פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שאלתי היא לגבי בני בן 5 ו-10 חודשים. התחיל היום גן חובה (נשאר שנה). לילד יש סף תיסכול נמוך מאוד. למשל אם חילקו משהו בגן (כמו הפתעות יום הולדת) והוא רצה צבע מסויים ולא נשאר מאותו צבע כשהגיעו אליו הוא מיד משתטח על הרצפה, בוכה, רוקע ברגליים. אי אפשר להרגיע אותו הוא לא מקשיב בכלל. שוחחנו איתו לא פעם על הנושא הסברנו שלא תמיד אפשר לקבל מה שרוצים, אפשר לחפש פיתרון, אפשר להתפשר וכו', אבל ההתפרצויות האלה חוזרות ונשנות. גם היום ביום הראשון של הגן חזרה התופעה. שאלתי היא מה עושים ברגעים האלה של ההתפרצות וכן מה עושים כדי למנוע את התופעה הזו.

שלום ליטל, בהתקפי זעם וסף תסכול נמוך לא מטפלים באמצעות דיבורים, שיחות והסברים, אלא רק בדרך של פעולות. עפ"י רוב, הילדים המשתטחים על הרצפה הם מי שלמדו שבדרך זו הם מקבלים את מה שרצו. לפעמים, ההורים כ"כ חוששים מההתקף הבא, עד כי הם "הולכים על ביצים", רק כדי לא להרגיז את הילד. במצב כזה הם למעשה מחזקים את דפוס ההתנהגות הזה, כאילו אמרו לילד: אם תשתטח על הרצפה תקבל פרס! אני ממליצה לכם בחום להגיע להדרכת הורים מסודרת אצל פסיכולוג ילדים קליני, וללמוד טכניקות יעילות להצבת גבולות יעילה. השארת הילד שנה נוספת בגן, מבלי לשנות את המציאות שלכם, לא תשנה מהותית את המצב גם לקראת ספטמבר הבא. טפלו בזה ללא דיחוי, והבטיחו בשלות טובה יותר בשנה הבאה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום אני איטו אני תיכוניסט בכיתה י"א בן 16 וחצי כבר מזה 3 שנים אני שקוע בהתקפי חרדה חוזרים ונשנים שמלווים ברעידות וכמעט כל הסימפטומים של התקף פאניקה למעט בחילה והקאה. התקפי החרדה החלו לי בגיל 14 בדיוק ביום ההולדת שלי באמצע המסיבה אני לא יודע למה ואיך קיבלתי מחשבות טורדניות שלא עזבו אותי כגון פחד ממוות וחרדת נטישה פחד מהתבגרות וגדילה אני מפחד מהדברים האלה גם היום רק שאני מקבל פחות התקפי חרדה אלא רק במחשבות שלי זה נמצא ובגלל זה קשה לי לתקשר עם חברים שלי כשאני במחשבות טורדניות כאלה זה מלווה אותי כבר 3 שנים. לפני שנה וחצי גיליתי שאני גם היפוכונדר בצורה של ממש ירידה מהפסים, כל דבר קטן שקורה לי בגוף גם אם זה טיקים באצבע, אני ישר חושב שזה סרטן או מחלה ממש סופנית אחרת למרות שאני יודע שהכל בסדר אבל זה תוקף אותי ומביא לי התקף פאניקה בחצי שנה האחרונה אני חש בחרדה חברתית כתוצאה מכל הדברים האלה יש לינטייה לחשוב שאני החלש בחברה וכולם נורמלים ומושלמים אני לא ראיתי עד עכשיו חבר אחד שסיפר לי שהוא עובר התקפי חרדה וזה מקשה עלי מאוד בהתארגנות ובהשתלבות החברתית בבית ספר ובכלל במקביל להתפתחות החרדה החברתית התעצמה לי ההיפוכונדריה בצורה משמעותית, בצי שנה האחרונה אני מרגיש עייפות מוגבר, כאבי ראש צדדיים ומצחיים כאילו מישהו שם לי כובע פצפון על הראש שממש לוחץ לי ואני ממש עייף אני בטוח שכולם מכירים את התחושה הזאת של אי אפשר לסחוב את הראש וחייבים להשעין אותו על השולחן או על היד כל זה בא מחולשה וכמובן אני עם החרדות שלי לא אגיד לעצמי הכל בסדר זה שום דבר אני ישר חושב על שבץ מוחי וניתוחים אני גם מפחד ללכת לרופא שלא יגיד לי משהו שיפחיד אותי עוד יותר בסופו של דבר ליאת, החיים שלי מלאים בחרדות ודיכאון ברמה הגבוהה ביותר, אני לא לוקח תרופות אני נמצא אצל פסיכולוגית כבר כמה חודשים שאומרת לי שאני לא צריך שום טיפול תרופתי כי המצב שלי פתיר ומינימלי מאוד וזה נורמלי לגיל שלי ולהתבגרות בכל זאת זה לא מרגיע אותי המחשבות הטורדניות לא עוזבות אותי פשוט חד וחלק לא עוזבות אותי לפעמים אני מוסח דעת בבית ספר ואני שוכח מהחרדות אבל אחרי כמה דקות זה ממלא אותי שוב, ואיפה אני הכי מפחד ? בבית ספר, למה? כי כל החברים שלי והתלמידים נמצאים שם, המורים. ולא ההורים שלי ומפחיד אותי מאוד להיקלע למצב שבו בית הספר רואה את הצד החרדתי שלי ויש לי חרדת נטישה, חרדה ממוות, קשיים בתפיסת המציאות וכיוצא באלה המצב שלי לדעתי ממש גרוע והעניין נראה לי כמחלה חשוכת מרפא מה אפשר לעשות כדי להיפטר מזה ?? אני אעשה הכל גם אם זה יקח לי שנה !!! תודה איטו

שלום איטו, המצב שלך לא סימפטי, אך בהחלט פתיר. הטיפול האופטימלי, לדעתי, הוא דווקא כזה המשלב בין טיפול תרופתי בנוגדי חרדה לטיפול קוגניטיבי, המכוון לשינוי התפיסות והמחשבות האוטומטיות-קטסטרופליות שלך. היפוכונדריה היא תופעה עקשנית, ובמובנים רבים יש לה תפקיד בחיי הנפש, ממש כמו לאובססיות. אם תחשוב על כך, ודאי תסכים איתי, שהעיסוק הבלתי פוסק במחלות שאולי יהיו לך, מחבל אנושות ביכולת שלך לחיות את חייך הטובים בהווה. לא חבל? אחרי הכל, אין לנו מושג - ולו הקלוש ביותר - על מתי, ממה, ואיך נמות. זה לא בשליטתנו. ובכל זאת, יש לנו לא מעט שליטה על איזה מן חיים יהיו לנו. המשימה כרגע, להבנתי, היא לעזור לך להסכים לוותר על אשליית השליטה, ולהחזיר לעצמך איכות חיים. להערכתי, תוצאה טובה יותר תהיה דווקא כן עם טיפול תרופתי. אבל גם זאת בחירה, ואתה בן-חורין להחליט. בהצלחה ליאת

ראשית חשוב לומר שישנם אחוזי הצלחה מאוד גבוהים לטיפולים בהפרעה, ומעל 90% מאנשים שאובחנו וטופלו מנהלים אורח חיים רגיל ואיכותי. מאחר וההפרעה גורמת למצוקה קשה מנשוא אצל הסובלים ממנה ואף מחריפה מאוד אצל מי שלא מטפל בה, מומלץ למצוא במהרה את הטיפול המתאים לכל מטופל כדי למנוע פגיעה משמעותית בתפקודו של אדם בהתנהלות בעבודה, בחברה ובסביבתו הקרובה. ישנו טיפול פסיכותרפי המגיע מעולם הפסיכולוגיה ומטפל בעיקר בתגובה הרגשית להפרעת הפאניקה ומסייע בהתמודדות. בנוסף, ישנו טיפול תרופתי על ידי פסיכיאטר באמצעות תרופות נוגדות דיכאון או חרדה. הטיפול המומלץ ביותר הינו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) הפועל לצמצום עד חיסול ההפרעה בשני מישורים: טיפול קוגניטיבי – הוא המישור החשיבתי. בשיחות עם המטופל מזוהים דפוסי מחשבה ואמונות פנימיות בעיתיות לגבי ההתקף כמו התחושות שהוא עומד למות או מאבד את שפיותו. מתמקדים בהחלפת המחשבות הקשות במחשבות יעילות מחוברות למציאות המסייעות להפחתת חווית האימה. טיפול התנהגותי – בליווי הטיפול הקוגניטיבי, מטופלים גם המקומות והמצבים המהווים גירוי להתפרצות ההתקפים או לפחות נתפסים כך על ידי המטופל. באופן הדרגתי מקבל המטופל כלים להתמודדות עם חשיפה למקומות או סיטואציות אלו, ובשילוב עם טכניקות הרפייה שונות הוא לומד להתמודד עם ההתקפים ולהחזיר לעצמו את השליטה בחיים. הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי הוכח כיעיל מבין השלושה ולפעמים מלווה בטיפול תרופתי להגברת היעילות וצמצום סבלו של המטופל.

שלום אני אב לילדה בת שנה וארבעה חודשים. מעורב מאוד בגידולה מיום היוולדה . מאכיל, מקלח, מתעורר בלילות, מחבק מנשק, מקריא סיפורים ושר שירים וכדומה. בחודש האחרון בתי כלל לא ניגשת אליי, ברגע שאני מתקרב אליה כדי להרים אותה, להאכיל אותה, לשחק איתה, להרדים אותה או קם אליה בלילה , היא בוכה בכי היסטרי ומבקשת כל הזמן את אמא. היא לא מוכנה שאעשה איתה כמעט שום דבר. אני צריך ממש "לעבוד" קשה כדי שהיא לא תתנהג כך איתי. לא היה שום אירוע מכונן שייצר תגובה כזאת מצידה, זה החל ממש פתאום ואשתי ואני ממש לא יודעים מה לעשות נוכח המצב הנוכחי. האם ידועה לך על תופעה מסוג זה בגיל כזה? מה יכולה להיות סיבה להתנהגות כזאת? מה ניתן לעשות כדי להחזיר את המצב לקדמותו? אשמח מאוד לעזרה - המצב מאוד מתסכל. המון תודה .

שלום רב, לעיתים קרובות, בעיה כזו נוצרת בתהליך הדרגתי. נניח שהילדה בכתה פעם אחת שהיא רוצה את אימא ולא אותך. קורה. עד כאן - שום דבר נורא. מה שקורה לפעמים, זה שאמירה חסרת חשיבות כזו, פוגשת את חוסר הביטחון של ההורה ה"דחוי" (אתה, במקרה זה), ומעוררת אצלו רגשות קשים של אשמה, עלבון, חוסר אונים, חוסר יכולת, כעס, עצב, וכו'. לכל התגובות הללו - מובנות וטבעיות ככל שיהיו - אין בדר"כ אחיזה במציאות, אלא רק בדרמה התוך נפשית שלו עצמו. הורה 'דחוי' כזה, עלול להתרחק בתגובה, להתחיל לפקפק ביכולותיו כהורה, ולהימנע מכל אותן פעולות שעשה בעבר. מכאן כבר קל מאד להגיע למצב שלכם. לכן, אני מציעה לך להתנער כמה שיותר מהר, ולהחזיר לעצמך את מעמדך כאב שוויוני, המטפל בילדתו כמו תמיד. כאשר היא בוכה שהיא רוצה את אימא, תוכלו לומר (בלי שמץ אשמה):"עכשיו אבא כאן, ואימא ישנה". או "בואי להתקלח עכשיו. אימא רוצה לנוח עכשיו, ואני כאן". אל תיבהלו מהמחאה שלה, אם תבוא, הגם שאפשר לקבל או לתקף אותה בשלווה "אני מבין שאת רוצה את אמא. עוד מעט אימא תצטרף אלינו. מותר לבכות". ההצלחה תלויה ביכולת שלך להמשיך ולהאמין ביכולות שלך כהורה, ובנכונות שלך ושל אשתך להמשיך ולהתעקש על שוויוניות מלאה כהורים. יישר-כוח ליאת

שלום ליאת אני אמא לילד בן 5 וילדה בת 4 ,אני מזהה קושי אצל הילד להיפרד ממני,דבר זה לאורך השנה שעברה עבדנו על הקשיים הללו והתקדם בצורה נפלאה ,מזה חודש חל שינו "נסיגה" בטיול משפחתי "משפחה מורחבת" לא הסכים לא לשבת לידי ולא עזב אותי או את אבא שלו למרות שהוא מאוד אוהב את המשפחה ומכיר אותם טוב. בכניסה היום לגן הוא בכה למרות שהיה לנו יום הכנה קודם וגם החברים שלו שם." בטלפון לגננת אמרה לי שרגע אחרי שהלכתי הפסיק לבכות והשתלב טוב". בחתונה אתמול התקשה לעזוב אותי ולשחק עם ילדים אחרים, בקנין בחג הוא התקשה לשחק עם אחותו במשחקיה לבד ואני נמצאת במקום הוא התחיל לבכות נמנע מלשחק. אני רואה המון פחד בעיניו ,ומנסה עד היום ללכת בקצב שלו אבל אני מתחילה להרגיש שהפחד משתק אותו.מונע ממנו לנסות דברים חדשים,אני מרגישה מאוד לחוצה ודואגת .לגבי הבטחון העצמי שלו וגם אני לא נטשתי אותו בילדות ואני מנסה להיות מאוד רגישה לצרכיו הנפשיים אבל אני מפחדת שיהיה ילד עם בטחון עצמי יירוד ואישיות חלשה "אני חייבת לציין שהקושי הרציני אצל וורד בהתחלה אח"כ הוא זורם " גם זה לא מצב יציב הוא בעליות וירידות בעניין פעם אני מרגישה אותו מלא ביטחון ופעם לא אני מוטרדת ושואלת מה לעשות

