פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

תינוק בן 13 חודשים. לאחרונה כנראה מחקה תגובת כעס שאולינחשף לה אצל מטפלת קודמת. הוא מדבר גיבריש, אמנם, אך בטון כועס. ואף מלווה זאת בתנועות ידיים נמרצות ואצבע מורה מונפת. לעיתים גם מכה בידו על בד העגלה .... אשמח לעצה איך להכחיד זאת. כאמור הוא כבר לא חשוף לאותה מטפלת :-( מחכה לעצה תודה!

יהלי שלום. ילדים לומדים מהחיים ועל החיים תוך כדי חיקוי התנהגויות של האחר, הן של ילדים אחרים והן של ההורים וכמובן גם הצוות החינוכי אשר אליהם הילד נחשף באופן יומיומי. מדברייך עולה כי המטפלת הקודמת של ילדך לא עמדה בציפיותיך ולא היית מרוצה ממנה. יתכן והוא אכן נחשף להתנהגותה הפחות סובלנית ויתכן שזה גם התנהגות פנימית שלו. לכל ילד יש טמפרמנט ואופי משלו והרבה פעמים הם מתנהגים בצורה כזאת או אחרת ללא קשר לסביבתם הקרובה. ילדים רגישים קולטים הרבה מאוד דברים גם מהסביבה אליה הם נחשפים באופן אקראי( כמו בסופר או קופ"ח..) אני ממליצה לא להתייחס יותר מדי להתנהגותו זו. אם וכאשר אתם מגיבים להתנגותו נסו לעשות זאת על הצד החיובי, כלומר אם הוא "מרביץ" על העגלה אתם יכולים לספק לו צעצוע ליד על מנת שיהיה עסוק בו. כאשר הוא מכה על היד אפשר ללטף לו את היד ולהגיד לו שהוא טוב או חמוד או כל דבר אחר, אך לדעתי חשוב לא להתייחס להתנהגות זו באמירות של "לא עושים/ לא מרביצים... אני בטוחה שככל שתתעלמו מהתנהגות זו היא תיכחד מכיוון שבגיל זה הוא פשוט מחקה התנהגות שראה ולא תמיד מבין אותה. בהצלחה אריאלה זמיר- מנחת הורים

אני ובעלי קיבלנו מתנה מהעבודה נסיעה לחול לשמונה ימים , יש לנו תינוק בן שנה וארבעה חודשים ואנו רוצים להשאירו עם סבא וסבתא , האם יזכור זאת לטווח הארוך? והאם ייגרם לו נזק כתוצאה מכך?

קרן שלום. ההחלטה אם להשאיר ילד למספר ימים ללא הוריו היא תמיד החלטה קשה. הדעות הן חלוקות לכאן ולכאן.חשוב לראות את כל התמונה הכוללת ואז להחליט אם נכון לכם להשאירו לשמונה ימים או לא. דבר ראשון- האם הקשר עם סבא וסבתא הוא כזה שהילד מכיר ויודע את שייכותם? האם אפשר יהיה לשמור לו על סדר היום הקבוע והמוכר לילד? אני לא חושבת שאפשר להגיד למישהו אל תעזוב את הילד אבל אפשר ורצוי לדעת את ההשלכות לעזיבה ותמיד יהיו השלכות . תינוקך נמצא בשלב די חשוב הנקרא "חרדת הנטישה". זהו שלב התפתחותי נורמאלי וחשוב להמשך התפתחותו אך זהו שלב אשר בו חשוב יותר מתמיד לתת לילד את ההרגשה שלא "נוטשים" אותו. עזיבה של ילד בשלב זה ל8 ימים עלולה להיות לו קשה וכמובן גם לכם, בהמשך. עלולים להיות מצבים בהם הילד לא יהיה מוכן לעזוב אותכם (אחרי שתחזרו- אם תסעו) ולו לרגע אחד (כולל הליכה לשרותים). עלולה להיות נסיגה בהרגלי השינה של הפעוט. נסו לראות מה מתאים ביותר לילדכם ולכם ועל סמך זה קבלו את החלטתכם. בברכה אריאלה זמיר- מנחת הורים

יש לי ילד בן שש וחצי אח לתאומה ולילד בן שנתיים. הבעיה שהוא צורח ובוכה מכל דבר שלא לרוחו. חשוב לציין שההתנהגות הזו היא בעיקר בבית. לדוגמא, אני שמה לו אוכל שלא אוהב ישר הוא יצרח ויבכה שזה לא מה שרצה. או אם מאחר לחוג או יום הולדת בגן זה מוציא אותו מאיזון והוא לא מסוגל להשתתף. אם למשל היה חולה יום אחד וצריך לחזור לגן מאוד קשה לו . יישב בצד. אם למשל אני אגיד לו שצריך לסגור טלויזיה או להפסיק לשחק והולכים לישון ישר התגובה בכי. האם את חושבת שכדאי לי לקחת אותו לפסיכולוג ילדים? או שעם הזמן זה ישתפר והוא פשוט עדין ילדותי? חשוב לציין שיש לו המון חברים ושהוא מלא בטחון לידם ושבחוץ הוא פחות יתפרץ ויצעק. תודה 

רוני שלום יש לא מעט ילדים אשר מחסירים יום, או מגיעים באיחור לגן או לכל פעילות אחרת, שקשה להם ברגעים הראשונים להשתלב . זה תלוי באופי של הילד ולדעתי חשוב לתת לכל ילד את הקצב שלו מבלי לנסות לזרז אותו או לתת לו הרגשה שמשהו לא בסדר בו. אפשר להקל עליו ע"י התארגנות בזמן. עדיין חובת ההגעה לגן בזמן חלה על ההורים (לדעתי) מכיוון שבגיל זה הילד עדיין לא הולך לבד ותלוי בהורים. לגבי ההתנהגות שאת מתארת בבית של צרחות ובכי, נראה שהילד מספיק חכם ויודע ללחוץ על הנקודות הרגישות שלכם וכך הוא מפעיל אותכם ויתכן שכך גם משיג (בחלק מהמקרים) את רצונו. כדאי להתעלם מצרחותיו ובכיו ולהמשיך לעמוד על דרישותיכם מבלי לתת יותר מדי חשיבות לבכי ולצעקות. הייתי ממליצה לקבל הדרכה הורית אם זה אצל פסיכולוג ואם זה ע"י מנחת הורים. בהצלחה אריאלה

פורום יקר, כנראה שבלי לנוח קצת אי אפשר, ולכן גם אני יוצאת מעתה לחופשה בת שבועיים, בה אעדר מכאן. כדי לא להישאר לגמרי לבד, אני מזמינה אתכם להיעזר אלה באלה, ולנסות לשתף, להיתמך ולהקשיב זה לזה. אחזור בעוד שבועיים, ביום ראשון, ה-19.8.2012 נסו לא להציף את הפורום בשאלות, ולהיעזר במומחים האחרים באתר זה. מאחלת לכולכם אוגוסט קריר ונעים ליאת.

מקווה שתהיה לליאת חופשה מהנה. היא אישה חמודה, שעוזרת מעל ומעבר, ובהתנדבות.

שלום רב! בת42 אמא לשני ילדים בני תשע וחצי ושמונה. בני ילד מחונן אמור להשתתף בתחרות/אליפות בחו"ל. בעלי אמור לנסוע איתו אך אני מוטרדת מאוד מכך כי בני לא יאכל כמו שצריך ישן וכו ומהתחרות הקשה עצמה לכן אני מעוניינת גם לנסוע לחול איתם. במקביל בתי בת ה=- 8 מכיון שלא ניתן לצרף אחים לתחרות תאלץ להישאר עם אמי. יש לציין כי היא בקשר מצויין איתה, הם מבלות יחדיו, נהנות מאוד וכיף לה מאוד אצל הסבתא. אולם אני מוטרדת מכך כי בתי עלולה לפתח חרדת נטישה למרות שלבטח נדבר מספר פעמים ביום בטלפון או בסקייפ (משך התחרות לשבועיים בחודש נובמבר הקרוב). יהיה לי קשה מאוד לתת לבעלי לנסוע עם הבן לבד לארץ זרה ומצד שני יהיה לי גם קשה להשאיר את בתי כאן אבל מכיוון שאני יודעת שהיא תשתעמם שם בין היתר אז חשבתי על אופציה זו. מה דעתך? האם שבועיים נחשב לפרק זמן ארוך? האם בגיל זה עלולים לפתח חרדת נטישה? אנא תשובתך שרית

שלום שרית, אני מבינה שעפ"י השקפת העולם שלך, אבא אינו מסוגל לדאוג לילד שלו, ויתכן מצב שהילד יישאר רעב, עייף ומוזנח בהיעדרך. בעיני זו עמדה בעייתית, הגוזרת עלייך שיעבוד תמידי ומוטרדות אין סופית. אחרי הכל, לא תמיד תוכלי להישאר מחוברת לילדים שלך ולדאוג לכל צרכיהם. מתישהו תצטרכי ללמוד לסמוך קצת גם על האחרים, ונדמה לי שהנסיעה לתחרות יכולה להיות עבורך ניסיון מצויין- תני לבנים ליהנות מהביחד ה'גברי' שלהם, והישארי עם בתך בבית. בעיני, פרידה בת שבועיים מהילדה שלך (גם אם אינה בעלת פוטנציאל מזיק לטווח הארוך) תהיה לה קשה יותר בהשוואה לילד שלך שייסע עם אבא. מציעה לך לנסות להתמודד עם חרדות הנטישה שמתעוררות אצלך. :-)) מה את אומרת? בהצלחה בכל האתגרים, התחרויות, ובכלל ליאת

הי, מעולם לא נעזרתי בטיפול פסיכולוגי לי או לילדיי. אני שוקלת לתת לבת שלי שיחות עם פסיכולוג. השאלה היא כיצד זה מתנהל? מדובר בילדה בת 8. האם הפסיכולוג מחוייב לדווח לי מה קורה ומה נאמר בפגישות בצורה שקופה ? או שישנה טענה של שמירה על פרטיות הילדה? (מדובר בשמירה נגד ההורים, כן...?)וכמובן הבקשה היא לא לשאול את הילדה מה היה בפגישות כדי לא לפגוע בתהליך? נשמע לכם הגיוני כשמדובר בילדים כאלו קטנים ? אשמח לתשובה של ליאת ושלכם הגולשים מנסיונכם. תודה רבה!

שלום גל, אני נוהגת לפתוח את הנושא בשיחת ההיכרות, רצוי במפגש הראשון עם הילד ובנוכחות ההורה: ככלל, על התכנים העולים בחדר חל חיסיון מלא *ברמת התוכן*. אני מדגישה בפני הילד והוריו שאפגש גם עם ההורים, ואשתף אותם במצבו הכללי של הילד. אני חוזרת ומדגישה בפני הילדים (במיוחד הצעירים יותר) שבניגוד אלי, הם רשאים לשתף את ההורים בכל המתרחש בחדר, כרצונם. בדר"כ, הילדים מתירים לי לשתף את ההורים, ואף רואים בי שגרירה המייצגת אותם ופועלת למענם מול ההורים. במקרים אחרים, הם מתירים למסור להורים רק חלק מהמידע, וגם זה בסדר. ההורה רשאי כמובן להזמין את הילד לשתף, אך לא ללחוץ או לחפור מול התנגדותו. זה, אגב, נכון תמיד ולא רק כשמדובר בטיפול :-) בהצלחה ליאת

שלום. הבת שלי בת 6.5 והיא התחילה לאחרונה לאונן. היא מגדירה את הצורך הזה בצורה כל כך בוגרת - "כשאני מתרגשת אני נוגעת בפיפי וזה עושה לי טוב ומרגיע אותי". לא יאומן... אני יודעת שאוננות בגיל זה מקובלת אצל ילדים אבל היא עושה את זה כל יום. היא יודעת שזה רק כשהיא לבד ובחדר שלה והיא אכן מאוננת לפני השינה, אבל שאלתי היא לגבי התכיפות. האם זה יותר מדי בשבילה כל יום? האם עליי לכוון אותה להתנהג אחרת בנושא? תודה.

