פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ליאת שלום רב, התייעצתי כאן כבר מספר פעמים ותמיד היית לי לעזר רב. יש לנו שתי בנות. נעמה בת ארבע ותשעה חודשים, ומעיין בת שלוש וחצי. הקשר בין הבנות טוב. הן יודעות לשחק יחד, יודעות גם לריב- הכל כמצופה. הן הולכות כבר שנתיים לאותו גן בקיבוץ בגלל אילוצי מערכת, ובשנה הבאה נעמה תעלה לגן חובה ומעיין לא. עפ"י דיווחי הגננת, הן כל כך שונות זו מזו ולא נמצאות יחד רוב היום (כל אחת עם חברים משלה ותחומי פעילות משלה). כשקשה לאחת מהן השניה מנחמת והצוות מתאר את היחסים כמצויינים, פרט לאירועים יחסית נדירים בהם יש צורך בהפרדה יזומה בין השתיים עקב מאבקים. אני אתמקד בנעמה כרגע כי בנוגע אליה אני רוצה להתייעץ. נעמה ילדה מקסימה, כשמה כן היא- נעימה, טובת לב, סקרנית, שפה עשירה, ידע עולם רחב, אוהבת לטייל, מכירה את שמות כל החרקים והצמחים בסביבה, אוהבת לטפס על עצים, אוהבת משחקי דמיון... יש לה קושי גרפו-מוטורי (מתבטא בציור ונסיונות הכתיבה שלה)והיא מטופלת אצל מרפאה בעיסוק מדהימה אחת לשבוע, ובנוסף יש קצת קשיים בתכנון ובארגון (במשחקי שולחן למשל). חברתית- אהובה ומקובלת. לפני שנה עברה ניתוח להוצאת שקדים ושקד שלישי. עד הניתוח בקושי ישנה (הפסקות נשימה קשות) ומאז הניתוח- קפיצה אדירה בכל התחומים! תענוג ממש. בתקופה האחרונה (כחודשיים בערך) החלה לבדוק גבולות יותר מתמיד. מעין מעשי "דווקא" קטנים ומרגיזים, גם בגן וגם בבית. אם מבקשים לסדר- לא רוצה ומתווכחת. מציקה קצת (למשל, חוזרת אחרי דברי אחותה ומעצבנת אותה). לא דברים בעוצמות מאד גבוהות אבל בהחלט התדירות עלתה ואני מעירה לה הרבה יותר ממה שהייתי רוצה. לא מכבדת כל כך את המרחב האישי של אחרים- "נדחפת" לחברים לבניות שלהם בארגז החול במקום לבקש- דבר המוביל לתסכול של שני הצדדים. בנוסף, החלה לשקר שקרים קטנים כמו למשל- נכנסת לשירותים ואומרת שהיא הורידה את המים (היא יודעת שצריך) כשהיא למעשה לא הורידה. דברים קטנים... אני יודעת מעוד הורים שחווים את זה עם ילדיהם בגילים דומים, אבל אני תמיד שואלת את עצמי אולי זה מעיד על מצוקה שלה שאני לא מצליחה לקרוא. אנחנו בית עם גבולות ברורים ועם אהבה אין קץ. אבא מסור, חם וקשוב. לא ארע משהו חיצוני שאני יכולה לשים עליו את האצבע. אני משתדלת להגיב בצורה עקבית - להנחות איך צריך להתנהג, להתרחק אם מציקה וגם לומר זאת במילים. אני בקשר רציף עם הגן. ביקשתי מהצוות לתת לה חיזוקים חיוביים בכל פעם שהיא כן מסדרת את החצר כשמבקשים, בכל פעם שכן ביקשה רשות מחבר להיכנס לבניה שלו. היא מאד נבנית מחיזוקים חיוביים ולפעמים כולנו נופלים למעגלים השליליים של הערות ואיסורים... ביקשתי מהן לנסות לא רק לכבות שריפות אחרי פיצוצים אלא לתווך רגע לפני אם יוצא. העימותים קורים דווקא בארגז החול וכנראה תחומים שם. בשאר היום- יש לה חברים ובארבע תמיד בנות מבקשות לבוא אליה ומזמינות אותה. השאלה שבעצם אני רוצה לשאול היא עד כמה להראות לנעמה מעורבות בכל מה שקורה בגן. מצד אחד- הדבר הנכון הוא שיתוף פעולה בין הבית לגן והתנהלות אחידה. מצד שני, אני מרגישה שאולי אני קצת לא מאפשרת לה מקום משלה, מרחב משלה בלי אמא שמותר לה גם קצת להיות בו לא בסדר לפעמים כחלק מתהליך הגדילה, ואולי זה גורם לה לעשות דווקא... האם את ממליצה לי להיות "מאחורי הקלעים" בקשר עם הגננת או לדבר ישירות עם נעמה על מה שקורה באותו יום בגן? האמת היא שאני מרגישה קצת שמרוב שאני רוצה שיהיה בסדר, ולתווך, ולעזור- אולי אני משדרת לה שאני לא סומכת עליה....אני תמיד מדגישה שגם כשאני מעירה על דברים או כועסת אני תמיד אוהבת. היא תדקלם את זה גם באמצע הלילה, ואני מאמינה שהיא גם באמת מרגישה וחווה את זה בכל כולה. ובכל זאת... אשמח לתובנות ... תודה רבה וסליחה על האורך, הגר

שלום הגר, ציינת שאת בקשר רציף עם הגן, ואני תוהה - אחרי כל מה שכתבת - האם מבחינת הגננת והמטפלות קיימת בעיה המחייבת התערבות שלך, או שהם מספרות לך רק 'לידיעה'. באופן עקרוני, אני מאמינה בגישה שלא שופטים (או מענישים) פעמיים על אותה 'עבירה'. אם היא נדחפה לבניה של ילדים אחרים בגן, יהיה עליה להתמודד עם כעסם של הילדים והצוות, ודי בזה. אין טעם להמשיך לעשות דיונים על זה גם בבית. עיסוק יתר בהתנהגויות השליליות של הילדים עלול לתגמל אותם, ולתרום להישנות הבעיה ההתנהגותית. ובכל זאת, אם קיימת בעיה בגן, חשוב לנסות ולהתחקות אחר מקורותיה, ולנסות להבין את הנסיבות בהן היא מתרחשת. האם קיימת אימפולסיביות גם בבית? האם ישנה יכולת להבנת הכללים החברתיים? מה קורה לה במצבי תסכול? האם יש שליטה טובה בדחפים? האם קיימת קנאה באחותה הקטנה בבית, שזולגת גם לגן? היכולת שלך להשפיע מבית על הנעשה בגן, קשורה לדעתי להקפדה טובה יותר על הגבולות, על יכולתה להתחשב ולכבד את המרחב והצרכים של בני הבית, ועל הכורח לכבד סמכות. את הנעשה בגן אני מציעה להשאיר לצוות, לסמוך עליהן ועליה, ולהתמקד בנעשה בבית. חושבת שתצליחי? ליאת

ליאת, בגן מספרים לי רק לידיעה. הן מתווכות לה ומטפלות בדברים במסגרת הגן. לגבי התחקות אחר המקורות- כל מה שציינת כנראה נכון במידת מה. קנאה באחותה? בודאי. קיימת. האם הקינאה קיצונית? עושה רושם שלא. הן מאד קשורות, אנחנו מאד מאפשרים גם זמן איכות של אחד על אחד ומחזקים כל אחת בתחומיה. בכל מקרה בשנה הבאה יפרדו בגן כך שאם זה חלק מהעניין זה ישתנה. לגבי אימפולסיביות- אני מרחרחת משהו שקשור להפרעת קשב- ואני עם יד על הדופק. היא מסוגלת להתרכז יפה ולאורך זמן אך מוסחת בקלות. קשה לה לחכות לתורה (מצליחה להתאפק עם תיווך אבל קשה לה. מצד שני, אני רואה הרבה ילדים שקשה להם בגיל הזה). מה שבעיקר אני מרגישה זה שיש לה לפעמים קושי עם גבולות הגוף, בעיקר כשהיא עייפה. היא מאד נוגעת בדברים, תמיד יש לה משהו ביד... אני יכולה לדבר איתה והיא במקביל תלטף את הרגל שלי וכאלה דברים. מאד אובת חול, מים, חימר, דברים יצריים. התעניינתי בגן ואמרו שזה לא בא לידי ביטוי שם עניין הנגיעות וה"משהו תמיד ביד". ייתכן שבארגז החול יותר קשה לה לשלוט על הדחפים ולכן שם קורות התקריות. בכל אופן אני עם יד על הדופק לעניין הקשב כי אני כן מריחה משהו. כתבת להקפיד בבית בצורה טובה יותר על גבולות- אנחנו מאד מקפידים על כך בבית, ללא קשר למה שקורה בגן. מדובר בבית עם גבולות, עם סדר יום קבוע (אך גמיש ולא נוקשה). וכן, גם בבית היא בודקת את הגבולות- ומוצאת אותם פעם אחר פעם. באינטראקציות עם חברות אחהצ אין כל בעיה. אתמול היתה עם חברה שעתיים אחהצ ושיחקו נהדר וגם שלשום. אין לה בעיה בהבנת הכללים לדעתי. לדעתי זה משהו בהתאפקות וארגז החול מוציא את זה ביתר קלות. אני לוקחת את עצתך להשאיר לצוות לטפל בענייני הגן. זו גם היתה תחושת הבטן שלי, לכן כתבתי לך. הרגשתי שזה יותר מדי התגובות שלי. ושאני צריכה להרפות ולאפשר לה מרחב משלה שהוא "נטול אמא". ואולי גם לתת לה קצת להיות לא בסדר לפעמים.... תודה רבה רבה, הגר

בני בן 3.6 ועדיין לא גמול מחיתולים. הנושא לא ממש מעניין אותו.. מעדיף לשחק ושלא יפריעו לו. לעיתים לפני אמבטיה הוא יושב על האסלה או על הסיר , מעין משחק ולא יוצא דבר. אנו פועלים לפי הגרסה כי אין ללחוץ על הילד, וכמובן לא להעביר לו הלחץ שלנו . וכאשר הוא ירצה , וזה יגיע ממנו זה יצליח. אני לאחרונה שומעת יותר ויותר דעות שונות, המדברות על כך כי כמו שאנו מחליטים בנושאים אחרים , כך גם בנושא זה עלינו להחליט עבורו כי עליו לעשות בשירותים. אין לי מושג מה נכון ואיך עוזרים לו להבין כי כדאי לעשות בשירותים. האם לתת לו בבית להיות עם תחתונים ומכנסיים כדי שירגיש את הרטיבות הלא נעימה ? אולי בסוף ירגיש שיותר נוח לעשות בשירותים? האם בגן להמשיך לשלוח אותו עם חיתול, ורק כשיצליח בבית נעבור גם בגן לתחתונים ? אנו כל העת משתדלים לתת חיזוקים חיוביים בכל תחום כשמתנהג כבוגר ועצמאי. בתחילת השנה הקרובה עליו להיכנס לגן עירוני , ששם כמובן לא מחליפים חיתולים. בני הוא אח לבת בת 6 , ילד מקסים, חברותי , עם בטחון עצמי רגיל... כרגע נמצא בכיתת בוגרים של מעון.(רוב הילדים שם גמולים). תודה

שלום דלית, הגמילה מהטיטול היא חלק מתהליך החינוך לניקיון, הנעשה *ביוזמת המבוגרים*, תהליך שבסופו אנו הופכים לבני תרבות, העושים את צרכיהם (רק) במקום המיועד לכך. רוב הילדים מוכנים ומסוגלים לכך איפשהו בין גיל שנה לשלוש. בעידן שקדם לטיטולים החד-פעמיים, רוב הילדים נגמלו סביב גיל שנה, מה שמעיד על כך שיש כאן גם עניין מוטיבציוני (של ההורים). עקרונית, ילדים קטנים מונעים לאור עיקרון העונג, ואם נחכה שהתהליך "יבוא מהם" אנחנו עלולות למצוא את עצמנו מניקות או מחליפות טיטול גם בגיל חמש או שש. אני מציעה להתחיל ליזום ולהניע את התהליך: להוריד טיטול ולא לחכות שהוא יבין מתוך הרטיבות הלא נעימה ש"כדאי" לעשות פיפי בשירותים. בגילו אפשר הסביר לו מה נדרש ממנו, ולעזור לו גם להצליח בכך, כמובן מתוך עמדה סלחנית לפספוסים ותאונות. התחילי בבית (למשל בסוף השבוע הקרוב שהוא ארוך מהרגיל בגלל החג), ויידעי גם את צוות הגן כדי שיצטרף ויתמוך. בהצלחה ליאת

שלום שלום. ילדה שלי בת שנתיים ו4 חודשים התחליה גמילה לפני 5 ימים. זה בא ממנה , ביום רביעי היא פשוט התעקשה ללכת עם תחתונים לגן ובשום אופן לא רצתה לשים חיתולץ החלטתי לזרום אתה. ( בבית היא כבר מזמן משתמשת בישבנון ויודעת מה תפקידו של השירותים אבל לא עשתה את זה בקביעות אלא מתי שהיה בא לה ). יש הבדל בין מה שקורה בבית , בחוץ כשאני אתה לבין מה שקורה בגן. בבית אין לה אפילו פספס אחד , היא אומרת תמיד מתי יש לה והולכת ברצון לשרותים. כשאני אתה בחוץ , לא תמיד היא אומרת לי מייד שיש לה אבל אני מצליחה לתפוס במומנט האחרון ושואלת אותה אם יש לה והיא עושה בחוץ. לעומת זאת בגן היא מתביישת ומרגישה לחת כנראה ומרגידה שבכל הבלגן שם לא הכי אישי אולי וגם יש לה אישזהו רתיעה מהשירותים. היא לפעמים מתאפקת ולא רוצה ללכת ואחרי שהיא מפספת אז היא מבקשת לשירותים. אמרתי לגננות להוריד את רמת הלחת ולהפסיק לשאול אותה אם יש לה פיפי כדי שלא תרגיש שמופעל עליה לחץ ולגבי ילד שסגר עליה דלת , להפסיק להתעסק בזה ולא לפתח את העניין יותר מדי , לענות לנ האצבע שלך בסדר או שאם היא עוד הפעם תגיד עידו סגר לי את הדלת להגיד עידו לא פה וזהו ולא לנתח יותר מדי. ושיתנו לה פרס אחרי כל ביקור בשירותים ( הבאתי שקית פרסים ) אני רואה על הילדה שהיא כן רוצה ללכת לשירותים ולהיות בתחתוניםן אבל מה אני עושה בעניין הגן? וככה זה הייה : ביון הראשון לגמילה בגן היא ביקשה ללכת והכל הייה בסדר עד שבסוף היום ילד מקבוצה גדולה יותר סגר לה את הדלת על האצבע הטעות ( לא רצה לתת לה להיכנס לשם ). מאותו רגע היא כל הזמן אמרה לי " עידו סגר לי את הדלת ". ביום השני לגמילה היי לה פספוס של פיפי וגם של קקי בתחתונים. הגננת חשבה שזה שלשלול כי זה הייה מאוד רך ואמרה לה בואי נשים חיתול כדי שלא יתפספס יותר. היא היתה עם חיתול עד סוף היום. ביום השלישי לגמילה הגננת סיפרה לי שהם ראו שהיא מתאפקת ומתחילה לבכות והם שאלו אותה אם היא רוצה לשירותים והיא לא רצתה והם הציעו לה לשים תחתון דורה ( תחתון מעבר כמו חיתול ) והיא רצתה וכש שמו לה היא עשתה בו קקי ופיפי ואחרי זה התחילה לבקש ללכת לשירותים . ביום רביעי לגמילה בוקר הייתה עוד הפעם סצינה שהיא בכתה קצת והם ראו שהיא מתאפקת ואז עשתה שללולית. החליפו לה ושמו תחתון רגיל. היא ביקשה אחר כך ללכת לשירותים ולפני שינה במילא שמים לה תחתון דורה , אחרי השינה הם שאלו אותה אם היא רוצה לשים תחתונים והיא אמרה כן וגם ביקשה ללכת לשירותים אחר כך. היום חשבתי לשנות את הטקטיקה ולהביא אותה עם תחתון דורה לגן שתרגיש יותר בטוחה ואחרי השינה שישאלו אותה אם היא רוצה להחליף לתחתון רגיל אבל הבוקר היא התעקשה ללכת עם תחתון רגיל לגן אז לא התווכחתי אתה.

