פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ליאת שלום רב, בתי בת 3 ועשרה חודשים. ילדה מקסימה וחכמה מאוד! גמולה מפיפי כחצי שנה ומקקי עדיין לא. היא בעצמה יודעת להסביר תחושותיה כ"כ יפה כמו: אני עדיין לא מוכנה, בגיל ארבע אנסה להגמל וכו'... כשהיא רואה חברותיה עושות צרכיהן בשירותים שלנו היא ממש מעודדת אותן ומפרגנת וכשאני שואלת אותה אחכ לבד אם היא רוצה לנסות כמוהן היא אומרת לא. אני עדיין לא מוכנה... יש לציין כי אני ניסיתי המון דברים- לקרוא סיפורים תוך כדי שהיא מרוד אוהבת, לשוחח איתה ששתינו אוהבות זאת, ועוד הרבה אבל תמיד כשיש לה היא ממהרת לבקש חיתול. בנוסף היא לא ככ אוהבת שמחליפים לה למעט אני ובעלי, כך שבגן היא מתאפקת לרוב..אשמח לתגובתך, תודה רבה.

שלום נויה, הפתרון של טיטול המוחזר לצורך עשיית קקי הוא בעייתי, ובדר"כ הוא תוצאה של שיתוף פעולה בין הילד להורה (שמעדיף להימנע מהתמודדות עם ה'תאונות'). סלקי את הטיטולים מהבית, והודיעי לה שמעתה היא מתבקשת לעשות את צרכיה בדיוק במקום בו היא עושה את הפיפי. הסבירי לה שהקקי אינו חלק הנושר מגופה, אלא תוצר המופרש מן הגוף, ושסילוקו מהגוף מותיר אותה שלמה ובריאה. התכונני לנסיגות או תאונות, ואל תגיבי להן בכעס או בחוסר סבלנות. גם עצירות יכולה להיות חלק מהתהליך, וגם ממנה רצוי לא להיבהל. עזרי לה עם תזונה עתירת סיבים וקווי לטוב. בהצלחה ליאת

בשנים האחרונות יש מודעות מרשימה לסובלים מקשיי קשב וריכוז (ADHD/ADD). בעקבות המודעות ושיטות הטיפול התרופתיות היעילות אך המוגבלות התפתחה אף תעשיה שלמה של מטפלים בבעלי הבעיה. אחת השיטות הקלאסיות היא פסיכואנאליזה קלאסית. לכאורה נראה כי יש צידוק לשימוש בשיטה זו כיוון שלבעית קשב וריכוז נלווית פעמים רבות בעיית התנהגות המתבטאת באימפולסיביות, בעיות בתקשורת משפחתית וזוגית ובעיות חברתיות. אך מה בין פסיכואנאליזה לבין בעית קשב וריכוז? הרי הבעיה היא בעיה ביולוגית שמתבטאת בבעיה התנהגותית. זו הסיבה שהטיפול התרופתי כל כך יעיל באופן גורף. טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) הוא טיפול תומך יעיל כי הוא מאמן את המטופל להתמודד עם סיטואציות בעייתיות בצורה מתאימה. מאותה סיבה ביופידבק יכול להועיל, אך פסיכואנאליזה? נראה כי לא מעט פסיכולוגים מהגישה הפסיכואנאליטית מנצלים את הבילבול לטובת רווח אישי וטיפולים ארוכי טווח שאינם יעילים ובכך מונעים ממטופליהם את הטיפול הנכון. דרך אגב, מניעת טיפול יעיל יכולה להוביל לבעיות חברתיות שיובילו לבעיות פסיכולוגיות כמו רגשי נחיתות, אלימות נרקיסיסטיות ובעיות אחרות שיצדיקו את הטיפול הפסיכולוגי. כך שהרווח של אותם פסיכולוגים נצלנים כפול.

שלום יוסי, הפרעת קשב וריכוז אמנם נתפסת כלקות למידה, אך כפי שציינת נכון יש לה השלכות נרחבות הרבה מעבר לתפקוד האקדמי. היא עלולה לפגוע בתפיסה העצמית של האדם, בחוויה שלו את עצמו ואת העולם, ובמגעיו עם סביבתו החברתית. הטיפול התרופתי מכוון להרחבת טווח הקשב, להפחתה ברמות המוסחות, האימפולסיביות והתנועתיות. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מכוון לשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות אוטומטיים או בלתי מסתגלים. הטיפול הפסיכואנליטי מכוון - כמו תמיד - אל החלקים התוך נפשיים, ולהבנת הכוחות המודעים והלא מודעים המפעילים/חוסמים את האדם ומשפיעים עליו ועל התנהלותו בעולם. אם ננסה לחפש מקבילה מתחום הרפואה, נוכל לומר (אולי) שרק בגלל שמישהו סובל מסכרת או מצליאק (שהן סוג של מחלה כרונית), לא פוטר אותו מלטפל גם בכולסטרול שלו, בעורקים החסומים, או בכל בעיה גופנית אחרת שמפריעה לתפקוד התקין של גופו. לכן, אני מניחה שלטיפול הפסיכואנליטי יכולה להיות תרומה משמעותית עבור הסובלים מהפרעת הקשב, גם אם זו אינה בהכרח הבחירה הראשונה. האם יש סיבה מיוחדת לכעס שלך על הפסיכולוגים בכלל, ועל הפסיכואנליטיקאים בפרט? :-) ליאת

שלום ליאת.. האמת היא שאני עדיין לא אמא ואין לי ילדים אני פשוט נכנסתי לקטגורייה הזו בניסיון להבין משהו.. תסביך אלקטרה-אדיפוס אם מבינים שחלק בחיים הוא הבעיה לכל זה יכול להיפתר בעזרה מקצועית? כשהאדם אובחן עם בעיות ריגשיות עוד מילדותו? אשמח למענה.. יום מקסים:)

קרני יקרה, למרות מאמץ ניכר, לא הצלחתי להבין מה את שואלת. נסי לחדד מעט יותר. באופן כללי אוכל לומר שבעיות רגשיות, כולל כאלה הנובעות ממערך ההזדהויות בילדות המוקדמת, יכולות לקבל מענה טוב בטיפול פסיכולוגי דינמי. גם אם לא כל הבעיות נפתרות, בעזרת טיפול אפשר להפחית רמות מצוקה, לקבל את עצמנו בהשלמה, ולהחזיר לעצמנו איכות חיים. בהצלחה ליאת

היי ליאת, אנסה להסביר קצת יותר.. התחלתי טיפול פסיכודינאמי דיי חדש עקב הרבה בעיות ומחשבות מוזרות באמצע מערכת יחסים עם בן זוגי שאנו חיים יחד.. בהתחלה היו מחשבות של אוהבת או לא אוהבת, או אולי לסבית, או אולי אני גבר. דברים שבחיים לא חשבתי שיגיעו למצוקה כזו. עד כדי התנתקויות מעצמי ומהלרגיש קרני. הייתי באבחון אצל פסיכיאטר והוא לא אמר שאני סובלת מהפרעה מסויימת זה פשוט כל החיים עצמם כי עברתי ולא קצת.. כיום בטיפול עולה כי כנראה יש לי תסביך עם אבא שלי והקשר איתו לא היה בריא מרב קירבה שהייתי ילדה.. ותמיד הייתי בת לכל דבר אבל גם היו דברים של בנים שאהבתי כמו מכונית וכו".. הבעיה היא עם האבא שמבחינה תיפקודית הייתה לי אמא אך לא מבחינה רגשית, תמיד רציתי את אבא ותמיד להיות כמו אבא.. זה הרבה דברים ככה זה פחות או יותר אני מספרת לך.. אני מנסה לחזור לעצמי ואז אני חשה בטוב אבל לפעמים במצוקה גולה.. קשה שזה בזוגיות הדרת.. יותר מזה אני בן אדם שחופר לעצמו עד עמקי נשמתו ולא משחררת נוברת לעצמי ובוחנת את עצמי על כל פיפס וכשיש מחשבה אני לא מנסה להוציא אותה אלא לפתח אותה ולחפור בה וכאילו משהו בי מנסה לבחון עד כמה אני יכולה עד שאני "משתגעת"... מקווה שתביני יותר.. תודה:)

ראשית תודה על העצה הטובה. אשמח אם יש לך המלצה לפסיכולוג ילדים טוב בדרום

שלום ליאת, כתבי אלי בבקשה למייל : [email protected] או התקשרי 052-3106667 ואנסה לעזור ליאת

שלום ותודה על פורום נהדר הבת שלי בת שנתיים ועשרה חודשים לפני חודש החליטה בעצמה על גמילה מטיטולים ועשתה זאת בצורה מדהימה כמעט בלי פספוסים גם בבית וגם בגן. בלילה עדיין עם טיטול. אנחנו מאוד מעודדים אותה שהיא בוגרת בלי קשר לגמילה עצמה וגם משבחים על הגמילה בזמן האחרון יש נסיגה... היא עושה קקי בתחתונים, היא מזהה שיש לה, עומדת ומתאמצת ועושה בתחתונים, אם שואלים אותה אם יש לה היא תאמר שלא ותעשה בתחתונים אין לה עצירות או קקי קשה שכואב לה גם פיפי לפעמים היא עושה כך אבל פחות חשוב לציין שנולדה לה אחות לפני 4 חודשים ולכן לא יזמנו את הגמילה והיא באה לגמרי ממנה מה עושים ? איך מגיבים ?

