פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום ליאת.אניחוששת שהחמצת אותי.בשום שלב לא השארנו את בתי לבד בסיטואציה .נצנו לה הכוונה מה לומר כשלא נהיה איתה למצבים דומען אם יהיו וגם אמרנו לה שנדבר עם המשפחה בעצמנו. וזאת עשינו ולאחר מכן גם שיתפתי אותה בשיחה עם הוריי ובהבנה כי לא ייכשה שום דבר בכוח.אחד החששות שלי הוא לא להחמיץ נצב של נוכחות ולכן הכיוון שאליו לקחת את הדברים לא היה מותאם בדיוק למה שהיה בפועל.בכל מקרה טיפלנו בכך ונתנו את מירב הנוכחות שלנו.תודה לך.

היי גלית, כנראה שבאמת החמצתי אותך, ומה שאת מדגישה כאן באמת מרגיע. לפעמים, בשל מגבלות המדיה הזו, ובהיעדר קשר עין ו'מנגינה', הדברים יכולים להתפרש ביותר מדרך אחת. אני שמחה שפעלת כפי שפעלת, ובכך חסכת לבתך ולבני המשפחה תסכולים נוספים. סליחה אם חווית אותי שיפוטית או נוזפת. הכוונה שלי היא *תמיד* לשמור על הילדים. :-)) סוף שבוע נעים ליאת

שלום לך, אני אמא לשני ילדים, הגדול בן 6 וחצי כמעט והשניה בת 3. עם הבכור עשינו מעט טעויות ולא העמדנו גבולות ברורים בזמן. כמובן שהתעשתנו בסופו של עניין, ושנה שעברה בעלי ואני פנינו להדרכת הורים פרטנית אשר שינתה לנו את דרך החיים והיחס מול הילד. הילד הינו ילד מקסים, כולו לב ענק, רגיש ביותר. אך יחד עם זאת, ישנם התנהגיות קשות ולא מוסברות ואני מרגישה שיש צורך בעזרה אך איני יודעת איזו סוג של עזרה. לדוגמא: טוב לב ככל שיהיה, פעמים רבות צוחק על ילדים, חסר אמפטיה וכמה שמסבירים, בסופו של דבר "חוזר לסורו". זאת אומרת כל יום אני עושה עימו שיחות איך להתנג בחברה, איך להתייחס לחברים וכשאני מגיעה לבית הספר אני שומעת שקילל או הרביץ. כשנשאל מדוע עושה זאת, הרי דבירנו על כך , אומר שקשה לו והוא שוכח איך להתנהג.אני לא מעוניינת להחל בעונשים איני רואה איך זה תורם, ואני לא מעונינת לגרום לו לתחושת כישלון. יש לו חרדות בעיקר מפרדות- מאוד קשה לו שמישהו מאיתנו יוצא או "נפרד" לאחר יום בילוי עם אבי או אחותי. כשהולך לישון מתחיל לשחזר דברים לא נעמיים שעשה לנו במהלך היום ומשחזר אף את הבעות הפרצוף שלנו ומתנצל. ממש כואב לו על שהכאיב בכל דרך. אך אינו מתנצל על דברים שעשה לילדים-זאת אומרת אני לא מרגישה סוג של חרטה. חשוב לי לציין לא מדובר בילד אלים עם בעיות התנהגותיות קשות, ממש לא. אבל יש הערות עליו, שמנסה כל הזמן לבדוק עוד ועוד גבולות. אני מרגישה שהוא יודע איך להתנהג בחברה אך אינו מצליח ליישם זאת, כאילו משהו "משתלט עליו" . איני מעוניינת להמתין עם זה ואני כן מרגישה שהוא ואנחנו צריכים עזרה, מבחינה לימודית-הוא מצויין, מבין, קורא, למדן. גם מבחינת המשקל- אני מודאגת, הוא החל להשמין מאז שאחותו נולדה, והינו ילד פעיל אך לא יורד במקשל (כמובן שבודקת זאת בתחום הרלוונטי) אך אני מניחה שגם להשמנה יש קשר. אני מרגישה שמשהו בראייה שלו את החברה אינו נכון. כמו שאמרתי, מצד אחד מאוד אמפטתי- יכול לראות קבצן ברחוב וממש כמעט לבכות שכואב לו הלב ומצד שני לתחוק וללעוג לאחרים. האם עלי לפנות לפסיכולוג התנהגותי או "רגיל" . אשמח לתשובה, תודה.

מה שקרה מכיוון שלא הועמדו גבולות ברורים בזמן, הילד פיתח דפוס התנהגות לקבלת תשומת לב גם אם בדרך השלילה. הוא אינו "מרגיש" איך הוא מתנהג באמת. איני מעוניינת שזה יהיה האישיו שלו, אבל זה קורה הרבה-אמא/אבא-איך התנהגתי? או איך שאני מגיעה לקחת אותו- ישר אומר היום התנהגת כך וכך. חבל לי ליצור תחושה לא נעימה אצלו. בנוסף, הוא מתחצף, מדבר לא תמיד יפה. אני חייבת לציין שלי הרבה יותר קל איתו מכל אחד אחר, לי הוא בהחלט מקשיב וממושמע, לוקח הרבה אנרגיה ממני אבל יש תוצאות (כשאני איתו). זאת אומרת, עובדה שאינו מיישם את מה שאני מבקשת ממנו, בקיצור, אני צריכ ההכוונה, תודה.

שלום מירה, להערכתי, למרות הדרכת ההורים שעברתם, יש עדיין מה לעשות, בעיקר בהמשגת המציאות, המוטיבציות שלו, והעמדה ההורית שלכם. כל עוד קיימת אצלך סלחנות כלפי התנהגות אלימה (כאשר הוא לועג, מקלל ומרביץ - הוא מתנהג באלימות), וכל עוד להתנהגות זו אין תוצאות שיעזרו לו להבין את הקשר בין התנהגותו לבין השלכותיה החיוביות או השליליות, ספק אם יהיה שינוי. אני ממליצה מאד להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני המומחה בהנחייה והכוונה של הורים, לקראת עמדה סמכותית ועקבית (לאו דווקא מענישה). בהצלחה ליאת

שלום, אני עתידה לחזור לעבודה (חלקית - שני חצאי ימים) כאשר בתי תהיה בת חמישה חדשים. היא יונקת מלא ונמצאת עמי רב הזמן. האם עזיבה של 6 שעות פעמים בשבוע באופן קבוע תהיה מוקדמת מדי עבורה, או יכולה ליצור אצלה טלטלה רגשית כלשהי. אודה לתשובתכם, גבי.

שלום גבי, אם בתך נשארת בהשגחתה של דמות אמינה ומיטיבה, לא צפוי לה כל נזק מעצם הפרידה הזו. בהצלחה ובשעה טובה! ליאת

שלום ליאת , בתי בת ה 4 מוצצת אצבע מגיל 3 חודשים לערך. ניסיונותינו לעבור למוצץ בינקות נחלו כישלון חרוץ. מהגיל שכבר ניתן היה לשוחח איתה ולהסביר בפשטות שזה לא בריא לשיניים ניסינו ליצור מעברים לבובת פרווה אהובה או למולל משהו אהוב אחר כדי שיהיה קל יותר להפרד ממנו בעתיד ,וגם זה לא ממש צלח ... נכון להיום מציצת האצבע היא בעיקר במצבים הבאים: שעמום, צפייה בטלוויזיה ובמצבי תסכול כאשר אנו כועסים לעיתים על התנהגות לא מתאימה לדעתנו או כאשר אנו מסרבים לבקשה מסוימת ובבוקר עם ההשכמה. בלילה היא לא ישנה עם האגודל בפה - היא מכניסה אותו לפה פעם פעמיים , מוציאה ונרדמת לבד בד"כ. לשמחתנו הדיבור לא נפגע כלל אבל אנו חוששים על ההשפעה העתידית של השיניים שיחליפו את שיני החלב שעלולות לבלוט ומבנה הלסת . אנו מנסים קצרות להסביר שזה לא טוב לשיניים או מציעים להחזיק משהו אהוב במקום ולעיתים פשוט אומרים " תוציאי אצבע מהפה " כאשר כאן אנו יודעים שזה לא טוב כי כך היא משיגה את תשומת לבנו ואנו מחזקים אותה בפעולה זו .... נודה באם תוכלי לייעץ לנו כיצד נוכל לסייע לגמילה והאם כלל ניתן לעשות זאת בגילאים האלה ? תודה !

שלום אריאלה, אני שייכת לאסכולה שאינה דוחקת בילד להיגמל ממוצץ או מאצבע לפני שהוא מוכן לכך. בגיל ארבע, יש ילדים שעדיין זקוקים להרגעה והנחמה שמספקת המציצה, ובעיני אפשר להתיר זאת, אך להגביל זאת לתחומי הבית והמשפחה. בגיל מעט יותר מבוגר, כאשר אפשר יהיה לגייס את המוטיבציה של הילדה, אפשר יהיה לחשוב על פיתרונות/תחליפים. בסופו של דבר, יש לזכור, הרוב המכריע של הילדים מוצצי האצבע נגמלים בכוחות עצמם (גם אם מעט מאוחר בהשוואה למוצץ), מבלי שנדרשה לשם כך פעולה מיוחדת. לא כל הפסיכולוגים מסכימים בשאלה זו, ולכן אדגיש שזו דעתי, וכך נהגתי גם כאימא. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, הייתי מעוניינת להתייעץ איתך לגבי בחירת פסיכולוגית עבור הבת שלי מתוך רשימה של הביטוח. מכיוון שאני יודעת שאסור לפרסם פה בפורום, אשמח לדעת כיצד ניתן לשלוח לך הודעה פרטית ע"מ שתוכלי לייעץ לי מתוך השמות. תודה רבה ויום טוב!

שלום ענת, את מוזמנת לשלוח לי למייל האישי, ואנסה. לצערי, אני לא מכירה הרבה פסיכולוגים שעובדים עם קופות החולים, ולכן כדאי להנמיך ציפיות (ממני). ליאת [email protected]

שלום, בתי בת 6 (כיתה א'). בתי מתקשה במסגרות חברתיות - מאד פאסיבית ושקטה, צריכה ש"יעשו את המאמץ" ויבואו אליה - אחרת נשארת לבד. לעומת זאת, בבית - בדיוק ההיפך - היא דומיננטית (מדיי), משתלטת על אחותה (הקטנה ממנה), מנסה לקבוע את סדר היום, מדברת בחוצפה אל ההורים..ומשתוללת כשלא מקבלים את דעתה. אני מרגישה שאני מאבדת שליטה... מזה זמן רב אני מעונינת בהכוונה וייעוץ, אבל לא יודעת למי לפנות - איזה סוג טיפול הכי מומלץ (פסיכולוג קליני? חברתי? התפתחותי? חוג למיומנות חברתית?) אשמח לקבל גם המלצות על מטפלים - באזור המרכז.

שלום רב, באופן אישי, במיוחד כשמדובר בילד קטן, אני מעדיפה כמעט תמיד להתחיל בהדרכת הורים ולאו דווקא בטיפול פרטני לילד. פסיכולוג ילדים קליני הוא כתובת טובה, לפחות לצורך התייעצות ראשונית והכוונה. זו דעתי. לגבי המלצות - אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים דרך הפורום. תוכלי להוסיף כתובת מייל אישית, ולקוות שיישלחו לך המלצות לשם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתי בת שנתיים וחצי החלה להשתמש בשפה שאנחנו לא אוהבים- כמו למשל "פיו פיו, אני אהרוג אותך", "אתם מעצבנים", "מעייפים אותי".. אומרת לסבתא שהיא לא רוצה שתהיה לה סבתא או שלא רוצה שהיא תהיה אצלנו בבית. אני משתדלת לא להתרגש ולהימנע מלהגיב, אבל כן מרגישה שצריכה לומר משהו. יחד עם זאת לא רוצה להעיר על כל מילה שיוצאת לה מהפה, ולכן משתדלת להעלים עין. באופן כללי הילדה מאוד נוחה, יש גבולות בבית. מתארת לעצמי שזה מהגן. בנוסף, בתקופת החגים נפגשה עם בן הדודה שלה, ילד חמוד ושובב מאוד. מאז היא בועטת וזורקת חפצים כמוהו ובאופן כללי מביעה יותר אלימות. יעבור מעצמו? תודה רבה !!!

שלום רב, כמו שנכתב כאן מס' פעמים בעבר, מילים "לא יפות", אלימות או מעליבות, במיוחד בגיל הרך, שואבות את כוחן הכמעט-מאגי מתגובותיהם של המבוגרים. הילד הקטן, שלמד את המילים דרך חיקוי, מגלה שהן מעוררות אצל המבוגרים תגובה מיוחדת ויוצאת דופן, ושמח לבחון את השפעתן שוב ושוב. לכן, הדרך הטובה בעיני היא התעלמות מוחלטת, עד שיעבור מעצמו. זה עובד רק כשההתעלמות היא מלאה ומוחלטת, גם אם זה מאד לא פשוט עבור ההורים. בהצלחה ליאת

היי, בני בן 3, ילד מקסים וחכם, עלה לגן עירייה ומתחילת השנה נתקל בקשיי הסתגלות. בשיחה שעשינו עם הגננת נאמר לנו שרוב היום הוא משחק לבד, ללא חברים, אין לו רצון לשבת ולסיים משחק כמו שצריך, עובר ממשחק למשחק. הוא גמול, אך עדיין בורח לו פיפי בלילה, כל לילה. גם במהלך היום בגן הוא התחיל לפספס. איתנו בבית הוא לא מפספס כלל למעט השינה בלילה כשאנו הולכים לגן הוא מסרב להיכנס ומבקש ללכת הביתה. אך בבית הוא מזכיר את הגן כחוויה נעימה. בבית הוא מתנהג למופת, מבקש לשירותים כשיש לו, משחק נהדר עם אחותו הקטנה (בת שנה וחצי). מתבטא יפה מאוד. אך בגן הגננת מתארת ילד אחר לגמרי. היא מבקשת עכשיו להצמיד לו סיוע גננת עזר פעמיים בשבוע, יש לציין כי כשאנו נמצאים בסביבה לא מוכרת הוא מסתגר לעצמו ולוקח לו זמן להיפתח לילדים שהוא לא מכיר, הוא מאוד ביישן. הוא נולד בניתוח קיסרי עקב האטות בדופק, ויש לו היפוטוניה שבעקבותיה הוא עדיין עושה פיזוטרפיה מגיל 7 חודשים. יכול להיות שבגלל ההיפוטוניה הוא מתקשה לשחק במשחקים בגן,או מתקשה להתרכז?? מה אוכל לעשות למענו על מנת לעזור לו?.