שלום שרון, כל עוד הפעילות נעשית בפרטיות ולא ע"ח פעילויות היומיום, אין צורך להתערב/לדאוג/לטפל בנושא. שיהיה לבריאות ליאת

בני היקר בן ה 15 (מתי גיל ההתבגרות יגמר? כבר לא נשארו לי שערות)ביקש ללכת לחופשה בבית מלון בלעדינו. הוא וחבריו כמתנת יום הולדת (כבר קנינו לו מלא מתנות ) אמרתי לו שאני לא מסכימה כי הוא צעיר מידי לחופשות בבתי מלון ללא ליווי הורי. הוא הגיב "כל החברים שלי נוסעים ואני שונא אתכם" מה לעשות? בן זוגי לא מתרגש מהתגובה ואומר שהוא צעיר מידי, מנגד, האם אני טועה? אולי אני סתם אמא פולנייה? מה דעתך? הם אמרו שילכו למלון בתל אביב ממש ליד הבית.. אוף! תודה שאת כאן שירה

שלום שירה, השאלה אינה האם הוא צעיר מדי או לא, אלא כיצד את מכתיבה את המדיניות החינוכית שלך, עומדת מאחריה ולא נכנעת. לכל משפחה יש את ה'אני מאמין' החינוכי שלה, המושפע בין היתר מהשקפת העולם המסורתית/תרבותית, ומהשפעות חברתיות. אוכל לומר לך, כאם ולא כפסיכולוגית, שאני מזדהה איתך בנושא זה, וסבורה שאפשר בהחלט לחכות עם סוג הבילוי הזה. עם זאת, אני מאמינה שיש הורים אחרים שאינם חושבים כך. הורות טובה נמדדת, בין השאר, ביכולת להציב גבולות, לעדכן אותם במידת הצורך בהתאם לנסיבות, ולהנחיל ערכים, עמדות ותפיסות עולם גם בנוגע לתרבות הבילוי והפנאי. לא תמיד זה הולך על מי מנוחות, ולפעמים עלינו להתעקש. מקווה בשבילך שתצליחו לסיים את גיל ההתבגרות בשלום, וששארית שערותיך ישרדו גם הן. :-) ליאת

יש לי ילד בן 12 עם תסמונת אספרגר בתפקוד מאוד גבוה וילדה בת 4 נוירוטיפיקלית. הילד מאוד מפותח, גבוה מאוד ביחס לשאר הילדים בני גילו, משוער במפשעה ובבית השחי. היום לאחר שהות שקטה של שניהם בחדר, שאלתי אותם מה עשו והילד סיפר שראו סרט יחד, דבר שהפתיע אותי כי לרוב הם משתוללים ברעש ומשחקים בפראות (הוא מתנהג הרבה פעמים כמו ילד קטן)... הילדה לעומת זאת אמרה בתגובה שהוא אמר לה לשבת לו על הבולבול (אני מספרת את זה בשפתה) ושהוריד את התחתונים שלו והראה לה את הבולבול, היא אמרה לו שזה אסור (אנחנו מדברים איתה הרבה על הנושא של הפרטיות)... מאוחר יותר היא סיפרה לי שהוא גם התחכך בה (היא הראתה זאת בתנועות). הילד מיד התגונן ואמר שהיא משקרת ועשה דרמה גדולה מזה שאני נוטה לקחת את הצד שלה (מאוד כעסתי עליו כששמעתי את זה)... עכשיו, אחרי כארבע שעות מהסיטואציה הוא ממשיך לדבר סביב העניין ונראה שהוא מתחיל לקלוט שמה שעשה לא בסדר ואולי אפילו היה רוצה להחזיר את הגלגל אחורה. אני נסערת ולא יודעת איך להתמודד... גם בגלל העובדה שזה לא ילד רגיל (גם אם הוא קרוב מאוד לנורמה מבחינה תפקודית וקוגניטיבית, הוא עדיין על הרצף האוטיסטי) וגם בגלל שאני עצמי הייתי קורבן להתעללות מינית והדברים השאירו בי צלקות, שלא לדבר על זה שהעולם לא טופל בצורה מקצועית והאמת היא שאפילו אמא שלי לא יודעת על זה. אני עומדת לשוחח איתו על הנושא של ההתבגרות המינית (היה נראה כאילו הוא מאוד מתבייש בנושא, נזהר שלא לראות אותי ערומה ולהיפך, מתבייש מאוד כשמראים סצינות נשיקה בסרטים וכו'...לא חשבתי כלל שזה מה שמחכה לי)... וכמו שציינתי נראה שהוא לקח את זה מאוד קשה ומתייסר, אבל אני לא שקטה, גם מבחינת ההשפעה של האפיזודה הזו על הילדה הקטנה... וגם מבחינת מה הלאה? האם באמת הפנים? האם נצטרך לחיות בחשש מעכשיו? האם כדאי לפנות לאיש מקצוע לשיחה משפחתית סביב זה? אני די אבודה, גם כי אני עצמי לא יודעת מה עושים... המון תודה!

שלום רב, כמו שאת ודאי יודעת היטב, ילדי "הספקטרום" נזקקים לליווי והכוונה בעיקר סביב הבנה ויישום של הקונבנציות החברתיות והבינאישיות. בנך הגיע לגיל ההתבגרות, ולמרות הפיזיולוגיה המפותחת שלו, יכולת ההבנה והשליטה בדחפים יכולה להיות פגועה או לקויה, ולכן בהחלט יש טעם להיעזר בטיפול התנהגותי, אצל איש מקצוע המיומן בעבודה עם מתבגרים pdd. אל תרגישי אבודה, אלא מכוונת מטרה. יש מה לעשות, ועד אז - כמו תמיד - להשגיח ולהסביר מה מותר ומה אסור. בהצלחה ליאת

שלום ליאת אני סטודנטית וקראתי את התקציר של המאמר : מנדלבאום, ליאת אקסטרבטיות-אינטרוברטיות והתנהגויות תקשורת מילולית ולא מילולית בקבוצה אני זקוקה לו לצורך כתיבת עבודה האם ידוע לך כיצד אפשר למצוא אותו? תודה מאוד מראש שרית

לדעתי מדובר בעבודת תיזה. חפשי בספריית אוני' ת"א.

שלום שרית, העבודה נמצאת במאגר עבודות התזה של אוניברסיטת ת"א. איך, מכולם, דווקא את זאת את צריכה...? בהצלחה ליאת

יש לי ילד אחד בן 3 לפני כשנתיים התגרשתי מבן זוגי, הילד די גדל לתוך הגירושים, לפני כשנה עברתי להתגורר בדרום, כשהאבא נשאר בצפון, מגיע פעם בשבוע ולוקח אותו לסופ"ש כל שבת שלישית, הילד עבר גמילה לפני כחצי שנה, לפני כחודש הילד חזר לעשות צרכים בתחתונים, מסרב בתוקף לשבת על האסלה, בנוסף מגלה עקשנות רבה, והתחיל להרים ידיים בגן ולעיתים גם בבית. ייתכן שכיום הילד התחיל להפנים את נושא הגירושים בין אבא לאמא ומגלה קושי גדול, אשמח לתשובה ממך, תודה נתי.

שלום נתי, ילדי גירושין מהווים קבוצת סיכון לקשת רחבה של בעיות רגשיות, וקבוצת הגיל הצעירה היא הפגיעה ביותר. אחד המנבאים הטובים ביותר של הסתגלות והתאוששות ממשבר הגירושין הוא אופי התקשורת בין ההורים הגרושים, ויכולתו של ההורה המשמורן להציב גבולות באופן עקבי לאורך זמן. לאור מה שאת מתארת, ממליצה לך בחום להיעזר בהדרכת הורים קצרה, שתסייע לך בכלים יעילים להתמודדות עם המצב. באופן אישי נושא הקק פחות מדאיג אותי (זה תמיד עובר בסוף) בהשוואה להתנהגות האלימה, שנושאת עמה פוטנציאל נזק גדול בהרבה. אל תזניחי, וטפלי בקושי כשהוא עוד קטן. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני אמא לילד בן שנתים וחי וילדה בת שמונה חודשים. גרים כרגע בדירה שכורה וישנים באותו חדר כולנו ביחד, בשבוע הבא עוברים בית שלנו, בית גדול עם עוד שני חדרי שינה לילדים. לכל אורך הדרך הייתי בטוחה שאני עושה חדר משחקים אחד וחדר שינה לילדים, אבל הביטחון שלי ברעיון הולך ויורד, אני ובעלי מודאגים כי בני מסוכן לביתי, רק היום שהשכבתי אותם לישון ויצאתי מהחדר הוא טיפס ונכנס לה למיטה היא נבהלה ובכתה ובאתי ונבהלתי עוד יותר, זה יכל להיגמר רע ואני פוחדת, הוא גם מרביץ לה מפריע לה לישון ולעיתים גם מעיר אותה משינה ע"י מכות. חשבנו לשים את התינוקת איתנו כי אני מניקה בלילה והיא קטנה לדעתנו לחדר לבד, אבל פוחדים מה הההשלכות איך הילד יקבל את העניין ואני מבינה אותו גם מילד שרגיל לישון כל חייו איתנו בגלל הנסיבות לעבור לחדר גדול לבד בבית גדול ואמא אבא ואחותו בחדר אחר זה כאילו נידינו אותו. יש עוד אפשרות לעשות שני חדרי שינה מופרדים לילדים , למרות שאני אישית פחות מתחברת לזה כי נורא רוצה שבסופו של דבר יהיהו ביחד בחדר. מה את מציעה?? זקוקה מאוד להכוונה. תודה רבה !!

שלום נויה, עקרונית, אין מניעה שילדים ישנו יחד או בנפרד, כאשר לכל אחת מהאפשרויות יש יתרונות וחסרונות. המצב הרצוי הוא שחדר ההורים נשאר מחוץ לתחום עבור כל הילדים, למעט אולי בחודשי ההנקה הראשונים. כרגע, המעבר לחדר נפרד יכול לעורר אצל בנך התנגדות או קשיי הסתגלות, איתם תצטרכו להתמודד בבוא השעה. תהא החלטתכם אשר תהיה, חשוב שתגבירו את ההשגחה על בתכם התינוקת, ותמנעו פגיעה אלימה בה, ביום או בלילה. יש עבודה! מאחלת לכם הרבה שמחה, נחת ובריאות בבית החדש ליאת

שלום, בני בן 7 וחצי עולה לכיתה ב. אחיו בן 5 וחצי. בני בעל ביטחון עצמי ירוד וגם קצת היסטרי.הוא מתבייש ללכת לחברים ורק קוצה שיבואו אליו, כשמוגש בבריכה ילדים מכיתתו לא ניגש לשחק איתם ונישאר בודד . הוא בטוח שלא רוצים אותו. כששאלתי למה לא ניגש לשכב על המזרון ים על החברים אמר שאין מקום בשבילו. הוא אומר על כל דבר אני שונא את זה . רגיש מאוד וילד טוב רק שלפעמים מציק וניראה לי שזה מביטחונו העצמי הירוד. עצוב לי לראותו בבדידותו בבריכה. הוא נורא רצה לספר למישהוא משהוא ולא היה לו למי. אחיו לעומת זאת מתחבר חופשי עם ילדים אחרים. אני מנסה להתחבר עם אימהות של ילדים בגילו כדי שנעשה דברים יחד אבל לא תמיד מצליחה. גם כשאני מתחברת אז לרב הוא יושב בצד. אומר שהוא שונא כדורגל היום בבריכה פגש ילדה בת של חברה שלי והיא לא התייחסה אליו והיה מאוד בודד למרות שניסיתי לעזור לו להתחבר . מה אפשר לעשות כדי לשחרר אותו ? שיהיה יותר חברותי ופתוח. אני משוחחת איתו המון אבל הוא מאוד שלילי לעולם ולעצמו. מה לעשות ? טיפול פסיכולוגי יקח שנים ואני מחפשת יותר תכלס. תודה אמא דואגת

