פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום ותודה על הפורום הנהדר !!! יש לי שאלה לגבי חפץ מעבר ומוצץ אני ובעלי מתלבטים האם צריך לגמול או להגביל את השימוש בשניהם לילדתינו בת 3 ו3 חודשים. בגן הם רק ישנים צהרים עם מוצץ, בבית כשהיא מגיעה היא ישר רצה לשניהם, בשבתות כל עוד אנחנו בבית היא מסתובבת איתם. אנחנו לא מוציאים אותם מהבית אלא אם נוסעים נסיעה בסופ"ש שכוללת שינה. המוצץ כבר עושה לה איזה עיוות בפה והבובת סמרטוט שלה "דבוקה" לה ליד בבית. היא ילדה מקסימה, בוגרת, מקבלת חיזוקים ואנחנו מרגישים שהמוצץ הפך ליותר הרגל מצורך. השאלה באיזה גיל צריך לגמול או להגביל אפילו יותר (למשל רק במיטה) או לחכות שזה יבוא ממנה ? תודה

שלום רב, אני אישית שייכת לאסכולה שאינה דוחקת בילד להיפרד מחפץ המעבר או מהמוצץ לפני שזה בא ממנו, בוודאי כשמדובר בילד לפני גיל ארבע. כרגע, הייתי מנסה להגביל את המוצץ רק לזמנים של מנוחה או הירדמות, ולא נוגעת בכלל בבובת הסמרטוט. לחפץ המעבר(או לחפצי המעבר במקרה שלכם) יש תפקיד חשוב ביותר בחיי הנפש של הילד, והוא מצליח לוותר עליהם בקלות רק כשתפקידם מסתיים. עוד קצת סבלנות... ליאת

שלום, בשלושה השבועות האחרונים פיתחה ביתי מחשבות אובססיביות ופחדים שיש לה מחלה (למשל סרטן או מחלת לב), היו לה שניים-שלושה אירועים של דפיקות לב מואצות , בשילוב עם רעד. מתלוננת על כאבי בטן, נכנסת ללחץ מתופעות פיזיולוגיות נורמאליות ומפרשת אותן שהן סימן למחלה וכו, נהיתה מודעת לנשימות שלה ומתלוננת על קושי בנשימות. נהיתה חרדתית בכל הקשור לבריאותה והכל מלווה במחשבות בלתי פוסקות על כך. עקב כך היא גם נהייתה מדוכאת קצת, ירידה בתיאבון. מה אני אמורה לעשות? האם ייתכן שזו תקופה שפשוט תעבור? האם כדאי לפנות לאיש מקצוע? אם כן האם לפסיכולוג ילדים או פסיכיאטר ילדים?

שלום אפרת, אני יודעת שקיבלת מענה בערוץ אחר, ומרשה לעצמי לפסוח על המענה גם דרך כאן. לילה טוב ליאת

הנכד שלי בן 9 וחצי. היה שמן ומלא...לאחרונה ירד עשרה קילו הוא הפך להיות צמחוני...כמו אמא שלו..הוא הפסיק לאכול...כל הזמן טוען שאינו רעב...במהלך היום אוכל מעט מאוד אולי דבר קטן אחד. אנחנו מאוד מודאגים...הוא מרבה להסתכל על הרכיבים

שלום דגנית, לא ציינת מה בדיוק מדאיג אותך. האם את חוששת שבריאותו תיפגע? האם את חוששת מהתנהגות כפייתית סביב ספירת הקלוריות? אם אמו של הילד שותפה לדאגה, תוכלו להתייעץ עם רופא הילדים, עם דיאטנית של ילדים, או עם פסיכולוג ילדים. ברצוני לציין כי קיימות כיום מרפאות לטיפול בהפרעות אכילה של הילדות (בביה"ח איכילוב, בביה"ח שניידר, ובוודאי גם במרכזים נוספים). שווה לדעת. בברכה ליאת

ליאת שלום, אני כבר נואשת ולא יודעת מה לעשות, אחי הקטן בן ה-12 מתנהג כמו ילד בן 4. הוא סובל מהפרעת קשב וריכוז אך אני ומשפחתי לא יודעים איך להתמודד איתו יותר. מאז שהיה בגן חובה מאובחנת אצלו הבעיה, אך זה הלך והחמיר בשנה וחצי האחרונות. הוא מקלל, מרביץ, וחוטף התקפי זעם מוגזמים (מאוד!). הבעיה היא שבבית הספר הוא בסדר גמור, ותלמיד מעולה, ובבית הוא מרשה לעצמו להתפרק ולהשתולל. אשמח אם תעני לי כי אין לי ולהוריי מושג איך לגרום לו להירגע. תודה מראש, מאיה.

שלום מאיה, בדר"כ, כאשר קיים פער משמעותי בין ההתנהגות בביה"ס להתנהגות בבית, עולה הסבירות לקיומה של בעיית גבולות. חשוב לציין שהפרעת קשב וריכוז אינה מסתכמת בקשיים לימודיים, והיא משפיעה על ההתנהלות הרגשית והחברתית, וניכרת כמעט בכל זירת תפקוד. גם ההורים המסורים והסבלניים ביותר, עלולים להתקשות בהתמודדות עם ילד הסובל מההפרעה, ולבקש עזרה מבחוץ. להערכתי, יש טעם בפנייה לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים, ולקבל במקביל גם הדרכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום רב אני סבתא לילדה בת 11 שסובלת מעודף משקל ולא מהשמנת יתר(כך הגדירה זאת הדיאטנית ),נכדתי לא מקפידה על ההוראות שקיבלה,אמה משתדלת לא לקנות חטיפים הביתה ולא ממתקים,אלא רק במינון מועט ,אך זה לא עוזר,לילדה יש תיאבון וקשה מאוד לעקוב אחריה. מה עושים?(גובהה 1.52 ומשקלה 50) תודה מראש

שלום ברכה, ברמה הפרקטית, איני רואה דרך מלבד הסתייעות בדיאטנית המיומנת בעבודה עם ילדים. לפעמים, במקרים של היענות נמוכה, שווה לשקול עבודה בקבוצה, שיכולה לעודד ולדרבן בהשוואה למאבק בודד במשקל העודף. כיום, אנחנו כבר מודעים גם לחלקים הרגשיים המשפיעים על הרגלי האכילה שלנו, ולכן, במקרים של זלילה בלתי מרוסנת יש להיוועץ גם עם אנשי טיפול (פסיכולוג ילדים, מטפלים בהבעה, וכד'), שיוכלו לבחון את דפוסי התקשורת בבית, את הרקע ההתפתחותי והרגשי, ואת האספקטים הלא מודעים של הפרעת האכילה, אם קיימת. בברכה ליאת

שלום, בתי כמעט בת 11. ילדה חמודה ונבונה. בכיתה וגם בבית היא שמחה חיונית ופעילה מאוד. הבעיה מתחילה כשהיא מגיעה למקומות "זרים" או חדשים. אז היא מכונסת יותר, שקטה ולא מעורבת. זה כולל גם ביקור אצל סבתא או דודה למשל. היא פשוט יושבת בצד, בדרך כלל לא "מתערבבץ" עם ילדים אחרים, עונה בקול נמוך לשאלות, ולי היא נראית אפילו קצת במצוקה. בוודאי באי נוחות! מה עושים? האם לטפל אצל מומחה? אני לא רוצה להפוך משהו לבעייתי מידי... מה דעתכם? אגב, שוחחתי איתה בעדינות. אבל לכל סיטואציה בודדת היה לה תירוץ אחר להתנהגותה. למשל - "היו מידי הרבה אנשים, אני לא אוהבת..." "היו מידי הרבה ילדים קטנים..." או אפילו - "רק אנחנו באים אליהם והם כמעט ולא..."

שלום נטע, ביישנות היא תכונת אישיות יציבה למדי, ולמרות הטרדה המסוימת שהיא יוצרת בנסיבות ספציפיות, היא אינה מפריעה למהלך החיים הכללי, ומאפשרת גם תפקוד חברתי תקין במעגל הקרוב. לכן, אם בקבוצת בני גילה, בסביבה המוכרת, ובקרב המשפחה הקרובה, בתך מתפקדת היטב - אין צורך לפנות לטיפול, אלא רק להסתפק בעידוד וסלחנות. אם, לעומת זאת, אתם מתרשמים שקיימת מצוקה ברמת היומיום, בדידות חברתית או הימנעות עקבית ממצבים חברתיים, יש טעם לבחון האם קיימת פוביה חברתית או בעיית חרדה אחרת, ולטפל בה בהקדם. בהצלחה ליאת

שלום לכולם . יש לנו ילד בן שלוש וחצי שרוב הזמן הוא מקסים אבל כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה או מתעצבן הוא ישר מתחיל לקלל ולירוק אנחנו כבר חסרי אונים מה לעשות?

שלום אלון, הילד שלך לא למד להתמודד בהצלחה עם תסכול ואכזבה. כדי שזה יקרה עלינו, ההורים, לאמן את הילדים במיומנות הזו, ולחשוף אותם בהדרגה למצבי תסכול: דהיינו, מצבים בהם אנו מצפים מהם להתאפק מלעשות משהו שהם רוצים, או לעשות משהו שהם אינם רוצים. לפעמים, כדי לחסוך מעצמנו את סצינות הזעם, אנו נוטים לוותר, ואז הילד מחמיץ את ההזדמנות לאמן את "שריר" ההתאפקות. כדי ללמוד להציב את הגבולות ביעילות, עלינו לבחון באומץ את המקומות בהם קשה לנו להישאר סמכותיים מול הילד. בעיני, הדרכת הורים קצרה יכולה לחסוך חלק נכבד מתחושות הייאוש וחוסר האונים, ולסייע להורים להפעיל ביעילות את סמכותם. ממליצה לכם בחום להגיע להדרכה כזו, אצל פסיכולוג ילדים קליני, וללמוד כיצד לעצור את ההתנהגות שתיארת. באופן כללי מאד אוכל לומר שהדרך לשם כרוכה ביכולת שלכם להישאר רגועים מול התקף הזעם, לא להיכנע לו, ולא לאפשר לו לפגוע באדם אחר או ברכוש. עמידה איתנה ועקבית בדר"כ מניבה תוצאות חיוביות. בהצלחה ליאת

אם מישהו מכיר, אני מחפשת פסיכולוגית ילדים מומלצת באיזור רמת גן גבעתיים. ילד בן 5 וחצי. תודה, שרון

שלום שרון, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן השנתיים נוהג כבר כמה חודשים להרביץ לי ולאחותו בת ה-6, בכל פעם שמשהו אינו מוצא חן בעיניו, במגוון תחומים. אם אני שולחת אותו לשבת על כסא לפסק זמן הוא ניגש ויושב בשמחה ומחכה שאומר לו לקום ללא תוצאות, נסיתי לאחרונה להשתמש בשיטת- הולדינג, הוא בוכה מעט אבל זה לא משפיע על התנהגותו האלימה. במשך כל הזמן אני משבחת אותו על התנהגות חיובית, הוא ילד מתוק ומקסים ואוהב מאוד לחבק ויחד עם זאת תוקפני. מה עוד לעשות?

שלום רב, בנך הפעוט מכה אותך בתגובה לתסכול, ולאור מה שאת מתארת, הוא עושה זאת פשוט כי זה אפשרי מבחינתו. הסנקציה המשונה שאת נוקטת (ישיבה לפסק זמן) משעשעת אותו, ואינה מרתיעה אותו מלהמשיך לפעול בתוקפנות כלפייך או כלפי אחותו. כדי שהאלימות תיפסק (קשה לדבר בגיל זה במונחים של אלימות, ואולי עדיף לדבר על התנהגות לא מווסתת ותוקפנית, די בהתאם לגיל), עלייך לדאוג לעצור אותו בתקיפות ובעקביות בכל פעם שהוא מנסה להרים יד, ולהרחיק את עצמך ממנו לזמן מה. ממליצה לך בחום להגיע להדרכת הורים קצרה, וללמוד כיצד לפעול באסרטיביות, ולא לבלבל בין אהבה וחום לבין פינוק וחוסר גבולות. לאור מה שסיפרת, התנהגותו הבוטה החלה כבר בהיותו תינוק, ואני מניחה שהסלחנות שלך כלפי התנהגותו זו בגיל הכ"כ צעיר, גרמה לו להמשיך בכך עד עכשיו. שני את הכללים, ועשי זאת בהתמדה ונחישות. בהצלחה ליאת

שלום יש לי בן שהוא בן ארבע וחצי שנמצא בגן חובה ילד עצמאי פיקיח טוב מבלינה לימודית ,כל ילדי הגן עולים לכיתה א רק הוא ועוד שני ילדים שהם מתחת לגיל יהיו עוד שנה בגן . בני ילדי היפראקטיבי שהמורה אומרת שהוא לא מתרכז בפעילויות שצריכות ריכוז והוא כל הזמן נע המליצה עליו שהוא יקבל שעות שילוב מגננת חינוך מיוחדי הזמנתי לוועדה כדי יחליטו אם הוא יקבל שעות עזרה בוועדה המליצו שהוא ירד לגן טרום חובה בכדי שהוא לא ירגיש שהוא לא יכול כמו ילדי הגן וזה יתסכל אותו יותר בגן יש עוד שני ילדים שהם כן עולים לכיתה א עם בעיות קשב וריכוז .אני מתלבטת אם להאשאיר אן לא הוא כבר בגן מתחילת השנה .תודה

שלום לובה, אני מניחה שההחלטה להעבירו לגן אחר התקבלה לאחר שיקול דעת של אנשי המקצוע (גננת, פסיכולוגית, ויתר חברי הוועדה), המכירים את הרקע שלכם ואת היכולות של בנך. מניסיוני, שיתוף פעולה בין ההורים והצוות החינוכי יכול לקדם מאד את הילד, בהשוואה למאבקים והתנגדויות. לכן, מציעה לך לשקול בחיוב את כיוון המחשבה הזה, ולפעול בעצת המומחים ובעלי הניסיון. בהצלחה ליאת

בני בן שנה ועשרה חודשים ומזה חודשיים הוא נושך את עצמו על בסיס קבוע במהלך היום. כאשר הוא כועס הוא נושך את עצמו ומכה ביד השניה ושהוא רוצה להפגין אהבה כלפי מישהו הוא שוב נושך את עצמו וביד השניה תופס את אותו אדם. כמובן שהוא מכאיב לעצמו ולאחרים. רציתי לדעת ממה זה נובע וכיצד ניתן להתגבר על הבעיה?

