פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

יש לי ילד בן 4 שבתקופה האחרונה פחדיו התגברו מאוד- ואפרט. לפני כשנה כשעברנו לדירה חדשה בת 2 קומות, הילד פחד להישאר בקומה לבדו ולכן אני או בעלי היינו צריכים ללוות אותו. זה עבר, עם ההסתגלות לסביבה החדשה. בתקופה האחרונה הפחד חזר אך ברמה גבוהה יותר- הימנעות מלהיות בחדר לבד,אפילו בשירותים בטענה שישנם חיות טורפות בבית. אני יכולה להסביר ולייחס זאת ללידה של אחותו לפני 9 חודשים ולשינויים שקשורים בה.אבל השאלה שלי היא איך כדאי לעזור לו להתגבר על הפחד? ניסינו לזרום עם הדימיון ולארגן "קרב" נגד החיות הטורפות - אך זה רק גרם לסיפור החיות לקבל עוד רבדים...האם יש משהו שאנחנו יכולים כהורים לעשות כדי לעזור לו?

שלום לירון, פחדים אלה בהחלט נורמטיביים בגיל כזה, ולרוב הם גם חולפים מעצמם. הבעיה מתחילה כאשר המשפחה כולה משתעבדת לפחדים של הילד עד כדי אבסורד. כרגע, הייתי מגלה מידה של התחשבות, אך עושה הכל כדי שעיקר אי-הנוחות יישאר שלו ולא שלכם. למשל, כאשר הוא מבקש להיות צמוד אליכם, הרשו לו לעשות זאת, אך דאגו לכך שהוא יבוא אליכם ולא להפך. תוכלי לומר באמפתיה "אל תדאג, אני שומרת עליך מכאן. אם אתה פוחד, אתה יכול לבוא ולהיות על ידי, אבל אני נשארת כאן". כמי שאוהבת להשתמש בהומור ובתגובות פרדוכסליות, הייתי מקצינה את המצב, ומדווחת לו על כל תנועה, עד שיימאס לו ("רועי, אני עוברת מהמטבח לחדר כביסה, בוא, הולכים!" או "עכשיו נלך לתלות כביסה"). זה כמובן יהיה חזק יותר אם בדיוק עכשיו הוא שקוע בתכנית מעניינת בטלוויזיה... אם המצב אינו משתפר או אפילו מחריף, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

כיצד עוזרים לבת +20 שהשתחררה, להתחיל לעבוד (אינה מעוניינת ללמוד השנה)? עבדה מעט כמורה מחליפה בביה"ס היסודי בו למדה. מחפשת עבודה בקושי, אך לכל הצעה מוצאת תירוץ (אין תחבורה נוחה, עבודה משעממת..). ביישנית וסגורה באופייה, אך לדעתי בעיה של חוסר רצון ובטחון, אך עבור הדברים שרוצה - אינה מתביישת או חוששת (למדה בקורס קצר, יוצאת לבלות) תודה רבה

שלום רב, לפעמים, למציאות יש כוח שכנוע גדול משלנו. הדרך הפשוטה ביותר לעזור לבתך לצאת לעבוד זה פשוט להפסיק לממן אותה ואת הבילויים שלה. הכורח הכלכלי הוא המניע החזק ביותר שדוחף אותנו לחפש (וגם למצוא) עבודה. כל זמן שאת תממני את הבילויים שלה, תתני לה קורת גג וארוחות חינם, המוטיבציה לעבודה תישאר נמוכה מאד. שולחת לך את האומץ והנחישות הדרושים למהלך שכזה. בברכת שנה טובה ליאת

תודה ליאת, במיוחד על האומץ והנחישות ששלחת... אינני מממנת את הבילויים והקניות שלה, מימנה גם את הקורס הקצר שעשתה, אך יש לה עדיין כסף מהתקופה הקצרה שעבדה, איננה מבזבזת הרבה... זו בעייה.. כמובן שהיא לא מממנת את כלכלתה בבית... מעדיפה לא להמתין עד שיגמר לה הכסף... זה יכול לקחת עוד זמן... שנה טובה

מה עושים עם התופעה ההולכת ומתגברת, אשר בני בן ה-17, שותף לה, למרות הסברים חוזרים ונשנים אודות הנזקים וההתמכרות הצפויה. מה הבדל הנזקים בין עישון טבק (סיגריות מגולגלות)לבין נרגילות? תודה

שלום רב, עישון ושתייה הפכו באמת לתופעה מדאיגה, המתפשטת גם בקרב בני נוער 'נורמטיביים' שפעם נהגו לקרוא להם 'בני-טובים'. כדי ללמוד עוד על נזקי העישון, על ההבדלים בין סיגריות לנרגילה, ועל נזקי ההתמכרות, אפשר לקרוא באתר של "אל-סם". אני מציעה להורים לנסות להגיע עם הילדים לשיחה גלויה ופתוחה בנושא, לאו דווקא מהמקום המוכיח והנזפני. אפשר לנסות לתקוף את הנושא בצורה 'אקדמית' או אינטלקטואלית, לנסות לבדוק יחד איתם באתר את ההבדלים בין החומרים השונים, ואפילו לשאול אותם כ"בעלי הידע המקיף בנושא", איזה מהחומרים הוא המסוכן ביותר ומדוע. זכרי שהתנגדות 'היסטרית' עלולה להוביל למרד דווקאי, בעוד שיחה נינוחה ומכבדת - דיאלוג - מזמינה יחס של כבוד והקשבה מהצד שכנגד. אם את חוששת שבנך כבר מעורב בפעילות כזו, נסי להגיע איתו לסוג של הסכם פשרה בנוסח "הרע במיעוטו". למשל, סיגריות כן - סמים לא. או שתייה של צ'ייסר או שניים בערב אחד בסופ"ש כן - אך צריכת אלכוהול במהלך השבוע - לא. לפעמים זה עדיף על מחתרת ללא פיקוח כלל. בהצלחה ליאת

תודה רבה על תגובתך.

שלום רב, בעלי הואשם בעברות מס (צווארון לבן) וכעת מתנהלים כנגדו הליכים משפטיים. אנו משפחה נורמטיבית, משפחה טובה ופשוטה, ללא עבר פלילי, שנתקלנו בחוק בפעם הראשונה בחיינו. נקלענו לסיפור עצוב מאוד וכואב מאוד שכבר שילמנו עליו מחיר כבד מאוד שאין זה הפורום המתאים לפרט. בכל אופן כרגע מתנהל מו"מ עם הפרקליטות על הענישה, הפרקליטות מבקשת מאסר בפועל של 15 חודשים ועורכי הדין שלנו מבקשים עבודות שירות על מנת לשקם את מצב המשפחה שלנוכח המקרה נפגעה מאוד. יש לנו 5 ילדים קטנים בבית (מגיל 2 ועד 13) ואני חרדה מאוד לגורלם ולעתידם של ילדיי במידה ובעלי יצטרך לרצות מאסר בפועל. שאלתי היא : ממי ניתן לקבל חוות דעת מקצועית שיכולה לפרט את ההשלכות הקשות העלולות להיות לילדים במצב כזה ? מצב של משפחה נורמטיבית בו אבא חם, אוהב ומסור נעלם מהבית לכל כך הרבה זמן. על השלכות הנפשיות, החברתיות, פגיעה בלימודים, בביטחון עצמי וכו' במטרה לנסות לבקש מהפרקליטות לבטל צעד זה ולהקל בדרישת העונש כדי לשקם את המשפחה ולמנוע הידרדרותם של 5 ילדים קטנים... אודה מאוד על תשובה בהקדם זה דחוף לנו. מדובר על ילדים קטנים שמאוד קשורים לאביהם. תודה מראש. פלונית.

שלום פלונית, צר לי לשמוע על האתגר הגדול הניצב בפניכם, ואני מתפללת בשבילכם שהשופט יסתפק בעבודות שירות. במקרה כזה, נשמרת שגרת החיים של הילדים והמשפחה, ואפשר לעבור זאת ללא נזקים. לטעמי, גם עונש מאסר בפועל (אם מישהו ישתגע ובכל זאת יחליט על כך) אפשר לעבור בשלום, אם נערכים אליו נכון ומכינים את הילדים היטב. אני מציעה לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לעזור הן בכתיבת חו"ד רלוונטית (לאחר שיכיר את הרקע שלכם) והן בהכנת המשפחה לחודשים של ההיעדרות, אם חלילה תגיעו לשם. מאחלת לכם שהדין ייטה לכף זכות, ושלא תידרשו לעבור את החוויה של המאסר. עם זאת, זכרי שגלים גבוהים יכולים ללכד מאד את המשפחה, ולהפוך את היחד שלכם לכוח איתן. שולחת לך מכל לבי איחולים לשנה טובה ולחירות. ליאת

ליאת שלום רב, אינני מכירה אותך אבל אנא הרשי לי להחמיא לך כי את מדהימה! דברייך ריגשו אותי עד מאוד ולמרות שאינך מכירה אותנו באופן אישי התחושה היא שאת מבינה מאוד לליבנו וכאילו כבר הכרת אותנו. תודה רבה על תשובתך המועילה, שאלתי היא האם ניתן לקבל חוות דעת מפסכולוג ילדים קליני במסלול ציבורי שאינו כרוך בתשלום של אלפי שקלים לחוות דעת, שאלתי נובעת מצב כלכלי קשה שכאמור נקלענו אליו ב 3 שנים האחרונות עקב התקרית. שוב תודה רבה לך ובעיקר על הרכות והתפילות המחממות את הלב. פלונית.

שלום, לבני בן השנתיים וחצי יש קשיי פרידה.כלומר הוא פורץ בבכי אם הסבתא הולכת הביתה,אבא שמשאיר אותו בגן והולך לעבודה (הילד מגיל 8 חודשים בגן ועדיין בוכה כל בוקר),אפילו אם הוא יוצא מהגן יחד עם ילד נוסף מהגן,ברגע שהילד פונה לביתו באמצע הדרך הוא בוכה.לא מדובר בבכי של כמה דקות אלא הרבה יותר זמן.לא עוזר שמכינים אותו לקראת הפרידה,לדוג' "סבתא עוד מעט הולכת הביתה לישון"-הוא ייפרד ממנה ויתן לה נשיקה וברגע שהדלת תיסגר הוא יכנס להיסטריה.הוא בוכה רק אם מישהו נפרד ממנו,אבל אם הוא זה שהולך הביתה הוא לא יבכה (אם הוא חוזר הביתה מסבתא הוא לא יבכה)לא יודעת אם זה קשור אבל הגננת מסרה שהוא מגלה קשיים כשיש מעברים.כלומר הוא בוכה אם מהריכוז עוברים לחוג או שיוצאים לחצר.ממה זה נובע ? מה את מציעה לעשות ? תודה.

שלום שקד, יש ילדים שמתקשים במעברים יותר מחבריהם, ויכולות להיות לכך סיבות שונות. הסיבה השכיחה היא קשיים בוויסות (גם החושי וגם הרגשי). מציעה לגשת לאבחון אצל מרפאה בעיסוק, ולטפל בנושא הוויסות. הבכי בפרידות יכול להיות קשור לבעיה בוויסות הרגשי (גם גירוי מתון מעורר תגובה רגשית עוצמתית, וקשה יותר להירגע). להורה יש תפקיד מווסת: אפשר להכין את הילד (כמו שאתם עושים נכון), לעזור לו להירגע בעזרת הסחות דעת או אסטרטגיות יעילות אחרות (בובת פרווה שאפשר לחבק, משהו מתוק, גרייה חושית חזקה, וכד'). בנוסף, כדאי שאתם, ההורים, תישארו רגועים ושלווים בזמן שהוא בוכה. לפעמים, הציפייה שלנו, המבוגרים, להתפרצות או לבכי יוצרת מתח מקדים, אצלנו ואצל הילד כאחד, ורצוי להיות מודעים לכך ולנסות להישאר שקטים למרות הסערה של הילד. הבשורה הטובה היא שככל שהילד גדל, גדלה גם יכולתו לשאת מצבי תסכול או מצבים טעוני רגשות, במיוחד אם המבוגרים שסביבו מתקפים את הקושי שלו, ונשארים רגועים ולא שיפוטיים. בברכה ליאת

יש תופעה בכיתתי של עצירת נשימה של מספר תלמידים מכיתתי בזמן שיעור: הם נוגעים אחד בשני בעורף בנקודות מסויימות בגוף, מורידים את הראש ועוצרים נשימתם,. משיחה עם כל אחד מן התלמידים עולה כי הם חשים בהיי כשנשימתם נעצרת והם מפנטזים על משהו...מה לעשות? התופעה התרחבה ליתר הילדים בשכבה  

שלום רב, נדמה לי שהייתי מטפלת בזה ברמה מערכתית, בשיתוף פסיכולוג ביה"ס, הנהלה ו-וועד ההורים. זה לא עניין למחנכת כיתה לבדה. בברכה ליאת

יש לי מערכת יחסים עם חבר מזה 13 שנה. החבר משרת בקבע. שמתי לב לכך שבמשך שנות הכרותי עם חברי הוא נוטה לחפש אשמים. ולהאשים את כולם מלבד את עצמו. גם כאשר אני מוכיחה אותו על טעותו הוא אינו לוקח אחריות ומחפש פירצות בסיטואציה למצוא אשמים. לא מוכן להודות בטעויות בכלל. הוא בן 30 ואני 22. זה מגיע למעגל סגור שלא ניתן לפרוץ אותו: הוא מאשים, אני משקפת לו שהוא מאשים והוא אומר שמשהו אצלי לא בסדר שתירגמתי זאת שהוא מאשים, אך כלל לא התכוון לכך. דוגמא קטנה: קנינו נעליים ביחד שהיו צריכים תיקון. כעבור שבועיים התקשרתי לברר מה עם הנעלים ואמרו שעדיין לא מוכנים בגלל החגים. החבר אמר לי; אמרתי לך להתקשר אליהם בשבוע שעבר וכך היו מזרזים את הנעליים . מה לעשות איתו? מה לומר לו בכל פעם שמאשים אותי?

שלום רויטל, נדמה לי שבחרת בפורום הלא נכון. בכל מקרה, עפ"י חשבוני, אתם ביחד מאז היית בת 9 והוא בן 17. יכול להיות שהוא מתייחס אלייך כמו הורה לילד, ולא כמו אל בת זוג? ליאת

היי, אני נמצאת בהליכי גירושין, בעלי עזב את הבית לפני כ-4 חודשים, ורואה את הילדים פעם בשבוע-שבועיים למשך שעה -גג! לאחרונה היה ביני לבין בעלי פיצוץ והוא נעלם לילדים (לא מתקשר ולא בא לראות אותם) כבר שבוע וחצי. יש לי תאומים בני 5, בן ובת. הבן שלי כל הזמן שואל על אבא שלו "מדוע אבא לא מתקשר?" "מדוע אבא לא בא לראות אותנו?" וכו'... מה עליי לענות? האם עליי לשקר או להגיד את האמת? אני פוחדת שהאמת תפגע בהם מאוד ואני עלולה "להזיק" לגוזלים האלה שגם ככה עוברים תקופה לא קלה בכלל! אודה לך על תגובתך המהירה לפני שבני ישאל שוב פעם.. תודה רבה.

