פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
![ירדן פרידון ברשף ירדן פרידון ברשף](https://images.doctors.co.il/Doctors/Forums/DoctorsImages/Desktop/di_47976.jpg)
שלום רב יש לי ילדה בת שנתיים ותשעה חודשים. לילדה רגישות יוצאת מן הכלל,אינני מגזימה ,לעיתים קרובות אני מנהלת איתה שיחות כאילו היתה לפחות בת 8. היא סופרת בעברית ובאנגלית עד 10,מדברת ומביעה את עצמה בצורה מושלמת ( בגיל 10 חודשים החלה לומר מילים,ומדברת שוטף כבר מגיל שנה ושלושה חודשים. כפי שציינתי מה שבעיקר יוצא מגדר הרגיל ,היא רמת המודעות והמעורבות הסביבתית שלה,מתעניינת בהכל,כל דבר שחורג את השגרה מפריע לה ,וכפי שציינתי רגישה ביותר לכל הסובב אותה. מאחר וכך,לא מהרתי להכניסה לגן והילדה היתה עם סבתה עד עתה. כרגע גם בגלל קשיים אישיים וגם בגלל סוג של תחילת השתעממות,הכנסתי אותה לגן בלב כבד. הילדה בוכה וממאנת להרג,הצוות מצידו לטעמי אינו מעודד יחס אישי מדי כלפיה (לדבריהם ,כדי לנסות לשלבה בסביבה וכדי שתיצור קשרים חברתיים.)זהו השבוע הראשון,הילדה חוזרת ומבקשת לא ללכת לגן,וכאמור בוכה כל זמן שהותה שם,(היום חל שיפור קל). יש לציין שלא היתה בגן יותר משעתיים וחצי בכל יום. סבתה ואני מעניקות לה תשומת לב יוצאת מגדר הרגיל,כי כך דורשת ואנו ששות לתת. כל הצוות בגן ציין את ייחודה . שאלתי,האם יש בגן בכדי להזיק לה? האם עלול להגרם לה נזק נפשי כתוצאה בניגוד לרצונה מהשהות שם? האם עלולה לאבד את יחודה ותכונותיה המיוחדות אם לא תטופחנה בגן? האם ישנן מסגרות מתאימות יותר? דבר נוסף אחרון-אמורה לשהות בגן ארבע שעות וחצי בערך,12 ילדים,גילאים שנתיים וחצי עד שלוש וחצי. מצטערת על האורך ועל ריוי השאלות,אובדת עצות,מודאגת וחסרת מנוחה. תודה רבה
שלום גלית, אחת המתנות המשמעותיות שיכולת להעניק לבתך, זו האפשרות לגדול 'סולו', בטיפולה של דמות מסורה אחת, ולהתאים את הסביבה באופן מיטבי לצרכיה השונים. כיום, בתך הגיעה לגיל שבו לגן הילדים יש ערך רב על פני השהות בבית, והצרכים החברתיים כבר אינם יכולים לקבל מענה מספיק במסגרת הביתית. ההסתגלות לגן יכולה להיות מעט מורכבת בגיל זה, אך הבסיס האיתן שקיבלה עד היום, יחד עם היכולות יוצאות הדופן שלה, יעזרו לה להתאים את עצמה במהרה למסגרת החדשה וליהנות מיתרונותיה. תני לך ולה את הזמן, ואל תחששי גם מביטויים של קושי או התנגדות. הם נורמליים מאד ותואמים לנסיבות. גן טוב אינו אמור 'לקלקל' את ייחודיותו ותכונותיו של הילד, אלא לחזקן, ולהוסיף עליהן נדבכים נוספים של תפקוד - קוגניטיבי, מוטורי, חברתי ורגשי. מצרפת לך את דבריו המרגשים של רוברט פולגום, שמצוטטים בלי סוף בהקשר של חיים טובים. הנה - "כל מה שאני צריך לדעת כבר למדתי בגן", רוברט פולגום. כל מה שאני באמת צריך לדעת לגבי איך לחיות ומה לעשות וכיצד להתנהג, למדתי בגן הילדים. החכמה אינה נמצאת על פסגתה של גבעת האוניברסיטה, אלא דווקא בארגז החול בגן. אלה הדברים שלמדתי: שתפו את החברים בכל. שחקו בצורה הוגנת. אל תכו אנשים. החזירו את הדברים למקומם. סדרו את הבלגן שלכם. אל תיקחו דברים שאינם שלכם. אמרו סליחה אם פגעתם במישהו. רחצו ידיים לפני האוכל. הורידו את המים בשירותים. עוגיות פריכות וחלב קר יעשו לכם טוב. הקפידו לחיות חיים מאוזנים ללמוד קצת, לחשוב קצת, לצייר, לשיר, לרקוד, לשחק ולעבוד כל יום קצת. שכבו לנוח כל יום בצהריים. בצאתכם לעולם, היזהרו ממכוניות, החזיקו ידיים והישארו יחד. היו מודעים לדברים הנפלאים. זכרו את הזרע הקטן על מצע הכותנה: השורשים מעמיקים, הצמח גדל מעלה, ואיש אינו יודע בדיוק כיצד או מדוע, אבל כולנו כאלה. דגי זהב, אוגרים ועכברים לבנים, ואפילו הזרע הקטן בצלוחית כולם מתים. כך גם אנחנו. ואז, זכרו את ספרי הילדים, את אחת המילים הראשונות שלמדתם המלה הגדולה מכולן להסתכל. כל שעליכם לדעת נמצא איפשהו ברשימה הזאת. כללי הברזל, אהבה, היגיינה בסיסית. אקולוגיה, פוליטיקה, שוויון וחיים שפויים. קחו כל אחד מהפריטים האלה והרחיבו אותו למונחים מתוחכמים של מבוגרים, ישמו אותו על חיי המשפחה שלכם, בעבודה, בממשלה או בעולם ותראו שהכל עדיין נכון וברור ויציב. שערו בנפשכם איזה עולם טוב יותר יכול היה להיות, אילו כולנו העולם כולו היינו מקבלים עוגיות וחלב כל יום אחר הצהריים, ואז נשכבים לנוח, עם השמיכות שלנו. אילו לכל הממשלות הייתה מדיניות בסיסית להחזיר תמיד את הדברים למקום ולסדר את הבלגן שלהן. וזה עדיין נכון, ולא משנה בני כמה אתם בצאתכם לעולם, כדאי להחזיק ידיים ולהישאר יחד. *** סוף שבוע נעים ליאת
בני בן השנתיים וחודשיים אמר לנו לא מזמן את המילה "בן זונה" בעלי ואני היינו המומים, אין ילדים גדולים בבית שהוא יכול היה לשמוע ובטח שלא אותנו. התעלמנו כמה פעמים מהמילה שאמר, אך אתמול הוא צעק לנו את המילה באמצע הקניון. מרוב בושה התקפלנו מיד והלכנו הביתה. כעסנו עליו מאוד והסברנו לו שאסור לומר את המילה הזו. היות והשעה היתה כבר 19:00 סיימנו להתקלח והסברנו לו שהיום לא נקריא לו סיפור (שהוא ממש אוהב). הוא ממש התאכזב והבין שעשה משהו לא בסדר. אפילו לא קרא לנו מהמיטה (מה שבד"כ קורה). באמצע הלילה הוא קרא לי וחיבק אותי חזק! ואמר לי שהוא אוהב אותי. הוא ביקש סיפור ואמרתי לו שזו שעה מאוחרת לכן נקריא מחר. ניכר שהוא הבין שזה היה כביכול "עונש" על המילה שאמר. מה יקרה אם הוא יחזור על המילה שוב? כיצד עלינו לנהוג?
שלום! ראשית בנך לא חי בתוך בועה עם שניכם בלבד. הוא פוגש מגוון רחב של אנשים, את הילדים בגן, קרובי משפחה, אנשים מהרחוב ועוד, אז ככה שגם אם הוא לא שמע ממכם את הקללה יש לו עוד המון מקומות שהוא יכול לשמוע. בנך לא באמת מבין את פירוש הקללה, אבל כן מבין שיש לה כוח. לכן, לדעתי, עדיף פשוט להתעלם לחלוטין מכל קללה שנאמרת מפיו. כאשר הוא יראה שכשהוא מקלל שום דבר לא קורה מצידכם, אתם לא נבהלים, לא כועסים, והוא בעצם לא מפעיל אתכם בעזרת הקללה, הוא יפסיק בסופו של דבר לומר אותה. כשהוא יבין שהוא לא 'מרוויח' שום דבר מלקלל, הוא לא ישתמש בזה. להתראות
שלום לורן, מסכימה מאד עם הדברים של אלכס. אין ספק שהילד שלכם אינו מבין את משמעות הביטוי, מלבד אולי שמדובר במילה בעלת פוטנציאל פוגעני. התגובה המאד מאד חריגה שלכם מעניקה לביטוי הזה עוצמה רבה אף יותר, כולל הגדרתה כמילה אסורה. התעלמות מוחלטת ועקבית היא הדרך המועדפת בעיני. היו חזקים! :-) ליאת
שלום. רציתי לשאול מה אפשר לעשות עם ילד בן שנה וחודשיים שנושך. יש לו כבר די הרבה שיניים, אז הנשיכות כואבות וזה כבר מתחיל להיות בעייתי בגן. הוא נמצא בקבוצה בגן שבה רוב הילדים האחרים או קטנים ממנו או פחות מפותחים (הוא הולך מגיל 10 חודשים). גם בבית הוא מנסה לנשוך אבל גם אנחנו וגם אחיו הגדול פשוט הודפים אותו. יש משהו שאפשר לעשות?
שלום יעל, משחזרת למענך תשובה שנתתי, כאן בתחתית הדף, לעמית : נשיכות הן עניין נורמטיבי בגיל הרך, בשל רמות תסכול גבוהות שאינן יכולות להיות מבוטאות במילים, ורמות דחף גבוהות שעדיין קשה לילד לשלוט בהן. ובכל זאת, עם כל ההבנה, לא נוכל לתת לילדים שלנו - גם כאשר הם פעוטות רכים - לפגוע בזולתם, ולכן הישארי נוכחת, והרחיקי אותו מיד כל אימת שאת רואה אותו פועל באלימות או מתכוון לפעול כך. אמרי בקצרה: "לא! אני לא מרשה לנשוך!", ותווכי את הסיטואציה כדי למתן את רמות התסכול שלו. השתדלי להימנע מנאומים 'חינוכיים' ממושכים, על כמה זה לא יפה, לא נעים או לא חברי. המסר צריך להיות חד, בהיר וקצר: אסור! כמו בכל מקרה אחר של אלימות... אני מזמינה אותך לשתמש בחלונית החיפוש למעלה, להקליד את המילה 'נשיכות', ולקרוא את שפע הדברים שנכתבו בנושא. גם אם התשובות יחזרו על עצמן במידה רבה, לפחות תוכלי להתנחם בעובדה שאת לא לבד... בשמחות ליאת
שלום ליאת, האם את מכירה מקור טוב לתרגול נסיונות אבחון בקרב ילדים? יש לי מבחן בפסיכופתולוגיה ויוצגו תיאורי מקרים עמומים. נדרש להבחין בין סימפטומים דומים של הפרעות שונות.. האם את מכירה משהו שיעזור לתרגל קצת בבית? תודה, עינת
שלום עינת, אני לוקחת בחשבון שאולי המבחן כבר היה בכלל... ומצטערת על העיכוב בתשובתי. באופן כללי, אני עצמי עבדתי עם כרטיסיות שהכנתי עפ"י ה-DSM, ממש כמו קלפים, של ההפרעות המרכזיות. בתיאורי מקרה, אני מניחה שלא תידרשו לקבוע אבחנה 'נכונה' אחת, אלא לשרטט כיווני מחשבה "אינטליגנטיים". התיאורים אינם עמומים ככה סתם. הם בדר"כ מתאימים ליותר מאבחנה אחת, ומשאירים טווח להתלבטות וניסוח השערות. מציעה לך ללמוד היטב קריטריונים מבחינים רחבים (למשל ההבחנה בין הפרעות אישיות לנוירוזות או לפסיכוזה) ורק אח"כ להתעסק בניואנסים. בהצלחה! ליאת
תודה לך, ליאת! שרטטת תמונה מדויקת של "הוראות הבחינה" של המרצה שלי :-) אנסה לעשות כפי שאמרת.. לילה טוב :-) עינת
אשמח אם תוכלי להתייחס לתגובה שהוספתי בהמשך לשאלתי מה-1/7. תודה
יש לי ילד בן 5, לאורך כל השנה (לדברי הגננת)הוא מציק לילדים בגן, מתרוצץ, לא יושב לאורך זמן בריכוז, לא מסיים עבודות ולעיתים בועט. למרות כל אלה הוא אוהב ללכת לגן, אוהב את הגננת והילדים. כשהוא משחק עם חבר לבד בבית זה לא קורה רק בגן. התיעצתי עם פסיכולוגית חינוכית, עבדנו על פרסים קטנים :סימנו סמיילי בכל יום שהוא לא התפרע ולאחר צבירה של 3 ימים הוא קיבל משהו קטן. לצערי זה עבד לתקופה קצרה.יש לי הרגשה שהוא היפראקטיבי ויש צורך באבחון, מה את אומרת?.... מה לעשות?