שלום רב, כרגע, אנחנו נמצאים עדיין בתקופה שבה 'לגיטימי' לראות קשיים בפרידה בבוקר, לפחות אצל הקטנים והרגישים. חופשות החגים מעמיסות על הילדים הקטנים קושי, ומפריעות לתחושת הרציפות והיציבות. אפשר לצפות שמעכשיו זה יסתדר. ילד המתמודד עם קשיים התפתחותיים, עלול להפגין מצוקה חריפה יותר בתקופת הקליטה , וילדים היפוטוניים עלולים להתקשות, בנוסף, בפעילות המוטורית בשעת משחק ויצירה. כרגע, הייתי לוקחת בשתי ידיים את הצעתה של הגננת, ונותנת לו 'דחיפה' בגן. בבית השתדלו להימנע מכעס ושיפוטיות, ולהתאזר בסלחנות וסבלנות עד שתחזור השגרה. אם הקשיים יתמידו, ייתכן שיהיה צורך באבחון מסודר, לקראת העלייה לכיתה א'. בברכה ליאת

שלום ליאת, יש לי אחיינית בת 7.5 עם תאבון מוגבר לדברי מתיקה ועם עודף משקל ניכר. לעיתים קרובות היא מוותרת על הארוחה, אך נתפסת לאחר מכן זוללת בהיחבא עוגות וממתקים. לטענת אחותי, אימה של הילדה, אם יגבילו את הילדה באכילת דברי מתיקה, להיטותה תגדל עוד יותר. בהנחה שנשללת בעיה רפואית הגורמת לכמיהה מוגברת למתוק, אני תוהה אם בענייני אכילה נדרשת הצבת גבולות נחרצת ועקבית כמו בשאר תחומי החיים. האם על ההורים להימנע לחלוטין מהכנסת דברי מתיקה הביתה, רק כדי לא להעמיד את הילד בניסיון שמעבר לכוחותיו? (ואני לא נכנסת כרגע להיבט הבריאותי). איך אפשר להקנות הרגלי אכילה בריאים לילד שנולד עם SWEET TOOTH בלי לגרום לו תחושת חוסר מתמשכת, ובלי להפוך אותו למבוגר שמן ומתוסכל ?

שלום לאה, בעיני, החינוך לאכילה בריאה ו'נכונה' מתחיל - ממש כמו חינוך בכלל - מרגע לידתו של הילד. "אכילה רגשית", שאינה תוצאה של רעב טבעי, יכולה להיות נקודת הסיום של כל מיני נתיבים, חלקם כאלה הרצופים רצון טוב ואכפתיות (למשל כאשר *כל* בכי של התינוק מקבל מענה דרך הבקבוק או השד). אין ספק שאיזון הוא שם המשחק, וזה נוגע להרגלי החיים בכללותם, ולא רק לכמות הממתקים שנכנסים הביתה. ממה שאת מתארת לא לגמרי הבנתי האם מגבילים אותה או לא. אם אין הגבלה, מדוע היא אוכלת בהיחבא? ואם יש כוונה להגביל, מדוע יש בבית כמות גדולה של עוגות וממתקים? בקיצור - כמו בכל נושא אחר, רצוי לפעול מתוך שיקול דעת, מחשבה ורציונל חינוכי ובריאותי שיעזור לנו לעמוד מאחורי ההחלטות שלנו, ולא להיאבק בסגנון חופשי, שרק יבלבל את הילדה. בברכה ליאת

בני יהיה בן 5 עוד חודש. כבר תקופה ארוכה שהוא מפחד מחושך, (שזה נראה לנו הגיוני), אבל לאחרונה זה התרחב לכך שהוא מפחד להיות לבדו בכל אחד מחדרי הבית. בכל חדר שהוא נמצא הוא חייב שמישהו ישמור עליו. הוא אומר שהוא פוחד ממפלצות, ופעם אמר לי שהוא רואה דמות של יובל המבולבל שיוצאות ממנה מפלצות. בלילה הוא ישן לבד בחדרו (בד"כ מבקש שנישן איתו, אבל אנחנו לא נשארים הרבה זמן), והוא מכסה את עצמו לחלוטין בשמיכה כי ככה הוא "מתחבא מהמפלצות". 1. האם הפחד הזה נורמלי? האם זה נראה כמו חרדות שבגינן נוטלים טיפול תרופתי בגיל מאוחר יותר? 2. האם התיאור שהוא ראה דמות של יובל המבולבל שממנה יוצאות מפלצות היא משהו מעורר דאגה?

שלום יעל, הפחדים שאת מתארת הם פחדים נורמטיביים, והם נפוצים מאד בשנות הילדות בשל הקושי (הנורמלי!) להבחין היטב בין מציאות לדמיון. חרדות המחייבות התערבות תרופתית הן כאלה המשבשות באופן חמור את התפקוד היומיומי, ובדר"כ לא מדובר בחרדות הילדות החולפות מעצמן. כרגע, לפחות ממה שאת מתארת, איני רואה סיבה לדאגה. הישארו קרובים ונוסכי ביטחון, ואפשרו לו להיצמד אליכם במידת הצורך. היזהרו לא להיגרר לאבסורד, ולא לשנות את כללי ההתנהגות בבית בגלל הפחדים. כלומר, אם הוא פוחד, הרשו לו להישאר קרוב, אך אל תיצמדו אליו מיוזמתכם. התנהגו ככל האפשר רגיל, וקוו לטוב. לתחושתי, זה יעבור גם ללא טיפול. אם מסיבה כלשהי המצב מחריף או מתמיד מעבר למספר שבועות, התייעצו עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

מדובר בילד שעבר התעללות פיזית מאביו ( מכות ואיומים ברצח אם יספר)וסובל מחרדות, לאחרונה התגלה שהילד פגע מינית באחותו הקטנה, כיצד יש לטפל במקרה כזה כשהאם מפחדת לספר לרשויות מחשש שיכלאו את הילד ומעומס נפשי רב( האם בהריון, לאחר מספר הפלות טבעיות). וכן איך הסביבה אמורה להגיב כשהילד נהנה לדבר בקול על סכינים שהוא אוהב, ואפילו מחביא לעצמו סכין כדי להפטר מכמה אנשים כדבריו החצי מחויכים... הייתי חייבת להתייחס לכך עקב התנהגותו עם אחותו כשראיתי שהוא שבוי בדמיונותיו וחששתי שגם פה חלילה ....אז אמרתי לו שמי שלוקח את החוק לידיים, מסתבך עם החוק, כלא וכו. עשיתי טוב?!!! אנא התיחסי נא לכל השאלות. תודה רבה

שלום יהודית, כמו שאת למדת מגוף ראשון, ילדים או מתבדרים צעירים שחוו התעללות פיזית או מינית, עלולים להפוך בעצמם לתוקפים, ולהרחיב את מעגלי הפגיעה במשפחה. אני מבינה את החשש שלך ממיצוי הדין עם הנער או חלילה מהסתבכות עם החוק, ואני חושבת שהוא מוצדק ביותר. הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות כרגע, זה לדאוג לכך שבנך ובתך יגיעו במהירות האפשרית לטיפולם של אנשי מקצוע מנוסים. שניהם קורבנות הזקוקים לעזרה וטיפול ברמה המיידית, וכל דחייה מסכנת את שניהם. אני רוצה לציין שקיימת חובת דיווח עפ"י חוק, בכל מצב של פגיעה בחסר ישע, ושני הילדים הללו נפגעו (ואולי עוד נפגעים) באופן חמור. פני לעזרה, דווקא בשל מצבך השברירי, והניחי לאנשי המקצוע לעזור לך ולחלץ אותך מחוסר האונים בו את נתונה. ליאת

שלום רב, ביתי בת 5.5 (ילדת סנדוויץ') מאוד מאוד רגישה. בחודש האחרון כל לילה בוכה שיש לה מחשבות רעות, פוחדת שהיא תמות וחלא תוכל יותר לשחק ולצייר, היא לא רוצה להיות זקנה ולמות. עניין המוות מאוד מעסיק אותה ומפחיד אותה. כמה שמסבירים לה שגם אנחנו ובוודאי היא רחוקים מאוד מהמוות ואנחנו עוד צעירים זה לא עוזר. אציין שהילדה לא חוותה מוות של קרוב משפחה ו/או אחר. בכלל היא ילדה מאוד דרמטית וקצת מלנכולית. מעבר לכך ילדה יפה, חברותית (רק השנה ). כל לילה בחודש האחרון רטואל קבוע של בכי באותו נושא. דיברנו גם עם הגננת שהתייעצה עם הפסיכולוגית של הגן שטענה שזה גיל שמאוד מתעניינים בנושא זה והמליצה על ציור שמח שהילדה תצייר כל לילה. בהתחלה זה עבד אך לא עוד. מה עושים? האם כבר בגיל כזה ללכת איתה לפסיכולוג? אנא המלצתך לפסיכולוגית פרטית/ דרך מכבי בגבעתיים. סליחה על האורך. מאוד מודאגת....

שלום גלי, אני מסכימה מאד עם פסיכולוגית הגן, ואם תדפדפי כאן בפורום שלנו (היעזרי בכפתור החיפוש למעלה, לפי מילות מפתח) תפגשי לא מעט פניות דומות של הורים לילדים בגילאים שונים. המודעות למוות מתחילה עוד קודם לגיל חמש, אך בגיל זה, עם המודעות העולה לסכנות של חולי והיפגעות, מחריפים גם פחדי המוות, ומציפים מאד. בהיעדר מנגנונים מפותחים של הכחשה והדחקה, מתקשים הילדים בגיל זה לסלק את המחשבות המטרידות, ולכן נראים לעיתים מוצפים או מבועתים מהרעיון. בדר"כ, נוכחות קרובה ומרגיעה של ההורים מצליחה להשתיק לזמן מה את הפחדים, ואפשר להיעזר במקביל גם בספרות ילדים טובה (כולל האגדות הקלאסיות) ובפעילויות סובלימטיביות של יצירה ומשחק. נסו לא להיבהל מאד ממה שקורה לה, להישאר רגועים וענייניים, ולענות באומץ גם על שאלות קשות ("כן, כולנו נמות פעם, אבל יש לנו יכולת טובה לשמור על עצמנו ועל בריאותנו כך שנוכל לחיות המון המון שנים בשמחה ונחת"). אם המצב מחמיר או נמשך מעבר לעוד מספר שבועות, פני להתייעצות נוספת עם פסיכולוג ילדים. (אין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים דרך הפורום). בהצלחה ו....עד 120! ליאת

שלום שמי שרון ,יש לי שלושה ילדים 10.5,8,3 האמצעי מזה כחודשיים החל בהתנהגות קשה במיוחד שלא נראתה מעולם ,זעם קשה ,אלימות ,קללות התחצפות קשה ,התעקשות שלא ללכת לביס (עירבתי את הגורמים בביס)אך מה שמלחיץ אותי הינו שלאחרונה התחיל לדבר על מוות ,אני רוצה למות ,שהדליק לי מנורה אדומה איננו מתנהג ברציונליות גם כשמסבירים ומנסים להגיע לשורש העניין ,יש לציין כי לאחיו הבכור יש הפרדת קשב וריכוז מה שכמובן מובן לי שבמשך שנים הייתה התרכזות סביבו והוא דורש את מקומו ,יחד עם זאת למרות שאנו מנסים לתת לו מקום וזמן איכות רק עבורו לא רואים שיפור ,מה עליי לעשות ??

שלום שרון, שינוי קיצוני בהתנהגות, במיוחד אם הוא מלווה בהצהרות אובדניות, מחייב התייחסות רצינית. אין זה אומר בהכרח שקיימת סכנה אובדנית, אך בוודאי קיימת מצוקה. יתכן שמדובר באמת בחיפוש אחר תשומת לבכם, אך זה יכול להיות גם דברים אחרים, כמו מצוקה בשעות הלימודים, בעיה חברתית, בעיית גבולות, ואפילו הפרעת קשב לא מטופלת. מציעה להתייעץ עם פסיכולוגית ביה"ס, ובמידת הצורך לשקול טיפול רגשי המלווה בהדרכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לנו ילד בן שנה... שהיה עד עכשיו בבית, והתחיל מעון....מעון 15 ילדים ,וקשה לו לישון שם...וגם הוא יותר עצבני מלפני המעון....האם זה רק הסתגלות של התחלה..או שאנחנו צריך לשים לב אל זה כאל איתות ולחפש לו מסגרת יותר קטנה...ובכלל מסגרת אחרת....הוא ילד מאוד פעיל, ושמח ובמעון הוא בוכה ולא יישן. מה אתה ממליצה לעשות? גדעון

בנתיים היוא יחסית יותר טוב במעון....הבעיה היא שתוך כדי בדקתי גנים פרטיים.....וגיליתי שיש גנים שהם 6 ילדים בקבוצה, משהו שעשה לי מאוד טוב .ואני רוצה להעביר אותו למקום יותר קטן, אבל עכשיו אני מפחדת שעוד שינוי יפגע בו....אני מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות....