שלום אריאלה, איכשהו, קצת הלכתי לאיבוד בתוך התיאור שלך, ולא ממש בטוחה מה את שואלת. אם הבנתי נכון, התחלת את הגמילה לפני ימים אחדים. בבית, את מאד מכוונת כלפיה ומצליחה לתפוס אותה בזמן, לפני הפספוס. בגן, במסגרת שבה היא אחת מתוך הרבה ילדים, כמות הפספוסים גדולה, עד כי ספק אם אפשר לדבר על תהליך גמילה. בעיני, המשחקים עם להוריד ולהחזיר טיטול, מזיקים לתהליך הגמילה ומשדרים מסר מבלבל. מאימתי שמתחיל התהליך, הוא צריך להיות עקבי וברור, בית ובגן. כל זמן שהטיטול נשאר אופציה במהלך היום, קשה לדבר על גמילה. פספוסים, לעומת זאת, הם חלק מהתהליך, וצריך להיות מוכנים להם, ולקבל אותם ללא כעס, ביקורת, או תחושת כישלון. מציעה לך לקרוא את אחד המאמרים ברשת (יש רבים וטובים כאלה), המנחים את ההורים צעד צעד איך להימנע מטעויות ולהצליח בתהליך. בהצלחה ליאת

היי . אני מבינה שהלכת לאיבוד בתוך ההסבר שלי , אני אשאל את זה אחרת: איך להוריד את הלחץ , ביישנות וקצת פחד ללכת לשירותים בגן . אחרי הגן כשהיא אתי , עם אבא , עם סבתא תמיד אומרת שיש לה , עושה יפה מאוד בחוץ ובבית , אף פעם לא מפספסת ונהנית לעשות לא תחתונים. מה אני עושה בעניין הגן?

שלום ליאת, אודה לך על עזרתך בהתלבטות שלי: יש לי בן-בת תאומים מקסימים בני 4(כמעט)ץ הגננת המליצה להפריד בינהם בשנה הבאה היות והבן מקבל יותר תשומת לב היות והוא מוחצן מאד. הבת לעומת זאת ביישנית ועדינה יותר. מה דעתך ? מה היתרונות/חסרונות לדעתך במעבר כזה? תודה

שלום עדי, אני מסכימה עם הגננת שלכם, ומאמינה שלכל אחד מהתאומים מגיעה הזדמנות לתפקד כילד יחיד וייחודי, ולא כחלק מיחידה זוגית. כשהם יחד, ההשוואה היא בלתי פוסקת ובלתי נמנעת, וגם אם באופן זמני זה יכול לתת להם ביטחון, הנפרדות עדיפה וקריטית מבחינה התפתחותית. בהצלחה ליאת

אני יועצת לתלמידה בת 17 אשר נשארה שנה נוספת בכיתה י בשל חוסר תיפקוד לימודי, העדרויות מרובות וחוסר השגים. עולה חדשה לפני שנתיים מאוקראינה. הוריה התגרשו עוד בילדותה. בבית יש קשיי תקשורת עם האם וחוסר קבלת מרות. לתלמידה יש נטייה למצבי רוח קיצוניים: מצד אחד חוסר אנרגייה חוסר עניין וירידה משמעותית בתיפקוד, שרויה בעצבות עמוקה וייאוש ייתכן בשל עקירת חבר שלה לחו"ל. היא נותרה בודדה ורק לאחרונה נמצאת בחברת נער אחר. בשנה שעברה נשלחה למיון פסיכיאטרי בשל פגיעה עצמית: חתכים באמת ידה) בעקבות פרידה מאותו חבר שמאז הם ביחד. המלצות הפסיכיאטר היו שיחות דחופות עם פסיכולוג, ובמידת הצורך טיפול תרופתי אנטי דיכאוני. כל זאת בשנה שעברה . התלמידה סירבה לשיחות עם איש מקצוע. וגם השנה כשהופנתה שוב לשיחות עם עו"סית היא מסרבת לכל עזרה. ניראה כי לתלמידה קשיים הסתגלותיים. כעת אנו בסוף שנה ולא ניתן להעלותה לכיתה יא בשל השגים נמוכים או חוסר ציונים, העדרויות מרובות. והיא כבר נשארה כיתה. מה דעתך?

שלום רב, אני מציעה להתעקש עלך טיפול (רצוי DBT), גם במחיר של פנייה לגורמי רווחה, שיאלצו את האם ובתה לקבל עזרה. השארתה של התלמידה שנה נוספת רק מוסיפה מטען שלילי נוסף ומיותר מאד על כתפיה הצרות, שגם ככה אינן עומדות בעומס. אני מאמינה בכל לבי שביה"ס אינו רק מוסד אקדמי, אלא גם חינוכי, ולפעמים אפשר להעלים עין מהתפקוד הלימודי כדי להשאיר את הילד במסגרת, למנוע התדרדרות נוספת, נשירה מביה"ס, ואולי גם פגיעה עצמית ואובדנות. המטרה, לפחות בעיני, היא להביא את הנערה לטיפול, גם אם הסכמתה היא רק בחצי פה. מבחינתי, עדיף להביאה לטיפול בכפייה, על פני התעקשות על השארתה שנה נוספת או וויתור עליה. באמת נשמע לא קל, אך מאתגר. כיועצת, את יכולה להיות השגרירה של הנערה מול המערכת, שיודעת להיות לפעמים שרירותית וקשוחה. הידיעה שיש מי שנלחם עליה, היא לבדה יכולה להפיח תקווה ואופטימיות במקום בו הכל נראה שחור וקודר. בברכה ליאת

שלום ליאת, להלן שני ארועים ואשמח להעזר בך. 1. יש תלמיד מכיתתי שמתחצף אליי מאוד ואל מורים אחרים. הוא איים פיזית על תלמידה מכיתתו וניסה להמריד את כולם עליי. אמר להם אל תעשו מה שהיא אומרת לכם. וכו' מה עליי לעשות? יצויין כי הוא הועבר אלינו לפני כחודש לאחר שהוריו הונו את המערכת. הם רשמו אותו לכיתה רגילה במקום לכיתת ל"ל. 2. לאחר שיעור חינוך ימי מחליפים התלמידים בגדים. תלמיד מכיתתי הסתובב בתחתונים ליד השירותים של הבנים ושאל תלמידת כיתתו האם היא רוצה בולבול. מה עליי לומר לאמו? האם לשלוח להערכה פסיכיאטרית דרך היועצת?

שלום רב, 1. יש להביא בחשבון שהתלמיד נמצא עדיין בתהליכי קליטה, ויתכן שזו דרכו להתמודד עם הגזרה שנכפתה עליו. לפעמים קל לנו יותר להתמודד עם התנהגויות מקצינות, אם אנחנו מבינים מה עומד מאחריהן. אני מציעה לך לנסות לגלות אמפתיה גם להוריו, שבודאי עשו כמיטב יכולתם לשמור על הילד שלהם מסטיגמה או משבר. הביטוי "הונו את המערכת" הוא ביטוי שיפוטי ופוגעני, שצובע מראש את עמדתך כלפיהם, ואולי גם כלפי הילד שלהם. זכרי כמה קשה להורים להוציא ילד מהחינוך הרגיל ולהעבירו למסגרת חינוך מיוחד. נדמה לי שמתוך עמדה יותר רכה, פחות ביקורתית, יהיה לך קל לעמוד בגבורה מול זעמו של הילד שכרגע מופנה כלפייך. נסי ליזום שיחות אישיות עם הילד, ללמוד את הקשיים שלו, ולהציע את עזרתך למרות יחסו הפוגעני. ההתעקשות שלך עליו יכולה להפיח בו תקווה, ולהזכיר לו שיש במערכת גם אנשים קשובים וטובים שרוצים בטובתו. היי מוכנה גם לסירוב וחוסר שיתוף פעולה, אך השתדלי להקשיב פחות למילים ויותר למנגינה. אני מאמינה שתקצרי ברינה... 2. למה הערכה פסיכיאטרית? האם יש ספקות לגבי בוחן המציאות שלו? האם מדובר בהתנהגות חסרת שיפוט או במעשה קונדס סר טעם? אם אתם סבורים שיש כאן משהו חריג גם ביחס לעצמו, המעיד על התדרדרות נפשית ופגיעה בבוחן המציאות, יש מקום להערכה כזאת. אם לעומת זאת אתם חושבים שמדובר בהתנהגות לא ראויה ותוקפנית, פעלו כמו בכל מקרה אלימות אחר, עם או בלי לערב את ההורים. אני בדעה שלא מוכרחים להפעיל נשק לא קונבנציונלי בכל מקרה של השגת גבול. הפעולות החינוכיות, גם במקרים של הפרת הכללים, חייבות להיות מידתיות, ובהלימה לחומרת המעשה. אם אינך בטוחה, התייעצי. יש בבית הספר מספיק גורמים שאמורים לתת מענה, ולספק 'גב' למורה נבוך ומתלבט, במיוחד במסגרת חינוכית המשלבת גם כיתות חינוך מיוחד. בהצלחה, ואת מוזמנת לעדכן... ליאת

שלום רב בדומה למקרה נוסף שכתבו לך היום ,גם אני מתחילה כעת תהליך של גירושים ויש לנו ילד בן 2.7.הוא ילד מאוד חכם ומבין,ומלא שמחת חיים. אנחנו משתדלים מאוד לא לריב לידו,אבל לפעמים אנחנו מועדים. אני חשה אצל הילד רגישות יתר,והוא נהיה שקט יותר וכן הוא נורא פחדן (מבלונים,מרעש חזק, מלעבור במסדרון לבד-בבית הוריי,וכו. 1 .האם זה קשור למצב ביני ובין בעלי? 2.האם תיתכן בעיה רגשית? 3.ברגע שנחליט שזה סופי מתי עליי לספר לו(באיזה גיל),וכיצד? תודה רבה מראש ג

שלום רב, מתיחות גדולה בבית ומריבות תוקפניות/קולניות בין ההורים יכולות להשפיע על הילדים וליצור פגיעות לבעיות רגשיות. פחד מרעשים חזקים אופייני לדי הרבה ילדים בגיל הזה, גם ללא קשר ליחסי ההורים בבית. אין ספק שסביבה רגועה ונוסכת ביטחון יכולה לתרום להרגעת הפחדים בילדות, בעוד סביבה רוויית מתח עלולה להחריפם. מרגע שאתם מחליטים להיפרד, כלומר, בסמוך לזמן שבו אחד ההורים (בדר"כ האב) עוזב את הבית, יש ליידע את הילד, ולספק לו את המידע האמיתי בנוגע לעתידו הקרוב: איפה נגור, איפה אבא יגור, מתי נתראה, מי ישמור עלי, מי יבשל לאבא, מאיפה יהיה לנו כסף, וכד'. ילדים צעירים הם מאד קונקרטיים בחשיבתם, ועלולים להיות מוטרדים מדברים מאד קטנים וענייניים. חשוב להשיב בסבלנות על כל שאלותיהם, מבלי להעמיס עליהם מידע מיותר או מופשט מדי. נסי לקרוא חלק משפע המאמרים הקיימים ברשת בנושא זה.יש המון. בברכה ליאת

היי, בני בן 10 מאריך שיער מזה 5 חודשים, כל היום אבל כל היום הוא משחק בשיער , הדבר לא נראה יפה לעין ואפילו מציק, גם כשהוא משחק כדורגל הוא משחק בשיער. מה עליי לעשות ולמי לפנות? אני ואביו מעירים לו בלי הפסקה וזה לא עוזר.

שלום רעות, הבן שלכם מתעסק בשיער שלו באופן קונקרטי, ואתם עסוקים בשיער שלו לא פחות, באופן מנטלי. לטעמי, אל תעשו דבר ואל תפנו לאף אחד (אולי לספר, אבל לא ממש בוער). תנו לו ליהנות מהשיער הארוך שלו, כמו שמשון הגיבור, עד שיימאס לו. בשמחות ליאת

שלום ליאת, אשמח אם תוכלי להתייחס לתגובה שהוספתי בהמשך לשאלתי הקודמת מתאריך 19/5.

תודה רבה על התשובה המפורטת. הדברים בהחלט יותר ברורים כעת.

שלום, הבן שלי בן שנתיים וחצי וממש בקרוב אני ובעלי נפרדים. שנינו עוזבים את הדירה , אני עם הבן והאבא בנפרד. האבא מוכן לשתף פעולה על מנת שתהיה הסתגלות יחסית קלה לבן ומוכן יהיה לפגוש אותו גם ברמה היומיומית ולהוריד את המינון בהדרגה. העניין הוא שאני והבן נגור מס' חודשים אצל ההורים שלי (עד שתתפנה הדירה שלנו) והאבא לא ירצה לבוא לבית של ההורים. 2 שאלות : 1. האם את בעד לעשות את ההפרדה בהדרגה או שעדיף "לחתוך" על מנת שיתרגל למצב הקיים מהרגע הראשון ? 2. אם נעשה את ההפרדה הדרגתית- האם לעשות את המפגשים היומיומיים האלו בחוץ שלושתינו (באיזה קניון / גינת שעשועים / סתם בית קפה)? האם זה תקין / תורם ? אודה לקבלת לטיפים להתנהלות מיד אחרי הפרידה במצב זה כי אנחנו ממש רוצים לעשות את ההפרדה כמה שאפשר יותר קלה לילד... תודה.

שלום רב, הדרגה היא תמיד עניין טוב, אך איני בטוחה שההדרגה במקרה שלכם זה מפגשים של שלושתכם. אם החלטתם להיפרד, יהיה על הילד להתרגל לבלות אתכם בנפרד. ההדרגה המתבקשת במקרה זה היא שלמרות המגורים בנפרד, הוא ימשיך לראות את אביו לעיתים קרובות, ולא באמת משנה איפה. אם הוא אינו מעוניין להגיע לבית הורייך, הביאי את הילד אליו והשאירי אותו שם. הוא יוכל להחזירו אליך עד פתח הבית. רצוי ליצור אווירה שבה גם הורייך יכבדו את אבי בנך, כדי שיוכל להגיע לשם מדי פעם, לפחות כדי לקחת ולהחזיר את הילד. בילוי משותף עם שניכם עלול דווקא לבלבל את הילד, ולפתח משאלות איחוד לא ריאליות. בברכה ליאת

ילד בן שנתיים ושלושה חודשים רגיל שאני מרדימה אותו איתי על הספה בסלון. אבא ניסה לשים אותו במיטה ואמר שאפשר לתת לו לבכות עד שירדם וככה להרגיל אותו להרדם במיטה שלו בהתחלה איתנו לידו ואחר כך לבד. אני חששתי שיבכה הרבה זמן, ושאולי תהיה לו איזו טראומה מזה. הוא ילד עקשן ואני לא יודעת כמה זמן יבכה עד שירדם. מה את מציעה? להמשיך להרדים אותו כמו שהוא רגיל? לתת לו לבכות עד שירדם? אם לא, כמה זמן לתת לו לבכות עד שנוציא אותו?

