פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, יש לי 2 בנות, הגדולה בת 4 והקטנה בת שנתיים ו3 חודשים. הבעיה שלי היא עם הקטנה, מאז שאני זוכרת היא אכלנית בררנית מאוד. התזונה שלה היום מורכבת מ:יוגורט, מחית פירות קנויה בלבד כדוגמת גרבר (פירות טחונים ידנית היא לא מוכנה לאכול), קרקרים, ביסקוויטים, תחליב חלב ובו מומבות דייסות (דייסה לבד היא לא מוכנה לאכול). כמובן שאין לה בעיה לאכול ממתקים (אבל אני לא ממעטת מאוד לתת לה מסיבות בריאותיות וחינוכיות). שנה שעברה היא החלה מעון, וכל השנה סירבה לאכול במעון, הסכימה רק לכריך עם שוקולד או גבינה לבנה בקערה. בבית אני מצליחה לתת לה מדי פעם נקניק (סלאמי או פסטרמה), היא אוכלת צ'יפס מהתנור, ומדי פעם אוכלת כפית של ממרח כבד. השנה העברתי אותה למעון אחר כיוון שלא היינו מרוצים מהמעון בו שהתה שנה שעברה. מאז שהחלה את המעון, היא אינה אוכלת שם כלום, אפילו ביסקוויט שנותנים לה היא מחזיקה כל היום ביד, ורק אחרי שיוצאת מהמעון מסכימה לאכול. ואציין שהגננות מאוד חמות אליה, אבל זאת ההתנהגות שלה בכל מקום חדש. השבוע נוכחתי לדעת שאם אני יוצאת מהבית, היא לא מוכנה לאכול כלום. היום יצאתי לאסיפת הורים בגן של הגדולה, ואבא שלה נשאר איתה. הוא הציע לה אפילו במבה שהיא אוהבת מאוד והיא סירבה בתוקף. כשחזרתי, היא ביקשה את הבקבוק תמ"ל שהוא הכין לה והיא סירבה לשתות, וסיימה אותו. אני מבינה שיש לה אכילה רגשית, אבל מה אני עושה על מנת לעזור לה. החשש שלי שהיא תתקבע על ההתנהגות הזו, היא כבר שנתיים ככה, התייעצתי גם עם רופאת הילדים, וגם עם טיפת חלב. הופניתי לדיאטנית ילדים שאני מחכה לפגישה איתה. האם יש משהו נוסף או אחר שאוכל לעשות, מיותר לציין שזה מצב מאוד מתסכל, אבל אנחנו כבר לא עושים מזה עניין בבית, כדי לא לתת לה תשומת לב על ההתנהגות הזו מחד, ומנגד- כי פשוט התייאשנו. תודה רבה

- תיקון: אני ממעטת לתת לה ממתקים!

שלום אילנה, לא בטוחה שמה שאת מתארת עונה לקריטריונים של הפרעת אכילה. אינני מבינה גדולה בתחום התזונה, אך אפילו אני מצליחה לראות שיש כאן תפריט בעייתי. להערכתי יש כאן שילוב של בררנות אופיינית, עם כניעה שלכם, שהתפתחה לסוג של מאבק. הפנייה לדיאטנית חשובה מאד, אך אין בה די. להערכתי, הקושי שלכם לא קשור לבעיה בבחירת תפריט מאוזן ובריא, אלא ליישום שלו בפועל. בעיני, נכון יהיה לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים, שיוכל לעזור לכם לסגת מהמאבק ולהחזיר את הילדה לשגרת אכילה בריאה, המצייתת למחזורי הרעב והשובע הטבעיים שלה. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן החמש נוטה להכניס אצבעות לפה. במהלך השנה האחרונה הסבה את תשומת ליבי הגננת שלו, שהוא מכניס ידיים או כל חפץ אחר שנקרה בדרכו, אך כל גורם שפניתי אליו אמר שזה שום דבר. בחופש הגדול זה נהיה חמור יותר, והוא כל הזמן עם עם משהו בפיו. חשוב לי לציין, שלא מדובר באצבע בפה במקום מוצץ, אלא הוא פשוט מכניס כמה אצבעות או את כל היד לתוך הפה. מבקשת את עזרתכם, תודה

שלום לילך, יש ילדים שפעולות אורליות (מציצה, לעיסת דש הבגד, הכנסת ידיים לפה, וכד') מספקות להם סוג של הפגת מתח. לא ציינת האם יש גורמי מתח ידועים בחייו. אם כן, תוכלי לנסות לפעול להפחתתם. אם אינך רואה סיבה אפשרית לכך, יתכן שמדובר בסוג של גרייה טקטילית, בשל בעיה כלשהי בוויסות התחושתי. אפשר להתייעץ עם מרפאה בעיסוק. אם התופעה ממשיכה, התייעצי עם רופא הילדים. בברכה ליאת

שלום. אני זקוקה לעזרה. בת שלי בת 1.9, נכנסה לפני כשבועיים לגן לכיתת פעוטות. שמעתי דברים טובים על הגן הזה ממכרות שלי כך שרשמתי אותה בלב שלם למרות היוקר שלו. מהתחלה הכל הלך בסדר, אך כבר שבוע שני שהיא לא מוכנה לאכול בגן. היא לא משתפת פעולה עם ילדים בגן (אולי בגלל הגיל), היא לא משתתפת בפעילות בגן וכל הזמן צמודה לאחת המטפלות (שאני אישית גם הכי מתחבררת מכל שאר המטפלות). הכי מתריד אותי שבכל פעם שאני מגיעה יש מה לומר על ההתנהגות "הלא תואמת ציפיות" שלה לאחראית כיתה. היום זה היה שהבת שלי התעוררה בשעה אחד וחצי והעירה את הילדים והמטפלת הזאת בעקבות האירוע ניסתה להאכיל אותה והבת שלי דחפה את הצלחת. אני כבר לא יודעת איך להתמודד עם כל עניין הגן ומה לומר או להרגיש בקשר לזה. כבר שבועיים אני באופן מתמיד בדאגות ונראה לי שהלחץ לא עוזב אותי. אני מצידי לא רוצה להעביר ביקורת חדה למנהלת כיתה וללכת להתלונן משום שאני חוששת שזה יפגע עוד יותר בהתייחסות שלה לבת שלי. (לדבר איתה כבר ניסיתי וזה לא עזר - היא אומרת הבת שלי קטנה לעומת רוב הכיתה ואין מה לעשות). וצד שני אן זה ימשך עוד שבוע שהיא אוכלת רק בערבים אני חוששת שזה יפגע בבריאות שלה. האם ההתייחסות שלי יכולה להיות שונה על מנת לגרום לשיפורים? האם יש טיפים לעזור לבת שלי כן לאכול ולהשתתף במשחקים?

שלום אורית, כדי לא לחזור על עצמי, ניסחתי סוג של תשובה בראש הפורום, שיכולה לעזור למרבית ההורים בשבועות הראשונים בגן. אנא קראי אותה. באופן יותר ספציפי, אני מציעה לנסות לשלוח עם בתך תיק קטן עם אוכל מוכר מהבית, ולא להיבהל אם כרגע היא בוחרת לא לאכול. השלימי לה את התזונה בשעות אחה"צ בבית. התייחסי למצב הקשה הנוכחי כאל משהו זמני שיחלוף תוך מספר ימים. במידת האפשר, אני מציעה לקצר עבור הילדים המתקשים את יום הלימודים, ולהיעזר לצורך כך בסבתות, דודות, וכל דמות אחרת שיכולה לסייע לכם (אם אתם עובדים). בהצלחה ליאת

ביתי בת 4 אוהבת להתקלח עם אבא, האם זה בסדר, אומרים לי שהיא גדולה מידי מה נכון?

שלום שוש, אומרים לך נכון. מוטב להפסיק עם המקלחות המשותפות. בשמחות ליאת

הבאנו גורה בת חודשיים הביתה בהסכמת כל הילדים והופתעענו לגלות שהילדה שלי בת ה 4.5 מפחדת מאוד כבר 5 ימים שהיא על הספה ולא מוכנה לרדת אלא אם מישהו תופס את הכלבה, האם זה סימן לחוסר מוכנות וכדאי כרגע לוותר והלחזיר את הגורה או להמתין בסבלנות? תודה

שלום תותי, אין דבר טוב יותר מגור כלבים בבית, כדי להתמודד עם הפחד. אין לי ספק שעוד כמה ימי סבלנות, סלחנות ורוח טובה, יורידו את הילדה מהספה, ויגרמו לה ללמוד על בשרה מהי חברות אמת. בהצלחה ליאת

שלום רב בתי בת 3 שנים ותשעה חודשים. בתי מאחרת בדיבור ולדברי קלינאית התקשורת היא כבר מביעה את עצמה בצורה טובה. בתי החלה ללכת כעת לגן טרום חובה ולדברי הגננת היא מתקשה במעברים בין פעילויות כך לדוגמא כאשר יש הפסקת אוכל בשעה 10 היא נכנסת למעין פאניקה ובכיומסרבת לאכול. כמו כן היא צמודה במרבית הזמן לגננת או לסייעת אחרת היא בוכה (כאשר יוצאים לגינה היא יותר משוחררת). לבתי יש קושי ליצור קשריים חברתיים אולם לדעתי ניתן להבין את זה כי רק כעת היא מצמצמת את פערי השפה . בגן הפרטי שבו היא הייתה שנה שעברה הילדים מאוד אהבו אותה והיו לה שם חברים רבים. לדעתנו היא סובלת מבטחון עצמי נמוך. בשיחה שהייתה לנו היום עם הגננת היא אמרה שהיא מתכוונת לערב את היועצת החינוכית ע"מ לקבל חוו"ד על בתי. אמנם עבר רק שבוע מאז תחילת הגן אולם אנו חוששים שאולי היא זקוקה למסגרת יותר מצומצמת (גן פרטי)או שאולי היא זקוקה לסיוע נוסף מלבד קלינאית התקשורת. נשמח לקבל את דעתך בנושא. תודה

שלום לך, גן פרטי הוא לא "מטה קסם", ובוודאי שאינו התשובה לקשיי תקשורת או קשיים חברתיים. כדי לגבש דעה או הערכה מקצועית, עלי לדעת הרבה יותר, להכיר את הרקע של הילדה בעבר ובהווה, ולערוך תצפית על התנהגותה. אני מניחה שלשם כך בדיוק זימנה הגננת את היועצת החינוכית (בעיני עדיפה פסיכולוגית הגן), שתוכל להעריך מקרוב את הצרכים ולשקול את התאמתה למסגרת. כיום, המגמה היא להשאיר (ככל האפשר) את הילד המתקשה בתוך קבוצת הגיל הטבעית שלו, תוך מתן סיוע רלוונטי לקשיים. אני ממליצה, אם כן, לעודד התערבותם של אנשי מקצוע מוקדם ככל האפשר, כדי להמשיך את מגמת השיפור, ולצמצם את הפערים, אם נותרו. בהצלחה ליאת

היי, בני בן חמש כרגע בגן חובה + תת חובה ביחד. זו השנה השנייה שלו בכתה זו נשארו מעט חברים משנה שעברה והגננת והסייעת לא התחלפו. קשיי ההסתגלות הם קשים מנשוא. אינו בצהרון. חוזר הביתה בדיכאון ,אינו רוצה לעשות כלום בוכה רוב היום על הפחד ממחרת כשיאלץ לשוב לגן. אגב למישהו יש המלצה על פסיכולוג לגיל הזה מאזור המרכז?

שלום סיוון, הסתגלות לגן חדש, עבור ילדים מסוימים, כרוכה בתגובות רגשיות עוצמתיות לפחות בשבוע-שבועיים (לפעמים שלושה) הראשונים. ניתן להתייחס לתגובות החרדה והדיכאון המופיעות בתקופה זו כאל נורמליות וטבעיות, גם אם הן חריפות. גם כשמדובר בגן מוכר, יש ילדים המתקשים לחזור לשגרת לימודים לאחר השהות הממושכת והנעימה בבית בחופשת הקיץ. אם זו הסיבה שבגללה את מחפשת פסיכולוג, יתכן שאת מעט נחפזת. תוכלי להמתין עד אחרי החגים, לעזור לו בקיצור ימי השהות בגן, ולהעריך מחדש את מצבו כשבועיים לאחר חופשת סוכות. בכל מקרה, אין אנו נוהגים להמליץ כאן על מטפלים, אך אם תצרפי כתובת מייל פרטית, אולי מי מהקוראים שלנו יוכל לעזור בהמלצה. בהצלחה ליאת

החודש בני יהיה ב"ה בן שלוש, נכנס לגן עירייה ולאחר הגן ממשיך לצהרון עד 16:30. מאוד מאוד קשה לו ועד שהוא נרגע יש את המעבר לצהרון ששם הוא שוב נשבר. מרוב בכי הוא צרוד לא אוכל נעלמה לו השמחת חיים שהיתה לו , תמיד היה ילד שמח שאוהב לשיר ולרקוד. דיברתי איתו ואמר לי שהוא עצוב ושמאוד קשה לו.אפילו בזמן שינה הוא בוכה. השאלה היא האם כדאי להביא לו מטפלת שתיקח אותו הביתה מהגן (בשעה שתיים) ולא ישאר בצהרון... זה יעכל עליו. גם בגן היא אמרה לי שמאוד מאוד קשה לו.