שלום תמר, לתפיסתי, לא מדובר בנסיגה אלא בתהליך גמילה שהחל קצת מאוחר ובעיתוי מאד לא מוצלח, סמוך מאד ללידת אחותה התינוקת. גמילה, כפי שכתבתי כאן לא פעם אינה החלטה של הילד, גם אם זה נראה כך. זוהי דרישה (גם אם מוצגת ברגישות והתחשבות) המגיעה מיוזמת המבוגרים, שמטרתה ללמד את הילד להתנהג כבן-תרבות, ולעשות את צרכיו (רק!) במקום המיועד לכך. ילדים שנראים כמי שיזמו את התהליך ורצו בו, לא תמיד מצליחים להבין עד הסוף שמדובר בדרישה ממשית, שאין בה פשרות (ושאין ממנה דרך חזרה). כרגע, בתך הגדולה נמצאת בתקופה שברירית ופגיעה, ואולי בכלל בכלל לא רוצה להיות גדולה. מבחינתה, כדאי יותר להישאר תינוקת, ולזכות בכל תשומת הלב והזמן של אמא. כרגע, חשוב להמשיך לעודד אותה (אפשר לוותר על התארים 'גדולה' או 'בוגרת', ולהשתמש במקומם ב'נהדרת', 'מקסימה', 'אהובה' ו'יפה'). הפכי את הישיבה בשירותים לזמן כייפי, רצוי עם אחד מכם ההורים, אך היזהרי מישיבות ממושכות. שבחו אותה בכייף ובנדיבות על כל הצלחה, ואל תכעסו או תנזפו על הפספוסים. התייחסו לכך כאל עיצומו של התהליך, ופרגנו לה על המאמץ. יהיה בסדר... ליאת

שלום, אני אמא של תותי, בת 3 וחודשיים, הורים גרושים ( מאז שהיא בת חצי שנה). נמצא בגן נעמת מגיל שנה עד היום, לתותי יש רק חברה אחת למשחק בכיתת המעון, ואם החברה לא נמצאת או לא רוצה לשחק איתה היא ת מ י ד יושבת בצד, לרב בקושי מתששפת בפעילות הגן. הדבר הסתמן לי מגיל מאוד צעיר, לא הייתה הולכת לכל אחד, ( גם למשפחה הקרובה מאוד), צריך לשחד אותה כדי לקבל נשיקה או חיבוק ( מצד הסבתא סבא- שהם נורא קרובים), עדיין מתקשה להפרד ממני בבוקר בכניסה לגן, למרות שהגן מציין, ואני יודעת שהטיפול הולם וחם. מה עליי לעשות?

שלום רב, ביישנות היא תכונה אישיותית יציבה למדי, כלומר - מלווה את האדם לאורך התבגרותו ובמצבי חיים שונים. רוב הילדים והאנשים הביישנים מצליחים להסתדר למרות המגבלה הזו, ומוצאים לעצמם חוג מצומצם וטוב של חברים, איתם הם מצליחים להתנהל בצורה טובה ולהישאר "הם עצמם". העובדה שבתך הצליח ליצור לעצמה חברות קרובה עם ילדה אחת, יכולה לשמח: אם זה הצליח עם ילדה אחת, זה יכול להצליח עם עוד. כשאת יודעת ומכירה בכך שלבתך קל יותר במצבים של "אחד על אחד", השתדלי לעזור לה ביוזמה של קשרים נוספים כאלה, תחילה בשעות אחה"צ, בעזרת האימהות, ובהמשך, בעזרת הגננת, גם בגן. כרגע, איני רואה טעם להתחיל טיפול רגשי, אך אפשר יהיה לנסות לקראת גיל 5-6, אולי אפילו טיפול קבוצתי לילדים עם קשיים חברתיים. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, (אני מתנצלת מראש על אורך הפניה) אני אם חד הורית לילד בן 7. בני הוא ילד מאוד נבון וחכם (אובחן ע"י אנשי מקצוע), מצד אחד יש לו אינטלינגציה רגשית גבוהה, הוא ילד מאוד רגיש, מאוד חם ואוהב, יודע להרעיף אהבה לאנשים שאותם הוא אוהב. אבל, מצד שני יש לו קושי בהתמודדות שלו עם כעסים, זה אומר שאחת לחודש, חודשיים בממוצע יש לו התקף זעם שהוא מוציא אותם על ידי כך שהוא מסוגל להרביץ לי, לבעוט בי ואף לצעוק עלי. בעיצת פסיכולוגית נסיתי ליישם את אשר היא לימדה אותי. להחזיק אותו חזק בצורת חיבוק שיפסיק את ההשתללות ואף להכניס אותו לחדר ולהירגע. כל מה שניסתי ליישם לא צולח הצלחה. כאשר אני מנסה להחזיק אותו חזק, הוא יותר מתעצבן. כאשר אני מנסה להכניס אותו לחדר הוא יוצא וכך חוזר חלילה. מיותר לציין כמה פגועה אני מרגישה (וכל מי שאומר לי שזה לא אישי ושצריך להסתכל על זה בצורה אחרת, לא גורם לי להפסיק להרגיש רע שבני מתנהג אלי כך). אני דואגת לו, כי אני יודעת שהוא מאוד אוהב אותי ואני יודעת בתוך תוכי שהוא לא יכול לשלוט על כעסו ותסכולו. אני עושה עבורו את המקיסימום ואף יותר. אני כל כולי שלו כמו שהוא כל עולמי אני גם כל עולמו. אני יודעת שהתנהגות זו מראה על קושי מסויים שלו להתמודד עם דברים שלא קיימים בחיו כגון: אין לו אבא (הוא נולד מתרומת זרע). אין לו אחים - מפאת גילי לא אוכל ללדת לו אחים. לפעמים הוא זורק משפטים כגון: "חבל שאין לי אחות", "איזו מילה יפה זה אבא". אני יודעת שקשה לתת עיצה על רגל אחת, כאשר את לא מכירה אותנו. אך היתי מעוניינת לקבל עיצה כיצד לגרום לו לא לעבור את הקו האדום ולהרים יד על אימו. כיצד אוכל לעזור לו לפרוק את הכעסים שלו דקה לפני שההר מתפרץ. אודה לך על תשובתך המהירה. בברכה אילנה

שלום אילנה, לצערי, מה שאת מבקשת נראה בלתי אפשרי - נדמה לי שמה שלא עלה יפה בעקבות פניה להדרכה הורית, לא יעבוד בעזרת עצה קצרה בפורום. לתפיסתי, דווקא לאור הקשר הכ"כ מיוחד שלך עם בנך, חשוב לפתח מודעות גם לבעייתיות האפשרית, וללמוד מיומנויות הוריות כמו הצבת גבולות וסמכות, יכולת הכלה ועמידות גם מול התקפות מילוליות או פיזיות. אני, אגב, לא חושבת שעם ילד בגיל 7 נכון להפעיל 'הולדינג' (אחיזת חיבוק), וגם לא להעניש בשליחה לחדר. עליו ללמוד לציית לך מעצם היותך הורה ובעלת הסמכות בבית, ואת הנוכחות הזו עליו להרגיש הלכה למעשה. כאשר את מתייחסת אליו כשווה כוחות או כחבר, את מכרסמת בסמכותך, מה שגורם לו להאמין בטעות שהוא יכול להשתלח בך פיזית ומילולית. אני ממליצה לך מאד למצוא לעצמך פסיכווג ילדים טוב, שיוכל ללוות אותך לאורך זמן, ולסייע במתן מענה גם לסוגיות הקשורות להיעדר דמות האב ולעצם היותכם משפחה חד-הורית. את, כמובן, מוזמנת לקרוא את שפע התשובות שניתנו כאן, בפורום, בנושא אלימות בכלל, וכלפי הורים בפרט. בהצלחה ליאת

שלום רב בני אוטוטו בן 5 ,ואתמול בפעם הראשונה הסכים להצטרף עם 2 חברים טובים לשיעור התעמלות .(עד עכשיו סרב להרשם לחוג ואפילו עכשיו לפני הכניסה לשיעור הוא בהתחלה לא רצה בטענה שהמורה יתן לעשות דברים שיהיו לו קשים) הוא כבר כמה חודשים בריפוי בעיסוק בנושא ויסות חושי,מוטוריקה גסה שיווי משקל ועוד . בסוף הוא נכנס בלי בעיות לשיעור ועשה את כל התרגילים יפה מאד ,חוץ משלב בו המורה נתן לכל אחד מזרן וביקש לעשות גלגול.בני לא יודע להתגלגל קדימה אף פעם לא רצה לנסות כשחברים עשו ,וזה גם קטע של הויסות חושי (לא אוהב גם כשהופכים אותו ,לא מת על קרוסלות נדנדנות ועוד) . הוא אמר למורה עוד לפני התרגיל "אני אף פעם לא יודע את זה " המורה שכנע אותו ובאמת עם עזרה פיסית של המורה הוא הצליח . אח"כ המורה השאיר את כולם לעשות והוא כמובן עשה אבל לא ממש התהפך קדימה אלא הצידה . ואז שוב המורה בא אליו וניסה להסביר לו (קצת בחוסר סבלנות האמת ..) שוב ואז שוב הוא עשה . אח"כ התלונן בפני המורה שכואב לו הראש . בסוף השיעור החמאתי לו נורא על ההשתתפות ועל כמה הצליח מלא דברים ואיזה יופי וכו וכו' , וראיתי גם כמה הוא נהנה ,בכל זאת כששאלתי אם רוצה להרשם הוא טען שלא ,כי הוא לא באמת הצליח הכל (כמו שאני אמרתי) והוא לא הצליח גלגול וכאב לו הראש גם ולכן לא רוצה שוב . בעלי אמר לו שהוא לא חייב את התרגיל הזה ,ואני לא הייתי בטוחה שזה רעיון טוב להגיד לו את זה . ולא ידעתי אם לשכנע אותו שכן ללכת שוב אם הוא לא רוצה ,והאם גם די מוטרדת מהפרפקציוניזם הזה וגם מחוסר הבטחון .ממה לדעתך נובע ? מה כדאי לעשות? תודה

שלום דנה, את יודעת, לא חייבים לכבוש כל פסגה בכל מחיר. חוגים הם בחירה, והם נועדו להעשיר את הילד ולספק לו חוויה של הצלחה והנאה מעבר למסגרת הבית-ספרית. יש מגוון עצום של תחומי עניין, וחוגים שיכולים לספק לבנך תחושת כשירות ויכולת. אני ערה לכך שההתגברות על מחסום הפחד יכולה להיות משמעותית עבורו, אך עם זאת, נדמה לי שהוא כנראה לא יהיה ספרטאי דגול. אז למה להתעקש? בעיני, מוטב לחפש ולמצוא חוג שיתאים לבנך, אשר בו יוכל להצטיין ולהתפתח לשמחת כולכם. בהצלחה ליאת (שתמיד שנאה לעשות גלגול קדימה...)