שלום חן, פעוטות בגילו של בנך עדיין מתקשים לווסת את רגשותיהם ולתת להם ביטוי מילולי, מעודן או מאופק. מסיבה זו, אנחנו רואים בגיל הזה תוקפנות מאד בוטה, כמו מכות, דחיפות, נשיכות או משיכות שיער. באופן דומה, גם גילויי אהבה עזים, יקבלו אופי עוצמתי למדי. חיבוק יכול להיחוות כחניקה, ונשיקה תהפוך לנשיכה. יתכן שבנך כבר הפנים את האיסור לפגוע באחרים, ולכן פורק את את רגשותיו תוך שהוא מפנה את התוקפנות כלפי עצמו. תוכלי לנסות להציע לו אסטרטגיה חלופית שאינה פוגענית ומכאיבה, כמו למשל למעוך כדור עצבים או בובת פרווה רכה, או כל חפץ אחר שיוכל לשאת את עוצמת הרגשות שלו. במקביל, חשוב לעודד אותו לדבר, לקרוא לרגשות בשמם, וללמוד את תוצאות התנהגותו לטווח הקצר והארוך. הבשורה הטובה היא שהתנהגויות אלה חולפות עם הגיל, כשיכולות הוויסות משתכללות ומתרחבות. חג שמח ליאת

לאחרונה בתי בת ה- 6 החלה להשתמש בשקרים כדי להמנע מתגובה כועסת על מעשיה (לרוב אני אומרת שאני כועסת, מסבירה לה שוב למה המעשה שלה לא נכון/ מתאים אצלנו בבית וזהו) לדוגמה בכל פעם שהיא מרביצה לאחיה בן ה- 2 או אתמול כשמזגה לעצמה קולה מהמקרר, למרות שיום קודם נאמר לה שהיא אינה רשאית למזוג לעצמה, לשאלה האם שתתה קולה אמרה שלא, ששתתה חלב , אחרי שטיפת המטבח התברר שאכן שתתה קולה ורק אחרי שהקולה נשפכה על הרצפה, המשיכה ושתתה חלב...ויש עוד ועוד אני מפחדת שאם לא אצליח לעלות על השקרים הקטנים היא תרגיש שהם נותנים לה כוח ותמשיך להשתמש בהם.

שלום רב, כנראה שכולנו משקרים מפעם לפעם (יש מי שהעריכו את מספר השקרים *היומיים* של מבוגר ממוצע בכמה עשרות), בדרך כלל כדי לא להסתבך בצרות. בתך אינה יוצאת דופן, מבחינה זו, רק שמפאת גילה השקרים שלה אינם מתוחכמים במיוחד, והעלמת הראיות אינה מקצועית. באופן כללי, באווירה שאינה שיפוטית מאד ואינה מענישת-יתר, הסיכוי לשקרים יורד. אם היא תוכל להגיד "מזגתי לי היום קולה כי לא הצלחתי להתאפק...וקצת נשפך לי", והיא תדע שלא תתפוצצי עליה בכעס או בתוכחה, היא תרגיש פחות צורך לחלץ את עצמה באמצעות השקר. נסי לוותר על המארבים, ובמקום זאת להשקיע באווירה של סלחנות ותקשורת פתוחה. השקר נותן כוח רק כל עוד אמירת האמת מסבכת אותה בצרות. יש עבודה... חג שמח ליאת

תודה ליאת על התגובה, בעיקרון אין אצלנו בבית התפוצצויות, אני אף פעם לא מרימה את הקול על ילדיי, בעיניי אלימות מילולית גרועה באותה מידה כמו אלימות פיזית, אבל הבנתי את הכוונה בתשובתך, נעבוד על זה . תודה ומועדים לשמחה.

ליאת שלום. בני בן ה 9 מתקשה לישון תקופה די ארוכה. אציין שהוא נוטל רק בימי ביס ריטלין לטיפול באימפולסיביות אנו הורים גרושים והוא בנ יחיד. לפני כחודשיים נישאתי בשנית והוא ביחסים ממש טובים עם בנזוגי. גם שמציעה לו לישון במיטתי הוא מתעורר באמצע הלילה ומבקש שאדליק טלויזיה אשב איתו בסלון וממש לא שולט בחרדה. אנו נמצאים בטיפול לעיצוב התנהגות והצבת גבולות וגם בניסיון להציב גבול בזמן כיבוי טלויזיה לפני שינה לא עובד. אני ממש אובדת עצות. אציין שגם אצל אבא שלו מתקשה להירדם ומתעורר בלילות. אודה לעצתך.  

שלום קרן, יש לי קושי לייעץ במקרים בהם הילד או ההורים כבר נמצאים בטיפול, זאת מתוך החשש לומר משהו שלא יהיה בהתאמה לכיוון המחשבה של המטפל שלכם ורק ייצור בלבול. אוכל לומר באופן כללי מאד, שעיצוב התנהגות הוא לא תהליך קסם, והוא אורך זמן. התנאי המרכזי והחשוב ביותר להצלחה - זו העקביות וההתמדה. יכול להיות שמה שאינו עובד לכם, מושפע מכך שאת מרחמת או מופעלת בעצמך ע"י החרדה שלו, מתקשה להישאר נחושה ואסרטיבית, ומוותרת (גם אם זה רק מדי פעם). ממליצה לך מאד להביא את הקשיים אל הטיפול שלכם, ולבקש מעורבות גדולה יותר של המטפל (אולי הנחייה קצרה טלפונית מדי יום, לתיקון או כיוונון טוב יותר של מה שאת כן עושה). בהצלחה ליאת

ביתי בת 9 פוחדת מאד מכלבים הדבר פוגע בתפקודה - נמנעת להתארח אצל חברות עם כלבים יש בכוונתי לפנות למאלפת כלבים העוסקת בתחום פחד של ילדים מכלבים ללא הכשרה פסיכולוגית אבקש לדעת איזה פתרונות את מציעה טיפול פסיכולוגי? אימוץ כלב? תודה!

שלום מיכל, הפיתרון של פנייה למאלפת הוא מצויין בעיני. מאלפי כלבים (טובים!) דווקא בקיאים מאד בפסיכולוגיה של ההתנהגות, גם אם לא עברו הכשרה פורמלית. כמובן שבעיני אימוץ גור כלבים זה תמיד דבר נהדר, אך יש לעשות זאת *רק* אם זה מתאים לכם באמת לאורך זמן, ולא כגחמה או פיתרון לטווח קצר. כלב זו מחוייבות ואחריות לשנים רבות, וכדאי להביא זאת בחשבון לפני שמאמצים אותו. בברכת הב שמח ליאת

ליאת שלום, בתי בת 4 וארבעה חודשים. ילדה נבונה מאד, סקרנית ורגישה. נכנסה השנה לגן דו גילאי, כאשר היא מהצעירים שבילדים. על פניו, נראה שהשתלבה היטב, הולכת ברצון, חוזרת במצב רוח טוב וגם מדיווחי הצוות עולה תמונה של השתלבות מוצלחת. יחד עם זאת, לאחרונה החלה לשאול שאלות בנושא המוות, ניכר שהנושא מטריד אותה - מפחדת שאביה או אני נמות, מדברת על כך שלא רוצה למות בעצמה וכד,. אנחנו נותנים מקום לפחדים ולעצב, אומרים שזה יקרה בעוד הרבה מאד שנים ומנסים להרגיע אך נראה שהיא די מוטרדת. בנוסף (ואולי ללא כל קשר)נראה שמשקיעה מאמץ רב בלהיות "ילדה טובה" (דבר שלא אפיין אותה קודם לכן)וגם חשוב לה להצליח ללמוד לכתוב ולקרוא מילים מסויימות (אנחנו ממש לא לוחצים בכיוון אבל נראה שמשהו באווירת הגן לוקח אותה לשם). ביומיים האחרונים שמנו לב למעין "טיק"(?) איזושהיא תנועה שהיא עושה עם הפה תוך כדי דיבור. אנחנו מתעלמים אבל חוששים שאולי היא מתמודדת עם מתח רב מדי. אשמח לשמוע את דעתך ומה ניתן לעשות על מנת להקל עליה... תודה מראש, טל

שלום טל, כמו שכתבת נכון, בתך מגלה את עובדות החיים, והמוות - לצערנו - הוא חלק מהן. לפעמים, ואני אומרת זאת בזהירות, גננות מלאות מוטיבציה נכנסות סביב ראש השנה ויום כיפור לנושאים של שכר ועונש מיד אלוהים. יש ילדים שנכנסים לסוג של חרדה בתקופה זו, ומשתדלים מאד להיות טובים כדי לא להרגיז את אלוהים. אם זה נראה מתאים לילדה שלכם, זאת הזדמנות מצויינת להזכיר לה שאלוהים אוהב מאד את כל הילדים, גם (ובמיוחד) את השובבים שבהם. הניחו לה בנושא הכתיבה, ונסו לא להתייחס לניסיונותיה להרשים אתכם בידענות האוריינית שלה. זה באמת מוקדם מאד ולא רלוונטי בגיל זה. ברוב המקרים פחדי המוות והמתחים שציינתם חולפים מעצמם הודות לנוכחות הורית מרגיעה. אם תרגישו שהמצב נמשך זמן רב או מחמיר, פנו להתייעצות והדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום ליאת, הנני אם יחידנית לבן 7. לפני מספר שבועות פניתי אלייך לקבלת ייעוץ לגבי בני בן השבע שמערים קשיים בבוקר ללכת לבית הספר, מסרב להיכנס לכיתה ואף מסרב ללכת לצהרון. בבית, כאשר יש לו התקף זעם הוא מרביץ לי וממש עובר גבולות אדומים. מתחילת שנת הלימודים אני עוברת סיוט אחד גדול. בבית הספר, אני משאירה אותו בוכה והולכת, לרוב מנהלת בית הספר מטפלת בענין, אחרי כשעה מכניסה אותו לכיתה. לטענתה, אחרי שאני הולכת זה עובר לו. בענין הצהרון, מצאתי לו מסגרת אחרת, קטנה יותר, אימא שאוספת את בנה מבית הספר תאסוף גם אותו (לטענתו בצהרון אין לו חברים). במקביל, פניתי לפסיכולוג ילדים, כבר בפגישה הראשונה נתבקשתי להביא אותו. לשמחתי בני שיתף עימו פעולה. הפסיכולוג אמר לי שבני ילד חכם, נבון ולא מדובר על הפרעה נפשית. לפגישות הבאות נתבקשתי להגיע לבד כדי לקבל כלים כיצד להתמודד עימו באלימות כלפי ובענין הסירוב ללכת למסגרות. הדברים שנתבקשתי לעשות מאוד קשים לא קלים, אבל אני מאמינה שאני בדרך הנכונה. מה שמטריד אותי זהו ענין אחר: כל יום בני שואל אותי שאלות שמטרידות אותו שבעיני הם מאוד מוזרות ומדאיגות אותי כגון: "אני אמות אי פעם", "כשאהיה גדול אני אהיה חייב להתחתן?", "כשאהיה גדול אני חייב לעבוד", "אני חייב להתגייס לצבא"\ "האם יש ילדים יפים יותר ממני", "למה קשה לי לבחור בין שתי בנות יפות מכיתתי שתהיינה חברות שלי". זוהי רק דוגמה קטנה מבין קובץ השאלות שאני נשאלת כל יום. מיותר לציין כמה שזה מתיש ובמקביל כמה שאני מודאגת. האם זו תופעה שנקראת: "מחשבות טורדניות אובססיביות". האם יש קשר בין כל מה שהוא עובר לאחרונה. האם כל זה קשור למניפולציות שהוא עושה לאחרונה. אודה לך אם תוכלי להביע את דעתך המקצועית. בברכת חג שמח דניאלה

שלום דניאלה, הדברים שמטרידים את בנך הם נורמליים לחלוטין, והם מעסיקים כמעט כל ילד בשלב זה או אחר בחייו, בין אם הוא מבטא אותם ובין אם לא. הדאגה מפני העתיד, ומפני פרידה מההורה (בעקבות נישואין או מוות), יכולה להיות מעט יותר נוכחת ועוצמתית אצל ילדים להורים יחידנים, ויש בכך כדי להעיד על בוחן מציאות תקין, והבנה טובה של המציאות. שתפי את הפסיכולוג שלכם בכך, והקשיבי גם לדעתו, ובעיקר להנחיותיו אשר לדרך התגובה המומלצת לסוג כזה של שאלות. בהצלחה וחג שמח ליאת

היי אני בן 15.... ואני נגעל נפשית ופיזית מניגוב התחת שלי זה פשוט דוחה אותי כל כך שיש מצבים שאני שעתיים בשירותים ואני לא מגזים כי אני מנגב ממש לאט די אני לא יכול לסבול להריח או לראות צואה זה מגיעל אותי כל החיים שלי ככה מה לעשות ?