שלום לינא, יש ילדים יותר רגישים, שבשנים הראשונות לחייהם מתקשים להיפרד מההורה, ומעדיפים להישאר בקרבתו. מה שעלול להחריף את הבעיה זו "היענות-יתר" של ההורה, שנצמד לילד מתוך הזדהות רבה, או בשל החרדות שלו עצמו, וכך נוצר מעגל קסמים של חרדה שמזינה את החרדה של האחר. כרגע, חשוב שתנסי להישאר רגועה בעצמך, בלי להיבהל כ"כ מהפחד שלו, ולאפשר לו יותר ויותר להסתמך על עצמו. כאשר את לא עוזבת אותו לרגע, הוא לומד להישען רק עלייך, ולא משכלל את יכולות ההרגעה העצמית והאמון בכוחותיו. אני מאמינה שהדרכת הורים קצרה יכולה לעזור לך להתמודד טוב יותר עם הפחדים שלו, ולבחון (אם תרצי) מה מפעיל אותך בסיטואציות האלה ומטריד אותך כ"כ. רמז: הלחץ והדאגה שלך מאד לא תורמים לביטחון שלו. איני רומזת לכך שאת היא הבעיה, אך דווקא כן רומזת לכך שאת הוא הפיתרון :-) בהצלחה ליאת

ליאת שלום תודה רבה על ההכוונה .אני יודעת שיש חלקים ממני שלא אוהבים את ההיסוס והפחד בעיניו,ואני שמה לב לסיטואציות הללו,"הקושי שלי לראות את הילד המהסס שלא דומה לי ".כיום אין בכי בגן ולא בהסעה וזה שיפור אדיר מבחינתי . שאלתי אלייך עד כמה ללכת עם הקצב שלו ומתי אני מפגישה אותו עם "הפחד "או האיתגרים שעומדים בפניו.כך שאשמור על האיזון בין רגישות לקצב שלו לבין "אי היווצרות מצב של תלות". ועד כמה ללכת עם האמירה לקבל אותו כפי שהוא "ילד רגיש" זאת האמירה של בעלי. תודה מכל הלב לינא

שלום, בני בן 4 ושמונה חודשים. אוהב לצייר. לאחרונה הבחנתי שכשהוא מצייר את בני המשפחה, הוא מצייר לאביו ידיים גדולות וארוכות ואת דמותו של האבא באופן כללי כגדול מאוד ביחס לשאר בני המשפחה. בציור אחד הוא צייר את כולם, מלבד האב ללא ידיים. האם יש בכך סימן בעייתי? תודה. תמי

שלום תמי, כדי לבסס אמירה רצינית על סמך ציוריו של ילד, חשוב לראות אותם מקרוב, ולהתבסס על מידע נוסף. חשוב לציין בהקשר זה שציורי ילדים, הגם שעדיין משמשים ככלי אבחוני נפוץ, אינם נהנים מרמת מהימנות גבוהה, ולכן כל השערה אבחנתית הנעשית לאורם חייבת להיות מנוסחת בזהירות המתבקשת. באופן כללי מאד, ידיים מייצגות פעלתנות, כשירות, יכולת, אך גם תקשורת או קשר עם העולם. במקרים מסוימים ידיים גדולות נקשרות גם לדומיננטיות או תוקפנות. העובדה היותר מעניינת היא מדוע כל האחרים מצויירים כשהם חסרי ידיים. יתכן שבשלב ההתפתחותי הנוכחי, עבור בנך, האב הוא הדמות הדומיננטית, החזקה ובעלת היכולת, בעוד האחרים נתפסים בצורה מנוגדת. בברכה ליאת

שלום, בני בן 2.7 ומתחיל השנה גן חדש. הוא נמצא במסגרת של גן מגיל 6 חודשיםץ הבעיה שהוא היה בגן שעיקר השפה המדוברת היתה רוסית, וכך גם בבית. הוא מדבר שוטף ברוסית אך אינו שולט טוב בשפה העיברית. בגן החדש לא תהיה לו כל תמיכה השפה, כך שבנוסף לגן חדש גננות חדשות וילדים חדשים זו גם שפה חדשה. מה ניתן לעשות כדי להקל עליו לפחות בקצת את ההתחלה? למה לצפות? האם כדאי לתת לו כמה ימים הפסקה בבית בין שני הגנים לטובת הסתגלות? תודה רבה

שלום רב, הסתגלות הדרגתית היא תמיד עניין טוב, במיוחד כשמדובר במעבר חד ממסגרת אחת לאחרת. הפסקה בבית לא תעזור לו להסתגל לגן החדש. אך אני מציעה לנצל את הנדיבות שמתעוררת בך כלפיו, ולנצל אותה למס' ימים קצרים בגן, בהם תגיעי להוציא אותו לאחר שעה, שעה וחצי, וכל יום - בהדרגה - הוסיפי עוד כחצי שעה. בהצלחה ליאת

בתי הצעירה בת 15. יש לה קשיי התארגנות קשים שגורמים לבלגן בכל שטחי הבית שמפריע לנו מאוד ואנו מעירים על כך ללא היענות מצידה, היא מצידה מפסידה מכך כי האווירה נעכרת בגלל בקשתינו שתסדר את חפציה ובגלל המצבים בהם היא לא מוצאת חפצים חיוניים מאוד ומסתבכת. יש לה בעייה של אי דחיית סיפוקים ולכן היא רוצה שאקנה לה חפצים חדשים ללא הרף. כשהיא יושבת ליד המחשב היא לא מסוגלת להתנתק ממנו ולכן לא באה לאכול כשאני קוראת לה, לא מכינה לעצמה ארוחה אם אני לא מכינה לה באמתלה שהיא לא רעבה, לא מתקלחת בזמן, לא ישנה בזמן ולכן הולכת לישון מאוחר מידי ומתקלחת בבוקר דבר שאני לא מרשה. עכשיו כששנת הלימודים מתחילה אני רוצה שזה לא ימשיך גם השנה. המצב בבית הוא שרוב הזמן אני בדילמה על מה להעיר ועל מה להבליג. אנחנו עובדים על עצמינו לדבר בצורה נינוחה, להחמיא לה, להתעלם לפעמים, אך לנסות לחנך אותה. היא מצידה חושבת שאנחנו לא בסדר, מרימה את קולה ומתחצפת. היא לא רוצה ללכת לייעוץ בשום פנים ואופן, היינו במספר פגישות אך לא התגלה לי משהו שאני לא יודעת. ברור שאין נוסחת קסם. מה תוכלי לייעץ לי. תודה מראש.

שלום מיכל, אתחיל דווקא מהסוף - הדרכת הורים או שיחות ייעוץ אינן אמורות לגלות לכם משהו שלא ידעתם, אלא לבחון יחד אתכם מדוע אינכם מצליחים ליישם את הידע הזה, ולהשתמש בו ביעילות לצורך יצירת שינוי. כרגע, כמו שאת אומרת, את 'מזגזגת' בין הרצון לקרוא את בתך לסדר, לבין המשאלה לשמור על יחסים טובים אתה. נדמה לי שזו משימת האיזון המרכזית בכל בית שיש בו מתבגרים: על מה שווה או לא שווה לצאת למלחמה. ואם כבר החלטת על מה את רוצה להתעקש - נשאלת השאלה איך עושים זאת ביעילות, מבלי להפסיד את היחסים. הדוגמאות שאת מביאה מעוררות אצלי כיוון מחשבה למדיניות פעולה אפשרית: שימוש בתוצאה טבעית. אם היא תאבד דברים בגלל הפיזור והבלגן, אך בעקבות זאת *לא* תקני לה חפצים חדשים, אולי תגבר המוטיבציה שלה לשמור עליהם. בדומה - אם לא תבוא לשולחן כשאת קוראת לה, הניחי לה להישאר רעבה. אם אינה מתקלחת - שתתקלח בזמנה החופשי, ותשלם על כך או בהערות על כך שאינה נקייה, או באיחור לביה"ס. ברגע שתאפשרי לה להתמודד באופן טבעי עם תוצאות התנהגותה, יש סיכוי טוב יותר לשינוי. כרגע, אתם בעיצומו של מאבק מיותר, והסמכותיות שלכם כהורים נשחקת שוב ושוב. אני ממליצה לך לנסות לזוז הצידה, ולתת למציאות ולתוצאה הטבעית להגיד את דברה. אם את חוששת שלא תצליחי ליישם זאת בכוחות עצמך, תוכלי להיעזר בהדרכת הורים אצל איש מקצוע מיומן. אין לי ספק שתוכלי לצאת נשכרת. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי ילדה בת 5 נבונה מאוד. אני סובלת מפוביה ואובססיה לחרקים בעקבות שביתי נעקצה בכל גופה מס' פעמים ממקור לא ידוע. לצערי אני מעבירה לביתי את הפחדים שלי ואני ממש לא רוצה שהיא תיהיה כמוני. אני מטופלת ב- EDMR ואמורה להתחיל טיפול תרופתי. כיצד לתקן את הנזק שכבר עשיתי? כאשר ביתי מתגרדת / נעקצת היא נלחצת. עשיתי שטות גמורה ולקחתי לה ארנבונים הם היו נגועים בפרעושים, כאשר הבחנתי בזה נכנסתי לפניקה (התקף חרדה) ואמרתי שאני מחזירה אותם. היא החלה לבכות ונכנסה ללחץ. מה לעשות? אני הורסת את הילדה? תודה נעמי

שלום נעמי, אני מכירה הרבה מאד מטופלים שהגיעו לטיפול מתוך דאגה לילדיהם, ומתוך הרצון שלא להזיק להם ולהעביר אליהם את הבעיות הרגשיות של עצמם. אני חושבת שהעובדה שהתחלת טיפול, כמו גם המודעות שלך לפוטנציאל המזיק של התנהגויות החרדה שלך, יש בהן כדי לצמצם את הנזק. אם את חוששת שזה לא מספיק, תוכלי לשלוח גם את הילדה שלך לטיפול תומך, או - במידת הצורך - לטיפול בחרדה. בהצלחה ליאת

בתי בת ה11 מרבה לקרוא ספרים. לאחרונה סיפרה לי שאיינה מסוגלת להתגבר על "תופעה" היא מרגישה צורך לספור את המילים שנאמרו ע"י גיבור הסיפור, בכל ספר שהיא קוראת .מדובר בספרים עבי כרס כארי פוטר לדוגמא. הילדה מאוד מוטרדת מכך שאינה מצליחה להפסיק ואני מאוד מוטרדת מהתופעה .האם הצורך הזה של ספירת המילים מעיד על משהו נפשי? מאוד אודה לתגובה

שלום ליאורה, כל פעולה כפייתית, בעיקר כזו הכרוכה בהשחתת זמן על דבר שאין בו כל תועלת, גוזלת משאבים רבים ויקרים שהיו יכולים להיות מופנים למשימות היומיום. ככל שהפעולה נעשית יותר כ'כורח' או כדחף שאין לעמוד בו, כך גובר הסיכוי לכך שזה סימפטום של בעיה נפשית כלשהי, בדר"כ - חרדה. פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

תודה רבה על מהירות התגובה ותוכנה.

שלום ביתי בת ה 5 אובחנה ע"י פסיכולוגית קלינית לפני חצי שנה כסובלת מאילמולת סלקטיבית. ביתי הינה ילדה יפה, אהודה ע"י ילדיי הגן, בעלת 3-4 חברות מהגן עימן מתראה באופן סדיר בשעות אחה"צ. בבית משוחררת מאוד עם חברותיה, הוריה ואחותה הקטנה. בגן שקטה מאוד וכמעט שאינה מדברת, מסוגרת ומופנמת. מדברת בעיקר באחד על אחד עם חברה אחת או שתיים. ילדה חיונית מאוד בעלת שימחת חיים אך זה ניכר יותר בבית או בכל סביבה מוכרת אחרת בה מרגישה חופשיה ובטוחה. לפני כחצי שנה אובחנה ע"י פיכולוגת קלינית כסובלת מאילמות סלקטיבית והומלץ לנו לפנות לטיפול באמנות/משחק. התחלנו בטיפול, אנו חשים כי אין כל התקדמות וכי אין הרבה ערך מוסף לטיפול הנ"ל הממושך. האם יש טיפול ממוקד שיכול לסייע לנו ולה ? מה מומלץ בד"כ כדרך טיפול לילדים עם אילמות סלקטיבית ? תודה רבה אורית

שלום אורית, לצערי, איני בקיאה מאד בתחום זה, ןלכן, העצה הטובה ביותר שאוכל להשיא לך, זה להגיע לאנשים הטובים והמנוסים בתחום. אל תתפשרי על טיפולים שהם "על יד". הגיעי למומחים. חשוב לזכור, שגם כשמדובר באנשי מקצוע מיומנים, הטיפול באילמות סלקטיבית לוקח זמן, ונדרשים אורך רוח ונדיבות, גם כלפי הילד וגם כלפי המטפל, שעובד במקרה זה מול התנגדות עקשנית במיוחד. בהצלחה ליאת

כפי שהצעתי לאם ששאלה בעניין כמה הודעות לפנייך, אני מציעה לך להשאיר כתובת מייל ואוכל להמליץ לך על פסיכולוגית מומחית בתחום שאני מכירה. מקווה שיהיה לתועלת.