הי ליאת בתי בת השש אחות לבת שלוש. שתיהן מאוד שונות. הגדולה מופנמת ונפתחת לאט יותר. כשאנו נפגשים עם בני משפחה מסויימים ואני מדגישה מסויימים, מהמשפחה המורחבת, יש כאלו שמקבלים קשה את זה שהיא לא ממהרת לחבק לנשק ולדבר. אמא שלי למדה לחכות וזה משתלם כי כעת הילדה מדברת איתה, מבקשת דברים, לא נמצדת אליי וזה טוב. עם אבי שהוא סבא שלה זה יותר קשה. הוא לוחץ עליה לדבר איתו, לתת חיבוק או נשיקה וכבר יצא שמרוב תסכול הוא אמר שהוא ייתן לה נשיקה בכוח. בעיניי זה לא מוצא חן וזה נטובע גם ממנטליות אחרת שבה הוא רואה את הילד כמי שאמור לרצות את המבוגר ואנו לא רואים זאת כך. היום היינו בביקור וחזרנו עם תחושה עגומה בגלל משהו שקרה כאשר אני לא ראיתי. הייתי במטבח ובנו של אחי ביקש מבתי נשיקה. בתי נתנה לו -בעלי היה לידם. הוא אמר לה שאם תתן לו נשיקה נוספת הוא יקנה לה משהו מהחנות, ומשסרבה, אמר לה שרק תתן לו על הלחי והיא סרבה. בעלי אמר לי בדיעבד שהוא לא אהב את זה ושדיבר איתה ואמר לה שכאשר זה קורה עליה להרגיש חופשיה לומר- אני לא רוצה, ואכן כאשר גם אחי ניגש וביקש נשיקה היא אמרה אני לא רוצה והוא עזב אותה. אני נלחצתי מכך שבעלי אמר לי שהנשיקה הראשונה היתה באזור הפה, לא משהו עם גוון "מיני" אלא משהו של קרבה כנראה אבל אני לא אהבתי את זה. אמרנו לה שוב בדרך שמותר לה לומר שהיא לא רוצה ועליה לומר זאת בקול רם וברור כי עד כה היא התפתלה ממצבים כאלה. אני מבינה אותה כי מצד אחד אנו מעודדים אותה כן לדבר ולהפתח כי בסה"כ אוהבים אותנו ואותה ורוצים בקרבתה אך אם זה ממש לא נעים לה שתאמר. אני משתדלת לא לעשות מזה עניין מאוד גדול אך בדעתי לדבר עם אבי שפעם הבאה איני רוצה לשמוע שיש חיבוקים או נשיקות בכוח. מה דעתך? אגב כששבנו הביתה היא נראתה עליזה ושמחה, שיחקה הרבה והיתה במצב רוח מאוד טוב. חג שמח

שלום גלית, לאור מה שאת מתארת, כניסיונות לכפות על בתך מגע נגד רצונה, עלייך להתגייס ולעזור לה, ולא להשאיר את זה רק בידה. ילדה בת שש (כמו הרבה בנות אחרות, הרבה יותר בוגרות) לא תמיד יכולה להתנגד ולעמוד מול הלחץ המופעל עליה, והתוצאה עלולה להיות הרסנית. לכן, כנסי לשיחה את בני המשפחה הנוגעים בדבר, ואמרי להם מפורשות שאת אוסרת עליהם להפעיל עליה לחץ למגע או נשיקות כנגד רצונה. הסבירי שאין לראות בהתנגדות שלה חוסר אהבה או זלזול, אלא זכות בסיסית וחשובה שיש לכבד. אני מדגישה שוב שזה לא מספיק לעודד אותה ולהגיד ש"אם זה ממש לא נעים לה שתאמר". היא ילדה קטנה הזקוקה להגנה שלכם. בברכה ליאת

שלום ותודה על הפורום הנהדר !!! יש לי שאלה לגבי חפץ מעבר ומוצץ אני ובעלי מתלבטים האם צריך לגמול או להגביל את השימוש בשניהם לילדתינו בת 3 ו3 חודשים. בגן הם רק ישנים צהרים עם מוצץ, בבית כשהיא מגיעה היא ישר רצה לשניהם, בשבתות כל עוד אנחנו בבית היא מסתובבת איתם. אנחנו לא מוציאים אותם מהבית אלא אם נוסעים נסיעה בסופ"ש שכוללת שינה. המוצץ כבר עושה לה איזה עיוות בפה והבובת סמרטוט שלה "דבוקה" לה ליד בבית. היא ילדה מקסימה, בוגרת, מקבלת חיזוקים ואנחנו מרגישים שהמוצץ הפך ליותר הרגל מצורך. השאלה באיזה גיל צריך לגמול או להגביל אפילו יותר (למשל רק במיטה) או לחכות שזה יבוא ממנה ? תודה

שלום רב, אני אישית שייכת לאסכולה שאינה דוחקת בילד להיפרד מחפץ המעבר או מהמוצץ לפני שזה בא ממנו, בוודאי כשמדובר בילד לפני גיל ארבע. כרגע, הייתי מנסה להגביל את המוצץ רק לזמנים של מנוחה או הירדמות, ולא נוגעת בכלל בבובת הסמרטוט. לחפץ המעבר(או לחפצי המעבר במקרה שלכם) יש תפקיד חשוב ביותר בחיי הנפש של הילד, והוא מצליח לוותר עליהם בקלות רק כשתפקידם מסתיים. עוד קצת סבלנות... ליאת

שלום, בשלושה השבועות האחרונים פיתחה ביתי מחשבות אובססיביות ופחדים שיש לה מחלה (למשל סרטן או מחלת לב), היו לה שניים-שלושה אירועים של דפיקות לב מואצות , בשילוב עם רעד. מתלוננת על כאבי בטן, נכנסת ללחץ מתופעות פיזיולוגיות נורמאליות ומפרשת אותן שהן סימן למחלה וכו, נהיתה מודעת לנשימות שלה ומתלוננת על קושי בנשימות. נהיתה חרדתית בכל הקשור לבריאותה והכל מלווה במחשבות בלתי פוסקות על כך. עקב כך היא גם נהייתה מדוכאת קצת, ירידה בתיאבון. מה אני אמורה לעשות? האם ייתכן שזו תקופה שפשוט תעבור? האם כדאי לפנות לאיש מקצוע? אם כן האם לפסיכולוג ילדים או פסיכיאטר ילדים?

שלום אפרת, אני יודעת שקיבלת מענה בערוץ אחר, ומרשה לעצמי לפסוח על המענה גם דרך כאן. לילה טוב ליאת

הנכד שלי בן 9 וחצי. היה שמן ומלא...לאחרונה ירד עשרה קילו הוא הפך להיות צמחוני...כמו אמא שלו..הוא הפסיק לאכול...כל הזמן טוען שאינו רעב...במהלך היום אוכל מעט מאוד אולי דבר קטן אחד. אנחנו מאוד מודאגים...הוא מרבה להסתכל על הרכיבים

שלום דגנית, לא ציינת מה בדיוק מדאיג אותך. האם את חוששת שבריאותו תיפגע? האם את חוששת מהתנהגות כפייתית סביב ספירת הקלוריות? אם אמו של הילד שותפה לדאגה, תוכלו להתייעץ עם רופא הילדים, עם דיאטנית של ילדים, או עם פסיכולוג ילדים. ברצוני לציין כי קיימות כיום מרפאות לטיפול בהפרעות אכילה של הילדות (בביה"ח איכילוב, בביה"ח שניידר, ובוודאי גם במרכזים נוספים). שווה לדעת. בברכה ליאת

ליאת שלום, אני כבר נואשת ולא יודעת מה לעשות, אחי הקטן בן ה-12 מתנהג כמו ילד בן 4. הוא סובל מהפרעת קשב וריכוז אך אני ומשפחתי לא יודעים איך להתמודד איתו יותר. מאז שהיה בגן חובה מאובחנת אצלו הבעיה, אך זה הלך והחמיר בשנה וחצי האחרונות. הוא מקלל, מרביץ, וחוטף התקפי זעם מוגזמים (מאוד!). הבעיה היא שבבית הספר הוא בסדר גמור, ותלמיד מעולה, ובבית הוא מרשה לעצמו להתפרק ולהשתולל. אשמח אם תעני לי כי אין לי ולהוריי מושג איך לגרום לו להירגע. תודה מראש, מאיה.

שלום מאיה, בדר"כ, כאשר קיים פער משמעותי בין ההתנהגות בביה"ס להתנהגות בבית, עולה הסבירות לקיומה של בעיית גבולות. חשוב לציין שהפרעת קשב וריכוז אינה מסתכמת בקשיים לימודיים, והיא משפיעה על ההתנהלות הרגשית והחברתית, וניכרת כמעט בכל זירת תפקוד. גם ההורים המסורים והסבלניים ביותר, עלולים להתקשות בהתמודדות עם ילד הסובל מההפרעה, ולבקש עזרה מבחוץ. להערכתי, יש טעם בפנייה לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים ומתבגרים, ולקבל במקביל גם הדרכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום רב אני סבתא לילדה בת 11 שסובלת מעודף משקל ולא מהשמנת יתר(כך הגדירה זאת הדיאטנית ),נכדתי לא מקפידה על ההוראות שקיבלה,אמה משתדלת לא לקנות חטיפים הביתה ולא ממתקים,אלא רק במינון מועט ,אך זה לא עוזר,לילדה יש תיאבון וקשה מאוד לעקוב אחריה. מה עושים?(גובהה 1.52 ומשקלה 50) תודה מראש

שלום ברכה, ברמה הפרקטית, איני רואה דרך מלבד הסתייעות בדיאטנית המיומנת בעבודה עם ילדים. לפעמים, במקרים של היענות נמוכה, שווה לשקול עבודה בקבוצה, שיכולה לעודד ולדרבן בהשוואה למאבק בודד במשקל העודף. כיום, אנחנו כבר מודעים גם לחלקים הרגשיים המשפיעים על הרגלי האכילה שלנו, ולכן, במקרים של זלילה בלתי מרוסנת יש להיוועץ גם עם אנשי טיפול (פסיכולוג ילדים, מטפלים בהבעה, וכד'), שיוכלו לבחון את דפוסי התקשורת בבית, את הרקע ההתפתחותי והרגשי, ואת האספקטים הלא מודעים של הפרעת האכילה, אם קיימת. בברכה ליאת

שלום, בתי כמעט בת 11. ילדה חמודה ונבונה. בכיתה וגם בבית היא שמחה חיונית ופעילה מאוד. הבעיה מתחילה כשהיא מגיעה למקומות "זרים" או חדשים. אז היא מכונסת יותר, שקטה ולא מעורבת. זה כולל גם ביקור אצל סבתא או דודה למשל. היא פשוט יושבת בצד, בדרך כלל לא "מתערבבץ" עם ילדים אחרים, עונה בקול נמוך לשאלות, ולי היא נראית אפילו קצת במצוקה. בוודאי באי נוחות! מה עושים? האם לטפל אצל מומחה? אני לא רוצה להפוך משהו לבעייתי מידי... מה דעתכם? אגב, שוחחתי איתה בעדינות. אבל לכל סיטואציה בודדת היה לה תירוץ אחר להתנהגותה. למשל - "היו מידי הרבה אנשים, אני לא אוהבת..." "היו מידי הרבה ילדים קטנים..." או אפילו - "רק אנחנו באים אליהם והם כמעט ולא..."

שלום נטע, ביישנות היא תכונת אישיות יציבה למדי, ולמרות הטרדה המסוימת שהיא יוצרת בנסיבות ספציפיות, היא אינה מפריעה למהלך החיים הכללי, ומאפשרת גם תפקוד חברתי תקין במעגל הקרוב. לכן, אם בקבוצת בני גילה, בסביבה המוכרת, ובקרב המשפחה הקרובה, בתך מתפקדת היטב - אין צורך לפנות לטיפול, אלא רק להסתפק בעידוד וסלחנות. אם, לעומת זאת, אתם מתרשמים שקיימת מצוקה ברמת היומיום, בדידות חברתית או הימנעות עקבית ממצבים חברתיים, יש טעם לבחון האם קיימת פוביה חברתית או בעיית חרדה אחרת, ולטפל בה בהקדם. בהצלחה ליאת

שלום לכולם . יש לנו ילד בן שלוש וחצי שרוב הזמן הוא מקסים אבל כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה או מתעצבן הוא ישר מתחיל לקלל ולירוק אנחנו כבר חסרי אונים מה לעשות?

