פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום. יש לי ילדה בת שנתיים וחצי. לפני כחודשיים התחלנו תהליך הגמילה שבסך הכל הולך יפה. בהתחלה הייתה לנו בעיה שהיא פחדה לעשות בגן ובבית הייתה מאה אחוז בסדר. הבעיה ההיא נפתרה. אבל עכשיו המצב הוא הפוך. בגן היא עושה יפה מאוד . כמעט ולא מפספסת והולכת ברצון אבל איך שהיא באה הביתה , פשוט מתיישבת ועושה על הריצפה כאילו לא שמעה על האסלה אף פעם. היא לא מרגישה לא נעים או לא נוח ( אפילו לא מזיז לה שתחתונים רטובים ), פשוט עושה על הריצפה. במקרים בודדים הולכת לשרותים. וככה זה בערך 3 שבועות כבר. הניחוש שלי הוא שהיא מאוד משתדלת בגן ללכת לשירותים ועושה יפה כל היום, כך שכשהיא באה הביתה היא " משחררת" את עצמה מהמאמץ לזכור ללכת לשירותים ולכן עושה על הריצפה כי כנראה עוד לא מסוגלת למשך כל היום להיות מרוכזת ולעשות כל היום כמו שצריך. השאלה היא מה בדיוק אני אמורה לעשות עם זה?אודה על התשובה

שלום אריאלה, אתם נמצאים עדיין בעיצומו של תהליך הגמילה, ולכן אין הרבה מה לעשות מלבד להמשיך לאזור סבלנות ורוח טובה. נסו להציע לה לגשת לשירותים לעיתים יותר מזומנות, ולהריע בתשואות בכל פעם שהיא מצליחה "כמו גדולה". מול הפספוסים אל תגיבו בכעס או בפרצוף חמוץ. החליפו ללא אומר את הבגדים הרטובים, או (אם אתם מוכרחים) עודדו במשפט קצר, כמו - "לא נורא. בפעם הבאה אולי תצליחי יותר. אני סומכת עלייך". זכרו שתהליך הגמילה הוא אכן תהליך, וייתכנו בו גם נסיגות מדי פעם. העובדה שאף אחד לא נשאר עם הטיטולים בסוף די מנחמת, נכון? שבת שלום ליאת

שלום ביתי בת 6 ילדה שמוגדרת עם קוצים בתחת שנה הבאה עולה לכיתה א גם בגן לא ממש יושבת במפגש תלוי במצב הרוח שלה מקסימה ומאוד חכמה אבל לפעמים נכנס בה היצר הרע, כדברי הגננת אני לא חושבת שיש לה הפרעת קשר אבל חוששת שאולי היא היפראקטיבית מה מומלץ לעשות בשלב זה? האם חוץ מריטלין יש בכלל טיפול לנושא הזה? תודה

שלום אורית, לפני שחושבים איך נכון לטפל, חשוב להבין במה מטפלים ומה בדיוק הבעיה. הפרעת קשב יכולה להיות עם או בלי היפראקטיביות, ומנגד, יש ילדים היפראקטיביים שהתזזיות שלהם לא פוגעת ביכולתם לתפקד היטב בהקשרים האקדמיים. לגבי האבחון, יש גישה האומרת שעדיף לאבחן מה שיותר מוקדם, כדי שהילד לא יצבור גרעונות ויישאר "כתף אל כתף" עם שאר בני כיתתו. גישה אחרת (יש לא מעט מאבחנות דידקטיות הגורסות כך) אומרת שאבחון טוב ומיפוי מדויק של הקשיים אפשרי רק מכיתה ב' או ג'. תוכלי לנסות למצוא את שביל הביניים, למשל לתת לה להתחיל את כיתה א', ולהתרשם ממידת יכולתה לשרוד יום לימודים בשלום. אם המורה תמליץ על אבחון, אני מציעה לא לדחות זאת. לגבי הריטלין - בסופו של דבר, למיטב ניסיוני, הריטלין הוא המענה הטוב ביותר למקרים של הפרעת קשב והיפראקטיביות. קיימים כיום כל מיני מוצרים וטיפולים חלופיים, כולל הימנעות ממזונות מסוימים, תוספי מזון 'טבעיים', ועוד. הללו שואבים את עיקר הצלחתם מהחשש של הורים רבים לתת לילד ריטלין. במקרים הקלים יש להם לעיתים השפעה מיטיבה. תוכלי לנסות. כמובן שלצד כל הטיפולים, חשוב מאד ליצור עבור הילדים האלה סביבה מובנית, עם כללים וגבולות ברורים מאד, ועם נוכחות הורית סמכותית ויעילה. בהצלחה ליאת

ביתי בת שנתיים ועשרה חודשים. ילדה מבריקה, שנונה, רהוטה ומפותחת. לפני כשבעה שבועות נולד לה אח קטן וגם תקופת ההריון שקדמה היתה מלווה בחששות ומתחים אצלנו ההורים ובבית. בשבועות האחרונים היא החלה באופן די פתאומי לגמגם. חשוב לי לציין שהיא דיברה שוטף מגיל שנתיים ללא שום בעיה ובצורה מאוד מובנת. קצת לפני הגמגום הופיע טיק בעיניים של מעין מצמוץ חזק, כאילו נכנס לה משהו לעיניים. בפעמים הראשונות שאלתי מה קרה בעיניים והיא ענתה שמשהו מפריע לה בעין אבל בהמשך הבנתי שזה עניין התנהגותי והפסקתי להתייחס. לאחרונה צצו פחדים מחושך, מלהיות לבד בחדרים בבית או בחדר השינה שלה בלילה ויש עוד עניין שנמשך הרבה לפני הלידה עוד מתחילת ההריון שלי, היא גמולה כבר חודשים מחיתול לפיפי אך ממשיכה להתעקש לעשות קקי רק בחיתול. האם יש לפנות לפסיכולוג לטיפול? האם סביר שזה הכל אכן קשור להולדת האח? האם יש מקום לדאגה?

שלום דפנה, גם אם סביר להניח שמדובר בטיקים, הייתי מציעה לבדוק, ליתר ביטחון, את העינים כדי לשלול מעל לכל ספק בעייה בריאותית. בהנחה שאכן מדובר בטיקים, הגיוני להניח שמדובר בתגובה ללידת האח (מזל טוב!). גם הגמגום לא מדאיג בגיל זה. ברוב הגדול של המקרים הוא חולף מאליו, גם אם מקורו במתח נפשי. לטעמי, חשוב להיות קשובים וחומלים כלפיה, להישאר קרובים ומנחמים כשהיא מפוחדת, ולזכור שלמרות שהפכה פתאום לילדה ה'גדולה' שלכם, היא עדיין פעוטה קטנטנה, שזקוקה לנוכחות וההרגעה שלכם. הדבר היחיד שלטעמי דורש פעולה נחרצת, זה הפסקת נוהל הקקי בטיטול. זהו נוהג פסול, שיכול ליצור בעיות נוספות בעתיד. הודיעו לה שמעתה אינכם זקוקים עוד לטיטולים, ועודדו אותה לעשות את הקקי בסיר או באסלת השירותים, גם אם זה יעלה במחיר של עצירות זמנית. כל אחת מהבעיות שציינת אינה מצריכה - כשלעצמה - התערבות טיפולית. עם זאת, יתכן שהדרכת הורים קצרה תעשה קצת סדר, ותתן לכם כלים להתמודדות יעילה יותר עם כל הבעיות שהזכרת. בהצלח ליאת

שלום רב, ראשית תודה על האפשרות להתייעץ - יישר כח!!! חברתי חיה בארה"ב וכעת נמצאת בביקור בארץ. לשני בניה יש ADHD, מדובר ביללדים בגיל 13, 11 . הילד הקטן, בן 11 , מתנהג באפן שאינו מסוגל לנהל שיחה עם אנשים, ברוב המקרים עולה בשלילה לכל שאלה בטון נרגן, סף התסכול שלו נמוך מאוד והוא עצבני באופן קבוע. הילד אינו אהוד על הילדים בכיתה, אינו יוצר קשרים חברתים, גם בפגישות עם ילדים אחרים אינו משתף פעולה עם ילדים חרים, הילד משחק בעיקר במשחקי מחשב ומולטימדיה. מאחר ומדובר במשפחה אשר אינה מתגוררת בישראל וחברתי אינה יודעת לאיזה סוג מטפל עליה לפנות בארה"ב, אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג שיוכל לבצע אבחון ולהמליץ על המשך טיפול. תודה מקרב לב.

שלום ענת, בעיקרון, פסיכולוג ילדים קליני הוא הכתובת לטפול בילד עם ADHD למעט הנושא התרופתי הנמצא באחריותו של פסיכיאטר ילדים או נוירולוג. אני מבינה מדברייך שהילדים כבר מאובחנים, ולכן לא ברור מדוע עולה הצורך באבחון נוסף. אבחון הוא תהליך יקר מאד בזמן, כסף ומשאבים רגשיים, וחבל לחזור עליו שלא לצורך. אם היא שוקלת מתן טיפול תרופתי, הייתי ממליצה על פנייה מראש לפסיכיאטר ילדים, כאן בארץ, שיוכל להתחיל את התהליך כאן, ולתת מכתב המלצה להמשך טיפול גם בחו"ל. מעבר לכך, ולמרות הנרצון לעזור, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. בהצלחה ליאת

היי ליאת גילנו שבננו בן ה 8 צופה בתכנים אסורים(סקס - חיפש את בחורה ששרה ורואים לה את הציצי בגוגל) הוא לא מוכן לדבר על הדבר או לחשוף את הדבר איך עלינו לנהוג? לנסות לדובב אותו? ליזום שיחה על הנושא? להחרים לו את האיפוד (ממנו הוא צופה בתכנים) תודה מראש שחר

שלום שחר, ראשית, קיימות כיום אפשרויות טובות למדי של חסימת אתרי פורנו, ושווה למנוע מראש את המצבים הללו. כרגע, נדמה לי שמדובר בסקרנות טבעית ולא מזיקה, ואפשר - במקום להזדעזע ולעורר בו אשמה ובושה מיותרות - להיעזר בהומור ורוח טובה, לשבת יחד איתו ולצפות בהופעה המגוחכת של מדונה, ו"להוציא את העוקץ" מעצם העובדה שזה יוצא מהמחתרת. בשלב מאוחר יותר, עדיין לא בגיל 8, אפשר לשוחח על סכנות הפורנו- http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-16859#message-16859 בשמחות ליאת

שלום בני בן חודש ו20 יום ואני משלבת לו כמה סוגים של מוצצים ובקבוקים במהלך היום. הוא לא מתנגד לבקבוקים כל עוד יש בהם אוכל ולגבי המוצץ הוא רק השבוע התחיל לקחת אחרי נסיונות רבים ורכישת 4 סוגי מוצצים שונים. ואין לו בעיה עם אף אחד מהם. חשוב גם לציין שאני מניקה חצי ומשלימה עם בקבוק של חלב שאוב. האם זה יכול להזיק בטווח הארוך או הקצר?

שלום מלאני, אני ממליצה לך להפנות את שאלותייך לאחות טיפת חלב, שתוכל להנחות אותך בכל הנושאים הקשורים להאכלה ויניקה. מעודדת אותך להקשיב - לא פחות - לאינטואיציות האימהיות שלך, ולפעול לאורן. בברכה ליאת

שלום רב, מחפשת פסיכולוג ילדים בחדרה - רצוי גבר

שלום ורד, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן השש מאז ומתמיד היה ילד שאוהב מגע (חיבוקים התכרבלות) לאחרונה הוא מחבק ילדים בגן ונישק ילד אחד בקרסוליים. הסברתי לו פעמים רבות להימנע מהתנהגות זו והוא לא מפסיק. מה עושים? ממה זה נובע? לא עברנו כמשפחה שום שינויי או משבר ואני לא מבינה מדוע הוא נוהג כך? איך מפסיקים התנהגות זו?

רק להדגיש שהוא לא התכופף לכיוון הקרסול כדי לנשק אלא הילד המנושק עמד על סולם והקרסוליים שלו היו בגובה הראש של בני.

שלום יערה, יש ילדים שבשל קשיים בוויסות התחושתי, זקוקים למגע תכוף יותר מחבריהם, ומבקשים לעצמם גרייה תחושתית בעוצמות משתנות. לא ברור אם זה המקרה, אבל שווה לבדוק עם מרפאה בעיסוק את הכיוון הזה. בכל מקרה, אם החיבוקים נעשים בניגוד לרצונם של הילדים ונחווים על ידם כסוג של מטרד או מוזרות, חשוב להיות מעט יותר אסרטיביים, ולהסביר לילד לא רק "שזה לא יפה או לא נהוג", אלא גם שמדובר בחדירה ללא הזמנה למרחב האישי של הזולת, אותו חובה עלינו לכבד. בקשי גם מהגננת (בזמן שנותר) להדגיש את נושא המרחב האישי ופרטיותו של הגוף, ואת הצורך שלנו לשמור על גופנו מפני מגע של אנשים אחרים. תוכלי לתרגל איתו בבית מצבים בהם יש או אין מקום למגע פיזי, וללמדו לקרוא נכונה את הרמזים המילוליים והלא מילוליים הנהוגים בתרבות שלנו. שוחחי איתו על דרכים להביע אהבה, חברות או הערכה, על ההבדל בין אהבה לאמא, אהבה לחבר מהגן, אהבה לחיית מחמד, וכו'. הסבירי כיצד מפגינים אהבה כלפי כל אחד מהאובייקטים הללו, ואילו מחוות גופניות מתאימות לכל אחד מהמצבים. אני מניחה שלאחר מאמץ מרוכז ומחושב שכזה, תראי שינוי התנהגותי בהתאם. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, ראשית אני מצטרפת לדברים החמים שנאמרו עליך. אני באופן אישי מפרסמת אותך בין חברותיי וקרובי משפחתי כי אני באמת מרגישה שלעצות שאת נותנת הן חכמות ומהוות ערך מוסף אמיתי כמו כן ההתיחסות שלך היא מאוד רגישה ומלאה התעניינות כנה. יישר כוח!! דבר נוסך אני רוצה להתייעץ איתך איך לבשר לבנותיי על הפרידה שלי ושל אביהם במינימום דרמות ופגיעה.. האם מכנסים אותן יחד?לבד? האם יש צורך להסביר גם לילדה בת ה-2.5? מה בכלל אומרים? איך מתנהליםאחרי שמודיעים? למה חשוב לשים לב בתגובות הילדים... אודה לתשובתך.