בדיוק בשביל זה יש פורום כמו שלנו. לעזור מהידע והניסיון שלנו למי שצריך. ההמלצה שלך בהחלט יכולה לסייע כאן, וזה יופי! תודה, ונקווה שאורית תשתמש בהמלצתך. סוף שבוע נעים! ליאת

שלום, האם מישהו מכיר פסיכולוגית באזור הדרום(להבים) המתמחה בתופעה זאת? לילדה בגיל 7+? תודה

הי נוגה תודה על תגובתך. אשמח לקבל המלצה למומחית בתחום מאזור המרכז כתובת המייל שלי היא - [email protected] תודה :)

שלום נטע, להלן המייל: [email protected] תודה (לגבי מומחית בנושא תקשורת סלקטיבית/אילמות סלקטיבית באזור להבים.

אני שמח שחזרת. מקווה שנהנית מהחופשה. כמו תמיד, נורא כיף לי לקרוא את התשובות שלך. למרות שאיני ילד, ואין לי ילדים. יש משהו שובה לב כבתיבה שלך, בחום האנושי, באמפתיה. מילה אישית, ברשותך. מלאו לי 34 החודש. לאחרונה התחלתי תהליך שיקום רציני. עברתי איבחון, שכלל סדרה אינסופית של מבחנים, בשילוב שיחות עם פסיכולוגית. זה היה מורכב ולא פשוט עבורי, אבל עשיתי זאת. בהתאם לתוצאות, יכוונו אותי למה שמתאים לי. זה תהליך ארוך, אבל אני שמח עליו. היה לי נוח לשבת בחיבוק ידיים. נוח מדי. אבל לטווח הארוך זה הזיק לי. שמח שעשיתי את הצעד הראשון הזה, לקראת עתיד חיובי. אופטימיות זהירה מנשבת אצלי בלב. יופי שחזרת. בידידות, עמית.

היי עמית, אתה באמת ילד גדול! 34 זה לא צחוק. מה שכתבת פה, 'שולח' אותי לאמרתו המפורסמת של ניטשה, לפיה "מי שיש לו 'איזה למה' שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך". לפעמים המשימה הכי בוערת שלנו זה לעבוד על ה"איזה למה" הזה, גם אם בדרך צריך לשרוד פסיכולוגית או שתיים. שולחת לך את ברכתי, בתקווה צנועה שהיא תלווה אותך בצעד הראשון והכל כך חשוב לקראת הרפתקת הגילוי העצמי. חסר לך שלא תשחרר מודיעין מפעם לפעם! :-) ליאת

בתי לומדת בתיכון.מדובר בילדה שנראית מצויין, תלמידה מצטיינת ומוכשרת בתחומים רבים ומין הסתם מקובלת מאוד בקרב הבנים.הבעיה שבנות כיתתה מאוד מקנאות וממש מסיתות אחת את השנייה נגדה בכל מיני סיפורי סרק כדי לגרום לשינאה.ילדה אחת נטפלה אליה במיוחד ולא מפסיקה להציק בכול מיני הערות קטנות ובכל מיני רמזים בפייסבוק. מי שלא מצטרפת לחבורת ה"שינאה" לא מרגישה שייכת (עד כמה שזה נורא),יחד עם אותה ילדה הצטרפה גם מי שהייתה חברתה ה"טובה" של בתי שמסתבר שלא הפסיקה לרכל עליה..אנו בפתיחת שנת הלימודים ודיי אובדים עיצות האם להעביר אותה בי"ס אחר או להשאיר אותה להתמודד כאשר כמעט ברור שאותן בנות ינסו להסית בכל מקום שהיא תהיה.עלי לציין שבתי לא עונה להן ולא נגררת למריבות.יש לה חברות נוספות בשיכבה, אבל בכיתה יש מעין חרם עליה (מדברים איתה, אבל לא מעבר לזה).שיחה עם המחנכת עלולה להחמיר את המצב....מה לדעתך עלינו לעשות? הילדה עצמה לא ממש מגובשת ובכל יום משנה את דעתה.

שלום ענת, כשהילד שלנו נתון במצוקה חברתית, אנחנו יכולים לחוש כאב נורא, חוסר אונים, כעס ועצב גדול. אנחנו כ"כ רגילים להגן על הילדים שלנו, ולפתע קורה להם משהו רע, ואין לנו - לכאורה - יכולת לעזור. העובדה שלבתך יש חברות בהחלט מעודדת. זו אינה הבדידות הנוראה שמפחידה הורים ומחנכים, אלא התמודדות לא פשוטה שאפשר לצלוח. אני נוטה שלא להמליץ בדר"כ על מעבר לכיתה אחרת, אלא דווקא על התמודדות וחיזוק הילד בסביבתו הטבעית. בניגוד אלייך, אני חושבת שדווקא יש טעם לערב גורמים מביה"ס (מורה, מנהלת ויועצת), שמנוסים בטיפול יעיל בקשיים חברתיים. חשוב להזכיר בהקשר זה, שכיום (לצערנו, בעקבות האסונות שקרו) קיימת מודעות גדולה לנושא הבדידות והנידוי החברתי, ויש בכל מוסד חינוכי תכניות מגירה למקרים של חרם ונידוי. אני לא חושבת שזה המצב אצל בתך, אך עדיין אין סיבה להשאיר אותה לבד עם כל זה. בכל מקרה, מה שחשוב במקרים כאלה, זה לחזק אצלה את האמונה בעצמה ובכוחותיה, ולהעצים את החלקים המתמודדים. הזכירו לה בכל הזדמנות מה היא שווה, וכמה אתם אוהבים אותה וסומכים עליה. הידיעה שהיא לא לבד יכולה להיות מנחמת מאד בעיתות משבר כאלה. בהצלחה ליאת

(חשבתי שתרצי לדעת..) דרישת שלום, לילך

לילך יקירה! איזו בשורה מלבבת!!! דווקא הייתי בסוף השבוע האחרון בצפון, ולמרות שתרתי בתקווה אחר כל רמז אפשרי, לא חשתי בפעמי הסתיו. הדיווח שלך ממלא אותי התרגשות ותקווה. רואים את סוף הקיץ... יופי שאת בסביבה :-) ליאת

שלום. בני ילד מאד מוכשר בכל תחום בוא הוא נוגע כמעט. הוא בעל אינטליגנציה רגשית מפותחת מאד. הוא חייב להיות מאותגר אחרת הוא מאתגר את המבוגר האחראי שמולה כי בדיקת גבולות אינטנסיבית וחריפה. בבית הספר לצעירינו המורה שהיתה לו עד כה נחלה כישלון איתו. אנחנו בהתלבטות קשה מה נכון עבורו. האם היית ממליצה על מסגרת פרטית? אני חושבת שאולי מבינות רבות זה עשוי להתאם לו אך חברתית זה לא נכון בעיניי. ואם בחברויות עסקינן... גם בתחום הזה לא פשוט לו. מצד אחד הוא מאד אוהב אדם וחברים. מצד שני... גם בתחום הזה הוא צריך אתגר.... בנוסף הוא ילד מאד מאד תחרותי. לעיתים אני מרגישה שהתחרויות הזו הרסנית עבורו היות וכל דבר הופך לתחרות והוא משווה ומקניט ומתעצבן

שלום דנה, מדברייך עולה ניחוח של ילד שמתקשה לשאת תסכול ולכבד מרות, וכמו שאת רואה בעצמך, יכולים להיות לזה גם מחירים חברתיים. אני מציעה לטפל בזה ולא 'לבנות' על כך שבמסגרת אחרת השינוי יגיע מעצמו. ראי כתבה שהתפרסמה השבוע ב- nrg מעריב, בה הבעתי את עמדתי ממש בנושא זה. http://www.nrg.co.il/online/17/ART2/394/524.html?hp=17&cat=6324630 בברכה ליאת

בוקר טוב. לפני כמעט שנה פרצו לנו לבית בשעת לילה מאוחרת בהיותינו ישנים. התעוררנו והיתה המולה גדולה... מאז מיגנו את הבית באופן יסודי והקפדנו להראות ולהסביר עד כמה הכל בטוח יותר עכשיו. מאז בני בן השמונה מאד מפחד. מפחד להתקלח כשאנחנו לא באותה הקומה איתו, מפחד לישון לבד ומתאמץ לשכנע את אחיו בן ה 13 לישון אצלו ( יש לו מיטה גדולה). כשהוא נרדם במיטתו הוא תמיד מתעורר בלילה ומעיר אותנו לתמיכה. הוא ילד מאד נבון ומפותח ריבית וברור שלעתים הוא מגביר את התגובות כדי לקבל עוד מאיתנו... היות ולפני חצי שנה גם נולד לנו עוד תינוק ... גם זה לכשעצמו לא פשוט לו. הוא אוהב את הקטנטן אהבה מטורפת אבל אני ממש מרגישה שהוא חרד למיקומו במשפחה... הוא היה המרכז של כולנו ופתאום אני - שלא עובדת כבר ברבה שנים ומקדישה את עצמי לילדים - הרבה פחות זמינה אליו כמו שהוא הכיר עד בואו של עוד נסיך... אנחנו מאד משתדלים לתמוך ולזרום והיינו שמחים לדעת אם יש עוד דרכים להקל עליו. תודה מראש ויום נעים

שלום אפרת, אם נתמקד לרגע בפחדים, אני מציעה לחשוב על דרכים שיעודדו אותו להתגבר ולמצוא את הפונקציה המרגיעה בתוכו. אפשר לחשוב על פרסים קטנים (או מדבקות שייאספו ויזכו אותו במתנה גדולה) על כל פעם שהוא מצליח להתקלח כשהוא לבדו או לישון לילה שלם בלי להעיר אף אחד. במצב העניינים כרגע, הוא מקבל את התגמולים שלו דווקא על התנהגות לא רצויה, וחשוב שתהיו מודעים לזה. הליווי הצמוד שלכם ושפע תשומת הלב שאתם נותנים לו כניחומים על לידת אחיו התינוק, מגיעים אליו היום דרך הערוץ ה"לא בריא". נסו לתגמל ולשבח רק את גילויי הבגרות, ההתגברות וההתחשבות, ולתת את שפע תשומת הלב לא בהקשרים של התנהגויות פחד או נסיגה. אם את חושבת שלא תצליחי לבד, פני להדרכת הורים קצרה. בברכה ליאת

שלום ליאת, בני בן שנה ו 9 ואינו אוהב ללכת עם הורי לבד. הורי בעלי לא לקחו אותו בלעדינו אבל הורי מאוד רוצים לבלות איתו זמן איכות. הוא מאוד קשור אליי ואל בעלי וברגע שהסבים מגיעים לקחת אותו מתחיל בכי. הוא נרגע לאחר כמה זמן ואז עושה רושם שהוא נהנה (צוחק משחק איתם וכו'). זה קורה מחדש בכל פעם, וכשהוא רואה אותם באים הוא מיד נצמד אלינו. אנחנו מתראים עם הורי כמעט כל סוף שבוע לארוחה ואז זה בסדר למרות שהוא לא מסכים להשאר איתם לבד אפילו לכמה דקות. פעם בשבועיים שלוש הם רוצים לקחת אותו לבד. הורי משתדלים לעשות איתו כיף כמו ללכת לבריכה לים לפארק אבל כל זה לא עוזר הוא עדיין לא אוהב/מסכים ללכת איתם ברצון. האם ניתן לפתור את המצב או שזו רק שאלה של גיל? האם להמשיך כך או להפסיק בכלל לעת עתה ולראותם רק יחד בסופי שבוע? תודה רבה

שלום טל, אם לא מוכרחים, אני נוטה שלא להכריח פעוטות כה קטנים להיפרד מהוריהם בכוח. להערכתי, אם תניחו לזה לזמן מה, ותנסו שוב בעוד מספר חודשים (כשתפיסת הזמן תהיה טובה יותר), יתכן שישמח לבילוי מפנק אצל הסבים. כרגע, אין סיבה לכפות עליו. נסו להישאר בסביבה כשהוא בחברת הורייך, ולאפשר לו לבסס יותר אמון וביטחון מולם. סבלנות... ליאת

ליאת שלום הנושא הנ"ל עולה לעיתים תכופות לשיחה ביני לבן בני- בן 13.5 . אני דוגל בשיטה הפשוטה והקלה לאפשר צפייה ( בסרטים ) ולשחק במשחקי מחשב על פי הגבלת הגיל הרשמית של המשחק או הסרט. בני ,מצד שני, טוען שלאחר קריאת מאמרים ושמיעת עמדות הוריות שהוא יכול להפריד בין המשחק/הסרט לבין המציאות כך שלא תהיה השפעה שלילית רבה עליו. אנו מגבילים את סך השעות היומיות במחשב לשעתיים ובטאבלט עוד כשעה.ובטלויזיה משתדלים גם לא להגזים.כל זאת מתוך רצון להגדיל הזמן בפעילות גופנית ( מחוץ לבית או עם חברים ...... ). בנוסף אציין שבני הוא תלמיד ברמה גבוהה ומאוד אינטיליגנטי. בני חולק על הגישה שלי ורוצה שאאפשר לו לראות/לשחק עם פחות הגבלה הן בזמן והן בתוכן( לדוגמא משחקי אלימות/קרבות עם הגבלה של גיל 16 - שנתיים וחצי מעל גילו ). אשמח לשמוע את דעתך בנושא. בברכה, רובי

שלום רובי, באופן אישי, אני פחות מוטרדת מכך שילדים לא יבחינו בין מציאות לדמיון (הם כבר יודעים לעשות זאת היטב בגיל זה, ומהבחינה הזו בנך צודק). ההגבלה מתייחסת גם ללגיטימיות של התכנים, לרמות החשיפה, ולסכנה הפוטנציאלית שמקורה בשחיקה והקהייה של רגשות מול תכנים קשים (התרגלות, וצורך הולך וגובר בריגושים נוספים). אם בנך בוגר ונבון, תוכל לנהל איתו את השיחה בפתיחות, ולהסביר לו שההשפעות המדאיגות אותך הן לאו דווקא אלה המיידיות, אלא דווקא המצטברות לאורך זמן. אני מציעה לנקוט פשרה שתניח את דעתו: למשל יותר זמן מחשב/טלוויזיה, מול תוכן ראוי ומפוקח על ידך. שאלוהים יהיה איתנו! זה באמת לא קל! בהצלחה :-) ליאת

שלום, ברצוני לקבל הסבר לגבי מה זה: ילד מניפולטיבי, שמיעה סלקטיבית? בתודה מראש. מירי.

