פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

יש לנו ילד בן כשנתיים וחצי מאוד דעתן ועצמאי. מאז שהעברנו אותו למיטת נוער הוא מוכן ללכת לישון מתי שהוא רוצה לפעמים אפילו אחרי עשר. ממיטת נוער הוא כמובן יכול לרדת מתי שבא לו. השאלה- מה עושים? ללכת איתו ראש בראש ולנסות להכריח אותו לישון מתי שאנחנו חושבים שילד צריך ללכת לישון (נניח בין שמונה וחצי לתשע?) אם כן- איך? איך אפשר להכריח אותו? מצד שני גם לאפשר לו לעשות מה שבא לו זה בעייתי- נראה לנו שזו בעיית גבולות וגם אנחנו רוצים קצת זמן לעצמנו. מה עושים? תודה!

שלום גלית, עם כל הכבוד לילד שלך, ויש כבוד, הוא לא אמור ללכת לישון "כשהוא מוכן", אלא בזמן שאתם - ההורים - מחליטים. כדי שזה יקרה, עליכם להישאר תקיפים והחלטיים, ולא לאפשר לו לרדת מהמיטה לאחר שעת ההשכבה. יתכן שבהתחלה יהיה עליכם לשבת לצידו זמן מה, או להישאר בחדר, עד שיבין מה מצופה ממנו. זה נכון שהדבר עלול לגזול תחילה זמן יקר משעות הפנאי שלכם, אך גם זה חלק מהיותנו הורים ומחנכים. בהצלחה ליאת

תודה על העצה. אני לא יודעת איך להשאיר אותו במיטה שלו אם פיזית הוא מנסה לרדת. אני נמצאת בחדר שלו, ובכל זאת הוא ממש נאבק בי פיזית כדי לרדת וללכת לסלון. מה לעשות? תודה!

שלום. מעוניינת בהמלצות לפסיכולוגים במסגרת קופ"ח מכבי באזור ראשל"צ, חולון או בת ים עבור ילד בן 13 וחצי- מאובחן כ- ADHD, עם בעיות חברתיות, מתקשה ליצור קשרים עם בני גילו, בעל הערכה עצמית נמוכה, לא מאושר ובאופן כללי "סובל" יתר על המידה. . תודה רבה!

שלום נורית, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 16 סובל מזה כמה שנים מתופעה של מצמוץ בעיניים בעקר בחודשי הקיץ בזמנו קיבל טיפות סטרואידיות שעזרו לו אבל ברור לי שאי אפשר לתת כל פעם טיפות שכאלה. בני יודע שהוא ממצמץ, מרגיש את זה וכמובן שזה מרגיז אותו וצר לי עליו. לאחרונה, בילה ים יום בים ונשאלת השאלה האם זה יכול להיות מהמליחות של המים? בעבר אמרו שאולי מהכלור בברכה עכשיו לא הולך לברכה רק לים, אינני יודעת כיצד לעזור לו. האם נראה לכם שניתן שוב לתת טיפות סטרואידיות או אולי יש טיפות אחרות שיכולות להרגיע ולסייע לו. או אולי הבעיה היא בכלל לא בעיה של עיניים? אודה לכם על תשובתכם ועזרתכם צר לי עליו. תודה יעל

שלום יעל, אני מציעה להפנות את שאלתך לרופא העיניים שלכם, ורק לאחר שישלול כל בעיה רפואית או פיזיולוגית, אפשר יהיה לחשוב על כיוונים רגשיים. בכל מקרה, אם את חוששת שמדובר בביטוי למצוקה אפשרית, נסי לברר האם קיימים גורמי סטרס בחייו, ואם כן - פעלי להפחתתם או לטיפול בהם. כאמור, לפני הכל - פני לרופא העיניים. בריאות

היי. יש לי חברה שהכרתי דרך דף מעריצים באינטרנט למפורסם אחד והתחברתי אליה ולעוד בנות ונהיינו חבורה. הילדה התחילה לשקר ולשקר לכולם עוד מההתחלה (היא בת 18) על כל מיני דברים, החל מהדברים הקטנים וכלה בדברים הגדולים , למשל, היא אמרה שהיה לה סיפור אהבה עם אותו מפורסם והמציאה סיפורים ודברים שהוא אמר לה ועשה לה וביקש ממנה שלא היו ולא נבראו.. היא גם המציאה שהיה לה חבר שנתיים (שלא בקשר איתה ויש לו חברה כבר כמעט שלוש שנים..) ושהוא בגד בה ואז היא זרקה אותו. היא פתחה המון משתמשים בדויים (היא אמרה לי פעם שיש לה המון כאלו) ובנוסף, אחד מן המשתמשים היה של בת דודתה, היא התחזתה אליה וארגנה לעצמה הפתעה (בשם דודתה) מכל הבנות ומאותו מפורסם גם (היא אובססיבית אליו וכל היום רק מדברת עליו וכל הלילה בוכה ממנו.)עכשיו, קרו עוד המון שקרים ואנחנו (כל החבר'ה שהכרנו) בדקנו את זה עם בת דודתה ועם ה"אקס" שלה שלא הכיר אותה, שבאמת הכל פרי דמיונה לא היה ולא נברא. בנוסף, אני חייבת להגיד שאותה ילדה בת יחידה אין לה אחים, ההורים שלה כנראה שלא מודעים לזה.. אין לה חברים, אין מה לדבר על חיי חברה בכלל, אנחנו פשוט מרחמים עליה. ופוחדים שהיא תעשה לעצמה משהו, אנחנו לא יודעים איך להגיב לזה כי להגיד "את שקרנית" בטח שלא יטיב את המצב, במיוחד כשהיא יכולה לפגוע בעצמה כי אנחנו, המחשב, העולם הוירטואלי הזה שהיא בנתה לעצמה, זה הדבר היחיד שיש לה.. אנחנו באמת לא יודעים מה לעשות ! ואנחנו רוצים להתרחק, כולנ, אבל לא רוצים שיקרה לה משהו, אנחנו גם יודעים שאין שום מצב לדבר איתה.. היא כבר כלכך הרבה זמן בתוך זה.. שנה וחצי אולי אפילו יותר.. אם זה עוזר היא בת יחידה, ילדת שמנת, בלי חיי חברה, היא נורא רכושנית ואוהבת לריב - על כל דבר היא באה לריב איתך, יש לה גוף טוב אבל בפנים היא מכוערת אז גם הדימוי העצמי שלה נורא נמוך בגלל זה.. וזה ברור לכולנו שהיא עושה הכל כי היא לא מוכנה להתמודד עם החיים שלה ומסווה אותם ככה.. בבקשה תעזרי לנו כי אנחנו פוחדים שהיא תפגע בעצמה אם נתרחק, אבל אנחנו לא יכולים יותר להיות בקרבתה.

שלום בר, העולם הוירטואלי כבר מזמן אינו מנותק מהחיים האמיתיים, והוא נראה לעיתים כ'שלוחה' שלהם או כ'זירת תפקוד' נוספת. עם זאת, לעולם הוירטואלי יש מספר מאפיינים ייחודיים, בהם גם היכולת ללבוש ולפשוט זהויות, במיוחד בצ'טים השונים. יש אנשים שהאפשרות הזו משרתת אצלם צרכים פסיכולוגיים שונים, וברוב המקרים אין בכך נזק. אם אינך אוהבת אותה או את ההתנהלות הוירטואלית שלה, פשוט נתקי מגע. לא מוכרחים לעשות חרם מאורגן, או לנפץ בפניה את בועת השקרים שניפחה. פשוט להתרחק בהדרגה, ולהישאר בקשרי חברות רק עם מי שמתאים, טוב ונעים. מקרי ההתאבדות המפורסמים שאירעו, באו בעקבות מסכת מתמשכת של התעללות, הצקות והשפלות דרך הפייסבוק, ומדברייך אני מסיקה שלא זה המקרה. התרחקות, במיוחד כשאינה מאורגנת או פוגענית, אינה נופלת להגדרות של התעללות. בברכה ליאת

היי הילד שלי בן חמש ובמהלך היום פשוט נשכב על השטיח ומתחיל אוננות גם ליד אנשים...המצב מביך אותי מה עושים?

שלום הדס, כאשר זה קורה, עם או בלי נוכחות אנשים, גשי אליו, הקימי אותו מהשטיח, ואמרי בשקט "אתה לא יכול לעשות את זה כאן. אתה יכול לעבור לחדר שלך ולעשות שם מה שאתה רוצה". אם תפעלי כך בעקביות, הוא ילמד שזה מסוג הדברים שלא עושים ליד אנשים. פעלי ממש כאילו ראית אותו מחטט באף או מגרד בטוסיק... בברכה ליאת

שלום אני אמא ל2 ילדים בן שנתיים ובן 8 חודשים איך מתנהגים לילד הגדול שכל הזדמנות שיש לו הוא מרביץ לאחיו לכעוס להעניש? מה מותר מה אסור?

שלום ליטל, הילד ה'גדול' שלך הוא עדיין תינוק בעצמו, ולכן קשה לו להתמודד בצורה מווסתת עם הקנאה והתוקפנות (הטבעית) כלפי אחיו התינוק. לכן, אין הרבה טעם לכעוס, ובטח לא להעניש, אלא רק להדק את ההשגחה, ובכל פעם שאת עדה לניסיון שלו לפגוע באחיו, אמרי בתקיפות "לא! אני לא מרשה!!", והרחיקי אותו מהתינוק מיידית. תני לו להבין שאינך מרשה זאת ואינך אוהבת את ההתנהגות הזאת, ושבחי אותו בכל פעם שהוא מתנהג בעדינות. זכרי שבנך הבכור מבקש את תשומת לבך, את הזמן שלך איתו, ואת הסבלנות והאהבה שקיבל כשהיה לבדו. ענישה וכעס יגבירו את התסכול והעויינות שלו כלפי התינוק. עדיף, בשלב זה, לתת שפע תשומת לב לגדול, להיות סבלנית וקשובה כלפיו, ועם זאת, להמשיך ולהציב את הגבול במותאם ליכולותיו הרגשיות. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני השני בן שנתיים ועשרה חודשים, ילד בעל התפתחות תקינה, חמוד וחכם. לפני כחודשיים עבר עם עוד כמה מחבריו לקבוצה אחרת בתוך הפעוטון עקב צרכים מערכתיים, וצפוי לצאת לחופשה בעוד כשבועיים וחצי ולאחר מכן להתחיל ללכת לגן עיריה. בגן עיריה דורשים שהילד יהיה גמול מחיתולים, ובני עדיין לא גמול. הוא מתעניין בנושא כבר כמה חודשים, כבר קנינו ישבנון וסיר, והרבה פעמים הוא שמח ללכת לעשות פיפי או קקי כשמציעים לו. היתה גם תקופה שבה הוא היה מבקש לעשות קקי בשירותים (פיפי לא) אבל הפסיק. כיום אם הוא עושה קקי בגן הוא בד"כ עושה חצי בטיטול ואת השאר בסיר / שירותים. בימים האחרונים הגננות מספרות שהוא מבקש גם לעשות פיפי מדי פעם. יש לו תחתונים והוא מאוד שמח ללבוש אותם, ומדי פעם אני נותנת לו להתנסות בהם, אבל כשהוא לובש תחתונים וצריך לשירותים הוא לא מודיע מראש ולא מבקש לשירותים, ופשוט עושה - גם פיפי וגם קקי, וגם לא מודיע אחרי שעשה. כאילו הרטיבות או הלכלוך לא מפריעים לו כלל. כאשר מציעים לו ללכת לעשות פיפי בסיר לפעמים מסכים ולפעמים מתנגד. כאשר אני מציעה לו ללכת לעשות פיפי על העץ בד"כ מסכים. אני מרגישה שכבר הרבה זמן שאנחנו "על הסף" ולא קורה כלום, ואני לא יודעת האם לחכות עוד קצת שהגמילה תבוא ממנו, או פשוט להחליט שמורידים טיטול, ואז להסתכן בתחושת אי הצלחה של הילד. אני חייבת לציין שהכניסה לגן עיריה, שמכל היבט אחר הוא מוכן אליו לגמרי, מלחיצה אותי מאוד בהקשר של העובדה שהוא אינו גמול. אשמח לעצתך. תודה רבה, יעל

שלום יעל, אני חייבת להודות שאיני מבינה עד הסוף, למה בעצם את מתכוונת כשאת אומרת שאתם "על הסף" ולא קורה כלום. למה את בעצם מחכה? כל עוד הילד שלך עם טיטול, שום תהליך לא יתרחש. הגמילה מחיתולים היא תהליך הנעשה ביוזמת ההורים, לאחר שהתרשמו שקיימת בשלות ומוכנות רגשית ומוטורית לכך. לאור מה שאת מספרת, הבשלות לתהליך קיימת כבר מזמן. חשוב לציין: פספוסים ותאונות הם חלק מהתהליך, ואינם מעידים על חוסר בשלות. כאשר הילד מבין שאין יותר טיטולים בתמונה, ומעתה נדרש ממנו לעשות פיפי וקקי בסיר או באסלת השירותים, הוא לומד בהדרגה להקשיב לאיתותים הגופניים, ולהגיע בזמן אל השירותים. כמובן שלחץ אינו תורם לתהליך, ויכול רק להפריע. אני מציעה לך להתחיל את התהליך כבר ממחר, ולהזכיר לעצמך ששום אסון לא יקרה גם אם לא תושג שליטה מלאה עד האחד בספטמבר. במקרה הנורא ביותר, יזעיקו אותך לבוא ולהחליף בגדים מדי פעם... יש דברים גרועים יותר... בהצלחה ליאת

מחפשת פסיכולוג או פסיכולוגית מומלצים לילד בן 6 מאזור באר שבע.

