פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום וברכה!! יש לי אח בן 9 שעושה לנו המון בעיות ויש לו גם בעיות קשב וריכוז. 1.הוא לא רוצה לקום בבוקר כי פשוט לא בא לו והוא אומר שהוא שונא את בית הספר.אמא שלי צריכה להלביש אותו כמו ילד קטן והוא לרוב גם מתנגד אבל בסוף אחרי הרבה זמן הוא קם וזה גורם גם לאיחור של אחותו בת ה-6 כי הם באותו בית הספר ואמא שלי לוקחת את שניהם ביחד. 2.כשהוא חוזר מבית הספר הוא ישר הולך למחשב וכשקוראים לו לאכול לוקח לו זמן עד שהוא בא לאכול ושהוא בא לאכול הוא אוכל בקושי כדי למהר למחשב. 3.כשהוא צריך להכין שיעורי בית הוא במחשב והוא אומר שהוא לא רוצה להכין שיעורים ואם ממש צועקים עליו הוא פשוט מרביץ ומקלל ואז שאמא שלי בסוף מוותרת וגם אני מנסה לבוא להגיד לו להכין שיעורי בית והוא לא רוצה.(לרוב אנחנו פשוט מוותרים. וגם אם הוא בסוף כן בא אז הוא אומר כל שנייה:אני צריך לשירותים,אני רוצה לשתות,אני רוצה לאכול ועוד כמה דברים. (אנחנו צריכים לשבת איתו על שיעורי הבית כי הוא לא רוצה והוא לא יכול להכין לבד). 4.בערב שאמא שלי רוצה לראות טלוויזיה ולרוב הוא בטלוויזיה בזמן הזה אז הוא לא רוצה לתת לה ועושה בעיות(מרביץ ומקלל). ולרוב אמא שלי לא יכולה להיות בטלוויזיה(לפעמים היא גם מספיקה לראות אבל לא ממש הרבה כי היא צריכה להשכיב אותנו לישון. 5.שאמא שלי אומרת לו ללכת לישון אז הוא לא רוצה כי הוא במחשב בדרך כלל ועושה המון בעיות. 6.הוא מקלל במשך כל היום ואם יש משהו שאמרו לו וזה לא מוצא חן בעיניו אז הוא מרביץ ואי אפשר להרגיע אותו. ממש ממש קשה לנו להסתדר איתו כי הוא עושה לנו בעיות בכל דבר. אני בטוחה שזה קשור לבעיות הקשב והריכוז שיש לו. אמא שלי הולכת לפסיכולוגית פעמיים בשבוע אבל זה לא עוזר לה. אמא שלי ואבא שלי בתהליכי גירושים ולכן אבא שלנו לא גר איתנו.לאמא שלי ממש ממש ממש קשה להתמודד איתו בכל דבר שהוא עושה.הוא מדבר גם על כל מיני דברים סוטים ומגעילים וזה ממש מציק שכל מילה שנייה שלו זה קללה. אשמח אם תתני עצות ותעזרי לנו כי זה ממש קשה. תודה רבה!!

שלום עדן, הפנייה שלך נגעה ללבי, ואני חושבת שזה מקסים שאת מרגישה את הצורך לעזור לאמא ולאחיך. לא ציינת בת כמה את, אך חשוב לי להזכיר לך בהקשר זה, שהאחריות לחינוכו וגידולו של הילד היא של *שני* הוריו, ולגמרי לא שלך. עם זאת, מאחר שאבא איננו כרגע, יש חשיבות ביכולת להתגייס ולעזור. את מאד צודקת. גם אני חוששת שחלק ניכר מהקשיים של אחיך קשורים להפרעת הקשב שלו. כמו שאת ודאי יודעת, להפרעת קשב וריכוז יש השלכות לא רק על החיים האקדמיים, אלא גם על ההתנהלות היומיומית. אימפולסיביות, נטייה לעימותים, בעיות של דימוי עצמי וקשיי התארגנות מסוגים שונים. חשוב שתדעו שילד עם הפרעת קשב וריכוז אינו יכול להכין שיעורים מיד לאחר בית הספר, והזמן שהוא מבלה ע"י המחשב יכול להיות זמן טוב להירגעות והתפרקות, ולכן לא מוכרחים להילחם בזה כ"כ. גם מה שנראה כמו זלזול בכם והתעלמות מקריאותיכם, יכול להיות קשור להפרעת הקשב. יש ילדים שסובלים מתופעה שנקראת מיקוד-יתר, כלומר, כשהם מרוכזים בדבר אחד הם אינם שומעים שום דבר אחר. הם לא מסוגלים לפצל קשב. במקרים כאלה, עדיף להגיע אל הילד, להניח בעדינות יד על כתפו, ולהזמין אותו לשולחן ללא כעס. גם הכנת השיעורים חייבת להיעשות במשכי זמן קצרים, ואין טעם לכעוס עליו או להכריחו לשבת זמן ממושך. אני רוצה לקוות שאמא יודעת את כל זה, ואם לא - את מוזמנת להדפיס עבורה את תשובתי. אני מציעה לך להתייחס בסבלנות גם לטיפול של אמא, ולהכיר ביכולתו לעזור לה. לפעמים זה באמת לוקח זמן. מקווה שקצת עזרתי ליאת

בס"ד לא מסוגל לישון(גם עם אחותו בת ה 4) ללא נוכחות אחד מההורים וכשהוא מתעורר באמצע הלילה רץ למיטה שלנו,מאז ומתמיד. בחודש האחרון פוחד להיכנס הביתה לבד גם בשעות היום אומר שלאחרונה סיפרו לו סיפורים מפחידים ולכן הוא פוחד. אני מדובבת איתו ומפשטת את הדברים זה לא עוזר כל כך..אנא ייעצי/כווניאותי.תודה מראש

שלום רב, בגיל תשע וחצי אנחנו כבר מצפים מילדים להיות מסוגלים לישון במיטתם לילה שלם, ולהירגע בכוחות עצמם במקרה של יקיצת לילה ספונטנית לאור מה שאת כותבת, נראה לי שיש מקום להתייעץ עם גורם מקצועי (פסיכולוג ילדים קליני), ולחשוב יחד איתו האם נחוצה התערבות טיפולית פרטנית לילד, או שאפשר להסתפק בהדרכת הורים. העובדה שהבעיות הללו מתמידות זמן רב ("מאז ומתמיד") יכולה לרמז אולי על כך שמדובר בשילוב של גורמים הקשורים לילד וגורמים הקשורים בכם וביכולת שלכם להכיל את הפחדים שלו ולהגיב עניינית, מבלי להשתעבד להם. פנו להתייעצות. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילדה בת 16 שכבר שנה בערך מתמרדת בי. אמרו לי לתת לה זמן, להתרגל לזה שהיא מנסה להתבגר אני כמובן ממשיכה להציב לה גבולות ולא להתרגש מזה אבל לפעמים כאקט של נקמה שלא הרשתי לה משהו היא לא עונה לי לטלפון ולא חוזרת עד מאוחר הביתה. אני בלילות כאלו לא ישנה ואני מחפשת פתרונות, מעבר לזה שמפריע לי שהיא עושה מה שהיא רוצה ומצפצפת עלי גם עכשיו עם כל האלימות שמשתוללת אני לא יודעת איך לעצור את המחשבות שרצות ו"מה אם"... איך אני אמורה להתנהל מולה בשלב הזה?

שלום נילי, תקשורת פתוחה ו'זורמת' עם הילדים אינה נבנית ביום אחד. מדובר בתהליך מתמשך של שיח, הנעשה מתוך עמדה מכבדת ומתחשבת, אך גם סמכותית ואסרטיבית. היעלמויות מהסוג שאת מתארת משולות בעיני ל"נשק לא קונבנציונלי", השובר את כללי המשחק. מרגע שילד שובר את הכללים בצורה כזו, חשוב ליצור מענה הולם, שיגרום לו לחשוב פעמיים לפני הפעם הבאה. אני לא מתכוונת לעונשים חמורים או לנקמה נגדית, אלא לתוצאה מיידית ולא רצויה שתקושר למעשה. למשל, לאחר לילה ללא שינה, שך דאגה גדולה לשלומה, תוכלי "להיות מאד עייפה" ביום שלמחרת, עד כדי חוסר יכולת להסיע אותה, לבלות איתה או לצ'פר אותה בכל דרך שהיא. תוכלי להדגיש שמאחר שאינה מכבדת הסכמים, ומאחר שהיא מזלזלת ברגשותייך ובדאגתך, לא תוכלי להרשות לה לצאת בשעות הערב. או, מאחר שאינה עונה לשיחות הטלפון ממך, את רואה את עצמך פטורה מלשלם את חשבונות הטלפון שלה, גם אם הדבר יעלה במחיר של ניתוק הקו באופן זמני. חשוב שהסנקציה תהיה מידתית, מיידית וקשורה להתנהגות הבעייתית שהובילה לכך. ממליצה לך מאד להיעזר בהדרכת הורים קצרה, כדי לא להיגרר למלחמת עולם, וכדי לגרום לה לשתף פעולה ולהתנהג בדרך מכבדת. בברכה ליאת

היי נילי, אני יכולה להזדהות איתך בעניין,גם אתמול קראתי פוסט של מישהי בקפה דה מרקר (הורות בימינו=דאגה, את יכולה למצוא דרך גוגל) ובאמת מדובר על כל הנושא שקשה לנו "לשלוט" על הילדים ושלא תמיד אפשר "לכלוא" אותם בבית.. אני בדומה לכותבת הפוסט לקחתי את הבנות שלי לשיחה והסברתי להן את המצב הרגיש היום וכמה חשוב להסתובב עם פלאפון ולא ללכת לבד במקומות לא סימפטיים, הבהרתי להן שאני "נודניקית" מתוך דאגה ושהן צריכות לקבל ולהבין את זה. נסי לדבר איתן בצורה בוגרת קודם כל

מחפשת המלצה לפסיכולוג נוער באזור המרכז עבור נער בן 16. תודה

שלום שרון, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה אזור המגורים הספיפי שלכם וכתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב זקוקה להמלצה עבור ביתי בת החמש לפסיכולוגית. הילדה עם בעיות רגשיות קשות אנא עזרתך

שלום מינה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה אזור המגורים שלכם וכתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום לכולם, אני תושב ****** ורציתי לדווח על מקרה שעברתי עם מכון ******. ******** הינו מרכז טיפולים רב תחומי המספק שירותי הכוונה וטיפול בילדים. כלקוח שלהם, הובטח לי כי תתבצע שיחת הדרכה עם הגננת כחלק מהטיפול. שיחת ההכוונה לא תואמה בטענה שזה לא אפקטיבי לפני חופשת הפסח (גישה של משיכת טיפולים...). לאחר חופשת הפסח תהינו לגבי המשך הטיפול ולכן מכון *******טוען שלא יבצע את שיחת ההדרכה עם הגננת אלא אם כן נמשיך טיפולים אצלם. היחס שלהם היה מזלזל, לא חזרו לאימיילים, בטענה שביטלנו טיפולים ולא היינו רציניים אך מדובר בגישה סובביקטיבית שלהם היות ואישתי ילדה במהלך הטיפול ובני לא רצה להמשיך להגיע אליהם עקב טיפול לא מקצועי ולכן תהינו לגבי ההמשך. אשמח אם תוכלו להפיץ ולהזהיר אנשים כי מכון *****אינו רגיש לצרכי הלקוחות ואנו עומד בהתחייביות שלו מול לקוחותיו. אני מאוד פגוע מהם ורוצה למנוע את עוגמת הנפש למשפחה הבאה. (ההודעה נערכה ע"י מנהלת הפורום. הפורום אינו זירת פרסום - לטוב ולרע, ולכן לא נוכל להרשות גם השמצות פומביות כאלה, במיוחד כאשר הצד שכנגד אינו כאן כדי להשיב ולהגן על עצמו)

שלום ציון, בחרתי להשאיר את המסר שלך, ולהשמיט (גם כדי לשמור עליך!) את שם המכון. השארתי את ההודעה, כדי לחזק את המסר שלך, המעודד את הקוראים לבדוק היטב למי הם פונים, ולהישען על המלצות. מקווה שבפעם הבאה יצליח לכם יותר. ליאת

שלום! יש לי ילדה בת שנתיים וחצי מאוד חכמה היא מקדימה את בני גילה בהכל דיבור הבנה היא מתנהגת כילדה בת 4 היא בזמן האחרון התחילה לבכות בלילות מתוך חלום,כל מה שהיא רואה ביום היא חולמת בלילה (דובי גדול-איש שהיה בקניון מחופש, תוכי גוק וכו') וקמה בצרחות שהיא מפחדת וכך כל יום אתמול התחיל פחד קצת שונה שכנים שהזיזו כיסא והיא הסתכלה עלי במבט מפוחד ושאלה מה זה הסברתי לה שבסך הכל הזיזו כיסא ואין לה ממה לפחד היום היינו בפארק והיתה ליצנית שדיברה עם רמקול במרחק גדול מאיתנו והיא נבהלה ורצתה לחזור הביתה היא לא רצתה להמשיך לשחק אז לקחתי אותה והראית לה שזה יומולדת . גם רעש של מיקסר עד שלקחתי אותה ועשינו ביחד עוגיות והיא נרגעה, וכו לי זה נראה קצת מוגזם מה עלי לעשות????