שלום מירב, מציעה לשלוח סמס לאבי הילדים, ולספר לו כמה הם מתגעגעים ושואלים עליו. נסו לגלות בגרות, להתעלות מעל למאבקים ביניכם, ולנסות לגבש סוג של 'אמנה' משותפת, לפיה כל המריבות, הוויכוחים והפיצוצים ביניכם יישארו הרחק מתודעתם של הילדים ולא ישפיעו על קצב ותדירות המפגשים איתם. כשהילדים שואלים על אבא, תצטרכי להתעלות על כעסך, להבטיח להם שאבא אוהב אותם מאד, מתגעגע אליהם וחושב עליהם - גם כשהוא רחוק מהם. אל תבטיחי להם לוח זמנים, אך תוכלי להביע תקווה שבקרוב יתראו איתו. אם אם נחשפו לריב או צעקות ביניכם, הדגישי שהם עצמם אינם קשורים לזה, ואינם אשמים בכך שאבא איננו. חזרי והדגישי כמה הם חשובים לו ולך, וכמה שניכם תמשיכו לדאוג להם תמיד כהורים, ללא קשר לפירוק הנישואין שלכם. תוכלי לשלוח לבעלך צילום של תשובתי, או לינק לכאן. בהצלחה ליאת

האם זה נורמלי שילדה בת 8 תגיד שהיא מאוהבת ושיש לה פרפרים ותדבר על זה עם חברים .. ואחרי כמה חודשים היא כבר מאוהבת במישהו אחר מהכיתה? זה לא מוקדם?

שלום שרית, התאהבות היא אחת המתנות הגדולות שקיבלנו, ויש מי שלומדים ליהנות ממנה כבר בגן הילדים. מסתבר שגם בגיל החביון, אשר בו ההתעניינות המינית בבני המין השני "יורדת למחתרת", ישנן התאהבויות עזות, פרפרים בבטן וכל השאר. תפרגני לה... זה יופי. בשמחות ליאת

אני בת 15 שנולדתי ההורים שלי היו חברים ולא נשואים , לאחר שנתיים הם נפרדו וככה זה נשאר אמא שלי התחתנה עם בחור אחר כשהייתי בת 4 ואחותי הראשונה נולדה לאחר שנה מהנישואים בעלה היה אדם נורא , הם היו רבים כל לילה , בשעות מאוחרות , זה היה מגיע למצב של משטרה או שאנחנו עוברים לסבתא שלי בשלוש לפנות בוקר הוא גם היה מרבה להרביץ לאחים שלי ( יש לי שלוש אחיות ואח אחד ) ולצעוק עליהם , לאחר תשע שנים של נישואים הם התגרשו כשהייתי בת 13. לפני כשש שנים המצב בבית היה גרוע , אמא שלי האיימה להתאבד , ולפעמים הייתה יוצאת מהבית ומשאירה אותי לבד בבית עם הילדים , כרטיסים של קופת חולים וכסף היא תמיד אמרה שתמצא בית ותחזור לקחת אותנו היא היתה חוזרת אחרי שעתיים , אבל תמיד רציתי שהיא לא תחזור .. לא היו לי חברות , מצב שחזר על עצמו כבר כמה פעמים , הייתי מסתובבת לבד בבית הספר והייתי הבדיחה של הכיתה ואז יום אחד התחלתי לדמיין , לדמיין איך היו נראים החיים שלי אם דברים היו נראים אחרת המצאתי לי חברים חדשים , בית חדש , אישיות חדשה ומראה חדש וכאילו ניהלתי סרט בתוך הראש שלי ככה זה המשיך , לאחר שנה הכרתי קצת חברות אך העולם הדמיוני שלי גלש לעולם המציאותי , והתחלתי להאמין שהם באמת קיימים , סיפרתי לחברות שלי שאני יוצאת איתם , והולכת איתם למסיבות ושותה , הייתי אומרת לכולם שיש לי בעיית שתייה כי ככה הרגשתי הייתי אומרת שהם חברים שלי כי זה מה שחשבתי , לא האמנתי שאני משקרת זה הכל היה נראה לי נכון ומציאותי ככה זה המשיך , עד לפני שנה וחצי בערך שהבנתי שהם לא אמיתיים , ושזה הכל שקרים ניסיתי להפסיק עם השקרים אבל היה לי ממש קשה , זה נהיה חלק מהשגרה שלי היום סיפרתי לאמא שלי , והיא אמרה לי שזה הכל תשומת לב למרות שכבר כמה זמן אני מבקשת מימנה להיפגש עם פסיכולוג , אחיות שלי הלכו לטיפולים וממש השתנו מאז אבל לי היא אומרת שהכל בסדר , אבל אני מרגישה שהיא פשוט מנסה להשתיק אותי אז רציתי לדעת , האם זה באמת תשומת לב ואם יש משהו שאני יכולה לעשות, מישהו להיפגש וכדומה.

שלום שירה, עולם דמיוני, כמו שלמדת בעצמך, יכול להיות נחמה גדולה לאדם בודד וסובל. כדרכם של מנחמים, גם הדמיונות באים כשצריך אותם, ונעלמים כאשר האדם הסובל כבר יכול להתמודד בכוחות עצמו. כרגע, גם אני חושבת שטיפול פסיכולוגי יכול להיות דרך טובה ומועילה יותר להתמודד עם המציאות, וחשוב לשכנע בכך גם את אמא. נסי לדבר איתה שוב (אולי אפילו להראות לה את התכתובת הזו, בינינו), ולשתף אותה בתחושותייך. תוכלי לחזור ולהדגיש בפניה שלמרות שאת *נראית* בסדר, קשה לך מאד להתמודד עם כל המהומה שנוצרה בעולמך הפנימי והחיצוני, ולכן את צריכה עזרה. אם תרגישי שזה לא עוזר, נסי לגייס לעזרה את יועצת ביה"ס. בהצלחה ליאת

הי אני מטפלת בתינוקת בת שבעה חודשים (מטפלת בה כבר בערך שבועיים.) לצערי אני מרגישה שהיא אינה מחייכת אליי כשאני שרה או מדברת איתה,הרבה פעמים אני משחקת איתה ויושבת לצידה והיא אינה מגיבה. יש דברים מסויימים שאני עושה כי אני יודעת שיצחיקו אותה והיא אוהבת (היא מגיבה אליהם מאד כשבני משפחתה עושים לה אותם) אבל ברוב המקרים כשאני עושה אותם היא אינה מחייכת או מגיבה אליהם,נראה כשמגיעים בני המשפחה היא מתהפכת לגמרי ופתאום שמחה ואני לא מבינה מה אני עושה לא בסדר. ברור לי שקשה לה,שזו הסתגלות, גם הגמילה מההנקה קשה לה מאד,אבל מה לעשות? אם רלוונטי אז כן יש לי ניסיון רב עם ילדים ותינוקות ואני יודעת איך לגשת,לדבר עימם וליצור עימם כימיה אבל בסיטואציה הזו אני דיי אובדת עיצות.. (את אימה שיתפתי בעניין אבל לא נראה לי שהיא מודאגת כל כך,ולי זה מאד מפריע..)

שלום תמר, התינוקת הגיעה לגיל המתאפיין בחרדת זרים קשה. בגיל זה תינוקות מבחינים בין בני המשפחה לבין אנשים אחרים, ומגלים העדפה ברורה של ההורים או בני המשפחה המוכרים על פני הזרים. נסי לא להיעלב או להילחץ מזה, ולהרוויח את אהבתה ואמונה לאט. כבדי את החשדנות שלה, וזכרי שבהיעדר תחושת זמן, ההיעלמות של הוריה אל מחוץ לטווח ראייתה גורם לה לחשוב שנעלמו לה לתמיד. התגובה הרגשית שלה תואמת לגיל ולנסיבות, ולכן לא מאד מדאיגה. עם טיפול מסור וחם והשתדלות מצידך - זה יעבור. בהצלחה ליאת

שלום אני אם וסבתא לשני נכדים שאחת בת חמש והשני בין שנתיים ובעקבות ריב עם ביתי אנני מרגישה שאני רצויה בביתה והיא מסרבת להביא אותם אלי אני מתגעגעת מאד אליהם ואל ביתי אבל כרגע היא מתחפרת בעמדה שלה למרות שאני הצד הפגוע חיכתי שהיא תירגע והתקשררתי לפני החג והיא אמרה לי שהנכדה הכינה מתנה אבל היא לא מתכוונת להביא אותם והיא כל הזדמנות מעבירה מסרים שאני פוגעת בנכדים בזה שאני לא רואה אותם והם כל הזמן בוכים ומבקשים אותי עלי לציין שהקשר שלי עם ביתי ונכדי היה יומיומי ואינטנסיבי מה עלי לעשות ואיך לנהוג עם ביתי ונכדי האהובים דבר נוסף שעלי לציין הוא שתמיד ביתי חושבת שהיא צודקת ורק היא יודעת והאחר הוא טיפש והיא שקרנית פתלוגית מאובחנת ולא מוכנה לקבל טיפול ועד למריבה זו הבלגתי אשמח מאד אם תיעצו לי איך לנהוג

שלום אביטל, אני מבינה ממה שכתבת שההחלטה להימנע מלהגיע לביתה של בתך היא שלך ולא שלה, וזה כבר דבר טוב. זה טוב, כי את יכולה להחליט אחרת ולראות אותם כמה שתרצי. אני מניחה שבוויכוחים ובריבים שלכן אין 'טובים' ו'רעים', 'צודקים' ו'טועים'. בגילך, את כבר יודעת בוודאי שלכל מטבע יש שני צדדים. לכן, במקום לדבר על בתך במונחים שיפוטיים ומעליבים, אני מציעה לנסות לגשר על הפערים מבלי לנסות לשנות אף אחד. קבלי את העובדה שאין ביניכן הסכמה, והחליטי לוותר מראש על מאבקי הכבוד. במאבקי כבוד יש בדר"כ בעיקר מפסידים (כמו שאת רואה). עדיף לוותר על הכבוד ולהרוויח את היחסים, מאשר להישאר עם הכבוד מרוחקת מהנכדים. מה את אומרת? ליאת

בתי בת שנתיים בדיוק התחילה ללכת למשפחתון השנה 2012/2013 , ביום הראשון הייתה שמחה רק שעה אחת כשהתחיל אחד הילדים לבכות בכתה גם ומאז היא לא מפסיקה לבכות כמעט על כל דבר , ובבית כשמדברים על המשפחתון נהיית עצובה ואומרת:"לא רוצה ללכת למשפחתון" ,המטפלת אומרת שכל הזמן היא רוצה אמא , ושואלת איפה אמא ובוכ, כששומעת קול של מוכונית אומרת שהנה אמא באה ומתחילה לבכות , כשהטלפון של המטפלת מצלצל גם מתחילה לבכות והיא רוצה שהמטפלת כל הזמן תישאר לידה , ותיתן לה יד . עוד דבר, המשפחתון יש בו שלושה בנים ורק היא בת .הילדים חלק בגילה וחלק קטן יותר, אבל המטפלת אומרת שהיא מדברת טוב יותר מכולם , ויודעת דברים יויתר מכולם. מה לעשות? האם להעביר אותה למקום אחר?! האם זה משפיע.?

שלום רב, בגיל שנתיים כבר אפשר לשלוח ילדים לגן, ותמיד עדיף גן מסודר הנמצא בפיקוח. משפחתון של ארבעה ילדים יכול להיות מפתה, אך אם מדובר במטפלת אחת המתחלקת על ארבעה ילדים (חלק מהם עדיין תינוקות ממש), יש חשש שאינה מצליחה להגיע אל כולם ולהעניק לכל אחד מהם את מה שצריך ברגע נתון. מעבר לכך, אנחנו עדיין בתחילת שנה, והילדים הקטנים עדיין מתקשים, במיוחד עכשיו, בתקופת החגים ש'שוברת' את הרציפות. אם את מתעקשת להשאירה במשפחתון הזה, נסי להשאירה שם למשכי זמן קצרים (שעה שעתיים) ולהעלותם בהדרגה, לפי יכולתה. בברכה ליאת

היי, בתי מאז שהלכה לגן לא רוצה לישון יותר מחצי שעה בצהריים,ואף מרבה לבכות ללא הפסקה-במיוחד שמניחים אותה לשינה צהריים או לילה. האם הבכי המרובה לא יכול לגרום לבתי בעיות כלשהם? אם אני נשארת איתה בחדר ומלטפת אותה היא לא מפסיקה לבכות,האם לאחר בכי היא תרדם למרות שאני נמצאת איתה בחדר?האם לא עדיף לעזוב את החדר ולתת לה לבכות? האם חצי שעה של שינה במהלך היום ושינה של 10 שעות בלילה מספיק לתינוקת בת שנה?

שלום מעיין, בכי ממושך ועקשני אצל תינוקת בת שנה מחייב התייעצות עם רופא ילדים. הוא גם יוכל לתת לך תשובות לגבי שעות השינה ההכרחיות להתפתחות תקינה. באופן כללי, אני מאמינה שלא תמיד נכון לעזוב תינוק בוכה ולהניח לו כך לזמן רב. הוא אולי יירדם בסוף מרוב התשה, אך עלול לפתח מצוקה רגשית ולהתקשות לבטוח בעולם בכלל ובהוריו בפרט. בברכה ליאת

שלום, עליי לנאום במשך 5 דקות באוזני שכבה יא-יב על הנושא בחירה מול גורל, אילו היבטים ייעוציים כדאי שאזכיר בנאום, דוגמאות?

שלום מכיוון שמדובר בחמש דקות נאום, אני הייתי מדגישה כמה אפשרויות בחירה יש לנו בחיים,לבחור את החברים, לבחור את הבגדים, וכו' לבחור לשאוף לשינוי או לבחור להשאיר את ה"גורל" כמו שהוא, ומנגד מדגישה את התחושה שהגורל קבוע ובלתי ניתן לשינוי עם הסבר עד כמה יש דברים גם בגורל שניתן לשנות (למשל, אי אפשר לבחור משפחה אבל אפשר לבחור איך להתנהל בתוכה נכון, לבחור בדברים "טובים" שיכוונו אותנו להגשמת השאיפות כו') אני לא כל כך מכירה את השכבה של יא-יב,מניחה שמה שחשוב להם בגיל זה הוא מראה וחברים..? הייתי בוחרת דוגמאות מהעולם שלהם , רצוי הומוריסטי כדי להסביר את זה.(מצטערת, כרגע לא עולה לי משהו אסוציטיבי) לדעתי,מסר חשוב לחיים, לדעת שיש לנו אפשרויות רבות לבחור את עתידנו, שהוא לא נקבע מראש,ובעיקר בסיטואציות קשות עלינו לבחור במעשים שיובילו לגורל טוב יותר.. מקווה שקצת עזרתי.