שלום ליאת, תודה על המילים החמות ועל הפרגון :-) צר לי לשמוע שאתם עומדים לפני פרידה. זה תמיד עצוב כשמפרקים משפחה. לפני שאת מבשרת את הבשורה לילדות, עלייך לזכור שבניגוד לכם, בני הזוג, שמתבשלים בנושא זמן רב עוד לפני ההחלטה, הילדות שלכם יישמעו על כך לראשונה, ואין זה ריאלי לצפות שהבשורה הזו לא תיצור זעזוע. עבור ילדים קטנים, גירושי ההורים הם תמיד דרמה, הם תמיד דבר קשה מאד, משברי ובעל פוטנציאל נזק. גם אם בסופו של דבר הם ילמדו לחיות עם הגירושין, בשלבים הראשונים החוויה היא של חורבן הבית. אני ממליצה לעשות זאת כשהילדות יחד, גם אם רמות ההבנה שלהן שונות. לא ציינת בנות כמה הבנות שלך, וחשוב להתאים את הנוסח לגיל וליכולת ההבנה. בכל מקרה, חשוב להישאר ענייניים מאד, להסביר איך ייראו החיים מעתה, ולהדגיש שאתם נשארים בכל מקרה הורים אוהבים עבורן. תגובותיהם של ילדים לבשורה הראשונית יכולה להשתנות מאד מילד לילד. התגובות יכולות לנוע משתיקה מוחלטת הנראית כאדישות, ועד לזעקות, בכי, זעם, תחנונים ותפילות. להורים זה אף פעם לא קל, ורצוי להתכונן לכל אפשרות. אפשרי להן לשאול שאלות, והשתדלי להשיב להן ביושר, באומץ ובכנות. מותר להגיד גם "אני עוד לא יודעת". יש שפע של מאמרים ומידע ברשת בנושא זה, וכדאי להיעזר בו ולעיין עוד לפני המפגש שלכם עם הבנות. לסיום, חשוב להעמיד בהיכון את כל גורמי התמיכה האפשריים, כמו סבים, דודות, מורה/גננת, בייביסיטר וכד', שיוכלו לעזור לכם לעזור לילדות במידת הצורך. בברכה ליאת

אני יודע שאינך נוהגת לפרסם מטפלים בפורום. אבל קרה דבר שריגש אותי מאוד. אז אלך בין הטיפות. לפני כמה שבועות, ראיתי שפסיכולוגית כלשהי נבחרה למצטיינת בתחומה, על ידי עיתון גדול. מהיכרותי הוירטואלית איתה, אני יודע שאותה פסיכולוגית היא אישה חכמה, רגישה, עדינה ונוגעת ללב. למרות שאיני קהל היעד הטבעי שלה, היא הייתה נהדרת אלי. אז אני רוצה לאחל לאותה פסיכולוגית מזל טוב על בחירתה ויישר כוח, ולשלוח לה אלף נשיקות... הקוסם האמיתי מארץ עוץ, ששולח את הערכתו לזו הראוייה לה מכולן. אותה

קוסם, אתה מקסים! וגם אני חותמת על כל מילה שכתבת...

אפשר להביע את ההערכה אליך ולהרגיש עם זה בנוח. מרגשת, מדוייקת, חכמה. תודה לך קוסם !

קוסם - אתה יחיד ומיוחד וליאת - מצטרפת לכל התשבוחות. הכל נכון.

שלום רב, בזמן האחרון קורה שבתי בת השנתיים, שהיא לרוב ילדה מאוד נוחה ונעימה, נכנסת להתקפי זעם בהם היא בוכה ללא הפסקה, מתיישבת על הרצפה ובועטת (כמובן שיש מקרים אחרים בהם היא כועסת ומוחה, אך לא בעוצמה כזו- בדרך כלל אנחנו מצליחים להרגיע אותה). בעלי ואני מנסים לנחם אותה, להרים אותה או להגיע אליה בכל דרך וכלום! היא מתנגדת, מסרבת שנרים אותה וממשיכה בשלה. פשוט כלום לא עוזר, גם לא המוצץ שתמיד מצליח לעזור לה להירגע. כעבור כמה דקות כאלו, היא נרגעת לבד. היום- בדרך חזרה מהגן (13:00) כעסה וצרחה באוטו וכשהגיע הזמן לרדת מהרכב, בעלי הציע לה לרדת בעצמה והיא לא הסכימה. אחרי כמה דקות כאלה הוציא אותה הוא וברגע זה היא נכנסה להתקף זעם שכזה בגלל שלא ירדה לבד. היא התעוררה מאוד מוקדם הבוקר. יכול להיות שזה קשור? בגן הכל היה בסדר. מה עושים במצב כזה? וממה זה נובע? תודה על עזרתך !

שלום שרי, מלקטת עבורך מספר תשובות בנושא "גיל שנתיים הנורא" שכבר נתתי כאן בעבר. אם לאחר הקריאה יהיו לך שאלות נוספות, את מוזמנת. הנה- http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-58552#message-58552 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-42237#message-42237 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-57196#message-57196 בהצלחה ליאת

תודה על התשובה, בהחלט עזר. עניין קטן שנשאר לא ברור- האם לחבק אותה למרות התנגדותה ? תודה

שלום רב, בני בן שנה וחודש ולוקח מוצץ מגיל 0. לאחרונה ניכר כי הוא ממש "מכור" למוצץ: רוב היום הוא עם המוצץ, גם בשעת משחק ולעיתים כשהוא ללא המוצץ הוא מתחיל להתעצבן ושום דבר לא מרגיע אותו מלבד המוצץ. לאחרונה בעלי החליט שהוא מעוניין להפחית את השימוש של הילד במוצץ ופשוט לא נותן לו מוצץ בכל פעם שמתעצבן אלא מנסה להרגיעו בדרכים אחרות. יכולה לעבור גם חצי שעה עד שהילד נרגע ובזמן הזה הוא ממש ב"קריז" אמיתי. בהזדמנויות אחרות בעלי נשבר ונותן לו מוצץ בסוף. גם בגן הגננת החליטה (שלא בהתייעצות איתנו לפני) שצריך להפחית לו את השימוש במוצץ וזה מגיע למצבים שהילד בוכה (אני מגיעה לאחר מכן ורואה דמעות) ולא מקבל מוצץ. יש לציין שלי, זה ממש לא מפריע שהילד תלוי במוצץ כל כך כי אני מאמינה שכשהוא יגדל התלות תפחת (אולי הנחה שגויה) ולכן כאשר הוא איתי בלבד אני לא מונעת ממנו מוצץ כלל. שאלותי הן: האם זו הדרך הנכונה להפחית את השימוש? כלומר, פשוט לא לתת מוצץ גם אם הילד בוכה וצורח? האם אין דרך מתוחכמת יותר? האם "להישבר" ולתת לו מוצץ לאחר דקות ארוכות של צרחות לא עושה נזק חמור יותר ומשיג בדיוק את התוצאה ההפוכה? תודה, זהר

שלום זוהר, האינטואיציות האימהיות שלך טובות, ואת צודקת בנכונות שלך לאפשר לבנך להשתמש במוצץ ככל שירצה. בעיני, עד גיל שלוש-ארבע אין זה נכון לכפות על הילד להיפרד מהחפץ המנחם והמרגיע, גם אם התלות בו נראית לנו מוגזמת. ההחלטה של בעלך, גם אם כוונותיה טובות, אינה אחוזה ברציונל חינוכי-פסיכולוגי, והאופן שבו הוא מתעקש ונותן לילד לצרוח זמן רב עלול ליצור נזק רב מן התועלת. באופן דומה, גם הניסיון של הגננת לקחת מהתינוק שלך את המוצץ מעוררת ספק לגבי ההבנה שלה את הצרכים של לקוחותיה הקטנים. הניחו לילד שלכם לעשות שימוש במוצץ, ודאגו במקביל שיהיה עסוק, מאושר ופעיל. הפרידה מהמוצץ תבוא מעצמה כשיסתיים תפקידו, גם אם זה ייקח עוד שנה שנתיים. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת השנתיים וחצי עד לאחרונה הייתה נרדמת אחרי ריטואל קבוע בסביביות השעה שמונה/שמונה וחצי בערב. לאחרונה (כשבועיים) נרדמת רק בשעה 10 בערב, אחרי שכבר משכיבים אותה אחרי המקלחת ומקריאים לה את הספר שלה, פתאום היא קמה ומתחילה לשחק. ובעשר כמו שעון הסוללה נגמרת...ולמחרת בבוקר קשה לה לקום היא עושה בלגנים וכתוצאה מכך אמא מאחרת לעבודה... האם זה סימן שצריך כבר לוותר על שנת הצהוריים??

שלום אלה, ההחלטה מתי לוותר על שנת הצהריים תלויה בילד עצמו, ואינה 'שרירותית'. תוכלי לבדוק ולראות איך נראים אחה"צ והערב ללא שנת הצהריים, ולקבל את ההחלטה בהתאם. יש ילדים שנגמלים משנת הצהריים כבר בשנה השניה לחייהם, ויש ילדים הזקוקים לה גם עד גן חובה או יותר. כך או כך, לאחר ההשכבה לישון רצוי שלא לאפשר לילדים לקום ולחזור לשחק, גם אם הם מעוניינים בכך. מוטב לאחר בחצי שעה את שעת ההשכבה, אך לא לאפשר את ה'יו-יו' המפורסם, שמקלקל את הרגלי השינה הטובים. הטקס של מקלחת-סיפור-נשיקת לילה טוב מאותת לילד שנגמרו שעות הפעילות, ושמצופה ממנו להירגע לקראת השינה, להירדם ולישון במיטתו עד הבוקר. ההקפדה על כך היא חלק מהגבולות והכללים שעל הילד ללמוד לכבד, ממש כמו ההקפדה על שיתוף פעולה סביר בבוקר. בהצלחה ליאת

הי ליאת בזמנו פניתי אלייך לגבי בתי הגדולה שהיה לנו מאוד קשה עם גמילת לילה ונאלצנו להחליף מצעים בסבלנות כל לילה. פנינו לעזרת מומחה, לאר שדיברנו עם הילדה והיא אמרה שזה גם מפריע לה..עבדנו עם זמזם ו"טפו טפו", התהליך הצליח והיא אפילו קיבלה מהמטפל "תעודת יובש" ועשינו לה מסיבה קטנה בבית. איזה כיף זה.. לעניין הקטנה- היא בת שנתיים ותשעה חודשים. גמילה מפיפי לפני חצי שנה, לאורך היום עושה פיפי עצמאית בשירותים גם בבית וגם בגן. ברור לנו שבשל גילה היא עוד לא בשלה לגמילת לילה ולכן בלילה ישנה עם טיטול.הבעיה היא שהיא "התרגלה", בהסכמה שקטה שלנו, שלאחר ההשכבה, היא יושבת בפינת המיטה, בתנוחת ישיבה בישרותים, עושה קקי וקוראת לנו להחליף.אציין כי הבנתי שבגן היא הולכת לשירותים ועושה שם קקי בשירותים. (בגן גם לא שמים לה טיטול בצהריים כשישנה). לפני כמה ימים קראתי כתבה שאומרת שמה שאנו עושים זה די גרוע מאחר ואנו מעודדים ל"חרדת אסלה". לי נראה שאין לה חרדת אסלה כי עובדה שהיא עושה בגן, ולכן עולות לי מחשבות ש- אולי זה התנהגותי והיא למדה שבבית אפשר ובגן לא? האם בכלל נכון להכנס לסיכוי למאבק איתה סביב זה? אני מאוד מקפידה שלא, לא רוצה לעורר אצלה עניני שליטה מיותרים בעתיד. מה שעשינו זה דיברנו איתה ואמרנו לה שמעכשיו לא ניתן יהיה לעשות קקי במיטה והיא יכולה כבר בשירותים.החכמה הקטנה קמה פעמיים באמצע הלילה, לאחר שעשתה ואמרה "סיימתי". לקחתי אותה לאסלה עם הטיטול, הורדתי שם את הקקי בישורתים ואמרתי לה ששם הוא צריך להיות, בתקווה שלאט לאט זה יופנם. מה את אומרת? האם אנו נוהגים נכון?