שלום ליאת, ההסתגלות לגן חדש היא תהליך לא קל עבור הילד הקטן, שנאלץ להינתק מכל מה (ומי) שמוכר ואהוב, ולהתרגל לסביבה חדשה, אנשים חדשים, ילדים חדשים וכללים חדשים. הילד הפרטי שלך, נאלץ להסתגל לשתי מסגרות בו זמנית, ואין פלא שנעלמה ממנו שמחת החיים. זה תהליך סוחט, הגוזל כוחות ומשאבים עצומים. אני מציעה, במידת האפשר, לקצר לו את השהות בשלב זה רק לשעות הגן, ולהכניסו לצהרון רק כשיתחזק ויחזיר לעצמו ביטחון ושקט. באופן כללי, אני אישית, מעדיפה את המסגרת הביתית על פני צהרון, ואם אין ברירה, לפחות לאפשר לו את ההדרגה. בהצלחה ליאת

בננו בן 3.2 התחיל גן עיריה בשבוע שעבר. גמול במשך היום מפסח השנה. בלילה לא גמול. מאז סיום החופש בו היינו בחופשה ארוכה בחו"ל ותחילת הגן, יש רגרסיה אדירה מילד שהיה גמול לחלוטין הפך לילד שלא הולך לשרותים בכלל! לא בבית ולא בגן. לא מוכן ללכת. גם כשרואים שהוא מתחיל לפספס ומנסים לשכנע אותו להמשיך בשרותים הדבר נעשה תוך התנגדות חריפה מצידו ומסתיים פשוט בגרירתו לשרותים בכוח שם הוא לבסוף מסיים. השיא היה אתמול בערב כאשר נתתי לו להסתובב ערום בבית מה שבעבר מאד עזר לנו בגמילה הראשונית, הילד פשוט בלי למצמץ השתין על הרצפה תוך כדי שהוא ערום, בלי להודיע וכביכול בלי לשים לב! דבר שלא קרה מאז היום הראשון של הגמילה. למותר לציין שהגננות בגן עיריה מאבדות סבלנות, וגם אנחנו מיואשים. מה לא עשינו, דיברנו, שידלנו, הבטחנו הפתעות, כעסנו, שום דבר לא משתנה. רק להוסיף שבמקביל גם הורדנו שנת צהריים כך שלפחות אחה"צ הוא די עייף. אשמח לעצות או הכוונה כיצד לעזור לו. תודה

שלום שירה, אם ילד חוזר להרטיב בצורה כ"כ רגרסיבית חצי שנה לאחר שנגמל, הוא כנראה במצוקה גדולה מאד, והתיאור שלך מצייר תמונה עגומה למדי וחוסר אמפתיה כלפי המצוקה שלו (גרירה בכוח לשירותים או חוסר הסבלנות מצד הגננות). כדאי לזכור שגם במצבי שגרה, ייתכנו נסיגות זמניות בתהליך הגמילה, והסבירות לכך גדלה במעברים ובמצבי משבר. הילד שלך עוד לא שבועיים בגן החדש, וככל הנראה קשה לו מאד. כרגע, לפחות בעיני, עדיף לקצר לו את השהות בגן לשעות ספורות, כדרך להפחית לחץ, ולא להגיב לפספוסים שלו, מלבד טיפול רגוע בהחלפת הבגדים. ההתמודדות שלו כרגע מופנית להישרדות במסגרת החדשה, ולכן הוא 'מ רפה' בתחומים האחרים. אני מאמינה שעמדה חומלת, סבלנית וסלחנית תביא לחזרה המהירה ביותר לשגרה. בברכה ליאת

שלום, אני אמא לילדה בת 7 ומשנה שעברה (בכיתה א) הבת שלי תחילה להתלונן שהיא לפעמים שומעת "פעמונים מצלצלים" באוזניים. לכן, היא לא תמיד קשובה למורה. כאשר הדבר קורה בבית, היא מאוד עצבנית וכועסת על עצמה. הלכנו לרופא אוזניים ועשינו בדיקת שמיעה - הכל תקין. אני מאוד רוצה לעזור לבתי, כי זה מאוד מתסכל אותה. איך אני יכולה לעזור לה להתמודד עם זה או שנושא דורש טיפול מאיש מקצוע? פסיכולוג? תודה, טלי.

שלום טלי, לפני שמגיעים לתחום בריאות הנפש, יש למצות את הבירור הרפואי. הייתי חוזרת לרופא, ואולי מבקשת מכון שמיעה, ובהמשך נוירולוג. רק לאחר שנבדק התחום לעומק, אפשר יהיה לחזור לכיוון הפסיכולוגי. בברכה ליאת

שלום. עם בני, בכיתה ג' לומד ילד חמוד, נבון, מנומס להפליא ואף מחונן. ארחנו אותו בביתינו כמה פעמים ולא היו שום בעיות. בביהס לעומת זאת הוא נוטה להתעצבן במהירות ולנקוט באלימות פיזית קשה כלפי צי שמקניט אותו. הוריו נעזרים בקבוצת תמיכה אך לא אבחנו את הילד או ירדו לשורש הבעיה. כיצד ואיך מאבחנים ומטפלים והאם יש קשר בין התקפי הזעם והמחוננות? תודה

שלום למתעניינת, בהחלט יש קשר בין מחוננות להתקפי זעם ובעיות התנהגות בביה"ס, הנגרמים לעיתים בשל פערים בין תחומי התפקוד השונים של הילד (שלא מצליח להתמודד עם העובדה שהוא 'מבריק' בתחום אחד ובינוני או גרוע בתחום אחר. לפעמים מדובר בפערים בין התחום האקדמי לתחום הרגשי, ולפעמים בתסכולים או קשיים אחרים, עם או בלי קשר למחוננות. צריך לזכור שחריגות, לכל כיוון, גורמת לא מעט קשיים, וחשוב לטפל בהם. בברכה ליאת

בני הינו מנהיג מלידה , עוד בגן נאמר לנו וראינו תכונות אלה. לצערי לאחרונה הבנו שחוץ מהדברים היפים והטובים שהוא עושה הוא גם לעיתים פוגע בילדים אחרים - כאלה שהם לא "בחבורה" שלו, זה מתבטא בכך שהוא יכול לומר לחלק מחבריו שלא להזמין ילד מסוים ואף לא לשחק איתו. חבריו הטובים מקשיבים לו.. הבהרנו לו לא פעם שלא חייבים להיות חברים של כולם אבל אסור בשום אופן לומר לחברים לא להיות חברים של משהו אחר או לא לשתף או להזמין משהו בגלל שהוא לא אוהב אותו.אמרנו לו אליך תזמין את מי שתרצה אבל אל תשלוט במי החברים שלך מזמינים. נראה לנו שילדים שמהווים איום לגביו בתחומים שונים הוא מעדיף להרחיק ממנו או מחברים.(כאלה שיותר טובים בענף הספורט בו הוא מתעסק למשל) הוא ילד מקסים , אהוב על הרוב, מקשיב ועוזר בבית, בן ואח מקסים! ומאד כואב לנו ומציק לנו שיש לו את הקטע הזה בהתנהגות. אנחנו מדברים איתו על זה אך אנו לא תמיד יודעים מה קורה בין הילדים ומידי פעם שומעים סיפורים כאלה שממש לא מקובלים עלינו. איך עלינו לנהוג?

שלום סיגל, מנהיגות אמיתית נשענת על סגולותיו וכישוריו של המנהיג, ולא על רודנות או השפלת האחר. לכן, לפחות כרגע, הייתי מתייחסת להתנהגותו באופו ענייני ונקודתי, ונפרדת (גם ביניכם לבין עצמכם) מהעיסוק בשאלות של מנהיגות והובלה. כיום יש רגישות רבה לנושאים של חרם, השפלות והצקות קבוצתיות יזומות. אני חושבת שטוב שאתם ערים לזה, משוחחים על זה, ומביעים הסתייגות מפעולות כגון אלה. לפעמים דיבור אינו מספיק, ואם את חוששת שמדובר בתופעה, אני מציעה לנסות לגייס את המורה או היועצת ושאר האימהות ליוזמה לקראת פעילות כיתתית המעודדת שיתוף פעולה (ופירוק קליקות 'פוגעניות' - אם קיימות). אם את שואלת ברמה הפרקטית כיצד לנהוג, תוכלי לחשוב יצירתי, ולדמיין מצב הפוך, שבו הילד שלך היה מנודה איכשהו (ע"י ילד אחד או קבוצה), ולהעריך מה היית מבקשת מאמו של הילד המתסיס. רמז: לא להסתפק בדיבורים. בברכה ליאת

עם בעית קשב וריכוז, מאזור גבעתיים רמת גן במידת האפשר שעובד עם הכללית/ ביטוח פרטי הראל

שלום סימה, מרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב אני אמא לשתי בנות : בת 6.3 ובת 3וחצי. הקטנה שלי, ילדה מפותחת, מקסימה וחבתית בגן, התחילה מזה כמה חודשים להיות נודניקית ואובססיבית בעניינים מסויימים אבל חשוב לציין שלא תמיד, למשל לפעמים כשאני מכסה אותה השמיכה צריכה להיות סימטרית וזה מפריע לה אם היא מתקפלת , לאחרונה היא מכריחה אותי להוריד את החוטים או הפפיונים מהמכנסיים, התחתונים, היא לא סובלת לראות את החוט הרפוי אחרי הקשירה , אז או שאני אמורה לקפל או שאני צריכה לחתוך. אין לה טקסים חוזרים על עצמם אבל לאחרונה למשל, כהמשך לזה שהיא משחקת עם אחותה בבית אמא ובת אז הרבה פעמים כשיש חבורת ילדים והיא מתקשה להשתלב היא מבקשת מאחותה שתהיה אמא שלה ורק אז היא מסכימה ללכת ולשחק עם הילדים ,כנראה שזה נותן לה ביטחון, הייתי רוצה לשמוע ממך מה דעתך בכלל ואיך אני אמורה להתנהג כדי למנוע התדרדרות או התפתחות של הפרעה אובססיבית,

שלום מאיה, יש ילדים שהצורך שלהם בשליטה (שליטה במצב ולא שתלטנות!) מוביל להתנהגויות כפייתיות המבקשות שלמות. כשהכפייתיות קשורה לחוטים ופפיונים במכנסיים או בתחתונים, שווה לבדוק עם מרפאה בעיסוק אפשרות של בעייה בוויסות התחושתי. קשה לנבא מראש מה יגרום לילד לפתח הפרעה אובססיבית-כפייתית. אם יש בני משפחה אחרים הסובלים מהפרעות חרדה, הסבירות לכך עולה. כרגע, השתדלי לקבל את ההתנהגויות שלה בשלווה, בלי להתרגש יתר על המידה, ומבלי להשתעבד להן בעצמך. כרגע, הייתי מתחילה לבדוק את הכיוון התחושתי. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת שנתיים ועברה קבוצה בגן. מכירה את רב הילדים אבל הגננת והסייעת חדשות. בבקרים בוכה כשאני עוזבת אותה ובהמשך היום לעיתים משחקת ושמחה ולעיתים עצובה ורוצה להיות רק עם המטפלת שהיא מכירה (שעברה מהקבוצה הקודמת). היא מאד נצמדת לדברים ואנשים שהיא מכירה. לדוגמא לא מוכנה להפרד מהמטפלת הזו ושילדים אחרים יהיו איתה. המצב השתפר משבוע שעבר (שהתחיל הגן) אבל עדיין קשה לה להסתגל. אציין שילדתי לפני 3 חודשים ובבית הכל בסדר על פניו מבחינת קבלתה את התינוקת החדשה. אוהבת אותה ומטפלת בה. היא ילדה חכמה מאד, יש לה קליטה מהירה והבנה נכונה של סיטואציות (הגננות אמרו לא רק אני :) ) יש לי מס' שאלות: 1. האם התגובה שלה נורמלית לגילה? 2. כמה זמן הסתגלות נחשב הגיוני? 3. כיצד אנו בתור הורים יכולים לחזק לה את הביטחון ולשחרר אותה מהתלות החזקה מאד באנשים שהיא כבר מכירה (אם פגשנו חברים היא תמשיך לדבר עליהם ולהיזכר בהם פתאום לפני השינה) ? 4. האם העובדה שהיא מכירה את הילדים לא אמורה להעניק לה מספיק בטחון בגיל הזה? 5. היא בן הקטנים בקבוצה שלה אבל לא הכי קטנה. האם נכון היה להשאיר אותה בקבוצה הקודמת למרות ששכלית מתאימה לקבוצה. סליחה על האורך... תודה מראש

