פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, בני בן ה 17 וחצי סבל בשנתיים אחרונות מדיכאון ואף קיבל תרופות במשך מספר חודשים. היום הוא התחיל לעשות ספורט ומצב שלו השתפר גם ללא תרופות. הפסיכיאטר של מכבי המליץ לבצע לו אבחון פסיכולוגי במכון פרטי, שעלותו 3000 ש"ח. השאלה, אם קופות חולים יכולות להשתתף באבחון זה ? תודה

שלום דני, אינני מכירה את מדיניות מכבי בנושא אבחונים פרטיים. מציעה להתקשר ישירות אליהם ולברר. הכי פשוט, לא? בהצלחה ליאת

ליאת שלום, הבת הקטנה שלנו בת שנתיים וחצי ומאוד קשורה לאביה. היא קמה בבוקר ומחפשת אותו, מחכה שיחזור מהעבודה כדי להיות איתו ובגדול פשוט מאוהבת... לצערי החלטנו להיפרד ואני לא ממש יודעת איך להסביר לה על כך ואיך להתמודד ביום יום עם הרצון שלה להיות איתו ולראות אותו

שלום ליאת, הבשורה על פירוק הנישואין והמשפחה היא קשה ומטלטלת עבור כל ילד, בכל גיל. רצוי לעשות זאת לאחר מחשבה ושיקול דעת, ובמידת יכולתכם גם לאחר התייעצות עם גורם מקצועי או קריאה בנושא. כיום הצטבר לא מעט ידע בתחום זה, ואני ממליצה מאד להיעזר בו. באופן כללי מאד, הבשורה צריכה להיות עניינית מאד, מותאמת לרמת ההבנה של ילדה בגילה, תוך הדגשת העובדה שאבא נשאר אבא, וממשיך לראותה בסדירות גם אם בתדירות אחרת. חשוב לזכור שילדים בגיל זה מאד קונקרטיים בחשיבתם, ולכן גם ההסבר חייב להיות מאד "בגובה העיניים", ענייני, וקונקרטי: מי יגור איפה, מי יטפל בה, מתי תראה את אבא, וכד'. בגלל גילה הצעיר, ממליצה לך מאד לקבל הכוונה מפסיכולוג ילדים, לא רק סביב הבשורה, אלא גם לגבי ההמשך. בתך נופלת בקבוצת גיל מאד רגישה, ונמצאת בסיכון לפתח תגובות רגשיות בעקבות הגירושין. ייעוץ מראש יכול למנוע צרות בהמשך. ממליצה לך לקרוא בספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", את הפרק הדן בגירושין, וליישם בזהירות את המלצותיו. בהצלחה ליאת

שלום, אנחנו הורים ל 3 ילדים. לילדה הקטנה בת ה 6 יש התפרצויות זעם בלתי נשלטות. מדובר בהתקפים קשים המלווים בקללות, זריקת חפצים, מכות ביחד עם אגרסיביות קשה ואפילו מפחידה. גם כאשר מנסים בכוח לקחת את הילדה לחדר יש תחושה של משהו שהוא בלתי נשלט מצידה. התיעצנו בעבר המון וניסנו המון שיטות ודרכים לעזור לילדה להתגבר. שום דבר לא עוזר ההתפרצויות קורות בצורה שרירותית לחלוטין ובכל מקום כלומר בבית, בגינה, אצל סבתא וסבא אבל! לא בגן. הגנת טוענת שהיא ילדה מדהימה ומקסימה ובעיקר מאוד חכמה. כך סיפרה לנו גם הגננת בשנה הקודמת. ההתפרצויות היו קיימות מאז ומעולם אבל עם הזמן הם הולכים ונהיים קשים יותר. הילדה אסמתית ולצערנו במהלך כל התקפה היא מקבלת סטרואידים. כיום מדובר בפעם בחודש בתקופת החורף בדרך כלל. מה הקשר בין הסטרואידים להתפרצויות? אנחנו לא יודעים אבל ניתן לראות כי עם הסטרואידים הילדה הופכת להיות היפראקטיבית למשך שעה לפחות. הילדה מקבלת המון חום ואהבה מכל הסובבים אותה כולל מהאחים, מהסבתות ומהדודים שלה. * היום הילדה התעוררה ב 3 בלילה ולא הפסיקה לצרוח ולדבר לא לענין במשך שעה. הרגשנו שוב שמדובר במשהו שמשתלט עליה ואין לה שליטה. מן גל של כעס שאין לה את היכולת לעצור את זה וגם לנו כהורים אין את היכולת לעצור אותו. התחלנו השבוע בטיפול עם פסיכולוגית אבל יש לנו חשש שמשהו לא בסדר עם הילדה מעבר לבעיית התנהגות רגילה. תוכלי בבקשה לייעץ לנו מה נכון לנו לעשות? אנחנו גרים באזור כרמיאל ונשמח גם לדעת על מכונים או אפשרויות טיפול מומלצים באזור. תודה רבה מראש.

שלום קובי, ראשית, אומר שאיני מכירה מטפלים באזורכם. אני חושבת שמרגע שהגעתם לטיפול פסיכולוגי, המטפלת היא הכתובת לכל שאלה, בעיקר כי היא מכירה את כל הרקע שלכם, ויכולה לנסח השערות מדויקות ותקפות יותר מאלה שלי. אוכל לומר, באופן כללי מאד, שבמשפחות בהן יש ילד עם מחלה כרונית, במיוחד מחלה מסכנת חיים, קיימות רמות גבוהות של חרדה, מה שיכול להקשות על ההורים להישאר סמכותיים ומציבי גבול, ולכן יתכנו גם פחדים וגם התפרצויות זעם. במסגרות בהן הגבולות והחוקים ברורים וחד משמעיים יותר (כמו גן או בי"ס), ילדים כאלה מתפקדים מצויין, ומרגישים ביטחון ושלווה. אין כוונתי, חלילה, להציג עמדה שיפוטית, אלא רק לשרטט כיוון מחשבה אפשרי אחד. כיוון אחר קשור לאפשרות של קשיי ויסות מולדים. בשני המקרים אפשר וכדאי לטפל, ויופי שהתחלתם. תנו לעצמכם זמן. בהצלחה ליאת

ליאת יקרה. שלחתי שוב. כנראה לא הגיע. לא נורא, אולי זה היה מיועד יותר בשביל עצמי מה שכתבתי. צרצר מצרצר צירצורו שם לילה טוב. http://www.youtube.com/watch?v=Id1VmUJ5Ovk [אני משערת שעל החלק של ספירת הכבשים את מדלגת:)]

היי אפרת, שולחת לך חיוך, וברכת לילה טוב. כבר דיברנו... ליאת

שלום, בתי בת ה-5 לא מוכנה להשתתף במסיבות בגן, בשיעור פתוח בחוג התעמלות ובכל פעילות שלכאורה מצריכה להציג את עצמה בפני קהל. בנוסף כבר תקופה ארוכה שהיא לא רוצה לשחק בגינה הציבורית ברגע שהיא רואה ילדים מהגן או בכלל הרבה ילדים. יש לציין שילדים אוהבים אותה ומהגננת לא קיבלתי מעולם דיווח על משהו חריג. אם זה יעזור אוסיף שמאז הגן הפרטי ועד היום בגן עירייה, כל בוקר כשנכנסים לגן "לוקח לה זמן להשתחרר", היא אף פעם לא בכתה, אך תמיד אני צריכה להשאיר אותה אצל הגננת או הסייעת זה מעניק לה ביטחון. זו ילדה שלישית שלנו "בת זקונים". תודה מראש על התשובה

שלום דנה, לפני רגע, השבתי כאן - מתחת - למישהו ששאל על סירוב לישון אצל סבא וסבתא. נדמה לי שהסירוב להשתתף במסיבות והופעות בגיל הצעיר נופל באותה קטגוריה. זה מסוג הקשיים שמקורם בדר"כ במאפייני אישיות (ולא בבעיה פסיכולוגית קשה). ילדים מופנמים או ביישנים נלחצים ממצבים רבי משתתפים, ומהרעיון של עמידה/ריקוד/שירה לפני קהל. אם נודה על האמת, רבים מההורים הצופים בילדי הגן במסיבות הסיום, לא היו מעזים - בעצמם - לעמוד ולהופיע מול קהל, והם קצת שוכחים זאת כשמדובר בילד הקטן שלהם. אני מציעה להניח לזה כרגע, ולקבל את העובדה שמדובר בילדה מעט יותר רגישה וביישנית. אם קשיי הפרידה והביישנות (תכונה יציבה למדי!) יימשכו או יחמירו לאורך זמן, אפשר יהיה לשקול התערבות טיפולית. בברכה ליאת

בתי בת 7 ילדה נורמלית לכל דבר וחברתית עם הרבה חברות וחברים היא מששתתפת בקייטנות ועצמאית, ומוכנה להישאר אצל הסבים כל הזמן אך היא לא רוצה לישון אלא בבית וכשיש אירוע היא ממתינה שנחזור ונקח אותה הביתה לא יודעת איך לטפל או האם זה יעבור

שלום רב, יש הרבה מאד ילדים שאינם מצליחים לישון מחוץ לבית, אך מעבר לכך הם מתפקדים היטב בכל התחומים. מדובר בדר"כ בילדים הרגישים, לפעמים מעט יותר חרדתיים, שאינם "מסתדרים טוב" עם יציאות מהשגרה. ברוב המקרים זה חולף מעצמו לקראת החטיבה או התיכון, כשהאטרקציות בחוץ גבורות על החרדה. בעיני, לא מוכרחים לטפל בזה כל עוד זה נשאר ברמה הזו, אלא אם הילד רוצה ומתעקש. במקרה כזה, הטיפול המועדף הוא קוגניטיבי-התנהגותי. בהצלחה ליאת

שלום, הבן שלי כמעט בן חמש. יש לו אחות בת שנתים. לאחרונה יש לו התפרצויות זעם. זה התחיל שלא היה מצליח משהו (נניח משחק) הוא היה מתעצבן, זורק את המשחק ומתחיל לבעוט בדברים אחרים שלידו ולצרוח כמו חיה. שמתי לב, שאני באה אליו ותופסת אותו לחיבוק חזק הוא בהתחלה צורח ולבסוף מתחיל לבכות ונרגע. אתמול היתה אצלו חברה ומסרתי לו שהיא צריכה ללכת, הוא החל לצרוח שאגות של חיה ולומר שלא תלך, לבעוט במשחקים ושאמרתי לו שאם ימשיך כך לא יוכל לשחק במשחקי מחשב איפון ואיקסבוקס הוא המשיך ואף החריף את התנהגותו, הוא הרביץ לי, וזרק עלי דברים, הייתי המומה, תפסתי אותו והוצאתי אותו לחצר האחורית וסגרתי את החלון (שאני רואה אותו, התריסים פתוחים), מסרתי לו שירגע יוכל להיכנס. הוא לקח כיסא פלסטיק קטן וזרק על החלון , לפני זה בעט בו עם הרגלים והידים... אחרי דקה שתים נרגע לחלוטין שאל ברוגע עם יכול להיכנס (החלון לא היה סגור עד הסוף), השבתי שישב על הספסל כמה דקות ושאני אסיים לסדר שיכנס. שנכנס אמרתי לו שאני מאוד כועסת ומאוכזבת. הוא התנצל ומסרתי שאני לא מקבלת את זה, כי אני כועסת וסליחה לא עוזר אני לא מוכנה להתנהגות שכזו בבית שלנו. המשך הערב והמקלחת היו כרגיל שהוא לא מקבל ממני כמעט יחס/דיבור. בבוקר הוא בא אלי וביקש סליחה שוב, שאלתי על מה מבקש והוא ציין את הדברים שעשה ושאל מתי יכול לשחק במשחקים, השבתי שעד יום ראשון. הוא השיב שזה עונש קל...יום ראשון זה ממש עוד מעט. מאחר וזו התנהגות מתמשכת ואף מחריפה אני תוהה מה אני לא עושה בסדר. אני מרגישה שאני מאוד ברורה. עיקבית. הילד מקבל תשומת לב בכל מקרה, ומשחקים יש בשפע.... יש לך רעיון איך להגיב על מצבי זעם כאלו?

שבערב אחרי המקלחת שאל אותי אם אני עדיין אוהבת אותו אפילו שכועסת (זה משפט שאני אומרת שגם שאני כועסת אני אוהבת), השבתי שכן שאני אוהבת אבל כועסת ופגועה מהתנהגותו וחזרתי ואמרתי על מה כעס? שאמרתי לחברה ללכת? זו סיבה להתנהגות כזו...עכשיו זה נשמע נורא פולני....

שלום לימור, אם הילד שלך סובל מהתפרצויות זעם תכופות, פירוש הדבר שהוא מתקשה לווסת רגשות עוצמתיים, במיוחד כאלה הקשורים לכעס ותסכול. לפעמים, עצם הידיעה שקשה לו, ושהוא פגיע לכך, יכולה לעזור לך לנסות למנוע מראש את המצבים הללו, ולסייע לו להירגע עוד לפני שהמצב מסלים עד לאיבוד שליטה. כשהוא כועס או מתוסכל, חשוב לעשות הכל כדי למנוע ממנו להתנהג באלימות הרסנית. במידת האפשר עצרי אותו פיזית, וכווני אותו להתנהגויות חלופיות, לא הרסניות ולגיטימיות, שיפרקו את הכעס מבלי להרוס את הסביבה. מהתיאור שלך אפשר ללמוד, למשל, שכמה דקות בחוץ, לבד, עוזרות לו להירגע. זאת יכולה להיות אסטרטגיה מצויינת להתמודדות עם זעם ותסכול, ואפשר לעבוד על זה, וללמדו להתרחק בכל פעם שהוא כועס. אם ההסתלקות מהסיטואציה תוצג לו כדרך להרגעה עצמית ולא כעונש, יש סיכוי שיוכל לאמץ זאת כדרך להרגיע את עצמו, וכדאי לעודדו לכך ולאמן אותו בזה. העונש שהטלת עליו (לא לשחק במשחקים) אינו קשור להתנהגותו הבעייתית, ולטעמי גם לא מידתי. הוא לא מלמד אותו שום דבר על איך נכון וכדאי להתנהג. ההרחקה הפיזית ומורת הרוח שלך הם בעיני סנקציה מספיקה. בנוסף, יעיל יותר יהיה אם תצליחי לתגמל אותו בשבחים בכל פעם שהוא מבליג או מבטא את כעסו במילים. כנראה שנגזר עלינו לחפש כל הזמן, בדרך של ניסוי ותעייה מה הדרך הנכונה עבור הילד הפרטי שלנו... בהצלחה ליאת