שלום סיסי, ילדים עם בעיות התנהגות, במיוחד אם יש להן מקור אורגני (למשל הפרעת קשב וריכוז) צריכים הכוונה והשגחה אינטנסיבית, וסביבה המספקת מערך תגמולים וסנקציות לעיתים קרובות הרבה יותר מפעם ביום. אם תחשבי על כך, עבור ילד כ"כ קטן, לקבל סמיילי על יום שלם שלא התפרע זו משימה בלתי אפשרית. חשבי למשל על יום אחד, שבו הוא התנהג למופת במשך 5 שעות (שזה המון זמן), ואז הוא עושה איזו שטות, ומאבד את הסמיילי שלו. יש בזה משהו מאד בלתי הוגן, שגורם לילד להרגיש רע מאד. תכנית חיזוקים יכולה להיות יעילה רק כשהיא נעשית נכון, בתגובה למקטעי התנהגות קצרים וברורים. אישית, איני מתלהבת מסגנון חינוך כזה הנתפס לעיתים כ'אילוף'. אני מאמינה בכוחן של תוצאות טבעיות ומיידיות על התנהגויות חיוביות/שליליות, הנעשות בעקביות ולאחר חשיבה. ממלצה לך לחפש פסיכולוג ילדים קליני שנותן הדרכת הורים טובה, ולקבל ייעוץ והכוונה. אבחון הוא אופציה, אך אפשר לחכות עם זה עד לאחר ההתייעצות עם הפסיכולוג. בהצלחה ליאת
שלום רב, אנחנו גרים בחו"ל ובעלי מעוניין לנסוע עם בתנו (בת 11 חודש) למס' ימים לארץ. אני לצערי לא יכולה להצטרף לנסיעהוברצוני לשאול האם היפרדות ממני (אני ללא ספק הדמות המרכזית והיציבה בחייה מהיום שנולדה -אך גם בעלי מבלה איתה ומטפל בה זמן רב) לא תזיק בשלב כה מוקדם?
שלום סיוון, בעיני, כאשר שני ההורים נוכחים ופעילים בגידול הילדים, היעדרות של אחד מהם למשך מספר ימים אינה מזיקה בצורה משמעותית להתפתחות התקינה. חשוב לזכור שבגיל זה חרדת הזרים בשיאה, ולכן, היציאה מהשגרה המוכרת והמפגש עם כמות גדולה של אנשים זרים, היא כשלעצמה עלולה להיות אתגר לא פשוט עבור התינוקת, וחשוב להביא זאת בחשבון, ולהישאר לצידה כל הזמן. אם בעלך לא יוכל להבטיח נוכחות מלאה ורציפה איתה, עדיף לוותר. בכל מקרה, חם פה עד מוות (שלא תגידו שלא הזהרנו...) בברכה ליאת
שלום ליאת, בני בן ה-6.5 הוא ילד עדין ורגיש אבל יחד עם זאת שמח וחברותי. לעיתים קרובות התגובות שלו בסיטואציה של תסכול וחוסר הצלחה הן תגובות קיצוניות. עד לפני כשנה הוא היה מתפרץ בבכי על כל דבר קטן. היינו לטיפול פסיכולוגי שלא עזר במיוחד (כיוון שלא מנע את התסכול) אבל התפרצויות הבכי פסקו עם הזמן, ככל הנראה בגלל שהוא התבגר. לאחרונה החל לדבר על מוות ולהגיד דברים כגון "אני לא רוצה להיות קיים", "אני רוצה להיות בבית קברות" ו"אני אצא לכביש ומכונית תדרוס אותי". דברים אלה באים כתגובה קיצונית לתסכול שהחל ממשהו פעוט כגון איסור צפייה בטלויזיה. במצבים אלה הילד סגור ולא ניתן לדבר איתו ולדובב אותו. אנחנו מאוד מודאגים ורצינו לדעת האם יש מקום לפנות לעזרה מקצועית ולמי, כיוון שבפעם הקודמת התאכזבנו מהטיפול הפסיכולוגי.
שלום רב, מצבי תסכול הם חלק בלתי נמנע משגרת החיים שלנו, וטיפול לא אמור למנוע אותם. הטיפול יכול לסייע בהדרכה והכוונה של ההורים, ובשיפור מיומנויות ההתמודדות של הילד מול מצבי משבר. מה שאת מתארת, ואני אומרת זאת בזהירות המתבקשת, אינו נשמע כמו כוונות אובדניות, אלא כמו ייאוש גדול, או ניסיון להפעיל אתכם ולגרום לכם להיכנע לדרישותיו. אני ממליצה בחום לפנות ולהיעזר בפסיכולוג ילדים קליני, ומקווה שהפעם יהיה מועיל יותר. בהצלחה ליאת
שלום ליאת. בני הקטן בן 8 חודשעם סובל מאסטמה של העור כך שרוב היום הוא מתגרד וישנם ימים שיש הקלה. מאז שהתפרצה האסמה בערך בגיל 4 חודשים הוא ישן איתי ועם בעלי באופן קבוע ואינו ישן שינה רצופה, הוא מתעורר הרבה פעמיים עקס הגירודים המפריעים לשנתו. וכשהוא כבר ישן אני נאלצת ללטפ אותו ולהחזיק את ידו שלא יתגרד וכשאני קמה במיטה הוא מיד מרגיש בחסרוני ומתעורר ובוכה. אנחנו ההורים רוצים להתחיל לחנך ולהרגיל את הילד לישון במיטה שלו ולהבין שאם הוא בוכה אז הוא לא מנצח שהוא צריך להבין שהוא כבר מספיק גדול לישון במיטה לבד, לשחק במשחקים לבד וגם לשחק איתנו ומה שכן שךא צריך ידיים כול היום. אני נמצאת עם הילד בבית. בחודש ספטמבר הוא נכנס לגן מה הטיפים ומה את ממליצה לעשות ככה שהילד יהיה מאורגן עם עצמו ולא ידרוש ידיים וישן במיטה שלו? תודה רבה, ויישר כוח. מירית
שלום מירית, איני רופאה, ואיני מבינה דבר בטיפולי עור, אך הייתי ממליצה לבדוק עם הרופא שלכם האם קיים טיפול תרופתי כלשהו שירגיע את הגרד הלילי. דווקא בשל הרגישות הרבה שלו, נדמה לי שיהיה לו קל יותר לישון לבדו, ללא הפרעות או גרייה מצד אדם נוסף. אין לי ספק שהנוכחות המלטפת שלך לצידו - גם אם המטרה היא שלא יתגרד - אינה הפיתרון לבעייתו. עליו ללמוד לישון במיטתו, וכרגע, תצטרכו להתאמץ קצת כדי להשתחרר מהחרדה והרחמים כלפיו, ולהרגילו למיטה שלו, גם אם יהיו מחאות. הילד שלך צריך לעבור למיטה שלו, לא בגלל שהוא כבר גדול (הוא לא!), אלא בגלל שזה מקומם של הילדים בכל גיל. תינוקות קטנים אינם אמורים לישון עם הוריהם, גם כי זה מסוכן. כרגע, אני ממליצה לך לעשות הכל כדי להרדימו במיטתו, כשאת יושבת לצידו. אם את מרגישה צורך ללטפו, עשי זאת לזמן מה, אך לא בזמן שהוא ישן. לתחושתי,אתם יכולים להפיק תועלת רבה מהדרכת הורים קצרה, שתרגיע את החרדה שלכם, ותעזור לבסס כללים המותאמים לגילו ולצרכיו של תינוק בגילו. להערכתי, כרגע קיים אצלך בלבול בכל הנוגע למה שנכון/לא נכון לצפות מתינוק בן 8 חודשים. בברכה ליאת
בני בן רבע לחמש, ונראה שלא מפנים שצורת הדיבור לגננות ולהורים לא אמורה להיות כמו לילדים (שגם אותם יש לכבד כמובן). הכי מפריע לי שהוא אומר לנו הרבה "אתם לא מחליטים עלי" כל פעם שאינו רוצה לעשות משהו, כמו להתקלח. איך מסבירים לו שההורים כן קובעים לגבי ילדיהם? כמובן שאנחנו אומרים לו זאת אבל הוא לא מפנים.
שלום יעל, ילדים קטנים נוטים שלא להתרשם ממלים, אלא דווקא ממעשים ופעולות. כדי שבנך יבין מיהו ה'קובע' בבית, עליו להרגיש זאת הלכה למעשה. כלומר - כאשר אתם מבקשים ממנו ללכת למקלחת, אמרו זאת רק פעם אחת, ואז, אם הוא מנסה להתווכח או להתעלם מבקשתכם, עמדו על כך שיילך למקלחת, גם אם יהיה עליכם לקחת אותו לשם פיזית. אין טעם להתווכח על "מי מחליט ומדוע", אלא רק לפעול, ולדאוג שהכללים והגבולות שאתם קובעים (!) ייאכפו בעקביות. הכלל, כמו תמיד, הוא לדבר מעט ולפעול הרבה! בהצלחה ליאת
אני פרופסור למתמטיקה. למעשה, לתת סוג ספציפי של מתמטיקה. לבץ זוגי יש ילד מתוק. אני אוהב אותו מאוד. כאילו היה שלי. לפעמים הוא שואל אותי על מה אני מלמד. אני רוצה לענות לו, אבל אין לי איך. זה הרבה מעל יכולת ההבנה שלו. בינינו, רוב המבוגרים לא יבינו זאת. איך להסביר לילד שאני אוהב אותו, אבל לא אוכל לענות לו על כך?. איני יכול לומר לו שהוא לא מסוגל להבין, נכון?. כי אז יחשוב שהוא טיפש. והוא חכם מאוד. מה דעתך?.
בשורה השנייה רשמתי "לבץ זוגי". צריך היה להיות: "לבת זוגי".
לפעמים, כשהילד צעיר, מספיק לומר שאתה מלמד על סוגי קשרים בין מספרים (אם אכן זו ההפשטה הכי רחבה/נמוכה של תחום העיסוק שלך), ולתת דוגמא מספרית פשוטה, שלא בהכרח קשורה למה שאתה באמת עושה, אבל כן מדברת על קשר בין מספרים ברמה שיוכל גם הוא להבין, להתנסות ולהצליח. ואולי אז לומר לו שאתה עושה דברים קצת דומים, אבל הרבה יותר מורכבים כי זה באוניברסיטה, אז כשהוא יהיה גדול תספר לו יותר.. יש לך פוטנציאל עצום לחבב עליו את המתמטיקה, או לפחות לא לגרום לו להרגיש מפוחד מולו: לא להרגיש שזה תחום קשה, לא ברור ומחוץ לטווח הבנתו(כמו שרובנו מרגישים, אני חושבת). חידות מתמטיות קטנות ואתגרים של חשיבה על חוקיות וקשר בין תהליכים יכולים לקרב אותו למתמטיקה, וגם לקרב ביניכם (כל עוד זה לא יעמוד ביניכם כניסיון שלו לרצות או להיראות חכם בעינייך). מחממת לב האהבה שלך אליו :-) מעיין
שלום, חברתי מספרת לי שלאחרונה כאשר בעלה כועס על בתה בת ה-6 היא הולכת לחדר ומורידה מהלוח שעם את ציוריה וזורקת לרצפה ומסבירה שזה בעקבות הצעקות של אבא עליה. עניין אותי לדעת מה משמעות הפעולה הזו ומה צריך לאמר לילדה כשזה קורה. תודה
שלום נלי, הפרטים שמסרת כאן אינם יכולים, כמובן, לפרוש את היריעה כולה, ולכן כל הסבר יהיה חלקי מאד ובגדר השערה. איני יודעת מהי עוצמת הכעס והתוקפנת שחווה הילדה בת השש, אך אוכל לומר באופן כללי, שבמקרים בהם הילד אינו יכול להתחמק ממציאות קשה עבורו (במיוחד כאשר היא חוזרת שוב ושוב), הוא בונה מערכת משמעות כלשהי שתצדיק אותה. הוא נאחז ברעיון לפיו הרוע אשר בו עצמו הוא הגורם להתפרצות (או לאלימות) של ההורה. הסבר זה באופן אבסורדי שומר על תחושת משמעות, תקווה וכוח. אם הילד עצמו הוא הרע, אזי ההורים טובים. אם הילד עצמו רע, כי אז יש ביכולתו להשתדל ולהיות טוב. אם רק יתאמץ די הצורך אולי יזכה יום אחד למחילה וליחס מכבד ואוהב. קריעת הציורים יכולה לשקף מגמה כזו של ענישה עצמית, כחלק מהמאמץ לשמור על אמונתה באביה, ולהצדיק את כעסו בפחיתות הערך שלה עצמה. ואולי זה משהו אחר לגמרי... ליאת
הי ליאת הילדה שלי עולה לכיתה א ויש לה חברה מגיל 4 שהן חברות השנה החברה הטובה כבר הפכה להיות לא החברה הטובה הבנתי בשיחה עם הגננות שהילדה שלי מקובלת חברתית אבל כל פעם שהילדה שלי מנסה להזמין את החברה הטובה היא נתקלת בסירוב בהבנה שלי ההורים לא רוצים שהיא תבוא אלנו וקישרו את הבת שלהם לחברהנ אחרת כל שיחה מסתיימת אולי בפעם אחרת הילדה שלי מזמינה המון חברות אבל התפרצה בבכי ואמרה לחי שזה אף פעם לא מסתדר להם (מה שנכון) מה עושים?????????????? באמת חשבתי שהורים לא מתערבים אבל טעיתי
שלום רוז, עם כל הצער שבדבר, לא תמיד כולם רוצים להיות חברים שלנו, ועלינו ללמוד לקבל את המציאות כפי שהיא ולהסתדר עם מה שיש. לשמחתך, בתך היא ילדה מקובלת, ולכן תוכל למצוא לעצמה את החברות ש*כן* יסכימו להגיע אליה אחה"צ. השתדלי לא להשמיץ או לגנות את הילדה האחרת או את הוריה באוזני בתך. זכרי כי היכולת לקרוא רמזים חברתיים ולהגיב להם ברגישות ובהתאמה היא מיומנות חשובה מאין כמותה. אפשר בהחלט להתייחס לכך כאל שיעור חשוב. הסבירי לילדתך שתוכל להמשיך לקיים יחסי חברות קרובה עם החברה בשעות ביה"ס, ובבית - עם ילדות אחרות. לא נעים, לא נורא. קיץ נעים ליאת
כמה אפשר להגיד שזה לא מסתדר???