שלום מאיה, אנסה להשיב על שאלותייך, לפי הסדר - 1. כל התגובות שאת מתארת נשמעות - על פניהן - תואמות גיל. גיל שנתיים ידוע כגיל לא פשוט בכלל, אשר בו הילד נע בין תחושת עצמאות ואפילו אומניפוטנטיות (תחושת כל-יכול) לבין תלות עצומה והזדקקות לקרבתו והגנתו של המבוגר. ילד בן שנתיים ינוע על הציר קרבה-מרחק הרבה פעמים לאורך היום, ולכן הוא נראה לעיתים בלתי צפוי וקפריזי. מצד אחד "אני לבד!", ומצד שני "רוצה לאימא!". 2. ילדים שונים אלה מאלה ביכולות ההתמודות שלהם ובזמן הדרוש להם לצורך הסתגלות. יש ילדים המגיבים במצוקה מול סיטואציות חדשות ולא מוכרות, ולכן קשה להם עם מעברים ושבירות שגרה. אחרים מצליחים להסתדר מהר ולבטוח בקלות באנשים אחרים. רוב הילדים מצליחים בסופו של דבר להסתגל למסגרת, בתוך שבועיים-שלושה. 3. ילד בן שנתיים אינו יכול להשתחרר מהתלות שלו במבוגרים, ולכן המשאלה שלך בנושא זה לא מאד ריאלית. אפשר לעזור לה לבטוח באנשים ולסמוך עליהם. זה קורה לילדים שנחשפים לחוויה חיובית במגע שלהם עם העולם הבינאישי והחברתי. טיפול נענה, לא מתסכל מדי, חם ומציב גבולות, יוצר אצל הילד עמדה בטוחה ויכולת לסמוך על אנשים. הרתיעה הראשונית מזרים מעידה דווקא על התפתחות קוגניטיבית תקינה, ועל הבחנה טובה בין מי ש"חבר", "מכר", "בטוח" לבין מי ש"אני לא מכיר", "לא סומך עליו עדיין" ו"לא משלנו". ההסתמכות על דמויות מוכרות מעידה על שיפוט נכון והתפתחות תקינה. כאשר אתם סומכים על הדמויות החדשות בגן ומשדרים אמון וביטחון כלפיהן, הילדה שלכם קולטת את המסר, ויש סיכוי טוב שתרגיש כמוכם תוך זמן קצר. 4. העובדה שהיא מכירה את הילדים מסייעת, אך לא מבטלת לחלוטין את ההסתייגות מהדמויות המטפלות הלא מוכרות. 5. אם הפערים לא גדולים מדי בתוך הקבוצה, זה אפילו נחמד להיות הקטן ביותר, וממש לא מזיק. זה עשוי לעודד ולפתח אותה יותר ממצב שבו היא נמצאת עם תינוקות קטנים. נדמה לי שהחלטתם נכון. בהצלחה בשנת הלימודים החדשה, ובכלל. ליאת

בני בן שנה וארבע חודשים לא עונה כאשר אני קוראת לו.... רציתי לדעת אם זאת יכולה להיות הסיבה בגלל שהוא לראשונה הלך לגן לפני מספר ימים אז זאת מין תגובה לכעס שלו.... חשוב לי לציין שהילד מתפתח יפה הוא הלך כבר בגיל שנה וחודש הוא שר המון שירים אומנם לא באופן ברור אבל בדיוק לפי המנגינה מצביע אומר מילים בודדות כמו אמא אבא כדור רגע טובה ומבין שאני אומרת לו תביא לי תרים תמוצץ תוציא תמוצץ ןכד האם יש סיבה להלחץ???

שלום חן, להילחץ לא מוכרחים בשום מקרה, אבל לבדוק - כדאי, ולו כדי להירגע. תתחילי מרופא הילדים, שיוכל להפנות במידת הצורך לבדיקת שמיעה או בדיקה התפתחותית. בינתיים תהני מהעובדה שהוא ממושמע ומרים את המוצץ. די בקרוב יתחיל גיל המרד, ואז... אפשר יהיה רק לחלום על כך :-))) בשמחות ליאת

שלום, בתי בת 6. עד עכשיו כשנפלו לה השיניים, היא קיבלה מתנה מפיית השיניים. אתמול נפלה לה שן בנוכחות חבר שאמר לה שאין דבר כזה פיית שיניים, אלא ההורים נותנים את המתנה. מה אכן צריך לומר לילד ? תודה, שלי

שלום שלי, במקומך, הייתי מחייכת חיוך רב משמעות, כמו מישהו שנתפס על חם כשהוא מבצע מעשה שובבות לא מזיק. לתחושתי, בתך העלתה במחשבתה רעיון כזה עוד לפני הבשורה של החבר, ועכשיו תני לה את הפריווילגיה להאמין למי שהיא רוצה... :-))) ליאת

שמי רונית ואני אמא לילד בן 9וחצי שנמצא בכיתה ג' (נשאר שנה בגן) הילד היה בגן שפתי במשך שנתיים ועלה לכיתה א' רגילה .יש לו בעיית קשב וריכוז ומקבל ריטלין . תמיד היו לו בעיות חברתיות למרות שהיה בסדנא של מיומנות חברתית באופן פרטי וגם שנה שעברה בבית ספר .לפי מה ששמתי לב הבעיה בילד שלי כבר לא יודעת מה לעשות . דוגמא אתמול ילד מהכיתה דיבר איתו והוא פשוט לא הגיב ולא הסתכל עליו . אני עושה הכל כדי לעזור לו כמו שחיה טיפולת,חוג משחקי כדור (שהתחיל ממש עכשיו ),מקבל הוראה מתקנת לעזרה בלימודים ומהבית ספר גם מקבל הוראה מתקנת ואחרי החגים יקבל שוב את המיומנות חברתית .אני ממש לא יודעת איך לעזור אשמח לתגובה מהירה .חשוב לציין שעם מבוגרים אין לו בכלל בעיה ומאוד חברותי .

שלום רונית, ילדים עם קשיי תקשורת זקוקים להרבה מאד עידוד, תמיכה ותיווך בזירה החברתית. מעבר להעשרה שאת מספקת לו דרך חוגים אחה"צ, חשוב לעבוד איתו הרבה גם בבית, על שמירת קשר עין בזמן שיחה, על הבעה והבנה של תקשורת לא מילולית, ועל קריאה נכונה של רמזים חברתיים. ממליצה לך להיעזר בקלינאית תקשורת, שתוכל לתרגל אותו ואותך, ולתת 'שיעורי בית' לחיזוק המיומנויות החסרות. בהצלחה ליאת

אשמח לקבל המלצות לפסיכולוג ילדים שעובד עם קופת חולים מכבי. אזור רעננה. ילד בן 7.5 אשמח לקבל המלצות במייל [email protected]

שלום לי, מקווה שיישלחו לך המלצות למייל. אני עצמי לא מכירה פסיכולוגים של מכבי. בהצלחה רבה ליאת

האם ילד שבגיל 5 (עוד חודש) הכישורים החברתיים שלו נמוכים לגילו - ייתכן וידביק את הפער בשנה-שנתיים הקרובות או שסביר להניח שזה כבר מאוחר? (למשל כשהוא שואל ילד מהגן אם הוא רוצה לשחק איתו והילד מתעלם - הוא שואל אותו עוד פעם כי לא הבין שבעצם מדובר ב"לא", או שנעלב מאוד בקלות מדברים שאף ילד אחר בגן לא היה נעלב מהם)

שלום עומר, כישורים חברתיים הם שילוב של אספקטים מולדים ונלמדים. יש ילדים שמדביקים פערים בעצמם, ויש כאלה שצריכים לקבל עזרה בקריאת המפה החברתית והרמזים החברתיים. קשה להתנבא, אבל למה בעצם לא לעזור כבר עכשיו? ליאת

כמובן שנשמח לטפל כבר מעכשיו, אבל איך? קבוצות לכישורים חברתיים מצאתי רק לגיל 6 ומעלה, וגם שמעתי מהורים שזה בד"כ לא עוזר. איך אנחנו יכולים לעזור לו?

שלום ליאת .אני מגיבה על היתנהגות שלה בעצבים וצעקות כי איאפשר אחרת .אני כול היום לבד עם 4 ילדים בבית בעלי כול יום בעבודה הוא עובד בשתי עבודות כי אני לא עובדת וכשהוא בבית היא ביכלל אחרת .ממיאני יכולה לקבל הדרכה ועזרה כי זה נעשה יותר ויותר קשה .תודה.

שלום רונית, תגובות ממקום רגשי (עצבים וצעקות), גם אם אפשר להבין אותן, מתבררות כבלתי יעילות, ובדר"כ רק מסלימות את המצב. ממליצה לך להתקשר לקופת החולים שלכם, לבקש את רשימת הפסיכולוגים שעובדים עם ילדים ומתבגרים, ולקבוע פגישה. בקשי הדרכה והכוונה, ובמידת הצורך פגישות טיפול גם לילדה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. הבת שלי, בת שנתיים וחצי, ממשיכה שנה נוספת בגן פרטי, אליו הצטרפו השנה מספר ילדים צעירים ממנה (בני 1.3 ויותר). היום הגננת סיפרה לי שהיא הרביצה כמה וכמה פעמים לילדים הקטנים ממנה ובאופן ספציפי לאחת מהם. אני יודעת שאין זו התנהגות חריגה (כמובן שאינה מקובלת), אך בכל זאת מעסיקה אותי השאלה מדוע היא מרגישה צורך לעשות זאת. חשוב לציין שיש לה אח קטן בן עוד מעט שנה שגם אותו היא "מכפכפת" מידי פעם, אם כי במקרה הזה אני מתארת לעצמי שהדבר נובע מקנאה. האם יתכן שגם בגן היא חשה קנאה ? אני מבקשת לשאול האם לדעתך עלי לדבר איתה על כך, או לאפשר לגננת לטפל במה שנוגע לגן? ושאלה נוספת- האם כשהיא מרביצה לאחיה את ממליצה לדבר איתה על נושא הקנאה (כמו שאני משקפת לה למשל מצבים בהם היא עצובה או כועסת) ? תודה על ההקשבה ועל העצה הטובה.

שלום דבי, יכול להיות שגם בגן התנהגותה נובעת מקנאה ורכושנות כלפי הגננת שמקדישה זמן לקליטת הילדים החדשים והקטנים. כמובן שבתך נמצאת בגיל שממילא קשה לשלוט בתוקפנות ובזעם, ולכן לא חייבים סיבה מיוחדת... בעיני נכון להשאיר את הטיפול במושא המכות בגן לגננת. זכרי שילדים בני שנתיים-שלוש לא מתרשמים במיוחד משיחות והסברים. חשוב לעצור אותם מיידית ולהגיב סמוך ככל האפשר להתנהגות הבעייתית. אם את רוצה לקדם את המגמה הזו גם בבית, ההקפדה על גבולות ועל כללי מותר ואסור, יכולים לשפר את יכולת העמידה בתסכולים שלה, ובעקיפין לצמצם את ביטויי התוקפנות שלה בגן. כאשר היא מרביצה לאחיה יש לעצור אותה מייד, לומר בקצרה שאינך מרשה לה להכות אף אחד, גם אם היא כועסת, מקנאה או מתוסכלת. אם בכל פעם שהיא תכה, תקחי אותה לשיחה נעימה, היא עלולה לפרש זאת כסוג של תגמול על התנהגותה הפוגענית. את החום, האהבה ותשומת הלב הרבה תני לה בהקשר של התנהגות טובה וקואופרטיבית. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת שנה מאז לידתה (לאחר שלושה חודשים ) נמצאת עם אמא שלי ,ששומרת עליה ,מאכילה אותה וכ"ו. בתי תמיד לאורך השנה שמרה על אחוזון משקל נמוך יחסית אך קבוע (25% ). מאז שהעברתי אותה לאמי כל האכלה של התינוקת לוותה בקשאים לא מעטים. אך כאשר התינוקת התבגרה והתחילה לאכול מכפית לאחר כ-2,3 כפיות היא מסובבת את הראש וכן מניחה את ידה על הפה ---כך שלא ניתן להאכיל אותה. ועל מנת להאכיל אותה נדרש לתת לה הרבה משחקים ביד,שירים,סרטים מצויירים וכ"ו ורק כך היא היתה אוכלת (ולא מעט) כאשר איזשהו משחק בידה וסרטים מצויירים ברקע. לפני שבוע שמנו אותה בגן וגם שם ממשיכות אותם הבעיות: ברגע שנותנים לה לאכול היא מסרבת לשבת בכסא ואם כבר יושבת אז מיד כאשר רוצים להאכיל אותה ולא משנה במה מסובבת את הראש ,ומניחה את ידה על הפה ותוך שבוע רזתה בחצי קילו. יש לציין שהיא עושה את זה תמיד גם כאשר היא רעבה מאוד (כלומר לא אכלה מ-8 בבוקר עד 15:00 ) ושנותנים לה לאכול חוסמת את הפה עם היד אבל אם נותנים לה משחקים אוכלת את כל המנה. השאלה שלי היא:. 1.איך ניתן להרגיל את הילדה על מנת שתוכל בצורה נורמלית ולא תניח את ידה על הפה? ושיהיה ניתן להאכיל אותה ללא משחקים?(וחשוב שבנתיים לא תאבד הרבה ממשקלה). 2.מה ניתן לעשות כדי לגמול אותה מההרגל של משחקים בזמן האוכל? 3. האם כדאי לעשות את זה עכשיו ביחד עם ההסתגלות לגן כי גם כך קשה לה ההסתגלות לגן?