שלום אלון, הילד שלך לא למד להתמודד בהצלחה עם תסכול ואכזבה. כדי שזה יקרה עלינו, ההורים, לאמן את הילדים במיומנות הזו, ולחשוף אותם בהדרגה למצבי תסכול: דהיינו, מצבים בהם אנו מצפים מהם להתאפק מלעשות משהו שהם רוצים, או לעשות משהו שהם אינם רוצים. לפעמים, כדי לחסוך מעצמנו את סצינות הזעם, אנו נוטים לוותר, ואז הילד מחמיץ את ההזדמנות לאמן את "שריר" ההתאפקות. כדי ללמוד להציב את הגבולות ביעילות, עלינו לבחון באומץ את המקומות בהם קשה לנו להישאר סמכותיים מול הילד. בעיני, הדרכת הורים קצרה יכולה לחסוך חלק נכבד מתחושות הייאוש וחוסר האונים, ולסייע להורים להפעיל ביעילות את סמכותם. ממליצה לכם בחום להגיע להדרכה כזו, אצל פסיכולוג ילדים קליני, וללמוד כיצד לעצור את ההתנהגות שתיארת. באופן כללי מאד אוכל לומר שהדרך לשם כרוכה ביכולת שלכם להישאר רגועים מול התקף הזעם, לא להיכנע לו, ולא לאפשר לו לפגוע באדם אחר או ברכוש. עמידה איתנה ועקבית בדר"כ מניבה תוצאות חיוביות. בהצלחה ליאת

אם מישהו מכיר, אני מחפשת פסיכולוגית ילדים מומלצת באיזור רמת גן גבעתיים. ילד בן 5 וחצי. תודה, שרון

שלום שרון, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן השנתיים נוהג כבר כמה חודשים להרביץ לי ולאחותו בת ה-6, בכל פעם שמשהו אינו מוצא חן בעיניו, במגוון תחומים. אם אני שולחת אותו לשבת על כסא לפסק זמן הוא ניגש ויושב בשמחה ומחכה שאומר לו לקום ללא תוצאות, נסיתי לאחרונה להשתמש בשיטת- הולדינג, הוא בוכה מעט אבל זה לא משפיע על התנהגותו האלימה. במשך כל הזמן אני משבחת אותו על התנהגות חיובית, הוא ילד מתוק ומקסים ואוהב מאוד לחבק ויחד עם זאת תוקפני. מה עוד לעשות?

שלום רב, בנך הפעוט מכה אותך בתגובה לתסכול, ולאור מה שאת מתארת, הוא עושה זאת פשוט כי זה אפשרי מבחינתו. הסנקציה המשונה שאת נוקטת (ישיבה לפסק זמן) משעשעת אותו, ואינה מרתיעה אותו מלהמשיך לפעול בתוקפנות כלפייך או כלפי אחותו. כדי שהאלימות תיפסק (קשה לדבר בגיל זה במונחים של אלימות, ואולי עדיף לדבר על התנהגות לא מווסתת ותוקפנית, די בהתאם לגיל), עלייך לדאוג לעצור אותו בתקיפות ובעקביות בכל פעם שהוא מנסה להרים יד, ולהרחיק את עצמך ממנו לזמן מה. ממליצה לך בחום להגיע להדרכת הורים קצרה, וללמוד כיצד לפעול באסרטיביות, ולא לבלבל בין אהבה וחום לבין פינוק וחוסר גבולות. לאור מה שסיפרת, התנהגותו הבוטה החלה כבר בהיותו תינוק, ואני מניחה שהסלחנות שלך כלפי התנהגותו זו בגיל הכ"כ צעיר, גרמה לו להמשיך בכך עד עכשיו. שני את הכללים, ועשי זאת בהתמדה ונחישות. בהצלחה ליאת

שלום יש לי בן שהוא בן ארבע וחצי שנמצא בגן חובה ילד עצמאי פיקיח טוב מבלינה לימודית ,כל ילדי הגן עולים לכיתה א רק הוא ועוד שני ילדים שהם מתחת לגיל יהיו עוד שנה בגן . בני ילדי היפראקטיבי שהמורה אומרת שהוא לא מתרכז בפעילויות שצריכות ריכוז והוא כל הזמן נע המליצה עליו שהוא יקבל שעות שילוב מגננת חינוך מיוחדי הזמנתי לוועדה כדי יחליטו אם הוא יקבל שעות עזרה בוועדה המליצו שהוא ירד לגן טרום חובה בכדי שהוא לא ירגיש שהוא לא יכול כמו ילדי הגן וזה יתסכל אותו יותר בגן יש עוד שני ילדים שהם כן עולים לכיתה א עם בעיות קשב וריכוז .אני מתלבטת אם להאשאיר אן לא הוא כבר בגן מתחילת השנה .תודה

שלום לובה, אני מניחה שההחלטה להעבירו לגן אחר התקבלה לאחר שיקול דעת של אנשי המקצוע (גננת, פסיכולוגית, ויתר חברי הוועדה), המכירים את הרקע שלכם ואת היכולות של בנך. מניסיוני, שיתוף פעולה בין ההורים והצוות החינוכי יכול לקדם מאד את הילד, בהשוואה למאבקים והתנגדויות. לכן, מציעה לך לשקול בחיוב את כיוון המחשבה הזה, ולפעול בעצת המומחים ובעלי הניסיון. בהצלחה ליאת

בני בן שנה ועשרה חודשים ומזה חודשיים הוא נושך את עצמו על בסיס קבוע במהלך היום. כאשר הוא כועס הוא נושך את עצמו ומכה ביד השניה ושהוא רוצה להפגין אהבה כלפי מישהו הוא שוב נושך את עצמו וביד השניה תופס את אותו אדם. כמובן שהוא מכאיב לעצמו ולאחרים. רציתי לדעת ממה זה נובע וכיצד ניתן להתגבר על הבעיה?

שלום חן, פעוטות בגילו של בנך עדיין מתקשים לווסת את רגשותיהם ולתת להם ביטוי מילולי, מעודן או מאופק. מסיבה זו, אנחנו רואים בגיל הזה תוקפנות מאד בוטה, כמו מכות, דחיפות, נשיכות או משיכות שיער. באופן דומה, גם גילויי אהבה עזים, יקבלו אופי עוצמתי למדי. חיבוק יכול להיחוות כחניקה, ונשיקה תהפוך לנשיכה. יתכן שבנך כבר הפנים את האיסור לפגוע באחרים, ולכן פורק את את רגשותיו תוך שהוא מפנה את התוקפנות כלפי עצמו. תוכלי לנסות להציע לו אסטרטגיה חלופית שאינה פוגענית ומכאיבה, כמו למשל למעוך כדור עצבים או בובת פרווה רכה, או כל חפץ אחר שיוכל לשאת את עוצמת הרגשות שלו. במקביל, חשוב לעודד אותו לדבר, לקרוא לרגשות בשמם, וללמוד את תוצאות התנהגותו לטווח הקצר והארוך. הבשורה הטובה היא שהתנהגויות אלה חולפות עם הגיל, כשיכולות הוויסות משתכללות ומתרחבות. חג שמח ליאת

לאחרונה בתי בת ה- 6 החלה להשתמש בשקרים כדי להמנע מתגובה כועסת על מעשיה (לרוב אני אומרת שאני כועסת, מסבירה לה שוב למה המעשה שלה לא נכון/ מתאים אצלנו בבית וזהו) לדוגמה בכל פעם שהיא מרביצה לאחיה בן ה- 2 או אתמול כשמזגה לעצמה קולה מהמקרר, למרות שיום קודם נאמר לה שהיא אינה רשאית למזוג לעצמה, לשאלה האם שתתה קולה אמרה שלא, ששתתה חלב , אחרי שטיפת המטבח התברר שאכן שתתה קולה ורק אחרי שהקולה נשפכה על הרצפה, המשיכה ושתתה חלב...ויש עוד ועוד אני מפחדת שאם לא אצליח לעלות על השקרים הקטנים היא תרגיש שהם נותנים לה כוח ותמשיך להשתמש בהם.

שלום רב, כנראה שכולנו משקרים מפעם לפעם (יש מי שהעריכו את מספר השקרים *היומיים* של מבוגר ממוצע בכמה עשרות), בדרך כלל כדי לא להסתבך בצרות. בתך אינה יוצאת דופן, מבחינה זו, רק שמפאת גילה השקרים שלה אינם מתוחכמים במיוחד, והעלמת הראיות אינה מקצועית. באופן כללי, באווירה שאינה שיפוטית מאד ואינה מענישת-יתר, הסיכוי לשקרים יורד. אם היא תוכל להגיד "מזגתי לי היום קולה כי לא הצלחתי להתאפק...וקצת נשפך לי", והיא תדע שלא תתפוצצי עליה בכעס או בתוכחה, היא תרגיש פחות צורך לחלץ את עצמה באמצעות השקר. נסי לוותר על המארבים, ובמקום זאת להשקיע באווירה של סלחנות ותקשורת פתוחה. השקר נותן כוח רק כל עוד אמירת האמת מסבכת אותה בצרות. יש עבודה... חג שמח ליאת

תודה ליאת על התגובה, בעיקרון אין אצלנו בבית התפוצצויות, אני אף פעם לא מרימה את הקול על ילדיי, בעיניי אלימות מילולית גרועה באותה מידה כמו אלימות פיזית, אבל הבנתי את הכוונה בתשובתך, נעבוד על זה . תודה ומועדים לשמחה.

ליאת שלום. בני בן ה 9 מתקשה לישון תקופה די ארוכה. אציין שהוא נוטל רק בימי ביס ריטלין לטיפול באימפולסיביות אנו הורים גרושים והוא בנ יחיד. לפני כחודשיים נישאתי בשנית והוא ביחסים ממש טובים עם בנזוגי. גם שמציעה לו לישון במיטתי הוא מתעורר באמצע הלילה ומבקש שאדליק טלויזיה אשב איתו בסלון וממש לא שולט בחרדה. אנו נמצאים בטיפול לעיצוב התנהגות והצבת גבולות וגם בניסיון להציב גבול בזמן כיבוי טלויזיה לפני שינה לא עובד. אני ממש אובדת עצות. אציין שגם אצל אבא שלו מתקשה להירדם ומתעורר בלילות. אודה לעצתך.  

שלום קרן, יש לי קושי לייעץ במקרים בהם הילד או ההורים כבר נמצאים בטיפול, זאת מתוך החשש לומר משהו שלא יהיה בהתאמה לכיוון המחשבה של המטפל שלכם ורק ייצור בלבול. אוכל לומר באופן כללי מאד, שעיצוב התנהגות הוא לא תהליך קסם, והוא אורך זמן. התנאי המרכזי והחשוב ביותר להצלחה - זו העקביות וההתמדה. יכול להיות שמה שאינו עובד לכם, מושפע מכך שאת מרחמת או מופעלת בעצמך ע"י החרדה שלו, מתקשה להישאר נחושה ואסרטיבית, ומוותרת (גם אם זה רק מדי פעם). ממליצה לך מאד להביא את הקשיים אל הטיפול שלכם, ולבקש מעורבות גדולה יותר של המטפל (אולי הנחייה קצרה טלפונית מדי יום, לתיקון או כיוונון טוב יותר של מה שאת כן עושה). בהצלחה ליאת

ביתי בת 9 פוחדת מאד מכלבים הדבר פוגע בתפקודה - נמנעת להתארח אצל חברות עם כלבים יש בכוונתי לפנות למאלפת כלבים העוסקת בתחום פחד של ילדים מכלבים ללא הכשרה פסיכולוגית אבקש לדעת איזה פתרונות את מציעה טיפול פסיכולוגי? אימוץ כלב? תודה!

שלום מיכל, הפיתרון של פנייה למאלפת הוא מצויין בעיני. מאלפי כלבים (טובים!) דווקא בקיאים מאד בפסיכולוגיה של ההתנהגות, גם אם לא עברו הכשרה פורמלית. כמובן שבעיני אימוץ גור כלבים זה תמיד דבר נהדר, אך יש לעשות זאת *רק* אם זה מתאים לכם באמת לאורך זמן, ולא כגחמה או פיתרון לטווח קצר. כלב זו מחוייבות ואחריות לשנים רבות, וכדאי להביא זאת בחשבון לפני שמאמצים אותו. בברכת הב שמח ליאת

ליאת שלום, בתי בת 4 וארבעה חודשים. ילדה נבונה מאד, סקרנית ורגישה. נכנסה השנה לגן דו גילאי, כאשר היא מהצעירים שבילדים. על פניו, נראה שהשתלבה היטב, הולכת ברצון, חוזרת במצב רוח טוב וגם מדיווחי הצוות עולה תמונה של השתלבות מוצלחת. יחד עם זאת, לאחרונה החלה לשאול שאלות בנושא המוות, ניכר שהנושא מטריד אותה - מפחדת שאביה או אני נמות, מדברת על כך שלא רוצה למות בעצמה וכד,. אנחנו נותנים מקום לפחדים ולעצב, אומרים שזה יקרה בעוד הרבה מאד שנים ומנסים להרגיע אך נראה שהיא די מוטרדת. בנוסף (ואולי ללא כל קשר)נראה שמשקיעה מאמץ רב בלהיות "ילדה טובה" (דבר שלא אפיין אותה קודם לכן)וגם חשוב לה להצליח ללמוד לכתוב ולקרוא מילים מסויימות (אנחנו ממש לא לוחצים בכיוון אבל נראה שמשהו באווירת הגן לוקח אותה לשם). ביומיים האחרונים שמנו לב למעין "טיק"(?) איזושהיא תנועה שהיא עושה עם הפה תוך כדי דיבור. אנחנו מתעלמים אבל חוששים שאולי היא מתמודדת עם מתח רב מדי. אשמח לשמוע את דעתך ומה ניתן לעשות על מנת להקל עליה... תודה מראש, טל