שלום גלית, עשיית קקי בטיטול נושאת איתה פוטנציאל מזיק, ויכולה להניח יסודות להפרעות עקשניות יותר. בניגוד לפיפי שיכול 'לברוח', את הקקי מוציאים מהגוף באופן אקטיבי, נשלט ורצוני, ולכן הסידור המוזר אליו התרגלתם מיותר, ואין לו כל הצדקה פסיכולוגית. העובדה שבגן היא עושה קקי בשירותים מעידה על יכולת ובשלות, ולכן חשוב לעודד אותה לכך גם בבית. יכול להיות שכדי להכחיד את ההרגל תוכלו לנסות להוריד את הטיטול לגמרי (גם ללילה), ולספוג - תרתי משמע - את ההרטבות שאולי יהיו בדרך לגמילה המלאה. תיאורטית, בגיל שלוש קיימת כבר בשלות גם לגמילת לילה, ואפשר לנצל את הקיץ הקרוב לניסיון כזה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, יש לי ילדה בת שנתיים וחצי שעדיין לא ישנה לילה שלם. היא אוכלת ארוחת ערב מלאה שכוללת גבינה ,לחם,לעיתים חביתה ועוד ולאחר מכן היא אוכלת עוד מנה של 240 סימילאק. במשך הלילה היא מתעוררת לפחות שלוש פעמים כאשר פעם אחת לפחות היא דורשת שוב לאכול סימלאק ושאר הפעמים הם או שהיא מבקשת מוצץ או שהיא פשוט בוכה עם עיניים עצומות. מספר פעמים ניסיתי לתת לילדה מיים במקום האוכל אך היא מתעקשת תוך כדי בכי וצרחות לקבל את הסימילאק. אני יודעת שהיא לא מבקשת לאכול כי היא רעבה אלא כי זה צורך שהיא סיגלה לעצמה להרדם . מה עושים? לתשובתך אודה.

שלום ליאת, אני שותפה להנחה שלך, לפיה לא מדובר ביקיצות הנובעות מרעב, ולכן רצוי למצוא דרך להרגיעה שלא דרך הארוחה הלילית הזו. עם זאת, אוכל לומר לך מניסיוני כאמא, לא כפסיכולוגית ובטח לא כתזונאית, שארוחה דשנה ומלאה בערב יכולה לסייע ללילה שקט יותר. נסי להחליף את הסימילאק האחרון בדייסת קורנפלור, למשל, ולראות אם יהיה שינוי. מעבר לנושא האוכל, נסי להגיע אליה במהירות כשהיא מתעוררת, ולנסות להרגיעה באמצעות נוכחותך השקטה, המוצץ, או כוס מים. לפעמים השינוי של הכוס (לעומת הבקבוק) משחרר מההתניה ומאפשר לוותר על הסימילאק. בהצלחה ליאת

שלום , לבני בן 18 אובחן לפני כשנה דיכאון. חשוב לציין שהוא לא סבל מבעיות פיסיאלוגיות בתנועה אז , אלא בעיקר בניתוק מהסביבה. נתנו לו כמויות גדולות של לוסטראל ווללפוראל. אמנם ירד לו הדכאון , אבל כבר אז עם התרופות החלו בעיות שונות של הליכה מוזרה וכווץ שרירי הפנים. את התרופות הוא לקח למשך כחצי שנה והפסיק. היום אולי יש לו תופעות מסויימות שי דכאון, אבל הוא מתפקד בסדר, הולך לבית הספר. הבעיה הגדולה - זה התנועתיות שלו בגוף. כך זה מתבטא : בהתחלה הוא התחיל ללכת בצורה מוזרה ובמקביל החל לעשות גם תנועות מוזרות בפנים - ראו אצלו ממש מתח בפנים וכל מיני שרירים מכווצים (לא רק בהזמן הליכה, אלא גם כשהוא יושב). כשהערנו לו על הנושא הזה הוא התחיל להשתדל ולשחרר את שרירי הפנים, אך בהליכה זה לא ממש עזר לו. עכשיו לזה נוספו לאחרונה כווצים באזור הכתפיים בזמן ההליכה - כתף אחת פתאום יותר למעלה, רואים מתיחה גדולה בשריר הצוואר הגדול מאחור שמגיע עד הכתפיים + שרירי הצוואר לחוצים מאוד. כשאומרים לו לשחרר - הוא עונה שזה לא תלוי בו והוא מנסה ולא מצליח. כאמור לפני שנה התופעות האלה לא היו. גם הוא וגם המשפחה מאוד מתוסכלים מזה, כי זה גם ישר בולט כשהוא יוצא החוצה. ייתכן שזה קשור לתרופות שהוא קיבל ? מה הסיבה האפשרית? האם זה יכול להיות OCD ? (מאז שדיברנו איתו על זה זה נהיה יותר גרוע התפשט לתנועות כתפיים) למי לפנות? האם לוסטראל במקרה של OCD יכול להיות מתאים? תודה

שלום דני, הכתובת בכל הנושא של הטיפול התרופתי, השפעותיו ופרופיל תופעות הלוואי שלו - הוא הרופא הפסיכיאטר. חזרו לרופא שלכם ופעלו בהתאם להמלצותיו. בהצלחה ליאת

יש לי ילדה בכיתה ז, אוטטו יוצאת לחופש, אין לי מושג מה היא תוכל לעשות כדי למלא את החופש בתוכן, אינני רוצה שתרבוץ רוב שעות היום מול המחשב או באייפון, אך מצד שני אין לי גם מה להציע לה? היא טיפוס חברותי אז מידי פעם גם תוכל ללכת לחברות אך מה עוד ניתן לעשות? בנוסף לאחרונה ניראה כי היא מסגלת התנהגות כמו חברותיה: מדברת עם הידיים בזלזול, חוסר כבוד מעט אליי ולבעלי, ניסיון להתמרד ולגלות עצמאות. אני שמה לב לכך שבכיתתה התלמידים הם ממצב סוציואקונומי נמוך, והתנהגותם פורצת גבולות ומתמרדת. הבת שלי לא הייתה כך, יש לי תחושה שהיא לא רוצה למצוא את עצמה בלי חברים ולכן היא נטמעת בהם, ומסגלת התנהגויות כמו שלהם. הדבר איננו מוצא חן בעיני ובעיני בעלי. מה לעשות כדי לשמור עליה, היא הולכת ומתרחקת יותר מאיתנו?ושוב השאלה היותר משמעותית מה להציע לה במקום מחשב, אייפון ולישון לישון לישון?

שלום אמא של מורן, ראשית, ברצוני להזכיר שגם בשכבות החלשות בחברה שלנו, להורים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, יש יכולת לגדל ילדים ולחנכם היטב לקראת חיים הגונים וטובים. מנגד, התנהגות פורצת גבולות ומתמרדת קיימת בכל שכבות האוכלוסיה, ומאפיינת בדר"כ מתבגרים בעיקר. כפי שכבר ציינתי כאן לא פעם, אני מאמינה שקשה מאד לקלקל בית טוב וחינוך טוב, ולכן מציעה לך למקד את המאמצים שלך בכינון גבולות וכללי התנהגות בבית, במקום בהרחקתה מקבוצת החברים שלה. החופש הגדול הוא אכן מרחב זמן גדול שחשוב למלא בתוכן כדי לא להתדרדר למעשי שטות או פריקת עול. באופן אישי, איני רואה כל רע בבילוי על המחשב, האייפון או הטלוויזיה, ואיני רואה בהם אוייבים. גם שינה מרובה אינה אסון, במיוחד אצל מתבגרים ההופכים לילה ליום ויום ללילה. לתפיסתי, המריבות בבית סביב המחשב והאייפון מזיקות הרבה יותר מהמכשירים עצמם, ואפשר לוותר עליהן. עודדי את בתך להמשיך להתראות עם חבריה, אך גם להרחיב את תחומי העניין שלה (ספרים, סרטים, עבודות יצירה, אופנה, אמנות, וכד'). הרשי לה גם להתבטל מול המסכים, שכן יש בכך סוג של מנוחה ורגיעה לגוף ולנפש. נסי להיכנס לאתרי הורות, ולבדוק רעיונות בילוי לקיץ שהם מציעים. מאחלת לך חופשה נעימה ובטוחה ליאת

תלמידת כיתה ז התלוננה על תלמידה אחרת שנשכה אותה בלחי. הלחי נראתה נפוחה ואדומה וסימני שיניים נראו עליה. בשיחה עם התלמידה שנשכה שהיא בת כיתתי, עולה כי לא התכוונה כלל לפגוע לרעה בתלמידה שננשכה, וכי עשתה זאת בתום לב. היא ציינה כי היחסים ביניהם תקינים והם בקשר טוב, ואין לכך סיבה מהותית. לאחר מכן אמרה כי נהוג אצלם בחברה לעשות זאת. למעשה בשכבה בפרט ובכלל היא היחידה שעושה זאת. ביום אחר ראתה את אותה תלמידה נושכת, מורה שעברה בהפסקה כשהיא מחבקת בחוזקה תלמיד אחר ומצמידה את שיניה ללחיו. כשהבחינה במורה שצופה בה חדלה מייד לחבק את התלמיד וחשה במבוכה. גם התלמיד הננשך חש מבוכה. התלמידה התבקשה ע"י המורה להגיע אליה לשיחה בתום השיעור אך לבסוף לא הגיעה לשיחה והתחמקה ממנה. היום הבחינה מורה אחרת בלחיו של תלמיד שעליו סימני נשיכה-האיזור היה אדום נפוח עם סימני שיניים. בשיחה עם התלמיד הנפגע סיפר ואף כתב במפורש כי התלמידה נשכה אותו בלחיו בחוזקה. בפעם הראשונה כשנשכה התלמידה היא הושעתה והביעה חרטה עמוקה ובשיחה האישית ציינה כי יש לה בעייה לשלוט בעצמה לפעמים והיא מוכנה לקבל עזרה. בטיול השנתי התפרצה עליי בכעס מס' פעמים עד שנרגעה בסוף הטיול וביקשה סליחה. בפעם השנייה לא הספקתי לקיים שיחה עם התלמידה שלי כיוון שהיה האירוע בסוף יום והיא הלכה לביתה. שוחחתי רק עם הנפגע. הודעתי טלפונית לאימה של התלמידה הנושכת שהיא מושעית . האמא קיבלה את העיניין. למחרת התייצבה לשיחה לא מוזמנת אליי וטענה כי שוחחה עם התלמיד שננשך, והוא טען בפניה כי איננו ננשך. אלא הייתה התנגשות בינו לביתה. באותה שיחה נכחו התלמידה הנושכת והננשך ואמרו פה אחד התנגשנו. אמרתי לאמא כי אסור היה לה לתחקר את הננשך, וכי יש תיעוד בכתב ידו שמתאר כי ננשך על ידה. מהתרשמותי נראה כי הוא נפחד ונבהל מהאמא המאיימת . עוד טענה האם כי היום ביחס לאתמול אין כל סימן על לחיו של הננשך. ואכן כך היה. האמא הכועסת טענה שאין זה צודק להשעות תלמידה רק על סמך תלונה של תלמיד כיתה שמתלונן עליה , היה צריך לבדוק את הדברים, ורק לאחר בירור להשעות. לדבריה צריך לבדוק עם שני הצדדים, כי אחרת כל מי שיתלונן על תלמיד אחר , הוא מייד יושעה לפני בירור. הסברתי לאם כי כבר "היינו בסרט הזה" ביתך כבר נשכה פעם אחת . ואז האם השיבה: מה את חושבת שהיא כ"כ מטומטמת שתעשה זאת שוב?מה עליי לומר לאם? נראה כי היא מגבה את ביתה בעיוורון מוחלט. סייעי לי

שלום רב, בהנחה שאינך עובדת בכיתות החינוך המיוחד, אין לצפות מילדה בכיתה ז' לנשיכות 'בלתי נשלטות', ואם זה קורה, הפיתרון הוא לא השעייה אלא טיפול (כפי שהילדה, בדרכה, ביקשה). הדיון בנושא ההשעייה מביה"ס צריך להיות נדון ברמה מערכתית, כחלק ממדיניות בית ספרית ולא כסנקציה אוטומטית או שרירותית. כרגע, הייתי יוזמת שיחה משותפת לצוות ביה"ס (מורה, יועצת, פסיכולוגית ביה"ס והמנהלת) יחד עם ההורים והנערה, ולגבש מדיניות ברורה וכיווני התערבות טיפולית. כאשר הדיון נשאר על האם מוצדק או לא מוצדק להשעותה מביה"ס - אנחנו מחמיצים את העיקר. בברכה ליאת

מתוך מה שסיפרתי ומתוך מה שהתרשמת, מהו הקושי העיקרי של התלמידה, והי ההתערבות הרצויה לדעתך? איך נכון להתקדם כאשר האם מתעקשת כי הכל בסדר אצל ביתה, ולא היו שום נשיכות אלא התנגשות,אמא שמחפשת פגמים וליקויים באחרים ומציירת את ביתה באור חיובי. אמא שמסרבת לקבל את הקושי של ביתה ומתנגדת לכל התערבות.אנא האירי את עיניי וסייעי לי לעזור לתלמידה שהיא במהותה איננה רעה.

שלום ליאת, הנכד שלי בן שנה וחדש. בשבועות האחרונים החל לעמוד ולהתרומם מישיבה לעמידה. הרחצה באמבטיה הקטנה החלה להיות מסוכנת, והבת שלי החלה לרחוץ אותו במקלחת עם ה "טוש" בהיותו עומד.הוא אינו אוהב זאת וצורח. כאשר היא שוטפת אותו מתחת לברז בכיור הוא נהנה. חשוב לי לציין, שכל עוד נעשתה לו האמבטיה בישיבה הוא נהנה מאד. ניסיתי אתמול להושיבו באמבטיה הקטנה שבתוך האמבטיה הגדולה עם צעצועים צפים,ללא ה "טוש" הוא מיד נעמד ובוכה מאד. כיצד ניתן לחבב עליו חזרה את הרחצה?