הי ליאת, אני כל יום קוראת בפורום ואני חייבת לשאול, איך את מצליחה לענות על ההודעות בשעות המטורפות האלו? את עונה על כל הודעה מכל הלב עם תשומת לב ורצינות שעוד לא ראיתי! את באמת באמת מיוחדת מאוד רואים שמה שאת עושה נעשה מתוך הלב עם הרבה אהבה. את גורמת לי להאמין שאם באמת באמת רוצים לעסוק במשהו שאוהבים, אז זה אפשרי ואני התחלתי להאמין בעצמי והלוואי ואגיע רחוק, כמוך.. תודה :)

היי לילי, חשבתי שאף אחד לא ישים לב לשעה... האמת היא, שהימים אכן עמוסים, במיוחד בשבועיים האחרונים, ולכן נשאר הלילה לפעילויות ה'בחירה'. איכשהו, אני אוהבת את השעות האלה, את השקט, זמזום המזגן, וקולות הצרצרים. וכן, את צודקת. כשעושים משהו באהבה, נמצאים הכוחות והזמן. המשיכי להאמין בעצמך, ואם תצטרכי עידוד - את תמיד מוזמנת! תודה לך :-))) ליאת

שלום, אשמח לקבל המלצות לפסיכולוגית באשדוד עבור בתי בת ה-16 הסובלת, בין היתר, מחרדה חברתית, מייל: [email protected] תודה

שלום אילנית, מקווה שיישלחו לך המלצות למייל. אני אישית איני מכירה מטפלים בבני נוער באשדוד. תוכלי לבקש גם את המלצתו של רופא הילדים/המשפחה שלך. בהצלחה רבה ליאת

בת בת 18 עולה לשמינית. פשוט התנהגותה לא מקובלת על בעלי ועלי. היא מקבלת כמעט כל מה שרוצה,בגדים,מכון,טיולים ועוד.היא נערה תמימה במה שקשור למין ולא היה לה עדיין חבר. הבעייה שהיא לא מוכנה לעזור בכלום,לא במטלות בבית ,לא לצאת עם נכלב ,כל מה שמבקשים היא עסוקה,מדברת בטלפון ,רואה טלויזיה וכל מיני תרוצים העיקר לא לעשות.היא גם חסרת סובלנות,מעט תוקפנית ולא עונה יפה. אנו כל הזמן מעירים לה על כך ואפילו כועסים מאוד ומרימים את הכל אך היא לא משתנה. כבר נמאס לי להעיר לה על אותם דברים ואני לא רוצה שהתנהגות כזו תהיה בעוכריה. מה עושים? האם מפסיקים לתת לה לקנות לה. בעלי כרגע בחו"ל והיא בקשה ממנו בגדים והיא מתנהגת נורא כעת כשהיא בבית אתי,לא עוזרת,מתחצפת. האם לבקש מבעלי שלא יביא לה את מה שבקשה,איך נמשיך להתנהג אליה. תודה

שלום שרון, בתך מתנהגת כמו נערה טיפוסית, שמחוברת לטלפון, לחברים ולהנאות רגעיות. הרגלים של עזרה בבית וכבוד כלפי ההורים הם תוצאה של חינוך לאורך שנים, ולא נזכרים בהם כציפייה גחמנית פתאום כשהנערה הגיעה לגיל 18. אם עד היום הרגלתם אותה לקבלה חד צדדית של תפנוקים, אין סיבה שפתאום היא תיענש על כך. את, כמובן, צודקת מאד בכך שמדובר בהתנהגות לא ראויה הדורשת תיקון. אך כדי שזה יקרה, חשוב להגדיר מחדש את הכללים בבית, כמו גם את הסנקציות על מי שאינו עומד בהם. חשוב לזכור שכאשר אנחנו, ההורים, לא עקביים: פעם מפנקים ללא גבולות ופעם מענישים בחומרה, הילדים לא יודעים מה מצופה מהם, ומתקשים לקשר בין התנהגותם לבין הסנקציה שננקטה נגדם. לא אוכל לומר לך האם לתת לה מתנות או לא - זו החלטה שלך. אוכל להמליץ לך בחום לגבש מדיניות ברורה, ולפעול לפיה בעקביות. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, המרפאה בעיסוק של בני ביקשה ממנו לצייר איש, והוא החל את הציור מהרגליים כלפי מעלה, בניגוד למה שהיה אפשר לצפות. האם זה יכול להעיד / לרמז על משהו?

שלום גל, לפני הכל, חשוב לציין כי מבחני ציור איש הם בעלי תוקף ומיומנות לא מאד גבוהים, ולכן אין להתייחס אליהם *אלא* כחלק מבטרייה רחבה בהרבה של טסטים פסיכודיאגנוסטיים. זה נכון שרובנו מתחילים לצייר דמות אדם מן הראש כלפי מטה, ולכן, ציור המתחיל ברגליים יכול לשקף ייחודיות, מקוריות, אך גם נטייה להתחכמות או התנגדות למצב הבחינה. מציעה להתמקד בקושי הגרפו-מוטורי שהביא אתכם לריפוי בעיסוק מלכתחילה, ולהתייחס בזהירות רבה מאד להשערות פסיכולוגיות רגשיות המנוסחות על סמך המבחן הזה. בברכה ליאת

ישנן פעמים שהגבול לבדו אינו מספיק ועלינו להעניש את הילד. לדוגמא, כאשר הוא מכה העונש בא לאחר הצבת הגבול ובצמוד אליו. כלומר, אין לתת עונש ללא גבול מנומק: "אני מבין שאתה כועס אבל אתה מכה. ביקשתי ממך להפסיק ואתה ממשיך, לכן אתה תכנס לחדר ולא תצא ממנו שתי דקות!". בדוגמא זו ישנם את כל המרכיבים של גבול ועונש: (1) שיקוף ושיום רגשותיו של הילד: "אני מבין שאתה כועס"; (2) שיקוף התנהגותו: "אתה מכה אותי"; (3) שיקוף ושיום התחושות של ההורה: " זה כואב ולא נעים לי"; (4) הסבר לעונש: "ביקשתי ממך להפסיק ואתה ממשיך"; (5) הצגת העונש ואורכו: " לכן אתה תכנס לחדר ולא תצא ממנו שתי דקות". בהצגת העונש חשוב להציג גם את מיקומו הפיזי של העונש וגם את אורכו, זאת, כדי שהילד יקבל תחושת זמן ומרחב. במידה ואנו מענישים רצוי לעשות זאת עד כמה שאפשר בסמוך לאירוע. עונש המגיע ללא קשר ישיר עם הסיטואציה מאבד מערכו ונתפס בעיניי הילד כמנותק מהמעשה וכלא לגיטימי. חשוב שהעונש יהיה מידתי ביחס למעשה וכך ייתפס בעייני הילד וגם בעייננו כמקובל יותר וכבר ביצוע. ואם דיברתי על גבולות ועונשים ברי ביצוע, חשוב שתציבו גבולות ועונשים בהם אתם יכולים לעמוד. עדיף להציב גבול פחות נוקשה או עונש פחות חמור, בהם תוכלו לעמוד מאשר לוותר לילד כי לא עמדתם במילתכם. לדוגמא, עדיף להחליט מראש להשאיר את הילד "רק" שתי דקות בחדר ולעמוד בשתי הדקות הללו, מאשר לומר לו ללכת לחדר ל- 10 דקות ולהוציא אותו לאחר שלוש. לסיכום, הצבת גבולות היא מרכיב הכרחי בהתפתחות התקינה של ילדינו, אך הוא אינו היחיד. בבואנו להציב גבול עלינו לעשות זאת ברגישות אך בנחישות. עלינו לכבד את רצונותיו ורגשותיו של הילד, במקביל לידיעה ולהבנה את חשיבותו של הגבול. לכל אחד מהשחקנים הפועלים יש תפקידים התפתחותיים שונים: תפקידו של הילד, הן בילדות והן בנערות, הוא ליצור זהות ועצמאות. כחלק ממשימה זו הילד בודק אותנו ו"מתנגח" בנו. ואילו, תפקידינו כהורים , בין היתר , להציב גבולות.

שלום רב, תודה על הבאת המידע הזה אל הפורום. ליאת

שלום ליאת, בני בן ה- 6 לומד בגן שפתי עקב איחור התפתחותי בתחומים שונים וממשיך לעוד שנה. הוא עם בעיית קשב וריכוז קשה וכנראה גם לקויות למידה. בגן התנהגותו טובה אולם בבית זה פשוט בלתי נסבל. הוא רב על כל דבר, מציק לאחותו הקטנה בת ה- 1.9, מרביץ לה וחוטף ממנה כל דבר כמעט שהיא מחזיקה. קשה לו מאד לקבל את סמכותנו כהורים ולמרות שמנסים להקנות לו גבולות מאד ברורים קשה מאד איתו. בעבר קיבלנו במשך תקופה ארוכה הדרכת הורים אצל פסיכולוגית שהועילה באופן חלקי אולם הפסקנו לפני מס' חודשים עקב סיבות שונות. אני מרגישה שהכדור שמקבל לקשב וריכוז אינו פועל הכי טוב (עשינו כמה נסיונות ובסוף נשארנו עם הרע במיעוטו) ושאולי כדאי לנסות משהו אחר. נראה לי שהוא סובל גם מחרדה שמשפיעה על התנהגותו. אומרים בד"כ שזו תופעת לוואי של הכדור אבל כעת בחופש אני עושה נסיון ולא נותנת לו את הכדור וההתנהגות אותו דבר ועדיין נראה לי שיש חרדה. יש לי גם חשד שאולי הוא סובל מבעיית תקשורת קלה שלא אובחנה עד היום. ברור לי שצריך לקחת אותו לפסיכיאטר כדי לברר את מצבו ואולי לקבל טיפול תרופתי נוסף, אחר וכד'. ברור לי גם שאנחנו זקוקים להדרכת הורים אצל מישהו חדש. אני לא יודעת במה להתחיל: קודם לפסיכיאטר או קודם לפסיכולוגית ובכלל איך אני עושה סדר בכל השאלות שעולות לי לגביו. את הצוות בגן אני לא מעוניינת לשתף בכל השאלות שעולות לי עקב נסיון העבר ומסיבות שונות. אודה על עזרתך.

שלום דנה, בעיני, נכון יותר להתחיל אצל הפסיכיאטר, גם כדי להגיע לאבחנה דקה יותר וגם לצורך האיזון התרופתי. בהתאם להמלצותיו, אפשר יהיה לחשוב על הטיפול המתאים, וכמובן גם על הדרכת הורים. חשוב לציין בהקשר זה, שהניסיון להשאיר את הדברים חסויים מצוות הגן, עלול להכביד. זאת ועוד, עפ"י רוב בשלבי האבחון נדרש המידע הרלוונטי מהצוות, שיכול לשפוך אור ולתרום להבנה טובה ורחבה יותר של התמונה. כמובן שלאחר שכבר התבססה הבנה כזו, רצוי שצוות הגן - במיוחד בגן שפתי - יהיה חלק מהמערך הטיפולי התומך. מעודדת אותך להישאר עניינית ומכוונת מטרה, ולפעול לקראת חשיבה רעננה ורב-מקצועית. בהצלחה ליאת

שלום רב. אני אמא לילד בן 12 גלינו לאחרונה שהבן שלנו גולש לאתרי פורנו וכנראה שזאת לא הפעם הראשונה יחד עם החברים שלו. אחרי שראינו במה הם צפו עמדנו בהלם ועד עכשיו אני לא יכולה לעקל את זה. בעלי דיבר איתו על זה העניש אותו לקח לו את הטלפון הסלולרי, ריתק אותו לבית כעונש, אני לא דיברתי איתו על זה בכלל כאילו אני לא יודעת כלום. אני צריכה עזרתך האם לקחנו את ההחלטה הנכונה?? ויש לי עוד שאלה הדברים שהוא ראה מסוכנים בשבילו?? תודה לך ומקווה שתעזרי לי

הי אני אומנם לא פסיכולוגית ולא כלום, אבל נראה לי שזה סקרנות טבעית לחלוטין. בנך בתחילת גיל ההתבגרות, עובר שינויים הורמונליים ולדעתי זה בהחלט חלק מההתפתחות להיות מסוקרן לגבי מין ומיניות בכלל. לדעתי להעניש אותו על כך בעצם מעביר לו מסר ממכם שהוא לא בסדר, שאסור לו לחשוב על הנושא הזה, שאסור לו להסתקרן ולחוש רגשות אשם מאוד גדולים. לדעתי פשוט תתנו תוקף לסקרנות שלו, תנו לדעת שזה בסדר שזה מעניין אותו, אבל תסבירו לו שבאתרי פורנו מה שקורה זה לא כמו שבאמת צריך להיות ושבמציאות זה לא ככה, זה מוקצן מאוד והדברים שהוא ראה שם עלולים להבהיל אותו. דברו איתו בפתיחות ככל האפשר, אני בטוחה שהנושא מביך עבור שניכם. לדעתי להתכחש לנושא הזה ופשוט לאסור הכל יכול לגרום לילד לעשות בדיוק ההפך. אל תילחמו בו, תלכו יחד איתו. כמובן שאני עונה בתור קוראת בלבד. ליאת אם זה לא בסדר שהתערבתי אז סליחה :)