הי ליאת, קראתי הרבה מתשובותייך בפורום הזה בנוגע לפחדים אצל ילדים. אני חשה שהפחדים אצל הבן שלנו נמשכים זמן רב יחסית והם מאוד ספציפיים ולכן אשמח לדעת אם לדעתך מדובר בתופעה חולפת או שיש להיות אקטיביים ולעזור לו איכשהו בעניין. בד"כ מדובר באלמנטים ויזואליים בציורים, קליפים, מדבקות, ציורים בספרים או ברעשים. לדוגמא, הוא פוחד מקליפים ספציפיים בערוצי הטלוויזיה ולכן מאוד מבקש שלא נדליק אותה, גם אם זה עבורנו או עבור אחותו הקטנה. הוא זוכר בדיוק איזה קליפ "מפחיד" משודר באיזה ערוץ וכשאנחנו נמצאים על הערוץ הרלוונטי הוא מבקש להעביר שמא זה ישודר. אם אני בחדר אחר כשהטלוויזיה פתוחה הוא מיד ירוץ אלי ויפסיק כל פעילות אחרת. יש קליפ שהפחיד אותו לפני שנה (!) והוא ממש זוכר אותו ומבקש לא לצפות בו כשאנחנו פותחים את המחשב. הוא סירב לפתוח ספר שהוא מאוד אוהב רק בגלל שעל הכריכה, בין השאר, היה ציור של רובוט שמפחיד אותו. בעיקר השיניים. בסוף נאלצנו ללכת יחד לפח הזבל ולזרוק את הכריכה (היא היתה קרועה מלכתחילה)... יש בניין עם אורות צבעוניים ליד ביתנו וגם זה מפחיד אותו. הוא לא נכנס לחדר אם אנחנו לא סוגרים את החלון. יש לציין שכשהבניין מאיר זה נראה כאילו יש לו שיניים ענקיות. כשהוא רואה את הבניין הזה באור יום הוא אומר שהוא לא פוחד. אני פחות מוטרדת מפחד מרעשים (מכסח דשא, צופר של אוטו, אופנועים, רעשים של משחקי מחשב וכו') אבל גם זה קיים והוא מבקש להמנע. מה שמטריד אותי הוא שזה נמשך לאורך תקופה ממושכת, יותר מכמה חודשים ולא חולף מעצמו. חשוב לי לציין שעל אף התיאור הנ"ל הילד לא חובב טלוויזיה במיוחד ונהנה מפעילויות אחרות ומגוונות. אני תוהה אולי התגובות שלנו מקבעות את הפחד. אנחנו לא אומרים לו "לא צריך לפחד" או מבטלים, אלא שזה בסדר לפחד ושכל אחד מפחד ממשהו. האם נכון לסגור את החלון כדי שלא יראה את הבניין המפחיד? (הוא לא יירדם אם לא ולא ייכנס לחדר לשחק אם לא). האם נכון להעביר ערוץ כדי להמנע משידור הקליפ המפחיד? איך נכון להגיב? תודה גדולה מראש.

שלום רב, הבשורה ה'רעה' היא, שיש ילדים הנולדים עם סוג של מוכנות או פגיעות לחרדה (גנים...גנים...), והם יגיבו בחרדה או ברגישות למצבים חדשים, עמומים, מעבריים, רועשים, לא צפויים, הומי אדם, וכיוב'. הבשורה ה'טובה' היא שאפשר לחיות עם זה, ואם רוצים גם לטפל בזה. פחדי הילדות, גם אם נראה לך כרגע שהם נמשכים כבר זמן רב, אכן חולפים מעצמם, וזה קורה בדר"כ כאשר הילד לומד להבחין טוב יותר בין מציאות לדמיון, בין אמת לבדייה, בין אובייקט מסוכן ומאיים לבין "נמר של נייר". עוד בשורה 'טובה' היא שמדובר בדר"כ בילדים החכמים, שאינם מחמיצים ניואנס, הרגישים וטובי המזג, שגדלים - למרות הפחדים - להיות אנשים טובים ושמחים כמו כולם. כרגע, אני מציעה להישאר זמינים, נוכחים ונכונים להרגיע, אך לא להשתעבד לפחדים או להיגרר להתנהגויות אבסורד. כאשר אתם צופים בטלוויזיה ויש משהו שמפחיד אותו , עודדו אותו להתרחק לחדר אחר (במקום להעביר ערוץ). הסבירו שאתם צופים בטלוויזיה והוא יכול להישאר לצידכם ולהתגבר או לעזוב לחדרו עד שייגמר הקטע המפחיד. כאשר הוא לבד, השאירו לו להתמודד עם התוכן המפחיד, כולל בדרך של כיבוי המכשיר. גם סגירת החלון לגיטימית בעיני, אם זה מה שעוזר. ממליצה מאד על ספרה המקסים של אורה אייל "בלילה חשוך אחד", על חנה-בננה שלאחר כיבוי האורות בחדרה רואה מפלצת מפחידה בכל חפץ. השאיפה - לפחות כפי שאני רואה אותה - היא לעזור לו למצוא את הפונקציה המרגיעה בתוכו, ולהגביר אצלו את תחושת השליטה והיכולת. אם את ממשיכה לדאוג, פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני (ויצירתי!) בהצלחה ליאת

סליחה, קוראים יקרים, על העיכוב בתשובות. אגיע לכאן הערב, בתום יום העבודה ואנסה להתגבר על הפער. להתראות ליאת

ליאת, "עקבתי" אחריך עד עכשיו, ואני רוצה להודות לך על ההשקעה העצומה במתן מענה לפניות הרבות. אמנם ינני נשואה ואין לי ילדים, אבל אני אוהבת מאד לקרוא את תשובותיך. מעריכה, מיכל

שלום ליאת. בני בן שנתיים וחצי וקורה איתו משהו מוזר . מאז ומתמיד הוא היה מריח כל דבר אפילו אוכל לפני שמכניס לפה הוא מריח. הוא מריח צעצועים, מאכלים, ספרים, בגדים, שולחנות .. הכל אבל ממש הכל התופעה רק הולכת וגוברת אצלו זה הגיע למצב שהוא אפילו מריח ישבנים של בני הבית . נכון שבהתחלה זה היה מצחיק אבל עכשיו זה נהייה ממש מוגזם . האם זה מעיד על איזושהי בעיה אצלו? פסיכולוגית? פיזיולוגית? איך אני אמורה להגיב לתופעת ההרחה הזאת? הוא ילד די נקי תמיד דואג לאכול בסביבה נייה , להתקלח ולישון במצעים נקיים (אחרת הוא לא מוכן לישון במיטה).אודה לך על תשובתך אניממש מסוקרנת ודואגת....

שלום בר, התופעה הזו נראית לי קשורה יותר לתחום הסנסורי, אולי רגישות יתר, שאפשר להתייעץ עליה עם רופא הילדים (או רופא אף עוזן גרון), ועם מרפאה בעיסוק. אם את דואגת או אם יש עוד תחומי חריגות, אפשר להתייעץ גם עם פסיכולוג התפתחותי. לא נראה לי שזה קשור לבעיה רגשית, אך כדי לומר זאת בביטחון יש צורך להכיר את הרקע ההתפתחותי שלו. במקומך, נדמה לי שהייתי מתחילה אצל רופא אף-אוזן גרון, ובהמשך מרפאה בעיסוק. בברכה ליאת

בס"ד בני בן ארבע וחצי. מכור למוצץ שלו. הולך לגן עם המוצץ ושם בתיק. וגם בגן הגננות לפעמים מאפשרות לו להוציא אותו מהתיק כי קשה לו. איך שהוא יוצא מהגן שם את המוצץ ולא מוכן להוציא אותו. ניסיתי בכל מיני דרכים, מתנות, שיחות וכו' אפילו הפחדות. כיוון שהלסת שלו ממש יוצאת החוצה והשיניים עקומות. אבל שום דבר לא עוזר. עברתי גם נסיונות של גמילה בלילה אבל אחרי צרחות של שעתיים ויתרתי. אני כבר לא יודעת מה לעשות. יש לו אח קטן בן שנתיים ושמונה שהוא ללא מוצץ. עלי לציין שאני אמא חד הורית ושאין לו קשר עם אביו מגיל שנתיים וחצי. כן לציין שעדיין אינו גמול מחיתול בלילה ובקבוק ששותה לפני השינה. אשמח לעצות תודה

שלום רב, בעיני, מוטב להניח לנושא לפי שעה, כי הלחץ שאת מפעילה רק מרחיק אותך מהיעד. כרגע, בנך זקוק לתפקידו המנחם של המוצץ, גם אם אחיו הצעיר לא. בשעות אחה"צ, כאשר אתם יחד, נסי להעסיקו בפעילות מהנה ומשותפת איתך, ואל תתייחסי כלל למוצץ, גם אם הוא תקוע בפיו. הזמיני חבר מהגן או שלחי אותו לחבר, כדי שהנוכחות ה'זרה' תעודד אותו להתבייש קצת במוצץ ולהיפרד ממנו למשכי זמן הולכים ומתארכים. יש ילדים שלוקח להם יותר זמן, אך גם הם נגמלים בסוף. אל תלחצי! בברכה ליאת

שלום ליאת, לא מזמן שאלתי אותך לגבי התערבות הורים במריבות של ילדים. עכשיו אני שואלת האם, לדעתך, גם מורים צריכים לנקוט גישה דומה כאשר מדובר במריבות של תלמידים? האם כדאי גם שם לפנות להם את הזירה, ולאפשר להם לפתור את בעיותיהם בעצמם? מיכל

שלום מיכל, תלוי אילו מריבות. אני חושבת שלמורים יש תפקיד משמעותי בכל הנוגע להקניית מיומנויות של ניהול קונפליקט, ועליהם לנצל אירועי קונפליקט כדי לחדד וללמד דרכי פעולה יעילות, מיומנויות של פיתרון בעיות וקבלת החלטות בזירה החברתית. במצבים של אלימות פיזית יש להתערב מיד, ולהפעיל סנקציות, כמתבקש. חשוב לציין, כי בשונה ממה שקורה בביה"ס, בבית הילדים מגלים שלריב וקונפליקט יכולות להיות תוצאות מפתיעות לטובה, כמו למשל כניסת ההורה למעורבות עצומה בסיטואציה ונקיטת עמדה של שופט. במצב כזה הילד מונע להפעלה חוזרת של הטקטיקה הזו, הן כדי לזכות בנוכחותו של ההורה, והן כדי להרוויח את אהדתו. בברכה ליאת

שלום רב, לאחרונה גיליתי בעיות שינה אצל בני בן ה- 11 שגם ככה עובר תקופה שנראית לי לו פשוטה בעבורו ולא הצלחתי להבין למה... הוא פחות מתקשר עם חברים, רוב הזמן משועמם בבית וחסר מעש דיברנו על כך מספר פעמים ואמר לי שאין שום בעיה אך שמתי לב מיום השואה הוא לא מצליח להרדם אז היה בגלל שהוא פוחד מיום זה ואח"כ זה עבר ליום הזיכרון שגם זה מפחיד אותו. כל התקופה הזו הוא מחפש איפה לישון ועם מי וכמובן מפריע לנו בלילה בטענה שאינו נרדם ומתחיל ליילל כמו תינוק. הסברתי לו בתקיפות כי יש לו מיטה וחדר משלו ושם הוא יושן ולישון איתי זה לא פתרון וכמובן לא לעניין - הוא ילד גדול כבר לישון עם אמא במיטה. אח"כ עבר לטענה שהמזרון לא נוח לו ... אינני יודעת איך להתנהג איתו שילך לישון כמו שצריך בלילה וכמובן מה מפריע לו שהוא לא נרדם!