שלום יהודית, המעבר מהאמבטיה הקטנה והמוכרת, אל האמבטיה הגדולה והטוש יכול להיות מפחיד עבור ילדים מסוימים, במיוחד ילדים הרגישים לשינוי או ילדים עם בעיה בוויסות התחושתי. ילדים כאלה יכולים להיבהל מזרם המים המוזרם אלך גופם מהטוש. לפעמים בעקבות 'שפריץ' לא זהיר של מים חמים או קרים מדי, קיימת כבר התניה של פחד, שצריך להכחיד בהדרגה, לאט לאט. תהיה הסיבה אשר תהיה, נדרשת כאן סבלנות ונדיבות כלפיו. תוכלו לנסות לתת לו להשתעשע קצת עם הצינור בגינה, או עם ה'טלפון' של המקלחת בעודו לבוש, ורוחץ את הבובות. רק כשייווכח ששום דבר נורא לא קורה שם, באמבטיה הגדולה, עוצמת התגובה תתמתן. בהצלחה ליאת

בנו של בעלי מנישואיו הקודמים עושה קקי במכנסיים בעיקר כאשר אנחנו בטיולים מחוץ לבית ולעיתים אף בצהרון אליו הוא הולך מידי יום אחרי בית הספר. אינני יודעת אם זה קורה גם אצל אימו, היא טוענת שלא אבל לא ניתן לדעת. הילד מאוד שמח אצלינו ומבלה ללא הפסקה. כאשר קורה מקרה כזה בעלי מביע אי שביעות רצון אך לא עושה מזה עניין רציני. לעיתים אני מנסה לדבר עם הילד ומזכירה לו ללכת לשירותים וכך נמנעים מקרים של קקי במכנסיים אבל זה לא יכול להימשך כך. מערכת היחסים בין הורי הילד אינה טובה ויכול להיות שיש לזה השפעה. איך יכול להיות להיות שכשמזכירים לילד אז הוא הולך לשירותים בלי בעיה וכשלא מזכירים הוא נמנע מלבקש ללכת לשירותים ואז עושה במכנסיים. אני חושבת שמדובר בעצלנות כלשהי וחוסר רצון להפסיק פעילות כייפית בטרחה של ללכת לשירותים או לשיחים ואח"כ לנגב את הטוסיק. כאשר זה קורה זה לא נעים לו (וגם לנו) אז למה הוא לא דואג לכך? הילד לא אוהב לנגב את הטוסיק, זה מגעיל אותו...מה עושים?

שלום גל, לא ציינת אם הוא עושה את כל הקקי במכנסיים או שהוא רק מכתים את התחתונים (ויש הבדל בין שני המצבים). בכל מקרה, כשמדובר בילד בן 7, קשה לדבר במונחים של 'מתעצל' או 'שקוע מדי בפעילות'. מדובר בדר"כ בבעיה רגשית המחייבת התייחסות וטיפול. עודדי את בעלך ליזום פניה להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. עד אז, חשוב לא לבקר את הילד או לגעור בו. חלק מהסיפור קשור גם למשאלה להיות אהוב ורצוי בכל מקרה, גם כשאני מרוח בקקי ומריח לא משהו. בברכה ליאת

אני מאחלת לילד שלך שימשיך לחרבן במכנסיים עד שיהיו חומות. ותגידי לו שלא יתבייש שיחרבן כמה שהוא רוצה.

יש לי ילד מקסים בן שנה ו10 חודשים כמעט. לפני 3.5 חודשים נולד לו אח מוקדם מהצפוי והתחיל ללכת לגן במקביל לשהות אחיו בפגיה. האח בבית כבר חודשיים וחצי. מאז הלידה הילד הגדול מתעורר יותר בלילות ומאז שאחיו בבית התחיל גם לדרוש לישון עם הבקבוק במיטה כשהבקבוק מלא בחלב והוא נשפך לכל עבר ובסוף הוא יושן בתוך מיטה רטובה בחלב.נראה כי הוא מתנהג עם הבקבוק כמו חפץ מעבר (מה שלא היה לו עד עכשיו). מגיל שנה ושלושה בערך ניסינו לעבור איתו לכוס סגורה והוא לא מוכן לשתות בא, כל פעם שנכנסים לו מים לפה בצורה שהיא לא מציצה מבקבוק הוא יורק אותם החוצה. מאז עשינו עוד כמה ניסיום כל חודש חודשיים אך תמיד דרש לשתות מבקבוק. מאז שאחיו בבית גם הדרישה למוצץ גברה הוא מתקלח איתו, חייב שיהיה לידו בזמן האוכל ואם יש לו כמה מוצצים ביד עוד יותר טוב... השאלה שלי היא מתי כדי לגמול אותו מהבקבוק והמוצץ בצורה אגרסיבית יותר?, האם לעשות זאת במקביל?

שלום רונה, בעיני, אף פעם אין צורך לגמול ילד ממוצץ ובקבוק בצורה אגרסיבית, במיוחד אם אנחנו מבינים שחפצים אלה ממלאים תפקיד מנחם ומרגיע בתקופה משברית. כמובן שהצורך בבקבוק ובמוצץ התגבר עם בואון של האח החדש, ולכן כרגע אין זה הזמן לגמילה. אני מציעה להניח לגמרי לנושא המוצץ (אפשר להמתין גם עד גיל ארבע או יותר). בעניין הבקבוק, תוכלי לנסות לגמול אותו מהחלב, ולאפשר לו לשתות במיטה רק מים, מפטמה עם חור קטן יותר, לאחר שסיים את החלב או הדייסה שהיו חלק מארוחת הערב. בהצלחה ליאת

שלום , בננו הגדול בן שלוש וחודשיים(יש לו אח בן שנתיים). בחודשיים האחרונים הוא מפגין עצבנות רבה בסיטואציות שונות,רוקע עם הרגל בעצבים וצועק כשלא מקבל מה שרוצה, מתבכיין הרבה , מדבר כמו תינוק (מחקה את אחיו),מכה ודוחף את אחיו,מדבר בקול רם(יחסית),מתעצבן ומתבכיין כשלא מצליח במשהו. כאמור השינוי בהתנהגות דיי חדש לנו. כמובן שכל זה לצד הרבה תכונות חיוביות : רגיש,חכם,סקרן,חברותי.אבל ההרגשה היא שהוא מוצת ברגע . אודה לעזרתך .האם צריך ללכת לייעוץ רגשי ?

שלום יונה, יש ילדים שנולדים עם מזג סוער, ועם קושי לווסת רגשות. במקרים אלה, חשוב להכיר את אזורי הפגיעות של הילד, ולהימנע ממצבים בהם הוא "על הקצה". עמדה מתחשבת ומתקפת, לצד הצבת גבולות נחושה, היא בדר"כ הדרך להימנע מהתפרצויות רגשיות עזות. אם, לעומת זאת, ההתנהגות הבעייתית באמת 'חדשה' ולא אופיינית, אפשר להניח שמדובר בתגובה למשהו שמעמיס מטען עודף על משאבי ההתמודדות של הילד. לילד שלך יש אח קטן, שגוזל ככל הנראה נתח משמעותי מתשומת הלב שלכם. זאת ועוד, לעיתים, בנוכחותו של אח צעיר, אנו נוטים לפתח ציפיות לא ריאליות מהאח הבכור, גם אם הוא עדיין ילד קטן, פעוט בעצמו, ולשכוח שהוא חסר עדיין מנגנונים של וויסות, התאפקות ושליטה בדחף. אם כהורים, אנחנו מצליחים להבין ללבו של הילד הגדול, לחוש אמפתיה לרגשות הקנאה שלו (כן כן, גם אם אנחנו אוהבים אותו כמו תמיד) ולקבל אותן בסלחנות והבנה, סביר שהתופעות ההתנהגויות שתארת יחלפו מעצמן עם הזמן. עוד קצת סבלנות, הכלה וחמלה... שבת שלום ליאת

שלום רב יש לי בעיה שהתחילה מזמן ואני מעוניינת לשתף בציפייה לפתור אותה או לפחות לנסות. מאז ומתמיד ראיתי עצמי כחברותית במלא מובן המילה, תקשורתית נורא ,יוזמת יציאות חברתיות, אהודה מוקפת, מצחיקה ומצד שני תומכת באנשים ומקשיבה להם כתוצאה מהזדהות ,אהבה , והבנה מדויקת ללבם שזה משהו שגורם לי להמון סיפוק ואני רואה את זה כסוג של שליחות מסוימת .הבעיה מתחילה שאנשים לא מעריכים ובעיקר חברות קרובות שמאוד מאוד אהבתי כל אחת בפרט שהייתי נותנת את הכל בשבילן כלל הכל והן אכזבו אותי מאוד אחת לתקופה לדוגמא חברה הייתה מאכזבת אותי כמה וכמה פעמים הייתי מבליגה ובסוף הייתי רואה אותה כלא ראויה כלומר משקרת ,לא אכפתית ,מרוחקת, דיכאונית יתר על המידה, נצלנית ,קמצנית וכו ופשוט הייתי מנתקת את הקשר בין יום מבלי להתחרט ולחזור אחורה וראיתי בזה כהפסד שלה ובנוסף ראיתי בזה כעונש עבורה והיו הוכחות של אי רצון להתנתק מצידה, מקרים דומים קראו לי עם עוד מספר בנות ..ופשוט הפסקתי להאמין שיש דבר כזה חברות טובות ואמתיות שכולן אך ורק על בסיס אינטרסים ולא חברות במלוא מובן המילה שזה אהבה קבלה תמיכה אמתית הקשבה וכו.. לאור האכזבה כיום אני פחות תמימה ויותר שיפוטית מי כן דומה לי בקריטריונים ומי לא ואני לא מצליחה למצוא מישהי ראויה ואני נותנת המון צ'אנסים גם לבנות פחות אטרקטיביות וקשה לי נורא להוריד ברמה ולשחק את המשחק של האינטרסים כמוהן, אני מעדיפה להיות הרבה בבית ולפתח את עצמי בתחום האישי ובכלל אני מאמינה שכל אדם לפעמים צריך לעשות בדק בית ושיש תקופות שפחות פופולריים וזה בסדר כי זה חלק מהלמידה של החיים בנוסף אני גם ילדה מאוד תלותית ככה שזה יכול לעזור לי להיות עצמאית .. הייתי מעוניינת לדעת את דעתך ואשמח מאוד מאוד אם אקבל תשובה .תודה רבה מראש מאיה =)

שלום מאיה, את באמת חברה טובה, וזה יפה וטוב. להערכתי, מה שמפריע לחיים החברתיים שלך זה לאו דווקא חוסר הסימטריה שבנתינה, אלא הנחות היסוד שלך (חברה אמיתית אף פעם אינה מאכזבת/אינה מסרבת/ואינה מפשלת לעולם) והציפיות הלא ריאליות שלך מאנשים (ואולי גם מעצמך). היכולת לראות את העולם, את האחרים ואת עצמך באור רך יותר, סלחני יותר, תאפשר לך להתנהל בעולם החברתי מבלי לפוצץ יחסים פעם אחר פעם. אוכל לומר לך במלוא הכנות, שאני לא חושבת שקיים בעולם מישהו שיוכל לעמוד בסטנדרטים הקפדניים שאת מציבה. איש מאיתנו אינו מסוגל להתנהל בעולם הזה מבלי לפשל פה ושם, לאכזב, לפגוע, ואפילו מבלי לשקר או להתקמצן קצת לפעמים. הכשלים הללו - למרבה השמחה - אינם מוחקים או מזהמים את הטוב שאנחנו עושים, וחשוב לזכור זאת. את צודקת. זה באמת קשה נורא לחיות בעולם שיש בו רק טוב מוחלט או רע לתפארת. אם תתכנסי ותברחי, ותעשי ברוגז עם העולם בכל פעם שמישהו מאכזב, את עלולה למצוא את עצמך בודדה ועצובה. מקווה שתצליחי למצוא בתוכך את המקום הרך והסולח, ולהחזיר לעצמך את חברתם של האנשים הטובים, גם אם אינם מושלמים. שבת שלום ליאת

שלום רב, ילדי החודש חוגג שנתיים, לפני כשלושה חודשים נכנס למעון ונראה שההסתגלות(כמובן בהדרגה) כמו כן, הפרידה מהוריו היתה דיי בסדר ולאחר כחודש נראה היה שהסתגל לחלוטין. אולם, במהלך החודש האחרון הוא החל לדחוף ילדים(לא שהללו הפריעו לו, או שהיתה איזשהי תיגרה אלא דחיפה לשם הדחיפה), הוא צוחק כשהוא עושה את זה ובשבועיים האחרונים הוא החל ממש להכות(מעין סטירה בפנים) לילדים. בזמן שעושה זאת אנו יורדים לגובה עיניו ומסבירים לו בתקיפות שאנחנו לא מכים,שזה לא נעים לילדים וזו התנהגות לא מקובלת ומעודדים אותו לגשת לילדים ולחבק/לנשק. בזמן ההסבר הוא צוחק כאילו ממבוכה או אני לא יודעת למה. ראוי לציין שטרם כניסתו לגן לא נצפתה התנהגות מסוג זה ולמותר לציין שאין לו דוגמה כזו בבית(ילד ראשון). מעבר להתנהגותו האמורה, הוא ילד טוב, מקשיב ומאוד אוהב ומעט מאוד(אם בכלל)התקפי זעם, ואני מאוד חרדה שלא יגדל להיות ילד אלים/בריון. שאלתי היא איך אני עוזרת לו ליצור קשר עם הילדים בצורה חיובית והאם יש דרך אחרת לפעול כדי שיבין שזה לא מקובל(מעבר לחיזוקים על התנהגות טובה) אודה תשובתך, הילה

