאיב בכל דרך. אך אינו מתנצל על דברים שעשה לילדים-זאת אומרת אני לא מרגישה סוג של חרטה. חשוב לי לציין לא מדובר בילד אלים עם בעיות התנהגותיות קשות, ממש לא. אבל יש הערות עליו, שמנסה כל הזמן לבדוק עוד ועוד גבולות. אני מרגישה שהוא יודע איך להתנהג בחברה אך אינו מצליח ליישם זאת, כאילו משהו "משתלט עליו" . איני מעוניינת להמתין עם זה ואני כן מרגישה שהוא ואנחנו צריכים עזרה, מבחינה לימודית-הוא מצויין, מבין, קורא, למדן. גם מבחינת המשקל- אני מודאגת, הוא החל להשמין מאז שאחותו נולדה, והינו ילד פעיל אך לא יורד במקשל (כמובן שבודקת זאת בתחום הרלוונטי) אך אני מניחה שגם להשמנה יש קשר. אני מרגישה שמשהו בראייה שלו את החברה אינו נכון. כמו שאמרתי, מצד אחד מאוד אמפטתי- יכול לראות קבצן ברחוב וממש כמעט לבכות שכואב לו הלב ומצד שני לתחוק וללעוג לאחרים. האם עלי לפנות לפסיכולוג התנהגותי או "רגיל" . אשמח לתשובה, תודה.

מה שקרה מכיוון שלא הועמדו גבולות ברורים בזמן, הילד פיתח דפוס התנהגות לקבלת תשומת לב גם אם בדרך השלילה. הוא אינו "מרגיש" איך הוא מתנהג באמת. איני מעוניינת שזה יהיה האישיו שלו, אבל זה קורה הרבה-אמא/אבא-איך התנהגתי? או איך שאני מגיעה לקחת אותו- ישר אומר היום התנהגת כך וכך. חבל לי ליצור תחושה לא נעימה אצלו. בנוסף, הוא מתחצף, מדבר לא תמיד יפה. אני חייבת לציין שלי הרבה יותר קל איתו מכל אחד אחר, לי הוא בהחלט מקשיב וממושמע, לוקח הרבה אנרגיה ממני אבל יש תוצאות (כשאני איתו). זאת אומרת, עובדה שאינו מיישם את מה שאני מבקשת ממנו, בקיצור, אני צריכ ההכוונה, תודה.

שלום מירה, להערכתי, למרות הדרכת ההורים שעברתם, יש עדיין מה לעשות, בעיקר בהמשגת המציאות, המוטיבציות שלו, והעמדה ההורית שלכם. כל עוד קיימת אצלך סלחנות כלפי התנהגות אלימה (כאשר הוא לועג, מקלל ומרביץ - הוא מתנהג באלימות), וכל עוד להתנהגות זו אין תוצאות שיעזרו לו להבין את הקשר בין התנהגותו לבין השלכותיה החיוביות או השליליות, ספק אם יהיה שינוי. אני ממליצה מאד להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני המומחה בהנחייה והכוונה של הורים, לקראת עמדה סמכותית ועקבית (לאו דווקא מענישה). בהצלחה ליאת

שלום, אני עתידה לחזור לעבודה (חלקית - שני חצאי ימים) כאשר בתי תהיה בת חמישה חדשים. היא יונקת מלא ונמצאת עמי רב הזמן. האם עזיבה של 6 שעות פעמים בשבוע באופן קבוע תהיה מוקדמת מדי עבורה, או יכולה ליצור אצלה טלטלה רגשית כלשהי. אודה לתשובתכם, גבי.

שלום גבי, אם בתך נשארת בהשגחתה של דמות אמינה ומיטיבה, לא צפוי לה כל נזק מעצם הפרידה הזו. בהצלחה ובשעה טובה! ליאת