שלום דנה, אני חושבת שאביו של הילד צודק במקרה הזה, ושעל הילד שלכם ללמוד להירדם ולישון במיטתו. זה נכון שמאימתי שיצרנו הרגלים רעים, קשה מאד להיפטר מהם, אבל יפה שעה אחת קודם. אני יודעת שהרגלים כאלה נוצרים ומתמידים מטעמי נוחות. אחרי הכל, נוח ופשוט יותר להרדים ילד תוך כדי צפייה בטלוויזיה בסלון, אולם לטווח הארוך, אנחנו 'קונים' לעצמנו צרה צרורה שקשה להיפטר ממנה. גם בעיני, הדרך לשבור את ההרגל כרוכה בעבודה קצת יותר קשה בהתחלה, כלומר - לשבת לידו כשהוא במיטתו בשקט, ואז, גם אם הוא בוכה, להתעקש אך לא להשאירו לבד. זהו מסר חשוב: המיטה היא המקום בו ישנים, ולכן לא ישנים יותר בסלון. כדי לעזור לך להתרגל, נשב על ידך ונעזור לך להירגע ולהירדם כאן. מרגע שקיבלתם את ההחלטה, אין לסגת ממנה גם אם הוא בוכה. בכי אינו יוצר טראומה, וגם השכיבה במיטה שלו אינה טראומה, בטח לא כשההורה לצידו. בהתחלה הוןא יבכה הרבה עד שיירגע, ובהמשך זה יפחת ויירגע. זכרי שאם תיכנעי לבכי אפילו פעם אחת, תלמדי אותו שמשתלם להמשיך ולבכות כי בסוף הוא מנצח. מי יודע, אולי בכלל זה לא יהיה נורא כל כך? נסי, ודווחי איך הולך. בהצלחה ליאת

שלום,הנני אב לילד בן 4. כעת אני עומד בפני גירושין איני נמצא בבבית כשנתיים לסירוגין.פרודתי משגעת את הילד לא להתקרב למשפחתי{אחיינים, אחיי, הוריי, חבריי} הוא מרביץ מכנה את משפחתי ואת עובדיי כשהוא בא למשרדי בשמות כגון: מפלצות, אנשים רעים. אותי הוא כינה "אבא לא צדיק" "וייענש בידי ה'" כעת לאחר משפט ישנם הסדרי ראייה כול שבת שנייה ופעמיים בשבוע אני מוציא אותו מהגן כיוון שאני עצמאי אני מביא אותו למשרדי. אך הוא אינו מתקרב לעובדיי ובמיוחד לא למזכירתי שעד לפני כמה חודשים הוא אהב לבלות במחיצתה כיוון שאימו אמרה לו שהיא אישה רעה וזונה.{סליחה על ביטוי} הוא לא מתקשר עם אף אחד חוץ ממני. הסברתי לפרודתי שהיא הורסת רק את הילד ופוגעת בו, בנפשו. היא רואה זאת כפגיעה בי ואינה מתייחסת לדבריי. כיצד אני צריך לנהוג כעת עם הילד

שלום רב, לעיתים קרובות, התקופה שמיד לאחר הגירושין מתאפיינת במתיחות גדולה בין בני הזוג הגרושים, בחילופי האשמות קשים, בכינויי גנאי ובמאבקים על אהדתם של הילדים. הדבר עלול להיות חריף יותר במקרה שההחלטה על הגירושים התקבלה חד-צדדית ע"י אחד מבני הזוג, ובן הזוג האחר נותר פגוע וכעוס. כמו שאתה מציין נכון, מי שמשלם את המחיר הגבוה הם דווקא הילדים הנמצאים בחזית המאבק, מיטלטלים בקונפליקט נאמנות, נבוכים וסובלים. לטעמי, הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות עבור הילד שלך, זה לשמור על לשון נקייה, להמשיך לדבר בצורה מכבדת על אמו, ולא להיגרר לפרובוקציה שהיא מייצרת. כשהוא מדבר בצורה לא מכבדת אל בני משפחתך או אל העובדים במשרדך, ומכנה אותם בשמות גנאי, תוכל להעיר בשקט שזה מעציב אותך, ושאתה בטוח שבתוך לבו הוא אינו חושב כך. אל תתווכח ואל תעשה מזה עניין גדול. הישאר הגון ככל יכולתך כלפי אמו, הקפד לעמוד בתשלומי המזונות ובהסדרי הראייה, והשתדל להישאר מעורב בגידול הילד ובחינוכו. כך תצמצמם למינימום את פוטנציאל הנזק לילדך, לטווח הקצר והארוך כאחד. בהצלחה - זה לא קל! ליאת

ליאת שלום, לא קיבלתי תשובה לשאלתי, אשמח לקבל תשובה: בני בן 2.10. מזמן שמנו לב שהוא מעדיף לשחק עם בובות, עגלות של בובות ,מאוד מתעניין בטבעות, קוסמטיקה שלי.עכשיו הוא שם לב לדברים כמו- אמא, שמת לק חדש ורוד וקודם היה אדום,או אמא יש לך שרשרת חדשה - יפה! וכו'(אם לא היו כל הסימנים אחרים אולי לא הייתי שמה לב לדברים אלו. הייתי חושבת שהילד שלי סקרן או משהו כזה) האם יש מקום לדאגה או שזה אופייני וגילו? רוצה לציין שהוא די הרבה זמן עם אבא ולא רק איתי,הם עושים קצת ספורט עם אבא (האמת- בבוקר הוא רק איתי אז הוא רואה כשאני עושה פן או שמה איפור. הוא מאוד עדין ורגיש ככה אומרת הגננת,ביית הוא יותר אגרסיבי . הוא קצת מגמגם (עכשיו פחות, לפני 1/2 שנה יותר, היינו אצל קלינאית תקשורת שאמרה שזה אופייני לגילו). היום הוא רואה את חזייה שלי ואומר- גם אני רוצה כזה. כנראה שזמבנו עשינו טעות, כשהוא היה אומר שנגיד "אני רוצה קוסמטיקה או עגילים", אמרנו לו- זה של בנות ואתה בן.כנראה הגזמנו עם זה. לפעמים קיבלנו ממנו תשובה- אני לא בן אלא בת. עכשיו הוא אומר - אני בן, והוא אומר את זה אפילו כשלא מדברים על זה. עכשיו קצת פחות, אבל קודם הוא היה מדבר על אצמו - אני הולכת, אני הוכלת וכו'. תודה מראש אם זה ימשך- באיזה גיל צריך כבר להילחץ?

שלום אנה, קראתי את תשובתי הקודמת, ולדעתי נתתי מענה לשאלתך. אנסה להיות מעט יותר ברורה ועניינית: השאלה אם יש מקום לדאגה קשורה לשאלה מה בדיוק מדאיג אותך. האם הוא יהיה הומוסקסואל? מאחר ועכשיו אי אפשר לענות על שאלה כזו, אז התשובה היא שלא מוכרחים לדאוג. לשאלתך האחרונה אענה שבשום גיל לא *צריך* להילחץ, אלא רק לקבל את הילד כפי שהוא, לאהוב אותו ולעשות הכל כדי שיגדל שמח, בטוח בעצמו וימצה את יכולותיו. בברכה ליאת

בני בן 4.5, מתעניין כמעט רק ברמקולים, ומה שהכי מדאיג אותי - לפעמים (בערך פעם בשבוע) הוא נכנס להתקף בו הוא חוזר על אותה שאלה שוב ושוב, כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה. למשל: פעם הוא לא אכל את הביצה בארוחת הערב וזרקנו אותה לפח,ואח"כ הוא פתאום נזכר שהוא כן רוצה ביצה ושאל שוב ושוב "אפשר ביצה?" כל פעם ענינו "לא, סיימנו עם ארוחת הערב" והוא בכה וחזר שוב ושוב על "אפשר ביצה"? או - אם הוא רוצה לשחק עם ילד שהוא מכיר בגינה, הוא יכול לשאול את הילד "אתה רוצה לשחק איתי?", ואם הילד לא יענה הוא פשוט ישאל אותו שוב ושוב. האם המצב שאני מתארת יכול לתאר ילד נורמלי, ללא סוג של אוטיזם?

שלום תמר, התעסקות בחפץ אחד זמן רב, התנהגויות חזרתיות וקושי בהבנת הכללים החברתיים יכולים לאפיין ילדים עם בעיות בתקשורת. אוטיזם היא הפרעה קשה, הנמצאת בקוטב החמור ביותר של טווח הפרעות רחב מאד. למה לרוץ לאפשרות החמורה ביותר? גם ילדים 'רגילים' יכולים להפגין לעיתים התנהגויות חריגות, אך כדי לצאת מהערפל והחרדה יש צורך לבדוק את הדברים באומץ. אני מציעה לך להגיע להתייעצות במכון להתפתחות הילד, לאתר את הקשיים ולטפל בהם לפני שיווצרו פערים או חסכים. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן ה 17 אובחן לפני כ שנה כסובל מדכאון. זאת לאחר שהפסיק ללמוד והסתגר בבית. הוא קיבל כדורי לוסטראל וואלפוראל. מאז המצב שלו השתפר , אך יחד עם זאת התחילו אצלו כל מיני עוויתות בפנים, הליכה מוזרה . אולי זה כבר התחיל במידה מסויימת לפני הכדורים, אך גבר עם הכדורים או לפחות לא עזר. הוא חזר ללמוד והצליח מאוד תקופה ראשונה. אך מאז הוא החליט מרצונו להפסיק את הכדורים, הוא גם החליט שהוא לא אוכל בשר או דגים. הוא עדיין ממשיך ללמוד, אבל ההשגים שלו התדרדרו מאוד. גם העוויתות ממשיכות, למרות שיש לי הרגשה כשמעירים לו על כך, הוא עושה מאמץ ומשפר את המצב. אבל עם לימודים יש לו ממש ירידה - נראה לי הוא מאוד נלחץ כשמגיע המבחן ולא מצליח לעשות את המבחנים. בפעמים אחרונות הוא אף לא הסכים לקום בבוקר למבחן בטענה שהוא גם כך ייכשל. אני מפחד שהמצב שלו ייתדרדר, אך תרופות הוא לא מסכים לקחת שוב. מה לעשות ?

שלום דניאל, תרופות נוגדות דיכאון מביאות באמת להקלה משמעותית בסימפטומים, אך השילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי-שיחתי תמיד טוב יותר. בעיני נכון כרגע לעודד אותו לקבל טיפול פסיכולוגי, שיאפשר לו להתבונן פנימה ולהבין את מקורותיו של הדיכאון. אני ממליצה מאד על פניה לפסיכולוג קליני המתמחה גם בעבודה קוגניטיבית-התנהגותית, כדי שאפשר יהיה להתייחס ולקבל כלים להתמודדות גם עם חרדת הבחינות. גם הדיכאון וגם החרדה יכולים לקבל מענה טוב יותר בשילוב של טיפול תרופתי *יחד עם* טיפול תרופתי. בברכה ליאת

שלום רב! מצאנו את בני בן ה- 4.5 כאשר שכן שהוא חבר שלו המבוגר ממנו ב -3 שנים מציץ לו לתוך התחתונים. האירוע התרחש בעקבות שיחה שאמו שמעה שבה הילד המבוגר אומר שהוא המלך ושואל את בננו האם יהיה מוכן לעשות כל דבר שיאמר לו. נודע לנו אחר כך כי זהו ילד שעבר התעללות מינית על ידי חבר בעודם בגן. כיצד נכון לגשת לעניין עם בננו? אני לא רוצה להפוך את זה לעניין גדול מדי מצד שני אני חוששת שהיה משהו שלא הספקנו לראות. ברור שהמקום של שניהם שונה מאד, מה היית מציעה לנו לעשות? תודה!

שלום תמר, הסבירי לבנך על משמעותו של המרחב האישי וצנעת גופו, ותרגלי אותו בשמירה אסרטיבית על הגבולות המתבקשים. הזכירי לו שגם במקרה שמדובר בחברים טובים ובני משפחה, הכללים נשמרים. במקביל, דברי גם עם אמו של הילד השכן, ובקשי ממנה ליזום שיחה דומה עם בנה. אם את חושבת שהצמד הזה יוצר מצבים שיש בהם סיכון, הדקי את ההשגחה על בנך, והימנעי מלהשאירם לבדם. בשמחות ליאת

ליאת תודה רבה, כל זה נעשה כבר וכמובן שנשגיח על הצמד הזה ועל כל צמד אחר באופן הדוק יותר מעכשיו. שאלה נוספת היא - האם אני צריכה להמשיך "לחקור" מה היה שם עוד או שאני מסתפקת בלעקוב אחר שינויים בההתנהגות שלו? תודה!

הי, בעלי ואני מתכננים סופ"ש בחול, ל 3 לילות ומתלבטים האם לקחת את בנינו בן השנה ו 7 או לא. הוא אמור להישאר עם הסבים שלו מ 2 הצדדים כאשר היחסים טובים מאד והם מוכרים לו, [צד אחד ממש נמצא איתו על בסיס שבועי]. הכוןונה להשיארו איתם בבית ולא לשבור את שגרת הגן ובדר היום. הוא ילד שמח וצחקן ללא כול בעיות היפרדות בבוקר אם כי בלילה החלו מעט חוויות של חרדת נטישה. אנחנו ממש מתלבטים מה נכון לעשות. אודה לתשובתך...תודה, קרן.

שלום קרן, גיל שנה וחצי אינו גיל *אופטימלי* לעזיבת ילד, שכן חרדת הנטישה שלו עדיין גבוהה למדי. עם זאת, מדובר בפרידה קצרה יחסית, כשהוא נשאר עם דמויות מוכרות ואהובות, ולכן אפשר להניח בזהירות שמעבר לקושי הרגעי שבוודאי יחוש, לא יישארו נזקים לטווח הארוך. סעו ותהנו. הורים רעננים ושמחים הם דבר חשוב, גם עבור הילד... נסיעה טובה ליאת

בני בן ה3 שנים ושלושה חודשיים קרה פעם מקרה כאשר היינו אצל בית חמות וכאשר נכנס לשירותים הדלת של השורתים נתקעה והוא היה בפנים ולא הצליח לפתוח את הדלת לבד והתחיל בבכי מטורף והצלחנו לשבור את הדלת ולהרגיע אותו גם עוד מקרה שקרה לו שאני עשיתי מעשה טיפש ומתחרטת כאשר פעם עשה מעשה רע ולא התנגה יפה אז עשיתי לו עונש בחדר וסגרתי את הדלת עליו למשך דקה גם בכה ופחד. אחרי שאני האירועים התחיל אצלו פחד מכל דלת סגרוה.גם כאשר יש הרבה אנשים בחדר הוא מתחיל בבכי מטורף וצעקות כאשר הוא רואה אחד רוצה לסגור את הדלת למשל אם אנחנו אצל אמא ורוצים לסגור את החדר ולישון הוא מסרב ומתחיל לבכות אם אנחנו אצל סבתא ויושבים בסלון הוא מסרב ומתנגד אם רוצים לסגור את הדלת גם כאשר אנחנו בבית והור .רוצה לשחק בחצר הוא מסרב ובוכה אם אני רוצה לסגור את הדלת עקב בעיה זואת הוא יושן אצלנו בחד ההורים. מה לעשות עם בעיה כזואת הוא בגן עכשוי ואני מואד מתחרטת שבפעם עשיתי לו עונש כזה ומטריד אותוי הבעיה הזאות איך לטפל ומה השיטות. תודה.

שלום מירית, שני האירועים שתארת יצרו אצל בנך טראומה, אולי דווקא מעצם זה שהתרחשו בזה אחר זה. כרגע, אני מציעה לא לעשוןת דבר, מלבד אולי לסלק מכל הדלתות בבית את המפתחות, במטרה לתת לו תחושת ביטחון ושליטה, ולהרגיעו שאיש לא ינעל אותו שוב כנגד רצונו. לאחר שעוצמת התגובה שלו תרגע, בעוד זמן מה, אפשר יהיה לחשוף אותו בהדרגה למצבים של שהות בחדר סגור אך לא נעול, אך חשוב לעשות זאת לזמנים קצרצרים, בהדרגה ובהסכמה. אם תרגישו שאין הקלה במצבו גם בעוד מספר שבועות, התייעצו עם פסיכולוג ילדים, וקבלו הדרכה נוספת. בהצלחה ליאת

יש לי ילד אמצעי - בן8 מעליו בן 13 ומתחתיו בת 5. אני ערה לכך שכל פעם שהוא נפגע, נעלב, מתעצבן, מפסיד, הוא נוח לבכות. כעבור מס' דקות נרגע. בכיתה זה קורה לעיתים רחוקות. בביתלעיתים תכופות. מה עושים? איך להרגיע אותו? בעלי מתעצבן על כך שהוא בוכה כל הזמן, הוא גם מרבה להתווכח על כל דבר-כשצריך להתרחץ, לסדר חדר, לבצע מטלות בבית. בעבר היינו מתווכחים על הכנת שיעורים- היום הוא מבין וזוכר-הכנת ש"ב מייד אחרי בית הספר ומייד אח"כ סידור מערכת.

