פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב הבן שלי בן 8 כיתה ג'(הוא הילד השלישי, המבוגרים בני 14 ו16), עבר השנה מבית ספר ממשלתי שבו אני עובדת, לבית ספר פרטי בעיר חיפה, בו לומד גם האח הגדול בכיתה י"א. בשלבי ההרשמה הוא כל כך התלהב, קנינו יחד בהתרגשות את התלבושת האחידה, את הספרים ואפילו ילקוט חדש, גם הלכנו יחד והוצאנו כרטיס רב-קו, כלומר כל העניין שלפני יום הלימודים הראשון עבר בהתרגשות ובהתפעלות. היום הראשון בבוקר יצא מרוגש, אך כאשר חזר הביתה ההתרגשות כבתה. ביום השני חזר נחוש בדעתו שהוא לא רוצה להמשיך בבית הספר ורוצה לחזור לבית הספר שבו למד קודם, דיברנו, מה לא מוצא חן בעיניו, אך ההתרשמות זה רק שהאווירה שונה ושהוא לא מתחבר לילדים. הוא מגיב בבכי ואומר שהוא לא רוצה להמשיך ורוצה לחזור לבית הספר הקודם, הסברתי לו שיהיה טוב והתהליך לוקח זמן אך כלום לא עוזר, בעלי יותר וותרן, אני יותר אסרטיבית, אך הבן עדיין מתעקש ובוכה ולא מוכן לתת צ'אנס. אני לא רוצה שיחזור לבית הספר הקודם מהרבה סיבות, אך רוצה לעזור לו להתאקלם ולהתאקלם, מה עליי לעשות??? מצד אחד כואב לי עליו ויודעת שהתהליך לוקח זמן וזה לא קל, ומצד שני אני יודעת שזה לטובתו ללמוד בבית ספר זה, דיברתי עם בית הספר כדי שיעזרו בתהליך. אני מבולבלת, לא יודעת איך לדבר איתו, באיזה נימה ואיזה מילים לבחור, לא רוצה שיפרש את הדברים בצורה לא נכונה ולא רוצה להחמיר את המצב... מה עליי לעשות????????????????

שלום נילי, יש ילדים שמגיבים קשה למעברים וליציאה משגרה. לילדים כאלה לוקח יותר זמן להסתגל למקומות חדשים, והם נזקקים לעזרה ועידוד יותר מילדים אחרים. את יודעת, לפעמים מספיק חבר אחד כדי 'לשבור' את הבדידות, ולכן טוב יהיה אם תצליחי - בעזרת המורה - לשדך לו לפחות ילד אחד, אולי לצורך הכנת משימה משותפת, כדי שירגיש פחות לבד בשיעורים ובהפסקות. אם בנך הגדול לומד באותו בי"ס, בקשי גם ממנו להגיע מדי פעם, בהפסקות, לראות מה העניינים, ולהציע עזרה. לפעמים, הפתרון יכול להיות טלפון נייד, שייתן לילד תחושה שהוא יכול לדבר עם אימא או אבא כשקשה לו. אני יודעת שיש הורים שנרתעים מהרעיון של טלפון נייד לילד כה קטן, אך בעיני זה פתרון מצוין לילדים שזקוקים לתחושת שליטה וביטחון. מעבר לכל זה, כמו שאמרת, השינוי הוא בסה"כ לטובתו, ואם ביה"ס הזה באמת טוב יותר, עד מהרה הוא ילמד ליהנות מיתרונותיו, ויסתגל. תתנחמי בעובדה שעכשיו, למשך שנים רבות, לא יזדקק להתמודד שוב עם מעבר. גם זה משהו... בהצלחה ליאת

שלום הבת שלי, בת 7, לא יכולה להירדם לבד. היא תמיד מבקשת שישארו איתה עד שהיא תרדם. היא אומרת שאינה רוצה להיות לבד בחדר.היא פוחדת להשאר לבד בחדר, גם כאשר אני נמצאת בחדר סמוך (רק בערב). כאשר היא מתעוררת בלילה/בוקר ישר מגיעה למיטה שלנו. האם הדבר דורש טיפול פסיכולוגי? או תדרוך הורים. תודה רבה, דליה.

היי היתה לי בדיוק את אותה הבעיה, היה מגיע אלינו למיטה כל לילה (!!!) בין גיל שלוש לשבע וחצי עד שיום אחד החלטנו שדי, הוא היה מגיע, אנחנו היינו מחזירים בהתחלה נשארים כמה דק ואחר כך גם זה כבר לא.... לאט לאט. התייעצתי בפסיכולוג ילדים שהסביר לי שהמיטה זה אחד המקומות הכי אוטונומיים ואנחנו לוקחים ממנו חלק גדול מהעצמאות שלו אז גם ניגנתי לו על האגו שהוא כל כך בוגר ו.... אחרי שבועיים הפסיק לבוא והיום יש לו חרב ששומרת עליו,אור קטן בחדר, ואור שנכנס מהשירותים. העיקר- ישן לבד ולא קם באמצע הלילה. צריך רק החלטה שלכם ההורים היום אני יודעת שעד שלא באמת רציתי לנתק אותו ממני זה לא קרה ובשורה התחתונה זו אני שהייתי מכורה ללשון איתו והוא רק רכב על הגל. האם ייתכן שגם אצלך זה אותו הדבר? בהצלחה!!!!

בן שלי בן שש מגיעה למיטה שלנו כל לילה וכאשר אני אומרת לו אתה בוגר אתה צריך להישאר במיטה שלך הוא אומר לי אימא אני לא יודעה איך אני באה ואני ממשיחה עם זה אבל לבעלי זה מפריה יותר איך עשית את זה את הניתוק הזה כדי שלילות יהיו מנוחה טובה יותר לכולם

היי, זקוקה לעזרה בדחיפות. בני טבע בן 8 עלה לכתה ב. נשאר שנתיים בגן עקב פער בין השכלי לרגשי ועשה שיפור אדיר שכלל את שנתו הראשונה בבית הספר שעברה אם לומר בלשון המעטה בקושי רב מהבחינה החברתית. יש לציין שמדובר בילד חכם מאד שממוצע ציוניו הוא מעל המאה עם הבונוסים, לומד קראטה שנה שלישית, מעוניין ללמוד ביהס לגלישה, מתעניין באווירונאוטיקה ועוד.... ילד מאד יפה (מצטערת שנשמע שחצני) ווהבנות בבית ספר משוגעות אחריו, והוא יודע לפרגן ולאהוב אותן בחזרה. הבעיה היא עם בני מינו, לא מצליח ליצור עמם קשרים ממשיים. יש בעיה קטנה של איפוק ואנחנו עובדים על כך באופן אינטנסיבי בבית יחד עם המחנכת ואכן ניכר שיפור, ועד לפני כחצי שנה זה תמיד היה נראה כמו שני זכרים בטבע, מריבות יותר ממשחקים, היום כשכבר למד להתאפק ולשתף,נראה כי לא יודע כיצד לגשת אל בנים אחרים. רוב בני כיתתו משחקים כדורגל בהפסקות,הוא נסה אך לא מצליח להתחבר למשחק ומאדהקשה לו להביא עצמו לשחק עמם. היום פנה לשלושה בנים מהכתה שאולי ישחקו איתו במשהו אחר והם ענו שרוצים רק כדורגל. ושוב... שחק עם שתי בנות בהפסקה ואמר שלא היה לי עם מי .... מה אני אעשה.... משעמם לי נרשם לחוג כדורגל ומהמאמן אמר שרואים שזה ממש לו הקטע שלו. מבחינת שינוי סביבה חברתית ,כתה/ביהס עבר במוחי אך מכיוון שקשה לו עם יצירת קשרים נראה לי שרק יפגע בו, וגם לא מעוניין בשינוי. בחופש הגדול לא נפגש עם אף אחד מבני כתתו , אף אחד לא התקשר וזה עניין רגיל. מה עושים????????? נקרע לי הלב מלראות ילד כל כך חכם ומוצלח כל כך בודד. בבקשה עצתכם ותודה.

שלום טל, לא תמיד יש הלימה בין מידת ה'מוצלחות' האובייקטיבית של הילד, לבין הסטטוס החברתי שלו. לעיתים ילדים משלמים מחיר על הצלחתם האקדמית, ולפעמים הכישרונות הקוגניטיביים או המראה המצודד עומדים בסתירה לכישורים חברתיים דלים. לא ברור מה הסיבות לקשיים החברתיים של בנך, ונדמה לי שכדי לטפל בהם נכון חשוב להבין לעומק את הסיבות לדחייה החברתית. עקרונית, אני נוטה להאמין שהכלל "משנה מקום - משנה מזל" אינו תופס כשמדובר בילדים ומצבם החברתי. העברת הילד לכיתה אחרת או בי"ס אחר, מבלי לטפל בקשיים עצמם, אינה מועילה בדר"כ. תוכלי לנסות לזמן לו מגע חברתי מתגמל בשעות אחה"צ (חוגים), אך בעיני זה לא במקום הבירור לעומק. ממליצה לך לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים, ולבחון את המיומנויות החברתיות שלו. בברכה ליאת

שלום רב, רציתי לשאול אם יכול להיות איזשהו "נזק" לתאומות בנות 5 חודשים, אם האמא נוסעת לחו"ל ל - 5 ימים ???? תודה מראש

שלום רב, אם הילדות נשארות בסביבה חמה, מוכרת, בהשגחתו של אדם מוכר ואהוב, הסיכוי לנזק רגשי לטווח הארוך נמוך. נסיעה טובה ליאת

שלום, יש לנו 2 ילדים בן 8.5 ובת 5.5. ישנים בחדר משותף (רק בינתיים כי קטן) קרו מס' פעמים ש"תפסתי" אותם במצבים לא יאים כמו: שהיא יושבת עליו וממש דוהרת מעליו או כשהיא עומדת מעל ראשו כאשר הוא בשכיבה והיא מראה לו את התחתונים. אני יודעת שזה נעשה בתום לב ואין כאן כוונה מינית אלא יותר סקרנות אך זה מפריע לי. דיברתי כבר עם שניהם לה אמרתי שזה לא צנוע ושהאיברים הצנועים שלה צריכים להיות מוצנעים, ואיתו דיברתי שזאת לא התנהגות הולמת והוא האשים אותה שזאת היא שמתחילה ואני מאמינה לו ורואה שכל פעם זה בא ממנה אבל הדגשתי לו שהיא צעירה ממנו והוא הבוגר שצריך להפסיק כי היא לא מבינה כמוהו שזה לא מתאים. אך לצערי כנראה שהשיחות לא עוזרות כי הדבר חוזר על עצמו שוב ושוב...יש לציין שבכל פעם אני מפרידה אותם כשזה קורה ונותנת להם להיות לבד כל אחד בחדר אחר והם רואים שאני כועסת. מה עושים והאם זה באמת בנורמה?

שלום רב, גם אם הסקרנות הטבעית נמצאת בגבול הנורמה, עדיין עלינו להישאר בתמונה, להנחות את הילדים בנוגע למה שראוי ובלתי ראוי, ולהדק את ההשגחה במקרים בהם קיים דחף חזק להפר את כללי ההתנהגות המתבקשים. המשיכי להסביר מילולית, אך במקביל המשיכי להשגיח, עודדי מקלחות בנפרד ושינה בנפרד, כדי לא להעמיד למבחן את הדחף, עד יעבור זעם. בשמחות ליאת

ילד שלי עלה לכיתה א מאוד חששתי אבל הכול היה בסדר גמור ובכלל בכמה חודשים של חופש הגדול הוא מאוד התבגר .אבל יש כמה דברים שמאוד מדאיגים אותי ורציתי את עזרתך בנושה בן שלי מאוד קשור אלי (תמיד היה) עם אבא יש לו קשר אחר מאשר איתי אבא יותר דורש ויותר מציב גבולות אני יותר מלטפת ויותר מחבקת ויותר מפרגנת ויותר מרשה ויותר קונה ויותר ויותר ... את אבא הוא פחות רואה כי אבא עובד עד מאוחר אבל למראות זאות אבא מקבל יותר כבוד והוא מכשיב לו יותר בזמן אחרון הוא מתחצף אלי יכול להגיד לי דברים מאוד קשים כמו אני שונה אותך שידרוס אותך האוטו את מתומתמת בעלי אומר שאני אשמה וזה אני מקבלת על זה שאני מרשה הכול .אני מרגישה רע מאוד עם עצמי כי אחרי שניה שהוא אומר את זה הוא באה אלי ואומר אמא סליחה והוא יודעה שאני אסלח ולא יעשה כלום כי אני לא יודעת מה לעשות הוא בן יחיד וברור לי שאני מפנקת ופחות מציבה גבולות אבל אני מנשה מה עושים כי הוא ילד מאוד טוב .אני מאוד רוצה שיהיה לי קשר איתו של כבוד ובכלל כל הנושה של ערכים למשפחה .יש לציין שיחסים בין בעלי ולי טובים אנחנו אף פעם לא מרימים טונים בבית או משתמשים במילים כמו שצייינתי קודם .קורא שיש חילוקי דעות כמו בכל המשפחות אבל משתשדלים לא לפני ילד ואים כבר כן יוצאה לפמים אז בצורה בוגרת ונורמלית

שלום טלי, אני נוטה להסכים עם בעלך, ולהאמין שהילד שלך מרשה לעצמו לזלזל בך בגלל הקושי שלך להתייצב מולו כדמות סמכותית ומחנכת. אהבה ללא גבולות (יש מי שקורא לזה - פינוק) מניחה את היסודות לבעיות התנהגות, לבעיות רגשיות (חרדות) ולקשיים חברתיים. חשוב לא להתבלבל בין סמכות הורית והצבת גבולות נאותה, לבין עמדה נוקשה, תוקפנית ולא מכבדת. אפשר בהחלט להיות הורה סמכותי ללא הרמת קול ובטח שללא הרמת יד. הורה סמכותי הוא הורה שמכתיב את כללי ההתנהגות בבית, מציב בפני הילד דרישות הגיוניות, ציפיות להתנהגות נאותה, וגבולות המבהירים את האסור והמותר. אני ממליצה לך בחום להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיעזור לך להבין את הרציונל, ולסגל דרכי תגובה הולמות מול התנהגות מזלזלת או חסרת כבוד כלפייך. אל דאגה, לא יהפכו אותך לאדם רע או 'שוטר', אלא לאימא יעילה ומחנכת יעילה. מה את אומרת? ליאת