מחפשת פסיכולוגית לילדים: ילד בן 5 ילד בן 8 באזור רמת גן שעובדים עם מכבי. אודה מאוד מאוד מאוד להמלצותיכם הדחחחחחופה!! (בעקבות גירושין. זקוקה לעזרה עם ילדי..). תודה
שלום עינת, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת
שלום רב, לבן שלי בן ה- 10יש מבנה גוף רחב והוא נמצא בעודף משקל. לא פעם נתקל בקריאות גנאי כמו שמן,ג'אנג פוד. ברצוני לציין שהוא ילד מאוד טוב, ומאוד עדין. שאלתי היא מה צריכה להיות התגובה שלו כלפי אותם ילדים, וכן איך אני בתור הורה יכולה לחזק אותו לכל הפעמים שזה עוד מן הסתם יקרה. תודה, אמא עם לב כואב
שלום חנה, לכל אחד מאיתנו יש 'בטן רכה', הנושאת איתה פוטנציאל של פגיעות. חריגות פיזית בולטת יכולה למשוך אש, במיוחד בשנות ביה"ס היסודי, כאשר האטרקטיביות החיצונית מהווה קריטריון משמעותי של הצלחה חברתית. ובכל זאת, יש גם גורמים 'מחסנים', שיכולים למתן את עוצמת הפגיעה, ולעזור לילד כזה לשרוד את הקנטורים. אני מכוונת, בין השאר, לחוויה פנימית של ערך, של כשירות ויכולת, הנשענת על הצלחות והישגים מרשימים בתחומים נוספים מלבד הזירה החברתית. ילד שיודע ידיעה עמוקה שהוא אהוב בבית, שהוא חכם, מוכשר ומצליח, יכול לעמוד טוב יותר מול פגיעה חברתית. לכן, לפני הכל, תוכלי לחמש אותו במשפטי עידוד שיוכל להגיד לעצמו במצבי תסכול ופגיעה. משפטים כמו "אני יודע מה אני שווה", "אני חבר טוב", "אני ילד חזק", "אני לא נשבר מכל אמירה שטותית של ילד טיפש", וכד'. אגב, כדי שהמשפטים הללו יהיו בעלי כוח מנחם ומרגיע, על הילד להאמין להם בכל לבו, ולא לשנן אותם כטקסט מוכתב או זר. בעניין התגובה, צריך לשקול האם ומתי נכון להגיב,ואם כן - מה אפשר יהיה להגיד כדי לשמור על כבודו של הילד שלך, על מערכות היחסים שלו, ובו בזמן לנסות להפסיק את ההצקות. עם ילדים מסוימים אפשר לנסות אסטרטגיה של שיתוף ("זה מאד מעליב אותי ולא נעים לי כשאתה קורא לי שמן. גם לך יש נקודות תורפה, ואני בוחר שלא להשתמש בהן כדי לא לפגוע. זה יהיה נחמד אם תפסיק להעליב אותי"). עם ילדים אחרים עדיפה ההתעלמות, ועם אחרים אפשר לנסות להחזיר קצת ("אני לא מזכיר לך כמה אתה טיפש או מרושע, אבל אשמח לעשות זאת בכל פעם שתדבר על המשקל שלי"). רצוי לזכור שלכל אסטרטגיה יש תועלת פוטנציאלית אך גם מחיר אפשרי. מעבר לכך, חשוב לעזור לילד לעבור לתזונה מאוזנת, לעסוק בפעילות גופנית, ולהגיע לאיזון טוב יותר של גובה/משקל. בהצלחה ליאת
תודה רבה .
שבוע טוב ליאת, ביתי בת 2.2 ישנה בחדר משלה. אחיה בן 7 חודשים עדיין ישן בעריסה בחדרנו לסירוגין- מיטת התינוק שלו נמצאת בחדרה של הבת, אך אנחנו משכיבים אותו בחדר השינה שלנו ולאחר ששניהם נרדמים מעבירים אותו לחדרה (לא באופן קבוע). אני מרגישה שזה "לא הוגן" כלפי הילדה ובעצם, די מיותר ואולי גם מקשה עליה את ההירדמות (רואה ששלושתנו ישנים יחד והיא בנפרד). הסיבה שאנחנו מתנהלים כך היא שהיא מעירה אותו כשהוא מונח בחדר שלה, וכך ההירדמות של שניהם הופכת לבעייתית יותר. מה דעתך? תודה רבה.
שלום רב, בעיני, חשוב שהתינוק יישן ככל האפשר יותר בחדר הילדים המשותף, כדי שבתודעתה של הגדולה, חדר השינה שלכ לא ייתפס כחדרו של התינוק או (גרוע יותר) כחדר שלכם ושלו. הקפידי להשכיב אותו במיטתו לשנת הצהריים, ולהשתמש בעריסה רק כפיתרון למצב שבו שניהם הולכים לישון בשעות שונות. נדמה לי שגם השכבה מעט יותר מורכבת ובעייתית (לזמן מה) עדיפה על פני תחושת הקיפוח או אי הצדק שמתעוררת אצל הילדה. לתפיסתי, השכבה משותפת של שניהם בחדר אחד יכולה - לטווח הארוך - דווקא להקל עליכם, ולפטור אתכם מהצורך לשבת על ידם. נוכחות קרובה של אחים שהם גם חברים יכולה להפוך את זמן ההליכה לישון להרבה פחות מאיים. בהצלחה ליאת
שוב שלום ליאת, העברנו את הקטן לחדרה של הגדולה והסברנו לה שמעתה הוא לא ישן יותר בחדר ההורים. הלילה הראשון עבר בהצלחה, אך הלילה האחרון היה קשה- הקטן התעורר בחצות וכדי להרדימו שוב היינו צריכים לנענע אותו (לצערי, כך הוא נרדם באופן קבוע). כעבור פרק זמן לא ארוך של נענועים הגדולה התעוררה, נהנתה מנוכחותי או מנוכחות בעלי בחדר, ולמרות שהמעטנו ככל האפשר באינטרקציה איתה, היא התעוררה לגמרי והתקשתה לחזור לישון- הן מפאת עירנותה והן מפאת היציאה שלנו מהחדר בכל פעם. לקח לה ולו שעתיים להיכנס שוב למצב שינה. שאלתי את עצמי איך זה נראה מהעיניים שלה- שכן אותו אנחנו מרדימים באופן אקטיבי ואותה לא. שלבכי שלו אנחנו מיד נענים ולבכי ולקריאות שלה (למשל, לעוד מים בבקבוק, למוצץ בצבע אחר, לכיסויה שוב ושוב) אנחנו נענים במינימום אינטרקציה תוך שאנחנו מבקשים ממנה לחזור לישון. האם לדעתך זו הדרך והאם את מציעה להסביר לה משהו על אופן ההשכבה השונה? תודה רבה רבה!!
ביתי הבכורה, התחילה בשנה זו ללמוד בחטיבת בניים חדשה. בבית ספר היסודי היתה תלמידה מצטינת, חברותית, שמחה ועליזה. בשנה האחרונה אני רואה אצלה פחות שמחת חיים, יותר הסתגרות, פחות קשר עם החברות, וירידה דרסטית בלימודים. נסיתי לדבר עם ביתי לברר איתה מה קורה אך ביתי לא משתפת פעולה ולא משתפת אותי במה שעובר עליה. אשמח לקבל הדרכה איך לנהוג ומה ניתן לעשות תודה, אמא דואגת.
שלום רב, שינויים דרסטיים לרעה חייבים תמיד להדליק נורה אדומה, והם מחייבים התייחסות גם מצד ההורים וגם מצד צוות ביה"ס. היום החל החופש הגדול, ולכן אני בספק אם תוכלי לגייס את צוות ביה"ס למענה. אם בתך אינה משתפת אותך במה שעובר עליה, תוכלי לנסות להציע לה לדבר עם גורם מקצועי, כמו פסיכולוגית מתבגרים. אם היא תמשיך לסרב, נסי בכל זאת להתייעץ עם יועצת ביה"ס, ולבקש את חוות דעתה ועצתה. בברכה ליאת
לאחרונה קראתי מספר כתבות על ילד רגיש ואני תמיד חשבתי שבני בן השש הוא ילד רגיש אך במה שקראתי לא ראיתי מילה איך להתמודד עם הבעיות הנובעות מהיות הילד רגיש אשמח אם תפני אותי לספר/מאמר לעניין גידול עם ילד רגיש או אולי תתני לי כמה טיפים . אתאר בכמה משפטים את בינ: ילד חכם מאוד , מפותח מאוד שפתית ככל הנראה סובל מרגישות תחושתית (רגישות לבגדים , גרביים, לא אוהב אוכל מתובל או מעורב, מתקשה בישיבה יציבה ממושכת...) קשה לו מאוד במעברים (התעוררות בבוקר, כניסה למקלחת ,...)החיים המודרנים הלחוצים לא מתאימים לו בכלל. מתקשה להסתגל לשינויים ולא אוהב הפתעות (הכוונה להפתעות כמו להביא חבר מבלי להגיד לו) לא אוהב שינויים, אוהב לאסוף דברים בכל התחומיים אפילו דברים שלא עושה בהם שימוש למשל : קבלות דלק, פליירים, בלונים, צעצועי קנדר, אבנים, חוטים, גומיות, שקיות, כפפות , כפיות חד פעמיות... הוא ילד שמאד שם לב לכל שינוי קטן בסביבה ומבחין בדקויות , ילד מאוד חושב עמוק ושואל הרב שאלות ושאלות מאוד עמוקות ואפילו פילוסופיות וקשות אינו אוהב להיות במרכז תשומת הלב אצל זרים ואינו אוהב לקבל הוראות כמו שניתנים בחוגים , מצד שני הוא מציף את מי שמוכר לו בדברים שהוא רוצה לספר ולשאול במובן הזה הוא מבקש המון תשומת לב ואנרגיות.
שלום יעל, הכתובת לאבחנה, טיפול, וגם טיפים פרקטיים, היא מרפאה בעיסוק המתמחה בעבודה עם ילדים. כל נושא הרגישות התחושתית שייך לדיסציפלינה הזו. ככל הנוגע להתנהלות מולו בבית, חשוב להכיר את המגבלות, הרגישויות ואזורי הפגיעות של הילד, ולעזור לו ביצירת שגרה מותאמת, שתעקוף ככל האפשר את אבני הנגף שמייצרת המציאות. בעיני, אין טעם להתעקש עם ילדים רגישים דווקא על מה שיעורר מהומה. עדיף לסגת, ולחסוך מכולכם את המהומה והתסכול. אם להיות לקוניים וענייניים, הייתי מאמצת את המשפט הפרדוכסלי שנכון כמעט תמיד כשמדובר בילדים עם קשיים מולדים: קבלו בהשלמה את המציאות כפי שהיא, ובו בזמן, עשו כל שביכולתכם כדי לשנות ולשפר את מה שאפשר. בהצלחה ליאת
תודה על התגובה אך לצערי לא הרגשתי שקיבלתי מענה מספק הייתי רוצה שתפני אותי אם אפשר לספר /מאמרים המתייחסים לדרכי התמודדות וטיפול בבעיות רגשיות בעיקר לעניין הקושי במעברים והעובדה שהוא שם לב לדקויות ומציף אותי בשאלות בעקבות כך
בוקר טוב.. אתמול בערב בעלי הרגיש משהו חשוד בהתנהגותו של בננו בן ה-5 וחצי , בזמן משחק עם בן דודו בן ה 9.כשבננו רץ אליו והרים את המכנסיים שלו. אני עבדתי ערב (אחות במקצועי) וכשחזרת הביתה בננו כבר ישן, בעלי סיפר לי את הסיפור והזדעדעתי מהמחשבה שבני עלול לחוות חוויה כגון זאת. היום בבוקר שיחקתי עם בני במשחק תפקידים, ושאלתי אותו במה בן דודו נגיד היה בוחר שנשחק - ילדי מיד סיפר לי למרבה תדהמתי שבן דודו היה בוחר במשחק הנגיעות, ואז פרש בפניי מספר דברים שבן דודו מבקש ממנו לעשות (דברים הכוללים נגיעות באיברים מוצנעים ואץ הכנסת האיברים לפה!!) אני ממש ממש מזועזעת ואובדת עצות, מה עליי לעשות?!? מבקשת תשובה בדחיפות
שלום שרי, דברי עם הוריו של הבן-דוד, ודאגו ששני הילדים יגיעו - כל אחד בנפרד - לפסיכולוג ילדים להערכה והתייעצות. במקרים כאלה חשוב לברר שאף אחד מהילדים לא נפל קרבן למבוגר שניצל את תמימותו. בברכה ליאת
שמי דורית כהן, ואני אימא לילדה בת עשר. אתמול איזה ילד קילל אותה, והיא בעטה לו באשכים. בשנה שעברה היה מיקרה זהה, עם ילד אחר. איך להסביר לה שאסור לה לבעוט באשכים?. ולמה אסור לה?. בבקשה תעני לי ברצינות. זה חשוב.