שלום רב, ילדים אינם פועלים מכנית, ולכן ייתכנו תנודות במצב הרוח שלהם, רגישויות, פגיעויות מולדות ונרכשות, ונטיות אישיותיות יציבות למדי, לטוב ולרע. מה שאת מתארת יכול להיות מאפיין של ילד רגיש, אולי קצת 'ילדותי', שמתקשה לווסת רגשות שליליים מסוימים, אך לא במידה המפריעה לתפקודו השוטף והתקין (אם הבנתי אותך נכון). במקרה של ילדים עם קושי בוויסות רגשות, חשוב שההורים יישארו רגועים ושקטים, ולא ייסחפו לתגובתיות העוצמתית של הילד. אין טעם להתעצבן על הילד כשהוא בוכה (זה יעיל? זה יעצור את הבכי הבא?). במקום זאת, אפשר לנסות להביע השתתפות והבנה לרגשותיו של הילד, ולעזור לו למצוא דרכי התמודדות 'אסופות' יותר, מתוך עמדה לא שיפוטית או מבקרת. בהצלחה ליאת

יש לי תלמיד בכיתה היושב בסופה. לאחרונה פנו אליי מורים מקצועיים ודיווחו כי התלמיד יושב בסוף הכיתה ומאונן. ידו תחובה בתוך מכנסיו לאורך כל השיעורים. ובהפסקות הוא מסתובב עם רוכסן פתוח. מה דעתך? האם עליי לשוחח איתו על כך? האם ליידע את אמו? מה עליי לומר לו כדי לא להביכו? והאם אפשר להשתמש במילה אחרת במקום לאונן? והשאלה הכי חשובה... מה אומר לו אם יכחיש???

שלום רב, אפשר להתחיל משיחה בה תעבירי לו את המידע שקיבלת, בדיוק כפי שתארת אותו כאן - "המורים מתלוננים שאתה יושב בסוף הכיתה כשידך בתוך המכנסיים לאורך כל השיעור, מה שמאד לא נעים ולא מקובל לראות, ושבהפסקה אתה מסתובב עם רוכסן פתוח. זוהי התנהגות שאינה מקובלת, ואינה מנומסת, ואשמח לשמוע מה אתה מציע". אם לא תצליחי לגבש הסכם, או שהוא לא יצליח לעמוד בהסכם, אפשר יהיה לשוחח גם עם ההורים, ולערב גורמי טיפול. בברכה ליאת

פסיכולוג? תרפיסט? האם תוכלי להסביר לי על מה מעיד אוננות בשיעור?

שלום רב, אניוני הורים גרושים ל 3 ילדים בגיל ההתבגרות, לפני פחות משנה עזבנו את עיר מגורינו לטובת ישוב המרוחק כ 40 קמ...שנינו מרגישים שלא מתחברים למקום ומעדיפים לחזור לעיר מגורינו...ניסינו אבל לא הצלחנו לאהוב ולהתחבר למקום ולמגורים בבתי קרקע...כעת החלטנו לחזור לעיר אבל הבעייה שהילדים נקלטו בצורת מדהימה יצרו חברויות חדשות , טוב להם כאן והם ממש מתנגדים לחזור לעיר הולדתם ...יש לציין כשהודענו להם לפני שנה על המעבר מהעיר לישוב הם התנגדו מאוד ולא רצו את המעבר...עכשיו הם ממש לא רוצים לחזור... אנחנו ממש אובדי עצות ,חוששים שהמעבר יפגע בהם מאוד וישאיר צלקות , האם זה נכון להשאר עוד כמה שנים עד שיגמרו תיכון למרות שלא טוב לי ולגרוש שלי פה...אולי אם נציג ונשווק את החזרה לעיר מגורינו בצורה טובה יותר נצליח לשכנעם? האם זה צעד שיכול לפגוע בהם ולערער להם את תחושת הבטחון והיציבות?

שלום ענת, מעבר מגורים הוא לא עניין של מה בכך, וגם לא מוצר שאפשר/צריך לשווק. מדובר באתגר ממשי עבור כל אחד מבני המשפחה, וכפי שאת רואה, גם לנו, המבוגרים, לוקח זמן להסתגל לשינוי. הילדים שלכם הצליחו להתמודד בהצלחה עם השנוי שנכפה עליהם בעקבות הגירושין, והנה עומד להתרגש עליהם משבר נוסף. עם זאת, כפי שכתבתי כאן, כמה קומות מתחת, למאיה, טובתם של הילדים היא לא השיקול היחיד. אם אתם סובלים במקום החדש, אין סיבה להמשיך ולסבול, אפילו אם ז למען הילדים. אני מציעה גם לכם, להתייעץ עם גורם מקצועי שיוכל להעריך את הכוחות שלכם כמשפחה, ואת השפעותיו האפשריות של מעבר נוסף. בהצלחה ליאת

אני רוצה פסיכולוג אבל אני מפחדת לתגובה של אמי אין לי בעיות שנחשבות כמשהו רפואי אני פשוט צריכה את זה איבדתי חברה טובה והחיים שלי התבלגנו ומצד שני אין לאמא שלי הרבה כסף כדאי לשלם 200 או יותר לפסיכולג יש באזור חיפה יקנעם?אבל זול זול זול לא יותר מ-200.?תודה

שלום ניקול, אם את קטינה מתחת לגיל 18, אף פסיכולוג לא יוכל לטפל בך ללא הסכמה מפורשת של הורייך. אם את מעל גילך 18, תוכלי לקבל טיפול מוזל דרך קופ"ח, או טיפול חינמי במרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות. לעיתים, יש גם פסיכולוגים פרטיים שמוכנים לטפל במחירים מוזלים (בהנחה), אך יהיה עלייך למצוא אותם בעצמך. הפורום שלנו אינו יכול לספק המלצות מכאן, שכן לא מדובר באתר פרסומי. בברכה ליאת

שלום, בתי בת 4.5, היום אחה"צ ירדנו לגינה וראינו הרבה ילדים מהגן, הם התחילו לשחק והבנים טיפסו על המגלשות הסגורות מבחוץ כך שיכלו ליפול ממקום די גבוה , האמהות שלהן ישבו בצד ודיברו ולעיתים צעקו לילדיהן- רדו אני לא מרשה, אבל רוב הזמן היו עסוקות ביניהן. בתי חשבה שהם עושים משהו מסוכן והתחילה לבכות כי הם יכולים ליפול ולהפצע ורצתה ללכת ולהגיד לאמהות (שישבו לא רחוק ויכלו לראות הכול) שהילדים שלהם עושים משהו מסוכן. הרגשתי שהיא ממש במצוקה, הלכנו משם וניסיתי להסביר לה את המצב כדי שתרגע. לצערי זו לא הפעם הראשונה שהיא מפחדת שלאחרים יקרה משהו זה קרה גם בל"ג בעומר ליד המדורות. אשמח לדעת מה אני צריכה להגיד לה במקרים מעין אלו, רק לאחרונה נתקלתי בפחד שכזה אצלה. תודה

שלום מיכל, בתך מתקרבת לגיל שבו מה שעומד במוקד הפחדים ה'נורמטיביים' זה הגוף, בריאותו ושלמותו. בגיל זה ילדים רגישים מאד לחרדה סביב פציעה, מחלה ומוות. הדאגה של בתך לילדים האחרים מעידה גם על יכולת אמפתית גבוהה, וזה כשלעצמו דבר טוב. כדי לעזור לה, אפשר לפעול בשני מישורים. האחד, לחזור ולהזכיר לה במצבים הללו שיש מבוגרים אחראיים שתפקידם לשמור על הילדים, והם עושים זאת טוב. מסר כזה מרגיע גם השלכות אפשריות שהיא עושה אל עצמה (האם גם עלי שומרים? האם אני יכולה להרגיש בטוח בסביבה שיש בה סיכונים?). כיוון מחשבה נוסף שעלה בדעתי, קשור לתגובותייך שלך מול סכנות פוטנציאליות. האם את עצמך נוטה לבקר בקול רם את האימהות שלא שומרות על ילדיהן? האם את עצמך מפגינה דאגנות-יתר בגינת המשחקים? כדאי לזכור שעמדתם של ילדים כלפי העולם כמקום בטוח או מסוכן, תלויה במידה רבה בעמדתם של ההורים. להורים בטוחים יהיו בדר"כ ילדים בטוחים ומעיזים, בעוד שלהורים חרדתיים או דאגניים יש סיכוי גדול יותר לילדים הססניים, חששניים וחרדתיים. לכן, רצוי לעשות מאמץ ולהימנע מביטויים דאגניים-יתר בנוכחותה. בברכה ליאת

שלום , אני גרושה מזה 3 שנים ואמא ל-2 ילדים בני 5 ו-8. מאז גירושיי הילדים חוו כבר 3 מעברי דירות מסיבות כאלה ואחרות. כעת ניצבת בפניי ההחלטה האם לעבור דירה בפעם הרביעית לשם מגורים משותפים עם בן זוגי מזה שלוש שנים, עם שני ילדיו בני אותו הגיל לערך. הילדים מסתדרים מצויין יחד. עליי להוסיף כי לשני ילדיי בעיות שאופיינו על רקע רגשי. השאלה היא האם למעברי דירה תכופים תהיה השפעה לרעה על ילדיי ויערערו אצלם את הרגשת היציבות והבטחון. או שנכונה יותר הגישה:"היכן שאני מאושרת, שם יהיו ילדיי מאושרים" והכל עניין של כיצד משווקים לילדים את העניין?

שלום מאיה, כנראה שכל האפשרויות שמנית נכונות במידה זו או אחרת. מעבר דירה, גם כשהוא למקום טוב או מרווח יותר, עלול ליצור תחושת משבר זמנית אצל כל אחד מבני המשפחה, בהיותו קוטע את הרציפות ושגרת החיים, ומאתגר את משאבי ההתמודדות וההסתגלות שלהם. ובכל זאת, אם יצרת לעצמך זוגיות חדשה ויציבה, ואת רוצה לממש ולמסד אותה, המעבר יכול לתרום רבות לרווחתך הנפשית, ובעקיפין גם לרווחת ילדייך. כדי שהדברים יצליחו, וכדי לצמצם את הנזקים הפוטנציאליים, רצוי בעיני להבטיח תשתית משפחתית יציבה, ולהכין את הילדים למהלך הזה. מציעה לכם להיעזר במטפל זוגי או משפחתי, שיסייע לכם להתחיל את חייכם המשותפים ברגל ימין, להתנהל נכון ובמינימום קונפליקט עם הילדים "שלי" ו"שלך" דווקא בהיותם בני אותו גיל. בהצלחה רבה ליאת

שלום יש לי אחיין שאני בקשר טוב איתו. לאחרונה אנחנו מתראים פעם בשבוע. הוא ילד מאד טוב, רגיש, קצת ילד אמצע שאולי לא מקבל את מלוא שומ הלב שהוא ראוי לה. הוא ילד מאד רגיש לאחרים. אפילו היום הוא סיפר לי שהוא הילד היחיד בגן שמוכן להיות חבר של ילד אחר דחו בגלל איזו בעיה...כלומר האחיין מאד רגיש כנראה ואולי בתוכו גם קצת מרגיש דחוי. לגופו של ענין, האחיין יכול להיות איתי בכייף לצחוק ללכת לקניון אבל יש לו דפוס חוזר על עצמו שיש נקודה שפתאום משהו הכי קל גורם לו להתהפך עליי ואז הוא מתחיל להתנהג באלימות קיצונית, מזעיף פנים בצורה מוזרה והמלאך בין רגע הופך לשדון קטן. כל נסיון להרגיע לא מצליח. אני מבקש שיסביר לי מה קורה לו והוא בכלל בכעס שלו ואין כמובן עם מי לדבר. זה גורם לי להתרחק ממנו. כי אני מתמסר אליו וזה ממש לא נעים לסיים כל ערב בצורה כזאת. ויחד עם זאת אני יודע שהוא ילד ואני בכלל בדיעה שתמיד צריך לבדוק עם ההורים שלי ואני רק הדוד. מה יכולה להיות סיבה לשינוי קיצוני ביחס שלו כלפיי?

שלום נועם, ילדים צעירים הם יצורים נהנתנים, והם יכולים להיות תובעניים מאד כשהם רוצים משהו לעצמם. יש ילדים, המתקשים יותר מאחרים, להתמודד עם אכזבה ותסכול, והם עלולים להגיב למצבים כאלה בתוקפנות גלויה, גם כשניצב מולם אדם אהוב ויקר. נסה לזכור שהמופע הזועם אינו מכוון כלפיך, אלא כלפי הסיטואציה המתסכלת. במצבים כאלה תוכל לנסות 'לאסוף' אותו ולהרגיעו, מבלי להיעלב או להיפגע יותר מדי. פסיכולוגים קוראים לזה "הכלה". יכולתו של המבוגר להכיל את התוקפנות של הילד מבלי להיבהל או להיפגע ייותר מדי, נוסכת בילד ביטחון, עוזרת לו לזהות טוב יותר מה הוא מרגיש (אפשר לעזור לו בזה), ולווסת את ביטויי הרגש שלו בצורה טובה ולא הרסנית. בברכה ליאת

שלום, אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אשתדל לספר בקצרה אני בת 22 וכבר מזה כמה שנים שאני מאוהבת בבחור (מגיל 17). כשסיפרתי לו בזמן התיכון על כך - הייתה לו חברה באותו זמן, היה לי קשה מכיוון שהיינו בסטטוס של ידידים אפלטונים אבל התגאתי בעצמי על הצעד והאומץ לפרוק הכל. מאז עברו כמה שנים, אחרי שירות צבאי וכרגע כל אחד בחיים שלו. יצא לי לצאת עם בחורים מאז הסיפור הזה ושום דבר לא משתווה לרגשות שלי כלפיו ובעיקר חוסר המימוש. מרגישה שיש פיספוס ואולי פינה שלא נסגרה. לאחרונה שהוא חזר לארץ מופיעים לי חלומות חוזרים ומשונים שהוא מתקשר בתוכם. (חלומות על פגישות שאנחנו אמורים לקיים וכל פעם משהו נדחה עד שאני מתעוררת מהחלום.. אפילו היה לי חלום סיוט שהייתי חסרת אונים בו ופתאום הוא הופיע והייתי הרבה יותר רגועה). אני פונה אלייך כי אני מוטרדת מזה כבר זמן רב, אין לי דרך להגיד לו שיש לי רגשות כלפיו כבר שנים, מפחדת שזה יראה מגוחך. כל כך הייתי רוצה לנסות מערכת יחסים איתו כי אני יודעת שאנחנו יכולים להתאים מההיכרות שלי איתו. מצד שני החלומות האלו מעיקים עליי, מה אוכל לעשות בנידון? תודה וסליחה על האורך .