שלום טל, כמו שכתבת נכון, בתך מגלה את עובדות החיים, והמוות - לצערנו - הוא חלק מהן. לפעמים, ואני אומרת זאת בזהירות, גננות מלאות מוטיבציה נכנסות סביב ראש השנה ויום כיפור לנושאים של שכר ועונש מיד אלוהים. יש ילדים שנכנסים לסוג של חרדה בתקופה זו, ומשתדלים מאד להיות טובים כדי לא להרגיז את אלוהים. אם זה נראה מתאים לילדה שלכם, זאת הזדמנות מצויינת להזכיר לה שאלוהים אוהב מאד את כל הילדים, גם (ובמיוחד) את השובבים שבהם. הניחו לה בנושא הכתיבה, ונסו לא להתייחס לניסיונותיה להרשים אתכם בידענות האוריינית שלה. זה באמת מוקדם מאד ולא רלוונטי בגיל זה. ברוב המקרים פחדי המוות והמתחים שציינתם חולפים מעצמם הודות לנוכחות הורית מרגיעה. אם תרגישו שהמצב נמשך זמן רב או מחמיר, פנו להתייעצות והדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום ליאת, הנני אם יחידנית לבן 7. לפני מספר שבועות פניתי אלייך לקבלת ייעוץ לגבי בני בן השבע שמערים קשיים בבוקר ללכת לבית הספר, מסרב להיכנס לכיתה ואף מסרב ללכת לצהרון. בבית, כאשר יש לו התקף זעם הוא מרביץ לי וממש עובר גבולות אדומים. מתחילת שנת הלימודים אני עוברת סיוט אחד גדול. בבית הספר, אני משאירה אותו בוכה והולכת, לרוב מנהלת בית הספר מטפלת בענין, אחרי כשעה מכניסה אותו לכיתה. לטענתה, אחרי שאני הולכת זה עובר לו. בענין הצהרון, מצאתי לו מסגרת אחרת, קטנה יותר, אימא שאוספת את בנה מבית הספר תאסוף גם אותו (לטענתו בצהרון אין לו חברים). במקביל, פניתי לפסיכולוג ילדים, כבר בפגישה הראשונה נתבקשתי להביא אותו. לשמחתי בני שיתף עימו פעולה. הפסיכולוג אמר לי שבני ילד חכם, נבון ולא מדובר על הפרעה נפשית. לפגישות הבאות נתבקשתי להגיע לבד כדי לקבל כלים כיצד להתמודד עימו באלימות כלפי ובענין הסירוב ללכת למסגרות. הדברים שנתבקשתי לעשות מאוד קשים לא קלים, אבל אני מאמינה שאני בדרך הנכונה. מה שמטריד אותי זהו ענין אחר: כל יום בני שואל אותי שאלות שמטרידות אותו שבעיני הם מאוד מוזרות ומדאיגות אותי כגון: "אני אמות אי פעם", "כשאהיה גדול אני אהיה חייב להתחתן?", "כשאהיה גדול אני חייב לעבוד", "אני חייב להתגייס לצבא"\ "האם יש ילדים יפים יותר ממני", "למה קשה לי לבחור בין שתי בנות יפות מכיתתי שתהיינה חברות שלי". זוהי רק דוגמה קטנה מבין קובץ השאלות שאני נשאלת כל יום. מיותר לציין כמה שזה מתיש ובמקביל כמה שאני מודאגת. האם זו תופעה שנקראת: "מחשבות טורדניות אובססיביות". האם יש קשר בין כל מה שהוא עובר לאחרונה. האם כל זה קשור למניפולציות שהוא עושה לאחרונה. אודה לך אם תוכלי להביע את דעתך המקצועית. בברכת חג שמח דניאלה

שלום דניאלה, הדברים שמטרידים את בנך הם נורמליים לחלוטין, והם מעסיקים כמעט כל ילד בשלב זה או אחר בחייו, בין אם הוא מבטא אותם ובין אם לא. הדאגה מפני העתיד, ומפני פרידה מההורה (בעקבות נישואין או מוות), יכולה להיות מעט יותר נוכחת ועוצמתית אצל ילדים להורים יחידנים, ויש בכך כדי להעיד על בוחן מציאות תקין, והבנה טובה של המציאות. שתפי את הפסיכולוג שלכם בכך, והקשיבי גם לדעתו, ובעיקר להנחיותיו אשר לדרך התגובה המומלצת לסוג כזה של שאלות. בהצלחה וחג שמח ליאת

היי אני בן 15.... ואני נגעל נפשית ופיזית מניגוב התחת שלי זה פשוט דוחה אותי כל כך שיש מצבים שאני שעתיים בשירותים ואני לא מגזים כי אני מנגב ממש לאט די אני לא יכול לסבול להריח או לראות צואה זה מגיעל אותי כל החיים שלי ככה מה לעשות ?

שלום רב, פנה לפסיכולוג קליני המתמחה בגישה קוגניטיבית-התנהגותית, ובקש עזרה. אין סיבה לסבול חיים שלמים ממשהו שיכול להיפתר בשיחות עם או בלי טיפול תרופתי נוגד חרדה. בהצלחה וחג שמח ליאת

בנותי בנות 8 ו5 . לגדולה בעיות חברתיות(בנוסף ילדה שמנה)אני מאוד רגישה לבת הגדולה בגלל בעיותיה.בהרבה מקרים מעליבים אותה (הרבה פעמים בגלל המראה)ולפעמים לא מעונינים שהיא תיכנס לקבוצה. אני מאוד משתדלת לא להתערב גם כשזה קורה ולתת לה להתמודד(כמובן שאני מלווה אותה בשיחות כל הזמן)יש מצבים בהם אינני יכולה להתאפק(ליבי נקרע) ואני מתערבת. לדוגמא:אחייני בן 13 דואג מידי פעם לצחוק עליה ולהוציא אותה מהקבוצה שכל האחיינים משחקים. מה שנורא שחלקם חברים שלה ביום יום אך נשמעים לו ומפנים לה עורף כשהוא איתם.דיברתי איתו והסברתי לו שזה לא יפה ואני לא מסכימה להתנהגות הזאת וגם עם האחיין השני שבדרך כלל בקשר טוב איתה. היא נלחצה ואמרה שהם לא עשו לה כלום מכיוון שפחדה שינדו אותה עוד יותר.אני מרגישה שאני גורמת עוד יותר נזק אך לא יכולה לעמוד מהצד ולסבול זאת.(כמובן שאמרתי לה שתשחק עם ילדים אחרים אך היא למרות ההשפלות מעוניינת לשחק איתם)מה דעתך?

שלום גל, אני מבינה מאד ללבך. ילד עצוב ומבודד חברתית נוגע ללבנו תמיד, ומעורר בנו את הדחף הטבעי לגונן עליו ו"לגהץ למענו את הקמטים" בזירות ההתמודדות שלו. הנטייה הזו מתגברת אצלנו במצבים של חריגות בולטת כלשהי, כמו עודף משקל או - להבדיל - נכות כלשהי. ובכל זאת, לפעמים, הנטייה שלנו לגונן על הילד מפריעה לנו לראות את המציאות כפי שהיא, כולל את הכוחות של הילד שלנו או את החלק שלו במצב. כולנו מכירים ילדים (או אנשים) שמנים, שמצליחים להיות אהובים ומרכזיים בקבוצת השווים, בזכות איכויות וכישורים שאינם קשורים למראה החיצוני שלהם. מה שאני מנסה לומר כאן, זה לנסות להתבונן על בתך בעיניים רעננות, לנסות לבודד את נושא המשקל (לטפל בו!!!), ולהעצים את החלקים האחרים, היפים, הכשירים, החזקים שלה. נסי לסמוך עליה יותר, לעודד אותה לפתור את הקונפליקטים בזמן אמת בכוחותיה, ולעודד אותה כשהיא פגועה. במקביל, כדאי להשתדל לבחון באומץ את האפשרות (גם אם היא אפשרות קלושה) לכך שמשהו בהתנהגות שלה מפריע לילדים להתחבר אליה וליהנות בחברתה. במקרה כזה, חשוב להיעזר במטפל מקצועי שיוכל לאתר את הקשיים ו'ליירט' אותם נקודתית, לצמצום הגירעונות החברתיים שנוצרו, אם נוצרו. שולחת לך עידוד וכוח לעמוד במשימה. זה בהחלט לא קל. בהצלחה וחג שמח ליאת

בני הבכור בן 9. סיים שנתיים טיפול באומנות לאחר שהמטפל ציין שאין לו צורך בהמשך טיפול. הבעיות, בעיניי לא נפתרו. יש לו בעיות חברתיות (השתלבות בחברה) ובעיות התנהגותיות- אימפולסיביות, אגוצנטריות, מצבי רוח קיצוניים, פסימיות. עברנו כבר כברת דרך ארוכה איתו- טיפולים שונים, הדרכת הורים, ואני לא יודעת איך להמשיך הלאה. אשמח להמלצה- למטפל שיוכל להתאים או לדרך טיפולית מתאימה.

שלום רב, אני נוטה לכבד אנשי מקצוע המזהים את הרגע בו מיצו את יכולתם לעזור. קשה להעלות על הדעת מצב בו נפתרות כל הבעיות כולן, ובעצם תמיד אפשר להמשיך לעבוד על קשיים או בעיות עקשניות. לפעמים עלינו להסכים לרעיון שלא הכל פתיר במאה אחוז, ולפעמים עלינו להתעקש על המשך טיפול. אם את סבורה שעדיין יש צורך בליווי של איש מקצוע, פני להתייעצות נוספת. אין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים דרך הפורום, אלא אם תצרפי מייל אישי אליו יוכלו להישלח לך המלצות מקוראי הפורום. המלצתי האישית היא לנסות הפעם פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה וחג שמח ליאת

בני בן שנתיים וחצי ונולדה לנו ילדה חדשה לפני שלושה שבועות. התגובות שהגיעו אט אט הם נשיכות של כול הסובבים גם בגן וגם בבית, אלימות פיזית, התעורריות בלילות מלוות בבכי ויכול הגיע גם לשעה וחצי עם נסיונות להרגעה שונות,אצבעות בפה לאורך זמן (יש לציין כי הוא מוצץ אצבע). בנוסף לשינוי עברנו דירה בסמוך ללידה והוא עבר לחדר משלו. איך אני יכולה להקל עליו? אני מודעת לשינויים הרבים שהוא חווה שזמן קצר....אמא מודאגת

שלום רב, מזל טוב להולדת התינוקת החדשה. מקווה שאת מצליחה להחזיר לעצמך שעות שינה פה ושם, ולשרוד את התקופה הקשה הזו. אני מניחה שקראת לא מעט על המשבר שחווה הילד הבכור לאחר לידת אח. ככל הנראה בנך מגיב ללידה, כמו גם ליתר השינויים שחוויתם לאחרונה. למרות ההבנה והאמפתיה למצבו, לא נוכל להרשות לו לפעול באלימות בוטה, ולכן אין ברירה אלא לזגזג או ללהטט בין הצורך להעניק לו שפע של חום, אהבה ותשומת לב, מצד אחד, לבין הצורך לשמור על גבולות וכללי התנהגות ברורים, המנחים מה מותר ומה אסור גם בנסיבות הקיימות. כרגע, כל עוד בתך הקטנה אינה דורשת הרבה, אפשר להיעזר בסבתות, דודות או בייביסיטר, ולהקדיש את מרב זמנך דווקא לילד הגדול. זכרי שאהבה וחום אין פירושם פינוק ונתינה בלתי מובחנת. כאשר הוא מנסה לנשוך, יש לעצור אותו מייד, לומר בקצרה ובתקיפות "לא! אני לא מרשה לנשוך!!!", ולהרחיקו מהסיטואציה גם אם הוא בוכה. בשל גילו הצעיר, רצוי לא להחמיר איתו מדי, ובטח שלא להעניש, אלא רק להגביר את ההשגחה, ולא לאפשר לו לפעול באלימות, לא בגן ולא בבית. לפעמים, הורים מסתובבים בתחושה שעוללו לילד הבכור עוול גדול מעצם לידת האח, ועמדה זו מולידה סוג של סלחנות כלפי ההתנהגויות האלימות. נדמה לי שהיכולת להשתחרר מהאשמה הזו קשורה מאד להסתגלות טובה ומהירה של הילד הבכור, ולעמדה הורית סמכותית ויעילה יותר מול התנהגויות מקצינות. כרגע, הייתי מאפשרת לילד להירגע בעזרת האצבע, מבלי להציק או לבקר אותו על כך. תנו לו זמן. בהצלחה ליאת

שלום רב! אני אימא לילד בן 1.6, ילד חכם מאוד,מפותח הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה השכלית (ברמה של ילד בן שנתיים+). הבעיה היא שהוא מאוד מאוד אקטיבי,הוא כל הזמן מתרוצץ, כמעט ולא רואים אותו יושב ומתעסק במשהו יותר מ-3-5 דקות (אלא אם כן זה ממש ממש מעניין אותו), כל הזמן בתנועה,מתפס,רץ,משתולל,אם מנסים לעצור אותו מתעצבן עד מאוד!!! שאלה 1: האם אקטיביות יתר בגיל זה בהכרח משמשת כרמז להיפראקטיביות בילדות ובהמשך? איך מתמודדים עם זה כי לפעמים הוא עושה דברים מסוכנים (כאילו נכנס לסוג של טרנס,משתולל ולא שומע את מה שאומרים לו!) ? שאלה 2: בעקבות ההתנהגות שלו ניסיתי כמה שיטות לעצור אותו ועצרתי בכך שאני עוצרת אותו בכוח, הוא מתחיל כמובן לבכות ולצרוח,אני אומרת לו ברוגע שיסתכל עליי, שואלת אם הוא רוצה להמשיך לבכות, לרוב הוא עונה לי שלא, אך כשעונה שכן אני אומרת לו שילך לפינה, יבכה שם ויגש אליי כשירגע,לאחר מכן הוא ניגש לפינה הקרובה, עומד כמה שניות, נרגע וכשאני רואה שהוא רגוע, אני שואלת אם הוא נרגע לגמרי וכשעונה לי שכן אני מבקשת לגשת אליי, נותנת לו חיבוק ומסבירה לו למה ביקשתי ממנו לעצור או עצרתי אותו בכוח וכן למה ביקשתי ממנו לגשת לפינה,אני ממש רואה שהוא מבין אותי, השאלה אם גישה זו נכונה ולא תגרום לו לעגמת נפש או להשלכות אחרות!? תודה מראש על התשובה וחג שמח!