את צודקת אני מנשה להיות סמכותית אבל לפעמים זה לא עובד לי כי הוא טופס אותי כי חברה אני זו שמגיל 0 משחקת איתו על השטייח בבית ונכנסת איתו לכול מגלצ'ה בפרק ועושה איתו יצירות ומרשה לשחק בציבי ידיים ולעשות בלגן במיתבח אם הקמח כאשר עושים עוגיות כי זה גם הכיף שלי וכאשר בעלי אומר לי מה את עושה אני עונה שלא נורה יש מיים אפשר לנקות הכל אבל יש לי ילד אחד ואני רוצה שיהי מאושר .והוא ילד טוב ומקסים רק שזה מגיעה למקומות לא טובים ואני מפחדת וכולם אומרים את אשמה את לא נותנת לא עצמאות את עושה הכול בשבילו וזה גם מה שאמא שלי עשתה בשבילי תמיד חיבקה נישקה אמרה שהיא אוהבת אבל גם אז וגם היום עם אני רואה אמא שלי עצובה אני מרגישה רעה ומוכנה לעשות בשבילה המון והכול.אני מקווה שהבן שלי יהיה לא כמוני כי הוא גבר אבל רגיש מספיק למשפחה שלו ולערכים (איך עושים את זה נכון)עו שזה בא עם האופי. לגבי הדרכת הורים אני לא יודעת למי לפנות קצת חוששת מיזה כנירא זה המנטליות שבי שאומרת שללכת לפסיכולוג זה דבר האחרון למראות שברור שבאולמנו זה נחוץ סליחה שיצאה ארוך ותודה לך הפורום אוזר לי מאוד

שלום, בני בן 4, ילד שמח, חברותי, רגוע בדרך כלל. בכל מה שקשור לדברים שהוא צריך לבצע בעצמו, אם הוא חושש שלא ייצא לו טוב הוא מעדיף להימנע. הוא דווקא ילד עם יכולות גבוהות, מעל לבני גילו ואנחנו לא הורים דוחפים, תחרותיים או ביקורתיים כלפיו ומנסים לעודד לחזק ולתת את ההרגשה שכל מה שהוא עושה זה טוב כי הוא עושה והוא מנסה בעצמו ובכל זאת כשהתבקש למשל לכתוב את שמו בפגישת היכרות בגן הוא ביקש שאכתוב במקומו כי פחד שלא ייצא לו מספיק טוב. איך אפשר לעזור לו?

שלום רב, ראשית, הרשי לי להביע צער על כך שבפגישת ההיכרות בגן של בני ארבע, מתבקשים הילדים לכתוב את שמם. הילד שלך צודק במקרה זה, ולא מוכן לחשוף בפומבי מיומנות דלה בתחום שאינו אמור לשלוט בו. ילדים בני ארבע אינם אמורים לדעת לכתוב, ומי שבכל זאת 'אולף' ולמד לכתוב את שמו אינו בהכרח חכם מחברו שמעדיף לשחק, לצייר ולבנות בקוביות. אדרבא, הפעילות המשחקית של גיל הגן אמורה להכשיר את הילד ולפתח את המיומנויות שיסייעו לו לרכוש את הקריאה והכתיבה בבוא היום. מוטב להישמר מגננות 'אמביציוניות-יתר', ולוודא שהן מאפשרות לילדים למצות את הפעילויות התואמות את גילם. מעבר לכך, ילד פרפקציוניסט הוא ילד שמאמין שרק ביצוע מושלם יזכה אותו באהבה, התפעלות ושבחים. לפעמים, מרוב רצון טוב ואהבה לילד, אנו פורצים בתשואות גם מול הישגים ממוצעים או טרוויאליים. דפוס כזה עלול לגרום לילד להישאר תלוי במנת ההתפעלות הקבועה, ולהימנע מכל מה שעלול לסכן אותו בכישלון. לכן, המשיכי לעודד את בנך ולהתפעל ממנו, אך השתדלי להתפעל ולחזק את ה*מאמץ*, ה*התמדה*, ה*סבלנות*, ה*השקעה*, ולא את התוצרים. כך תפתחי אצל הילד יוזמה, עצמאות וביטחון ביכולותיו, ולא דפוס של הימנעות ופחד מכישלון. בברכה ליאת

שלום בני בן שנתיים וארבעה חודשים, וכשפונים אליו בשאלה או בשמו הוא לא עונה. רק לאחרונה הוא החל להרכיב משפטים של 2-3 מילים, והוא כן פונה אלי ומחכה לתגובה. ניסיתי להתעלם כמוהו והוא קורא לי שוב ושוב עד שמקבל תגובה. זאת אומרת שהוא מבין שצריך להגיב. לפעמים אני ממש צריכה להחזיק אותו בידיים ולהסתכל לו בעיניים כדי שיגיב. חשוב לציין שאם שואלים אותו משהו שכן מעניין אותו כמו למשל אם הוא רוצה גלידה הוא מייד עונה. מה לעשות?

שלום רב, מי שיוכל להרגיע אותך, ולהבחין בין בעיית תקשורת לבין מאבק כוח, היא קלינאית תקשורת. אפשר דרך המכון להתפתחות הילד. היא גם זו שתוכל להנחות אותך כיצד לשפר את התקשורת ביניכם ברמה הפרקטית. בהצלחה ליאת

שלום ליאת שמי דנה בני ראי בן 1.5 עד כה היה אצל דודתי. היום הוא נכנס למסגרת פעוטון. ושאלתי הינה האם להכניס אותו לכיתה בת 10 ילדים כאשר הוא הגדול קרי הוא הבוגר. או שמא להכניסו לכיתה בת 22 ילדים והוא הקטן ביותר. שאלה נוספת: ראי עדיין לא מדבר הוא יותר ממלמל אבא אמא בא וכד' וכשהוא רוצה משהו וכאמור הוא לא מבטא עצמו אז הוא צועק האם זה לגיטימי? רוב תודות. דנה

שלום דנה, תינוקות ופעוטות שאינם מדברים ואינם יכולים לבטא את התסכול שלהם במבעים או מחוות תקשורתיות של ילדים גדולים, יביעו אותם בבכי או צעקות, ולפעמים גם בפעולות שנראות 'תוקפניות'. לכן, התנהגות זו אינה נחשבת חריגה, אם כי יש לנסות להרגיעו ולסייע לו לווסת את רגשותיו בעזרת נחמתו וקרבתו של המבוגר. כאשר מכניסים ילד למסגרת חינוכית, חשוב לבחור כזו שתתאים לצרכיו, מסגרת המופעלת ע"י אנשים מיומנים שמבינים את הצרכים והמגבלות של קהל היעד, מסגרת שמציעה סביבה עשירה, מגוונת ובטיחותית, ושומרת על יחס נאות בין מספר הילדים למספר המבוגרים. אם הגן עומד בקריטריונים של גן טוב, כמות הילדים פחות קריטית. לא ציינת את הפערים הגיליים בינו לבין הילדים האחרים, ואם לא מדובר בפערים גדולים מדי (3-4 חודשים) העדיפי את הגן הטוב יותר מכל הבחינות האחרות. בברכה ליאת

שלום רב, יש לי 4 ילדים כאשר בן ה- 11 שלישי לפניו שתי בנות גדולות ואחריו בן 7. הוא ילד רגשי מאוד, אוהב אסתטיקה לעיתים בצורה מוגזמת, קצת נשי ולרוב משועמם. לא מוצא תעסוקה של בנים בני גילו ולכן ראיתי שיש השנה נסיגה חברתית בשל חוסר מציאת "חבר" מתאים לאופיו. לאחרונה הוא מתפרץ בהתקפי זעם שתואמים ילד בן שנתיים שלוש ולא לילד בן 11 הוא צועק צורח בוכה כמו תינוק מקלל ומעליב על כל דבר קטן שרצה ולא קיבל. אפילו שזה משהו לא משמעותי. אין לי מושג איך להתמודד עם ההתנהגות הזו שלו שפשוט מוציאה אותי מדעתי. הוא מציק ומתגרה באחיו ללא הפסקה. בעבר היו לו כמה מקרים של בדיקת יתר - נעילת הדלת וכו' שהפסיקו לאחר שעבדתי איתו על זה. מה לעשות עם ההתבטאויות האלו שלו לדוגמא: לא סובל אותך , תרצחי אותי וזהו, לא אוהב אותך , חבל שאת אמא שלי וכו' וזה ממש על כל דבר קטן בתוספת הצרחות הלא תואמות "(שאפילו קיבלתי הערה מהשכנים) ובכי מטופש וילדותי מאוד!!!!!!

שלום רב, ממה שאת מתארת עולה ניחוח חזק של מצוקה רגשית. קשה לו חברתית, קשה לו רגשית (בדיקות-יתר יכולות להעיד על הפרעת חרדה, ואני סקרנית לשמוע איך "עבדת איתו על זה". לתחושתי, אתם יכולים להפיק תועלת מפניה להתייעצות אצל גורם מקצועי (פסיכולוג ילדים שנותן גם הדרכת הורים). טיפול יוכל לתת מענה ומוצא לתחושות העומס שהילד שלך פורק בדרך של התקפי זעם, ויוכל במקביל לעזור גם לך, להתחבר למצוקה שלו, לתת לה תוקף, ולתקשר טוב יותר. אם את קוראת אנגלית, אני ממליצה מאד על הספר - parenting a child who has intense emotions אותו ניתן לקנות באמזון. הספר מתאר את המאפיינים של הילד האמוציונלי והסוער, ומציע אסטרטגיות התמודדות יעילות ויישימות מאד. בהצלחה ליאת

שלום. אני גרושה כ 5 חודשים. ילדה בת 7.5 וילד בן 6. מאז הגירושין אני מרגישה שהגדולה "תפסה צד" וכי היא מגנה גם כשאין סיבה על האבא. אנו לא מדברים רעות עליו לפחות לא לידה. לאחרונה שמתי לב שכשאני שואלת בכלליות איך היה אצל אבא מה עשיתם וכו' היא מעבירה נושא. לפני כמה ימים היא פלטה שאבא אמר שאסור לספר לאמא והוא לא מרשה [הוא לקח אותם לדירה החדשה]. אני מרגישה שהיא רוצה לשתף והענין הופך אותה לסגורה, שלא נדבר על זה שיש לה "כלי" נגדי והיא לומדת לשקר לי ויש לגיטימציה לא לספר לאמא הכל. ניסיתי לדבר עם הגרוש אבל הוא בדעה שאני חוקרת את הילדה ושאעזוב אותו בשקט.יש לציין כי היא משתפת אותו בכל דבר וזה בסדר מבחינתי.עברנו לפני שבועיים לעיר חדשה ובי"ס חדש ואני לא רוצה להוסיף עליה קושי שמגיע מהתנהגותו. תודה.

שלום לילך, סוד הופך למועקה רק כל עוד קיים לחץ מבפנים או מבחוץ. אם את רוצה לעזור לבתך, שחררי אותה מהמאבק הפנימי. אמרי לה שזה בסדר לספר או לא לספר, ושאת בסדר עם כל החלטה שלה. שדרי זמינות ופתיחות להקשיב לה, אם תרצה, ומעבר לכך - הניחי לנושא. תוכלי להוסיף ולומר שאת שמחה שאבא מסתדר בדירה החדשה, ושאת מפרגנת. אם תצליחי לפרגן באמת, משהו מזה יעבור אליה, וייקל עליה מאד. חושבת שתצליחי? ליאת

תודה על תשובתך. למרות מה שמשתמע אני מפרגנת ושמחה שהוא מסתדר ושיהיה להם מקום נוח להיות בו. כשהיא שוחחה איתו בטלפון היא לחשה לו "אבא, אמא אמרה שמותר לספר לאמא הכל, זה בסדר"? וברגע שהוא אישר בצד השני היא קפצה משמחה והתחילה לשאול אותו שאלות על הבית וזה רווח לה. זה המצב שרציתי למנוע, הפחד שלה לדבר כשאני בסביבה.

שלום, בתי בת 11 חודשים, מלידה עד גיל 4 חודשים ישנה לילה שלם,היא במסגרת מגיל חצי שנה. הפסיקה לישון שנת בוקר וישנה צהריים כשעתיים. מ15 עד 20:00 היא לא ישנה ופעילה מאוד. מגיל 4 חודשים היא מתעוררת פעם בלילה לאכול, כבר חודש שהיא הולכת לישון בשמונה , ישנה עד חצות, מתעוררת לאכול, ומאותו רגע עד 5 בבוקר היא בוכה מתוך שינה, כל 20 דק היא מתעוררת בערך עד 5 בבוקר ומחמש ישנה עד שבע בלי בכי... אני ממש אובדת עצות על סף התמוטטות... אנחנו לא ישנים בלילה... השאלה שלי היא האם יש לי משהו לעשות? והאם לגמול אותה מהאכלה של הלילה? תודה דניאל

שלום דניאל, ממליצה לך להתייעץ עם אחות טיפת חלב או רופא הילדים. למיטב ידיעתי, ילד בגיל שנה בקירוב כבר איזו זקוק להאכלת לילה. בהחלט יתכן שהארוחה הלילית מעוררת (ואולי אפילו מכבידה). עדיף לעבור לארוחה 'כבדה' יותר לפני השינה, ובלילה - לכל היותר מים. כאמור, הכתובת היא טיפת חלב או רופא ילדים. בהצלחה ליאת

ילדנו עלה השנה לגן חובה. בשנתיים האחרונות בילה בגן פרטי מצויין בר"ג. השנה שובץ לגן חובה בנפרד מכל ילדי הגן האחרים שפוצלו בין שני גנים אחרים, ואילו הוא היחיד נשלח לגן אחר מרוחק. בגן זה ישנה התפלגות מוטה של בנים בנות: 25 בנות ו10 בנים בלבד, מה שמותיר לו דרגת חופש של 9 בנים אחרים. יש לציין שמדובר בילד חברותי סקרן ומלא אנרגיה חיובית, ללא כל בעיה או צורך מיוחד. כמו כן הפעילויות האהובות עליו בגן הן משחק בחצר והיום הגננת הודיעה שלאור פסולת מעצי הפיקוס הפעילות בחצר תצומצם משמעותית. בעיריה מסרבים לבקשתינו לשבץ אותו לאחד משני הגנים בהם משובצים החברים האחרים בטענה שהם מלאים. מה ניתן לעשות למי לפנות?