שלום ליאת , בתי בת ה 4 מוצצת אצבע מגיל 3 חודשים לערך. ניסיונותינו לעבור למוצץ בינקות נחלו כישלון חרוץ. מהגיל שכבר ניתן היה לשוחח איתה ולהסביר בפשטות שזה לא בריא לשיניים ניסינו ליצור מעברים לבובת פרווה אהובה או למולל משהו אהוב אחר כדי שיהיה קל יותר להפרד ממנו בעתיד ,וגם זה לא ממש צלח ... נכון להיום מציצת האצבע היא בעיקר במצבים הבאים: שעמום, צפייה בטלוויזיה ובמצבי תסכול כאשר אנו כועסים לעיתים על התנהגות לא מתאימה לדעתנו או כאשר אנו מסרבים לבקשה מסוימת ובבוקר עם ההשכמה. בלילה היא לא ישנה עם האגודל בפה - היא מכניסה אותו לפה פעם פעמיים , מוציאה ונרדמת לבד בד"כ. לשמחתנו הדיבור לא נפגע כלל אבל אנו חוששים על ההשפעה העתידית של השיניים שיחליפו את שיני החלב שעלולות לבלוט ומבנה הלסת . אנו מנסים קצרות להסביר שזה לא טוב לשיניים או מציעים להחזיק משהו אהוב במקום ולעיתים פשוט אומרים " תוציאי אצבע מהפה " כאשר כאן אנו יודעים שזה לא טוב כי כך היא משיגה את תשומת לבנו ואנו מחזקים אותה בפעולה זו .... נודה באם תוכלי לייעץ לנו כיצד נוכל לסייע לגמילה והאם כלל ניתן לעשות זאת בגילאים האלה ? תודה !

שלום אריאלה, אני שייכת לאסכולה שאינה דוחקת בילד להיגמל ממוצץ או מאצבע לפני שהוא מוכן לכך. בגיל ארבע, יש ילדים שעדיין זקוקים להרגעה והנחמה שמספקת המציצה, ובעיני אפשר להתיר זאת, אך להגביל זאת לתחומי הבית והמשפחה. בגיל מעט יותר מבוגר, כאשר אפשר יהיה לגייס את המוטיבציה של הילדה, אפשר יהיה לחשוב על פיתרונות/תחליפים. בסופו של דבר, יש לזכור, הרוב המכריע של הילדים מוצצי האצבע נגמלים בכוחות עצמם (גם אם מעט מאוחר בהשוואה למוצץ), מבלי שנדרשה לשם כך פעולה מיוחדת. לא כל הפסיכולוגים מסכימים בשאלה זו, ולכן אדגיש שזו דעתי, וכך נהגתי גם כאימא. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, הייתי מעוניינת להתייעץ איתך לגבי בחירת פסיכולוגית עבור הבת שלי מתוך רשימה של הביטוח. מכיוון שאני יודעת שאסור לפרסם פה בפורום, אשמח לדעת כיצד ניתן לשלוח לך הודעה פרטית ע"מ שתוכלי לייעץ לי מתוך השמות. תודה רבה ויום טוב!

שלום ענת, את מוזמנת לשלוח לי למייל האישי, ואנסה. לצערי, אני לא מכירה הרבה פסיכולוגים שעובדים עם קופות החולים, ולכן כדאי להנמיך ציפיות (ממני). ליאת [email protected]

שלום, בתי בת 6 (כיתה א'). בתי מתקשה במסגרות חברתיות - מאד פאסיבית ושקטה, צריכה ש"יעשו את המאמץ" ויבואו אליה - אחרת נשארת לבד. לעומת זאת, בבית - בדיוק ההיפך - היא דומיננטית (מדיי), משתלטת על אחותה (הקטנה ממנה), מנסה לקבוע את סדר היום, מדברת בחוצפה אל ההורים..ומשתוללת כשלא מקבלים את דעתה. אני מרגישה שאני מאבדת שליטה... מזה זמן רב אני מעונינת בהכוונה וייעוץ, אבל לא יודעת למי לפנות - איזה סוג טיפול הכי מומלץ (פסיכולוג קליני? חברתי? התפתחותי? חוג למיומנות חברתית?) אשמח לקבל גם המלצות על מטפלים - באזור המרכז.