שלום שני, בנוגע לירידה במשקל, אני ממליצה מאד להתייעץ עם רופא הילדים. הרגלי אכילה בעייתיים נוצרים ע"י המבוגרים, שנוטים - במיוחד כשמדובר בילדים 'רזים' - ליזום פעלולים והסחות כדי שהילד יאכל. כדי להיפטר מההרגלים הללו חשוב להביא את הילדה אל הארוחה במצב של רעב סביר (לא לגרום למצב של הרבה שעות ללא אוכל, כי כפי שראית, אז המצב רק מחמיר), להניח לה לאכול כמה שהיא רוצה, מבלי לנסות לפצות על כך ב'נשנושים' בין הארוחות. חשוב להושיב אותה ליד שולחן ולא מול טלוויזיה, ולהשתדל לשמור על אווירה רגועה ונעימה. אפשר להשתעשע קצת (כולנו עשינו "אווירון" עם הכפית אל הפה), אך לא באופן שיגרום לילדה לאכול ללא מודעות. לדעתי, בכל מקרה, כניסת הילדה לגן תגרום לה להיפטר מההרגלים המשונים הללו, גם כי קשה להאמין שהגננות ישתפו פעולה עם הנוהג הזה, וגם כי חברתם של הילדים האחרים יכולה להועיל ולשמש מודל. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן שלוש וחצי נכנס לגן חדש בו אינו מכיר אף אחד. הוא בוכה בבוקר ומסרב לשחק עם הילדים, הוא עומד כל הזמן בפינה ומחכה שאבא יבוא לקחת אותו(זה גם מה שהוא אומר). כאשר הגננות מנסות לגשת אליו הוא הולך איתם אבל כאשר הם מזמינות ילד נוסף לשחק איתם הוא חוזר מיד לפינה. ניסתי להכיר לו אחרי צהריים ילדים מהגן אבל הוא מסרב לשחק איתם הוא אומר שהוא מתבייש ולא מכיר אותם(יש קבוצה גדולה של ילדים שהגיעו ביחד מהגן אחר) זה כל כך משמעותי כי בגן הקודם (רק לפני שלושה שבועות) הוא היה הילד הכי פופולרי ואהוב וחברותי, הוא אהב את הגן ואת החברים ועכשיו הוא ממש לא רוצה ללכת לגן . אני לא יודעת מה לעשות על מנת להקל עליו את ההסתגלות

שלום ירדן, הילד שלך, פופולרי וחברותי ככל שהיה, הוא בסה"כ בן שלוש וחצי, וככזה מותר לו עדיין להתקשות ביוזמה ואתחול של קשרים חברתיים. אם הוא בעל כישורים חברתיים תקינים, הוא ישחזר את הסטטוס החברתי שלו גם בגן החדש. תני לו זמן, והשתדלי להביע בכל הזדמנות את בטחונך בכך ש"עוד מעט זה יהיה בסדר". המשיכי לעודד מפגשים אחה"צ עם חברים מהגן, וקווי לטוב. סבלנות... השנה רק התחילה. ליאת

שלום .אני ממש בבעיה עם ילדה בת 12 כבר בערך שנתיים אני לא יכולה למצואה איתה שפה משותפת ואין לנו שיחות נעימות חוץ מלריב וויכוח כול מהשאני אומרת לה היא לא מקבלת גם מקללת אותי בכללות ממש ומתחצפת עלי איפשר להגיד שאני לא קיית בישבילה ומאוד קשה לי איתה וגם מרימה ידיים עלי שזה ביכלל לא מקובל אני לא יודעת מה לעשות איתה ולאן לפנות השנתיים האלו הוי גם קשים לי במיוחד אני יבדתי את אבא שלי וילדתי בן רביעי העם זה בא הכול מזה .תודה מראש.

שלום רונית, בעיות התנהגות קשות כאלה אינן מתעוררות 'פתאום' בגיל ההתבגרות. ככל הנראה היו עוד קודם לכן קשיים ובעיית סמכות, רק שהצלחת איכשהו להבליג או להסתדר עם זה. בגיל 12 זה הרבה פחות נסלח, אך עדיין יש מה לעשות. לא ציינת איך מגיב לזה אביה של הילדה, וגם לא איך את עצמך פועלת ומגיבה מול ההתנהגות האלימה וחסרת הכבוד כלפייך. אני מניחה שכדי להיחלץ מהקונפליקט התמידי ביניכן, תצטרכי לאמץ שינוי גישה מהפכני, ולא קל. מצד אחד, יהיה עלייך להחליט על מדיניות ברורה וידועה מראש לשתיכן, אולי אפילו לנסח הסכם כתוב, לפיו לכל התנהגות שלה - חיובית או שלילית - תהיה תוצאה מיידית, חיובית או שלילית. למשל: כל דיבור מחוצף או קללה כלפייך יגרמו לכך שאינך מדברת אליה ואינך מזכה אותה במחוות של רצון טוב (כמו הסעות, קניית בגדים ונעליים, הקשבה ועזרה בשיעורים) לתקופת זמן שתחליטו עליה מראש. היא תוכל 'להרוויח' אותך מחדש *רק* בהתנהגות מכבדת. מנגד, התנהגות טובה, שיתוף פעולה ועזרה עם אחיה התינוק, למשל, תזכה אותה בצ'ופרים עליהם גם אפשר להחליט מראש (למשל - עוד זמן מחשב או טלוויזיה, עוד חצי שעה בערב לפני השינה, תוספת בדמי הכיס, וכד'). השינוי הנוסף שתצטרכי לעשות, הוא לשנות גם את גישתך כלפיה, ולהשתדל להימנע מאבקים וויכוחים 'אוטומטיים'. זכרי שוויתור וסובלנות חייבים לבוא גם מצידנו, במיוחד אם התקבע כבר דפוס של קונפליקט כמעט-כרוני. למען האמת, אני חושבת שקשה מאד לעשות צעדים כאלה ללא עזרה, וממליצה מאד על פנייה להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

אני אמא לתאומות בנות 3.5 ולתינוק בן חודשיים. אחת מבנותיי מאז ומתמיד היתה ילדה פיקחית ונבונה אך בצד זה עקשנית מאוד ולא ממושמעת. לאחרונה אני מתכנסת לכדי הבנה שכנראה יש כאן בעיה יותר עמוקה מסתם עקשנות שצריך לטפל בה - רק לא ברור לי איך. זה מתבטא בעקשנות סביב הליכה לישון - זה יכול לקחת שעות להרדים אותה אפילו שלא ישנה צהריים; התעקשות (שלא לומר אובססיה) שלה על כל מיני דברים שנראים סתמיים ומטופשים- עד כדי התקף זעם שלא ניתן לרסן אותו - בעיקר כשעושים פעולה כלשהי (להיחגר בכיסא הבטיחות, יציאה מהבית וכו') - היא דורשת מאיתנו להתחיל הכל מהתחלה וכשלא מקבלת את מבוקשה מסוגלת לצרוח שעות. השבת הגעתי למצב שאני ממוטטת ומרוטה ממנה. אני לא יודעת איך להתמודד עם הדרישות החוזרות ונשנות "להתחיל מהתחלה" ואני כבר לא יודעת אם מדובר במאבק שליטה או ממש בהפרעה התנהגותית. אנא עצתכם איפה אפשר לקבל עזרה. אגב - היינו אצל יועצת שינה ששיטותיה לא עזרה וגם ייעוץ במכון אדלר לא עזר (שם טענו שהילדה בודקת מי חזק ומי חלש וכו' אבל לא ממש נתנו לי כלים להתמודד). אני אוסיף ואציין ששמתי לב שיותר קשה לה לצור קשרים חברתיים, אם היא במרכז תשומת הלב של משהו היא נוטה להתכנס בעצמה, והרבה פעמים מבקשת פיפי כדי לברוח מכל מיני סיטואציות. דבר נוסף שהיא פרפקציוניסטית והרבה פעמים מתוסכלת אם דברים לא נעשים בדרך שלה...

שלום רב, במקרה של בעיות התנהגות עקשניות ועוצמתיות בגיל הרך, אני בעד בירור התפתחותי במכון להתפתחות הילד של קופ"ח, כדי לא להחמיץ קשיים ממקור אורגני-התפתחותי, כמו למשל קשיי וויסות (תחושתי או רגשי), בעיות בתקשורת, וכד'. גם אם צדקו במכון אדלר, ומדובר בבעיית גבולות ומאבקי כוח, אין די באבחנה, ונדרשים הנחייה וליווי אינטנסיביים ואישיים, עד לרכישה של מיומנויות הוריות יעילות יותר. אם את קוראת אנגלית, ממליצה מאד על הספר - parentind a child who has intense emotions אותו ניתן לרכוש דרך אמזון. בברכה ליאת

האם צריך לבקש הפניה מרופאת משפחה למכון להתפתחות הילד? אולי את מכירה מ משהו פרטי כדי לקצר תהליכים? אנו ממש אובדי עצות... תודה רבה

הבן הבכור שלי, בן 8, מוצץ אצבע ומשתמש בחפץ בטחון (שמיכה מהינקות). הוא משתמש בשמיכה+מציצת אצבע בשינה ובמקרים של שעמום, צורך בהרגעה, ואחרי שנוזפים בו או כועסים עליו. לעתים הדבר הראשון שיעשה כשייכנס הביתה יהיה למצוא את השמיכה ולהתכרבל על הספה עם אצבע בפה. מאז גן טרום חובה הוא אינו עושה זאת בין חברים, והשמיכה אינה יוצאת איתנו מהבית אלא אם ישנים במקום אחר. מספר פעמים בעבר הביע רצונו להיגמל והסכמתי לעזור לו, אבל לא עשה צעדים ממשיים. הנושא אינו עולה בינינו הרבה, ואם עולה, אז רק בהקשר של נזק לשיניים או לאגודל ולא בהקשר של דימוי עצמי. הילד באופן כללי שמח ופעלתן מאוד, רגיש אבל לא מתמלל רגשות בדרך כלל אלא מפנים, ונגיש לפניה להיגיון. אני מרגישה שהגיע הזמן להיגמל מהמנהג הזה, ולמצוא דרכים אחרות להרגעה עצמית. האם נכון לכפות גמילה כזו? האם הטיעון "אתה כבר גדול" יזיק או יועיל? אם נכון לגמול אותו, מהי הדרך המומלצת? האם צריך ליווי של איש מקצוע?

שלום רב, אני מודעת לכך שלא כל הפסיכולוגים יסכימו איתי, אך בעיני אין רע במציצת אצבע בשנות הילדות, עם או בלי חפץ נעים כליווי. בעיני זה יופי שיש אופציה כזו, ואיני רואה סיבה להציק לילד עם יוזמות גמילה. כשירגיש שזה מפריע לו, או שיתחיל להתבייש בגלל זה, הוא ימצא את הדרך להפסיק. במקומך הייתי מניחה לזה בינתיים. שבוע טוב ליאת

שלום. אנו מעוניינים לשנות את השם הפרטי של בתנו, בת ה-7. בעלי חושש שהדבר יגרום לה לבעיות נפשיות כלשהן. זה חלק מזהותה. הבת שלנו גם מעוניינת לשנות את שמה ואפילו הסכמנו על שם שכולנו אוהבים. אני בדעה שאם נתייחס לכך בקלות, ונעבור את תקופת ההתסתגלות לשמה החדש, ללא דרמות ולא לדוש בזה כל הזמן, זה יכול לעבור בסדר, ללא טראומות. נכון שתחילה זה יהיה מוזר, אבל שינוי השם הוא לטובתה מאחר והיא סובלת מהקנטות של ילדים אחרים בשל כך, בכל מקום שהיא נמצאת בו. אשמח לקבל עזרה בנושא. תודה!

שלום שרון, באופן כללי מאד, גם אני נוטה לחשוב ששינוי שם בגיל כזה עלולה ליצור קושי בתפיסת העצמי של הילדה. ברוב המקרים, הילד מעניק לשם את משמעותו ולא להפך, ואני חושדת שההצקות אינן קשורות רק לשם. לפעמים, שם יוצא דופן מכביד על הנושא אותו בעיקר בנסיבות של סביבה חדשה. לאחר שנשחק החידוש, הילד נשפט על מי שהוא, ועל מה שהוא מביא אל הסיטואציה החברתית והבינאישית. אם אתם מרגישים שהמחיר שהיא משלמת על הבחירה שלכם כבד מדי, אפשר לשקול את השינוי, אך לעמוד הכן לקראת האפשרות של מחירים הרגשיים גם מעצם השינוי. בהצלחה ליאת

היא לא אהבה את שמה הקודם, לכן גם ניגשתי להתייעץ עם מומחית בשיטת קוד-יה שגם המליצה על שינוי , מה שחיזק גם אותי ובעלי. חיכינו לתחילת שנת הלימודים החדשה והיא נכנסה לכיתה עם שם חדש. מאד חששנו מהתהליך והשפעותיו על הילדה, אבל לשמחתי התבדינו ולקח כחודש עד שהתרגלנו כולנו, כולל המורה והילדים שהיכירו אותה בשמה הישן, היום הילדה שמחה בשמה החדש מאד ומתקנת אם במקרה "מתפלק" למישהו ... לדעתי אם הילדה רוצה ולא שלמה עם שמה הנוכחי, אסור שהוריה יעמדו בדרכה .