שלום סהר, אני מסכימה איתך מאד, וחושבת שיש סכנה בחשיפה לתוכן פורנוגרפי בגיל צעיר (ראי בהמשך). עם זאת, כפי שיוליה כתבה נכון, מדובר בסקרנות טבעית ותואמת גיל, ולכן ענישה מהסוג שיזמתם נראית לי בלתי מידתית ומיותרת מאד. אני מבינה שהתגלית הזו יצרה אצלכם זעזוע, אך זו בהחלט הזדמנות לשיחה פתוחה עם הנער שלכם, שבה תוכלו לפרוש בפניו בצורה חינוכית ומכבדת את סכנותיה של הפורנוגרפיה. חשוב שבשיחה כזו תשמרו על עמדה עניינית, מכבדת, ופתוחה, כדי לעודד חשיבה, הבחנה בין טוב לרע, ובעיקר יחסים טובים וחמים עם הילד שלכם. הגישה בה נקטתם עלולה להוריד אותו למחתרת, ולגרום לחומר ה'אסור' להיות נחשק אף יותר. מעתיקה למענכם תשובה שנתתי בעבר בנושא זה, ומקווה שתצליחו לעשות עם זה פעולה הסברתית מתקנת. הנה - חומרים פורנוגרפיים העסיקו ומעסיקים מתבגרים צעירים מאז ומעולם, וככל הנראה לא רק מתבגרים. כיום, אנו יודעים כי חשיפה לתכנים פורנוגרפיים בגיל צעיר נושאת עמה שתי סכנות עיקריות. האחת, קשורה לעובדה שמדובר במצג מסולף מאד, שיכול להכניס מתבגרים צעירים לחרדה ולתחושת פגימות. הגוף העירום ואיברי המין כפי שמוצגים באתרי הסקס לא תמיד קרובים בממדיהם לאלה שבמציאות, והמגע המיני אורך זמן רב מהרגיל הודות לפעלולי עריכה ובימוי. החשיפה לתוכן כה מסולף, עלול לעורר אצל מתבגרים תמימים ציפיות לא ריאליות לרמת תפקוד דומה, וכתוצאה מהן גם אכזבה קשה וחרדות ביצוע. סכנה חמורה לא פחות קשורה לעלייה מתמדת של סף הגירוי, הנובעת מחשיפה גוברת לתכנים יותר ויותר בוטים ואלימים. מסיבה זו, אני ממליצה להורים לא להסתפק במעקב ובילוש, אלא בשיחות יזומות בנושא, שיבהירו למתבגרים את הסכנות הטמונות בחומרים הללו, ינסו להרחיב את נקודת המבט, תוך הדגשת הרעיון של ניצול סכלותם של אנשים למטרות רווח, כולל יצירת מצג שקרי ומסולף של פעולה טבעית ומהנה, שרחוקה בדר"כ מאד ממה שתעשייה זו מנסה למכור לנו. הורים ומבוגרים רבים נוטים להתייחס בסלחנות לצריכת פורנוגרפיה בקרב מתבגרים, אולי כי הם זוכרים את עצמם מציצים בגניבה לחוברות "הישנות והטובות" של פעם. למרבה הצער, כיום, הודות לרשת האינטרנט, ילדים ומתבגרים נחשפים לתכנים בוטים יותר ויותר, אלימים מאד, פרברטיים ומסוכנים. אני מעדיפה להתייחס לכל נער צעיר כאל צרכן פוטנציאלי של החומרים הללו, ולהקדים תרופה למכה, לפחות כל עוד מדובר בבני נוער צעירים שעוד לא התנסו ביחסי מין בעצמם. לכן, התשובה שלי היא: כן, זה נורמלי שהילדים צופים בזה, ו...כן, מוטב לומר לו שאתם יודעים שהוא צופה בזה, ולהורות לו להימנע מזה למרות סקרנותו הטבעית, ממש כמו ההמלצה להימנע מתוכן אלים ופוגעני אחר, שיכול להזיק לו. אני ממליצה לתת הסברים אמיתיים ולא מתחמקים, וכאלה שאינם מזלזלים באינטליגנציה הגבוהה של הילדים. נקווה לטוב ליאת

בעבר הנהגנו שגרת "דמי כיס" כדי להתגבר על התופעה אך היא חוזרת על עצמה. מדובר בנערה יפהפיה, מקובלת חברתית,פעילה,אינטליגנטית ואהובה על כולם.באופן גורף היא מכחישה את מעשיה.אודה לעזרתכם כיצד להתמודד עם הבעיה. אני ואימה גרושים.התופעה קיימת גם בבית האם וגם בביתי.

שלום ניסים, נדמה לי שבגיל 17, כבר קשה לדבר על "סחיבת כסף" מהארנקים שלכם, ואפשר לקרוא לדבר בשמו. מדובר בגניבה שחייבת להדליק נורה אדומה. מאחר שאיני מכירה את הנערה ואת הרקע למעשיה, קשה להעריך האם מדובר בנטייה עבריינית, או (מה שנשמע לי הגיוני יותר) בבעיה רגשית. כך או כך, בעיני חשוב לא להמתין, ולפעול ללא דיחוי לקבלת עזרה. לעיתים, ילדים ומתבגרים בוחרים "לקחת בלי רשות" את מה שלדעתם מגיע להם, וחשוב שיוכלו לזהות ולתמלל זאת, לפני שיסתבכו. לעיתים מדובר בשליטה דלה בדחפים, וגם אז חשובה ההתערבות המקצועית. בעיני, חשוב להביאה לטיפול פסיכולוגי, ואפשר להציג זאת לאו דווקא עם קשר ישיר לגניבות. אפשר לומר משהו על כך שאתם מזהים אצלה מצוקה וסבל שאינם מקבלים ביטוי ישיר מולכם. אם היא תתנגד לכך, אפשר יהיה לפתוח את נושא הגניבות, ולהיות מעט יותר תקיפים סביב ההגעה לטיפול. להערכתי, קיימת כאן משאלה אמיתית להיעזר, ויתכן שהגניבה היא דרך לאותת על כך. פנו לקבלת עזרה. בהצלחה ליאת

לפני כמה חודשים שאלתי פה שאלה בפורום, שהביאה אותי לפנות לאבחון בני הקטן, שהיה אז בן שנתיים ו-7 חודשים. הוא אובחן בספקטרום האוטיסטי. רציתי לומר תודה על התשובה הישירה והפשוטה שנתת לי אז, שגרמה לי לפנות לאבחון. בזמנו פניתי עם אותה שאלה לפורום אחר שענה שההתפתחות תקינה (למעשה, פניתי בהתחלה למקום אחר וכשהתשובה שם התעכבה מצאתי את הפורום הזה). הסיפור שסיפרתי היה לא חד-משמעי (ילד מדבר, מתקשר יפה עם ההורים ומסביר רצונותיו, שלא הולך לגן ולכן קשה לבחון אינטרקציות עם בני הגיל, אבל משחקו חזרתי ולא מפותח ולא יודע להשיב לשאלות פתוחות). כיום בני בן שלוש וחצי, ואני חושבת שלולא האמירה שלך לפני חודשים בפורום, הייתי מתחילה את תהליך האבחון הרבה יותר מאוחר, אולי שנה-שנתים יותר מאוחר. בעוד שתודות לתשובה, כרגע בני מטופל כמה חודשים, וגם הספקנו לעבור ועדות הדרושות לגן תקשורת. אני זמן מה רוצה לכתוב פה ולומר תודה. היו לי חברים והורים שכולם אמרו לי שאני היסטרית, התשובה שלך בפורום שהפנתה אותי לאבחון ואמרה שהתפקוד שאני מתארת לא קונבנציונאלי, דחפה אותי למרות הקולות האחרים מסביב , ללכת לאבחון. תודה על זה, זה היה שירות מדהים עבור הילד הקטן והמתוק שלי. באמת תודה.

שלום ורד, המילים שלך ריגשו אותי וחיממו את לבי. אני יודעת כמה מטלטל ומכאיב יכול להיות תהליך של אבחון ובירור, במיוחד כשעומדות על הפרק אבחנות לא פשוטות. אני שמחה שאת משתפת כאן, ובכך אולי מעודדת הורים נוספים לנסות לפזר את העמימות סביב מצבו של הילד, להקדים ולתת מענה בזמן, כדי שלא ייווצרו גרעונות תפקודיים. שמחה שהגעתם לטיפול בזמן, ושאתם בידיים טובות. דרך צלחה! ליאת

בתי בת ה-3, אחות לבן בן ה- 6. היא מאוד חכמה ופיקחית לגילה, מדברת ומתנהגת בבגרות התואמת לאחיה לפחות... אבל לעיתים יש לי תחושה שאני חווה איתה את גיל ההתבגרות ממש. היא עונה לא יפה, צועקת עלינו, הכל רוצה להחליט ואם לא מסכימים לה היא בוכה,משתוללת, תמיד בכעס... אני מוצאת את עצמי כועסת עליה הרבה,לעיתים אף נותנת "פליק" ביד מחוסר אונים מולה.אני נותנת לה לעשות בחירות כמו לבוש או אוכל אבל מעמידה גבולות ברורים כמו לתת יד בכביש, להכנס למקלחת . יכול להיות שזה קשור, אבל באופן כללי לאח שלה יש בעית תקשורת לכן זקוק ליותר תשומת לב ואנו בעבודה שוטפת איתו, אבל עדיין מקפידים לתת לה את מלא התשומת לב, האהבה והדאגה. עוד נקודה היא שאבא שלה "מחובר", אליה מאוד אפילו אמרה שהיא רוצה להתחתן איתו:) והוא יותר סלחן כלפיה ולכן אני נתפסת "הרעה". אני יודעת בוודאות שהדברים הללו משפיעים על ההתנהגות שלה ושהיא מנסה אולי למשוך עוד תשומת לב,אבל אני לא יודעת איך לצאת מה"לופ" הזה של הכעס ההדדי, היא בתי אהובתי ואני רוצה שיהיה לה טוב,תכבד אותנו ולא תשנא אותי... אגב- בגן היא מקסימה:-) תודה

שלום מורין, ממליצה לך מאד לא לבלבל בין שפה עשירה לבין בגרות רגשית. ההתנהגות שאת מתארת אינה מעידה על בגרות, אלא על בעיה בוויסות הרגשי שיכולה לשקף חוויה של ננטשות (בהשוואה לאחיה, ולא ברמת המציאות, כמובן), או בעיה בגבולות. כאן המקום לציין שהצבת גבולות אינה מסתכמת בשמירה עליה מפני סכנות, אלא ביצירת מערך יציב ועקבי של כללי "עשה" ו"אל תעשה", הנשמרים ונאכפים בסמכותיות שקטה, בתקיפות אך לא בתוקפנות. ממליצה לך בחום לפנות להדרכת הורים, שתסייע לך להיחלץ מהלופ אליו נקלעתם, ותנחה אותך כיצד לשמור על הכללים באסרטיביות סמכותית לאורך זמן. הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני המתמחה גם בהדרכת הורים. את, כמובן, מוזמנת לקרוא עוד בפורום שלנו, ולהתרשם מתשובות שניתנו כאן בעבר בנושא זה. הנה לינק לדוגמא - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-28443#message-28443 בהצלחה ליאת

בני בן 13.כיצד עלי להגיב אם הוא אינו מתבייש בבית (רק בבית) ויכול לצאת עירום מהמקלחת ? (אח"כ מתלבש)

שלום רחל, העובדה שאת מביאה לכאן את התהייה שלך, מעידה אולי על תחושת אי נוחות שזה מעורר אצלך. לכן, אני מציעה לומר לבנך שכבר אין מקום לעירום פומבי כזה, ושאת מבקשת ממנו לחדול מהנוהג הזה. בהחלט הגיע הזמן. בברכה ליאת

אני בחור צעיר. יש לי פסיכולוגית. היא עוזרת לי המון. אני נמשך אליה מינית. לפעמים עומד לי כשאני איתה. מצאתי פיתרון. אני מאונן כמה דקות לפני השיחה איתה. ואז בא רגוע מינית. ויכול באמת להעזר בה המון. רציתי לשאול: זה נורמלי שעומד לי ממנה?. נכון שהיא מדהימה. אבל היא מבוגרת. זה שאני מאונן לפני השיחות איתה. זה עוזר לי להיות רגוע. אבל זה בסדר?. לספר לה על זה?. אולי כדאי. אבל היא גם אישה. וזה יכול לזעזע אותה. (תדמייני: נגיד שמטופל היה אומר לך דבר כזה. שאת מגרה אותו. ובגלל זה הוא מאונן קודם. זה היה מזעזע אותך?) בשורה התחתונה. הכי חשובה. אני רוצה להמשיך בטיפול איתה. היא עוזרת לי המון. יותר מכולם ביחד. לא רוצה לעזוב אותה. זה אפשרי?. אפילו עם הבעיה שכתבתי?.

זו תופעה טבעית, אבל אכן מביכה. מנסיון. ניסיתי פעם להסביר לידידה שלי, למה זה מביך. אמרתי לה, שזה כאילו היד שלה היתה מתרוממת למעלה בניגוד לרצונה, לעיני מישהו אחר. רק שזה איבר המין... בנימה יותר רצינית - המתן לתשובה של ליאת. היא ודאי תדע מה לענות לך. יתכן שהיא גם תמצא משמעות בכך, שזה קורה דווקא מול הפסיכולוגית שלך. איני יודע. בכל אופן, סמוך על מה שליאת תגיד. היא חכמה. איני יודע.

שלום רב, משיכה לדמות המטפל/ת היא סוגיה נפוצה מאד, ונכתבו עליה תלי-תלים של מאמרים ותיאוריות. ברמה הפרקטית, זקפה לא מתוכננת היא עניין מביך, ומרבית הגברים יודעים להתמודד איתה ולהסוותה, כמתבקש. זו אינה השאלה החשובה. מה שחשוב יותר, היא היכולת להמשיך להפיק מהטיפול את המיטב, מבלי לברוח ומבלי להיבהל גם ממה שקורה ברמה הבינאישית, בין המטופל למטפל. רוב הפסיכולוגים יודעים להתמודד, ללא זעזוע, עם גילויים של אהבה או תשוקה, וברוב המקרים מצליחים לנווט את הטיפול בהצלחה, ולהניעו קדימה, מתוך הבנה שגם המשיכה וההתאהבות הן חומר טיפולי רב ערך. בשמחות ליאת

שלום ליאת היקרה! מעבר לזה שעזרת לי באופן אישי אני נפעמת בכל פעם מחדש לקרוא את התשובות שלך בפורום, זה מדהים כמה תשומת לב ונכונות קיימת בכל פנייה , מעריצה אותך!!! השאלה שלי היא בעניין בני בן ה 11 אוטוטו ( ביום חמישי הקרוב יחגוג) התייעצתי איתך בנוגע להתנהגות שלו כמה פעמים , ובעיקר על הקשר ביני לבינו שלרוב סובב סביב כעס ומריבות . מה שמטריד אותי כרגע הוא שיש לו הפרעת קשב , עשיתי לו בהמלצת המורה שלו בדיקת brc שזה בסגנון בדיקה tova שתוצאותיה הצביעו על אימפולסיביות בעבודה ועל לקויות למידה התייעצתי עם רופאת ילדים המתמחה בקשב וריכוז ועל סמך שאלונים שאני והמורה שלו מילאנו ותחקיר אודות הסטוריית התנהגות המליצה להתחיל טיפול תרופתי ,מה גם שהשנה ,כיתה ה, חלה התדרדרות בלימודים ואני רואה שקשה לו להתרכז במשימה,שיעורי בית מבחנים וכו וגם המורה השנה ( לראשונה במסגרת בית הספר) אמרה לי שהוא לא מספיק מרוכז ושהוא מוסח במהלך השיעור ושהיא צריכה לפקס אותו חזרה כמה פעמים בשיעור. אין לו בעיות התנהגות בבית הספר אלא התנהגות ראויה לשבח , בבית כבר סיפור אחר, הרבה מריבות איתי ועם האח הקטן ממנו, אבל עדיף שיהיה בסדר בבית הספר מאשר הפוך אני מתלבטת הרבה זמן אם לתת ריטלין או דומיו , הפחד העיקרי שלי הוא מתופעות הלוואי, טיקי ם , עיכוב בגדילה, חוסר תיאבון במיוחד כיוון שמראש מדובר בילד רזה . תחושת הבטן שלי האמא אומרת לי לתת לו כי זה יקל עליו מאוד את החיים, הוא יהיה פחות מתוסכל, יותר רגוע ופנוי ללמידה ותקווה שגם ההתנהגות הקשה בבית תשתנה קצת , אך אני ממש לא סגורה מה להחליט. זקוקה לעצתך, האם כדאי לקראת תחילת שנת הלימודים להתחיל טיפול , אני אומרת ננסה תופה נראה איך הולך? מה דעתך , יחסך לתרופות הנל מה היית ממליצה לי לעשות תודה רבה מראש סיגל