שלום דורית כהן, תרגלי את ההסבר שלך עם המילה 'עיניים' או 'שיניים', ואז תעשי זאת עם האשכים. בגדול - אין שום הבדל. הסבירי שמדובר במקום רגיש וחיוני, ושאין לבעוט בו או בכל איבר אחר. בשמחות ליאת
שלום בני בן ה 10 הוא ילד מדהים. מוכשר (מצייר ומוזיקאי), ציוניו אינם יורדים מ 80, חכם, בעל עניין בכל דבר ועוד... אך מלווה אותו מזה מס' שנים התנהגות שלא הצלחתי עדיין לפענח את מקורה. הילד בעל סף תסכול גבוה ביותר, מתעצבן בקלות ובמהירות והופך אמוציונלי ודרמטי כמעט מכלום כל יום ילד אחר מעצבן אותו, ולא עובר יום שהוא לא מתלונן על מישהו וגם מגיב בתוקפנות - קללות, ובכי בעבר הוא גם נהג להכות אבל אחרי עבודה מאומצת הוא כמעט ולא מרים יד אך הוא מאוד עצבני התופעות הללו באות והולכות ויכולה להיות תקופה של חודשיים שלושה שהוא רגוע ושליו ופתאום הוא חווה תקופה של הנצפה רגשית למרות מה שתארתי הוא ילד מאוד רחמן כלפי אנשים עם מצוקות, הוא מאוד אהוב על חבריו וחבר של כולם. המורות אוהבות אותו למרות שהוא מסוגל לקלל ולהעליב והור ילד ששובה כמעט כל אדם שמתקשר איתו אני חייבת הכוונה לאן עליי לפנות, איזה אבחון לעשות שכן עשיתי אין ספור אבחונים עם פסיכולוגית ונוירולוג - אין קשב וריכוז ואין היפר אובחנה בעייה רגשית אך אף אחד לא הצביע ולא יודע להצביע מאין היא באה הוא ילד שמקבל המון יחס חום ואהבה בבית, אין בעיות כלכליות או בעיות במשפחה שאמורות להביא אותו למצב רגשי שכזה וגם יועצת בית הספר מתוך היכרותה איתנו טוענת שזה ממש לא הגיוני לעזרתך והכוונתך אודה
שלום ליהי, יש ילדים הסובלים מבעיה מולדת בוויסות הרגשות שלהם, והם עלולים להגיב בעוצמה רגשית גם לגירויים מתונים יחסית. התנהגותם נראית לעיתים חסרת שליטה, שלא בהלימה לנסיבות. ילדים כאלה, מאימתי שנכנסו לסערה רגשית, יתקשו גם להירגע ממנה, ולחזור ל'סדר-יום'. כיום, קיימות פרקטיקות טיפוליות (למשל טיפול דיאלקטי-התנהגותי DBT ) המקנות למטופלים מיומנויות של וויסות רגשות, עמידות במצוקה והתנהלות בינאישית יעילה. אם את קוראת אנלית, אוכל להמליץ לך על ספר מצויין שעוסק בדיוק בהורות לילד כזה. הוא כתוב באנגלית פשוטה יחסית וקריא מאד, ומעניק עצות נהדרות להורים. הנה - http://www.amazon.com/Parenting-Child-Who-Intense-Emotions/dp/1572246499/ref=sr_1_1?s=books&ie=UTF8&qid=1341001760&sr=1-1&keywords=parenting+a+child+who+has+intense+emotions בברכה ליאת
שלום אני נשואה עשר שנים אם לשני ילדים בני 8 ו 9 אני ובעלי בסכוך תמידי במריבות קיצוניות בעלי לא מדבר עם הילדים בכלל לתקופה של שבוע ויותר . לעתים הוא גם עוזב את הבית לשבוע ויותר ואז גם לא יוצר קשר טלפוני . ואז חוזר ומתנהג רגיל אני חוששת שזה עלול לגרום נזק נפשי בטווח הארוך . אנא התייחסתוכם הדחופה
שלום משי, את צודקת מאד. כאשר הילדים נמצאים בחזית המאבק בין הוריהם, הם עלולים לשלם על כך מחירים בטווח הקצר והארוך. פעלי לפתרון הסכסוך או לשיפור מיומנויות התקשורת שלכם. חיים ללא קונפליקט אינם בנמצא, אך כהורים לילדים עלינו לעשות מאמץ ולנהל גם את המריבות שלנו באופן בוגר ולא הרסני. בדיוק לשם כך הולכים לייעוץ וטיפול זוגי. בהצלחה ליאת
יש לי משהו על הלב. אני רוצה לשאול אותך אבל מפחד. בכל זאת אשאל עכשיו. זה עלול לזעזע אותך. אני מתנצל. יש לי ידידה שהיתה חברה בכת, עם הבן שלה. הכת כבר אינה קיימת,תודה לאל. הילד סיפר לי, שאחת הנשים שהיו שם ילדה בזמנו תינוקת מתה, ומנהיג הכת ערך טקס - שבמסגרתו הילדים הקטנים קברו אותה במו ידיהם. הייתי בהלם. חשבתי שהילד בטח המציא. שאלתי את אימא שלו על זה. הסיפור נכון לגמרי. הילדים אכן קברו את התינוקת המתה במו ידיהם. התחושות שלי לגבי זה נוראות. אני מבקש את אישורך לכך שזה ארוע מזעזע, מופרע. שאני לא יפה נפש מתחסד ושמרן - אלא שיש לי סיבה אמיתית להיות מזועזע. שאכן זה חריג מאוד מאוד מאוד. שאני לא מגזים בחומרת הארוע. (מנהיג הכת עדיין חופשי, וגר כרגע בצפון הארץ. הכת אינה קיימת כרגע. אני מחזיק את עצמי בכח לא לכתוב את שמו). מתנצל אם זה זיעזע אותך. לטעמי, זה פשוט מפחיד. חשובה לי דעתך על זה, כפסיכולוגית חכמה. הקוסם האמיתי מארץ עוץ, שלמד שהחיים מפחידים מכל דמיון...
ראשי התיבות של הכינוי הנחמד שלו: ד. ע.
שלום לך הקוסם, אם יש אמת בסיפור הזה, הוא אכן מזעזע ומטריד, ואם אתה סבור שהוא באמת קרה/קורה/עלול לקרות, מחובתך עפ"י חוק לדווח על כך לרשויות, שכן הוא נופל תחת ההגדרה של התעללות בקטין חסר ישע. נשמע הזוי ליאת
שלום ליאת, אתמול הופיעה כאן שאלה של אמא בנוגע לילד בן 16 שצופה בתכנים מיניים אסורים. אינני יודעת מדוע ההודעה הוסרה, אבל אני הואיל ואני מעריכה מאד את תשובותיך המקצועיות, אשמח לשמוע את התייחסותך. תודה רבה, מיטל
ראיתי את המודעה שלך והגיב לה איזה אדם סוטה שכתב שם דברים לא ראויי. לדעתי מנהל הפורום מחק את כל השירשור בעקבות זה לדעתי כדאי שתכתבי שוב את הודעתך.
שלום מיטל, ההודעה הוסרה בשל חוסר האמינות שנדף ממנה. שבת שלום ליאת
שלום ליאת ביתי הגיע לגיל 12 לפני פחות מחודש.עד לפני יומיים (המועד בו זומנתי לשיחה מפתיעה אצל המורה יחד איתה) הייתי בטוחה כי הקשר ביננו הוא מיוחד וחזק מלא באהבה והבנה ופתיחות ואיחלתי לכל אם ילדה כזאת וקשר שכזה. הייתי במתח רב לפני השיחה כי לא הבנתי במה מדובר ,ביתי לא הסכימה לדבר או לתת רמז במה מדובר היא רק אמרה שזה לא קשור בלימודים או בבעיה חברתית אלא בבעיות בינה לבין עצמה. הגעתי לשיחה יחד איתה ולקח זמן רב עד שהיה לה אומץ להגיד את שעל ליבה וגם זה בעזרת המורה שפתחה את השיחה בכך שסיפרה לי שכבר כמעט חודשיים שהילדה מסתובבת עם תחושות ומחשבות מציקות בנוגע להרבה דברים שקשורים לעצמה וגם אליי ,לא יוצאת להפסקות ובוכה המון .ולאחר שיכנועים רבים מצד המורה שהכי טוב זה לשחרר ולספר מה עובר אצלה בפנים, היא הסכימה לעשות זאת רק בנוכחות המורה. הילדה לא העזה לומר את הדברים ולכן ביקשנו שתכתוב אותם. למרות הפתיחות שהיתה לנו מאז ומתמיד והאהבה הרבה שהיא מרעיפה עליי בכל צורה היא כתבה שם דברים רבים שמציקים לה כמו למשל שמת לה וריק לה בפנים היא לא מרגישה אהבה אליי שלא אכפת לה בכלל מדברים שאני מספרת ושהיא תוהה בנוגע לאהבה אליי, בנוסף כתבה שעוברות לה המחשבות שאני לא יפה ושהיתה מעדיפה אמא אחרת יפה יותר צעירה יותר ושלפעמים היא רואה אישה ברחוב שיפה יותר ממני והיא חושבת לעצמה "הלוואי והיא היתה אמא שלי". היא פתחה דברים רבים אך יחד עם זאת הדגישה שאחרי שהיא חושבת מחשבות כאלה היא פשוט נתקפת מועקה עמוקה וכועסת על עצמה שבכלל עברו בה מחשבות כאלה ונכנסת למעין דיכאונות ושהלב שלה מפרפר. קיבלתי בחיוך וחיבוק והבנה אתה דברים שכתבה (כמה וכמה סעיפים) היא שאלה אם אני לא נפגעת ואיך זה שאני מקבלת את זה בחיוך כי הרי חודשיים לקח לה לאזור אומץ ולפתוח את זה והיא ממש בכתה המון בגלל התחושות האלה.עניתי לה שאני בטוחה באהבה שלה אליי גם אם היא מרגישה שריק לה בפנים. כי עצם העובדה שהיא בכלל חשבה על זה וזה הטריד אותה עד כדי בכי מראה כמה אכפת לה ממני אך היא המשיכה בשלה ובכתה ולא האמינה לי. אך בכל זאת לאחר שעה וחצי של שיחה היא חזרה לכיתה כי לא היו לה כוחות נפשיים להמשיך ולחלוק איתי את מה שמרגישה. מאז אותה שיחה כשאנחנו יחד היא לא מפסיקה להוסיף דברים שמציקים לה. היא רועדת כשהיא מדברת על זה וכשאני עונה לה בפירגון הבנה וחיוך מתוך הבנה כלשהי שמדובר בשינויים שהיא עוברת ושזה יעבור ..היא עונה לי "את רואה למשל לא מעניין אותי מה שאת אומרת עכשיו .ריק לי לא אכפת לי בכלל ממה שאת חושבת" ומצד שני היא מזילה דמעות וכועסת על עצמה שבכלל חושבת ככה..בכל פעם היא מוסיפה עוד ועוד נדבך שמפריע ומציק לה. גם לגביי גם לגביי עצמה.ולמען האמת אומנם אני מפגינה הבנה רבה ומחבקת ומחייכת ואומרת שאני לא פגועה..אבל היום במקום כלשהו ככל שהיא פותחת את הדברים אני נתקפת תסכול ואפילו מרגישה פגועה מעצם המחשבות שלה לגבי שחזרו על עצמם ביומיים האחרונים שוב ושוב (שאני לא יפה מספיק, שהיתה מעדיפה אמא אחרת צעירה יפה עם עור חלק יותר ,או שהיא חושבת שבצעירותי לא הייתי יפה,כשאני מחבקת או מביעה אהבה היא חושבת שזה לא אמיתי וכדומה) ראוי לציין שמעבר לדברים האלה היא שיתפה אותי במחשבות אחרות כלפיי עצמה שמציקים לה חלקם שטותיים וחלקם פחות ,שיתפה אותי על המחשבות בקטע מיני ושיתפה אותי במחשבות שהלוואי שהיתה נולדת למציאות אחרת בה היא תהיה יותר מקובלת (והיא מקובלת) על כך שהיא חושבת שכשהיתה קטנה היא לא היתה יפה או על כך שבדיעבד היא חושבת שהמסיבה שלה היתה סתמית ושהיא היתה מכוערת למרות שהיא יודעת שכולם החמיאו ושבאותו מעמד של מסיבת בת המצוה היא היתה בעננים ונהנתה מכל רגע... אני יודעת שהדברים נכתבים בצורה מפוזרת אבל כל כך הרבה דברים נאמרים ביומיים האחרונים שאני לא יודעת אפילו איפה לסיים את הפניה הזאת אך אני מניחה שהבהרתי פחות או יותר את הנקודה. אשמח מאוד מאוד לקבל איזושהי עצה או סיוע או הפניה לגורם שיכול לסייע לה ולנו בבעיה ובתחושת הבילבול והתסכול שהיא עוברת (ויש לציין שגם אני).