שלום רב, ראשית אתייחס לסייפא של דברייך - טיפול פסיכולוגי לא חייב להימשך שנים, במיוחד לא כשמדובר בילדים. אדרבא, השיפור בילדים יכול להיות מהיר ודרמטי (גם אם לא תמיד). ולעצם העניין, חשוב לזכור שלא כולנו מתפקדים באופן דומה בזירה החברתית, ויש ילדים שבאופיים עצורים יותר, ביישנים יותר ומעוכבים בתגובותיהם. יש ילדים שטובים יותר ב"אחד על אחד" בהשוואה לתפקודם בקבוצה. במקרה כזה, אפשר לעזור לו במפגשים יזומים (ולהיעזר לצורך כך באימהות אחרות), בחוגים קבוצתיים, אך גם בטיפול פסיכולוגי. כשמדובר בקשיים חברתיים אפשר לשקול גם טיפול קבוצתי (יש כאלה המיועדים לשיפור מיומנויות חברתיות) או טיפול קבוצתי באמנות. בהצלחה ליאת

ביתי בת שלוש ושמונה חודשים, גמולה מגיל שנתיים ושלושה חודשים, ביום בלבד. בלילה ישנה עדיין עם טיטול. בחודשיים האחרונים עושה פיפי במכנסיים כמה פעמים ביום, כשהיא בבית! בגן הכל כרגיל, עושה בשרותים. בתחושה שלי היא עושה "בכוונה". איני מוצאת סיבה לשינוי שחל. יש לנו בן בגיל שנתיים, היחסים טובים, מקבלים המון חום ואהבה, ולא עברנו שום שינוי מיוחד בזמן האחרון מאז החלה לעשות פיפי, אציין שלרוב עושה זאת כשיושבת על הספה, או על פוף בסלון. איני מגיבה בכעס אלא בסבלנות רבה, ושאלתי היא כיצד עלי לנהוג. אציין כי גלי בשנה הבאה תעבור לגן ילדים חדש ושומעת השיחות בנושא, אך מאוד חיובית לגבי כך. כמו כן אבקש לדעת כיצד עלי לנהוג סביב העובדה שעדיין לא גמולה מטיטול בלילה, למרות שכבר גמולה ביום במשך יותר משנה וחצי. על תשובתך בהקדם אודה. תודה מראש, יפעת

שלום יפעת, לא תמיד ניתן להתחקות ולבודד את הסיבות לנסיגה בהרטבה. הסלקטיביות (בבית כן, בגן לא) שוללת את ההסברים הפיזיולוגיים, ומשאירה את הכיוון הרגשי. כרגע, לא הייתי עושה דבר, מלבד אולי לנסות ולתגמל בפרסים קטנים כל אחר-צהריים יבש. אפשר להנהיג טבלת מדבקות, שתזכה אותה במתנה גדולה אחת, או ללכת על פרס יומי. לפעמים השיטה הזאת פותרת עניינים מהר, גם מבלי להבין לעומק מה המקור. את מוזמנת לחזור ולדווח איך הולך. בהצלחה ליאת

2 חברות טובות שמינשקות ומדמות תנוחות סקס והן בנות 9-10 אני מכירה את הילדות האלה מהרחוב וראיתי אותן במרחק מסויים כשהן עשו את זה בפארק והן לא ראו אותי איך מיתמודדים אם בעיה כזאת? ואני לא מכירה את הוריהן

שלום נתי, נסי למצוא את האימהות, אולי דרך הורים אחרים, וליידע אותם. ליאת

יש לי ילדה בת 3 ו10 חודשים. עושה פיפי כבר שנתיים בשירותים רגיל בלי בעיה. גמלתי אותה מטיטול לילה לפני כ3 שבועות כמעט ללא בעיה. ורק בקקי יש לנו בעיה ולפי דעתי היא בעיה רגשית ולא פיזיאולוגית. במהלך השנה בגן אפילו פעם אחת היא לא עשתה או ביקשה צל הגננות בגן תמיד מחכה להגיע הביתה ומבקשת טיטול. וזה ממש טקס: אמא תורידי לי את כל הבגדים, תדליקי לי טלויזיה, סגרי את הדלת ואור (במקרה שהיא עושה את זה בחדר שלה). אם עושה בסלון אז מתחבאת אחרי הספה וצועקת עלינו אם אנו מתקרבים לשם שלא נפריע לה. קננינו לה ישבנון וסירים בצבעים שונים ומדרגון עם ישבנון. ישבה כמה פעמים על הסיר בחוסר סבלנות ואחרי כמה דקות –אמא לא בא לי לא יוצא לי מה דעתך הבעיה? איך רצוי לטפל בנושא.

שלום נטלי, מעתיקה למענך תשובה שנתתי לא מזמן לפנייה דומה מאד - הפתרון של טיטול המוחזר לצורך עשיית קקי הוא בעייתי, ובדר"כ הוא תוצאה של שיתוף פעולה בין הילד להורה (שמעדיף להימנע מהתמודדות עם ה'תאונות'). סלקי את הטיטולים מהבית, והודיעי לה שמעתה היא מתבקשת לעשות את צרכיה בדיוק במקום בו היא עושה את הפיפי. הסבירי לה שהקקי אינו חלק הנושר מגופה, אלא תוצר המופרש מן הגוף, ושסילוקו מהגוף מותיר אותה שלמה ובריאה. התכונני לנסיגות או תאונות, ואל תגיבי להן בכעס או בחוסר סבלנות. גם עצירות יכולה להיות חלק מהתהליך, וגם ממנה רצוי לא להיבהל. עזרי לה עם תזונה עתירת סיבים וקווי לטוב. בהצלחה ליאת

שלום. בתי בת 4 ושלושה חודשים. לפני כשבועיים עברו לגור זמנית אצל הוריי (עד למעבר לדירה חדשה). מאותו יום שעברנו היא טוענת שהידיים שלה "דביקיות" מידיי פעם ורצה לשטוף אותם. לאחר השטיפה-אינה מוכנה בשום אופן לנגב במגבת. כמו כן,אינה מוכנה לתת לי יד,מוכנה שאני אחזיק לה באמה אך לא בכף היד בטענה שהידיים שלי דביקות. חשוב לציין שהגננת טוענת שלא נתקלה בתופעה זו בגן. ומלבד שהזכרתי לעיל היא נוגעת בחול,בצבעי גועש וכו בלי שום בעיה.. מה עליי לעשות? עד עתה נקטתי בהתעמלות. פשוט נותנת לה לשטוף ידיים בכל פעם שהיא טוענת שהידיים שלה דביקות, לא מנגבת לה ידיים ולא נותנת לה יד. האם להמשיך כך?ממה נובע? תודה רבה

שלום תמר, לא ברור לי עד הסוף מה קורה לה - האם מדובר בפעולה כפייתית (היכולה לבוא כניסיון להשיג שליטה במציאות שנתפסת כאוטית), או בסוג של רתיעה ש'נלמדה' בעקבות אירוע לא נעים, או אולי בסוג של רגישות (אולי מגע הידיים המזיעות מרתיע אותה). יהיו הסיבות אשר יהיו, כרגע הייתי מניחה לזה לזמן מה. אם התופעה תימשך גם בעוד מס' שבועות, אפשר יהיה להתייעץ שוב, לבחון טוב יותר את האפשרות של חרדה, ולשקול התערבות טיפולית. בברכה ליאת

הי, ליאת יש לי בת אחת בת 3.5 ואני נמצאת בחודש התשיעי להריוני. בזמן האחרון (חודש) קיבלתי דיווחים מהגן כי בתי מגיבה בבכי לכל דבר: ילד שלקח לה, מישהו שהציק לה, משהו שהיא לא רוצה - ישר גורר בכי בלי שום ניסיון מצידה לדבר ולספר מה קרה. הגננות בהחלט מעודדות אותה לדבר ולספר במקום לבכות, אך זה לא עוזר. גם בבית שמתי לב שהיא משתמשת בבכי הרם כתגובה לדברים שהיא לא מקבלת או שלא מוצאים חן בעיניה. כמובן שאני לא "נכנעת" ולא נותנת לה את מה שהיא רוצה רק כדי שייפסק הבכי וגם לא נכנסת איתה לעימותים. אני מדברת איתה ברוגע ומסבירה לה שרק כאשר היא תרגע ותאמר לי מה היא רוצה מבלי לצרוח, אוכל להקשיב ולעזור לה. אני זוכרת תקופה כזו גם בתחילת ההיריון, כאשר הרגשתי מאוד לא טוב ולא יכולתי להיות זמינה עבורה כמו בדר"כ. יכול להיות שזה קשור לסוף ההריון שלי, לחוסר היכולת שלי להתנהל, פיזית, כתמול-שלשום, לעובדה שמשהו חדש עומד לקרות? ואם לא, ממה זה נובע לדעתך? כיצד להתנהג איתה? אני ממש רוצה להקל עליה....

שלום רות, אני נוטה לחשוב שילדים כה קטנים לא ממש מבינים את משמעותו של ההריון והלידה, ולא מודעים (מראש) למידת השפעתם על חייהם. הגיוני יותר להניח שהם מגיבים להתנהגות של הוריהם, כפי שהרגשת היטב בראשית ההריון. בכי בלתי פוסק מעיד ככל הנראה על קיומם של תגמולים ישירים או עקיפים, כמו למשל תשומת לב יתרה והתעסקות בה. מפאת גילה הצעיר, קשה להמליץ על התעלמות מוחלטת, אך רצוי להגביר את המודעות לתגובות שלך, ולצמצם למינימום את הרווחים הפוטנציאליים להם היא זוכה דרך הערוץ הזה. נסי להימנע מלחשוב עליה כעל מסכנה או סובלת, וזה כשלעצמו ייקל עלייך להישאר עניינית מול הבכי. מאחלת לך לידה קלה ומהירה, והסתגלות זריזה למציאות החדשה ליאת

יש לי שני ילדים בני 4 ו 6 הקטן נוגע לעצמו בפין הרבה ולפעמים הוא נכנס לחדר (לאחר שהסברנו שאי אפשר בפני אנשים) מתפשט ומתחיל לשחק עם הפין האם זה בסדר ? האם צריך להגביל אותו שלא יפתח גירוי מיני והדבר יעבור לעוד מסגרות. אגב הוא מתקלח עם אחיו הגדול והם היו מנסים לגעת אחד לשני אך לאחר שהסברנו נדמה לי שלא.השאלה גם עד איזה גיל מקלחת משותפת היא בסדר? הנגיעות של הקטן מפריעות לי בעיקר כי אני לא ראיתי הגדול עושה דבר כזה גם נראה לי הגדול פחות מגורה מינית בכלל האם יש מה לבדוק בעיין

שלום רב, המשיכי להדגיש שאוננות היא פעילות המותרת רק בפרטיות. אם את יודעת על נגיעות הדדיות, עצרי את המקלחות המשותפות. הסבירי שמגיל מסוים, העירום מפסיק להיות מקובל, אפילו בתוך המשפחה. בשמחות ליאת

שלום לאחרונה עברנו לישוב קטן, בני אמור לעלות לכיתה א, בשבוע הראשון הסתגלותו בגן נראתה בסדר עם קצת קשיים, בשבוע השני חלה התאוששותילדים רצו לבוא אליו וכדו' אך בשבוע השלישי , כנראה בעקבות: 1. חזרתו של ילד דומיננתי ותחרותי מחו"ל 2. הבנים שמו לב שבני יכול לל"התחרות" על אותה נישה בני סופג ריקושטים נוראיים של דחייה איך שהוא נכנס לגן הם מסיתים את כל הילדים נגדו אף אחד לא רוצה לבוא אלינו שלא לדבר על להזמין אליו בני בתגובתו נסוג לאחור, לא מדבר איתנו על זה מנסה להראות שהכל בסדר, עוד שבועיים נגמר הגן, מתחיל כיתה א ואז לא באמת תהיה מסגרת שתוכל לטפל בזה מול החבורה הזו בנוסף בעלי רגוע וטומן ראשו בחול שהכל בסדר, והוא חושב שזה בסדר שבגילו [6] הוא לא מוזמן ולא מזמין [בעקבות זאת,,,] - הילדים שבאו בשבוע הראשון באו רק מסקרנות ההאם לדבר עם ההורים של הילדים שמציקים לבני?