שלום סיגל, מניסיוני הרב בנושא, אוכל לומר שעבור מי שזקוק לזה, הריטלין היא תרופה מצילת חיים. מדובר בתרופה הנמצאת בשימוש עשרות שנים, והוכחה כיעילה מאד. כמו לכל תרופה, יכולות להיות לה תופעות לוואי חולפות, או מטרידות (במקרה כזה מפסיקים ומשנים סוג), ויש לשקול את העלות מול התועלת. באופן כללי, לריטלין יש יחסי ציבור גרועים, וקיימות תנועות התנגדות שמנופפות בדגלים שחורים ובתחזיות משונות, שאחיזתן במציאות מאד רופפת. בפועל, זו תרופה וותיקה מאד, יעילה, ואשר גם תופעות הלוואי שלה ידועות ומוכרות היטב (כלומר, אין הפתעות...) בעיני, כשמדובר בילד עם הפרעת קשב משמעותית, אי מתן התרופה דומה מאד להחלטה לא לתת משקפיים לילד קצר-רואי, רק כי המשקפיים יכולים ליצור לו בעיה חברתית. או לא לתת אינסולין לחולה סכרת. יטענו המתנגדים ויגידו - "אבל זה לא אותו הדבר. זה לא חיים או מוות!" ואני עונה לטענה הזו - זה כן חיים ומוות. ילד הסובל שנים רבות מתחושה של כישלון, נחיתות, חוסר יכולת וחוסר אונים. ילד שיודע שאינו טיפש, ובכל זאת כל חבריו "עוקפים אותו בסיבוב". ילד שלא מצליח לשרוד בשלום יום לימודים, הן מהבחינה החברתית והן מבחינה אקדמית, מבלי להרגיש מותש ומובס - גדל בתחושה קשה של חוסר ערך, של כישלון, של ההחמצה ושל אכזבה עצמית. ילד כזה עלול לשאת איתו את חוויית החריגות והכישלון שנים רבות, ולשלם על כך מחירים רגשיים, בינאישיים, אקדמיים, תעסוקתיים וחברתיים. בעיני זו *כן* שאלת חיים, ויש לעשות הכל כדי לעזור לו. אם מול כל אלה עומד הסיכון לאבד סנטימטר אחד בגובה (העיכוב בגדילה, אם קיים, הוא כ"כ שולי), בעיני זה מחיר ששווה לשלם תמורת זקיפות קומה פסיכולוגית פנימית. מאחר ואיני רופאה, אני ממליצה לך מאד מאד להתייעץ גם עם פסיכיאטר ילדים, שיוכל לתת לך את מלוא המידע הרפואי, על תועלותיה ותופעות הלוואי שלה, כדי שתהיה באמת שקטה. זכרי שמידע הוא כוח, אך את המידע יש לקבל ממקורות אמינים ומקצועיים, ולא משמועות או הפחדות שהמניע להן מוטל בספק. מוכנה להמשיך ולהתדיין בנושא במידת הצורך. בהצלחה ליאת

ד"ר מנדלבאום שלום. ארוסי הוא אב לילדה מקסימה בת 4. הוא ואם הילדה גרושין זה כבר שנה וחצי. הילדה מתגוררת עם האם. חשוב להבהיר שהגירושין היו במסגרת בין דין אזרחי (מדובר היה בזוג מעורב), וטרם נחתם הסכם בנוגע להסדרי ראיה. שנינו מאוד מעוניינים בהסדרי ראיה מסודרים וקבועים הכוללים לינה. לפי מיטב הבנתי האינטואיטיבית, הקשר של הילדה עם האב הוא חשוב וקריטי להתפתחותה התקינה, ומפגשים של מספר שעות פעמיים-שלוש בשבוע אינם מספקים. האם מסרבת בתוקף ללינה אצלנו בבית (אפילו פעם בשבועיים). הטענה שלה היא שהדבר אינו בריא לילדה, ואף שזה עצתו של פסיכולוג עמו היא התייעצה בנושא. מה שאני בעצם שואלת זה האם אכן יכול להגרם איזשהו נזק לילדה אם היא תבלה לילה פעם בשבועיים (או יותר) איתנו? חשוב לציין שיש לי קשר טוב מאוד עם הילדה, ואני יודעת גם לכבד את הזמן שלה עם אבא לבד שכן בגיל כזה יכולים להתעורר רגשות שונים של כעס (עקב הגירושין), אשמה, ואף קנאה שאבא גר איתי ולא איתה. בפעמים שאנחנו כן מבלים שלושתינו יחד, האווירה היא נעימה מאוד, וחסרת מתחים. למרות שהתשובה שאני רוצה לקבל ממך היא שאין שום מניעה ואף הדבר מומלץ וטוב, לפני הכל אנו רואים לנגד עיינינו את טובת הילדה, וקיים בי חשש רב לעשות משהו שלא לטובתה. לאור כל זאת, האם לדעתך הסדרי ראיה הכוללים לינה בגיל כזה מומלצים? תודה רבה מראש.

שלום טליה, באופן עקרוני, אין מניעה מלקיים הסדרי ראייה בכל גיל. ההחלטה חייבת להתקבל לאור הנסיבות הספציפיות, ולהישקל לגופו של עניין. אני מציעה לנסות להגיע לפסיכולוג המייעץ, ולשמוע ישירות ממנו מדוע המליץ את מה שהמליץ. אין ספק שתמיד עדיף להגיע להסכמות מתוך כבוד הדדי, ולא לנהל מאבקים על גבם של הילדים. כשזה לא מצליח לבד, חשוב להיעזר בגורמים מתווכים מקצועיים. בהצלחה ליאת

ליאת שלום רציתי לדעת אם את מבינה קצת בציורי ילדים מה זה אומר שהילדה שלי מציירת את הראש יותר גדול מהגוף הילדה עכשיו כמעט בת חמש

שלום שיר, אני מבינה קצת בציורי ילדים (ככל פסיכולוג קליני), ויודעת שהכלל החשוב ביותר הוא לא להיחפז ולהסיק מסקנות רק על סמך מאפיין בודד. ילדים קטנים נוטים לצייר ראשים גדולים בהשוואה לגוף, ולכן, אם כל השאר תקין, לא ממש חייבים לדאוג. כדי לבסס השערות בהתאם לציורים שלה, יש צורך לראות אותם בקונטקסט של אבחון מסודר. על פניו - לא נשמע מדאיג. בברכה ליאת

הי ליאת, יש לי אח בן 13. אני בת 25. משהוא נולד יש אצלנו בבית הרבה מלחמות, ריבים, חוסר תקשורת ואפשר להגיד שבלגן אחד שלם. אני בעצמי מתמודדת עם הפרעת אכילה שמאוד פעילה כרגע. לאח שלי יש בעיות קשב שאובחנו מגיל צעיר. הוא האח האחרון ומה שקרה זה שההורים שלי לא היו מסוגלים להעמיד לו גבולות ולהגיד לו לא מגיל מאוד קטן כי הם כבר עייפים. המצב כרגע שמאוד מאוד מאוד מדאיג אותי אצלו, הוא לא מצליח בלימודים כי הוא לא לומד. לא ראיתי אותו יושב פעם אחת על שיעורי בית או עבודות. באמת שלא. אמא שלי לא מבינה שריטלין זה לא פתרון קסם. אני חושבת שהוא צריך לקבל עזרה באסטרטגיות למידה, משהו משלים מבחוץ ולא רק התרופה המעצבנת הזאת. בנוסף, הוא כל היום (גם במשך שנת הלימודים) במחשב. מתקלח פעמיים בשבוע ואם לא יריבו איתו אז הוא לא ייכנס גם חודשיים להתקלח. הוא לא מצחצח שיניים מגיל מאוד קטן, כל דבר שמישהו מבקש ממנו הוא בחיים לא יעשה, הוא גם לא עונה שהוא במחשב, לא מתקשר ולא כלום. התקשורות של ההורים שלי איתו זה כל היום בצעקות ובריבים. אבא שלי שהוא כועס עליו צועק עליו אם הוא מפגר, אם הוא מטומטם, אמא שלי שהיא כועסת עליו אומרת לו שהיא שונאת אותו וזה יכול להיות כמה פעמים בשבוע.. אני מבינה שההורים שלי אבודים לגביו ולא יודעים איך להתנהג..אבל שיקחו אחריות. אני מצטערת זה פשוט מרתיח אותי...לא ידעו איך להתמודד איתי ולא חשבו לעשות שום דבר עם זה ועכשיו החיים שלי פשוט נעצרו ונדפקו עם ההפרעה הזאת. אבל... הוא ילד מבריק ביותר, שאני מאוד מאוד אוהבת אותו, אבל אני חושבת שכל החוסר תפקוד שלו נובע מזה שמשהו אצלנו בבית לא מתפקד וכנראה שזו הדרך שלו לצעוק הצילו. אני מאוד רוצה שהוא ילך לטיפול פסיכולוגי ושההורים שלי יקבלו הדרכה, כי המצב רק הולך ומחמיר. אני רואה עליו שהוא אומלל וזה גומר אותי. איך אני אציל אותו?? רק בבקשה אל תגידי, כמו שכולם אומרים לי, שאני לא אתערב ושזה לא ענייני ושאני אתרכז בחיים שלי. כי אני לא יכולה יותר לראות אותו ככה. הבעיה כשאני רק מדברת עם זה על ההורים שלי אני נהיית עצבנית בטירוף על זה שאיך הם לא רואים את הילד הזה.. אני לא יודעת מה לעשות או שאני טועה וזה מצב נורמלי?

שלום אלכס, נדמה לי שכבר דיברנו בעבר, והמלצתי לך כבר אז להתמקד בך ובבריאותך. למרבה הצער, לא תמיד ולא לכולם נוכל לעזור. לגבי אחיך, חשוב שתדעי שבמקרים של הפרעת קשב וריכוז הריטלין היא תרופה מצילת חיים, ולכן גם אם יש בה חסרונות, תועלתה רבה מן הנזק. אני מבינה שהיית רוצה שיגיע לפסיכולוג, אך עלייך לדעת שבגלל היותו קטין, איש לא יוכל לטפל בו ללא רשות מפורשת משני ההורים. אם את סבורה שיש כאן הזנחה שאינה מאפשרת לו לשגשג ולהתפתח באופן מיטבי כשאר בני גילו, תוכלי לפנות לרשויות הרווחה, שהם בעלי המנדט לחייב את ההורים לתת לילד טיפול רגשי. ומה עם טיפול בעצמך? האם את מקבלת את העזרה שנחוצה לך? את מוזמנת לעדכן ליאת

שלום בתי בת שנתיים וחצי כמעט. בוגרת ובעלת כישורים מפותחים מאד לגילה.לקראת גיל שנתיים החלו מאבקי כח. לאחרונה המצב החמיר. הילדה כל היום מקטרת. למשל- לא אומרת שהיא רעבה אלא אומרת "אוכל" בסוג של יללה. אם לא מקבלת מה שהיא רוצה שאותו הרגע מתפרצת- צרחות ואף יריקות על הריצפה. וכמעט כל מריבה איתה מסתיימת כשהיא מיללת "אוכל". הילדה איננה מורעבת! מיותר לציין שכמובן איננה רוצה אוכל אלא לרוב ממתק (לא אוכלים אצלנו הרבה ממתקים). כך בכך בוקר- אני נאבקת איתה כדי לצאת מהבית ובסוף היא יוצאת על הידיים שלי בצרחות אוכל אוכל אפילו אם הצרחות התחילו על הנעליים. כנראה יודעת שאוכל היא תמיד תקבל ומנצלת את זה. לכן הפסקנו לתת לה כשהיא צורחת. המצב ממש בלתי אפשרי, נדמה כי 90% מהזמן הילדה בקריזה. פינת חשיבה לא עוזרת. עונשים של לקיחת צעצועים לא עוזרים. התעלמות לא עזרה. מה לעשות??? האם זה עלול להצביע על איזו מצוקה נסתרת?

שלום א', התשובה היא כן: זה נשמע כאילו קיימת כרגע מצוקה רגשית אצל בתך, שכדאי מאד להיענות לה. לא ברור האם מדובר בילדה עם רקע של קשיים בוויסות רגשי, או שמדובר בבעיית גבולות קשה. כך או כך, ממליצה בחום על התייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לעזור לכם להבין מה קורה לה, וכיצד נכון להגיב להתפרצויות שלה. אני מזכירה לך שילדה כ"כ צעירה מתקשה עדיין לווסת את רגשותיה, וכל ניסיון להיכנס איתה למאבקי כוח או כבוד יהיה מיותר ועלול להחריף את המצב אף יותר. פני לעזרה. בהצלחה ליאת

יש לי שני בנים בן 11 ובן 5.5 , הבנים מאוד שונים באופיים , הצעיר ילד מאוד נוח ועם הבכור מאוד קשה לי , הוא מדבר אליי לא יפה , מתנהג באלימות כלפיי אחיו בכל הזדמנות שאפילו אנשים בסביבה הקרובה מעירים לי על כך לא פעם, הבכור מקבל די הרבה תשומת לב ממני ובייחוד עכשיו שהוא בבית בגלל החופש והצעיר לא כיוון שהוא בקייטנה , מה שנותן לנו די הרבה זמן איכות יחד ואכן אנו יוצאים לארוחות בוקר והולכים לשחות יחד ויש לו כמה שעות טובות כל יום איתי אחד על אחד , עהעניין שמדובר בילד ששום דבר לא מספק אותו ומרגיש שמגיע לו הכל , וכמה שהוא מקבל (והוא מקבל המון , אולי יותר מדיי אפילו לטעמי, "תסמונת האב העובד קשה") שום דבר לא מרצה , ולא מדובר רק בדברים חומריים שהוא מקבל אלא גם תשומת לב , זמן איכות כפי שציינתי לא חסר לו . כולם אומרים לי הוא מקנא באחיו , אני מקבלת את זה שקיימת קנאה אך העוצמות שלה לא ממש מובנות לי ולא מקובלות עליי כי גם לצעיר יש מקום בבית ולא ייתכן שהוא היחיד שיתייחסו אליו . אין ספק שבאופן טבעי כיוון שעם הצעיר אין כמעט "עניינים" כי הוא באמת ממושמע , מקסים ושובה לב , לא יוצא לי לכעוס עליו הרבה , עם זאת שכאשר יש צורך הוא נענש ואני כועסת גם עליו . יצא שהגדול שאל למה על הצעיר אני לא כועסת וישבתי והסברתי לו בדיוק במילים האלו שאין לי על מה לכעוס עליו , ואם אני אומרת לגשת להתקלח הוא הולך ואם לאכול אז הוא מגיע די מהר ולמה שאכעס עליו אם אין על מה , הסברתי לו שינסה גם הוא ויראה שאני לא סתם כועסת ללא סיבה אך הוא פשוט כל הזמן ממורמר ורוטן. אני חושבת שיש לו בעיות חברתיות בגלל האופי שלו שהוא קצת בעייתי ואני משוחחת איתו ומסבירה שאנשים אוהבים סביבם אנשים עם אנרגיות טובות , שמחים ולא רוטנים וגם שהרבה פעמים חברים שלו רואים את גילויי האלימות שלו כלפיי אחיו וזה אולי גם מרתיע אני לא יודעת כבר מה לעשות , בעלי לא ממש תורם פה לעניין ומגבה אותו הרבה פעמיים בצורה טיפשית אפילו לדוגמא אם אני צועקת עליו והוא מחזיר אז הוא אומר לידו , אם את צועקת עליו הוא יצעק עליך ... או שהשבוע ניסיתי לשכנע שיילך לקייטנה ולא רצה אז התלונן בפני אביו שאני מכריחה אותו (מה שנכון , אך לטובתו בלבד כי משתעמם מאוד) אז בעלי אמר לו לידי , אמא לא יכולה להכריח אותך לעשות שום דבר) אחחחחחח....מעצבן!!!!! צריכה את עזרתך , תודה !!!!