שלום מיקה, הגורם שיכול לסייע לכן הוא פסיכולוג קליני המיומן בעבודה עם מתבגרים והדרכת הורים. התמונה שאת מתארת לא מאד ברורה לי, אך אין ספק ששתיכן תוכלו להפיק תועלת מהתערבות טיפולית, שתתמקד בתוקפנות ובלגיטימיות שלה במשפחה שלכם. כעס ותוקפנות הם רגשות אנושיים שכולנו חווים, אך נדמה לי שקיימת אצלך הכחשה שלהם, בין אם הם שלך ובין אם של בתך. שווה בהחלט לטפל בזה, ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה ליאת
איך לבקש סליחה מילד קטן שכעסתי עליו בהגזמה ולכן הוא נפגע ובעצם הייתי צריכה להעיר לו בעדינות כי הוא לא הבן שלי?
בעברית צחה... היי טלי, לא יכולתי להתאפק מתשובה ישירה כזאת, פשוט כי אין בעיני טובה ממנה. התנצלות כנה, ישרה ועניינית עושה בדר"כ את העבודה. תוכלי להסביר שלפעמים אנחנו מגיבים לאירוע או להתנהגות בלי לחשוב, ופועלים ממקום של רגשות (כמו כעס, כאב, עלבון,וכד'). הסבירי שרגשות הם דבר חשוב, אך לפעמים הם מפריעים לנו לחשוב בבהירות, ואז התגובה שלנו לא תמיד הולמת את הנסיבות. אמרי שאת מודעת לכך שפעלת בחומרה רבה מדי, ושאת מבקשת את סליחתו. תקפי את כעסו ואת רגשותיו, ואל תגידי לו שלא היה צריך להיפגע ממך. אדרבא, הביעי הבנה לרגשותיו, והתנצלי. אמרי לו שאת מקווה שהוא יגמור לכעוס עלייך בקרוב, ושתוכלו להמשיך ולתקשר בעתיד (אם תמשיכו להתראות) בדרך חברית למרות הכל. בברכה ליאת
בני בן 4.5, השנה התחיל גן עיריה וכיוון שלא הכיר אף ילד ההסתגלות שלו היתה קשה מאוד. גם היום, עקב ADHD, קשה לו מאוד לקשור חברויות למרות רצונו העז, והוא מצא חבר אחד ע"י זה שהוא הופך את עצמו (ביחד עם אותו חבר שיעזוב את הגן בקרוב) לליצן של הגן. הם "עושים שטויות" ו"מצחיקים" והוא חושב שכך יאהבו אותו יותר אבל זה רק מרחיק ממנו את שאר הילדים, שהוא כל כך רוצה בחברתם. אמרתי לו שההתנהגות הזאת מרחיקה ילדים אחרים, אבל אני לא בטוחה שהוא מפנים את דברי. האם יש לך עצות? האם יש לו בכלל את היכולת לא להתפרע ולנסות להצחיק כל עוד לא מקבל ריטלין?
שלום הדר, השימוש ב'הצחקות' הוא בדר"כ אסטרטגיה שנוקט 'ליצן הכיתה', כדרך להימנע מעיסוק בתכנים רגשיים מאימים. ילד כזה חש לעיתים שהוא אהוב ומקובל רק כשהוא שמח, מצחיק ועושה שטויות. אמונה מוטעית זו עלולה לגרום לילד לחשוב שאין לו זכות לחוות רגשות שליליים (למשל כעס, עצב, אכזבה) ולמצוא להם ערןץ ביטוי לגיטימי. עזרו לו לחוות ולבטא בבית את כל קשת רגשותיו באופן חופשי, גם כשהם שליליים או בלתי נעימים לאוזניכם. נסו להימנע מלבקר ללא הרף את התנהגותו ולאותת על אהבתכם גם כשהוא עצוב, שקט או כועס. נסו לא לכעוס עליו הרבה, ולעודדו לקראת יחסים של שיתוף והבנה, ולא להכביר דיבורים ומילים 'חינוכיות' או נזפניות. כרגע, האופציה של הטיפול בריטלין נראית מעט מקדימה את זמנה. הריטלין אינו תרוןפת קסם, ויש לצרוך אותו בתבונה וזהירות. בגיל ארבע וחצי עדיין אין הצדקה לכך, ולכן במקומך הייתי מתמקדת בחינוך להתחשבות, לקבלת כללי ההתנהגות נאותים, ולכיבוד דמויות סמכות. שבחו אותו בכל פעם שיצליח להתאפק, להבליג, ולהתנהג לפי הכללים. לרטלין עוד יגיע הזמן... בהצלחה ליאת
שלום רב, ביתי בת שנה וחודשיים כרגע במשפחתון בו היא נמצאת מגיל חצי שנה. התכנון הוא להשאיר אותה שם עוד שנה ובאזור גיל שנתיים וחצי להעבירה לגן שמקבל החל מגיל שנתיים. אני מאוד מרוצה מהמשפחתון וחשוב מכך הילדה. תמיד הולכת לגננת ולגנן בכייף, מחבקת אותם, קוראת בשמות שלהם גם כשהיא בבית ומקבלת אותי עם מצב רוח טוב כשאני אוספת אותה. . עם זאת לאחרונה התחיל להתערער בי הרצון להשאיר אותה עוד שנה (גיל שנה וארבע עד שנתיים וארבע) מהסיבה שרוב הגדולים עוזבים והגננת הולכת להכניס עוד מספר תינוקות (אחד מהם הנכד שלהם). בפועל מבחינת ה"גדולים" (שנה פלוס) הם הולכים להישאר שלושה כאשר פרט לביתי, שני האחרים הם בנים. למרות שמדובר על גיל קטן אני רואה עם אילו ילדים יש לה אינטראקציה טובה ועם שני אלו היא פחות טובה משמעותית. אני מאוד מוטרדת מהעובדה שלא תהיה לה אפשרות אפילו לחברה אחת בגילה ורוצה להתייעץ לגבי ההשפעה שאת חושבת שיכולה להיות לזה ולעניין ההתפתחותי שלה כאשר היא מוקפת תינוקות שקטנים ממנה כולם בשנה .אני רוצה לציין שהיא מאוד מפותחת קוגנטיבית- אומרת כבר המון מילים כולל מילים של מספר הבהרות ומחברת יחד מספר מילים, מכירה שמות של הרבה מהסובבים אותה, יודעת לשיר שירים ועוד ואני פוחדת שכל זה יפגע. אודה לחוות דעתך ולהמלצתך אם להעביר גן למרות כל זאת או שמא יותר חשוב בגיל הזה הקשר עם הגננים . תודה רבה
שלום סיגל, הצרכים החברתיים של תינוקות בגילה של בתך באים על סיפוקם גם בבית, עם מטפלת אחת. תינוקות עד גיל שנתיים-שנתיים וחצי, אינם זקוקים לאינטראקציות חברתיות מרכבות ולמפגשים עם חברים 'טובים'. הילדים האחרים נתפסים כגרייה חברתית חיצונית: אפשר להסתכל עליהם, להתבונן במעשיהם, לשחק לצידם - אך לא ממש איתם! אם המשפחתון חם, נעים ומקצועי, הוא יכול להתאים לצרכים, גם אם אין שם פוטנציאל חברתי עצום. זה עוד יגיע, אל דאגה. בינתיים נראה לי שיש לך איזה שנה או שנה וחצי עד שתתחילי ליזום מפגשים חברתיים שיהיו גם מקדמים וחשובים עבור ילדתך. בהצלחה ליאת
המון, המון תודה לך! הרגעת אותי מאוד :) שבת שלום
אני אם לתינוק בן שנה וחצי, שבבוקר נמצא במשפחתון- בכל בוקר מאד בוכה כשאני משאירה אותו, אחרי מספר דקות נירגע, אך לא משחק עם הילדים האחרים שם. (יש שם תינוק בן שנתיים שמרביץ, צועק, נושך..) בני לא מתקרב אליו, רק כשהאחרים ישנים הוא מרשה לעצמו להסתובב בחופשיות בבית של המטפלת. לאחרונה בני עצבני מאד, כשמתרגז דופק את ראשו בריצפה / בקיר האם הוא למד ממנו ? או שזה לא קשור אליו ? מה ניתן לעשות כדי שיתחבר לילדים האחרים? (לציין שכשהוא נפגש עם קרובי משפחה אחרים - גם קטנים, הוא משחק מאד יפה ונהנה) בני רגיש מאד לרעשים, כמו גנן שעובד בגינה, בעל מקצוע שעובד בבית, מקדחה, אפילו שיעול שלי, מה ניתן לעשות כדי שלא יהיה כ"כ רגיש ? בתודה נעמה האם זה מצביע על בעיה חברתית?
שלום נעמה, בגיל שנה וחצי תינוקות עדיין זקוקים מאד לנוכחותה המיטיבה של דמות מטפלת אחת קבועה, והרבה פחות לחברתם של ילדים אחרים. קשה לדבר במונחים של "בעיה חברתית" בגיל כה רך, וגם על למידת התנהגות בעייתית מחבר בגן. ההתנהגויות שאת מתארת יכולות לשקף תסכול גדול, שיעמום או קושי רגשי שאינו מקבל ביטוי בערוץ אחר. הפחד מרעשים חזקים בהחלט נורמטיבי, וברוב המקרים גם חולף מעצמו. בעיני, הסידור שאת מתארת, של משפחתון עם מטפלת אחת על מספר ילדים כ"כ קטנים, עלול להיות בעייתי ולהחטיא את הצרכים האקטואליים של התינוק שלך. מבחינתי, עדיפה מטפלת אישית בבית או גן ילדים מסודר ומפוקח, המותאם לצרכים של כל הילדים. כרגע זה נראה לי משימה בוערת בהרבה מהניסיונות לחבר אותו לילדים אחרים. בהצלךחה ליאת
ערב טוב, נכדתי בת 4, היא בת יחידה מול ארבעה נכדים מיילדי האחרים, ילדה מאד נבונה ודעתנית, לרוב מתנהגת יפה, משחקת ומעסיקה את עצמה,אך לעיתים,לפתע, מתחילה להכות את דודניה הקטנים וכן משתוללת,צועקת מלכלכת את הבית. היא מאד עקשנית ומתעקשת לקבל את דרישותיה. הגננת טוענת שבגן היא מקסימה. אנו אובדי עצות.האם תופעה זו היא עקב פינוק יתר וחוסר גבולות? מה עלינו לעשות?תודה מראש
שלום חן, חשוב מאד לחדד את ההבחנה בין אהבה לפינוק. אהבה פירושה היענות מיטיבה לצרכים של הילד, בתוך מסגרת ברורה של כללי "עשה" ו"אל תעשה". לפעמים, סבתות חושבות בטעות שבביתן אין צורך ואין טעם להתעקש על הגבולות, כי אצל סבתא מתפנקים. זה נכון חלקית. סבתות אינן אמורות לחנך, להעניש או להתערב באג'נדה החינוכית של הורי הנכדים. אבל, וזה אבל גדול, הן חייבות להציב כללי התנהגות ברורים גם בביתן, כדי לא להיפגע, לצבור עויינות או להרגיש מנוצלות. אם תחשבי על הגבולות כעל מה שמאפשר לנו להתנהל יחד בהרמוניה, מתוך התחשבות האחד בצרכיו של האחר, מתוך כבוד למרחב האישי ולרכוש שלנו, אולי יהיה לך קל יותר לעצור את הנכדים שלך כשנחצים הגבולות. כדי שהדברים הללו ייפסקו, חשוב להציב את הגבולות בכל מקום: בבית, בגן, ואצל סבתא גם. אם אין לך שליטה על מה שנעשה בביתה של הילדה, תוכלי לפחות לשמור על הגבולות אצלך בבית, ולעצור אותה פיזית, בלי שום אשמה, כאשר היא פוגעת ב, בנכייך האחרים או בביתך. הדגישי שאת אוהבת אותה ושמחה כשהיא באה, אך שלא תוכלי להרשות לה להתנהג באלימות ופראות. אם בגן זה עובד, זה כנראה יכול לעבוד גם אצלך. בהצלחה ליאת
היי, בני בן שנה ושבעה חודשים. בחודשיים האחרונים הוא החל לנשוך בבית בחצר וגם בגן... אציין שהוא הקטן בגן הגדולים בני שנתיים פלוס. הגננת אומרת שהיא רואה שהוא נושך בסיטואציות של סכסוכים בין חברים ובגלל קושי להתבטא (הוא אומר המון מילים אך לא מחבר משפט)הוא נושך. השאלה שלי היא כיצד אני אמורה להגיב כאשר אנחנו בחצר עם ילדים והוא נושך... זה נורא מביך ומכעיס אותי אבל אני גם מבינה את התחושה של בני של חוסר אונים. מהי התגובה הנכונה כאשר הוא נושך? תודה רבה.
"סוף מעשה במחשבה תחילה" - להקפיד שיהיה מבוגר בקרבתו המיידית, שמראש לא יאפשר לו לנשוך. (איני פסיכולוג. קטונתי. קחי אותי בערבון מוגבל. בעצם, מוטב שתחכי לליאת).