שלום הילה, גילויים של תוקפנות מהסוג שאת מתארת אינם משקפים בדר"כ נטייה לבריונות ואלימות, אלא קשיי וויסות אופייניים לגיל שנתיים-שלוש. ילדים בגיל זה מתקשים להתמודד כהלכה עם מצבי קונפליקט, ולכן כל התנגשות או מאבק (על מרחב, על צעצוע, ואפילו על תשומת הלב של ההורה/הגננת) עלולים להסתיים בתוקפנות גולמית מאד ולא מעובדת - מכות, דחיפות, משיכות שיער, נשיכות, וכד'. הגיוני שגילויים אלה יופיעו לראשונה בגן, שם הילד נחשף לראשונה לרמות גבוהות של גרייה ותסכול (חטיפות, דחיפות, תחרות ומאבקים טריטוריאליים). בעיני, לא צריכים לומר לו לחבק ולנשק ילדים אחרים, בטח לא כשוא כועס עליהם כ"כ. אדרבא, אפשר לתקף את הכעס שלו ("אני רואה שאתה כועס כי לקחו לך") ובו בזמן לכוון להתנהגות פרו-חברתית ("אבל אנחנו לא מרשים לך להרביץ"). אם אתם רוצים לעודד אותו למשהו חיובי ויעיל יותר, כוונו אותו לפנות למבוגר האחראי בסביבה ולבקש את עזרתו בפתרון הקונפליקט. החינוך לתקשורת חיובית עם ילדים יכול להיות בעידודכם ובתיווך שלכם. כשהוא משחק יפה עם חבר תוכלו לעודד אותו בשבחים ומחמאות, וכשהוא רב או תוקף - עיצרו את הפעילות, הפרידו בין הילדים, ושלחו את החבר הביתה מהר ככל האפשר ללא נאומים או הסברים. במקום לאיים או לגלוש להסברים ממושכים - תמיד עדיף לפעול, ולהניח לתוצאות החיוביות או השליליות של התנהגותו ללמדו על האורחות החברתיות המקובלות. בהצלחה ליאת

אני כבר תקופה נמצאת במצב לא יציב במערכת הזוגית שלי, החלטנו שאנחנו מתגרשים והבן שלי בן האבע וחצי התחיל לעשות קקי במכנסיים, חושב לי להדגיש שהוא נגמל ואף פעם לא היו לו פספוסים, אומנם הוא עדיין מרטיב בלילה כל לילה למרות שביום אף פעם לא "ברח לו" נסיתי טיפול באומנויות אך לא עזר, בבית אני נותנת לו לשחק הרבה בגואש ובחימר אבל אני אבודת עצות, מה אני יכולה לעשות? האם יש גורם אחר שאני יכולה לפנות אליו?

שלום ניקול, לא ציינת מתי הוא נגמל, וכמה זמן נמשכת הנסיגה הנוכחית. הבן שלך צעיר מאד עדיין, ולכן קשה לדבר במונחים של נסיגה. לעיתים מה שנראה כמו גמילה מלאה אינו כך בפועל. בעיני, ילדים בגיל ארבע או ארבע וחצי אינם מועמדים טובים לפסיכותרפיה או טיפול באמנות, ולכן איני מופתעת מכך שזה לא עזר לכם. לדעתי, במצבים כאלה, במיוחד אם יש כרגע משבר אקוטי באוויר, הדרך היותר מועילה היא הדרכת הורים, בניסיון להשפיע על סביבתו המיידית של הילד שיכולה להיות - כמו במקרה שלכם - רוויית מתח או חרדה. ילדים אכן עלולים להגיב בנסיגה למצבי דחק, ולכן חשוב מאד להחזיר להם תחושת ביטחון ויציבות. פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני ובקשי הכוונה. עד אז, השתדלי להימנע מכעס, ונסי להישאר יעילה ועניינית כשאת מחליפה לו ומנקה אותו. בברכה ליאת

שלום,בני בן ה-8 הנו ילד מקסים,מצטיין בבה'ס ואוהב מאוד חברת ילדים בני גילו.הוא בן אמצעי במשפחה ובעל מזג חםםםם.אסביר זאת כך: הוא מגיב באופן אימפולסיבי,בתעצבן בקלות רבה,מרים את הקול,נלחץ בקלות המורה שלו טוענת שהוא נורא נורא חכם,אך כל הזמן שמשהו לא מוצא חן בעיניו הוא נכנס עימה לויכוח,וגם שם מרים את הקול לעיתים קרובות, מפטפט ,למרות שהמורה מעירה לו מס' פעמים והוא כאילו מייד שוכח את שביקשה ניסיתי מס' פעמים לא מבוטל לשוחח עימו ולהסביר לו שהוא חייב להתאפק במתן תשובות קולנייות ובכעסו גם אם הוא חושב שהוא הצודק (והוא חושב כך רוב הזמן)הוא בתגובה החל לבכות ואמר שנורא קשה לו להתאפק כבר מאז הגן,שהוא ניסה לספור עד 10, לצאת להרגע כמו שהמורה מבקשת ממנו,לשטוף פנים ,להלחם בכעס אבל הוא לא ממש מצליח ,אמרתי לו שעצם הניסיון שלו להתאפק כבר מראה על הרצון ושבחתי וחיבקתי אותו על כך ,אך האמת שלא ממש ידעתי כיצד להגיב.אני כל הזמן מנסה לחשוב על סיבות להתנהגותו ומוצאת מס' השערות...אוליי בגלל היות העובדה שהוא סנדויץ ,אח לבתי שהיא גם מצטיינת בלימודים,בעלת נימוסים טובים ואדיבה (מתגרה בו לא מעט) וכן אח לבני בן ה-3 שגוזל לא מעט תשומת לב או שאוליי העובדה שהוא בעל חגורת כתפיים חלשה והדבר מקשה בכתיבה וציור ומבדל אותו משאר בני הכיתה...האם הדבר דורש אבחון כלשהו לדעתך? כיצד אוכל ללמדו להתאפק??? תודה

שלום נונה, אימפולסיביות ו-ווכחנות אצל ילדים יכולות לנבוע ממגוון סיבות, חלקן 'אורגניות' (כמו למשל קשיים בוויסות התחושתי או הרגשי, הפרעת קשב וריכוז, מחוננות, ועוד) וחלקן רגשיות (הפרעה מתנגדת, סף תסכול נמוך כתוצאה מבעיית גבולות בבית, וכד'). כדי לחשוב על כיווני התערבות, חשוב לנסות ולהתחקות אחר המקור לבעיה, ולכן אני ממליצה על התייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לאתר את הקושי ולחשוב יחד איתכם על דרכי הטיפול. בהצלחה ליאת

בוקר אור רצינו קצת יעוץ הנוגע לעישון . ילדתנו המקסימה בת ה-16 (באמת באמת מקסימה) מעשנת מידי פעם בסתר, או במסיבות כאלו ואחרות . היא לא מעשנת בפרהסיה למיטב ידיעתנו. זה החל כאשר ראינו חפיסת סיגריות בתיק וששאלנו לפשר הקופסא היא טענה כי היא רק שומרת לחברה...... בכל מקרה היה ברור לנו שזה תירוץ דיי מצוץ מהאצבע אך הבלגנו מבלי לעשות דרמות . לאחר כחודש ששוחחנו עימה שוב ושאלנו בעדינות היא הודתה שהיא מעשנת קצת בארועים חברתיים . האמת היא שאנחנו הורים ליברלים ,גם אנחנו חווינו או עישנו בתקופת גיל ההתבגרות ולמען האמת עישנו עד לפני כמספר שנים .... לעת עתה רק שוחחנו איתה והיא מודעת להשלכות בריאותיות , חברתיות . מאידך הילדה לא התדרדרה בלימודים ,או השתכרה חלילה בסה"כ המעגל החברתי שלה מאד איכותי ורגוע . לעת עתה אין לה חבר , היא דיי מבלה עם חברות קבועות ולא קבועות ועובדת מידי פעם כדי להעשיר את קופתה האישית שאלתנו ף היא כיצד לנסות להתמודד עם התופעה מבלי להתעמת ולגרום לה להתרחק . בברכה א

שלום רב, אין ספק שלסיגריות הראשונות והאסורות יש ניחוח מיוחד וקסום, שקשה לשכוח. ובכל זאת, נדמה לי שכיום קיימת מודעות גדולה בהרבה מזו שהייתה בזמננו, כשיותר ויותר בני נוער בוחרים לוותר על התענוג המפוקפק של שאיפת עשן מזוהם אל ריאותיהם. כיום, סיגריות מזוהות עם שכבות חלשות, עם אוכלוסיות מצוקה ועם השכלה נמוכה, ולכן הן כבר אינן מעניקות את הסטטוס הנחשק של 'גדול' ו'קול'. לדעתי, מוטב שהיא תחוש במורת הרוח שלכם, ותדע שאתם לא אוהבים את הרעיון שהיא מעשנת, ועם זאת, נסו שלא להיכנס למלחמה בנושא. עדיף שזה יישאר קצת במחתרת מבחינתה, כדי לא לתת לזה מרחב של מקום וזמן. מוטב שתעשן (אם כבר) רק מחוץ לבית ותתאמץ להסתיר זאת מכם, כדי לצמצם ככל האפשר את הכמויות. נקווה שכשיסתיים תפקידן של הסיגריות כסממן של מרד או השתייכות חברתית, השכל והמודעות ינצחו... בריאות ליאת

היי ליאת. ביתנו בת שש וחצי ולה אחות בת שלוש וחצי. ילדה חברתית וחמודה. בחודשים האחרונים מתנגדת לדברים בסיסיים כמו להתלבש בבוקר, להתקלח בערב, ללכת לישון. אוהבת את אחותה הקטנה אך מציקה לה הרבה. רכושנית כלפי הדברים שלה. לדוגמא היא מסרבת לבוא להתקלח, ולא ניתן להזיז אותה מדעתה, לא באסרטיביות, או בכל שיטה שכנוע אחרת. אנחנו לא נותנים עונשים מתוך ידיעה שעונשים אינם פותרים בעיות בטווח בינוני/ארוך. איך עוזרים לה?

שלום רון, אם הילדה מסרבת בכל תוקף להתלבש בבוקר, או להתקלח, ולדבריך שום דבר אינו מזיז אותה מדעתה, הייתי שמחה לדעת איך - בכל זאת - היא מגיעה כל בוקר למצב שהיא לבושה. או מה קורה בפועל סביב שעת המקלחת או ההשכבה. אשמח למעט יותר פירוט. תודה

לאחר שאמי נפטרה לפני שנה וחצי, פיתחה ביתי (היום בת 5) הפרעת חרדה קשה, שטופלה והשתפרה אך לא עברה (עדיין מפחדת כשאני אל באיזור, לא הולכת לבד לחברות וכיו"ב) . כעת עלי לספר לה על אשתו של חבר שלנו, אם לילד קטן, שנפטרה. מהי הדרך הנכונה ביותר לספר לה, כדי להימנע מהחמרה משמעותית בפחדים ? האם יש איש מקצוע אליו אוכל לפנות להתייעץ ? תודה

שלום שולה, כל פסיכולוג ילדים קליני יוכל לייעץ לך בנושא, ולהעריך יחד איתך את מידת יכולתה להתמודד עם המידע הזה כרגע. בגדול, חשוב לזכור שהעמדה שלנו, המבוגרים, והיכולת לעסוק בנושא המוות ללא חרדה ובאופן ענייני - משפיעה באופן קריטי על עמדתו של הילד. יתכן שהסערה הנפשית שחווית את עצמך עם מות אמך, היא זו שהשפיעה על עוצמת התגובה של ילדתך. מאד יתכן שעכשיו, כשאת פחות מעורבת רגשית, יהיה קל יותר לטפל בדברים ממקום ענייני, מכיל ותומך. בברכה, ושלא תדעו צער ליאת

שלום יש לי בת בגיל שנתיים ו 7 חודשים. מהיותה תינוקת בת כמה חודשים הייתה נרדמת על השמיכה על הכרית תמיד רצתה שיהיה לה משהו בין רגליה. כשהתיעצתי באתר שהייתה בת שנה רשמו לי שהיא גילתה שזה מקום נחמד וכך נרדמת וזה קורה הרבה לילדים. כרגע היא במעון והגננת שמה לב שהיא תמיד נשענת על דברים שיהיו בין רגליה כמו בובות , כסא וכו... גם בבית כך נרדמת ותמיד רוצה לעלות עלי ועל בעלי עם הגוף שלה על הרגליים שלנו ואנחנו אומרים לה שזה לא נעים לנו ומורידים אותה. הגננת אומרת שזה הולך ומחמיר ואני ממש לא יודעת מה לעשות , דיברתי עם ביתי הקטנה והסברתי לה לא לעשות כך כי שורף לה הפוט כל הזמן וזה בגלל זה. אבל היא עדיין ממשיכה בזה. מה אפשר לעשות ? היא מתנהגת ככה במקומות פומביים וזה לא נעים , מאיפה זה בא ועוד משהיא תינוקת זה התחיל אצלה.... הגננת אומרת שזה אוננות. מה את מייעצת לי לעשות איתה? האם להעיר לה? האם לדבר איתה על זה בכלל או מה? אני מרגישה בושה. אחכה לתשובתץ תודה.