שלום רב, אני שומעת אותך מאד קשובה ורגישה לבנך. את מצליחה לזהות, בתוך התנהגותו המשועממת לכאורה, קושי אחר עמוק יותר, שמטריד או מפחיד אותו, אולי חרדה מפני המוות והאובדן שמתעוררת לפעמים בתקופת ימי הזיכרון. והנה, למרות ההבנה והרגישות למה שעובר עליו, את מתקשה לקבל את ניסיונותיו להתמודד עם החרדות שלו, ומתקשה לתקף את רגשותיו. לדברייך, הוא "מפריע לכם לישון ומיילל כמו תינוק". זאת אמירה שיפוטית, שיכולה לעורר אצלו אשמה ובושה, ובהמשך גם קושי בזיהוי רגשות ובביטוי תואם שלהם. אמירה כזו גם משאירה אותו מאד בודד, גם ביום וגם בלילה. מסתבר שגם ילדים גדולים (ואפילו מבוגרים) פוחדים לפעמים, והכתובת הטבעית היא ההורים, שאמורים לשדר זמינות ונכונות לעזור. אני מציעה להמשיך ולעודד אותו לחזור למיטתו, אך יש ללוותו לשם, ולוודא שהוא נרגע וחוזר לישון. אפשר לדאוג למזרון בחדר שלו, עליו תוכלו לשכב למשך מס' לילות עד שיירגע. אם את מרגישה שלא תצליחו לעשות זאת בכוחות עצמכם, התייעצו עם פסיכולוג ילדים קליני, שינחה אתכם בצורה יותר פרקטית כיצד להתנהג מולו ברגעי המשבר הליליים. בהצלחה ליאת

שלום, יש לנו 3 ילדים: הבכור בן 8, אחריו בת 5 ובת שנתיים. אנחנו חשים שהבת האמצעית שהינה בעלת אופי מאוד דומיננטי נמצאת במעין מלחמת הישרדות כל זמן שהיא יחד עם אחיה. מטבע הדברים כיוון שכולם די קטנים הם מבלים לא מעט יחד, כמובן שלכל אחד יש את החוגים, החברים ותחומי העניין שלו. נראה לנו שבעיקר היא מצויה בתחושה של מרירות, לא מקשיבה למבוגרים, כועסת, צועקת ללא הפסקה על אף שמעירים לה שיהיה הרבה יותר נעים ללא צעקותיה. מאחר וניסינו כל מיני דרכים להתמודד אנחנו תוהים האם נכון לכעוס עליה על ההתנהגויות הלא מקובלות או שמא לנסות להסביר כל פעם מחדש או אולי להתעלם מהצעקות למשל. חשוב לי להדגיש שניסינו את כל הדרכים שציינתי ואף לאורך זמן ללא הצלחה ויותר מהלך מפריע לנו שהילדה לא שמחה או לפחות כך בתחושה שלנו... אודה מאוד לקבלת עצות!

שלום ברי, באופן אישי, אני אוהבת את הגישה שלכם, שמצליחה - למרות ההתנהגות הבעייתית של הילדה - לראות גם את המצוקה שלה ולהבין ללבה. יש ילדים רגישים יותר, המתקשים לווסת בהצלחה רגשות עוצמתיים. ההתנהגות שנתפסת 'בעייתית' או 'קשה' משקפת ניסיונות התמודדות לא יעילים שבתכם מפעילה במצבים טעונים. אחד הדברים שיכולים לסייע בהפחתת העוצמה, זה תיקוף וקבלה של רגשותיה, מתוך עמדה לא שיפוטית והנחה שהיא עושה כמיטב יכולתה. חשוב להימנע מרחמים או וויתורים רק כדי לא לפגוש את מופע הזעם. המשיכו להציב את הגבולות, אך עשו זאת בדרך מכבדת המתחשבת ביכולותיה ובמגבלות הגיל שלה. ועוד משהו. המושג "ילדת סנדוויץ" בעייתי בעיני, מאחר שהוא מניח מראש בעייתיות אצל הילד האמצעי. הנחות מוקדמות כאלה יוצרות אצל ההורים ציפייה להתנהגות שלילית, ומעוררת אצלם באופן בלתי מודע מתח ועוררות באינטראקציה שלהם עם הילד. ילדים אמצעיים אינם שונים מהותית מהאחים שלהם, והם יכולים להיות נוחים להפליא, מתחשבים ומכבדי גבולות - אם הם מתחנכים בהתאם. נסו לא 'להדביק' לה מאפייני אישיות על סמך התנהגות מסוימת שיכולה להיות תגובה למצב זמני לא פשוט שיחלוף. בברכה ליאת

שלום, אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג ילדים ברחובות. המייל שלי: [email protected]. תודה! יובל

קוראי הפורום מתבקשים להתגייס ולסייע בהמלצות למייל. מי שמכיר... בהצלחה, יובל. ליאת

אני מחפשת פסיכולוג ילדים לילדה בת 14 סובלת מקשב וריכוז וזקוקה לטיפול רגשי דחוף. אנחנו גרים באשדוד, אפשר סביבה של שפלה- רחובות אשקלון יבנה קרית גת ראשון. תודה

שלום ניקול, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

הי ליאת, יש לנו בן 3 וחצי ובת שנה ו 8 חודשים. על אף הקרבה בגיל היחסים ביניהם טעונים ולא פשוטים. הגדול הוא בעל מזג נוח ומשתף פעולה והקטנה, כמו כל מי שנולד לתחרות, ממזרה ומרדנית. שניהם מפותחים מאוד לגילם ותמיד היו. ורבלית, קוגניטיבית, מוטורית. כשהם יחד הם כמעט לא משחקים ביניהם כי נדיר שיש אינטראקציה חיובית, אלא מיד מתלקחת אש. הוא הופך רכושני מאוד, לא משתף ולא חולק והיא נלחמת על שלה ולמדה ממנו לא לתת. מהר מאוד זה גולש לדחיפות או מכות, וגם אם אנחנו משתדלים לא להתערב ואומרים: "אנחנו סומכים עליכם שתסתדרו ביניכם", כשיש סכנה פיזית לנפילה או מכה אנחנו מוכרחים לשים לזה סוף ואז אני מרגישה שאנחנו נתפסים כנוקטי צד, מה שמגדיל את היריבות. יש לציין שהם מאוד אוהבים אחד את השני. הגדול מבקש תמיד לעשות אמבטיות משותפות ולאכול עם הקטנה, והיא מתעוררת מהשינה ומיד מחפשת אותו (הוא בגן, היא בבית). האבסורד הוא שלמרות היותו גדול הוא מרגיש מאויים ממנה, נעלב כשהיא מרביצה, מתכופף כדי שהיא לא תזרוק עליו צעצועים. מאידך, הוא גם לא חוסך ממנה את שבטו... כמי שגדלה בבית בו לא עודדו קשר בין האחים חשוב לי מאוד לטפח יחסים טובים וחזקים ביניהם. אשמח לעצתך, תודה

שלום רב, כשאת אומרת את המשפט החשוב "אני סומכת עליכם שתסתדרו ביניכם", את גם צריכה להתכוון אליו. אם אין מאחוריו כוונה אמיתית מוטב לא להגיד דבר, ולפעול ללא שום הערה שיפוטית להפרדת כוחות. מאחר ומדובר בשני ילדים צעירים מאד, הפרדה כזו לעיתים מתבקשת, אך יש להקפיד לעשותה עניינית מאד, ללא הטפות והסברים מילוליים ממושכים. אני מאמינה שאם היית אוזרת אומץ וזזה משם בכל פעם שמתחילות מכות, היית מגלה עד מהרה שההצגה נגמרת מהר, ללא הרוגים ופצועים. ממליצה לך מאד לחפש עוד תשובות בנושא בפורום זה (חפשי תחת מילות מפתח "מריבות אחים" או משהו כזה). בספר "ילדים האתגר" של דרייקורס, יש פרק או שניים נפלאים המוקדשים לנושא, ומסבירים כיצד ילדים משתפים פעולה ומתפעלים את הוריהם דרך ובאמצעות המריבה. הדרכת הורים, גם של פגישה אחת (לפחות ככה זה אצלי), יכולה לחולל נפלאות גם בתחום זה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בני בן 2.2 מתעכב בכל בוקר עם ההתרגנות לגן. באופן כללי, אני לא מפעילה עליו לחץ למהר מאחר וכרגע אינני עובדת. בדר"כ אני אומרת לו שאין בכוונתי לרדוף אחריו כדי שיצחצח שיניים/ ישטוף פנים או יתלבש ומוסיפה שיודיע לי כשיהיה מוכן בכדי שנוכל להתפנות להכנת השוקו. במצבים אחרים במשך היום השיטה הזו "עובדת", אך בבוקר לא כ"כ, מה גם שאני לא בטוחה שזו הדרך הנכונה - הן משום שיגיע יום בו אחזור לעבוד ואז יהיה לחץ (אליו לא נהיה מורגלים) והן משום שכך הוא לא לומד שיש דברים שיש לעשותם ובזמנים מסויימים. הילד מאוד פיקח וערני, ולכן אני לא מרגישה שמוקדם מידי להתחיל וללמדו מיומנות מהסוג הזה. אודה לעצתך בנושא. בעניין קצת אחר- האם לדעתך , במקרים של אלימות (באופן כללי בני אינו מכה ואם "בורחת" לו מכה הוא מיד "מתבייש"- מסתיר את ראשו בידיו ונשען על כסא), כדאי להתרחק "עד שיעבור לי" גם בגיל כזה או שמספיקה ארשת פנים כועסת ? האם נשמע לך הגיוני להחליט כי הערב לא נקרא ספר מאחר והכה בסמוך לזמן הקראתו? תודה רבה רבה על זמנך היקר ועל עצותייך המדוייקות.