שלום אפי, למרות ההתרשמות שלך, שבתך מתנהגת כבת 4, תיאור הפחדים שלה מתאים מאד לילדה בת שנתיים וחצי, שעדיין נסערת מיצירי הדמיון, מליצנים מאופרים ומרעשים בלתי צפויים או בלתי מוכרים. מדובר בפחדים חולפים, איתם אפשר להתמודד בהצלחה בתיווך שלך (כפי שקורה כיום). עד שהחרדות יירגעו, אפשר לחסוך ממנה אירועים רועשים, מופעים וימי הולדת לא קונבנציונליים. שום דבר שאי אפשר לדחות בעוד שנתיים-שלוש. בהצלחה ליאת

ליאת תודה על התשובה.שאלה נוספת היא התחילה לדמיין,השבוע מצאתי מגבת על הרצפה ושאלתי אותה למה המגבת על הרצפה אז היא אמרה לי שאביגיל שפכה את המים,שאלתי אותה איפה אביגיל אז היא אמרה לי הנה היא כאן (והראתה לי עם האצבע על הרצפה-ולא היה שם כלום) האם גם דמיון ללא כלי עזר משחק דף וכו' נחשב כמשהו נורמלי? וכחלק מההתפתחות? תודה מראש! :)

ליאת שלום רב, אני אמא לשני ילדים בני 3 ושנה. בכל פעם שאנחנו נוסעים לבקר את הוריי אמי עושה ואומרת דברים שאני לא מצליחה לעבור עליהם לסדר היום או להישאר אדישה ושקטה מולם. כך למשל, היא כל הזמן מציעה לגדול לאכול, וכשהוא משיב שלא היא שואלת שוב ושוב או שניגשת אליו עם המאכל שהציעה ואומרת לו "קח, תאכל",זאת אחרי שאני אומרת "לא" או "הוא לא רוצה" . רק כשאני ממש מרימה את הטונים או שמתפתחת איזשהי דרמה היא מפסיקה. זו רק דוגמא קטנה שחוזרת על עצמה ללא הרף. בכל שבת שאנו מגיעים אני אומרת לעצמי שאשאר רגועה ושאנסה להבליג כדי שיהיה לכולם נעים(אנחנו לא נוסעים בשבת ולכן נשארים כל הסופ"ש). כמובן שאירועים כאלה מעיבים מאוד על האווירה ואני ממש לא יודעת מה לעשות עוד כדי שמשהו ישתנה- אני ובעלי משתדלים מאוד לבנות לילדים יחס בריא לאוכל, אני ממש לא אוהבת שהם נוכחים במצבים כאלה בהם אני צועקת על אמי - הגדול מבין הכל, וכמובן שאני לא אוהבת לפגוע באמי. כל הדיבורים לא עוזרים. היא מבינה מה עומד מאחורי הרצונות שלנו אבל הלכה למעשה? ממש ממש רחוק משם. אני אומרת משהו אחד והיא עושה מה שהיא רוצה. מה היית מציעה לעשות? בעלי אומר שלא ניסע (כי יש עוד ה-מון רגעים ומצבים בעייתיים) אבל זה ממש לא מציאותי. תודה ושבוע מצויין.

שלום רב, אני מניחה שהתגובה הרגשית העזה שמתעוררת בך מול ניסיונות השידול סביב האוכל, היא הד לחוויות מוקדמות שלך כילדה, וכדאי להיות מודעים לכך. חשוב מאד שנזכור, שמי שמגדל ומחנך את הילדים הם ההורים, ואני נוהגת לומר (מתוך אמונה אמיתית) שאף סבתא, גננת או מורה לא יכולה להרוס חינוך של בית טוב. סבתות נוטות לייחס חשיבות-יתר לנושא האוכל, ומרביתנו מצליחים להתייחס לזה בסוג של סלחנות והשלמה. אצל סבתא תמיד אוכלים יותר, וזה לא נורא כ"כ אם מדובר במפגשים ספורים במהלך השבוע או סוף השבוע. להערכתי, ל'נדנוד' שלה סביב האוכל אין פוטנציאל נזק אמיתי, למעט הנזק למצב הרוח שלך. אני מזמינה אותך לנסות להניח לזה, ולסמוך על הילדים שלך שיוכלו להדוף את הלחץ שלה. בעיני, לא שווה לקלקל יחסים או לךיצור נתק בגלל משהו שהוא כמעט "בילט-אין" במושג הסבתאות. מה את אומרת? :-)) ליאת

הי ליאת, יש לי ילדה בת 12 שאני לא מצליחה למצוא שום נושא או תחום עניין משותף איתה. אני מרגישה שאנחנו מתרחקות ולא רוצה בכך. לצערי התקשורת היחידה ביננו היא סביב בקשות שלי ממנה ותגובה בכיינית מצדה כך שיוצא שכבר יש תקשורת אז היא תמיד בכעס בצעקות והמון תסכול ביננו. חשוב להדגיש שהיא הבכורה, אותרה כמחוננת, ומתעניינת בעיקר במחשבים וטלויזיה שני דבריםשהכי פחות מעניינים אותי. אשמח אם תוכלי לתת לי עצה איך להגיע אליה.

שלום ליאת, בניגוד לתפיסה הרווחת, נדמה לי שהמתבגרים "שכל מה שמעניין אותם זה מחשב וטלוויזיה", הם ידענים לא קטנים, וחלק גדול מהמידע הרב שברשותם הם רכשו דרך המדיה הדיגיטלית. כמי שמטפלת במתבגרים צעירים, ומבלה בחברתם חלק ניכר מהיום שלי, אוכל להבטיחך שיש ה-מ-ו-ן על מה לדבר איתם, אםן רק נשארים סבלניים, סקרניים וקשובים. הבת שלך, בת ה-12, היא נערה צעירה הנמצאת בתקופה משמעותית של חיפוש זהות, דילמות חברתיות, מחשבות על העולם ועל העתיד, ודעותנחרצות (לפעמים נחרצות מדי) על איך דברים צריכים להתנהל. אני חושבת שאם תניחי לשיח השיפוטי והנוזף, ותנסי לתת לה מעט יותר מרחב והתחשבות, תגלי שיש שם עולם ומלואו. יתכן שכדי להרוויח את היחסים איתה, תצטרכי להשלים עם מידה של רפיון והשתמטות מעבודות הבית, אך מנגד, תיווצר הזדמנות למפגש חדש ורענן, שיש בו הבטחה לאינטימיות וקרבה אמיתית בין שתיכן. עניין של בחירה. בהצלחה ליאת

בן 11 חודשים, אח תאו, טמפרמנט עירני

פעלתן כבר ברחם. זורק עצמו אחורה ממצב ישיבה כשהוא על הרצפה כך שראשו נחבט בה! הוא כמובן פורץ בבכי, שנרגע מהר למדי כשהוא על הידיים.

ראיתי את הבן שלי בן 12 מנסה לקיים יחסי מין עם הבן דוד שלו שהוא בגילו. אני נסערת ורוצה לדעת האם זה רק מסקרנות? האם יהיה נכון לדבר איתו על כך? מה עושים? אמא מודאגת

שלום אירית, לא הבנתי אם מה שמסעיר אותך זו העובדה שבנך ניסה לקיים יחסי מין, או העובדה שניסה לעשות זאת עם בן דודו, או העובדה שניסה לעשות זאת עם בן. בכל מקרה, מה שאת מתארת אינו סקרנות, אלא התנהגות לא מותאמת המחייבת התייחסות מצדכם, וכמובן הידוק ההשגחה על הילד. התנהגות מינית ישירה כזו אינה אופיינית לגיל 12, וחשוב להבין האם נחשף לסוג של גרייה לא תואמת או אפילו הטרדה ממישהו אחר. מציעה להתייעץ עם גורם מקצועי, ולהביא בפניו את כל העובדות. בברכה ליאת

שלום אני אמא לילד בן 3 וקצת. ילד חכם סקרן ומתוק. בשבועות האחרונים נוצר מצב שהולך ומקצין בינינו ואני מרגישה שאני מאבדת שליטה. נקודת ההתחלה עבורי לפחות היתה גילויי אלימות הולכים ומתעצמים שלו כלפיי. אחרי שבגיל שנתיים בערך, בתקופת הנשיכות הצלחתי בעקביות ותקיפות לגרום לו להבין שאותי לא נושכים, הוא החל לאחרונה יותר ויותר לנשוך אותי להרביץ לי ולבעוט בי - לפעמים אף בפנים. הרבה פעמים זו התגובה שלו לגבול שאני שמה - שאין יותר ממתקים או שככה לא מתנהגים או כל גבול אחר שני מנסה לשים. ברור שכל הצבת גבול כזו לא באה לו בהפתעה - כבר כשקיבל את הממתק דובר שזה האחרון, ובכל זאת מתפתח עימות סביב זה. וזו רק דוגמא. ההקצנה בשבועות האחרונים היא שהעימותים האלו הם בערך כל התקשורת שנשארה לי איתו. הכל סובב סביב בקשות שלי אליו וחוסר הקשבה שלו או בכיינות והצקות שלו סביב דברים שהוא רוצה ואינו מקבל או סביב תסכול כלשהו. ברור לי שאני מפספסת משהו אבל נוצר מצב בו אני כבר מתוסכלת כל כך שאני פשוט מתרחקת ומתעלמת ממנו. אבא שלו לא מקבל ממנו כזה יחס, אבל גם לא מנסה לשים לו גבולות כמעט אף פעם. אני כן יוזמת פעילויות משותפות סביב דברים שאנו אוהבים לעשות ביחד, והוא נהנה אבל איכשהו זה תמיד מגיע לאותו מקום. מה עושים? אני מפחדת שאני פותחת פה תהום שלא אצליח לסגור. תודה

שלום רב, זה אכן נשמע לא טוב, אך חשוב שתדעי שהמצב בהחלט בר תיקון. אני מזמינה אותך לעיין בפורום שלנו, ולקרוא את שפע התשובות שניתנו בנושא זה. אני ממליצה לך בחום להגיע להדרכת הורים של פגישה אחת או שתיים אצל פסיכולוג ילדים, וללמוד איך להציב גבול בדרך יעילה ועקבית. כרגע, מה שאת מתארת אינו מעיד על גבולות כלשהם בבית. חשוב להבהיר שלהציב גבול אין פירושו לבקש מהילד משהו או להורות לו משהו בתוקף. הצבת גבול נאותה היא היכולת להכתיב את הכללים בבית ולאכוף אותם כך שיישמרו לאורך זמן. אם הילד שלך מכה אותך, נושך או בועט, וחוזר על כך שוב ושוב בכל פעם שהוא מתוסכל - אין כאן הצבת גבול, אלא ניסיון הורי נואש שמוביל לקלקול היחסים בבית ולאווירה עויינת. מעוןדדת אותך לפנות ללא דיחוי לעזרת גורם מקצועי, וללמוד את הכלים והדרכים היעילות להשבת סמכותך כהורה. בהצלחה ליאת

שלום רב רציתי לשאול בן שלי ביולי יהיה בן שש ילד מאוד טוב מנומס מאוד חברותי (עם ילדים שהוא מכיר) חכם ומאוד מאוד חייכן עם חוש הומור ילדים אחרים בקלות מדחברים אלו ואוהבים אותו. אבל הוא חסר ביטחון בחברה חדשה מאוד קשה לו להיפרד בבוקר מאימא או מאבא ואחרי שניה שהוא נכנס לגן הכול בסדר .גננת אומרת שהוא יהיה בסדר בב''ס שצריך קור רוח מאיתנו ההורים ובהתחלה יהיה קשה אחר כך יתרגל אבל אני מאוד מודאגת מהמצב אני לא יודעת איך לעזור לו הוא אומר לי אימא קשה לי שאת הולכת אני רוצה אותך מה לעשות אני מסבירה מדברת מנשה לעשות תבלה עם מדבקות לתת לו אידוד להסביר שהוא גדול לא עוזר (יש לציין שיש ימים טובים יותר יש פחות )מה עושים תודה