שלום יעל, הפניה שלך לא ממש קשורה לנושאי הפורום שלנו, אך לא נשאיר אותך לבד :-) כדי לנסות ולהבין את משמעויותיהם של חלומות, חד פעמיים או חוזרים, יש צורך להכיר את החולם, את הרקע שלו, הדמויות בחייו, ולשמוע את האסוציאציות שלו לחלום. אני מניחה שהבחור שממשיך לככב בחלומות שלך, למרות שכבר שנים אינכם בקשר, מייצג עבורך משהו מיטיב, מנחם, עוטף. לא בטוח שמה שאהבת פעם ממשיך לחיות בו גם כיום, אך כנראה שאין מנוס מלנסות ולברר זאת מולו. נדמה לי שבשביל זה המציאו את הפייסבוק, לא? בהצלחה ליאת

מבחן אישיות - משוב מסכם : - 16/05/2012 המשוב הבא משקף את תוצאות שאלון האישיות האחרון עליו ענית לחץ על הקישורים למטה על מנת לראות את הפרטים בתוכם [-] תקציר תכונות אישיות - להלן תקציר המסכם את התכונות השונות שנבדקו. תכונות ציונך משמעות רגישות ופגיעות 9 רגיש מאוד לביקורת ולוקח אותה באופן אישי גם כשאין צורך. נפגע בקלות. מבחן האישיות הקצר שביצעת הינו דוגמא למבחן אישיות הבודק תכונה אחת בלבד. במקרה זה בדקנו את מידת רגישותך ופגיעותך. תוצאות המבחן מצביעות על כך שהנך אדם הנפגע בקלות. הנך רגיש מאוד לביקורת ולוקח אותה באופן אישי גם כשאין בכך צורך. פגיעות גבוהה מאוד כפי שמצטיירת במבחן זה מקשה על ההתנהלות ותפקוד יומיומי במסגרת הארגונית. ציונך במבדק מצומצם זה יקשה עליך להתנהל במסגרת ארגונית טיפוסית מאחר והוא מעיד על פגיעות וקושי לקבל ביקורת באופן ענייני. היכולת לקבל ביקורת חשובה מאוד בכל מסגרת תעסוקתית מאחר וממנה לומדים ומתפתחים וארגונים יתקשו לקבל לשורותיהם עובד המתקשה להפנים ביקורת. עיצת הפסיכולוג: למטה מופיעים מספר שאלות טיפוסיות הבוחנות את מידת רגישותך. התבוננו במשפטים אלה ולימדו להכירם וחישבו היטב עד כמה באמת כל משפט משקף אתכם. כשמבקרים אותי אני נמנע מלקחת זאת באופן אישי כאשר מעבירים עליי ביקורת בציבור אני בדרך כלל לא נפגע באופן אישי אני לא מוטרד מדעתם של אחרים עליי כשאני מרגיש שמישהו לא אוהב אותי אני חש פגוע אני חש מאוד שלא בנוח כשאני מרגיש שאנשים אינם מחבבים אותי יש לי נטייה לקחת דברים ללב כאשר 'יורדים' עליי אני מגיב בנינוחות לדעתי אנשים פגיעים ורגישים מדי וזה יהיה לטובתם אם הם יתקשחו לידיעתך: במבחן האישיות המקיף המוצע באתר, יבדקו למעלה משלושים תכונות בעזרת ארבעה שאלונים שונים המייצגים את מכלול מבחני האישיות הקיימים בשוק. בנוסף, יבדקו דפוסי מתן תשובותיכם. מדפוסים אלו ניתן ללמוד מספר דברים רב כגון האם אישיותכם קיצונית, האם יש לכם קושי להתמודד עם השאלון, האם יש לכם נטייה לרצות את הסביבה ועוד. בנוסף, תקבלו דו"ח אישיותי רחב המותאם לענף המקצועי אליו אתם משתייכים. לדוגמא, אם הנכם מועמדים לתפקיד מנהל מכירות אך כושר ניהול המשא ומתן שלכם ירוד אזי תקבלו משוב על כך.

שלום דוד, לא ברורה שאלתך. מקווה שהסתדרת כבר, איכשהו, עם המידע שבידיך. בברכה ליאת

ביום רביעי יש לי מבחן אישיות בעבודה שלי אני כיום עובד במשטרה עם מוצגי רכב אחראי מבנים .נקבע כי אנו צריכים לעבור מבחני אישיות כשי להיכנס לעבוד במשטרה השאלה היא האם הנתונים מציגים אותי באופן חיובי ?והאם המערכת תקבל אותי לשורותיה

שלום ליאת, תודה על הפורום הנהדר. בתי בת 2 וקצת. לאחרונה חוזרת מהגן עם סימני נשיכות על היד. הגננת מספרת שהיא נושכת ילדים בגן וכשהיא רואה שהילד בוכה והולך לגננת היא נושכת את עצמה. בנוסף לאחרונה החלה לפחד מרעשים (אוטו גלידה, מכסחת דשא ועוד).היום בגן למשל, ממש נכנסה להיסטריה לדברי הגננת, לאחר ששמעה מכסחת דשא שעבדה במקום קרוב לגן. הם הכניסו אותה לגן, נתנו לה מוצץ והפעילו מוזיקה בווליום גבוה(?) באופן כללי הילדה מאוד נוחה. אין איתה בעיות מיוחדות. היא מבינה, מדברת ומשתפת פעולה. נולד לה אח לפני חצי שנה, עושה רושם שהיא למדה ולומדת לקבל אותו. בעניין השינה היו לנו קצת בעיות לאחרונה, לאחר שנשברה מראה בפתאומיות והיא מאוד נבהלה. מה דעתך? כיצד כדאי להגיב לנושא הנשיכות והפחדים? האם לדבר איתה על הנשיכות או לחכות שיעבור מעצמו? לגבי הפחדים, כששומעת רעש מפחיד מבקשת שארים אותה על הידיים- אני לא רוצה להפוך זאת להרגל. תודה רבה!!!!!

שלום גילת, נשיכות אינן דבר יוצא דופן בגיל כזה, שכן הפעוטות עדיין אינם מסוגלים לווסת את הדחפים התוקפניים שלהם בצורה טובה, ולכן ביטויים עלול להיות גולמי מאד ויצרי מאד. גם אם הנשיות ייעלמו בסופו של דבר, חשוב לנסות למנוע אותן, ממש כפי שהיינו נוהגים עם כל התנהגות תוקפנית אחרת: הסברה, הרחקה מהסיטואציה, והצעת חלופות התנהגותיות יעילות ולגיטימיות יותר. בדומה, גם הפחדים שלה נורמטיביים ולא מדאיגים, וסביר שגם הם ייעלמו מעצמם מתישהו. עד אז, הישארו קרובים, זמינים ומרגיעים,אךמבלי להשתעבד להם או לוותר על הגבולות. אגב, במקרה שלך רעש חזק ופתאומי, יש חשיבות לכך שהמבוגרים יישארו רגועים ואפילו אדישים, כי תגובות לחוצות או מתוחות (גם אם הן מפני פחדו של הילד) תורמות להחרפת המצוקה שלו. לכן, כשהיא מתקרבת אלייך ומבקשת שתרימי אותה, תוכלי לומר בשקט (מבלי להפסיק את מה שאת עושה) משהו כמו "הנה, אני פה על ידך והכל בסדר. תכף המטוס יעבור והרעש ייפסק". בהצלחה ליאת

תודה רבה על תשובתך. האם תוכלי לחדד את העניין של הצעת חלופות התנהגותיות יעילות יותר? האם את מתכוונת לכאלה שיעזרו לה לפרוק את התסכול? יש לך רעיון כמו מה? דבר נוסף, מה עלי לומר לה כשהיא נושכת את עצמה? תודה רבה !!

שלום רב, בני בן 2.10. מזמן שמנו לב שהוא מעדיף לשחק עם בובות, עגלה של בובות ,מאוד מתעניין בטבעות, קוסמטיקה שלי.עכשיו הוא שם לב לדברים כמו- שמתי לק חדש, שרשרת חדשה וכו' האם יש מקום לדאגה או שזה אופייני וגילו? רוצה לציין שהוא די הרבה זמן עם אבא , לא רק איתי.הוא מאוד עדין ורגיש, קצת מגמגם (עכשיו פחות, לפני 1/2 שנה יותר, היינו אצל קלינאית תקשורת שאמרה שזה אופייני לגילו).

בוקר טוב, אני רוצה להוסיף כמה דברים לשאלתי : 1.היום הוא רואה את חזייה שלי ואומר- גם אני רוצה כזה. 2.כנראה שעשינו טעות, הגזמנו עם הנושא -כשהוא היה אומר שנגיד "אני רוצה קוסמטיקה או עגילים", אמרנו לו- זה של בנות, ואתה בן. לפעמים קיבלנו ממנו תשובה- אני לא בן אלא בת. עכשיו הוא אומר - אני בן, והוא אומר את זה אפילו כשלא מדברים על זה. 3.עכשיו קצת פחות, אבל קודם הוא היה מדבר על אצמו - אני הולכת, אני הוכלת וכו'. תודה מראש

שלום אנה, רוב הילדים בני השלוש כבר מכירים בהבדלם בין המינים, ויש להם מושג לא רע על תפקידי מגדר. תצפית על משחקי 'כאילו' של "אבא ואמא" או "רופא ואחות", מגלים לנו שכבר בגיל צעיר כזה, ילדים יודעים מהן התנהגויות של בנים/גברים או של בנות/נשים. מבחינה זו, הילד שלך אינו מתנהג בדרך אופיינית לגילו. הוא מתעניין בפעילויות של בנות, ועסוק מאד בך, בלבוש או באיפור שלך. התנהגות כזו אינה משקפת בהכרח את הנטייה המינית בעתיד, אם כי יתכן קשר כזה. כרגע, המשימה החשובה היא לדאוג להתפתחותו הכללית של הילד מתוך עמדה מקבלת, מכילה ואוהבת אותו כפי שהוא. מאחר וממילא אין לנו דרך להשפיע על נטיותיו המיניות בעתיד, מוטב להתמקד בהשפעה על רווחתו הפסיכולוגית ובדימוי העצמי החיובי שלו. המשיכי לחדד עבורו מהן ההתנהגויות המצופות ממנו, מבלי לגרום לו אשמה או בושה על מה שהוא. בברכה ליאת

הי, בני בגן עירוני. פניתי לגננת בבקשה לבדוק מה מצבו של הילד שזו השנה הראשונה שלו, איך מתקדם וכו, איך מבחינה חברתית איך במפגש. התברר לי שקשה לו מאוד לשבת במפגש ולא לדבר. בגן 30 ילדים והיא נותנת לו רשות הדיבור אבל הוא מתקשה להפסיק ומתפרץ לילדים אחרים בדיבור. הוא כל הזמן רוצה לספר דברים. שאלתי אותה איך אפשר לעזור לו. עולה שנה הבאה לגן בחטיבה הצעירה. היא הציעה שיטה בה תעשה איתו הסכם שאם יתאפק אחרי שמדבר תתן לו מדבקה ,אחרי 3 מדבקות אני אתן משהו קטן. המדבקה הראשונה הגיעה, יום למחרת היא אמרה שהוא לא הצליח ומרגישה שגורמת לו תיסכול. בגדול מדובר בילד נבון, עם חברים, אני לא מתרשמת שיש לו בעיה של קשב וריכוז אבל אני לא מומחית. איך אפשר לעזור לו להתאפק.כמובן שבאופן כללי רוצה הכול כאן ועכשיו אבל מאז שיש לו אחות קטנה שאוטוטו בת 2 הוא נאלץ לפתח סבלנות.

לפני הפנייה לאיבחון נויירולוג הייתי מבקשת מהגננת לערוך מיפוי על התנהגותו של בנך:מה קורה איתו במצבים שונים: במפגש, בחצר, באינטראקציות עם חברים, בשעת מילוי משימות או עבודות יצירה וכו'. בהמשך הייתי ממליצה לשלוח לאיבחון של נויירולוג לבדיקת קשב וריכוז (אימפולסיביות, סף תסכול נמוך, וכו'..) צריך לזכור שלכל גן יש פסיכולוגית חינוכית וכדאי גם שתערוך תצפיות על בנך ושתנחה את הגננת כיצד להתנהל מולו. ייתכן שתמליץ על תוכנית לעיצוב התנהגות, או אולי אפילו טיפולי תרפיה שונים.

והתוכנית שבנתה היא של עיצוב התנהגות לא כך? מדבקות וכו זה לא עיצוב התנהגות?

הי ליאת הילדה שלי בת חמש וחצי עם פחדים בלילה עד שתים לפנות בוקר היא ישנה ואזמתחילם להגיע המפלצות אז היא מגיעה אלי למיטה ולא מצליחה לישון יש לציין שאני משתדלת להכיל אותה הכנו בחדר אוהל עם פתיון של בייגלה למפלצת ושרביט שמגנה עליה אני משארה אור במסדרון אבל הדבר חוזר על עצמו כבר הרבה זמו ואני מאד מותשת מעייפות השאלה מה עוד אפשר לעשות ????????? באמת מה הגבול בגיל הזה בין דמיון למציאות אתמול שחברה שלה היתה בחדר וראתה את האוהל הבת שלי אמרה שרק היא יכולה לראות את המפלצת מה הגבול????????

שלום רוז, מרבית הילדים בגיל חמש כבר יודעים לומר מה "אין באמת", "יש רק בדמיון" ומה "יש באמת", ועדיין, ההבחנה ביניהם אינה שלמה, במיוחד בשעות הלילה או בשעה של התגברות הפחד. המפלצות בהחלט יכולות "להגיע" בשעות הלילה, וחשוב לעשות הכל כדי להרגיע ולנחם, אך זאת מבלי להשתעבד לפחד ולגלוש לוויתור על גבולות, או להיכנס יחד איתה אל תוך הפנטזיה בצורה מוגזמת ו'מעוררת' מדי. אני מציעה לפרק את האוהל, בניסיון להחזיר את כולכם אל קרקע המציאות. אפשר להמשיך - בשעות היום - להיעזר בפעילויות יצירתיות כדי להתיידד עם הפחד, אך בלילה להישאר מעט יותר תקיפים. אחת הדרכים שנמצאו יעילות מאד (אך לא מתאים לכולם), זה להתארגן למשך שבועיים-שלושה עם מיטה או מזרון בחדר הילדים, ולהציג זאת כדרך לעזור לה לישון בשקט לילה שלם "הנה אנחנו כאן, ישנים על ידך, שומרים עלייך, כדי שתוכלי לישון בשקט". רצוי לא לומר לכמה זמן יישאר הסידור הזה, ולהישאר קצת עמומים "עד שתרגישי בטוחה". חשוב לא לשדר קוצר רוח או טינה כלפיה, אלא דווקא רצון טוב ונדיבות. את מוזמנת לחזור ולעדכן איך הולך. בברכה ליאת

יש לי ילד בן שנה ותשע ובזמן האחרון הוא קם בלילה בבכי מסתכל על המנורה ואומר "קישטה". הבכי נמשך מספר דקות אבל לאחר שהוא נרגע רק כשמוציאים אותו מהחדר. לציין שאח"כ הוא לא מוכן להיכנס לחדר ואם מנסים להכניס אותו לחדר הבכי מתחיל שוב. התופעה קורת גם באמצע היום שהוא מצביע על חלל החדר/ סלון/מטבח ואומר "קישטה" ובוכה. איך מתמודדים והאם יש סיבה לדאגה?

שלום רב, בנך נמצא בגיל שבו דמיון ומציאות מתערבבים ויוצרים לעיתים מצבים אבסורדיים כמו זה שאת מתארת. ילדים בני שנתיים-שלוש יכולים להיאבק ביצירי דמיון, להמציא חברים דמיוניים, להיות משוכנעים שחיית טרף מסתתרת תחת מיטתם, ולפעמים גם להאמין שהם עצמם כל יכולים. תוכלי לקרוא על כך עוד בספרה של סלמה פירברג "השנים המופלאות". כהורים, עלינו להשתדל להרגיע בנוכחותנו המנחמת ונוסכת הביטחון, מבלי לגייס הסברים הגיוניים (הם לא עוזרים) ומבלי לשפוט את הילד על פחדיו ה"לא הגיוניים". עדיף, במקום זאת, לעודד את הילד למשחק חופשי ולעבודות יצירה סביב אובייקט הפחד, עד שיוכל להתיידד אי עם פסיכולוג ילדים. תו ולהפסיק לפחד. אם תרגישי שאת מתקשה להכיל את החרדה שלו, או שהיא מתגברת עד להפרעה משמעותית לתפקוד היומיומי שלכם, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. על-פניו, מדובר בהתנהגות תואמת גיל שאינה מדאיגה. בברכה ליאת

שלום לבני בן 10 כאבים ברגל (כף רגל ) מזה חודשיים נשללה כל סיבה רפואית עשינו המון בדיקות חושבים על משהו פסיכולוגי תסמונת כאב כרוני מה הטיפול בתופעה ולאן כדאי לפנות ?