שלום רב, לצערי איני יודעת לענות לך על שאלתך. היא בירוקרטית ולא פסיכולוגית. מקווה שתצליחו! ליאת

ההיבט הנפשי בסיפור הוא שהילד מסרב להגיע לגן, מתלונן על כאבי בטן וסובל מאז היום השני מעצירות קשה. בנוסף הוא מבטא את רצונו העיקבי לחבור לחבריו בגן. הגן בו מצויים חבריו נמצא קרוב אלינו ואנו פוגשים את חבריו באקראי אחה"צ. וזה מעציב אותו מאוד. אני מרגישה שהוא מתוסכל, איך מסבירים לילד כמעט בן 5 את חוסר ההגיון הבירוקרטי?

האחיין שלי בן 3, גילה לאחרונה את איבר מינו (עקב גמילה ), כל הזמן הוא משחק עם "החלזון" ,ככה הוא מכנה אותו. בהתחלה זה היה רק אחרי המקלחת, עכשיו זה כל הזמן ממש. אחותי גוערת בו: תפסיק לגרבץ. אמרתי לה שהיא עושה טעות גדולה והיא הודתה שאינה יודעת להתמודד עם הבעיה . אודה לך באם תוכלי לייעץ לנו כיצד לדבר עם הילד כדי שיפסיק . בברכה וכבוד רב, הדודה

שלום רב, כדי להקל על אחותך את העיסוק בנושא, תוכלי לעודד אותה להתייחס לפעולה זו כמו אל חיטוט באף: יש להסביר שזה לא מנומס, והוא רשאי לעשות זאת כשהוא לבדו בחדרו. כמה פשוט, הא? ליאת

ליאת שלום רב , אני אמא לנערה בת 14 בקרוב . אני מרגישה מותשת אני מגדלת אותה מגיל 5 לבד. ילדה שקיבלה המון חום ואהבה לכל אורך השנים. יש לה קשר עם האב לא יומיומי. עד כיתה ו' היא היתה ילדה שמנה נחבאת אל הכלים לא מקובלת חברתית. כאשר היא נכנסה לחטיבה רזתה המון הכירה בנות ברמה נמוכה מאוד (מעשנות לא לומדות מכריזות מהשיעורים) והתחברה אליהן. כל יום היו לי טלפונים מבית הספר שהילדה לא לומדת ומושפעת מהחברות. במקביל בחיי הפרטים התחתנתי פעם שניה, לקחתי את הילדה לטיפול של פסיכולוגית שעזרה לה מאוד ובהמלצתה העברתי את הילדה לבית ספר מעולה במקום בו עברנו להתגורר. הילדה לקחה את עצמה בידיים העלתה את כל הציונים ובקיצור קבלתי את הילדה בחזרה. אני מנסה לתת לה את כל מה שבאפשרותי שיהיה לה טוב .שמתי לב שאין לה הרבה חברות מדי פעם באה חברה אבל זה לא משהו קבוע. היא כל הזמן נקלעת למצבים שחברה נוטשת אותה אחרי בילוי, או שהיא יוצאת עם חברה לסרט ומייד לאחר מכן קוראת לי. בזמן האחרון אני מגלה שהיא משקרת לי באופן כרוני וקבוע אפילו ללא סיבה. היא מסתגרת בחדר ומדברת בלי סוף עם כל מיני בנים מהפייסבוק שפשוט נראים נורא ערסים ומופרעים היא נדבקת רק לחברים וחברות שפוגעים בה. אין לה חיי חברה נורמלים וכמה שאני מעודדת אותה ומנסה לדבר אל ליבה לא עוזר לי כלום. שקר אחרי שקר. היא נותנת לשכנה להתקשר אליה כביכול לקרוא לה לצאת קצת ונפגשת בסתר עם כל מיני בנים. אני יודעת שהיא ילדה תמימה במקצת ומפחדת שינצלו את תמימותה. ותמיד אני מזהירה אותה ומסבירה לה שאין לי בעיה עם ידידים רק שיהיו ילדים טובים מבית הספר ממקום המגורים שלנו. איןלי מושג איך היא מתחברת רק לערסים וכל מיני ילדים שלא לומדים וכו. אני כבר לא יודעת איך להתמודד איתה ואין לי יותר כוח. אני כרגע בחודשי הריון מתקדמים. אני מרגישה שהיא פשוט שואבת ממני את כל האנרגיות וכל מה שבנתי מתחיל לההרס מחדש. אשמח לקבל ממך ייעוץ או דעה או כל דבר אחר אני פשוט מאבדת את הכח. תודה וסליחה על אורך המכתב.

שלום טליה, לפעמים, ילדים שחוו דחייה חברתית, יעדיפו את חברתם של ילדים חלשים יותר, שאינם מאיימים עליהם, או כאלה שמציעים תחושה מהירה של שייכות. 'ערסים' (שהם בעצם הכי 'אחי' היום) מספקים תחושה של 'סחבקיות', ומספקים - לפעמים בדרך של בעיטה במוסכמות - חיבוק חברתי אלטרנטיבי לילדים שנהדפו מהחברה היותר 'נורמטיבית'. גם מתירנות מינית מוקדמת יכולה להיות דרך להשיג אשלייה של קרבה ואינטימיות, במיוחד אצל ילדה שגדלה ללא דמות אב. בעיני יש כאן צורך ממשי בטיפול פסיכולוגי, שייתן לבתך מרחב קשוב וסבלני, מבט מתפעל, דואג ולא שיפוטי, ויעזור גם לך לראות את הצרכים שלה ולהיענות להם באופן מיטבי. פני לייעוץ, או חזרי לפסיכולוגית שעזרה לכם בעבר. בהצלחה ליאת

שאלתי היא לגבי בני בן 5 ו-10 חודשים. התחיל היום גן חובה (נשאר שנה). לילד יש סף תיסכול נמוך מאוד. למשל אם חילקו משהו בגן (כמו הפתעות יום הולדת) והוא רצה צבע מסויים ולא נשאר מאותו צבע כשהגיעו אליו הוא מיד משתטח על הרצפה, בוכה, רוקע ברגליים. אי אפשר להרגיע אותו הוא לא מקשיב בכלל. שוחחנו איתו לא פעם על הנושא הסברנו שלא תמיד אפשר לקבל מה שרוצים, אפשר לחפש פיתרון, אפשר להתפשר וכו', אבל ההתפרצויות האלה חוזרות ונשנות. גם היום ביום הראשון של הגן חזרה התופעה. שאלתי היא מה עושים ברגעים האלה של ההתפרצות וכן מה עושים כדי למנוע את התופעה הזו.

שלום ליטל, בהתקפי זעם וסף תסכול נמוך לא מטפלים באמצעות דיבורים, שיחות והסברים, אלא רק בדרך של פעולות. עפ"י רוב, הילדים המשתטחים על הרצפה הם מי שלמדו שבדרך זו הם מקבלים את מה שרצו. לפעמים, ההורים כ"כ חוששים מההתקף הבא, עד כי הם "הולכים על ביצים", רק כדי לא להרגיז את הילד. במצב כזה הם למעשה מחזקים את דפוס ההתנהגות הזה, כאילו אמרו לילד: אם תשתטח על הרצפה תקבל פרס! אני ממליצה לכם בחום להגיע להדרכת הורים מסודרת אצל פסיכולוג ילדים קליני, וללמוד טכניקות יעילות להצבת גבולות יעילה. השארת הילד שנה נוספת בגן, מבלי לשנות את המציאות שלכם, לא תשנה מהותית את המצב גם לקראת ספטמבר הבא. טפלו בזה ללא דיחוי, והבטיחו בשלות טובה יותר בשנה הבאה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום אני איטו אני תיכוניסט בכיתה י"א בן 16 וחצי כבר מזה 3 שנים אני שקוע בהתקפי חרדה חוזרים ונשנים שמלווים ברעידות וכמעט כל הסימפטומים של התקף פאניקה למעט בחילה והקאה. התקפי החרדה החלו לי בגיל 14 בדיוק ביום ההולדת שלי באמצע המסיבה אני לא יודע למה ואיך קיבלתי מחשבות טורדניות שלא עזבו אותי כגון פחד ממוות וחרדת נטישה פחד מהתבגרות וגדילה אני מפחד מהדברים האלה גם היום רק שאני מקבל פחות התקפי חרדה אלא רק במחשבות שלי זה נמצא ובגלל זה קשה לי לתקשר עם חברים שלי כשאני במחשבות טורדניות כאלה זה מלווה אותי כבר 3 שנים. לפני שנה וחצי גיליתי שאני גם היפוכונדר בצורה של ממש ירידה מהפסים, כל דבר קטן שקורה לי בגוף גם אם זה טיקים באצבע, אני ישר חושב שזה סרטן או מחלה ממש סופנית אחרת למרות שאני יודע שהכל בסדר אבל זה תוקף אותי ומביא לי התקף פאניקה בחצי שנה האחרונה אני חש בחרדה חברתית כתוצאה מכל הדברים האלה יש לינטייה לחשוב שאני החלש בחברה וכולם נורמלים ומושלמים אני לא ראיתי עד עכשיו חבר אחד שסיפר לי שהוא עובר התקפי חרדה וזה מקשה עלי מאוד בהתארגנות ובהשתלבות החברתית בבית ספר ובכלל במקביל להתפתחות החרדה החברתית התעצמה לי ההיפוכונדריה בצורה משמעותית, בצי שנה האחרונה אני מרגיש עייפות מוגבר, כאבי ראש צדדיים ומצחיים כאילו מישהו שם לי כובע פצפון על הראש שממש לוחץ לי ואני ממש עייף אני בטוח שכולם מכירים את התחושה הזאת של אי אפשר לסחוב את הראש וחייבים להשעין אותו על השולחן או על היד כל זה בא מחולשה וכמובן אני עם החרדות שלי לא אגיד לעצמי הכל בסדר זה שום דבר אני ישר חושב על שבץ מוחי וניתוחים אני גם מפחד ללכת לרופא שלא יגיד לי משהו שיפחיד אותי עוד יותר בסופו של דבר ליאת, החיים שלי מלאים בחרדות ודיכאון ברמה הגבוהה ביותר, אני לא לוקח תרופות אני נמצא אצל פסיכולוגית כבר כמה חודשים שאומרת לי שאני לא צריך שום טיפול תרופתי כי המצב שלי פתיר ומינימלי מאוד וזה נורמלי לגיל שלי ולהתבגרות בכל זאת זה לא מרגיע אותי המחשבות הטורדניות לא עוזבות אותי פשוט חד וחלק לא עוזבות אותי לפעמים אני מוסח דעת בבית ספר ואני שוכח מהחרדות אבל אחרי כמה דקות זה ממלא אותי שוב, ואיפה אני הכי מפחד ? בבית ספר, למה? כי כל החברים שלי והתלמידים נמצאים שם, המורים. ולא ההורים שלי ומפחיד אותי מאוד להיקלע למצב שבו בית הספר רואה את הצד החרדתי שלי ויש לי חרדת נטישה, חרדה ממוות, קשיים בתפיסת המציאות וכיוצא באלה המצב שלי לדעתי ממש גרוע והעניין נראה לי כמחלה חשוכת מרפא מה אפשר לעשות כדי להיפטר מזה ?? אני אעשה הכל גם אם זה יקח לי שנה !!! תודה איטו

שלום איטו, המצב שלך לא סימפטי, אך בהחלט פתיר. הטיפול האופטימלי, לדעתי, הוא דווקא כזה המשלב בין טיפול תרופתי בנוגדי חרדה לטיפול קוגניטיבי, המכוון לשינוי התפיסות והמחשבות האוטומטיות-קטסטרופליות שלך. היפוכונדריה היא תופעה עקשנית, ובמובנים רבים יש לה תפקיד בחיי הנפש, ממש כמו לאובססיות. אם תחשוב על כך, ודאי תסכים איתי, שהעיסוק הבלתי פוסק במחלות שאולי יהיו לך, מחבל אנושות ביכולת שלך לחיות את חייך הטובים בהווה. לא חבל? אחרי הכל, אין לנו מושג - ולו הקלוש ביותר - על מתי, ממה, ואיך נמות. זה לא בשליטתנו. ובכל זאת, יש לנו לא מעט שליטה על איזה מן חיים יהיו לנו. המשימה כרגע, להבנתי, היא לעזור לך להסכים לוותר על אשליית השליטה, ולהחזיר לעצמך איכות חיים. להערכתי, תוצאה טובה יותר תהיה דווקא כן עם טיפול תרופתי. אבל גם זאת בחירה, ואתה בן-חורין להחליט. בהצלחה ליאת

ראשית חשוב לומר שישנם אחוזי הצלחה מאוד גבוהים לטיפולים בהפרעה, ומעל 90% מאנשים שאובחנו וטופלו מנהלים אורח חיים רגיל ואיכותי. מאחר וההפרעה גורמת למצוקה קשה מנשוא אצל הסובלים ממנה ואף מחריפה מאוד אצל מי שלא מטפל בה, מומלץ למצוא במהרה את הטיפול המתאים לכל מטופל כדי למנוע פגיעה משמעותית בתפקודו של אדם בהתנהלות בעבודה, בחברה ובסביבתו הקרובה. ישנו טיפול פסיכותרפי המגיע מעולם הפסיכולוגיה ומטפל בעיקר בתגובה הרגשית להפרעת הפאניקה ומסייע בהתמודדות. בנוסף, ישנו טיפול תרופתי על ידי פסיכיאטר באמצעות תרופות נוגדות דיכאון או חרדה. הטיפול המומלץ ביותר הינו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) הפועל לצמצום עד חיסול ההפרעה בשני מישורים: טיפול קוגניטיבי – הוא המישור החשיבתי. בשיחות עם המטופל מזוהים דפוסי מחשבה ואמונות פנימיות בעיתיות לגבי ההתקף כמו התחושות שהוא עומד למות או מאבד את שפיותו. מתמקדים בהחלפת המחשבות הקשות במחשבות יעילות מחוברות למציאות המסייעות להפחתת חווית האימה. טיפול התנהגותי – בליווי הטיפול הקוגניטיבי, מטופלים גם המקומות והמצבים המהווים גירוי להתפרצות ההתקפים או לפחות נתפסים כך על ידי המטופל. באופן הדרגתי מקבל המטופל כלים להתמודדות עם חשיפה למקומות או סיטואציות אלו, ובשילוב עם טכניקות הרפייה שונות הוא לומד להתמודד עם ההתקפים ולהחזיר לעצמו את השליטה בחיים. הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי הוכח כיעיל מבין השלושה ולפעמים מלווה בטיפול תרופתי להגברת היעילות וצמצום סבלו של המטופל.