שלום קרן, אין סיבה להילחץ או לחוש בושה, אך רצוי לא לאפשר לבתך להמשיך בהתנהגות הזו (אכן 'מריח' כמו אוננות) כשהיא בחברת אנשים אחרים. הסבירי לה שהיא יכולה להירדם כרצונה, כל עוד היא לבדה, במיטתה (וכשהיא בגן, גם תחת שמיכה). כמובן שבמקומות פומביים אין לזה מקום כלל, ויש לומר לה זאת מפורשות, מבלי לנקוט כמובן במילה אוננות. תוכלי לומר לה שאת מבינה שנעים לה להירדם כך, אך זה לא מקובל לישון עם חפצים בין הרגליים. הסבירי שמעתה, את תעזרי לה להימנע מכך כל עוד זה נעשה בחברת אנשים, כולל את ובעלך. די פשוט, לא? בהצלחה ליאת

כיצד מתמודדים עם חרם מצד הורים בכיתה (קבוצה מגובשת) שלא מאפשרים מפגשים אחר הצהריים למרות שהבנות ביניהן חברות טובות בזמן הלימודים?

שלום ניצה, לעיתים קרובות, מי שמסבך את החיים החברתיים של הילדים הם דווקא המבוגרים, שמספיגים את אירועי ההווה בחוויות-עבר משל עצמם, ובכאב/כעס/אשמה/תחושות נקם המקננים בהם מאז היו ילדים. במקרים אחרים - במיוחד בישובים קטנים - מתחים וסכסוכים בין המבוגרים 'זולגים' למטה, גם אל הזירה החברתית של הילדים, ויוצרים פילוג, מתח, וקליקות חברתיות המשקפות את מה שקורה בין ההורים. ברוב המקרים הללו, נדרשים עזרה ותיווך של גורם ניטטראלי מקצועי (מורה, מנהלת, יועצת ביה"ס או פסיכולוג), שיפעלו לשינוי המצב או יפעילו תכניות מגירה הקיימות במסגרות החינוך למקרי חרם, המוגדרים כיום כאירוע בעל פוטנציאל טראומטי ומזיק עבור הקורבן. מציעה לפנות לגורמים הללו, ולבקש התערבות בהקדם, עוד לפני חופשת הקיץ, אם אפשר. בהצלחה ליאת

בני אובחן בגיל הגן כסובל מקושי בויסות רגשי, ברמת המאקרו, ומאז מטופל בבקרה פסיכיאטרית על ידי פסיכיאטרית ילדים ונוער, ומקבל תרופות בשם PRIMONIL או IMIPRAMINE כשמן הגנרי בשילוב RESPIRDAL טיפות במינון נמוך, למיתון התקפי זעם, אם ישנם. באופן מעשי, בהתנהגות הנצפית כלפי חוץ, התנהגותו מאופיינת ברגישות-יתר, המתבטאת בנטיה לתרגם מצבים כמאיימים עבורו ו/או מעציבים אותו, וכתוצאה מכך, גורמים לו לבכי ו/או צער, הכל כפי פרשנותו האישית, בשימת לב לפרטים קטנים, בראיית הנעשה סביבו כמכוון אליו אישית, גם כשהדברים אינם אישיים כלל. אני מודעת לכך, שבמסגרת הפורום קצרה היריעה מלפרט, אך אומר, כי הוא מטופל ע"י פסיכולוגית התפתחותית מהיותו בן 6.אני אמא חד-הורית המעורבת בכל ההליך הטיפולי בבקיאות מלאה, תוך כדי שימת לב להתקדמותו בכל שלב, ומאפשרת לו מסגרת תומכת ואוהבת ככל יכולתי וככל שידי משגת. למותר לציין, שלאחרונה הרגשתי צורך להעריך מחדש את מצבו, הן כאמו והן כאיש חינוך לשעבר (מורה). לאחרונה הבחנתי בקשיים ביצירת קשרים חברתיים עם ילדים אחרים בכיתה, זאת לאור העובדה, שהישגיו הלימודיים טובים ומשביעי רצון. בהיקרויות שונות באינטראקציות חברתיות בחוגים ו/או אירועים שונים אף הבחנתי ב"דחיות" מסוימת של ילדים מכיתתו כלפיו, ייתכן שבגלל אופיו והתנהגותו המתאפיינים ברגישות יתר כביכול. על מנת להגיע לטיפול האופטימאלי עבורו וכן לאור מצבו הנוכחי מבחינה חברתית, הייתי רוצה לדעת אם יש מקום לבחון מחדש את הטיפול או אפילו לשקול טיפול אצל פסיכולוג/ית חברתי/ת, או שגם טיפול אצל פסיכולוג/ית קליני/ת מספיקים במקרה שלו. כיום, כפי שציינתי, הוא מטופל אצל פסיכולוגית התפתחותית, המוגדרת בתחום עיסוקה כפסיכולוגית מגיל ינקות עד גיל 7. אוסיף ואומר, שאני אם חד-הורית המתפרנסת למחייתי ולמחיית שני ילדיי ועובדת שתי עבודות על מנת לאפשר קיומן של מסגרות טיפוליות עבור בני, שכן מדובר במשאבים כלכליים ניכרים. אציין, שבני משתתף בחוגים: חוג רובוטיקה וטכנולוגיה וחוג כדורגל, כאשר את הראשון הוא מאד אוהב. במסגרת החוג השני הבחנתי בהתנהגות החברתית הנצפית שתוארה לעיל, ולא רק פעם אחת. אשמח לקבל ייעוץ ו/או הכוונה או כיוונים כלליים לגבי בחינת ו/או הערכת מצבו מחדש או המשכת המסגרת הקיימת. בתודה ובברכה, האם.

שלום מירב, לא ציינת בן כמה בנך, ואני מניחה מתוך הכתוב שהוא כבר מעבר לגיל אותו 'מכסה' הפסיכולוגיה ההתפתחותית, שעיקרה מתן מענה לבעיות וקשיים בגיל הרך הנובעים ממקור התפתחותי או יוצרים עיכוב התפתחותי. למיטב הבנתי, כרגע עיקר הקושי הוא רגשי-חברתי, ולכן הכתובת לפחות לטעמי היא פסיכולוג ילדים קליני. חשוב לציין בהקשר זה, שלעיתים ההגדרות בין תחומי העיסוק בפסיכולוגיה הן שרירותיות, ובהחלט תיתכן חפיפה בין התחומים, במיוחד ההתפתחותי, החינוכי והקליני-של-הילד. (הפסיכולוג החברתי עוסק בעיקר במחקר, ואינו מטפל). בעיני, באופן טבעי, הכתובת להערכת מצבו ובחינת כיוונים לעתיד, היא המטפלת שלו, שמכירה את הרקע, את הקשיים בהווה, ואת יכולתה (או אי-יכולתה) להמשיך ולתרום לרווחתו. בהצלחה ליאת

שלום! ביתי בת השנה מגיל 3 חודשים במעון ואוהבת את המטפלת שלה מאוד, בקרבתי יש מעון ברמה גבוהה בהרבה מבחינת הכלים שנותנים ליד ותזונה בריאה יותר, שאלתי היא אם כדאי להעביר אותה מעון בגיל כזה מהשיקולים שפרטתי להלן או שעדיף להשאירה בסביבה המוכרת לה? חשוב לציין שכאשר הילדה תתחיל ללכת ממילא יעבירו אותה לכיתה אחרת באותו מעון בצורה הדרגתית בלווי של המטפלת שלה.

שלום הדס, כהורים, מוטלת עלינו המשימה לבחור עבור ילדינו את המסגרות החינוכיות הטובות ביותר, המעניקות להם את המכסימום במסגרת האפשרויות שלנו. לכל הורה יש תפיסת עולם ואג'נדה חינוכית משלו. יש הורים שמחשיבים מאד את סביבת הגן החיצונית ואת התנאים הפיזיים בהם מצוי הילד, ויש הורים המתמקדים באטמוספירה הרגשית ובמה שנקרא לפעמים "חום ואהבה". כמובן שבמצב האופטימלי, כל הצרכים של הילד, פיזיים, קוגניטיביים, חברתיים ורגשיים - מקבלים מענה מספק. כמובן שלא אוכל להחליט במקומך, אלא רק להזמין אותך לסמוך על תחושות הבטן שלך ולהקשיב להן. ברוב המקרים שם התשובה. בהצלחה ליאת

שלום וברכה. אני מסיים עוד מעט שירות לאומי עם ילדים בכיתה ג ויש כמה שהתפתח ביננו קשר די רציני עם נקרא לזה ככה. אחד מהם אין לו אבא מגיל שנה ועוד שניים הם אחים תאומים. שאלתי היא איך אפשר לשמור איתם על קשר בחופש הגדול וגם בשנים הבאות?

שלום דוד, איני בקיאה בתנאי השירות הלאומי, ובמסורות שהתבססו ככל הנוגע לקשר עם אוכלוסיות היעד לאחר השירות. מציעה להתייעץעל ך עם הממוים עליכם. במידה ואין מניעה פורמלית כזו, תוכל להישאר בקשר מכתבים (אימיילים) או ביקורים מדי פעם, כמובן לאחר תיאום והסכמה של ההורים. בברכה ליאת

בני "צמוד" כבר כשנתיים לחבר בגן עוד מהגן הקודם , אותו הוא מאוד אוהב ומעדיף את חברתו על פני ילדים אחרים. כשאותו חבר לא נמצא הוא כן מחפש חברת ילדים אחרים - אבל כשהוא כן נמצא - הוא משחק רק איתו , רוצה להזמין רק אותו , ללכת רק איליו וכד'. אני מרגישה שהוא אפילו קצת תלוי בו. האם לנסות ליצור מצבים של הפרדה , יתרה מזו - מבחינת אזורי הרישום לבית הספר (בעוד שנה - אבל אני כבר עכשיו תוהה ומתלבטת בשאלה) אנו שייכים לבית ספר אחר מאותו חבר אך יש אולי אפשרות לרשמו לאותו בית ספר של החבר. הוא עצמו מצהיר מידי פעם שהוא רוצה ללכת רק לבית הספר איליו ילך החבר וכשאני מסבירה לו שלידנו יש בית ספר אחר, ויהיו בו ילדים אחרים שהוא יכיר וכד' - הוא אומר שאם כך אז הוא לא רוצה לגדול אלא להישאר בגן. האם במקרה כזה עדיף לנסות ולהשאיר יחד או להיפך , אולי כדאי דווקא להפריד ?

שלום רב, יש עדיין זמן רב עד הרישום לביה"ס. המון שינויים יכולים להתרחש עד אז, ואין טעם להתעסק בכך כרגע. מוטב להשקיע את המשאבים שלך בתגבור הביטחון של הילד ובעידודו לעצמאות. ככלל, תמיד טוב יותר להגיע לכיתה א' יחד עם קבוצת ילדים מוכרת ואהובה, שכן מדובר במעבר עם פוטנציאל משברי. בברכה ליאת

אני מעוניינת בטיפול פסיכולוגי עבור בני (גיל 6 קשיים רגשיים). למרות נסיונות רבים - לא הצלחתי לקבל המלצה ספציפית על פסיכולוג קליני לילדים. לעומת זאת קיבלתי המלצה על מטפל המוגדר כעו"ס קליני , פסיכותרפיסט עם התמחות בטיפול בילדים. מה ההבדל מבחינת ההכשרה והמיומנות בטיפול לעומת פסיכולוג ?

שלום רוני, בשני המקרים מדובר באנשי מקצוע מורשים ומיומנים, שהוכשרו היטב (ובמשך שנים רבות) לעבודה הטיפולית. הפסיכולוג לומד תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית של הילד, ואז התמחות של ארבע שנים ומבחן התמחות. העו"ס הקליני (למיטב ידיעתי) לומד תואר ראשון בעבוה סציאלית, ואז - לאחר תקופת מינימום של עבודה מעשית בשטח (לפחות שנתיים) לומד גם תואר שני במגמה קלינית, וברוב המקרים גם בבי"ס לפסיכותרפיה, כולל עבודה תחת הדרכה. מבחינה פורמלית, בשני המקרים את בידיים טובות. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 6.5 לומד בגן חובה לאחר שהעדפתי להשאירו בגן עוד שנה. לבני נערך אבחון פסיכולוגי שנה שעברה על מנת להשאירו עוד שנה בגן, באבחון נכתב שהוא מתאים לכיתה א' אך יש בעיית קשב וריכוז ככל הנראה. לאחר התעקשותינו בני נשאר בגן+ עבר טיפול ריגשי בבעלי חיים ומתחילת השנה ראינו שינוי גדול מאוד לטובה. לפני כחודש וחצי נולדה לנו תינוקת ומאז יש נסיגה חדה בעיקר בגן הוא מרבה להכנס לקונפליקטים עם חברים להכות להקניט , מורד לא מקשיב לגננת הרבה פעמים במהלך המפגש היא מוציאה אותו בטענה שהפריע.(אני מרגישה ועם כל ההבנה שלי לצוות החינוכי שהן נכנסות או דוחקות אותו לפינה מוציאות אותו ממפגשים הוא אוכל לבד לפעמים במטבח לא יוצא לחצר וכשאני שואלת למה הגננת אומרת הוא הציק לזה, הוא הפריע במפגש, הוא רץ בחצר ואין לה את הכלים להתמודדת איתו זה לא קצת מוגזם ?) הגננת ובני ממש בסכסוך ביום שישי האחרון היא אמרה לו שהוא יהרוס את מסיבת הסיום והושיבה אותו לידה לאחר ש"הציק" לילדה שישבה לידו ואז הוא העיף את המפה של שבת ובה היו נרות דולקים כאשר הגיע הביתה הוא טען שהגננת עצבנה אותו שאלתי איך והוא אמר שהיא "מגלה אליו סודות". אשמח לקבל תגובה והמלצה בעניין לאן לפנות תודה רבה על התיחסותכם, מיטל

הישארות בגן היא לא לכל אחד ולא תרופה לכל בעיה. השארת את הילד שלך ולא פתרת את הבעיה, אולי אפילו להפך - הבעיה החמירה עקב ההתעכבות בגן, השעמום של החזרה על אותה שנה שוב, התסכול ממעבר החברים לכיתה א' בעוד שהוא נשאר מאחור. יתר על כן - בעיה שמקורה בקושי אובייקטיבי, במקרה זה הפרעות קשב וריכוז או בעיות התנהגות, לא נפתרת כתוצאה משנה נוספת בגן ולפעמים עקב התסכול הרגשי היא רק מחמירה. כעת מובן שאת צריכה לפנות לאבחון ולטיפול. ללא טיפול המצב לא יוטב, חבל שאף אחד לא אמר לך את זה קודם.