שלום רב, פנה לפסיכולוג קליני המתמחה בגישה קוגניטיבית-התנהגותית, ובקש עזרה. אין סיבה לסבול חיים שלמים ממשהו שיכול להיפתר בשיחות עם או בלי טיפול תרופתי נוגד חרדה. בהצלחה וחג שמח ליאת

בנותי בנות 8 ו5 . לגדולה בעיות חברתיות(בנוסף ילדה שמנה)אני מאוד רגישה לבת הגדולה בגלל בעיותיה.בהרבה מקרים מעליבים אותה (הרבה פעמים בגלל המראה)ולפעמים לא מעונינים שהיא תיכנס לקבוצה. אני מאוד משתדלת לא להתערב גם כשזה קורה ולתת לה להתמודד(כמובן שאני מלווה אותה בשיחות כל הזמן)יש מצבים בהם אינני יכולה להתאפק(ליבי נקרע) ואני מתערבת. לדוגמא:אחייני בן 13 דואג מידי פעם לצחוק עליה ולהוציא אותה מהקבוצה שכל האחיינים משחקים. מה שנורא שחלקם חברים שלה ביום יום אך נשמעים לו ומפנים לה עורף כשהוא איתם.דיברתי איתו והסברתי לו שזה לא יפה ואני לא מסכימה להתנהגות הזאת וגם עם האחיין השני שבדרך כלל בקשר טוב איתה. היא נלחצה ואמרה שהם לא עשו לה כלום מכיוון שפחדה שינדו אותה עוד יותר.אני מרגישה שאני גורמת עוד יותר נזק אך לא יכולה לעמוד מהצד ולסבול זאת.(כמובן שאמרתי לה שתשחק עם ילדים אחרים אך היא למרות ההשפלות מעוניינת לשחק איתם)מה דעתך?

שלום גל, אני מבינה מאד ללבך. ילד עצוב ומבודד חברתית נוגע ללבנו תמיד, ומעורר בנו את הדחף הטבעי לגונן עליו ו"לגהץ למענו את הקמטים" בזירות ההתמודדות שלו. הנטייה הזו מתגברת אצלנו במצבים של חריגות בולטת כלשהי, כמו עודף משקל או - להבדיל - נכות כלשהי. ובכל זאת, לפעמים, הנטייה שלנו לגונן על הילד מפריעה לנו לראות את המציאות כפי שהיא, כולל את הכוחות של הילד שלנו או את החלק שלו במצב. כולנו מכירים ילדים (או אנשים) שמנים, שמצליחים להיות אהובים ומרכזיים בקבוצת השווים, בזכות איכויות וכישורים שאינם קשורים למראה החיצוני שלהם. מה שאני מנסה לומר כאן, זה לנסות להתבונן על בתך בעיניים רעננות, לנסות לבודד את נושא המשקל (לטפל בו!!!), ולהעצים את החלקים האחרים, היפים, הכשירים, החזקים שלה. נסי לסמוך עליה יותר, לעודד אותה לפתור את הקונפליקטים בזמן אמת בכוחותיה, ולעודד אותה כשהיא פגועה. במקביל, כדאי להשתדל לבחון באומץ את האפשרות (גם אם היא אפשרות קלושה) לכך שמשהו בהתנהגות שלה מפריע לילדים להתחבר אליה וליהנות בחברתה. במקרה כזה, חשוב להיעזר במטפל מקצועי שיוכל לאתר את הקשיים ו'ליירט' אותם נקודתית, לצמצום הגירעונות החברתיים שנוצרו, אם נוצרו. שולחת לך עידוד וכוח לעמוד במשימה. זה בהחלט לא קל. בהצלחה וחג שמח ליאת

בני הבכור בן 9. סיים שנתיים טיפול באומנות לאחר שהמטפל ציין שאין לו צורך בהמשך טיפול. הבעיות, בעיניי לא נפתרו. יש לו בעיות חברתיות (השתלבות בחברה) ובעיות התנהגותיות- אימפולסיביות, אגוצנטריות, מצבי רוח קיצוניים, פסימיות. עברנו כבר כברת דרך ארוכה איתו- טיפולים שונים, הדרכת הורים, ואני לא יודעת איך להמשיך הלאה. אשמח להמלצה- למטפל שיוכל להתאים או לדרך טיפולית מתאימה.

שלום רב, אני נוטה לכבד אנשי מקצוע המזהים את הרגע בו מיצו את יכולתם לעזור. קשה להעלות על הדעת מצב בו נפתרות כל הבעיות כולן, ובעצם תמיד אפשר להמשיך לעבוד על קשיים או בעיות עקשניות. לפעמים עלינו להסכים לרעיון שלא הכל פתיר במאה אחוז, ולפעמים עלינו להתעקש על המשך טיפול. אם את סבורה שעדיין יש צורך בליווי של איש מקצוע, פני להתייעצות נוספת. אין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים דרך הפורום, אלא אם תצרפי מייל אישי אליו יוכלו להישלח לך המלצות מקוראי הפורום. המלצתי האישית היא לנסות הפעם פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה וחג שמח ליאת

בני בן שנתיים וחצי ונולדה לנו ילדה חדשה לפני שלושה שבועות. התגובות שהגיעו אט אט הם נשיכות של כול הסובבים גם בגן וגם בבית, אלימות פיזית, התעורריות בלילות מלוות בבכי ויכול הגיע גם לשעה וחצי עם נסיונות להרגעה שונות,אצבעות בפה לאורך זמן (יש לציין כי הוא מוצץ אצבע). בנוסף לשינוי עברנו דירה בסמוך ללידה והוא עבר לחדר משלו. איך אני יכולה להקל עליו? אני מודעת לשינויים הרבים שהוא חווה שזמן קצר....אמא מודאגת

שלום רב, מזל טוב להולדת התינוקת החדשה. מקווה שאת מצליחה להחזיר לעצמך שעות שינה פה ושם, ולשרוד את התקופה הקשה הזו. אני מניחה שקראת לא מעט על המשבר שחווה הילד הבכור לאחר לידת אח. ככל הנראה בנך מגיב ללידה, כמו גם ליתר השינויים שחוויתם לאחרונה. למרות ההבנה והאמפתיה למצבו, לא נוכל להרשות לו לפעול באלימות בוטה, ולכן אין ברירה אלא לזגזג או ללהטט בין הצורך להעניק לו שפע של חום, אהבה ותשומת לב, מצד אחד, לבין הצורך לשמור על גבולות וכללי התנהגות ברורים, המנחים מה מותר ומה אסור גם בנסיבות הקיימות. כרגע, כל עוד בתך הקטנה אינה דורשת הרבה, אפשר להיעזר בסבתות, דודות או בייביסיטר, ולהקדיש את מרב זמנך דווקא לילד הגדול. זכרי שאהבה וחום אין פירושם פינוק ונתינה בלתי מובחנת. כאשר הוא מנסה לנשוך, יש לעצור אותו מייד, לומר בקצרה ובתקיפות "לא! אני לא מרשה לנשוך!!!", ולהרחיקו מהסיטואציה גם אם הוא בוכה. בשל גילו הצעיר, רצוי לא להחמיר איתו מדי, ובטח שלא להעניש, אלא רק להגביר את ההשגחה, ולא לאפשר לו לפעול באלימות, לא בגן ולא בבית. לפעמים, הורים מסתובבים בתחושה שעוללו לילד הבכור עוול גדול מעצם לידת האח, ועמדה זו מולידה סוג של סלחנות כלפי ההתנהגויות האלימות. נדמה לי שהיכולת להשתחרר מהאשמה הזו קשורה מאד להסתגלות טובה ומהירה של הילד הבכור, ולעמדה הורית סמכותית ויעילה יותר מול התנהגויות מקצינות. כרגע, הייתי מאפשרת לילד להירגע בעזרת האצבע, מבלי להציק או לבקר אותו על כך. תנו לו זמן. בהצלחה ליאת

שלום רב! אני אימא לילד בן 1.6, ילד חכם מאוד,מפותח הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה השכלית (ברמה של ילד בן שנתיים+). הבעיה היא שהוא מאוד מאוד אקטיבי,הוא כל הזמן מתרוצץ, כמעט ולא רואים אותו יושב ומתעסק במשהו יותר מ-3-5 דקות (אלא אם כן זה ממש ממש מעניין אותו), כל הזמן בתנועה,מתפס,רץ,משתולל,אם מנסים לעצור אותו מתעצבן עד מאוד!!! שאלה 1: האם אקטיביות יתר בגיל זה בהכרח משמשת כרמז להיפראקטיביות בילדות ובהמשך? איך מתמודדים עם זה כי לפעמים הוא עושה דברים מסוכנים (כאילו נכנס לסוג של טרנס,משתולל ולא שומע את מה שאומרים לו!) ? שאלה 2: בעקבות ההתנהגות שלו ניסיתי כמה שיטות לעצור אותו ועצרתי בכך שאני עוצרת אותו בכוח, הוא מתחיל כמובן לבכות ולצרוח,אני אומרת לו ברוגע שיסתכל עליי, שואלת אם הוא רוצה להמשיך לבכות, לרוב הוא עונה לי שלא, אך כשעונה שכן אני אומרת לו שילך לפינה, יבכה שם ויגש אליי כשירגע,לאחר מכן הוא ניגש לפינה הקרובה, עומד כמה שניות, נרגע וכשאני רואה שהוא רגוע, אני שואלת אם הוא נרגע לגמרי וכשעונה לי שכן אני מבקשת לגשת אליי, נותנת לו חיבוק ומסבירה לו למה ביקשתי ממנו לעצור או עצרתי אותו בכוח וכן למה ביקשתי ממנו לגשת לפינה,אני ממש רואה שהוא מבין אותי, השאלה אם גישה זו נכונה ולא תגרום לו לעגמת נפש או להשלכות אחרות!? תודה מראש על התשובה וחג שמח!

שלום ניקול, בהתייחס לשאלתך הראשונה - המונח "היפראקטיבי" פירושו "תנועתי-יתר". כדאי לזכור שלא מדובר בהפרעה נפשית או בבעיה פסיכולוגית אחרת, ולכן אין טעם לדאוג בשל כך. תנועתיות יתר היא 'מופע' מאד יחסי, וההגדרה של ילד ככזה נשענת בדר"כ על דיווחי ההורים, הגננת או המורה. באופן תאורטי, שני ילדים המתנהגים בדיוק אותו הדבר, יכולים להיות מוגדרים באופן שונה (אחד היפראקטיבי ואחד לא) רק בהתייחס למשפחה שבה הם גדלים. ילד הגדל במשפחה רגועה ונינוחה יכול להיות מוגדר כפעיל-יתר, כאשר ילד זהה הגדל במשפחה תזזיתית ונמרצת יוכל להיתפס כאפאתי או חסר חיים. הכל יחסי. כרגע, לתחושתך, הילד שלך פעיל ונמרץ, וכדי למנוע מצבים של כעס, תסכול וייאוש אצל כולכם, עדיף להתאים את הציפיות שלך ממנו ליכולות שלו ולמזג הבסיסי שלו. כלומר, מצד אחד לקבל אותו כפי שהוא ולהבין שהוא מתנהג בהתאם לטמפרמנט שלו, ומצד שני, להנחות אותו לכללי התנהגות שיאפשרו לכולכם איכות חיים. בעיני, הדרך שבה את פועלת היא מצויינת, מלבד אולי הדרישה לעמוד ב'פינה'. כדי שלא יחווה את זה כעונש, תוכלי לוותר על הרעיון של ה'פינה', ולשלוח אותו להירגע במקום נעים כמו החדר שלו, המיטה שלו, המיטה שלך, הערסל בחצר, או כל מקום אחר שבו הוא יכול (אולי בעזרת בובת פרווה או צעצוע אהוב אחר) להרגיע את עצמו. זה מסר חשוב מאד, המנחה את הילד כיצד לפרוק כעס או מתח בדרך לגיטימית ולא הרסנית, מבלי להשפיל אותו או לשדר לו מסר מרחיק ומנדה. מה את אומרת? ליאת

שלום וברכה יש לי ילד בן שש וקצת אח לתאומה מה שקורה הוא שהוילד הינו ילד הישגי מאוד ומשימתן מאוד וכאשר אינו מצליח או שלא יודע לענות על שאלה או שלא הולך לו כפי שרצה הוא נכנס להתקף של עצבים מתחיל להתעצבן צועק לעיתים מלווה באלימות פיזית כלפינו וכאשר רואה שאין מענה מצידנו הוא מתחיל לבכות ונכנס לתוך עצמו מן קונכיה פרטית ולא מוכן לשתף פעולה הערב היה מקרה שעבדנו על אותיות האב כאשר לא הצליח לענות את התשובה התעצבן טען שהוא עייף נכנס והתכנס בתוך עצמו ולא היה מוכן לענות אפילו על שאלות פשוטות ביותר מה עושים? האם להתעקש האם להתעלם האם לדבר אליו ברגישות אשמח לתגובה