שלום מירי, הפירוש המילולי של המילה "מניפולציה" הוא תיפעול בעזרת כף היד. עם הזמן, הביטוי התרחב, ומשמש כיום בעיקר לתיאור מצב שבו אדם אחד מפעיל בעורמה אדם אחר, כרצונו. "ילד מניפולטיבי", עפ"י הגדרה זו, הוא ילד שמפעיל אנשים אחרים (הורים? מורים?) באמצעות התנהגויות או אמירות מסוימות, לאחר שלמד שאותן התנהגויות ואמירות אכן מפעילות אותם. "סלקטיביות" היא בררנות. שמיעה סלקטיבית מתייחסת למצבים בהם אנחנו "שומעים רק את מה שאנחנו רוצים (או שנוח לנו) לשמוע". חלק כן וחלק לא. האם עתה זה מעט ברור יותר? ליאת

בתי בת 5 ותשעה חודשים, היא לא מדברת עם כל אחד, עם הגננת היא לא דיברה, רק תשובות קצרות לקראת סוף השנה. מדברת רק אם החברות שלה. אם ילד היה פונה אליה היא לא הייתה עונה לו (תמיד הייתה לה תשובה למה היא לא ענתה). ויש אנשים שפעם ראשונה שהיא פוגשת (חברים שלנו) בלי שום התערבות שלנו פתאום היא משחקת איתם ומדברת בלי סוף. במסיבות בגן היא משתתפת בלי שום בעיה. מה את ממליצה לעשות? לקחתי אותה להתפתחות הילד עשו לה איבחון בהתחלה לא שיתפה פעולה ובאמצע הטיפול היא נפתחה. בסיכום היא קיבלה שני טיפולים בריפוי בעיסוק (חיזוק מוטוריקה גסה) אבל לא נתנו לי פתרון לבעיה הזאת חוץ מלהפנות אותי לפסיכולוג. אשמח אם תוכלי לענות לייעץ לי תודה מראש

שלום בר, יש ילדים העונים לקריטריונים של בעיה הנקראת "אלמות סלקטיבית". הכוונה למצב שבו הילד יכול ויודע לדבר, אך בוחר שלא לעשות זאת בהקשרים מסוימים או עם אנשים מסוימים. ההתערבות אכן נעשית ע"י פסיכולוג ילדים או קלינאית תקשורת. מעודדת אותך לפנות, כפי שייעצו לך, ולהיעזר מוקדם ככל האפשר. בהצלחה ליאת

מעבר לזה: למה זה קשור לקלינאית תקשורת כי הילדה מדברת מצויין? ואם צריך פסיכולוג ילדים שיש לו ניסיון ב"אלמות סלקטיבית"? אשמח אם תוכלי לשלוח לי המלצה של מי שאת מכירה תודה רבה שוב והמשך שבוע נפלא

שלום ליאת. בתי בת שנתיים וחצי בגן פרטי מזה שנה. בעלי ואני מאוד מרוצים מהגן באופן כללי- יש בו מעט ילדים, הגננת טובה מאוד והילדה מתפתחת ושמחה בו. בכל זאת, כבר בשנה שעברה הפריע לי נושא התכנים הנצפים בטלוויזיה בגן. אני מניחה שהם צופים בגן סדר גודל של מקסימום חצי שעה ביום (לאחר ארוחת הצהריים ולפני המנוחה), אך בכל פעם אני "מזדעזעת" ביני לביני כששרה לי שירים מקלטות וידאו שבעיני לא תורמות לילד משום בחינה שהיא. במהלך השנה ניסיתי לדבר איתה כדרך אגב על הנושא אך היא, איך לומר, ביטלה את דבריי ואמרה שבעיניה התכנים הללו חינוכיים וטובים. אני לא רוצה לציין שמות, אבל מעבר לצפייה בטלוויזיה שבעיני לא הכרחית בגיל כה צעיר, אין ספק שהתכנים מהסוג הזה מיותרים - לפחות לפי השקפת עולמי. חשבתי לגשת אליה ולהעלות את הנושא שוב, הפעם באופן יותר מפורש. חשבתי לבקש לדעת בדיוק במה הם צופים ומשך כמה זמן ואולי להציע להביא לגן קלטות נוספות. מה דעתך? הגננת מאוד החלטית ומאמינה בדרך שלה ואני מתלבטת אם יש טעם "להעכיר" את האווירה או לספוג את זה ולומר לעצמי שזה לא כזה קריטי אחרי הכל. לציין, שאצלנו בבית אין טלוויזיה. בברכה רבה ותודה.

שלום נוגה, גם אני, כמוך, סבורה שאין מקום למכשירי טלוויזיה בגני ילדים, אלא (אולי) כפתרון זמני למצבים יוצאי דופן (למשל, רצף של מספר ימי גשם, שאינם מאפשרים יציאה לחצר, או במקרי חירום בהם אנשי הצוות נדרשים לפעילות דחופה, ויש להעסיק את הילדים ולרכזם לזמן מה). אם הטלוויזיה היא חלק קבוע משגרת היום בגן, אני מציעה לפעול לשינוי, או להעריך מחדש את איכות הגן ומקצועיות הצוות. בברכה ליאת

שלום הבן שלי, בן שנה וחצי, היה מאוד תלוי במוצץ שלו וכשהיינו בנסיעה בחול סמתי לב שהוא לא מבקש אותה הרבה כי היה עסוק רוב הזמן בשחיה ופעילויות אז החלטתי שזו הזדמנות טובה לגמול אותו ממנה.עכשיו כשחזרנו מחול אני רואה שמאוד קשה לו והוא מבקש אותה הרבה ועוד שבוע מתחיל גן חדש ואני חוששת שלא הייתי צריכה לעשות את זה עכשיו.אבל כבר עברו 5 ימים ואני לא רוצה להחזיר אותה השאלה שלי היא איך לעזור לו לעבור את זה? והאם להכניס אותו לגן או לחכות שיגמל לגמרי? תודה מראש

שלום אולגה, בגיל שנה וחצי, ובמיוחד בשעה של אתגר ההסתגלות לגן חדש, המוצץ משמש מקור נחמה, בהיותו מייצג את קרבתה נוסכת הביטחון של אימא. בעיני, גמילה כפוייה וחד צדדית אינה מתחשבת בצרכים האקטואליים של הילד, ולכן במקומך, הייתי מאפשרת לו לחזור ולהשתמש במוצץ כרצונו. בברכה ליאת

שלום ליאת, השבוע הראיתי לאחייני בני 4 ו 5.5 סרט ילדים מצויר. מדובר בסרט תמים מאד, אך לא זכרתי שיש שם סצנה העלולה להפחיד ילדים צעירים (כריש טורף דג קטן). הבנתי זאת רק כשהבחנתי במבטיהם המבועתים, ואינסטינקטיבית הקפצתי את הסרט קדימה. למחרת הם בקשו לראות שוב את הסרט הנ''ל, וכאן מגיעה ההתלבטות: האם לאפשר להם לצפות בלי להתערב בתכנים, מתוך הנחה שהסרט מיועד לילדים בגילאים כאלו, ומתוך רציונאל שאין באפשרותנו לרפד לעד את עולמם בצמר גפן, או אולי עדיף לדלג על הקטע המפחיד? האם התערבות כזו לא עלולה באופן פרדוכסאלי דווקא להגביר את הפחד שלהם? אשמח לשמוע את דעתך.

שלום נועה, שאלה מצוינת. ספרים וסרטים לילדים, בעיקר הטובים שבהם, עוסקים בכל מה שמעסיק ילד קטן, אך עושים זאת מהמרחק הנכון, במינון הנכון, תוך שמירה על אופטימיות, תקווה, וערכי תרבות אוניברסאליים. גם תכנים של קונפליקט, תוקפנות ומוות מקבלים מקום ביצירות הללו, וברוב המקרים ילדים מתמודדים אתם היטב. הפרצוף המבועת הוא חלק מהעניין, ומעיד על כך שהתוכן הובן, פגש את הפחד, ובהמשך - כך יש לקוות - יעובד ויאפשר לילד לחיות בשלום עם הדחפים התוקפניים וההרסניים שבתוכו. יש ילדים שמעדיפים להתרחק מהמסך ברגעים ה'קריטיים', להשפיל מבט, לכסות את העיניים או לסתום את האוזניים. דווקא החזרה, שוב ושוב, על החלק הקשה, היא העבודה הנפשית המתבקשת. לכן, אני מציעה לא לצנזר באופן יזום את החלקים הקשים, אלא רק להישאר קרובים לילדים, ולאפשר להם להתמודד עם זה בדרכם, ובמידת הצורך לתווך להם את הקטע בדרך מילולית. בברכה ליאת

מסכימה איתך, שיצירות טובות עוסקות בתכנים המתאימים לקבוצת הגיל שעבורה הן מיועדות. הבעיה היא, שלא תמיד קל לדעת אם אכן מדובר ביצירה טובה וראויה. יש שפע עצום על מדפי הספרים, ומעבר למדדים של פופולריות וטעם אישי, קשה לשפוט. מעבר לכך, לטעמי יש הבדל גדול בין ספר לסרט. הרבה פעמים האפקטים הקוליים והויזואליים בסרטים עלולים להיות מבעיתים ממש, בלי להשאיר מקום רב לדמיון של הילד. משום מה, אינני נוטה לסמוך על יוצרי סרטים בכל הקשור לפסיכולוגיה של הילד. מלכתחילה, הייתי נמנעת מלהראות לילדים צעירים סרט עם תכנים של קונפליקט, תוקפנות או מוות. אני סבורה שדרך ספרים ניתן להציג נושאים כאלו בצורה מאיימת פחות. השאלה מה נכון לעשות במקרה שהילד כבר נחשף לתוכן המפחיד. אם הבנתי אותך, רצוי לאפשר לו חשיפה חוזרת, כדי להקהות את האפקט, במקום לגנוז את הסרט. נכון?

יש לנו תאומים בנים בני חמש וחצי. בחודשיים האחרונים אחד מהם מראה שינויים בהתנהגות הכוללים עשיית צרכים במכנסיים (הוא נגמל בעצמו לפני גיל שנתיים), כסיסת ציפורניים, ביטוי של פחדים, צורך נרחב במגע וחיבוקים. הוא מתעקש לשחק תינוק במשחקי תפקידים שהוא יוזם. מדובר בילד בריא ונבון במיוחד, עם דמיון מפותח. בחודשים האחרונים אחיו התאום מראה פריחה בתחומים רבים כמו התחום החברתי, ספורט וכו'. יכול להיות שזה גרם אצלו לתחושת נחיתות מסוימת, למרות שיש תחומים שבהם הוא המוביל ואנחנו כמובן מנסים להדגיש ולהעצים אותם ואותו. אנחנו מתוסכלים ומרגישים שאנו זקוקים לעזרה מקצועית, אך לא בטוחים באיזה כיוון. נשמח להמלצתכם.

שלום אמיר, בהחלט יתכן שהרגרסיה שאתה מתאר התעוררה כתגובה לנסיבות שתיארת. בגיל חמש וחצי, הטיפול המועדף (בעיני) הוא טיפול במשחק או באמנות, ובמקביל - הדרכת הורים. הדגש על הדרכת הורים הוא בגלל נושא הצרכים במכנסיים, שעלול להתפתח ולהחמיר לכלל מאבק כוח. טפלו בכך כשזה "עוד קטן", ותחסכו מעצמכם ומהילד עגמת נפש עתידית. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן 1.9 ש' לאחרונה ניסינו לשימו בקייטנה בגן עם מטפלת ישנה שלו שהוא מאוד אוהב ועדיין פוגש לעיתים. ביום הראשון היתה קליטה מהירה מאוד והיה יום טוב. הבעיות החלו אחרי עד שביום השלישי לקחנו אותו אחרי שעתיים ממרר בבכי. אין לי ספק שהלכנו מהר מדי. אבל מאז יש לו חרדת נטישה כשהוא לא רואה אותנו הוא בוכה בנוסף הוא חושש להתקרב אלינו אם אנחנו ליד אנשים אחרים שהוא לא מכיר. הוא אפילו לא מוכן להתקרב לסבים ולסבתות למרות שכאן יש בעיה נוספת שהוא חושש מהם אפילו שהם נורא משתדלים וכשהם לוקחים אותו לבד (בלעדינו) אחרי שהוא נרגע אז הם נהנים אבל כל פעם שהוא רואה אותם הוא לא רוצה לבוא אליהם. אני קצת עובדת עצות לאיך להמשיך ולפעול עם שתי הסוגיות. אציין עוד כי זהו ילדנו הראשון וכי אנחנו איתו רוב הזמן כי אין לנו עזרה במהלך השבוע. סליחה על האורך ותודה מראש על התשובה

שלום ליאת, הכניסה למסגרת מחוץ לבית, במיוחד בפעם הראשונה (אם כי לא רק), כרוכה בקושי בלתי נמנע אצלו ואצל הוריו. לכן, כאשר מכניסים ילד לגן/קייטנה/ מטפלת, חשוב לשמור על הדרגתיות גם כאשר נראה שהוא נהנה. כרגע, חשוב להחזיר לו את האמון והביטחון בכם, ולכן מומלץ לעזוב אותו לזמנים קצרים (אפילו של 30-60 דקות בלבד). קשה להאמין שתוכלו להרגילו למסגרת בלי בכי בכלל, אך לפחות לצמצם את הקושי, ולאפשר לו לרכוש בהדרגה את האמון והביטחון גם בצוות. אם כרגע אתם רואים שהוא בסוג של משבר, אפשר לוותר גם על הישארות ממושכת אצל הסבים. בברכה ליאת

ליאת שלום רב, ותודה מראש את תמיד עוזרת לנו המון! בני בן 4.5 ילד מקסים, רגיש ונבון... מטופל אצל מרפאה בעיסוק בשל "חיפוש סנסורי" היפראקטיביות ואימפולסיביות. הוא פצצת אנרגיה מהיום שנולד וגידולו מזמן לנו אתגרים בלתי פוסקים. הבעיה כעת - יתכן על רקע השינויים בקיץ, לקראת השנה החדשה והחופש, הכל מוציא אותו מאיזון ויוצאות התנהגויות שמאד לא מקובלות עלינו - גרפסים, מהלומות קטנות לאחותו הקטנה, התחצפויות. אתמול השיא- תקע לאחותו "בעדינות" מזלג ביד. אנחנו כל הזמן בין הרצון להיות חיוביים ולא להעיר יותר מדי ולבחור את המלחמות (גם ככה מעירים לו כל החיים...), לבין הצורך הדוחק - לחנך אותו ולהציב גבולות (במיוחד על רקע פטונציאל הנפץ שלו)... במצב כזה של הרבה חזיתות, קצת קשה לבחור מלחמה אחת, אגב - להסביר את עמדתנו בנושא הגרפסים ואז להתעלם לא עבד. עברנו היום לשיטת המדבקות. מה דעתך? נשמח מאד לכל עצה והכוונה! תודה רבה רבה מראש!