שלום מיטל, גם אני (כמו א') מאמינה שהישארות של שנה נוספת בגן היא פתח לצרות, אך את הנעשה אין להשיב. כרגע, בעיקר בגלל ששנת הלימודים עומדת לפני סיום, אין טעם להיכנס לעימותים עם הגננת, שעושה כמיטב יכולתה להציב לו גבול. בעיני, יש למקד את המאמץ בהכנה שלו לאתגרי ביה"ס, דהיינו - עבודה אינטנסיבית על היכולת שלו לעמוד בתסכולים, לכבד דמויות סמכות, להתאים את עצמו לכללים, ולפתח מיומנויות של עבודה עצמאית והתמדה מול מכשולים. הכתובת הראוייה לכך - פסיכולוג ילדים קליני/חינוכי. בהצלחה רבה ליאת

שלום, בסוף השבוע, הבת שלי בת 4.5 שנים קפצה לבריכה אצל סבא וסבתא בלי מצופים וחולצה על ידי בעלי שהגיע למקום לאחר דקות מעטות בעוד היא נאבקת ומנסה למצוא אוויר. אין לי ספק כי החוויה שעברה היא קשה מאוד, אולם היא לא מוכנה לדבר על זה. ואני לא יודעת איך לנהוג.ניסיתי לדובב אותה אבל לשווא. אני גם לא כל כך יודעת מה מתוך זה היא מבינה שקרה. אשמח לשמוע מה דעתך בברכה, גאלה

שלום גאלה, מבהיל!!! בריכות פרטיות יכולות להיות עניין מסוכן ביותר, ואני מקווה שהלקח נלמד. אני מתארת לעצמי עד כמה חוויה כזו יכולה לזעזע גם אתכם, ההורים, ומניחה שייקח זמן להירגע ממנה. בכל מקרה, קשה לדעת מראש מי יפתח תסמינים פוסט-טראומטיים ומי יעבור לסדר יום. בעיני, יש חשיבות לנסות ולהחזיר אותה בהקדם אל מי הבריכה, הפעם עם השגחה קפדנית, ולוודא שלא התפתחה חרדה קשה. אם תתקלו בתגובות התנגדות עזות, אין ללחוץ, אלא להמתין, ואולי גם להתייעץ עם גורם מקצועי. ממליצה לא לנסות לדובב בכוח, ולאפשר לילדה לעבד את החוויה בדרכה, אולי דרך משחק חופשי בבובות וגיגית מים. בואי נקווה שבתך תצליח להתגבר על הטאראומה בשלום. זה אפשרי. בברכה ליאת

שלום לך אני יוצאת עם גבר בן 30 שלא מסוגל לגעת בקצות אצבעותיו מאחר וטוען שמרגיש את העצמות.. כמו"כ לא מסוגל להסתכל על הוורידים שלו וכ"ש לא ללכת לבדיקת דם מה ההבחנה המקצועית? תודה מראש

מה שחשוב הוא פחות האבחנה (פוביות, ככל הנראה = פחדים ספציפיים) אלא יותר עד כמה זה מטריד אותך בקשר איתו. לכל אחד מאיתנו יש "שריטות". בחלקן אפשר לטפל, אם האדם עצמו מעוניין בכך ועם חלקן, כדאי ללמוד לחיות...

שלום אבי, אבחנה מקצועית נעשית בדר"כ לאחר תחקיר מפורט, המביא בחשבון את התסמינים, את עוצמתם, את מידת ההפרעה שהם יוצרים לתפקוד השוטף, ואת דרגת המצוקה שהם מעורים אצל אדם או סביבתו. נראה שקיימת כאן חרדה, אך אין לדעת אם היא עומדת לבדה, או חלק ממשהו נוסף, רחב יותר. בברכה ליאת

שלום ליאת, בזמן האחרון בתי בת שנתיים התחילה לבקש 'קקי' בכל ערב לפני שמשכיבים אותה לישון או כמה דקות אחרי ההשכבה. אני מאמינה שבאמת היא מרגישה שיש לה, אך מרגישה גם שזו דרך שלה למשוך זמן, היות ובדר"כ לא יוצא לה בשעות האלה(בדר"כ משתחררת בבוקר). היא יכולה לשבת די הרבה זמן ובכל פעם שאני שואלת אם סיימה היא עונה שיש לה. מצד אחד אני לא רוצה להלחיץ אותה (בטח לא בנושא הרגיש הזה), מצד שני לא רוצה להפוך זאת להרגל. כיצד את מציעה להגיב לעניין? דבר נוסף ברשותך- מה כדאי לומר בעת התעוררות מפחד שראתה או שמעה משהו? תודה רבה. הרבה בריאות ושמחה !!

שלום אדווה, נסי לא להפוך את הקקי הלילי לאירוע משפחתי. הושיבי אותה על הסיר או האסלה וצאי מהשירותים. בקשי ממנה לקרוא לך כשסיימה, גם אם זה ייקח זמן. אם לא יהיה לכך רווח משמעותי, זה ייפסק מאליו. באופן דומה, גם יקיצות הלילה לא יתמידו לאורך זמן אם לא יהיה בצידן רווח רב. גשו אליה בשקט, הרגיעו אותה מבלי להקימה מהמיטה והמעיטו ככל האפשר בדיבור. אמרו בשקט "אבא/אמא פה, תחזרי לישון, לא קרה שום דבר". חשוב להימנע מניסיונות להרגיעה בדרך של הסברים או הסחות דעת, שרק מעוררות ו"מוציאות מהשינה". נוכחות שקטה ונוסכת ביטחון תעשה את העבודה טוב יותר. בהצלחה ליאת

בהמשך להודעה הקודמת שלי רציתי להוסיף כמה פרטי רקע לגבי הבן שלי בן 16. בנוסף לכך שהוא ילד ביישן ומופנם, הוא חסר ביטחון עצמי, עם דימוי עצמי מאוד נמוך, ועד לא מזמן כמעט ולא היה יוצא מהבית לבלות עם חברים מכיוון שהוא נמצא בנבחרת כדורגל (מרצונו המוחלט) שגוזל ממנו 4 פעמים אחה"צ ואז הוא חוזר מותש בערב, והוא מפרש את חוסר הרצון שלו ללמוד ל"אין לי זמן וכח" וקשה לו לשלב בין לימודים ונבחרת הכדורגל. שהעמדנו את הענין שנפסיק את ההשתתפות שלו בנבחרת אז הוא "איים" שיפסיק ללכת לבית ספר בכלל. לאחרונה הוא התחיל לצאת יותר עם חברים (ולצערי התחילו לשתות שתייה חריפה). בחודש האחרון נחצו גבולות בבית והוא השליט "ממש טרור" בבית. רב עם כולם, קילל, הרביץ לאחיו, התפרע בבית ואמר מילים קשות לנו ההורים שפשוט אנחנו לא מוכנים לסבול יותר התנהגות זו.\לקחנו אותו לשיחה אחרי 3 שבועות שהסתובב בבית כועס ולא דיברנו איתו בעקבות ההתנהגות שלו. הצבנו לא תנאים שעליהם לא נוכל לוותר (כמו לדבר בכבוד בבית, ללא התנהגות אלימה וכו') אנחנו חושבים מאוד שהוא זקוק לטיפול מקצועי כדי לטפל במגוון הבעיות שפרטתי ולא בטוחים האם הטיפול הנכון הוא פסיכולוג, מאמן אישי. אציין בנוסף שהוא כל הזמן אומר אני יודע שאני ילד דפוק........ שיש לי בעיה לשלוט על הכעסים שלי וכו'. צריכה עזרה דחופה כדי שהבית יחזור לאוירה רגועה ושלווה כמו שהיה לפני. כמובן שהוא לא מוכן לקבל עזרה (מבחינתו עזרה מתפרשת לכישלון בכל התחומים: לא מוכן לקבל עזרה מקצועית של מורה פרטית בלימודים, לא של אחיותיו הגדולות). אשמח לקבל עצות בהקדם.

שלום שושנית, כאשר ילד מדבר על "אי רצון לחיות", חשוב להטות אוזן ולב למצוקה שלו, ולהיענות בצורה מיטבית לצרכיו האקטואליים. מדברייך אפשר ללמוד על נער תאום, המתמודד עם תחושות קנאה ותחרות, לא רק עם אחיו, אלא גם עם אחיותיו הגדולות ועם חבריו לביה"ס, אותם הוא תופס כטובים יותר, חכמים יותר, מוצלחים יותר (שהרי זוהי משמעותו של דימוי עצמי נמוך). והנה, כשמצא לו עיסוק ספורטיבי שנותן לו תחושת ערך, הישג והצלחה, אתם מאיימים לקחת לו אותו, ואפשר להבין את ההתקוממות ותחושת הכעס שלו. אני מבינה שאתם מוטרדים מאד מהישגיו הדלים בביה"ס, אך בעיני מטריד יותר מצבו הרגשי, והעובדה שהוא ממקם את עצמו בקבוצה של נערים חלשים (שוטים ששותים), שבחברתם הוא מרגיש (אולי) פחות חריג או לא-מוצלח. בעיני, הכתובת היא פסיכולוג קליני, ולא מאמן, וההתערבות יכולה להיות תחילה דרככם (הדרכה) או טיפול משפחתי (יחד איתכם), כדי לא לשדר לו שהבעיה היא רק בו, אלא בתקשורת המשפחתית בכלל. בהצלחה ליאת

תודה ליאת על העצות. אשמח לדעת האם את יכולה להמליץ לי על פסיכולוג קליני כהצעתך באזור ירושלים (ויש לי עדיפות לגבר - אני חושבת שהבן שלי יתחבר יותר לגבר, אך לא מחייב). תושב ויום טוב שושנית

זקוקה לעזרה והכוונה כיצד לטפל בילד מתבגר בן 16 סגור ומופנם שמקנא מאוד באחיו התאום, מגיב כלפיו באלימות פיזית ומילולית, חוסר מוטיבציה ללימודים (ולחיים בכלל), מדבר המון על אי רצון לחיות, ולאחרונה התחיל עם אלימות פיזית ומילולית כלפי שאר בני הבית. הוא לא מוכן לקבל עזרה מקצועית בכללץ רציתי לדעת האם מישהו יכול לעזור לי איך לגרום לו כן לקבל עזרה מקצועית, והאם עזרה של פסיכולוג או קאוצ'ר תועיל יותר?

ראי תגובתי מעלה.

כבר כחודש, היא צועקת, דוחפת אותי, לעיתים מכה אותי, בודקת גבולות- מנסה לערער כל סדר שהיה בבית. לי- אמא שלה היחידנית קשה, בעיקר עם המחשבה שהיא, לצערי, משיגה את שלה, אני צועקת והיא מחייכת. אומרים שיש לשבח פי 10 מלהעניש. אני מוצאת את עצמי יום שלם כמו הסוהרת שלה. מדוע חל שינוי פתאום? היא עדיין מתקשה לבטא את עצמה במילים. קשה עם ההשכבה- שום אסרטיביות לא פועלת עליה. אני מוצאת את עצמי בסוף היום "ברוגז" איתה, במקום הרצון לקרוא לה סיפור ולהגיד יפה לילה טוב. אומרים שנצחוןם שלה הוא בעייתי, אבל כיצד מלמדים גבולות? בתודה מראש.