שלום ליאת, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן 4.8 ויש לו הרבה התנהגויות שמטרידות אותנו. לא ניתן לפרט כאן את הכל אבל אני די משוכנעת שהוא ADHD ואני מתחילה לחשוש שאולי הוא גם PDD-NOS, עקב כשורים חברתיים ירודים לעומת בני גילו. רציתי לשאול לגבי התנהגות מסוימת, אם היא אמורה להדליק נורת הזהרה או שזה נורמלי לגילו: היום למשל, הוא היה עם אביו בפעילות בה חילקו לכל משפחה דף הנחייות למשהו, והוא לא היה מוכן שאביו יקח את הדף. האב ניסה לקחת בכל זאת את הדף והוא הגיב ממש בהיסטריה, שנראית לנו מאוד חריגה (לא ראינו אף פעם ילד אחר שמגיב כך). גם כשאני באה לקחת אותו מהגן והגננת מחלקת להורים את ה"יצירות" שהוא עשה - הרבה פעמים הוא מסרב בתוקף שאקח את העבודה שלו, ונראה כאילו נילחץ מהמחשבה שכן אקח אותה. האם זה נורמלי? האם זו יכולה להיות התנהגות שמאפיינת ילדים עם PDD-NOS?

שלום יעל, כמובן שיהיה זה מאד לא אחראי ולא מקצועי לנסות לאבחן ילד דרך הפורום על סמך תיאור כה קצר, וע"ס מדגם התנהגות בודד. אני נוטה להתייחס ברצינות רבה לדאגה של הורים, ולנורות האזהרה שנדלקות אצלם. אם את מזהה התנהגויות חריגות או מדאיגות אצל הילד שלך, פני לאבחון במכון להתפתחות הילד, ועשי זאת בהקדם - או כדי להירגע מהר, או כדי לטפל בהקדם - שתי האפשרויות יקדמו אתכם באופן חיובי... בהצלחה ליאת

שלום לך, אני מעוניינת בעצה בנוגע לאחותי בת ה-11. סבתנו נפטרה לפני כחצי שנה. אני עצמי בת 25, ברוך השם חיים בבית "נורמטיבי" שכולל אמא, אבא ועוד אחות בת 22. אחותי בת ה-11 היא ילדה מאד בוגרת לגילה היות והיא בת הזקונים וגדלה בבית בו יש מבוגרים בלבד. היא מאד קשורה אליי ומספרת לי הכול. סבתנו לא גרה איתנו אבל היא גרה בעיר וכולנו כמובן היינו מאד קשורים אליה. מאז שהיא נפטרה אחותי הקטנה מפחדת לשהות בחושך גם כשהיא הולכת לישון. יחסית סמוך למוות היא סיפרה לי שכשהיא בחושך או כשהיא לבד היא מדמיינת את סבתא כמו רוח רפאים שעושה לה פרצופים מפחידים. כשהיא סיפרה לי את זה ישבתי ודיברתי איתה והסברתי לה שכשמאבדים אדם קרוב הרצון שלנו להישאר איתו והפחד להישאר לבד יכול לגרום לנו לפעמים לדמיים דמיונות מהסוג הזה. הסברתי לה שזה לא אמיתי ושזה בראש שלה בלבד ושכשזה מופיע היא צריכה להגיד לעצמה שסבתא לא שם באמת אלא בשמיים. קיוותי שזה יעבור אבל התופעה נשארת. מאז היא לא דיברה על זה אבל עכשיו היא הזכירה זאת שוב ואמרה שהדמיונות לא עוברים לה והיא לא יודעת איך לגרום להם ללכת.לישון בחושך היא עדיין פוחדת וגם ללכת בבית לחדרים שלא דולק בהם האור. מה עושים ואיך עוזרים לילדה האהובה הזאת שהיא האושר של הבית?

שלום לך. איני פסיכולוג. חשבתי עמוקות על השאלה שלך. מה דעתך, לומר לאחות שלך משהו כזה: "אנחנו לא יודעים באמת מה קורה לאנשים לאחר המוות. אנחנו יכולים רק לשער. סבתא אהבה אותך מאוד, נכון?. אז אם יש משהו אחרי המוות, גם שם היא אוהבת אותך מאוד. ורוצה שיהיה לך טוב.והיא בטח לא תעשה משהו שיהיה לך רע, או מפחיד". הערה חשובה מאוד: אין לי מושג אם זאת עצה טובה או לא. לכן, חשוב שתחכי לתשובה של ליאת. שהיא כמובן פסיכולוגית מנוסה, ותשובתה תהייה רצינית וטובה בהרבה. (ליאת, אם התשובה שלי עלולה להזיק למישהו, אנא מיחקי אותי מהר!!!) הקוסם האמיתי מארץ עוץ, שיודע עמוק בתוכו שהנשמה היא נצחית.

אז אני מודה לך מאד קוסם. אנסה למצוא מישהו מקצועי שיענה לי טרם נקיטת פעולות נוספות עם אחותי נגעה לי מאד התשובה שלך תודה

שלום קרינה, ראשית, משתתפת בצערכם על מות סבתא. ולשאלתך. לעיתים קרובות, לנו- המבוגרים - קשה להתמודד עם נושא המוות, וקשה עוד יותר להעביר אותו לילדים. יש לנו רצון חזק להגן עליהם מפני אימת המוות, מפני הסופיות הכ"כ מוחלטת שלו. מסיבה זו, התפתחו לאורך שנותיה של האנושות, רעיונות מופשטים רבים סביב הנושא. לכל תרבות יש מערך שלם של אמונות סביב המוות, בהם רעיונות של שכר ועונש (גיהנום וגן עדן), של תיקון, של גאולה, המשכיות וטרנספורמציה (גלגול נשמות), וכד'. למרבה הצער, ילדים צעירים, שמתאפיינים בחשיבה מאד קונקרטית, אינם יכולים להתמודד עם רעיונות מופשטים כאלה, והאמירה "סבתא בשמיים" או "נשמתה עלתה לגן עדן", יכולה לעורר הרבה פחד. באופן מוזר, דווקא ילדים יכולים להתמודד מצויין עם עובדת המוות, כאשר זה מוצג להם בצורה פשוטה ועניינית. "המתים אינם מרגישים דבר. אם אינם, ולא חוזרים. את המתים קוברים בבית הקברות, שזה מקום יפה ומטופח, ולשם גם הולכים בכל פעם שאנחנו מתגעגעים אל האדם האהוב שמת". לכן, אני מציעה לשבת עם הילדה, ולהסביר לה שאין דבר כזה רוחות ונשמות (אף אחד מאיתנו לא ממש הוכיח את זה עדיין), ושהמתים אינם חוזרים להטריד אותנו בשום דרך שהיא. אפשר לשקול גם ביקור בבית הקברות, שימחיש לה את העובדה שסבתא מתה ואינה חוזרת בשום מקרה ובשום צורה. במידת הצורך, אם תרגישו שהחרדות נמשכות, תוכלו להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

שלום שלום, הבן שלי בן שנתיים וחצי ועוד כחודש אנחנו עוברים דירה לעיר אחרת ביקבות גירושין. יש לי שאלה ספציפית לגבי הפרידה מהבית הקיים. אני מתכננת שערב לפני ההובלה הבן שלי ישו אצל ההורים שלי על מנת שלא יהיה בבית בזמן שהמובילים באים מוקדם בבוקר למחרת. השאלה שלי היא מתי לעשות לו את הפרידה מהבית, מהחדרים וכו ? האם שהבית עדיין מלא בכל הציוד (כולל החדר שלו) או להביא אותו לדירה הריקה להיפרד ממנה (יש לי אפשרות לעשות זאת). מה מומלץ / רצוי ? תודה.

שלום רב, לא בטוחה שטקס של פרידה מהחדרים הוא אכן צורך אמיתי של הילד (אולי שלך?). בעיני חשוב הרבה יותר לערוך לו היכרות עם הבית החדש, ולחבב עליו את חדריו. אוכל לשתף אותך ולומר שבכל הפעמים שעברתי דירה בחיי (וזה קרה מספר פעמים) הילדים, גם בגיל צעיר מאד, היו שותפים מלאים לחווית האריזה, ההעמסה והפריקה, וזאת הייתה עבורם חוויה מרתקת ומרגשת. נסי לגייס את ההורים שלך, שילוו אותך ואותו דווקא בזמן אמת, וכך תישמר עבורו חוויה של רציפות ושל השתלשלות הגיונית בין אתמול למחר. מה את אומרת? ליאת

תודה על תשובתך. טקס הפרידה מהבית אינו צורך שלי אלא חשבתי שצריך איכשהו לסגור מעגל (בוודאי שתהיה לו היכרות עם הבית החדש). מה כן לעשות איתו כשיוצאים בפעם האחרונה מהבית ? כלום ? ועוד שאלה- לא כ"כ הבנתי למה הכוונה "תישמר עבורו חוויה של רציפות ושל השתלשלות הגיונית בין אתמול למחר" - איך ? תודה.

יש לי אחיינית בת שנה ושלושה חודשים (עם תסמונת דאום אם זה משנה את פני הדברים). היא זזה המון ומתחככת הרבה, ואני לא מצליחה לפרש אם זה גירוי בגלל התסמונת דאון (חיפוש אחר גרוי, נפוץ אצליהם) או שזה גירוי של האיבר - אוננות. יש דרך לדעת? ואחותי, אמא שלה, מספרת לי "תראי איך היא התחילה לגלות את הרגליים שלה, כמה היא זזה". זה ממש לא נראה כך, זו נראית אוננות, היא עושה את זה לרוב כששמים לה טיטול לאחר המקלחת למשל, ואז מתגה בטיטול, או כששמים אותה על הבטן. יש צורך להסביר לאמא מה היא עושה, אם אכן זו נשמעת אוננות? תודה.

שלום מאיה, לא ברור האם זו אוננות או לא (וזה גם לא ממש חשוב). כרגע, ממילא אין מה לעשות עם זה. כשתגדל, במידה ותאונן ליד אנשים, אפשר וחשוב להגביל את הפעילות הזו רק למצבים בהם היא לבדה. שבת שלום ליאת

בני בן שנה ותשע ישן רק כאשר הוא אוחז בשיער שלי ועם מוצץ לפני כשלושה חודשים נולדה לו אחות, בעוד כחודשים הוא אמור להכנס לגן. ברצוני ללמדו להרדם בכוחות עצמו ובמיטתו ובנוסף לבצע גמילה מחיתולים מכיוון שהוא מודע לעצמו ומבקש שניקח אותו לשירותים. שאלתי היא האם כדאי לגמול אותו מהשיער שלי או לנסות להציע חפץ מעבר אחר? ואם כן כיצד לעשות זאת והאם כדאי להכנס לתהליך של גמילה מחיתולים לפי הקצב שהוא יכתיב. תודה מראש

שלום שירה, ככלל, תקופות משבר אינן זמן טוב לאתגרים חדשים שאינם מחוייבי המציאות. העובדה שנולדה לו אחות אינה הופכת אותו לפתע לילד גדול, גם אם כך הוא נתפס בעיניכם. נסו לקבל את ההחלטות הנוגעות לגמילה מטיטולים בהתאם למידת הבשלות הרגשית שלו, ליכולת שלו להתמודד עם תסכול, ולא פחות בהתאם למידת הפניות והסבלנות שלכם לתהליך. כרגע, לא הייתי נוגעת במוצץ בכלל (מה קרה? מה בוער פתאום?), אך מנסה לגמול אותו מהאחיזה בשיער שלך. חפץ מעבר, בהגדרתו, הוא חפץ ה*מייצג* את נוכחותה המנחמת של האם, ואשר משמש את הילד בהיעדרה או במצבי משבר במהלך היום. השיער שלך הוא חלק ממך, ולכן חשוב לנסות בהדרגה להיגמל מהכבילה הפיזית שלך אליו דרך השיער. המשיכי לשכב לצידו לפני השינה, אך להרחיק את השיער. כל השאר יחכה קצת, וזה בסדר. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, כבר שבועיים אני מנסה לגמול אותו מהרגל של לשחק עם השיער שלי לפני השינה או בכל את שברצונו לעשות כך בטענה שהשיער כואב וכו' אך הוא טרם נגמל ... אני כל הזמן מזכירה לו שלא משחקים בשיער של אמא. אודה לעצתך כיצד יש לבצע זאת, האם אלי לפנות ליעוץ צמוד? תודה רבה

ליאת שלום, בני בוגר כיתה א'. יש לו קשיים בלימודים, עדיין לא ברור מה מידת חומרתם ומה סיבתם. הוא עבר ועדת שילוב ומקבל עזרה פרטנית בביה"ס (מדובר בבי"ס הדוגל בגישת חינוך פתוח, כיתות קטנות, תוכניות לימודים אישיות וכד'). הוא מתנגד מאוד לתהליך הלמידה. בבית כמעט ולא ניתן לשבת איתו כי הוא מגיב באופן רגשי קשה של בכי או כעס. הוא מתקדם אבל לאט מאוד, למרות שהוא ילד מאוד אינטליגנטי ונבון. מה שמדאיג אותי במיוחד זה ההשפעה של הרגשת הכישלון שלו בלימודים על הדימוי העצמי שלו: אם כי בביה"ס מתנגדים להשוואות והערכת התלמידים הינה מילולית בלבד, הוא עדיין מרגיש לא מוצלח, מכנה את עצמו "מטומטם", "גרוע" וכד'. האם לדעתך כדאי לפנות לייעוץ מקצועי, ואם כן, איזה סוג של ייעוץ? האם כדאי להתמקד בסוג של אבחון (דידקטי או פסיכו-דידקטי) או יותר בניתוח התנהגותי וניסיון לשנות דפוסי התנהגות (בעזרת הדרכת הורים, למשל) או גם וגם. מה הכי נחוץ לעשות לדעתך? אני חוששת שהבעיה יכולה להיות בתחום של קשב עם/בלי לקות למידה, אך איני בטוחה בכך.