שלום תמר, כאב שאין לו בסיס פיזיולוגי/בריאותי יכול לשקף מצוקה רגשית כלשהי שאינה מקבלת ביטוי בערוץ ישיר וגלוי. הכתובת במקרה כזה היא פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לנסות לעזור לבנך לזהות ולתמלל את רגשותיו, ולבטאם בדרך תקשורתית וישירה יותר. בהצלחה ליאת

שלום, הבן שלי בן 3. מאז שנכנס למסגרת של גן התגלה כעדין ושברירי. בסיטואציות בהן ילד או ילד (אפילו קטנים ממנו בהרבה, למשל תינוק) מרביצים לו או מעליבים אותו, הוא אינו מגיב. פשוט עומד קפוא ומפוחד. לא רק שאינו מחזיר, אלא אפילו לא עונה או מוחה או מבקש שיפסיקו להכות אותו. אינני יודעת מה מקור הפחד, אבל זה מאוד מפריע לנו. ניסינו להסביר לו שהוא צריך להחזיר או לפחות לבקש שיפסיקו, לצעוק, משהו, אך הוא בשלו. לא מגיב. באיזשהו שלב הרגשנו שאנחנו רק מלחיצים אותו יותר ומכניסים אותו למעגל ציפיות שרק פוגע בדימוי העצמי שלו. מה לעשות? מה עלול להיות מקור הבעיה?

שלום רונית, למה, בעצם, הילד שלך צריך "להחזיר" למי שפוגע בו? התשובה לאלימות היא לא עוד אלימות, ואת צריכה לשמוח שהילד שלך לא אלים וכנראה מפחד להשתמש באלימות. אני מניחה שמצד אחד אתם מחנכים אותו לא להיות אלים, לשלוט בעצמו ובדחפים שלו, ומצד שני מעודדים אותו "להחזיר"? זה מסר קצת מבלבל... ילד שפוגעים בו צריך לגשת למבוגר האחראי ולבקש את עזרתו. "להחזיר" זו תמיד האפשרות הרעה ביותר כי סביר להניח שהיא תגרור עוד אלימות ממי שהתחיל. זה לגמרי הגיוני שהוא מפחד כשפוגעים בו - זה מפחיד לקבל מכה או לשמוע קללות או מילים לא נעימות אחרות! לדעתי אתם צריכים ללמד אותו לחפש את מי שאחראי באותה הסיטואציה - הגננת, הורה או כל מבוגר אחר ולהנחות אותו לבקש סיוע והתערבות. שבחו אותו על שהוא מוצא דרכים לא אלימות להגן על עצמו, ותשמחו שהילד שלכם רגיש מספיק בשביל לא לרצות לפגוע במישהו אחר, גם אם אותו המישהו פגע בו. בהצלחה.

שלום רונית, אני מסכימה עם כל מילה שכתבה לך הקוראת כ'חומר למחשבה', במיוחד כשהם נכתבים בתקופה של מעשי אלימות חוזרים ונוראים כ"כ. גם אני מתפללת לעוד ועוד ילדים מן הסוג של בנך, שלא רואים בתגובה אלימה חלק מרפרטואר התגובות שלהם. ובכל זאת, אני מבינה שאינך רוצה לראות אותו נפגע. ולכן, מצטרפת גם להמלצה ללמדו לערב מבוגר אחראי בכל מקרה של פגיעה בו. בברכה ליאת

לגב' מנדלבאום שלום רב, בתי בת ה11.5 ילדה רגישה במיוחד והעניין לא מפריעה לנו בשיגרת היום-יום, אלא רק כאשר היא נחשפת לסיפורים קשים במיוחד בשבילה: לימודי שואה בבית ספר, סיפורי המחתרות, ספרים עם סיפורי גבורה ומוות ואז לקראת השינה מתחילה לכאוב לה הבטן והיא הולכת להקיא ויכולה להקיא מספר פעמים, עד שהיא נרגעת. אני מנסה להסביר לה, להרגיע אותה, אבל זה יכול לעזור קצת עד שהיא הולכת לישון, עוצמת עיניים, רואה את התמונה המפחידה ורצה להקיא. המצב מתסכל אותה כי אין לה שליטה ואותנו כהורים מדאיג בעיקר בגלל הבריאות שלה. בתי תמיד הייתה ככה. לפעמים יש לה תקופות רגועות יותר ולפעמים קשות יותר. היא ילדה חברותית ואין לה בעיות בבית ספר. (למשל היא קראה את כל הספרים של הרי פוטר פעמיים והסיפורים שם מפחידים לא מעט ושום דבר לא קרה לה). בבקשה עצתך!

שלום טלי, אם זה לא קורה לעיתים קרובות מדי, אפשר לנסות להסתפק בהרגעה שלכם ובניסיונות למתן את הדברים *עוד לפני* שהחרדה מגיעה לשיא. אם, לעומת זאת, המצב מחריף או הופך תכוף מדי, כדאי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בעבודה קוגניטיבית-התנהגותית היא תקבל כלים לשלוט בחרדה, וליישם טכניקות של הרגעה עצמית במגוון מצבים. בברכה ליאת

ילדה בת 7, כיתה א', חכמה מאד ובריאה בדרך כלל. לפני כחודשיים הייתה עם חום גבוה שנמשך שבוע ולאחר מכן המשיכה להתלונן על הרגשה כללית רעה, חולשה וכו'. בירורים רפואיים מכל הכיוונים לא הביאו לשום תוצאה ברורה. מצבי הרוח שלה משתנים מהם, וכך גם התלונות על הרגשה רעה. מעבר לכך, ואולי בגלל שהיא בילתה בבית מספר שבועות, היא מתנגדת באופן משמעותי לחזור לבית הספר. היא הולכת מספר ימים, נשארת בבית כמה ימים וחוזר חלילה. אנחנו די אובדי עצות, ואשמח לקבל הצעות והארות...

שלום יועד, לעתים, בעקבות מחלה, אשפוז, או אירועי חיים דרמטיים אחרים, אנו נוטים (ובצדק) להגמיש את הגבולות, ולאפשר לילד שלנו להתאושש באווירה רכה, חמימה ותומכת. הילדים - חכמים שכמותם - מגלים דרך ההתנסות, שיש מצבים מיוחדים, בהם ההורים נסוגים מעמדתם הסמכותית הקשוחה, ואז - לא תמיד במודע - מתקשים לוותר על הפוזיציה הנזקקת המזכה אותם בכל הטוב הזה. הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות כרגע זה לפזר את העמימות ה'בריאותית', לסיים עד תום את הברור הרפואי, כדי להשתכנע שהיא לגמרי בסדר. מתץוך הביטחון הזה, יהיה לכם קל יותר להחזיר לעצמכם את היכולת לעמוד מול תובענות לא הגיונית, ולהחזיר את הגבולות לתוקף. אם תרגישו שאינכם יכולים לבד, פנו להדרכת הורים קצרה (אפילו של פגישה אחת), כדי לקבל ביטחון... בהצלחה ליאת

שלום.יש לי בן שהוא בן 13 בכתה ז'.בני ברקע סובל מאפילפסיה שההתקפים של המחלה אצלו מלווים תוך כדי שינה וזה לא קבוע.הבעיה הרפואית שלו גורמת לו קושיירב של התעוררות בבוקר אני מתחילה להעיר אותו משעה 7 בבוקר וזה יכול להמשך שעה.לפעמים גם לפני השעה שבע בבוקר.הוא לא מתעורר ותוך כדי שינה אני מלבישה אותו הוא אפילו לא מרגיש.התהליך לוקח זמן.ואז הוא מאחר לבי"ס ואפילו ישנם ימים שהוא מחסיר.זה גורם לפערים רבים בלימודים.הצוות החינוכי מודע לכך.הוא מקבל שעות פרטניות באנגלית וחשבון.הוא לומד בכתה רגילה.הוא בסדר גמור מבחינה חברתית והיתנהגותית.וגם כשהוא בבי"ס הוא לומד ומבין טוב את החומר. כל מספר חודשים אני מגיעה לשיחה עם הצוות הינוכי.לגבי מצבו של הילד בגלל הפערים שהוא צבר עקב מצבו הבריאותי. היום הייתי בשיחה בבי"ס.כשהגעתי לחדר היו בחדר כשבעה נציגים.אני "נבהלתי" כשניכנסתי. הייתה רכזת השכבה.יועצת השכבה.מנהלת בי"ס.מחנך הכתה.קבסית.ורכז הקבסים.סליחה הם היו שישה בחדר. התחילה השיחה ישר מהקבס שהוא אחראי על הקבסים.הוא ישר התחיל לנזוף בי.ולהגיד לי איך יכול להיות שהילד מחסיר כול כך הרבה.הסברתי לו.שזה לא הפעם הראשונה שאני באה ומסבירה את הבעיה של הילד.וגם ישנו אישור רפואי לגבי כל המהלך הזה.הוא לא היתיחס ואמר לי אני יודע שאם אני היום סובל מלחץ דם אז אני יודע שאני צריך להגיע לעבודה.אמרתי לו סליחה כבודו אתה פונה אלי בטון כזה שאנחנו אשמים שהילד סובל מבעיה רפואית זו.מה אתה חושב שקל לי עם המצב שבו הילד נמצא.הוא המשיך להרים את הטון שלו.ולא היתיחס אלי הרגשתי מושפלת וחסרת אונים.ועוד הוסיף ואמר הוא לא יוכל לעלות לכתה ח'.אמרתי בכאב מי החליט כבר שהוא לא יעלה כתה.הוא אמר בקול רם אני ואני אחראי לזה.אמרתי לו למה אתה חושב כך הרי הילד כשהוא מגיע הוא לומד זה לא ילד שלא מתפקד הוא חכם.הנה המחנך שלו פה והוא יודע את זה.הסתכלתי לכוון המחך שיביע את דעתו אבל נדהמתי הוא שתק.ממש הרגשתי צביטה בלב.פיתאום כל הנוחכים בחדר לא מדברים.זה ממש לא מובן לי.אני המשכתי ואמרתי לו שאני לא מסכימה לזה שהילד לא יעלה כיתה ואני ימשיך עם זה הלאה אני לא מוכנה לשתוק.אמרתי שבמקום לעזור לילד שהוא עם בעיה רפואית.אזהוא הבין זואות בצורה אחרת .הוא אמר למנהלת לכתוב בפרוטוקול לערב את לשכת הסעד.אמרתי לו מה סליחה איך הגעתה לזה.אז המנהלת פיתאום דיברה.ואמרה בי"ס הוא גוף שצריך לדאוג לילד שילמד.ולא להיות ביבי סיטר אני נידהמתי הייתי המומה מה הולך פה אמרתי בליבי לעזאזל.אמרתי להם סליחה אתם לא מבינים אותי נכון הכוונה שלי שהילד צריך מכם יותר עזרה בלימודים לבוא לקראתו ביותר שיעורים פרטניים ולא כפי שפירשתם זואות לשכת מסעד. מה הולך פה באמת. המנהלת אמרה לי איך זה קורה הסברתי שוב על ההתקפים.שאלו התכוצויות ורעידות תוך כדי שינה.ולאחר מכן נכנסים לשינה עוקה שקשה להעיר את הילד וזה התהליך שקורה.ואז סיפרתי שאני צריכה להלביש אותו תוך כדי שינה ולהרים אותו להגיע איתו למצב של היתעוררות.תוך כדי שאני מספרת שוב את הסיפור לצוות החינוכי הרגשתי מחנק בגרון ולא יכולתי להמשיך והתחלתי לבכות.הרגשתי שאני לא יכולה להישאר עוד בחדר ואז הקבס אמר לי תירגעי .תירגעי.איך אפשר להירגע למשמע דברים קשים אלו ששמעתי ממנו. שאלתי אם אני יכולה להמשיך את השיחה איתו בארבע עיניים.ואז הוא נתן לי את הטלפון שלו.כי לא יכולתי להמשיך את השיחה ממש עבר עלי יום קשה מאוד.וגם קשה לי להירדם הלילה. את חושבת שמישהו פנה אלי המחנך היועצת.באיזה טלפון או איזה מילה טובה כשעזבתי את החדר. אף אחד אני המומה. אבקש את עזרתך מה את מציעה איך להמשיך עם כל הסיפור.אני לא יודעת איך לספר לילד אם ישאירו אותו כיתה גם ככה קשה לנו עם המצב הזה.נראה לי שזה יוריד לו את המוטיבציה להמשך וזה חבל לי מאוד..מה את אומרת אבקש את עזרתך תודה גלי.

גם אני קב"סית ולי אסור לעולם לומר לאמא כי בנה יישאר כיתה על רקע העדרויות מביה"ס ועוד יותר מסיבה בריאותית. אין לאף גורם כזה זכות לומר זאת. חשוב לי לברר איתך : האם התקיימו ישיבות בינמקצועיות בנוגע לבנך במהלך השנה, האם התקבלו החלטות או המלצות אופרטיביות? כיצד סייע לך הצוות המקצועי או בית סיפרי בבית הספר נוכח העדרויותיו של בנך? האם בנך קיבל "תללים"? גוף שמסייע בלימודים לילדים חולים הנעדרים מבית הספר לזמן ממושך? ייתכן אף שהיה מקום להציע שיחות עם פסיכולוגית בית הספר..., אני ממש כועסת על התנהלות בית הספר במצבים כאלה, במקום שהיה צריך לגלות רגישות, תמיכה, הכלה והבנה למצב רגיש כ"כ, גילו בבית הספר את ההפך. ניראה שהם בוחרים לנקוט בדרך הכי קלה ולא להתמודד. ומה המקום בכלל של פקידת סעד? ניראה כי יש חוסר הבנה בסיסי במהות התפקיד. אני כאמא של הילד הייתי פונה למנהל החינוך ברשות ומבקשת את מעורבותו לאלתר. הייתי נפגשת איתו בארבע עיניים ומגוללת את סיפורי. חבל שכך מתנהלים...

שלום, אני אמא של אורי, ילד בכיתה ז. מעולם לא היו ענייני אלימות איתו עד כה. מידי פעם פטפוטים שהחלו לאחרונה ופסקו מייד בעקבות עירנות ומעקב שלנו ההורים. היום סיפר לי אורי כי 5 דקות לפני סוף השיעור שמה לו תלמידת כיתתו רגל פעמיים. בפעם הראשונה התנצלה התלמידה ובפעם השנייה נפל בני על הגב, נחבל בידו וקיבל מכה גם בראש. כשהיה שכוב על הריצפה בעט בתלמידה. התלמידה בכתה והמורה שנכנסה ראתה את התלמידה בוכה ומסוגרת כל השיעור, מייד ביקשה מאורי לצאת לרכזת. הרכזת שלימדה בשיעור לאחר מכן, ביקשה מאורי להשאר שיעור שלם מחוץ לכיתה ללא בירור משום שלימדה בכיתה אחרת. בתום השיעור שוחחה 5 דקות עם בני ולאחר שסיפר כי התלמידה שמה לו רגל אמרה הרכזת כי איננה מאמינה שהיא תעשה זאת. היא אמרה שתשוחח על כך עם המחנכת והיא תעדכן את ההורים. צר לי מאוד שזה הבירור שנעשה בבית הספר, הרכזת השאירה את בני מחוץ לשיעור שאחריו ללא השגחה כשהיא עצמה לימדה. אורי הסתובב בפרוזדור. הוא חש חוסר צדק מוחלט, לא מאמינים לו, משום שהתלמידה היא שקטה באופייה ולא מתאימה לה התנהגות כזאת. על פי חוזר מנכ"ל אסור להוציא תלמיד מן הכיתה ללא השגחה. זהו איסור חמור מאוד. מחר אני נפגשת עם הרכזת ואני אשוחח על כך עם הרכזת והמחנכת. ןאוליי אתלונן על כך במשרד החינוך. מה דעתך?