שלום רב, בני בן 3, החל מגיל שנה וחצי בערך יש בעיית אוכל. בבית מסרב לאכול הכל חוץ משניצל מעובד,נקניקיות ולפאמים מעדנים. בגן הוא אוכל הכל- ז"א כל מה שאוכלים שם ( מרק,פירות,ירקות,דייסות.... ) אשמח לקבל תשובות וסיוע בנדון תודה

שלום יוליה, העובדה שבנך אוכל הכל בגן, אך בררן מאד בבית, יכולה לרמז על קיומו של מאבק כוח ביניכם. מציעה לך להניח על השולחן/הצלחת את המזון שאת רוצה שיאכל, והניחי לו לאכול כמה שירצה. זכרי שאת זו שקונה בסופר את המוצרים שיגיעו בסופו של דבר אל השולחן. אם לא יהיו בבית מזונות באיכות ירודה, ממילא הם לא יגיעו אל התפריט. אם את יודעת שבגן הוא אוכל טוב ומאוזן, אפשר לגלות מעט יותר גמישות בבית, ולוותר על חלק מהמלחמות. לפעמים עדיף להיכנע ולהסכים לארוחת נקניקיות, ולהרוויח את היחסים עם הילד. אם, כמו שאת מציינת, בעיית האכילה נמשכת שנים, אני מציעה לך להיעזר באיש מקצוע. יש מרפאות להפרעות אכילה של הגיל הרך במרכזים הרפואיים הגדולים, והם מיומנים מאד בהדרכת ההורים בתחום זה. גם פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי יכול לעזור במקרה כזה. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת שנה הלכה לפני כשבוע לגן הראשון שלה,יש לציין שהרגלי השינה של בתי אינם טובים כלומר עד עכשיו ביום היא נרדמת בעגלה ובלילה היא נרדמת במיטת הורים ואז אנו מעבירים אותה למיטה שלה (שנמצאת אצלנו בחדר) והיא יושנת שינה רצופה עד הבוקר. מרגע שהילדה הלכה לגן היא איננה מוכנה להכנס ללול גם לא לדקה ובטח ובטח לא לישון שם, ומרגע כניסתה ללול לא מפסיקה לבכות וגם כאשר אנו מרדימים אותה במיטה שלנו (כמו תמיד) ומעבירים אותה ללול היא קמה ומתחילה לבכות. יתר על כן גם אם אני עומדת לידה בלילה בזמן ההרדמה ומלטפת אותה היא לא מפסיקה לבכות לשנייה גם לא לאחר חצי שעה. יש לציין שגם בגן הילדה כמעט לא נרדמת (כנראה כי התרגלה להירדם במהלך היום עם עגלה). יש לציין כי ההסתגלות לגן של בתי איננה קלה :היא עצבנית יוותר אוכלת פחות,וכמובן מתחילה לבכות ברגע שעוזבים אותה אפילו לדקה. 1.השאלה שלי מה כדאי לעשות בשלב זה כדי שהילדה תישן באופן עצמוני וכדי לא להגביר את חרדת הנטישה שלה שגם כך בתקופה זאת גדולים מאוד? 2.האם כדאי עכשיו להרדים אותה בשיטת 5 הדקות? האם זה לא יגביר את חרדת הנטישה? אנחנו חסרי אונים ולא יודעים מה לעשות האם כדאי עכשיו לוותר לה ולנסות ללמד אותה לאחר שתתרגל לגן?

שלום שני, בחרתם להכניס את ילדתכם לגן בעיתוי בעייתי, מאחר שחרדת הזרים בשיאה. תינוקות כה רכים חסרים עדיין תחושת זמן וקביעות האובייקט, ולכן כאשר אתם נעלמים מטווח ראייתה - כאילו חדלתם מלהתקיים. אני ממליצה מאד על הדרגתיות, ובמידת האפשר - לפחות בהתחלה - ליזום קשר עם דמות אחת מצוות הגן, שתהיה המטפלת העיקרית בתינוקת. באופן כללי, הרעיון של שינה במיטת ההורים הוא בעייתי, אך כרגע, בשעה של התמודדות כ"כ קשה עבורה, אני מציעה לא ליצור עומס יתר עליה, ולאפשר את נוכחותכם הקרובה בשעת ההשכבה לישון. קבלו בהבנה את הבכי והעצבנות, והישארו תומכים, סבלניים ונדיבים כלפיה בשעה קשה זו. בברכה ליאת

תודה רבה על תשובתך המהירה ברצוני להוסיף כי ניסינו להיות לידה בזמן השכבה וזה לא עוזר הילדה בוכה במשך שעה ואף יותר למרות שאנחנו נמצאים לידה ומלטפים אותה-היא מתחילה לבכות ברגע ששמים אותה במיטה שלה-ולכן הדרך היחידה היא להרדים אותה במיטה שלנו ושם היא תישן. אז מה לעשות עכשיו? האם כרגע בגלל ההתמודדדות בגן וקשאי חרדה שיש לה לא להוסיף לה גם הסתגלות למיטה שלה? או להתעקש איתה בכל זאת כי אינני רואה איזשהיא דרך הדרגתית כי היא פשוט בוכה בכל מקום פרט למיטה שלנו?

הי ליאת, אני נעזרת בך שוב אחרי זמן רב שלא כתבתי פה. בני בן החמש וחצי בגן חובה. הוא ממשיך שנה שנייה באותו גן, אך הגננת התחלפה. אני שואלת איך היה בגן כל יום. הוא אומר, זה לקט מהימים החולפים: "הגננת הזו גרועה. היא מדברת בקול מצווה ונותנת רק פקודות כל היום"; "רק היום הראשון לגן והגננת כבר צועקת"; והשיא, היום:"אמא, את יודעת מה הכי גרוע בגננת החדשה? שאם ילדים בוכים במקום לנחם אותם היא אומרת שזה מפריע לכולם ושולחת אותם לבכות לבד במקום אחר". שאלתי אם הוא בוכה, אם צעקה עליו אישית, והוא משיב בשלילה. ואני יודעת, הוא אף פעם לא בוכה בציבור, הוא מהילדים ששומרים על פאסון... גם הסייעת, שממשיכה בגן משנה שעברה אמרה שהוא ילד נהדר ולא היו איתו שום בעיות. בעצם, הילד שלי רק מתבונן ומחווה דיעה. אני מאוד מאוד מצוערת ממה שהוא אומר על הגננת. היא באמת נראית לי גרועה מהסיפורים שלו. לי עצמי אין התרשמות ממנה, אנו נפרדים בשער ואז מוצאים אלינו את הילדים. אין לי שום דרך לא דרכו לשפוט אותה. אני נורא רוצה לגונן עליו, ומצד שני, מרגישה שהוא לא צריך את ההגנה שלי בכלל, בינתיים הוא מסתדר. אבל זה לא עושה נזק? העובדה שבעל הסמכות המרכזית בחלק נכבד מהיום של הילד הילד רואה בו תכונות שליליות. לא? מה דעתך?

שלום מיכל, רושם ראשון הוא דבר חשוב, אך כולנו יודעים שהוא עלול להטעות מאד, ולהתברר כבלתי מייצג את המציאות כמות שהיא. אנשי חינוך שונים מאד באישיותם, בסגנון הדיבור שלהם, ברמת הסמכותיות שלהם, וכמובן במאפיינים הפיזיקליים של קולם. עבור ילד בן חמש, שהיה קשור לגננת הקודמת שלו, כניסתה של דמות חדשה עלולה להיחוות כהרעה במצב. ועדיין, אפילו עבורו, זה לא כ"כ נורא. הוא מסתדר ונפרד יפה. תני לשניהם (לו ולגננת החדשה) את ימי החסד, לצורך הסתגלות, ועודדי אותו לספר גם על הדברים הטובים והמעניינים שקרו לו בגן. ילדים ערים מאד לנושאים שמעוררים אצלנו עניין ותגובה מיוחדת, ויתכן שהוא בוחר להביא אלייך את הדיווחים בהם את מתעניינת במיוחד. נסי לא לשאול על האם וכמה צעקה הגננת, אלא על הדברים היפים שיזמה וסיפרה. יש לי הרגשה שהתכנים ישתנו. באופן כללי, הילדים שלנו אמורים לשרוד לאורך השנים סגנונות מגוונים של אנשי הוראה ואג'נדות חינוכיות. לא תמיד נוכל לבחור להם את האנשים המושלמים, אך נצפה מהם ללמוד ולכבד את מי שנמצא שם בשבילם יום יום, גם אם הוא צועק לפעמים או מעניש. להערכתי, כאשר ההורה מכבד ומוקיר את עבודתו של המחנך, משהו מזה עובר גם אל הילד. נסי לעזור לו בכך. מאחלת לכם שנה נפלאה למרות הכל ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 5 ו3 חודשים - גן חובה. ילדה מקסימה שמוקפת בחברים ואוהבת ומבקשת תמיד להיות עם חברים. אך ברגע שמזמינים חבר היא משחקת בעשר דקות הראשונות עם החבר ואחר כך משחקת לבד. וזה קורה תמיד. מאד נהנית ללכת לחבר או שחבר בא אליה אבל ממש לזמן מוגבל ואחר כך משחקת לבד ונהנית. זה גורם לתיסכול אצל החבר שרוצה לשחק איתה והיא כבר לא מעוניינת ורוצה לשחק או להתעסק במשהו לבד. האם יש בעיה? זה קשור להתבגרות? כרגע היא בגן חובה שאינה מכירה שום ילד והגננת גם אמרה לי שהיא לפעמים עם ילדים ולרוב משחקת לבד. היא ממש בונה משחק עם דמויות בובות ושמות מעדיפה את זה על פני חבר אמיתי. אשמח לשמוע הצעות . תודה רבה.

שלום קארין, קשה מאד לאבחן או לשלול קיומה של בעיה, על סמך מידע כה מועט. מציעה להגיע להערכה אצל גורם התפתחותי. תוכלי להתחיל עם קלינאית תקשורת, שתוכל להעריך את מיומנויות התקשורת של בתך, המילוליות והלא-מילוליות, ובמידת הצורך לעבוד על מה שדורש התערבות. בברכה ליאת

ליאת שלום, הבן שלי בן שנתיים ועשרה חודשים, לפני כ3 חודשים התחלתי איתו גמילה! עד היום לא היה פעם אחד שהוא אמר לי בעצמו "יש לי פיפי /קקי" כל שעה אני לוקחת אותו שירותים לעשות פפי אם לא, הוא תמיד מפספס!רק בזמן מקלחת גם זה לפעמים אומר שיש לו פיפי לגבי קקי אין בכלל על מה לדבר תמיד מפספס, אין לו שעות מסויימות יש ימים שעושה 3 פעמים או פעם אחד או אפילו לא עושה בכלל!הוא תמיד מתחבא כשעושה קקי!(מה שמצביע שבוודאות מודע למצב) שאני שואלת אותו יש לך פיפי/קקי התשובה תמיד לא! למרות שאני בטוחה שיש לו פיפי בד"כ לקחת אותו לשרותים זה סיפור - הוא לא רוצה הוא ילד מאוד חכם, מודע מאוד לסביבה שלו, ילד רגיש (לא מדי) עקשן ושתלטן - אני בטוחה שזה סוג של משחקי שליטה איתי אני מודה שהיו פעמים שיצאתי מהשליטה וצעקתי עליו ממש כועסת ואז פרצתי בבכי תוך כדי צעקות מתוך ייאוש שעשה פיפי בהתחלה זה היה ריקודים והשתוללויות ומחיאות כפיים ומתנות שכל הכבוד איזה גדול וכד' היום כבר לא, זה רק איזה ילד בוגר כל הכבוד יפה שלי+נשיקה. הוא גם מתלהב מספר לאבא שלו "עשיתי פיפי! אז אני לא מבינה למה בעצמו אף פעם לא מבקש למרות ההתלהבות שלו. אני יודעת שכעס וצעקות לא עוזר ובטח לא מועיל אבל הכעס בא בפעמים בודדות רק אחרי חודש וחצי שהתחלתי גמילה היום אני כבר אין לי סבלנות לכעס אפילו הוא מפספס ואני מחליפה לו בלי להתרגש זה פשוט שיגרה!!! זה כ 4 ימים שהוא מפספס אני פשוט מחליפה לו מכנסיים תוך כדי התעלמות מוחלטת בלי לשאול אפילו למה!אבל עדיין כלום (עצה של הגננת) התחיל ביום שני האחרון גן עירייה - כל יום מתקשרים אלי לעבודה שאגיע להחליף לו כי הם לא מוכנים - אז אני צריכה לצאת מהעבודה באמצע וללכת. קראתי מאמרים + ספרים (שמתי לו דגני בוקר בשרותים כדי שיכוון אליהם)+ תכניות של סופר נני+ הלוחשת לפעוטות אני מיואשת פשוט מיואשת, ניסיתי עצות של כולם אבל כלום. יש לי עוד בן בבית -בן עשרה חודשים, הם חברים מאוד טובים והגדול שלי שומר עליו שאף אחד לא יתקרב אליו (משחקי שליטה) את הגמילה שלו התחלתי רק לפני 3 חודשים כדי שלא יהיו לו רגרסיות בגלל האח החדש. אני תמיד אומרת לו וואי איזה גדול אתה בלי חיתול - תראה אח שלך ממש קטן בגלל זה יש לו חיתול. אני יכולה להמשיך ולכתוב עד מחר - עשיתי הכל מהכל, תעזרי לי בבקשה הצילי אותי מהמצב הזה זה כבר בלתי נסבל. תודה רבה