שלום רב, מקריאת הדברים שלך עולה בי המחשבה שמי שהישגי ומשימתי בבית זה לא בדיוק הילד, אלא דווקא אתם. לפעמים, הלחץ (גם אם עקיף) המופעל על הילד, גורם לו לכעוס ולהתעצבן, לבקש מכם התחשבות ("אני עייף") ולבסוף, להתכנס אל תוך עצמו ולהימנע מכל מעשה. כדי לעודד ילד לעשייה ולהצלחה, עלינו לדעת כיצד לעשות זאת נכון. מסתבר שלעודד זה לא דבר קל או פשוט, ולפעמים צריך ללמוד איך לעשות זאת יעיל. הדבר נכון שבעתיים כשמדובר בילד עם סף תסכול נמוך. במקרה כזה, חשוב לזמן לילד הזדמנויות בהן יוכל להתמודד עם תסכול ברמה מתונה. הצבת גבולות ברורים בבית היא דרך מצויינת לעשות זאת. כאשר הוא כועס או מתעצבן, יש ללמדו כיצד יוכל להגיב בדרך שתפרוק את כעסו מבלי שיפגע באנשים או חפצים ולחזקו כאשר הוא מצליח בכך. ממליצה לך מאד להגיע להדרכת הורים קצרה, ולהיעזר, כדי לקצר את התהליך. עד אז, בלי לחץ. את אותיות הא"ב ילמד הילד בביה"ס, בקצב הנכון לו. בהצלחה ליאת

קצת באיחור, אני מאחל לך שנה טובה, וגמר חתימה טובה. זוכרת שסיפרתי לך שהתחלתי תהליך שיקום? אז התהליך מתקדם מהר וברצינות - והולך טוב, הכי טוב שאפשר. אני מרוצה מזה. בלי קשר ישיר לזה - התחלתי גם טיפול נפשי. אני רוצה לספר לך על משהו שקרה לי שם. המטפלת ביקשה שאגיד על עצמי משהו כלשהו. אמרתי לה, שאני יותר עצוב ממה שחושבים. באותו רגע הרגשתי מחנק בגרון, כי הבנתי שזאת אמת עמוקה, מהקרביים. אני אדם אופטימי וחיובי ושמח, ובכל זאת עצוב. איך זה מסתדר ביחד?. כמעט בכיתי באותו רגע. המטפלת אמרה לי שזה בסדר גמור אם אבכה, ובשביל זה הטישו לידי... עצרתי את עצמי ולא בכיתי. בדיעבד, היה עושה לי טוב לבכות שם. זה נשמע מוזר, אבל זה נכון. אם תוכלי להתייחס בבקשה לנושא הזה. כל דבר שעולה לך בראש. את יודעת שאני מעריך אותך, והייתי רוצה לשמוע את דעתך. כל טוב לך, ליאת המקסימה.

עמית יקר, שנה טובה וגמר חתימה טובה גם לך. נחמד לקבל יחד איתך את יום הכיפורים היורד עלינו בשעה הקרובה. שמחה לשמוע על התהליך המשמעותי שאתה עובר, ושמחה עוד יותר לגלות שאתה לא מבזבז את הזמן, ומכוון את המבט אל הקרביים בלי הרבה משחקים מקדימים. אתה יודע, אם תשאל אופים או בשלנים מנוסים, הם יגידו לך שכדי להדגיש את טעמו של שוקולד, למשל, חשוב להוסיף מעט מלח לעיסה. זו האסוציאציה שעלתה בי כשהזכרת את האופטימיות והשמחה, שלעולם אינם נחווים במלואם ללא נוכחותו של העצב. אני מאמינה, כמו שכבר כתבתי כאן בעבר, שבריאות נפשית (אם יש כזו) קשורה ליכולת לחוות בחריפות את כל מנעד הרגשות, במתואם עם נסיבות חיינו. תיקוף הרגשות, החוזר אלינו כהד מהזולת או מתוך עצמנו, מחדד את תחושת העצמיות והסגוליות שלנו כבני אדם בעלי זהות מגובשת ומובחנת. בין אם תשתמש בטישו או לא, אני מאחלת לך שתמשיך במסע החשוב הזה, אל אותם אזורי נפש פראיים שרגל לא דרכה בהם, ומקווה שהתגליות יולידו חוויות חדשות של שלמות, סיפוק ואיכות חיים. אני יודעת שזאת ברכה מוזרה, ואולי לא הייתי כותבת אותה כאן למישהו אחר, אבל נדמה לי שאני מאחלת לך לפגוש בשנה הקרובה עוד ועוד מאותן תחושות חריפות ומציפות, שגם אם לופתות אותך עד מחנק, יש בהן בשורה והתגלות. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום , יש לי ילד בן 3 ילד מקסים ומאוד פקחי.. בחודש האחרון הגננת לא מפסיקה להיתקשר אליי ולומר לי שהוא לא מפסיק להרביץ בגן ושהורים פשוט מאוד מתלוננים שהוא עושה לילדים חבלות.סימניים.נשיכות.ושריטות. הגננת פשוט המליצה לי אולי לקחת אותו לאבחון אני קצת חוששת מזה .. ההתנהגות שלו לגיל שלו מאוד שונה הוא פשוט מתנהג מאוד באגרסיביות ופתאום ההליכה שלו והדיבור שלו משתנה לדיבור של גבר מאוד מבוגר אני פשוט אובדת עצות... אשמח אם תעזרי לי תודה מראש...

שלום לך לפני שלוקחים ילד לאיבחון רצוי לבדוק ולברר מה קורה בסביבה הקרובה לו (בית, גן..) אני בהחלט בעד איבחון בהתאם לצורך אך לדעתי יש היום נטיה מופרזת באבחון ילדים (ועוד בגיל כל כך צעיר) במקום לברר מה קורה בסביבה הקרובה. מנסיוני הרב בהרבה מאוד פעמים הנחיה והדרכה של הורים והצוות החינוכי בגן ע"י יועצת חינוכית/ פסיכולוג..יכולה ל פתור הרבה מאוד בעיות. אם נצפית בעיה תחושתית/ התפתחותית או כלשהי יש מקום לאבחון התפתחותי בגיל הזה ,אך זה לא במקום הדרכה והנחיה של הסביבה. שנה טובה אריאלה

שלום לידור, מסכימה מאד עם אריאלה. התנהגות פרועה ואגרסיבית בגן מעידה בדרך כלל על בעיית גבולות, ועל סף תסכול נמוך כתוצאה בכך. ההליכה והדיבור ה'בוגר' מעלה השערה נוספת של התנהגות חיקוי. רצוי לבחון מה קורה בבית, ועד כמה קיימות בחייו דמויות המדברות או פועלות בתוקפנות. להערכתי, עוד לפני האבחון, רצוי להגיע להדרכה הורית טובה, ולנסות לחולל כך את השינוי. בהצלחה ליאת

ראו תגובתי בהמשך...

שלום ליאת, יש לי ילדה בת שנה וחמישה חודשים שניכנסה לפני כחודש למעון בפעם הראשונה עד אז היתה איתי בבית. פרט לאמא שלי ששמרנ עליה לעיתים, היא היתה רק איתי. זה מעון של ויצ"ו עם 24 ילדים ו4 מטפלות. קבלתי המון המלצות על המעון. ביתי בוכה לסרוגין כל היום, מסרבת לאכול ומה שמדאיג אותי יותר מכל הוא שכל בוקר ברגע שאנ נכנסות למעון היא מקיאה.מה לעשות?תודה נעמי

שלום נעמי, הילדה שלך עדיין תינוקת, והפרידה ממך ליום כ"כ ארוך קשה לה מאד. המעבר מדמות מטפלת עיקרית אחת, לטיפולן של דמויות חדשות, זרות ומתחלפות - קשה מאד אף הוא, ומצריך התגברות על חרדת הזרים וחרדת הנטישה שעדיין קיימות בגיל זה. ההקאה יכולה לשקף הצפה של חרדה עצומה, או דרך להרוויח עוד זמן איתך והתעסקות פיזית שלך בה. בעיני, כשמדובר בילדה כה קטנה, חשוב לאפשר הדרגתיות איטית. קצרי את השהות שלה בגן לשעות ספורות עד הצהריים (גם אם שילמת על יום מלא). עלייך לזכור שעבור ילדה כל כך קטנה, יום לימודים ארוך במעון נחווה כנצח. זאת ועוד - מאחר שאין לה עדיין הבנה של קביעות האובייקט, מרגע שאת נעלמת מעיניה את כמו חדלה מלהתקיים. זו חרדה עצומה עבור תינוקת בגיל זה, ולכן רצוי לאפשר לה פרידות קצרות ממך, ההולכות ומתארכות בהדרגה, בהתאם למידת הביטחון וההיכרות שלה עם המטפלות החדשות. תקופת החגים, המתאפיינת בחופשות תכופות, הופכת את ההסתגלות לארוכה וקשה יותר, ולכן חשוב , גם אחרי החגים, להתאזר בסבלנות ונדיבות כלפיה, ולקחת אותה הביתה מוקדם יותר (את או הסבתא) עד שהמצב יירגע. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן ארבע וחצי התחיל השנה בגן מועצה, 35 ילדים כשחצי מהם גדולים ממנו בשנה, מספר שהרבה ילדים מציקים לו ואומרים לו שהוא לא יכול לגעת בכלום ולשחק בכלום ושהוא לא יהיה בגן הזה. כיצד עלי לנהוג ? מה עלי לומר לו ? להתעלם ? להחזיר ולומר להם שהם לא יעשו כלום ? אולי להזמין אלינו הביתה חברים גדולים ממנו כדי לחזק את המעמד שלו בקרבם ? או דווקא להזמין חברים בקבוצת הגיל שלו ? אני רוצה להקל עליו כי מאז שהוא התחיל את הגן החדש הוא מתעורר בלילה בבכי משינה, דבר שלא היה לפני. אשמח לעצתך תודה

שלום עמית, טקסי חניכה, מסתבר, מתחילים כבר בגן, ויש ילדים שמשלמים מחיר זמני על ה"חדשות" שלהם. תמיד היה, כנראה גם תמיד יהיה... האסטרטגיה המועדפת עלי זה לשדר לילד את בטחונך ואמונתך בכוחו, בחכמתו וביכולתו להתמודד בהצלחה עם המצב. הזכירי לו כמה הוא יודע להסתדר, לוותר, להתחלק, אך גם לעמוד על שלו. במקביל, עודדי אותו להתחבר עם הילדים החיוביים של הגן, ולהתרחק מכל מי שמעורב בהתנהגות תוקפנית וכוחנית. מציעה ליידע גם את הגננת, ולבקש ממנה לפקוח עין ולוודא שאינו בודד או מאויים. השתדלי לסמוך על הילד שלך. כשזה אמיתי ואותנטי - זה עובר גם אליו ומחזק אותו. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת ה7 ילדה חכמה אך קשה עומדת על שלה כל בוקר וכל פעם שצריך לצאת מהבית היא צורחת על השיער שלה שאני אוספת לה אותו לקוקו אני יכולה לעמוד באמבטיה כעשרים דקות עושים קוקו ושוב קוקו כי עומד כי לא יפה והיא כולה בלחץ שרואים ועומד בגלל הגומי ולא יפה וכככה היא לא הולכת ! בעלי טוען שהיא עושה מנפולאציות ושלא נתייחס אך לדעתי אולי כן צריך להתייחס ולערב מישהו מקצועי כי היא צורחת וזה מתחיל לעייף אותי במיוחד..... מה עושים ? אשמח לקבל איזה טיפ או הכוונה ! בתודה מראש ליאת

שלום ליאת, כאישה, קל לי מאד להזדהות עם התחושה המייאשת שאנו חשות ביום "רע" בו השיער שלנו מתמרד ולא מסתדר. עם זאת, ועם כל הכבוד לתסכול שלה (ויש כבוד!) לא נוכל לתת לה לשעבד אותך לעניין הזה כל בוקר. אחרי הכל, כדי לריב צריך שניים, ולכן אני ממליצה לך לומר לה (לא בעיצומו של "משבר קוקו", אלא בזמן רגוע אחר, שאת החלטת שמעכשיו אינך מוכנה לריב איתה יותר סביב הקוקו. תוכלי להציע לה להסתפר או להסתפק בקוקו אחד שאת עושה לה. תוכלי לומר שתעשי ניסיון להשביע את רצונה, אך אם לא תהיה מרוצה, היא תצטרך לתקן את המצב בעצמה. הסבירי לה שאין לך זמן וחשק לריב כל בוקר, ולכן לא תגיבי יותר להתפרצויות שלה, גם אם את מבינה ללבה ואוהבת אותה. בזמן אמת, גם מול התפרצות קשה, מוטב להישאר רגועה ושלווה ככל האפשר, ואפילו לצאת מהבית ולהשאיר את משימת הבוקר לבעלך. זכרי שאין הצגה אם אין קהל. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום ליאת, ותודה רבה עבור עזרתך! ניסיתי את מה שכתבת והצעת אך לצערי אני עדיין מוצאת את עצמי כל בוקר לפני בית ספר או לפני יציאה מהבית שהילדה צורחת ואומרת הקוקו עומד ושוב מוציאה את הגומי ושוב אני עם המסרק ביד ... זה קורה במיוחד כל בוקר לפני היציאה להסעה... יכול מאד להיות שצריך להיות איתה יותר נוקשים ? האם לדעתך שיחות עם פסיכולוגית יכול לעזור ? או שאין צורך במקרה כזה? חשבתי אולי שאני צריכה להעלם לה לאיזה שבוע מהבית ואז אולי היא תתמודד עם השיער לבד או עם אבא שלה שלא יודע איך לסדר את השיער? אודה לעזרתך ! תודה רבה ויום טוב ליאת