שלום שי-לי, אם תנסי להיכנס רגע לעורו של הבן הגדול שלך, אולי תוכלי להבין חלק מההתנהגויות הבעייתיות שלו. לפעמים, כך מתנהג ילד שמרגיש שאין לו כבר מה להפסיד. מבין השורות שלך, אפשר לשמוע עד כמה הוא נתפס בעינייך כאלים, תובעני, קנאי, ממורמר ורוטן. לא כייף לחיות במשפחה שרואה אותך ככה, במיוחד כאשר באותה משפחה ממש, גדל לו גם ילד מושלם אחד, שאף פעם לא כועסים עליו, כי הוא תמיד מתוק, נעים וממושמע. אז אולי המשפט של הבעל שלך אינו הוגן ("אם את צועקת עליו הוא יצעק עליך ..."), אבל אפשר לומר שכל עוד תראי בו את הילד הבעייתי, האלים והקשה, התסכול שלו יגבר, וכך גם התנהגותו המקצינה. ממליצה לך בחום להגיע להדרכה הורית, שתעזור לך לשבור את מעגל הקסמים שמפעיל את שניכם. אין לי ספק שגם הילד הבכור שלך עושה מדי פעם דברים טובים, ואם תשכילי 'לדוג' אותם ולתגמל אותם, תוך התעלמות (זמנית) מהדברים השליליים, תעלה המוטיבציה שלו להיות טוב. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, הבן שלנו מדהים. טוב לב, חכם, מצחיק, סקרן, בעל חשיבה מקורית, ורבלי מאוד. יש לו גם אחות קטנה בהפרש של שנה ותשעה חודשים. הוא משתף פעולה וממושמע, אין ענייני שינה או מקלחת או אישיוז יומיומיים כאלה ואם הוא מתנהג לא יפה אנחנו מגיבים והוא מבין היטב ולרוב לא חוזר על המעשה. דבר אחד שהוא היה עושה מגיל קטן, נניח שנה וחצי, ולאחרונה חזר לעשות זה לזרוק חפצים, לא על מישהו אלא פשוט להשליך אותם איפה שנמצאים בלי לחשוב רגע או לחפש פח, כשאני מבקשת שיזרוק לפח או יתן לי הוא לרוב נענה אבל לפעמים אני מרגישה שיש לו דחף כזה, אולי בלתי נשלט, והוא מוכן לשלם את המחיר שנכעס עליו ועדיין לזרוק. כולל דברים קטנים מהחלון. זה פשוט משעשע אותו והוא נהנה לראות את זה נופל ובהקשר הזה אפשר לדבר אל הקיר, מה שמאוד לא מאפיין אותו, הוא כאמור מפנים מהר. ממה את חושבת שזה נובע? האם צריך ואפשר לעשות משהו? אגב, לא נראה לי שזה לתשומת לב כי הוא עושה את זה לפעמים לא לידנו. יש לך מוצא?... תודה גדולה

שלום רב, המודל ההתנהגותי התיאורטי גורס כי התנהגויות מופיעות ו/או ממשיכות להופיע הודות למשהו שקדם להן או בא אחריהן. ההתנהגות תחוזק ותישנה אם בעקבותיה יגיע משהו נעים, ותיכחד אם בעקבותיה יגיע משהו לא נעים או עונש. לא ברור מה מניע אותו למעשים הללו. אצל תינוקות צעירים זה מתחיל כתוצאה של חקרנות טבעית, ומתפתח כשזה הופך למעין משחק נחמד: אני זורק - אימא מרימה! המשחק הנחמד הזה מהווה סוג של תגמול מחזק, ואז הסיכוי שזה יימשך גובר. אני מניחה שגם כיום יש איזשהו תגמול לפעולה הזו, אולי השעשוע לשמו, ואולי הידיעה שהוא עושה משהו בניגוד לרצונך או הסכמתך. כדי לנסות להכחיד את הנוהג הזה, תוכלי לחשוב על תוצאה מיידית ובלתי נעימה כלשהי, שתיושם *תמיד ומייד* לאחר הזריקה, ורק אז. למשל - לצאת ולהביא מבחוץ את מה שזרק ולהכניסו אל הפח. ה'סנקציה' הזו חייבת להתרחש תמיד, וברגע שאת רואה את זה קורה. אם הוא זורק בתוך הבית, תוכלי להחליט שאת קמה מיד ועוזבת את החדר, ללא אומר ודברים, ונעלמת בחדרך למשך כ5-10 דקות. זכרי שהטכניקה הזו עובדת רק אם היא נעשית בעקביות ובסמיכות להתנהגות הבעייתית, כדי שיוכל לקשר בין המעשה לתוצאה. את מוזמנת לדווח איך הולך. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי 2 בנים, בני 6 ובן שנתיים ו-3 חודשים. הגדול מציק רבות לקטן ומאוד קנאי לו, מתבטא גם בתחרותיות ובלעשות "דווקא", צועק עליו ומנסה להכאיב לו. כשאני לבד עם הגדול הוא מקסים ומתנהג למופת. איך שהקטן מגיע הביתה, הוא "הופך את עורו" ורק מחפש איך להתנהג בצורה שלילית. בנוסף הוא מאוד מאוד תלותי בי, מחפש איפה אני נמצאת, רוצה כל הזמן את חברתי , לא מסוגל להעסיק את עצמו לבד לאורך זמן. חשוב לציין שתמיד היה כך, גם לפני לידת האח הקטן. אני משקיעה זמן איכות איתו, יש לנו זמן לבד לא מעט, נותנת לו חיזוקים חיוביים ונדמה שכל זה לא עוזר כלל.. אשמח לקבל עצות פרקטיות להתנהלות ב-2 נושאים אלו. תודה רבה!

שלום לימור, לא בטוח שמדובר בשני נושאים שונים. את מציינת שמאז ומעולם בנך הגדול לא ידע להעסיק את עצמו, וחשוב להדגיש כאן - גם עבור הורים אחרים - שהיכולת להיות לבד מתפתחת בהדרגה, ממצב של תלות מוחלטת, למצב של תלות יחסית (אמא על ידי, ואני משחק לבד בנוכחותה), ועד למצב של יכולת להיות לבד, ללא צורך במגע פיזי או בכך שהאם תהיה המקור לסיפוק הצרכים. כך לפחות ראה זאת וויניקוט, שהיה פסיכואנליטיקאי ורופא ילדים ידוע. וויניקוט הדגיש את שלב הביניים, בו נוכחותה השקטה, הזמינה והלא חודרנית של האם, מאפשרת לפעוט לגלות את עצמיותו הנפרדת. לעיתים, ההיצמדות האינטנסיבית של האם לילד בשנות החיים הראשונות אינה מאפשרת את התהליך הזה, עד לידתו של הילד השני, המציבה את המציאות החדשה כעובדה מכאיבה בפני האם והילד הבכור, ששוב אינם מצליחים לקיים את הדיאדה הזו כבעבר. התביעה מהילד 'להעסיק את עצמו', נוחתת עליו ללא אזהרה, ויוצרת תסכול גדול אצל שניהם. לכן, חשוב גם עכשיו להישאר זמינה ונוכחת מאד עבור בנך הגדול, תוך שאת מעודדת אותו (ומתפעלת מיכולתו) להיות איתך, אך לעסוק בשלו. הימנעי מלשלוח אותו הרחק לחדרו, וקבלי את ההיצמדות שלו אלייך כחלק (קצת פרדוכסאלי) של התהליך לקראת הלבד שלו. תוכלי לתקף את רגשות הקנאה שלו, ולתת להם ביטוי מילולי, כמובן מבלי לאפשר לו לפגוע באחיו התינוק. קנאה היא חלק נורמלי בשלב זה, וכשהיא פוגשת היענות רגישה וחומלת, היא חולפת ונרגעת עם הזמן. בברכה ליאת

בהנחה שיש לנו הורה שנמצא בבית, האם עדיף להוציא ילד מהגן ומבית הספר בשעת הצהריים או להשאיר אותו בצהרון עד אחר הצהריים. אינטואיטיבית נראה לי להוציא אותו בצהריים ולא להשאיר אותו בג'ונגל. מצד שני אני מתרשם שהילדים שיוצאים בצהריים פחות חברותיים ופחות מפותחים רגשית, אולי כי לא נאלצו להתמודד כל כך הרבה שעות בג'ונגל. ובקיצור האם הבאלגן של הצהרון מחשל את הילד לחיוב, או יש בו יותר מהשלילה.

שלום עמיר, בגדול, צהרון הוא סידור להורים עובדים או עסוקים, וזה עיקר תרומתו. מאימתי שנוצרו המסגרות הללו, ומעצם התחרות על כיסו של הלקוח, יש מסגרות המספקות 'אטרקציות' כמו חוגי העשרה, עזרה בשיעורי הבית, וכיוב'. עקרונית, ביום לימודים רגיל, עד שעות הצהריים, הילד אמור לקבל מענה לצרכיו האקדמיים והחברתיים כאחד, ואם יש אפשרות שיהיה בבית - סולו - יאכל, יכין שיעורים וינוח בחיק משפחתו, בעיני זה עדיף. נדמה לי שהגדרת הצהרונים כג'ונגל היא מרחיקת לכת. ועדיין, אני אישית נוטה להעדיף - אם אפשר - יום לימודים קצר, והעשרה אחה"צ בהתאם לנטייתו של הילד ולשיקול הדעת של הוריו. אין בכל האמור כאן כדי להפחית מערכם של הצהרונים הטובים, שעבור ההורים העובדים כמוהם כהצלה ממש. ילדים שמחים ומאושרים יכולים לגדול גם אם הם מבלים במסגרת יום לימודים ארוך. בברכה ליאת

מה לעשות עם ילד בן 6 שלא אוכל טוב ארוחת צהריים מסוג כלשהו? אני לא רוצה ללחוץ בנושא אוכל וליצור בעיות אכילה, אז אני מאפשרת לו לרדת מהשולחן, אבל אחרי זמן קצר הוא מבקש ממתקים. אם אני אומרת לו שאי אפשר לאכול ממתקים לפני שמסיימים את האוכל, זה גם מהווה סוג של לחץ לא בריא כי אז הוא לפעמים דוחף את האוכל בכח בניגוד לרצונו רק כדי להגיע לממתקים. אז מה לעשות? אני לא רוצה לחצים סביב האוכל, ולא רוצה להאביס אותו בממתקים.

שלום תמר, הרגלי אכילה בריאים הם באחריותו של ההורה, שאחראי גם על מה שמגיע הביתה מה'סופר'. אם את חוששת שהממתקים תופסים בהדרגה את מקומו של האוכל, סלקי אותם מהבית לזמן מה. כמה פשוט! בזמן הארוחה, תני לילד לאכול כמה שירצה, ואז - סלקי את הצלחת *עד לארוחה הבאה*. נצלי את בן הברית החשוב ביותר שלך, הלא הוא הרעב הטבעי שמתעורר אצל מי שלא אכל, ותני למציאות לעשות את שלה. אם את שייכת לאימהות שלא יוכלו לעמוד בניסיון הזה, דאגי שיהיו מזונות ביניים (בננה, מעדן חלב, חטיף אנרגיה) בריאים, אותם יוכל לנשנש (במידה!) בין הארוחות. חייבת להודות, שמן הדברים שלך עולה ניחוח של מאבקי-כוח שאינם קשורים רק באוכל, ואם אכן כך הדבר, פני להדרכת הורים קצרה, שתחזיר לך את היכולת להישאר דמות סמכות מבלי להיכנס למאבקים. בהצלחה ובתיאבון ליאת

שלום ליאת, בתי בת שנתיים ושלושה חודשים. מזה כשבועיים אנחנו מנסים לגמול אותה מחיתול (יש לנו שיתוף פעולה גם מצד הגננת שלה). הבת פשוט לא מוכנה לשבת בסיר (או בשרותים עם ישבנון). אנחנו רואים אותה מתאפקת ומציעים לה לשבת בסיר. רק לאחר שכנועים רבים היא מסכימה, אבל אז לא יוצא לה כלום. יושבים מספר דקות (עד חצי שעה), קוראים סיפורים וכד' אבל היא תמיד מודיעה שאין לה. דקה לאחר שקמה מהסיר היא עושה את צרכיה בתחתונים ומודיעה לנו שהיא עושה תוך כדי(כך שנראה לי שיש לה הבנה וזה מפריע לה). מה עוד אפשר לעשות כדי לעזור לה? האם יתכן שהיא עדיין לא בשלה לגמילה? תודה..