שלום טלי, ברוב המקרים של קשיי הפרידה, מעורב מרכיב חרדתי כלשהו גם של ההורים. יש ילדים רגישים, שעבורם הפרידה בבוקר מעט יותר קשה, ועדיין אין בכך כדי לפגוע בתפקודם בהמשך היום. כאשר אתם מאד מודאגים או מרחמים עליו, משהו מהמתח והדאגה שלכם מחלחל גם אליו, מה שמגביר ומנציח את הקושי. אני מציעה - כמו הגננת - להתחיל לסמוך יותר על הילד שלכם, שבורך בהרבה כוחות וכשרונות, להפסיק לרחם עליו, ולשדר לו אמון וביטחון ביכולתו להתגבר. ילד שמרגיש שסומכים עליו ובוטחים בו, מתחיל להאמין ולבטוח בעצמו. לכן, אני מציעה להימנע מפרסים ומתנות, לנסות לקצר את משך הפרידה בבוקר (גם אם הוא נעצב או בוכה). בסוף היום, שבחו אותו על זה ש'התנהג כמו גדול', למרות שהיה לו קשה בבוקר. ההתפעלות והשבחים שלכם חשובים ומעודדים יותר מטבלת הפרסים, לפחות בעיני. את מוזמנת לעדכן איך הולך. בהצלחה ליאת

תודה רבה אני מקווה שזה ילך והישתפר אני גם כול הזמן מנשה לרשום אותו לחוג הוא לא רוצה חשבתי שזה יתרום לו במיוחד חברתית אבל הוא מסרב לא רוצה הולכים לראות שיעור ראשון והו מסרב בתוקף גם חברים באים אלינו הוא לא רוצה ללכת לחבר אני לא לוחצת רק מנשה כןל פעם

שלום, יש לנו ילדה בת שנתיים וחצי. אחרי שעשינו איתה את כל הטעויות האפשריות הלכנו ליועצת שינה לפני כחמישה חודשים ובהמלצתה עבדנו על פי תוכנית שינה כדלקמן- משכיבים אותה אחרי סיפור וכו', נפרדים, יוצאים מהחדר ובכל פעם כשהיא קמה מהמיטה מחזירים אותה למיטה בליווי משפט הרגעה. כך גם כאשר היא נשארת במיטה בוכה. מתייחסים לבכי ומרגיעים, אך לא יושבים לידה (מה שעשינו משך תקופה ארוכה קודם- כאשר כל ישיבה לידה ארכה לפחות 45 דקות, ללא דיבורים). באמת, כעבור מספר ימים הילדה נכנסה למיטה ברצון, נרדמה בעצמה ואפילו אהבה לשכב בשקט עם עצמה טרם ההירדמות.יש לציין שגם ההתעוררויות הליליות (2-3 פעמים בלילה) פסקו. לפני כחודש, נבהלה מרהיט שנשבר בפתאומיות ומאז היא בוכה כשנפרדת מאיתנו בהשכבה, ומתעוררת פעמיים במהלך הלילה- מגיעה אלינו למיטה ואנחנו מחזירים אותה. כשהיא מתעוררת אנחנו מרגישים שהיא קצת מפחדת, בכל זאת לרוב היא חוזרת לישון די מהר. בלילה הראשון שלאחר "המקרה" ממש התעקשה שאשב לידה. ישבתי ובסוף גם ישנתי איתה כי התעוררה הרבה פעמים לבדוק שאני שם. השאלה שלנו היא האם לדעתך נכון להשכיב ככה ילד ? האם לדעתך יש כאן איזשהו סיכון לנזק? אנחנו ממש מתלבטים . רוב תודות!

שלום רב, לדעתי, אם השיטה שניסיתם בעקבות ההתייעצות עבדה אצלכם, תוכלו לנסות ולדבוק בה גם עכשיו. בעיני, בתקופה של התגברות הפחדים, חשוב להיענות ולהיות מעט יותר נוכחים בקרבת הילד בשעות ה'רגישות', ך מבלי להשתעבד לגחמות. גם אם לפני חודש היה רגע של בהלה, אין סיבה לשבור את כל ההרגלים, וחשוב להחזיר את השגרה על כנה. ממליצה לכם לחזור ולהתייעץ - אפילו טלפונית - עם מי שעזרה לכם אז, ומכירה אתכם ואת ילדתכם. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת ה-4 שובצה נמצאת במסגרת עם אותה קבוצה של חברים מגיל חצי שנה ועד היום.לקראת השנה הבאה שובצנו לגן אחר משכל החברים שלא שובצו. אני מתלבטת מאד האם להעבירה לגן האחר בלי החברים או להעביר אותה לגן עם כל החברים המוכרים+חברים נוספים.

שלום רב, תמיד קל ונעים יותר להתחיל שנה עם חברים מוכרים ואהובים. אם את יכולה לפעול לטובת העניין - מה טוב. עם זאת, ילדים מצליחים להסתגל היטב גם למסגרת חדשה, וליצור חברויות חדשות מהר יחסית. אם בתך אינה סובלת מבעיות מיוחדות, והיא סתגלנית מטבעה, לא מוכרחים להפוך עולמות. בהצלחה בכל גן בו תהיו ליאת

שלום שרון, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אולי זה יכול להישמע קצת מצחיק, קצת רדוד, אבל בכל זאת אני מעלה את הבעיה הזו כי היא מפריעה לי ברמת העיקרון. בני בן 5 וחצי והוא מאוד בררן בעניני בגדים. הכוונה היא לא בקטע של מותגים, כי אין לנו דברים כאלה, לא מעניין אותו מותגים ו/או בגדים יקרים, אלא ויזואלית אם הבגד מוצא חן בעיניו. עד כאן נשמע לגיטימי לגמרי. אבל לדוגמא, לפני כמה זמן הוא ביקש ממני לקנות לו סנדלי קרוקס (במקרה שלנו זה דמוי קרוקס, לא משנה), אחד בצבע כתום ושני בצבע שחור. קניתי לו כבקשתו, וגם כי באמת היה חסר לו. לפני מס' ימים הלכנו לקנות לו מכנסיים. הפעם הוא בא איתי ואף נתתי לו לבחור בעצמו שני זוגת מכנסיים לפי טעמו. אלא שהילדון מסרב בכל תוקף גם לנעול את הסנדלים (למרות שמדד והיו לפי מידתו, ולטענתו נוחות לו וכו'). כך גם עם המכנסיים: הוא מסרב בכל תוקף ללבוש אותם, לא ברור לי למה. כמובן ש"חפירות" מצידי לא עוזרות ולא יכולות גם לעזור, אבל בכל זאת אמרתי לו שבגדים ונעליים עולים לי כסף ואם הוא לא רצה מלכתחילה את הנעליים ו/או המכנסיים, יכל להגיד לי מראש, כי חבל על הכסף וחבל שהם "יקשטו את הארון". הצעתי לו גם שנלך לחנות ונחליף אותם במשהו אחר, אבל כל פעם הוא אומר לי, "מחר אני אנעל", "מחר אני אלבש" וכו'. האם להגיד לו שאני נותנת לו עוד איקס ימים ואם הוא לא משתמש בהם אני הולכת להחליף ו/או להחזיר לחנות ולעשות כך באמת? זה מפריע לי ברמת העיקרון. אני לא פזרנית, מצבנו הכלכלי לא להיט ובדרך-כלל יש לנו בגדים יד שניה ואם אני קונה, זה בגלל שבאמת חסר לנו, לא סתם בשביל למלא את הארון. ברור לי שיש כאן קטע של שליטה ומאבקי-כח, אבל אני הרי לא יכולה להלביש אותו בכח. איך היית מציעה לי לנהוג? אשמח לעצתך. תודה.

שלום רב, את יודעת, מאבק כוח מתפתח רק כשיש שניים המושכים איש איש לכיוונו. אם צד אחד מוותר על המלחמה, כבר אין מאבק. אין ספק שלריב עם ילד בן חמש על מה ללבוש או לא ללבוש, זה בזבוז זמן מיותר. אם את חושבת שהוא צריך את הבגדים (בגיל זה זו עדיין החלטה שלך), קני אותם בנדיבות, והכניסי למאגר שבארון. אם כרגע את מבינה שקנית דברים מיותרים, תוכלי להחזיר לחנות זוג סנדלים אחד וזוג מכנסיים אחד, ולקבל את כספך בחזרה. אל תדברי על זה איתו ואל תנופפי בזה כמנצחת. תוכלי לומר בשקט "אולי באמת הגזמנו קצת ואתה לא ממש צריך שני זוגות מכל דבר. אם יתעורר הצורך בעתיד, נקנה שוב". כמה פשוט... בהצלחה ליאת

ילדי בן ה-6 מבקש ממני ללטף את איבר מינו בזמן ההירדמות בלילה. הוא התחיל לבקש מגיל 4,היום הוא מבקש פחות, פעמיים בשבוע. רציתי לקבל מידע על ההשפעות יעוץ וחוות דעת על כך.

שלום אוסנת, אין להיענות בשום אופן לבקשה זו. הסכימי ללטף את ראשו או את גבו. אמרי שאיבר המין הוא פרטי והוא נשאר מחוץ להישג ידם של אנשים אחרים, גם אם הם מוכרים ואהובים מתוך המשפחה. בברכה ליאת

הבת שלי כמעט בת 3, ילדה טובה ומקסימה אנחנו מציבים גבולות ועומדים על מה שחשוב בעיננו וביחד עם זאת המון חיזוקים, אהבה וחום. לפני 4 חודשים נולדה לה אחות והיא בסה"כ בסדר גמור, כמובן שנדרשת יותר תשומת לב וסבלנות מצידנו... לאחרונה גם בגלל הגיל ואני מניחה גם בגלל האחות היא פחות מדברת ויותר בוכה וצורחת כשלא מקבלת משהו כפי שרצתה. למשל אם היינו בחנות ולא הסכמתי לה לאכול משהו או אחרי הגן לא הסכמתי לה ללכת למקום כלושהוא היא מתחילה לבכות ולצרוח התגובה שלי ושל בעלי מאוד עקבית וכך הייתה תמיד, אנחנו לא מתרגשים, לא מוותרים על מה שאמרנו, לא מגיבים לבכי בעודף תשומת לב בד"כ אומרים לה ש"קשה לנו לעזור לה ככה ואנחנו מחכים שהיא תדבר ותסביר את עצמה" אם היא ממשיכה, אנחנו חוזרים על כך בצורה רגועה, אם ממשיכה אנחנו פשוט חוזרים הביתה והיא לא מקבלת את מה שרצתה, יכולה לבכות כל הדרך הביתה ואני מתעלמת מהבכי. עשיתי לה בערב שיחה ואמרתי לה שאנחנו רוצים לעזור לה ללמוד לדבר במקום לבכות ואם היא תבכה אנחנו נגיד לה פעם אחת שקשה לעזור לה ככה וזה יהיה הסימן שלנו שהיא תדע שהיא צריכה לדבר ולא לבכות, כמובן למחרת זה חזר על עצמו... השאלה שלי אם ברגע הזה היא לא זקוקה לנו כהורה...וההתעלמות היא לאו דווקא נכונה? לפעמים אני כן מחבקת אותה ואומרת לה שאני רוצה לעזור לה כשהיא תדבר איתי איך נכון להגיב ?

שלום רב, את צודקת. בגיל כה צעיר, ההחלטה לא להתייחס לבכי עלולה להיחוות כנטישה. עם זאת, חשוב שלא להיכנע לגחמות רק בגלל הבכי. הפיתרון לתפיסתי הוא היענות לקושי שלה, מבלי בהכרח לספק את מה שהיא דורשת. כלומר לחבק, לנסות להרגיע, ואולי אפילו להסיח את הדעת, אך זאת מבלי להיכנע ולוותר על מה שהדליק את המהומה מלכתחילה. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת ה18 בלעה כדורים ותוך כדי התחרטה ושלחה הודעה לחברה. אושפזה ל3 ימים והיום שוחררה עם המלצה להמשך טיפול פסיכולוגי. נשקיע את כול המאמצים והמשאבים למצוא מטפל מתאים אבל מה עושים היום? מחר? שומרים, בודקים או משחררים??היא כמובן טוענת שאין מה לדאוג.. אודה להתייחסותך

שלום רב, אני מניחה שאם היא הייתה בסכנה אובדנית עדיין, לא היו משחררים אותה מהאשפוז. עם זאת, עשו הכל כדי למצוא לה מטפל בדחיפות. הישארו זמינים, קשובים, אך לא חודרניים מדי. פעלו ללא דיחוי למציאת טיפול טוב. בהצלחה ליאת

אמא יקרה, נשמע שעברתם חוויה מטלטלת ומדאיגה. השאלה שהעלית בוודאי תקבל מענה מקצועי מצוות האתר, אך בנוסף לכך רציתי לספר לך על מענה נוסף (לא תחליפי) שקיים ברשת. סה"ר- סיוע והקשבה ברשת זה אתר בו יש צ'ט תמיכה פרטי ואנונימי בו ניתן לדבר עם מתנדבים. אתם מאד מוזמנים להכנס בעצמכם לקבלת תמיכה או מידע.. מעבר לכך אולי תרצו לספר על האפשרות הזאת לבתכם.. לעיתים הידיעה שהמענה הוא אנונימי וזמין בקלות רבה (בכל לילה בין תשע לחצות), יכולה לעזור להעביר לילות קשים ולשמש עזרה ראשונה בשעת צורך. זו כתובתנו: www.sahar.org.il באתר יש חומר נוסף עבור אנשים שיקירהם ניסו להתאבד. מוזמנים תמיד, מתנדבת סה"ר

אוכל לשלוח לך שם של פסיכולוגית מקסימה מומחית באובדנות ובדיכאון במתבגרים. מאיזה אזור אתם?