שלום אלן, בעיות רגשיות ולקויות למידה מקיימים ביניהם קשרי גומלין הדוקים, ומשפיעים אלה על אלה באופן מעגלי. קשיי קשב וריכוז ולקויות למידה, המכבידים על הילד ומעוררים בו תחושת כישלון, משפיעים על מצבו הרגשי, ולהפך - מצב של מצוקה רגשית עלול לפגוע משמעותית ביכולות הקשב והריכוז, שמצידם פגיעים מאד לחרדה, דיכאון, וכד'. מאחר שאין בידי רקע התפתחותי ומשפחתי, קשה לאתר ממרחק מה הביצה ומה התרנגולת, ולכן, הדרך הטובה ביותר לפזר עמימות זה אבחון פסיכודיאגנוסטי מלא (לא רק דידקטי!!!), שייתן תמונה כוללת. כך או כך, במקרים של פגיעה בדימוי העצמי ובתפקוד הכללי, הילד יכול להרוויח מאד גם מטיפול רגשי, או אצל פסיכולוג ילדים קליני או אצל מטפל בהבעה (אמנות, מוזיקה, דרמה, וכד'). בהצלחה ליאת

שלום אני אם חד הורית לילד בן 3 יש לי מס' בעיות . 1. אבא שלו לוקח אותו מהגן פעם בשבוע ל3 שעות בערך והוא תמיד הוא בוכה לא מוכן ללכת איתו ורוצה רק אותי ותמיד חוזר בלי מצב רוח ולא משתף פעולה עם אביו בכלל ורק רוצה אותי . ואני מאד מוטרדת יש לציין כי יש לו אח קטן שמידי פעם הוא רואה אותואבל גם הוא לא מזכיראותו בכלל. 2. הילד שלי מפונק מאד מאד גם בגן. הוא נושך אותי כשלא מקבל משהו הוא גם זורק חפצים ,הוא ממש בוכה וצורח ומשתולל וגם לפיעמים מחליט לעשות עליי פיפי ואני אומרת לו שזה לא יפה לנשוך ולעשות פיפי על אמא והוא עושה בכוונה ולא מקשיב לי בכלל. 3 .בזמן האחרון לא מוכן ללכת לגן . 4 .אני מאד מוטרדת מהיתנהגותו וכנראה צריכה עזרה בכך . אני לא יודעת מה מטריד אותו בגן ומה מטריד אותו שלא מוכן ללכת עם אביו הוא קשור אליי מאד רק אני מוצאיה אותו מהגן וא לא נישאר עם אף אחד לבד רק איתי כל הזמן .

שלום חניתה, כמו שכתבת בכותרת שלך, ככל הנראה גם את נפלת ל"פח" הבלבול בין אהבה לפינוק. פינוק יתר, בניגוד לאהבה, גורם לילד לחשוב בטעות שהוא החזק בבית, והוא "הקובע" ובעל הכוח. זו עמדה בעייתית ומפחידה מאד עבור ילד קטן, כי לאמונתו אף אחד לא באמת שומר עליו. הוא מקצין את התנהגותו עוד ועוד, בתקווה שההורה יתעשת סוף סוף, ויתחיל להציב גבול. יתכן שמה שמפריע לך להיות הורה סמכותי, הם הרחמים על הילד בעקבות הפרידה שלך מאביו, ואולי גם על כך שיש לו אח קטן. אבל כדאי לזכור שכל עוד את מרחמת עליו, ומאפשרת לו לנהוג בך בחוסר כבוד בוטה כ"כ, את מונעת ממנו את הזכות להיות ילד קטן ומוגן. ילד ששומרים עליו. אני ממליצה לך בחום להגיע כמה שיותר מהר להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים, וללמוד איך לתת אהבה לצד גבולות וכללי התנהגות ברורים. השינוי יכול להיות מהיר מאד ומשמעותי, וחבל לחכות. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, לא יודעת איך להתמודד עם תגובות והתנהגות של הבן שלי.הוא ילד מקסים ,אך כשה לו לקבל גבולות,ברוב המקרים מתפרץ וקשה לדבר איתו ברגע הזה,להסביר .חושב שלא אוהבים אותו (יש לנו עוד ילד בןשנתיים) .תולש שיער( רופא ילדים תוען שיש ילדים עם הרגל כזה..) ,מתעצבן מהר.אין לו חבר הכי טוב,מסוגל לסחק לבד.אצמעי מאוד.אני מנסה לדבר ולהסביר ,לשעול ולהבין ולא כל כך מצליחה,ברור מאילו ,שאני פיספסתי משהו ורוצה לעזור גם לילד ולהשקפתו וליחסים שלנו .מה עלינו לעשות? אם לפנות לפסיכולוג ,איך להסביר את זה לילד בעדינות ,שיבין? ואת מי את ממליצה באזור ראשון? מחקה ומקווה לתשובה שלך,הלכתי לאיבוד.. תודה

שלום ולריה, הכתובת במקרה כזה היא פסיכולוג ילדים קליני (או חינוכי) שנותן גם הדרכת הורים. בשלב ראשון, נדמה לי ששווה לנסות להסתפק בהנחייה והכוונה שלכם, ורק במידת הצורך לעשות התערבות פרטנית גם עם הילד. כמו שזה נראה מכאן (ואני יודעת שמדובר במידע חלקי בלבד), מדובר בבעיות התנהגות שמקורן בבעיית גבולות בבית. לפעמים, שיפור המיומנויות ההוריות מביא, לבדו, לשיפור דרמטי בהתנהגותו של הילד. לצערי, איני יכולה לפרסם כאן שמות מטפלים, ותצטרכי לעשות זאת בכוחות עצמך, דרך רופא הילדים או הורים אחרים שהתנסו ויוכלו להמליץ. בהצלחה ליאת

ליאת ,תודה לך על התיחסות ,אולם הייתי רוצה לשאול אם הבנתי נכון- לפנות לפסיכולוג להנחייה ולהדרכת הורים בלי נוחחותו של הילד? תודה

ליאת שלום, בתי תהיה בספטמבר בת שנה ועשרה חודשים אני מתלבטת לגבי קבוצת הגיל במשפחתון שאני מעוניינת לשלבה במשפחתון חמישה ילדים אחד גדול ממנה בחודשיים ושלושת האחרים קטנים ממנה בחצי שנה, האם לדעתך פער של חצי שנה בגילה הוא בעייתי?

שלום מיכל, בגיל שנתיים הילדים מגיעים לשלב התפתחותי חשוב, שבו התקשורת החברתית מקבלת תפנית, ומתפתחת היכולת לשחק *עם* האחרים, ולא רק לצידם. גם ההתפתחות הקוגניטיבית בתנופה, ולכן מסגרת מקצועית ומפוקחת, השמה דגש גם על תכנים ופיתוח מיומנויות הופכת רלוונטית מאד. בעיני, משפחתון עם עוד ארבעה ילדים, מתוכם שניים שהם ממש תינוקות עדיין, יהיה כבר קצת "קטן עליה". ובכלל, את עמדתי על משפחתונים כבר הבעתי כאן, בהזדמנויות אחרות. בתך נכנסת לגיל תובעני מאד, ועלייך להביא בחשבון את היכולת של מטפלת יחידה לעמוד באתגר. חומר למחשבה... ליאת

ליאת שלום, תודה לך על התגובה המהירה, אני חדשה בפורום לכן לא ראיתי התייחסויות קודמות למשפחתונים, חשוב לי להדגיש שמפעילת המשפחתון היא למעשה גננת אשר מעבירה תכנים דידקטים והעשרות הזהות בתוכנן לגן רגיל, למעשה האלטרנטיבות העומדות בפני הן גנים של כשלושים ילדים שטווח הגילאים נע בין שנתיים לשלוש וחצי כך שהיא (בת שנה ועשרה חודשים תהיה הקטנה ביותר)לכן אני חוששת שהיא אכן תחשף לגירויים אינטלקטואלים המותאמים לגילה אך יהיה פער בהתפתחות הרגשית שעלול ליצור תסכול וחוסר ביטחון, אשמח לדעתך בעניין

הי ליאת, אני סטודנטית לתואר ראשון בחינוך ואני רוצה ללמוד פסיכולוגיה וכמובן והלוואי להיות פסיכולוגית. אני רוצה מאוד לטפל בילדים ובמתבגרים. עכשיו ככה, אני זוכרת משאני ממש קטנה, שכל פעם שהורים, שראיתי, התנהגו לילדים שלהם בצורה אטומה ושלא הבינו אותם, ושחינכו בצורה שהיא כל כך לא נכונה, שצעקו עליהם סתם, שגרמו להם לבעיות אכילה, התנהגות , משמעת ועוד מליון דברים, אני פשוט הייתי כל כך מתעצבנת ולא מבינה איך הם לא מבינים לבד שהם טועים ושמה שהם עושים לא נכון ומרוב שהם בתוך מלחמה עם הילדים הכל אבוד. אני פשוט רוצה לדעת איך אפשר להתמודד ולהתאפק ולהיות סבלנית מול הורים שיגיעו להדרכה לגבי הילד שלהם, מול הורים שהפתרון לרוב הבעיות בידיים שלהם אבל הם תקועים בחשיבה שונה לגמרי. איך אפשר לעבור איתם תהליך בלי להתעצבן כל כך ולקחת כל כך ללב? אני מקווה שהבנת אותי. תודה :)

שלום בר, כפתיחה לדברי, מעתיקה חלק מתשובה שנתתי לפני כשבוע לנערה שהתלוננה על אמה. כתבתי לה שם - לצערי, בחיים המקצועיים שלי נתקלתי במקרים רבים של הורות קשה ובעייתית, ולמרות זאת, אני מאמינה שרק במקרים נדירים מאד מדובר בהורים 'רעים'. אני מאמינה בכל לבי שהורים - בבסיסם - רוצים טוב עבור ילדיהם, אך לפעמים מציאות חייהם או המורכבות האישיותית שלהם לא מאפשרת להם להיות הורים מיטיבים. עד כאן הציטוט מלפני שבוע. אני מאמינה בכך באמת ובתמים, ויודעת שעמדה שיפוטית או מאשימה כלפי ההורים, אינה מקדמת את התהליך הטיפולי. ההורים הם בני הברית החשובים ביותר של הטיפול בילד, לא רק כמממנים או נהגים, אלא כסוכני שינוי ועוזרי-מאמן. הם הזורעים בדמעה והקוצרים ברינה, ובלעדיהם התהליך חסר מאד וחלקי. מה שעוזר לי לשמור על הגישה הזו, יותר מכל תיאוריה או ספר לימוד, זו החוויה שלי כהורה, כאימא שלמדה על בשרה כמה קשה להיות מושלמת. ובכל זאת, אני מודה, לא תמיד זה קל, ולפעמים לוקחים ללב. אלה סיכוני המקצוע שלנו. שבת שלום :-) ליאת

שלום וברכה אשמח למענה מהיר על השאלה כי אנני יודעת מה לעשות הבת שלי בן 2 ועשרה חודשים(עולה עוד חודש לגן) נגמלה ממוצץ לפני 4 חודשים ביוזמה שלה ושלנו,במעון אמרו שמאוד קשה לה ולעומת זה בבית ממש לא ביקשה או חשבה על המוצץ היום היא כבר 4חודשים בלי מוצץ לא במעון ולא בגן היא פיתחה הרגל של אצבע בפה במקום :(, בשבוע האחרון המטפלת במעון אומרת שהילדה כל הזמן רק צורחת ווכה לפני השינה ורוצה מוצץ ולא נרגעת למשך שעתיים פלוס , שוב בבית אין לה מוצץ, המטפלת חושבת שצריך להחזיר לה את המוצץ לפחות שלינה מה שיגיע אותה יתן לה מצב רוח ותאלכו תשחק ותתנהל במהלך היום כמו שצריך, מה עושים? מה את ממליצ/ה?

שלום מירב, אני ממליצה לאפשר לילדים למצוץ כאוות נפשם, עד שהפרידה ב-א-מ-ת תבוא מהם. כפי שאת רואה, כשהמוצץ יוצא מהתמונה לפני שהצורך נעלם, נכנסת האצבע לפה, ואז הנזק לשיניים גדול בהרבה. בעיני, בגיל הזה, אפשר לאפשר לה להירדם עם המוצץ בגן ובבית. בשמחות ליאת

שלום, יש לי ילד בן 5 שכול הזמן אוכל בידיים ומשחק עם האוכל.זה מטריף אותי וכבר שנתיים שאני מלמדת אותו לאכול וזה לא מצליח. גם אם פה ושם הוא כן אוכל בסכום אז אני מחמיאה לו...שום דבר לא עוזר..מה אני יכולה כבר לעשות?

שלום סיוון, זו דוגמא מצויינת לתחום שבו אפשר להיעזר בהצלחה בטכניקה שנקראת "עיצוב התנהגות". נסי לחלק את התנהגות היעד (אכילה בכף או במזלג) למקטעים קטנים יותר, והגדירי לעצמך במדויק מה את מצפה בכל פעם. למשל: לאכול רק את האורז בכף או כפית (ואת הקציצה בידיים). בכל פעם שהילד מצליח לעמוד במשימה, תני לו פרס קטן, אבל שווה (למשל אצבע של שוקולד קינדר מייד לאחר הארוחה). אמרי לו שאת גאה בו על ההישג. חזרי על כך עד שתרגישי שההתנהגות התבססה. נסי לא לתת את אצבעות השוקולד בהזדמנויות אחרות, כדי שזה יישאר פרס אטרקטיבי. כשההתנהגות הזאת נלמדה, עברי למקטע הבא (פירה, צ'יפס, סלט, וכך הלאה). אל תעברי לשלב הבא עד שההתנהגות שהגדרת לעצמך לא הושגה. זכרי, שבכל מקטע את מתגמלת רק את מה שהגדרת מראש. כלומר, אם את מצ'פרת אותו רק על אכילת אורז בכף, אל תגיבי כשהוא אוכל בידיים את הצ'יפס. וכך הלאה. בהצלחה, ואת מוזמנת לדווח איך הולך. ליאת

שלום, תאמת שאני לא יודעת מאיפה להתחיל... יש לי ילד בן 5 הוא מטופל אצל קלינאית תקשורתועבר איבחון בריפוי ועיסוק מתברר שהוא צריך גם טיפול בזה..והפסיכולוגית של הגן ממליצה גם על טיפול רגשי..פשוט הכול מהכול. בכללי הילד מאוד נבון אך גם חסר ביטחון לחלוטין הבעיה שאני לא חושבת שהוא מתנהג כילד בן חמש לדוגמא: מכניס את הנעל שלי לפה שלו ומוצץ אותה או שהוא יכול ללבוש מכנס על המכנס שיש כבר עליו ולא להשים לב.מצבים כאלה.השאלה מזאת ההתנהגות הזו ממה היא נובעת בכלל???אני לא יודעת למי לפנות??