שלום רב, באופן אישי, במיוחד כשמדובר בילד קטן, אני מעדיפה כמעט תמיד להתחיל בהדרכת הורים ולאו דווקא בטיפול פרטני לילד. פסיכולוג ילדים קליני הוא כתובת טובה, לפחות לצורך התייעצות ראשונית והכוונה. זו דעתי. לגבי המלצות - אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים דרך הפורום. תוכלי להוסיף כתובת מייל אישית, ולקוות שיישלחו לך המלצות לשם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתי בת שנתיים וחצי החלה להשתמש בשפה שאנחנו לא אוהבים- כמו למשל "פיו פיו, אני אהרוג אותך", "אתם מעצבנים", "מעייפים אותי".. אומרת לסבתא שהיא לא רוצה שתהיה לה סבתא או שלא רוצה שהיא תהיה אצלנו בבית. אני משתדלת לא להתרגש ולהימנע מלהגיב, אבל כן מרגישה שצריכה לומר משהו. יחד עם זאת לא רוצה להעיר על כל מילה שיוצאת לה מהפה, ולכן משתדלת להעלים עין. באופן כללי הילדה מאוד נוחה, יש גבולות בבית. מתארת לעצמי שזה מהגן. בנוסף, בתקופת החגים נפגשה עם בן הדודה שלה, ילד חמוד ושובב מאוד. מאז היא בועטת וזורקת חפצים כמוהו ובאופן כללי מביעה יותר אלימות. יעבור מעצמו? תודה רבה !!!

שלום רב, כמו שנכתב כאן מס' פעמים בעבר, מילים "לא יפות", אלימות או מעליבות, במיוחד בגיל הרך, שואבות את כוחן הכמעט-מאגי מתגובותיהם של המבוגרים. הילד הקטן, שלמד את המילים דרך חיקוי, מגלה שהן מעוררות אצל המבוגרים תגובה מיוחדת ויוצאת דופן, ושמח לבחון את השפעתן שוב ושוב. לכן, הדרך הטובה בעיני היא התעלמות מוחלטת, עד שיעבור מעצמו. זה עובד רק כשההתעלמות היא מלאה ומוחלטת, גם אם זה מאד לא פשוט עבור ההורים. בהצלחה ליאת

היי, בני בן 3, ילד מקסים וחכם, עלה לגן עירייה ומתחילת השנה נתקל בקשיי הסתגלות. בשיחה שעשינו עם הגננת נאמר לנו שרוב היום הוא משחק לבד, ללא חברים, אין לו רצון לשבת ולסיים משחק כמו שצריך, עובר ממשחק למשחק. הוא גמול, אך עדיין בורח לו פיפי בלילה, כל לילה. גם במהלך היום בגן הוא התחיל לפספס. איתנו בבית הוא לא מפספס כלל למעט השינה בלילה כשאנו הולכים לגן הוא מסרב להיכנס ומבקש ללכת הביתה. אך בבית הוא מזכיר את הגן כחוויה נעימה. בבית הוא מתנהג למופת, מבקש לשירותים כשיש לו, משחק נהדר עם אחותו הקטנה (בת שנה וחצי). מתבטא יפה מאוד. אך בגן הגננת מתארת ילד אחר לגמרי. היא מבקשת עכשיו להצמיד לו סיוע גננת עזר פעמיים בשבוע, יש לציין כי כשאנו נמצאים בסביבה לא מוכרת הוא מסתגר לעצמו ולוקח לו זמן להיפתח לילדים שהוא לא מכיר, הוא מאוד ביישן. הוא נולד בניתוח קיסרי עקב האטות בדופק, ויש לו היפוטוניה שבעקבותיה הוא עדיין עושה פיזוטרפיה מגיל 7 חודשים. יכול להיות שבגלל ההיפוטוניה הוא מתקשה לשחק במשחקים בגן,או מתקשה להתרכז?? מה אוכל לעשות למענו על מנת לעזור לו?.

שלום רב, כרגע, אנחנו נמצאים עדיין בתקופה שבה 'לגיטימי' לראות קשיים בפרידה בבוקר, לפחות אצל הקטנים והרגישים. חופשות החגים מעמיסות על הילדים הקטנים קושי, ומפריעות לתחושת הרציפות והיציבות. אפשר לצפות שמעכשיו זה יסתדר. ילד המתמודד עם קשיים התפתחותיים, עלול להפגין מצוקה חריפה יותר בתקופת הקליטה , וילדים היפוטוניים עלולים להתקשות, בנוסף, בפעילות המוטורית בשעת משחק ויצירה. כרגע, הייתי לוקחת בשתי ידיים את הצעתה של הגננת, ונותנת לו 'דחיפה' בגן. בבית השתדלו להימנע מכעס ושיפוטיות, ולהתאזר בסלחנות וסבלנות עד שתחזור השגרה. אם הקשיים יתמידו, ייתכן שיהיה צורך באבחון מסודר, לקראת העלייה לכיתה א'. בברכה ליאת