נזכרתי פתאם בסרט שר הטבעות.. Frodo's Choice The tears fall fast and heavy down my cheeks. "I wish the ring had never come to me. I wish none of this had happened." "So do all who live to see such times, but that is not for them to decide. All you have to do is decide what to do with the time that is given you."

אני מחנכת של תלמיד שפנה אליי והציג את בעייתו: הוא שמן מאוד ומתבייש מגופו. לאורך השנים מכיתה א-י קיבל מהרופא המטפל פטור משיעורי ספורט בשל כאבי גב, בירכיים. השנה הרופא טוען כי אין קשיים בריאותיים ולכן לא יוכל לפטור אותו מספורט, מה גם שהשנה הוא לומד בכיתה יא וזו כיתה חשובה לקראת בגרויות. אולם בעייתו של התלמיד היא גופו- התלמיד באמת שמן מאוד והיה צורך לתפור לו מדים למידותיו. הוא ציין את השומנים בחזהו ובחלקי גופו ולכן לא מתעמל. מה לעשות? הוא חושש שילעגו לו כמו בשנים קודמות

כל הכבוד לך על האכפתיות שלך. יש קבוצות תמיכה לבני נוער שמנים. הוא יכול להיעזר בהם. עדי

שלום רב, חייבת להודות שאני כועסת על הרופא שבמשך עשר שנים פטר את הבחור מפעילות גופנית, שאולי הייתה מצילה אותו מהנסיבות העכשוויות. בכל מקרה, לא לגמרי ברור לי מה את שואלת? האם לפטור אותו משיעורי ספורט? כיצד לטפל בבושה שלו? כיצד לעזור לו להתגבר על בעיות בדימוי העצמי שלו? אלה שאלות גדולות, שצריך לדון בהן מתוך שיקול דעת ומתוך התחשבות באישיותו, בסטטוס החברתי שלו, במצב הבריאותי שלו, וכד'. ברמה הפרקטית, אפשר לסייע לו למשל בפטור משיעורי ספורט רק אם יוכיח לצוות ביה"ס שהוא לוקח על עצמו פעילות גופנית ברמה הפרטנית, למשל עם מאמן כושר פרטי. אפשר גם לבקש מהמורה לספורט שיכין עבורו תכנית מיוחדת (ממש כמו שנותנים הוראה מתקנת למי שצריך), אותה יבצע בביתו, תוך מעקב של ההורים. בעיני, יש כר נרחב של פעולות שאפשר לעשות איתו, אך כאמור צריך להצטייד ברצון טוב, ראש פתוח והיכרות עם אורח חייו ואישיותו. אגב, הדבר האחרון שהייתי בוחרת בו זה פטור מפעילות גופנית. זה אולי קל עבור כולם, אך הרסני מאד עבור הנער שלכם. בהצלחה ליאת

יש לי בשכבה ח עולה חדשה דוברת ספרדית. אותה תלמידה החלה לימודיה בבית סיפרנו בכיתה ז באולפן שם למדה עברית כל השבוע לרבות מתמטיקה ואנגלית. בנובמבר אותה שנה קיבלנו הודעה ממקיף אחר בעיר כי התלמידה נרשמה שם ללימודים. ובפברואר אותה שנה נתבשרנו כי התלמידה החליטה לחזור לבית סיפרנו מהסיבה שיש אצלנו אולפן לעיברית. בחודש מרץ פניתי להורי התלמידה בהמלצה להפנותה להערכה פסיכולוגית על מנת לעמוד על יכולותיה וקשייה של התלמידה. ההורים הביעו התנגדות נחרצת ורק לאח מסע שכנועים נעתרו לבקשתי. במקביל שוחחתי עם הפסיכולוג הרלוונטי דובר הפת האם של התלמידה . אולם מתברר לי כי אין מספיק חומר ונתונים על התלמידה על מנת שאוכל למלא את הדוח לפסיכולוג טרם ההערה הפסיכולוגית. לכן החלטנו -צוות בית הספר כי תוגש בשנה הבאה. השנה התלמידה עודנה באולפן וזימנתי שוב את ההורים לשיחה עימי. שיקפתי להם את קשייה של התלמידה מבחינה לימודית: קשיים רבים בקליטת השפה העיברית, בהבנה , בקריאה ובכתיבה. אחיזת עיפרון לקויה. מבחינה חברתית: קושי ביצירת קשרים חברתיים, מופמות יתר, התייחסתי לתצפיות שערכתי על התלמידה: בהפסקות לבד, לא מתקשרת עם אף אחד. נראית מפוחדת, חסרת ביטחון. מבית הספר שהגיעה דיווח האב כי למדה בבית ספר פרטי ברמה גבוהה. האב ציין כי לביתו יכולות טובות אלא שאיננה יכולה להביאן לידי ביטוי בשל קשיי שפה. בציורי התלמידה מופיע בין היתר כלוב פתוח ומוח יוצא ממנו. או משפטים שמתייחסים ליופי כמשהו שולי והפנימיות חשובה יותר. בשיחה של השנה עם ההורים הם כעסו משום שהפסיכולוג לא יצר איתם קשר בשנה שעברה כפי שהובטח להם. לכן הם מסרבים לחתום על הערכה פסיכולוגית בשנה זאת. יצויין כי ניתן ללמוד באולפן רק בטווח של עד 7-8 חודשים. מעבר לכך, מי שיש לו קשיים באולפן נשאר עוד.זהו המצב עם התלמידה: בשל הסיבה לקשייה נשארת התלמידה עוד באולפן עד להערכת מצבה. מה דעתך על סירוב ההורים ? כיצד לרתום אותם?

שלום רב, כאדוני הארץ הזו, המתנהלים ברוח השורה "להיות עם חופשי בארצנו", קשה לנו לפעמים להיכנס לנעליו של המהגר, המתמודד עם שבר עמוק בתחושת הרציפות, עם משבר זהות, עם קשיי בירוקרטיה ופרנסה, עם קשיי שפה, ועם תחושת זרות שאינה מתפוגגת גם שנים רבות אחרי העלייה ארצה. אם להורה 'רגיל' קשה לבלוע רעיון של אבחון או תיוג ילדו כמתקשה או חריג (יש לא מעט דוגמאות לכך אפילו בפורום שלנו), על אחת כמה וכמה להורה-עולה, אשר לפעמים כבודו הוא כל מה שנותר לו מחייו הקודמים. הטלת הספק בכישורים וביכולות של הילד, היא לפעמים הקש ששובר את גבו של ההורה המותש גם ככה. לכן, אני מציעה מאד ליזום מפגש בין ההורים לבין הפסיכולוג שדובר את שפתם ומכיר את תרבותם, ולהניח לו להסביר את הנסיבות ואת המניעים להחלטותיכם. לפעמים סילוקו של מחסום השפה והמנטליות עושה את שלו, וההורים משתכנעים בטוהר הכוונות של צוות ביה"ס. בהצלחה ליאת

בננו בן ה10 הסובל מחרדות הגיע אלינו למיטה אתמול ב1 לפנות בוקר אחרי שטען שלא מצא אותנו ופחד בחושך ויצא מן הבית ובכה וקרא לי אמא אמא עד סוף הרחוב כשהוא יחף ועם תחתונים הדלת באמת היתה לא נעולה כשקמתי וזכור לי ששמעתי טריקת דלת ממש לפני שנכנס לחדר שלנו האם זו היתה הליכה בשינה? כי הוא זכר לספר בדיוק מה קרה ושהיה יחף ושאשה מאחד החלונות ביקשה ממנו שיהיה בשקט מה עלינו לעשות לבירור? ילד שעובר אלינו כל לילה למיטה לפנות בוקר וסובל מחרדות ובעיות התנהגות תודה רבה

שלום ליאור, למיטב ידיעתי (איני מומחית להפרעות בשינה) הליכה בשינה, המכונה גם סהרוריות, מתאפיינת במצב תודעתי אחר, הגורם לאדם לא לזכור דבר וחצי דבר מאירועי הלילה בבוקר המחרת. מציעה לך להתייעץ עם רופא הילדים ולבקש הפנייה למעבדת שינה. לצורך הטיפול בחרדות ובבעיות ההתנהגות - פנו לפסיכולוג ילדים קליני, ובקשו עזרה. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום רב, אני לא בטוחה שאת מתעסקת גם בעולם התינוקות,אבל בכל זאת אנסה לשאול. ביתי בת חמישה חודשים, מגיל חודשיים לערך,מסרבת ללכת לאנשים אחרים פרט אלי ולאביה.בכל פעם שאני מוסרת אותה לקרוב משפחה,ואנט מדברת על קורבים כמו סבא וסבתא,היא מתחילה לבכות,לצרוח ולהראות פרצוץ מבוהל. אני ממש מיואשת,ולא יודעת מה לעשות.חודש הבא היא נכנסת למעון ואין לי מושג איך היא תסתדר שם. כמו כן,היא תינוקת דיי בכיינית,, וכמובן לאחר שאני שוללת רעב,עייפות וכו...האם זה קשור לעודף רגישות חושית? מה הבעיה והאם יש לי דרכי פעולה כדי להקל עליה?????

שלום לילית, לא מדובר בבעיית התנהגות, אלא לשלב נורמלי בהתפתחות, שמכונה "חרדת זרים". בדר"כ זה מתחיל סביב גיל חצי שנה, אך יש ילדים שמקדימים, ומגיבים עוד קודם בהעדפה ברורה לדמויות ההורים המוכרות על פני אנשים אחרים. למרות שזה נראה לעיתים כסתירה, ילד שזוכה לנוכחות הורית יציבה ועקבית, ולא נמסר הרבה ל'ידיים זרות' בינקותו, מפתח עמדה של אמון וביטחון בעולם, ובהמשך יש סיכוי רב שיפתח יכולת טובה לתקשר עם אנשים, לבטוח בהם ולקיים עמם קשרי גומלין. אני מציעה לכבד ככל האפשר את העדפותיה של ילדתך, ולא למסור אותה נגד רצונה לידיהם של קרובי משפחה בניסיון "לגמול" אותה מהבכי או התלות בכם. בהחלט יכול להיות שהקליטה בגן החדש תארך זמן ותדרוש משאבי התמודדות ממנה ומכם. זכרי לעשות את הדברים בקצב איטי והדרגתי, ולאפשר לה להיקשר לאנשי הצוות (רצוי לדמות אחת מועדפת תחילה, ואז גם לשאר) בקצב הנכון לה. איני יכולה לענות בנושא הרגישות החושית. זה משהו שתצטרכו לברר עם מרפאה בעיסוק. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן שנה וחודש ,במהלך השנה האחרונהה לא הרגלנו אותו לישון ולהירדם באופן עצמאי,במהלך היום היה נרדם על הידיים ואז היינו מעבירים אותו למיטתו ובמהלך הלילה היה נרדם במיטתנו ואח"כ הינו מעבירים אותו למיטתו (שנמצאת בחדר שלנו). חשוב לציין שמאז שהלך לגן הוא מאוד מאוד מפחד מהמיטה שלו וברגע שמניחים אותו שם הוא מתחיל לבכות ולצרוח ללא הפסקה.ניסינו להיות לידו ללטפו ,לחבקו,לדבר אליו אך זה לא מצליח וכל עוד הוא נמצא במיטתו הוא בוכה וצורח במשך כמה שעות. מאז שהלך לגן אנו מנסים ללמד אותו להירדם לבד אך זה לא מצליח- בלילה לאחר שהוא עייף מאוד מאוד (שעה 20:00) אנו מניחים אותו במיטתו ולאחר בכי של 10 דקות וצרחות הוא נרדם לבד,לעיתים יושן כל הלילה ולעיתים מתעורר ומתחיל לצרוח עד אשר אנו מעבירים אותו למיטתנו(ניסינו לתת לו לבכות כחצי שעה אך לא נרגע עד שהעברנו אותו אלינו). בצהריים (בימי שישי,שבת ) למרות שהוא קם בבוקר ועייף מאוד אנו שמים אותו במיטתו ב-15:00 הוא בוכה וצורח כמה שעות ללא הפסקה ובסוף נרדם אך לאחר 20 דקות קם ולא רוצה לישון יותר עד הליה למרות שהוא ממש ממש עייף. יש לציין שאנחנו כבר לא יודעים מה לעשות,אנחנו כן שמים לו גבולות,אנחנו כן משאירים אותו לבד בחדר ,אך לא רואים שום תוצאה הלכה למעשה כבר לאחר 3 שבועות-כאילו סתם אנחנו נותנים לו לבכות. האם אפשר לקבל הצעה פרקטית מה עלינו לעשות ? כי ברגע ששמים אותו במיטתו הוא מתחיל לבכות ולצרוח ללא הפסקה,אך אנחנו לא מוותרים ונותנים לו לצעוק ולבכות (מדי 10 ,15 דקות נכנסים מלטפים אותו ומיד יוצאים)ולמרות זאת לאחר 3 שבועות עדיין אין תוצאות.כלומר הוא עדיין לא נרדם לבד בצהריים במשך כמה שעות למרות שבלילה הוא בוכה 10 דקות ונרדם. למה התינוק קם רק בצהריים לאחר 20 דקות שינה למרות שלא ישן כל היום ובלילה יושן בד"כ כל הלילה?מה עלינו לעשות שישן גם בצהריים?מה עלינו לעשות שירדם כאשר הוא עייף? האם הבכי הרב לא יכול להזיק לו?האם עלינו להכנס אליו לעיתים יותר תכופות כאשר הוא בוכה?

שלום שוש, למרבה הצער, לא תמיד הפורום שלנו יכול לתת מענה שיחליף טיפול. אני אישית לא מצדדת ברעיון של להניח לתינוק לצרוח שעות. בנך עדיין תינוק שאינו מדבר, והעובדה שהכנסתם אותו עכשיו לגן לא הופכת אותו ל'גדול'. הניסיון להתעקש איתו דווקא עכשיו על 'פרינציפים' נראה לי לא נכון, וגם אם כן, חשוב לעשות את הדברים עם רציונל. אוכל לומר לך באופן כללי מאד, שכל גישה שתנקטי חייבת להיות מיושמת בעקביות, אחרת (כמו שציינת בעצמך) חבל על כל הסבל שעברתם. אני מרגישה שעלייך לקבל עזרה, בעיקר בהבנת היכולות הרגשיות של תינוק בגיל שנה, ואיך מציבים גבולות בגיל זה מבלי לפגוע בתחושות האמון והביטחון שלו. פני לפסיכולוג ילדים להדרכת הורים, או - אם נוח לך יותר - ליועצת שינה של גיל הינקות. בברכה ליאת

איך ניתן להסביר את העובדה כי התינוק מפחד כל כך ממיטתו(ברגע שמניחים אותו שם הוא מתחיל לבכות ולצרוח) ודווקא בצהריים לאחר שקם בשש בבוקר ועד 15 לא יושן כאשר מניחים אותו הוא בוכה במשך שעה ושנרדם רק ל20 דקות עד חצי שעה ,ובלילה בוכה 5 דקות ונרדם מ20:00 עד 6 בבוקר ? איך יכול להיות מצב שהוא לא מתעייף למרות שלא ישן? אם התינוק יושן רק חצי שעה בצהריים ובלילה יושן 10 שעות זה לא יכול להזיק להתפתחותו אולכל דבר אחר(החוסר שינה בצהריים)?