שלום אני אב לילדה בת שנה וארבעה חודשים. מעורב מאוד בגידולה מיום היוולדה . מאכיל, מקלח, מתעורר בלילות, מחבק מנשק, מקריא סיפורים ושר שירים וכדומה. בחודש האחרון בתי כלל לא ניגשת אליי, ברגע שאני מתקרב אליה כדי להרים אותה, להאכיל אותה, לשחק איתה, להרדים אותה או קם אליה בלילה , היא בוכה בכי היסטרי ומבקשת כל הזמן את אמא. היא לא מוכנה שאעשה איתה כמעט שום דבר. אני צריך ממש "לעבוד" קשה כדי שהיא לא תתנהג כך איתי. לא היה שום אירוע מכונן שייצר תגובה כזאת מצידה, זה החל ממש פתאום ואשתי ואני ממש לא יודעים מה לעשות נוכח המצב הנוכחי. האם ידועה לך על תופעה מסוג זה בגיל כזה? מה יכולה להיות סיבה להתנהגות כזאת? מה ניתן לעשות כדי להחזיר את המצב לקדמותו? אשמח מאוד לעזרה - המצב מאוד מתסכל. המון תודה .

שלום רב, לעיתים קרובות, בעיה כזו נוצרת בתהליך הדרגתי. נניח שהילדה בכתה פעם אחת שהיא רוצה את אימא ולא אותך. קורה. עד כאן - שום דבר נורא. מה שקורה לפעמים, זה שאמירה חסרת חשיבות כזו, פוגשת את חוסר הביטחון של ההורה ה"דחוי" (אתה, במקרה זה), ומעוררת אצלו רגשות קשים של אשמה, עלבון, חוסר אונים, חוסר יכולת, כעס, עצב, וכו'. לכל התגובות הללו - מובנות וטבעיות ככל שיהיו - אין בדר"כ אחיזה במציאות, אלא רק בדרמה התוך נפשית שלו עצמו. הורה 'דחוי' כזה, עלול להתרחק בתגובה, להתחיל לפקפק ביכולותיו כהורה, ולהימנע מכל אותן פעולות שעשה בעבר. מכאן כבר קל מאד להגיע למצב שלכם. לכן, אני מציעה לך להתנער כמה שיותר מהר, ולהחזיר לעצמך את מעמדך כאב שוויוני, המטפל בילדתו כמו תמיד. כאשר היא בוכה שהיא רוצה את אימא, תוכלו לומר (בלי שמץ אשמה):"עכשיו אבא כאן, ואימא ישנה". או "בואי להתקלח עכשיו. אימא רוצה לנוח עכשיו, ואני כאן". אל תיבהלו מהמחאה שלה, אם תבוא, הגם שאפשר לקבל או לתקף אותה בשלווה "אני מבין שאת רוצה את אמא. עוד מעט אימא תצטרף אלינו. מותר לבכות". ההצלחה תלויה ביכולת שלך להמשיך ולהאמין ביכולות שלך כהורה, ובנכונות שלך ושל אשתך להמשיך ולהתעקש על שוויוניות מלאה כהורים. יישר-כוח ליאת

שלום ליאת אני אמא לילד בן 5 וילדה בת 4 ,אני מזהה קושי אצל הילד להיפרד ממני,דבר זה לאורך השנה שעברה עבדנו על הקשיים הללו והתקדם בצורה נפלאה ,מזה חודש חל שינו "נסיגה" בטיול משפחתי "משפחה מורחבת" לא הסכים לא לשבת לידי ולא עזב אותי או את אבא שלו למרות שהוא מאוד אוהב את המשפחה ומכיר אותם טוב. בכניסה היום לגן הוא בכה למרות שהיה לנו יום הכנה קודם וגם החברים שלו שם." בטלפון לגננת אמרה לי שרגע אחרי שהלכתי הפסיק לבכות והשתלב טוב". בחתונה אתמול התקשה לעזוב אותי ולשחק עם ילדים אחרים, בקנין בחג הוא התקשה לשחק עם אחותו במשחקיה לבד ואני נמצאת במקום הוא התחיל לבכות נמנע מלשחק. אני רואה המון פחד בעיניו ,ומנסה עד היום ללכת בקצב שלו אבל אני מתחילה להרגיש שהפחד משתק אותו.מונע ממנו לנסות דברים חדשים,אני מרגישה מאוד לחוצה ודואגת .לגבי הבטחון העצמי שלו וגם אני לא נטשתי אותו בילדות ואני מנסה להיות מאוד רגישה לצרכיו הנפשיים אבל אני מפחדת שיהיה ילד עם בטחון עצמי יירוד ואישיות חלשה "אני חייבת לציין שהקושי הרציני אצל וורד בהתחלה אח"כ הוא זורם " גם זה לא מצב יציב הוא בעליות וירידות בעניין פעם אני מרגישה אותו מלא ביטחון ופעם לא אני מוטרדת ושואלת מה לעשות

שלום לינא, יש ילדים יותר רגישים, שבשנים הראשונות לחייהם מתקשים להיפרד מההורה, ומעדיפים להישאר בקרבתו. מה שעלול להחריף את הבעיה זו "היענות-יתר" של ההורה, שנצמד לילד מתוך הזדהות רבה, או בשל החרדות שלו עצמו, וכך נוצר מעגל קסמים של חרדה שמזינה את החרדה של האחר. כרגע, חשוב שתנסי להישאר רגועה בעצמך, בלי להיבהל כ"כ מהפחד שלו, ולאפשר לו יותר ויותר להסתמך על עצמו. כאשר את לא עוזבת אותו לרגע, הוא לומד להישען רק עלייך, ולא משכלל את יכולות ההרגעה העצמית והאמון בכוחותיו. אני מאמינה שהדרכת הורים קצרה יכולה לעזור לך להתמודד טוב יותר עם הפחדים שלו, ולבחון (אם תרצי) מה מפעיל אותך בסיטואציות האלה ומטריד אותך כ"כ. רמז: הלחץ והדאגה שלך מאד לא תורמים לביטחון שלו. איני רומזת לכך שאת היא הבעיה, אך דווקא כן רומזת לכך שאת הוא הפיתרון :-) בהצלחה ליאת

ליאת שלום תודה רבה על ההכוונה .אני יודעת שיש חלקים ממני שלא אוהבים את ההיסוס והפחד בעיניו,ואני שמה לב לסיטואציות הללו,"הקושי שלי לראות את הילד המהסס שלא דומה לי ".כיום אין בכי בגן ולא בהסעה וזה שיפור אדיר מבחינתי . שאלתי אלייך עד כמה ללכת עם הקצב שלו ומתי אני מפגישה אותו עם "הפחד "או האיתגרים שעומדים בפניו.כך שאשמור על האיזון בין רגישות לקצב שלו לבין "אי היווצרות מצב של תלות". ועד כמה ללכת עם האמירה לקבל אותו כפי שהוא "ילד רגיש" זאת האמירה של בעלי. תודה מכל הלב לינא

שלום, בני בן 4 ושמונה חודשים. אוהב לצייר. לאחרונה הבחנתי שכשהוא מצייר את בני המשפחה, הוא מצייר לאביו ידיים גדולות וארוכות ואת דמותו של האבא באופן כללי כגדול מאוד ביחס לשאר בני המשפחה. בציור אחד הוא צייר את כולם, מלבד האב ללא ידיים. האם יש בכך סימן בעייתי? תודה. תמי

שלום תמי, כדי לבסס אמירה רצינית על סמך ציוריו של ילד, חשוב לראות אותם מקרוב, ולהתבסס על מידע נוסף. חשוב לציין בהקשר זה שציורי ילדים, הגם שעדיין משמשים ככלי אבחוני נפוץ, אינם נהנים מרמת מהימנות גבוהה, ולכן כל השערה אבחנתית הנעשית לאורם חייבת להיות מנוסחת בזהירות המתבקשת. באופן כללי מאד, ידיים מייצגות פעלתנות, כשירות, יכולת, אך גם תקשורת או קשר עם העולם. במקרים מסוימים ידיים גדולות נקשרות גם לדומיננטיות או תוקפנות. העובדה היותר מעניינת היא מדוע כל האחרים מצויירים כשהם חסרי ידיים. יתכן שבשלב ההתפתחותי הנוכחי, עבור בנך, האב הוא הדמות הדומיננטית, החזקה ובעלת היכולת, בעוד האחרים נתפסים בצורה מנוגדת. בברכה ליאת

שלום, בני בן 2.7 ומתחיל השנה גן חדש. הוא נמצא במסגרת של גן מגיל 6 חודשיםץ הבעיה שהוא היה בגן שעיקר השפה המדוברת היתה רוסית, וכך גם בבית. הוא מדבר שוטף ברוסית אך אינו שולט טוב בשפה העיברית. בגן החדש לא תהיה לו כל תמיכה השפה, כך שבנוסף לגן חדש גננות חדשות וילדים חדשים זו גם שפה חדשה. מה ניתן לעשות כדי להקל עליו לפחות בקצת את ההתחלה? למה לצפות? האם כדאי לתת לו כמה ימים הפסקה בבית בין שני הגנים לטובת הסתגלות? תודה רבה

שלום רב, הסתגלות הדרגתית היא תמיד עניין טוב, במיוחד כשמדובר במעבר חד ממסגרת אחת לאחרת. הפסקה בבית לא תעזור לו להסתגל לגן החדש. אך אני מציעה לנצל את הנדיבות שמתעוררת בך כלפיו, ולנצל אותה למס' ימים קצרים בגן, בהם תגיעי להוציא אותו לאחר שעה, שעה וחצי, וכל יום - בהדרגה - הוסיפי עוד כחצי שעה. בהצלחה ליאת

בתי הצעירה בת 15. יש לה קשיי התארגנות קשים שגורמים לבלגן בכל שטחי הבית שמפריע לנו מאוד ואנו מעירים על כך ללא היענות מצידה, היא מצידה מפסידה מכך כי האווירה נעכרת בגלל בקשתינו שתסדר את חפציה ובגלל המצבים בהם היא לא מוצאת חפצים חיוניים מאוד ומסתבכת. יש לה בעייה של אי דחיית סיפוקים ולכן היא רוצה שאקנה לה חפצים חדשים ללא הרף. כשהיא יושבת ליד המחשב היא לא מסוגלת להתנתק ממנו ולכן לא באה לאכול כשאני קוראת לה, לא מכינה לעצמה ארוחה אם אני לא מכינה לה באמתלה שהיא לא רעבה, לא מתקלחת בזמן, לא ישנה בזמן ולכן הולכת לישון מאוחר מידי ומתקלחת בבוקר דבר שאני לא מרשה. עכשיו כששנת הלימודים מתחילה אני רוצה שזה לא ימשיך גם השנה. המצב בבית הוא שרוב הזמן אני בדילמה על מה להעיר ועל מה להבליג. אנחנו עובדים על עצמינו לדבר בצורה נינוחה, להחמיא לה, להתעלם לפעמים, אך לנסות לחנך אותה. היא מצידה חושבת שאנחנו לא בסדר, מרימה את קולה ומתחצפת. היא לא רוצה ללכת לייעוץ בשום פנים ואופן, היינו במספר פגישות אך לא התגלה לי משהו שאני לא יודעת. ברור שאין נוסחת קסם. מה תוכלי לייעץ לי. תודה מראש.

שלום מיכל, אתחיל דווקא מהסוף - הדרכת הורים או שיחות ייעוץ אינן אמורות לגלות לכם משהו שלא ידעתם, אלא לבחון יחד אתכם מדוע אינכם מצליחים ליישם את הידע הזה, ולהשתמש בו ביעילות לצורך יצירת שינוי. כרגע, כמו שאת אומרת, את 'מזגזגת' בין הרצון לקרוא את בתך לסדר, לבין המשאלה לשמור על יחסים טובים אתה. נדמה לי שזו משימת האיזון המרכזית בכל בית שיש בו מתבגרים: על מה שווה או לא שווה לצאת למלחמה. ואם כבר החלטת על מה את רוצה להתעקש - נשאלת השאלה איך עושים זאת ביעילות, מבלי להפסיד את היחסים. הדוגמאות שאת מביאה מעוררות אצלי כיוון מחשבה למדיניות פעולה אפשרית: שימוש בתוצאה טבעית. אם היא תאבד דברים בגלל הפיזור והבלגן, אך בעקבות זאת *לא* תקני לה חפצים חדשים, אולי תגבר המוטיבציה שלה לשמור עליהם. בדומה - אם לא תבוא לשולחן כשאת קוראת לה, הניחי לה להישאר רעבה. אם אינה מתקלחת - שתתקלח בזמנה החופשי, ותשלם על כך או בהערות על כך שאינה נקייה, או באיחור לביה"ס. ברגע שתאפשרי לה להתמודד באופן טבעי עם תוצאות התנהגותה, יש סיכוי טוב יותר לשינוי. כרגע, אתם בעיצומו של מאבק מיותר, והסמכותיות שלכם כהורים נשחקת שוב ושוב. אני ממליצה לך לנסות לזוז הצידה, ולתת למציאות ולתוצאה הטבעית להגיד את דברה. אם את חוששת שלא תצליחי ליישם זאת בכוחות עצמך, תוכלי להיעזר בהדרכת הורים אצל איש מקצוע מיומן. אין לי ספק שתוכלי לצאת נשכרת. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי ילדה בת 5 נבונה מאוד. אני סובלת מפוביה ואובססיה לחרקים בעקבות שביתי נעקצה בכל גופה מס' פעמים ממקור לא ידוע. לצערי אני מעבירה לביתי את הפחדים שלי ואני ממש לא רוצה שהיא תיהיה כמוני. אני מטופלת ב- EDMR ואמורה להתחיל טיפול תרופתי. כיצד לתקן את הנזק שכבר עשיתי? כאשר ביתי מתגרדת / נעקצת היא נלחצת. עשיתי שטות גמורה ולקחתי לה ארנבונים הם היו נגועים בפרעושים, כאשר הבחנתי בזה נכנסתי לפניקה (התקף חרדה) ואמרתי שאני מחזירה אותם. היא החלה לבכות ונכנסה ללחץ. מה לעשות? אני הורסת את הילדה? תודה נעמי