היי נטע קראתי במקרה את תגובתך לאמא שילדתה ניסתה להתאבד אני גם אמא לנערה בת 16 עם הפרעות אכילה והסטוריה של אישפוז בעקבות ההפרעה ואנורקסיה .היום אנו שנתיים אחרי אך זה לא עבר ,הדימוי שלה נמוך היא דיכאונית ושונאת עצמה עד כדי איומים בהתאבדות לעיתים . אשמח לקבל במייל הפרטי שלי את הפרטים של הפסיכולוגית אנחנו מתגוררות באזור מרכז . המייל שלי הוא [email protected] תודה

ליאת שלום לפני כשבוע הצענו לבן החמש שלנו שישמור 50 ש"ח שקיבל מסבתא שלי במקום ישר לבזבז (מה שבדר"כ קורה,מקבל כסף הולך איתי לחנות ובוחר משהו) ,שישמור עד שיקבל עוד כסף (בדר"כ נותנים לו בחגים ,וסבתא שלי מידי שבועיים נותנת לו 25-50 ש"ח) ,וככה יצא לו סכום גדול בו יוכל לקנות איזה צעצוע שהוא מבקש שעולה יקר . תוך כדי התעסקות עם זה ועם המחשבות איך בעצם יגיע לסכום לפני שיהיה מתוסכל (כי אין הרבה חגים בפתח) ,אז מידי כמה ימים אמרונו שניתן לו שקל שניים . בעקבות זה התחלתי קצת לקרוא על דמי כיס ואני שוקלת אם כדאי כבר להתחיל .וכשראיתי את הסכומים שמוצעים (1 ש"ח לשנת חיים ) אז זה אומר בערך 5 לשבוע ו20 לחודש זה נשמע סבבה מבחינת דמי כיס ,אבל אני תוהה לעצמי האם זה כולל רק כסף למתנות ? או עכשיו גם ארטיק/משהו שאני בדר"כ קונה לו כל יום הוא יצטרך לממן ? כי 5 ש"ח בשבוע ממש לא יספיק לו . תוך כדי זה עלתה לי המחשבה אם אני לא קונה לו יותר מידי בזה שאני קונה לו כל יום ארטיק אחה"צ ,כי בעצם שחושבים על זה זה הרבה כסף (במיוחד האנגרי בירדסים למיניהם ) ,אבל זה משהו שהרגלנו אותו מגיל קטן .אחרי הגן אנחנו אוכלים ממתק -או ארטיק או משהו אחר -בקייץ בדר"כ ארטיק ,אז עכשיו פתאום להפסיק ולהגיד לו שהוא צריך לשלם בעצמו נראה לי לא פייר ,אבל אני שוקלת האם להציע לו לוותר מרצונו מידי פעם ואז את הכסף לשים בקופה שלו ,ככה יצבור יותר מהר ,ולא יודעת אם הוא בגיל המתאים להכניס אותו לזה .ככה בעצם ידע שכל יום יכול לחסוך כ5 ש"ח ,ואז כשאתחיל דמי כיס זה יראה לו מעט מידי 5-6-7 ש"ח לשבוע .בקיצור מבולבלת.מה דעתך? תודה

שלום דנה, לטעמי, בגיל חמש עדיין מוקדם מדי להתחיל עם הנושא של דמי כיס. היכוןלת להתאפק, ולהבין שלא כל שבוע (וגם לא כל חודש) יש חג, ושמתנות מקבלים בימי הולדת ובאירועים ספורים לאורך השנה חשובה ורלוונטית כרגע הרבה יותר מהיכולת לחסוך ולנהל תקציב. סבלנות... זה יגיע... ליאת

כן לתת לו לבזבז בלי להסביר לו שכדאי לצבור למשהו יותר יקר ? ממני הוא מקבל רק בחגים וימי הולדת ,אבל סבתא שלי בכל ביקור זורקת משהו ...

שלום לך, בתי בת 4 וחודשיים, נגמלה לפני למעלה משנה מקקי (אם כי טרם נגמלה בלילה). אחרי שהיתה מחלימה ממחלות חום, ראינו שהיא נכנסת להסטריה בכל פעם שהיא רוצה לעשות קקי, היא היתה צורחת ובוכה ונראתה מבועתת וכל שפת הגוף שלה שידרה שהיא מתאפקת. בשיחה עם הרופאה המטפלת נאמר לנו שהסמפטומים מתאימים לפיסורה וקיבלנו הוראה לרכך את הצואה עם אבקות למטרה זו... בפעמים הקודמות שזה קרה, האבקות עזרו אבל זה כבר היה בשלב שהיתה בהסטריה והתאפקה יומיים... בשבוע האחרון היא החלימה ממחלת חום וכל העניין חזר על עצמו, אלא שגם לאחר ריכוך הצואה היא נכנסה להסטריה והתוצאה היתה שהקקי יצא לה בסופו של דבר בתחתונים... אנחנו כבר שבוע וחצי אחרי והמצב היום הוא שהיא פשוט עושה בתחתונים, היא כלל לא ניגשת לשירותים (רק לפיפי) ובכל יום אנחנו זורקים לפחות 2 זוגות תחתונים מלאים קקי. כשאנחנו שואלים אותה מדוע אינה ניגשת לשירותים, היא מורידה את ראשה ומביטה בנו במבט נבוך... ביומיים האחרונים בהם הלכה לגן היא חזרה עם קקי בתחתונים וכשהפשטנו אותה כדי לרחוץ אותה, שמנו לב שיש חתיכת נייר טואלט מקופלת שנופלת לה מהמכנסיים, כששאלנו אותה לפשר הנייר, היא אמרה שהיא שמה את הנייר כדי "שלא יראו"... היא מודעת לכך שהיא עושה קקי, אבל פשוט לא הולכת לשירותים (גם על הסיר היא מסרבת לשבת)...בשלב הזה נראה לי שזה משהו פסיכולוגי ולא בגלל הפיסורה... מה עושים? אנחנו כבר מותשים ואובדי עצות...

שלום רב, איני מכירה את הקשר בין מחלת חום לפיסורה, אך אם קיים כזה, חשוב להבין את המנגנון, ואולי לדעת מה קורה לה עכשיו. אני מציעה לחזור לרופאה ולהתייעץ. מעבר לכך, נסו להושיב אותה לעיתים קרובות בבית על הסיר/שירותים, ואולי גם לשחד קצת בפרסים קטנים, עד יעבור זעם. אם זה עבר בפעמים הקודמות, זה בוודאי יעבור גם הפעם. אחרי הכל, זה עתה החלימה, ויש לתת לה עוד זמן. בברכה ליאת

שלום, נכון שמדובר בגיל שנתיים, the terrible twos אבל בכל זאת,באילו סימנים ניתן להיעזר על מנת לבחון אם לילדה יש OCD? כאשר היא משחקת היא אוהבת לסדר את הדברים בטורים, היא נוהגת לשחק בדפוס של חזרה - כל בובה תחזור על אותה התנהגות מסוימת - כך ברצף של כל הבובות- זו אחר זו, כשכל אחת עושה או אומרת דיוק מה שקודמתה אמרה או עשתה. חשוב לה שכל דבר יעשה באותה דרך מסוימת ואם משהו משתבש או לא נעשה בדיוק אותו דבר היא יכולה לקבל "התקף זעם". יש רקע גנטי להפרעה. תודה

שלום ליאור, הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) היא במהותה הפרעת חרדה, כשהסימפטומים משקפים צורך עז בשליטה (או באשליה של שליטה) המתעורר כנגד חוויה של חוסר וודאות, חוסר שליטה וחרדה. לילדים צעירים יש לעיתים התנהגויות בעלות איכות כפייתית, שאינן בהכרח פתולוגיות, ומשקפות צורך התפתחותי תקין (יצירת סכימות וחוויה של ארגון וסדר בתוך עולם לא מובן, כשהחשיבה מתאפיינת עדיין בהיבטים מאגיים). אבחנה של OCD תינתן בדר"כ רק לאחר בירור יסודי ומקיף, וברוב המקרים מאוחר יותר, בגיל גן-ביה"ס יסודי. בברכה ליאת

שלום רב! ראשית תודה רבה על המידע לגבי חומר בנושא לגיל זה. שנית לפני כשבועיים חגגה ילדה בכיתה של בני (כיתה ד) את יום הולדתה בנוכחות סבא וסבתא. בני חזר קצת מדוכדך כששאלתי אותו מה קרה סיפר שאין לו סבא שאיתו יחגוג יום הולדת וזה מעציב אותו. (אבי נפטר כשבני היה בן 3 אך הוריי למעשה גידלו את בני (מהבוקר עד שחזרתי מהעבודה) והוא הכיר אותו. הסברתי לו שהוא הכיר אותו אך אלה הם החיים. ביום שישי האחרון כשביקרנו בבית אמי הוא הציע לישון שם. ואכן ישן שם. מאז כשביקשה ממנו אמי לישון שם שוב בשבוע הבא אמר שכן. לפני כיומיים שמתי לב שאין לו כל כך מצב רוח למרות שצחק ראה טלוזיה וכו אך ביקש לישון מוקדם דבר - דבר שלא אופייני לו. אם ייתכן כי רוצה לישון אצל אמי כמו לשמור עליה וכו? האם יש צורך לעקוב ולפנות לעזרה מקצועית? תודה שרית

שלום שרית, לא בטוחה שיש קשר בין השינה אצל סבתא לבין מצב הרוח המדוכדך. על פניו, ועל סמך התיאור שלך, איני רואה צורך בעזרה מקצועית, אלא אם את רואה נסיגה התנהגותית או שינויים בולטים ועקביים במצב הרוח לאורך זמן. כרגע, תני לו לישון אצל סבתא רק אם את רואה שהוא נלהב לכך, נהנה מזה, ומצפה למפגש ביניהם. אם את מזהה שמעורבים כאן שיקולים הקשורים בחרדה, שחררי אותו מהשינה אצלה, והניחי לזה לזמן מה. בברכה ליאת

הי ליאת, קודם כל תודה על עצתך האחרונה בעניין הרגלי השינה. לא ארחיב, אבל ההצעה שלך עבדה והלילות רגועים יותר :) אנחנו נתקלים לאחרונה בקושי חברתי של הבן הבכור, במסגרתו כשיש אינטראקציה בינאישית כלשהי, הוא מאמץ בד"כ את גישת ה my way or no way ונכנס בקלות לעימותים, לעיתים גם עם אקטים פיזיים של לחטוף, לדחוף, להרביץ, להרוס למישהו מגדל שהוא בנה. הוא ילד עם מזג טוב ועם גבולות ונוטה לשתף פעולה, אבל אני מתרשמת שהוא תופס את העולם (או אולי רק את החברה) כמאיים ומרגיש צורך לגונן על הרכוש שלו. מאוד קשה לו לשתף או לחלוק, גם עם אחותו הקטנה ממנו בפחות משנתיים, אנחנו נלחמים על זה בבית ומנסים ללמד אותו למצוא את האמצע או פשרות אחרות, לדוגמא - להציע לילד להתחלף בצעצועים, או לשחק בתורות בצעצוע, או לתת לאחותו רק חלק מהקלפים ולא את כולם, אבל לשווא. הוא נלחם על שלו ומעדיף לא לשחק יחד (כלומר, לשחק עם עצמו) מאשר לוותר. גם בגן שמתי לב שהוא בוחר לו חברים ותרניים יחסית, כך יותר קל לו "לנצח". אני מנסה להסביר לו שהעיקר הוא להנות מהמשחק, ושכיף ביחד ולא תמיד חשוב מי יצא עם ידו על העליונה. גם איתנו בזמן האחרון הוא "משחק". או שנשחק איתו בדיוק במה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה, או שהוא יוותר על המשחק הזה איתנו ויבחר משחק אחר, או שיבחר לשחק עם עצמו בדרכו. הצילו! אנחנו חוששים לחייו החברתיים בבגרות :)