קוראים יקרים, לא יכולה שלא לשתף אתכם בכתבה מעניינת שפורסמה בכלכליסט, ובתוכה הפנייה לכתבה נוספת, המדברת על התופעה גם אצלנו, בישראל. חומר למחשבה. http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3578879,00.html מעניין לא פחות לקרוא גם את הטוקבקים לכתבה מצויינת זו. אם תרצו, אפשר יהיה לפתח כאן דיון בנושא. אשמח לשמוע מה חושבים פה בפורום שלנו על התופעה. שבת שלום ליאת

הי ליאת, אני עובדת בתיכון קיבוצי איזורי גדול, ובתחילת השנה שלחנו את הכתבה על הורות הליקופטר לכל המורים, בבקשה שיפיצו גם להורים. אני מניחה שאני נחשפת לתופעה בעוצמה גבוהה יותר מכיוון שאני עובדת עם התלמידים בעלי לקויות הלמידה בביה"ס, ומטבע הדברים כשילד נתקל בקשיים אובייקטיביים- ההורה מגונן ביתר שאת. חשוב, כאנשי מקצוע, לגלות אמפתיה לתחושות של ההורה ולהראות שמבינים את הכוונות הטובות (לעיתים זה לא קל, כי עלולה להופיע גם תוקפנות כלפינו כמייצגי המערכת), אך להנחות ולהראות שזה בעוכרי הילדים... כמה פשוט לי לראות את זה כמורה. אבל כאמא לבנותיי המלחמה עם עצמי קשה יותר. אני באופן מודע ומלאכותי מזכירה לעצמי לא להתערב הרבה פעמים, ולתת לבנות שלי את הבסיס הרגשי והבטחון על מנת שיוכלו להתמודד במהלך היום בגן גם עם מצבים שאינם מצבי אידיליה. הורים רבים נכנסים מול הגננת לרזולוציות שאי אפשר לתאר. אני משדרת לבנות שבגן הגננות מחליטות, ואני כמובן עם יד על הדופק ובמקרה הצורך שואלת, מבקשת הסברים- אבל נותנת לבנות את החירות להיות בעולם-ללא-אמא לכמה שעות ביום. קל זה לא. חשוב זה כן :-)

שלום רב לך, הבן שלי בן תשע סובל מקשיי קשב וריכוז ומטופל בטיפול הומהופתי בחודש וחצי האחרון לפני מס' חודשים החלו חרדות אצלו בכל מה שקשור אליי הוא בכל פעם כשצריך להיפרד ממנו מוודא שאני לא לבד, לאן אני הולכת ?והאם אני נישראת לבד, הוא חרד לדעת שאני נישארת לבד, לפני יומיים התקשר אליי בשעה 10:00 באמצע שיעור בבית ספר ושאל אותי מה איתי האם הכל בסדר? וכל זה בבכי היסטרי כשהגיע הביתה אמר לי ששמע אמבולנס והיה בטוח שהוא מיועד לי, הוא התחיל מסגרת בית ספר חדש איזור חדש ומאוד קשה לו וניראה לי שזה העצים את התופעה הקשה הזו, מה לדעתך אני צריכה לעשות? האם דרוש טיפול מקצועי? או שצריך לדבר איתו ולהרגיע אותו שהכל בסדר...

שלום סיגל, כמו בכל מקרה של חרדות בילדות, אפשר להסתפק תחילה בניסיונות הרגעה, באמפתיה והכלה (זאת, מבלי להשתעבד לחרדה או לשנות סדרי-עולם בגללה). אם תראי שהמצב מחמיר, ושהחרדה מפריעה משמעותית לתפקוד של הילד (או שלך), מוטב לפנות לפסיכולוג ילדים ולהתייעץ. לפעמים הפסיכולוג ינסה להסתפק בהדרכת הורים ולפעמים יציע טיפול בילד עצמו. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום ליאת, בזמנו פניתי אלייך בנוגע לגמילה מחיתולים של בני, ועזרת לי מאוד. אני פונה אלייך שוב לקבלת עצה. בני בן שלוש בדיוק, ונגמל לפני כחודש וחצי מחיתולים במהלך היום. מהלך הגמילה היה טוב, וכמעט ולא היו פספוסים. קצת רקע נוסף: בני סבל ועדיין סובל לעיתים מנוזלים באוזניים, דבר שגרם לו לירידה בשמיעה ועיכוב שפתי קל, אולם בשנה האחרונה הוא עשה קפיצה גדולה בכל הנוגע לדיבור, ומדבר יפה, אם כי לעיתים סובל מגמגום קל או שמדבר לאט באופן יחסי, בעיקר כשהוא נתון במתח. הרבה פעמים כשהוא רוצה משהו הוא הולך ומנסה לקחת אותו ומיילל במקום לבטא את רצונו בדיבור (עשינו טעות בכך שבגלל שהבנו אותו תמיד, לא התעקשנו שיתבטא בדיבור...). חוץ מזה הוא עצמאי מאוד, שובב מאוד, ודי חסר פחד (לדוגמה: אם הוא רוצה לצאת מהבית הוא פשוט יוצא, בלי לומר כלום לאף אחד, או אם הוא רוצה משהו גבוה הוא יביא כיסא ויטפס כדי לקחת אותו). הוא נכנס לגן עיריה לפני כשבועיים וחצי, וקשה לו מאוד. הוא החל לפספס ולעשות על עצמו פיפי, מספר פעמים ביום. הוא החל לנשוך בגן (אף פעם לא היתה איתו בעיה של נשיכות). הוא לא כל כך משחק בגן עם ילדים אחרים. הביתה הוא חוזר אחרי הצהרון גמור מעייפות (הוא לא ישן שם צהריים, הן לא מצליחות להרדים אותו), ויושב שפוך רוב אחר הצהריים, שבד"כ נגמרים בהתקף זעם רציני. הגננות מתלוננות שמאוד קשה איתו, שקשה לו לפנות לילדים אחרים ושהוא צריך המון תיווך. האם זה בגדר תהליך הסתגלות סביר? ואיך מתמודדים עם הנשיכות? תודה רבה ושנה טובה, יעל

שלום יעל, ראשית, אני מפנה אותך לדברים שכתבתי (כאן, בתחתית הדף) בהודעה תחת הכותרת "תהליך הקליטה בגן חדש". תגובות רגרסיה, כולל נשיכות אצל בני שנתיים-שלוש, הן בגדר הסביר, במיוחד מאצל ילד שמתקשה לתקשר מילולית. את הטיפול בנשיכות יש להשאיר לגננות, מאחר שהתגובה להתנהגות תוקפנית (במיוחד בגיל הרך) חייבת להיות מיידית ככל האפשר. כרגע, כל מה שהייתי עושה זה קיצור יום הלימודים שלו למינימום, והארכתו בהדרגה, בהתאם ליכולת ההסתגלות שלו. בברכה ליאת

בתי בכתה א ויש לה אחות הקטנה ממנה בשנה. אני נמצא איתן רוב שעות היום והן מקבלות תשומת לב רבה. לאחרונה הילדה הגדולה מבקשת להיות תינוקת היא רוצה שאקח אותה בעגלה, מנסה "לינוק" ממני ומאמה מבקשת שאקנה לה מוצץ וכדומה. מרפאה באומנות שעובדת איתה בביה"ס אמרה שאאפשר לה שעה ביום של משחק שבו היא מתנהגת כתינוקת ואני אתיחס אליה ככזאת והמליצה שאף אקנה לה מוצץ.אשמח לשמוע את דעתך בנושא האם לטעמך עלי לנהוג כך?

שלום רן, מסכימה מאד עם המטפלת באמנות, ומפנה אותך לתשובה שנתתי בנושא זה ממש לא מזמן. הנה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-18646#message-18646 שבת שלום ושנה טובה ליאת

בני בן 5 (בקרוב) ונראה שהבנת סיטואסציות חברתיות אצלו היא נמוכה משל שאר בני גילו. האם יש סיכוי סביר שידביק את הפער או שבגילו סביר להניח שהבנת הסיטואציות החברתיות כבר תישאר לקויה? אגב, הוא עם ADHD. תודה, ענת

שלום ענת, לא ציינת על איזה רקע הופיעו הקשיים שלו. יש ילדים הסובלים מבעיות תקשורתיות מתמידות, ויש ילדים שהעיכוב בתפקוד החברתי-תקשורתי שלהם קשור לנסיבות אחרות. יש ילדים שמדביקים את הפער ומתפקדים מצויין לאחר שקיבלו את הסיוע הרלוונטי, ויש ילדים שיצטרכו עזרה לאורך זמן. בכל מקרה, סיוע מקצועי ומיומן יכול לקדם ילדים ולחולל נפלאות ביכולתם לתפקד בקבוצת בני גילם. פני לעזרה. בהצלחה ושנה טובה ליאת

האם יש סוג עזרה ספציפית שנראה לך מתאים? ואני רוצה לתת דוגמא לבעיה: אתמול למשל הוא הזמין ילד מהגן לבוא אליו הביתה, וכשהשילד לא רצה הוא ממש התחנן אליו בחצי-בכי שיבוא אלינו (מה שרק הרחיק את הילד השני). האם יש דרך יעילה להסביר לו שאין טעם להתחנ כי זה רק מרחיק ממנו את הילד? לא נראה לי שהצלחתי להסביר לו.

יחד עם שמחה של תינוק חדש בבית,שהוא מקסים וביקר יונק וישן נכנסנו לתקופה חדשה וקשה,קשה בעיקר כי עוד לא למדנו להיסתדר עם שני ילדים קטנים והגדול שהוא בן שנתיים וחודש ממש נותן לנו בראש,אני יודעת שזה גיל קשה וגם תינוק חדש וגם התחיל גן עם שפה חדשה,אני מודעת שזה יותר מידי אבל איך אני אעזור לו להיתמודד עם כל זה?מה לעשות?כי לראות אותו בוכה על כול שטות ומתפורץ בבכי עם צעקות שלא נגמרות 10-15 דקות זה קשה לי וכואב הלב,גם מתעורר עכשיו בלילות ומבקש אותי רק וכש אני עם הקטן אז בוכה ורוצה רק אותי,אני מנסה לשכב איתו במיטה שלו ולהניק את הקטן ולפעמים זה עובד ולפעמים לא כי מתחלי לבכות שאתן לא יד ואני לא יכולה,או שהלילה קם ב5 ורצה אותי ונגשתי ואז התינוק גם התעורר ובוכה ואני מסבירה לו שאני אקח את התינוק הוא רוצה לאכול ואחזור אליכה ובינתיים אבא יהיה איתך והוא התחיל לבכות עוד יותר וכך גם לא נרדם יותר,במשך היום רוצה רק אותי ולא נותן לקום,כואב לי הלב ולא יודעת מה לעשות,רוצה להמשיך להניק וגם לא לפגוע בילד הגדול שלי.איך זה עובד ביחד.?מה לעשות?איך להיתנהג?

שלום דנה, בנך הבכור עובר כרגע משבר כפול. הוא צריך להסתגל (גם בגן וגם בבית) לרעיון שהוא לא בן יחיד, ושעליו להתחלק בתשומת הלב, שעד עכשיו הייתה כולה שלו. נוסף על כל זאת, בנך נמצא בעיצומה של תקופה לא פשוטה מבחינה התפתחותית, הנקראת גם "גיל שנתיים הנורא", המתאפיינת במאבקי כוח, מרד והתפרצויות סוערות של בכי או זעם. אני מתארת לי כמה קשה לך לנסות ולתמרן בין הרצון להתמסר לתינוק החדש, לבין הרצון להעניק לבנך את מרב תשומת הלב וההכלה שמגיעות לו. אין פתרונות קסם: זה באמת נורא קשה, ויהיה עלייך למצוא לאט לאט את האיזון הנכון. אני מציעה לך לנצל את השבועות הראשונים הללו, בהם התינוק עוד אינו דורש הרבה, ולהקדיש את עיקר תשומת הלב שלך לילד הגדול. שתפי אותו גם בחוויית ההנקה. תוכלי להזמין אותו לשבת איתך כשאת מניקה, לספר לו סיפור שקט תוך כדי, או לראות יחד איתו טלוויזיה או וידאו בזמן ההנקה. למרות שזה נראה לך כרגע בלתי אפשרי וקשה נורא, זכרי שברוב המשפחות זה מצליח בסוף, וכל אחד מוצא את מקומו ותפקידו בבית. אחת העצות הכי טובות שאפשר לתת לך בימים אלה, זה לגייס הכי הרבה עזרה שאפשר, מסבתות, דודות או חברות, שיוכלו לשחרר אותך לטובת הגדול או הקטן בהתאם לצורך. שולחת לך כוחות ואיחולים לשנה נהדרת ליאת

הי ליאת מה שלומך????? כבר התייעצתי איתך בעבר לגבי הבת שלי בת השש לגבי חברה טובה שלה שלא רוצה להיות חברה שלה והסברת לי שלא כולם רוצים להיות חברים שלנו (במיוחד שההורים של הילדה מתערבים ולא איפשרו בעבר בזמן שהיו חברות להיפגש) כיום אותה ילדה מנדה את הילדה שלי מהחבורה כלומר יש לה עוד שתי חברות בחבורה ואתמול ממש הילדה בכתה בבית ואמרה שאמרו לה מכוערת ואף אחד לא רוצה לשחק איתה כמובן שהיום לא הסכימה ללכת לבית הספר ידעתי את מי שצריך לידע בבית הספר אבל מהנסיון אמרו לי שזה תהליך כדי לטפל בעניין בקיצור אני ממש על הקצה להעביר אותה בית ספר (זה בית ספר פרטי) גם שנה שעברה הדינמקות היו מאוד מורכבות והקייטנה לא הסתיימה טוב הילדה מאוד יפה אוהבת ללמוד ומאוד חברותית יוגעת לוותר ולעמוד על שלה הסברתי לה על חברות הדדית מה אני עוד אמורה לעשות????? ם טעיתי בזה שהמשכתי ההית ספר ???? תודה ומקווה שתהייה שנה מתוקה

שלום רוז, אישית, אני לא בעד להעביר ילד לבי"ס אחר, אלא אם עושים זאת ביחד עם טיפול בבעיה האמיתית של הילד. כרגע, אם את חושבת שיש כאן מאפיינים של נידוי מאורגן (חרם), חובתך לדווח על כך למורה וליועצת, שאמורות לטפל בזה מיידית. במקביל לטיפול של צוות ביה"ס, עודדי את בתך לקיים מערכות יחסים קרובות של "אחד על אחד", גם עם בנות פחות מרכזיות. הסבירי לבתך שגם חברה טובה אחת יכולה להפיג תחושות של בדידות, ואפשרי לה לנהל חיי חברה גם מחוץ לביה"ס, דרך הזמנות אישיות או חוגים 'קבוצתיים'. בברכה ליאת

וכמובן שזה תהליך נסו לחבר אותה לילדה אחרת דרך פרויקטים משותפים מאחלת לך שנה הכי מתוקה בעולם תודה

הי ליאת, לא מזמן נשאלת כאן על ילד שפוחד למות. בין השאר המלצת להסביר לו שעד לזקנה ולמוות יש זמן רב מאד, אשר ניתן לנצל באופן אופטימלי. השאלה מה ניתן לומר לילד שחווה אובדן של ילדים אחרים בני גילו. במקרה כזה, החרדה שמא גורל דומה עלול לקרות גם לו, ובעתיד לא כל כך רחוק, הרבה יותר גדולה. איך אפשר "לנחם" אותו שעד למוות יש עוד הרבה מאד זמן? נורית

התכוונתי גם לילד ששמע על פטירה של ילדים צעירים, ולא בהכרח חווה אבדן.