שלום ניקול, בהתייחס לשאלתך הראשונה - המונח "היפראקטיבי" פירושו "תנועתי-יתר". כדאי לזכור שלא מדובר בהפרעה נפשית או בבעיה פסיכולוגית אחרת, ולכן אין טעם לדאוג בשל כך. תנועתיות יתר היא 'מופע' מאד יחסי, וההגדרה של ילד ככזה נשענת בדר"כ על דיווחי ההורים, הגננת או המורה. באופן תאורטי, שני ילדים המתנהגים בדיוק אותו הדבר, יכולים להיות מוגדרים באופן שונה (אחד היפראקטיבי ואחד לא) רק בהתייחס למשפחה שבה הם גדלים. ילד הגדל במשפחה רגועה ונינוחה יכול להיות מוגדר כפעיל-יתר, כאשר ילד זהה הגדל במשפחה תזזיתית ונמרצת יוכל להיתפס כאפאתי או חסר חיים. הכל יחסי. כרגע, לתחושתך, הילד שלך פעיל ונמרץ, וכדי למנוע מצבים של כעס, תסכול וייאוש אצל כולכם, עדיף להתאים את הציפיות שלך ממנו ליכולות שלו ולמזג הבסיסי שלו. כלומר, מצד אחד לקבל אותו כפי שהוא ולהבין שהוא מתנהג בהתאם לטמפרמנט שלו, ומצד שני, להנחות אותו לכללי התנהגות שיאפשרו לכולכם איכות חיים. בעיני, הדרך שבה את פועלת היא מצויינת, מלבד אולי הדרישה לעמוד ב'פינה'. כדי שלא יחווה את זה כעונש, תוכלי לוותר על הרעיון של ה'פינה', ולשלוח אותו להירגע במקום נעים כמו החדר שלו, המיטה שלו, המיטה שלך, הערסל בחצר, או כל מקום אחר שבו הוא יכול (אולי בעזרת בובת פרווה או צעצוע אהוב אחר) להרגיע את עצמו. זה מסר חשוב מאד, המנחה את הילד כיצד לפרוק כעס או מתח בדרך לגיטימית ולא הרסנית, מבלי להשפיל אותו או לשדר לו מסר מרחיק ומנדה. מה את אומרת? ליאת

שלום וברכה יש לי ילד בן שש וקצת אח לתאומה מה שקורה הוא שהוילד הינו ילד הישגי מאוד ומשימתן מאוד וכאשר אינו מצליח או שלא יודע לענות על שאלה או שלא הולך לו כפי שרצה הוא נכנס להתקף של עצבים מתחיל להתעצבן צועק לעיתים מלווה באלימות פיזית כלפינו וכאשר רואה שאין מענה מצידנו הוא מתחיל לבכות ונכנס לתוך עצמו מן קונכיה פרטית ולא מוכן לשתף פעולה הערב היה מקרה שעבדנו על אותיות האב כאשר לא הצליח לענות את התשובה התעצבן טען שהוא עייף נכנס והתכנס בתוך עצמו ולא היה מוכן לענות אפילו על שאלות פשוטות ביותר מה עושים? האם להתעקש האם להתעלם האם לדבר אליו ברגישות אשמח לתגובה

שלום רב, מקריאת הדברים שלך עולה בי המחשבה שמי שהישגי ומשימתי בבית זה לא בדיוק הילד, אלא דווקא אתם. לפעמים, הלחץ (גם אם עקיף) המופעל על הילד, גורם לו לכעוס ולהתעצבן, לבקש מכם התחשבות ("אני עייף") ולבסוף, להתכנס אל תוך עצמו ולהימנע מכל מעשה. כדי לעודד ילד לעשייה ולהצלחה, עלינו לדעת כיצד לעשות זאת נכון. מסתבר שלעודד זה לא דבר קל או פשוט, ולפעמים צריך ללמוד איך לעשות זאת יעיל. הדבר נכון שבעתיים כשמדובר בילד עם סף תסכול נמוך. במקרה כזה, חשוב לזמן לילד הזדמנויות בהן יוכל להתמודד עם תסכול ברמה מתונה. הצבת גבולות ברורים בבית היא דרך מצויינת לעשות זאת. כאשר הוא כועס או מתעצבן, יש ללמדו כיצד יוכל להגיב בדרך שתפרוק את כעסו מבלי שיפגע באנשים או חפצים ולחזקו כאשר הוא מצליח בכך. ממליצה לך מאד להגיע להדרכת הורים קצרה, ולהיעזר, כדי לקצר את התהליך. עד אז, בלי לחץ. את אותיות הא"ב ילמד הילד בביה"ס, בקצב הנכון לו. בהצלחה ליאת

קצת באיחור, אני מאחל לך שנה טובה, וגמר חתימה טובה. זוכרת שסיפרתי לך שהתחלתי תהליך שיקום? אז התהליך מתקדם מהר וברצינות - והולך טוב, הכי טוב שאפשר. אני מרוצה מזה. בלי קשר ישיר לזה - התחלתי גם טיפול נפשי. אני רוצה לספר לך על משהו שקרה לי שם. המטפלת ביקשה שאגיד על עצמי משהו כלשהו. אמרתי לה, שאני יותר עצוב ממה שחושבים. באותו רגע הרגשתי מחנק בגרון, כי הבנתי שזאת אמת עמוקה, מהקרביים. אני אדם אופטימי וחיובי ושמח, ובכל זאת עצוב. איך זה מסתדר ביחד?. כמעט בכיתי באותו רגע. המטפלת אמרה לי שזה בסדר גמור אם אבכה, ובשביל זה הטישו לידי... עצרתי את עצמי ולא בכיתי. בדיעבד, היה עושה לי טוב לבכות שם. זה נשמע מוזר, אבל זה נכון. אם תוכלי להתייחס בבקשה לנושא הזה. כל דבר שעולה לך בראש. את יודעת שאני מעריך אותך, והייתי רוצה לשמוע את דעתך. כל טוב לך, ליאת המקסימה.

עמית יקר, שנה טובה וגמר חתימה טובה גם לך. נחמד לקבל יחד איתך את יום הכיפורים היורד עלינו בשעה הקרובה. שמחה לשמוע על התהליך המשמעותי שאתה עובר, ושמחה עוד יותר לגלות שאתה לא מבזבז את הזמן, ומכוון את המבט אל הקרביים בלי הרבה משחקים מקדימים. אתה יודע, אם תשאל אופים או בשלנים מנוסים, הם יגידו לך שכדי להדגיש את טעמו של שוקולד, למשל, חשוב להוסיף מעט מלח לעיסה. זו האסוציאציה שעלתה בי כשהזכרת את האופטימיות והשמחה, שלעולם אינם נחווים במלואם ללא נוכחותו של העצב. אני מאמינה, כמו שכבר כתבתי כאן בעבר, שבריאות נפשית (אם יש כזו) קשורה ליכולת לחוות בחריפות את כל מנעד הרגשות, במתואם עם נסיבות חיינו. תיקוף הרגשות, החוזר אלינו כהד מהזולת או מתוך עצמנו, מחדד את תחושת העצמיות והסגוליות שלנו כבני אדם בעלי זהות מגובשת ומובחנת. בין אם תשתמש בטישו או לא, אני מאחלת לך שתמשיך במסע החשוב הזה, אל אותם אזורי נפש פראיים שרגל לא דרכה בהם, ומקווה שהתגליות יולידו חוויות חדשות של שלמות, סיפוק ואיכות חיים. אני יודעת שזאת ברכה מוזרה, ואולי לא הייתי כותבת אותה כאן למישהו אחר, אבל נדמה לי שאני מאחלת לך לפגוש בשנה הקרובה עוד ועוד מאותן תחושות חריפות ומציפות, שגם אם לופתות אותך עד מחנק, יש בהן בשורה והתגלות. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום , יש לי ילד בן 3 ילד מקסים ומאוד פקחי.. בחודש האחרון הגננת לא מפסיקה להיתקשר אליי ולומר לי שהוא לא מפסיק להרביץ בגן ושהורים פשוט מאוד מתלוננים שהוא עושה לילדים חבלות.סימניים.נשיכות.ושריטות. הגננת פשוט המליצה לי אולי לקחת אותו לאבחון אני קצת חוששת מזה .. ההתנהגות שלו לגיל שלו מאוד שונה הוא פשוט מתנהג מאוד באגרסיביות ופתאום ההליכה שלו והדיבור שלו משתנה לדיבור של גבר מאוד מבוגר אני פשוט אובדת עצות... אשמח אם תעזרי לי תודה מראש...

שלום לך לפני שלוקחים ילד לאיבחון רצוי לבדוק ולברר מה קורה בסביבה הקרובה לו (בית, גן..) אני בהחלט בעד איבחון בהתאם לצורך אך לדעתי יש היום נטיה מופרזת באבחון ילדים (ועוד בגיל כל כך צעיר) במקום לברר מה קורה בסביבה הקרובה. מנסיוני הרב בהרבה מאוד פעמים הנחיה והדרכה של הורים והצוות החינוכי בגן ע"י יועצת חינוכית/ פסיכולוג..יכולה ל פתור הרבה מאוד בעיות. אם נצפית בעיה תחושתית/ התפתחותית או כלשהי יש מקום לאבחון התפתחותי בגיל הזה ,אך זה לא במקום הדרכה והנחיה של הסביבה. שנה טובה אריאלה

שלום לידור, מסכימה מאד עם אריאלה. התנהגות פרועה ואגרסיבית בגן מעידה בדרך כלל על בעיית גבולות, ועל סף תסכול נמוך כתוצאה בכך. ההליכה והדיבור ה'בוגר' מעלה השערה נוספת של התנהגות חיקוי. רצוי לבחון מה קורה בבית, ועד כמה קיימות בחייו דמויות המדברות או פועלות בתוקפנות. להערכתי, עוד לפני האבחון, רצוי להגיע להדרכה הורית טובה, ולנסות לחולל כך את השינוי. בהצלחה ליאת

ראו תגובתי בהמשך...

שלום ליאת, יש לי ילדה בת שנה וחמישה חודשים שניכנסה לפני כחודש למעון בפעם הראשונה עד אז היתה איתי בבית. פרט לאמא שלי ששמרנ עליה לעיתים, היא היתה רק איתי. זה מעון של ויצ"ו עם 24 ילדים ו4 מטפלות. קבלתי המון המלצות על המעון. ביתי בוכה לסרוגין כל היום, מסרבת לאכול ומה שמדאיג אותי יותר מכל הוא שכל בוקר ברגע שאנ נכנסות למעון היא מקיאה.מה לעשות?תודה נעמי

שלום נעמי, הילדה שלך עדיין תינוקת, והפרידה ממך ליום כ"כ ארוך קשה לה מאד. המעבר מדמות מטפלת עיקרית אחת, לטיפולן של דמויות חדשות, זרות ומתחלפות - קשה מאד אף הוא, ומצריך התגברות על חרדת הזרים וחרדת הנטישה שעדיין קיימות בגיל זה. ההקאה יכולה לשקף הצפה של חרדה עצומה, או דרך להרוויח עוד זמן איתך והתעסקות פיזית שלך בה. בעיני, כשמדובר בילדה כה קטנה, חשוב לאפשר הדרגתיות איטית. קצרי את השהות שלה בגן לשעות ספורות עד הצהריים (גם אם שילמת על יום מלא). עלייך לזכור שעבור ילדה כל כך קטנה, יום לימודים ארוך במעון נחווה כנצח. זאת ועוד - מאחר שאין לה עדיין הבנה של קביעות האובייקט, מרגע שאת נעלמת מעיניה את כמו חדלה מלהתקיים. זו חרדה עצומה עבור תינוקת בגיל זה, ולכן רצוי לאפשר לה פרידות קצרות ממך, ההולכות ומתארכות בהדרגה, בהתאם למידת הביטחון וההיכרות שלה עם המטפלות החדשות. תקופת החגים, המתאפיינת בחופשות תכופות, הופכת את ההסתגלות לארוכה וקשה יותר, ולכן חשוב , גם אחרי החגים, להתאזר בסבלנות ונדיבות כלפיה, ולקחת אותה הביתה מוקדם יותר (את או הסבתא) עד שהמצב יירגע. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן ארבע וחצי התחיל השנה בגן מועצה, 35 ילדים כשחצי מהם גדולים ממנו בשנה, מספר שהרבה ילדים מציקים לו ואומרים לו שהוא לא יכול לגעת בכלום ולשחק בכלום ושהוא לא יהיה בגן הזה. כיצד עלי לנהוג ? מה עלי לומר לו ? להתעלם ? להחזיר ולומר להם שהם לא יעשו כלום ? אולי להזמין אלינו הביתה חברים גדולים ממנו כדי לחזק את המעמד שלו בקרבם ? או דווקא להזמין חברים בקבוצת הגיל שלו ? אני רוצה להקל עליו כי מאז שהוא התחיל את הגן החדש הוא מתעורר בלילה בבכי משינה, דבר שלא היה לפני. אשמח לעצתך תודה

שלום עמית, טקסי חניכה, מסתבר, מתחילים כבר בגן, ויש ילדים שמשלמים מחיר זמני על ה"חדשות" שלהם. תמיד היה, כנראה גם תמיד יהיה... האסטרטגיה המועדפת עלי זה לשדר לילד את בטחונך ואמונתך בכוחו, בחכמתו וביכולתו להתמודד בהצלחה עם המצב. הזכירי לו כמה הוא יודע להסתדר, לוותר, להתחלק, אך גם לעמוד על שלו. במקביל, עודדי אותו להתחבר עם הילדים החיוביים של הגן, ולהתרחק מכל מי שמעורב בהתנהגות תוקפנית וכוחנית. מציעה ליידע גם את הגננת, ולבקש ממנה לפקוח עין ולוודא שאינו בודד או מאויים. השתדלי לסמוך על הילד שלך. כשזה אמיתי ואותנטי - זה עובר גם אליו ומחזק אותו. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת ה7 ילדה חכמה אך קשה עומדת על שלה כל בוקר וכל פעם שצריך לצאת מהבית היא צורחת על השיער שלה שאני אוספת לה אותו לקוקו אני יכולה לעמוד באמבטיה כעשרים דקות עושים קוקו ושוב קוקו כי עומד כי לא יפה והיא כולה בלחץ שרואים ועומד בגלל הגומי ולא יפה וכככה היא לא הולכת ! בעלי טוען שהיא עושה מנפולאציות ושלא נתייחס אך לדעתי אולי כן צריך להתייחס ולערב מישהו מקצועי כי היא צורחת וזה מתחיל לעייף אותי במיוחד..... מה עושים ? אשמח לקבל איזה טיפ או הכוונה ! בתודה מראש ליאת