בוקר טוב בתי נכנסה לפני כשבועיים לגן חדש , גן עירוני . בנובמבר הקרוב ימלאו לה 4 שנים.ממוצע הגילאים בגן 3 וחצי. ליוויתי אותה בקליטה לגן במידה שהגננת אפשרה וניסיתי להכין אותה במידה מיטבית להבנתי . כל בוקר אנו אומרים לה מי לוקח אותה לגן ומי מחזיר. במהלך הקליטה הקפדתי כי תעשה היכרות וחשיפה למסגרת הצהרון שם אגב נשארים רק מחצית מילדי הגן , כ 16 במספר , מה שמאפשר קצת " אוויר " ותשומת לב אישית יותר. מעט על הקטנה : בתי היא ילדה שמחה חברותית פעילה ואנרגטית , היא ילדה קשובה ועירנית, סקרנית חברותית היא מטיבה להתבטא ולספר על העובר עליה ביום יום לטוב ולרע ואני שמחה על כך. יומיים לפני שהגן החדש היא החלה להתעורר בלילה בבכי , ומגיעה למיטתנו מדי לילה ; הדבר נמשך כבר יותר משבועיים. ניסיונותינו לדבר קצרות, לשאול מה מפחיד ,לחבק , להרדים שוב , להחזיר למיטה בסבלנות או בשלב מסוים כבר בלי סבלנות לצערי, לא צולחים. גם אם היא נרדמת היא מתעוררת אחרי 10 דקות בבכי ומתגנבת למיטתנו. היו לילות שכל הניסיונות להרדים אותה בחזרה במיטתה נמשכו עד 4 וחצי בבוקר כשאני או בן זוגי פשוט הולכים הלוך חזור מחדרנו לחדרה איתה יד ביד ואומרים קצרות : עכשיו לילה, ועכשיו ישנים. את ישנה במיטה שלך". ( 20 פעם בלילה ) ... מיותר לציין כי אנחנו לא מתפקדים ביום למחרת; שינה מקוטעת אינה בריאה גם עבורה שכן יום ארוך לפניה ( עד 16:00 ) שלא לדבר על נהיגה ארוכה למקום העבודה אחרי לילה לבן.. הערבים בהם היתה הולכת לישון בשמחה כאשר היא ממשיכה לספר לעצמה סיפורים או לדבר עם הבובונים שלה נראים רחוקים שנות אור מאיתנו ... אני מודעת לשינויים שהיא עוברת; גם אם כל היום עובר טוב והיא שמחה בגן ללא בכי והפרידה סבירה בבוקר אין הדבר אומר שהכל תקין ...(הגננת אגב מציינת כי הכל בסדר בגן ) אתמול למשל בטרם יצאתי בערב מהבית לסידור קצר והיא שאלה אם אני חוזרת מהר ...אני מאד מנסה לתת תשומת לב לאחר יום עבודה ארוך ( יש גם אח קטן בן שנה שגם בו צריך לטפל ) , אנו שומרים על שגרה קבועה של ארוחת ערב מקלחת ,סיפור כאשר היא במיטה ואנו בכיסא ליד ,הרבה מגע אוהב ופעילויות שהיא אוהבת אך מה עושים בלילות ? כשהיא מתעוררת בוכה שהיא לא רוצה לישון לבד ושהיא פוחדת מהחושך. שום ניסיון הרגעה הנותן לגיטימציה לפחדים שלה ( חשוב לי לאפשר את זה ולא להתייחס בביטול ) לא עוזר וגם אם היא נרדמת אזי הדרך למיטה שלנו ולשינה איתנו קצרה וחוזר חלילה . מה עושים ע"מ שתחזור לישון שנת לילה מלאה ונינוחה במיטתה שלה ?? חשוב לי לחדד כי מה שאני רואה לפניי בשעות הלילה זו פעוטה מפוחדת לגמרי, ממש מבועתת. ולהבדיל משעות היום בו באופן יחסי " אפשר להוריד אותה מהעץ" די מהר, בלילה הכל מתהפך. בשעה שקרבה לשעת השינה הילדה ממש דרוכה - רעשים חזקים מקפיצים אותה, היא הולכת אחרי או אחרי אביה כמעט לכל מקום בבית כדי לא להשאר לבד . הדבר קורה גם לאחר ימי חופש בהם היא פשוט " גמורה מעייפות בסוף היום " אני חשבתי שהחזרה עקבית למיטתה תגרום לה בסוף להבין כי אין טעם לבוא אלינו יותר וכי היא תרדם בסוף אבל לא כך . בן זוגי כבר לא מוכן לשתף איתי פעולה בלילות הלבנים של החזרה למיטה שוב ושוב כי אין בזה תוחלת ולמען האמת עלי לומר שיש משהו בדבריו. התוצאה הסופית היא זהה – כולנו מתמוטטים במיטתנו קרוב לבוקר ולא מתפקדים בבקרים. אודה מאד למענה כדי שנוכל לתת מענה עקבי שעשוי להתאים לה .

שלום רב, לפעמים, כשההורים מגיעים לסוג של אי-ספיקה, כמו שקורה אתכם, ובגלל החשש שתישברו (מספיק שפעם אחת הילדה מצליחה להעביר את הלילה במיטתכם, כדי לעודד אותה להמשיך לצרוח ולהתמיד בדרישתה), אני ממליצה להיענות לפחד שלה ולספק מענה בדרך אחרת. ארגנו לעצמכם מזרון או מיטה נוספת בחדרה, החליטו מי יהיה ההורה התורן, והודיעו לה שמעתה אתם שומרים עליה בחדר שלה, כדי שלא תפחד. אם תחשבו על כך, ודאי תגיעו למסקנה דומה לשלי: הילדה הקטנה שלכם נמצאת לאורך מרבית שעות הערות שלה הרחק מכם. עכשיו, משנכנס שעון החורף, אפשר לומר שהיא מגיעה הביתה כשעה שעתיים לפני החושך, מה שאומר *המון* זמן מבחינתה מחוץ לבית. ואז, כשהיא מגיעה הביתה, היא נאלצת להתחלק עם אחיה התינוק על זמן הבילוי במחיצתכם ועל תשומת לבכם. אין פלא שהיא נאחזת בכם בלילה ככל יכולתה, שכן שם היא מקבלת אתכם, כל כולכם, פעם בנינוחות וסבלנות קשובה, ופעם כועסים ומיואשים - אבל כל הלילה איתה! לכן, גם כדי לאפשר לה לחזור ולישון בנחת לילה מלא כבעבר, אני ממליצה על שינה של אחד מכם בחדרה, למשך כל הלילה. המשיכו בסידור הזה לתקופת מה, עד שתצליח להתגבר על היקיצות התכופות, וממילא גם עד תום תקופת ההסתגלות לגן. בהצלחה ליאת

בני עלה השנה לכיתה א' ילד מאוד נבון וחכם , מבחינה לימודית מתקדם מעבר לבני גילו אך מבחינה התנהגותית אנו נתקלים כמעט מדי יום בבעיה כלשהי מול סגל המורים וכמו כן אותו דבר קורה גם בחוג קפוארה שאליו נרשם. הוא לא מוכן שיאמרו לו מה לעשות , רוצה לעשות מה שהוא מחליט, אני חייבת לציין שבאופן כללי מדובר בילד מקסים וממושמע (בבית )זה לא ניכר בהתנהגות שלו, הוא עושה רוב הזמן מה שאני מבקשת וגם אם מנסה "לעשות שרירים" קל מאוד לרצות אותו ואין בעיה לרוב!!! בשיעור ספורט הוא אמר למורה : "את לא מחליטה עליי בחוג הוא לא מתאמן אלא מוצא לו איזו תעסוקה בצד ובמקרה הטוב לא מפריע סיימנו לפני מס' שבועות 10 מפגשים של ריפוי בעיסוק שבמהלכם עלינו על כך שהוא מאוד פרפקציוניסט ואולי חלק מההתנהגות נובעת מכך שהוא פוחד לא להצליח במה שאחרים מבקשים ומעדיף לקבוע את הכללים בעצמו (פוחד מהלא מוכר)אף על פי שבמשחקי קופסא בבית הוא יודע "להפסיד בכבוד" (מבלבל קצת הא???) הוא ילד מאוד מטעה וזה קרה גם עם המרפאה בעיסוק וגם בהתפתחות הילד שבגלל האינטלגנציה שלו הוא כאילו מצליח לבלבל וחושבים שאין לו בעיה בכלל ולדעתי קיים קושי שלא עלינו עליו חשבתי לפנות להומאופתיה שיכולה אולי לעזור לאבחן איפה הבעיה וכן לפנות לפסיכולוגית ילדים אשמח מאוד רוצה לשמוע את דעתך ואם יש לך הצעות בשבילי מה לעשות תודה רבה אמא מודאגת

שלום רב, איכשהו, לא מאד מבלבל, ונראה מתאים מאד לילד עם בעיית גבולות. בעיני, בהחלט יש מקום לפנות לפסיכולוגית ילדים, אך בשלב ראשון רק לצורך הדרכת הורים. כאשר יש פער בולט בין ביה"ס לבית, זה הרבה פעמים יכול לחזק את השערת הגבולות: בבית כולם למדו לרצות אותו או לארגן את הסביבה כך שלא יתעצבן, ולכן זה נראה שהכל על מי מנוחות. בפועל, הילד מתקשה לשאת תסכול, ובכל מצב של התנגשות רצונות נוצר משבר. ממליצה לך בחום להגיע לפסיכולוג המתמחה בהדרכת הורים ומאמין בה. בהצלחה רבה ליאת

בני בן 10.5 וסובל מפחדים ההולכים ובאים בתקופות מגיל 5 , כשפרצה מלחמת לבנון השניייה. היינו לסירוגים בטיפולים פסיכולוגיים אצל פסיכולוגים שונים . כלומר, היינו מספר חודשים אצל פסיכולוג מסויים , ראינו שזה לא עוזר והכסף פשוט אוזל ולכן הפסקנו אך לאחר זמן מה הרגשנו שוב חסרי אונים ולכן חיפשנו שוב פסיכולוג שעובד בצורה אחרת כמו קוגנטיבי התנהגותי וכך היינו בערך כל שנה אצל פסיכולוג אחר. שום דבר לא עוזר. הילד מאוד חכם . איזה טיפול עוד אפשר לנסות?

שלום איה, במקרים של חרדה עקשנית שאינה מגיבה לפסיכותרפיה, מתבקש לשקול גם מתן טיפול תרופתי. פנו להתייעצות עם פסיכיאטר ילדים. בהצלחה ליאת

הבן שלי בן 6, עלה לכיתה א. זמן קצר מתחילת השנה שמתי לב שהוא החל לשטוף ידיים בתדירות גבוהה ולהיות עם רגישות ללכלוך, סף הרגישות שלו מאוד עלה, מכל שטות הוא מתעצבן, כל דבר לא מוצא חן בעיניו, השאלה שלי היא האם זה דורש טיפול דחוף או שזה יכול לחכות שההסתגלות לכיתה א תעבור?

שלום טלי, בנך נמצא כרגע בעיצומה של ההסתגלות לביה"ס וכיתה א', מה שלא מותיר לו הרבה משאבים פנויים לדברים אחרים. כתוצאה מכך סף התסכול שלו יורד בהתמדה, והוא 'מתפוצץ' בתדירות גבוהה. אצל ילדים רגישים במיוחד, הכניסה לכיתה א' מעלה מאד את מפלס החרדה, ומול החרדה הגואה מופעלות אסטרטגיות של הרגעה, בהן גם כאלה בעלות גוון כפייתי (למשל רחצת הידיים התכופה). אפשר לנסות לחכות קצת, ולהסתפק בתמיכה והכלה אמפתית מצדכם, אך אם החרדה וה'טכסים' יימשכו גם מעבר לתקופת ההסתגלות, מוטב להגיע לפסיכולוג ילדים להתייעצות. בהצלחה ושנה טובה ליאת

לבני, בן כמעט 8, יש בעיה לשלוט בכעסים שלו. אנו נתקלים איתו במצבים שהוא לא מצליח לשלוט בעצמו כשהוא מתוסכל או כועס, ומוציא את זה בהתפרצויות מאוד קשות של צעקות, צרחות, בכי בלטי נשלט ואף אלימות כלפי מי שבסביבתו. הוא ילד גבוה וחזק מאוד פיזית, ולכן לפעמים הוא מסוגל לפגוע מאוד בילדים אחרים, גם בלי להתכוון. קשה מאוד להרגיע אותו במקרים כאלה, וכאנחנו רוצים להרחיק אותו, גם לנו קשה להחזיק אותו בכוח. זה גורם למצבים לא נעימים עם משפחה וחברים, ילדים מתרחקים ממנו, מה שגורם לו להיות מתוסכל עוד יותר. אני רוצה לציין שהוא סובל מ- ADHD ומטופל באדרל (במינון לא גבוה). הוא נמצא במעקב אצל פסיכולוג שמלווה אותו בעניין הקשב וריכוז. מה עושים במצבים כאלה? איך מתייחסים? הפסיכולוג אמר לנו לתת לו את הספייס שלו כשהוא בהתקף כזה, אך זה לא תמיד אפשרי (אם אנחנו לא בבית שלנו) וזה גם לא תמיד עוזר. אנחנו אובדי עצות. האם הפסיכולוג שמטפל בהפרעת הקשב מספיק כדי לעזור לנו גם בנושא הזה, או שאנחנו צריכים לפנות למומחה אחר? אולי בכלל הכדורים מחריפים את המצב? אשמח לעצות ממומחים בנושא. תודה, אמא