שלום עמית, נשיכות הן עניין נורמטיבי בגיל הרך, בדיוק מן הסיבות שציינת - רמות תסכול גבוהות שאינן יכולות להיות מבוטאות במילים, ורמות דחף גבוהות שעדיין קשה לילד לשלוט בהן. ובכל זאת, עם כל ההבנה, לא נוכל לתת לילדים שלנו - גם כאשר הם פעוטות רכים - לפגוע בזולתם, ולכן, כמו שייעץ לך הקוסם, הישארי נוכחת, והרחיקי אותו מיד כל אימת שאת רואה אותו פועל באלימות או מתכוון לפעול כך. אמרי בקצרה: "לא! אני לא מרשה לנשוך!", ותווכי את הסיטואציה כדי למתן את רמות התסכול שלו. השתדלי להימנע מנאומים 'חינוכיים' ממושכים, על כמה זה לא יפה, לא נעים או לא חברי. המסר צריך להיות חד, בהיר וקצר: אסור! כמו בכל מקרה אחר של אלימות... בברכה ליאת
ליאת שלום, בני בן 3 וחודש והתחלנו איתו תהליך גמילה מחיתולים. ניסינו בעבר אבל הוא לא היה בשל לכך. בשבת האחרונה היוזמה לגמילה הייתה משותפת. הוא מאוד שמח שהוא מצליח לעשות פיפי וקקי בסיר.כמובן שתגמלנו אותו בממתק על כל יצאה.(הוא מוכן רק בסיר על ישבנון הוא מסרב לשבת)אתמול בגן ברח לו פעממים פיפי בתחתונים ולקקי הוא התאפק. הצעתי להביא את הסיר שלו לגן כדי שירגיש כמו בבית. היום בבואי לגן הגננת סיפרה לי שמהבוקר עד אחה"צ הוא התאפק לפיפי וקקי וסרב לשבת על הסיר או בשרותים. שאלתי היא האם לא מסוכן שהוא מתאפק כל היום בעיקר לפיפי ובעיקר מה עושים? אודה לעזרתך. תודה, גל
שלום גל, רצוי לפטור את הילד מההכרח להתאפק, בעיקר ביצירת אווירה מאפשרת וסלחנית, גם מול פספוסים ותאונות. קשה לי להאמין שילד בן שלוש יוכל להתאפק ברמה שתסכן את בראות. כרגע, הייתי מניחה לו, מביאה אל הגן סיר נוסף כמו זה שבבית, ומשאירה לו להתמודד עם הבחירה לעשות בסיר או במכנסיים. אני מאמינה שעם התשבחות והתגמולים הקטנים הוא ישלוט בסופו של דבר במיומנות הנדרשת ממנו. נסו לעזור ביצירת אטמוספירה נקייה מלחץ ומכעסים. בהצלחה ליאת
שלום רב. ילדי בן 3.5, ילד מאוד שובב וחמוד שמאוד מתקשה לעמוד בגבולות. אנחנו (ההורים) הולכים לקורס אדלר - ושם למדנו איך להציב גבולות ואיך להתנהל - וב"ה ראינו שיפור ענק! לאחרונה, בשבוע האחרון חלה החמרה. גם בבית הוא כל הזמן מנסה להכנס למאבקי כח אפילו על הדברים הכי ברורים (כמו לא לחצות כביש לבד) אבל אנחנו פשוט מנסים לא להכנס לשום מאבק. לפעמים קשה מאוד אבל נראה לי שנצליח להסתדר. הבעיה המרכזית היא מה שקורה בגן. גם שם מרגישים שיש החמרה גדולה. להלן מספר דוגמאות מהשבוע האחרון: * זריקת בגדים של ילד אחר לשירותים * עשית פיפי על ילד אחר (שישב בשירותים בזמן שהוא רצה לעשות) * עשה פיפי על המזרונים והמצעים בגן (סתם ככה בלי שום סיבה, הוא אפילו לא כעס על שום דבר) בבית מעולם לא קרה שהוא עשה כאילו דברים! כבר מעל שנה שלא בורח לו בכלל (אפילו כשיש קלקול כיבה הוא שולט 100% בצרכיו) והוא בכלל לא מנסה לבחון גבולות בכאילו דברים - שפשוט ברור לחלוטין שהם מחוץ לתחום! ניסיתי לדבר איתו מספר פעמים, לראות מה מפריע לו ולמה הוא מתנהג ככה, אבל הוא לא יודע לבטא את עצמו טוב. הוא לא מבטא רגשות (למעט כעס...) ולא מחובר לעצמו כך שאין לי מושג מה עובר עליו. בכלל לא נראה שמזיז לו. מבחינתו הכל בגן מצויין, היה לו כיף, הוא שיחק עם חברים וכו' לא קרה שום דבר מיוחד בגן... אין לי מושג אם הוא מנסה לבחון גבולות או שמשהו עובר עליו (כנראה שילוב של השניים) ואין לי מושג איך בכלל להתחיל לטפל בהתנהגות זו. יש לך רעיון?
שלום רב, ההחלטה לא להיכנס למאבקים היא החלטה נבונה מאד, אך אין פירושה לאפשר הפקרות. לא להיכנס למאבק זה אומר גם להכתיב את ההתנהלות ללא משא ומתן, מתוך עמדה סמכותית שיש אמנם כבוד כלפי הילד, אך גם נחישות שלא לאפשר לו לפגוע בסביבתו או בזולתו. ממליצה לכם בחום לא להסתפק בקורס אדלר, אלא גם להיעזר באופן פרטני, הלכה למעשה, בעזרת אחד המנחים או בפסיכולוג ילדים. בברכה ליאת
בני יליד ספטמבר,עולה לכיתה א'.בנוסף לחששות הרגילות של העליה לכיתה א, הוא ילד רגיש מאוד אשר מאובחן מגיל 2.5 כמעוכב שפתי. מטופל עדיין בריפוי בעיסוק וקלינאית. הבעיה השפתית נפתרה אך כעת אנו מתמודדים עם קשיים חברתיים בקבוצה. כשהוא משחק עם ילד אחד או שניים הוא מדהים אבל בקבוצה גדולה הוא לא משתלב ותמיד מוצא את עצמו בחוץ. בנוסף הוא די נגרר ויעשה גם דברים שהם אסורים כמו אלימות. למזלי ילד אחד שסוחף אותו ומתנהג אליו לא יפה כולל העלבות עובר לבי"הס אחר אבל ברור לי שילדים כאלה יש בשפע והוא יתקל בהם גם שנה הבאה. אנחנו כל הזמן מנסים לדבר איתו על מה מותר ואסור ועם מי כדאי להתחבר,מזמינים מהגן ילדים "טובים" שהוא מסתדר איתם מצןיין אבל בני תמיד "מעדיף" לשחק עם אותו הילד. 2 חברים טובים שלו מקסימים גם לא ממשיכים איתו לצערי. אשמח לשמוע טיפים ממך איך לכוון אותו ובכלל איך לצלוח את כיתה א בהצלחה גם חבתית וגם לימודית.
שלום מיקי, בשעה טובה! הכניסה לביה"ס, לצד ההתרגשות שהיא מעוררת, מעלה גם לא מעט דאגות וחששות אצל כל הורה, ובמיוחד אצל הורים לילדים עם קשיים. באופן כללי, אני אישית מאמינה שאין ילד, מורה או גננת שיכולים להרוס חינוך טוב מבית. כשאנחנו מטילים את האחריות להתנהגותו של הילד על מישהו אחר, מתחילות לא מעט צרות. החינוך להתנהגות טובה נמצא - קודם כל - באחריותנו כהורים. התנהגות טובה זה אומר היכולת לדחות סיפוק, לאפק דחף, להתחשב באחר, לכבד סמכות, להתמודד היטב עם הפסד, כישלון ותסכול, ולווסת את גילויי התוקפנות שלנו ולהפעילם בערוצים הלגיטימיים. את כל זה אפשר וצריך ללמד בבית, באמצעות הצבת גבולות נאותה, דוגמא אישית ועמדה סמכותית עקבית. לדבר ולהסביר זה לא תמיד מספיק, במיוחד כשמדובר בילדים עם קשיים אורגניים-תקשורתיים. חשוב לפעול בנחישות, רגישות ועקביות. חינוך טוב זה אומר גם לתגמל את הילד על התנהגות קואופרטיבית ובוגרת, כך שילמד שכדאי יותר להתנהג טוב. כרגע, הילד שלכם למד לקבל את מירב תשומת הלב כשהוא שובב או אלים, אולי באמת מתוך צפייה בילדים שובבים אחרים. המשימה הבוערת היא ללמדו שכדאי יותר להיות בסדר. בעיני, הדרכת הורים קצרה וממוקדת יכולה להועיל לך, דווקא עכשיו, לקראת כיתה א', ולקצר משמעית את התהליך. בהצלחה ליאת
תודה על התגובה. האם תוכלי להמליץ על הדרכה הורית באיזור ב"ש? אפילו במייל. תודה
שלום רב, שמי אפרת נשואה + תינוק בן שנה וחצי, לפני שבוע נולדה לנו תינוקת. מאז בני בן השנה וחצי כל לילה בוכה ונירגע רק כאשר הוא בא לישון איתי במיטה, ניסינו להחזיר אותו לחדרו כשהוא נרדם, אך הוא מיד מתעורר ובוכה ללא הפסקה. ניסינו להשאיר אותו קצת במיטתו ולראות אם הוא יירגע ויירדם , אך הוא לא מפסיק לבכות. חשוב לי לציין שהוא מעולם לא ישן איתנו בחדר, מגיל קטן הוא ישן בחדרו. אני פונה לקבל עצה כיצד לנהוג? מצד אחד איני רוצה ליצור הרגל חדש בוא הוא ישן איתי כל לילה, מצד שני אני מבינה שהוא עובר כרגע משבר בגלל התינוקת החדשה שבבית ואיני רוצה להחמיר לו ההרגשה. אני מאוד משתדלת לתת לו את מרב תשומת הלב. אודה על עצתך. בברכה אפרת
שלום אפרת, מזל טוב להולדת התינוקת!!! מסתבר שאת "מפלצת מיטת ההורים" אנחנו יוצרים בעצמנו. כאשר אנחנו מציעים את האופציה הזו מלכתחילה, קשה אח"כ להכחידה. לכן, הפיתרון (היותר קשה, נכון...) הוא לקום ולהרגיעו בנוכחות הסבלנית והמיטיבה שלכם במיטתו שלו. שבו לצידו, שכבו על ידו, ואפילו הירדמו על מזרן לצידו למשך שארית הלילה. הרעיון הוא למצוא כל דרך אחרת להרגיעו, מלבד מיטת ההורים. זה אומר עבודה קשה מספר לילות, אך לטווח הארוך זו השיטה החסכונית והיעילה ביותר. מאחלת לך לילות שקטים. את נכנסת לתקופה לא קלה, עם שני קטנטנים כאלו. הבשורה הטובה היא שזה נגמר מתישהו, ואז יש שנה שנתיים לישון בשקט, עד שהם מתחילים לנהוג בלילות ולחזור בארבע לפנות בוקר.... :-)) ליאת
שלום. בלילות האחרונים, בערך שעה אחרי ההירדמות, בתי בת ה-6 מתעוררת בבכי, בקושי מסוגלת לדבר, מצביעה לכל מיני כיוונים כאילו שהיא רואה משהו, קמה מהמיטה לפעמים, והכי מפחיד- מסתכלת אליי בעיניים ריקות לחלוטין, כאילו שהיא אדם אחר. אני מנסה לדבר איתה ולפעמים היא עונה, עכשיו אני רק מחבקת אותה עד שאני מרגישה שהיא חוזרת לעצמה וכאילו מתעוררת ולפעמים זה לוקח כמה דקות ארוכות. אתמול ניסיתי למחוא כפיים בחוזקה ובפתאומיות כאילו להעיר אותה, אבל היה לי הרושם שזה מאד הפחיד אותה. היא טוענת שזה כל פעם אותו חלום. כשהיא מתעוררת ונרגעת, היא חוזרת למיטה ותוך דקה היא כבר נרדמת שוב. ברור לי שהיא לגמרי לא ערה והיא ממשיכה את החלום שלה בצורה שהיא, אבל איך אני יכולה להעיר אותה כדי לחסוך ממנה את הפחדים האלו? האם יש משהו נוסף שאני יכולה לעשות? תודה!
שלום שרון, אנא קראי את תגובתי בעבר, ונסי להגיע ללינק עליו המלצתי שם. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-32595#message-32595 ליל מנוחה ליאת
אין לי מושג אם את הכתובת הנכונה לשאלה, אבל אני מעריכה מאוד את תשובותייך אז אני שואלת כאן: בני בן ה 4.5, ADHD עם היפוטוניה קלה, הוצעו 2 טיפולים משלימים: רכיבה טיפולית או שחיה טיפולית. האם מניסיונך יש יתרון לאחד מהשניים?