שלום הדסה, פעוטות בני שנתיים-שלוש יכולים להיות יצורים תובעניים למדי, מעייפים ומתסכלים, במיוחד כשמדובר בהורים צעירים או טריים. הורה יחידני עלול למצוא את עצמו כעוס ומתוסכל אף יותר, ואולי אפילו לכוד בתחושות של אשמה וכישלון כהורה. לכן, גם אם מדובר בתקופה קשה אך נורמלית מבחינה התפתחותית, אני ממליצה לך בחום להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני או מנחת-הורים, כדי לרכוש כלים שיעניקו לך ביטחון וסמכות, ולהיפרד לשלום מתחושות אשמה וחוסר אונים. יש, כמובן, שפע של מידע בנושא סמכות הורית וגבולות: ספרים, אתרי הורות ברשת, ופורומים פסיכולוגיים וחינוכיים דוגמת זה. נדמה לי שבמצה שאת מתארת, נדרשים הנחייה וליווי מעט יותר 'צמודים', גם אם לזמן קצר, ולא עצה קצרה באינטרנט. בגדול, עלייך לזכור שבגיל זה הילדים חסרים עדיין את היכולת להתמודד טוב עם כעס, אכזבה ותסכול, ולכן תגובותיהם נראות תוקפניות, לא מאורגנות ולא תמיד צפויות. חשוב שההורה יעמוד מול ההתקפות בצורה שקטה וסמכותית, מבלי להיכנס למאבקי כוח של מנצחים ומפסידים. ממליצה לך מאד להיעזר בגורם מקצועי כדי ללמוד לעשות זאת ביעילות. בברכה ליאת

תודה לך ליאת. היכן אוכל לקבל הדרכה באזור נתניה והסביבה (אני ניידת)? אספר לך שביום שליחת ההודעה הקודמת, התחלתי לקרוא את ספרו של עמוס רולידר וליישם. א- הפכתי לאמא עם יותר בטחון עצמי ב- הספר ממש מדריך ג- הבנתי שהורות היא מקצוע וישבתי על הספר עם מרקר- כדי להפנים, לשנן ולבוא מוכנה לבחינה. תודה על זמנך, עזרתך, והדברים המרגיעים שקראתי.

שלום הבן האמצעי שלי בן 4 הוא ילד חכם מאוד ופעיל מאוד בבית בגן הוא קצת בישן ורגוע אני מרגישה שלא מראה את יכולתו בגן אבל לפי הגננת הוא פעיל ומשחק עם הילדים שהוא חושב שהיא לא רואה אבל ברגע שהיא מסתובבת ומסתכלת לכיוון שלו יושב כחנון לפני כמה חודשים היה יום הולדת של אח שלו (בן 5 שנים) שנמצא באותו בניין וכשהביאו אותו ליום ההולדת רק ראה אותנו (אני ואבא שלו) התחיל לבכות עד שעזבנו את הגן לפני שבוע ביום ההולדת שלו גם כן בכי וכולם מנסים לדבר איתו וללא הפסקה עד שעזבנו את הגן, ביצאה שלנו מהגן זה היה גם צרחות שהוא רוצה אותנו ולאחר שעזבנו הוא נרגע אתמול הלכנו לחתונה כשנכנסנו לאולם פתוח היה שקט אבל שהתחילו זיקוקום הוא בכה וצרח ולא רצה אף אחד חוץ ממנה ונשאר כך ולאחר רבע שעה נרגע מהבכי אבל נשאר צמוד אלי וכל הזמן ביקש ללכת הביתה שיצאנו מהאולם לרכב הוא חזר לצחוק ולשחק כאילו לא קרא כלום אניני יודעת האם יש בעיה שצריכים לטפל בה או זה נורמלי אני מנסה לדבר איתו הרבה ולהבהיר לו שאנו אוהבים אותו מאוד במיוחד שילדתי לפני 4 חודשים תינוקת אנא עזרי לי תודה

שלום ראניה, יש ילדים רגישים וביישנים יותר, הנראים 'משותקים' כשנדמה להם שמסתכלים עליהם, בעוד שבחברת ילדים אחרים הם מתפקדים היטב. זה, כשלעצמו, אינו דבר מדאיג. ברוב המקרים יש שיפור שבא עם הגיל, אם כי יש ילדים שנשארים ביישנים וסגורים גם כאנשים בוגרים. הפחד מרעש חזק, במיוחד פיצוצי זיקוקים, הוא לגמרי נורמלי, ואפשר לוותר לו על מקומות בהם קיים פוטנציאל מפחיד, כמו מופעים רועשים, זיקוקים או אפילו אירועי שמחות עם מוזיקה צועקת. כמובן שתיאור קצר בפורום אינו יכול להחליף התייעצות עם גורם מקצועי, ואם את חוששת שיש בעיה כלשהי תוכלי להתייעץ ממש. על פניו, התיאור שלך אינו נשמע מדאיג. בברכה ליאת

שלום ליאת רציתי להודות לך מאוד כי העצות שלך ממש עובדות בן שלי ממש מתבגר מיום ליום הוא נפרד יפה בבוקר .כי אמרתי לו שהוא גדול ואם הוא יפרד יפה אז אני יוכל לסמוך אלב והוא יוכל לבד להחלית אל כמה דברים שמאוד חשובים לו(למשל מתי להזמין חבר או מתי הוא ילך לסבתא לשחק עם כלב(בקיצור זה עובד) יש לי אוד שאלה הוא לא רוצה ללכת לחוגים כמה פעמים נישינו ואני מרגישה שזה באה מאותו מקום של פרידה ולהיות לבד אני לא לוחצת אבל להמשיך לנשות או לבתר בינתיים.(אני מאוד מקנה בחברות שילדים שלהם הולכים למוחנות לכיתה א לספורט וכול מיני חוגים אחרים) תודה

שלום טלי, שמחתי מאד לקרוא על השיפור אצלכם. נעים לדעת שלפעמים מצליחים לעזור, וזה תמיד מרגש ומספק. בעניין החוגים, חשוב לזכור - חוג אמור להיות סוג של העשרה, המותאם לאישיותו, נטיותיו ורצונותיו של הילד, ולא 'מטלה' או כורח. אני מבינה שהיית רוצה שגם הילד שלך - כמו כל חבריו - יילך לחוג, אך במקרה זה, זאת לא סיבה מספיק טובה. ועוד משהו קטן - קורסי הכנה לכיתה א' הם תוצר של השנים האחרונות, והם נשענים בעיקר על הלחץ של ההורים והשאיפה למצויינות אצל הילדים. חשוב לומר בהקשר זה, שגם ילדים שלא עברו שום הכנה (מי הכין אותנו???),רוכשים היטב את הקריאה והכתיבה, וסוגרים את הפער עם הילדים שכבר קוראים מהר מאד. לכן, בראייה קדימה, אין שום יתרון ממשי או משמעותי לילד שהיה בחוג כזה. אז הניחי לילד שלך לשחק בזמן שנותר עד כיתה א', ולחזק את הביטחון העצמי שלו. תני לו להרגיש גדול, חכם ומוצלח, וכך תניחי את היסודות הטובים לביה"ס ובכלל. שבת שלום ליאת

היי, מישהו מכיר מהמטפלים הבאים בתל אביב?: ***** (ההוןדעה נערכה)

שלום רב, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום (לטוב ולרע) של אנשי מקצוע מעל גבי הפורומים. מה שתוכלו לעשות זה לפרסם כאן את כתובת המייל שלכם, ולבקש המלצות עלך מטפלים באזורכם (או מקופת החולים שלכם), שיישלחו ישירות אל המייל. בהצלחה ליאת

ליאת שלום רב,יש לי אחיינים בגיל 17 ובגיל 9 ,אני מתעקש לתת להם מתנה שלא באה לידי ביטוי בכסף,אין לי בעיה שהם יגידו לי מה הם רוצים ואני אקנה להם,כסף לא מכיוון שאני חושב שהכסף הולך להוריהם ופחות לילדים,ההורים משום מה מתעקשים שלא אתנה תנאים,ושאתן מתנה כפי שהם רוצים בלי להתנות,האם עליי להתעקש?איך עליי להתנהג בסוגיה מעין זו?בסופו של דבר מי שיסבול זה הילדים שלא יקבלו כלום וחבל,אינני מבין מדוע ההורים מתעקשים שאתן כסף,אשמח לתשובה

שלום ירון, אני מסכימה איתך מאד, ומאמינה שמתנה לעולם עדיפה על כסף, במיוחד כשמדובר בילדים צעירים (בגיל 17, כבר לא כ"כ בטוח). בכל מקרה, מתנה משקפת רצון טוב וחופשי של מי שנותן אותה, ולכן מי שמחליט במקרה זה הוא אתה. יכולה לייעץ לך ממרום גילי המופלג - פשוט לא לשאול :-)) שיהיה במזל טוב לחוגגים, ליאת

יש לי ילדה בת 4, שמגיל קטן מאוד מושכת בשיער בעיקר בשעת עייפות או שיעמום. נוירולוג אמר שהכל בסדר וטיפול פסיכולוגי לא עזר. הילדה שמחה, פעלתנית, אנרגטית וחברותית. אשמח לקבל טיפים ועצות כיצד ניתן למגר התופעה. תודה

שלום לילי, נסי להעסיק את ידיה בשעות המועדות בפלסטלינה, "כדור עצבים", קפיץ מתכת, וכד'. אפשר לגייס אותה לתהליך 'גמילה', ולהיעזר בכובע, בכפפות, או בכל דבר אחר שיסיח את הדעת מן ההרגל. במקרה הכי רע, ספרי אותה קצוץ, כדי שלא תתפתה לתלוש את שיערה. בברכה ליאת

שלום רב, אני אמא לאלעד בן 7 וחצי לאחרונה הייתה הסתייגות בהתנהגות של אלעד והוא משתמש בהרבה אלימות בבה"ס ולאחרונה גם היו לו מחשבות רעות על מוות על האחים שלו ועלינו ההורים הוא מרגיש רע בגלל זה והוא מספר לנו הכל אני ממש אובדת עצות הוא ילד חכם מביא ציונים טובים הוא חברותי מאוד, הוא ילד מקסים איני יודעת מה לעשות אני מפחדת אני נותנת לו אהבה אין סופית מה לעשות?

תודה מראש דליה

שלום דליה, שינויים פתאומיים ודרסטיים בהתנהגותם של ילדים חייבים להדליק נורה אדומה, שכן הם עלולים (אם כי לא תמיד) לשקף בעיה כלשהי אצלם או בסביבתם. לפעמים, חרדה מציפה סביב תכנים של מוות ותוקפנות, עלולה להטיל מעמסה עודפת על המשאבים הנפשיים של הילד, שמצידה תוביל להתנהגויות אלימות ומתחים. לא ברור על איזה רקע הופיעה הנסיגה בהתנהגותו של הילד. אפשר לנסות ולברר זאת בשיחה עמו. אם אתם מבינים את המקור לבעיה פעלו לסלקו או לצמצם את השפעותיו. אם אין לכם קצה חוט, תוכלו לפנות ליועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס, ולהתייעץ לגבי תפקודו שם. אני מציעה לא להיבהל ממחשבותיו של הילד, ולראות בהן רמז לדרמה המתרחשת בתוכו, אולי סביב כעסים עליכם שלא קיבלו מרחב ביטוי מספק. נסו לתקף לו את רגשותיו ומשאלותיו (ילד כועס עלול לרצות להיפטר מהוריו, ואח"כ מאד להיבהל מזה). כאשר אנחנו נשארים רגועים ומתקפים ("כשאתה חולם או חושב עלינו דברים רעים, אולי זה כי אתה כועס ועצבני עלינו, וזה בסדר. אנחנו אוהבים אותך ומבינים את כעסך", הילד פחות מבוהל מהמחשבות התוקפניות הללו, ופחות מותש מהן. אין ספק שהתפקוד הטוב שלו בביה"ס מעיד על כוחות וכישורים, ולכן אני ממליצה להשתדל לסמוך עליו ובו בזמן להישאר קשובה וזמינה למקרה שתחול נסיגה נוספת בה יש לטפל בעזרת פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

אני מודה לך על ההתייחסות בעניין הנ"ל. קבעתי לו ליום ראשון הקרוב 10/06 פגישה עם פסיכולוגית מטעם הבית ספר אז שוב תודה

בני הבכור בן 5, ילד חכם ומפותח מבני גילו. לאחרונה (ע"פ כל התיאוריות...) מתעניין באיברי המין, מה שמכניס את הצוות החינוכי בגן ללחץ. היובגן בחודש האחרון 3 מרים בהם הוא שאל ילדות האם רוצות לראות את הבולבול, לאחת הוריד והראה ובשני המקרים הנוספים הגננות עצרו אותו. במקרה האחרון השבוע ביקש מילדה אחת להרים החצאית כדי לראות את תחתוניה. בתחילה דיברנו עימו והבהרנו שהסקרנות היא לגיטימית, צפינו יחד בקלטתץ "החברים של יעל" בנושא אני וגופי וכו' אך הוא ממשיך. במקביל אנחנו נפגשים עם יועצת ממכון אדלר לדון בכל מיני נושאים, בין היתר גבולות. בהמלצתה אנחנו מפרידים בין מה שקורה בגן למה שקורה בבית ולא שואלים/מטיפים על מה שקרה או דברים עליהם "נענש" בגן בגלל שהפריע או הרביץ. הגננות בגן חושבות שיש צורך בהתערבות פסיכולוג. נשמח שלמוע דעתך. תודה

שלום גלי, הסקרנות המינית של ילדים היא עניין רווח מאד, וכמעט בכל גן נחשפות מדי פעם פעילויות בלתי ראויות מן הסוג שתארת. זה - כשלעצמו - אינו סיבה להתערבות פסיכולוגית, אלא אם הגננות מתרשמות שקיימת מצוקה, חריגות או בעייתיות בתפקוד ההורי. אישית, אני נוטה להטות אוזן להמלצותיהן של הגננות, מאחר שיש בידיהן מידע רב על ההתנהלות היומיומית של הילד, ויש להן בסיס רחב מאד להשוואה, מתוקף העובדה שהן רואות וראו המון ילדים. בעיני אין כל רע בהתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני (שהכשרתו רחבה ומעמיקה משל יועצות מכון אדלר - ברוב המקרים). זה בוודאי לא יזיק. בהצלחה ליאת