שלום דנה, אם בישוב הקודם בנך היה אהוד ומקובל (ככל שאפשר להיות בגיל 5-6) סביר להניח שיצליח לשחזר את הסטטוס החברתי שלו גם בישוב החדש. אם, לעומת זאת, היו בעיות חברתיות גם קודם - רצוי לבחון מה קורה ומדוע, ולטפל בהקדם, לפני שייווצרו גירעונות תפקודיים ופגיעה בדימוי העצמי. בעיני, ממש לא מזיק לגייס לעזרה אימהות אחרות, אך עיקר המאמץ - בעיני - צריך להיות מופנה לגיוס עזרה ותמיכה מצוות ביה"ס, שיקבל אותו בעוד חודש. בעיני, הכניסה לביה"ס דווקא מעודדת, כי באופן כלשהו עבור כולם זו התחלה חדשה. עד אז, נסי דרך האימהות. אחרי הכל, כדי לא להרגיש בודד, מספיק לפעמים גם פרצוף ידידותי אחד. נסי למקד את המאמצים ביצירת ברית חברית אחת חזקה, ולא בקבוצה כולה. זאת דעתי. בהצלחה ליאת

שלום, אחייניתי בת השנתיים נהגה להסתובב עם מוצץ, בכל פעם, בעיקר כשהיתה עייפה היתה תולשת לעצמה שיערות (ואין לה הרבה) מלפפת סביב המוצץ ואוכלת. כיום הוריה נותנים לה את המוצץ רק בלילה אבל הם שמו לב כי היא ממשיכה גם בלי מוצץ לתלוש ולאכול שיערות. מה עושים? ממה זה נובע? תודה

שלום רב, חפשי באינטרנט מידע על תסמונת 'פיקה', המתאפיינת באכילת חומרים בלתי אכילים. התסמונת מופיעה בדר"כ אצל ילדים בשנת החיים השנייה והשלישית, והיא חולפת בדר"כ מעצמה. יש תיאוריות שונות הנוגעות למקורותיה של ההפרעה, אך בעיני נכון יותר כרגע להתמקד במניעת התופעה, כדי להימנע מפגיעה במערכת העיכול. רופא הילדים הוא כתובת טובה להתחלה, ובהמשך - פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי. בהצלחה ליאת

הייתי היום ברמת גן. חזרתי משם עייף ועצוב. בדרך ראיתי את השלט של אבן יהודה. ונזכרתי בך. וזה עשה לי טוב, כי נכון שאני לא מטופל שלך, ולא מכיר אותך אישית, אבל עצם הידיעה שאת ישנך... ושאם אבקש פעם, אולי אוכל לקבוע איתך שיחה. עצם האפשרות לכך. את יודעת, זה עשה לי משהו טוב בלב. זה הקל על היום הלא פשוט הזה. שלך, עמית.

ליאת, עוד דבר. אני מצטער שכתבתי, פה ושם, בגסות רוח. גם כאן, וגם במקומות אחרים. אשתדל לשמור על רמה נאותה בעתיד. עמית.

שלום עמית, מצטערת שלא יכולתי להגיב מוקדם יותר, ומקווה שבינתיים משהו ב'בלוז' שלך התפוגג, והואר בתקווה ונחמה. המשך להגיע לכאן ככל שתחפוץ, ואולי לסייע קצת בימים שלא אהיה כאן. בהחלט בונה גם עליך ... (פרטים בהמשך) :-) ליאת

שלום רב. ביתי בת 10 ויש לה כל מיני מתחים וחרדות בנוגע ליציאות מהבית לבדה - לחברות / ימיי הולדת / גן שעשועים . לפני כמה זמן שתי חברות מתחו אותה ביום הולדת וכעת לאחת מהן יש יום הולדת והיא רוצה ללכת אך אומרת שהיא לא מסוגלת. היא טוענת שזה בגלל המתיחה היא פוחדת שימתחו אותה שוב. לדעתי זה רק תרוץ מכיוון ששמתי לב שלאחרונה היא ממש לא רוצה לצאת מהבית אם זה בלעדינו ההורים. לדוגמא היא מאוד אהבה לישון אצל הסבתא וכעת היא מאוד רוצה אך מסרבת במידה ומציעים לה. הסרוב מלווה בבכי מכיוון שהיא כן רוצה ללכת היא גם אומרת שהיא מאוד רוצה ללכת אך לא מסוגלת. אני שמה לב שבכל פעם שמציעים לה להתארח היכן שהוא היא ממש נכנסת למתח....היא מאוד רוצה ללכת ולהתארח אך קשה לה מאוד.ניסיתי לדבר איתה אך היא כל הזמן אומרת "את לא מבינה איך אני מרגישה" מה אני יכולה לעשות? בקשר ליום ההולדת שתערך בבריכה אמרתי לה שהיא לא חייבת ללכת אך שלדעתי כדאי לה להתגבר על החרדה כי במידה והיא תלך היא בטוח תהנה וזה יוכיח לה שהיא סתם היתה במתח ואם לא היא סתם תפסיד. מה דעתך?

שלום רב, אם החרדות והמתחים מתעוררים רק בהקשרים של מסיבות או שינה מחוץ לבית, אפשר להניח לזה לזמן מה. ברוב המקרים זה חולף מעצמו. יש ילדים שעד לחטיבה והתיכון אינם ישנים מחוץ לבית, ויכולים לחיות עם זה בשלום. לא נעים, לא נורא. אם, לעומת זאת, החרדות הללו יוצרות פגיעה ממשית באיכות החיים, מפריעות לתפקוד היומיומי השוטף, ומובילות למצוקה פסיכולוגית ניכרת, אפשר וכדאי לטפל בזה. הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני, רצוי כזה המתמחה בעבודה קוגניטיבית-התנהגותית. עד אז, מציעה לא להכריח אותה ללכת בכוח. אפשר להציע לה רמות גבוהות יותר של "אמצעי ביטחון" שיגבירו את תחושת השליטה שלה, כמו למשל טלפון, הבטחה שתבואו לקחת אותה ברגע שתרצה, או להביא אותה בשלב מאוחר יותר של המסיבה, לאחר שהחלק ה'מותח' והמלחיץ. בהצלחה ליאת

הבן שלי בן שנה וחמש ונורא קשור לחפץ מעבר דובי שמיכה קטן. הוא נרדם איתו ואוהב אותו נורא. כשהתחיל גן קניתי לו עוד בובה כזאת בדיוק והוא ישן איתה בגן והיא עזרה לו להרגע. הבעיה התחילה כשגיליתי שבגן הם נתנו לו לשחק עם הבובה גם במשך היום כי זה הרגיע אותו וככה הוא אכל. לפני שבוע איבדנו בובה אחת ואין להשיג כאלה יותר בכלל, זה היה ייצור חד פעמי. מאז שבגן הוא משחק איתה הוא התחיל לדרוש ללכת עם הבובה לכל מקום בבית ובחוץ וככה בעצם איבדנו אחת. אם לוקחים לו אותה הוא צורח מבכי וצריך ממש להחביא אותה כשהוא לא שם לב. לישון בלילה עם הבובה נשמע לי בסדר גמור אבל התלות הזאת במשך היום נשמעת לי לא בריאה. מה דעתך? אך אפשר להיפטר מהתלות רק במשך היום? תודה

שלום רב, חפץ המעבר שואב את כוחו המנחם מן הילד עצמו, וכל עוד הילד זקוק לו הוא יוגדר ככזה. כאשר מסתיים תפקידו, ממילא יתרופף הקשר ותתרופף התלות. אין 'לגמול' תינוקות ופעוטות מחפץ המעבר בכוח, וכל ניסיון כזה רק מעצים את רמות המתח ואת ההזדקקות לו. הניחי לזה. בברכה ליאת

שלום רב, אני נמצאת בהליכי גירושין.כבר חודשיים שבעלי לא גר איתנו בבית. יש לי תאומים בני 5 (בן ובת), לאחרונה היה וויכוח ביני לבין בעלי וכנראה שהחליט להתנקם בי דרך הילדים, הוא לא ראה אותם כבר שבוע וחצי! לפני המריבה היה רואה אותם כפעמיים בשבוע. הוא פשוט ניתק קשר , היה מדבר איתם כמעט כל יום בטלפון וכבר שבוע וחצי לא שוחח איתם בטלפון. הילדים התחילו לשאול מה עם אבא, מה אני אמורה להגיד להם? בנוסף, מאז הפרידה הבן חזר לעשות פיפי בלילה והבת שלי משמיעה קולות מהגרון..כשאני שואלת אותה למה היא עושה את הקולות - היא טוענת שהיא "צרודה". האם אני צריכה להעיר לה על הקולות שתפסיק?? האם זאת תופעה שיכולה להיות קשורה בגירושין?מה להגיד לילדיי שאבא שלהם לא בא לראות אותם?

שלום מירב, עצוב, בכל פעם מחדש, לשמוע שילדים שמשלמים מחיר רגשי כבד על המאבקים בין הוריהם. זה תמיד מתסכל, מכעיס ומייאש מאד. אני מאמינה שברוב המקרים אין רק אחראי אחד למצב, ולשני ההורים יש מה לעשות בנדון. כרגע, תוכלי לומר לילדים שאבא אוהב אותם ומתגעגע אליהם, ושאת מקווה מאד שבקרוב יתראו. תני להם לנסות לדבר איתו ישירות (לא דרכך), הביאי אותם להוריו, וגלי נדיבות כלפיו בכל הנוגע למפגשים איתם. הימנעי ממאבקים סביב כסף (או כל עניין אחר) בנוכחות הילדים, והבהירי לו עד כמה הוא חשוב עבור ילדיו. התופעות שאת רואה אצל הילדים בהחלט יכולות להתאים להשערה שלך, ולאותת על רמות גבוהות של מצוקה. חשוב לטפל בזה, או ישירות (טיפול באמנות או במשחק) או בעקיפין (הדרכה הורית). בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 23 סיים צבא לפני כשנתיים, היום עובד במקום מסודר. השאלה שלי היא כזאת: כשהוא נמצא בבית, הוא רק בחדר שלו. יורד למטבח לאכול, חוזר לחדרו. יורד לשתות מיים, חוזר עם הכוס לחדרו. הוא חוזר מהעבודה בשעה 16, אוכל ,נכנס לחדר עד למחרת בבוקר שהוא יוצא שוב לעבודה. הוא כן יוצא ומבלה עם חברים פעמיים בשבוע, כן לפעמים הולך לים, אבל כאשר הוא בבית, הוא לא יושב איתנו בסלון, לא מדבר איתנו, לא משתף אותנו במה שעובר עליו, בחייו הפרטיים. הוא סיים קשר לפני כחודש עם חברה שאיתה הוא יצא שנתיים והיתה בת בית, הוא לא סיפר לנו למה, למרות ששאלנו אותו. אני מציינת שההסתגרות בחדר לא התחילה לאחר הפרידה, אלא ככה הוא תמיד.אנחנו משפחה מאוד חמה ואוהבת, מאוד דואגים לילדינו, ואני לא מבינה למה הוא מתרחק ומתנתק מאיתנו. יש לי נטייה לחפור לילדים שלי ולשפוט אותם או לבקר אותם על מעשיהם כשהם לא נראים לי. האם יכול להיות שהוא פשוט בורח ממני בגלל זה? האם יכול להיות שהוא במצוקה כלשהי? איך אוכל לדעת אם הוא לא משתף אותנו בכלום??? בבקשה עזרה וסליחה על אורך השאלה

שלום רב, מתבגר? מתבגר??? המתבגר שלך הוא אדם מבוגר, בן 23, שכבר הגן על מולדתו, היה במערכת יחסים זוגית למשך שנתיים, ומפרנס את עצמו במקום עבודה מסודר. כיום, הילדים שלנו מאחרים לצאת מבית ההורים, בעיקר משיקולים כלכליים, אך גם כאשר זה כך, חשוב לאפשר להם את המרחב והפרטיות, ולהימנע מלצפות מהם ציפייה כה בלתי ריאלית. אין לך ברירה אלא לכבד כרגע את בחירותיו, ולהימנע מ"לחפור". זה באמת יכול להרחיקו יותר. תוכלי להתעניין בעדינות ולהציע זמינות והקשבה, אם יבחר. זאת באמת אמנות, ובעיני חשוב להתאמן על המיומנות הזו. בהצלחה ליאת