שלום הדר, לתפיסתי, שני הטיפולים הללו אינם הבחירה הראשונה במקרה של הפרעת קשב וריכוז, ולכן כרגע הפוקוס צריך להיות בחיזוק מתח השרירים. בגיל 4.5 יש בעיני יתרון לשחייה, כמובן גם בשל תועלתה הטרוויאלית כהגנה מטביעה, במיוחד כשמדובר בילד שובב, אימפולסיבי או בלתי צפוי. זה היה קל... :-) בהצלחה ליאת
הי ליאת. ציינתי בשבוע שעבר את מה שקרה עם בתי בת שנתיים ותשעה חודשים. היתה עושה במשך כמה שבועות קקי בתוך הטיטול במיטה לפני השינה. לאחר התיעצות איתך אכן החלטנו שנוריד את הטיטול לגמרי והסברנו לה, וגם אמרתנו לה שהיא כבר מצליחה לעשות קקי בישרותים בגן אז אנחנו מבקשים שגם בבית תעשה.. מאז הורדת הטיטל, האמת זה לא כזה נורא עם הפיפי שיוצא בלילה אבל וזה אבל גדול. הילדה עשתה קקי פעם פעמיים בשירותים אחרי לחץ רב מצידה, אנחנו כמובן עודדנו ושמחנו. וביומיים האחרונים היא מסתובבת עם עצירות, כואבת לה הבטן, היא כל הזמן מבקשת לשירותים, אנחנו שמים על אסלה, והיא אומרת "אין לי, אין לי", ואנחנו מורידים לאחר שניסינו לשכנע, אבל לא רוצים להושיבה בכוח. ומה שקרה אחר כך זה שבלי שראינו, במיטה בלילה, לאחר שגם אנחנו ישנו היא התעוררה בכתה ואמרה "קקי" אך הסתבר שהיא עשתה בתחתנוים! תוך כדי תנוחת הכריעה המוכרת לה עם הטיטול. אנחנו אמרנו לה שלא עושים קקי בתחונים ,מיד לקחנו אותה לאסלה עם כל הקקי ושפכנו לאסלה כדי שתראה ששם הוא צריך להיות. אני יודעת שהיא מנסה להצמד למה שמוכר אך אני ממש חוששת שזה יהפוך להרגל. מה עושים?
שלום גלית, פספוסים ותאונות הם חלק מתהליך הגמילה, ואצל רוב הילדים הם אינם הופכים להרגל. פעם אחת עוד לא מעידה על החמרה או כישלון של התהליך. הלחץ שלכם בוודאי שאינו תורם. הניחו לה, גם במהלך היום, לעשות קקי מתי שתרצה. בינתיים אולי עדיף סיר על פני האסלה, כדי שתחוש יותר ביטחון ועצמאות. אם תראו שעד ההשכבה לישון עוד לא עשתה קקי, עודדו אותה לנסות פעם אחרונה, ואם לא - אז לא. אם יברח, החליפו בשקט, ואמרו משהו כמו "לא נורא. אולי מחר תצליחי". כשהיא עושה בסיר או בשירותים שבחו אותה וצ'פרו אותה, כדי שתלמד שעדיף ככה. עוד קצת סבלנות. רק התחלתם... בהצלחה ליאת
הי ליאת את כל כך צודקת. אני עשיתי טעות כשהדגשתי בפניה רק את החלק של "לא עושים בתחתונים", למרות שאמרתי זאת באופן רגוע.נראה לי שהיא קלטה את הלחץ והיום שוב קיבלתי טלפון מהגן שהיא בוכה מאוד ומתקשה לעשות קקי ויש לה כאבי בטן. רצו להחזיר לה טיטול אמרתי שזה לגמרי לא נכון לחזור אחורה. אני אלמד להיות יותר סבלנית לתהליך ולה. היום חיזקתי אותה מאוד שקמה יבשה ובינתיים הגן ימשיך לתמוך בה וגם אנו...
שלום, יש לי אחיין בן שנתיים וכמה חודשים שאהב להתקלח. פעם אחת קילחתי אותו עם שמפו רגיל וזה צרב לו את העיניים ומאז כל פעם שאני מנסה לסבן לו את השיער הוא מתחיל לבכות וישר משפשף את העיניים. ביומיים האחרונים הוא אומר לי שהוא לא רוצה להתקלח עם סבון.( כמובן שחזרתי לקלח עם שמפו לילדים שלא אמור לצרוב לו את העיניים] כיצד אני יכולה לעזור לו לעבור על הפחד שלו וכיצד אני אגרום לו לאהוב להתקלח שוב? תודה:]
שלום סופי, בכל הנוגע לחפיפת השיער, מה שמפחיד את הילדים הוא אלמנט ההפתעה, חוסר האונים וחוסר השליטה. הצריבה הפתאומית בעיניים או המים שחדרו לאף נחווים כפגיעה ועלבון, דווקא בגלל שהיה כל כך נעים עד אז... כדי להתגבר על כך, צריך למצוא דרך להחזיר לילד תחושת שליטה במצב, וללמד אותו לשמור על עצמו ביעילות. נסי לקנות ספוג אמבטיה צבעוני ורך, וללמד אותו להצמיד אותו לפניו בכוח, על העיניים, כדרך להגן על עצמו מצריבת השמפו או ממים החודרים לאף. גם מגבת קטנה ויבשה יכולה לעשות את אותה עבודה. בעיני זה פיתרון עדיף על פני המצחיות למיניהן, כי כך הילד מרגיש יותר שליטה. נסי, ודווחי... בהצלחה ליאת
האם מישהו יכול להמליץ על פסיכולוג ילדים טוב באיזור ראשל"צ/נס ציונה/רחובות (לגיל 8) [email protected]
שלום אבי, מקווה שמישהו ירים את הכפפה ויתגייס לעזור. בהצלחה ליאת
שלום בני בן 11 הקטן משתי בנותיי, בכל פעם שיש הופעה , מסיבת סיום או איזו מסיבה ששייכת אליו הוא לא מוכן שאנחנו נבוא, אינני מבינה מדוע? אנו הורים תומכים מאוד, הקשר איתו מצויין, מבינים את ילדינו אינני מבינה מדוע בני אינו מוכן שנגיע למסיבת הסיום שלו, או להופעות שיש שהוא נמצא שם, כך היה הדבר לפני שנה וגם היום מה לעשות?ממה זה נובע?
שלום שיר, יכולות להיות כל מיני סיבות לכך, וקשה לדעת מכאן, מבלי להכיר את הרקע שלכם. באופן כללי, ילדים יכולים להתנגד לנוכחות ההורים במסיבות ואירועים - * אם הם ילדים ביישנים ומופנמים * אם ההורים נחווים כביקורתיים או שיפוטיים * אם ההורים מעודדים או מתפעלים יתר על המידה ו"עושים בושות" * אם לאחד ההורים או לשניהם יש חריגות פיזית בולטת בה הילדים מתביישים. * אם חוו בעבר אי נוחות או אי נעימות שנרשמו בחוויה כטראומה. יכולות להיות כמובן סיבות נוספות אחרות. אם אתם יכולים לזהות את הסיבה, אפשר גם לחשוב על פיתרונות. אני מציעה לגייס את המורה או את יועצת ביה"ס שיבררו את הסיבות, ויעזרו לכם לסלק את המכשול הזה. נראה לי שעצוב יהיה אם תוותרו ותיכנעו. שווה לנסות להבין ולטפל בזה. בשמחות ליאת
שלום ליאת קודם כל אני רוצה להגיד שאני מאוד מעריכה את התשובות שלך בפורום, בכל פעם שמימשתי את העצה שלך זה עזר מאוד ולכן אני מאוד סומכת על התשובות שלך. את מקסימה. ועכשיו לבעיה הנוכחית. במשך שבועיים האחרונים ובמיוחד בשבוע האחרון כשאנחנו באים לגן , הילדה ( בת שנתיים וחצי ) נתפסת בי חזק ולא רוצה להרפות וללכת לגננת בשום אופן. היא רוצה שאני אשאר אתה. היא מתארגנת בבית ברצון לגן , הולכת ברצון ורק כשבאים היא מבינה שאני הולכת ולא רוצה לרדת ממני. היא בוכה ממש בהיסטריה. היום שמעתי מהגננת שכל השבוע האחרון , גם לפני ארוחת הצהריים , היא מסרבת לאכול וממהרת ללכת לישון כי היא יודעת שאחרי השינה באים לקחת אותה והיא מצפה שאני אבוא לקחת אותה ולכן ממהרת ללכת לישון כבר. ( היא אוכלת את המנה שלה אחרי השינה , הגננות שומרות לה ). הבעיה היא שאני אף פעם לא באה לקחת אותה מהגן כי אני עובדת עד חמש. סבתה באה 3 פעמים בשבוע ורביעי - חמישי אבא שלה בא. ואני באה לקחת אותה מהסבתה הביתה. בחודש האחרון הסתדר לי שיצא לי לקחת אותה מהגן פעמיים בסך הכל. אולי מאז היא מצפה שאני אבוא כל פעם ומתאכזבת? כשסבתה או אבא באים , היא נצמדת לגננת ולא רוצה ללכת אליהם כי היא מצפה שאני אבוא. היו ימים שניסיתי להשאר אתה בבוקר בגן קצת עד שהייתה נרגעת וניסיתי גם את השיטה של למסור אותה וללכת מייד. השיטה של להשאר יותר מוצלחת אני רואה כי היא נרגעת והולכת לשחק וכשמוסרים אותה מייד היא בוכה בצורה איומה והיום אפילו הקיאה מרוב בכי ( כך סיפרה לי הגננת ). אין לי אפשרות לצאת מעבודה ולהתחיל לאסוף אותה. מה עליי לעשות?
שלום אריאלה, תודה על מילותייך הטובות :-) ולשאלתך - עוד לפני שחושבים מה עושים, רצוי לנסות ולהבין מה מקור ההתנהגות ה'בעייתית'. ילדתך עדיין פעוטה בת שנתיים וחצי, והיא נדרשת להיפרד ממך כל בוקר בידיעה שתיפגשו שוב רק בשעות הערב, מעט לפני ארוחת הערב, המקלחת וההשכבה לישון. במונחים של ילדה בת שנתיים וחצי, פרידה כזו נדמית כנצח. אין בכוונתי לעורר אצלך אשמה או ייסורי מצפון, אך עלינו לזכור שהילדים שלנו זקוקים לנו, מתגעגעים אלינו, וכואבים את הפרידה מאיתנו כמעט מדי יום. כשהילד גדל, ומבשילה אצלו תחושת הזמן וקביעות האובייקט (ההבנה שמישהו ממשיך להתקיים גם כשהוא יוצא מטווח הראייה), יש יכולת טובה יותר לשרוד פרידות. כרגע, בתך מגיבה בעוצמה לפרידה ממך גם בגלל שזה באמת קשה לה, וגם כי היא מתקשה לווסת את רגשותיה. אם אינך יכולה להגיע ולאסוף אותה אחה"צ, והבוקר שלך יותר מרווח ונינוח, הישארי איתה מעט יותר, ותני לה בנדיבות את הביחד שלכן. גם כשאת נשארת, אל תעלמי לה פתאום מבלי להיפרד, כי אז הדריכות והחרדה שלה יימשכו. הישארי איתה, הכיני אותה לפרידה, ועזבי את הגן רק כשהיא 'מרופדת' בנוכותה של אחת הגננות. אכן לא קל... בהצלחה ליאת
שלום ליאת, יש לי ילדה בת 5 שמאז שהיא קטנה היא מבקשת כלב. תמיד אמרתי לה שכלב לא גדל בבית ושתיהיה גינה נראה. לא אאמנתי שיום אחד נגור בבית פרטי...בעוד כחודש אנו עוברים לבית פרטי. כשספרנו לה על המעבר היא מאוד שמחה ואמרה עכשיו יהיה לי כלב. עשינו טעות איומה!!! ואמרנו שנעבור ננסה לאמץ כלב. מאז אני חרדה מאוד ! אני לא בנויה לכלב ובעלי מראש אמר לי שהוא לא רוצה שהיכנס הביתה ושהוא לא מוכן לטפל בכלב בכלל. אני סובלת מפוביה לחרקים ואני יודעת שכלב רק יחמיר את העיניין. אני ממש כל היום חושבת על הטיפול בכלב ומה אעשה. איך לחזור מההבטחה??? ניסיתי לפני כמה ימים להסביר לה שאולי זה לר רעיון טוב וננסה חיה אחרת והיא מיד החלה לבכות. בטיפשותי, היא מחכה למעבר בגלל הכלב. אני יודעת שכלב זה ל15 שנה ואחרי חודש זה כבר לא יעניין אותה אבל מה לעשות. אנא עיזרי לי! בנוסף, הבת שלי רגישה לעקיצות חרקים ובגללה פיתחתח פוביה (אראה פרעוש, וסביר שיהיו אשתגע) תודה נעמי
שלום נעמי, ראשית, אני שמחה שאתם עוברים לבית עם גינה וחצר, ומשוכנעת שהחיים קרוב לאדמה יובילו לשינוי (אולי איטי והדרגתי) בעמדתך כלפי בעלי חיים בכלל, חרקים וזוחלים, וכלבים בפרט. כרגע, אם לא מתאים לכם להחזיק כלב בבית, יהיה עליכם להסביר לילדה שלמרות ההבטחה הישנה - זה לא יהיה רעיון טוב. תוכלי להתנצל, לומר שלא באמת חשבת עד הסוף על מה זה אומר ומה זה דורש, ושאת מצטערת על עוגמת הנפש הנגרמת לה. הסבירי לה שכלב הגדל בבית שבו הוא הופך לטורח או מטרד, בסופו של דבר הופך ליצור אומלל, ושאינך רוצה לגרום זאת לאף כלב. רק לצורך הפרוטוקול, אספר לך שיש שפע של תכשירים כנגד פרעושים וקרציות, ואפשר להעביר קיץ שלם כמעט מבלי לפגוש אותם. ג'וקים, יתושים ונמלים זה כבר סיפור אחר, ואיתם צריך להתמודד בלי קשר לכלב... היי חזקה! ליאת
מחפשת פסיכולוג לילד מקסים בן 14 עם פחדים שמפריעים לו לתפקוד תקין. יש המלצה?