שלום לך, הטיפול בהפרעת קשב וריכוז (ADHD) מכוון גם להתנהגויות האימפולסיביות וחסרות השליטה, ואני מניחה שאם תשאירי את הילד בטיפול ותתאזרי בסבלנות, תוכלי לחוש בהתקדמות שלו גם בנוגע לשליטה בכעסים. איני חושבת שהכדורים קשורים להתנהגות שתיארת. זה נראה מתאים יותר לבעיה בוויסות הרגשי. לעיתים, לא מספיק להטיל סנקציות ועונשים על התנהגות בעייתית, אלא לכוון את הילד ולהנחותו להתנהגויות יעילות יותר, למשל במצבי כעס. אפשר לחשוב איתו מראש - ממש לעשות רשימה ולתלות על המקרר או על לוח המודעות בחדרו - על מה שניתן לעשות במצבי לחץ או כעס כדי להירגע או כדי לבטא את הכעס בדרכים לא אלימות ולא הרסניות. תוכלי לנסות להציע רעיונות משלך, או להשתמש ברעיונות שלו (למשל - להתרחק לזמן מה ממוקד האירוע המעצבן, ללכת לחבוט בשק האגרוף, לצאת לריצה בחצר, לעשות מקלחת חמה או קרה, לאכול משהו טעים, ללכת לשחק במחשב במשחק פורק מתח, וכד') רשימה כזו, אותה תוכלו לשנן יחד או לרענן מדי פעם, מרחיבה למעשה את רפרטואר התגובות שלו למצבים רגשיים, ומאפשרת לו לבחור בכל רגע נתון בין חלופות אפשריות ולא הרסניות. ילד צווחן או תוקפני הוא ילד שאינו יודע כיצד לפרוק את הכעס בדרך יעילה, ולכן חשוב לעזור לו לרכוש כלים חדשים מבלי לכעוס עליו, לשפוט אותו או להתעמת איתו. מעודדת אותך להמשיך ולשתף פעולה עם הטיפול, לרווחת כולכם. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום רב, אמי לוקה בסכיזופרניה כבר מעל לשנתיים והיא אובחנה כסכיזופרנית רק בשנה האחרונה, לכן הטיפול במחלה התעכב ויש לי הרגשה שהדבר השפיעה לרעה על אחותי הקטנה (בת 4 וחצי). היא לא ממושמעת פתאום, אינה מגיבה לאמצעי ענישה (לא חוששת עוד מהחרמה של צעצועים או מקרקוע לבית), לא מסכימה לאכול/להתרחץ/לסרק את השיער. מרבה לבכות... ייתכן שזו פשוט דרכה לבטא רצון לתשומת לב מאמה שנשללה ממנה בתקופה האחרונה? או שזה משהו אחר? אשמח למענה דחוף.

שלום. התמודדות עם סכיזופרניה אינה פשוטה לא למתמודד ולא לבני משפחתו. אני לא יודעת באיזה שלב אתם בטיפול ומי הגורמים המלווים אתכם, אם את מרגישה שאתם צריכים הכוונה וייעוץ אני ממליצה לך לפנות למרכז מיל"ם-מרכז ייעוץ למשפחות מתמודדים, שמופעל על ידי עמותת אנוש. ישנם מספר מרכזים ברחבי הארץ, מצרפת לך קישור עם פירוט המרכזים http://www.maman.org.il/50217/support_group .בהצלחה רבה.

שלום רב, קשה להעלות על הדעת אפשרות של התפרצות מחלה נפשית כה קשה, מבלי שתהיה לכך השפעה על כל בני המשפחה. אחותך היא ילדה קטנה מאד, ואני מניחה שהיא מקצינה את התנהגותה כדרך לאותת לכם שהיא עדיין שם, זקוקה לתשומת לב וליד מכוונת, לחום, אהבה וגבולות. אני מבינה שהמחלה של אמא, הדאגה וההתעסקות סביבה, גוזלים כרגע את עיקר התשומות המשפחתיות, אך חשוב לזכור שכל זה לא באמת מגיע לתודעתה של הילדה הקטנה, שדורשת את שלה. הדבר האחרון שצריך עכשיו זה להעניש אותה, לקרקע או להחרים לה משחקים. אדרבא - היא זקוקה כרגע לכל החמלה, תשומת הלב והסבלנות שרק אפשר לגייס, עם או בלי מעורבות של גורמים מקצועיים. אני מסכימה מאד עם המלצתה של "ילקוט הרועים", ומעודדת אותך בכל פה להשיג לכם עזרה במסגרת אנו"ש או כל גורם טיפולי-מקצועי אחר. בהצלחה ליאת

שלום , שמי לירון ואני בן 18 . אני נמצא כרגע בארצות הברית אז אין באפשרותי ללכת לפסיכולוג , אבל הייתי בטיפול פסיכולוגי כחמישה חודשים בארץ. הטיפול היה כי לא הייתי מקבל את עצמי ועושה כל מה שקשור להערכה עצמית נמוכה, והבעיה הייתה שאני לא מקבל בעיקר את הרגש שלי , ומוצא דרכים להתגונן וללכת נגד הרגש שלי . הבעיה נוצרה לפני שלוש שנים. כששמתי לב שילד מסויים בכיתה מסתכל אליי בשיעור והייתי תמיד לוקח אותו בחשבון בהתנהלות שלי בכיתה . אחרי זה הייתי מתבייש להראות חולשה מכל סוג לאנשים ופה נוצרה בעיית החוסר אמיתיות . בחודשיים האחרונה התחלתי להסתכל על הבעיה לעומק ולהבין מה זה לקבל את עצמי.מהצד השני נוצרו אצלי דברים אחרים. אני חושב שזה מחשבות של חרדה. ופחדים ממחשבות. לא היה לחמאת זה אף פעם , והנקודה הבולטת ששמי לב אליה היא שלא משנה כמה היה לי הערכה עצמית נמוכה פעם ,הייתי חי את החיים ולא מתעסק בפסיכולוגיה ובהנת מחשבות ובפחד מהם. כרגע, אני לפעמים מרגיש שאני שוכח למה אני חי , ואני משאר שיש בזה קשר להבנה לעומק של הבעיה שלי ואיך היא באה לידי ביטוי. אני חושב שהוספתי לעצמי בעיית חרדה . המצב שאני יודע להתמודד איתו היום הוא הרגשה שאני צריך להכביד על עצמי ולהתאמץ , שבעבר חשבתי שזה מה שטוב. היום אני פשוט יודע שאני צריך לקבל את עצמי בכל מצב ,  אבל אני רוצה לדעת משהו, אני פיתחתי חרדות לכל מיני דברים , מצבים שאני מפחד לחשוב מחשבות הזויות, להאמין במחשבה שאני נשי בגלל שלפני כמה חודשים עלתה לי המחשבה שאני נשי.. יש לי הרבה מחשבות שהם לא מי שאני, אני מפחד לחשוב שאני נמשך לגברים , ואני מאמין למחשבה בצורה כזאת שאני מתחמק מי זה שאני נגעל מי זה . זא המחשבה באה לפני הרגש האמיתי שלי, כשאני יודע שאני סטרייט והיה לי קשר עם בנות בעבר , אני פשוט חווה ניתוק מסוים. אני שוכח למה אני לא צריך לחשוב ככה. יש לי גם חרדות על זה שיש לי הפרעת אישיות או שאני עלול לפתח משהו. ויצא לי גם פעם אחת לחשוב על זה ולהגיד לעצמי שהדברים שאני מפחד מהם הם לא הגיוניים כי זה דברים שהבן אדם חווה כל החיים . ובאותה פעם הצלחתי להבין עד כמה המחשבות שגויות , אבל אני עדיין חרד להם ומפחד מהם ואולי גם יכול להאמין בהם שוב בהמשך.

שלום לירון, החיפוש העצמי, הבלבול וחוסר הביטחון ניכרים מאד בדברים שלך, ונדמה לי שיהיה קשה מאד - אם לא בלתי אפשרי - להכניס סדר במהומה הזו רק דרך כאן, בתשובה קצרה בפורום. טיפול פסיכולוגי נועד בדיוק למצבים כאלה, בהם אדם רוצה להתבונן אל תוך עצמו, ללמוד מה הוא ומי הוא (וגם מה או מי הוא לא). למרבה השמחה, בארצות הברית יש שפע של מטפלים ישראלים, ואני בטוחה שאם תרצה ותתעניין, תמצא את הכתובת הרלוונטית לך. כרגע, אתה מוצף חרדה, ולכן הכל נצבע בצבעים קודרים. אתה מבולבל ביחס לאוריינטציה המינית שלך, לזהות המגדרית שלך, למבנה האישיות שלך, ועוד. בכל הסוגיות המאד חשובות הללו, רצוי לדון ממקום נינוח ושקט יותר, ולכן חשוב לפעול לפני הכל לטיפול בחרדה. אם אין בסביבתך פסיכולוג דובר עברית, תוכל לנסות להיעזר גם ברופא פסיכיאטר או רופא המשפחה, שיעריכו את רמת החרדה, ואולי יציעו טיפול תרופתי שיוכל להקל עליך עד שתגיע לטיפול שיחתי. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום, הבת שלנו בת שנתיים ו4 חודשים, עדיין עם חיתול. שולטת לגמרי בצרכים שלה, מודיעה מתי היא מתכוונת לעשות פיפי/קקי אבל לא מוכנה להתיישב על הסיר או הישבנון. העניין הוא שבשבועות האחרונים התברר לנו שבמהלך כל היום שלה בגן היא שותה מספיק אבל לא עושה פיפי בכלל, החיתולים שלה יבשים לחלוטין.בבוקר כשהיא מתעוררת החיתול שלה מלא פיפי, במהלך היום בגן היא לא עושה בכלל, ואחה"צ בבית היא עושה (פעמיים-שלוש). אשמח לייעוץ. תודה רבה.

על מנת לעזור לילדה להיגמל יש להיות מאוד ברורים בכוונותיכם ובמעשיכם. כרגע נראה כי הילדה פשוט מבולבלת ולא ברור לה מה היא צריכה לעשות והיכן. מצד אחד אתם מצפים שהיא תיגמל ומצד שני אתם משאירים אותה עם טיטול. היא ממאנת לעשות את צרכיה בטיטול כי זה לא נעים לה ,אבל אתם עוד לא הורדתם לה אותו. ממליצה לכם להוריד לה את הטיטול לגמרי ולהושיב אותה על הסיר/ אסלה בזמנים קבועים על מנת שתוכל להתכוונן לעשיה עצמית. ברגע שאתם ברורים במעשיכם ודרישותיכם גם לילדה יהיה ברור מה מצפים ממנה. בהצלחה

שלום אמיר, מסכימה מאד עם אריאלה, וחושבת שהגיע הזמן להוריד את הטיטול גם במחיר של פספוסים ותאונות, ואפילו של התאפקות ממושכת (שממילא מתרחשת גם כיום). גמילה היא למעשה דרישה חד-צדדית של המבוגר מהילד, הנעשית כשהתנאים לכך בשלו. להערכתי, הילדה שלכם כבר בשלה מזמן, והגיע הזמן להפסיק לפחד. מכנסיים רטובים הם הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות, וזה שלב הכרחי בדרך לגמילה מלאה. צאו לדרך! בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן 4 שבתקופה האחרונה פחדיו התגברו מאוד- ואפרט. לפני כשנה כשעברנו לדירה חדשה בת 2 קומות, הילד פחד להישאר בקומה לבדו ולכן אני או בעלי היינו צריכים ללוות אותו. זה עבר, עם ההסתגלות לסביבה החדשה. בתקופה האחרונה הפחד חזר אך ברמה גבוהה יותר- הימנעות מלהיות בחדר לבד,אפילו בשירותים בטענה שישנם חיות טורפות בבית. אני יכולה להסביר ולייחס זאת ללידה של אחותו לפני 9 חודשים ולשינויים שקשורים בה.אבל השאלה שלי היא איך כדאי לעזור לו להתגבר על הפחד? ניסינו לזרום עם הדימיון ולארגן "קרב" נגד החיות הטורפות - אך זה רק גרם לסיפור החיות לקבל עוד רבדים...האם יש משהו שאנחנו יכולים כהורים לעשות כדי לעזור לו?