שלום אלינור, אני מרגישה שנקלעתם למערבולת רגשית, את וילדך, סביב נושא הגמילה, ומבינה כמה זה מטריד ומייאש. עם זאת, חייבים לנסות ולהסתכל על כך בפרספקטיבה הנכונה, ולתת לזה את הממדים הריאליים: לא נעים - לא נורא! כרגע, את מתייחסת לפיפי ולקקי כאל אסון, ומגיבה לזה ממקום מאד רגשי. את מתעסקת בזה המון, קוראת המון, צופה בתכניות הורות, וכו', ובכל זאת - כלום לא עוזר לך. לתחושתי, ועם כל גאוותי המקצועית, לא אוכל "להציל אותך" מכאן. באופן מוזר כלשהו, כך אני מרגישה, ביום שתצליחי להתייחס בשוויון נפש *אמיתי* לפספוסים שלו, הוא יוכל לוותר על המאבק. ממליצה לך להגיע להדרכת הורים קצרה, פנים אל פנים, ולבדוק מדוע אינך מצליחה ליישם את כל הידע שצברת בנושא. כמו שכתבתי כמה קומות כאן מתחת, לפעמים אנחנו יודעים הרבה, ומשהו - שלא תמיד מודע לנו - מפריע לנו ליישם את הידע. אל ייאוש! בסוף - עם או בלי הפסיכולוגים ועצותיהם - גם הילד שלך ילמד לעשות את הפיפי והקקי במקום המיועד לכך. וזאת הבטחה! ליאת

שלום בני בן השנתיים ו 10 הוא ילד חכם ופיקח ובעל אינטלגנציה רגשית.. עצמאי,מתבטא מצויין, בעל חוש הומור.. אבל.. ישנם קשיים שמאוד מטרידים אותי ואשמח להסבר ולטיפים . הוא פחות יוצר קשר עם ילדים יחסית לבני גילו, מתבייש ולוקח לו זמן להתפתח.. יש לו פחדים ממקומות לא מוכרים, ים/בריכה, מעלית שקופה, רעש ועוד.. הרבה פעמים אנחנו מסבירים לו שאין לו ממה לפחד ואז הוא משתכנע ואפילו נהנה.. הוא פרד בקלות בגן, אין לו בעיה להשאר אצל סבים.. מתקשר יותר טוב עם מבוגרים. איך אפשר לעזור לו עם הפחדים במיוחד בעניין החברתי,האם נראה לך שזה דורש טיפול מקצועי? סליחה על האורך ותודה מראש על התשובה. מיכל

שלום מיכל, כל מה שתיארת, לפחות על פניו, אינו נשמע מדאיג במיוחד או יוצא דופן כשמדובר בילד שעוד לא מלאו לו שלוש. המגעים החברתיים בגיל זה עדיין מאד מהוססים, ורוב המפגשים שמחוץ למסגרת הגן נעשים בדר"כ ביוזמת ההורים. ביישנות וחששנות הן תכונות יציבות למדי. גם הביישנים, וגם מי שגישתם לעולם יותר זהירה ומאופקת, לומדים בסופו של דבר להסתדר, ומוצאים את מקומם בקבוצת בני גילם, בה הם מרגישים בטוח. ילדים מסוימים מגיבים יותר מאחרים לרעשים או מקומות הומי אדם. גם זה עובר בדר"כ עם הגיל. כרגע, לא חייבים לעמת אותו בכוח עם דברים שמאיימים עליו, ולאפשר לו ללמוד את סביבתו הקרובה והרחוקה בקצב שלו ובדרכו. לא בוער... בהצלחה ליאת (ששונאת, ממש שונאת, את מי שהמציא את המעליות השקופות!)

יש לי ילד בן 4.8, שמגיל 3 מחזיק כמעט כל הזמן באיבר מינו. בגיל 3 הגננת אמרה לנו לא להעיר לו, אבל עכשיו זה כבר ממש מוגזם. אני מסבירה לו שלא נוגעים ליד אנשים אלא רק בחדר שלו, אבל הוא מוריד את היד כשאני מעירה ומיד מחזיר אותה לשם. מה אפשר לעשות? אגב - הוא ילד עם ADHD ותת-תחושתיות.

שלום יערה, אם הוא ממשיך למרות הערותייך, בקשי ממנו לעבור לחדר אחר, ולחזור לשבת אתכם רק כשיוכל להתנהג "כמו גדול". כדי שזה יהיה יעיל ולא יכניס אתכם למאבק, אמרי זאת בצורה רגועה ושלווה ככל האפשר. בברכה ליאת

קיבלנו היום אבחנה של PDD-NOS (תפקוד גבוה). האם לאור זאת יש לשנות את התגובה שלנו?

שלום רב הבן שלי בן 8 כיתה ג'(הוא הילד השלישי, המבוגרים בני 14 ו16), עבר השנה מבית ספר ממשלתי שבו אני עובדת, לבית ספר פרטי בעיר חיפה, בו לומד גם האח הגדול בכיתה י"א. בשלבי ההרשמה הוא כל כך התלהב, קנינו יחד בהתרגשות את התלבושת האחידה, את הספרים ואפילו ילקוט חדש, גם הלכנו יחד והוצאנו כרטיס רב-קו, כלומר כל העניין שלפני יום הלימודים הראשון עבר בהתרגשות ובהתפעלות. היום הראשון בבוקר יצא מרוגש, אך כאשר חזר הביתה ההתרגשות כבתה. ביום השני חזר נחוש בדעתו שהוא לא רוצה להמשיך בבית הספר ורוצה לחזור לבית הספר שבו למד קודם, דיברנו, מה לא מוצא חן בעיניו, אך ההתרשמות זה רק שהאווירה שונה ושהוא לא מתחבר לילדים. הוא מגיב בבכי ואומר שהוא לא רוצה להמשיך ורוצה לחזור לבית הספר הקודם, הסברתי לו שיהיה טוב והתהליך לוקח זמן אך כלום לא עוזר, בעלי יותר וותרן, אני יותר אסרטיבית, אך הבן עדיין מתעקש ובוכה ולא מוכן לתת צ'אנס. אני לא רוצה שיחזור לבית הספר הקודם מהרבה סיבות, אך רוצה לעזור לו להתאקלם ולהתאקלם, מה עליי לעשות??? מצד אחד כואב לי עליו ויודעת שהתהליך לוקח זמן וזה לא קל, ומצד שני אני יודעת שזה לטובתו ללמוד בבית ספר זה, דיברתי עם בית הספר כדי שיעזרו בתהליך. אני מבולבלת, לא יודעת איך לדבר איתו, באיזה נימה ואיזה מילים לבחור, לא רוצה שיפרש את הדברים בצורה לא נכונה ולא רוצה להחמיר את המצב... מה עליי לעשות????????????????

שלום נילי, יש ילדים שמגיבים קשה למעברים וליציאה משגרה. לילדים כאלה לוקח יותר זמן להסתגל למקומות חדשים, והם נזקקים לעזרה ועידוד יותר מילדים אחרים. את יודעת, לפעמים מספיק חבר אחד כדי 'לשבור' את הבדידות, ולכן טוב יהיה אם תצליחי - בעזרת המורה - לשדך לו לפחות ילד אחד, אולי לצורך הכנת משימה משותפת, כדי שירגיש פחות לבד בשיעורים ובהפסקות. אם בנך הגדול לומד באותו בי"ס, בקשי גם ממנו להגיע מדי פעם, בהפסקות, לראות מה העניינים, ולהציע עזרה. לפעמים, הפתרון יכול להיות טלפון נייד, שייתן לילד תחושה שהוא יכול לדבר עם אימא או אבא כשקשה לו. אני יודעת שיש הורים שנרתעים מהרעיון של טלפון נייד לילד כה קטן, אך בעיני זה פתרון מצוין לילדים שזקוקים לתחושת שליטה וביטחון. מעבר לכל זה, כמו שאמרת, השינוי הוא בסה"כ לטובתו, ואם ביה"ס הזה באמת טוב יותר, עד מהרה הוא ילמד ליהנות מיתרונותיו, ויסתגל. תתנחמי בעובדה שעכשיו, למשך שנים רבות, לא יזדקק להתמודד שוב עם מעבר. גם זה משהו... בהצלחה ליאת

שלום הבת שלי, בת 7, לא יכולה להירדם לבד. היא תמיד מבקשת שישארו איתה עד שהיא תרדם. היא אומרת שאינה רוצה להיות לבד בחדר.היא פוחדת להשאר לבד בחדר, גם כאשר אני נמצאת בחדר סמוך (רק בערב). כאשר היא מתעוררת בלילה/בוקר ישר מגיעה למיטה שלנו. האם הדבר דורש טיפול פסיכולוגי? או תדרוך הורים. תודה רבה, דליה.

היי היתה לי בדיוק את אותה הבעיה, היה מגיע אלינו למיטה כל לילה (!!!) בין גיל שלוש לשבע וחצי עד שיום אחד החלטנו שדי, הוא היה מגיע, אנחנו היינו מחזירים בהתחלה נשארים כמה דק ואחר כך גם זה כבר לא.... לאט לאט. התייעצתי בפסיכולוג ילדים שהסביר לי שהמיטה זה אחד המקומות הכי אוטונומיים ואנחנו לוקחים ממנו חלק גדול מהעצמאות שלו אז גם ניגנתי לו על האגו שהוא כל כך בוגר ו.... אחרי שבועיים הפסיק לבוא והיום יש לו חרב ששומרת עליו,אור קטן בחדר, ואור שנכנס מהשירותים. העיקר- ישן לבד ולא קם באמצע הלילה. צריך רק החלטה שלכם ההורים היום אני יודעת שעד שלא באמת רציתי לנתק אותו ממני זה לא קרה ובשורה התחתונה זו אני שהייתי מכורה ללשון איתו והוא רק רכב על הגל. האם ייתכן שגם אצלך זה אותו הדבר? בהצלחה!!!!

בן שלי בן שש מגיעה למיטה שלנו כל לילה וכאשר אני אומרת לו אתה בוגר אתה צריך להישאר במיטה שלך הוא אומר לי אימא אני לא יודעה איך אני באה ואני ממשיחה עם זה אבל לבעלי זה מפריה יותר איך עשית את זה את הניתוק הזה כדי שלילות יהיו מנוחה טובה יותר לכולם

היי, זקוקה לעזרה בדחיפות. בני טבע בן 8 עלה לכתה ב. נשאר שנתיים בגן עקב פער בין השכלי לרגשי ועשה שיפור אדיר שכלל את שנתו הראשונה בבית הספר שעברה אם לומר בלשון המעטה בקושי רב מהבחינה החברתית. יש לציין שמדובר בילד חכם מאד שממוצע ציוניו הוא מעל המאה עם הבונוסים, לומד קראטה שנה שלישית, מעוניין ללמוד ביהס לגלישה, מתעניין באווירונאוטיקה ועוד.... ילד מאד יפה (מצטערת שנשמע שחצני) ווהבנות בבית ספר משוגעות אחריו, והוא יודע לפרגן ולאהוב אותן בחזרה. הבעיה היא עם בני מינו, לא מצליח ליצור עמם קשרים ממשיים. יש בעיה קטנה של איפוק ואנחנו עובדים על כך באופן אינטנסיבי בבית יחד עם המחנכת ואכן ניכר שיפור, ועד לפני כחצי שנה זה תמיד היה נראה כמו שני זכרים בטבע, מריבות יותר ממשחקים, היום כשכבר למד להתאפק ולשתף,נראה כי לא יודע כיצד לגשת אל בנים אחרים. רוב בני כיתתו משחקים כדורגל בהפסקות,הוא נסה אך לא מצליח להתחבר למשחק ומאדהקשה לו להביא עצמו לשחק עמם. היום פנה לשלושה בנים מהכתה שאולי ישחקו איתו במשהו אחר והם ענו שרוצים רק כדורגל. ושוב... שחק עם שתי בנות בהפסקה ואמר שלא היה לי עם מי .... מה אני אעשה.... משעמם לי נרשם לחוג כדורגל ומהמאמן אמר שרואים שזה ממש לו הקטע שלו. מבחינת שינוי סביבה חברתית ,כתה/ביהס עבר במוחי אך מכיוון שקשה לו עם יצירת קשרים נראה לי שרק יפגע בו, וגם לא מעוניין בשינוי. בחופש הגדול לא נפגש עם אף אחד מבני כתתו , אף אחד לא התקשר וזה עניין רגיל. מה עושים????????? נקרע לי הלב מלראות ילד כל כך חכם ומוצלח כל כך בודד. בבקשה עצתכם ותודה.