שלום נורית, לא ציינת בן כמה הילד, אך כיום אנחנו יודעים שגם ילדים צעירים מאד כבר מודעים לקיומו של המוות ולסכנות פוטנציאליות. ילדים יודעים שתאונות קורות, שמחלות קיימות בעולמנו, ושדברים יכולים להשתבש. ילד ששמע על פטירה של ילדים אחרים יהיה אולי חרד יותר לזמן מה, אך יוכל גם להשתמש במידע הקונקרטי כהרגעה. למשל, אם יש לו דוגמא עצובה של ילד שמת ממחלה, נוכל להסביר לו מדוע הסיכוי שזה יקרה גם לו נמוך מאד. ("אנחנו שומרים עליך, נותנים לך אוכל בריא, בודקים אותך ומחסנים אותך מפני מחלות"). כמובן שאנחנו, המבוגרים, יודעים מעט יותר על השרירותיות האכזרית של המוות, אבל אפשר להיות מעט יותר נדיבים כשמדובר בילדים, ולהגביר אצלם את התחושה שהעניינים בשליטה, ושאנחנו עושים הכל כדי לשמור עליהם חזקים ובריאים, מוגנים תחת חסותנו. שלא נדע... שנה טובה ובריאה ליאת

הבת שלי בכיתה ד' ילדה מקסימה חברותית אולם "מעופפת" הרבה שוקעת בחלומות בהקיץ שוכחת דברים שקועה בעולם של עצמה לדעתי יש לה איזה הפרעת קשב. לציין שהתעודה שלה יפה אמנתם היא מתקשה במקצועות ראליים אבל אני יושבת איתה והיא מבינה למרות שמאוד קשה לה להתרכז.. מכיוון שלדעתי זה מאוד גבולי מעולם לא עשיתי לה איבחון כל מה שקראתי בנושא הביא אותי לאיבחון ורטלין שזה ממש לא מה שאני רוצה האם יש איזה טיפול אחר שיכול להיות פה רלוונטי?

שלום אורית, אבחון וריטלין הם שני דברים שונים. אבחון נועד לאתר את הקשיים, למפות אותם ולהעריך את מידת הפגיעה שלהם בתפקודו של הילד. ריטלין היא תרופה וותיקה לטיפול בהפרעת קשב, הניתנת במידת הצורך, ומסייעת במידה דרמטית למי שנמצא זקוק לה. גם אם נמצאה בעיית קשב באבחון, ניתן לעזור לילד באסטרטגיות שונות ובהתאמות רלוונטיות, אך כדי להיות יעילים יש צורך לדעת תחילה במה מטפלים. פני לאבחון, וזכרי שככל שהעזרה מגיעה מאוחר יותר, כך נצברים גרעונות תפקודיים גדולים יותר, ואיתם גם תסכול ותחושות כישלון אצל הילד. אז למה לחכות? בהצלחה ושנה טובה ליאת

ריטלין לא אופציה מבחינתי השאלה שלי האם יש דרכים אחרות לטפל בבעית ריכוז וגם לאיזה איבחון צריך ללכת? יש כל כך הרבה שמות ואין לי מושג למי לפנות! תודה אורית

שלום, בני עוד שבועיים בן שנה. הוא ילד מאוד נבון וחכם. הבעיה היא שבבית הוא מתנהג בצורה בלתי נסבלת לעיתים. הוא נמצא במשפחתון מגיל 5 חודשים ושם המטפלות אומרות שהוא מקסים וחכם ומשתתף יפה בפעילויות ומקשיב וסקרן והכל תקין ויפה. איך שאנחנו מגיעים הביתה הוא מתחיל עם הצרחות. אני מאכילה אותו, יושבת איתו, לשחק, וברגע שאני קמה הוא צורח. אם אני לא נותנת לו משהו שהוא רוצה (לדוגמא, מפתחות , לשחק בלפטופ וכדומה) הוא מתחיל את הצרחות. גם כשאני מחליפה לו, הוא צורח ומשתולל ואני צריכה להחזיקו חזק כדי שלא יפול מהשידה וגם כדי שלא יעשה עליי פיפי... אני משתדלת שלא להתייחס לבכי ולצרחות כי אני יודעת שהוא בוחן את הגבולות, אבל הוא מסוגל להמשיך לצרוח גם שעה שלמה אם אני לא ארים או אתייחס אליו. מצד שני אני לא רוצה לגדל אותו בתחושה שהכל מגיע לו והוא יכול לקבל הכל כי זה לא ככה בחיים האמיתיים. אני גם משתדלת להיות עקבית עם ה"אסור".. כמו כשהוא מתקרב לחשמל אז אני מסבירה לו שזה מסוכן והוא יקבל מכה .. ולא להגיד לו "לא" על כל דבר.. האם יש סיבה להתנהגות השונה בגן ובבית? האם יכול להיות שהוא כזה קטן וכבר בוחן את הגבולות שלו? מה אני אמורה לעשות כשהוא מתחיל לצרוח? תודההה

שלום רב, כמו שכתבתי לפני דקות ספורות ללירון, גבולות הם עניין חשוב מאד בכל גיל, כל עוד הם מותאמים לגילו וליכולותיו של הילד. מה שנדרוש מילד בגיל שנתיים או שלוש, לא בהכרח רלוונטי לגיל שנה, ולהפך. הבן שלך עדיין תינוק קטן, ותינוקות - כידוע - זקוקים מאד לקרבתה המנחמת של האם, למגעה, לטיפולה העקבי והרגוע, וגם לנוכחותה נוסכת הביטחון. בשנת החיים הראשונה, בשל מגבלותיה של התקשורת המדוברת, תינוקות רגישים מאד למצב רוחה של האם, לרמות המתח והעייפות שלה, ולתדר הרגשי שהיא משרה. אני מבינה את הרצון שלך לשמור על גבולות ולהימנע מפינוק-יתר, אך עלייך לזכור שמדובר בתינוק שתלוי בך, שאינו יודע לפרוק את המתחים שלו אלא בבכי, ושמאד זקוק לך כמווסתת ומכילה אותו, בעיקר כשהוא עייף, עצבני או חסר מנוחה. אני ממליצה לך מאד לקנות את אחד מספרי ההורות הטובים, במיוחד אלה המפרטים את הצרכים של התינוק והילד בכל גיל, ולהיעזר בו לצורך התכווננות מדויקת יותר, שלא תתסכל אותך ואותו. עד אז, כשהוא מתחיל לצרוח, הרימי אותו ונסי להרגיעו. הוא אינו יכול עדיין לעשות זאת בעצמו. אל תכי אותו כשהוא מתקרב לשקע החשמל, אלא דאגי לכיסוי ולבטיחות הבית באופן כללי כדי שבאמת לא תצטרכי להעיר כל הזמן. במידת הצורך, היעזרי בהדרכה של פסיכולוג ילדים או אחות טיפת חלב, שיכוונו אותך בצורה יותר מפורטת כיצד להתאים את תגובותייך לילד. בהצלחה ושנה טובה ליאת

זה ברור שיש להתאים את צורת הדיבור ואת הגבולות לפי גיל הילד. השאלה האם בגיל שנה הילד כבר מבין ויודע לעשות עליי מניפולציה? אני יודעת שהוא זקוק לי ושאינו יודע להגיד מה כואב לו אבל, האם יכול להיות שהוא צורח כדי לגרום לי לתת לו דברים שמבחינתי אני לא מרשה לו - שוב, כמו לגשת למחשב ולחוטי החשמל. ואני רוצה להבהיר - בשאלתי הקודמת, לא התכוונתי לכך שאני מכה אותו פיזית, אלא שהילד עלול להתחשמל!! הוא יודע שכשהוא מועד או נופל הוא מקבל מכה, אז אני אומרת לו במילים שהוא עלול לקבל מכה ומנסה להסביר למה אני לא מרשה - כי הוא לא מבין מה זה להתחשמל. אני לעולם לא ארים עליו ידיים. זה לא נותן כלום אני גם לא אומרת לו רק "לא" כי אני רוצה שהוא יבין למה אני אומרת לו "לא". הוא סקרן מטבעו והולך למקומות שמעניינים אותו כמו חוטי החשמל (הדירה שלנו קטנה והוא מגיע לכל מקום). הילד שלי היה ילד ריפלוקס , עכשיו זה כבר עבר אבל מאז שנולד כל הזמן מרימים אותו על הידיים בגלל הריפלוקס (מצבי הקאה בגלל שהסוגר בוושט לא סגור וזה גורם לצרבות נוראיות ולדלקות). הוא יודע שכדי שירימו אותו הוא צריך לצרוח. אני רוצה לעשות שינוי בדפוס ההתנהגות הזה ולכן פניתי אליך.

שלום, הבת שלי טליה בת שלוש וחודש נכנסה השנה לגן עירוני . בדר"כ היא ילדה מאוד חמה , חכמה, אוהבת חברה... צפיתי שיהיה לה קצת קשה בהתחלה אך בשבוע האחרון היא ממש בוכה מתוך שינה ומרטיבה בלילות . אני מבינה את הקשיים שהיא עוברת כרגע האם ניתן לעשות משהו כדי לעזור לה ולהקל עליה .... אני תמיד משתדלת להגיע לפני הזצמן כדי לקחת אותה בין הראשונים מהגן .... אשמח לקבל עצות ........ תודה וחג שמח!

שלום אפרת, ריכזתי את עצותי בנושא כאן. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-74772#message-74772 קראי, ואם יהיו שאלות יותר ספציפיות את מוזמנת לשאול עוד. בברכה ליאת

שלום ליאת. אני אמא לפעוטה בת שנה וארבעה חודשים. היא נמצאת בגן כבר שנה, היא ישנה בצורה סדירה ובשעות קבועות ואוכלת טוב. אני ובעלי מנסים להתחלק בגידולה אך בשעות אחה"צ (מהיציאה מהגן ב-16:00) אני איתה עד שבעלי מגיע ואז אנחנו ביחד, בנוסף כל סופ"ש אנחנו מוקפים משפחה וחברים. בגן היא פורחת ובכלל כשאני לא בסביבה כל התנהגותה שונה. כשזה רק אני והיא, הכל מצוין לרוב, היא עצמאית, רגועה ונפלאה. כאשר יש עוד מישהו איתנו (ולא משנה מי- אפילו בעלי,אבא שלה) היא הופכת לתלותית מאוד. היא רוצה שאני רק אחזיק אותה ולא אעשה שום דבר אחר. אם מישהו רק יפנה אליה היא מתעצבנת ונדבקת אליי. אם אני מסרבת היא בוכה בהיסטריה ונעלבת. אני תמיד מעודדת אותה לגשת לאחרים, לשחק איתם ולתת להם להנות איתה. אולי בהתחלה הוחמאתי מהמצב אבל עכשיו זה כבר לא נעים. היא ילדה כל כך נבונה וטובת לב שאני רוצה שיהיה לנו טוב, כי עכשיו כבר לא כל כך נעים לי ואני רוצה לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר. מה לעשות? האם זה כבר שלב להציב גבולות? אני לא רוצה ליצור אצלה משקעים. אשמח לתשובה, לירון

שלום לירון, הצבת גבולות היא עניין חשוב בכל גיל, אלא שיש לעשות זאת עם מחשבה ורציונל, ולהתאים את הציפיות והדרישות מהילד לגילו וליכולותיו. כרגע בתך עדיין תינוקת, והיא נמצאת רוב שעות היום במסגרת ולא לצידך. כאשר את אתה, היא נצמדת ומתקשה להיפרד, ובעיני זו התנהגות טבעית ומתבקשת בנסיבות הללו. הניסיונות שלך 'למסור' אותה לטיפולה של דמות אחרת, מעוררים אצלה חרדה והתנגדות, ורק מחזקים את ההיצמדות שלה אלייך. זכרי שילד שצרכיו מסופקים, ואשר נהנה מהיענות יציבה וקבועה של המטפל העיקרי בו, מפתח עמדה של אמון וביטחון בעולם, ומצליח ליצור קשרים טובים גם עם אנשים אחרים. ילד שלא בטוח בזמינותו של המבוגר הופך חשדני יותר ומתקשה לבטוח במבוגרים שסביבו. כרגע, אני מציעה להיענות לצורך שלה בנדיבות, ולהישאר זמינה וסבלנית גם מול ה'דביקות' שלה והסירוב לאחרים. בגיל שנה וחצי פוחתת חרדת הזרים, ואז אפשר יהיה להרחיב מעט יותר את החשיפה שלה לדמויות נוספות. שנה טובה ליאת

שלום ליאת, ביתי בת שנתיים ועשרה חודשים ונכנסה השנה למסגרת של גן עירייה, אחרי שנתיים בגן ויצו. היא לא מצליחה להתרגל לגן ואין שום שיפור במהלך השבועיים שחלפו מאז תחילת הגן. הקושי מתחיל מהבוקר, היא בוכה בבית, לא רוצה לשתות ולאכול לפני הגן ונצמדת אלינו. גם כאשר נכנסים לגן היא בוכה ועוד יותר כשנפרדים ממנה. היא חזרה לעשות את הצרכים שלה במהלך שעות הגן בתחתונים ובמצב שהיא יושבת על הכסא ולא זזה ולא מדווחת על כך לאחר מעשה. מה גם שהיא מודעת לצורך שלה בפיפי ולא מוכנה בשום אופן ללכת לשירותים - קופאת על הכסא. במהלך שעות הגן, היא לא מוכנה לאכול וגם לא לשתות. לא מוכנה להשתתף, לשחק ונצמדת לסייעת בגן. כאשר הסייעת מתפנה לדברים אחרים או לילדים אחרים היא פורצת בבכי חזק ומרחיקה אותם ממנה. בבית היא אומרת שרק היא רוצה לבכות בגן שהיא תחכה לי כל היום על הכסא עד שאבוא לקחת אותה. נתבקשנו לבוא לקחת אותה בשעה 13:30 עד החגים כדי לאפשר לה להתרגל לגן וגם להקל על הצוות. אנו מקפידים על כך (למרות אילוצי עבודה לא פשוטים) ואני עדיין לא רואה שחלה התקדמות. היא עקשנית ולא מוכנה לשחרר ולהתפנות להיות בגן, אלא רק מתעסקת במי יבוא להוציא אותה מהגן היום. כאשר מגיעים לקחת אותה מהגן היא מורעבת וצמאה והגננת של הצהרון מוציאה לה אוכל החוצה והיא אוכלת לבד (בלי כל החברים שלה) ובנוכחותנו. מהרגע שהיא יוצאת מהגן היא חוזרת להיות ילדה מקסימה ושמחה עד למחרת בבוקר, ששוב מתחיל הלחץ מהגן. יש לציין שהצוות מקסים ועובד איתי בשיתוף פעולה מלא, למרות הקושי להתמודד איתה. אני אובדת עצות ולא יודעת איך להתנהג איתה ולהקל עליה את ההסתגלות הקשה. אשמח לשמוע את דעתך המלומדת.