שלום לירון, פחדים אלה בהחלט נורמטיביים בגיל כזה, ולרוב הם גם חולפים מעצמם. הבעיה מתחילה כאשר המשפחה כולה משתעבדת לפחדים של הילד עד כדי אבסורד. כרגע, הייתי מגלה מידה של התחשבות, אך עושה הכל כדי שעיקר אי-הנוחות יישאר שלו ולא שלכם. למשל, כאשר הוא מבקש להיות צמוד אליכם, הרשו לו לעשות זאת, אך דאגו לכך שהוא יבוא אליכם ולא להפך. תוכלי לומר באמפתיה "אל תדאג, אני שומרת עליך מכאן. אם אתה פוחד, אתה יכול לבוא ולהיות על ידי, אבל אני נשארת כאן". כמי שאוהבת להשתמש בהומור ובתגובות פרדוכסליות, הייתי מקצינה את המצב, ומדווחת לו על כל תנועה, עד שיימאס לו ("רועי, אני עוברת מהמטבח לחדר כביסה, בוא, הולכים!" או "עכשיו נלך לתלות כביסה"). זה כמובן יהיה חזק יותר אם בדיוק עכשיו הוא שקוע בתכנית מעניינת בטלוויזיה... אם המצב אינו משתפר או אפילו מחריף, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

כיצד עוזרים לבת +20 שהשתחררה, להתחיל לעבוד (אינה מעוניינת ללמוד השנה)? עבדה מעט כמורה מחליפה בביה"ס היסודי בו למדה. מחפשת עבודה בקושי, אך לכל הצעה מוצאת תירוץ (אין תחבורה נוחה, עבודה משעממת..). ביישנית וסגורה באופייה, אך לדעתי בעיה של חוסר רצון ובטחון, אך עבור הדברים שרוצה - אינה מתביישת או חוששת (למדה בקורס קצר, יוצאת לבלות) תודה רבה

שלום רב, לפעמים, למציאות יש כוח שכנוע גדול משלנו. הדרך הפשוטה ביותר לעזור לבתך לצאת לעבוד זה פשוט להפסיק לממן אותה ואת הבילויים שלה. הכורח הכלכלי הוא המניע החזק ביותר שדוחף אותנו לחפש (וגם למצוא) עבודה. כל זמן שאת תממני את הבילויים שלה, תתני לה קורת גג וארוחות חינם, המוטיבציה לעבודה תישאר נמוכה מאד. שולחת לך את האומץ והנחישות הדרושים למהלך שכזה. בברכת שנה טובה ליאת

תודה ליאת, במיוחד על האומץ והנחישות ששלחת... אינני מממנת את הבילויים והקניות שלה, מימנה גם את הקורס הקצר שעשתה, אך יש לה עדיין כסף מהתקופה הקצרה שעבדה, איננה מבזבזת הרבה... זו בעייה.. כמובן שהיא לא מממנת את כלכלתה בבית... מעדיפה לא להמתין עד שיגמר לה הכסף... זה יכול לקחת עוד זמן... שנה טובה

מה עושים עם התופעה ההולכת ומתגברת, אשר בני בן ה-17, שותף לה, למרות הסברים חוזרים ונשנים אודות הנזקים וההתמכרות הצפויה. מה הבדל הנזקים בין עישון טבק (סיגריות מגולגלות)לבין נרגילות? תודה

שלום רב, עישון ושתייה הפכו באמת לתופעה מדאיגה, המתפשטת גם בקרב בני נוער 'נורמטיביים' שפעם נהגו לקרוא להם 'בני-טובים'. כדי ללמוד עוד על נזקי העישון, על ההבדלים בין סיגריות לנרגילה, ועל נזקי ההתמכרות, אפשר לקרוא באתר של "אל-סם". אני מציעה להורים לנסות להגיע עם הילדים לשיחה גלויה ופתוחה בנושא, לאו דווקא מהמקום המוכיח והנזפני. אפשר לנסות לתקוף את הנושא בצורה 'אקדמית' או אינטלקטואלית, לנסות לבדוק יחד איתם באתר את ההבדלים בין החומרים השונים, ואפילו לשאול אותם כ"בעלי הידע המקיף בנושא", איזה מהחומרים הוא המסוכן ביותר ומדוע. זכרי שהתנגדות 'היסטרית' עלולה להוביל למרד דווקאי, בעוד שיחה נינוחה ומכבדת - דיאלוג - מזמינה יחס של כבוד והקשבה מהצד שכנגד. אם את חוששת שבנך כבר מעורב בפעילות כזו, נסי להגיע איתו לסוג של הסכם פשרה בנוסח "הרע במיעוטו". למשל, סיגריות כן - סמים לא. או שתייה של צ'ייסר או שניים בערב אחד בסופ"ש כן - אך צריכת אלכוהול במהלך השבוע - לא. לפעמים זה עדיף על מחתרת ללא פיקוח כלל. בהצלחה ליאת

תודה רבה על תגובתך.

שלום רב, בעלי הואשם בעברות מס (צווארון לבן) וכעת מתנהלים כנגדו הליכים משפטיים. אנו משפחה נורמטיבית, משפחה טובה ופשוטה, ללא עבר פלילי, שנתקלנו בחוק בפעם הראשונה בחיינו. נקלענו לסיפור עצוב מאוד וכואב מאוד שכבר שילמנו עליו מחיר כבד מאוד שאין זה הפורום המתאים לפרט. בכל אופן כרגע מתנהל מו"מ עם הפרקליטות על הענישה, הפרקליטות מבקשת מאסר בפועל של 15 חודשים ועורכי הדין שלנו מבקשים עבודות שירות על מנת לשקם את מצב המשפחה שלנוכח המקרה נפגעה מאוד. יש לנו 5 ילדים קטנים בבית (מגיל 2 ועד 13) ואני חרדה מאוד לגורלם ולעתידם של ילדיי במידה ובעלי יצטרך לרצות מאסר בפועל. שאלתי היא : ממי ניתן לקבל חוות דעת מקצועית שיכולה לפרט את ההשלכות הקשות העלולות להיות לילדים במצב כזה ? מצב של משפחה נורמטיבית בו אבא חם, אוהב ומסור נעלם מהבית לכל כך הרבה זמן. על השלכות הנפשיות, החברתיות, פגיעה בלימודים, בביטחון עצמי וכו' במטרה לנסות לבקש מהפרקליטות לבטל צעד זה ולהקל בדרישת העונש כדי לשקם את המשפחה ולמנוע הידרדרותם של 5 ילדים קטנים... אודה מאוד על תשובה בהקדם זה דחוף לנו. מדובר על ילדים קטנים שמאוד קשורים לאביהם. תודה מראש. פלונית.

שלום פלונית, צר לי לשמוע על האתגר הגדול הניצב בפניכם, ואני מתפללת בשבילכם שהשופט יסתפק בעבודות שירות. במקרה כזה, נשמרת שגרת החיים של הילדים והמשפחה, ואפשר לעבור זאת ללא נזקים. לטעמי, גם עונש מאסר בפועל (אם מישהו ישתגע ובכל זאת יחליט על כך) אפשר לעבור בשלום, אם נערכים אליו נכון ומכינים את הילדים היטב. אני מציעה לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לעזור הן בכתיבת חו"ד רלוונטית (לאחר שיכיר את הרקע שלכם) והן בהכנת המשפחה לחודשים של ההיעדרות, אם חלילה תגיעו לשם. מאחלת לכם שהדין ייטה לכף זכות, ושלא תידרשו לעבור את החוויה של המאסר. עם זאת, זכרי שגלים גבוהים יכולים ללכד מאד את המשפחה, ולהפוך את היחד שלכם לכוח איתן. שולחת לך מכל לבי איחולים לשנה טובה ולחירות. ליאת

ליאת שלום רב, אינני מכירה אותך אבל אנא הרשי לי להחמיא לך כי את מדהימה! דברייך ריגשו אותי עד מאוד ולמרות שאינך מכירה אותנו באופן אישי התחושה היא שאת מבינה מאוד לליבנו וכאילו כבר הכרת אותנו. תודה רבה על תשובתך המועילה, שאלתי היא האם ניתן לקבל חוות דעת מפסכולוג ילדים קליני במסלול ציבורי שאינו כרוך בתשלום של אלפי שקלים לחוות דעת, שאלתי נובעת מצב כלכלי קשה שכאמור נקלענו אליו ב 3 שנים האחרונות עקב התקרית. שוב תודה רבה לך ובעיקר על הרכות והתפילות המחממות את הלב. פלונית.

שלום, לבני בן השנתיים וחצי יש קשיי פרידה.כלומר הוא פורץ בבכי אם הסבתא הולכת הביתה,אבא שמשאיר אותו בגן והולך לעבודה (הילד מגיל 8 חודשים בגן ועדיין בוכה כל בוקר),אפילו אם הוא יוצא מהגן יחד עם ילד נוסף מהגן,ברגע שהילד פונה לביתו באמצע הדרך הוא בוכה.לא מדובר בבכי של כמה דקות אלא הרבה יותר זמן.לא עוזר שמכינים אותו לקראת הפרידה,לדוג' "סבתא עוד מעט הולכת הביתה לישון"-הוא ייפרד ממנה ויתן לה נשיקה וברגע שהדלת תיסגר הוא יכנס להיסטריה.הוא בוכה רק אם מישהו נפרד ממנו,אבל אם הוא זה שהולך הביתה הוא לא יבכה (אם הוא חוזר הביתה מסבתא הוא לא יבכה)לא יודעת אם זה קשור אבל הגננת מסרה שהוא מגלה קשיים כשיש מעברים.כלומר הוא בוכה אם מהריכוז עוברים לחוג או שיוצאים לחצר.ממה זה נובע ? מה את מציעה לעשות ? תודה.

שלום שקד, יש ילדים שמתקשים במעברים יותר מחבריהם, ויכולות להיות לכך סיבות שונות. הסיבה השכיחה היא קשיים בוויסות (גם החושי וגם הרגשי). מציעה לגשת לאבחון אצל מרפאה בעיסוק, ולטפל בנושא הוויסות. הבכי בפרידות יכול להיות קשור לבעיה בוויסות הרגשי (גם גירוי מתון מעורר תגובה רגשית עוצמתית, וקשה יותר להירגע). להורה יש תפקיד מווסת: אפשר להכין את הילד (כמו שאתם עושים נכון), לעזור לו להירגע בעזרת הסחות דעת או אסטרטגיות יעילות אחרות (בובת פרווה שאפשר לחבק, משהו מתוק, גרייה חושית חזקה, וכד'). בנוסף, כדאי שאתם, ההורים, תישארו רגועים ושלווים בזמן שהוא בוכה. לפעמים, הציפייה שלנו, המבוגרים, להתפרצות או לבכי יוצרת מתח מקדים, אצלנו ואצל הילד כאחד, ורצוי להיות מודעים לכך ולנסות להישאר שקטים למרות הסערה של הילד. הבשורה הטובה היא שככל שהילד גדל, גדלה גם יכולתו לשאת מצבי תסכול או מצבים טעוני רגשות, במיוחד אם המבוגרים שסביבו מתקפים את הקושי שלו, ונשארים רגועים ולא שיפוטיים. בברכה ליאת

יש תופעה בכיתתי של עצירת נשימה של מספר תלמידים מכיתתי בזמן שיעור: הם נוגעים אחד בשני בעורף בנקודות מסויימות בגוף, מורידים את הראש ועוצרים נשימתם,. משיחה עם כל אחד מן התלמידים עולה כי הם חשים בהיי כשנשימתם נעצרת והם מפנטזים על משהו...מה לעשות? התופעה התרחבה ליתר הילדים בשכבה  

שלום רב, נדמה לי שהייתי מטפלת בזה ברמה מערכתית, בשיתוף פסיכולוג ביה"ס, הנהלה ו-וועד ההורים. זה לא עניין למחנכת כיתה לבדה. בברכה ליאת

יש לי מערכת יחסים עם חבר מזה 13 שנה. החבר משרת בקבע. שמתי לב לכך שבמשך שנות הכרותי עם חברי הוא נוטה לחפש אשמים. ולהאשים את כולם מלבד את עצמו. גם כאשר אני מוכיחה אותו על טעותו הוא אינו לוקח אחריות ומחפש פירצות בסיטואציה למצוא אשמים. לא מוכן להודות בטעויות בכלל. הוא בן 30 ואני 22. זה מגיע למעגל סגור שלא ניתן לפרוץ אותו: הוא מאשים, אני משקפת לו שהוא מאשים והוא אומר שמשהו אצלי לא בסדר שתירגמתי זאת שהוא מאשים, אך כלל לא התכוון לכך. דוגמא קטנה: קנינו נעליים ביחד שהיו צריכים תיקון. כעבור שבועיים התקשרתי לברר מה עם הנעלים ואמרו שעדיין לא מוכנים בגלל החגים. החבר אמר לי; אמרתי לך להתקשר אליהם בשבוע שעבר וכך היו מזרזים את הנעליים . מה לעשות איתו? מה לומר לו בכל פעם שמאשים אותי?

שלום רויטל, נדמה לי שבחרת בפורום הלא נכון. בכל מקרה, עפ"י חשבוני, אתם ביחד מאז היית בת 9 והוא בן 17. יכול להיות שהוא מתייחס אלייך כמו הורה לילד, ולא כמו אל בת זוג? ליאת

היי, אני נמצאת בהליכי גירושין, בעלי עזב את הבית לפני כ-4 חודשים, ורואה את הילדים פעם בשבוע-שבועיים למשך שעה -גג! לאחרונה היה ביני לבין בעלי פיצוץ והוא נעלם לילדים (לא מתקשר ולא בא לראות אותם) כבר שבוע וחצי. יש לי תאומים בני 5, בן ובת. הבן שלי כל הזמן שואל על אבא שלו "מדוע אבא לא מתקשר?" "מדוע אבא לא בא לראות אותנו?" וכו'... מה עליי לענות? האם עליי לשקר או להגיד את האמת? אני פוחדת שהאמת תפגע בהם מאוד ואני עלולה "להזיק" לגוזלים האלה שגם ככה עוברים תקופה לא קלה בכלל! אודה לך על תגובתך המהירה לפני שבני ישאל שוב פעם.. תודה רבה.

שלום מירב, מציעה לשלוח סמס לאבי הילדים, ולספר לו כמה הם מתגעגעים ושואלים עליו. נסו לגלות בגרות, להתעלות מעל למאבקים ביניכם, ולנסות לגבש סוג של 'אמנה' משותפת, לפיה כל המריבות, הוויכוחים והפיצוצים ביניכם יישארו הרחק מתודעתם של הילדים ולא ישפיעו על קצב ותדירות המפגשים איתם. כשהילדים שואלים על אבא, תצטרכי להתעלות על כעסך, להבטיח להם שאבא אוהב אותם מאד, מתגעגע אליהם וחושב עליהם - גם כשהוא רחוק מהם. אל תבטיחי להם לוח זמנים, אך תוכלי להביע תקווה שבקרוב יתראו איתו. אם אם נחשפו לריב או צעקות ביניכם, הדגישי שהם עצמם אינם קשורים לזה, ואינם אשמים בכך שאבא איננו. חזרי והדגישי כמה הם חשובים לו ולך, וכמה שניכם תמשיכו לדאוג להם תמיד כהורים, ללא קשר לפירוק הנישואין שלכם. תוכלי לשלוח לבעלך צילום של תשובתי, או לינק לכאן. בהצלחה ליאת

האם זה נורמלי שילדה בת 8 תגיד שהיא מאוהבת ושיש לה פרפרים ותדבר על זה עם חברים .. ואחרי כמה חודשים היא כבר מאוהבת במישהו אחר מהכיתה? זה לא מוקדם?