שלום טל, לא תמיד יש הלימה בין מידת ה'מוצלחות' האובייקטיבית של הילד, לבין הסטטוס החברתי שלו. לעיתים ילדים משלמים מחיר על הצלחתם האקדמית, ולפעמים הכישרונות הקוגניטיביים או המראה המצודד עומדים בסתירה לכישורים חברתיים דלים. לא ברור מה הסיבות לקשיים החברתיים של בנך, ונדמה לי שכדי לטפל בהם נכון חשוב להבין לעומק את הסיבות לדחייה החברתית. עקרונית, אני נוטה להאמין שהכלל "משנה מקום - משנה מזל" אינו תופס כשמדובר בילדים ומצבם החברתי. העברת הילד לכיתה אחרת או בי"ס אחר, מבלי לטפל בקשיים עצמם, אינה מועילה בדר"כ. תוכלי לנסות לזמן לו מגע חברתי מתגמל בשעות אחה"צ (חוגים), אך בעיני זה לא במקום הבירור לעומק. ממליצה לך לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים, ולבחון את המיומנויות החברתיות שלו. בברכה ליאת

שלום רב, רציתי לשאול אם יכול להיות איזשהו "נזק" לתאומות בנות 5 חודשים, אם האמא נוסעת לחו"ל ל - 5 ימים ???? תודה מראש

שלום רב, אם הילדות נשארות בסביבה חמה, מוכרת, בהשגחתו של אדם מוכר ואהוב, הסיכוי לנזק רגשי לטווח הארוך נמוך. נסיעה טובה ליאת

שלום, יש לנו 2 ילדים בן 8.5 ובת 5.5. ישנים בחדר משותף (רק בינתיים כי קטן) קרו מס' פעמים ש"תפסתי" אותם במצבים לא יאים כמו: שהיא יושבת עליו וממש דוהרת מעליו או כשהיא עומדת מעל ראשו כאשר הוא בשכיבה והיא מראה לו את התחתונים. אני יודעת שזה נעשה בתום לב ואין כאן כוונה מינית אלא יותר סקרנות אך זה מפריע לי. דיברתי כבר עם שניהם לה אמרתי שזה לא צנוע ושהאיברים הצנועים שלה צריכים להיות מוצנעים, ואיתו דיברתי שזאת לא התנהגות הולמת והוא האשים אותה שזאת היא שמתחילה ואני מאמינה לו ורואה שכל פעם זה בא ממנה אבל הדגשתי לו שהיא צעירה ממנו והוא הבוגר שצריך להפסיק כי היא לא מבינה כמוהו שזה לא מתאים. אך לצערי כנראה שהשיחות לא עוזרות כי הדבר חוזר על עצמו שוב ושוב...יש לציין שבכל פעם אני מפרידה אותם כשזה קורה ונותנת להם להיות לבד כל אחד בחדר אחר והם רואים שאני כועסת. מה עושים והאם זה באמת בנורמה?

שלום רב, גם אם הסקרנות הטבעית נמצאת בגבול הנורמה, עדיין עלינו להישאר בתמונה, להנחות את הילדים בנוגע למה שראוי ובלתי ראוי, ולהדק את ההשגחה במקרים בהם קיים דחף חזק להפר את כללי ההתנהגות המתבקשים. המשיכי להסביר מילולית, אך במקביל המשיכי להשגיח, עודדי מקלחות בנפרד ושינה בנפרד, כדי לא להעמיד למבחן את הדחף, עד יעבור זעם. בשמחות ליאת

ילד שלי עלה לכיתה א מאוד חששתי אבל הכול היה בסדר גמור ובכלל בכמה חודשים של חופש הגדול הוא מאוד התבגר .אבל יש כמה דברים שמאוד מדאיגים אותי ורציתי את עזרתך בנושה בן שלי מאוד קשור אלי (תמיד היה) עם אבא יש לו קשר אחר מאשר איתי אבא יותר דורש ויותר מציב גבולות אני יותר מלטפת ויותר מחבקת ויותר מפרגנת ויותר מרשה ויותר קונה ויותר ויותר ... את אבא הוא פחות רואה כי אבא עובד עד מאוחר אבל למראות זאות אבא מקבל יותר כבוד והוא מכשיב לו יותר בזמן אחרון הוא מתחצף אלי יכול להגיד לי דברים מאוד קשים כמו אני שונה אותך שידרוס אותך האוטו את מתומתמת בעלי אומר שאני אשמה וזה אני מקבלת על זה שאני מרשה הכול .אני מרגישה רע מאוד עם עצמי כי אחרי שניה שהוא אומר את זה הוא באה אלי ואומר אמא סליחה והוא יודעה שאני אסלח ולא יעשה כלום כי אני לא יודעת מה לעשות הוא בן יחיד וברור לי שאני מפנקת ופחות מציבה גבולות אבל אני מנשה מה עושים כי הוא ילד מאוד טוב .אני מאוד רוצה שיהיה לי קשר איתו של כבוד ובכלל כל הנושה של ערכים למשפחה .יש לציין שיחסים בין בעלי ולי טובים אנחנו אף פעם לא מרימים טונים בבית או משתמשים במילים כמו שצייינתי קודם .קורא שיש חילוקי דעות כמו בכל המשפחות אבל משתשדלים לא לפני ילד ואים כבר כן יוצאה לפמים אז בצורה בוגרת ונורמלית

שלום טלי, אני נוטה להסכים עם בעלך, ולהאמין שהילד שלך מרשה לעצמו לזלזל בך בגלל הקושי שלך להתייצב מולו כדמות סמכותית ומחנכת. אהבה ללא גבולות (יש מי שקורא לזה - פינוק) מניחה את היסודות לבעיות התנהגות, לבעיות רגשיות (חרדות) ולקשיים חברתיים. חשוב לא להתבלבל בין סמכות הורית והצבת גבולות נאותה, לבין עמדה נוקשה, תוקפנית ולא מכבדת. אפשר בהחלט להיות הורה סמכותי ללא הרמת קול ובטח שללא הרמת יד. הורה סמכותי הוא הורה שמכתיב את כללי ההתנהגות בבית, מציב בפני הילד דרישות הגיוניות, ציפיות להתנהגות נאותה, וגבולות המבהירים את האסור והמותר. אני ממליצה לך בחום להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיעזור לך להבין את הרציונל, ולסגל דרכי תגובה הולמות מול התנהגות מזלזלת או חסרת כבוד כלפייך. אל דאגה, לא יהפכו אותך לאדם רע או 'שוטר', אלא לאימא יעילה ומחנכת יעילה. מה את אומרת? ליאת

את צודקת אני מנשה להיות סמכותית אבל לפעמים זה לא עובד לי כי הוא טופס אותי כי חברה אני זו שמגיל 0 משחקת איתו על השטייח בבית ונכנסת איתו לכול מגלצ'ה בפרק ועושה איתו יצירות ומרשה לשחק בציבי ידיים ולעשות בלגן במיתבח אם הקמח כאשר עושים עוגיות כי זה גם הכיף שלי וכאשר בעלי אומר לי מה את עושה אני עונה שלא נורה יש מיים אפשר לנקות הכל אבל יש לי ילד אחד ואני רוצה שיהי מאושר .והוא ילד טוב ומקסים רק שזה מגיעה למקומות לא טובים ואני מפחדת וכולם אומרים את אשמה את לא נותנת לא עצמאות את עושה הכול בשבילו וזה גם מה שאמא שלי עשתה בשבילי תמיד חיבקה נישקה אמרה שהיא אוהבת אבל גם אז וגם היום עם אני רואה אמא שלי עצובה אני מרגישה רעה ומוכנה לעשות בשבילה המון והכול.אני מקווה שהבן שלי יהיה לא כמוני כי הוא גבר אבל רגיש מספיק למשפחה שלו ולערכים (איך עושים את זה נכון)עו שזה בא עם האופי. לגבי הדרכת הורים אני לא יודעת למי לפנות קצת חוששת מיזה כנירא זה המנטליות שבי שאומרת שללכת לפסיכולוג זה דבר האחרון למראות שברור שבאולמנו זה נחוץ סליחה שיצאה ארוך ותודה לך הפורום אוזר לי מאוד

שלום, בני בן 4, ילד שמח, חברותי, רגוע בדרך כלל. בכל מה שקשור לדברים שהוא צריך לבצע בעצמו, אם הוא חושש שלא ייצא לו טוב הוא מעדיף להימנע. הוא דווקא ילד עם יכולות גבוהות, מעל לבני גילו ואנחנו לא הורים דוחפים, תחרותיים או ביקורתיים כלפיו ומנסים לעודד לחזק ולתת את ההרגשה שכל מה שהוא עושה זה טוב כי הוא עושה והוא מנסה בעצמו ובכל זאת כשהתבקש למשל לכתוב את שמו בפגישת היכרות בגן הוא ביקש שאכתוב במקומו כי פחד שלא ייצא לו מספיק טוב. איך אפשר לעזור לו?

שלום רב, ראשית, הרשי לי להביע צער על כך שבפגישת ההיכרות בגן של בני ארבע, מתבקשים הילדים לכתוב את שמם. הילד שלך צודק במקרה זה, ולא מוכן לחשוף בפומבי מיומנות דלה בתחום שאינו אמור לשלוט בו. ילדים בני ארבע אינם אמורים לדעת לכתוב, ומי שבכל זאת 'אולף' ולמד לכתוב את שמו אינו בהכרח חכם מחברו שמעדיף לשחק, לצייר ולבנות בקוביות. אדרבא, הפעילות המשחקית של גיל הגן אמורה להכשיר את הילד ולפתח את המיומנויות שיסייעו לו לרכוש את הקריאה והכתיבה בבוא היום. מוטב להישמר מגננות 'אמביציוניות-יתר', ולוודא שהן מאפשרות לילדים למצות את הפעילויות התואמות את גילם. מעבר לכך, ילד פרפקציוניסט הוא ילד שמאמין שרק ביצוע מושלם יזכה אותו באהבה, התפעלות ושבחים. לפעמים, מרוב רצון טוב ואהבה לילד, אנו פורצים בתשואות גם מול הישגים ממוצעים או טרוויאליים. דפוס כזה עלול לגרום לילד להישאר תלוי במנת ההתפעלות הקבועה, ולהימנע מכל מה שעלול לסכן אותו בכישלון. לכן, המשיכי לעודד את בנך ולהתפעל ממנו, אך השתדלי להתפעל ולחזק את ה*מאמץ*, ה*התמדה*, ה*סבלנות*, ה*השקעה*, ולא את התוצרים. כך תפתחי אצל הילד יוזמה, עצמאות וביטחון ביכולותיו, ולא דפוס של הימנעות ופחד מכישלון. בברכה ליאת

שלום בני בן שנתיים וארבעה חודשים, וכשפונים אליו בשאלה או בשמו הוא לא עונה. רק לאחרונה הוא החל להרכיב משפטים של 2-3 מילים, והוא כן פונה אלי ומחכה לתגובה. ניסיתי להתעלם כמוהו והוא קורא לי שוב ושוב עד שמקבל תגובה. זאת אומרת שהוא מבין שצריך להגיב. לפעמים אני ממש צריכה להחזיק אותו בידיים ולהסתכל לו בעיניים כדי שיגיב. חשוב לציין שאם שואלים אותו משהו שכן מעניין אותו כמו למשל אם הוא רוצה גלידה הוא מייד עונה. מה לעשות?

שלום רב, מי שיוכל להרגיע אותך, ולהבחין בין בעיית תקשורת לבין מאבק כוח, היא קלינאית תקשורת. אפשר דרך המכון להתפתחות הילד. היא גם זו שתוכל להנחות אותך כיצד לשפר את התקשורת ביניכם ברמה הפרקטית. בהצלחה ליאת

שלום ליאת שמי דנה בני ראי בן 1.5 עד כה היה אצל דודתי. היום הוא נכנס למסגרת פעוטון. ושאלתי הינה האם להכניס אותו לכיתה בת 10 ילדים כאשר הוא הגדול קרי הוא הבוגר. או שמא להכניסו לכיתה בת 22 ילדים והוא הקטן ביותר. שאלה נוספת: ראי עדיין לא מדבר הוא יותר ממלמל אבא אמא בא וכד' וכשהוא רוצה משהו וכאמור הוא לא מבטא עצמו אז הוא צועק האם זה לגיטימי? רוב תודות. דנה

שלום דנה, תינוקות ופעוטות שאינם מדברים ואינם יכולים לבטא את התסכול שלהם במבעים או מחוות תקשורתיות של ילדים גדולים, יביעו אותם בבכי או צעקות, ולפעמים גם בפעולות שנראות 'תוקפניות'. לכן, התנהגות זו אינה נחשבת חריגה, אם כי יש לנסות להרגיעו ולסייע לו לווסת את רגשותיו בעזרת נחמתו וקרבתו של המבוגר. כאשר מכניסים ילד למסגרת חינוכית, חשוב לבחור כזו שתתאים לצרכיו, מסגרת המופעלת ע"י אנשים מיומנים שמבינים את הצרכים והמגבלות של קהל היעד, מסגרת שמציעה סביבה עשירה, מגוונת ובטיחותית, ושומרת על יחס נאות בין מספר הילדים למספר המבוגרים. אם הגן עומד בקריטריונים של גן טוב, כמות הילדים פחות קריטית. לא ציינת את הפערים הגיליים בינו לבין הילדים האחרים, ואם לא מדובר בפערים גדולים מדי (3-4 חודשים) העדיפי את הגן הטוב יותר מכל הבחינות האחרות. בברכה ליאת

שלום רב, יש לי 4 ילדים כאשר בן ה- 11 שלישי לפניו שתי בנות גדולות ואחריו בן 7. הוא ילד רגשי מאוד, אוהב אסתטיקה לעיתים בצורה מוגזמת, קצת נשי ולרוב משועמם. לא מוצא תעסוקה של בנים בני גילו ולכן ראיתי שיש השנה נסיגה חברתית בשל חוסר מציאת "חבר" מתאים לאופיו. לאחרונה הוא מתפרץ בהתקפי זעם שתואמים ילד בן שנתיים שלוש ולא לילד בן 11 הוא צועק צורח בוכה כמו תינוק מקלל ומעליב על כל דבר קטן שרצה ולא קיבל. אפילו שזה משהו לא משמעותי. אין לי מושג איך להתמודד עם ההתנהגות הזו שלו שפשוט מוציאה אותי מדעתי. הוא מציק ומתגרה באחיו ללא הפסקה. בעבר היו לו כמה מקרים של בדיקת יתר - נעילת הדלת וכו' שהפסיקו לאחר שעבדתי איתו על זה. מה לעשות עם ההתבטאויות האלו שלו לדוגמא: לא סובל אותך , תרצחי אותי וזהו, לא אוהב אותך , חבל שאת אמא שלי וכו' וזה ממש על כל דבר קטן בתוספת הצרחות הלא תואמות "(שאפילו קיבלתי הערה מהשכנים) ובכי מטופש וילדותי מאוד!!!!!!