היא בחרדה.זה כנראה גיל צעיר מדי לגן עירייה. אולי מסגרת של גן פרטי מפנק יותר תעזור.

שלום שרונה, שלום גם לאמא שניסתה לעזור, לפעמים קצת כואב לי על הסטיגמה שנוצרה, לפיה גן פרטי היא גן "חם ואוהב" וגן עירייה לא. זה לא משקף את המציאות, ורוב גני הרשויות הם מפוקחים, מקצועיים, לפעמים אף יותר מהגנים הפרטיים שלא תמיד נמצאים בפיקוח מספק. הקושי להיפרד אינו קשור בדר"כ רק למאפייני הגן, אלא לילד עצמו, להוריו או לדינמיקה ביניהם. כמו שכבר נכתב כאן http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-74772#message-74772 מדובר בתהליך לא קל, שאורך זמן, ומצריך מידה של סבלנות ונדיבות מצד ההורים וצוות הגן. לא ברור עד כמה היא אכן הייתה גמולה קודם לתהליך הכניסה לגן, והאם מדובר במעמסה עודפת שמקורה בשתי התמודדויות במקביל. כך או כך, חשוב לבדוק האם יש משהו שמרתיע אותה בשירותים של הגן (אולי אפשר להביא סיר מהבית), ובמידת האפשר - גם בעזרת סבתות, דודות או בייביסיטר - לקצר את הימים בגן לשעות בודדות. בגלל חופשות החגים, אפשר להתחיל לצפות לשינוי רק שבוע שבועיים לאחר החזרה לגן בתום חופשת סוכות. שנה טובה ליאת

ליאת שלום!! תודה על המענה.בהמשך על מנת להבין 1. בית הספר לא יודע עדיין על כך כי זה דברים שמתרחשים בהפסקה ולא הכל יודעים. (בימים אלו יידעתי את המורה) 2. לגבי סנקציות מה פרוש לא מענישים פעמיים??. 3. איך אפשר להעניש ובכל זאת לחזק מצד שני? כלומר, איך מוצאים את המידתיות הנכונה? תודה גיליה.

שלום גיליה, אענה לפי הסדר שלך - 1. טוב שאת מיידעת את המורה על קיומן של התנהגויות אלימות בחצר ביה"ס. כך תוכל לפעול להפסקתן. 2. ביה"ס אמור להפעיל סנקציה על מי שפועלים באלימות. אם את יודעת שהילד ננזף או נענש בביה"ס, אין טעם להענישו גם בבית. במצב כזה, יש להסתפק בשיחה, ובהעברת המסר הברור על כך שהתנהגותו מצערת אתכם. אין זה פוטר אתכם מלחנך ולהמשיך בהתייעלות שלכם בכל הנוגע להצבת גבולות בבית. אדרבא, זה רק צריך לעודד אתכם לכך. 3. סנקציה יעילה היא כזו הנשענת ככל האפשר על תוצאה טבעית של ההתנהגות הבעייתית. למשל, אם הילד מכה בבית או בביה"ס, נוכל לומר לו שבגלל שאנחנו רואים שקשה לו לשלוט בהתנהגותו, בשבוע הקרוב (או ביומיים שלושה הקרובים, תלוי בכם ובהרגלים של הילד) לא יוכל לארח או להתארח. אמרו לו שמיד לאחר מכן תינתן לו הזדמנות נוספת. כשאתם רואים שהוא מתנהג יפה, ואינו אלים, שבחו וחזקו את התנהגותו כדי להגביר את המוטיבציה שלו להתנהג בבגרות. אם את מרגישה שאת מתקשה לעשות זאת בכוחות עצמך, פני להדרכת הורים קצרה, והתייעלי. שנה טובה ליאת

שלום, בני (היחיד) בן 4 לאחרונה החל להמציא לעצמו חבר דימיוני. הוא מכנה אותו בשם קבוע, הוא אומר שהוא האח הגדול שלו ושהוא בכיתה ה'. הוא מספר עליו מידי יום (לא באינטנסיביות). יש לציין שבני "מעריץ" לאחרונה ילדים גדולים בגילאי בית ספר (כחלק מהרצון להיות בוגר) ויתכן שיש קשר לכך. יש לציין כי הילד מתפקד היטב בגן, משחק במשחקים מגוונים, שומע סיפורים, יש לו חברים, הוא ילד וורבלי, מפותח מאוד, חברותי וחייכן. אני לא יודעת כיצד לנהוג כשהוא מספר לי על החבר/אח הזה. לרוב אני מקשיבה בעניין, אולם אתמול לדוגמא הוא שאל אותי: "נכון ש-(נקב בשמו, שם שמעולם לא שמעתי) הוא האח הגדול שלי?" והאמת? לא ידעתי מה לענות לו. מצד אחד, אני לא רוצה "לדכא" אותו בהנחה שמדובר באיזה שלב התפתחותי או צורך כלשהו שלו אולם מצד שני אני לא מעוניינת שהילד יחיה ב"הזיות". כיצד לנהוג? האם הנושא מחייב בדיקה כלשהי? תודה :)

שלום גלי, חבר דמיוני בהחלט יכול להיוולד כתוצאה ממשאלה כלשהי של הילד. זה אמנם סוג של 'הזיה', אך לא כזו המעמידה בספק את בוחן המציאות של הילד. אני אוהבת להציע להורים להשתתף איכשהו במשחק, אך לעשות זאת בטון הנכון, החצי-אבסורדי, שישדר לילד "אנחנו איתך בקטע, אבל כולנו יודעים שזה רק משחק דמיוני". למשל, אם הוא שואל אותך אם 'ירחמיאל' הוא האח הגדול שלו, תוכלי להשיב בקול רם, תוך שאת מפנה את מבטך אל החבר הדמיוני: "בטח שהוא אח שלך!!! ירחמיאל, לך מהר לסדר את החדר שלך!!! כמה פעמים ביקשתי ממך את זה!!! ואל תשכח לסלק מהחדר את כל הכלבים והחתולים שהכנסת לשם!!!". אין לי ספק שהילד שלך יוכל להפיק הנאה מהמשחק המשותף, לבוא על סיפוקו, ובו בזמן לדעת שזה רק דמיון. שנה נהדרת ליאת

ביתי בת 5 חזרה לעשות צרכים במכנסיים לאחר שגמולה מגיל 3.האם ניתן להתגבר על הבעיה ללא טיפול פסיכולוגי. אולי יש הדרכה?אם כן איפה?האם יש המלצות כיצד להתנהג.היא לא עושה את כל הצרכים במכנסיים אלא מעט ורצה להחליף אך עדיין לא ממשיכה את השאר באסלה.

שלום גל, גם במקרים של אנקופרזיס, אפשר להסתפק לעיתים קרובות בהדרכת הורים (ולא טיפול פסיכולוגי לילד). ההדרכה ניתנת - מה לעשות - ע"י פסיכולוג ילדים קליני, ואני מקווה שאין בכך משהו מרתיע עבורך. תוכלו לנסות להתייעץ גם עם רופא הילדים שלכם, שאולי יציע לכם תרופה מרככת צואה, שתעזור לה לשמור על שגרת יציאות סדירה ולא מכאיבה. אני כותבת זאת, כי לפעמים ההצטאות מתחילה בעקבות אירועי עצירות חוזרים שמחלישים את שרירי הסגור (מה שיכול להוביל לדליפת הצואה). כדי לא להגיע לפסיכולוגים, נסו להימנע מכעס, מאבק כוח או כל קלקול אחר ביחסים שמקורו בקקי. טפלו בזה עניינית ככל האפשר, מבלי להיגרר לתגובות רגשיות. בברכת שנה טובה ליאת

אני לא בטוחה שהבעיה היא עצירות או כאב. כי כשהיא מעוניינת היא יושבת לבד ועושה קקי.בורח לה גם קקי וגם פיפי.לפעמים משקרת ואומרת כי לא עשתה ורצה להחליף בלי שאראה.מתאפקת לפיפי עד כדי ישיבה וטוענת שאין לה פיפי(כמובן שאחרי דקה בורח לה מעט פיפי)האם להגיד לה שתיגש לשירותים או שגם לא להזכיר לה? להתעלם לגמרי ולא לדבר על הנושא בכלל?

שלום, יש לנו ילד בכור בן 17 ושתי בנות [15+10]. הילד [נער בעצם] הוא נורמטיבי לגמרי, פעיל מאוד חברתית, יש לו חברה קבועה כבר שנתיים, מצטיין בלימודים, לומד בחוגי מוסיקה ומנגן בלהקה, ביחסים טובים עם אחיותיו, עם הסבים שלו ואיתנו הוריו. לומד נהיגה, עושה מבדקים ליחידות מובחרות לקראת הגיוס בעוד שנה, חזר לא מזמן מפולין עם הלקחים והמסרים הנכונים - בקיצור - ילד חיובי מאוד. אתמול במקרה יצא לנו לראות את מחברת האנגלית שלו, ובעמוד האחרון, במקום בו נהוג לשרבט סתם קישקושים בזמן שיעור משעמם, ראינו ציורים שהפחידו אותנו - גרזן מצוייר בתנופה ליד איברים קטועים: איבר מין גברי קטוע, שדיים קטועים, ידיים קטועות. האם עלינו לדאוג? האם זו סתם השתעשעות חסרת טעם אך תמימה? האם זו סובלימציה של יצרים חבויים? מדובר באמת בילד טוב ולגמרי לא אלים. אנו אפילו חוששים להעלות את הנושא, משום שבכלל לא היינו אמורים לראות את המחברת, אולי העובדה שהצצנו, ממש במקרה, יכולה להתפרש על ידו כחדירה לפרטיותו, מה שלא היינו רוצים שיקרה. תודה רבה על תשובתך.

שלום רונן, לא נראה לי שמדובר כאן בד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, ובטח שלא כדאי לבסס השערות על קיומם של יצרים חבויים (מעבר לאלה הקיימים בכולנו). אני דווקא הייתי מבקשת הסבר, אך עושה זאת בסקרנות אמיתית, מתוך פתיחות ונכונות לשמוע מה באמת עומד מאחורי הציור הזה. השער האחורי של מחברת האנגלית שלו אינו נופל בקטגוריה של "מרחב אישי או פרטי", ותוכלו לומר לו (ממש כמו שאמרת לי) שיצא לכם במקרה להיתקל בזה, ושאתם קצת מבוהלים מקציר האיברים המצוייר שם. יש לי הרגשה שהוא יוכל להרגיע אתכם. שנה טובה ליאת

ליאת, שלום רב, ושנה טובה! בתי הבכורה בת חמש, בגן חובה קיבוצי. ילדה חברותית, אין בעיות התנהגות בגן או בבית, שמחה, קצת קושי גרפומוטורי שמאד משתפר עקב ריפוי בעיסוק (אוהבת ללכת לשם אחת לשבוע). יש לה אחות שצעירה ממנה בשנה ושלושה חודשים. הקשר ביניהן תקין. בקיצור- שום דבר לא חריג בנתוני הרקע :-). שנינו, ההורים, עוסקים בחינוך. נמצאים הרבה בבית אחה"צ. לקראת סוף שנה"ל בטרום חובה (מיולי בערך) שמנו לב לתופעה... זה התחיל כך: בחצר יש מעט כפות לחול, ומי שזוכה לתפוס כף - זה כנראה מסמל איזשהו מעמד חברתי... לבתי היה מאד חשוב לתפוס כף, לעיתים עד כדי לוותר על ארוחת הבוקר כדי לרוץ ראשונה לחצר לאחר הארוחה (המטפלת שמה לב לכך, שוחחה איתה וזה לא חזר על עצמו), או שבארבע כשהגענו לקחת אותה, ראינו אותה מחביאה את הכף במקומות נסתרים כדי שתוכל למצוא ראשונה בבוקר למחרת. לפעמים במגירה שלה מצאתי חרוזים או דברים קטנים שאמרה ש"מצאה בטיול" אך למעשה שייכים לגן.... כמובן שדיברנו איתה על כך, וחשבנו שהעניין חלף לו... אתמול הגננת בגן חובה אמרה לבן זוגי (בחצי חיוך, ועם המון חיבה) שהיא מחביאה דברים קטנים וכדאי שנדבר איתה. ביקשתי ממנה (במייל, בטח תענה היום, עדיין אין לי תשובה) שתיתן קצת יותר פרטים: האם מחביאה במגירה שלה או במקומות ציבוריים שרק היא יודעת עליהם. האם מדובר רק בדברים מהגן או גם בדברים של ילדים. האם נראה דיברו איתה על כך בגן ואם כן מה היה בשיחה. האם נראה לה שהיא במצוקה וזה סימפטום לכך... כרגע אני מחכה לתשובתה ובהתאם לכך אזום שיחה בבית ואני מקווה שבשיתוף פעולה בין הבית לגן נצליח לעזור לה להיפרד מההרגל החדש--קצת-ישן הזה. מדווח בגן על הסתגלות מצויינת מתחילת השנה, וגם בבית היא נראית במקום טוב מאד (היא מכירה את רוב הילדים, הם עברו קבוצה גדולה, והצוות מוכר לה, הם עשו תהליך יפה של ביקורים שם במשך מספר חודשים). האם יש לך רעיון מה קורה? זוהי תופעה שאת מכירה? לאיזה כיוון בעיניך כדאי להוביל את השיחה? ברור לי שזו ילדה שיודעת היטב להבחין בין טוב לרע. זו ילדה עם גבולות (ועם דווקא קטנים לבדיקת הגבולות, לגמרי בגדר הסביר)... בקיצור- אנא כווני אותי :-). תודה רבה, הגר

ליאת שוב שלום, לאחר שיחה עם הגננת- אני מוסיפה פרטים. היא אמרה שבתי לא מחביאה חפצים במגירה, אלא לוקחת חפצים קטנים (למשל, חרוז, גוש פלסטלינה, מפתח מפינת הבובות) ומסתובבת איתם ומתקשה לשחרר אותם (בכיס, ביד). היא פעילה לגמרי בגן, והחפץ הקטן איתה. ניסינו לחשוב יחד על איזה צורך זה עונה, והגננת אמרה שניהלה איתה שיחה נינוחה (לא הזכירה כלל את הנושא באופן ישיר) ושאלה אותה אם יש לה בבית דברים שהם רק שלה. הרעיון היה לבדוק אם אולי היא מרגישה שבבית אין לה דבריםרק שלה ולכן מנכסת לעצמה דברים בגן. בתי מיד אמרה שיש לה את המיטה שלה שלה שלאחותה אסור לעלות עליה, יש לה מגירה גדולה עם דברים רק שלה, יש לה ספרים משל עצמה- בתחום העניין שלה- טבע, יש לה קורקינט, אוסף אבנים ואוסף צדפים. ואת כל זה היא אמרה לגננת- כך שהיא מרגישה שיש לה דברים משלה... אנחנו משתדלים להקפיד על כך בבית, דווקא משום שיש הפרש של שנה ושלושה חודשים בין הבנות, והן חולקות חדר ועד השנה היו באותו גן. משתדלים לשמור על נפרדות, במסגרת המגבלות. אני מקווה שאני לא מפספסת איזו מצוקה... היא פעילה, שמחה, תקשורתית, הכל נראה מעולה. ישנה טוב, אוכלת. רעיון? שוב תודה, הגר.