שלום ליאת, כאישה, קל לי מאד להזדהות עם התחושה המייאשת שאנו חשות ביום "רע" בו השיער שלנו מתמרד ולא מסתדר. עם זאת, ועם כל הכבוד לתסכול שלה (ויש כבוד!) לא נוכל לתת לה לשעבד אותך לעניין הזה כל בוקר. אחרי הכל, כדי לריב צריך שניים, ולכן אני ממליצה לך לומר לה (לא בעיצומו של "משבר קוקו", אלא בזמן רגוע אחר, שאת החלטת שמעכשיו אינך מוכנה לריב איתה יותר סביב הקוקו. תוכלי להציע לה להסתפר או להסתפק בקוקו אחד שאת עושה לה. תוכלי לומר שתעשי ניסיון להשביע את רצונה, אך אם לא תהיה מרוצה, היא תצטרך לתקן את המצב בעצמה. הסבירי לה שאין לך זמן וחשק לריב כל בוקר, ולכן לא תגיבי יותר להתפרצויות שלה, גם אם את מבינה ללבה ואוהבת אותה. בזמן אמת, גם מול התפרצות קשה, מוטב להישאר רגועה ושלווה ככל האפשר, ואפילו לצאת מהבית ולהשאיר את משימת הבוקר לבעלך. זכרי שאין הצגה אם אין קהל. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום ליאת, ותודה רבה עבור עזרתך! ניסיתי את מה שכתבת והצעת אך לצערי אני עדיין מוצאת את עצמי כל בוקר לפני בית ספר או לפני יציאה מהבית שהילדה צורחת ואומרת הקוקו עומד ושוב מוציאה את הגומי ושוב אני עם המסרק ביד ... זה קורה במיוחד כל בוקר לפני היציאה להסעה... יכול מאד להיות שצריך להיות איתה יותר נוקשים ? האם לדעתך שיחות עם פסיכולוגית יכול לעזור ? או שאין צורך במקרה כזה? חשבתי אולי שאני צריכה להעלם לה לאיזה שבוע מהבית ואז אולי היא תתמודד עם השיער לבד או עם אבא שלה שלא יודע איך לסדר את השיער? אודה לעזרתך ! תודה רבה ויום טוב ליאת

בוקר טוב בתי נכנסה לפני כשבועיים לגן חדש , גן עירוני . בנובמבר הקרוב ימלאו לה 4 שנים.ממוצע הגילאים בגן 3 וחצי. ליוויתי אותה בקליטה לגן במידה שהגננת אפשרה וניסיתי להכין אותה במידה מיטבית להבנתי . כל בוקר אנו אומרים לה מי לוקח אותה לגן ומי מחזיר. במהלך הקליטה הקפדתי כי תעשה היכרות וחשיפה למסגרת הצהרון שם אגב נשארים רק מחצית מילדי הגן , כ 16 במספר , מה שמאפשר קצת " אוויר " ותשומת לב אישית יותר. מעט על הקטנה : בתי היא ילדה שמחה חברותית פעילה ואנרגטית , היא ילדה קשובה ועירנית, סקרנית חברותית היא מטיבה להתבטא ולספר על העובר עליה ביום יום לטוב ולרע ואני שמחה על כך. יומיים לפני שהגן החדש היא החלה להתעורר בלילה בבכי , ומגיעה למיטתנו מדי לילה ; הדבר נמשך כבר יותר משבועיים. ניסיונותינו לדבר קצרות, לשאול מה מפחיד ,לחבק , להרדים שוב , להחזיר למיטה בסבלנות או בשלב מסוים כבר בלי סבלנות לצערי, לא צולחים. גם אם היא נרדמת היא מתעוררת אחרי 10 דקות בבכי ומתגנבת למיטתנו. היו לילות שכל הניסיונות להרדים אותה בחזרה במיטתה נמשכו עד 4 וחצי בבוקר כשאני או בן זוגי פשוט הולכים הלוך חזור מחדרנו לחדרה איתה יד ביד ואומרים קצרות : עכשיו לילה, ועכשיו ישנים. את ישנה במיטה שלך". ( 20 פעם בלילה ) ... מיותר לציין כי אנחנו לא מתפקדים ביום למחרת; שינה מקוטעת אינה בריאה גם עבורה שכן יום ארוך לפניה ( עד 16:00 ) שלא לדבר על נהיגה ארוכה למקום העבודה אחרי לילה לבן.. הערבים בהם היתה הולכת לישון בשמחה כאשר היא ממשיכה לספר לעצמה סיפורים או לדבר עם הבובונים שלה נראים רחוקים שנות אור מאיתנו ... אני מודעת לשינויים שהיא עוברת; גם אם כל היום עובר טוב והיא שמחה בגן ללא בכי והפרידה סבירה בבוקר אין הדבר אומר שהכל תקין ...(הגננת אגב מציינת כי הכל בסדר בגן ) אתמול למשל בטרם יצאתי בערב מהבית לסידור קצר והיא שאלה אם אני חוזרת מהר ...אני מאד מנסה לתת תשומת לב לאחר יום עבודה ארוך ( יש גם אח קטן בן שנה שגם בו צריך לטפל ) , אנו שומרים על שגרה קבועה של ארוחת ערב מקלחת ,סיפור כאשר היא במיטה ואנו בכיסא ליד ,הרבה מגע אוהב ופעילויות שהיא אוהבת אך מה עושים בלילות ? כשהיא מתעוררת בוכה שהיא לא רוצה לישון לבד ושהיא פוחדת מהחושך. שום ניסיון הרגעה הנותן לגיטימציה לפחדים שלה ( חשוב לי לאפשר את זה ולא להתייחס בביטול ) לא עוזר וגם אם היא נרדמת אזי הדרך למיטה שלנו ולשינה איתנו קצרה וחוזר חלילה . מה עושים ע"מ שתחזור לישון שנת לילה מלאה ונינוחה במיטתה שלה ?? חשוב לי לחדד כי מה שאני רואה לפניי בשעות הלילה זו פעוטה מפוחדת לגמרי, ממש מבועתת. ולהבדיל משעות היום בו באופן יחסי " אפשר להוריד אותה מהעץ" די מהר, בלילה הכל מתהפך. בשעה שקרבה לשעת השינה הילדה ממש דרוכה - רעשים חזקים מקפיצים אותה, היא הולכת אחרי או אחרי אביה כמעט לכל מקום בבית כדי לא להשאר לבד . הדבר קורה גם לאחר ימי חופש בהם היא פשוט " גמורה מעייפות בסוף היום " אני חשבתי שהחזרה עקבית למיטתה תגרום לה בסוף להבין כי אין טעם לבוא אלינו יותר וכי היא תרדם בסוף אבל לא כך . בן זוגי כבר לא מוכן לשתף איתי פעולה בלילות הלבנים של החזרה למיטה שוב ושוב כי אין בזה תוחלת ולמען האמת עלי לומר שיש משהו בדבריו. התוצאה הסופית היא זהה – כולנו מתמוטטים במיטתנו קרוב לבוקר ולא מתפקדים בבקרים. אודה מאד למענה כדי שנוכל לתת מענה עקבי שעשוי להתאים לה .

שלום רב, לפעמים, כשההורים מגיעים לסוג של אי-ספיקה, כמו שקורה אתכם, ובגלל החשש שתישברו (מספיק שפעם אחת הילדה מצליחה להעביר את הלילה במיטתכם, כדי לעודד אותה להמשיך לצרוח ולהתמיד בדרישתה), אני ממליצה להיענות לפחד שלה ולספק מענה בדרך אחרת. ארגנו לעצמכם מזרון או מיטה נוספת בחדרה, החליטו מי יהיה ההורה התורן, והודיעו לה שמעתה אתם שומרים עליה בחדר שלה, כדי שלא תפחד. אם תחשבו על כך, ודאי תגיעו למסקנה דומה לשלי: הילדה הקטנה שלכם נמצאת לאורך מרבית שעות הערות שלה הרחק מכם. עכשיו, משנכנס שעון החורף, אפשר לומר שהיא מגיעה הביתה כשעה שעתיים לפני החושך, מה שאומר *המון* זמן מבחינתה מחוץ לבית. ואז, כשהיא מגיעה הביתה, היא נאלצת להתחלק עם אחיה התינוק על זמן הבילוי במחיצתכם ועל תשומת לבכם. אין פלא שהיא נאחזת בכם בלילה ככל יכולתה, שכן שם היא מקבלת אתכם, כל כולכם, פעם בנינוחות וסבלנות קשובה, ופעם כועסים ומיואשים - אבל כל הלילה איתה! לכן, גם כדי לאפשר לה לחזור ולישון בנחת לילה מלא כבעבר, אני ממליצה על שינה של אחד מכם בחדרה, למשך כל הלילה. המשיכו בסידור הזה לתקופת מה, עד שתצליח להתגבר על היקיצות התכופות, וממילא גם עד תום תקופת ההסתגלות לגן. בהצלחה ליאת

בני עלה השנה לכיתה א' ילד מאוד נבון וחכם , מבחינה לימודית מתקדם מעבר לבני גילו אך מבחינה התנהגותית אנו נתקלים כמעט מדי יום בבעיה כלשהי מול סגל המורים וכמו כן אותו דבר קורה גם בחוג קפוארה שאליו נרשם. הוא לא מוכן שיאמרו לו מה לעשות , רוצה לעשות מה שהוא מחליט, אני חייבת לציין שבאופן כללי מדובר בילד מקסים וממושמע (בבית )זה לא ניכר בהתנהגות שלו, הוא עושה רוב הזמן מה שאני מבקשת וגם אם מנסה "לעשות שרירים" קל מאוד לרצות אותו ואין בעיה לרוב!!! בשיעור ספורט הוא אמר למורה : "את לא מחליטה עליי בחוג הוא לא מתאמן אלא מוצא לו איזו תעסוקה בצד ובמקרה הטוב לא מפריע סיימנו לפני מס' שבועות 10 מפגשים של ריפוי בעיסוק שבמהלכם עלינו על כך שהוא מאוד פרפקציוניסט ואולי חלק מההתנהגות נובעת מכך שהוא פוחד לא להצליח במה שאחרים מבקשים ומעדיף לקבוע את הכללים בעצמו (פוחד מהלא מוכר)אף על פי שבמשחקי קופסא בבית הוא יודע "להפסיד בכבוד" (מבלבל קצת הא???) הוא ילד מאוד מטעה וזה קרה גם עם המרפאה בעיסוק וגם בהתפתחות הילד שבגלל האינטלגנציה שלו הוא כאילו מצליח לבלבל וחושבים שאין לו בעיה בכלל ולדעתי קיים קושי שלא עלינו עליו חשבתי לפנות להומאופתיה שיכולה אולי לעזור לאבחן איפה הבעיה וכן לפנות לפסיכולוגית ילדים אשמח מאוד רוצה לשמוע את דעתך ואם יש לך הצעות בשבילי מה לעשות תודה רבה אמא מודאגת

שלום רב, איכשהו, לא מאד מבלבל, ונראה מתאים מאד לילד עם בעיית גבולות. בעיני, בהחלט יש מקום לפנות לפסיכולוגית ילדים, אך בשלב ראשון רק לצורך הדרכת הורים. כאשר יש פער בולט בין ביה"ס לבית, זה הרבה פעמים יכול לחזק את השערת הגבולות: בבית כולם למדו לרצות אותו או לארגן את הסביבה כך שלא יתעצבן, ולכן זה נראה שהכל על מי מנוחות. בפועל, הילד מתקשה לשאת תסכול, ובכל מצב של התנגשות רצונות נוצר משבר. ממליצה לך בחום להגיע לפסיכולוג המתמחה בהדרכת הורים ומאמין בה. בהצלחה רבה ליאת

בני בן 10.5 וסובל מפחדים ההולכים ובאים בתקופות מגיל 5 , כשפרצה מלחמת לבנון השניייה. היינו לסירוגים בטיפולים פסיכולוגיים אצל פסיכולוגים שונים . כלומר, היינו מספר חודשים אצל פסיכולוג מסויים , ראינו שזה לא עוזר והכסף פשוט אוזל ולכן הפסקנו אך לאחר זמן מה הרגשנו שוב חסרי אונים ולכן חיפשנו שוב פסיכולוג שעובד בצורה אחרת כמו קוגנטיבי התנהגותי וכך היינו בערך כל שנה אצל פסיכולוג אחר. שום דבר לא עוזר. הילד מאוד חכם . איזה טיפול עוד אפשר לנסות?

שלום איה, במקרים של חרדה עקשנית שאינה מגיבה לפסיכותרפיה, מתבקש לשקול גם מתן טיפול תרופתי. פנו להתייעצות עם פסיכיאטר ילדים. בהצלחה ליאת

הבן שלי בן 6, עלה לכיתה א. זמן קצר מתחילת השנה שמתי לב שהוא החל לשטוף ידיים בתדירות גבוהה ולהיות עם רגישות ללכלוך, סף הרגישות שלו מאוד עלה, מכל שטות הוא מתעצבן, כל דבר לא מוצא חן בעיניו, השאלה שלי היא האם זה דורש טיפול דחוף או שזה יכול לחכות שההסתגלות לכיתה א תעבור?