שלום לילי, נדמה לי שבמצב שאת מתארת עדיף שיתקע גרפס ולא יתקע מזלג בבשרה של אחותו. אם צריך לבחור את המלחמות, הייתי מתחילה דווקא בהתנהגויות שיש בהן גוון של אלימות או פגיעה באחרים. גרפסים, עם כל הכבוד, אינם נופלים בקטגוריה הזו, ואני מנחשת שהעובדה שזה מעצבן אתכם כ"כ, רק מוסיפה לעניין חן וקסם בעיניו. כך או כך, שיטת המדבקות תעבוד רק אם תישארו עקביים, ותתגמלו מקטעי זמן קצרים שאפשר לעמוד בהם. אישית, הייתי חוזרת לטקטיקת ההתעלמות, והפעם עושה את זה בגדול ולאורך זמן, בסבלנות ורגיעה. בהצלחה ליאת

שלום, הבן שלי עולה לכיתה ג', והוא לא יודע ולא אוהב לשחק כדורגל.בבי"ס שלו בהפסקות משחקים כדורגל, והוא לא מצטרף למשחקי הכדורגל וגם אח"צ במגרשי הספורט, ולכן נדחה החוצה קצת מבחינה חברתית.הוא חלש בכל הנושא של ספורט, ואוהב מדעים,להכין יצירות מחומרים שונים, עבודות של מוטוריקה עדינה ולנגן. הוא מאוד מוכשר, ואני עוזרת לו לפתח את הצד הזה שהוא אוהב.הבעיה שבגלל שהוא לא משתלב בכל משחקי הספורט, הוא לא בעניינים בחברה.אני דואגת לקראת שנת הלימודים שמתקרבת, רוצה שילך לפחות לחוג כדורגל או ספורט והוא מסרב.אבל מה יהיה איתו בהפסקות וכן אח"צ חבריו בד"כ בענייני ספורט .המצב הזה מוציא אותו מהחברה .מה דעתך?הם ללחוץ שילך לחוג כדורגל?ומה לעזור לו בעניין ההפסקות שלא יהיה במצב של מחוץ לחברה?

שלום רב, ראי תשובתי מתחת. אין לי ספק שניתן למצוא חברים קרובים גם בקבוצות עניין שאינן כדורגל (תזמורת, חוג שחמט, כיתת מדעים). כפי שציינתי שם, קשה להאמין שילד שאינו מוכשר בספורט יחווה הצלחה חברתית בזירה זו. עדיף לזמן לו חוויות של הצלחה וכשירות בתחומים בהם יש לו מה לתרום, ויש לו סיבות להתגאות. בהצלחה ליאת

בני בן 8 ומסרב ללכת לחוגים הקשורים בספורט. לכאורה אין סיבה להכריח, אבל, הוא שמנמן, לא פעיל פיזית. ניסיתי בין היתר חוג שחיה (גם בגלל החשיבות שבלימוד שחיה). סיימנו חוג בן 10 שיעורים, הוא לא עבר אותו בהצלחה ובהמלצת המורה המשכנו בשיעורים פרטיים, אבל הוא ממש מתעקש שזה קשה לו והוא לא רוצה. האם להתעקש או לותר. תודה

שלום מיכל, אחרי שנים רבות של "פדלאות", אני תוהה בעצב, האם ניתן להפוך מישהו לספורטיבי בעל כרחו. לטעמי, זה לא ממש אפשרי, אם כי שווה לעודד ולדרבן ככל האפשר. לכן, התשובה שלי היא: כן להתעקש, לא להכריח. כלומר, להמשיך להציע חוגי ספורט, ולעודד אותו ללכת (כולל תלבושת אטרקטיבית מלאה - אם אפשר), אך לא לכפות בכוח או לאיים בדרך כלשהי. עדיף ילד שמנמן ומאושר, הממצה את יכולותיו ו"ממריא איתן לשחקים", על פני ילד הנשרך מאחור, מתוסכל וסובל בחוג שאינו מתאים לו, פיזית ואישיותית. בברכה ליאת

ליאת שלום, ראשית תודה רבה על תשובתך המהירה, אך לטעמי, השתמשת במילה קשה מידי לתאר את בני "פדלאות". בני בן 8!!! "אחרי שני רבות" נראה לי מוגזם בעליל. עד כה, הוא השתתף בכמה חוגי ספורט (התעמלות שנה-קראטה שנה-שחיה חצי שנה), כמעט מחצית חיו הוא כן עסק בספורט. אני לא מנסה או רוצה להפוך אותו לספורטיבי. אני מעודדת את היכולות המופלאות שלו בתחומים אחרים. ציינתי בשאלה שהוא לא אוהב ספורט ולכן בכל פעם אני מוצאת עצמי מתעקשת. שאלתי האם להמשיך להתעקש וענית שרצוי. שוב תודה רבה.

שלום, הילד שלי בן 5 הבעיה שהוא מסתובב כול הזמן במעגלים..הוא תמיד היה בגן רגיל ועכשיו עולה לגן חובה. הוא מטופל אצל קלינאית תקשורת וגם עשה אבחון בריפוי ועיסוק שבו אובחן שהוא צריך גם לעבור טיפולים.הילד יש תפיסה חזותית מאוד מפותחת הוא יוכל לבצע פעולות במחשב המתאימות לילדים בני 8 או גם מתקלח לבד ומתלבש לבד אבל יחד עם זאת הוא אוכל בידיים ומסתובב במעגלים ולפעמים שהוא מתלהב הוא מנופף בידיים (כמו בן דוד שלי שהוא אוטיסט)זה מפחיד אותי מאוד מאוד.יכול להיות שיש איזה סוג של אוטיזם?אם כן איפה אני יכולה לטפל בזה?או מה לעשות שהוא מסתובב ככה??תודה.

שלום שירן, אנשי המקצוע שכבר מטפלים בו, הם הכתובת הטבעית והטובה ביותר להערכת המצב. אם את מרגישה שהן אינן יכולות להרגיעך, פני לאבחון מסודר במכון להתפתחות הילד, לאחר הפנייה מרופא הילדים שלך. בהצלחה ליאת

שלום, ביתי אוכלת כל הזמן בידיים ומשחקת עם האוכל, גם כריך היא מפרקת ואוכלת - אמנם בדכ מסיימת את הארוחות.זאני לא מצליחה לחלץ את זה מנה למרות שאני מעירה כל הזמן (לא בכעס מוגבר)- זה לא מצליח. גם אם פה ושם היא כן אוכל בסכום אני מחמיאה לה...שום דבר לא עוזר..מה אני יכולה כבר לעשות?

שלום לימור, החינוך להרגלים ונימוסים הוא עבודה מתמשכת, המתחילה מוקדם ככל האפשר, וממשיכה לאורך שנות ההתפתחות בהתאם ליכולותיו של הילד. אכילה היא פעולה בה מעורבים כל החושים. ילדים צעירים לומדים על עולמם דרך ובאמצעות החושים, ולכן אנחנו סלחניים יותר כאשר אנחנו רואים ילד שאוכל בידיים. הדרישה להרגלי אכילה אסתטיים, באמצעות הסכו"ם, מגיעה כשהילד מסוגל לכך מבחינה מוטורית. חשוב לזכור שהיכולות המוטוריות והקואורדינציה מתפתחות בהדרגה, ולכן רצוי להתחיל מאכילה בכפית או כף, אח"כ מזלג, ובהמשך גם סכין. פירוק הסנדביץ' יכול לנבוע מהרצון לבודד את המרכיבים (בררנות טבעית של ילדים), אך גם (ורמז לזה נמצא בתיאור שלך) להזמין אותך לסוג של משחקי כוח ושליטה. כל זמן שההתנהגות הזו מכעיסה אותך, זה ימשיך. נסי לייצר "תוצאה" חיובית או שלילית לכל התנהגות, ולדבוק בקו הזה: כשהיא אוכלת יפה, לתגמל בשבחים ומחמאות (תןצאה חיובית), וכשהיא אוכל בידיים להתעלם. תוכלי לשבת איתה בבית קפה, למשל, להזמין לעצמך סנדביץ' ולשאול אותה אם להזמין גם לה. הודיעי לה שבבית קפה אפשר לאכול רק בצורה מנומסת. אם היא תפרק את הכריך, אספי הכל, קחי את האוכל הביתה, ואמרי ללא כעס שתסכימי לשבת איתה במסעדה או בית קפה רק כשהיא מתנהגת בהתאם. עשי זאת רק אם תרגישי שתוכלי לעמוד ב'תרגיל' הזה. כך תגרמי לה להרגיש בצורה טבעית ומיידית מה היא יכולה להרוויח או להפסיד כתוצאה מהרגלי האכילה שלה. בברכה ליאת

כמעט תמיד אני שמה לה פריט אחד ללא תוספות (ירקות או ממרחים). רק נקניק, רק צהובה וכו'... דווקא בכריכים אני כמעט ולא מעירה לה - זה ממש במקרים נדירים אך אין שינוי. את האוכל אני תמיד מגישה עם כף/כפית ומבקשת לאכול איתם... אני ממש ממש שמה לב שהיא אוכלת כמעט רק עם הידיים והרבה פעמים אני גם כאן לא מגיבה אבל בכלח מקרה אני מרגישה שלא כדי לקבל יחס כלשהוא ממני, זו שפוא היא. איך להמשיך?

שלום רב, בתי בת 3 וחודשיים. לפני מספר חודשים התחלנו תהליך גמילה שלא צלח.גם הגננת בגן אמרה לרדת מזה כי איננה בשלהומאז שהחלנו זאת "לא אותה ילדה" .לפני כשבוע התחלנו שוב את התהליך (זאת לאחר תקופה ממושכת של הקראת סיפורים וכו..). יש לציין שכל בני גילה בגן נגמלו השנה. בתי מאד מפותחת קוגנטיבית ורגשית היא מוכנה פיזית לגמילה. מאז שהחלנו את התהליך(ששוב בא מאיתנו)היא מתאפקת כל היום, מתובכלת מאד כאשר זקוקה לפיפי.היא עשתה פעמיים בסיר לאחר התאפקות ממושכת ולאחר שישבה הרבה זמן עליו. את הפיפי עושה בטיטול בשנת הצהריים או לילה. כאשר אני מציעה לה את הסיר היא מסרבת. גם שאני רואה שצריכה פיפי ושואלת אותה אם יש לה היא אומרת שלא. אני ממש אובדת עיצות, ונראה שאיננה בשלה רגשית,אך אינני יודעת אם שוב לחזור לטיטולים או להמשיך את התהליך.אני חוששת שכל המצב יוריד לה את הדחמוי העצמי בעיקר חזרה לטיטולים. אשמח לתגובה מהירה הרבה תודה

שלום מיה, הימנעי מלשים לה טיטולים, גם במחיר של פספוסים ותאונות. כאשר לא תהיה לה האופציה של לעשות בטיטול, היא תבין מה נדרש ממנה, ולא תהיה לה ברירה. נסי להישאר רגועה מאד ואופטימית, גם כשתחליפי תחתונים ומכנסיים מספר פעמים ביום. הלחץ הוא גורם מפריע. את מוזמנת לקרוא עוד תשובות שנתתי בפורום בנושא זה. השתמשי בכפתור החיפוש. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, תודה על תשובותיך בפורום זה.כל תשובה שלך שווה זהב! יש לי ילדה בת 5 שהיתה מגיל שנה באותו גן, גן פרטי. עברנו דירה לפני שלושה שבועות מנתניה לרמת ישי. המעבר עבר בסדר היו כמה משברים קטנים, אך בסך הכל בסדר. היא היתה איתי בבית עד עכשיו בחופש. מזה מס' ימים היא מעלה חששות לגבי הגן ולעיתים בוכה שהיא לא רוצה גן חדש ורוצה לחזור לגן הישן. היא מקשרת את הגן החדש למעבר, למרות שהסברתי לה שבכל מקרה היתה עוברת גן,מאחר והיא כבר גדולה. נתתי לה דוגמאות של ילדים מהגן שלא עברו דירה ועוברים גן. אך זה לא ממש עוזר. מה שמדאיג אותי שהיא כמעט ולא אוכלת לאחרונה ולפני מס' ימים היא אמרה לי שהיא לא רצה לאכול, מאחר והיא לא רוצה לגדול כדי להישאר קטנה ולהישאר בגן הקודם. מה לעשות? איך להסביר לה? ובכלל כיצד להפוך את הכניסה לגן לקלה יותר? היא ילדה מאוד רגישה ומאוד קשה לה עם שינויים... תודה על הכל נעמי