שלום רב, האם התיאור שלך מתייחס לפיפי וקקי כאחד? חשוב לנסות להבין מה מקור הפחד שלה. האם היא פוחדת מרעש ההדחה של המים? האם היא פוחדת מהקקי הנושר מגופה, הנחווה כאובדן חלק מהגוף? האם הייתה איזשהי תקרית בתחילתו של התהליך שיכולה הייתה לקלקל אותו? למשל פספוס שעורר כעס, או תגובות המביעות גועל או דחייה מהפיפי או הקקי? חשוב לזכור שתגובות הכוללות את המילים "מסריח", "מלוכלך", "איכסה" וכד', יכולות לבייש את הילד במצב רגיש זה, ולגרום לו להתכנס חזרה אל הסידור הישן והבטוח. אני מציעה להיעזר באחד משפע המאמרים ברשת בנושא הגמילה, ולעקוב אחר ההמלצות. טעות אחת נפוצה שנדמה לי שכבר קרתה אצלכם, זה הושבת הילדה למשך זמנים ממושכים על הסיר. חצי שעה ישיבה על סיר היא משימה קשה ביותר (היכולה להיחוות אפילו כעונש), ורצוי לא לאפשר זאת, גם במחיר של תחתונים רטובים. חשוב לגייס את הילדים להרפתקה הזו בהתלהבות, אך גם בנדיבות וסלחנות כלפי תאונות, פספוסים ועכבות. זכרו שמדובר בתהליך, ולא בנס המתרחש בן-לילה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, תודה על התגובה המפורטת. אם אפשר עוד מספר שאלות: התיאור מתייחס גם לפיפי וגם לקקי. לא נראה לי שבתי מפחדת. היא דווקא מתלהבת מלהדיח את המים ואומרת לקקי/פיפי ביי ביי בשמחה (במקרים הבודדים בהם הגענו לשרותים). אתמול נשברנו והחזרנו לה את החיתול וכאשר עשתה קקי בחיתול התעקשה שנזרוק אותו בשרותים. אני מניח שעשינו לא מעט טעויות, אך ההתנגדות של הבת שלי הייתה כבר מההתחלה (כך שקשה לי לומר מה קדם למה...). חלק מהטעויות אגב, בהמלצת מאמרים ברשת (כמו להושיב אותה על האסלה זמן ממושך). קשה לפעמים לסנן ולדעת מה במאמרים רלוונטי לבת שלנו. לגבי גועל מקקי, איך אפשר אחרת לשדר לה שלא צריך לשחק עם הקקי? בכל מקרה, האם יש לך המלצה כיצד להתקדם מכאן? לחכות ולנסות שוב עוד זמן מה? להמשיך בגמילה? תודה.

שלום, אני אמא לארבעה ילדים בריאים. יש לי שתי בנות בנות 12 ו-10 ושני בנים בני 6.5 ו-2.5. רציתי להתייעץ לגבי בני בן השש וחצי. הוא התחיל לדבר בגיל צעיר מאוד (שנה וקצת) ולאחר מס' חודשים כבר דיבר משפטים שלמים ברורים ומובנים לסביבה. היום הוא מדבר ברמה של ילד בן 10-12 ומבין מילים רבות שאינן "מתאימות" לגילו. כמו כן יש לו יכולת לנהל שיחה כמו של אדם בוגר. הוא חושב כמה צעדים קדימה . כל זה אינו הבעיה. מגיל צעיר מאוד (שנתיים בערך) הוא היה "נתקע" על נושא ולא מצליח להשתחרר ממנו, ומכיוון שיכולותיו המילוליות והחשיבתיות מאוד גבוהות הוא היה מנהל (ועד היום) דיונים של עורך דין. שואל שאלות מכל כיוון אפשרי(לרוב כמה צעדים קדימה) כדי להגיע לתוצאה הרצויה לו. לדוגמא, כדי לישון אצל סבתא ביום בו רצינו לצאת לטיול ולא הסכמנו לכך מכיוון שיש לקום ולצאת מוקדם , הוא היה שואל באיזה שעה אני מתעוררת, באיזה שעה צריך לצאת מהבית ולעשות חישוב עבורי שיש מספיק זמן להעיר אותו ושהוא יתארגן לצאת בזמן. ה"תקיעות" הזו מתרחשת מס' פעמים ביום על כל נושא אפשרי. בין אם זה לישון אצל סבתא או לכבות טלויזיה או להזמין חבר הביתה. הוא לא מצליח להשתחרר מרעיון שעולה לו בראש עד שלא קיבל את התשובה הרצויה לו. הוא "מתחרפן" אם לא נותנים לו לדבר ואומרים שהשיחה הסתיימה. הוא ממש אומר "אמא אבל יש לי רעיון ואת לא נותנת לי לדבר". הגיל צעיר מאוד הוא היה מסדר משחקים בשורה. שורה ישרה כמו סרגל שבה כל המכוניות לדוגמא פונות לאותו כיוון. היום הוא יותא אובססיבי לגבי דיבור ולגבי מה "נכון" בעיניו ומה לא (אסור לחטוף משחקים מהיד, אסור לומר לילד חצוף, אסור להפסיק תכנית באמצע). העניין הוא שהויכוחים והדיונים האינסופיים בכל נושא ממש מפריעים להתנהלות בבית ולחיים בכלל. אנחנו המבוגרים נהיים חסרי סבלנות אליו די מהר והאחיות הגדולות שלו לא מוכנות פעמים רבות לשחק איתו. חשוב לילציין כי הוא ילד אהוב בגן ויש לו חברים רבים וגם האמהות האחרות בגן אוהבות אותו. הוא ילד מנומס מאוד, מסביר את עצמו יפה ואף למעלה מזה ובמינון קטן (שעתיים ביקור הדיבור והויכוח איתו מוכיחים על בגרות והבנה מיוחדים) אני תמיד חשבתי שיש לו סוג של ocd ומנסה לפנות לקופ"ח ולרופאים שונים ע"מ לקבל אבחון לבעיה. רציתי לדעת האם זה אכן סימנים לocd או האם זה יכול להראות על משהו אחר ? כמו כן, למי ניתן לפנות בירושלים לקבל אבחון לבעיה ואז כמובן ניתן יהיה להתחיל טיפול. סליחה כעל ההודעה הארוכה אבל אני כבר די מיואשת...

שלום לימור, להפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD), כמו לכל אבחנה, יש מספר קריטריונים הכרחיים, ולכן אין לאבחן ע"ס מאפיין אחד או שניים. אם את חוששת שיש כאן חריגות התנהגותית, הכתובת להתייעצות היא פסיכולוג ילדים קליני או פסיכיאטר ילדים. מציעה לך להתחיל את הבירור דרך קופ"ח שלכם, ולהתייעץ עם רופא הילדים לגבי אנשי מקצוע מומלצים. להערכתי הזהירה, אין כל סיבה לייאוש :-)) בהצלחה ליאת

יש לי ילדה בת 8 ושמה ליאור שלאחרונה שמתי לב כי היא פסקה מלשחק בבובות שכל כך אהבה והיא התחילה לשחק עם אביזרים של בנים, לעיתים מסרבת ללבוש בגדים צמודים של בנות ומעדיפה רחבים כמו של בנים. רציתי להתייעץ עם מישהי שמבינה כי הרבה אמרו לי להתעלם וזה יחלוף אך אני בכל זאת מעדיפה לבדוק את כל האופציות. שקלתי אולי להחליף לה את השם כי השם ליאור בעיקר של בנים... מה אני עושה ?

שלום נועה, בגיל שמונה, ילדים כבר מכירים היטב את המוסכמות הנוגעות ללבושם והתנהלותם של שני המינים. אני מניחה שבתך יודעת מה היא עושה, ואם תשני את שמה מליאור לליאורה, שום דבר משמעותי לא ישתנה. גם בעיני נכון יהיה להניח לה לשחק במה שמתאים לה וללבוש מה שמתאים לה. הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות למענה, זה לאהוב ולקבל אותה בשלמותה, כפי שהיא, יהיו העדפותיה אשר יהיו. בברכה ליאת

הייתי ממש בן. גם במראה. בגיל 12.5 פתאום גיליתי את הנשיות וכל כך התלהבתי ממנה. והכל מצוין

יש לי את האמא הכי רעה בעולם היא גורמת לי להרגיש רע עם עצמי , אני בת 17 ואני תמיד עוזרת ומנקה והכל ואין הערכה כלפיי בכלום תמיד היא מתלוננת למשל אני יבשל לכל המשפחה היא תגיד כמה שהמטבח לא מספיק נקי בגלל שבישלתי עכשיו שהגיע החופש התחלתי לעבוד 12 שעות ולכן אין לי זמן לכלום כמעט, הריבים עם אמא שלי היו מאז ומתמיד והיא תמיד פגעה בי עשתה הפליות השפילה ואני סלחתי לה אפילו שהיא לא מצטערת רק בגלל שאבא שלי מבקש והוא חשוב לי והוא מוגבל בגוף, לפני כשבועיים השלמנו שוב אחרי תקופה שעשתה הפליות נוראיות עם אחי לדוגמא שאני בחדר היא מעיפה אותי בשביל אחי או תוכנה שאני הורדתי ושיתפתי בה את אחי היא הביאה לו אותה ואמרה שאני יוריד אחרת וזה פוגע בי , היא כל כל הזמן נוזפת בי שאני מלוכלכת ומסריחה מבחינה של ניקין ואיך שאחיות שלי לא כאלה היא פוגעת בי ללא סוף, היום היא עשתה לי תדבר הכי משפיל בעולם אני בדיוק שטפתי והיא צעקה עליי לנקות שם כאילו אני משרתת בצעקות ולא התייחסתי אז היא משכה אותי בחולצה ואמרה לי תעופי מפה כבר מהבית הזה היא דחפה אותי וצרחה עלי וכל השכונה שמעה ואני כל כך התביישתי בעצמי ,והחולצה נקרעה לי ברחתי לחדר ולא הפסקתי לבכות אבל לא היה לה אכפת היא המשיכה לנזוף בי ונכון שאני אומרת לה אמא רעה ושאני שונאת אותה אבל זה רק אחרי הדברים הרעים שהיא עושה לי אני לא מפסיקה לבכות אין לי משפחה אבא שלי חולה מאוד והוא מנסה להרגיע אותי אבל הוא לא מסוגל כיוון שאמא שלי הקובעת בבית אחיות שלי גם כן חסרות לב אליי כי אמא שלי מספרת להם כמו אני רעה ומה אני אומרת ולא מספרת לכולם מה היא עושה לי אני מרגישה שבא לי למות נהייתי מדוכאת ועד שאני מסכימה לצאת עם חברות אני חוזרת תוך שעה אני חושבת שהמצב הבריאותי שלי גם מתחיל להדרדר אני בזמן האחרון עם כאבי ראש איומים תעזרי לי ,אפילו חשבתי על התאבדות למראת שאני מפחדת כבר מגיל 12 אני חושבת על זה וניסיתי לא פעם אבל פחדתי ברגע האחרון, אני באמת מיואשת אני רוצה ללכת לפנימייה וכנראה שזה יקרה אבל כואב לי לעזוב את החברות שלי ואת האנשים החשובים לי ולהתחיל לקלוט שאין לי באמת משפחה ונישארתי לבד בעולם הזה עם בטחון עצמי נמוך מאוד !

שלום קרן, לצערי, בחיים המקצועיים שלי נתקלתי במקרים רבים של הורות קשה ובעייתית, ולמרות זאת, אני מאמינה שרק במקרים נדירים מאד מדובר בהורים 'רעים'. אני מאמינה בכל לבי שהורים - בבסיסם - רוצים טוב עבור ילדיהם, אך לפעמים מציאות חייהם או המורכבות האישיותית שלהם לא מאפשרת להם להיות הורים מיטיבים. במקרים כאלה, נכנסים לתמונה גורמי הרווחה, ומסייעים לילדים להיחלץ ממצבם הבלתי אפשרי. אני מבינה שאת בדרך אל הפנימייה, שהיא אולי פתרון לא מושלם, אך היא יכולה להיות הצלה של ממש עבור ילדים ובני נוער, הנופלים קרבן לנסיבות חיים קשות. את עדיין צעירה מאד, ואני יודעת כמה קשה הבדידות המשפחתית בגיל זה. הבשורה הטובה היא, שבעוד זמן לא רב, מספר שנים, תוכלי להקים משפחה משל עצמך, ולמצוא את השלווה והנחמה שכ"כ מגיעות לך. אני יודעת שכרגע זה נשמע רחוק, מאד בלתי נגיש ואולי אפילו דמיוני. אבל - וגם את זה למדתי על בשרי - אנחנו מתבגרים מהר מכפי שחשבנו, ומסוגלים להמציא את עצמנו מחדש כמעט בכל פעם שנרצה. זה אמנם לא מוחק את מכאובי העבר, אך מסייע לנו להחלים מהם, ולצמוח כבני אדם מורכבים ומעניינים יותר, ובדר"כ גם טובים יותר. שולחת לך כוח ותקווה ליאת

שלום רב. אני מתרשמת כי בתי בת ה 11 מאד לא בשלה רגשית, תחומי העניין שלה ילדותיים ביחס לחברותיה..נמנעת ממטלות הקשות לה כקריאה..(קיימת הפרעת קשב וריכוז) ובתקופה האחרונה זה מתבטא בירידה בקשרים החברתיים שלה. איך ניתן לקדם אותה...לשוחח איתה..זקוקה לעצה.

שלום רב, ילדים עם הפרעת קשב וריכוז יכולים לסבול מקשיים לא רק בתחום האקדמי, אלא גם בתפיסת העצמי שלהם ועקב כך גם במפגש שלהם עם העולם החברתי. כדי שלא תצבור גרעונות חברתיים, וכדי לשמר דימוי עצמי חיובי ומיומנויות חברתיות טובות, אני ממליצה על פניה לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להעריך יחד איתך את הקשיים ולהציע התערבות טיפולית במידת הצורך. בהצלחה ליאת

שלום. רציתי להתייעץ ... יש לי ילד שיהיה בן ארבע בסוף אוגוסט והוא כמעט כל שנה עבר גן ולוקח לו זמן להסתגל. כרגע הוא בגן ביישוב סמוך אך בשנה הבאה ייפתח גן ביישוב שלי וכמעט כל הילדים בגילו יהיו בגן זה. הגן הנוכחי הוא מצויין אך הוא יהיה כמעט היחיד מהיישוב שלנו. יש בערך עשרה ילדים שהוא כמעט לא מכיר ביישוב שלי כי הם בגן אחר וכולם אמורים להיות יחד בשנה הבאה. אני חוששת שאולי מבחינה חברתית הוא יהיה קצת מבודד כי לא יהיה בגן ביישוב. ומצד שני הוא כבר התחבר עם ילדים בגן הנוכחי. אני גם חושבת שכשיגדל יהיה לו יותר נוח ללכת ברגל לחברים מהיישוב שלי מאשר להיות תלוי בי . השאלה שלי היא האם כדאי כבר השנה להעביר אותו או לחכות שנה שיתחזק ואס להעביר אותו. יש לי גם הרגשה שאעלה אותו לכיתה א בגיל שבע ואז הוא יכול להשאר בגן הנוכחי שנה נוספת ואז שנתיים בגן ביישוב. הדילמה היא בעיקר חברתית למרות שהוא בעצם לא מרגיש מבודד ואחרי הצהריים כן יוצר קשרים מסוימים עם ילדים ביישוב שלו.אשמח לתשובה תודה שרון

שלום שרון, ככלל, ככל שהילדים גדלים, לשיקול החברתי יש יותר תוקף ומשמעות. כמובן שלא אוכל להחליט בשבילך על הגן ה'נכון' (כאילו שבכלל יש דבר כזה). מה שכן אוכל להמליץ לך מכל לבי, זה לא להשאיר את בנך שלא לצורך בגן, ולא להתייחס אליו כאל חלש וחסר אונים. תני לו להיות עם הקבוצה שאיתה יעלה לביה"ס, לפחות בשנה שלפני כיתה א', ותסמכי על יכולתו להסתדר. אל תשכחי להכניס למערכת השיקולים שלך גם את הנוחות שלכם, ההורים, ואת הזמינות שלכם כמסיעים לאורך השנה כולה. בהצלחה ליאת

קראתי שיר. ברגע שגמרתי לקרוא אותו - התחלתי לבכות. בכי מכל הלב. כי הוא נגע בי עמוק. ברשותכם, אעתיק אותו לכאן. השיר נקרא "אם תירצו", מאת חזי לסקלי. אם תירצו ספגטי בולונז, תקבלו את כל הספגטי בולונז שבעולם. אם תירצו את כל הספגטי בולונז שבעולם, תקבלו בקושי מעטפה עם פתק: "משלוח הבולונז אבד בדרך ממרסיי לחיפה. אולי טבע בים אולי נחטף בידי אוזבקים משולחי רסן אולי התפוצץ בטעות". אם תירצו אהבה, תקבלו בקושי מעטפה ריקה, בלי כתובת, בלי כלום. אחרי הבכי והשינה תבינו שאפשר להשתמש במעטפה הריקה, לשים בה משהו: אולי שבר זכוכית אולי טבעת שהתעקמה אולי קווצת שיער. משהו. אם תבקשו מעטפה ריקה, תקבלו אהבה, את כל האהבה שבעולם. (מצטער אם אין לזה קשר ישיר לנושאי הפורום. ובכל זאת, לדעתי יש קשר - הרצון לאהבה...) שבת שלום לכולכם מהקוסם האמיתי מארץ עוץ, שיודע שכולנו זקוקים ללב.