הי ליאת, לפני כמה ימים שמעתי מומחית מייעצת בנושא מגע פיזי בין ילד למבוגר ואומרת שאין לכפות על ילד נשיקה או מגע פיזי של חיבה אם הוא לא מעוניין בכך. הבן שלנו לא חסיד של מגע מיוזמתו. הוא מאוד אוהב חיבוקים ונשיקות אבל רק מאתנו ההורים, מחבר טוב או שניים (כן, הם מתחבקים בבוקר בגן :) ), מסבתא אחת ומדודה אחת, שקרובות אליו. הוא עצמו לא נותן נשיקות וחיבוק מיוזמתו וגם אף פעם לא עודדתי אותו לכך, זה משהו שלדעתי צריך לבוא מבפנים ובאופן טבעי. רק לנו, ההורים, הוא נותן מיוזמתו. הוא לא מאוד מתחבר לסבתא מסוימת שלו. היא תמיד קוראת לו ומבקשת שיבוא לתת חיבוק ונשיקה, כמובן ללא הועיל ומתישהו היא מתעקשת לתפוס אותו ולחבק ולנשק, לא עובר ביקור בלי שהיא סימנה "וי" על העניין הזה. כשהיא מנשקת אותו הוא רק מחכה שזה יעבור כבר, לא צועק או משהו אבל רואים שהוא לא מת על זה. האם זה משהו שדורש את התערבותנו לדעתך? אני לא רוצה שיפתח אנטי למגע פיזי של חיבה באופן כללי. באופן כללי הוא מאוד אוהב מגע ובא אלינו הרבה פעמים ומבקש חיבוק, או שנרים אותו, על אף שאנחנו כל היום רק מחבקים, מרימים, מנשקים ומנשנשים מאהבה. אגב, כבר כשהיה תינוק, כשהעברתי אותו לידיה של גיסה שהוא לא מכיר בגיל 3 (!!!) חודשים הוא פרץ בבכי תמרורים, הרבה לפני שלב חרדת הנטישה... או שאולי זה כבר נושא אחר :) בקיצור, לעניין הסבתא והקרובים-רחוקים האחרים, להתעלם? להתייחס?

שלום רב, גם אני מסכימה מאד עם כך שאין 'לאנוס' ילד למגע כלשהו נגד רצונו, גם כשהוא נעשה מאהבה גדולה וטוהר כוונות. אפשר ללמד את הילד לסרב בנימוס מבלי להעליב ("אני מעדיף שלא תנשקי אותי למרות שאני אוהב אותך מאד, סבתא"), ואפשר גם לעזור לו קצת בעניין הזה, ולבקש מבני המשפחה להתחשב ברגישות שלו. תוכלי להציע להם להביע את אהבתם בדרכים אחרות, כמו שיחה קרובה או כל תשומת לב אחרת שאין בה מגע. לפעמים, כשאין ברירה, אפשר אפילו להמציא איזה "שקר לבן" (יסלח לנו אלוהים) ולדבר על רגישות תחושתית "מטופלת" שתחלוף, יש לקוות, בעתיד. חזקו ואמצו ליאת

יש לנו ילדה בת שש. אני מבקשת להתיעץ לגבי שני דברים דבר ראשון מתעוררת בלילה בבכי ולא מוכנה לישון לבד, דבר שני יש לה מדי פעם התפרצויות זעם למשל אם לדעתה לא מקשיבים לה ודברים כאלה והיא משתוללת ואפילו משתמשת באלימות (מכה בועטת זורקת דברים עלינו וכו). איך גורמים לה להפסיק להשתמש באלימות? תודה!

שלום דליה, כמו שכתבתי כאן לא מזמן, העקרונות ההתנהגותיים בפסיכולוגיה נשענים על הרעיון הפשוט הבא: התנהגויות נוטות להתחזק ולהישנות אם הן מובילות לתוצאה חיובית, והן נוטות להיכחד אם בעקבותיהן מגיעות תוצאות שליליות. התנהגויות בעייתיות של ילדים מחוזקות ומתוגמלות ע"י תשומת הלב שלנו, ע"י הכניעה שלנו לרצונותיהם ("שרק יהיה שקט"), וע"י ההיענות הלא מובחנת שלנו. אסביר. כאשר בתך מתעוררת בלילה בבכי, ובסופו של דבר מוצאת את עצמה מנוחמת על ידכם וישנה יחד איתכם, היא תמשיך לעשות זאת עוד ועוד, כי יש לה תגמול עצום על היקיצות הבוכיות הללו. באופן דומה, כאשר היא מתפרצת ומכה באלימות בתגובה לתסכול, אתם מזכים אותה בתשומת לב רבה, ואולי גם נותנים לה מה שהיא רוצה כדי להימנע מהתקף הזעם הבא. כדי להפסיק זאת, עלינו לעשות שני דברים- 1. להפסיק לתגמל (ישירות או בעקיפין) התנהגויות שליליות. 2. להתחיל לחזק, לתגמל ולשבח התנהגויות חיוביות של שיתוף פעולה בוגר. אני ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה, שתסייע לכם לפעול בסמכותיות יעילה, מבלי להיכנע לדרישות מצד אחד, ומבלי להיכנס למאבקי כוח מצד שני. למשל - לקום אליה בלילה ולסייע לה להירגע במיטתה שלה, מבלי להרשות לה לעבור למיטתכם. או - לא לאפשר לה להכות אתכם בשום מקרה, ולא להיכנע לדרישותיה גם כאשר היא בהתקף זעם אלים. רק לעזור לה להירגע או להמתין בסבלנות שתרגע, ללא ניסיונות לפצות אותה. במקביל, לשבח (ואפילו לתגמל) לילה שלם שבו לא העירה אתכם, או אחה"צ שעברו ללא שום התנהגות אלימה. יש עבודה! בהצלחה ליאת

בתי עוד מעט חוגגת 12, והחלה בחודשים האחרונים לפחד מדברים לא ברורים. כשראתה סרט תיעודי עם חברות על רוחות, החלה לפחד מהן, כששמעה הרצאה על זהירות באינטרנט פיתחה תאוריה כאילו אפשר להפעיל מצלמה דרך האינטרנט גם אם המחשב סגור, ולראותאותה, מפחדת מדברים שקורים בחוץ, מדברים שעלולים לקרות בבית, ולאחרונה בוכה מחוסר אונים בשל כך. לפני כשנה וחצי, בעקבות קשיים חברתיים, עברה טיפול פסיכותרפיה כושל,ואינה מעוניינת כעת לראות פסיכולוג. האם למישהו יש עצה מה ניתן לעשות?

שלום רב, טיפול פסיכולוגי שלא עלה יפה אינו חייב להוציא מכלל אפשרות ניסיון נוסף. לפעמים משהו בחיבור הבינאישי פשוט לא עובד, ולפעמים מה שלא מאפשר התקדמות זו עמדה מתנגדת או לא בשלה של המטופל עצמו. לפעמים הבעיה נעוצה במטפל, שלא הצליח ליצור ולבסס ברית טיפולית 'עובדת'. מה שאת מתארת כאן נשמע כמו התמודדות ממושכת, ולא רק אפיזודה חולפת של פחדים בעקבות סרט. לכן, המלצתי היא להתעקש על ניסיון טיפולי נוסף, תוך שאת מבטיחה לה שלאחר שתיים שלוש פגישות ניסיון היא תוכל להחליט אם להמשיך או לחדול. מקווה שהניסיון השני יהיה מוצלח יותר, ומעודדת אתכם לבחור בקפידה את הגורם המקצועי שייקח על עצמו את משימת התיקון. מניסיוני, כאשר רמת המצוקה גבוהה כ"כ, המוטיבציה להיעזר גדלה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת ביתי בת שנתיים וחצי, נגמלה במהלך 4 חודשים אחרונים, כלומר לא עשתה פיפי בתחתונים, אלא בשירותים. בחודש האחרון, יש נסיגה, היא עושה על עצמה, על הספה, מיטה וכו'. אני צריכה ללדת ומרגישה שזה קשור מאוד.הילדה לא מוכנה לשמוע על התינוק,ניסיתי קצת לשוחח איתה בניסיון להרגיע, אך הנחתי לזה לאור התנגדותה (איך שאני מתחילה היא עושה פיפי על עצמה) אני לא אומרת לה כלום, רק מנקה. עד עכשיו בגן היא היתה מתאפקת, אך בבית לא . בזמן האחרון גם בגן היא עושה על עצמה. מה ניתן לעשות כדי לעזור לה? גם מבחינת ההתמודדות עם הלידה וגם לעודד אותה להתאפק עד השירותים. האם זה שלב שכדאי לתת פרסים בכל פעם שהיא מתאפקת? תודה

שלום נורית, לעיתים, מה שנראה כמו נסיגה, הוא עדיין חלק מההרטבה הראשונית, שהיא חלק מתהליך הגמילה. יש ילדים שתהליך הגמילה שלהם 'מתנהג' כמו טנגו (שני צעדים קדימה, אחד אחורה), ולא תמיד יש לכך סיבות נראות לעין. בעיני, הלידה המתקרבת אינה הסיבה להרטבה, שכן ילדים בגיל זה (ואפילו גדולים בהרבה) עוד אינם מבינים את מלוא המשמעות של הדברים. מה שכן יכול להשפיע, זה דווקא מצב הרוח שלך, רמות המתח והחרדה שלך, ומידת יכולתך לשאת את הפספוסים שלה. גורמים נוספים שיכולים להשפיע על ההרטבה (ואולי קשורים גם ללידה המתקרבת) הם שינויים אחרים בחיי הילד, כמו מעבר למסגרת חדשה, מעבר למיטת נוער או חדר שינה אחר, ניסיונות לגמול את הילד ה"גדול" ממוצץ או מאצבע, וכד'. אם משהו מאלה נשמע לך רלוונטי אליכם, אני מציעה לנסות לוותר, ולאפשר לה להישאר קטנה למרות הלידה הצפויה. אולי זה משהו שהיא מנסה לאותת לכם דרך ההרטבה. בברכה ליאת

שלום יש לי ילד בן 12 שהוא ילד יפה וחכם ביום הוא ילד טוב חכם ומקסים מגיע הלילה אני מאוד עייפה ורוצה ללכת לישון הוא ניכנס לטראנסים שזה אומר שלא רוצה לישון מדמין שאני אמא שלו מללת אותצו ומרביצה לו שלא היה ולא ניברא כדבר הזה הוא בן להורים גרושים לא גדל אצל אבא תמיד גדל אצל אמא וגם ישן ליד אמא כל הזמן עד ליפני כחצי שנה קצת יותר בחצי שנה האחרונה אני מבקשת ממנו שישן לבד והוא כמירה מקבל אתצ זה קשה וזה גןרם לו שכל לילה ליפני השינה הוא כעוס מאוד בוכה מקלל צועק כאילו שאני מרביצה לו ולא רוצה שאני ילך לישון לפניו אני חולת אפילפסיה והבן טוען שהוא דואג י ולכן מתנהג בצורה הזאת ברצוני לבקש בבקשה שתציעו לי אייך לעזור לו לתת לי לישון בלילה וגם לו שיוכל לישון רגוע וללא מתח ועצבים מיותרים בתודה ענת סיגל רפיאן והמשך שבת שלום סיגל

שלום ענת, דווקא בשל מחלת האפילפסיה, את זקוקה לשנת לילה טובה ובריאה, וזה יכול להיות טיעון נהדר שיעזור לבנך לצאת ממיטתך ולעבור לישון בחדרו. ממה שאת מתארת, אני מתרשמת שאת מתמודדת כבר זמן רב עם קשת רחבה של קשיים ובעיות, וסבורה שלא כדאי שתישארי עם זה לבדך. ממליצה לך מאד לנסות להגיע לפסיכולוג/ית דרך קופת החולים, ולהיעזר בעצמך בתמיכה ובהדרכה הורית. זה קשה להתמודד לבד עם מחלה, גירושין ובעיות התנהגות של הילד - ובדיוק בשביל זה נועדה העזרה שמציעים הפסיכולוגים. למרבה הצער, אני חושבת שלא אוכל לתת מענה טוב דרך הפורום, ולכן מעודדת אותך להיעזר באיש מקצוע, פנים אל פנים. בהצלחה ליאת

ערב טוב בתי בת ארבע וחצי פלוס.כל דבר היא מתנגדת. המילה הראשונה לכל מה שאני מבקשת היא לא. גם אם זה דברים כיפיים ,היא מייללת, בוכה, כועסת וניראה שהיא בעיצומו של גיל ההתבגרות. היא מאוד וורבלית וגם לטענתה מקופחת מאוד בניגוד לאחיה בן השנתיים עוד מעט. היא מסבירה לי מאוד ברור שהיא כבר רוצה להיות גדולה ולהחליט בעצמה על עצמה. מה עושים? השעות איתה בחלקן הפכו למתישות ומלוות בעצבים רבים. הכל מאבק. מה עושים?!!!