שלום עופרי, בגיל שנתיים עדיין קשה לילד להתארגן בעצמו, ועם זאת, את צודקת כשאת מבקשת להתחיל להכינו לעצמאות לקראת התקופה העתידית בה יהיה יותר לחץ. כמו בכל תחום אחר, גם כאן המפתח להצלחה קשור ליכולת שלנו לנסח ציפיות ריאליות, שיזמנו לילד חוויה של הצלחה וכשירות. כדאי לזכור ששעות הבוקר הן שעות פגיעות, בהן כולם עוד מטושטשים מעט, עייפים, ואולי גם עצבניים יותר בגלל החיפזון ולחץ הזמן. כרגע, אם אינך עובדת, אפשר להוריד לחץ, ולעודד את הילד לעצמאות חלקית (למשל כשאת נוכחת ומעודדת, מתפעלת ומחזקת). כרגע, הדרישות שלך ממנו נשמעות לי מעט גבוהות, ועלולות ליצור אצלו תחושה של כישלון ואי-עמידה בציפיות. תחושות אלה עלולות להחליש את המוטיבציה שלו ליוזמה ושיתוף פעולה בעתיד. לכן, נסי להיות הדרגתית ומעודדת, ופחות מאיימת או מפעילה סנקציות. במקרים של התנהגות אלימה, חשוב להביע מורת רוח ולהתרחק, ולהמעיט ככל האפשר בדיבורים. התרחקות היא תגובה מצויינת, כל עוד אינה הפגנתית או מענישה מדי, אלא רק עניינית (כאילו אומרת "אני לא נמצאת איפה שלא נעים לי"). אם את מבקשת להימנע מקריאת הסיפור, עשי זאת תוך שאת קושרת בין השניים בצורה הגיונית, טבעית ומיידית - "אני אשמח לספר לך סיפור מחר, כשיהיה לי נעים איתך. כשאתה מרביץ לא נעים לי להישאר על ידך. אני בטוחה שמחר נצליח". אם זה יגרור בכי או תגובה רגשית עוצמתית אחרת, אפשר יהיה להציע ש"היום אבא יקרא סיפור, כי אמא רוצה קצת להרגע". בהצלחה, ואת מוזמנת לעדכן. ליאת

יש לי בת מקסימה בת כמעט 3 ילדה נהדרת באמת ! חשוב לציין שלפני 4 חודשים נולדה לה אחות ולפני חודש נגמלה ממש בצורה מדהימה מטיטולים, שניהם (עם הרבה סבלנות מאיתנו והכלה) עברו בצורה נהדרת. יש לי דילמה כיצד לנהוג איתה בבוקר כשאנו באות לגן. כשאנו נכנסות לגן היא ישר "כועסת" על הגננות ולא מוכנה להגיד בוקר טוב (לא מרוע אלא שבראש שלה היא אומרת רק כשהיא מסיימת את האוכל שהביאה...) אח"כ מאוד קשה לה שילדים מתקרבים לעגלת אחותה, היא שומרת עליה כמו לביאה... כועסת עליהם ולא נותנת להתקרב / לגעת / להציץ... אני אומרת לה שאני רואה שהיא שומרת על התינוקת אבל היא צריכה להסביר יפה וכמובן לא להשתמש ביידים אלא במילים. גם אם מתקרבים לאוכל שלה אותו סיפור, למרות שהיא יכולה לכבד ולהתנהג יפה, אני מרגישה שכל הכניסה לגן קשה לה והיא מרגישה צורך לשמור על האוכל ואחותה בחירוף נפש... היא נפרדת יפה מאוד ואין לה בעיות בתחום הזה כיצד לנהוג ?

שלום יעל, זמן הפרידה מההורים בבוקר יכול להיות קשה עבור ילדים מסוימים, והקושי יכול ללבוש צורות ביטוי שונות, כולל התנכרות זמנית להורה או לצוות הגן. גם גילויי הרכושנות כלפי האחות התינוקת יכולים לשקף רגשות מעורבים כלפיה, כאשר התוקפנות ההרסנית שהיא חשה בתוכה מושלכת אל הילדים האחרים מפניהם צריך עכשיו להישמר. שתי התופעות אינן מדאיגות במיוחד, וסביר להניח שיחלפו מעצמן. נסי להיפרד ממנה בלי להיכנס אל תוך הגן, כך שתוכל לצלוח את התפר הזה במינימום עימות. בברכה ליאת

שלום רב! שמי מירי ואני אמא למיכל בת 2.4 . מיכל היא ילדה מפותחת מאוד, מדברת יפה בשתי שפות, ולאחרונה גם נגמלה מתיתולים בגמילה טובה ומהירה. היא הולכת לגן מגיל 1.8. לפני כחודשיים - שלושה צצה בעיה שמדאיגה אותי מאוד. מיכל התחילה לפחד מרעשים חזקים ומחרקים.במיחד מחרקים. היא רואה כל נמלה, זבוב או ייטוש שנמצאים ברדיוס של כמה מטרים (היא ממש בודקת אם הם שם או לא) ואחרי שהיא רואה אותם היא מסרבת בכל תוקף ללכת לכוונם, אלא רק על הידיים. אם פתאום מתקרב אלייה זבוב או ייטוש היא מקפצת אגרופים, רועדת, עוצמת עיניים ומתחילה לבכות באיסטריה. אותו דבר עם רעשים פתאומיים אבל ברמת חומרה נמוכה יותר. ניסינו עד עכשיו מספר דברים: לגלות הבנה אבל יחד עם זה להסביר שהם טובים ונחמדים והם בונים את הבתים שלהם וכו, ציירנו זבובים ונמלים יחד, המצנו עליהם סיפורים מצחיקים אבל כלום לא עוזר והעניין רק הולך ומחמיר (היא מגלה את הפחדים האלו לא רק ליידי אלא גם ליד אבא, סבתות וכו;). כוון שבקיץ יש נמלים וזבובים בכל מקום וזה הגיע לרמה שאי אפשר לצאת איתה החוצה - היא רואה אותם וישר מתחילה לבכות ולבקש ידיים. האמת היא שאנו דיי מודאגים ואובדי עצות. נשמח לעצה והכוונה בנושא. תודה רבה

שלום מירי, הפחדים של גיל שנתיים שלוש לא תמיד מצייתים לחוקי ההיגיון, ולכן אין טעם רב להיכנס להסברים מילוליים: הפחד אינו רציונלי. זה ממש כמו הנמר שמתחת למיטה. אני דווקא אוהבת את הניסיונות להמציא סיפורים מצחיקים, ואולי גם לשחק בחרקי פלסטיק, כדרך להתיידד עם אובייקט הפחד. עם כל ההזדהות שאני חשה בנושא זה, לתפיסתי יש לנסות למתן את העיסוק בו, ולצמצם אותו למינימום ההכרחי. כשהיא בוכה ומבקשת 'על הידיים', תוכלו לגלות הבנה ואמפתיה "זה באמת לא נעים שעפים סביבנו זבובים ויתושים", אך לא להיכנע לזה בלי סוף - "אבל את כבר ילדה גדולה וכבד לי להרים אותך בכל פעם שמגיע זבוב. אני סומכת עליך שתצליחי להסתדר איתו בעצמך". המגמה צריכה להיות לעבר מצב שבו היא ואתם מנהלים את החרדה ולא מתנהלים על ידה. כלומר, לא להצטרף ל"שיגעון" אלא להניח לו לחלוף מעצמו. דרך נוספת להקלה על הפחד היא ביצירת תחושה של שליטה במצב, למשל ללמד אותה למרוח על עצמה חומר דוחה יתושים שיתן לה תחושת ביטחון. בהצלחה ליאת

שלום רב. אנחנו הורים מעט מודאגים לילדה בת שלוש שכבר חצי שנה מתנהלת בחייה כאילו הייתה בן. בוחרת ללבוש רק בגדי בנים, משחקת בגן רק עם בנים, אוהבת דמויות ומותגים של בנים, צעצועים של בנים וכו. מעבר לכך נראה שרוב היום היא מוטרדת מהעניין, וכל דבר מתורגם אצלה לשייך לבנים או בנות. בסך הכל הילדה מתפתחת יפה מאוד, היא חיונית, שמחה, שנונה וזורמת. נשמח לקבל התייחסות מקצועית לתופעה, והמלצה כיצד עלינו להתנהג והאם עלינו לטפל בעניין. תודה רבה.

שלום מאור, בגיל הגן המודעות והעיסוק בהבדלי המינים נוכחים מאד. מסתבר שילדים, כבר בגיל צעיר מאד, מודעים לתפקידי מגדר, ויודעים מה מתאים ולא מתאים לבני מינם. באופן לא מפתיע, התופעה של בנות שרוצות להיות 'כמו בן' מדאיגה את החברה שלנו הרבה פחות מבנים שרוצים להיות 'כמו בת'. בנים עדיין נחשבים לשווים יותר, למרות כברת הדרך העצומה שסללה התנועה הפמיניסטית. אני מניחה שאתכם, כהורים, מעניינת הילדה שלכם, ופחות הפוליטיקה של המגדר. אני סבורה שאין לעשות דבר כרגע, מלבד להמשיך ולקבל אותה כפי שהיא, מתוך כבוד וקבלה מלאה של בחירותיה. בברכה ליאת

אני נשואה +3 אנחנו בהליכי פרידה ואמורים לעבור עם הילדים להתגורר ביישוב מיתר. בגלל שעצם המעבר ליישוב חדש, בי"ס חדש, חברים חדשים וכו', אנחנו מתלבטים מתי נכון מבחינת הילדים שבעלי יעזוב את הבית לפני המעבר, במעבר עצמו או לאחריו

שלום ליאת, מאחר שאיני מכירה את הרקע כולו, ואת הנפשות הפועלות, קשה לתת תשובה חד משמעית. אני מניחה שאין תשובה כזו בכל מקרה. לכל אחת מהאפשרויות שציינת יש יתרונות וחסרונות. אני נוטה להאמין שמוטב לא ליצור "אירוע מתגלגל", משבר שיגרור עוד משבר ועוד אחד... לפעמים, עדיף להציג את המציאות כפי שהיא: מתגרשים ועוברים לבית חדש, תוך שמנצלים את כל מעגלי התמיכה האפשריים ומגייסים את כל העזרה. במצב כזה - גם אם הוא נחווה כמשבר - הילדים מסוגלים לגייס כוחות ולהתמודד עם אירוע גדול וחד פעמי. אירוע כזה אינו מדלדל את מאגרי ההתמודדות, ואינו פוגע באמון של הילדים. משבר אחרי משבר עלול ליצור מעמסה לאורך זמן, ולהחליש את יכולת ההתאוששות מפעם לפעם. זאת דעתי. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי ילדה בת עוד מעט שנתיים. לאחרונה היא מתבכיינת/ מקטרת על כל דבר שלא מוצא חן בעיניה/ לא מיד מצליח לה. קורה שגם הבקשות שלה הן בנימה מתבכיינת. ברצוני לשאול מהי לדעתך התגובה הנכונה, כזו שלא תבטל את המקום הרגיש או הזקוק שלה, אך גם כזו שתעזור לה ללמוד להתמודד ותבהיר לה שבאופן כזה לא מפעילים אותנו ההורים. בברכה, מילי