שלום נעמי, כל מעבר, גם כזה הנעשה בנסיבות משמחות, עלול להעמיס מידה של חשש ודאגה מפני הבאות. כשמדובר בילדים (או מבוגרים) עם רמת חרדה בסיסית גבוהה יותר, קשיי ההסתגלות יכולים להיות מורגשים מעט יותר. כרגע, כל המתח סביב מעבר הדירה (אחלה מקום, רמת ישי...), מתנקז אל נושא הגן, שהוא - מבחינתה - הנושא הבוער והרלוונטי ביותר. הדרך הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה לצמצם את תחושת הזרות. כלומר, לנסות להפגיש אותה בבית, ב"אחד על אחד" עם חברות מהגן החדש. אפשר לנסות להיעזר בשכנות או צוות הגן, ולשדך חברה אחת או שתיים מהגן החדש. כמו שאנחנו כבר יודעים, חבר אחד טוב הוא 'עולם ומלואו', ואין סיבה שזה לא יעזור גם במקרה של הבת שלך. בקרי איתה בגן (גם אם זה יהיה רק להשקיף עליו מבעד לגדר), והשתדלי לצמצם ככל האפשר את העמימות וחוסר הוודאות. בתחילת השנה, אפשר יהיה לקצר לה את ימי הלימודים הראשונים, כדי שתהיה מידה של הדרגתיות. מאחלת לכולכם הסתגלות מהירה וקלה במקום החדש. ליאת

שלום רב, יש לי ילדה מדהימה, בוגרת מאוד לגילה, חברותית וחכמה בת 5. שמתי לב שהיא משחקת עם בובות, היא מסדרת אותם בשורה. כך פעם אחר פעם, מס' חודשים. כבר כמה פעמים שאלתי אותה אם היא משחקת עם הבובות או רק מסדרת אותם? האם הבובות עושות משהו? היא השיבה לי כן, כמובן , אך עדיין היא רק מסדרת אותן. רציתי לדעת אם זה מעיד על משהו? יש לציין שגם בחברה אני רואה כי לעיתים היא מתנהגת ברעות, גם הגננת ציינה זאת בפניי לא פעם. אשמח לתשובה מהירה גלי

שלום גלי, כמובן שלא אוכל לאבחן ממרחק, על סמך תיאור כה קצר וחלקי, מה הבעיה, אם בכלל. סידור כפייתי של חפצים יכול להיות חלק מהפרעת חרדה, בניסיון להשיג תחושת שליטה במצב. זה יכול להיות גם דברים אחרים, ממקור רגשי או התפתחותי. אם את חוששת, פני לגורם מקצועי, פנים אל פנים, ובקשי אבחנה מסודרת. בברכה ליאת

שלום! יש לי תינוק בן שנה וחצי,שמאוד קשור אליי (מחפש אותי אחרי כמה שע' וכו').עד לפני כשבועיים הייתי איתו בבית (עכשיו יצאתי לעבוד במשרה מלאה) וכן גמלתי אותו מהנקה רק לפני כחודש! יש לציין שהוא ילד ממש טוב שאוהב מאוד את הסבתות שלו (בייחוד את חמתי),הוא נשאר איתה לאורך כל היום עד שאני בעבודה,ואף נשאר לישון אצלה לפני כשבועיים! אני ובעלי נאלצים לטוס בשבוע הבא לכ-6 ימים לחו"ל ולצערי אין באפשרותינו לקחת אותו איתנו! הוא נשאר עם סבתו האהובה (חמתי), גם אימא שלי תהיה איתם (אותה הוא גם מאוד אוהב),וכן אחותי והאחיינית שלי יהיו איתו. יש לציין גם שהבהרנו וסיכמנו בינינו שישמרו על סדר יומו כשאנו לא בארץ (שע' שינה,שע' הארוחות, טיולים,משחקים עם בת הדודה שלו שהוא מאוד קשור אליה גם, הם ממש צילי וגילי ורגילים כל אחר הצהריים לבלות יחד כולל מקלחת משותפת עד לזמן השינה)! השאלה היא איך זה יכול להשפיע עליו? איך ניתן להקל עליו את ההתמודדות עם החוסר? האם ניתן למנוע השלכות כלשהן ומה הן יכולות להיות? יש לציין גם שאני נורא חרדה שישכח אותנו!!! וכן אני מרגישה רגשות אשם שאני אימא רעה שנוטשת ככה את הילד שלה (והרי ידוע שילדים מרגישים את חרדות הוריהם),איך ניתן לשדר לו בטחון ולגרום לו להבין שאימא ואבא יחזרו ולא נטשו אותו לתמיד? סליחה על השאלות הרבות,זה מחרדה ומצוקה נפשית אמיתית! ותודה מראש על התשובה

שלום ניקול, ילדים לא שוכחים מהר כ"כ את הוריהם, בטח לא לאחר פרישה של שישה ימים. הפרידה בוודאי תהיה קשה לו, בעיקר כי אין לו עדיין הבנה של ממד הזמן וקביעות האובייקט. הוא יחפש אותך, יתגעגע, לא יבין איפה את, אך יוכל להתנחם בנוכחותן של הסבתות האוהבות ובני המשפחה האחרים. סביר להניח שפרידה כזו לא תשפיע לרעה על הילד ועל התפתחותו לטווח הארוך. קחי בחשבון שייתכנו תגובות כעס או רגישות יתר לאחר חזרתכם, אך הגיוני להניח שהן ייעלמו מעצמן כשיחזור לחוש ביטחון ואמון בכם. בברכה ליאת

תודה רבה על תשובה מהירה ומפורטת,פשוט הפחידו אותי גם שזה יכול לגרום לילד חרדת נטישה,בעיות באוכל ובשינה וכו' בכל אופן תודה רבה!!!1

שלום ליאת! יש לי שלושה ילדים שהקטנה מבניהם בת 15 ועולה לתיכון, היא ילדה יפה והתקבלה למגמה הכי גבוהה בתיכון, הענין הוא שלאחרונה היא כל שניה שוטפת ידיים , קראתי על כך שזה בא מחרדה או דיכאון,כמה שניסיתי לדבר איתה לא עזר, וכבר מוציאה את כל המשפחה מדעתם , וולנו כבר יורדים עליה בגלל זה(בתוך תוכי אני יודעת שזה רק מחמיר את המצב)אבל אני חוזרת מהעבודה מאוחר , ועצבנית וכל זאת כדי לממן לילדים כל צרכיהם כולל עזרה באוניברסיטה,ואז מתחיל הסרט איתה מוציאה את כל המגבות, את כל הסבונים, וזה מוציא אותי מגדרי, ללכת לטיפול היא לא מוכנה, כיצד אוכל לעזור לה בבית ולהדריך גם את בני הבית כי כולם כבר יורדים עליה וזה רק מחמיר.אנא עזרי לי כי אני כבר ממש מיואשת!!! תודה מירב!

שלום מירב, יש הפרעות בהן יש לטפל בעזרת איש מקצוע, וקשה מאד להתמודד איתן בדרך של שינוי גישה בבית. יתכן שמדובר בהפרעה טורדנית-כפייתית, ואם כך הדבר, הטיפול היעיל הוא פסיכותרפיה עם או בלי תרופות נוגדות חרדה. אני מזכירה לך שבתך עדיין קטינה, ומתבקשת כאן ההשוואה לכל טיפול רפואי אחר שהייתה אמורה לעבור. אני מציעה להורות לבני הבית להפסיק ללעוג לה, ובמקום זאת לעודד אותה לפנות לקבל עזרה. בהצלחה ליאת

שלום, אני אימא לילד בן 5, לפני כשנה נחשף לסרטון מפחיד בלתי מותאם לגילו מאז גלים של פחדים וחרדות. ילדי עם דימיון עשיר מאוד,לא פעם עוצם את עיניו בנסיעה ומבקש לא להפריע לו כי רואה בוב ספוג או סדרה אחרת שאוהב. לפני כשנה נחשף לסרטון מפחיד שאינו מותאם כלל לגילו, לאחר החשיפה למשך מספר שבועות נצמד אלינו ולא מוכן היה ללכת לבד לשירותים ולהישאר שם, לא איפשר לנו לזוז ממנו וכתוצאה מכך פגיעה משמעותית בעצמאותו ובתחושת היכולת העצמית שלו, בלילות התעורר מחלומות רעים בתדירות די גבוהה, לאחר מספר שבועות הנושא יחסית דעך ומאז אפיזודות דומות פעם בכמה חודשים. מאז שיצא לחופש גדול, שוב פחדים רבים כמעט באותה עוצמה שהייתה לפני כשנה, זכרון חזק של אותו סרטון ושוב פגיעה משמעותית בעצמאות ברמה בה אינו מוכן להתכופף ולהרים משהו מתחת לשולחן. ניסתי להסביר לו איך מכינים סרט, והכנו אף סרט בעצמנו. הוא מסביר לנו שיש לו מחשבות רעות בראש ושהוא לא מצליח להחליף אותם במחשבה אחרת. ישנם פעמים בחושך בהם הוא ממש נתקף בכי ונושם במהירות תוך כדי שהוא אומר לנו שהוא רואה כל מיני דברים מפחידים (לא בזמן שינה אבל גם) אני מודאגת וחוששת שזה ישפיע בצורה חזקה על אישיותו בהמשך חייו. אשמח לעצה.

שלום רב, ילד עם פוטנציאל חרדתי עלול לחוות תקופות חוזרות של פחדים מפעם לפעם. ילדים רבים, גם כאלה שאינם חרדתיים מובהקים, חווים לאורך שנות ילדותם פחדים אופייניים, שבאים וחולפים מעצמם. לפעמים, ההיענות המסורה והחומלת של ההורים, מתגמלת מבלי משים את הפחד, והעניינים גולשים למצבים אבסורדיים הדומים למה שקרה אצלכם (למשל, שהילד מקבל ליווי צמוד בתוך הבית), למשך שבועות, חודשים ואף שנים. לא ברור עד כמה הפחדים ילוו אותו גם בבגרותו, אך ברור הצורך להשתחרר מלפיתתם הנוכחית, ולהחזיר לעצמכם איכות חיים. ממליצה לך בחום להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם כיצד להיענות לחרדה שלו מבלי לתגמל אותה או להשתעבד לה. בהצלחה ליאת

בני בן 13.בחודשים האחרונים תופעת ההתבגרות שלו מחמירה.מתווכח,צועק,כועס,מתחצף וישן כל לילה אחרי השעה 02:00.טוען שקשה לו להרדם.בבוקר אני מוציאה את נשמתי עד שמצליחה להעיר אותו וזה לא לפני השעה 14:00.שיחות רבות ניהלנו באישון לילה וגם בשעות הערב המוקדמות אבל לצערי זה לא עוזר.הוא עושה מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה.יש לציין שמדובר בילד חכם נבון פיקח שתמיד נתן לי ולאביו כבוד והערכה ולצערי לאחרונה הוא פשוט הפך לאדם אחר.אשמח לקבל ייעוץ בנושא איך להגיב לתגובות קיצוניות שלו.

עדיין לא קיבלתי תשובה לשאלתי.אני ממש אובדת עצות

אודה על המלצות לפסיכולוגים לילדים המקבלים דרך מכבי באזור המרכז - השרון. בתודה מראש...

שלום רב, רות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

הי ליאת בתי בת שלוש בעוד כחודש, ילדה פעלתנית, סקרנית ועליזה בדרך כלל. אחותה הגדולה בת השש אמרה לה לפני כחודש כי יש בבית מכשפות, ומאז הקטנה מאוד מפוחדת. בתחילה זה התבטא באמריות שיש מכשפות בבית, ושהיא פוחדת מהמכשפה, כולל התעוררויות בלילה עם בכי רב. כל התקופה אנחנו מראים הרבה הבנה לפחד שלה, ובשבועות האחרונים היא מבקשת ש"נישן איתה". אנו אומרים לה שלא נישן איתה אך נשב לידה שתרדם. וזה מה שקורה אני או אבא- לרוב- יושב לידה עד שנרדמת. בלילה, יש התעוררויות של 3-4 פעמים, לעיתים עם בכי ,לעיתים מטופפת לחדרנו ואנו מחזחרים אותה למיטה ושוב, יושבים לידה. לא אחת מצאתי את עצמי ליד המיטה שלה רדומה באמצע הלילה, ואז שבה למיטה, ואז קמה אליה וחוזר חלילה. היא אומרת בכל יום- "מחר נישון".. אני אומרת לה אם היא פוחדת והיא אומרת "כן", ואחר כך אומרת שלא פוחדת מהמכשפה כי "מכשפה זה איכסה, נכון"? אני רואה איך היא גם מפוחדת וגם מנסה להרגיע את עצמה ונורא מבינה אותה. מצד שני אני כבר "מתה" לאיזה שינה טובה ורצופה. האם זה יעבור???