שלום לימור, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת
שלום,בני המקסים בן שנתיים וחצי מסרב לאכול מזה שלושה שבועות, לפני חודשיים וחצי נולד לנו תינוק והגדול הגיב לזה בעוצמה של התפרצויות צעקות, פחדים ,,,התייעצנו עם פסיכולוגית ילדים ובהנחייתה הילד חזר לעצמו וכל התופעות הנ"ל חלפו, מזה כשלושה שבועות מסרב לאכול כמעט כל דבר מלבד עוגה לפעמים או קצת קרונפלקס עם חלב (יש לציין שהוא בתהליך גמילה שעובר בצורה יפה מאוד , התהליך התחיל כי הוא ביקש), אני לא יודעת האם העניין התחיל בגלל לידת אחיו או שזו דרכו לעצמאות ושליטה , אני גם לא יודעת איך להגיב ואני משתדלת להראות לו שלא איכפת לי למרות שאני בטוחה שאני משדרת אחרת כי כל היום אני שואלת אותו אם הוא רעב ואם הוא רוצה לאכול ( הוא עונה שהוא לא רוצה ואני אומרת לו שזה בסדר וכשיהיה רעב שיגיד לי ) הבעיה שאני כבר דואגת והוא רזה קילו , כיצד את חושבת שעליי לנהוג כדי שזה יחלוף, אשמח לעזרה ,תודה,
שלום אביבית עם כל הכבוד לפסיכולוגיה (ויש כבוד!), כאשר ילד מפסיק לאכול ויורד במשקל, ההתייחסות חייבת להיות קודם כל פיזולוגית, וחשוב לשלול כל סיבה אפשרית ממקור בריאותי. רק לאחר שתשללו לגמרי את האפשרות הזו, אפשר יהיה לדבר על סיבות נפשיות (דיכאון? מאבק כוח? קנאה בתינוק שיונק ממך?) ולחשוב על פתרונות. התייעצי תחילה עם רופא הילדים שלך. בברכה ליאת
בני בן 4.5, לדעתי יש לו ADHD אבל לא מאובחן. אחת הבעיות שיש לנו איתו, זה שהוא קורה לנו ההורים "מעצבנ/ת" כל פעם שאינו מקבל את מה שהוא רוצה. נכון שזאת לא הבעיה הכי קשה שיש לנו איתו אבל אנחנו לא יודעים איך לנהוג במקרה כזה (הוא אומר את זה מצורה ממש מעצבנת...)
שלום יעל, ילדים קטנים נוטים להשתמש במילים 'מיוחדות' - לטוב ולרע, כאשר הם מגלים שלמילים הללו יש השפעה יוצאת דופן על הוריהם. בגיל הרך, אפשר עדיין להתעלם מקללות או דיבור מחוצף, או להגיב בשלווה, בניגוד לציפייה של הילד ("אז אני מעצבנת. ועדיין, לא תקבל כרגע ארטיק כי כבר אכלת אחד היום"). זכרו שמה שמחזק את המוטיבציה להשתמש בקללות היא התגובה שלאחריהן. כשאין כל התייחסות לנושא, זה ייפסק. כמובן שבגיל מבוגר יותר, או במקרים של חוסר כבוד בוטה ועקבי, יש לנקוט פעולות חינוכיות משמעותיות יותר, כמו התרחקות פיזית, או סנקציות 'טבעיות' של התרחקות מנטלית ומניעת צ'ופרים של רצון טוב, וכיוב'. בברכה ליאת
הי ליאת, יש לי ילד בן שנתיים, הוא מתוק ומקסים! יש לי בעיה מנוגדת לרוב האימהות...הילד שלי לא מפסיק לאכול הוא כל הזמן מבקש עוד ועוד אוכל, בגן ובבית וזה הנושא היחיד שעלול להוציא אותו מכליו,כלומר אם הוא לא יקבל תוספת הוא ממש מקבל התקף זעם. אשמח לקבל ממך כיוון להתמודדות אני מודאגת מכך שזה הפך עבורו לכלי להרגעה והתמודדות ואולי אפילו ניחום עצמי. פרט נוסף הוא שוקל 15 קילו ואגב במשפחה שלנו אין עודף משקל והבעיה היא החל מגיל ינקות
שלום שני, ממליצה לפנות לאחת ממרפאות הפרעות האכילה של הילדות (יש בשניידר ויש באיכילוב), ולקבל שם הנחייה. אם את מרגישה שהמצב לא עד כדי כך חמור, התייעצי עם דיאטנית ילדים כדי לשלוט לפחות באיכות המזון שהוא צורך. כדי לעמוד על תפקידו של האוכל ברמה הרגשית, חשוב להבין ולהכיר את הרקע, לעמוד על אופי התקשורת ביניכם, ועל הדינמיקה המשפחתית. העצה היחידה שכן אוכל לתת דרך כאן היא להימנע ממאבקים סביב האוכל ומניסיונות להוכיח אותו על כך. אציין בזהירות, שאכילה הנראית כאילו אינה מצייתת למנגנוני הרעב והשובע הביולוגיים מחייבת התייחסות ובדיקה גם ברמה הפיזילוגית. שווה לדבר על כך גם עם רופא הילדים או במכון להתפתחות הילד. בברכה ליאת
שלום ליאת, בני בן 4 . ילד ערני נבון ורגיש. איבד את אביו בגיל 4 חודשים. מעולם לא שאל על אבא, ואני מסיבות רבות ואישיות לא קיימתי אתו שום שיחה בנושא. עלי לציין שאין בבית תמונות ואף אחד לא מדבר אתו בנושא. לפעמים נדמה לי שהוא קצת "מתבלבל" בין אבא לסבא. הוא קורא לאבי "סבא" אבל יכול להגיד למשל לילד בגן "אבא שלי עכשיו בבית". איך מטפלים ואם בכלל בנושא ? המון תודה על תשומת לבך
שלום הגר, איני יודעת מהן הסיבות האישיות שבגללן החלטת למנוע מהילד שלך את הידיעה על מיהו אביו ומה אירע לו. יהיו הנסיבות אשר יהיו, כל אדם רוצה לדעת מיהם הוריו, ובנך אינו יוצא מכלל זה. אני חושבת שאין ברירה אלא ליידע את הילד שלך על נסיבות חייו,ודי עשות זאתנכון, רצוי להתייעץ עם איש מקצוע. ככלל, גם ילדים בגיל ארבע כבר מודעים לקיומו של המוות, וכאשר הוא מוצג להם נכון הוא אינו מעורר את החרדה והאימה שהמבוגרים מייחסים לכך. ילדים מקבלים את עובדות החיים (והמוות) כפי שהן, אך המבוגר שלצידם חייב לעמוד הכן מול שאלות קשות שאולי יתעוררו. כאמור, טוב יהיה אם תעזרי בגורם מקצועי. קיים ספר לא רע, שמקדיש לכך פרק שלם - "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו" של רביב וכצנלסון. מומלץ שתעייני בו לפני שאת ניגשת לנושא. בהצלחה ליאת
אנחנו הורים לילדה בת 8 שאוהבת את הדוד שלה. הדוד שלה אוהב אותה מאוד, מבטא את רגשותיו בקלות שהוא רוצה לאמץ אותה, אבל הוא מתקשר אלינו לעבודה וזה הפריע לנו. הוא מתקשר אלינו כדי לבוא אלינו, לקחת אותה, נתנו לו אותה, היא אוהבת אותו, אבל אין לנו שפה משותפ איתו והוא גם אומר לנו את זה במפורש שהוא בא בשביל הבת שלנו ושאין לו מה לדבר איתנו כל כך. הוא תלוי בנו כדי לראות אותה, אז הוא מתקשר אלינו כשהוא רוצה לבוא אלינו להביא לה אוכל מתנות. נעלבנו שהוא קונה אוכל, אז אמרנו לו את זה, והוא נעלב כשאמרנו לו שיש לנו אוכל ושאנחנו לא צריכים שיקנה לנו אוכל (הבת הגדולה שלנו אמרה לו את זה בשמנו והוא נעלב). באמת שאנחנו סומכים עליו לגבי הבת שלנו, אבל נוח לו לפרש את זה שאנחנו לא עונים לו בטלפון כאילו אנחנו רוצים להתחמק ממנו וכאילו אנחנו לא סומכים עליו. הוא מעדיף להיעלב מאיתנו, ולהגיד שאנחנו לא סומכים עליו, זה נוח לו ביחסים הקרים שנוצרו. אנחנו יודעים שהוא רוצה לראות אותה כל שבוע, אבל אנחנו איפשרנו לו לראות אותה פעם בשבועיים בגלל שאנחנו לא יכולים שיתקשר אלינו ויזמין את עצמו אלינו, ואנחנו לא שולחים אותה אליו. אנחנו שולחים רק עם אחותה הגדולה רק בחגים כשיש ילדים במשפחה שלו כדי שתשחק איתם. בקיצור, הוא נעלב מאיתנו, אחר כך הוא התקשר אז איימתי עליו שיפסיק להתקשר אלינו. הוא נעלב, היה סיכסוך מאוד רציני ביני לבינו, הוא הוציא עלי שם רע (פדופיל) כנקמה כאילו מחזיר לי באותה מטבע ואני נשבעתי שלעולם לא חשבתי עליו בכיוון הזה, אבל נוצר מצב סיכסוך ביני לבינו מאוד קשה כי הרגשתי שהוא נדבק אלי כמו לדבק. בקיצור, הבת שלנו לא רואה אותו, וזה כואב לה, בוודאי כואב גם לו אבל לא אכפתי לי ממנו. עכשיו אנחנו לא מביאים לו לראות את הבת שלו כנקמה בו על זה שהוא הוציא עלי שם רע בעבודה כדי שייפטרו אותי, והתערב בירושה והכל בגלל שהוא חשב שאנחנו מרחיקים אותו מהבת שלנו. וזה לא נכון שהרחקנו וזה לא נכון שחשדנו בו ברומן, אלא פשוט זה הציק לנו ההורים שהוא מתקשר לעבודה, כל שבוע לשמוע אותו מתקשר זה עיצבן אותי אז איימתי עליו שאם ייתקשר עוד פעם אגיש תלונה במשטרה על הטרדה, והוא התנקם בי מאז שזה קרה. אז נוצר מצב שהבת שלנו איבדה קשר עם הדוד שהיא הכי אוהבת, ושהוא הכי אוהב אותה, בגלל שאני והוא הגענו לרמת סיכסוך ושנאה גדולה שהוא עשה לי שם רע בעבודה כדי שייפטרו אותי, וחשף אותי למשטרה שאני משתמש בסמים ואז באו כמעט עצרו אותי, ואלה דברים שהוא לא היה אמור לעשות כי זו נקמה גדולה מידי יחסית לצער הקטן שגרמתי לו (בסך הכל לא רציתי קשר איתו והוא נקם בי על זה בגלל שהוא לא רואה את הבת שלי שהוא כל כך דואג לה והוא באמת דואג לה את האמת שאני הכי סומך עליו בעולם). השאלה היא איך מקרה כזה יכול להשפיע על הבת שלי.
שלום נתיב, משהו במערכת היחסים הזו, בין בתך בת השמונה לבין דודה מדיף ריח מוזר, ולכן, גם אם הכל כשר, מוטב להקפיד שהמפגשים איתו ייעשו רק במסגרת שגרת האירועים המשפחתיים ולא לבד. איני רואה נזק פוטנציאלי מניתוק היחסים ה'דביקים' ומאמינה שיחסים מאוזנים ונורמליים יועילו בסופו של דבר לתחזוקת הקשר. בברכה ליאת
לא בטוחה אם זה שייך לפורום הזה. בכל מקרה אולי תעני לי בבקשה. גמרתי השנה כיתה י"א. יש לי פסיכולוגית נחמדה. אני אוהבת ללכת אליה. ביום חמישי ברח לה נאד חזק בזמן הפגישה. נקרעתי מצחוק אפילו שהרגשתי שזה לא יפה מצידי. היא לא אמרה כלום וחזרה לנושא שדיברנו עליו. אני חושבת אולי להתנצל בפגישה הבאה על זה שצחקתי. זה נראה לך חשוב או שזה התעסקות בשטויות?. ויש עוד דבר שקצת פחות נוח לשאול אותך עליו אבל בכל זאת אני אשאל. הפריע לי שהיא לא ביקשה סליחה. לכל אחד יכול לברוח נאד אבל כשזה קורה נהוג לבקש על זה סליחה נכון?. אז לה ברח אחד חזק והיא לא התנצלה על זה אפילו במילה. זה בסדר לדעתך? היה ראוי שהיא תבקש סליחה?. אני מרגישה קצת מבוכה לדבר איתך על זה אבל זה מפריע לי. תודה שהקשבת. אולי תוכלי לענות לי בבקשה?.
מותק, אני ממליצה לך בחום להפסיק להתעסק באוויר, ולהתמקד בסיבות החשובות שהביאו אותך לטיפול מלכתחילה. בהצלחה ליאת