שלום רב, בגיל שלוש ואפילו ארבע, ילדים עדיין רכושניים למדי, ולא תמיד נהנים לשתף ולהתחלק ברכושם - וזה בסדר. כמו שאתם רואים בעצמכם, הניסיונות לכפות עליו ו'להילחם' על כך שיוותר לאחותו, רק מחריפים את המצב, וגורמים לו להתגונן ולשמור על רכושו בקנאות גדולה יותר. אתם מאד צודקים בדאגתכם לחייו החברתיים, אך היכולת לוותר, להתחלק, לחכות בתור ולאפק את הדחף היא יכולת הנרכשת באיטיות, תוך כדי החיים המשותפים בבית, ותוך כדי הסתגלות הדרגתית לכללים ולציפיות שלכם ממנו. אתם מציינים שהוןא ילד קואופרטיבי עם גבולות, ובאותה נשימה מוסיפים שהוא נכנס לעימותים בקלות, חוטף, דוחף, מרביץ והורס כאשר הדברים אינם מתנהלים עפ"י רצונו. זוהי נקודת פתיחה לא טובה, ואינה מעידה בדר"כ על היכולת להתנהל טוב בתוך גבולות. לכן, במקום להכריח אותו להתחלק בצעצועים (שזו אכן מטלה חברתית מובהקת, אך עדיין אינה מחוייבת המציאות בגילו), דאגו להנכיח ביתר בהירות את הגבולות בבית, דאגו לאכוף אותם, וטפלו נחרצות בהתנהגויות אלימות. הזמינו אותו למשחקים, ואל תוותרו לו או תרחמו עליו כשהוא מפסיד. היכולת ללמוד להפסיד חשובה מאד, הגם שאפשר לרכך את זה מעט, כשמדובר בילד בן שלוש וחצי. בקיצור - גבולות, ואם אפשר גם בהנחייה קצרה של איש מקצוע, שיכוון אתכם היכן לשים את הדגש. בברכה ליאת

בני בן 4.5, עד לפני כשנה אכל יפה מאוד. בתחילת שנת הלימודים החל גן עיריה והמעבר היה טראומטי בשבילו - וזה התבטא בכך שלא אכל כלום בגן כל היום (עד 17:00). עכשיו הוא כבר אובל בסדר בגן אבל בבית עושה לנו המון צרות עם אוכל. כמעט תמיד מסרב לאכול בשר, הפסיק לאכול ביצים, וכל ארוחת ערב היא מאבק כי הוא לא מוכן לאכול כמעט שום מאכל בריא שאנחנו מציעים. התחלנו להתנות ממתקים בכך שיאכל קודם אוכל בריא, אבל זה לא ממש עובד. נראה לי שהוא הופך את נושא האוכל למאבק כוח היננו לבינו אני לא יודעת איך לצאת מזה. יש לציין שלפני חצי שנה נולד לו אח (נראה שהוא מקבל אותו יפה אבל ברור שתשומת הלב שלי אינה כשהיתה), ושיש לנו הרבה קשיים ומאבקים איתו על רקע בעיית קשב וריכוז שלו ואובססיה שלו למוצרי חשמל שמשגעת אותנו. כמו כן - הוא ממש רזה :-(

שלום עמית, אחת הסיבות להימנע ממאבקי כוח עם הילדים שלנו קשורה לעובדה המצערת שהם כמעט תמיד מנצחים :-) מאבקים על אוכל באמת מיותרים, וברוב הכמעט מוחלט של המקרים אין להם כל הצדקה תזונתית-בריאותית. את מציינת שהילד שלך אוכל בסדר בגן, ולכן אני מניחה שהוא מקבל את מנת הבשר היומית שלו שם. ארוחת הערב היא לא הארוחה העיקרית ביום, ואין חובה שיהיו בה בשר או ביצים. חבל לקלקל את השעות המעטות שלכם יחד, על מריבות סביב האוכל. גם אם את חושבת שהבחירות הקולינריות שלו הן אסון, מוטב להבליג לזמן מה, לסגת מוויכוחים ומאבקים, ולהפוך את זמן הארוחה המשותפת לחברותא משפחתית נקייה מקונפליקט. כשזה יפסיק להיות עניין גדול עבורכם, תחלוף גם ההתעקשות שלו. אם את מרגישה שאינך יכולה לעמוד בזה בכוחות עצמך, פני להדרכת הורים קצרה. זכרי שנזקי המאבק גדולים מכמה ימים ללא בשר או ביצים. החזירי לעצמך את היכולת לקיים דיאלוג נעים עם הילד, ולסייע לו באזורי הקושי שלו בדרך יעילה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, היום קרה שבתי בת השנתיים הרביצה לאחיה בן חצי שנה - בפעם הראשונה משכה לו בשיער (הגבתי בכך שאמרתי לה שזה כאב לו ושאנחנו לא מרביצים והתרחקתי ממנה). כעבור זמן לא ארוך היא נשכה את אצבעותיו והוא בכה. אנילא יודעת עד כמה רצינית היתה הנשיכה, אבל הגבתי בכך שקמתי ואמרתי לה שעכשיו הולכים הביתה (היינו אצל סבא וסבתא שגרים סמוך)עד שתרגע. כשהגענו הביתה התעלמתי ממנה ואמרתי שהיום לא נקרא סיפור בגלל שהרביצה (השעה היתה כבר די מאוחרת). כעבור 10דקות בערך חזרנו לבית הסבים ולא הסכמתי לתת לה יד. כשהגיעה שעת ההשכבה היא בכתה וביקשה שאני אקריא לה את הסיפור (כמו בכל ערב), אך אמרתי לה שהיום אבא יקריא סיפור כי לי לא מתחשק ושמחר אני אקריא שוב. לאחר שאבא קרא לה סיפור, ישבתי איתה כבכל ערב ודיברנו מעט (מעין סיכום יום קצר)והשכבתי אותה לישון כרגיל (עם חיבוק,נשיקה ומילים רכות). אני כותבת לך את כל הפרטים האלה כי אני מרגישה שהגבתי בנוקשות רבה מידי. אני חושבת שנקטתי ביותר מידי סנקציות בתגובה למקרה אלימות בודד. נראה לי כי הונעתי להגיב כך כדי להראות לסבתא שאני יודעת מה שאני עושה ושאני לא מבליגה על מקרים כאלה (במקרה האלימות הראשון הציעה שתשב לחשוב בכסא וסירבתי) ועל כך אני מרגישה אשמה. מה דעתך? כמה זמן אמורה להיות התרחקות מהילד והאם אז הכל חוזר להיות כרגיל? איך לדעתך צריכים בני משפחה שנוכחים בסיטואציה מסוג זה להתנהג? האם על הסבתא גם להתרחק? האם גם האב אמור להביע מורת רוח או שמבחינת יחסו אל הילד כלום לא קרה וזה בסדר? סליחה על האורך וסליחה על כל השאלות. תודה רבה מקרב לב.

שלום דנה, לפני הכל, ברצוני להזכיר לך, שלמרות שבתך היא האחות ה"גדולה" לתינוק בן חצי שנה, היא עצמה עדיין פעוטה, כמעט תינוקת, וחשוב לזכור זאת כשאת בוחרת את אופי התגובה שלך להתנהגותה. אני מבינה שניסית ליישם כלים הניתנים בפורום זה, ואולי גם במקומות אחרים, כדרך להכחיד התנהגויות אלימות, אך עלינו להפעיל שיקול דעת, ולהתאים את תגובותינו לגילו של הילד וליכולותיו הקוגניטיביות והרגשיות. את מציינת שזו הייתה הפעם הראשונה שבתך פעלה באלימות, ולתפיסתי, מספיק היה לעצור אותה ולומר בתקיפות: "לא!!! אני לא מרשה להכאיב לו!!!". אין טעם לדבר על הכאב שהיא גורמת לו, כי היא עדיין לא יכולה קוגניטיבית לחוש אמפתיה לרגשותיו ותחושותיו של אדם אחר. הרחקה זמנית מהתינוק הייתה מספיקה כאן, ללא ענישה או סנקציה מיוחדת. גם אני חושבת שהייתה כאן הרחקת-לכת, אבל אני מאמינה שטעויות הנעשות מתוך דאגה אמיתית, כנות ואהבה - אינן מותירות נזקים לטווח הארוך. בברכה ליאת

שלום. בני בן 4 שנים וטרם נגמל לחלוטין. בני הוא ילד מאוד עקשן ומאוד דעתן... הוא כל הזמן בוחן גבולות, כל הזמן. אני תוהה אם חלק מההתנהגות הזו היא המלחמה על הגמילה. בני נגמל יפה מפיפי בתחתונים. הוא נגמל יפה באוד ממוצצים בלילה. הוא מסרב להיפרד מקקי בתחתונים. אני לא יכולה להגיד שבורח לו... משום שבכל פעם שיש לו קקי הוא חייב להפסיק את עיסוקיו כדי לרוץ כמו בת יענה... כשאני נמצאת לידו בשלב כזה אנחנו ממש רבים לשבת או לא לשבת על הישבנון ולעשות בשירותים. לפני כחצי שנה הציעה יועצת חינוכית להחזירו לחיתולי גמילה שיורדים כמו תחתון, על מנת ליצור תיקון לתהליך הגמילה. הדבר היחיד הוא שזה טוב למערכת החינוך לא להתמודד בגן כל הזמן עם תחתונים מלוכלכים. אני כבר ממש במצוקה מעניין זה. איך אני משכנעת ילד חכם בצורה בלתי רגילה, ילד חריף ומבריק שהגיע הזמן לעשות כבר קקי רק בשירותים???

שלום אלינור, יש ילדים שפוחדים מהרעיון שהקקי "נושר" מגופם, ומתייחסים לכך כאל איבר הנתלש מן הגוף. במקרה כזה, שווה להשקיע מעט יותר בהסברה, עד שהילד יבין את העקרונות הבסיסיים של מערכת ההפרשה, ויסכים להיפטר מהקקי בדרך הבוגרת. אני נוטה להתנגד להחזרת טיטולים (מכל סוג שהוא), גם במחיר זמני של החלפת תחתונים בלתי נעימה. אם את חוששת להתחיל שוב, פני להתייעצות עם פסיכולוגית ילדים, שתוכל לחזק אותך, ולעזור לך לעמוד בתקופה הקשה והבלתי נמנעת של הסרת הטיטול לבלי שוב. אני מזמינה אותך לדפדף בפורום שלנו ולקרוא את שפע התשובות בנושא זה שניתנו בעבר. בהצלחה ליאת

שלום רב! ברצוני לבקש אולי קישור לקריאה בגיןילדים בין גילאי תשע עד עשר פשוט אין לי כל כך ידע בנושא, לא שיש חלילה בעיה עם בני פשוט נראה לי בזמן שהוא נעשה יותר רציני במקצת ומשחקים שבהם אהב לבלות שעות עכשיו ממעיט בהם וכאילו מנסה לגלות דברים חדשים. האם זה נורמלי ואופיני לגיל זה ובכלל אשמח להרבה מידע לקריאה

שלום שרית, יש אתרי הורות מצויינים בעברית, המספקים שפע של מידע בנושאים השונים הקשורים להתפתחותם של ילדים ולגידולם. הנה למשל - http://www.mako.co.il/digital-best-100-websites/Article-48610be7c6e8321006.htm אם יהיו לך שאלות יותר ספציפיות, את מוזמנת. בברכה ליאת