שלום גלית פחדי לילה בגילה של ביתך הם שלב התפתחותי נורמאלי ותקין והוא גם עובר! השאלה היא לא אם הוא יעבור אלא מה עושים עד שהוא יעבור. אז קודם כל באמת לגלות סבלנות וסובלנות לפחד, כפי שאתם עושים. אין, לדעתי, לומר לילדה שאין מכשפות מכיוון שבחוויה שלה זה מאוד אמיתי ומוחשי.( עדיין היא נמצאת בשלב בו מציאות ודמיון מתערבבים ולפעמים קשה להבדיל בין האמיתי לדמיוני.) אני חושבת שיש מקום לשבת לידה בזמן ההשכבה אך אני חושבת שברגע שאתם מבטיחים לה שתשבו לידה עד שהיא תרדם אתם מכניסים את עצמכם לבור נוסף. ילדים מתעוררים במהלך הלילה (כולנו ) אך ממשיכים לישון שוב. כאשר אתם נמצאים לידה ואומרים לה שאתם תהיו איתה עד שתרדם ,היא מתעוררת ודורשת שתהיו איתה שוב עד שתרדם בשנית (כפי שהבטחתם). לדעתי יש מצב להגיד לה שאתם איתה ושומרים עליה כל הזמן ולנסות לצאת מהחדר ולחזור שוב לאחר מספר שניות וכך להאריך את הזמן בין היציאה לכניסה. דבר זה יכול לתת לה את הרגשת הביטחון שאתם אכן שומרים עליה אך גם את ההרגשה שהיא יכולה להתמודד בכוחות עצמה עם פחדיה ולהתגבר עליהם. יש אפשרות גם לתת לה חפץ כלשהו למיטה שיכול "לשמור" עליה כאשר היא מתעוררת (בובה, פנס ואפילו "כלי נשק" לגרש את המכשפה) . לילה טוב אריאלה זמיר- מנחת הורים

היי, אני בחורה בת 27 ויש לי אח בן 14 ואשמח להתייעץ לגבי התנהגותו. לפני 5 חודשים אימנו נפטרה, היה לו קשר מאוד חזק עם אמא שלנו. מהרגע שהיא נפטרה הצמדתי אותו אליי ודאגתי כל הזמן שהוא יבין שהוא לא לבד ויש לו אותי ואני כאן תמיד בשבילו. אני חיה עם בן זוגי בבית משלי והוא חי עם אבא שלו (אנחנו לא מאותו אבא). לפני המוות של אימי הוא לא היה בקשר טוב עם אבא שלו וגם איתי לא במיוחד. לאחר המוות הוא מאוד שיתף פעולה והיה איתי הרבה ולקחתי אותו איתי לכל מקום ודאגתי להשתתף איתו בכל חוויותיו ותחושותיו. בחודשיים האחרונים הוא התרחק מאיתנו לגמרי (ממני ומאבא שלו), הוא לא מוכן לדבר איתנו על שום דבר ריגשי ושום דבר גם שהוא לא ריגשי. הוא לא מוכן שמישהו יאמר לו מה לעשות. הוא חי כאילו הוא ההורים של עצמו. אני רודפת אחרי יחס ממנו (מתקשרת, מבקרת, שולחת לו הודעות) ואין שום רצון מצידו לנהל איתי שיחה הכי שטחית. הוא לא מתעלם לגמרי אבל גם לא זורם בשיחה. לפי מה שאני רואה בתחום החברתי הולך לו טוב, יש לו הרבה חברים וחברות, הוא מאוד פופולרי בקרב חבריו. (אני רואה בפייסבוק ושומעת מסיפוריו). הוא תמיד מגיב בצורה מאוד חריפה אם אנחנו מבקשים ממנו משהו, אפילו אם זה ללכת לישון, לאכול, להתקשר... אבא שלו לא דורש ממנו לנקות או לעשות דברים בבית. אנחנו דואגים לעטוף אותו באהבה כל הזמן ולהזכיר לו שאנחנו פה ואנחנו סולחים אך למרות הכל הוא לא יוצר איתנו קשר רגשי. גם כשאנחנו כועסים הוא עושה סצנה כאילו אנחנו הורסים לו את החיים. בגלל המוות של אמא שלנו אני תמיד מנסה להיות רכה איתו כדי לא לעצבן אותו לגמרי מחשש שאולי יתעצב, מפחד שאולי יעשה לעצמו משהו (למרות שאין שום נטייה לזה כפי שאני רואה). אני לפעמים גם מנסה להסביר לו שאני רק רוצה להיות חברה שלו ומקווה שאולי זה מה שיפתח אותו אליי. אם הוא במצב רוח טוב אז הוא משתף אותי בדברים שקורים לו עם בנות או סתם ככה ביומיום, אבל לאחרונה הוא התרחק לגמרי. אני מרגישה שאסור לי לכעוס עליו למרות שהוא עושה מה שבא לו ומתחצף וזה מתסכל. אבא שלו די פסיבי בעניין, הוא איש עובד וכמעט ולא נמצא רוב היום בבית ואח שלי גם כן רוב היום לא בבית (מבלה עם חברים). אחי גם בחודשים האחרונים נכנס לשיר בלהקה והתחיל לנגן בגיטרה ולשיר וזה ממלא את רוב יומו, בעיקר בחופש הגדול. אני דואגת לו ואני לא יודעת עם מי להתייעץ, אני בחורה צעירה בעצמי ואני מרגישה שחייו של אחי בידיי. אבא שלו לא מתקשר איתו בכלל ואני היחידה שעוד מצליחה למצוא עם אחי משהו במשותף. ניסיתי להניע אותו ללכת לשיחות (כי גם אני הולכת והוא יודע את זה) אבל הוא שולל את זה ולא מוכן לשמוע על זה בשום אופן. אני יודעת שזה מורכב אבל אולי אצליח לקבל פה טיפ או שניים על מנת להתמודד איתו. תודה מראש

שלום רב, ממה שאני קוראת כאן, אחיך מתמודד בדרכו עם מותה של אמא, נעזר בחבריו, בנגינה שלו, ובשמירה על השגרה החברתית ותחושת הרציפות. זכרי שכל אחד מתמודד עם האבל בדרכו, ויש לאפשר לו להמשיך בפעילויות שעוזרות לו. מה שחשוב זה להישאר זמינה, קשובה, ומכילה, כדי לא להחמיץ מצב בו יזדקק לך ולא תחושי בכך. מאחלת לכולכם התאוששות, ומקווה שתמצאו נחת ונחמה זה בזה ליאת

יש לנו שתי בנות מדהימות, בנות 3.5 ו2.5 . לאחרונה הבת הקטנה החלה להתנהג לידנו כאילו היא תינוקת ולא מוכנה להפסיק עם זה. יתרה מכך, היא חושבת שהיא האחיינית שלה שנולדה לפני מס' חודשים וקוראת לעצמה בשמה ודורשת שייקראו לה כך. בנוסף נראה שהיא גם חווה מעין משבר גיל התבגרות עם התקפי זעם ואי-מוכנות לשתף פעולה עם נסיונות לדובב אותה מה היא צריכה/רוצה. יש לציין כי בגן לפי דיווחים שקיבלנו היא מתנהגת בסדר גמור עם שאר הילדים והגננות ושזה התנהגות ידועה על מנת למשוך תשומת לב. תשומת לב היא תמיד קיבלה ומקבלת, לעתים אף יותר מאחותה הגדולה למרות שאנו משתדלים שתמיד הן תקבלנה יחדיו מתנות והפתעות שלא תשרור קינאת אחים. מילא אם אלו היו רק התקפי זעם שלפי הבנתי שכיחים בגיל זה, אבל החיקוי שלה את אחייניתה ואי רצונה "לחזור להיות עצמה" מדיר שינה מעיניי וגורם לא אחת לחיכוכים ובעיות של עמידה בזמנים שלהן בגן ושלנו בעבודה. האם זו התנהגות צפויה או שמא יתכן ויש לנו בעיה לא קלה ויתכן ממושכת?

אלון שלום כאשר נכנס תינוק חדש למשפחה הוא משנה את כל המערך המשפחתי וכן את מארג היחסים במשפחה. ביתך כנראה הייתה התינוקת הקטנה שכולם היו סביבה (סבים/ סבתות/ דודים ודודות..), נהנתה מתשומת לב מיוחדת על עצם היותה התינוקת במשפחה והנה באה תינוקת אחרת וגזלה את מקומה ומעמדה. ביתך מנסה היום למצוא את מקומה החדש במשפחה. היא כבר לא התינוקת אבל היא גם לא הגדולה ביותר. אני מציעה לא להתרגש יתר על המידה מהתנהגותה זו. בהחלט יש לשדר לה אמפתיה למצב, כלומר להגיד לה:" אני יודע שאת רוצה להיות כמו... התינוקת ואולי גם קצת קשה לך ,אבל את כבר קצת גדלת ואני תמיד אוהב אותך, גם שאת גדולה וגם שאת קטנה". כדאי, לדעתי, לא לייחס חשיבות מרובה להתנהגותה אלא לתת לה את תשומת הלב ולהדגיש את ייחודה כגדולה ולא תינוקת. (את יכולה לאכול גלידה והתינוקת עדיין לא..) בברכה אריאלה זמיר- מנחת הורים

שלום, אני קטנה שלי שתהיה בת שנה מתכננות טיסה לחודשים לצ'ילה למשפחה ובעלי מצטרף באמצע חופשה רק ל3 שבועות זאת אומרת שהיה פרדה של שבועיים וחצי ואז הוא בא ל3 שבועות ושוב פרדה של שבועיים וחצי. רצינו לדעת איך זה ישפיע אליה ועל יחסים עם אבא? תודה

לא פעם נשאלת השאלה מה יהיו ההשלכות על ניתוק של ילד מהורה לזמן מסויים. זו שאלה אשר לדעתי קצת קשה לתת עליה תשובה אחת. תלוי בגיל הילד, תלוי במשך הזמן ותלוי גם באפשרויות האחרות אם ישנן כאלה. אין ספק שהעדרות הורה מחייו של הפעוט לזמן ממושך, משפיעה על היחסים ביניהם, אצל חלק מהילדים זו השפעה לטווח קצר ואצל אחרים זה לטווח ארוך יותר. בכל מקרה כאשר נוצר מצב של ניתוק מאחד ההורים צריך להיות מודעים להשלכות על הילדים, כמו, כעס, חוסר בטחון בנוכחות ההורית, המשך התנתקות של הילד מההורה. אני יוצאת מנקודת הנחה שאין לכם ברירה אחרת והניתוק מהאבא הוא הרע במיעוטו ואני מציעה לקחת תמונה/ תמונות של הילדה עם אבא ולהראות לה אותן במהלך הזמן בו הוא לא נוכח. כמו כן אפשר להקליט אותו כשהוא מדבר אליה ולהשמיע לה את קולו. היום בעידן הטלפונים החכמים אפשר לצלם ולהקליט בקלות רבה. נסיעה טובה אריאלה זמיר- מנחת הורים

שלום רב, מקווה שתוכלו לעזור לי. בני בן 3.5 חוד' לאחרונה נוספה תוספת חדשה במשפחה - בת 3.5 חוד' בזמן האחרון הבן שלי לא מתנהג טוב בגן- מפריע לילדים ,מרביץ,אגרסבי בלי סיבה, לא מוכן לישון צהריים ומפריע לילדים אחרים. גם בבית קורה שהוא פתאום מסרב להקשיב,מתפרע מרביץ ואף התחיל לדבר לא יפה. למרות שהוא מראה המון חיבה לתינוקת האם הסיבה לשינוי היא קנאה? או משהו אחר? וכיצד ניתן לאבחן זאת?? אנחנו מדברים איתו על ההתנהגות הרעה כל הזמן- שזה לא בסדר וככה לא מתנהגים. יש לומר שאנחנו משבחים אותו כל הזמן כשהוא מתנהג טוב וכן מקשיב , אומרים לו כמה אנחנו אוהבים אותו המון - מחבקים ומנשקים- גם הוא מראה חיבה . תודה

איריס שלום בנך מגיב באופן נורמאלי לחלוטין לשינוי המשפחתי. כאשר מצטרף תינוק חדש למשפחה כל המאזן משתנה. ההורים פתאום צריכים לחלוק את זמנם בין שניים, הילד הגדול יותר חווה "פלישה" מהעולם החיצון לתוך הטריטוריה שלו. אמא פתאום נשארת בבית עם התינוקת והוא צריך ללכת לגן. הוא מביע את מורת רוחו מהעניין כלפיכם מכיוון שאתם "אשמים" בשינוי ולא התינוקת הקטנה עצמה. אני מציעה לגלות יותר אמפתיה למצבו ופחות לגעור ולכעוס. כלומר גם כשהוא כועס או מתנהג באופן אשר לא נראה לכם אפשר להגיד לו "אנחנו מבינים שאתה מאוד כועס ואולי גם קצת קשה לך שאנחנו מתעסקים עם אחותך, אנחנו תמיד תמיד נאהב אותך ותמיד תיהיה הילד שלנו, אך אנחנו לא מסכימים שתרביץ.. סבלנות, סובלנות ועיקביות, הן מילות מפתח בגידול ילדים ובהתמודדויות היומיומית. בהצלחה אריאלה זמיר- מנחת הורים

שלום רב אני סובלת מאו סי די ומתכוונת ללכת לטיפול CBT. ולאחרונה שמתי לב שגם הבן שלי מפתח זאת על ידי כל מיני אמירות של דחפים בלתי נשלטים. אני מאוד חרדה מזה שילד שלי בן ה8 כה קטן סובל מהפרעה מטרידה כזאת. הוא התחיל טיפול בבריאות הנפש מכיוון שאובחן כילד עם בעיות רגשיות וחרדה קלה מלווה באי שקט, סיפרתי להם גם לאחרונה על הדחפים בלתי נשלטים שיש לו... והפסיכיאטרית נתנה לנו מרשם של תרופה, טרם יתחיל טיפול פסיכולוגי. התרופה שנרשמה נקראת " רספרדל" במינון התחלתי של 0.3. אני מאוד חרדה ומתלבטת לגבי תרופה זו.. מכיוון שנאמר לי וגם קראתי בהמון מאמרים שתרופה זו מיועדת יותר לחולי סכיזופרניה וזו תרופה אנטיפסיכוטית. ושיש לה תופעות לוואי מלחיצות..כגון: נמנום, תיאבון מוגבר, ועיוותים בגוף, ושהיא אינה מתאימה כלל לילדים. איך תרופה כזו יכולה לעזור לו?! הוא ילד עם בעיותר רגשיות וקצת או סי די. אבל הוא אינו חלילה אלים או תוקפני או פסיכותי.. אני מיואשת מפחדת שהוא יתחיל עם תרופה כזאת מסוכנת.. חשבתי אולי לפנות להומאופתיה קלאסית עם טיפול פסיכולוגי התנהגותי.. ולשלול את עניין התרופות לילד כזה קטן. אני רק חושבת על זה... אני מתחילה לבכות וגם האו סי די שלי מתגבר מהחרדה בגלל זה.. אשמח אם יש לכם איזושהי עצה או דרך אחרת להציל את המצב... תודה רבה!