שלום מילי, פעוטות מתקשים להפעיל ביעילות מנגנונים של וויסות והתאפקות, ולכן, במצבי תסכול הם נוטים להגיב באופן רגשי ו'גולמי', ולא בדרך הבוגרת והמאופקת שהיינו אולי רוצים. "התבכיינות" כדרך תגובה אופיינית יכולה להתבסס כאשר הילד מגלה (לאור ניסיונו) שיהיו לה תוצאות רצויות מבחינתו. אם הקיטורים והיללות גוררים בעקבותיהם תשומת לב מיוחדת וניסיונות פיצוי מצד ההורים, הסבירות להופעתם מתגברת. לכן, אם ברצונך להכחיד את הדפוס, נסי להתעלם ממנו, ולא לתת לזה להפעיל אותך. תוכלי לומר משהו כמו "אני רואה שלא הצליח לך, ואת בטח מרגישה עצובה/כועסת/מאוכזבת. אני בטוחה שעוד מעט זה יעבור לך". מעבר לזה, רצוי להניח לה. כשהיא נרגעת, תוכלי לציין בסיפוק כמה נעים לך לראות שהיא מצליחה להתגבר 'כמו גדולה'. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתי בת שנתיים מאוד נבהלת בכל פעם שמישהו מתקתק בדלת (גם אם זה אבא או אמא ) או כשהיא שומעת מוזיקה מהשכנים. במקרה של המוזיקה אני אומרת לה שגם לי לא נעים לשמוע מוזיקה בווליום כה גבוה ולעיתים אני מציעה שנשמע מוזיקה אחרת. ברוב המקרים אני מרגישה שזה עוזר לה, אולם במצבים של דפיקה בדלת אני לא כ"כ יודעת מה לומר כדי שיוקל לה. אודה לדעתך בנושא, מור

שלום מור, יתכן שהפחד מדפיקה בדלת נרכש בדרך של התנייה, כלומר, בעקבות אירוע מוקדם יותר שנחווה כלא נעים או מפחיד, ואשר נקשר בדרך כלשהי לדפיקה בדלת. כרגע, היא מגיבה בפחד כי היא מצפה למשהו רע שיגיע בעקבות הנקישה בדלת. הפחד יוכל לעבור רק אם תיווכח, שוב ושוב, שהדפיקה בדלת אינה מביאה בעקבותיה שום דבר מסוכן או מאיים. תוכלי לנסות 'לחסן' אותה בדרך של משחק כאילו, או לעודד אותה לדפוק בעצמה על הדלת, כדי להתיידד עם הפחד. חשוב שאת עצמך תישארי שקטה ורגועה בכל פעם שאת שומעת דפיקה בדלת, ולא תגיבי בצורה רגשית יחד איתה. הישארי אדישה ועניינית, מבלי לנסות להרגיעה או לרוץ אליה בכל פעם שזה קורה. הורה רגוע ונוסך ביטחון זה מה שעוזר בדר"כ במצבים כאלה. בהצלחה ליאת

שני הילדים שלנו בני 6 ושנתיים וחצי הם לא ממשומעים, ואוהבים לשחק להשתולל ולבלגן. אבל צריך להגיע למקומות בזמן, הבית צריך להיות מסודר וכו'. כשמדברים איתם ומסבירים להם הם לא מקשיבים ולא עושים מה שמבקשים מהם, גם אם זה למשל להתלבש בבוקר, ואז אנחנו מאיימים בעונשים ובעלי צורח עליהם ולפעמים גם אני. הבקרים למשל הפכו לסיוט של צרחות . איך ממשמעים אותם? איך גורמים להם להבין שעד שעה מסויימת חייבים לצאת מהבית והם צריכים לשתף פעולה? תודה

שלום דגנית, למרבה הצער, ילדים אינם מסוגלים לגדל ולחנך את עצמם, וזו אחת הסיבות לקיומו של הסידור הזה שנקרא הורים :-) הורות טובה היא הורות שמאזנת בין חום, אהבה והכלה לבין ההכרח להציב כללים, גבולות וציפיות מהילדים, כדרך להכינם לחיים כבני תרבות. את האיזון הזה יש הורים שמצליחים למצוא באופן אינטואיטיבי, ויש מי שזקוקים ליד מכוונת ועזרה. אחת הטעויות הנפוצות, זו התנועה הקיצונית שבין אנרכיה מוחלטת או רכות והכלה אינסופית מצד אחד, לבין איומים, צעקות ועונשים, מצד שני. שיתוף פעולה מצד הילדים הוא פרי מאמץ של השתדלות, מחשבה וחינוך עקבי, הנעשה תוך השקעת עבודה וזמן. הניסיון לחנך את הילדים בשבע בבוקר, בשיא הלחץ, אינו ריאלי. כדי לבסס עמדה הורית סמכותית, חשוב לבנות אותה, נדבך על נדבך, ולא בצורה קפריזית. תוכלו להתחיל מקריאה של ספרות הורית (למשל: "ילדים האתגר" של דרייקורס, או הספר של מיכל דליות), או - טוב יותר - להגיע להדרכת הורים של שניים-שלושה מפגשים אצל פסיכולוג ילדים קליני. אתם מוזמנים לדפדף בדפיו הראשונים של פורום זה, ולקרוא תשובות לשאלות דומות. לתחושתי זה אחד הנושאים עליו כתבתי אין ספור פעמים כאן, בפורום. מקווה שתצליחו להתגייס לפעולה, כדי להחזיר לכולכם איכות חיים והרמוניה. זכרו שבית המתנהל ללא גבולות יוצר אצל הילדיפ פגיעות לבעיות חרדה וקשיים חברתיים בעתיד. פנו לעזרה בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני בן 6.5, ילד חכם בצורה יוצאת דופן, חברותי, נינוח, אהוב וסתגלן. בדרך כלל, בני "לוקח דברים בקלות" והמעבר לכתה א' נעשה ללא בעיות. בזמן האחרון (חודשים ספורים) החל לפחד, בעיקר מפורצים. הפחדים גברו עוד לאחר שהיה עד לתאונה שבה אוטובוס דרס ילד, לפני כחודש. הפחדים מתבטאים בעיקר בשעות החושך. הוא בוחן מקומות אליהם אנחנו הולכים כדי לבדוק את מידת המיגון שלהם, רוצה להיות קרוב אלינו ובעיקר לאביו (שאותו תופס כחזק) ועובר למיטה שלנו באמצע הלילה. לעומת זאת, לא חושש להישאר אצל חברים. מחנכת הכתה אמרה לנו שבחודש האחרון הוא פחות מרוכז, עושה דברים באיטיות, ונראה שמחשבותיו נודדות. כששאלתי אותו האם מפריע לו משהו בביה"ס ועל מה הוא חושב, לא ידע להצביע על הגורם להסחה, ורק ענה שלפעמים הוא חושב עלינו, ההורים, ועל כך שהוא "רוצה אותנו". אני חושבת שאולי יש קשר בין הפחדים שלו לבין תפקודו בביה"ס. איך עוזרים לו להתמודד (עם, וגם בלי, קשר לביה"ס)? הוא ממש הפך עורו מילד "חסר פחד" לילד שעסוק בפורצים/גנבים/אנשים רעים. תודה רבה!

שלום טל, איכשהו, פחדי הלילה (מגנבים ופורצים) פחות מדאיגים אותי, ומה שנשמע לי משמעותי יותר זו העובדה שנחשף לאירוע הדריסה, שיכול לעורר פחדים ממוות או פציעה, ואולי להותיר עקבות פוסט-טראומטיים כמו עצבנות, חוסר מנוחה, קשיי ריכוז, פלאשבקים, וכד'. נראה לי שיש מקום להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, ולהעריך את המצב מקרוב. עד אז, מציעה להישאר זמינים ונוסכי ביטחון, לא על חשבון וויתור על הגבולות (עדיף להרגיעו במיטתו, כדי לא ליצור בעיה חדשה). בברכה ליאת

ליאת, תודה על תשובתך לי מיום 4/5/12. ברצוני להוסיךף עובדות מהותיות, ולבקש התייחסותך: האב עזב את הבית לפני 4 ודשים וחי חודשיים במחיצת אישה אחרת. עזב אותה, שב הביתה ועם זאת ידוע לי מהודאתו כי מצוי בקשר עימה. לא "חזר" במובן המהותי, אלא בעיקר במובן הפיזי, ככל הנראה מסיבה כלכלית של חוסר יכולת לשכור לעצמו דירה וגם לשלם מזונות. כפי הנראה, ומכך חששתי כשעזב, עזיבתו את הבית לפני 4 חודשים למשך חודשיים - בלתי הפיכה (כפי הנראה! אין ודאות שזה נכון). הבעיה: בן זוגי בעל אישיות לא בשלה,ילדותי ואימפולסיבי. כבר התגרש בעבר ולחלוטין לא הקפיד על הסדרי ראיה (היה רואה את ילדיו מנישואיו הקודמים אחת למס' חודשים, אם בכלל). בהינתן עובדות אלה, ומתוך מטרה למזער עד מינימום את נזקי הגירושין הפוטנציאליים מילדיי: 1) האם להתגרש בכל מקרה, או לנסות להשאירו עימנו פיזית בבי לכמה שיותר זמן? (אזכיר: בניי, בני 3 וחצי ו- 5 וחצי) 2) אם אמנם האב יראה אותם לא בקביעות, לא באופן סדיר ובתדירות נמוכה, כפי שצפוי שיהיה לאור העבר - האם בכלל כדאי שיהיה קשר כזה ביניהם או עדיף שום קשר? 3) איך אמזער את הנזקים לילדיי?!! חשוב לי ביותר בחיי, כי יגדלו עם בריאות נפשית תקינה , להיות אנשים מוצלחים כפי הפוטנציאל העצום הגלום בהם, וכי גירושינו יהיו בעלי השפעה זניחה. איך אדאג שכך יהא? כיצד עליי לנהוג?? אנא המלצותייך. תודה מראש בעד התייחסותך!!!