הבן שלי בן 4 שנים עם בעיות חמורות בהתנהגות כולל משמעת גבולות ואלימות הוא ילד מאוד דעתני ועכשןמאוד מאוד אני לפעמים מרגישה שהוא לא רואה אותי ממטר אמ אניקוראת לו הוא לא נענה אמ מבקשת ממנו לעשות משהוא או שהוא אומר לא רוצה בלי לחשוב וישר או שהוא לא מתייחס איליי בכלל מתעלם אני צריכה לקוא בשמו יותר מפעם אחת ועם טון הולך ועולה עד שהוא אומר כן מהאת רוצה ובצורה בכלל לא אדיבה ומנומסת אני מבקשת ממנו לא לשות משהוא מסוים "בנוכחות אנשים "הוא ממשיך בשלו אני מרגישהשאין לי סמכות עליו בקשר לאלימת הוא ילד שמרים יד באו]ן פתאומי גם עלי גם על אבא שלו גם הסבים שלו אבל גם בזמן משחק עם בני גילו הוא מוצא את ההזדמנו גם להציק וגם לת מקות כך ממזריות לילדים וכל פעם הוא אומר אני לא אחזור על זה והוא חוזר על אתה התנהגות עם אותם אנשים אני מרגישה שהוא ילד עצבני אוד ועם פתיל קצר משהוא טן יכול להקפיץ אותו ונורא קשה אחרי זה להרגיע אותו אם הוא מחליט שהוא רוצה להרביץ לזהשעיצבן אותו אז הוא לא יוותר גם אם זה בכוח בצעקות ועכשיו הוא יעשה את מה שהוא תיכנן או שהוא יעשהה כאילו שכח ובהזדמנות הוא יעשה בדיוק ת ה שהוא תיכנן הבעיה מאוד מאודמאוד מחמירה בנכחות האבא שנותן לו יד חופשיה ולא מאמין כל כך בכך שציף להעניש אותו על הדברי הקטנים הוא מאמין רק בחיזוקים ורק בשיחותורק בשיכנועים דבר שיכול לקחת שעה או יותר עד שישכנע אותו להגיד מצטער על דר שהוא עשה אבל הוא עושה אותו דבר חלילה עוד זמן קצר ועוד פעם בעלי מאמין שצריך לפוס אותו לשיחה ונשכנע אותו ונגרום לו להבין הסבבים האלה רק מעלים לי את הפיוזים כי שום דבר לא משתנה הוא לא רואה אותנו ממטר אין לו כבוד אילנו אין גבולות והוא אלים אני במקביל לאבא נותנ תחיזוקים מתי שצריך אבל גם מעניה ועוצר תאותו ]ושמה לו גבולות ומונעת ממנו דברים דבר זה נותן בונוסלאבא ומינוס אילי והדברים עם הילד עוד מקצינים ומחירים והצעקות שלי עולות לעתים יותר תכוות ומענישה יותר ואז הוא עוד יותר מתרחק ממני וכך חלילה ואני הגעתי למצב שאני מרימה ידים רוצהשקט רוצה הפסקת אש רוצאת הביבי שלי בחזרה נראה שאני מדברת על בן אדם אכזר או שאני מדברת על האיוב שלי אגב לא אני מדברת לצעי על הבן שלי שלקח לי הרבה זמו טיפולים וכאב עד שהבאתי לעולם הזה ואני רוצ עזתך האם אפשר להפנות אותו לטיפול כי אני לא יכולה עוד

שלום רב, לפני שמרימים ידיים, חשוב לדעת שהבעיה שאת מתארת ניתנת לטיפול ושיפור משמעותי בדרך של הדרכת הורים, ובמידת הצורך - בהמשך - בעבודה פרטנית עם הילד. מה שעולה מהדברים שלך הוא קושי משמעותי שלכם להתנהל ביעילות מול התנהגויות מקצינות, ואולי גם מול קושי בוויסות רגשי אצל הילד. חילוקי הדעות ביניכם לא תורמים למצב, ועלולים בעצמם לגרום להחרפה. פנו ללא דיחוי להדרכה הורית, והחזירו לעצמכם איכות חיים. בהצלחה ליאת

שלום, הן שלי בן 17.5 התגלה לפני יותר משנה כסובל מדכאון, נתנו לו כל מיני כדורים פסיכיאטריים, המצב השתפר ואז הוא החליט להפסיק את הכדורים למרות ההמלצה אחרי כ 4 חודשים, והיום מצבו ככה-ככה. כשהתגלה הדכאון לפני כשנה, הרופאים לא הצליחו למצוא סיבה מוגדרת לדכאון, רק אמרו שזה כנראה נמשך זמן רב, מאז היותו בן 13 או קודם והגיע למצב דכאון עמוק. הילד גם לא משתף מספיק פעולה לא עם ההורים ולא עם המומחים. ואז היום נראה לי שהתגלתה לי הסיבה לכך - משיטוט באינטרנט וחיפוש אחר שמו הגעתי לאתר כלשהו (פורום), בו מוזכר שמו. ההתכתבויות עוד משנת 2007, דהיינו כשהוא היה עוד בן 12.5 תוך מעבר בין מודעות רבות בפורום גיליתי לתדהמתי עובדות מזעזעות. נערים אחרים פרסמו את שמו, לאחר שלטענתם הוא התחזה קודם לכן לבחורה בפורום והתכתב עם בחורים אחרים על נושאים שונים תוך כדי התחזות. ואז , לטענתם, הדבר נודע להם והם פרסמו את שמו ואחרכך את תמונתו בגדול ואחר כך היו כללות , השמצות רבות, קריאות שהוא הומו ואיומים כלפיו. הדבר נמשך זמן רב. יש לציין שהילדים בפורום היו הרבה יותר גדולים ממנו - בני 16-17. איימו גם שיגיעו אליו הביתה ולבית ספר, שהם מכירים ילדים אחרים מהבית ספר שלו. עכשיו הכל נהיה לי ברור, כי מאז הילד התנתק מהכל, הוא לא מוכן להכנס אף לשום פורום באינטרנט, לשנה הוא אף עזב את בית הספר, וחזר לבית ספר אחר רק אחרי טיפולים. אני לא יודע מה לעשות עכשיו, למי לפנות, האם להגיד לילד את מה שגיליתי ?

שלום דני, לבי איתך. כמה זעם, חוסר אונים ואשמה עלולים להתעורר בנו, בכל פעם שאנחנו מבינים שלא הצלחנו לשמור על הילד שלנו מפגיעתם של אנשים רעים. אין לי ספק שמדובר בהתמודדות קשה ביותר עבור נער צעיר, שנחשף בחולשתו, בתקופה של חיפוש, בלבול וחרדה גדולים כ"כ. לתחושתי, אם בנך בחר שלא לשתף אותך בכך, מוטב לכבד את בחירתו, אך לשדר זמינותו ונכונות להקשבה וקבלה תמיד. במקביל, הייתי יוצרת קשר עם המטפל/ים שהיו מעורבים בתקופת המשבר, מיידעת אותו/אותם, ומבקשת לשקול החזרתו של הנער לטיפול, כדי לחזקו ולעודד אותו לפתוח את החוויה הטראומטית ולעבדה במרחב הבטוח של חדר הטיפול. אני מקווה שבשלב הבא, יוכל לפתוח גם בפניך את רגשותיו ותחושותיו, של אז והיום, ולהיחלץ מהמחתרת שכפה על עצמו. בברכה ליאת

שלום רב, ביתי, בת 4. מפחדת מהתקהלויות אנשים ולא משנה איפה, בגן-כשיש מסיבות /פעילויות עם ההורים. כשיש ימי הולדת, היא לא מסוגלת להתקרב לאיזור ההומה ילדים, וגם בגלל המוסיקה הגבוהה והרעש. היא מפחדת מבלונים בגלל שהם מתפוצצים. ז"א, כל מקום שהוא הומה אדם ומלווה ברעש ובמוסיקה כמו מופעים וכו' הוא בלתי אפשרי להימצאותה שם. היא נלחצת ומתחילה לבכות. מה עושים? איך מתנהגים במצבים כאלה? האם לנסות להסביר/לעודד ולנסות לקרב אותה למקום או לוותר ומראש לא להוציא אותה?

שלום אושרת, מצרפת עבורך לינקים לתשובות קודמות בנושא (כדי לא לחזור על עצמי שוב ושוב). קראי, ואם יהיו שאלות נוספות, ראי עצמך מוזמנת בשמחה. הנה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-60809#message-60809 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-63795#message-63795 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-52188#message-52188 בברכה ליאת

היום הבן שלי בן ה 5 לקח סכין לגן כאשר הסייעת ראתה ושאלה למה הביא סכין?, אמר לה שהוא רוצה לחתוך ילד בהסעה. זה מדאיג אותי מאיפה הוא בכלל חשב על רעיון כזה? איך אני אמורה להתמודד עם זה? מה לומר לו על מנת שיבין שזה מעשה שלא יעשה?

שלום רב, ילד בגיל חמש כבר גדול מספיק כדי לומר מהיכן קיבל את הרעיון, ובוודאי כגול מספיק כדי לקבל הסבר ברור וישיר הנוגע לחומרת המעשה. לא ציינת האם מובר בילד אלים בדרך כלל, או שמא מדובר באירוע חד פעמי. אם הוא מפגין התנהגויות אלימות בדרך כלל, והסכין הוא הסלמה והקצנה של מצב מוכר - אני מציעה לפנות להתייעצות והדרכת הורים, בה תוכלו ללמוד כיצד לעזור לו למתן את הדחפים תוקפניים וללמוד דרכים אלטרנטיביות לביטוי רגשותיו. עד אז, עליכם לדבר איתו על כך באופן ישיר, להסביר לו שאין בכם כל סובלנות למעשים כאלו, ושעליו ללמוד לפתור קונפליקטים בדרך לא הרסנית. בברכה ליאת

מחפש פסיכולוג מנוסה ב DBT באזור בקעת אונו תודה

שלום רב, מכון אופק באבן יהודה הוא המכשיר מטפלים בגישה זו, והוא הכתובת הטבעית להמלצות מהסוג שאתה מבקש. פנה לשם ובקש המלצה. מכון אופק, טל': 09-8995541 בהצלחה ליאת

הבת שלי בת 6.5. בחצי שנה האחרונה ההתייחסות לגוף שלה השתנה לרעה. היא מוכנה שרק אני אראה אותה ערומה, אין שום סיכוי שבעלי יראה אותה בלי בגדים. לפני שמתלבשים/מתפשטים היא תמיד סוגרת את הדלת ואף פעם לא שוכחת. בשיעורי התעמלות היא מבקשת להתלבש בבית ולא בחדר הלבשה בבית הספר. היא נפגעת קשות ובוכה בהיסטריה אם ילדה אחרת ראו לה את החזה שלה. עכשיו הופיעו לה קצת יבלות על הגוף והיא פשוט מנסה כל הזמן בטירוף להסתיר אותם, שאף אחד חס וחלילה לא יראה. כל פעם היא מוצאת לה משהו חדש בגוף שהיא לא אוהבת, וזה נעשה בטירוף כזה, פנאטיות קיצונית. דיברתי איתה על זה ושאלתי אותה אם היא יודעת שיש לה גוף יפה והיא אמרה שכן. שאלתי אותה אם ההתנהגות שלה לגבי הגוף שלה מפריעה לה, היא אמרה שלא. לי הכל נראה קצת מוזר וקצת מוגזם. אני לא יודעת איך להתייחס לזה ואשמח לכל עצה. תודה רבה!

שלום שרון, ההתנהגות של בתך אינה יוצאת דופן, ויש לכבד את גבולות המרחב האישי שלה ללא ביקורת או שיפוטיות. יש ילדים שמתביישים יותר מחבריהם, גם ללא סיבה מיוחדת, ואין בכך כדי להעיד בהכרח על בעיה פסיכולוגית. חשוב לשלול פגיעה או הטרדה מינית שעלולים לעמוד מאחורי ההתנהגות הזו, ורצוי גם לעזור לה להיפטר בדרך רפואית מהיבלות שגורמות לה בושה או מבוכה. ממליצה לא להעיר או להתייחס לביישנות שלה, ולכבד זאת. אם התופעה מחמירה או פוגעת בתפקוד הסביר שלה, פנו להתייעצות עם פסיכולוגית ילדים קלינית. בברכה ליאת

שלום ליאת. אני זקוקה לעצתך. הבת שלי בת שלוש. כמעט כל יום, כשהיא יוצאת לשחק אחר הצהריים, היא חוטפת מכות מהבן של השכן. הוא גם בן שלוש ולומד איתה באותו מעון, אבל לפי המטפלות, במעון הוא מתנהג יפה ולא מרביץ. בשעות אחר הצהריים הוא פשוט מתעלל בה. נותן לה כאפות, סטירות, דוחף אותה. כל פעם משהו אחר. כמעט כל יום היא חוטפת ממנו. הם חברים והיא רוצה לשחק איתו למרות שאני מסבירה לה שכשהוא מרביץ לה, שתתרחק ממנו. אולי זה לא חינוכי, אבל גם אמרתי לה שתחזיר לו. אני לא יכולה להפריד ביניהם כי אנחנו גרים בצמידות, בית ליד בית, וכשכל הילדים יוצאים לשחק בחוץ, אני לא יכולה לסגור אותה בבית בגלל הילד האלים. זה הרי לא אשמתה. היא גם לא מבינה, למה אני מפרידה ביניהם כשהוא מרביץ לה והיא חושבת שהיא נענשת. ההורים, יש לציין, לא מצליחים להשליט בו משמעת והאמת, גם לא מענישים אותו כשהוא מרביץ, למרות שזה נעשה מולם. הם נוזפים בו וזהו, וזה לא ממש מזיז לו. אני כבר ממש אובדת עצות, אני לא יכולה לדבר איתם כי אני חוששת שהם יעלבו, אנחנו חברים ושכנים ולמרות שמצד אחד אני לא רוצה להרוס יחסי שכנות, מצד שני, הבת שלי חשובה יותר. מה אפשר לעשות? תודה על תשובתך. מלי