שלום דנה, כדי להיאבק נחוצים לעולם שני צדדים. אני נוהגת לומר בחיוך כי למרות שמשפחה היא גוף שאינו דמוקרטי, זכות המחאה לעולם עומדת לילדינו, כל עוד הם מצייתים ומכבדי סמכות. נסי לא להיבהל כ"כ מהמחאה והקובלנות, ולאפשר לבתך להביע התנגדות מבלי להיכנס לוויכוח או מאבק. התאימי את הציפיות והדרישות שלך ליכולותיה כבת ארבע, ואז - דאגי שהן יתמלאו, תוך שאת מאפשרת לה לעשות זאת בנעימים או בכל דרך אחרת שתבחר. תתפלאי כמה מהר מתפוגגת רוח הלחימה, כאשר אין מנגד אף אחד שמחזיר מלחמה. בהצלחה ליאת

ליאת בוקר טוב יש לי ילד שסובל מתסמונת טריצר קולינס הוא נולד ללא אפרכסות ונושם דרך טרכיאוסטומי (צינור בצוואר) הוא בן שנה וחצי והבת הבכורה שלי בת חמש כל הזמן קוראת לו מוזר בכל מיני הטיות מוזרלה, מוז מוזר אני לא באמת יודעת אם היא מבינה את משמועות המילה אבל סביר להניח שכן אחרת למה היא אומרת את זה נסינו להגיד לה שזה לא יפה ולא נעים ואחר כך כולם יצחקו עליו אבל זה לא עוזר גם אם היא תנסה לא להגיד זה כבר יוצא לה אוטומטית אני כבר לא יודעת מה לעשות עכשיו מצד הילדה ואחר כך מבחינת הילד כשהוא יגדל יותר הוא בטח ישמע את זה ועוד "מחמאות" מאחרים מה עושים אני ממש עובדת עצות אנחנו מאוד אוהבים את הילד והוא ממש חמוד וחכם איך אנחנו צרכים לנהוג ? שהיה לך סוף שבוע נפלא ותודה מראש על התשובה

שלום שיר, לתחושתי, הילדה שלכם גילתה שלמילה 'מוזר' על נגזרותיה השונות יש כוח מיוחד, כמעט מאגי, והיא מעוררת אצלכם תגובה יוצאת דופן, ומזכה אותה בתשומת לב רבה. אני לא חושבת שתהיה לכך השפעה לטווח הארוך, ומציעה לכם להתעלם לחלוטין מהכינוי הזה. אל תעירו דבר, אל תנזפו, ואל תנסו לעורר את חמלתה. ה-ת-ע-ל-מ-ו-ת !!! מבקשת שתחזרו לכאן בעוד חודש-חודשיים, ותדווחו האם יש שינוי. אם לא, נחשוב הלאה. בינתיים, נסו לפעול ברוח עליה המלצתי. בהצלחה ליאת

שלום, יש ליתאומים בנים בני 7.5. שניהם שונים מאוד, תלמידים טובים, חברותיים וניחנו בפתיחות. מזה כשנה הם הולכים לאמבטיה כשידם מכסה את הפין שמא האחר "יראה , להם. הצעתי להתפשט במקלחת אך נוח להם יותר להסיר את הבגדים בחדר הכביסה. כשאנו הולכים לים והם מבחינים בפעוטות עירומים הם מתלחששים וצוחקים. אמש בשעת ההשכבה הם "הראו" אחד לשני(ישנים באותו חדר). בבוקר אחד מהם שאינו מסוגל לשמור דברים "רעים" בסוד הושיט לי פתק שכתב בלילה ובו מספר כי התאום השני ביקש לתת לו נשיקה בפין ושהוא סירב. בבוקר שוחחנו על כך למרות המנטרה הקבועה מאז גיל שנתיים וחצי שהגוף שלהם הוא רק שלהם ושאם נעים לגעת עושים זאת בפרטיות, הפעם הדגשתי שאני מבינה שהם סקרנים ושזה בסדר אבל כל אחד שומר על גופו ובשום אופן לא נוגע בגופו של האחר ולא רק האחד בשני אלא בכלל, אסור לאף אחד! האם נהגתי נכון? אגב אותו תאום שביקש לנשק את הפין, מראה סימני מיניות כמו של מבוגר.. תודה

שלום רב, ההסבר שנתת הוא - לפחות בעיני - ההסבר הנכון והתואם ביותר לנסיבות הללו. חזקי את המסר והדקי מעט את ההשגחה על מה שנעשה ביניהם בחדרי חדרים. בשמחות ליאת

שלום רב אני סבתא של תאומות בנות 11 שהוריהן התגרשו רישמית לפני חודש,האב כבר מזה מספר חודשים חי עם אישה אחרת ,נודע לנו שהיא בהריון ממנו,איך ומתי מספרים זאת לבנות?חשוב לי לדעת מי צריך לספר להן את זה..(אני/בתי?)האם בתקופת החופש הגדול עדיף לספר מאשר בזמן הלימודים? תודה מראש

שלום זהבה, אם הזוגיות החדשה של האב היא זוגיות יציבה, וההיריון בתוקף ועומד לשאת פרי, אין טעם להסתיר עובדה זו כלל ועיקר. אני מציעה לדבר עם הבנות ולהציג להן את המצב החדש כפשוטו. בעיני, את ה'חדשות' על ההורים להעביר לילדות, ולעמוד הכן מול כל תגובה אפשרית או שאלות קשות. ולשאלת העיתוי - נדמה לי שעכשיו זה זמן מצויין, כאשר הן אינן צריכות להתמודד עם מטלות אחרות בעלות פוטנציאל 'מעמיס'. לך, כסבתא, יש תפקיד ביצירת סביבה חמה ואוהדת, ומקום בטוח אליו אפשר להפנות שאלות ותהיות ביחס לעתיד. כסבתא, תוכלי לספק מענה בוגר ומכיל, מבלי להיטלטל רגשית כמו (אולי) הוריהן של הבנות. בהצלחה ליאת

תודה רבה מכל הלב על התשובה הנהדרת שנתת לי .

רוצה להןדןת מקרב לב על התשובה הנפלאה שלך זהבה

שלום רב, בתי בת השמונה ילדה מאד חברותית, בשבועיים האחרונים היא מסרבת ללכת לחברות, לסבתות ובכלל מעדיפה שיבואו אליה. מעבר לסירוב היא מתלוננת על כאבי בטן וראש שמתפתחים ערב קודם (בחופש הגדול אין ברירה אלא לשים אצל הסבתות).זו ילדה שהחברים אצלה הם אויר לנשימה, והיא פשוט התהפכה, מסבירה שהיא מעדיפה חברה טובה אחת מאשר הרבה, כפי שיש לה.. לא ידוע לנו על בעיה שהייתה עם חברות או אצל הסבתות, היא פשוט פיתחה חרדה לא מוסברת וגם לא יודעת להסביר בעצמה מה קרה. האם זה החופש הגדול שהוציא משיגרה וטילטל אותה, והחזרה ללימודים תפתור את הבעיה או שיש צורך לדאוג ולטפל כבר עכשיו תודה מראש

שלום ניצן, לא ברור האם מדובר באמת בחרדה, או שהסירוב נובע ממשהו אחר, למשל שיעמום בבית הסבתות או העדפה של רביצה שקטה מול הטלוויזיה בבית. לפעמים, מרוב רצון "להעסיק את הילדים בחופש", אנחנו שוכחים את הצורך הכ"כ טבעי ומובן שלהם להתבטל ולנוח, מבלי לעמוד בשום ציפייה. יתכן שכאבי הראש והבטן הם ניסיון להימנע מלצאת לסבתא. כמובן שכל הסבר אחר יכול להיות תקף באותה מידה, כולל ההסבר של חרדה ממשהו שאינו ברור לך. במקרה כזה, רצוי, כמובן, להתייעץ עם גורם מקצועי (פסיכולוג ילדים), שיציע במידת הצורך את ההתערבות הטיפולית המתאימה. בברכה ליאת

הבן שלנו נכנס למצבי רוח ומתיחויות האופיניות לגיל 5 יותר מאשר לגילו. הוא לעיתים מתפרץ בכעס כלפי כל אחד מאיתנו.האם ייתכן שהוא חווה רגרסיה אדיפלית? אני משתדלת להתרחק ממנו (לעיתים הוא נוטה לחבקני) ובעלי משתדל לבלות איתו הרבה יותר זמן איכותי. האם יש דברים נוספים שניתן לעשות כדי להקל עליו? אני מבינה שפתרון התסביך האדיפלי הוא מפתח לבריאות נפשית בעתיד.

שלום ענת, מצבי רוח והתפרצויות הן בעיה נפוצה אצל ילדים, ולא חייבים לרוץ לפשפש בנבכי הקונפליקט האדיפלי. העובדה שבנך מחבק אותך נובעת, אולי, מהניסיון שלך להתרחק ממנו (למה בעצם? מה רע בלאהוב ולחבק את הילד שלנו? ממה את חוששת?). חשוב לנסות ולהבין מה נח מאחרי ההתפרצויות שלו, ועל מה הוא כועס בעצם. אם את מרגישה שהתופעה נמשכת זמן רב, עדיף לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לנסות לאבחן מה מקור הקושי ולהציע התערבות - פרטנית או עקיפה (הדרכת הורים). בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך. לדעתי אם אכן מדובר ברגרסיה אדיפלית הדבר האחרון שהוא זקוק הוא לעוד חיבוקים ממני. הוא קיבל המון עד היום. העובדה שפסיכולוגים רבים כיום ברוח האופנה העכשוית באוניברסיטאות מתעלמים מהתאוריות הפרוידניות היא מאד מצערת בעיניי. הרבה סבל היה נחסך מילדים אם הוריהם היו מודעים לתהליכי הנפש הפנימיים ןהקונפליקטואליים של ילדיהם.