שלום הגר, באופן מאד לא רשמי ומדעי, יש לי תחושה שאם נשאל אנשים מבוגרים מסביבנו, כמעט לכל אחד מאיתנו יש איזה סיפור 'פיקנטי' על סחיבה קטנה מימי הגן או שנות ביה"ס הראשונות. נדמה לי שזה כשלעצמו יכול להעיד על ממדי התופעה ועל הנורמליות שלה. ילדים קטנים לוקחים פה ושם דברים קטנים ללא רשות, ויכולות להיות לזה כל מיני סיבות - אף אחת מהן אינה קשורה לאישיות פלילית. ברוב המקרים, הסחיבות הקטנות מהסוג שאת מתארת, קשורות למשאלות אסורות ושליטה דלה בדחפים (נורמטיבי לגיל). העובדה שהשלל מוחבא היטב במגירה או בכיסים מעידה על הבחנה טובה בין טוב לרע (היא מבינה שזה לא ראוי ומסתירה זאת), ולכן זה לא ממש מדאיג. למרות ההבנה והסלחנות, בכל זאת ראוי לחזק את המסר של "אנחנו לא לוקחים דברים שאינם שייכים לנו", כולל הדרישה להתנצל ולהחזיר למי שצריך. הפעולה הזו חשובה והכרחית, אך חשוב לעשות זאת בלי להזדעזע או להביע זעם צדקני, אלא רק להישאר ענייניים מאד. אגב, כשמדובר בילדי קיבוץ, הגדלים באווירה שמקדשת "שוויון", העומד לעיתים במנוגד לטבע האנושי, אין זה מפתיע לראות קנאות מופרזת לחפצים אישיים או ניסיון של הילדים ליצור לעצמם (גם במחיר עבירה על החוק) הון אישי קטן. כמו תמיד, נמשיך לחנך ולקוות שילדינו יגדלו להיות "בני אדם". שנה טובה! :-) ליאת

שלום ליאת אני אם לילדה בת חמש וחצי שהייתה עד היום בגן פרטי והשנה נכנסה לגן חובה ,מזה שבוע וחצי הילדה שואלת שאלות רבות וחסרות הגיון כמו הבקבוק שלי נגע באוטו זה בסדר לשתות,שיער של ילד מהגן נגע לי בפה זה לא נורא, סבתא דגדגה אותי זה בסדר שהיא נגעה בי ,נגתי בכיסא מה יהיה ועוד רבות כאלה.חשוב לציין שבגן מדברים איתם על הנושא אני וגופי ואף אחד לא צריך לגעת בי זה ממש מטריד אותי כי אני רואה את הילדה לא רגועה ומתעסקת בטפל האם זו יכולה להיות תגובה לגן ולחוקים החדשים אשמח לקבל תשובה בהקדם תודה

שלום מירית, בתך נמצאת בשלב התפתחותי נורמלי, שבו הפחדים ממוקדים בנושאים של חיים ומוות, בריאות הגוף ושלמותו. ילדיפ בגיל זה נבהלים מאד מכל שריטה או פצע, וערניים מאד לכל מידע הנוגע לסכנה של חולי ופגיעה. ברוב המקרים, מספיקה היענות מרגיעה של ההורים, והפחדים חולפים מאליהם. עני לה בסבלנות ונדיבות, וכבדי את פחדיה. זכרי שאין לה ידע-עולם ברמה שלך, ולכן היא מתקשה להתמודד בדרך הגיונית עם הפחדים. אם החרדה תחמיר או תתמיד גם בעוד מס' שבועות, התייעצי עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת שנה כאשר חמתי שומרת עליה מאז שנולדה. מרגע הלידה היא לא רצתה להירדם לבד,כדי למנוע ממנה חוסר בשינה וכן עצבנות יתר הרגלנו אותה (מתוך חוסר ניסיון)להירדם תוך כדי טיול בעגלה במהלך היום-אחרת היא היתה בוכה בלול ולא יושנת כלל.(שתי תנומות של שעה וחצי). ובלילה ראשית מרדימים אותה במיטת הורים וברגע שהיא נרדמת (לאחר כחצי שעה) מעבירים אותה ללול-והתינוקת יושנת שינה רצופה בערך מ-21 ועד 7 בבוקר של מחרת עם כמה יקיצות רק לטובת מוצץ. התינוקת הלכה לגן לפני שבועיים במהלך השבועיים הללו לא לחצנו עליה עדיין לישון ולהירדם לבד בלול שלה.-בלילה שהיינו שמים אותה בלול היתה בוכה 10-15 דקות ונרדמת כלומר היינו שמים אותה בלול אך אם הייתה קמה בלילה וצורחת עדיין היינו מעבירים אותה למיטתנו. התינוקת ברגע ששמים אותה בלול (שנמצא בחדר שלנו) מתחילה לבכות ולצרוח ללא הפסקה. בלילות היה לנו יותר קל כי היא היתה עייפה ואחרי רבע שעה של בכי וצרחות(בלול) נרדמת. אך אם היינו שמים אותה בצהריים בלול היא היתה יכולה לצרוח כמה שעות ללא הפסקה . יש לציין כי להיות לידה בחדר ו/או ללטפה לא עוזר היא ממשיכה לבכות ללא הפסקה גם לאחר כשעה. 1.האם לפי דעתך אחרי שבועיים שהיא נמצאת בגן (שלפי דעתי די התרגלה לגן) הגיע הזמן ללמד אותה להירדם עצמאית(עם כל הקשיים הכרוכים בכך וכן להקשות עוד יותר על חרדת הנטישה שגם כך די גדולה עכשיו) או לחכות קצת שתתרגל לגן? האם כבר עכשיו כדאי להרגיל אותה לישון בחדר משלה ? 2.באיזה דרך לפי דעתך כדאי להרגיל אותה להירדם עצמאית ? האם בשיטת 5 הדקות?כי לא ניתן לשים אותה בלול ולהיות לידה כי היא לא מפסיקה לבכות? 3.מתי לפי דעתך כדאי לנו להעביר אותה לחדר משלה האם עכשיו(יחד עם למידה בהירדמות עצמאית) בהתחשב בעובדה כי היא שבועיים בגן ( בכדי לא להקשות עליה על חרדת הנטישה )או ראשית ללמדה להירדם בלול(איתנו בחדר ) ויותר מאוחר להעבירה לחדר משלה?

שלום שיר, עניתי לך לפני כשבוע על שאלותייך. חזרי וקראי שם. http://www.doctors.co.il/forum-3284/pg-98#message-74204 בהצלחה ליאת

ליאת שלום,מאז שילדיי הולכים לגן(מזה כ- 4 וחצי שנים) יש להם סוג של פחד נטישה בגן,מרגע שאנו מגיעים לפתח הדלת של הגן ואנו צריכים להפרד ישנו מעצור פסיכולוגי שגורם להם לעצב, בכי ונסיונות לברוח מהגן לעמוד בפינה ועוד',לפעמים מרוב לחץ שאנו נפרדים מהם בגן הם אפילו אלימים כלפיי הגננות,מה עוד שהשנה גם הפרדנו בניהם לשני גנים שונים עברנו לדירה חדשה ולשני גנים חדשים, כך שהשנה זה החמיר עד שאחד מהם אפילו צועק בשמנו שנחזור לחיבוק אחרון וגם זה סתם כדי שנחזור ולא נעזוב אותו,צריך לציין שהם בן ובת בגן חובה שבבית מסתדרים יפה מאוד ובזמן של עשר דקות עד שעה הם נכנסים לאווירה של הגן ומרגישים בסדר,אשמח לשמוע את עצתך בהקדם,תודה.

שלום ליאור, ברוב המקרים של חרדת הנטישה יש מרכיב חזק של חרדה גם אצל ההורה, שמחלחל את הילד ישירות או בעקיפין. ילד שמזהה חרדה דומה אצל ההורה לומד להפעיל אותו באמצעות הבכי, התחנונים או הזעם, מה שמזין ומנציח מעגל קסמים של קושי ותסכול. זאת ועוד, כאשר ההורה מביא את הילד לגן כשהוא ספוג ברגשות אשמה, ספק וחוסר ביטחון, הילד עלול לפרש זאת כחוסר אמון וביטחון בגן או בצוות, ולהגיב בחשדנות גם מצידו. בקיצור, לתחושתי, יש לקצר את זמן הפרידה בבוקר, לעשות מאמץ לסמוך על צוות הגן, ובעיקר - לסמוך על הילדים שיצליחו להתמודד עם הקושי הזמני ולהסתגל כשאר הילדים למסגרת. נסו, גם אחה"צ בבית, לא לדבר הרבה על "האם וכמה היה לכם קשה היום בגן", ובמקום זאת לבקש לשמוע על חוויות ופעילויות אחרות, כדי להסיט את מוקד הקשב מהחלקים הבעייתיים לחלקים החיוביים. בהצלחה ליאת

לבתי יש בעיות חברתיות - קשה לה ליצור חברויות ארוכות טווח, חברות מהכיתה מעדיפות ילדות אחרות, היא מוצאת עצמה בודדה בהפסקות, אין לה בטחון עצמי והערכה נמוכה מאוד. היא ילדה חכמה, יפה, מקסימה וחברה טובה שאוהבת לעזור. איך עוזרים לה? מעוניינת לקבל המלצה לפסיכולוגית שעובדת עם נוער.באזור חולון.

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

אימא לילד מקסים וחכם להפליא בן 3.4 נכנס השנה לגן טרום טרום חובה. קשה לו להיפרד בבוקר אבל לא בוכה בהיסטירה ונרגע מהר (מציצה מהחלון) הגננת אומרת שהוא "בור סוד שאינו מאבד טיפה" חכם ומקסים. בשעה 14:00 הוא נאסף מהגן ע"י הצהרונית...ששם נראה כי רכש חברים במהירות רבה ונהנה מאוד... הבעיה מתחילה בבוקר וכשחוזר מהגן לא מוכן להתארגן בוכה על כל דבר ומתרגז אם אני לא מרימה אותו למקלחת הוא פשוט לא קם נאלצת גם להוציא אותו מהבית בבוקר מעט בכוח. וכשחוזר שוב מתווכח על כל דבר וכל דבר מציק לו. התחיל ממש להכות אותנו ההורים ולזרוק חפצים. ניכר שהוא מאוד עייף מכיוון שאינו ישן שנת צהריים.. בנוסף וחשוב מאוד החרים אותי כמעט לגמרי ורוצה שרק אבא שלו יעשה לו הכל....למרות שאני מתעקשת ומתקרבת בכוח ויש בסיפור גם תינוקת בת 7 חוד' קשה לי בטירוףףףףף ונראה שאני כל הזמן נאלצת לכעוס עליו וגם לשים בפינת חשיבה... אנחנו ממש מתוסכלים ןלא יודעים איך להגיב להתנהגויות המתפרצות האלה... לעצה אודה עד מאוד!!!! ורד.

שלום ורד, אנא קראי את מה שכתבתי בתחתית דף זה, תחת הכותרת "תהליך קליטה בגן חדש". עלייך להבין שמדובר בילד קטן מאד (למרות שהפך לאחרונה לילד ה"בכור"), שנאלץ להסתגל לפתע לשתי מסגרות חדשות, להיפרד מכם לשעות ארוכות, ולוותר עלייך לטובת אחותו התינוקת. המשאלה שייפרד יפה בבוקר, יילך ברצון לגן, ויחזור משם מאושר ונינוח - אינה ריאלית בשלב זה. גם את ואני לא היינו מסוגלות לכך, ובוודאי לא ילד כה קטן. התאזרי בסבלנות, הביעי הבנה לקשיים שלו, ונסי לעשות הכל כדי להעניק לו שפע של תשומת לב בשעות אחה"צ והערב. כאשר את מענישה אותו על ביטויי הקושי והמצוקה שלו, את רק מחמירה את מצבו, את זעמו ואת תסכולו, ומרחיקה מכם את ימי השקט. סבלנות, חמלה והכלה בשבועות הקרובים יעשו את שלהם. בברכה ליאת

הבן שלי בן 4 וחצי והוא עושה קקי במכנסיים, ישנם פעמים שהוא עושה קקי בשירותים וזה רק עם אנחנו נמצאים אתו אני מוצאת את עצמי לפעמים יושבת איתו שעה בשירותים ומקריאה לו ספרים עד שיצא לו הקקי. בשבועיים האחרונים בכל פעם שיש לו קקי בגן הוא עושה רק במכנסיים. והוא פשוט מתעלם מהקקי כאילו לא קרה כלום והכל בסדר אני בטוחה שהגננות שמות לב אבל הם מתעלמות. כמה שאני מדברת עם הילד זה לא עוזר אני כבר אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות. עזרתך בבקשה

שלום קלודין, בגיל ארבע וחצי, הילד כבר יודע ויכול לעשות קקי בשירותים. כרגע, יש לו הרבה רווח מהייאוש שלך: את מתעסקת בו הרבה, יושבת איתו שעות ומקריאה לו סיפורים, ומזכה אותו בהרבה תשומת לב. כרגע, הייתי מנסה מדיניות חדשה: חוסר תגובה *מוחלט* לקקי במכנסיים (מלבד החלפה שקטה של הבגדים וסיוע בניקיון שלו), ומתן פרסים וחיזוקים בכל פעם שהוא עושה קקי בשירותים. אל תכריזי על כך מראש ("אם תעשה כך וכך...תקבל כך וכך..."), אלא רק פעלי כך כשזה קורה. אני מאמינה שכאשר ייפסק המאבק והלחץ שלך סביב הקקי, זה יעבור. בהצלחה ליאת

יש לי ילד מתבגר בן 12 כשהוא רוצה משהו ולא מקבל הוא ניכנס להיסטריה בכי והתקפות זעם שכוללות איומים כמו אני אתאבד, אני אברח מהבית,אציין גם כשהוא רב עם אחיו בן ה-9 הוא בוכה ומשתולל עליי לציין שהוא יודע את פירוש המילה להתאבד ומשתמש בזה הרבה האם יש מקום לדאגה?