שלום נעמי, אני מכירה הרבה מאד מטופלים שהגיעו לטיפול מתוך דאגה לילדיהם, ומתוך הרצון שלא להזיק להם ולהעביר אליהם את הבעיות הרגשיות של עצמם. אני חושבת שהעובדה שהתחלת טיפול, כמו גם המודעות שלך לפוטנציאל המזיק של התנהגויות החרדה שלך, יש בהן כדי לצמצם את הנזק. אם את חוששת שזה לא מספיק, תוכלי לשלוח גם את הילדה שלך לטיפול תומך, או - במידת הצורך - לטיפול בחרדה. בהצלחה ליאת

בתי בת ה11 מרבה לקרוא ספרים. לאחרונה סיפרה לי שאיינה מסוגלת להתגבר על "תופעה" היא מרגישה צורך לספור את המילים שנאמרו ע"י גיבור הסיפור, בכל ספר שהיא קוראת .מדובר בספרים עבי כרס כארי פוטר לדוגמא. הילדה מאוד מוטרדת מכך שאינה מצליחה להפסיק ואני מאוד מוטרדת מהתופעה .האם הצורך הזה של ספירת המילים מעיד על משהו נפשי? מאוד אודה לתגובה

שלום ליאורה, כל פעולה כפייתית, בעיקר כזו הכרוכה בהשחתת זמן על דבר שאין בו כל תועלת, גוזלת משאבים רבים ויקרים שהיו יכולים להיות מופנים למשימות היומיום. ככל שהפעולה נעשית יותר כ'כורח' או כדחף שאין לעמוד בו, כך גובר הסיכוי לכך שזה סימפטום של בעיה נפשית כלשהי, בדר"כ - חרדה. פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

תודה רבה על מהירות התגובה ותוכנה.

שלום ביתי בת ה 5 אובחנה ע"י פסיכולוגית קלינית לפני חצי שנה כסובלת מאילמולת סלקטיבית. ביתי הינה ילדה יפה, אהודה ע"י ילדיי הגן, בעלת 3-4 חברות מהגן עימן מתראה באופן סדיר בשעות אחה"צ. בבית משוחררת מאוד עם חברותיה, הוריה ואחותה הקטנה. בגן שקטה מאוד וכמעט שאינה מדברת, מסוגרת ומופנמת. מדברת בעיקר באחד על אחד עם חברה אחת או שתיים. ילדה חיונית מאוד בעלת שימחת חיים אך זה ניכר יותר בבית או בכל סביבה מוכרת אחרת בה מרגישה חופשיה ובטוחה. לפני כחצי שנה אובחנה ע"י פיכולוגת קלינית כסובלת מאילמות סלקטיבית והומלץ לנו לפנות לטיפול באמנות/משחק. התחלנו בטיפול, אנו חשים כי אין כל התקדמות וכי אין הרבה ערך מוסף לטיפול הנ"ל הממושך. האם יש טיפול ממוקד שיכול לסייע לנו ולה ? מה מומלץ בד"כ כדרך טיפול לילדים עם אילמות סלקטיבית ? תודה רבה אורית

שלום אורית, לצערי, איני בקיאה מאד בתחום זה, ןלכן, העצה הטובה ביותר שאוכל להשיא לך, זה להגיע לאנשים הטובים והמנוסים בתחום. אל תתפשרי על טיפולים שהם "על יד". הגיעי למומחים. חשוב לזכור, שגם כשמדובר באנשי מקצוע מיומנים, הטיפול באילמות סלקטיבית לוקח זמן, ונדרשים אורך רוח ונדיבות, גם כלפי הילד וגם כלפי המטפל, שעובד במקרה זה מול התנגדות עקשנית במיוחד. בהצלחה ליאת

כפי שהצעתי לאם ששאלה בעניין כמה הודעות לפנייך, אני מציעה לך להשאיר כתובת מייל ואוכל להמליץ לך על פסיכולוגית מומחית בתחום שאני מכירה. מקווה שיהיה לתועלת.

בדיוק בשביל זה יש פורום כמו שלנו. לעזור מהידע והניסיון שלנו למי שצריך. ההמלצה שלך בהחלט יכולה לסייע כאן, וזה יופי! תודה, ונקווה שאורית תשתמש בהמלצתך. סוף שבוע נעים! ליאת

שלום, האם מישהו מכיר פסיכולוגית באזור הדרום(להבים) המתמחה בתופעה זאת? לילדה בגיל 7+? תודה

הי נוגה תודה על תגובתך. אשמח לקבל המלצה למומחית בתחום מאזור המרכז כתובת המייל שלי היא - [email protected] תודה :)

שלום נטע, להלן המייל: [email protected] תודה (לגבי מומחית בנושא תקשורת סלקטיבית/אילמות סלקטיבית באזור להבים.

אני שמח שחזרת. מקווה שנהנית מהחופשה. כמו תמיד, נורא כיף לי לקרוא את התשובות שלך. למרות שאיני ילד, ואין לי ילדים. יש משהו שובה לב כבתיבה שלך, בחום האנושי, באמפתיה. מילה אישית, ברשותך. מלאו לי 34 החודש. לאחרונה התחלתי תהליך שיקום רציני. עברתי איבחון, שכלל סדרה אינסופית של מבחנים, בשילוב שיחות עם פסיכולוגית. זה היה מורכב ולא פשוט עבורי, אבל עשיתי זאת. בהתאם לתוצאות, יכוונו אותי למה שמתאים לי. זה תהליך ארוך, אבל אני שמח עליו. היה לי נוח לשבת בחיבוק ידיים. נוח מדי. אבל לטווח הארוך זה הזיק לי. שמח שעשיתי את הצעד הראשון הזה, לקראת עתיד חיובי. אופטימיות זהירה מנשבת אצלי בלב. יופי שחזרת. בידידות, עמית.

היי עמית, אתה באמת ילד גדול! 34 זה לא צחוק. מה שכתבת פה, 'שולח' אותי לאמרתו המפורסמת של ניטשה, לפיה "מי שיש לו 'איזה למה' שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך". לפעמים המשימה הכי בוערת שלנו זה לעבוד על ה"איזה למה" הזה, גם אם בדרך צריך לשרוד פסיכולוגית או שתיים. שולחת לך את ברכתי, בתקווה צנועה שהיא תלווה אותך בצעד הראשון והכל כך חשוב לקראת הרפתקת הגילוי העצמי. חסר לך שלא תשחרר מודיעין מפעם לפעם! :-) ליאת

בתי לומדת בתיכון.מדובר בילדה שנראית מצויין, תלמידה מצטיינת ומוכשרת בתחומים רבים ומין הסתם מקובלת מאוד בקרב הבנים.הבעיה שבנות כיתתה מאוד מקנאות וממש מסיתות אחת את השנייה נגדה בכל מיני סיפורי סרק כדי לגרום לשינאה.ילדה אחת נטפלה אליה במיוחד ולא מפסיקה להציק בכול מיני הערות קטנות ובכל מיני רמזים בפייסבוק. מי שלא מצטרפת לחבורת ה"שינאה" לא מרגישה שייכת (עד כמה שזה נורא),יחד עם אותה ילדה הצטרפה גם מי שהייתה חברתה ה"טובה" של בתי שמסתבר שלא הפסיקה לרכל עליה..אנו בפתיחת שנת הלימודים ודיי אובדים עיצות האם להעביר אותה בי"ס אחר או להשאיר אותה להתמודד כאשר כמעט ברור שאותן בנות ינסו להסית בכל מקום שהיא תהיה.עלי לציין שבתי לא עונה להן ולא נגררת למריבות.יש לה חברות נוספות בשיכבה, אבל בכיתה יש מעין חרם עליה (מדברים איתה, אבל לא מעבר לזה).שיחה עם המחנכת עלולה להחמיר את המצב....מה לדעתך עלינו לעשות? הילדה עצמה לא ממש מגובשת ובכל יום משנה את דעתה.

שלום ענת, כשהילד שלנו נתון במצוקה חברתית, אנחנו יכולים לחוש כאב נורא, חוסר אונים, כעס ועצב גדול. אנחנו כ"כ רגילים להגן על הילדים שלנו, ולפתע קורה להם משהו רע, ואין לנו - לכאורה - יכולת לעזור. העובדה שלבתך יש חברות בהחלט מעודדת. זו אינה הבדידות הנוראה שמפחידה הורים ומחנכים, אלא התמודדות לא פשוטה שאפשר לצלוח. אני נוטה שלא להמליץ בדר"כ על מעבר לכיתה אחרת, אלא דווקא על התמודדות וחיזוק הילד בסביבתו הטבעית. בניגוד אלייך, אני חושבת שדווקא יש טעם לערב גורמים מביה"ס (מורה, מנהלת ויועצת), שמנוסים בטיפול יעיל בקשיים חברתיים. חשוב להזכיר בהקשר זה, שכיום (לצערנו, בעקבות האסונות שקרו) קיימת מודעות גדולה לנושא הבדידות והנידוי החברתי, ויש בכל מוסד חינוכי תכניות מגירה למקרים של חרם ונידוי. אני לא חושבת שזה המצב אצל בתך, אך עדיין אין סיבה להשאיר אותה לבד עם כל זה. בכל מקרה, מה שחשוב במקרים כאלה, זה לחזק אצלה את האמונה בעצמה ובכוחותיה, ולהעצים את החלקים המתמודדים. הזכירו לה בכל הזדמנות מה היא שווה, וכמה אתם אוהבים אותה וסומכים עליה. הידיעה שהיא לא לבד יכולה להיות מנחמת מאד בעיתות משבר כאלה. בהצלחה ליאת

(חשבתי שתרצי לדעת..) דרישת שלום, לילך

לילך יקירה! איזו בשורה מלבבת!!! דווקא הייתי בסוף השבוע האחרון בצפון, ולמרות שתרתי בתקווה אחר כל רמז אפשרי, לא חשתי בפעמי הסתיו. הדיווח שלך ממלא אותי התרגשות ותקווה. רואים את סוף הקיץ... יופי שאת בסביבה :-) ליאת

שלום. בני ילד מאד מוכשר בכל תחום בוא הוא נוגע כמעט. הוא בעל אינטליגנציה רגשית מפותחת מאד. הוא חייב להיות מאותגר אחרת הוא מאתגר את המבוגר האחראי שמולה כי בדיקת גבולות אינטנסיבית וחריפה. בבית הספר לצעירינו המורה שהיתה לו עד כה נחלה כישלון איתו. אנחנו בהתלבטות קשה מה נכון עבורו. האם היית ממליצה על מסגרת פרטית? אני חושבת שאולי מבינות רבות זה עשוי להתאם לו אך חברתית זה לא נכון בעיניי. ואם בחברויות עסקינן... גם בתחום הזה לא פשוט לו. מצד אחד הוא מאד אוהב אדם וחברים. מצד שני... גם בתחום הזה הוא צריך אתגר.... בנוסף הוא ילד מאד מאד תחרותי. לעיתים אני מרגישה שהתחרויות הזו הרסנית עבורו היות וכל דבר הופך לתחרות והוא משווה ומקניט ומתעצבן

שלום דנה, מדברייך עולה ניחוח של ילד שמתקשה לשאת תסכול ולכבד מרות, וכמו שאת רואה בעצמך, יכולים להיות לזה גם מחירים חברתיים. אני מציעה לטפל בזה ולא 'לבנות' על כך שבמסגרת אחרת השינוי יגיע מעצמו. ראי כתבה שהתפרסמה השבוע ב- nrg מעריב, בה הבעתי את עמדתי ממש בנושא זה. http://www.nrg.co.il/online/17/ART2/394/524.html?hp=17&cat=6324630 בברכה ליאת

בוקר טוב. לפני כמעט שנה פרצו לנו לבית בשעת לילה מאוחרת בהיותינו ישנים. התעוררנו והיתה המולה גדולה... מאז מיגנו את הבית באופן יסודי והקפדנו להראות ולהסביר עד כמה הכל בטוח יותר עכשיו. מאז בני בן השמונה מאד מפחד. מפחד להתקלח כשאנחנו לא באותה הקומה איתו, מפחד לישון לבד ומתאמץ לשכנע את אחיו בן ה 13 לישון אצלו ( יש לו מיטה גדולה). כשהוא נרדם במיטתו הוא תמיד מתעורר בלילה ומעיר אותנו לתמיכה. הוא ילד מאד נבון ומפותח ריבית וברור שלעתים הוא מגביר את התגובות כדי לקבל עוד מאיתנו... היות ולפני חצי שנה גם נולד לנו עוד תינוק ... גם זה לכשעצמו לא פשוט לו. הוא אוהב את הקטנטן אהבה מטורפת אבל אני ממש מרגישה שהוא חרד למיקומו במשפחה... הוא היה המרכז של כולנו ופתאום אני - שלא עובדת כבר ברבה שנים ומקדישה את עצמי לילדים - הרבה פחות זמינה אליו כמו שהוא הכיר עד בואו של עוד נסיך... אנחנו מאד משתדלים לתמוך ולזרום והיינו שמחים לדעת אם יש עוד דרכים להקל עליו. תודה מראש ויום נעים