שלום מלי, ראשית, העובדה שבתך אוהבת את החבר שלה ושמחה בקרבתו יכולה להעיד, לאו דווקא על דפוס קורבני, אלא אולי על כך שהמצב אינו נורא כ"כ כמו שהו נתפס בעינייך. בעיני, אין לעוןדד ילדים להתנהגות אלימה, גם בתגובה לפגיעה בהם. לא פותרים אלימות באלימות נגדית, מה גם שלטווח הארוך גישה כזו עלולה לסכןם אותה. לכן, כל עוד היא קטנה כ"כ, הדקי את ההשגחה עליה, והרחיקי אותה פיזית ממי וממה שפוגע בה. תוכלי להסביר להורי הילד שאתן אוהבות אותו, אך לא תוכלו להמשיך ולשחק יחד כל עוד בתך משמשת שק חבטות. הסבירי שאין בכך כדי לפגום ביחסי השכנות שלכם, שבינתיים יישארו על בסיס היחסים בין המבוגרים. הבת שלך אכן חשובה יותר. עודדי מפגשים עם ילדים שאינם אלימים והבטיחי לשתיכן אחה"צ נעימים ורגועים יותר. בהצלחה ליאת

ליאת היקרה, בני בן 4.5 כבר בגן עיריה, שולט על צרכיו. אינו מוכן בשום אופן לעשות קקי בשרותים אך ורק בטיטול. ניסינו כל דרך, לא לדבר ולחכות, לא להזכיר את הענין, לקרוא ספרים, סרטים, להבטיח מתנות וכו'... הגענו גם למצב שהסברנו לא שאין טיטולים ואז הוא התאפק שמונה ימים ולא עשה קקי. אני אובדת עצות בשנה הבאה יעלה לגן חובה וזה מתחיל להיות כבר מאד מאוחר. האם יש איזשהו טיפול או פסיכולוגית טובה שאת יודעת שבמקרים דומים זה הצליח? תודה רבה לך!

שלום סאלי, אני לא חושבת שאתם צריכים טיפול פסיכולוגי, מלבד אולי לקבל עידוד והנחייה קצרה, והרגעה שלכם. מבחינתי, לטבע יש תרומה עצומה למצב, אם רק תתנו לו הזדמנות. הסירו את הטיטול, עזרו לו בתזונה עתירת סיבים, ותנו לטבע לעשות את שלו גם אם זה ייקח שמונה ימים, כמו נס פך השמן. הילד שלכם לא ייפטר מהפחד לעשות קקי באסלה או בסיר, עד שיווכח שזה אפשרי. גם אם יברח לו בתחתונים, ויראה ששום אסון לא קרה, המטרה הושגה. העובדה שכל בני האדם עושים את צרכיהם באסלות בתי השימוש מעידה על כך שגם כל המקרים הדומים הצליחו בסופו של דבר. עקרונית, אם את מתעקשת, כל פסיכולוג ילדים יכול לסייע לכם בעצה והכוונה. אני מאמינה שאפשר גם לבד, ומעודדת אותך להעיז. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי שני ילדים, בני 2.5 ושנה. הייתי שמחה לשמוע את דעתך המקצועית בנוגע לחזרה לעבודה כדיילת אוויר וההשפעה של החלטה שכזו על הילדים (מקריאת תגובותייך בפורום אני יכולה לנחש מהי עמדתך). האם את מסכימה עם הגישה הטוענת כי ילד לומד להתרגל גם לשגרה כזו בה ההורה נוסע וחוזר (מבלי לפתח איזשהו סוג של חרדה)? מעט פרטים "יבשים"- בעבודה זו כל היעדרות נעה בין 8-15 שעות, בשעות לא קבועות (יכולה לצאת לפנות בוקר ולחזור בערב, לצאת בצהריים ולחזור בבוקר שלמחרת או לצאת בבוקר ולחזור בלילה), משהו כמו 2 טיסות בשבוע ללא סופי שבוע. ימים מלאים בבית כשאין טיסות. תודה רבה.

שלום לך, כדיילת אוויר את בוודאי זוכרת את הנחיות החירום, המנחות את ההורה לשים לפני הכל את מסיכת החמצן על פניו, כדי שיוכל להתפנות ולטפל לאחר מכן ביעילות בילדיו. כלל זה יפה במידה מסוימת גם לחיי היומיום. הורה מסופק וממומש, העושה את מה שהוא אוהב לפרנסתו, חי חיים מלאים ומאושרים - הוא גם הורה טוב יותר לילדיו, בהשוואה להורה כבוי, מתוסכל וקורבני. אם את אוהבת את מה שאת עושה, ויוצרת עבור ילדייך מציאות שיש בה סדר, שגרה בריאה וצפויה יחסית, ושמירה על היענות מיטיבה לצרכיהם, איני רואה בעיה או פוטנציאל נזק. לכל עבודה יתרונות וחסרונות, ודיילות אוויר אינה שונה מהותית מכל עבודה אחרת. הילדים שלך ייאלצו להסתגל למקום העבודה של אמא, ואולי גם ליהנות מיתרונותיו, אם הוא יוצג להם כמציאות, ללא אשמה או רחמים מיותרים. bon voyage ליאת (האם התשובה שלי תאמה לציפיותייך? :-)))

היי ליאת , נראה לי שלא ראית את זה אז הוספתי בהודעה חדשה : זוהי שאלת המשך ל הודעה מאראילה 23/05 12:28 גמילה בבית בסדר בגן לא. : היי . אני מבינה שהלכת לאיבוד בתוך ההסבר שלי , אני אשאל את זה אחרת: איך להוריד את הלחץ , ביישנות וקצת פחד ללכת לשירותים בגן . אחרי הגן כשהיא אתי , עם אבא , עם סבתא תמיד אומרת שיש לה , עושה יפה מאוד בחוץ ובבית , אף פעם לא מפספסת ונהנית לעשות לא תחתונים. מה אני עושה בעניין הגן?

סליחה, אריאלה, שקצת נשמטת לי. השבתי לך שם... חג שמח ליאת

שלום, רציתי לקבל דיעה מאיש מקצוע בנוגע לעמדות שונות כיצד יש להתנהל עם ילדה בת 9 כדי להגן עליה מסכנות אפשרויות. הוריה של הילדה מאפשרים לה לעלות ולרדת לבד במעלית ללא ליווי מבוגר.מצד שני שמעתי טענה מהורים אחרים שמעבירים ביקורת על כך "בעידן כמו שלנו עם כל מקרי האונס שקורים איך הם נותנים לילדה קטנה וגם מאוד יפה הזאת להשתמש לבד במעלית בלי ליווי, זה לא אחראי ומסוכן".... מה אנשי מקצוע היו ממליצים להתנהלות הורית ראויה במקרה כזה- לאפשר לילדה יפה בגיל 9 להשתמש לבדה במעלית או להקפיד שיהיה איתה מבוגר משגיח שלא יתן לה להסתובב לבדה?

שלום רב, נדמה לי שהחוק פוטר אותנו מהדילמה. ילדים לפני גיל 12 אינם אמורים להשתמש במעליות ללא ליווי מבוגר. אנשי המקצוע ממליצים לכל ההורים למצוא את האיזון בין הצורך לשמור על הילדים מפגיעה בכל גיל, ללא קשר למראה החיצוני שלהם, לבין הצורך לגדלם כבני אדם מלאי אמון וביטחון בעולם ובעצמם. החיים מציבים בפנינו, ההורים, דילמות לא פשוטות כמעט מדי יום, ומרביתנו מזגזגים - איכשהו - ועושים כמיטב יכולתנו. בברכת חג שמח ליאת

היי איך אני אמורה להגיב על התנהגות בגן ,אני אף פעם לא סגורה על זה. נגיד הילד מתנהג לא יפה/מרביץ או מפריע בגן והגננת מענישה ,איך אני אמורה להגיב בבית כשהוא מספר או כשהיא מספרת ? היום הוא סיפר לי על משהו חמור שעשה ולפני זה ביקש שאבטיח שלא אכעס , ואני לא יכולתי להבטיח והתחמקתי מזה ,עד שבסוף הוא סיפר לי ,ולא יכולתי להתאפק מלא לכעוס נורא .כי זה היה ממש חמור. אני לא יודעת אם פעלתי נכון כי הרי הגננת הענישה אותו לאורך כל היום (מרוב שהיה חמור ) אבל הייתי חייבת להראות כמה אני מזועזעת מזה . הוא כל אחה"צ בכה מאד מתגובתי (רק כעסתי אפילו לא צעקתי) וטען שעצוב לו בגלל מה שעשה . האם לדעתכם מספיק ? יותר מידי ? פחות מידי ? גם חוששת שלא יספר לי שוב מחשש שאכעס ככה... תודה

שלום דינה, לתפיסתי, יש הבדל בין ענישה (לא מענישים ילד פעמיים על אותו מעשה) לבין סנקציה 'חברתית', שהיא למעשה תגובה או התייחסות שלילית (כמו גינוי, למשל) הבאה בתגובה להתנהגות בעייתית בגן. ההורים הפ סוכני החיברות הראשונים והמרכזיים בחייו של הילד, אליהם מצטרפים מאוחר יותר גם אנשי החינוך והתכתיבים החברתיים-תרבותיים. בגיל הרך, מקומם של ההורים נשאר קריטי כמנחי התנהגות, ולכן חשוב שיתייחסו וינקטו עמדה כלפי התנהגותו של הילד מחוץ לבית, לטוב ולרע. ה'קונץ' הוא לגייס גישה חינוכית יעילה, שתשמור על איזון בין הרצון לכבד את הילד ולשמור על יחסים חמים איתו, לבין ההכרח ללמדו להבחין בין טוב ורע. למיטב הבנתי, פעלת נכון כשהפגנת כעס ואפילו זעזוע מהתנהגותו (בהנחה שאכן המעשה היה חמור), אך רצוי שתהיה גם שיחה, שתנחה אותו כיצד אפשר להתמודד עם רגשות כמו כעס או תסכול בדרכים לגיטימיות ופרו-חברתיות. בברכת חג שמח ליאת

שלום שוב תודה על התשובה . מה שאני לא יודעת להגיד לו זה באמת מה לעשות כשמישהו אחר מרביץ לו .אני עד עכשיו הצעתי לו לפנות למבוגר האחראי אבל הגננת מציעה לי להגיד לו לפתור את הדברים בעצמו . אבל מה הוא יכול לעשות כשמישהו למשל נותן לו מכות/דחיפות עם הכסא ? להתחיל לדבר איתו ? להסביר לו להפסיק ? להסביר לו שכואב לו ? הרי זה ברור לאחר שעושה זאת ,לא ? אז או להתרחק או להגיד למבוגר האחראי נראה לי נכון ,ואני באמ לא יודעת מה להציע לו חוץ מזה ? מה דעתך ?

שלום רב, הגעתי למצב של תסכול ואני אשמח אם תוכלו לעזור לי. יש לי בן בכור בן-6 אח לעוד 3 אחים קטנים. בשבועות האחרונים יש לילד התפרצויות זעם שלא הכרתי , הוא מתחיל לצעוק, להפוך כל מה שבסביבתו ...תגובות אגרסיביות. אם אני הולכת איתו ראש בראש הוא דוחף ומדבר לא יפה כמו "תסתלקי" וכו' יש מצבים שהוא הופך לי חדר שלם . אני ממש לא יודעת איך להגיב כי הוא מוציא אותי מדעתי ואני לא רוצה להתחרט על התגובה שלי. השאלה היא איך מתמודדים עם ההתפרצויות האלה?

שלום טלי, שינוי קיצוני בהתנהגות יכול לשקף קושי רגשי, מצוקה כלשהי או רמות עומס עודפות איתן מתמודד הילד. כמובן (כמו שאת רואה לבד) שאין טעם ללכת ראש בראש עם ילד בהתקף זעם, אלא דווקא לנסות ולעזור לו להירגע, ולבטא את התסכול או הזעם בדרך לא הרסנית. אם, לעומת זאת, מדובר בהתנהגות חסרת גבולות שרק מקצינה, בקושי לכבד סמכות ובהתנהגות אלימה, יש לטפל בה בנחישות, ולהחזיר לעצמך את העמדה ההורית הסמכותית. האמת, שבשני המקרים אין לאפשר לילד לדבר או להתנהג בחוסר כבוד ובהרסנות כלפי אנשים ורכוש, וחשוב לעצור אותו פיזית, בתקיפות (לא בתוקפנות) כשזה קורה, ובמידת הצורך להרחיקו או לנקוט סנקציה טבעית ומיידית. מפנה אותך לתגובה אחת מני רבות שכתבתי בנושא זה בעבר, לקריאה נוספת - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-14672#message-14672 (שימי לב שבתשובה זו יש הפניות לתשובות נוספות, וגם תגובת המשך יותר מפורטת). חג שמח ליאת

שלום רב, נכדתי בקרוב תהיה בת 8. היא סובלת מפחדים (אפשר לאמר חרדות) פוחדת להיחנק, פוחדת להקיא, נכנסת לפניקה מכל דקירה קטנה או שריטה היא יכולה לא לאכול את העוף שחלילה לא "יתקע" לה עצם בגרון כהגדרתה. מוטרדת מאד מכל בעיה בריאותית שלא תבוא עליה. אני מבקשת לדעת כיצד ניתן לעזור לה להשתחרר מהפחדים והחששות שלה, והאם צריך התערבות מקצועית כי אני מרגישה שזה ממש משתלט עליה וגורם לה למצוקה רבה בכל יום. אודה על עזרתך להכוונה.