שלום קרן, בכל מקרה של איום אובדני בגיל ההתבגרות, מומלץ להיוועץ עם גורם מקצועי ולהירגע. בכל מקרה, גם אם אין כוונה אמיתית לפגיעה עצמית, אמירות המבטאות משאלה אובדנית משקפות מצוקה גדולה, וחשוב להיענות ולטפל בה. לכן, נדמה לי שהדאגה שלך במקומה, ורצוי לפעול בהקדם. בברכה ליאת

בננו בין ה-12 לא מסתדר עם המחנכת שלו בבית הספר. מדובר במורה מוערכת מאוד (גם על ידנו) בעלת נסיון של שנים רבות במקצוע. המורה אכן "קשוחה" ומחזיקה את הילדים קצר וככל שידוע לי הילדים אוהבים ומכבדים אותה מאוד. לבני יש מה שנקרה "פה גדול". הוא אומר מה שחושב ללא צנזורה בצעקות ובחוצפה. כשהמורה נותנת לו על הראש הוא אומר לה: מי את שתצעקי עלי בכלל... אני שם עליך קצוץ... אני חייבת לציין שהוא לא מתנהג בבית כך ואילו היה - זה לא היה עובר בשתיקה. בבית הוא מנומס להפליא - אך מול המורה הוא מרשה לעצמו להתנהג באופן בלתי נסבל. ניסינו לעבוד איתו בשיטות של "לספור עד 10", לומר בראש את הדברים ולא בפה, אך הוא אינו מסוגל להתגבר על האימפולסיביות שלו. שמנו לב שהוא אינו מסוגל לקבל ביקורת ומתקשה לקחת אחראיות על מעשיו. בפעם האחרונה בה התחצץ כך למורה יזמנו פגישה עם המורה בה נאלץ להתנצל בפני המורה על דבריו והתנהגותו. אך מילים לחוד ומעשים לחוד. הנער עולה לחטיבה בשנה הבאה ואנחנו דואגים מה יהיה בעתיד. אם לא נעזור לו עכשיו - איך יוכל להסתדר בחיים האלו עם אימפולסיביות כזו? איך ניתן לעזור לו?

שלום רונה, לא בטוח שמדובר באימפולסיביות בלתי נשלטת. לתחושתי (ודווקא על רקע ההבדלים בין הבית לביה"ס) מדובר בבעיית גבולות. לפעמים, בשל הפחד מהתפרצות זעם או מקונפליקט עם הילד, המשפחה לומדת 'להסתדר' עם הילד, לא להיתקל בו יותר מדי ולא לדרוש ממנו דברים שיגרמו לו לתסכול. כתוצאה מכך, מושג סוג של "שקט תעשייתי", אך כזה שגורם לילד לחשוב בטעות שהעולם ינהג על פיו. כך בדיוק נוצר דפוס של הימנעות מאחריות ושכרון זכויות. ממליצה לך להיעזר בהדרכת הורים, כדי ללמוד איך להציב את הגבולות בבית אחרת, כך שבנך יקבל אחריות ויכבד את זכויותיהם של האחרים בכלל, והמבוגרים בפרט. בנוגע לביה"ס, אני מציעה לגבות את המורה ומערכת החינוך, ולאפשר להם להטיל על בנך את הסנקציות המקובלות בכל פעם שהוא מפר באופן בוטה את הכללים. כאשר הילד לומד שלהתנהגותו יש תוצאה חיובית או שלילית, הוא עושה בחירות מוצלחות יותר. בברכה ליאת

שלום, הבן שלי בן ארבע וחצי, בימים אלו עבר גן, גם בגן הזה כמו בקודם הוא מצא חבר שפטרון עליו, ואוסר עליו לשחק עם ילדים אחרים, וקובע "עליו" מה הם יעשו מה ישחקו והבן שלי מאוד עצוב מזה, ומספר לי בבית שהוא רוצה לשחק עם ילד אחר אבל לא מרשים לו, ואם הוא יעשה את זה אז הילד הזה שמאיים עליו לא יהיה חבר שלו. אני אומרת לו כל הזמן שהוא רשאי לבחור וכל זה אבל אני מרגישה שאני זקוקה בדחיפות לכלים נוספים לחיזוק האסרטיביות שלו, אני לא מבינה, מגיל אפס נתנו לו לבחור את ההחלטות שנוגעות אליו, כיבדנו את ההחלטות שלו וניסינו לעשות הכול כדי לפתח עצמי חזק ויציב, איך זה יכול להיות שהוא נותן לילד אחר להרשות או לא להרשות לו משהו? אני פשוט הרוסה מזה, אשמח אם יש רעיון יצירתי לשחק משחק או משהו ממשי שאני יכולה לעשות איתו כי לדבר זה לא מספיק, תודה רבה וסליחה על האורך :-)

שלום עמית, נדמה לי שבמקום להשקיע מאמצים בניסיונות לשנות את התנהגותו של בנך, מוטב להשקיע אותם בשיפור היכולת שלך להניח לבנך לנהל את חייו החברתיים בדרכו ועפ"י צרכיו, גם במחיר של מורת רוח מדי פעם. ילדים קטנים (אך לא רק הם, גם אנחנו המבוגרים) יכולים להתחבר לפעמים לדמויות חזקות ושתלטניות, כדי לזכות איכשהו באהדתם, בהגנה שלהם, ואפילו במעט מזוהרם. הקשרים הללו נוטים להסתיים כשמסתיים הצורך, ואין טעם להילחם בהם. העובדה שאת "הרוסה מזה" מעניינת הרבה יותר, ואולי רומזת משהו על החוויה שלך מול כוח ושליטה. זכרי שאת והבן שלך אינכם אחד, והעובדה שהוא 'משתמש' כרגע בפטרונותו של ילד אחר אינה מעידה דבר עלייך, על ההורות שלך או על טיב החינוך שהענק לו. זה רק אומר שכילד קטן הוא בוחר לחבור כרגע לילד חזק יותר, כדי לזכות במעט יותר ביטחון בגן. השנה רק החלה, והכל עוד יכול להשתנות ו'להתהפך'. תני לו זמן... ליאת

שלום, אחותי בת 12.5 פשוט לא עושה כלום בבית, לא רוצה להתקלח, לצחצח שיניים, לעשות שיעורים, לעזור בדברים הכי פשוטים בבית כמו לפנות אחריה כלים ולשים במדיח (יכול להשאר יום שלם). מה לדעתך כדי לעשות, לפעמים יש הרגשה שהיא פשוט חיה בעולם משלה. היא מאוד מפונקת, אין לה שום הערכה לכסף או לדברים שהיא מקבלת, לא מתחשבת בסביבה. אולי כדאי למצוא פסיכולוג כי שיחות איתה לא עוזרות ואי אפשר להתנהל בצעקות. אודה לקבלת תשובה

שלום רב, אני בהחלט ממליצה למצוא פסיכולוג, אך כזה שיוכל להנחות את ההורים כיצד להפעיל את סמכותם ביעילות, להימנע מפינוק יתר, ולשפר את דפוסי התקשורת בבית. בהצלחה ליאת

הייתי בהריון עם תאומות. אחת נפטרה ברחם בשבוע 32 והשניה, שתיבדל לחיים ארוכים, בת שנתיים כיום. אין לי ספק שאני מעוניינת שהיא תדע על קיומה של אחותה (לציין שבשבוע הריון כזה, הולד נקבר, כך שיש קבר לבקר בו). בתפיסה האישית שלי, המוות הוא חלק מהחיים ואין טעם להסתיר מילד דבר שכזה. השאלה שלי היא מתי הכי נכון לספר ואיך?

שלום רב, אני מסכימה מאד עם המשאלה שלך להימנע מסודות במשפחה, במיוחד אם מדובר באירוע כה משמעותי. ככלל, ככל שהעובדות מתחילות לחלחל אל התודעה מגיל צעיר יותר, כך לומדים הילדים לראות בהן חלק מחייהם. אם הנושא הזה מלווה אתכם באופן כלשהו בחיי היומיום שלכם (ביקור בבית הקברות, אזכור התאומה שנפטרה, הדלקת נר נשמה, וכד') חשוב לומר את הדברים בקול, ולשחרר את המידע טיפין טיפין בהתאם ליכולת ההבנה המתפתחת ובהתאם לשאלות שיתעוררו. אם, לעומת זאת, אין אזכור או 'נוכחות' לתאומה המתה בחייכם, אפשר יהיה לדחות את הסיפור על כך לגיל ביה"ס (לקראת גיל 12, כשיהיו לה הכלים להתמודד עם הנושא). חשוב לציין כאן, שאין כללים חד משמעיים בנושא זה, וכל משפחה פועלת לאור אמונתה והיכרותה את הנפשות הפועלות. נטיית לבי, באופן אישי, היא לטפטף את המידע, ולהפוך אותו למשהו המדובר בחופשיות בבית, ולעמוד הכן מול שאלות נוקבות, שישתנו עם הגיל לאורך שנות ההתפתחות. בברכה ליאת

אני חושבת שזאת גם הגישה שלי...לטפטף את הדברים, ממילא זה חלק מהחיים שלנו. גם נראה לי שכשמתייחסים לדברים בצורה טבעית ולא כמשהו שמפחיד לדבר עליו - זה מתקבל יותר טוב. אם אפשר שאלה נוספת - מאיזה גיך את חושבת שנכון לקחת ילד לבית קברות? תודה

שלום ליאת, הנני אם חד הורית לבן יחיד בן 7, ( בני עלה השנה לכיתה ב'). שבוע לפני תחילת שנת הלימודים. מידי ערב לפני לכתו לישון הוא היה פורץ בבכי ואומר לי שכאשר הוא יחזור לבית הספר הוא מאוד יתגעגע אלי. כל ערב מצאתי את עצמי מנסה להרגיע אותו ולהסביר לו שאחהצ"ה אנחנו נפגש ונעשה ביחד דברים כיפיים. עלי לציין שבמשך חופשת הקיץ הוא היה מאוד צמוד אלי. את מרבית היום בילנו ביחד. תחילת שנת הלימודים החלה די רגוע, הוא שמח לפגוש את חבריו משנה שעברה. אבל יומיים אחרי הוא חלה והוא שוב נשאר עימי יומיים בבית. והשבוע גם כן, הוא חש ברע ומצאתי את עצמי איתו שוב בבית. היום, לפני לכתו לישון, הוא שוב פרץ בבכי שהוא מאוד מתגעגע אלי כאשר הוא בבית הספר. הבנתי שאסור לי לשתף איתו פעולה ועלי להיות פחות רגשית. הסברתי לו שמותר לו להתגעגע אלי, ושגם אני מתגעגעת אליו כאשר אני בעבודה. ליטפתי אותו ויצאתי מהחדר. ניסתי לא להזין את"הבכי הדרמטי". ואז הוא אמר לי שהוא חש ברע, כואב לו פה ושם, ואז הוא קם להקיא. (ככל הנראה מהתרגשות יתר). שכחתי לציין שבבית ספר לא פעם הוא מכין לי מכתבים שבהם הוא מביע את רגשותיו אלי והוא מאחל לי דברים טובים בחיים. דבר נוסף שקרה היום, הסתכלנו על תמונות בר מצווה של המשפחה ואז הסברתי לו מה זה. ופתאום הוא פרץ בבכי שהוא לא רוצה שיעשו לו בר מצווה, כי הוא פוחד שהוא לא יקרא טוב את הנאום כאשר הוא יעלה לתורה וכו..... כל ניסיונותי להסביר לו שיש עוד הרבה שנים ועד אז הוא ידע לקרוא בלי שגיאות, עלו בתוהו הוא בכה בכי דרמטתי שלא ידעתי מה לעשות איתו. אני חייבת לציין שאני מרגישה עצבות, כי אני לא יודעת מה קורה לו, האם זה טבעי שהוא ירגיש כך כלפי, מדוע דברים עתידיים כל כך מלחיצים אותו? שכחתי לציין שהמורה שלו אומרת שמבחינה שכלית הוא מעל לגילו, הוא ילד מאוד חכם, אבל לא פעם היא ציינה מולי שמבחינה רגשית הוא קצת ילדותי. עדיין אני חסרת אונים מול כל פרצי הרגשות שלו. אין לי מושג כיצד עלי לפעול. אולי אני אשמה בזה שכל כך גוננתי עליו, האם זו תוצאה של ילד יחיד שכל עולמו זו אימו וההיפך . אודה לך אם תוכלי להנחות אותי כיצד עלי לפעול. האם זה אמור לחלוף? כיצד לנהוג נכון מבלי להחריף את המצב. בברכה, דניאלה

****** (ההודעה נערכה) אבי, הפורום שלנו לא נועד למטרות פרסום. אתה מוזמן ליצור איתי קשר אם אתה מעוניין לעזור בניהול הפורום.

שלום דניאלה, אין ספק שבמקרה של הורה יחיד, לחרדה מאובדן יש בסיס מציאותי יותר בהשוואה לילד שיש לו שני הורים. המחשבה על העתיד הרחוק יכולה להיות מאיימת מדי, בעיקר בשנים בהם הילד תלוי מאד בהורה. למרות זאת, אם תדפדפי בפורום שלנו, תראי לא מעט פניות בעלות תוכן דומה, גם במשפחות 'רגילות'. פחדי פרידה ונטישה רווחים מאד בשנות הילדות, אלא שהורה יחידני רגיש להם יותר, ונוטה להגיב להם ממקום רגשי מאד, ואולי גם חרד. בעיני, חשוב שתוכלי להשיג לעצמך כתובת מקצועית (פסיכולוג ילדים שעושה הדרכת הורים) שתנחה אותך כיצד להגיב לאתגרים הניצבים בפנייך כהורה יחידני. המשימה הכללית היא להיענות לפחדים, אך לא להשתעבד להם או לנסות לסלקם בכל מחיר. הגנת יתר מעודדת תלות וסימביוזה, והיא מפריעה לתהליך הנפרדות וההסתמכות העצמית של הילד. פני להדרכת הורים, ועשי הכל כדי להשתחרר מתחושות אשמה או חוסר אונים מול התובענות הרגשית של בנך. בהצלחה ליאת