שלום אפרת, אם נתמקד לרגע בפחדים, אני מציעה לחשוב על דרכים שיעודדו אותו להתגבר ולמצוא את הפונקציה המרגיעה בתוכו. אפשר לחשוב על פרסים קטנים (או מדבקות שייאספו ויזכו אותו במתנה גדולה) על כל פעם שהוא מצליח להתקלח כשהוא לבדו או לישון לילה שלם בלי להעיר אף אחד. במצב העניינים כרגע, הוא מקבל את התגמולים שלו דווקא על התנהגות לא רצויה, וחשוב שתהיו מודעים לזה. הליווי הצמוד שלכם ושפע תשומת הלב שאתם נותנים לו כניחומים על לידת אחיו התינוק, מגיעים אליו היום דרך הערוץ ה"לא בריא". נסו לתגמל ולשבח רק את גילויי הבגרות, ההתגברות וההתחשבות, ולתת את שפע תשומת הלב לא בהקשרים של התנהגויות פחד או נסיגה. אם את חושבת שלא תצליחי לבד, פני להדרכת הורים קצרה. בברכה ליאת

שלום ליאת, בני בן שנה ו 9 ואינו אוהב ללכת עם הורי לבד. הורי בעלי לא לקחו אותו בלעדינו אבל הורי מאוד רוצים לבלות איתו זמן איכות. הוא מאוד קשור אליי ואל בעלי וברגע שהסבים מגיעים לקחת אותו מתחיל בכי. הוא נרגע לאחר כמה זמן ואז עושה רושם שהוא נהנה (צוחק משחק איתם וכו'). זה קורה מחדש בכל פעם, וכשהוא רואה אותם באים הוא מיד נצמד אלינו. אנחנו מתראים עם הורי כמעט כל סוף שבוע לארוחה ואז זה בסדר למרות שהוא לא מסכים להשאר איתם לבד אפילו לכמה דקות. פעם בשבועיים שלוש הם רוצים לקחת אותו לבד. הורי משתדלים לעשות איתו כיף כמו ללכת לבריכה לים לפארק אבל כל זה לא עוזר הוא עדיין לא אוהב/מסכים ללכת איתם ברצון. האם ניתן לפתור את המצב או שזו רק שאלה של גיל? האם להמשיך כך או להפסיק בכלל לעת עתה ולראותם רק יחד בסופי שבוע? תודה רבה

שלום טל, אם לא מוכרחים, אני נוטה שלא להכריח פעוטות כה קטנים להיפרד מהוריהם בכוח. להערכתי, אם תניחו לזה לזמן מה, ותנסו שוב בעוד מספר חודשים (כשתפיסת הזמן תהיה טובה יותר), יתכן שישמח לבילוי מפנק אצל הסבים. כרגע, אין סיבה לכפות עליו. נסו להישאר בסביבה כשהוא בחברת הורייך, ולאפשר לו לבסס יותר אמון וביטחון מולם. סבלנות... ליאת

ליאת שלום הנושא הנ"ל עולה לעיתים תכופות לשיחה ביני לבן בני- בן 13.5 . אני דוגל בשיטה הפשוטה והקלה לאפשר צפייה ( בסרטים ) ולשחק במשחקי מחשב על פי הגבלת הגיל הרשמית של המשחק או הסרט. בני ,מצד שני, טוען שלאחר קריאת מאמרים ושמיעת עמדות הוריות שהוא יכול להפריד בין המשחק/הסרט לבין המציאות כך שלא תהיה השפעה שלילית רבה עליו. אנו מגבילים את סך השעות היומיות במחשב לשעתיים ובטאבלט עוד כשעה.ובטלויזיה משתדלים גם לא להגזים.כל זאת מתוך רצון להגדיל הזמן בפעילות גופנית ( מחוץ לבית או עם חברים ...... ). בנוסף אציין שבני הוא תלמיד ברמה גבוהה ומאוד אינטיליגנטי. בני חולק על הגישה שלי ורוצה שאאפשר לו לראות/לשחק עם פחות הגבלה הן בזמן והן בתוכן( לדוגמא משחקי אלימות/קרבות עם הגבלה של גיל 16 - שנתיים וחצי מעל גילו ). אשמח לשמוע את דעתך בנושא. בברכה, רובי

שלום רובי, באופן אישי, אני פחות מוטרדת מכך שילדים לא יבחינו בין מציאות לדמיון (הם כבר יודעים לעשות זאת היטב בגיל זה, ומהבחינה הזו בנך צודק). ההגבלה מתייחסת גם ללגיטימיות של התכנים, לרמות החשיפה, ולסכנה הפוטנציאלית שמקורה בשחיקה והקהייה של רגשות מול תכנים קשים (התרגלות, וצורך הולך וגובר בריגושים נוספים). אם בנך בוגר ונבון, תוכל לנהל איתו את השיחה בפתיחות, ולהסביר לו שההשפעות המדאיגות אותך הן לאו דווקא אלה המיידיות, אלא דווקא המצטברות לאורך זמן. אני מציעה לנקוט פשרה שתניח את דעתו: למשל יותר זמן מחשב/טלוויזיה, מול תוכן ראוי ומפוקח על ידך. שאלוהים יהיה איתנו! זה באמת לא קל! בהצלחה :-) ליאת

שלום, ברצוני לקבל הסבר לגבי מה זה: ילד מניפולטיבי, שמיעה סלקטיבית? בתודה מראש. מירי.

שלום מירי, הפירוש המילולי של המילה "מניפולציה" הוא תיפעול בעזרת כף היד. עם הזמן, הביטוי התרחב, ומשמש כיום בעיקר לתיאור מצב שבו אדם אחד מפעיל בעורמה אדם אחר, כרצונו. "ילד מניפולטיבי", עפ"י הגדרה זו, הוא ילד שמפעיל אנשים אחרים (הורים? מורים?) באמצעות התנהגויות או אמירות מסוימות, לאחר שלמד שאותן התנהגויות ואמירות אכן מפעילות אותם. "סלקטיביות" היא בררנות. שמיעה סלקטיבית מתייחסת למצבים בהם אנחנו "שומעים רק את מה שאנחנו רוצים (או שנוח לנו) לשמוע". חלק כן וחלק לא. האם עתה זה מעט ברור יותר? ליאת

בתי בת 5 ותשעה חודשים, היא לא מדברת עם כל אחד, עם הגננת היא לא דיברה, רק תשובות קצרות לקראת סוף השנה. מדברת רק אם החברות שלה. אם ילד היה פונה אליה היא לא הייתה עונה לו (תמיד הייתה לה תשובה למה היא לא ענתה). ויש אנשים שפעם ראשונה שהיא פוגשת (חברים שלנו) בלי שום התערבות שלנו פתאום היא משחקת איתם ומדברת בלי סוף. במסיבות בגן היא משתתפת בלי שום בעיה. מה את ממליצה לעשות? לקחתי אותה להתפתחות הילד עשו לה איבחון בהתחלה לא שיתפה פעולה ובאמצע הטיפול היא נפתחה. בסיכום היא קיבלה שני טיפולים בריפוי בעיסוק (חיזוק מוטוריקה גסה) אבל לא נתנו לי פתרון לבעיה הזאת חוץ מלהפנות אותי לפסיכולוג. אשמח אם תוכלי לענות לייעץ לי תודה מראש

שלום בר, יש ילדים העונים לקריטריונים של בעיה הנקראת "אלמות סלקטיבית". הכוונה למצב שבו הילד יכול ויודע לדבר, אך בוחר שלא לעשות זאת בהקשרים מסוימים או עם אנשים מסוימים. ההתערבות אכן נעשית ע"י פסיכולוג ילדים או קלינאית תקשורת. מעודדת אותך לפנות, כפי שייעצו לך, ולהיעזר מוקדם ככל האפשר. בהצלחה ליאת

מעבר לזה: למה זה קשור לקלינאית תקשורת כי הילדה מדברת מצויין? ואם צריך פסיכולוג ילדים שיש לו ניסיון ב"אלמות סלקטיבית"? אשמח אם תוכלי לשלוח לי המלצה של מי שאת מכירה תודה רבה שוב והמשך שבוע נפלא

שלום ליאת. בתי בת שנתיים וחצי בגן פרטי מזה שנה. בעלי ואני מאוד מרוצים מהגן באופן כללי- יש בו מעט ילדים, הגננת טובה מאוד והילדה מתפתחת ושמחה בו. בכל זאת, כבר בשנה שעברה הפריע לי נושא התכנים הנצפים בטלוויזיה בגן. אני מניחה שהם צופים בגן סדר גודל של מקסימום חצי שעה ביום (לאחר ארוחת הצהריים ולפני המנוחה), אך בכל פעם אני "מזדעזעת" ביני לביני כששרה לי שירים מקלטות וידאו שבעיני לא תורמות לילד משום בחינה שהיא. במהלך השנה ניסיתי לדבר איתה כדרך אגב על הנושא אך היא, איך לומר, ביטלה את דבריי ואמרה שבעיניה התכנים הללו חינוכיים וטובים. אני לא רוצה לציין שמות, אבל מעבר לצפייה בטלוויזיה שבעיני לא הכרחית בגיל כה צעיר, אין ספק שהתכנים מהסוג הזה מיותרים - לפחות לפי השקפת עולמי. חשבתי לגשת אליה ולהעלות את הנושא שוב, הפעם באופן יותר מפורש. חשבתי לבקש לדעת בדיוק במה הם צופים ומשך כמה זמן ואולי להציע להביא לגן קלטות נוספות. מה דעתך? הגננת מאוד החלטית ומאמינה בדרך שלה ואני מתלבטת אם יש טעם "להעכיר" את האווירה או לספוג את זה ולומר לעצמי שזה לא כזה קריטי אחרי הכל. לציין, שאצלנו בבית אין טלוויזיה. בברכה רבה ותודה.

שלום נוגה, גם אני, כמוך, סבורה שאין מקום למכשירי טלוויזיה בגני ילדים, אלא (אולי) כפתרון זמני למצבים יוצאי דופן (למשל, רצף של מספר ימי גשם, שאינם מאפשרים יציאה לחצר, או במקרי חירום בהם אנשי הצוות נדרשים לפעילות דחופה, ויש להעסיק את הילדים ולרכזם לזמן מה). אם הטלוויזיה היא חלק קבוע משגרת היום בגן, אני מציעה לפעול לשינוי, או להעריך מחדש את איכות הגן ומקצועיות הצוות. בברכה ליאת

שלום הבן שלי, בן שנה וחצי, היה מאוד תלוי במוצץ שלו וכשהיינו בנסיעה בחול סמתי לב שהוא לא מבקש אותה הרבה כי היה עסוק רוב הזמן בשחיה ופעילויות אז החלטתי שזו הזדמנות טובה לגמול אותו ממנה.עכשיו כשחזרנו מחול אני רואה שמאוד קשה לו והוא מבקש אותה הרבה ועוד שבוע מתחיל גן חדש ואני חוששת שלא הייתי צריכה לעשות את זה עכשיו.אבל כבר עברו 5 ימים ואני לא רוצה להחזיר אותה השאלה שלי היא איך לעזור לו לעבור את זה? והאם להכניס אותו לגן או לחכות שיגמל לגמרי? תודה מראש

שלום אולגה, בגיל שנה וחצי, ובמיוחד בשעה של אתגר ההסתגלות לגן חדש, המוצץ משמש מקור נחמה, בהיותו מייצג את קרבתה נוסכת הביטחון של אימא. בעיני, גמילה כפוייה וחד צדדית אינה מתחשבת בצרכים האקטואליים של הילד, ולכן במקומך, הייתי מאפשרת לו לחזור ולהשתמש במוצץ כרצונו. בברכה ליאת

שלום ליאת, השבוע הראיתי לאחייני בני 4 ו 5.5 סרט ילדים מצויר. מדובר בסרט תמים מאד, אך לא זכרתי שיש שם סצנה העלולה להפחיד ילדים צעירים (כריש טורף דג קטן). הבנתי זאת רק כשהבחנתי במבטיהם המבועתים, ואינסטינקטיבית הקפצתי את הסרט קדימה. למחרת הם בקשו לראות שוב את הסרט הנ''ל, וכאן מגיעה ההתלבטות: האם לאפשר להם לצפות בלי להתערב בתכנים, מתוך הנחה שהסרט מיועד לילדים בגילאים כאלו, ומתוך רציונאל שאין באפשרותנו לרפד לעד את עולמם בצמר גפן, או אולי עדיף לדלג על הקטע המפחיד? האם התערבות כזו לא עלולה באופן פרדוכסאלי דווקא להגביר את הפחד שלהם? אשמח לשמוע את דעתך.

שלום נועה, שאלה מצוינת. ספרים וסרטים לילדים, בעיקר הטובים שבהם, עוסקים בכל מה שמעסיק ילד קטן, אך עושים זאת מהמרחק הנכון, במינון הנכון, תוך שמירה על אופטימיות, תקווה, וערכי תרבות אוניברסאליים. גם תכנים של קונפליקט, תוקפנות ומוות מקבלים מקום ביצירות הללו, וברוב המקרים ילדים מתמודדים אתם היטב. הפרצוף המבועת הוא חלק מהעניין, ומעיד על כך שהתוכן הובן, פגש את הפחד, ובהמשך - כך יש לקוות - יעובד ויאפשר לילד לחיות בשלום עם הדחפים התוקפניים וההרסניים שבתוכו. יש ילדים שמעדיפים להתרחק מהמסך ברגעים ה'קריטיים', להשפיל מבט, לכסות את העיניים או לסתום את האוזניים. דווקא החזרה, שוב ושוב, על החלק הקשה, היא העבודה הנפשית המתבקשת. לכן, אני מציעה לא לצנזר באופן יזום את החלקים הקשים, אלא רק להישאר קרובים לילדים, ולאפשר להם להתמודד עם זה בדרכם, ובמידת הצורך לתווך להם את הקטע בדרך מילולית. בברכה ליאת

מסכימה איתך, שיצירות טובות עוסקות בתכנים המתאימים לקבוצת הגיל שעבורה הן מיועדות. הבעיה היא, שלא תמיד קל לדעת אם אכן מדובר ביצירה טובה וראויה. יש שפע עצום על מדפי הספרים, ומעבר למדדים של פופולריות וטעם אישי, קשה לשפוט. מעבר לכך, לטעמי יש הבדל גדול בין ספר לסרט. הרבה פעמים האפקטים הקוליים והויזואליים בסרטים עלולים להיות מבעיתים ממש, בלי להשאיר מקום רב לדמיון של הילד. משום מה, אינני נוטה לסמוך על יוצרי סרטים בכל הקשור לפסיכולוגיה של הילד. מלכתחילה, הייתי נמנעת מלהראות לילדים צעירים סרט עם תכנים של קונפליקט, תוקפנות או מוות. אני סבורה שדרך ספרים ניתן להציג נושאים כאלו בצורה מאיימת פחות. השאלה מה נכון לעשות במקרה שהילד כבר נחשף לתוכן המפחיד. אם הבנתי אותך, רצוי לאפשר לו חשיפה חוזרת, כדי להקהות את האפקט, במקום לגנוז את הסרט. נכון?