יש לך לב גדול. שיהיה לך שבוע מבורך בדברים טובים

קוסם יקר, תודה על נקודות החן והאור שאתה מביא לכאן. ראיתי אותך כבר לפני כמה שעות, ולקחתי את המילים של לסקלי לכמה שעות איתי, אל תוך הקליניקה. ואל תתנצל בכלל על הקשר לנושאי הפורום. לסקלי כבר אמר הרי ש- שירה חיבת לדפק בדלת חרש או בפראות. לא לגעת בפעמון. אז הדלת נפתחה... ויופי לראות גם אותך כאן, אפרת. שבוע טוב ליאת

שלום, רציתי לשאול לגבי ילד בן 5 שעולה לגן חובה. אני צריכה לבחור בין גן בתוך בית ספר חטיבה צעירה ואח"כ כיתה א',יום לימודים ארוך עד 15:30, כיתות גדולות, 35 ילדים. אופציה שניה גן אחר ואח"כ עולים לכיתה א' בביה"ס חדש, כיתות קטנות של 22 ילדים, לימודים עד שעה 12:45 בכיתה א' (ילך ויתארך עם השנים). אין לי פה שיקול של הורים עובדים כי כך או כך מטפלת תאסוף אותו הביתה. מה עדיף? האם יום לימודים עד 15:30 זה הרבה בגיל הזה? מצד שני עד 12:45 זה לא מעט מידי? ויש גם שיקול של גודל הכיתות. תודה!

שלום שיר, הבחירה בגן טוב אינה תמיד קלה, כי יש כאן מערכת שיקולים סבוכה, המערבת - לבד מהשיקולים הטהורים של איכות הגן - גם שיקולים נוספים כמו נוחות, כסף, חברים, וכד'. אוכל לענות לך כאמא, וממש לא כפסיכולוגית, שיום לימודים קצר עדיף בעיני, וכך גם כיתות קטנות עם יחס נכון בין מספר הילדים למספר אנשי הצוות. החלטה לא פשוטה... ליאת

שלום לך אני אמא לילד בן 7 .שמסרב לשתות כדור .נסיתי למרוח אותו בשוקלד בשביל הטעם? אני מניח את הכדור עד שעה מסוימת חייב לשתות אותו.? הוא מסרב בוכה צורח היה מקרא שהוא עשה פיפי על עצמו הוא פוחד פשוט ? השמח לקבל ממך טיפיים לתת את הכדור בידיע שהוא השתה אותו .הילד ידע והסברת לו מזה הכדור.

שלום אור, כשצריך לבלוע כדור ואין ברירה, אפשר לרסק אותו. כדי שבפעם הבאה יהיה קל יותר, אפשר לקחת את זה כפרוייקט או משימה, ללמד את הילד לבלוע כדור. זה יכול להצליח רק באווירה נעימה ומשחקית, ללא לחץ. יש כל מיני פטנטים - * אפשר להתאמן עם סוכרזית קטנה. * אפשר להתאמן עם סוכריות טיק-טק. * אצלי בבית היינו מארגנים תחרויות בין האחים של בליעת שקדי מרק. בעיני זה הכי סימפטי. כדי לעמעם את מגעו של הכדור (או השקדי-מרק), רצוי לבלוע עם משקה מוגז, שכמו מרדים את חלל הפה לרגע, ואז ממש לא מרגישים. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום , אני אם חד-הורית ויש לי בת בת 8.נכנסתי לקשר חדש ורציני ולדעתי מתקדמת לכיוון מיסודו. הכרתי בין החבר שלי לבת לפני כמה חודשים והכל היה בסדר בין הבת לחבר. אבל כשהעסק התחיל להתקדם לקראת מיסוד היחסים , הבת רוצה את אמא רק לעצמה ומרגישה כאלו גוזלית אותה ממנה.מגיבה בבכי נוראי ואומרת ,כי תרשה לי להתחתן רק אם הגרוש שלי. אציין כי היחסים בין הבת לחבר שלי מצויינים. אנחנו יוצאים ביחד ומבלים הרבה עם הבת. לא נראת לי סיבה לתגובה כזאת. יחד עם זה, אני לא מקצועית בתחום וזקוקה ליעוץ. איך להתנהג במקרה כזה ? ברור לי שצריך לטפל בזה. תודה וממתינה לתשובה.

שלום אלכס, ילדים במשפחות גירושין, כמעט בכל גיל, חולמים על האיחוד מחדש של הוריהם, והפנטזיה הזו פעילה אף יותר כל עוד ההורה אינו נישא בשנית. פנטזיה נוספת, שחשוב לטפל בה בעדינות (אך בהקדם!) קשורה לאמונה שאת זקוקה להיתר או רשות ממנה, מתי ועם מי להתחתן. לכן, בכל פעם שהיא בוכה, ואומרת שלא תרשה לך להתחתן עם בן הזוג החדש שלך, אני ממליצה לתקף את רגשותיה ("אני מבינה שאת רוצה שנהיה רק שתינו, ושאף אחד לא ייקח את מקומו של אבא"), אך להבהיר שרגשות אלה לא יוכלו לנהל את חייך שלך ("אף אחד, לעולם, לא ייקח את מקומך, ותמיד תהיי הכי חשובה עבורי. אבל אני אוהבת מאד גם את החבר שלי, והוא מאד אוהב אותי ואותך. אם נחליט לגור ביחד או להתחתן, זו תהיה החלטה שלי ושלו, ואני בטוחה שגם אם יהיה לך קשה בהתחלה, כולנו נהיה בסדר"). שולחת לך לינק לכתבה שהתפרסמה במעריב, בדיוק בנושא זה. http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/934/249.html שבת שלום ליאת

שלום. אני כעת בת 17 ויש בעיה שמאוד מציקה לי. לפני שאני נרדמת בלילה עולה אותו נושא שהוא הפסיכולוגית ילדים שאלייה הייתי הולכת בסביבות גיל 8 והקורסים למיומנויות חברתיות שההורים שלי היו לוקחים אותי אליהם. זה מעלה בי המון שאלות-האם הייתי ילדה לא מוצלחת? האם ההיוותי נטל ואכזבה עליהם? לא זכור לי שום בעיה בנושא החברתי. אני זוכרת את ה'חבורה' שלי מכיתה א(כנראה שבאמת היתה איזושהי בעיה לא זכורה לי) זכרונות טיפול הוריי בי מעלה בי רגשות נחיתות, לעיתים בכי. השאלה שלי היא בעצם האם במקום לעזור לי הטיפולים דווקא הזיקו לי בגלל מה אני מרגישה עכשיו? כי שוב... אני לא זוכרת שהיתה בעיה בנושא החברתי ועכשיו המצב מצוין. תמיד אני נזכרת בזה ואומרת לעצמי שבאמת כנראה אין לי כישורים כמו שהוריי חשבו. תודה מראש.

שלום שיר, גם אני תוהה לא פעם, איך חוויית הטיפול נצרבת בתודעתם של המטופלים הקטנים שלי, והאם במבטם לאחור היא תירשם כהתנסות מיטיבה או כניסיון לתקן איזה קלקול. מישהו אמר פעם, שכאשר המטופל שוכח את המטפל, לא זוכר את שמו ולא זוכר מה קרה שם בחדר הטיפול - סימן שהטיפול היה טוב ומוצלח. טיפול טוב כמוהו כנגיעה נכונה, כארוחה מזינה, כמו אוויר צח או מיטה נוחה, שאינם משאירים בתודעה שלנו זיכרון יוצא דופן מלבד זה שהם פשוט היו שם. אני מבינה שלא זו החוויה שלך. לתחושתי - וזו רק תחושה - מה שאינו מניח לך, ומכאיב כל כך, קשור למערכת היחסים המשפחתית המורכבת, לחוויה שלך את עצמך כשייכת ולא שייכת ל'חבורה' שלך מכיתה א', וליכולת (לעומת הקושי) לקבל את עצמך ולבסס זהות בוגרת, לכידה ומגובשת כאדם בוגר. אני מניחה שיום אחד תוכלי לתת לעצמך תשובות, ואולי לשוב אל חדר הטיפול ממקום חדש, סקרני ומאמין יותר, כדי ללמוד על עצמך עוד, ולאהוב את מה שאת. בהצלחה ליאת

סליחה מקוראי הפורום, על ההיעדרות הלא שגרתית. תוצאה של עומס חריג ובלתי צפוי. מבטיחה להגיע הערב ולהשיב על פניותיכם. להתראות ליאת

תהיי טובה לעצמך. אל תלחיצי את עצמך. הגולשים כאן מעריכים אותך, ומודים לך על עבודת הקודש שאת עושה בפורום. קחי אויר... שולח לך אהבה מרחוק, הקוסם. (אין צורך שתגיבי לדברי...)

ליאת שלום רב, עזרת לי פעמים רבות בעבר, והנה אני זקוקה שוב לעצתך. יש לי שתי בנות, נעמה בת כמעט חמש, ומעיין בת כמעט ארבע (ההפרש ביניהן שנה ושלושה חודשים, הפרש מבורך!). עד לפני מספר חודשים הבנות ישנו בצהריים בגן, אך בשלב מסויים (לבקשת הבנות וביוזמתן, ותוך התייעצות עם הצוות בגן והבנה ששנת הצהריים כבר אינה נחוצה ורק מפריעה להירדמות בערב) הפסקנו את שנת הצהריים. בהתאם לכך, הקדמנו את שעת ההשכבה, על מנת שהבנות יקבלו מספיק שעות שינה. סדר היום שלנו הוא כזה: אני לוקחת אותן מהגן בשלוש וחצי-רבע לארבע ועד חמש וחצי יש לנו זמן חופשי שבו: או מתקנים בחצר הקיבוץ, או פעילות כייפית משותפת בבי, או משחק חופשי והירגעות, או הליכה לחברות והזמנה של חברות אלינו... כל פעם משהו אחר. בחמש וחצי אנחנו מתחילות להתארגן לקראת ארוחת ערב, ארוחה סביב השולחן תוך שיחות על היום שהיה ובכלל, ובשש וחצי אמבטיות (הן מאד אוהבות, ולכל אחת יש זמן לעצמה כל פעם עם הורה אחר- פעם אמא פעם אבא), בשבע ורבע סיפור לכל אחת ובשבע וחצי נחירות עד אור הבוקר (הן ישנות משבע וחצי עד שבע בבוקר- אז אני מעירה אותן לגן כי גם אני ממשיכה לעבודה). סדר היום שלנו קבוע, זה מקנה לבנות (ולנו) המון בטחון ורוגע. הן ישנות טוב, רגועות ומתפתחות היטב. אחת לכמה זמן יש שבירה של השיגרה (שינה אצל סבא וסבתא, דודים- בערך אחת לחודשיים ככה). אין להן בעיה לצאת מהשיגרה במקרים הללו, כך שאין קיבעון (יש שיגרה בטוחה ויציאה אחת לכמה זמן ממנה). אז למה בכל זאת אני פונה אליך? כל ההורים בגן משכיבים את הילדים בין שמונה וחצי לתשע, ובעיקר עכשיו כשקיץ ואור בחוץ- הרבה ילדים נמצאים בגני המשחקים בקיבוץ עד שבע ורק אז הולכים הביתה... אני שואלת את עצמי אולי אני גורמת להן להפסיד משהו בביחד הזה... הן יכולות להזמין חברות וללכת אל חברות בין ארבע לחמש וחצי- כך שאין מניעה מוחלטת אבל תמיד הן אלה שהולכות ראשונות ולפעמים קצת מתבאסות מזה... אני מרגישה בפנים שהרווח בשינה המוקדמת גדול מההפסד (יש עוד הפסד- פחות זמן שלי איתן!)ואני רואה שכשאני לפעמים מאפשרת שינה בשמונה שמונה וחצי יש לכך השפעות התנהגותיות בגן למחרת. הן פשוט עייפות ופגיעות ורגיזות יותר. האם אני פועלת נכון בכך שאני מגבילה את הפעילויות מחוץ לבית עד חמש וחצי או שאני מגזימה?