אני גרושה עם שני בנות, חרדית לשעבר. בנותי לומדות במוסדות חרדיים בהחלטת בית משפט. אני במערכת יחסים עם גבר חילוני, ואנו לקראת מעבר לדירה משותפת. עקב שאלות שמציגות לי הבנות, כיצד להתמודד עם ההתנגשויות בין שני עולמות אלו ללא פגיעה בביטחונן של הבנות אשר הורגלו לאורח חיים חרדי ? האם זה יכול לבלבל אותן ? בתודה מראש

שלום רב, אין ספק שהמצב האופטימלי עבור ילדים הוא אורח חיים משפחתי יציב ולכיד מבחינת השקפת העולם הדתית והתרבותית. עם זאת, אני אישית מכירה משפחות מעורבות (בני זוג בעלי השקפה דתית שונה) שמצליחות ליישב את הניגודים ולקיים אורח חיים סובלני ומתחשב. זה אכן אתגר, וכדי שלא יווצרו סדקים באמונה ובלבול, יש להקדיש הרבה מאד מחשבה ורצון טוב. ממליצה לכם להיעזר, לפחות בתקופה הראשונה לחיים המשותפים שלכם, במטפל משפחתי, שיראה אתכם כמשפחה, ויעזור לכם להימנע ממוקשים. עדיף בעיני שתגיעו למטפל שהוא גם איש דתי, המכיר את אורח החיים החרדי, ואת הנקודות הנושאות עמן פוטנציאל לקונפליקט, פנימי או חיצוני. בהצלחה ליאת

שלום, בני הוא בן שש וחצי ועולה לכיתה א, בתחילת החופש הגדול הוא החל בקיטנה בצהרון (בבית פרטי) ושם בעצם התחילו הבעיות, הוא השתולל שם ללא גבולות ובהגזמה, לאחר כשבועיים החלטנו להוציא אותו משם בהנחה שקשה לו להיות שם כל היום והכנסנו אותו לקיטנה עם פעילות ספורטיבית רבה כך שהוא יוכל לפרוק שם מרץ, אך כעבור שלןשה ימים הם כבר לא יכלו יותר והתקשרו אלינו בטענה שגם שם הוא משתולל ובורח ופורק כל עול, יש לציין שהגננת אף פעם לא העירה על משהו חריג רק שיש לו הרבה מרץ ובבית הוא לא מרשה לעצמו להתנהג כך, אך כשאנחנו יוצאים למקום עם הרבה אנשים הוא לא רגוע וקופץ ממקום למקום , דבר נוסף הוא שהוא מבין שההתנהגות שלו לא נכונה ויש לי הרושם שקשה לו לשלוט על זה, אני עובדת עצות לגבי דרך הטיפול ומפחדת שהדבר יחמיר בהמשך הדרך, בבקשה עצתך ומצטערת על אורך ההודעה

שלום ליאת, ככל הנראה, עם הגעתו לביה"ס יעלה הצורך באבחון, שיקבע האם מדובר בהתנהגות שיש לה בסיס אורגני (למשל הפרעת קשב עם היפראקטיביות), או רגשי. כרגע, תוכלו לפנות להדרכת הורים, שתסייע לכם להציב גבולות בצורה יעילה יותר, ללא קשר למקורותיה של הבעיה. אני מבקשת להדגיש ששינוי בעמדתם והתנהגותם של ההורים יכול להביא לשינוי משמעותי גם בהתנהגותו של הילד, ולכן - יפה שעה אחת קודם. בהצלחה ליאת

שלום אני אבא לתאומים בני 4 החי בנפרד מהם למעשה מאז שנולדו . במהלך השנתיים הראשונות לחייהם ביליתי איתם באופן קבוע . לפני כשנתיים נאלצתי לעזוב את מדינתם ולחזור לארץ ומאז אנחנו מדברים ב''סקייפ'' מדי שבוע ; אני שולח להם חבילות לעיתים תכופות ונוסע לבקר אותם כל קיץ . מערכת היחסים איתם גובה ממני מחיר רגשי ומנטלי עצום - ומנגד אין לה משמעות רבה עבורם . אני בהתלבטויות קשות לגבי המשך הדרך . האם להרפות ולהנמיך את תדירות השיחות איתם ; או שאולי זה יגרום ליותר ריחוק ; ואולי אני מצפה יותר מדי מילדים שעדיין לא בני ארבע ; פשוט לא יודע מה לעשות . אודה על תגובתך

שלום רב, היכולת שלך לקבוע (כרגע) מה משמעותי עבורם או לא, מוגבלת למדי, וצבועה מאד במצב הרוח שלך. אני יכולה לתאר לעצמי כמה זה קשה להיות אבא בשלט-רחוק, ולשמור על מעורבות גבוהה גם מול מה שנראה כמו אדישות מצידם או הפיכתך ל"מובן מאליו". אני רוצה להאיר למענך זרקור ארוך טווח, ולשלוח את אורו קדימה, אל עוד עשר או חמש עשרה שנה. נדמה לי שבמבט לאחור, הילדים שלך יתקשו לסלוח לך על נטישה, התרחקות או וויתור עליהם. כהורים, אין לנו את הפריווילגיה להרפות מילדינו ל-ע-ו-ל-ם ! מחזקת ומעודדת אותך להמשיך להתעקש עליהם בכל מחיר. אני מזכירה לך שגם בבתים נורמטיביים לגמרי, כששני ההורים בבית, הרבה פעמים הילדים נראים אדישים, מרוחקים, ואפילו נצלנים קטנים, התובעים עוד ועוד... זה, כמובן, לא המצב הרצוי, אך נדמה לי שכל הורה מכיר את החוויה הזו. המשך לתחזק את הקשר הזה ככל יכולתך, גם אם את הפירות תקטוף רק בעוד מספר שנים. בהצלחה ליאת

יש לי 2 שאלות לגבי גיל 3 1. הילדים בגן באים בבוקר עם משהו קטן שהם אוכלים, עניין הכיבודים מאוד משמעותי שם... הבת שלי לא רוצה לכבד ואני רוצה לשמוע את דעתך בעניין, להכריח לכבד, מה לעשות שלא מכבדים, אני בתור הורה חושבת שיש לי אחריות ללמד אותה לכבד אחרים ובעיקר כשהיא אוכלת לידם, האם יש טעם "להעניש" אותה ולא להביא אוכל מכיוון שהיא לא מכבדת ? 2. הבת שלי לעיתים צועקת על חברים, כל מיני דברים, שלא יגעו לה, שלא יעשו לה, שלא יבואו אליה (גם אם הם בכלל לא התכוונו לעשות אחד מהדברים הנ"ל) ממש צורחת עליהם... איך להתייחס לזה ? באופן כללי אגיד לך שאני מאוד סבלנית, לא צועקת, מגיבה באסרטיביות, עונדת על שלי אך בצורה שקטה ומכבדת

שלום רב, בעיני, אין להכריח ילד לחלוק משחקים, ממתקים או כל דבר אחר כנגד רצונו. נוכל לדבר עם הילד על ערכים של חברות ושיתוף, אך להשאיר את הבחירה בידיו, ולהמליץ - לכל הפחות - על כך שיצניע את 'מרכולתו', ולא יתגרה בילדים האחרים. מאחר שבגיל שלוש, להרבה מאד ילדים קשה לחלוק רכוש, לאפק דחף ולהתמודד עם 'התנגשות רצונות', אפשר לנסות ולטפל בכך ברמה המערכתית, כלומר לבקש מהגננת לבקש מההורים לחדול מהנוהג הפסול הזה, שמכניס הרבה מתח ברגעי הכניסה לגן. בעניין הצעקות, אני ממליצה לנסות להתחיל את השינוי בבית, ולהתחיל לשלוט בצורה טובה יותר במערך התגמולים שלכם: כלומר, לבחון מה קורה בבית אחרי שהיא צועקת. האם היא משיגה כך את מה שהיא רוצה? האם אתם 'הולכים על ביצים' כדי למנוע את הצרחות? האם היא זו שמנהלת את העניינים בבית? צאו מנקודת הנחה שכאשר היא תלמד שהצעקות אינן מביאות עמן סוג של תגמול, הן ייפסקו. נסו לבחון את מידת היעילות שלכם ביכולת להציב גבולות, ולגרום לה לציית ולכבד אתכם. אם אתם חושדים שאינה יכולה להתמודד טוב עם תסכולים, פנו להדרכת הורים קצרה. בברכה ליאת

הי ליאת אני מסכימה איתך שלא צריך להכריח, אבל אני חשה שבתור הורה יש לי אחריות ללמד אותה את החשיבות של לחלוק ואם אני לא מסכימה לה לאכול ליד ילדים אחרים כשהיא בוחרת לא לכבד, מה שיוצא שהיא יוצרת מצבים שהיא תאכל לבד, אני רוצה לחנך אותה לכבד אחרים ולא להסתיר מאחרים... לגבי הצעקות ממש לא הכיוון... אנחנו בית מאוד רגוע ושקט, מה שאנחנו מחליטים אנו עומדים באסרטיביות מאחריו ואין מצב שאנחנו "נכנעים" לצעקות, היא ממש לא משיגה מה שהיא רוצה, אנחנו נותנים לה דברים שנראים לנו נכונים אך אם החלטנו שלא, זה ישאר לא על אף הבכי, אני יכולה להגיד לה שאני רואה שהיא עצובה אבל הבכי לא יעזור לה בשביל XXX ... אנחנו בשום אופן לא הולכים על בייצים והיא לא מנהלת את הבית. הבעיה היא גם יותר מחוץ לבית, נגיד עם חברה או בכניסה לגן, כשהיא לא רוצה לחלוק משהו , אם היא לא רוצה שיגעו לה במשהו או לתת משהו (גם אם אף אחד בכלל לא רצה לקחת לה)

הי ליאת, הייתי רוצה לשתף אותך בנושא שמעסיק אותי זמן רב. לפני כשנתיים סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה בהצטיינות יתרה. לצורך הגשת מועמדות לתואר שני ניגשתי לבחינת המתא"ם, ומאחר שלא הצלחתי להגיע לציון מינימום (100) מצאתי את עצמי ניגשת לבחינה הזו 4 פעמים, אך בכל הפעמים לא הצלחתי להגיע לציון המינימום הנדרש. בכל זאת ניסיתי משך שנתיים להגיש מועמדות למספר אוניברסיטאות ולמחלקות שונות בפסיכולוגיה, בין היתר גם לעו"ס קלינית. לא זימנו אותי לאף אחד מהמקומות. ההתמודדות עם הדחייה לא היתה (ועודנה) קלה, מהרבה בחינות מעצם הכשלון (הפחד שלי מכשלון התממש במלוא הדרו). היום אני נמצאת בנקודה בה אני מחפשת נתיב אחר להמשך הלימודים. אני שוקלת לימודי הנחיית הורים פרטנית, אך שואלת את עצמי האם זה "רציני" מספיק. ברור לי שלא מדובר בטיפול. מה דעתך? קראתי שכתבת שתוכניות הטלוויזיה מהסוג הזה שנויות במחלוקת- האם כוונתך לתחום עצמו או להצגתו בטלוויזיה? תודה רבה רבה.

שלום רב, ראשית, אקדים ואומר שאם סיימת לימודי תואר ראשון בהצטיינות יתרה, אין לי ספק שאת יכולה לעבור גם את מבחן המתא"ם, נורא ככל שיהיה. יכול להיות שהצטברה רמת חרדה כה גבוהה, עד כדי פגיעה בתפקוד שלך במהלכה. חשוב שתדעי שאפשר לטפל בזה. (מקווה שאת זוכרת שגם ציון מתא"ם בשחקים, עדיין אינו מבטיח את קבלתך למגמה הקלינית, הדורשת התמודדות על מספר המקומות המועט, דרך ראיונות ומרכזי הערכה). הדרכת הורים היא מקצוע חשוב, ויש אנשים מצויינים בתחום, שלא עברו דרך המגמות הקליניות. הדרכת הורים היא אמנם לא "טיפול" במובנו הדינמי, אך היא יכולה לחולל נפלאות, ולחסוך טיפולים בעתיד. ההסתייגות שלי מתכניות הטלוויזיה נאמרה בהקשר של החשיפה העצומה, קבל עם ועולם, של בני הבית כולם, כולל קטינים שאינם עומדים עדיין על דעתם. בקיצור - בעיני הנחיית הורים היא מקצוע חשוב ומועיל מאד, ובעיני גם רציני ומקצועי כשהוא נתון בידיים הנכונות. בהצלחה ליאת

שלום לידי, מרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

כתבתי כאן שאלה בנוגע לאחותי לפני כמספר ימים. הסיבה היחידה שעתבתי בפורום הזה היא שראיתי שאת עונה במהירות ולכולם תשובות מאד מקצועיות. אני לא אדם שנוטה לחשוף את בעיותיו בפורומים באינטרנט ולכן זה היה צעד חריג ולא אופייני לי. הצאכזבתי לגלות שמשום מה ענית לכולם אבל השאלה שלי נותרה ללא תשובה. אני חושבת שאם את לא עונה על כל השאלות יש לציין זאת במידע על הפורום. לא הייתי פורשת שאלה אישית בפני כל אם הייתי יודעת שיש סיכוי שלא אקבל מענה מתאים כאן. זוהי רק הערה בונה. בברכה.