שלום מירב, מציעה להתייעץ עם רופא הילדים שלכם, ולבקש הפנייה לאבחון כולל במכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם. במכון יש צוות רב-מקצועי, שיוכל לעשות הערכה תפקודית כוללת, ובמידת הצורך להציע טיפול מתאים. אין צורך להתייאש או להיכנס לבהלה, אלא רק לפעול בצורה מסודרת להבהרת הקשיים ופיזור העמימות מוקדם ככל האפשר. פני לאבחון מסודר ומקיף. בהצלחה ליאת

בתי בת 14 , ילדה אמצעית במשפחה ,ילדה מקסימה אהובה, מנומסת ומכבדת .ביתי אינה מעוניינת בקשרים עם בנות הכיתה כלל ,יש לה 2 חברות ,בנות של חברים שלנו אך הם אינם גרים בסביבה והיא מתראה איתם לעיתים רחוקות מאוד. היא טוענת שזה מבחירה ושטוב לה כך (לא מצאה חברה שתתאים לה ) יוצאת מהבית רק לבית הספר או עם המשפחה , תלמידה טובה בבית הספר אך לא מתבלטת,שקטה וביישנית בסביבה שאינה הבית /קרובים לה לא רוצה חוגים / ספורט ,נמנעת אף מללכת לסופר השכונתי, זקוקה כל הזמן לחיזוקים שהיא יפה בבית היא מביעה את דעתה בצורה ברורה , חוששת מאוד משינויים ומתגובת הסביבה ומקבלת המון חיזוקים מהבית (שיחות המחזקות אותה בהתמודדות עם מצבים שגורמים לה לחוסר בטחון בחוץ,לעיתים אף "חופרת בנושא יותר מידי " כנראה מפחד /חוסר ביטחון ) הילדה אינה מסכימה ללכת לטיפול פסיכולוגי , מה אני יכולה לעשות /לתת על מנת לעזור לה ?

שלום אושר, בתך כבר נמצאת בגיל שבו אי אפשר להכריח אותה להגיע לטיפול נגד רצונה (לפחות לא בנסיבות הללו). מהדברים שלך אפשר להבין שלא קיימת רמת מצוקה גבוהה, ושהיא מתפקדת היטב למרות ההינזרות החברתית שגזרה על עצמה. במקרה כזה, אפשר להמשיך ולהיענות כלפיה כפי שאתם עושים היום, ולהמשיך לעקוב אחרי מצב רוחה ורמות התפקוד שלה. אם אתם חושדים שיש פער בין החוויה הפנימית שלה לבין המופע החיצוני וההצהרתי, אפשר לנסות לגייס עזרה עקיפה דרך צוות ביה"ס (המורה והיועצת) שיוכלו להתגייס ולעזור ביוזמה של פרוייקטים משותפים, שיחייבו אותה לבוא במגע עם בני/בנות כיתתה. בהצלחה ליאת

שלום רב, לצערי אנחנו נאלצים להפרד מכלב עקב חרדות נטישה שהתגלו אצלו ואין באפשרותינו לטפל בו. ביתי בת ה-10 מאוד קשורה לכלב והיא מבינה שעליו להמסר אך עדיין מאוד קשה לה. שאלתי איך ללוות את תהליך הפרידה ואם לערוך מעין מסיבת פרידה כמו שיעצה לי יועצת בית הספר?

שלום אליס, אני לא מצליחה לראות דרך הגיונית לקשור בין פרידה עצובה למסיבה. הפרידה הזו קשה ועצובה, במיוחד לכלב האומלל, שעומד לחוות את הדבר שהכי מפחיד אותו בעולם. טוב שבתך מבינה את הנסיבות שבגללן עליה להיפרד מהכלב. אני מקווה שאתם מעבירים אותו לידיים טובות, וזה כשלעצמו יכול לעזור לבתך להתמודד עם הצער והאשמה. תוכלי לתעד אותם יחד, ולתלות את תמונתו של הכלב בחדרה, לאפשר לה להכין לו קופסת צ'ופרים קטנה, ובה חטיפים שהוא אוהב, צעצוע מוכר מהבית שלכם, שמיכה או עצם משחק - כל מה שיעזור לכלב להתגבר. העשייה למענו - כך נקווה - תחזק גם אותה. ליאת

שלום הבן שלי בן שנה ותשעה חודשים התחיל בימים האחרונים לפחד להיות לבד בחדר ולא מוכן ללכת לישון במיטה עם אחד ההורים לא איתו בחדר. עד לפני שבוע הוא היה הולך לישון לבד בחדר ופתאום בתהליך הדרגתי מהיר הוא לא מוכן לזה כבר. בנוסף הוא התחיל להרביץ ולנשוך יותר מבעבר במיוחד בבית, לטענת הגננת אין שינוי בהתנהגות שלו בגן. אנחנו מודאגים, מה לעשות ? תודה

שלום צחי, אתחיל דווקא מהסוף - לקראת גיל שנתיים (המכונה גם "גיל שנתיים האיום") ילדך כבר רכש יכולות מוטוריות מרשימות, והוא מנסה שוב ושוב לעשות דברים בעצמו או בדרכו. בגיל הזה נראה הפגנות ראשונות של עצמאות ונפרדות, ולכן קוראים לו גם "גיל הדוקא". למרות ההישגים החשובים הללו, היכולת להתמודד עם מצבים רגשיים עוצמתיים עדיין אינה בשלה. לפעוטות בגיל זה עדיין קשה לווסת את עצמם, להתמודד עם תסכול ולשלוט בכעסים. לכן, ילדים רבים - בעיקר כשהם מתוסכלים - מגיבים בהתפרצויות זעם אלימות. חשוב מאד שאנחנו - ההורים - לא ניבהל מהתקפי הזעם, ונדע שמדובר בשלב התפתחותי שיחלוף. אין לאפשר לו להכות או לנשוך, אך גם לא להעניש. אפשר לומר בתקיפות "לא, אני לא מרשה!", ולנסות להסיח את דעתו ולהציע פעילות אחרת, כדי לעזור לו להירגע. גם פחדי הלילה אופייניים לגיל זה, ואני מציעה לא להיאבק בזה. עדיף לשבת לצידו זמן מה, עד שיירגע, מאשר לנהל מלחמות ומאבקים שבוודאות יימשכו זמן רב יותר. בהצלחה ליאת

וגם ...אני מאלה שאוהבים תמיד לקרוא את הארכיון ,במיוחד של הפורום השכן.ולכן זוכרת אותך ואת המילים שלך . מקווה שתישארי ותמשיכי להשאיר כאן את מילותייך.

שלום חן, גם אני נזכרת לפעמים בחיוך בימיו של הפורום ההוא, ומתגעגעת בעיקר לשפע הזמן היחסי שהיה לי אז בהשוואה להיום. נעים לראותך גם כאן. את תמיד מוזמנת. ליאת

ובאמת ...כמה געגועים לפורום ההוא.. לפעמים אני חושבת שהפורום ההוא היה יותר טוב מטיפול עבורי הוא שמע דברים שלא העזתי לספר לאנשים הכי קרובים אלי דברים שנמצאים עמוק עמוק . ומה שהכי עשה לי טוב זה שאפשר היה לשתף אותך כשקשה מידי, לכתוב ולדעת שיגיעו המילים שלך שיאפשרו קצת לנשום אחרי מחנק כל כך ארוך. הרבה הרבה דברים השתנו אצלי..מתי שהוא אני אספר לך ויהיה לך מייל ממני בתיבה שלך .. שמחה שאת כאן ..גם אם אני לא כותבת לך כאן את בלב שלי תמיד תמיד

שלום ליאת, תודה לך על כל הפעמים בהם עזרת לי. ישר כוח על פועלך המבורך! ברשותך, היום הגיעה חברה מהגן של בתי (בת 2.5) לשחק איתה אחר הצהריים. היא הגיעה יחד עם אחותה בת השנה ואמה. באחד הרגעים, האחות התינוקת לקחה לבתי צעצוע, ובתי ביקשה את הצעצוע שלה בחזרה. האמא של הילדות אמרה לבתי שתחכה עד שהקטנה שלה תסיים ואז תקבל את הצעצוע. לא אהבתי את התגובה הזו, ובעיקר לא את האופן שבו "השתלטה" על הסיטואציה והתערבה בפנייה של בתי אלי, אך גם לא אמרתי כלום. היה לי לא נעים מהאמא, אך מצד שני רציתי להיענות לבתי. אני משתדלת לא להכריח אותה להשתתף בדברים שהיא לא רוצה להשתתף בהם. חשוב לציין, שבאופן כללי היא כן ילדה שמשתפת ומתחלקת- לחברה היא איפשרה לשחק בצעצועים ברצון. באופן כללי היה משהו קצת משתלט ולא נעים בהתנהלות של האם, כך שאני מניחה שלא רק זה הציק לי (למשל, בתי רצתה שאשחק יחד איתן והאם הגיבה הלוך וחזור על פניותיה אלי ואמרה לה שתלך לשחק עם הבת שלה. מרגיז, לא?) הייתי רוצה לשאול, כיצד לדעתך היה נכון להגיב, מול הבת ומול האם. ובכלל, את חושבת שזה מוגזם, מצדי? בתודה ובברכת כל טוב.

שלום איילת, את צודקת. זה אכן מעצבן כשמישהו מתערב בגסות באינטראקציה עם הילד שלנו. אמנם לא שאלת, אך אומר לך שאני חושבת שהייתי מגיבה כמוך בנסיבות הללו. אחרי הכל, מוטל עלינו לחנך את הילדים שלנו, ולא אימהות וילדים אחרים. עם זאת, אפשר היה (כנראה) להמשיך להקשיב לילדתך, ולהיענות לה כאילו שאין הפרעות מן הצד. אני מניחה שאולי היית אומרת את מה שאמרה האם האחרת, אך עושה זאת ללא עזרתה, בשפה שלכן. כמובן שלהבא תוכלי לבחור את מי נעים לך להזמין, ומי מהאימהות קרובה לך יותר בגישתה החינוכית. בברכה ליאת

שלום רב, אנו משפחה רגילה לחלוטין, עם שלושה ילדים: 14, 12, 5 וחצי. קשה לנו מאוד עם בתי הצעירה. בגן, או בכל מסגרת אחרת - היא ילדה מקסימה, ממושמעת, חברותית מאוד, לא אלימה כלל, חכמה מאוד. בבית - היא בדיוק הפוך - נהיית אלימה כלפינו (ולא כלפי חברים שמגיעים אלינו הביתה), זורקת חפצים, שובבה מאוד ולאחרונה אף החלה לעשות פיפי על הרצפה בכוונה. יש לציין, שאני, בתור אמא שעובדת הרבה שעות ביום, משתדלת להקדיש לה המון: משחקת איתה, קוראת לה סיפורים, הולכת איתה לבריכה, דואגת היא תיפגש עם חברים, מידי פעם אנו הולכות להצגות וכו'. אתמול, לדוגמא, אחרי שהיינו חצי שעה ביחד שתינו,אכלנו, דיברנו, צחקנו והיה לשתינו כיף ונעים, פתאום היא "התהפכה" והחלה להיות אלימה וכו'. ברצוני להדגיש, שתמיד יש מישהו מהמשפחה שנמצא איתה (אחד האחים / בעלי / אני) ואנו לא מזמינים בייביסיטר וכו'. לצערי הרב, בבית, ההתנהגות שלה הולכת "ומתדרדרת" ורוב הזמן קשה לכולם להיות איתה. התנהוגות זו קורית בבית בלבד. כשאנו יוצאים מהבית - לטיול, בריכה, משפחה וכו, או כשהיא הולכת לחברים - היא מתנהגת יפה... ועוד משהו - היא נוטה להגיב בקיצוניות, כשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה. אשמח לדעת איך להגיב, כי שום "שיטה" לא עוזרת (ניסינו לדבר איתה, לשלוח אותה לחדר עד שתירגע, לא הסכמתי לשחק איתה וכו'). ודבר אחרון - בבוקר, לפני שהיא הולכת לגן, היא לא בעייתית כלל, משתפת פעולה ומקסימה..

ועוד משהו - כשיש לה התקף זעם, אם נותנים לה ממתק, היא מייד נרגעת. ברצוני לציין, שאני לא מעוניינת בשיטה זו. אנו משתדלים להקפיד על תזונה נכונה ובריאה. מידי פעם, אנו קונים ארטיק וכו', אך לא על בסיס יומי.