היי הגר, איני מוצאת סיבה לתקן משהו שעובד מצויין. בניתם לעצמכם סדר יום שהושקעה בו מחשבה רבה, וניסיון להתאימו לצרכים של כל בני המשפחה. איני מכירה מציאות שאין בה אילוצים, חסרונות או 'סדקים', ובכל זאת - אי אפשר להתווכח עם מה שעובד. כבת קיבוץ, גם אני מכירה מקרוב את כוחה של הקבוצה, ואת הכרסום שמחולל המשפט "אבל לכולם מרשים..." גם באג'נדה ההורית המוצקה ביותר. בעיני, היכולת להתנהל מתוך מחשבה ובחירה חופשית, מבלי להיכנע לרודנותה של הקונפורמיות, ראויה להערכה. כמובן שחשוב לרענן ולעדכן את הנהלים מדי פעם, אם מגלים שמסיבה כלשהי הם כבר אינם מתאימים לנסיבות שלכם כפרטים וכמשפחה. המשיכי להקשיב לאינטואיציות האימהיות שלך ולסמוך עליהן. סוף שבוע נעים ליאת

הי ליאת, היטבת לתאר את תחושותיי. אכן דעת הכלל "מכרסמת" לעיתים קרובות באמונות ובדרכים בהן אנו, כמשפחה וכיחידים, בוחרים (אם כי פחות, בצורה מובהקת, מאשר בילדותי- אז הקיבוץ היה ק-י-ב-ו-ץ). תודה שהזכרת לי זאת ועזרת לי לחזור ולהקשיב לעצמי. כמובן שאחת לכמה זמן אנו בודקים (ומעדכנים) את החלטותינו. הבנות גדלות, החיים דינמיים. בקפה של הערב אנחנו יושבים, בן זוגי ואני, ומנסים לראות מה היה מוצלח ומה מהווה אתגר לשינוי... שוב תודה, וסופש מקסים, הגר.

שלום לך שאלתי אותך ב 30.6 לגבי מאמרים או ספר המדבר על איך להתמודד עם ילד רגיש קיבלתי תשובה המפנה אותי לריפוי בעיסוק , קודם כל תודה על התגובה אנו נמצאים בטיפול ריפוי בעיסוק כבר שנה וחצי אך אני מרגישה שאני צריכה הסברים מפורטים לאיך הילד חושב ומרגיש אפילויותר הצעות נקודתיות לאיך להתמודד עם הפן הרגשי של המגבלה הכוונה למשל איך להתמודד עם העובדה שהילד שם לב לדקויות ואז מציף אותי בהערות ושאלות איך להסביר לו למיין את השאלות שלו, או למשל איך לעזור לו בעניין הקושי במעברים הרי החיים היום הכל לחוץ וזריז ולא אוכל לחיות בקצב שלו אשמח לקבל המלצות וטיפים ספציפיות ולא כלליות תודה רבה לך

שלום יעל, אולי תמצאי את מבוקשך בספרה המתורגם של איליין ארון "ילד רגיש מאוד". למרבה הצער, ולמרות התסכול שלך (ראיתי את מורת הרוח שלך, שם למטה), נדמה לי שהציפייה לקבל דרך הפורום המלצות וטיפים ספציפיים לילד שאיני מכירה כלל ואיני יודעת מהי האבחנה שלו, אינה ריאלית. אני שמחה שאתם מטופלים, ומקווה שהספר עליו המלצתי ייתן את המענה הטוב. בהצלחה רבה ליאת

אני עכשיו הגעתי למצב שאני צריכה עזרה ישלי ילד יחיד בן 5 שנים אני מחנכת אותו היטב הוא בן נשמה אין לי בעיות עמו כלום אבל אני נתקלת כל הזמו עם ילד אלים שהוא בן דודה של בני שהוא כאשר רואה את בני ומשחק הוא מציק לו ומקל אותו כך סתם אז אני עשיתי כל דבר אני דברתי איתו בצורה יפה הרבה בעמים שלו יקה את הילד שלי ואפילו בעם כאשר הוא היה בבריכה בית הוא היה אצל הסבתה שהיא לידנו הוא החזיק את ראש בני בכוח מטה במים ואני רצה לפרק אותו מבני ולא השתלטי על נפשי וצעקתי עליו הילד הזה אין לו תרבות והוא גדול יותר מבני יותר מארבע שנים אמרתי להורים שלו והם דברו איתו אני לא נוסעת אליהם לבקר והקשר ביננו לאט לאט מתפרק בסוף אני לא יודעת עכשיו איך להתגבר שבן שלי כל הזמן מישהו עושה אלימות ניגדו אני צריכה עזרה אני לא רוצה שהבן שלי יהיה בעתיד אלים מהילד הזה אני מבקשת יעוץ

שלום אירינה, לרוע המזל, אלימות נמצאת סביבנו כל הזמן, הרבה יותר ממה שהיינו רוצים. לעיתים קרובות, מתוך רצון להגן על הילדים, ההורים מעודדים אותם 'להחזיר' בכוח למי שפגע בהם, וכך מנציחים את מעגלי האלימות. בעיני, הדרך להילחם באלימות, כפרטים וכחברה, מתחילה בבית, בחינוך שאנחנו נותנים לילדים שלנו, והיא אינה תלויה (או תלויה הרבה פחות) בילדים האחרים בבית, במשפחה המורחבת או בגן ובבית הספר. האחריות היא שלנו, לפחות ככל הנוגע לילד שלנו. אני חושבת שפעלת נכון מול הבן-דוד, וטוב שפנית להוריו. מאחר ולא תוכלי לחנך ילד של מישהו אחר, עיקר העבודה צריכה להיות מול הילד שלך - בהסברה, בדוגמא אישית, ובהמלצה חד משמעית להתרחק מכל ילד אלים ומכל פעילות שיש בה אלימות. אם בן הדוד הזה מפעיל אלימות על הילד שלך ופוגע בו, התרחקי ללא אשמה, והשתדלי לשמור על קשר רק ברמת המבוגרים. בברכה ליאת

שלום ליאת, בני בן 6 ועולה לכיתה א הבעיה שמקשה עליו זה שהוא נפגע מכל דבר די מהר ומגיב בתוקפנות ובבכי, זה יכול להיות מסתם ילד או ילדה שנתנו לו מכה בלי כוונה ואז אוטומטית הוא דוחף את אותו הילד או סתם כי הוא התעצבן על משהו שאמרו לו אז הילד שיעמוד לידו פשוט יקבל דחיפה או בעיטה, יש לציין שהוא בוכה מהר ולעיתים מפרש דברים קצת אחרת, אם מבוגר מעיר לו או ילד מעיר לו אז הוא בוכה ונלחץ ( במיוחד ממבוגר שידבר בטון גבוה) אני נורא חוששת במיוחד בגלל שבכיתה א יש מורות קשוחות וגם יש ילדים שמגלים חולשה של ילד שבוכה ובכוונה מציקים, מה עלי לעשות ?? תודה רבה !!!

שלום אביטל, למרבה הצער, הורים מוכנים להשקיע רבות בהכנת הילד לכיתה א', ולשלם הרבה כסף מיותר על הקניית מיומנויות אוריינות (קריאה, כתיבה, חשבון), אותן הילד ילמד (חינם!), מהר ובקלות בביה"ס, כאשר המשימה הבוערת והחשובה הרבה יותר, היא ההכנה והבשלות הרגשית. מוכנות רגשית פירושה היכולת לשאת תסכול, להתמודד עם כישלון, להתאפק, להתחשב בזולתו, לכבד סמכות, לפתור בעיות ולנהל קונפליקט בדרך לא הרסנית. כל אלה נרכשים בהדרגה, לאורך שנות ההתפתחות, וקשורים קשר הדוק להורות סמכותית ומציבת גבולות. באווירה משפחתית מפנקת-יתר או לא עקבית, הילדים מפגינים סף תסכול נמוך, קושי להתמודד עם התנגשות רצונות, ויכולת דלה לשליטה בדחפים. ממליצה לך בחום להגיע להדרכת הורים קצרה, שם תוכלי לקבל הנחייה והכוונה מדוייקת, שתסייע לך לעזור לו בזמן קצר יחסית. הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני או חינוכי, המתמחה גם בהנחיית הורים. בהצלחה ליאת

אני מודה לך מאוד וזה כל כך נכון כי לדעתי לא הצבתי לו מספיק גבולות ומפונק מאוד, אשמח אם תמלצי לי על פסיכולוג קליני לילדים והשאלה אם אני צריכה גם לקחת אותו או שרק אנחנו ההורים? שבת שלום ותודה !!!!

ליאת שלום , ביתי בת השלוש וחצי מסרבת להפרד מהטיטול גם אם היא הולכת לגן עם תחתון היא מתאפקת ולא הולכת לשרותים עד ששמים לה טיטול והיא "משחררת לחץ" מה עושים?

שלום הילה, היכולת להתאפק מעידה על מוכנות ובשלות, והסירוב קשור לחרדה כלשהי (מהאסלה, מהפספוס, או מהפסולת ה'נושרת' מגופה ונחווית כאיבוד חלק מגופה) שרצוי לברר מהי. לא ציינת האם בבית היא מסכימה להשתמש בשירותים, או שהסירוב הוא גורף. בכל מקרה, אני מציעה לנצל את הימים שהיא בבית (סוף השבוע, למשל) ולסלק את הטיטול כאופציה. בסופו של דבר הפיפי והקקי ייצאו, באסלה או בתחתונים, וכשהיא תראה ששום דבר נורא לא יקרה, משהו יירגע קצת. הישארו סבלניים ורגועים גם מול "תאונות קשות", גייסו את כל ההומור, העידוד והנדיבות שאתם יכולים, וקוו לטוב. בהצלחה ליאת

ליאת שלום , היא מסרבת לשבת בשרותים ולכן כשיש לה תחתונים היא מסתובבת איתם עד שמתחיל לטפטף לה ואז היא נלחצת ומבקשת מהר טיטול האם צריך להשאיר אותה כך למרות הבכי ולא לשים לה טיטול? כי היא ממשיכה להתאפק היא כנראה מפחדת שיקרה לה משהו שהפיפי ייצא

שלום. בני בן 17 וסובל מרגישות יתר בתחומים של ריח (מתלונן על ריחות שאחרים לא סובלים מהם ומקולות ורעשים (רעשים מסויימים אפילו חלשים יכולים לגרום לו להתפרצות זעם). הוא סובל במקביל מאלרגיות קשות שמוסיפות על העניין (עוד רגישות יתר) האם קיים טיפול? (תרופתי או התנהגותי או אפילו אלטרנטיבי) גם הנער וגם בני המשפחה (בעיקר אחיו הקטנים) סובלים מכך. תודה על עזרתך.

שלום ליאור, ממליצה לפנות להתייעצות עם רופא המשפחה שלכם. להערכתי, הכתובת הראויה היא ריפוי בעיסוק או ביו-פידבק. כאמור, הייתי מתחילה עם הרופא, ומבקשת ממנו הפנייה הלאה. בריאות ליאת

שלום,יש לי שאלה על בני בן ה-4 (אח תאום) הנרתע לעשות לבד פיפי בשירותים מחשש שכנראה "יפספס" ועל כן עלינו לכוון את איבר מינו ואז משתין, אם מדובר בעשיית פיפי בטבע -אין לו בעיה "לשחרר" לבד אך כש מדובר על שירותים הוא אינו מסוגל לעשות עצמאית. הילד גמול מטיטולים עוד מגיל 3 כשהגמילה היתה מהירה יחסית. בתופעה החלה השנה ובעבר היה יותר חופשי בעשיית הפיפי בשירותים אך ללא כיוון ,פשוט שיחרר לכל עבר . מבקשת לקבל רעיונות לפתרון הבעיה ,תודה מראש

שלום רב, רתיעה כזו, עד כדי אבסורד (אתם מכוונים???) יכולה לנבוע מתגובות כעס קיצוניות שחווה בעבר, אחרי שלכלך או הרטיב את סביבת האסלה. אפשר לנסות לפוגג את החשש שלו ולהרפות קצת ("לא נורא אם יברח לך קצת פה ושם, תמיד אפשר לשטוף רצפה"), ובמקביל, לעודד את יכולות ה"קליעה למטרה" שלו,למשל בדרך משעשעת כמו למשל ציור של מטרה עגולה על פנים האסלה (אפשר להיעזר בלק כהה הניתן להסרה או בטוש מחיק), שתזמין אותו לאתגר. יופי של משימה לימי החופש המשעממים. בהצלחה ליאת

שלום, רציתי לשטול מה לעשות עם ילד שקורא וכותב מהר מאוד.ילד חכם ונבון שדילג על שנה בגן חובה ועלה ל-א'.עכשיו הוא מסיים ביתה ב' כותב מהר שבל הכתב לא קריא,לפעמים שקורא מהר מתבלבל?

שלום דלית, האספקים הטכניים של הקריאה והכתיבה אינם קשורים לרמת אינטליגנציה, ויכולים להיפגע בשל קשיים גרפו-מוטוריים, אימפולסיביות, קשיים רגשיים, קשיי קשב וריכוז, וכד'. כדי לבחון האם יש צורך בהתערבות טיפולית, אפשר להיעזר באבחון של מרפאה בעיסוק, מאבחנת דידקטית או מורה האמונה על פרקטיקות של הוראה מתקנת. לבעיות טכניות, כך למדתי, כמעט תמיד יש פיתרון בהישג יד. בהצלחה ליאת

שלום ליאת יש בעיה שהתחילה אצל בתי כבר מגיל כיתה א', כשמישהו צועק עלייה או כשהיא רבה ומתווכחת עם אדם אחר היא מתחילה לבכות כאשר היא צריכה להביע את דעתה, כאשר היא צריכה לדבר. אני אביא לך דוגמא: כאשר המורה שלה דיברה איתה וקצת כעסה עליה על משהו שהבת שלי לא עשתה, במקום לדבר היא שתקה מהפחד שהיא תפרוץ מבכי. זה מפריע לתפקודה מפני שהיא נמנעת מלהתווכח, לעמוד על שלה ולהביע את דעתה. (היא ילדה מאוד דעתנית) אוסיף שהיא ילדה מאוד רגישה שבוכה הרבה וניסיתי להציע לה שתנשום נשימות עמוקות אך היא אמרה שזה לא עוזר לה. אני אובדת עצות. אשמח אם תציעי דרכים שיכולים לעזור לה.

שכחתי לציין שבתי בת 16 והיא בוגרת לגילה בנושאים מסויימים

שלום הניה, יש אנשים רגישים יתר על המידה, לעיתים כתוצאה מתכונות אישיות מולדות, ולעיתים כתוצאה מהתנסויות עבר. אני בספק אם תוכלי לעזור לה בעצמך, ולכן מציעה להפנותה לעזרתו של איש מקצוע, רצוי כזה המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. בטיפול כזה היא תיחשף בהדרגה למצבים הגורמים לה שיתוק, חרדה או בכי, ותלמד לשאת אותם מבלי שיכניעו אותה או ימנעו ממנה לתפקד כשאר בני גילה. חשוב לציין, עם או בלי קשר לטיפול, שבמקרים מסוימים, יש רווחים משניים לתגובות בכי במצבי קונפליקט, שכן הם מזכים את ה'קורבן' בחמלה, וויתורים ואמפתיה מזולתם. יתכן שבתך למדה גם היא, שהבכי מזכה אותה בתשומת לב מיוחדת בבית ומחוצה לו, וכך הוא הפך אסטרטגיית התמודדות (לא מודעת!) עם מצבי קונפליקט. עודדי אותה להיעזר בטיפול פסיכולוגי. בהצלחה ליאת