שלום שרית, התאהבות היא אחת המתנות הגדולות שקיבלנו, ויש מי שלומדים ליהנות ממנה כבר בגן הילדים. מסתבר שגם בגיל החביון, אשר בו ההתעניינות המינית בבני המין השני "יורדת למחתרת", ישנן התאהבויות עזות, פרפרים בבטן וכל השאר. תפרגני לה... זה יופי. בשמחות ליאת

אני בת 15 שנולדתי ההורים שלי היו חברים ולא נשואים , לאחר שנתיים הם נפרדו וככה זה נשאר אמא שלי התחתנה עם בחור אחר כשהייתי בת 4 ואחותי הראשונה נולדה לאחר שנה מהנישואים בעלה היה אדם נורא , הם היו רבים כל לילה , בשעות מאוחרות , זה היה מגיע למצב של משטרה או שאנחנו עוברים לסבתא שלי בשלוש לפנות בוקר הוא גם היה מרבה להרביץ לאחים שלי ( יש לי שלוש אחיות ואח אחד ) ולצעוק עליהם , לאחר תשע שנים של נישואים הם התגרשו כשהייתי בת 13. לפני כשש שנים המצב בבית היה גרוע , אמא שלי האיימה להתאבד , ולפעמים הייתה יוצאת מהבית ומשאירה אותי לבד בבית עם הילדים , כרטיסים של קופת חולים וכסף היא תמיד אמרה שתמצא בית ותחזור לקחת אותנו היא היתה חוזרת אחרי שעתיים , אבל תמיד רציתי שהיא לא תחזור .. לא היו לי חברות , מצב שחזר על עצמו כבר כמה פעמים , הייתי מסתובבת לבד בבית הספר והייתי הבדיחה של הכיתה ואז יום אחד התחלתי לדמיין , לדמיין איך היו נראים החיים שלי אם דברים היו נראים אחרת המצאתי לי חברים חדשים , בית חדש , אישיות חדשה ומראה חדש וכאילו ניהלתי סרט בתוך הראש שלי ככה זה המשיך , לאחר שנה הכרתי קצת חברות אך העולם הדמיוני שלי גלש לעולם המציאותי , והתחלתי להאמין שהם באמת קיימים , סיפרתי לחברות שלי שאני יוצאת איתם , והולכת איתם למסיבות ושותה , הייתי אומרת לכולם שיש לי בעיית שתייה כי ככה הרגשתי הייתי אומרת שהם חברים שלי כי זה מה שחשבתי , לא האמנתי שאני משקרת זה הכל היה נראה לי נכון ומציאותי ככה זה המשיך , עד לפני שנה וחצי בערך שהבנתי שהם לא אמיתיים , ושזה הכל שקרים ניסיתי להפסיק עם השקרים אבל היה לי ממש קשה , זה נהיה חלק מהשגרה שלי היום סיפרתי לאמא שלי , והיא אמרה לי שזה הכל תשומת לב למרות שכבר כמה זמן אני מבקשת מימנה להיפגש עם פסיכולוג , אחיות שלי הלכו לטיפולים וממש השתנו מאז אבל לי היא אומרת שהכל בסדר , אבל אני מרגישה שהיא פשוט מנסה להשתיק אותי אז רציתי לדעת , האם זה באמת תשומת לב ואם יש משהו שאני יכולה לעשות, מישהו להיפגש וכדומה.

שלום שירה, עולם דמיוני, כמו שלמדת בעצמך, יכול להיות נחמה גדולה לאדם בודד וסובל. כדרכם של מנחמים, גם הדמיונות באים כשצריך אותם, ונעלמים כאשר האדם הסובל כבר יכול להתמודד בכוחות עצמו. כרגע, גם אני חושבת שטיפול פסיכולוגי יכול להיות דרך טובה ומועילה יותר להתמודד עם המציאות, וחשוב לשכנע בכך גם את אמא. נסי לדבר איתה שוב (אולי אפילו להראות לה את התכתובת הזו, בינינו), ולשתף אותה בתחושותייך. תוכלי לחזור ולהדגיש בפניה שלמרות שאת *נראית* בסדר, קשה לך מאד להתמודד עם כל המהומה שנוצרה בעולמך הפנימי והחיצוני, ולכן את צריכה עזרה. אם תרגישי שזה לא עוזר, נסי לגייס לעזרה את יועצת ביה"ס. בהצלחה ליאת

הי אני מטפלת בתינוקת בת שבעה חודשים (מטפלת בה כבר בערך שבועיים.) לצערי אני מרגישה שהיא אינה מחייכת אליי כשאני שרה או מדברת איתה,הרבה פעמים אני משחקת איתה ויושבת לצידה והיא אינה מגיבה. יש דברים מסויימים שאני עושה כי אני יודעת שיצחיקו אותה והיא אוהבת (היא מגיבה אליהם מאד כשבני משפחתה עושים לה אותם) אבל ברוב המקרים כשאני עושה אותם היא אינה מחייכת או מגיבה אליהם,נראה כשמגיעים בני המשפחה היא מתהפכת לגמרי ופתאום שמחה ואני לא מבינה מה אני עושה לא בסדר. ברור לי שקשה לה,שזו הסתגלות, גם הגמילה מההנקה קשה לה מאד,אבל מה לעשות? אם רלוונטי אז כן יש לי ניסיון רב עם ילדים ותינוקות ואני יודעת איך לגשת,לדבר עימם וליצור עימם כימיה אבל בסיטואציה הזו אני דיי אובדת עיצות.. (את אימה שיתפתי בעניין אבל לא נראה לי שהיא מודאגת כל כך,ולי זה מאד מפריע..)

שלום תמר, התינוקת הגיעה לגיל המתאפיין בחרדת זרים קשה. בגיל זה תינוקות מבחינים בין בני המשפחה לבין אנשים אחרים, ומגלים העדפה ברורה של ההורים או בני המשפחה המוכרים על פני הזרים. נסי לא להיעלב או להילחץ מזה, ולהרוויח את אהבתה ואמונה לאט. כבדי את החשדנות שלה, וזכרי שבהיעדר תחושת זמן, ההיעלמות של הוריה אל מחוץ לטווח ראייתה גורם לה לחשוב שנעלמו לה לתמיד. התגובה הרגשית שלה תואמת לגיל ולנסיבות, ולכן לא מאד מדאיגה. עם טיפול מסור וחם והשתדלות מצידך - זה יעבור. בהצלחה ליאת

שלום אני אם וסבתא לשני נכדים שאחת בת חמש והשני בין שנתיים ובעקבות ריב עם ביתי אנני מרגישה שאני רצויה בביתה והיא מסרבת להביא אותם אלי אני מתגעגעת מאד אליהם ואל ביתי אבל כרגע היא מתחפרת בעמדה שלה למרות שאני הצד הפגוע חיכתי שהיא תירגע והתקשררתי לפני החג והיא אמרה לי שהנכדה הכינה מתנה אבל היא לא מתכוונת להביא אותם והיא כל הזדמנות מעבירה מסרים שאני פוגעת בנכדים בזה שאני לא רואה אותם והם כל הזמן בוכים ומבקשים אותי עלי לציין שהקשר שלי עם ביתי ונכדי היה יומיומי ואינטנסיבי מה עלי לעשות ואיך לנהוג עם ביתי ונכדי האהובים דבר נוסף שעלי לציין הוא שתמיד ביתי חושבת שהיא צודקת ורק היא יודעת והאחר הוא טיפש והיא שקרנית פתלוגית מאובחנת ולא מוכנה לקבל טיפול ועד למריבה זו הבלגתי אשמח מאד אם תיעצו לי איך לנהוג

שלום אביטל, אני מבינה ממה שכתבת שההחלטה להימנע מלהגיע לביתה של בתך היא שלך ולא שלה, וזה כבר דבר טוב. זה טוב, כי את יכולה להחליט אחרת ולראות אותם כמה שתרצי. אני מניחה שבוויכוחים ובריבים שלכן אין 'טובים' ו'רעים', 'צודקים' ו'טועים'. בגילך, את כבר יודעת בוודאי שלכל מטבע יש שני צדדים. לכן, במקום לדבר על בתך במונחים שיפוטיים ומעליבים, אני מציעה לנסות לגשר על הפערים מבלי לנסות לשנות אף אחד. קבלי את העובדה שאין ביניכן הסכמה, והחליטי לוותר מראש על מאבקי הכבוד. במאבקי כבוד יש בדר"כ בעיקר מפסידים (כמו שאת רואה). עדיף לוותר על הכבוד ולהרוויח את היחסים, מאשר להישאר עם הכבוד מרוחקת מהנכדים. מה את אומרת? ליאת

בתי בת שנתיים בדיוק התחילה ללכת למשפחתון השנה 2012/2013 , ביום הראשון הייתה שמחה רק שעה אחת כשהתחיל אחד הילדים לבכות בכתה גם ומאז היא לא מפסיקה לבכות כמעט על כל דבר , ובבית כשמדברים על המשפחתון נהיית עצובה ואומרת:"לא רוצה ללכת למשפחתון" ,המטפלת אומרת שכל הזמן היא רוצה אמא , ושואלת איפה אמא ובוכ, כששומעת קול של מוכונית אומרת שהנה אמא באה ומתחילה לבכות , כשהטלפון של המטפלת מצלצל גם מתחילה לבכות והיא רוצה שהמטפלת כל הזמן תישאר לידה , ותיתן לה יד . עוד דבר, המשפחתון יש בו שלושה בנים ורק היא בת .הילדים חלק בגילה וחלק קטן יותר, אבל המטפלת אומרת שהיא מדברת טוב יותר מכולם , ויודעת דברים יויתר מכולם. מה לעשות? האם להעביר אותה למקום אחר?! האם זה משפיע.?

שלום רב, בגיל שנתיים כבר אפשר לשלוח ילדים לגן, ותמיד עדיף גן מסודר הנמצא בפיקוח. משפחתון של ארבעה ילדים יכול להיות מפתה, אך אם מדובר במטפלת אחת המתחלקת על ארבעה ילדים (חלק מהם עדיין תינוקות ממש), יש חשש שאינה מצליחה להגיע אל כולם ולהעניק לכל אחד מהם את מה שצריך ברגע נתון. מעבר לכך, אנחנו עדיין בתחילת שנה, והילדים הקטנים עדיין מתקשים, במיוחד עכשיו, בתקופת החגים ש'שוברת' את הרציפות. אם את מתעקשת להשאירה במשפחתון הזה, נסי להשאירה שם למשכי זמן קצרים (שעה שעתיים) ולהעלותם בהדרגה, לפי יכולתה. בברכה ליאת

היי, בתי מאז שהלכה לגן לא רוצה לישון יותר מחצי שעה בצהריים,ואף מרבה לבכות ללא הפסקה-במיוחד שמניחים אותה לשינה צהריים או לילה. האם הבכי המרובה לא יכול לגרום לבתי בעיות כלשהם? אם אני נשארת איתה בחדר ומלטפת אותה היא לא מפסיקה לבכות,האם לאחר בכי היא תרדם למרות שאני נמצאת איתה בחדר?האם לא עדיף לעזוב את החדר ולתת לה לבכות? האם חצי שעה של שינה במהלך היום ושינה של 10 שעות בלילה מספיק לתינוקת בת שנה?

שלום מעיין, בכי ממושך ועקשני אצל תינוקת בת שנה מחייב התייעצות עם רופא ילדים. הוא גם יוכל לתת לך תשובות לגבי שעות השינה ההכרחיות להתפתחות תקינה. באופן כללי, אני מאמינה שלא תמיד נכון לעזוב תינוק בוכה ולהניח לו כך לזמן רב. הוא אולי יירדם בסוף מרוב התשה, אך עלול לפתח מצוקה רגשית ולהתקשות לבטוח בעולם בכלל ובהוריו בפרט. בברכה ליאת

שלום, עליי לנאום במשך 5 דקות באוזני שכבה יא-יב על הנושא בחירה מול גורל, אילו היבטים ייעוציים כדאי שאזכיר בנאום, דוגמאות?

שלום מכיוון שמדובר בחמש דקות נאום, אני הייתי מדגישה כמה אפשרויות בחירה יש לנו בחיים,לבחור את החברים, לבחור את הבגדים, וכו' לבחור לשאוף לשינוי או לבחור להשאיר את ה"גורל" כמו שהוא, ומנגד מדגישה את התחושה שהגורל קבוע ובלתי ניתן לשינוי עם הסבר עד כמה יש דברים גם בגורל שניתן לשנות (למשל, אי אפשר לבחור משפחה אבל אפשר לבחור איך להתנהל בתוכה נכון, לבחור בדברים "טובים" שיכוונו אותנו להגשמת השאיפות כו') אני לא כל כך מכירה את השכבה של יא-יב,מניחה שמה שחשוב להם בגיל זה הוא מראה וחברים..? הייתי בוחרת דוגמאות מהעולם שלהם , רצוי הומוריסטי כדי להסביר את זה.(מצטערת, כרגע לא עולה לי משהו אסוציטיבי) לדעתי,מסר חשוב לחיים, לדעת שיש לנו אפשרויות רבות לבחור את עתידנו, שהוא לא נקבע מראש,ובעיקר בסיטואציות קשות עלינו לבחור במעשים שיובילו לגורל טוב יותר.. מקווה שקצת עזרתי.

נזכרתי פתאם בסרט שר הטבעות.. Frodo's Choice The tears fall fast and heavy down my cheeks. "I wish the ring had never come to me. I wish none of this had happened." "So do all who live to see such times, but that is not for them to decide. All you have to do is decide what to do with the time that is given you."