שלום דנה, ממש בהמשך למה שכתבתי מתחתייך לטלי, ילדים לומדים די מהר מה מפעיל את הוריהם. הם לומדים, דרך ההתנסויות שלהם בפועל, לאיזו התנהגות יהיו תוצאות רצויות וחיוביות מבחינתם, ולאילו התנהגויות יהיו תוצאות שליליות. כאשר התקף זעם או אלימות מסתיים ברווח כלשהו עבור הילדה (ממתק) הסיכוי לכך שההתנהגות הזו תיפסק קטן למדי. אם את טלי הפעילה האשמה על לידת האחות, אותך מפעילה האשמה על שעות העבודה הרבות שלך. בשני המקרים קיים רצון לפצות את הילד, ומתאפשרת פריצת הגבולות. כדי שהתנהגות בעייתית תיכחד, עלינו לעשות שני דברים: לפעול לסילוק כל הרווחים שמקבל הילד בעקבות התנהגותו השלילית. ולפעול לחיזוק ותגמול כל התנהגות מתחשבת, בוגרת וחיובית. שאת שני הדברים יש לעשות בעקביות!!! זה שם המשחק. כאשר את מתעלמת מהתקפי הזעם שלה הרבה פעמים, ואפילו מרחיקה אותה או לא מסכימה לשחק איתה, עלייך לעשות זאת *תמיד* *תמיד*! והנה, כמו שאנחנו רואים ב"עוד משהו" שהוספת - לפעמים את נותנת לה פרס על התקף הזעם שלה, כדי להפסיק את המצוקה שלך. כך, למעשה, את שומטת את הסיכוי להצליח. חשבי, למשל, על אדם היושב מול מכונת המזל במועדון הימורים. הוא ממשיך למשוך ולמשוך בידית, להכניס עוד ועוד מטבעות למכונה, גם כשהוא מפסיד פעם אחר פעם. הזכייה הקטנה והיחידה שחווה פעם, מניעה אותו להמשיך ולנסות עד שיזכה שוב. כך בדיוק קורה עם הילדים שלנו, שלמדו שבאמצעות התקפי הזעם הם משיגים בסוף את מה שירצו, גם אם יצטרכו לעבוד קצת בשביל זה. לכן - הישארי עקבית, ואז תגלי שהאסטרטגיות שלך יכולות להיות יעילות. כמובן שהדרכת הורים קצרה יכולה לעזור מאד, בעיקר בשרטוט הרציונל, שייתן לך את הכוח להיות יעילה ועקבית. בהצלחה ליאת

שלום. בני בן שלוש בעוד חודש. אחותו הקטנה נולדה לפני שישה שבועות. בשבועיים הראשונים הכל היה בסדר, אך כעבור שבועיים החל המשבר. הוא התחיל ליילל ולבכות הרבה יותר מבעבר. הוא לא מפגין אגרסיביות כלפי אחותו הקטנה. אנחנו מתאזרים בסבלנות ומנסים כל מיני שיטות למגר את התופעות, אבל ככל שעובר הזמן זה פשוט הופך בלתי אפשרי להתמודד איתו. הוא בוכה כל הזמן, מותח גבולות, מחפש איפה לריב איתנו בכל הזדמנות, מתנגד לנו, וכל זה בבכי מיידי ובלי להסביר את עצמו במילים ובבגרות שאפיינה אותו קודם לכן. כל רגע קסום ונינוח יכול להפוך בשניות לרגעים ארוכים של בכי, צעקות, השתטחויות על הרצפה, ואפילו מכות כלפינו. בבוקר, בלילה לפני השינה, בכל שעה ביום. "גיל שנתיים האיום" במלוא הדרו, הרבה אחרי שכבר נפרדנו ממנו. אנחנו ממש מיואשים... זה מקלקל לנו את מצב הרוח ומתסכל אותנו שאנחנו לא מצליחים להגיע אליו. מרגישים שזה שולט בנו, ומרגישים שנכנס בילד האהוב שלנו שד (מטאפורית כמובן). מדובר בילד שהיה תמיד עדין ונינוח, מעולם לא היכה או צעק. "ילד קסם" לכל הדעות, מיום היוולדו ועד לרגע זה. כעת אני חוששת מכל מפגש איתו, כשהוא חוזר מהגן או מתעורר בבוקר. אני יודעת שההתקף יכול להגיע בכל רגע. אני פוחדת שזה יהיה כך מעתה והלאה, שהשתנה לי הילד שהיה חבר קטן ומתוק. מה עושים? נשמח לכל טיפ או סיוע.

שלום טלי, ככל שההתנהגות הבעייתית חריגה יותר ובלתי אופיינית לילד "העדין והנינוח" שהכרתם, כך אפשר להניח סבירות גדולה יותר לכך שמדובר בתגובה לאירוע (לידת האחות במקרה זה), ולא במשהו אחר. לפעמים, הורים חומלים וטובי לב, מנסים לפצות את הילד על לידת האח או האחות, להגמיש את הגבולות ולהימנע ככל יכולתם מהתקפי הבכי או הזעם. עד מהרה, הילד הגדול מגלה שיש בידיו כלי מצוין (ההתקף הקולני) בעזרתו הוא יכול להשיג את מה שהוא רוצה מההורים. לכן, הגיע כנראה הרגע להפסיק לרחם (אך להמשיך להיות אמפתיים, מתקפים ומכילים), ולהתחיל להחזיר לכללים ולגבולות את הממשות והתוקף. כאשר את פוחדת מהרגע שיחזור מהגן - זו כבר נקודת פתיחה בעייתית. כל עוד את פוחדת מההתקף, הוא יישנה ויתחזק, פשוט כי בשביל הילד שלך זה עובד. הדרכת הורים קצרה בהחלט יכולה להועיל כאן. עד אז, נסי לקרוא (גם כאן בפורום), עצות להתמודדות עם גילויי אלימות ובדיקת הגבולות. בהצלחה ליאת

טלי, אנא קראי גם את תגובתי לדנה, ממש מעלייך. ליאת

בתי בת ה-9 לפני כ 3 שבועות הקיא בלילה כמה פעמים. האמת שזה אולי פעם שניה בחייה. עד עכשיו היא מדי פעם מתלוננת והיא לא מוכנה לצאת מהבית מפחדת להקיא ובעיקר כשאני לא לידה היא מתקשרת אלי בהיסטריה, שאני אחזור הביתה. לא מוכנה להישאר עם אף אחד. אנחנו עדיין בבירור רפואי אבל לכאורה נראה שזה בעיה רגשית. למי אני יכולה לפנות לקבל יעוץ והאם אני צריכה ללכת ליעוץ עם הילדה או רק אני ובעלי.אשמח להמלצה על פסיכולוג בחיפה. תודה רבה

שלום ענת, הפחד מהקאות שכיח למדי. עפ"י רוב הוא מופיע לאחר אירוע הקאה קשה אצל ילדים או מבוגרים צעירים עם צורך חזק בשליטה. ההקאה נתפסת כמשהו בלתי נשלט שעלול להעמיד את האדם במבוכה גדולה. הכתובת לטיפול היא פסיכולוג ילדים קליני, המתמחה בטכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות, והמטרה היא להוציא את הילד ממעגלי ההימנעות ולהשיב לו איכות חיים וחופש. גם אם ימשיך לחשוש מהקאה, החשש הזה לא ישבש את מהלך החיים התקין. לא אוכל להמליץ לך מכאן על מטפלים (זה בניגוד למדיניות האתר), אך תוכלי לנסות להוסיף כתובת מייל פרטית, אליה יוכלו להישלח לך המלצות קוראים במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום, כבר 3 שנים שאני בתיכון (אני עולה לי"ב) ואין לי ממש חברים. יש לי ממש קצת חברים אך אני מנסה להתקבל בחברה ולא הולך לי. עברתי תיכון כדי לפתור את הבעיה הזו אך היא לא נפתרה. אני מתלבש יפה ונראה טוב, אך איני מצליח להתקבל בחברה. אני מדבר עם האנשים בשכבה החדשה שלי, אך כשאני מנסה ליצור איתם קשרים מחוץ לבית הספר הם ממציאים תירוצים כדי לדחות אותי ואני מרגיש בודד.חשבתי להצטרף לצופים אך אימי לא רואה בזה כפתרון. מה עלי לעשות?

שלום ברק, כמו ש(לצערי) למדת על בשרך, בעיות אינן נפתרות מעצם המעבר לבי"ס אחר, ולפעמים נדרשת התערבות מעבר לכך. בזה אולי אימא צודקת. בעיות חברתיות יכולות להיות קשורות לכל מיני סיבות, חלקן תלויות בנו וחלקן לא ממש. איני יודעת דבר על יכולות התקשורת שלך, על יכולתך לקרוא רמזים חברתיים ולפרש נכון מצבים בינאישיים. למרבה המזל, לא הכל קשור למראה חיצוני ובגדים, אם כי בגיל שלך גם זה חשוב. מה שחשוב יותר - כך נדמה לי - זו היכולת שלך להכיר בערך עצמך, להיות מודע לכישורים שלך, לכוחות שבך, וגם (אין מה לעשות) לחולשות שלך. בעיני דווקא חשוב מאד לנסות ולפרוץ את המעגלים החברתיים הרגילים, ולהרחיבם בעזרת פעילויות נוספות כמו צופים, חוגים, פעולות התנדבות (מד"א, מכבי-אש, וכד'). מעבר לכך, ובמיוחד אם הבדידות שלך נמשכת זמן רב, גם טיפול פסיכולוגי יכול להועיל מאד, בעיקר בכל הנוגע לתפיסה שלך את עצמך. בברכה ליאת

בתי בת שנתיים ן 9 חודשים, לפני 4 חודשים החלה תהליך גמילה. ההתחלה הייתה מצוינת , אך די מהר התחילה לעשות קקי בתחתונים באופן קבוע.לפעמים נראה כי אולי אפילו עושה זאת בכוונה. אני יכולה לשאול אותה אם היא צריכה קקי ודקה לאחר מכן היא עושה קקי בתחתונים. אני משתדלת לא לעשות עניין או להתעצבן אך לפעמים זה ממש מתסכל . יש לציין שנולדה לה אחות קטנה לפני תשעה חודשים. למרות זאת, אני וגם אביה משתדלים לתת לה תשומת לב ביחידות עד כמה שניתן.ושנינו נמצאים יחסית הרבה בבית לאחר שיא ואחותה מגיעות מהגן נשמח לעזרה סיון

שלום סיוון, לא ציינת כמה "מהר" החלה הנסיגה, והאם בגלל אפשר לקרוא לזה נסיגה, או שמא בכלל לא הייתה כאן גמילה. מכל מקום, יתכן שמדובר בתגובה ללידת התינוקת, ולמשאלה שלה להיות מטופלת במגע פיזי קרוב. יהיו הסיבות אשר יהיו, בעיני חשוב להמשיך ולתת לה את תשומת הלב המיוחדת, אך גם לחזק אצלה את ההבנה שעדיף להיות גדולה ולא קטנה. כמו שנאמר כאן כבר רבות, מילים אינן מספיקות, כי ילדים משתכנעים מפעולות ולא מדיבורים. תנו לה כרגע יותר צ'ופרים והתפעלות מכל התנהגות 'בוגרת', ונסו לעודד כל הישג בכיוון זה. המשיכו לעודד לעשיית הצרכים בסיר או באסלה, ולא להגיב לתאונות. מוכנה להתערב על כל סכום שבעולם, שבסוף היא תעשה בשירותים, כמו גדולה. עוד קצת סבלנות :-)) ליאת

מחפש פסיכולוג ילדים מומלץ לילד בן 8 באיזור השרון - עמק חפר שעובד עם מכבי.

שלום ניב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי תינוק בן שנה ו4 חודשים, לא משנה כמה פעמים אני אומרת שמשהו אסור ומסבירה למה אסור הוא חוזר ונוגע או עושה את הדבר הזה. לפעמים גם אומר נו נו לפני או אחרי מה שמלמד אותי שהוא מבין שאסור אבל עדין עושה. מה ניתן לעשות?

שלום רב, אם היינו יכולים להסביר משהו בגיל שנה וארבעה חודשים, ולהעביר סופית את המסר לגבי מה מותר ומה אסור, כנראה שאז היו ילדינו עוזבים את הבית לחיים עצמאיים. הסיבה שזה לא קורה, נעוצה - בין השאר - ביכולתם הקוגניטיבית והרגשית המוגבלת של ילדים קטנים, ההופכת אותם לתלותיים מאד בדאגה שלנו, בהכוונה שלנו, ובאימון שאנחנו מספקים להם לקראת חיים עצמאיים. תינוקות בגיל של בנך, גם אם מבינים את משמעותן של מילים, מתקשים עדיין לשלוט בדחפים שלהם, והם פועלים מתוך סקרנות ונהנתנות. גם כשהם יודעים שמשהו אסור, הם ממשיכים לחקור את עולמם, ולבחון בדרך של פעולות חקרניות מה קורה אם... המשיכי ללמדו מה מותר ומה אסור, ובמקביל להשגיח ולשמור עליו מפני הדחף והסקרנות. ממליצה לך בחום למצוא לעצמך ספר טוב או אתר הורות באינטרנט, המפרטים את יכולותיהם של ילדים בכל שלב משלבי התפתחותם. כך תדעי למה לצפות בכל גיל, וכיצד להתייחס (מנטלית ומעשית) להתנהגויותיו של הילד. בברכה ליאת

אני רוצה לכתוב לך על תחושה אישית שלי. למרות שכבר מזמן איני ילד. יתכן שהזכרתי בעבר חלק ממה שאכתוב עכשיו. לתחושתי, האינטרנט הוא הדבר הכי טוב, אבל גם הכי נורא, שקרה לי. כאדם רהוט, נבון, רגיש, חברותי - הכתיבה באינטרנט טבעית לי. זורמת. שוטפת. ספונטנית. לכן, אגב, אני כותב בכמויות אדירות. עבורי זה ממש אויר לנשימה. צורך קיומי. אבל ברגע שאני מכבה את המחשב - העולם האמיתי חובט לי בפרצוף. ובעולם האמיתי, אני כבד פה וכבד לשון, ובעל נכות מרתיעה. (נדמה לי שסיפרתי לך את זה פעם). אין לי עם מי לדבר, כלומר בקול רם, מלבד ההורים שלי. ובאופן טבעי, את הדברים הרגישים באמת - איני יכול לומר להם. אני חברותי מאוד, אבל מעטים רוצים בחברתי, אם בכלל. אני כל כך רוצה לתת אהבה ורוך וידידות, אבל איש אינו רוצה לקחת. יש לי רגעים של עצב גדול. של בכי. של פחד. (למרות זאת, אני אופטימי בדרך כלל). את מבינה, ליאת, הפער בין הקיום האינטרנטי שלי, לבין חיי האמיתיים, הוא שובר לב. פשוט כך. וקשה לי להתמודד איתו. כי אני ממש זקוק לכתיבה האינטרנטית, במובן מסויים זו התקשורת הכי טבעית ואותנטית עבורי. אבל אחר כך, אני חוזר ל"חיים האמיתיים" , ונהייה עצוב, כל כך עצוב. כי אני רוצה "כאן" את מה שאני חווה באינטרנט. ואי אפשר... אשמח אם תכתבי לי משהו על כך. כל דבר שעולה לך. את הרי ידועה לי כחכמה ורגישה ומקסימה... אגב, גם אני מעריך אותך על כך שאת עונה לשאלות בשעות הלילה המאוחרות, שהן למעשה כבר שעות של לפנות בוקר. מצטרף לדברי המגיבה הקודמת, שהחמיאה לך על כך מכל הלב. שולח לך המון אור ואהבה, הקוסם האמיתי מארץ עוץ, שבעצמו זקוק לקוסם.