שלום רב, אני מבינה את כעסו ועלבונו של הילד, ומבינה גם ללבך. הצדק - אם בכלל ישנו כזה - לא תמיד גלוי לעינינו, ותלוי פעמים רבות בנקודת מבטו של הצופה. את, כמובן, יכולה להתלונן במשרד החינוך, ואולי גם תלמדי את צוות ביה"ס לקח הגון. השאלה היא מה מטרתך. האם את מבקשת ללמד את הלקח? להעניש? לפגוע במי שפגע בבנך? הנכונות לקבל את העובדה שכולנו טועים, יכולה להוביל אותך להחלטה שונה, ולהביאך לשיחה עם צוות ביה"ס ממקום פחות לוחמני ויותר תקשורתי. עמדה כזו יכולה להוביל להתנצלות, לשינוי הגישה כלפי בנך, ולהמשך הידברות בינך לבין הצוות. כדאי לזכור שצוות בית הספר צריך לתת מענה לאין-ספור תקריות במשך היום, בזמן אמת, מתוך ניסיון אמיתי לשמור על התלמידים ולמגר תופעות של אלימות והרס. במלחמה הזו יש לפעמים גם קורבנות שווא, מעצם זה שכולנו בני אדם וכולנו יכולים לטעות. אל תוותרי על בירור אמיתי ונוקב, אך נסי לחשוב על המטרות שלך בטרם תפעלי. בברכה ליאת

לאחרונה התעורר אצלי חשש כי חברה טובה שלי סובלת מדיכאון. דיברתי איתה על האופציה לפנות לטיפול פסיכולוגי מאחר ואני מאמינה גדולה בדרך הזו ומפני שאני בטיפול בעצמי ואני יודעת כמה זה יכול לעזור. היא לא שוללת את האופציה אך היא לא רוצה לדבר על זה עם ההורים שלה, לפחות בינתיים. האם תוכלו להפנות אותי לפסיכולוג\ית באזור חיפה והקריות שיקבלו אותה לפחות לפגישה או שתיים וינסו לדבר איתה ולעזור לה? כמובן שברור לי כי פגישה או שתיים זה לא מספיק, אבל אולי לאחר פגישה או שתיים היא תרגיש יותר בנוח עם האופציה לספר להוריה ולהתחיל בתהליך טיפול אמיתי. תודה

שלום רב, דאגתך נוגעת ללב וחברית. הרעיון של פנייה לעזרתו של איש מקצוע נכון מאד ורלוונטי. עם זאת, עלייך לדעת שפסיכולוג אינו רשאי לטפל בקטין ללא הסכמת הוריו, ולכן הכתובת למה שאת מבקשת זה אחד מן ה'קווים החמים', המספקים מענה טלפוני או בצ'ט - שנועדו לבי נוער במצוקה. יתכן שבעזרתו של המתנדב שעל הקו, היא גם תמצא את הדרך ליידע את ההורים ולהתחיל בתהליך טיפולי שאינו במחתרת. בהצלחה ליאת

בוקר טוב!!! בתקופה האחרונה(בואי נאמר בארבעת החודשים האחרונים) בני בן ה-3 מגיע לגן בבוקר ובאופן קבוע נטפל לקבוצת בנות קבועה מרביץ ויורק עליהן, הגננת מרחיקה אותו בקביעות עם עשיית המעשה, הוא מורחק מיידית מחצר המשחקים ואח"כ גם מתנהלת שיחת הסבר, אך עדיין גם אחרי חודשים של ענישה זה פשוט לא עוזר, הוא לא מפסיק! גם בבית כשהוא נכנס מהגן הביתה הוא קודם כל מודיע:"אני מרביץ לאמא מכה חזקה" אני מייד מסבירה לו שלא מרביצים ושאם ירביץ יוענש, הוא מרביץ ולא מתרגש מהענישה...לעיתים בעצמו אומר אמא אני הולך לעונש וצוחק. יש לציין שהוא הכי קטן בגן ולכן כניראה חשבתי נטפל דווקא לבנות שחלשות ממנו, כמו כן לפני כ3 חודשים נולדה לו אחות שאני מאמינה שגם לזה יש משהו בעניין...אך עדיין לא מצליחה להבין או למגר את התופעה, מקווה שתןכלי לעזור(האם זה הזמן לפנות לאיש מקצוע????) תודה ושבוע מקסים

שלום חנה, כדי למגר תופעות של אלימות, בכל גיל, חשוב לנסות להתחקות אחר מערך התגמולים של הילד. הכלל (הפשטני, יש לומר) אומר שהתנהגויות שיש להן תוצאות חיוביות נוטות להתמיד, בעוד התנהגויות הגוררות תוצאה שלילית (לתפיסתו של הילד) נוטות להיכחד. את מציינת שילדך נענש לאחר התנהגות אלימה, אך לא מציינת מהו העונש. כדאי לזכור שענישה יעילה היא ענישה מידתית ומיידית, הנעשית לאחר מחשבה ושיקול דעת. אני סבורה שהדרכת הורים טובה יכולה להועיל לכם מאד, ולקצר את התהליך. גם אם יש, לכאורה, נסיבות 'מקלות' כמו לידת אחות, בעיני אין לגלות סלחנות כלפי התנהגות אלימה ופוגענית, ויש לפעול להפסקתה בדרך סמכותית ויעילה. פני להנחייה הורית ליאת

שלום, הבן שלי בכיתה ב', בן 7.5,הוא לא ילד ספורטיבי, לא כ"כ משחק כדורגל כמו חבריו, מעדיף ספרים. עד עכשיו לא צולל בבריכה ודי נרתע מלהיות בבריכה, אלא אם כן אני לידו כדי שהוא ירגיש ביטחון.גם אז הוא חייב להרגיש את קרקע הבריכה ברגליים ולא מעז לצלול או להתרחק אפילו עם מצופים.עכשיו מתחילים קורס שחיה לילדים, והוא לא רוצה ללמוד לשחות.הבעיה שחבריו יודעים או לומדים,ועוד מעט הקייטנה ,ואני חושבת שהוא כבר צריך לדעת לשחות או לפחות להיות יותר משוחרר במים. האם לוותר לו או להתעקש על כך שישתתף בקורס שחיה?מה דעתך?תודה ושבוע טוב

שלום רב, אין ספק שלמידת השחייה חיונית וחשובה עבור כל ילד, והיא פוטרת אותנו מהצורך להשגיח באופן צמוד על ההתנהלות של הילד בבריכה. עם זאת, כדי שילד יתגייס ויסכים להתמודד עם הפחדים הגדולים שלו, מוטב לעודדו להזמינו לכך בדרך שאינה שיפוטית, ואינה בזה לפחדיו. לעיתים, הורים מלאי כוונות טובות מנסים להאיץ בתהליך ו'לזרוק את הילד למים' - במקרה זה פשוטו כמשמעו - מבלי לכבד את הקצב והיכולת שלו. כתוצאה מגישה כזו, הילד עלול להיות מפוחד אף יותר, להתקשות ולסמוך על המבוגר שלצידו במים, ולוותר כליל על הרעיון. איני אומרת שכך בהכרח קרה אצלכם, אך מזמינה אתכם לחשוב ביצירתיות כיצד נכון לעודד אותו ולפרק את ההתנגדות שלו. אם לסכם, בעיני לא נכון להכריח, אך כדאי לחשוב יצירתי ולהחליש בהדרגה את ההתנגדות שלו לנושא. בהצלחה ליאת

בתי בת החמש, ילדה נבונה רגישה וחברותית, סובלת מאנקומפרזיס. תהליך הגמילה בגיל 3 לא היה חלק ונעזרנו בטיפול התנהגותי אצל ד"ר קושניר לחרדת אסלה. לאחר הטיפול שנמשך כ-3 שבועות היא נכנסה לשגרה טובה של יציאות אך בחודשים האחרונים חזרה ללכלך ונמנעת מלעשות בכלל. אנחנו מבינים שהפעם יש צורך בטיפול רגשי ועסוקים בלמצוא מטפלת מתאימה באזור מגורנו. אך כל יום שעובר היא מדרדרת יותר. האם יש לך הנחיות כיצד להגיב או לא להגיב או מה לעשות עד תחילת הטיפול הרגשי? אנחנו מחליפים תחתונים 3-4 פעמים ביום. תודה..

שלום לימור, מציעה לכם לחזור למטפל שעזר לכם. לעתים, כמו במקרים של דיאטה או גמילה מהתמכרות, אנחנו יודעים בדיוק מה לעשות, אך מתקשים לעשות זאת בעקביות ולאורך זמן. מה שעבד בעבר יכול לעבוד שוב אם מיישמים את ההנחיות ביעילות. במקביל, מצאו את המטפלת הרגשית המתאימה, שתנחה אתכם כיצד להגיב להצטאות. זכרו שלקקי יש בדר"כ היבט תקשורתי, ולפיכך התקשורת בבית היא העומדת במוקד ההתערבות הטיפולית. זו הסיבה שאני מעדיפה שלא להתערב כרגע, מעבר להמלצה החמה לחזור/לחדש טיפול. בהצלחה ליאת

למה הכוונה יש לזה (לקקי) היבט תקשורתי?

אני אמא לליאור בן 12 וחצי הלומד בכיתה ז. מאז ומתמיד ליאור הוא ילד מאוד חברותי, נעים ונחמד. אוהב להיות במרכז העיניינים. לפני שנה וחצי עברנו לעיר אחרת. ליאור היה אז בכיתה ו. היה שלב מאוד קטן במהלך השנה שליאור חש לא בטוח במעמדו החברתי והדבר השפיע עליו. פתאום הוא מספר שלא בא לו להגיע לבית הספר ושהחברים לא משחקים איתו. הדבר הפריע לו מאוד. מיידית פניתי למחנכת הכיתה וכן ליועצת ויידעתי אותן. היועצת לקחה את ליאור למס' מפגשים ולאחר מכן שוחחה איתי ואמרה כי העניין בסדר גמור ולליאור יש כישורים חברתיים. ואכן הוא השתלב לשביעות רצונו בחברה. תמיד רצה אבל להשתייך למקובלים ולא לשוליים. השנה במעבר לכיתה ז, ניראה כי כל המוטיבציה ללמידה פחתה מעט, הוא עדיין מכין שיעורים ולומד למבחנים, אך בשיעורים עצמם המורים מדווחים כי הוא מפטפט וניראה כי דעתו מוסחת בקלות כאשר אחד מחבריו קורא לו. תופעה זאת לא הייתה בתחילת השנה. כשהגעתי לשוחח עם המורים ואחר כך עם ליאור, הבטיח לי שישים לך להתנהלותו הלימודית בשיעורים. ואכן ליאור הוכיח לי אישית, כי אין בעיית קשב וריכוז, שמעולם לא הייתה לו, אלא הוא שם לעצמו גבולות ברורים והעביר מסר לחבריו כי בשיעור אין מפטפטים איתו והוא רוצה ללמוד. עדיין הוא נשאר חבר של כל המקובלים עם סייגים בשיעור. בערב ל"ג בעומר האחרון ביקש לחזור מאוחר הבייתה כמו כל חבריו. ביקש עד הבוקר. כמובן שסירבתי לכך בתוקף, ואז התפשרנו עד השעה 2. כשהתקשר בשעה 2 ביקש להישאר עוד קצת . הסכמתי. ב 4 התעוררתי בבהלה והתקשרתי לליאור וכעסתי עליו שהוא נשאר עד 4 ללא רשות. השבוע ביקש לצאת ביום שישי בערב עד השעה 12 בלילה. וניראה כי זה הולך להפוך לרוטינה- לצאת כל יום שישי בערב. מה לעשות? ניראה כי חבריו סובבו לו את הראש... בזמנו המחנכת ציינה שמות של מס' מחברין שיש להם השפעה שלילית על ליאור בשיעורים. אותם חברים מלווים אותו גם היום וממש שואבים אותו לחברתם. שוחחתי עם ההורים של החברים וניראה כי לא ממש מפריע להם היציאות של ילדיהם, וניראה כי הם מקלים ראש בכל הקשור לחינוך וערכים ולימודים. מה לעשות ? יצויין כי ליאור במהותו ילד ממושמע, עוזר איכפתי , אך לי נראה כי השפעות חברתיות חזקות ממני, וניראה כי ליאור נטמע בהן.

שלום רב, החינוך לערכים, הגדרת כללי ההתנהגות בבית ואכיפתם - נמצאים כולם בתחום אחריותם של ההורים, ואחריות זו עומדת בעינה גם כשמנגד פועלים כוחות המשפיעים מבחוץ. חשוב שנוכל, כהורים, להכיר בכוחן של ההשפעות החיצוניות, להתחשב בהן, ולנסות לקבל את העובדה שככל שהילד שלנו גדל, הוא יהיה יותר דעתן. עולם הערכים של הילדים שלנו הולך ומתרחב, שואב מן החינוך בבית, אך לא רק. מסתבר שבעניינים מהותיים, ילדים מאמצים את ערכי הבית והמשפחה, בעוד שבעניינים שטחיים יותר (כמו אופנות לבוש, דרכי בילוי, מוסיקה, וכד'), ההשפעות החיצוניות דומיננטיות יותר. אם הילד שלך בסה"כ ילד טוב וממושמע, עדיף לגלות גמישות וסובלנות, לא להתעקש על קוצו של יוד בסוגיות פחות חשובות (כמו שעת החזרה מבילוי), לטובת יחסים הרמוניים ותקשורת פתוחה, ולטובת ערכים מהותיים וחשובים יותר כמו לימודים, למשל. מה את אומרת? ליאת

היום דווחתי ע"י מחנכת הכיתה כי בני הפריע בשיעור הראשון ובשיעור האחרון, עצר את נשימתו ופרצופו האדים. המורה שלימדה בכיתה נבהלה מאוד וחשבה שהוא בקוצר נשימה. מייד רצה להזעיק את מחנכת הכיתה שגילתה אח"כ שהוא עשה זאת בצחוק. מטרתו הייתה להסב את תשומת לב הכיתה אליו ולהיות במרכז העניינים. וכל זה לקול צחוקם של התלמידים. בני ממש נגרר אחרי מעשים שלא בטוח שחשב עליהם, או הפעיל שיקול דעת הגיוני. נראה כי החברים ממש עלו לו לראש. מה לעשות? אינני רוצה להטיל עליו סדרה של עונשים או הרחקות מחבריו, כיוון שבטוחני שזה יצור אנטי מוחלט, וניסיונות לשבור את האיסורים. גם המחנכת שלו צמיינת בפניי כי ישנם שני ילדים בכיתה שבעטיים הוא נגרר ועושה שטויות. דברים שאם היה לבד לא היה עושה אותם. אנא הציעי לי מה לומר לו? ומה להמליץ כדרך טיפול למחנכת הכיתה ואולי אף לבקש את סיוע היועצת?

ליאת שלום רב, בתי בת 3 ועשרה חודשים. ילדה מקסימה וחכמה מאוד! גמולה מפיפי כחצי שנה ומקקי עדיין לא. היא בעצמה יודעת להסביר תחושותיה כ"כ יפה כמו: אני עדיין לא מוכנה, בגיל ארבע אנסה להגמל וכו'... כשהיא רואה חברותיה עושות צרכיהן בשירותים שלנו היא ממש מעודדת אותן ומפרגנת וכשאני שואלת אותה אחכ לבד אם היא רוצה לנסות כמוהן היא אומרת לא. אני עדיין לא מוכנה... יש לציין כי אני ניסיתי המון דברים- לקרוא סיפורים תוך כדי שהיא מרוד אוהבת, לשוחח איתה ששתינו אוהבות זאת, ועוד הרבה אבל תמיד כשיש לה היא ממהרת לבקש חיתול. בנוסף היא לא ככ אוהבת שמחליפים לה למעט אני ובעלי, כך שבגן היא מתאפקת לרוב..אשמח לתגובתך, תודה רבה.