שלום, רק שתדעי שליאת עונה על השאלות של כולם! אפילו על שאלות שהן לא הכי מתאימות, מוזרות , מוגזמות וכו היא מוצאת דרך לענות ולהגיב בצורה מכבדת. אין לי ספק שהיא פשוט פספסה את השאלה שלך וככל הנראה זה בגלל שהגיבו עליה והיא לא בנקודה אדומה. באמץ שמילה אחת בכיוון הרע אי אפשר להגיד עליה. היא נותנת כאן את כל הלב.

שלום קרינה, אני מבינה את אכזבתך. רק עכשיו ראיתי שדילגתי עלייך, וזה היה בדיוק מהסיבה עליה הצביעה הקוראת הקבועה (תודה :-)). הודעות חדשות מסומנות בנקודה אדומה. כשמישהו עונה לפני, הנקודה האדומה נעלמת, ולפעמים (במיוחד אם אני קצת עייפה) אני מפספסת. במקרים כאלה, חשוב להעיר את תשומת לבי. חבל שלקחת את זה אישי כ"כ, אם כי אני יכולה להבין את הכעס או הפגיעה שחווית. מתנצלת בפנייך, והולכת להשיב לך שם, מתחת לפנייה המקורית שלך. ליאת

שלום ליאת היקרה, לפני כשבועיים התייעצתי איתך לגבי סדר יומן של בנותיי שהולכות לישון בשבע וחצי בעוד ילדי קיבוץ רבים מסתובבים בחוץ בשעות הערב המוארות של הקיץ (והבנות צריכות לחזור איתי בחמש וחצי להמשך שיגרת הערב הביתית ולא תמיד שמחות על כך). חיזקת אותי להמשיך עם בחירותינו כמשפחה ועזרת לי מאד. עכשיו אני עומדת בפני דילמה אחרת בנוגע לנעמה הבכורה (בת כמעט כמעט חמש). בגן יש תאומות בעלות נוכחות בלתי ניתנת לערעור. מקסימות, חכמות, יפות, ו...חסרות גבולות. כשנעמה התחילה לבקש להיפגש איתן אחה"צ איפשרתי זאת בתנאי שאם היא הולכת אליהן- אני מצטרפת (ההורים בגישה מאד חופשית ומתירנית ולצערי הבנת מסתובבות לבד מגיל ארבע ועושות דברים מסוכנים שלחלוטין לא עולים בקנה אחד עם השקפתי לגבי תפקיד ההורה בחיי הילד), או אצלנו בבית בכיף. אצלנו בבית התאומות מתנהגות נהדר ומשחקות נפלא עם בנותיי. עד כאן הכל טוב. נעמה ילדה אהובה ומקובלת, וחושיה החברתיים נראים לי בריאים מותאמים ונכונים. עם זאת, לאחרונה התחלתי לשמוע בגן על כל מיני מקרים שאחת התאומות צחקה על ילדה אחרת ונעמה הצטרפה, או תאומה הפריעה במפגש ונעמה שמאד מאד אוהבת את המפגשים וקשובה קצת נגררה. הכל סה"כ במידה, ולא מדווח על בעייה, אבל נרמז לי שההשפעה של אותה תאומה על נעמה אינה חיובית (התאומות לחלוטין חסרות גבולות, ואצלנו בבית יש גבולות מאד ברורים- ממש תמונת ראי). שוחחתי עם נעמה בבית וניגשתי לעניין משני היבטים: ראשית, דיברתי על העניין עצמו שלא צוחקים על ילד אחר וכו' ושלא מפריעים במפגש. מעבר לכך, אמרתי לה שתמיד סביבה יהיו ילדים שיבחרו להתנהג אחרת אבל שאני סומכת עליה שהיא תבחר להתנהג לפי כללי הגן ובצורה נעימה לחברים. אנחנו המון עובדים בבית על "כל בית והכללים שלו" כי כאמור יש ילדים כאן שהולכים לישון מאד מאוחר ונמצאים עם המשפחות בחוץ על הדשא, ויש משפחות שהולכות יום יום לכלבו ואצלנו רק פעם בשבוע- המון בקיבוץ צריך לעבוד על ההפרדה ועל ההחלטות שלי כפרט. ניסיתי לחזק את זה אצלה, שהיא יכולה לבחור אחרת גם כשחברה שלה בוחרת להתנהג לא יפה... האם את חושבת שכדאי שאנסה לצנן את החברות הזו? או להמשיך כמו עכשיו כלומר לאפשר את החברות הזו גם בגן וגם מחוץ לגן (כמובן במינונים מתאימים)ולתווך לאורך הדרך? האם תפקידי כאמא לעזור לה לבחור חברות "חיוביות" יותר (יש לה גם המון כאלה) או לאפשר לה ללכת עם בחירותיה רק לתווך לה? אוף- וזה כשהיא בקושי בת חמש... מה יהיה בגיל ההתבגרות :-). תודה רבה, סליחה על האורך, הגר

שלום הגר, עקרונית, אני נוטה לחשוב שמוטב להניח לילדים לנהל את חיי החברה שלהם כראות עיניהם (אלא במקרים נדירים של השפעות מסוכנות). אני נשענת על הרציונל הפשוט, לפיו ילדים בעייתיים יהיו תמיד סביב הילדים שלנו, וממילא לא נוכל לשמור על קבוצה סטרילית. במקום להשקיע מאמץ בסילוק "גורמים שליליים" מקבוצת הילדים, אני מאמינה שעדיף להשקיע אותם בחינוך הילד הפרטי שלנו, כמו שאת עושה גם ככה. המשיכי לחדד עבורה את ההבחנה הדקה בין טוב לרע, בין ראוי ללא ראוי, בין חברי ללא חברי, וקווי שבדרך זו תשתפר גם היכולת לברור את החברים. ואת מאד צודקת. בגיל ההתבגרות זה הופך לסיפור הרבה יותר מורכב. נסי ליהנות מהרגע :-)) בברכה ליאת

הי, בני בן 3 ושלושה חודשים. בגיל שלוש הוא נגמל מחיתול כאשר השליטה בפיפי יפה מאד, אך קקי הוא עושה כמעט רק בתחתונים. הוא לא אומר לפני שעושה קקי, אלא רק אחרי. כשאני מציעה לו לשבת על האסלה הוא מסרב ואומר שאין לו.מדי פעם הוא כן עושה באסלה והוא מאד שמח על כך. מרגישה שניסיתי כמה דרכים ושאף אחת לא ממש צלחה. מה את ממליצה לעשות? מתלבטת מה לעשות כאשר בעוד חודש הוא יכנס לגן מועצה.

שלום מור, נסי לנצל את השמחה והגאווה, ולהתמיד במתן חיזוק והתפעלות על כל הצלחה. זכרי את העיקרון ההתנהגותי הבסיסי: כל תגובה המובילה לתוצאה רצויה וחיובית עבור הילד, נוטה להישנות ולהתחזק. השתדלי לא לתגמל את הקקי בתחתונים דרך תשומת לב יתרה, והורידי לחץ. יש לכם עוד חודש שלם, וזה המון זמן. בהצלחה ליאת

למשפחה בת 6 נפשות. האם את מכירה סדנה לניהול/שליטה בכעסים אזור מרכז/שרון...או מטפלת מיומנת כזו שתגיע לבית המשפחה תודה

שלום אלי, סדנאות לניהול כעסים אפשר לחפש בלוח המודעות של אתר 'פסיכולוגיה עברית'. טיפול משפחתי נעשה בדר"כ בקליניקה של המטפל. לא ידוע לי על מטפלים המגיעים לבית הלקוח, אלא במקרים השנויים במחלוקת של תכניות הטלוויזיה... מקווה שאיני טועה. בהצלחה ליאת

בוקר טוב, אתמול הילד בן ארבע וחצי וחבר שלו שחקו בחדר, כשבאנו לראות מה קורה, ראינו שהם נמצאים בתוך האוהל, ערומים לגמרי. לא אמרנו כלום כי לא רצינו לפני שמבררים, האם זה בסדר, כי למשל בבריכת השחייה הביתית הם כן ערומים, אז למה עכשיו לא, עדיין, היה משהו מטריד בזה, רצינו לדעת מה נכון לומר, ואיך נכון להתייחס לכל הנושא הזה. תודה רבה

שלום עמית, אני שותפה לתחושת המוטרדות. אחרי הכל, יש הבדל בין ים או בריכה (בהם נהוג להשתכשך ללא בגדים או עם בגד ים), לבין חיי היבשה שלנו, בהם אנו נוהגים להתהלך לבושים. ההסבר פשוט וממצה, וחשוב להדגיש אותו בכל הזדמנות - הגוף שלנו הוא פרטי, ועלינו לשמור עליו ועל האיברים המוצנעים (להגיד לילד מהם) הרחק ממגעם ומבטם של אנשים/ילדים אחרים. לא מוכרחים להיגרר להסברים מפותלים, אלא לומר את הדברים "פשוט ככה". דברים המוצגים כפשוטם, בדר"כ גם מתקבלים ככה. בשמחות ליאת

אני תמיד מיתאהב בנשים מבוגרות. למשל: המורה לסיפרות שהייתה לי, המדריכת שחייה, הרופאה. הן תמיד מבוגרות, בערך בנות ארבעים או חמישים, וחכמות ויפות. איך שאני רואה מישהי כזאת - אני מיתאהב בה. ואז היא לא מעוניינת. ואני נהייה עצוב. אני לא עושה את זה בכוונה. זה פשוט קורה. משהו דפוק אצלי? למה אני עושה את זה?. זה ממש כאילו אני רוצה להכאיב לעצמי. ואני לא רוצה. מעגל קסמים, או משהו. חשוב שתדעי, שאני בכלל לא טיפש. ובכל זאת זה קורה לי.

שלום גיל, נפלאות דרכי האלוהים... אנשים נמשכים ומתאהבים באנשים אחרים, מטעמים שונים ומגוונים. יש לא מעט זוגות מאושרים, המקיימים זוגיות אינטימית ועשירה גם כשפער הגילים ביניהם גדול. אם תרצה לדעת למה זה קורה לך, תוכל לנסות לעשות זאת בטיפול פסיכולוגי מעמיק. זה בוודאי אינו מעיד על טפשות. אם זה מה שאתה אוהב ורוצה, המשימה שלך היא למצוא לך את בת הזוג הנכונה, יהיה גילה אשר יהיה. בברכה ליאת

בן 2.5. אני שואלת כהמשך לתשובה שלך. טקס הפרידה מהבית אינו צורך שלי אלא חשבתי שצריך איכשהו לסגור מעגל (בוודאי שתהיה לו היכרות עם הבית החדש). מה כן לעשות איתו כשיוצאים בפעם האחרונה מהבית ? כלום ? ועוד שאלה- לא כ"כ הבנתי למה הכוונה "תישמר עבורו חוויה של רציפות ושל השתלשלות הגיונית בין אתמול למחר" - איך ? תודה.

היי, סליחה שפספסתי אותך שם, למטה. אני חושבת שילד בן 2.5 מרגיש טוב ו"בבית" היכן שנמצאים הוריו, החפצים שלו, המיטה שלו, המשחקים שלו, וכד'. הוא לא חייב 'לסגור מעגל', פשוט כי הוא עוד אינו נושא איתו מטענים של זיכרונות וחוויות הקשורות בהכרח בקירות הבית אותו אתם עוזבים. מבחינתו, החוויה של האריזה, ההעמסה על המשאית, ההגעה לבית החדש ופריקת החפצים, סידור החדר (בשמחה, התלהבות ויצירתיות!) - חוויה זו היא שיוצרת תחושת רציפות בין מה שהיה, לבין מה שיהיה מעתה, רציפות שיוצרת סדר, הבנה ותחושת ביטחון. לטעמי, להסתובב איתו בין קירותיו של הבית הישן ולהיפרד, לא ממש ייחרט בו כחוויה משמעותית. אבל אולי אני טועה. להזיק זה לא יזיק, אם תישארי רגישה וערה לתגובותיו. מאחלת לכם, בכל מקרה, הרבה שמחה, נחת ובריאות בבית החדש. ליאת