שלום לך הקוסם האמיתי, אתה יודע, בדר"כ, כשאנשים כותבים לי לכאן בשמות בדויים ומוזרים, אני נמנעת מלפנות אליהם בשם ההזוי שמצאו לעצמם. איכשהו זה נראה לי קצת נלעג, אני מודה. במקרה שלך, הפעם, חייכתי וכתבתי בשמחה אל "הקוסם האמיתי", פשוט כי אני מרגישה שאכן מתרחש כאן קסם אמיתי, כמעט יום יום. הקסם שמאפשר לך להיות שווה, נוכח, ענייני, משמעותי, ובעיקר מאד מאד נורמלי (כלומר, לא חריג) מכל בחינה שהיא. אני לא יודעת מהו "העולם האמיתי". ולא, זו אינה התחסדות. אבל בעידן שבו הורים קובלים על ילדיהם שהפכו את המחשב לשלוחה שלהם (או את עצמם לשלוחה של המחשב), בעידן שבו האינטרנט הפך ל'ברזלים' עליהם נפגשים בני הנוער לשיחות בטלות, לסלון החברתי של כל הבורגנים העסוקים, לבית הקפה של אנשי הרוח הרושמים את הגיגיהם על מפיות WORD בפונט חסר השראה, להייד-פארק של תחרויות ה"דיבייט", לביב השופכין של הרפש האינטלקטואלי - מה בעצם נשאר כבר ב"עולם האמיתי"? אני יודעת שאין תחליף למגע האנושי, לקשר העין, לאינטימיות שמאפשר המפגש הישיר בין אנשים, ויודעת כמה קשה הבדידות. כאופטימית חסרת תקנה, אני ממשיכה להאמין בכוחה של האהבה, וביכולתם של נסים קטנים להיברא ולהידחק אל חיינו כנגד כל הסיכויים. אין לי ספק שגם מתוך נקודות מוצא מחורבנות יכולה להיוולד משמעות וחיות חריפה שיש בה טעם. אני אוהבת את המחשבה שהפורום שלנו מפיג ולו במעט את בדידותך, ושמחה בנוכחות הלא שגרתית שלך כאן, שמצידה גומלת לנו במשבים מרעננים של הומור, סקרנות ורוח טובה. תרגיש בבית ליאת (שבעצמה תוהה האם יש בכלל חיים אמיתיים שם בחוץ...)

הי ליאת, לא יכולתי להתאפק מלהגיב. אני תמיד נפעמת לא רק מתוכן התשובות כאן בפורום, אלא גם מהכתיבה הקולחת שלך. הפעם אני לא רק נפעמת - אני ממש מעריצה :-) עם כזה כשרון, את חייבת להוציא ספר... אז אני רוצה לומר תודה על חוית הקריאה המדהינה! עוברת-אורח קבועה (ולא אכפת לי אם השם שבחרתי לי נשמע הזוי או מוזר מידי :-))

אני נכנסת לפורום הזה וקוראת באדיקות את תגובותייך לפונים. המקצועיות, היצירתיות שלך והאנושיות והאהבת אדם שבך מרגשת אותי בכל פעם מחדש.. לא יודעת אם את זוכרת, באוגוסט שנה שעברה בני התחיל טירונות. הרגשתי שאני מתה. הרגשתי כזה חוסר אונים, פחד מעורב במיקסר של רגשות נוספים. לא יודעת למה ..אולי בגלל מי שאת.. כתבתי לך פה בפורום בניק "עלה שלכת". הדפסתי את תגובתך. היא מלווה אותי עד היום.. גם כשאני מגהצת את המדים שלו אני נזכרת שוב בתגובתך.. אין לך מושג מה תגובתך עשתה לי.. כמה בכיתי כשקראתי שוב ושוב את תגובתך.הרגשתי שאת מבינה ב-ד-י-ו-ק !!!! מה אני מרגישה. לא אשכח לך זאת בחיים !!! כמה שהייתי צריכה לשמוע בדיוק את מה שנתת לי. את באמת גדולה מהחיים ליאת !!

ליאת, המילים המרגשות שלך נותנות לי כוח. מחזקות אותי. תודה לך. למרות המרחק ביננו, אני מרגיש כמה את אמפתית ומחממת את הלב וטובה. כמו שמש גדולה, שמאירה גם מערות חשוכות. זו יכולת נדירה. ותודה, ילקוט הרועים. זלדה היא המשוררת האהובה עלי. יש לה שיר, "כל שושנה היא אי של השלום הנצחי". מכירה?. אין לי אותו לידי, אז איני יכול לצטט במדויק. השורה האחרונה בו אומרת: "חצה את ים האש". וזה בדיוק ככה. זה החיים של כולנו. כדי להגיע אל השושנה, שהיא אי של השלום הנצחי, יש לחצות את ים האש. זה אפשרי, אבל נדרש אומץ. הרבה אומץ. (אגב, שמתי לב, שלפעמים כשליאת עונה על שאלות קשות, היא כותבת: "אומץ!". זה מוצא חן בעיניי). שלכן, הקוסם האמיתי מארץ עוץ.

הקוסם האמיתי. כשקראתי אותך (כבר לפני יומיים, אבל לא רציתי להתקע פה לפני שליאת תכתוב לך) נזכרתי בשיר של זלדה. זה בשבילך- ציפור אחוזת קסם / זלדה כאשר הגוף הרך מט לנפל והוא מגלה חרדתו מפני הקץ לנשמה, מצמיח עץ השגרה הנמוך שאבק אכלו עלים ירקים פתאם. כי מריח האין יפריח הדור נאה ובצמרתו צפור אחוזת קסם. להית', אפרת

כשבני היה בן 3 שמנו לב שהוא נוגע המון באיבר מינו, והגננת אמרה לנו לא להעיר לו, וחשבנו שזה יעבור לבד. עכשיו הוא כמעט בן 5, ועדיין נוגע הרבה באיבר מינו, רק נוספו נגיעות כפיתיות נוספות - בעיקר באף. האם זה אמור לחלוף לבד? האם אני אמורה להעיר לו על הנגיעות או שזה רק עלול להחמיר אותן?

שלום יעל, לא לגמרי ברור למה את קוראת "נגיעות כפייתיות", אך אם את חוששת שמדובר במשהו שתחתיו נחה חרדה ("אני חייב לגעת באף, כי אם לא יקרה משהו..." או "אני חייב לגעת באף ביד אחת, ואז מוכרח גם ביד השניה"), או אם הן מתגברות במצבים של מתח/חרדה, מוטב להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני. אם, לעומת זאת, מדובר בנגיעות עם 'ניחוח' של אוננות, וחיטוט באף שבעיקר מביך אתכם, אפשר לדעתי בשלב זה להעיר בעדינות שאין לעשות זאת, אלא במצבים בהם הוא נמצא לבדו. בשמחות ליאת

שלום, בני בן ה 17 וחצי סבל בשנתיים אחרונות מדיכאון ואף קיבל תרופות במשך מספר חודשים. היום הוא התחיל לעשות ספורט ומצב שלו השתפר גם ללא תרופות. הפסיכיאטר של מכבי המליץ לבצע לו אבחון פסיכולוגי במכון פרטי, שעלותו 3000 ש"ח. השאלה, אם קופות חולים יכולות להשתתף באבחון זה ? תודה

שלום דני, אינני מכירה את מדיניות מכבי בנושא אבחונים פרטיים. מציעה להתקשר ישירות אליהם ולברר. הכי פשוט, לא? בהצלחה ליאת

ליאת שלום, הבת הקטנה שלנו בת שנתיים וחצי ומאוד קשורה לאביה. היא קמה בבוקר ומחפשת אותו, מחכה שיחזור מהעבודה כדי להיות איתו ובגדול פשוט מאוהבת... לצערי החלטנו להיפרד ואני לא ממש יודעת איך להסביר לה על כך ואיך להתמודד ביום יום עם הרצון שלה להיות איתו ולראות אותו

שלום ליאת, הבשורה על פירוק הנישואין והמשפחה היא קשה ומטלטלת עבור כל ילד, בכל גיל. רצוי לעשות זאת לאחר מחשבה ושיקול דעת, ובמידת יכולתכם גם לאחר התייעצות עם גורם מקצועי או קריאה בנושא. כיום הצטבר לא מעט ידע בתחום זה, ואני ממליצה מאד להיעזר בו. באופן כללי מאד, הבשורה צריכה להיות עניינית מאד, מותאמת לרמת ההבנה של ילדה בגילה, תוך הדגשת העובדה שאבא נשאר אבא, וממשיך לראותה בסדירות גם אם בתדירות אחרת. חשוב לזכור שילדים בגיל זה מאד קונקרטיים בחשיבתם, ולכן גם ההסבר חייב להיות מאד "בגובה העיניים", ענייני, וקונקרטי: מי יגור איפה, מי יטפל בה, מתי תראה את אבא, וכד'. בגלל גילה הצעיר, ממליצה לך מאד לקבל הכוונה מפסיכולוג ילדים, לא רק סביב הבשורה, אלא גם לגבי ההמשך. בתך נופלת בקבוצת גיל מאד רגישה, ונמצאת בסיכון לפתח תגובות רגשיות בעקבות הגירושין. ייעוץ מראש יכול למנוע צרות בהמשך. ממליצה לך לקרוא בספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", את הפרק הדן בגירושין, וליישם בזהירות את המלצותיו. בהצלחה ליאת

שלום, אנחנו הורים ל 3 ילדים. לילדה הקטנה בת ה 6 יש התפרצויות זעם בלתי נשלטות. מדובר בהתקפים קשים המלווים בקללות, זריקת חפצים, מכות ביחד עם אגרסיביות קשה ואפילו מפחידה. גם כאשר מנסים בכוח לקחת את הילדה לחדר יש תחושה של משהו שהוא בלתי נשלט מצידה. התיעצנו בעבר המון וניסנו המון שיטות ודרכים לעזור לילדה להתגבר. שום דבר לא עוזר ההתפרצויות קורות בצורה שרירותית לחלוטין ובכל מקום כלומר בבית, בגינה, אצל סבתא וסבא אבל! לא בגן. הגנת טוענת שהיא ילדה מדהימה ומקסימה ובעיקר מאוד חכמה. כך סיפרה לנו גם הגננת בשנה הקודמת. ההתפרצויות היו קיימות מאז ומעולם אבל עם הזמן הם הולכים ונהיים קשים יותר. הילדה אסמתית ולצערנו במהלך כל התקפה היא מקבלת סטרואידים. כיום מדובר בפעם בחודש בתקופת החורף בדרך כלל. מה הקשר בין הסטרואידים להתפרצויות? אנחנו לא יודעים אבל ניתן לראות כי עם הסטרואידים הילדה הופכת להיות היפראקטיבית למשך שעה לפחות. הילדה מקבלת המון חום ואהבה מכל הסובבים אותה כולל מהאחים, מהסבתות ומהדודים שלה. * היום הילדה התעוררה ב 3 בלילה ולא הפסיקה לצרוח ולדבר לא לענין במשך שעה. הרגשנו שוב שמדובר במשהו שמשתלט עליה ואין לה שליטה. מן גל של כעס שאין לה את היכולת לעצור את זה וגם לנו כהורים אין את היכולת לעצור אותו. התחלנו השבוע בטיפול עם פסיכולוגית אבל יש לנו חשש שמשהו לא בסדר עם הילדה מעבר לבעיית התנהגות רגילה. תוכלי בבקשה לייעץ לנו מה נכון לנו לעשות? אנחנו גרים באזור כרמיאל ונשמח גם לדעת על מכונים או אפשרויות טיפול מומלצים באזור. תודה רבה מראש.