שלום רוני, איני רופאה, ולכן הכתובת לשאלתך היא פסיכיאטר ילדים. אוכל להרגיעך ולומר מניסיוני, שרספירדל במינון כה נמוך אכן ניתן לילדים במקרים של הפרעות חרדה, ומביאה להקלה גדולה. תגובות ההורים בדר"כ דומות מאד לאלה שלך, ואפשר להבין זאת. הסבר קצר מאיש מקצוע עליו את סומכת יפזר את חששותייך. בהצלחה ליאת

תינוק בן 13 חודשים. לאחרונה כנראה מחקה תגובת כעס שאולינחשף לה אצל מטפלת קודמת. הוא מדבר גיבריש, אמנם, אך בטון כועס. ואף מלווה זאת בתנועות ידיים נמרצות ואצבע מורה מונפת. לעיתים גם מכה בידו על בד העגלה .... אשמח לעצה איך להכחיד זאת. כאמור הוא כבר לא חשוף לאותה מטפלת :-( מחכה לעצה תודה!

יהלי שלום. ילדים לומדים מהחיים ועל החיים תוך כדי חיקוי התנהגויות של האחר, הן של ילדים אחרים והן של ההורים וכמובן גם הצוות החינוכי אשר אליהם הילד נחשף באופן יומיומי. מדברייך עולה כי המטפלת הקודמת של ילדך לא עמדה בציפיותיך ולא היית מרוצה ממנה. יתכן והוא אכן נחשף להתנהגותה הפחות סובלנית ויתכן שזה גם התנהגות פנימית שלו. לכל ילד יש טמפרמנט ואופי משלו והרבה פעמים הם מתנהגים בצורה כזאת או אחרת ללא קשר לסביבתם הקרובה. ילדים רגישים קולטים הרבה מאוד דברים גם מהסביבה אליה הם נחשפים באופן אקראי( כמו בסופר או קופ"ח..) אני ממליצה לא להתייחס יותר מדי להתנהגותו זו. אם וכאשר אתם מגיבים להתנגותו נסו לעשות זאת על הצד החיובי, כלומר אם הוא "מרביץ" על העגלה אתם יכולים לספק לו צעצוע ליד על מנת שיהיה עסוק בו. כאשר הוא מכה על היד אפשר ללטף לו את היד ולהגיד לו שהוא טוב או חמוד או כל דבר אחר, אך לדעתי חשוב לא להתייחס להתנהגות זו באמירות של "לא עושים/ לא מרביצים... אני בטוחה שככל שתתעלמו מהתנהגות זו היא תיכחד מכיוון שבגיל זה הוא פשוט מחקה התנהגות שראה ולא תמיד מבין אותה. בהצלחה אריאלה זמיר- מנחת הורים

אני ובעלי קיבלנו מתנה מהעבודה נסיעה לחול לשמונה ימים , יש לנו תינוק בן שנה וארבעה חודשים ואנו רוצים להשאירו עם סבא וסבתא , האם יזכור זאת לטווח הארוך? והאם ייגרם לו נזק כתוצאה מכך?

קרן שלום. ההחלטה אם להשאיר ילד למספר ימים ללא הוריו היא תמיד החלטה קשה. הדעות הן חלוקות לכאן ולכאן.חשוב לראות את כל התמונה הכוללת ואז להחליט אם נכון לכם להשאירו לשמונה ימים או לא. דבר ראשון- האם הקשר עם סבא וסבתא הוא כזה שהילד מכיר ויודע את שייכותם? האם אפשר יהיה לשמור לו על סדר היום הקבוע והמוכר לילד? אני לא חושבת שאפשר להגיד למישהו אל תעזוב את הילד אבל אפשר ורצוי לדעת את ההשלכות לעזיבה ותמיד יהיו השלכות . תינוקך נמצא בשלב די חשוב הנקרא "חרדת הנטישה". זהו שלב התפתחותי נורמאלי וחשוב להמשך התפתחותו אך זהו שלב אשר בו חשוב יותר מתמיד לתת לילד את ההרגשה שלא "נוטשים" אותו. עזיבה של ילד בשלב זה ל8 ימים עלולה להיות לו קשה וכמובן גם לכם, בהמשך. עלולים להיות מצבים בהם הילד לא יהיה מוכן לעזוב אותכם (אחרי שתחזרו- אם תסעו) ולו לרגע אחד (כולל הליכה לשרותים). עלולה להיות נסיגה בהרגלי השינה של הפעוט. נסו לראות מה מתאים ביותר לילדכם ולכם ועל סמך זה קבלו את החלטתכם. בברכה אריאלה זמיר- מנחת הורים

יש לי ילד בן שש וחצי אח לתאומה ולילד בן שנתיים. הבעיה שהוא צורח ובוכה מכל דבר שלא לרוחו. חשוב לציין שההתנהגות הזו היא בעיקר בבית. לדוגמא, אני שמה לו אוכל שלא אוהב ישר הוא יצרח ויבכה שזה לא מה שרצה. או אם מאחר לחוג או יום הולדת בגן זה מוציא אותו מאיזון והוא לא מסוגל להשתתף. אם למשל היה חולה יום אחד וצריך לחזור לגן מאוד קשה לו . יישב בצד. אם למשל אני אגיד לו שצריך לסגור טלויזיה או להפסיק לשחק והולכים לישון ישר התגובה בכי. האם את חושבת שכדאי לי לקחת אותו לפסיכולוג ילדים? או שעם הזמן זה ישתפר והוא פשוט עדין ילדותי? חשוב לציין שיש לו המון חברים ושהוא מלא בטחון לידם ושבחוץ הוא פחות יתפרץ ויצעק. תודה 

רוני שלום יש לא מעט ילדים אשר מחסירים יום, או מגיעים באיחור לגן או לכל פעילות אחרת, שקשה להם ברגעים הראשונים להשתלב . זה תלוי באופי של הילד ולדעתי חשוב לתת לכל ילד את הקצב שלו מבלי לנסות לזרז אותו או לתת לו הרגשה שמשהו לא בסדר בו. אפשר להקל עליו ע"י התארגנות בזמן. עדיין חובת ההגעה לגן בזמן חלה על ההורים (לדעתי) מכיוון שבגיל זה הילד עדיין לא הולך לבד ותלוי בהורים. לגבי ההתנהגות שאת מתארת בבית של צרחות ובכי, נראה שהילד מספיק חכם ויודע ללחוץ על הנקודות הרגישות שלכם וכך הוא מפעיל אותכם ויתכן שכך גם משיג (בחלק מהמקרים) את רצונו. כדאי להתעלם מצרחותיו ובכיו ולהמשיך לעמוד על דרישותיכם מבלי לתת יותר מדי חשיבות לבכי ולצעקות. הייתי ממליצה לקבל הדרכה הורית אם זה אצל פסיכולוג ואם זה ע"י מנחת הורים. בהצלחה אריאלה

פורום יקר, כנראה שבלי לנוח קצת אי אפשר, ולכן גם אני יוצאת מעתה לחופשה בת שבועיים, בה אעדר מכאן. כדי לא להישאר לגמרי לבד, אני מזמינה אתכם להיעזר אלה באלה, ולנסות לשתף, להיתמך ולהקשיב זה לזה. אחזור בעוד שבועיים, ביום ראשון, ה-19.8.2012 נסו לא להציף את הפורום בשאלות, ולהיעזר במומחים האחרים באתר זה. מאחלת לכולכם אוגוסט קריר ונעים ליאת.

מקווה שתהיה לליאת חופשה מהנה. היא אישה חמודה, שעוזרת מעל ומעבר, ובהתנדבות.

שלום רב! בת42 אמא לשני ילדים בני תשע וחצי ושמונה. בני ילד מחונן אמור להשתתף בתחרות/אליפות בחו"ל. בעלי אמור לנסוע איתו אך אני מוטרדת מאוד מכך כי בני לא יאכל כמו שצריך ישן וכו ומהתחרות הקשה עצמה לכן אני מעוניינת גם לנסוע לחול איתם. במקביל בתי בת ה=- 8 מכיון שלא ניתן לצרף אחים לתחרות תאלץ להישאר עם אמי. יש לציין כי היא בקשר מצויין איתה, הם מבלות יחדיו, נהנות מאוד וכיף לה מאוד אצל הסבתא. אולם אני מוטרדת מכך כי בתי עלולה לפתח חרדת נטישה למרות שלבטח נדבר מספר פעמים ביום בטלפון או בסקייפ (משך התחרות לשבועיים בחודש נובמבר הקרוב). יהיה לי קשה מאוד לתת לבעלי לנסוע עם הבן לבד לארץ זרה ומצד שני יהיה לי גם קשה להשאיר את בתי כאן אבל מכיוון שאני יודעת שהיא תשתעמם שם בין היתר אז חשבתי על אופציה זו. מה דעתך? האם שבועיים נחשב לפרק זמן ארוך? האם בגיל זה עלולים לפתח חרדת נטישה? אנא תשובתך שרית

שלום שרית, אני מבינה שעפ"י השקפת העולם שלך, אבא אינו מסוגל לדאוג לילד שלו, ויתכן מצב שהילד יישאר רעב, עייף ומוזנח בהיעדרך. בעיני זו עמדה בעייתית, הגוזרת עלייך שיעבוד תמידי ומוטרדות אין סופית. אחרי הכל, לא תמיד תוכלי להישאר מחוברת לילדים שלך ולדאוג לכל צרכיהם. מתישהו תצטרכי ללמוד לסמוך קצת גם על האחרים, ונדמה לי שהנסיעה לתחרות יכולה להיות עבורך ניסיון מצויין- תני לבנים ליהנות מהביחד ה'גברי' שלהם, והישארי עם בתך בבית. בעיני, פרידה בת שבועיים מהילדה שלך (גם אם אינה בעלת פוטנציאל מזיק לטווח הארוך) תהיה לה קשה יותר בהשוואה לילד שלך שייסע עם אבא. מציעה לך לנסות להתמודד עם חרדות הנטישה שמתעוררות אצלך. :-)) מה את אומרת? בהצלחה בכל האתגרים, התחרויות, ובכלל ליאת

הי, מעולם לא נעזרתי בטיפול פסיכולוגי לי או לילדיי. אני שוקלת לתת לבת שלי שיחות עם פסיכולוג. השאלה היא כיצד זה מתנהל? מדובר בילדה בת 8. האם הפסיכולוג מחוייב לדווח לי מה קורה ומה נאמר בפגישות בצורה שקופה ? או שישנה טענה של שמירה על פרטיות הילדה? (מדובר בשמירה נגד ההורים, כן...?)וכמובן הבקשה היא לא לשאול את הילדה מה היה בפגישות כדי לא לפגוע בתהליך? נשמע לכם הגיוני כשמדובר בילדים כאלו קטנים ? אשמח לתשובה של ליאת ושלכם הגולשים מנסיונכם. תודה רבה!

שלום גל, אני נוהגת לפתוח את הנושא בשיחת ההיכרות, רצוי במפגש הראשון עם הילד ובנוכחות ההורה: ככלל, על התכנים העולים בחדר חל חיסיון מלא *ברמת התוכן*. אני מדגישה בפני הילד והוריו שאפגש גם עם ההורים, ואשתף אותם במצבו הכללי של הילד. אני חוזרת ומדגישה בפני הילדים (במיוחד הצעירים יותר) שבניגוד אלי, הם רשאים לשתף את ההורים בכל המתרחש בחדר, כרצונם. בדר"כ, הילדים מתירים לי לשתף את ההורים, ואף רואים בי שגרירה המייצגת אותם ופועלת למענם מול ההורים. במקרים אחרים, הם מתירים למסור להורים רק חלק מהמידע, וגם זה בסדר. ההורה רשאי כמובן להזמין את הילד לשתף, אך לא ללחוץ או לחפור מול התנגדותו. זה, אגב, נכון תמיד ולא רק כשמדובר בטיפול :-) בהצלחה ליאת

שלום. הבת שלי בת 6.5 והיא התחילה לאחרונה לאונן. היא מגדירה את הצורך הזה בצורה כל כך בוגרת - "כשאני מתרגשת אני נוגעת בפיפי וזה עושה לי טוב ומרגיע אותי". לא יאומן... אני יודעת שאוננות בגיל זה מקובלת אצל ילדים אבל היא עושה את זה כל יום. היא יודעת שזה רק כשהיא לבד ובחדר שלה והיא אכן מאוננת לפני השינה, אבל שאלתי היא לגבי התכיפות. האם זה יותר מדי בשבילה כל יום? האם עליי לכוון אותה להתנהג אחרת בנושא? תודה.

שלום שרון, כל עוד הפעילות נעשית בפרטיות ולא ע"ח פעילויות היומיום, אין צורך להתערב/לדאוג/לטפל בנושא. שיהיה לבריאות ליאת