שלום טלי, בנך נמצא כרגע בעיצומה של ההסתגלות לביה"ס וכיתה א', מה שלא מותיר לו הרבה משאבים פנויים לדברים אחרים. כתוצאה מכך סף התסכול שלו יורד בהתמדה, והוא 'מתפוצץ' בתדירות גבוהה. אצל ילדים רגישים במיוחד, הכניסה לכיתה א' מעלה מאד את מפלס החרדה, ומול החרדה הגואה מופעלות אסטרטגיות של הרגעה, בהן גם כאלה בעלות גוון כפייתי (למשל רחצת הידיים התכופה). אפשר לנסות לחכות קצת, ולהסתפק בתמיכה והכלה אמפתית מצדכם, אך אם החרדה וה'טכסים' יימשכו גם מעבר לתקופת ההסתגלות, מוטב להגיע לפסיכולוג ילדים להתייעצות. בהצלחה ושנה טובה ליאת

לבני, בן כמעט 8, יש בעיה לשלוט בכעסים שלו. אנו נתקלים איתו במצבים שהוא לא מצליח לשלוט בעצמו כשהוא מתוסכל או כועס, ומוציא את זה בהתפרצויות מאוד קשות של צעקות, צרחות, בכי בלטי נשלט ואף אלימות כלפי מי שבסביבתו. הוא ילד גבוה וחזק מאוד פיזית, ולכן לפעמים הוא מסוגל לפגוע מאוד בילדים אחרים, גם בלי להתכוון. קשה מאוד להרגיע אותו במקרים כאלה, וכאנחנו רוצים להרחיק אותו, גם לנו קשה להחזיק אותו בכוח. זה גורם למצבים לא נעימים עם משפחה וחברים, ילדים מתרחקים ממנו, מה שגורם לו להיות מתוסכל עוד יותר. אני רוצה לציין שהוא סובל מ- ADHD ומטופל באדרל (במינון לא גבוה). הוא נמצא במעקב אצל פסיכולוג שמלווה אותו בעניין הקשב וריכוז. מה עושים במצבים כאלה? איך מתייחסים? הפסיכולוג אמר לנו לתת לו את הספייס שלו כשהוא בהתקף כזה, אך זה לא תמיד אפשרי (אם אנחנו לא בבית שלנו) וזה גם לא תמיד עוזר. אנחנו אובדי עצות. האם הפסיכולוג שמטפל בהפרעת הקשב מספיק כדי לעזור לנו גם בנושא הזה, או שאנחנו צריכים לפנות למומחה אחר? אולי בכלל הכדורים מחריפים את המצב? אשמח לעצות ממומחים בנושא. תודה, אמא

שלום לך, הטיפול בהפרעת קשב וריכוז (ADHD) מכוון גם להתנהגויות האימפולסיביות וחסרות השליטה, ואני מניחה שאם תשאירי את הילד בטיפול ותתאזרי בסבלנות, תוכלי לחוש בהתקדמות שלו גם בנוגע לשליטה בכעסים. איני חושבת שהכדורים קשורים להתנהגות שתיארת. זה נראה מתאים יותר לבעיה בוויסות הרגשי. לעיתים, לא מספיק להטיל סנקציות ועונשים על התנהגות בעייתית, אלא לכוון את הילד ולהנחותו להתנהגויות יעילות יותר, למשל במצבי כעס. אפשר לחשוב איתו מראש - ממש לעשות רשימה ולתלות על המקרר או על לוח המודעות בחדרו - על מה שניתן לעשות במצבי לחץ או כעס כדי להירגע או כדי לבטא את הכעס בדרכים לא אלימות ולא הרסניות. תוכלי לנסות להציע רעיונות משלך, או להשתמש ברעיונות שלו (למשל - להתרחק לזמן מה ממוקד האירוע המעצבן, ללכת לחבוט בשק האגרוף, לצאת לריצה בחצר, לעשות מקלחת חמה או קרה, לאכול משהו טעים, ללכת לשחק במחשב במשחק פורק מתח, וכד') רשימה כזו, אותה תוכלו לשנן יחד או לרענן מדי פעם, מרחיבה למעשה את רפרטואר התגובות שלו למצבים רגשיים, ומאפשרת לו לבחור בכל רגע נתון בין חלופות אפשריות ולא הרסניות. ילד צווחן או תוקפני הוא ילד שאינו יודע כיצד לפרוק את הכעס בדרך יעילה, ולכן חשוב לעזור לו לרכוש כלים חדשים מבלי לכעוס עליו, לשפוט אותו או להתעמת איתו. מעודדת אותך להמשיך ולשתף פעולה עם הטיפול, לרווחת כולכם. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום רב, אמי לוקה בסכיזופרניה כבר מעל לשנתיים והיא אובחנה כסכיזופרנית רק בשנה האחרונה, לכן הטיפול במחלה התעכב ויש לי הרגשה שהדבר השפיעה לרעה על אחותי הקטנה (בת 4 וחצי). היא לא ממושמעת פתאום, אינה מגיבה לאמצעי ענישה (לא חוששת עוד מהחרמה של צעצועים או מקרקוע לבית), לא מסכימה לאכול/להתרחץ/לסרק את השיער. מרבה לבכות... ייתכן שזו פשוט דרכה לבטא רצון לתשומת לב מאמה שנשללה ממנה בתקופה האחרונה? או שזה משהו אחר? אשמח למענה דחוף.

שלום. התמודדות עם סכיזופרניה אינה פשוטה לא למתמודד ולא לבני משפחתו. אני לא יודעת באיזה שלב אתם בטיפול ומי הגורמים המלווים אתכם, אם את מרגישה שאתם צריכים הכוונה וייעוץ אני ממליצה לך לפנות למרכז מיל"ם-מרכז ייעוץ למשפחות מתמודדים, שמופעל על ידי עמותת אנוש. ישנם מספר מרכזים ברחבי הארץ, מצרפת לך קישור עם פירוט המרכזים http://www.maman.org.il/50217/support_group .בהצלחה רבה.

שלום רב, קשה להעלות על הדעת אפשרות של התפרצות מחלה נפשית כה קשה, מבלי שתהיה לכך השפעה על כל בני המשפחה. אחותך היא ילדה קטנה מאד, ואני מניחה שהיא מקצינה את התנהגותה כדרך לאותת לכם שהיא עדיין שם, זקוקה לתשומת לב וליד מכוונת, לחום, אהבה וגבולות. אני מבינה שהמחלה של אמא, הדאגה וההתעסקות סביבה, גוזלים כרגע את עיקר התשומות המשפחתיות, אך חשוב לזכור שכל זה לא באמת מגיע לתודעתה של הילדה הקטנה, שדורשת את שלה. הדבר האחרון שצריך עכשיו זה להעניש אותה, לקרקע או להחרים לה משחקים. אדרבא - היא זקוקה כרגע לכל החמלה, תשומת הלב והסבלנות שרק אפשר לגייס, עם או בלי מעורבות של גורמים מקצועיים. אני מסכימה מאד עם המלצתה של "ילקוט הרועים", ומעודדת אותך בכל פה להשיג לכם עזרה במסגרת אנו"ש או כל גורם טיפולי-מקצועי אחר. בהצלחה ליאת

שלום , שמי לירון ואני בן 18 . אני נמצא כרגע בארצות הברית אז אין באפשרותי ללכת לפסיכולוג , אבל הייתי בטיפול פסיכולוגי כחמישה חודשים בארץ. הטיפול היה כי לא הייתי מקבל את עצמי ועושה כל מה שקשור להערכה עצמית נמוכה, והבעיה הייתה שאני לא מקבל בעיקר את הרגש שלי , ומוצא דרכים להתגונן וללכת נגד הרגש שלי . הבעיה נוצרה לפני שלוש שנים. כששמתי לב שילד מסויים בכיתה מסתכל אליי בשיעור והייתי תמיד לוקח אותו בחשבון בהתנהלות שלי בכיתה . אחרי זה הייתי מתבייש להראות חולשה מכל סוג לאנשים ופה נוצרה בעיית החוסר אמיתיות . בחודשיים האחרונה התחלתי להסתכל על הבעיה לעומק ולהבין מה זה לקבל את עצמי.מהצד השני נוצרו אצלי דברים אחרים. אני חושב שזה מחשבות של חרדה. ופחדים ממחשבות. לא היה לחמאת זה אף פעם , והנקודה הבולטת ששמי לב אליה היא שלא משנה כמה היה לי הערכה עצמית נמוכה פעם ,הייתי חי את החיים ולא מתעסק בפסיכולוגיה ובהנת מחשבות ובפחד מהם. כרגע, אני לפעמים מרגיש שאני שוכח למה אני חי , ואני משאר שיש בזה קשר להבנה לעומק של הבעיה שלי ואיך היא באה לידי ביטוי. אני חושב שהוספתי לעצמי בעיית חרדה . המצב שאני יודע להתמודד איתו היום הוא הרגשה שאני צריך להכביד על עצמי ולהתאמץ , שבעבר חשבתי שזה מה שטוב. היום אני פשוט יודע שאני צריך לקבל את עצמי בכל מצב ,  אבל אני רוצה לדעת משהו, אני פיתחתי חרדות לכל מיני דברים , מצבים שאני מפחד לחשוב מחשבות הזויות, להאמין במחשבה שאני נשי בגלל שלפני כמה חודשים עלתה לי המחשבה שאני נשי.. יש לי הרבה מחשבות שהם לא מי שאני, אני מפחד לחשוב שאני נמשך לגברים , ואני מאמין למחשבה בצורה כזאת שאני מתחמק מי זה שאני נגעל מי זה . זא המחשבה באה לפני הרגש האמיתי שלי, כשאני יודע שאני סטרייט והיה לי קשר עם בנות בעבר , אני פשוט חווה ניתוק מסוים. אני שוכח למה אני לא צריך לחשוב ככה. יש לי גם חרדות על זה שיש לי הפרעת אישיות או שאני עלול לפתח משהו. ויצא לי גם פעם אחת לחשוב על זה ולהגיד לעצמי שהדברים שאני מפחד מהם הם לא הגיוניים כי זה דברים שהבן אדם חווה כל החיים . ובאותה פעם הצלחתי להבין עד כמה המחשבות שגויות , אבל אני עדיין חרד להם ומפחד מהם ואולי גם יכול להאמין בהם שוב בהמשך.

שלום לירון, החיפוש העצמי, הבלבול וחוסר הביטחון ניכרים מאד בדברים שלך, ונדמה לי שיהיה קשה מאד - אם לא בלתי אפשרי - להכניס סדר במהומה הזו רק דרך כאן, בתשובה קצרה בפורום. טיפול פסיכולוגי נועד בדיוק למצבים כאלה, בהם אדם רוצה להתבונן אל תוך עצמו, ללמוד מה הוא ומי הוא (וגם מה או מי הוא לא). למרבה השמחה, בארצות הברית יש שפע של מטפלים ישראלים, ואני בטוחה שאם תרצה ותתעניין, תמצא את הכתובת הרלוונטית לך. כרגע, אתה מוצף חרדה, ולכן הכל נצבע בצבעים קודרים. אתה מבולבל ביחס לאוריינטציה המינית שלך, לזהות המגדרית שלך, למבנה האישיות שלך, ועוד. בכל הסוגיות המאד חשובות הללו, רצוי לדון ממקום נינוח ושקט יותר, ולכן חשוב לפעול לפני הכל לטיפול בחרדה. אם אין בסביבתך פסיכולוג דובר עברית, תוכל לנסות להיעזר גם ברופא פסיכיאטר או רופא המשפחה, שיעריכו את רמת החרדה, ואולי יציעו טיפול תרופתי שיוכל להקל עליך עד שתגיע לטיפול שיחתי. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום, הבת שלנו בת שנתיים ו4 חודשים, עדיין עם חיתול. שולטת לגמרי בצרכים שלה, מודיעה מתי היא מתכוונת לעשות פיפי/קקי אבל לא מוכנה להתיישב על הסיר או הישבנון. העניין הוא שבשבועות האחרונים התברר לנו שבמהלך כל היום שלה בגן היא שותה מספיק אבל לא עושה פיפי בכלל, החיתולים שלה יבשים לחלוטין.בבוקר כשהיא מתעוררת החיתול שלה מלא פיפי, במהלך היום בגן היא לא עושה בכלל, ואחה"צ בבית היא עושה (פעמיים-שלוש). אשמח לייעוץ. תודה רבה.

על מנת לעזור לילדה להיגמל יש להיות מאוד ברורים בכוונותיכם ובמעשיכם. כרגע נראה כי הילדה פשוט מבולבלת ולא ברור לה מה היא צריכה לעשות והיכן. מצד אחד אתם מצפים שהיא תיגמל ומצד שני אתם משאירים אותה עם טיטול. היא ממאנת לעשות את צרכיה בטיטול כי זה לא נעים לה ,אבל אתם עוד לא הורדתם לה אותו. ממליצה לכם להוריד לה את הטיטול לגמרי ולהושיב אותה על הסיר/ אסלה בזמנים קבועים על מנת שתוכל להתכוונן לעשיה עצמית. ברגע שאתם ברורים במעשיכם ודרישותיכם גם לילדה יהיה ברור מה מצפים ממנה. בהצלחה

שלום אמיר, מסכימה מאד עם אריאלה, וחושבת שהגיע הזמן להוריד את הטיטול גם במחיר של פספוסים ותאונות, ואפילו של התאפקות ממושכת (שממילא מתרחשת גם כיום). גמילה היא למעשה דרישה חד-צדדית של המבוגר מהילד, הנעשית כשהתנאים לכך בשלו. להערכתי, הילדה שלכם כבר בשלה מזמן, והגיע הזמן להפסיק לפחד. מכנסיים רטובים הם הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות, וזה שלב הכרחי בדרך לגמילה מלאה. צאו לדרך! בהצלחה ליאת