יש לנו תאומים בנים בני חמש וחצי. בחודשיים האחרונים אחד מהם מראה שינויים בהתנהגות הכוללים עשיית צרכים במכנסיים (הוא נגמל בעצמו לפני גיל שנתיים), כסיסת ציפורניים, ביטוי של פחדים, צורך נרחב במגע וחיבוקים. הוא מתעקש לשחק תינוק במשחקי תפקידים שהוא יוזם. מדובר בילד בריא ונבון במיוחד, עם דמיון מפותח. בחודשים האחרונים אחיו התאום מראה פריחה בתחומים רבים כמו התחום החברתי, ספורט וכו'. יכול להיות שזה גרם אצלו לתחושת נחיתות מסוימת, למרות שיש תחומים שבהם הוא המוביל ואנחנו כמובן מנסים להדגיש ולהעצים אותם ואותו. אנחנו מתוסכלים ומרגישים שאנו זקוקים לעזרה מקצועית, אך לא בטוחים באיזה כיוון. נשמח להמלצתכם.

שלום אמיר, בהחלט יתכן שהרגרסיה שאתה מתאר התעוררה כתגובה לנסיבות שתיארת. בגיל חמש וחצי, הטיפול המועדף (בעיני) הוא טיפול במשחק או באמנות, ובמקביל - הדרכת הורים. הדגש על הדרכת הורים הוא בגלל נושא הצרכים במכנסיים, שעלול להתפתח ולהחמיר לכלל מאבק כוח. טפלו בכך כשזה "עוד קטן", ותחסכו מעצמכם ומהילד עגמת נפש עתידית. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן 1.9 ש' לאחרונה ניסינו לשימו בקייטנה בגן עם מטפלת ישנה שלו שהוא מאוד אוהב ועדיין פוגש לעיתים. ביום הראשון היתה קליטה מהירה מאוד והיה יום טוב. הבעיות החלו אחרי עד שביום השלישי לקחנו אותו אחרי שעתיים ממרר בבכי. אין לי ספק שהלכנו מהר מדי. אבל מאז יש לו חרדת נטישה כשהוא לא רואה אותנו הוא בוכה בנוסף הוא חושש להתקרב אלינו אם אנחנו ליד אנשים אחרים שהוא לא מכיר. הוא אפילו לא מוכן להתקרב לסבים ולסבתות למרות שכאן יש בעיה נוספת שהוא חושש מהם אפילו שהם נורא משתדלים וכשהם לוקחים אותו לבד (בלעדינו) אחרי שהוא נרגע אז הם נהנים אבל כל פעם שהוא רואה אותם הוא לא רוצה לבוא אליהם. אני קצת עובדת עצות לאיך להמשיך ולפעול עם שתי הסוגיות. אציין עוד כי זהו ילדנו הראשון וכי אנחנו איתו רוב הזמן כי אין לנו עזרה במהלך השבוע. סליחה על האורך ותודה מראש על התשובה

שלום ליאת, הכניסה למסגרת מחוץ לבית, במיוחד בפעם הראשונה (אם כי לא רק), כרוכה בקושי בלתי נמנע אצלו ואצל הוריו. לכן, כאשר מכניסים ילד לגן/קייטנה/ מטפלת, חשוב לשמור על הדרגתיות גם כאשר נראה שהוא נהנה. כרגע, חשוב להחזיר לו את האמון והביטחון בכם, ולכן מומלץ לעזוב אותו לזמנים קצרים (אפילו של 30-60 דקות בלבד). קשה להאמין שתוכלו להרגילו למסגרת בלי בכי בכלל, אך לפחות לצמצם את הקושי, ולאפשר לו לרכוש בהדרגה את האמון והביטחון גם בצוות. אם כרגע אתם רואים שהוא בסוג של משבר, אפשר לוותר גם על הישארות ממושכת אצל הסבים. בברכה ליאת

ליאת שלום רב, ותודה מראש את תמיד עוזרת לנו המון! בני בן 4.5 ילד מקסים, רגיש ונבון... מטופל אצל מרפאה בעיסוק בשל "חיפוש סנסורי" היפראקטיביות ואימפולסיביות. הוא פצצת אנרגיה מהיום שנולד וגידולו מזמן לנו אתגרים בלתי פוסקים. הבעיה כעת - יתכן על רקע השינויים בקיץ, לקראת השנה החדשה והחופש, הכל מוציא אותו מאיזון ויוצאות התנהגויות שמאד לא מקובלות עלינו - גרפסים, מהלומות קטנות לאחותו הקטנה, התחצפויות. אתמול השיא- תקע לאחותו "בעדינות" מזלג ביד. אנחנו כל הזמן בין הרצון להיות חיוביים ולא להעיר יותר מדי ולבחור את המלחמות (גם ככה מעירים לו כל החיים...), לבין הצורך הדוחק - לחנך אותו ולהציב גבולות (במיוחד על רקע פטונציאל הנפץ שלו)... במצב כזה של הרבה חזיתות, קצת קשה לבחור מלחמה אחת, אגב - להסביר את עמדתנו בנושא הגרפסים ואז להתעלם לא עבד. עברנו היום לשיטת המדבקות. מה דעתך? נשמח מאד לכל עצה והכוונה! תודה רבה רבה מראש!

שלום לילי, נדמה לי שבמצב שאת מתארת עדיף שיתקע גרפס ולא יתקע מזלג בבשרה של אחותו. אם צריך לבחור את המלחמות, הייתי מתחילה דווקא בהתנהגויות שיש בהן גוון של אלימות או פגיעה באחרים. גרפסים, עם כל הכבוד, אינם נופלים בקטגוריה הזו, ואני מנחשת שהעובדה שזה מעצבן אתכם כ"כ, רק מוסיפה לעניין חן וקסם בעיניו. כך או כך, שיטת המדבקות תעבוד רק אם תישארו עקביים, ותתגמלו מקטעי זמן קצרים שאפשר לעמוד בהם. אישית, הייתי חוזרת לטקטיקת ההתעלמות, והפעם עושה את זה בגדול ולאורך זמן, בסבלנות ורגיעה. בהצלחה ליאת

שלום, הבן שלי עולה לכיתה ג', והוא לא יודע ולא אוהב לשחק כדורגל.בבי"ס שלו בהפסקות משחקים כדורגל, והוא לא מצטרף למשחקי הכדורגל וגם אח"צ במגרשי הספורט, ולכן נדחה החוצה קצת מבחינה חברתית.הוא חלש בכל הנושא של ספורט, ואוהב מדעים,להכין יצירות מחומרים שונים, עבודות של מוטוריקה עדינה ולנגן. הוא מאוד מוכשר, ואני עוזרת לו לפתח את הצד הזה שהוא אוהב.הבעיה שבגלל שהוא לא משתלב בכל משחקי הספורט, הוא לא בעניינים בחברה.אני דואגת לקראת שנת הלימודים שמתקרבת, רוצה שילך לפחות לחוג כדורגל או ספורט והוא מסרב.אבל מה יהיה איתו בהפסקות וכן אח"צ חבריו בד"כ בענייני ספורט .המצב הזה מוציא אותו מהחברה .מה דעתך?הם ללחוץ שילך לחוג כדורגל?ומה לעזור לו בעניין ההפסקות שלא יהיה במצב של מחוץ לחברה?

שלום רב, ראי תשובתי מתחת. אין לי ספק שניתן למצוא חברים קרובים גם בקבוצות עניין שאינן כדורגל (תזמורת, חוג שחמט, כיתת מדעים). כפי שציינתי שם, קשה להאמין שילד שאינו מוכשר בספורט יחווה הצלחה חברתית בזירה זו. עדיף לזמן לו חוויות של הצלחה וכשירות בתחומים בהם יש לו מה לתרום, ויש לו סיבות להתגאות. בהצלחה ליאת

בני בן 8 ומסרב ללכת לחוגים הקשורים בספורט. לכאורה אין סיבה להכריח, אבל, הוא שמנמן, לא פעיל פיזית. ניסיתי בין היתר חוג שחיה (גם בגלל החשיבות שבלימוד שחיה). סיימנו חוג בן 10 שיעורים, הוא לא עבר אותו בהצלחה ובהמלצת המורה המשכנו בשיעורים פרטיים, אבל הוא ממש מתעקש שזה קשה לו והוא לא רוצה. האם להתעקש או לותר. תודה

שלום מיכל, אחרי שנים רבות של "פדלאות", אני תוהה בעצב, האם ניתן להפוך מישהו לספורטיבי בעל כרחו. לטעמי, זה לא ממש אפשרי, אם כי שווה לעודד ולדרבן ככל האפשר. לכן, התשובה שלי היא: כן להתעקש, לא להכריח. כלומר, להמשיך להציע חוגי ספורט, ולעודד אותו ללכת (כולל תלבושת אטרקטיבית מלאה - אם אפשר), אך לא לכפות בכוח או לאיים בדרך כלשהי. עדיף ילד שמנמן ומאושר, הממצה את יכולותיו ו"ממריא איתן לשחקים", על פני ילד הנשרך מאחור, מתוסכל וסובל בחוג שאינו מתאים לו, פיזית ואישיותית. בברכה ליאת

ליאת שלום, ראשית תודה רבה על תשובתך המהירה, אך לטעמי, השתמשת במילה קשה מידי לתאר את בני "פדלאות". בני בן 8!!! "אחרי שני רבות" נראה לי מוגזם בעליל. עד כה, הוא השתתף בכמה חוגי ספורט (התעמלות שנה-קראטה שנה-שחיה חצי שנה), כמעט מחצית חיו הוא כן עסק בספורט. אני לא מנסה או רוצה להפוך אותו לספורטיבי. אני מעודדת את היכולות המופלאות שלו בתחומים אחרים. ציינתי בשאלה שהוא לא אוהב ספורט ולכן בכל פעם אני מוצאת עצמי מתעקשת. שאלתי האם להמשיך להתעקש וענית שרצוי. שוב תודה רבה.

שלום, הילד שלי בן 5 הבעיה שהוא מסתובב כול הזמן במעגלים..הוא תמיד היה בגן רגיל ועכשיו עולה לגן חובה. הוא מטופל אצל קלינאית תקשורת וגם עשה אבחון בריפוי ועיסוק שבו אובחן שהוא צריך גם לעבור טיפולים.הילד יש תפיסה חזותית מאוד מפותחת הוא יוכל לבצע פעולות במחשב המתאימות לילדים בני 8 או גם מתקלח לבד ומתלבש לבד אבל יחד עם זאת הוא אוכל בידיים ומסתובב במעגלים ולפעמים שהוא מתלהב הוא מנופף בידיים (כמו בן דוד שלי שהוא אוטיסט)זה מפחיד אותי מאוד מאוד.יכול להיות שיש איזה סוג של אוטיזם?אם כן איפה אני יכולה לטפל בזה?או מה לעשות שהוא מסתובב ככה??תודה.

שלום שירן, אנשי המקצוע שכבר מטפלים בו, הם הכתובת הטבעית והטובה ביותר להערכת המצב. אם את מרגישה שהן אינן יכולות להרגיעך, פני לאבחון מסודר במכון להתפתחות הילד, לאחר הפנייה מרופא הילדים שלך. בהצלחה ליאת

שלום, ביתי אוכלת כל הזמן בידיים ומשחקת עם האוכל, גם כריך היא מפרקת ואוכלת - אמנם בדכ מסיימת את הארוחות.זאני לא מצליחה לחלץ את זה מנה למרות שאני מעירה כל הזמן (לא בכעס מוגבר)- זה לא מצליח. גם אם פה ושם היא כן אוכל בסכום אני מחמיאה לה...שום דבר לא עוזר..מה אני יכולה כבר לעשות?

שלום לימור, החינוך להרגלים ונימוסים הוא עבודה מתמשכת, המתחילה מוקדם ככל האפשר, וממשיכה לאורך שנות ההתפתחות בהתאם ליכולותיו של הילד. אכילה היא פעולה בה מעורבים כל החושים. ילדים צעירים לומדים על עולמם דרך ובאמצעות החושים, ולכן אנחנו סלחניים יותר כאשר אנחנו רואים ילד שאוכל בידיים. הדרישה להרגלי אכילה אסתטיים, באמצעות הסכו"ם, מגיעה כשהילד מסוגל לכך מבחינה מוטורית. חשוב לזכור שהיכולות המוטוריות והקואורדינציה מתפתחות בהדרגה, ולכן רצוי להתחיל מאכילה בכפית או כף, אח"כ מזלג, ובהמשך גם סכין. פירוק הסנדביץ' יכול לנבוע מהרצון לבודד את המרכיבים (בררנות טבעית של ילדים), אך גם (ורמז לזה נמצא בתיאור שלך) להזמין אותך לסוג של משחקי כוח ושליטה. כל זמן שההתנהגות הזו מכעיסה אותך, זה ימשיך. נסי לייצר "תוצאה" חיובית או שלילית לכל התנהגות, ולדבוק בקו הזה: כשהיא אוכלת יפה, לתגמל בשבחים ומחמאות (תןצאה חיובית), וכשהיא אוכל בידיים להתעלם. תוכלי לשבת איתה בבית קפה, למשל, להזמין לעצמך סנדביץ' ולשאול אותה אם להזמין גם לה. הודיעי לה שבבית קפה אפשר לאכול רק בצורה מנומסת. אם היא תפרק את הכריך, אספי הכל, קחי את האוכל הביתה, ואמרי ללא כעס שתסכימי לשבת איתה במסעדה או בית קפה רק כשהיא מתנהגת בהתאם. עשי זאת רק אם תרגישי שתוכלי לעמוד ב'תרגיל' הזה. כך תגרמי לה להרגיש בצורה טבעית ומיידית מה היא יכולה להרוויח או להפסיד כתוצאה מהרגלי האכילה שלה. בברכה ליאת

כמעט תמיד אני שמה לה פריט אחד ללא תוספות (ירקות או ממרחים). רק נקניק, רק צהובה וכו'... דווקא בכריכים אני כמעט ולא מעירה לה - זה ממש במקרים נדירים אך אין שינוי. את האוכל אני תמיד מגישה עם כף/כפית ומבקשת לאכול איתם... אני ממש ממש שמה לב שהיא אוכלת כמעט רק עם הידיים והרבה פעמים אני גם כאן לא מגיבה אבל בכלח מקרה אני מרגישה שלא כדי לקבל יחס כלשהוא ממני, זו שפוא היא. איך להמשיך?