שלום זיוה, השאלות שלך כבדות משקל, וכאמור, מוטב לדון בהן וללבן אותן במסגרת טיפול. אנסה להשיב בכלליות רבה, על קצה המזלג - 1. השאלה אם להתגרש או לא חייבת להיות קשורה לזוגיות שלכם, ולא לילדים שלך. אם תישארי בזוגיות משפילה שאינה מכבדת אותך ואת צרכייך כאישה, יש סיכוי שתהפכי מרירה, כועסת ועצובה. זה בוודאי לא מצב רצוי משום בחינה, גם אם זה נעשה "לטובת הילדים". 2. קשר עם הורה (בהנחה שמדובר בהורה שפוי, שאינו אלים או מסוכן) לעולם עדיף על נתק. 3. לו היה הדבר בידינו, היינו מסלקים מחייהם של ילדינו כל מכשול ופגע. למרבה הצער, חיים סטריליים ונקיים ממשברים אינם ריאליים. לכן, קשה לצפות שלגירושין תהיה השפעה זניחה, אך בהחלט אפשר לצפות שמשברים יוצרים גם סוג של חוסן, ושילדים יכולים להתאושש מהם בהצלחה, ולגדול לאנשים מוצלחים וכשרוניים, כמו כולם. שולחת לך כוחות ליאת

שלום ליאת, יש לי ילדה בת 4.5 ותינוקת בת שנה. אני אמורים לעבור דירה מנתניה לרמת ישי (יישוב שהיא מכירה, מאחר וסבא וסבתא שלה גרים שם) בעוד חודש וחצי בשכירות. עד עכשיו לא אמרנו כלום לילדה מאחר ורצינו שיהיה לנו בית להראות לה, למרות שהיא שמעה אנשים ואותנו מדברים... השבוע סגרנו על בית ואנו רוצים לספר לה. איך לעשות זאת? היא ילדה מאווווווווווד רגישה ומאוד מתקשה עם שינויים. היא כל הזמן ציינה בפנינו שהיא לא תעבור דירה. מה הדרך הנכונה בבקשה? תודה נעמי

שלום נעמי, אם המעבר הוא בעוד חודש וחצי, אני חושבת שאפשר להתחיל לספר על המעבר, ואולי גם לנסוע לבקר את הבית. ילדים הם יצורים סתגלניים בדר"כ, ולטעמי קיימת נטייה אצל לא מעט הורים לעשות הערכת-יתר לגבי פוטנציאל הנזק של כל שינוי בחייהם. לא כל שינוי יוצר בהכרח מצב משברי, וגם אם כן, ילדים יודעים להתגבר ולצאת ממשבר בשלום. מאחר וילדים אינם מחליטים היכן תגור המשפחה, אין טעם לבקש את רשותם או להמתין לאישורם. בעיני, מוטב להציג זאת כעובדה מוגמרת, עם הבנה לקושי שלה מצד אחד, והבעת ביטחון ביכולתה להסתגל מצד שני. מאחר שילדים קטנים מאד קונקרטיים ואגוצנטריים בחשיבתם, כדאי לעודד אותה לשאול את כל מה שמטריד אותה לקראת המעבר, ולספק מענה מדויק ואמיתי ככל האפשר. מותר, אגב, לא לדעת בוודאות את כל התשובות. אפשר להגיד גם "אני לא יודעת כרגע. נעבור ונראה". מאחלת לכם מעבר קל ונעים. רמת ישי זה מקום נחמד, ולא נראה לי שתהיה בעיה 'למכור' אותו לילדים. זכרי שכאשר אתם, ההורים, רגועים ובטוחים, הילדים סופגים עמדה דומה ביחס למציאות. כאשר אתם, ההורים, מצפים לתגובות משבריות, אתם נוטים להיות מתוחים ןעצבניים בנוכחות הילד, ולהדביק אותו בבלי דעת בעמדה הדאגנית. יש לך עבודה כבר ממחר בבוקר, ואת כמובן מוזמנת לעדכן איך הלך. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 4 רק לאחרונה התחיל לדבר,אבל עדיין לפעמים מדבר ב"סינית". הוא נמצא בטיפול קלינאית.השאלה,הוא לפעמים אוהב ללכת במעגלים.האם קשור לבעיות בתיקשורת?הוא גם מאוד רגיש לרעש חזק ופיתאומי. שאלה נוספת לגבי בני השני בן השנתיים,הוא עדיין לא מדבר(כנראה תורשתי במישפחה)אבל צועק מאוד שרוצה משהו או שמשהו לא מצא חן בעיניו,דבר הגורם ללחץ ומתח בבית.(במיוחד כי השני רגיש לרעשים וצעקות.מה לעשות?להתעלם ולרצות אותו?כי עדיין לא יודע לדבר?יש לציין כי תמיד אני מבקשת ממנו שלא יצעק.לפעמים פשוט בוכה אח"כ.האם מותר בגילולהעניש ולשלוח אותו לחדרו בגילו שיבין לא לצעוק כל הזמן.

שלום טל, פורום באינטרנט אינו יכול להחליף אבחון מסודר, וכל תשובה שאתן לך כאן תהיה יומרנית ובלתי מקצועית. אם קיימת שאלה התפתחותית, במיוחד ככל הנוגע לקשיי תקשורת, חשוב להגיע למכון להתפתחות הילד ולערוך אבחון מסודר. לגבי שאלתך השנייה, צריך לזכור שהילדים במשפחה יכולים להיות מאד שונים זה מזה, בטמפרמנט הבסיסי, בתכונות האופי ובסגנון התגובה שלהם לאירועים, אנשים ומצבים שונים. ילדך בן השנתיים נמצא בגיל המתאפיין בסערות רגשיות ובמתח העצום שמקורו בצורך לפתח עצמאות מצד אחד, ובתחושה של נזקקות גדולה ותלות, מצד שני. התסכול והמתח יכולים להיות קיצוניים אף יותר אם קיים עיכוס שפתי כלשהו, המקשה עליו לתקשר ביעילות. אני מציעה להימנע מלהעניש פעוט בן שנתיים על כך שהוא בוכה או צועק, רק משום שזה מפריע לאחיו. במקום זאת, מוטב לנסות להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות הצווחנית, ולנסות להיות יותר מודעים ביצירת סביבה מאפשרת ובריאה עבור שני ילדייך. ממליצה, כמו שאני עושה כאן הרבה לאחרונה, על הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני שתעזור לך להתמודד בהצלחה עם גילויי התסכול והזעם של בנך/בנייך. בהצלחה ליאת

בני בן 6.5 בגן חובה (נשאר שנה נוספת בגן) ו. הבעיה היא שכשהוא בסיטואציות חברתיות הוא לא יודע כיצד להגיב. לדוגמה אם פוגש בגינה ילדים מהגן והם קוראים לו הוא במקרה הטוב ממלמל משהו ובמקרה הפחות טוב מתעלם. אתמול בגינה ילדה בת 4 ניסתה ?לדרוס? אותו עם הבימבה שלה. בני ניסה לזוז ממנה והיא המשיכה.הוא נשאר חסר אונים והסתכל עליי ואני הצעתי שידחוף את הבימבה עם הרגל שלו. מצד שני כשהוא עם חברים שלו הוא משתולל ומתנהג ככל ילד בגילו מדבר צועק ומגיב. כיצד אני יכולה לעזור לו שכן חושש מכיתה א,

שלום אורלי, כדי להעריך האם ילד לוקה במיומנויות החברתיות או הבינאישיות שלו, יש צורך ברקע מפורט ולעיתים גם בתצפית. כמו שאת מבינה בוודאי, העובדה שנשאר שנה נוספת בגן לא שיפרה את הביטחון החברתי שלו, ואם קיימת בעיה חשוב לטפל בה עניינית. אם ה'שיתוק' שאת מתארת קורה רק בגינת המשחקים מול ילדים זרים, ובקרב קבוצת החברים הקרובים הוא מתנהג בצורה נורמטיבית - הבעיה פחות מדאיגה. אם, לעומת זאת, את מרגישה שהוא מתקשה בקריאת המפה החברתית ומתקשה לנהל אינטראקציות עם בני גילו במגוון מצבים, שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן 5 ו-7 חודשים, יליד אוקטובר 2006. הוא ילד אינטלגנט עם קשיים רגשיים ומוטוריים. אציין כי הוא בן בכור ומפונק. בגיל 3 עבר משבר בעקבות מעבר דירה לעיר אחרת, מגורים אירעיים עד לקבלת הדירה, אישפוז ארוך שלי והולדת אחות בנוסף היו קשיים רבים הכל בעת ובעונה אחת. באותה עת אובחנו אצלו קשיים מוטוריים. ככל הנראה יש הפרעת קשב ADD ללא טיפול תרופתי כרגע. טופל ועדיין מטופל בספורט, קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק. לגבי הקשיים הרגשיים - מדובר על סף תיסכול נמוך מאוד - יכול להשתטח עם הרצפה מרוב תיסכול.. קשיי אירגון טווח קשב קצר מאוד - קושי לשבת במפגש בגן למשל קושי להקשיב ולמלא הוראות - אם יושב על הרצפה במפגש ונאמר לו לשבת על הכיסא הוא ממשיך לעשות כרצונו (מבין היטב את הנאמר) עם כל זאת הוא ילד חכם מאוד ואוטודידקט - יודע לקרוא ולכתוב ברמה גבוהה כתב מגיל ארבע וחצי, חשבון ברמה גבוהה מאוד ואף אנגלית במבחן בשלות של השפ"ח בעירנו נאמר לי כי הוא ישב יפה שיתף פעולה הבין את הסיטואציה והם אינם רואים כל סיבה להישארות שנה נוספת בגן. כמו כן - הילד בעל מוטיבציה גבוהה מאוד גם בתחומים בהם הוא מתקשה כמו התחום המוטורי וכן מאוד מאוד רוצה לעלות לכיתה א'. אני מתלבטת מאוד אך ורק בגלל הפן הרגשי - סף התיסכול והקושי לשבת ולמלא אחר הוראות הגננת. הפנו אותנו להדרכת הורים אצל פסיכותראפטיסטית. נעשה זאת כמובן. השאלה הראשונה היא - מה דעתך על מעבר לכיתה א' לילד כזה? והשניה - האם יש צורך בנוסף להדרכת הורים לקחת אותו לטיפול אצל פסיכותראפיסט/ית? לתשובתך אודה, ליטל