שלום נויה, הפתרון של טיטול המוחזר לצורך עשיית קקי הוא בעייתי, ובדר"כ הוא תוצאה של שיתוף פעולה בין הילד להורה (שמעדיף להימנע מהתמודדות עם ה'תאונות'). סלקי את הטיטולים מהבית, והודיעי לה שמעתה היא מתבקשת לעשות את צרכיה בדיוק במקום בו היא עושה את הפיפי. הסבירי לה שהקקי אינו חלק הנושר מגופה, אלא תוצר המופרש מן הגוף, ושסילוקו מהגוף מותיר אותה שלמה ובריאה. התכונני לנסיגות או תאונות, ואל תגיבי להן בכעס או בחוסר סבלנות. גם עצירות יכולה להיות חלק מהתהליך, וגם ממנה רצוי לא להיבהל. עזרי לה עם תזונה עתירת סיבים וקווי לטוב. בהצלחה ליאת

בשנים האחרונות יש מודעות מרשימה לסובלים מקשיי קשב וריכוז (ADHD/ADD). בעקבות המודעות ושיטות הטיפול התרופתיות היעילות אך המוגבלות התפתחה אף תעשיה שלמה של מטפלים בבעלי הבעיה. אחת השיטות הקלאסיות היא פסיכואנאליזה קלאסית. לכאורה נראה כי יש צידוק לשימוש בשיטה זו כיוון שלבעית קשב וריכוז נלווית פעמים רבות בעיית התנהגות המתבטאת באימפולסיביות, בעיות בתקשורת משפחתית וזוגית ובעיות חברתיות. אך מה בין פסיכואנאליזה לבין בעית קשב וריכוז? הרי הבעיה היא בעיה ביולוגית שמתבטאת בבעיה התנהגותית. זו הסיבה שהטיפול התרופתי כל כך יעיל באופן גורף. טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) הוא טיפול תומך יעיל כי הוא מאמן את המטופל להתמודד עם סיטואציות בעייתיות בצורה מתאימה. מאותה סיבה ביופידבק יכול להועיל, אך פסיכואנאליזה? נראה כי לא מעט פסיכולוגים מהגישה הפסיכואנאליטית מנצלים את הבילבול לטובת רווח אישי וטיפולים ארוכי טווח שאינם יעילים ובכך מונעים ממטופליהם את הטיפול הנכון. דרך אגב, מניעת טיפול יעיל יכולה להוביל לבעיות חברתיות שיובילו לבעיות פסיכולוגיות כמו רגשי נחיתות, אלימות נרקיסיסטיות ובעיות אחרות שיצדיקו את הטיפול הפסיכולוגי. כך שהרווח של אותם פסיכולוגים נצלנים כפול.

שלום יוסי, הפרעת קשב וריכוז אמנם נתפסת כלקות למידה, אך כפי שציינת נכון יש לה השלכות נרחבות הרבה מעבר לתפקוד האקדמי. היא עלולה לפגוע בתפיסה העצמית של האדם, בחוויה שלו את עצמו ואת העולם, ובמגעיו עם סביבתו החברתית. הטיפול התרופתי מכוון להרחבת טווח הקשב, להפחתה ברמות המוסחות, האימפולסיביות והתנועתיות. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מכוון לשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות אוטומטיים או בלתי מסתגלים. הטיפול הפסיכואנליטי מכוון - כמו תמיד - אל החלקים התוך נפשיים, ולהבנת הכוחות המודעים והלא מודעים המפעילים/חוסמים את האדם ומשפיעים עליו ועל התנהלותו בעולם. אם ננסה לחפש מקבילה מתחום הרפואה, נוכל לומר (אולי) שרק בגלל שמישהו סובל מסכרת או מצליאק (שהן סוג של מחלה כרונית), לא פוטר אותו מלטפל גם בכולסטרול שלו, בעורקים החסומים, או בכל בעיה גופנית אחרת שמפריעה לתפקוד התקין של גופו. לכן, אני מניחה שלטיפול הפסיכואנליטי יכולה להיות תרומה משמעותית עבור הסובלים מהפרעת הקשב, גם אם זו אינה בהכרח הבחירה הראשונה. האם יש סיבה מיוחדת לכעס שלך על הפסיכולוגים בכלל, ועל הפסיכואנליטיקאים בפרט? :-) ליאת

שלום ליאת.. האמת היא שאני עדיין לא אמא ואין לי ילדים אני פשוט נכנסתי לקטגורייה הזו בניסיון להבין משהו.. תסביך אלקטרה-אדיפוס אם מבינים שחלק בחיים הוא הבעיה לכל זה יכול להיפתר בעזרה מקצועית? כשהאדם אובחן עם בעיות ריגשיות עוד מילדותו? אשמח למענה.. יום מקסים:)

קרני יקרה, למרות מאמץ ניכר, לא הצלחתי להבין מה את שואלת. נסי לחדד מעט יותר. באופן כללי אוכל לומר שבעיות רגשיות, כולל כאלה הנובעות ממערך ההזדהויות בילדות המוקדמת, יכולות לקבל מענה טוב בטיפול פסיכולוגי דינמי. גם אם לא כל הבעיות נפתרות, בעזרת טיפול אפשר להפחית רמות מצוקה, לקבל את עצמנו בהשלמה, ולהחזיר לעצמנו איכות חיים. בהצלחה ליאת

היי ליאת, אנסה להסביר קצת יותר.. התחלתי טיפול פסיכודינאמי דיי חדש עקב הרבה בעיות ומחשבות מוזרות באמצע מערכת יחסים עם בן זוגי שאנו חיים יחד.. בהתחלה היו מחשבות של אוהבת או לא אוהבת, או אולי לסבית, או אולי אני גבר. דברים שבחיים לא חשבתי שיגיעו למצוקה כזו. עד כדי התנתקויות מעצמי ומהלרגיש קרני. הייתי באבחון אצל פסיכיאטר והוא לא אמר שאני סובלת מהפרעה מסויימת זה פשוט כל החיים עצמם כי עברתי ולא קצת.. כיום בטיפול עולה כי כנראה יש לי תסביך עם אבא שלי והקשר איתו לא היה בריא מרב קירבה שהייתי ילדה.. ותמיד הייתי בת לכל דבר אבל גם היו דברים של בנים שאהבתי כמו מכונית וכו".. הבעיה היא עם האבא שמבחינה תיפקודית הייתה לי אמא אך לא מבחינה רגשית, תמיד רציתי את אבא ותמיד להיות כמו אבא.. זה הרבה דברים ככה זה פחות או יותר אני מספרת לך.. אני מנסה לחזור לעצמי ואז אני חשה בטוב אבל לפעמים במצוקה גולה.. קשה שזה בזוגיות הדרת.. יותר מזה אני בן אדם שחופר לעצמו עד עמקי נשמתו ולא משחררת נוברת לעצמי ובוחנת את עצמי על כל פיפס וכשיש מחשבה אני לא מנסה להוציא אותה אלא לפתח אותה ולחפור בה וכאילו משהו בי מנסה לבחון עד כמה אני יכולה עד שאני "משתגעת"... מקווה שתביני יותר.. תודה:)

ראשית תודה על העצה הטובה. אשמח אם יש לך המלצה לפסיכולוג ילדים טוב בדרום

שלום ליאת, כתבי אלי בבקשה למייל : [email protected] או התקשרי 052-3106667 ואנסה לעזור ליאת

שלום ותודה על פורום נהדר הבת שלי בת שנתיים ועשרה חודשים לפני חודש החליטה בעצמה על גמילה מטיטולים ועשתה זאת בצורה מדהימה כמעט בלי פספוסים גם בבית וגם בגן. בלילה עדיין עם טיטול. אנחנו מאוד מעודדים אותה שהיא בוגרת בלי קשר לגמילה עצמה וגם משבחים על הגמילה בזמן האחרון יש נסיגה... היא עושה קקי בתחתונים, היא מזהה שיש לה, עומדת ומתאמצת ועושה בתחתונים, אם שואלים אותה אם יש לה היא תאמר שלא ותעשה בתחתונים אין לה עצירות או קקי קשה שכואב לה גם פיפי לפעמים היא עושה כך אבל פחות חשוב לציין שנולדה לה אחות לפני 4 חודשים ולכן לא יזמנו את הגמילה והיא באה לגמרי ממנה מה עושים ? איך מגיבים ?

שלום תמר, לתפיסתי, לא מדובר בנסיגה אלא בתהליך גמילה שהחל קצת מאוחר ובעיתוי מאד לא מוצלח, סמוך מאד ללידת אחותה התינוקת. גמילה, כפי שכתבתי כאן לא פעם אינה החלטה של הילד, גם אם זה נראה כך. זוהי דרישה (גם אם מוצגת ברגישות והתחשבות) המגיעה מיוזמת המבוגרים, שמטרתה ללמד את הילד להתנהג כבן-תרבות, ולעשות את צרכיו (רק!) במקום המיועד לכך. ילדים שנראים כמי שיזמו את התהליך ורצו בו, לא תמיד מצליחים להבין עד הסוף שמדובר בדרישה ממשית, שאין בה פשרות (ושאין ממנה דרך חזרה). כרגע, בתך הגדולה נמצאת בתקופה שברירית ופגיעה, ואולי בכלל בכלל לא רוצה להיות גדולה. מבחינתה, כדאי יותר להישאר תינוקת, ולזכות בכל תשומת הלב והזמן של אמא. כרגע, חשוב להמשיך לעודד אותה (אפשר לוותר על התארים 'גדולה' או 'בוגרת', ולהשתמש במקומם ב'נהדרת', 'מקסימה', 'אהובה' ו'יפה'). הפכי את הישיבה בשירותים לזמן כייפי, רצוי עם אחד מכם ההורים, אך היזהרי מישיבות ממושכות. שבחו אותה בכייף ובנדיבות על כל הצלחה, ואל תכעסו או תנזפו על הפספוסים. התייחסו לכך כאל עיצומו של התהליך, ופרגנו לה על המאמץ. יהיה בסדר... ליאת

שלום, אני אמא של תותי, בת 3 וחודשיים, הורים גרושים ( מאז שהיא בת חצי שנה). נמצא בגן נעמת מגיל שנה עד היום, לתותי יש רק חברה אחת למשחק בכיתת המעון, ואם החברה לא נמצאת או לא רוצה לשחק איתה היא ת מ י ד יושבת בצד, לרב בקושי מתששפת בפעילות הגן. הדבר הסתמן לי מגיל מאוד צעיר, לא הייתה הולכת לכל אחד, ( גם למשפחה הקרובה מאוד), צריך לשחד אותה כדי לקבל נשיקה או חיבוק ( מצד הסבתא סבא- שהם נורא קרובים), עדיין מתקשה להפרד ממני בבוקר בכניסה לגן, למרות שהגן מציין, ואני יודעת שהטיפול הולם וחם. מה עליי לעשות?

שלום רב, ביישנות היא תכונה אישיותית יציבה למדי, כלומר - מלווה את האדם לאורך התבגרותו ובמצבי חיים שונים. רוב הילדים והאנשים הביישנים מצליחים להסתדר למרות המגבלה הזו, ומוצאים לעצמם חוג מצומצם וטוב של חברים, איתם הם מצליחים להתנהל בצורה טובה ולהישאר "הם עצמם". העובדה שבתך הצליח ליצור לעצמה חברות קרובה עם ילדה אחת, יכולה לשמח: אם זה הצליח עם ילדה אחת, זה יכול להצליח עם עוד. כשאת יודעת ומכירה בכך שלבתך קל יותר במצבים של "אחד על אחד", השתדלי לעזור לה ביוזמה של קשרים נוספים כאלה, תחילה בשעות אחה"צ, בעזרת האימהות, ובהמשך, בעזרת הגננת, גם בגן. כרגע, איני רואה טעם להתחיל טיפול רגשי, אך אפשר יהיה לנסות לקראת גיל 5-6, אולי אפילו טיפול קבוצתי לילדים עם קשיים חברתיים. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, (אני מתנצלת מראש על אורך הפניה) אני אם חד הורית לילד בן 7. בני הוא ילד מאוד נבון וחכם (אובחן ע"י אנשי מקצוע), מצד אחד יש לו אינטלינגציה רגשית גבוהה, הוא ילד מאוד רגיש, מאוד חם ואוהב, יודע להרעיף אהבה לאנשים שאותם הוא אוהב. אבל, מצד שני יש לו קושי בהתמודדות שלו עם כעסים, זה אומר שאחת לחודש, חודשיים בממוצע יש לו התקף זעם שהוא מוציא אותם על ידי כך שהוא מסוגל להרביץ לי, לבעוט בי ואף לצעוק עלי. בעיצת פסיכולוגית נסיתי ליישם את אשר היא לימדה אותי. להחזיק אותו חזק בצורת חיבוק שיפסיק את ההשתללות ואף להכניס אותו לחדר ולהירגע. כל מה שניסתי ליישם לא צולח הצלחה. כאשר אני מנסה להחזיק אותו חזק, הוא יותר מתעצבן. כאשר אני מנסה להכניס אותו לחדר הוא יוצא וכך חוזר חלילה. מיותר לציין כמה פגועה אני מרגישה (וכל מי שאומר לי שזה לא אישי ושצריך להסתכל על זה בצורה אחרת, לא גורם לי להפסיק להרגיש רע שבני מתנהג אלי כך). אני דואגת לו, כי אני יודעת שהוא מאוד אוהב אותי ואני יודעת בתוך תוכי שהוא לא יכול לשלוט על כעסו ותסכולו. אני עושה עבורו את המקיסימום ואף יותר. אני כל כולי שלו כמו שהוא כל עולמי אני גם כל עולמו. אני יודעת שהתנהגות זו מראה על קושי מסויים שלו להתמודד עם דברים שלא קיימים בחיו כגון: אין לו אבא (הוא נולד מתרומת זרע). אין לו אחים - מפאת גילי לא אוכל ללדת לו אחים. לפעמים הוא זורק משפטים כגון: "חבל שאין לי אחות", "איזו מילה יפה זה אבא". אני יודעת שקשה לתת עיצה על רגל אחת, כאשר את לא מכירה אותנו. אך היתי מעוניינת לקבל עיצה כיצד לגרום לו לא לעבור את הקו האדום ולהרים יד על אימו. כיצד אוכל לעזור לו לפרוק את הכעסים שלו דקה לפני שההר מתפרץ. אודה לך על תשובתך המהירה. בברכה אילנה

שלום אילנה, לצערי, מה שאת מבקשת נראה בלתי אפשרי - נדמה לי שמה שלא עלה יפה בעקבות פניה להדרכה הורית, לא יעבוד בעזרת עצה קצרה בפורום. לתפיסתי, דווקא לאור הקשר הכ"כ מיוחד שלך עם בנך, חשוב לפתח מודעות גם לבעייתיות האפשרית, וללמוד מיומנויות הוריות כמו הצבת גבולות וסמכות, יכולת הכלה ועמידות גם מול התקפות מילוליות או פיזיות. אני, אגב, לא חושבת שעם ילד בגיל 7 נכון להפעיל 'הולדינג' (אחיזת חיבוק), וגם לא להעניש בשליחה לחדר. עליו ללמוד לציית לך מעצם היותך הורה ובעלת הסמכות בבית, ואת הנוכחות הזו עליו להרגיש הלכה למעשה. כאשר את מתייחסת אליו כשווה כוחות או כחבר, את מכרסמת בסמכותך, מה שגורם לו להאמין בטעות שהוא יכול להשתלח בך פיזית ומילולית. אני ממליצה לך מאד למצוא לעצמך פסיכווג ילדים טוב, שיוכל ללוות אותך לאורך זמן, ולסייע במתן מענה גם לסוגיות הקשורות להיעדר דמות האב ולעצם היותכם משפחה חד-הורית. את, כמובן, מוזמנת לקרוא את שפע התשובות שניתנו כאן, בפורום, בנושא אלימות בכלל, וכלפי הורים בפרט. בהצלחה ליאת