שלום רב, בתי בת 3 וחודשיים. לפני מספר חודשים התחלנו תהליך גמילה שלא צלח.גם הגננת בגן אמרה לרדת מזה כי איננה בשלהומאז שהחלנו זאת "לא אותה ילדה" .לפני כשבוע התחלנו שוב את התהליך (זאת לאחר תקופה ממושכת של הקראת סיפורים וכו..). יש לציין שכל בני גילה בגן נגמלו השנה. בתי מאד מפותחת קוגנטיבית ורגשית היא מוכנה פיזית לגמילה. מאז שהחלנו את התהליך(ששוב בא מאיתנו)היא מתאפקת כל היום, מתובכלת מאד כאשר זקוקה לפיפי.היא עשתה פעמיים בסיר לאחר התאפקות ממושכת ולאחר שישבה הרבה זמן עליו. את הפיפי עושה בטיטול בשנת הצהריים או לילה. כאשר אני מציעה לה את הסיר היא מסרבת. גם שאני רואה שצריכה פיפי ושואלת אותה אם יש לה היא אומרת שלא. אני ממש אובדת עיצות, ונראה שאיננה בשלה רגשית,אך אינני יודעת אם שוב לחזור לטיטולים או להמשיך את התהליך.אני חוששת שכל המצב יוריד לה את הדחמוי העצמי בעיקר חזרה לטיטולים. אשמח לתגובה מהירה הרבה תודה

שלום מיה, הימנעי מלשים לה טיטולים, גם במחיר של פספוסים ותאונות. כאשר לא תהיה לה האופציה של לעשות בטיטול, היא תבין מה נדרש ממנה, ולא תהיה לה ברירה. נסי להישאר רגועה מאד ואופטימית, גם כשתחליפי תחתונים ומכנסיים מספר פעמים ביום. הלחץ הוא גורם מפריע. את מוזמנת לקרוא עוד תשובות שנתתי בפורום בנושא זה. השתמשי בכפתור החיפוש. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, תודה על תשובותיך בפורום זה.כל תשובה שלך שווה זהב! יש לי ילדה בת 5 שהיתה מגיל שנה באותו גן, גן פרטי. עברנו דירה לפני שלושה שבועות מנתניה לרמת ישי. המעבר עבר בסדר היו כמה משברים קטנים, אך בסך הכל בסדר. היא היתה איתי בבית עד עכשיו בחופש. מזה מס' ימים היא מעלה חששות לגבי הגן ולעיתים בוכה שהיא לא רוצה גן חדש ורוצה לחזור לגן הישן. היא מקשרת את הגן החדש למעבר, למרות שהסברתי לה שבכל מקרה היתה עוברת גן,מאחר והיא כבר גדולה. נתתי לה דוגמאות של ילדים מהגן שלא עברו דירה ועוברים גן. אך זה לא ממש עוזר. מה שמדאיג אותי שהיא כמעט ולא אוכלת לאחרונה ולפני מס' ימים היא אמרה לי שהיא לא רצה לאכול, מאחר והיא לא רוצה לגדול כדי להישאר קטנה ולהישאר בגן הקודם. מה לעשות? איך להסביר לה? ובכלל כיצד להפוך את הכניסה לגן לקלה יותר? היא ילדה מאוד רגישה ומאוד קשה לה עם שינויים... תודה על הכל נעמי

שלום נעמי, כל מעבר, גם כזה הנעשה בנסיבות משמחות, עלול להעמיס מידה של חשש ודאגה מפני הבאות. כשמדובר בילדים (או מבוגרים) עם רמת חרדה בסיסית גבוהה יותר, קשיי ההסתגלות יכולים להיות מורגשים מעט יותר. כרגע, כל המתח סביב מעבר הדירה (אחלה מקום, רמת ישי...), מתנקז אל נושא הגן, שהוא - מבחינתה - הנושא הבוער והרלוונטי ביותר. הדרך הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה לצמצם את תחושת הזרות. כלומר, לנסות להפגיש אותה בבית, ב"אחד על אחד" עם חברות מהגן החדש. אפשר לנסות להיעזר בשכנות או צוות הגן, ולשדך חברה אחת או שתיים מהגן החדש. כמו שאנחנו כבר יודעים, חבר אחד טוב הוא 'עולם ומלואו', ואין סיבה שזה לא יעזור גם במקרה של הבת שלך. בקרי איתה בגן (גם אם זה יהיה רק להשקיף עליו מבעד לגדר), והשתדלי לצמצם ככל האפשר את העמימות וחוסר הוודאות. בתחילת השנה, אפשר יהיה לקצר לה את ימי הלימודים הראשונים, כדי שתהיה מידה של הדרגתיות. מאחלת לכולכם הסתגלות מהירה וקלה במקום החדש. ליאת

שלום רב, יש לי ילדה מדהימה, בוגרת מאוד לגילה, חברותית וחכמה בת 5. שמתי לב שהיא משחקת עם בובות, היא מסדרת אותם בשורה. כך פעם אחר פעם, מס' חודשים. כבר כמה פעמים שאלתי אותה אם היא משחקת עם הבובות או רק מסדרת אותם? האם הבובות עושות משהו? היא השיבה לי כן, כמובן , אך עדיין היא רק מסדרת אותן. רציתי לדעת אם זה מעיד על משהו? יש לציין שגם בחברה אני רואה כי לעיתים היא מתנהגת ברעות, גם הגננת ציינה זאת בפניי לא פעם. אשמח לתשובה מהירה גלי

שלום גלי, כמובן שלא אוכל לאבחן ממרחק, על סמך תיאור כה קצר וחלקי, מה הבעיה, אם בכלל. סידור כפייתי של חפצים יכול להיות חלק מהפרעת חרדה, בניסיון להשיג תחושת שליטה במצב. זה יכול להיות גם דברים אחרים, ממקור רגשי או התפתחותי. אם את חוששת, פני לגורם מקצועי, פנים אל פנים, ובקשי אבחנה מסודרת. בברכה ליאת

שלום! יש לי תינוק בן שנה וחצי,שמאוד קשור אליי (מחפש אותי אחרי כמה שע' וכו').עד לפני כשבועיים הייתי איתו בבית (עכשיו יצאתי לעבוד במשרה מלאה) וכן גמלתי אותו מהנקה רק לפני כחודש! יש לציין שהוא ילד ממש טוב שאוהב מאוד את הסבתות שלו (בייחוד את חמתי),הוא נשאר איתה לאורך כל היום עד שאני בעבודה,ואף נשאר לישון אצלה לפני כשבועיים! אני ובעלי נאלצים לטוס בשבוע הבא לכ-6 ימים לחו"ל ולצערי אין באפשרותינו לקחת אותו איתנו! הוא נשאר עם סבתו האהובה (חמתי), גם אימא שלי תהיה איתם (אותה הוא גם מאוד אוהב),וכן אחותי והאחיינית שלי יהיו איתו. יש לציין גם שהבהרנו וסיכמנו בינינו שישמרו על סדר יומו כשאנו לא בארץ (שע' שינה,שע' הארוחות, טיולים,משחקים עם בת הדודה שלו שהוא מאוד קשור אליה גם, הם ממש צילי וגילי ורגילים כל אחר הצהריים לבלות יחד כולל מקלחת משותפת עד לזמן השינה)! השאלה היא איך זה יכול להשפיע עליו? איך ניתן להקל עליו את ההתמודדות עם החוסר? האם ניתן למנוע השלכות כלשהן ומה הן יכולות להיות? יש לציין גם שאני נורא חרדה שישכח אותנו!!! וכן אני מרגישה רגשות אשם שאני אימא רעה שנוטשת ככה את הילד שלה (והרי ידוע שילדים מרגישים את חרדות הוריהם),איך ניתן לשדר לו בטחון ולגרום לו להבין שאימא ואבא יחזרו ולא נטשו אותו לתמיד? סליחה על השאלות הרבות,זה מחרדה ומצוקה נפשית אמיתית! ותודה מראש על התשובה

שלום ניקול, ילדים לא שוכחים מהר כ"כ את הוריהם, בטח לא לאחר פרישה של שישה ימים. הפרידה בוודאי תהיה קשה לו, בעיקר כי אין לו עדיין הבנה של ממד הזמן וקביעות האובייקט. הוא יחפש אותך, יתגעגע, לא יבין איפה את, אך יוכל להתנחם בנוכחותן של הסבתות האוהבות ובני המשפחה האחרים. סביר להניח שפרידה כזו לא תשפיע לרעה על הילד ועל התפתחותו לטווח הארוך. קחי בחשבון שייתכנו תגובות כעס או רגישות יתר לאחר חזרתכם, אך הגיוני להניח שהן ייעלמו מעצמן כשיחזור לחוש ביטחון ואמון בכם. בברכה ליאת

תודה רבה על תשובה מהירה ומפורטת,פשוט הפחידו אותי גם שזה יכול לגרום לילד חרדת נטישה,בעיות באוכל ובשינה וכו' בכל אופן תודה רבה!!!1

שלום ליאת! יש לי שלושה ילדים שהקטנה מבניהם בת 15 ועולה לתיכון, היא ילדה יפה והתקבלה למגמה הכי גבוהה בתיכון, הענין הוא שלאחרונה היא כל שניה שוטפת ידיים , קראתי על כך שזה בא מחרדה או דיכאון,כמה שניסיתי לדבר איתה לא עזר, וכבר מוציאה את כל המשפחה מדעתם , וולנו כבר יורדים עליה בגלל זה(בתוך תוכי אני יודעת שזה רק מחמיר את המצב)אבל אני חוזרת מהעבודה מאוחר , ועצבנית וכל זאת כדי לממן לילדים כל צרכיהם כולל עזרה באוניברסיטה,ואז מתחיל הסרט איתה מוציאה את כל המגבות, את כל הסבונים, וזה מוציא אותי מגדרי, ללכת לטיפול היא לא מוכנה, כיצד אוכל לעזור לה בבית ולהדריך גם את בני הבית כי כולם כבר יורדים עליה וזה רק מחמיר.אנא עזרי לי כי אני כבר ממש מיואשת!!! תודה מירב!

שלום מירב, יש הפרעות בהן יש לטפל בעזרת איש מקצוע, וקשה מאד להתמודד איתן בדרך של שינוי גישה בבית. יתכן שמדובר בהפרעה טורדנית-כפייתית, ואם כך הדבר, הטיפול היעיל הוא פסיכותרפיה עם או בלי תרופות נוגדות חרדה. אני מזכירה לך שבתך עדיין קטינה, ומתבקשת כאן ההשוואה לכל טיפול רפואי אחר שהייתה אמורה לעבור. אני מציעה להורות לבני הבית להפסיק ללעוג לה, ובמקום זאת לעודד אותה לפנות לקבל עזרה. בהצלחה ליאת

שלום, אני אימא לילד בן 5, לפני כשנה נחשף לסרטון מפחיד בלתי מותאם לגילו מאז גלים של פחדים וחרדות. ילדי עם דימיון עשיר מאוד,לא פעם עוצם את עיניו בנסיעה ומבקש לא להפריע לו כי רואה בוב ספוג או סדרה אחרת שאוהב. לפני כשנה נחשף לסרטון מפחיד שאינו מותאם כלל לגילו, לאחר החשיפה למשך מספר שבועות נצמד אלינו ולא מוכן היה ללכת לבד לשירותים ולהישאר שם, לא איפשר לנו לזוז ממנו וכתוצאה מכך פגיעה משמעותית בעצמאותו ובתחושת היכולת העצמית שלו, בלילות התעורר מחלומות רעים בתדירות די גבוהה, לאחר מספר שבועות הנושא יחסית דעך ומאז אפיזודות דומות פעם בכמה חודשים. מאז שיצא לחופש גדול, שוב פחדים רבים כמעט באותה עוצמה שהייתה לפני כשנה, זכרון חזק של אותו סרטון ושוב פגיעה משמעותית בעצמאות ברמה בה אינו מוכן להתכופף ולהרים משהו מתחת לשולחן. ניסתי להסביר לו איך מכינים סרט, והכנו אף סרט בעצמנו. הוא מסביר לנו שיש לו מחשבות רעות בראש ושהוא לא מצליח להחליף אותם במחשבה אחרת. ישנם פעמים בחושך בהם הוא ממש נתקף בכי ונושם במהירות תוך כדי שהוא אומר לנו שהוא רואה כל מיני דברים מפחידים (לא בזמן שינה אבל גם) אני מודאגת וחוששת שזה ישפיע בצורה חזקה על אישיותו בהמשך חייו. אשמח לעצה.

שלום רב, ילד עם פוטנציאל חרדתי עלול לחוות תקופות חוזרות של פחדים מפעם לפעם. ילדים רבים, גם כאלה שאינם חרדתיים מובהקים, חווים לאורך שנות ילדותם פחדים אופייניים, שבאים וחולפים מעצמם. לפעמים, ההיענות המסורה והחומלת של ההורים, מתגמלת מבלי משים את הפחד, והעניינים גולשים למצבים אבסורדיים הדומים למה שקרה אצלכם (למשל, שהילד מקבל ליווי צמוד בתוך הבית), למשך שבועות, חודשים ואף שנים. לא ברור עד כמה הפחדים ילוו אותו גם בבגרותו, אך ברור הצורך להשתחרר מלפיתתם הנוכחית, ולהחזיר לעצמכם איכות חיים. ממליצה לך בחום להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם כיצד להיענות לחרדה שלו מבלי לתגמל אותה או להשתעבד לה. בהצלחה ליאת