שלום קובי, ראשית, אומר שאיני מכירה מטפלים באזורכם. אני חושבת שמרגע שהגעתם לטיפול פסיכולוגי, המטפלת היא הכתובת לכל שאלה, בעיקר כי היא מכירה את כל הרקע שלכם, ויכולה לנסח השערות מדויקות ותקפות יותר מאלה שלי. אוכל לומר, באופן כללי מאד, שבמשפחות בהן יש ילד עם מחלה כרונית, במיוחד מחלה מסכנת חיים, קיימות רמות גבוהות של חרדה, מה שיכול להקשות על ההורים להישאר סמכותיים ומציבי גבול, ולכן יתכנו גם פחדים וגם התפרצויות זעם. במסגרות בהן הגבולות והחוקים ברורים וחד משמעיים יותר (כמו גן או בי"ס), ילדים כאלה מתפקדים מצויין, ומרגישים ביטחון ושלווה. אין כוונתי, חלילה, להציג עמדה שיפוטית, אלא רק לשרטט כיוון מחשבה אפשרי אחד. כיוון אחר קשור לאפשרות של קשיי ויסות מולדים. בשני המקרים אפשר וכדאי לטפל, ויופי שהתחלתם. תנו לעצמכם זמן. בהצלחה ליאת

ליאת יקרה. שלחתי שוב. כנראה לא הגיע. לא נורא, אולי זה היה מיועד יותר בשביל עצמי מה שכתבתי. צרצר מצרצר צירצורו שם לילה טוב. http://www.youtube.com/watch?v=Id1VmUJ5Ovk [אני משערת שעל החלק של ספירת הכבשים את מדלגת:)]

היי אפרת, שולחת לך חיוך, וברכת לילה טוב. כבר דיברנו... ליאת

שלום, בתי בת ה-5 לא מוכנה להשתתף במסיבות בגן, בשיעור פתוח בחוג התעמלות ובכל פעילות שלכאורה מצריכה להציג את עצמה בפני קהל. בנוסף כבר תקופה ארוכה שהיא לא רוצה לשחק בגינה הציבורית ברגע שהיא רואה ילדים מהגן או בכלל הרבה ילדים. יש לציין שילדים אוהבים אותה ומהגננת לא קיבלתי מעולם דיווח על משהו חריג. אם זה יעזור אוסיף שמאז הגן הפרטי ועד היום בגן עירייה, כל בוקר כשנכנסים לגן "לוקח לה זמן להשתחרר", היא אף פעם לא בכתה, אך תמיד אני צריכה להשאיר אותה אצל הגננת או הסייעת זה מעניק לה ביטחון. זו ילדה שלישית שלנו "בת זקונים". תודה מראש על התשובה

שלום דנה, לפני רגע, השבתי כאן - מתחת - למישהו ששאל על סירוב לישון אצל סבא וסבתא. נדמה לי שהסירוב להשתתף במסיבות והופעות בגיל הצעיר נופל באותה קטגוריה. זה מסוג הקשיים שמקורם בדר"כ במאפייני אישיות (ולא בבעיה פסיכולוגית קשה). ילדים מופנמים או ביישנים נלחצים ממצבים רבי משתתפים, ומהרעיון של עמידה/ריקוד/שירה לפני קהל. אם נודה על האמת, רבים מההורים הצופים בילדי הגן במסיבות הסיום, לא היו מעזים - בעצמם - לעמוד ולהופיע מול קהל, והם קצת שוכחים זאת כשמדובר בילד הקטן שלהם. אני מציעה להניח לזה כרגע, ולקבל את העובדה שמדובר בילדה מעט יותר רגישה וביישנית. אם קשיי הפרידה והביישנות (תכונה יציבה למדי!) יימשכו או יחמירו לאורך זמן, אפשר יהיה לשקול התערבות טיפולית. בברכה ליאת

בתי בת 7 ילדה נורמלית לכל דבר וחברתית עם הרבה חברות וחברים היא מששתתפת בקייטנות ועצמאית, ומוכנה להישאר אצל הסבים כל הזמן אך היא לא רוצה לישון אלא בבית וכשיש אירוע היא ממתינה שנחזור ונקח אותה הביתה לא יודעת איך לטפל או האם זה יעבור

שלום רב, יש הרבה מאד ילדים שאינם מצליחים לישון מחוץ לבית, אך מעבר לכך הם מתפקדים היטב בכל התחומים. מדובר בדר"כ בילדים הרגישים, לפעמים מעט יותר חרדתיים, שאינם "מסתדרים טוב" עם יציאות מהשגרה. ברוב המקרים זה חולף מעצמו לקראת החטיבה או התיכון, כשהאטרקציות בחוץ גבורות על החרדה. בעיני, לא מוכרחים לטפל בזה כל עוד זה נשאר ברמה הזו, אלא אם הילד רוצה ומתעקש. במקרה כזה, הטיפול המועדף הוא קוגניטיבי-התנהגותי. בהצלחה ליאת

שלום, הבן שלי כמעט בן חמש. יש לו אחות בת שנתים. לאחרונה יש לו התפרצויות זעם. זה התחיל שלא היה מצליח משהו (נניח משחק) הוא היה מתעצבן, זורק את המשחק ומתחיל לבעוט בדברים אחרים שלידו ולצרוח כמו חיה. שמתי לב, שאני באה אליו ותופסת אותו לחיבוק חזק הוא בהתחלה צורח ולבסוף מתחיל לבכות ונרגע. אתמול היתה אצלו חברה ומסרתי לו שהיא צריכה ללכת, הוא החל לצרוח שאגות של חיה ולומר שלא תלך, לבעוט במשחקים ושאמרתי לו שאם ימשיך כך לא יוכל לשחק במשחקי מחשב איפון ואיקסבוקס הוא המשיך ואף החריף את התנהגותו, הוא הרביץ לי, וזרק עלי דברים, הייתי המומה, תפסתי אותו והוצאתי אותו לחצר האחורית וסגרתי את החלון (שאני רואה אותו, התריסים פתוחים), מסרתי לו שירגע יוכל להיכנס. הוא לקח כיסא פלסטיק קטן וזרק על החלון , לפני זה בעט בו עם הרגלים והידים... אחרי דקה שתים נרגע לחלוטין שאל ברוגע עם יכול להיכנס (החלון לא היה סגור עד הסוף), השבתי שישב על הספסל כמה דקות ושאני אסיים לסדר שיכנס. שנכנס אמרתי לו שאני מאוד כועסת ומאוכזבת. הוא התנצל ומסרתי שאני לא מקבלת את זה, כי אני כועסת וסליחה לא עוזר אני לא מוכנה להתנהגות שכזו בבית שלנו. המשך הערב והמקלחת היו כרגיל שהוא לא מקבל ממני כמעט יחס/דיבור. בבוקר הוא בא אלי וביקש סליחה שוב, שאלתי על מה מבקש והוא ציין את הדברים שעשה ושאל מתי יכול לשחק במשחקים, השבתי שעד יום ראשון. הוא השיב שזה עונש קל...יום ראשון זה ממש עוד מעט. מאחר וזו התנהגות מתמשכת ואף מחריפה אני תוהה מה אני לא עושה בסדר. אני מרגישה שאני מאוד ברורה. עיקבית. הילד מקבל תשומת לב בכל מקרה, ומשחקים יש בשפע.... יש לך רעיון איך להגיב על מצבי זעם כאלו?

שבערב אחרי המקלחת שאל אותי אם אני עדיין אוהבת אותו אפילו שכועסת (זה משפט שאני אומרת שגם שאני כועסת אני אוהבת), השבתי שכן שאני אוהבת אבל כועסת ופגועה מהתנהגותו וחזרתי ואמרתי על מה כעס? שאמרתי לחברה ללכת? זו סיבה להתנהגות כזו...עכשיו זה נשמע נורא פולני....

שלום לימור, אם הילד שלך סובל מהתפרצויות זעם תכופות, פירוש הדבר שהוא מתקשה לווסת רגשות עוצמתיים, במיוחד כאלה הקשורים לכעס ותסכול. לפעמים, עצם הידיעה שקשה לו, ושהוא פגיע לכך, יכולה לעזור לך לנסות למנוע מראש את המצבים הללו, ולסייע לו להירגע עוד לפני שהמצב מסלים עד לאיבוד שליטה. כשהוא כועס או מתוסכל, חשוב לעשות הכל כדי למנוע ממנו להתנהג באלימות הרסנית. במידת האפשר עצרי אותו פיזית, וכווני אותו להתנהגויות חלופיות, לא הרסניות ולגיטימיות, שיפרקו את הכעס מבלי להרוס את הסביבה. מהתיאור שלך אפשר ללמוד, למשל, שכמה דקות בחוץ, לבד, עוזרות לו להירגע. זאת יכולה להיות אסטרטגיה מצויינת להתמודדות עם זעם ותסכול, ואפשר לעבוד על זה, וללמדו להתרחק בכל פעם שהוא כועס. אם ההסתלקות מהסיטואציה תוצג לו כדרך להרגעה עצמית ולא כעונש, יש סיכוי שיוכל לאמץ זאת כדרך להרגיע את עצמו, וכדאי לעודדו לכך ולאמן אותו בזה. העונש שהטלת עליו (לא לשחק במשחקים) אינו קשור להתנהגותו הבעייתית, ולטעמי גם לא מידתי. הוא לא מלמד אותו שום דבר על איך נכון וכדאי להתנהג. ההרחקה הפיזית ומורת הרוח שלך הם בעיני סנקציה מספיקה. בנוסף, יעיל יותר יהיה אם תצליחי לתגמל אותו בשבחים בכל פעם שהוא מבליג או מבטא את כעסו במילים. כנראה שנגזר עלינו לחפש כל הזמן, בדרך של ניסוי ותעייה מה הדרך הנכונה עבור הילד הפרטי שלנו... בהצלחה ליאת

הי ליאת, אני כל יום קוראת בפורום ואני חייבת לשאול, איך את מצליחה לענות על ההודעות בשעות המטורפות האלו? את עונה על כל הודעה מכל הלב עם תשומת לב ורצינות שעוד לא ראיתי! את באמת באמת מיוחדת מאוד רואים שמה שאת עושה נעשה מתוך הלב עם הרבה אהבה. את גורמת לי להאמין שאם באמת באמת רוצים לעסוק במשהו שאוהבים, אז זה אפשרי ואני התחלתי להאמין בעצמי והלוואי ואגיע רחוק, כמוך.. תודה :)

היי לילי, חשבתי שאף אחד לא ישים לב לשעה... האמת היא, שהימים אכן עמוסים, במיוחד בשבועיים האחרונים, ולכן נשאר הלילה לפעילויות ה'בחירה'. איכשהו, אני אוהבת את השעות האלה, את השקט, זמזום המזגן, וקולות הצרצרים. וכן, את צודקת. כשעושים משהו באהבה, נמצאים הכוחות והזמן. המשיכי להאמין בעצמך, ואם תצטרכי עידוד - את תמיד מוזמנת! תודה לך :-))) ליאת

שלום, אשמח לקבל המלצות לפסיכולוגית באשדוד עבור בתי בת ה-16 הסובלת, בין היתר, מחרדה חברתית, מייל: [email protected] תודה

שלום אילנית, מקווה שיישלחו לך המלצות למייל. אני אישית איני מכירה מטפלים בבני נוער באשדוד. תוכלי לבקש גם את המלצתו של רופא הילדים/המשפחה שלך. בהצלחה רבה ליאת

בת בת 18 עולה לשמינית. פשוט התנהגותה לא מקובלת על בעלי ועלי. היא מקבלת כמעט כל מה שרוצה,בגדים,מכון,טיולים ועוד.היא נערה תמימה במה שקשור למין ולא היה לה עדיין חבר. הבעייה שהיא לא מוכנה לעזור בכלום,לא במטלות בבית ,לא לצאת עם נכלב ,כל מה שמבקשים היא עסוקה,מדברת בטלפון ,רואה טלויזיה וכל מיני תרוצים העיקר לא לעשות.היא גם חסרת סובלנות,מעט תוקפנית ולא עונה יפה. אנו כל הזמן מעירים לה על כך ואפילו כועסים מאוד ומרימים את הכל אך היא לא משתנה. כבר נמאס לי להעיר לה על אותם דברים ואני לא רוצה שהתנהגות כזו תהיה בעוכריה. מה עושים? האם מפסיקים לתת לה לקנות לה. בעלי כרגע בחו"ל והיא בקשה ממנו בגדים והיא מתנהגת נורא כעת כשהיא בבית אתי,לא עוזרת,מתחצפת. האם לבקש מבעלי שלא יביא לה את מה שבקשה,איך נמשיך להתנהג אליה. תודה

שלום שרון, בתך מתנהגת כמו נערה טיפוסית, שמחוברת לטלפון, לחברים ולהנאות רגעיות. הרגלים של עזרה בבית וכבוד כלפי ההורים הם תוצאה של חינוך לאורך שנים, ולא נזכרים בהם כציפייה גחמנית פתאום כשהנערה הגיעה לגיל 18. אם עד היום הרגלתם אותה לקבלה חד צדדית של תפנוקים, אין סיבה שפתאום היא תיענש על כך. את, כמובן, צודקת מאד בכך שמדובר בהתנהגות לא ראויה הדורשת תיקון. אך כדי שזה יקרה, חשוב להגדיר מחדש את הכללים בבית, כמו גם את הסנקציות על מי שאינו עומד בהם. חשוב לזכור שכאשר אנחנו, ההורים, לא עקביים: פעם מפנקים ללא גבולות ופעם מענישים בחומרה, הילדים לא יודעים מה מצופה מהם, ומתקשים לקשר בין התנהגותם לבין הסנקציה שננקטה נגדם. לא אוכל לומר לך האם לתת לה מתנות או לא - זו החלטה שלך. אוכל להמליץ לך בחום לגבש מדיניות ברורה, ולפעול לפיה בעקביות. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, המרפאה בעיסוק של בני ביקשה ממנו לצייר איש, והוא החל את הציור מהרגליים כלפי מעלה, בניגוד למה שהיה אפשר לצפות. האם זה יכול להעיד / לרמז על משהו?