שלום תתי, מהתיאור שלך אני מתרשמת שאכן מדובר בחרדה משמעותית, שמפריעה לתפקוד היומיומי של נכדתך, ולכן סבורה שמוטב להתייעץ עם גורם מקצועי. הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה, ליאת

שלום, יש לי ילד בן 3.5. קורה הרבה פעמים שהילד הולך לחבר אחרי הגן וכשאני אוסף אותו הוא אומר שהוא לא רעב (ב19:00). לאחר מכן ב-20:00, למשל אם הוא רואה שמישהו אוכל, הוא יכול להגיד פתאום שהוא רעב והוא באמת אוכל. אשתי אומרת שאם שאלנו אותו והוא לא רצה, אי אפשר להתחרט, ואין יותר ארוחת ערב. השאלה האם זה נכון או לא וכיצד יש לנהוג. תודה !!

שלום ירון, עקרונית, חשוב שילדים יתרגלו לאכול בזמן הארוחות, ויתאימו את עצמם לשגרת הבית. עם זאת, כשמדובר בילד כה קטן, ובנסיבות של יציאה מהשגרה, אפשר להיות נדיב ולהתכוונן לתחושת הרעב של הילד. לא חייבים להרים הפקה בשעות הערב המאוחרות. ילד בן שלוש וחצי יכול להיות שבע גם ממשהו קל שמארגנים ברגע. כללים וגבולות זה חשוב, אך גם היכולת להפעילם מתוך גמישות ושיקול דעת. בברכה ליאת

אני אמא לשלושה ילדים, 2 בנים ובת בגילאי 7.5 ,5 , 9 חודשים. אמורה לטוס לאחי לאוסטרליה שאותו לא ראיתי 4 שנים ולא צפויה לראות בשנים הקרובות. הטיסה מתוכננת להיות שלושה שבועות מקסימום. אני בבית עם התינוקת שלי שינקה עד לא מזמן ואני בדילמה קשה: מחד, מתה לטוס ולראות את אחי(ששלח לי כרטיס) וזו טיסה חד פעמית לשנים הקרובות ומאידך, חוששת כיצד יגיבו ילדיי ובמיוחד התינוקת שקשורה אליי מאוד. מתכוונת להשאיר אותה עם אבא(קשר מעולה) שלה שייקח חופש מהעבודה לכל התקופה וישאר איתה ועם הילדים בבית ועם חמותי המדהימה שאותה היא רואה בעיקר בסופ"שים.מתכננת גם להיות בסקייפ כל יום עם הבית. שנתי נודדת בלילת.. מה לעשות?

שלום ליאת, שלושה שבועות זה הרבה מאד זמן (כמעט נצח) עבור ילדים קטנים בלי אמא. גיל תשעה חודשים הוא הגיל הכי בעייתי לפרידה כזו, שכן חרדת הזרים וחרדת הנטישה נמצאות בשיאן. גם עבור ילדייך האחרים זה עלול להיות קשה מאד, אם כי לא בלתי אפשרי, בהנחה שהם רגילים להיות תחת טיפולו והשגחתו של אביהם. אלה העובדות, וההחלטה היא שלך :-) אפשר להחליט לוותר ולהזמין את אחיך אלייך, אפשר לקצר את השהות שלך שם לשבוע, אפשר להתאבד כלכלית ולנסוע כולכם יחד, ואפשר גם לנסוע לבד ולקוות לטוב. בברכה ליאת

ביתי בת ה3.5 עדיין לא מוכנה לעשות את צרכיה בשירותים ועושה בתחתונים , אני כבר שנה וחודש מנסה לגמול אותה אך ללא הועיל , פיפי היא כן עושה אך קקי לא תמיד, בדרך כלל היא מפספסת ועושה בתחתונים והיא מודעת לזה שיש לה אך לא מוכנה וכאשר אני דורשת שתלך לשירותים היא בוכה. עלי לציין שהיא עולה לטרום חובה ואני לא יודעת איך יקבלו את הדבר.

שלום אורה, שנה זה זמן רב, ואם לא הצלחתם עד היום בתהליך, משהו מהותי התפספס כאן. במקום להמשיך ולדבוק בשיטה שאינה עובדת, אני מציעה לך לנסות ללמוד דרכים אחרות, או להבין מה הדבר שאינו מאפשר לך ליישם את התהליך בהצלחה. ממליצה לך לפנות לפסיכולוג ילדים לפגישה או שתיים, ולרענן את כללי ה'עשה' ו'אל תעשה'. נסי להקדיש לכך את חודשי הקיץ, כדי שעד ספטמבר היא תיגמל לגמרי. זה אפשרי. בהצלחה ליאת

אשמח אם תמליצי על פסיכולוג/ית תודה רבה

בוקר טוב ליאת ביתי בת ארבע וחצי, הולכת לגן טרום חובה, לאחרונה היא פשוט לא מקשיבה למה שמדברים אליה...יש לציין שאים לה בעיות שמיעה. כל דבר שאני מבקשת היא מתעלמת ואני צריכה לקרוא לה כמה וכמה פעמים ואף לאיים ורק אחרי זה היא מגיעה, בנוסף עושה הרבה "דווקא" יש לה אח בן שנה ותשע. אני מרגישה שלעיתים אני ממש מתרגזת עליה וזאת לא הדרך בה אני רוצה לפתור את הדברים. כיצד עלי לנהוג אחרת?להתעלם? תודה מראש

שלום דנה, כדי שילד יקשיב לנו, אנחנו צריכים לגרום לו להבין שהמילה שלנו היא מילה, כלומר, שיש לה ערך מחייב מבחינתו. כאשר את קוראת לה כמה וכמה פעמים, את מלמדת אותה שאפשר 'לצפצף' עליך, ושלמילה שלך אין ערך רב, אם בכלל. לכן, דברי מעט ופעלי הרבה! זכרי שילדים אינם מתרשמים מדיבורים, וגם לצעקות הם עלולים להתרגל. ילדים לומדים מפעולות וממעשים. לכן, כשאת רוצה שתעשה משהו (תלך למקלחת, תבוא לאכול, תרים את המשחק מהרצפה או תפסיק להפריע), אמרי *פעם אחת בלבד*, ואז, אם היא מתעלמת מבקשתך, קומי (פעולה!) גשי אליה (עוד פעולה!), אחזי בידה בשקט, אך בתקיפות ואמרי "כשאני מבקשת ממך להפסיק / לבוא / להתלבש... אני מתכוונת לזה". דאגי שתעשה את מה שביקשת גם אם היא מוחה, והישארי רגועה ככל יכולתך. כשהיא תבין שאת מתכוונת למה שאת אומרת, ושאינך מתכוונת לוותר או להיכנע, שיתוף הפעולה שלה יהיה מהיר ומלא. עד אז - יש עבודה. בהצלחה ליאת

תודה ליאת. השאלה שלי היא מה אם בפעם ההיא כשאני מגיע אליה ואוחזת בידה היא עדיין לא מבצעת את מה שביקשתי. כיצד אז לפעול? תודה דנה

שלום, אני אמא לילדה מקסימה, ילידת ינואר (שבט). כיום בת שנתיים ו4 חודשים. היא ילדה מקסימה, ערנית, שואלת, חכמה ומאוד בוגרת. הגננת בגן שלה, ממליצה להעלות אותה לגן עירייה, אולם היא חריגת גיל. אנחנו חושבים כי היא מתאימה, אולם איננו בקיאים בנושא, ואיננו רוצים "להעביר את הילדה שלב" כשאין היא מתאימה לכך. האם יש אבחון הבודק יכולות קוגניטיביות ורגשיות בגיל כזה כמו שיש באבחונים לפני כיתה א? האם פגישה עם פסיכולוגית חינוכית תוכל להועיל בקביעת מידת התאמתה לגן עירייה? אשמח מאוד לעזרתך. רעות. אשמח גם לתשובה במייל, כדי שאדע שהשבת לי. רק טוב, רעות

שלום רעות, באופן עקרוני גן עירייה אינו שונה מהותית מכל גן אחר, ואין צורך בהתאמה מיוחדת מלבד העמידה בקריטריונים פורמליים כמו גיל והשתייכות מוניציפלית. אם התנאי של העירייה זה חו"ד של פסיכולוג, וחשוב לך מאד להעבירה לשם, תוכלי לפנות לערוץ הזה. אישית, איני מכירה קריטריונים של "התאמה לגן עיריה". בברכה ליאת

שלום רב זקוקה לעצתכן הדחופה!!!! עד לפני 3 שבועות בני בן ה-3 היה מגיע מהגן ויושב לארוחת צהריים מול הטלוויזיה[נשאר לבד בבית] בזמן שאני הייתי הולכת להביא את התינוקת מהמעון.[10 דקות העדרות]כשחזרנו היה מקבל אותנו בחיבוק ונשיקה וחוזר לארוחת הצהריים שלו. לפני 3 שבועות חזרתי הביתה עם התינוקת והוא רץ אלי בוכה.והסתבר לי,ממה שסיפר לי, כי התחרט ורצה לבוא איתי להביא את אחותו התינוקת אבל הדלת היתה נעולה והוא בעט בדלת והיא לא ניפתחה אז רץ למיטה ובכה ובכה."....השארת אותי לבד אמא..." ומאז לא מפסיק לדבר על זה עם "כמעט" בכי, ובבואו לגן בוכה ונשכב על הריצפה כי "רוצה לבוא עם אמא לעבודה ולא גן" ובבית כל הזמן שואל "..איפה אמא...[ההתנהגות הזו גם עם אבא אבל בפחות עוצמות כמו שאיתי..." מה לעשות???????? אני חסרת אונים. מאז המקרה אנו הולכים ביחד להביא את התינוקת מהמעון,אני מקשיבה לו כאשר חוזר שוב ושוב על מה שקרה. מחבקת מנשקת ,אומרת שלא יקרה שוב....אבל הילד לא מפסיק עם ההתנהגות שנ"ל. .......תודה וסליחה על האורך.אמא מודאגת.

שלום רב, מצרפת עבורך את מה שאומר החוק בנושא - http://www.beterem.org/template/default.aspx?maincat=1&catId=16&PageId=249&parentId=306 כמו שאת מבינה, אין להעלות על הדעת להשאיר ילד קטן כ"כ ללא השגחה, במיוחד כשהוא אוכל (סכנת חנק, למשל). הילד שלך נבהל בצדק, ועכשיו לא נותר לך אלא להמשיך ולהדגיש בפניו שאינך מתכוונת לעזוב אותו לבד ללא השגחה אף פעם, עד שיהיה גדול. אני מאמינה שכשירגיש שהנושא מעובד, זה יירגע. עד אז, תוכלי לומר לו שאת יודעת כמה היה לו קשה כשנשאר לבד, ושאת מבטיחה שזה לא יקרה שוב. בברכה ליאת

תודה רבה על התשובה מה לגבי התעוררות בלילות. האם גם אז פשוט לשבת ליד המיטה שלו עד שירדם שוב? (אני שואלת כי אם הוא מתעורר בלילה אולי זה מחלום רע או פחדים ואולי צריך להרגיע אותו? או שאולי כן צריך לשבת ליד המיטה שלו ולתת לו להתמודד לבד? לחבק ולהחזיר למיטה?)

שלום דנה, כשילד צעיר מתעורר מפחדים או חלום רע, יש בהחלט מקום לגשת אליו ולנסות להרגיעו, בקרבה, בחיבוק ובעיקר בנוכחות נוסכת הביטחון שלנו. כשזה קורה בלילה, רצוי לעשות זאת במינימום דיבור או מגע, כדי לא "להוציא אותו מהשינה" וכדי לא להפוך את האפיזודות הליליות הללו למפגש משפחתי מהנה. רצוי להימנע מגריית יתר או מהעברת הילד למיטתכם. שבו או שכבו על ידו עד שיירגע, במינימום אינטראקציה. בברכה ליאת