שלום רב, ממה שאת מתארת עולה ניחוח חזק של מצוקה רגשית. קשה לו חברתית, קשה לו רגשית (בדיקות-יתר יכולות להעיד על הפרעת חרדה, ואני סקרנית לשמוע איך "עבדת איתו על זה". לתחושתי, אתם יכולים להפיק תועלת מפניה להתייעצות אצל גורם מקצועי (פסיכולוג ילדים שנותן גם הדרכת הורים). טיפול יוכל לתת מענה ומוצא לתחושות העומס שהילד שלך פורק בדרך של התקפי זעם, ויוכל במקביל לעזור גם לך, להתחבר למצוקה שלו, לתת לה תוקף, ולתקשר טוב יותר. אם את קוראת אנגלית, אני ממליצה מאד על הספר - parenting a child who has intense emotions אותו ניתן לקנות באמזון. הספר מתאר את המאפיינים של הילד האמוציונלי והסוער, ומציע אסטרטגיות התמודדות יעילות ויישימות מאד. בהצלחה ליאת

שלום. אני גרושה כ 5 חודשים. ילדה בת 7.5 וילד בן 6. מאז הגירושין אני מרגישה שהגדולה "תפסה צד" וכי היא מגנה גם כשאין סיבה על האבא. אנו לא מדברים רעות עליו לפחות לא לידה. לאחרונה שמתי לב שכשאני שואלת בכלליות איך היה אצל אבא מה עשיתם וכו' היא מעבירה נושא. לפני כמה ימים היא פלטה שאבא אמר שאסור לספר לאמא והוא לא מרשה [הוא לקח אותם לדירה החדשה]. אני מרגישה שהיא רוצה לשתף והענין הופך אותה לסגורה, שלא נדבר על זה שיש לה "כלי" נגדי והיא לומדת לשקר לי ויש לגיטימציה לא לספר לאמא הכל. ניסיתי לדבר עם הגרוש אבל הוא בדעה שאני חוקרת את הילדה ושאעזוב אותו בשקט.יש לציין כי היא משתפת אותו בכל דבר וזה בסדר מבחינתי.עברנו לפני שבועיים לעיר חדשה ובי"ס חדש ואני לא רוצה להוסיף עליה קושי שמגיע מהתנהגותו. תודה.

שלום לילך, סוד הופך למועקה רק כל עוד קיים לחץ מבפנים או מבחוץ. אם את רוצה לעזור לבתך, שחררי אותה מהמאבק הפנימי. אמרי לה שזה בסדר לספר או לא לספר, ושאת בסדר עם כל החלטה שלה. שדרי זמינות ופתיחות להקשיב לה, אם תרצה, ומעבר לכך - הניחי לנושא. תוכלי להוסיף ולומר שאת שמחה שאבא מסתדר בדירה החדשה, ושאת מפרגנת. אם תצליחי לפרגן באמת, משהו מזה יעבור אליה, וייקל עליה מאד. חושבת שתצליחי? ליאת

תודה על תשובתך. למרות מה שמשתמע אני מפרגנת ושמחה שהוא מסתדר ושיהיה להם מקום נוח להיות בו. כשהיא שוחחה איתו בטלפון היא לחשה לו "אבא, אמא אמרה שמותר לספר לאמא הכל, זה בסדר"? וברגע שהוא אישר בצד השני היא קפצה משמחה והתחילה לשאול אותו שאלות על הבית וזה רווח לה. זה המצב שרציתי למנוע, הפחד שלה לדבר כשאני בסביבה.

שלום, בתי בת 11 חודשים, מלידה עד גיל 4 חודשים ישנה לילה שלם,היא במסגרת מגיל חצי שנה. הפסיקה לישון שנת בוקר וישנה צהריים כשעתיים. מ15 עד 20:00 היא לא ישנה ופעילה מאוד. מגיל 4 חודשים היא מתעוררת פעם בלילה לאכול, כבר חודש שהיא הולכת לישון בשמונה , ישנה עד חצות, מתעוררת לאכול, ומאותו רגע עד 5 בבוקר היא בוכה מתוך שינה, כל 20 דק היא מתעוררת בערך עד 5 בבוקר ומחמש ישנה עד שבע בלי בכי... אני ממש אובדת עצות על סף התמוטטות... אנחנו לא ישנים בלילה... השאלה שלי היא האם יש לי משהו לעשות? והאם לגמול אותה מהאכלה של הלילה? תודה דניאל

שלום דניאל, ממליצה לך להתייעץ עם אחות טיפת חלב או רופא הילדים. למיטב ידיעתי, ילד בגיל שנה בקירוב כבר איזו זקוק להאכלת לילה. בהחלט יתכן שהארוחה הלילית מעוררת (ואולי אפילו מכבידה). עדיף לעבור לארוחה 'כבדה' יותר לפני השינה, ובלילה - לכל היותר מים. כאמור, הכתובת היא טיפת חלב או רופא ילדים. בהצלחה ליאת

ילדנו עלה השנה לגן חובה. בשנתיים האחרונות בילה בגן פרטי מצויין בר"ג. השנה שובץ לגן חובה בנפרד מכל ילדי הגן האחרים שפוצלו בין שני גנים אחרים, ואילו הוא היחיד נשלח לגן אחר מרוחק. בגן זה ישנה התפלגות מוטה של בנים בנות: 25 בנות ו10 בנים בלבד, מה שמותיר לו דרגת חופש של 9 בנים אחרים. יש לציין שמדובר בילד חברותי סקרן ומלא אנרגיה חיובית, ללא כל בעיה או צורך מיוחד. כמו כן הפעילויות האהובות עליו בגן הן משחק בחצר והיום הגננת הודיעה שלאור פסולת מעצי הפיקוס הפעילות בחצר תצומצם משמעותית. בעיריה מסרבים לבקשתינו לשבץ אותו לאחד משני הגנים בהם משובצים החברים האחרים בטענה שהם מלאים. מה ניתן לעשות למי לפנות?

שלום רב, לצערי איני יודעת לענות לך על שאלתך. היא בירוקרטית ולא פסיכולוגית. מקווה שתצליחו! ליאת

ההיבט הנפשי בסיפור הוא שהילד מסרב להגיע לגן, מתלונן על כאבי בטן וסובל מאז היום השני מעצירות קשה. בנוסף הוא מבטא את רצונו העיקבי לחבור לחבריו בגן. הגן בו מצויים חבריו נמצא קרוב אלינו ואנו פוגשים את חבריו באקראי אחה"צ. וזה מעציב אותו מאוד. אני מרגישה שהוא מתוסכל, איך מסבירים לילד כמעט בן 5 את חוסר ההגיון הבירוקרטי?

האחיין שלי בן 3, גילה לאחרונה את איבר מינו (עקב גמילה ), כל הזמן הוא משחק עם "החלזון" ,ככה הוא מכנה אותו. בהתחלה זה היה רק אחרי המקלחת, עכשיו זה כל הזמן ממש. אחותי גוערת בו: תפסיק לגרבץ. אמרתי לה שהיא עושה טעות גדולה והיא הודתה שאינה יודעת להתמודד עם הבעיה . אודה לך באם תוכלי לייעץ לנו כיצד לדבר עם הילד כדי שיפסיק . בברכה וכבוד רב, הדודה

שלום רב, כדי להקל על אחותך את העיסוק בנושא, תוכלי לעודד אותה להתייחס לפעולה זו כמו אל חיטוט באף: יש להסביר שזה לא מנומס, והוא רשאי לעשות זאת כשהוא לבדו בחדרו. כמה פשוט, הא? ליאת

ליאת שלום רב , אני אמא לנערה בת 14 בקרוב . אני מרגישה מותשת אני מגדלת אותה מגיל 5 לבד. ילדה שקיבלה המון חום ואהבה לכל אורך השנים. יש לה קשר עם האב לא יומיומי. עד כיתה ו' היא היתה ילדה שמנה נחבאת אל הכלים לא מקובלת חברתית. כאשר היא נכנסה לחטיבה רזתה המון הכירה בנות ברמה נמוכה מאוד (מעשנות לא לומדות מכריזות מהשיעורים) והתחברה אליהן. כל יום היו לי טלפונים מבית הספר שהילדה לא לומדת ומושפעת מהחברות. במקביל בחיי הפרטים התחתנתי פעם שניה, לקחתי את הילדה לטיפול של פסיכולוגית שעזרה לה מאוד ובהמלצתה העברתי את הילדה לבית ספר מעולה במקום בו עברנו להתגורר. הילדה לקחה את עצמה בידיים העלתה את כל הציונים ובקיצור קבלתי את הילדה בחזרה. אני מנסה לתת לה את כל מה שבאפשרותי שיהיה לה טוב .שמתי לב שאין לה הרבה חברות מדי פעם באה חברה אבל זה לא משהו קבוע. היא כל הזמן נקלעת למצבים שחברה נוטשת אותה אחרי בילוי, או שהיא יוצאת עם חברה לסרט ומייד לאחר מכן קוראת לי. בזמן האחרון אני מגלה שהיא משקרת לי באופן כרוני וקבוע אפילו ללא סיבה. היא מסתגרת בחדר ומדברת בלי סוף עם כל מיני בנים מהפייסבוק שפשוט נראים נורא ערסים ומופרעים היא נדבקת רק לחברים וחברות שפוגעים בה. אין לה חיי חברה נורמלים וכמה שאני מעודדת אותה ומנסה לדבר אל ליבה לא עוזר לי כלום. שקר אחרי שקר. היא נותנת לשכנה להתקשר אליה כביכול לקרוא לה לצאת קצת ונפגשת בסתר עם כל מיני בנים. אני יודעת שהיא ילדה תמימה במקצת ומפחדת שינצלו את תמימותה. ותמיד אני מזהירה אותה ומסבירה לה שאין לי בעיה עם ידידים רק שיהיו ילדים טובים מבית הספר ממקום המגורים שלנו. איןלי מושג איך היא מתחברת רק לערסים וכל מיני ילדים שלא לומדים וכו. אני כבר לא יודעת איך להתמודד איתה ואין לי יותר כוח. אני כרגע בחודשי הריון מתקדמים. אני מרגישה שהיא פשוט שואבת ממני את כל האנרגיות וכל מה שבנתי מתחיל לההרס מחדש. אשמח לקבל ממך ייעוץ או דעה או כל דבר אחר אני פשוט מאבדת את הכח. תודה וסליחה על אורך המכתב.

שלום טליה, לפעמים, ילדים שחוו דחייה חברתית, יעדיפו את חברתם של ילדים חלשים יותר, שאינם מאיימים עליהם, או כאלה שמציעים תחושה מהירה של שייכות. 'ערסים' (שהם בעצם הכי 'אחי' היום) מספקים תחושה של 'סחבקיות', ומספקים - לפעמים בדרך של בעיטה במוסכמות - חיבוק חברתי אלטרנטיבי לילדים שנהדפו מהחברה היותר 'נורמטיבית'. גם מתירנות מינית מוקדמת יכולה להיות דרך להשיג אשלייה של קרבה ואינטימיות, במיוחד אצל ילדה שגדלה ללא דמות אב. בעיני יש כאן צורך ממשי בטיפול פסיכולוגי, שייתן לבתך מרחב קשוב וסבלני, מבט מתפעל, דואג ולא שיפוטי, ויעזור גם לך לראות את הצרכים שלה ולהיענות להם באופן מיטבי. פני לייעוץ, או חזרי לפסיכולוגית שעזרה לכם בעבר. בהצלחה ליאת