שלום גל, לפני הכל, חשוב לציין כי מבחני ציור איש הם בעלי תוקף ומיומנות לא מאד גבוהים, ולכן אין להתייחס אליהם *אלא* כחלק מבטרייה רחבה בהרבה של טסטים פסיכודיאגנוסטיים. זה נכון שרובנו מתחילים לצייר דמות אדם מן הראש כלפי מטה, ולכן, ציור המתחיל ברגליים יכול לשקף ייחודיות, מקוריות, אך גם נטייה להתחכמות או התנגדות למצב הבחינה. מציעה להתמקד בקושי הגרפו-מוטורי שהביא אתכם לריפוי בעיסוק מלכתחילה, ולהתייחס בזהירות רבה מאד להשערות פסיכולוגיות רגשיות המנוסחות על סמך המבחן הזה. בברכה ליאת

ישנן פעמים שהגבול לבדו אינו מספיק ועלינו להעניש את הילד. לדוגמא, כאשר הוא מכה העונש בא לאחר הצבת הגבול ובצמוד אליו. כלומר, אין לתת עונש ללא גבול מנומק: "אני מבין שאתה כועס אבל אתה מכה. ביקשתי ממך להפסיק ואתה ממשיך, לכן אתה תכנס לחדר ולא תצא ממנו שתי דקות!". בדוגמא זו ישנם את כל המרכיבים של גבול ועונש: (1) שיקוף ושיום רגשותיו של הילד: "אני מבין שאתה כועס"; (2) שיקוף התנהגותו: "אתה מכה אותי"; (3) שיקוף ושיום התחושות של ההורה: " זה כואב ולא נעים לי"; (4) הסבר לעונש: "ביקשתי ממך להפסיק ואתה ממשיך"; (5) הצגת העונש ואורכו: " לכן אתה תכנס לחדר ולא תצא ממנו שתי דקות". בהצגת העונש חשוב להציג גם את מיקומו הפיזי של העונש וגם את אורכו, זאת, כדי שהילד יקבל תחושת זמן ומרחב. במידה ואנו מענישים רצוי לעשות זאת עד כמה שאפשר בסמוך לאירוע. עונש המגיע ללא קשר ישיר עם הסיטואציה מאבד מערכו ונתפס בעיניי הילד כמנותק מהמעשה וכלא לגיטימי. חשוב שהעונש יהיה מידתי ביחס למעשה וכך ייתפס בעייני הילד וגם בעייננו כמקובל יותר וכבר ביצוע. ואם דיברתי על גבולות ועונשים ברי ביצוע, חשוב שתציבו גבולות ועונשים בהם אתם יכולים לעמוד. עדיף להציב גבול פחות נוקשה או עונש פחות חמור, בהם תוכלו לעמוד מאשר לוותר לילד כי לא עמדתם במילתכם. לדוגמא, עדיף להחליט מראש להשאיר את הילד "רק" שתי דקות בחדר ולעמוד בשתי הדקות הללו, מאשר לומר לו ללכת לחדר ל- 10 דקות ולהוציא אותו לאחר שלוש. לסיכום, הצבת גבולות היא מרכיב הכרחי בהתפתחות התקינה של ילדינו, אך הוא אינו היחיד. בבואנו להציב גבול עלינו לעשות זאת ברגישות אך בנחישות. עלינו לכבד את רצונותיו ורגשותיו של הילד, במקביל לידיעה ולהבנה את חשיבותו של הגבול. לכל אחד מהשחקנים הפועלים יש תפקידים התפתחותיים שונים: תפקידו של הילד, הן בילדות והן בנערות, הוא ליצור זהות ועצמאות. כחלק ממשימה זו הילד בודק אותנו ו"מתנגח" בנו. ואילו, תפקידינו כהורים , בין היתר , להציב גבולות.

שלום רב, תודה על הבאת המידע הזה אל הפורום. ליאת

שלום ליאת, בני בן ה- 6 לומד בגן שפתי עקב איחור התפתחותי בתחומים שונים וממשיך לעוד שנה. הוא עם בעיית קשב וריכוז קשה וכנראה גם לקויות למידה. בגן התנהגותו טובה אולם בבית זה פשוט בלתי נסבל. הוא רב על כל דבר, מציק לאחותו הקטנה בת ה- 1.9, מרביץ לה וחוטף ממנה כל דבר כמעט שהיא מחזיקה. קשה לו מאד לקבל את סמכותנו כהורים ולמרות שמנסים להקנות לו גבולות מאד ברורים קשה מאד איתו. בעבר קיבלנו במשך תקופה ארוכה הדרכת הורים אצל פסיכולוגית שהועילה באופן חלקי אולם הפסקנו לפני מס' חודשים עקב סיבות שונות. אני מרגישה שהכדור שמקבל לקשב וריכוז אינו פועל הכי טוב (עשינו כמה נסיונות ובסוף נשארנו עם הרע במיעוטו) ושאולי כדאי לנסות משהו אחר. נראה לי שהוא סובל גם מחרדה שמשפיעה על התנהגותו. אומרים בד"כ שזו תופעת לוואי של הכדור אבל כעת בחופש אני עושה נסיון ולא נותנת לו את הכדור וההתנהגות אותו דבר ועדיין נראה לי שיש חרדה. יש לי גם חשד שאולי הוא סובל מבעיית תקשורת קלה שלא אובחנה עד היום. ברור לי שצריך לקחת אותו לפסיכיאטר כדי לברר את מצבו ואולי לקבל טיפול תרופתי נוסף, אחר וכד'. ברור לי גם שאנחנו זקוקים להדרכת הורים אצל מישהו חדש. אני לא יודעת במה להתחיל: קודם לפסיכיאטר או קודם לפסיכולוגית ובכלל איך אני עושה סדר בכל השאלות שעולות לי לגביו. את הצוות בגן אני לא מעוניינת לשתף בכל השאלות שעולות לי עקב נסיון העבר ומסיבות שונות. אודה על עזרתך.

שלום דנה, בעיני, נכון יותר להתחיל אצל הפסיכיאטר, גם כדי להגיע לאבחנה דקה יותר וגם לצורך האיזון התרופתי. בהתאם להמלצותיו, אפשר יהיה לחשוב על הטיפול המתאים, וכמובן גם על הדרכת הורים. חשוב לציין בהקשר זה, שהניסיון להשאיר את הדברים חסויים מצוות הגן, עלול להכביד. זאת ועוד, עפ"י רוב בשלבי האבחון נדרש המידע הרלוונטי מהצוות, שיכול לשפוך אור ולתרום להבנה טובה ורחבה יותר של התמונה. כמובן שלאחר שכבר התבססה הבנה כזו, רצוי שצוות הגן - במיוחד בגן שפתי - יהיה חלק מהמערך הטיפולי התומך. מעודדת אותך להישאר עניינית ומכוונת מטרה, ולפעול לקראת חשיבה רעננה ורב-מקצועית. בהצלחה ליאת

שלום רב. אני אמא לילד בן 12 גלינו לאחרונה שהבן שלנו גולש לאתרי פורנו וכנראה שזאת לא הפעם הראשונה יחד עם החברים שלו. אחרי שראינו במה הם צפו עמדנו בהלם ועד עכשיו אני לא יכולה לעקל את זה. בעלי דיבר איתו על זה העניש אותו לקח לו את הטלפון הסלולרי, ריתק אותו לבית כעונש, אני לא דיברתי איתו על זה בכלל כאילו אני לא יודעת כלום. אני צריכה עזרתך האם לקחנו את ההחלטה הנכונה?? ויש לי עוד שאלה הדברים שהוא ראה מסוכנים בשבילו?? תודה לך ומקווה שתעזרי לי

הי אני אומנם לא פסיכולוגית ולא כלום, אבל נראה לי שזה סקרנות טבעית לחלוטין. בנך בתחילת גיל ההתבגרות, עובר שינויים הורמונליים ולדעתי זה בהחלט חלק מההתפתחות להיות מסוקרן לגבי מין ומיניות בכלל. לדעתי להעניש אותו על כך בעצם מעביר לו מסר ממכם שהוא לא בסדר, שאסור לו לחשוב על הנושא הזה, שאסור לו להסתקרן ולחוש רגשות אשם מאוד גדולים. לדעתי פשוט תתנו תוקף לסקרנות שלו, תנו לדעת שזה בסדר שזה מעניין אותו, אבל תסבירו לו שבאתרי פורנו מה שקורה זה לא כמו שבאמת צריך להיות ושבמציאות זה לא ככה, זה מוקצן מאוד והדברים שהוא ראה שם עלולים להבהיל אותו. דברו איתו בפתיחות ככל האפשר, אני בטוחה שהנושא מביך עבור שניכם. לדעתי להתכחש לנושא הזה ופשוט לאסור הכל יכול לגרום לילד לעשות בדיוק ההפך. אל תילחמו בו, תלכו יחד איתו. כמובן שאני עונה בתור קוראת בלבד. ליאת אם זה לא בסדר שהתערבתי אז סליחה :)

שלום סהר, אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שיש סכנה בחשיפה לתוכן פורנוגרפי בגיל צעיר (ראי בהמשך). עם זאת, כפי שיוליה כתבה נכון, מדובר בסקרנות טבעית ותואמת גיל, ולכן ענישה מהסוג שיזמתם נראית לי בלתי מידתית ומיותרת מאד. אני מבינה שהתגלית הזו יצרה אצלכם זעזוע, אך זו בהחלט הזדמנות לשיחה פתוחה עם הנער שלכם, שבה תוכלו לפרוש בפניו בצורה חינוכית ומכבדת את סכנותיה של הפורנוגרפיה. חשוב שבשיחה כזו תשמרו על עמדה עניינית, מכבדת, ופתוחה, כדי לעודד חשיבה, הבחנה בין טוב לרע, ובעיקר יחסים טובים וחמים עם הילד שלכם. הגישה בה נקטתם עלולה להוריד אותו למחתרת, ולגרום לחומר ה'אסור' להיות נחשק אף יותר. מעתיקה למענכם תשובה שנתתי בעבר בנושא זה, ומקווה שתצליחו לעשות עם זה פעולה הסברתית מתקנת. הנה - חומרים פורנוגרפיים העסיקו ומעסיקים מתבגרים צעירים מאז ומעולם, וככל הנראה לא רק מתבגרים. כיום, אנו יודעים כי חשיפה לתכנים פורנוגרפיים בגיל צעיר נושאת עמה שתי סכנות עיקריות. האחת, קשורה לעובדה שמדובר במצג מסולף מאד, שיכול להכניס מתבגרים צעירים לחרדה ולתחושת פגימות. הגוף העירום ואיברי המין כפי שמוצגים באתרי הסקס לא תמיד קרובים בממדיהם לאלה שבמציאות, והמגע המיני אורך זמן רב מהרגיל הודות לפעלולי עריכה ובימוי. החשיפה לתוכן כה מסולף, עלול לעורר אצל מתבגרים תמימים ציפיות לא ריאליות לרמת תפקוד דומה, וכתוצאה מהן גם אכזבה קשה וחרדות ביצוע. סכנה חמורה לא פחות קשורה לעלייה מתמדת של סף הגירוי, הנובעת מחשיפה גוברת לתכנים יותר ויותר בוטים ואלימים. מסיבה זו, אני ממליצה להורים לא להסתפק במעקב ובילוש, אלא בשיחות יזומות בנושא, שיבהירו למתבגרים את הסכנות הטמונות בחומרים הללו, ינסו להרחיב את נקודת המבט, תוך הדגשת הרעיון של ניצול סכלותם של אנשים למטרות רווח, כולל יצירת מצג שקרי ומסולף של פעולה טבעית ומהנה, שרחוקה בדר"כ מאד ממה שתעשייה זו מנסה למכור לנו. הורים ומבוגרים רבים נוטים להתייחס בסלחנות לצריכת פורנוגרפיה בקרב מתבגרים, אולי כי הם זוכרים את עצמם מציצים בגניבה לחוברות "הישנות והטובות" של פעם. למרבה הצער, כיום, הודות לרשת האינטרנט, ילדים ומתבגרים נחשפים לתכנים בוטים יותר ויותר, אלימים מאד, פרברטיים ומסוכנים. אני מעדיפה להתייחס לכל נער צעיר כאל צרכן פוטנציאלי של החומרים הללו, ולהקדים תרופה למכה, לפחות כל עוד מדובר בבני נוער צעירים שעוד לא התנסו ביחסי מין בעצמם. לכן, התשובה שלי היא: כן, זה נורמלי שהילדים צופים בזה, ו...כן, מוטב לומר לו שאתם יודעים שהוא צופה בזה, ולהורות לו להימנע מזה למרות סקרנותו הטבעית, ממש כמו ההמלצה להימנע מתוכן אלים ופוגעני אחר, שיכול להזיק לו. אני ממליצה לתת הסברים אמיתיים ולא מתחמקים, וכאלה שאינם מזלזלים באינטליגנציה הגבוהה של הילדים. נקווה לטוב ליאת

בעבר הנהגנו שגרת "דמי כיס" כדי להתגבר על התופעה אך היא חוזרת על עצמה. מדובר בנערה יפהפיה, מקובלת חברתית,פעילה,אינטליגנטית ואהובה על כולם.באופן גורף היא מכחישה את מעשיה.אודה לעזרתכם כיצד להתמודד עם הבעיה. אני ואימה גרושים.התופעה קיימת גם בבית האם וגם בביתי.

שלום ניסים, נדמה לי שבגיל 17, כבר קשה לדבר על "סחיבת כסף" מהארנקים שלכם, ואפשר לקרוא לדבר בשמו. מדובר בגניבה שחייבת להדליק נורה אדומה. מאחר שאיני מכירה את הנערה ואת הרקע למעשיה, קשה להעריך האם מדובר בנטייה עבריינית, או (מה שנשמע לי הגיוני יותר) בבעיה רגשית. כך או כך, בעיני חשוב לא להמתין, ולפעול ללא דיחוי לקבלת עזרה. לעיתים, ילדים ומתבגרים בוחרים "לקחת בלי רשות" את מה שלדעתם מגיע להם, וחשוב שיוכלו לזהות ולתמלל זאת, לפני שיסתבכו. לעיתים מדובר בשליטה דלה בדחפים, וגם אז חשובה ההתערבות המקצועית. בעיני, חשוב להביאה לטיפול פסיכולוגי, ואפשר להציג זאת לאו דווקא עם קשר ישיר לגניבות. אפשר לומר משהו על כך שאתם מזהים אצלה מצוקה וסבל שאינם מקבלים ביטוי ישיר מולכם. אם היא תתנגד לכך, אפשר יהיה לפתוח את נושא הגניבות, ולהיות מעט יותר תקיפים סביב ההגעה לטיפול. להערכתי, קיימת כאן משאלה אמיתית להיעזר, ויתכן שהגניבה היא דרך לאותת על כך. פנו לקבלת עזרה. בהצלחה ליאת