שלום ליטל, באופן כללי, אני נוטה להתנגד להשארת ילד שנה נוספת בגן, ומאמינה שבקשיים (גם הרגשיים) יש לטפל. שנה נוספת בגן אינה תחליף לטיפול. היא רק דוחה את הבעיות בשנה, ומוסיפה לילד 'גיבנת' רגשית נוספת ותחושת נחיתות וכישלון. העובדה שאבחון הבשלות שעשיתם לא מצא סיבה להשאירו מחזקת את דעתי אף יותר. סף תסכול נמוך אפשר לשפר ואני מאמינה שבעקבות הדרכת הורים טובה השינוי יכול להיות ניכר תוך זמן לא רב. לגבי הצורך בטיפול רגשי לילד, אני ממליצה לדון עם הפסיכולוגית שאבחנה אותו או עם הפסיכולוגית שתתן לכם הדרכה. ככל שגיל הילד צעיר יותר, ההתערבות דרך ההורים יכולה להיות יעילה יותר. עם זאת, טיפול לא יכול להזיק, ואם יש לכם את היכולת, אפשר ללכת גם בכיוון זה, בעיקר מתוך ציפייה לחזק את מערך הכוחות שלו ואת הביטחון שלו ביכולותיו כלומד וכחבר מועיל בקבוצת בני גילו. בברכה ליאת

ראשית, תודה על המענה. אם מביטים מבחינה אובייקטיבית קיימת חוסר בשלות רגשית ללא ספק. השאלה היא האם לתת משקל למוטיבציה הגבוהה שלו ולרצון העז שלו לעלות לכיתה א'? אנחנו מתחילים כבר השבוע טיפול פסיכולוגי (ככל הנראה הדרכת הורים). הדילמה שלי קשה מאוד, כי מחד אני לא רוצה לאכזב אותו ולפגוע בדימוי העצמי שלו ומאידך, שנה נוספת בגן יכולה כן להועיל לו במיוחד לאור העובדה שהוא קטן גם בגיל וגם פיזית הוא קטן מאוד יחסית לבני גילו. מה דעתך? תודה, ליטל

בעיה ראשונה- אני אם שמגדלת את בני לבד למרות שיש לו אבא שרואה אותו אחת לשבוע. בזמן האחרון בני בן שנתיים ו7 חודשים אחת לשבוע בזמן האחרון ובאחד מהימים השבוע הבן שלינשך הרבה ילדים בגן והרביץ לגננת והיתנהג בצורה אלימה אם לא עונים לדרישותיו. וגם לי ליפעמים הוא נוהג כך מה אני עושה ואיך למנוע זאת אני תמיד מסבירה לו ואומרת לו שאנחנו לא מרביצים ולא נושכים אבל זה נמשך כל הזמן מה הפיתרוןאיך מונעים זאת והוא לא רוצה ללכת לגן בתקופה האחרונה ואני לא חושבת שיש בעיה בגן לדעתי כי נוח לו תמיד להיות איתי בעיה שניה הילד שלי רואה את אביו אחת לשבוע למרות שהוא צריך לקחת אותו גם בשבת אם הוא אוסף אותו מהגן זה בסדר אבל מהבית כשהוא איתי ואביו בא בשבת הוא לא מוכן להיפרד ממני ובוכה וצורח איך גורמים לו ללכת עם אביו גם בשבת היחסים שלו עם אביו בסדר גמור ואני רוצה שהוא יתרגל אליו יותר מה הפתרון.

שלום רב, לגבי הבעיה הראשונה, מה שנדרש זה הדרכה הורית של מספר פגישות אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לעזור לך ללמוד להציב גבולות בצורה נכונה ועקבית. מול התנהגות אלימה אין להסתפק בהסברים, במיוחד כשמדובר בגיל כה צעיר. אם הילד שלך נושך ומכה ללא הבחנה, גם דמויות סמכות, הוא עלול לסבול בהמשך מחרדות ומבעיות חברתיות. פני להדרכה בהקדם. הבעיה השניה אינה שונה, מהותית, מהבעיה הראשונה. גם כאן, הילד מנהל אתכם באמצעות הבכי והצרחות, פשוט כי הוא למד שזה עובד מבחינתו. אחרי הכל, כאשר הוא צורח, מכה או נושך, אתם נכנעים לדרישותיו ומוותרים. בעניין השבתות אצל אבא, מה שחשוב זה לא רק רגע הפרידה, שיכול להיות קשה. חשוב לברר איך הוא מרגיש ומתנהג בהמשך, והאם הוא מצליח להישאר שם במהלך השבת לאחר הפרידה. כרגע, אם קשה לו להישאר שם כל השבת, אפשר לבסס מידה של הדרגתיות, עד שיצליח להתרגל לשהות שם יותר. בגיל כה צעיר, יש ילדים שמתקשים לעזוב את הבית ואת אמא, ואפשר לגלות גמישות, לפחות כשמדובר בלילות מחוץ לבית. ממליצה לך בכל לב להגיע להתייעצות והדרכה. זה מספר מפגשים מועט יחסית ותרומתם גדולה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, אשמח להתייעץ איתך לגבי עיתוי גמילה מחיתולים. בני בן שנה ותשעה חודשים. האמת, לא חשבנו על גמילה בינתיים אך בגלל איזה פרוייקט צילום היה לנו סיר בבית ובני התחיל לשבת עליו כמשחק. לפני כמה ימים, בזמן המקלחת, הוא נכנס עם הסיר ורצה לשבת. הוא ישב קצת ולא יצא כלום וחזרנו למקלחת. למחרת הוא עשה את אותו הדבר והפעם יצא לו פיפי. היינו מאוד מופתעים וחשבנו שאפשר לאמץ את זה בנתיים כמעיין משחק לפני המקלחת. היום הוא כבר עשה קקי בסיר והיינו המומים (כמובן שבשני המקרים שמחנו איתו ומחאנו כפיים וגם הוא התלהב :)) בנתיים לא הורדנו לו את החיתול ואנחנו משחקים עם הסיר לפני המקלחת. ועכשיו ההתלבטות :)- מצד אחד נראה שהוא שולט בסוגרים ולעיתים הוא גם מודיע שעשה קקי בחיתול. מצד שני, אני מרגישה שאם אגיד לו שיודיע לי שיש לו פיפי או קקי, הוא עדיין לא יבין מה אני רוצה מחייו.... (ואולי אני בכלל לא מוכנה לזה..) אשמח לדעת מה את חושבת, האם כדאי להתחיל? לחכות קצת ולראות אם משהו מתקדם ובנתיים להמשיך עם הסיר לפני המקלחת? או שמא זה יבלבל אותו? תודה רבה, סיגל

שלום סיגל, בעיני, מה שאת מתארת היא דרך מקסימה לתחילתו של התהליך, ולא הייתי ממהרת ללחוץ. בעיני אפשר להמשיך עוד קצת, ולהיות קשובים לאיתותים ממנו. חודשי הקיץ הקרבים הם זמן טוב להציב את הדרישה, ואם שום דבר לא יתקלקל עד אז, אין סיבה שלא יצליח לכם. בהצלחה ליאת

ליאת, תודה. איזה כיף לשמוע שיש גם דברים מקסימים שאנחנו עושים כהורים :) שבוע טוב סיגל

שלום, אני מתלבטת לגבי משפחתון או גן לשנה הבאה. בני הכור בן 9 חודשים, יהיה בן שנה וחודשיים בספטמר- ואנו מתלבטים האם לשלוח אותו לגן- בו המסגרת מובנית יותר, בו יש חוגים ויש יותר ילדים ואפשרויות לגן משחקים בחצר- או האם להשאירו במשפחתון שבו הוא מאוד מרוצה אצל מטפלת אחת על 5 ילדים אצלה בבית, בלי חצר. אני חוששת שלא יהיו לו מספיק גירויים פיזיים להתפתחות, הוא ילד מאוד מאוד פעיל ושובב. האם עדיפה המסגרת הקטנה בבית עד שעה 4? או גן ילדים עם חצר עד שעה 4?

שלום שלי, המצב האופטימלי עבור ילד לפני גיל שנתיים הוא - בבית, עם דמות מטפלת אחת, המעניקה לו טיפול של אחד על אחד, ומאפשרת לו להתנהל לאורך היום עפ"י צרכיו, ולא בהתאם ללוח זמנים שרירותי. אם את נאלצת לוותר על כך משיקולי תקציב, בחרי מסגרת מסודרת ומקצועית ככל האפשר, עם צוות מקצועי ומיומן. משפחתונים הם סידור שיכול להיות טוב מאד, אך גם חלטורה מדאיגה. בעיני, אישה הנמצאת לבדה עם חמישה תינוקות בגיל כה קשה, לוקחת על עצמה סיכון עצום. אומר לך שאני עצמי לא הייתי בוחרת באפשרות הזו. מצד שני, גם מסגרת המציעה לילדים בני שנה חוגים חשודה בחוסר הבנה של הצרכים. מצאי מסגרת המתאימה לגיל הזה, כלומר - כזו הבקיאה בצרכים ההתפתחותיים של הגיל, ויכולה לספק אותם מבלי להתפשר על בטחונם של הילדים. בהצלחה ליאת

אני ובעלי מצויים במשבר זוגי עמוק. אין ריבים בבית,אך התקשורת קורקטית ומועטה. יש לנו 2 ילדים: בגילאי 3 וחצי ו- 5 וחצי, בנים. האב כבר עזב וחזר וכעת כנראה יעזוב שוב. 1) האם בהכרח תהיה לגירושין השפעה קשה על הילדים, בטווח הקצר והארוך? 2) האם העובדה שהילדים כה צעירים, תקטין את הנזק השייגרם להם מהגירושין, מעזיבת האב, או אולי דווקא להיפך ועדיף להתגרש עוד כמה שנים? 3) האם בהכרח התפתחותם הנפשית / פסיכולוגית של ילדיי תיפגע מן העובד שאביהם לא יגור איתנו או שיתכן שיתפתחו ככל ילד אחר? 4) איך לספר לילדים בגיל כזה, ומתי? (עדיין קיימת אפשרות תאורטית שלא יעזוב בטווח הקרוב את הבית)

שלום זיווה, גירושין, שעבור בני הזוג הם אירוע חד פעמי ומוסכם, מהווים עבור הילדים אתגר מתמשך, בעל השפעות לטווח הקצר והארוך כאחד. לפחות ברמה המיידית, מדובר באירוע משברי המשפיע על כל הילדים. מדובר בשבר, הקוטע את תחושת הרציפות והביטחון של הילדים, וקורע את המשפחה כפי שהייתה עד ההחלטה להתגרש. ילדייך נמצאים בגיל שבו השפעת הגירושין גדולה, וחשוב להכיר בכך ולהיערך בהתאם. למרות שילדי הגירושין מוגדרים כקבוצת סיכון לפתח קשיים רגשיים, מרביתם מסתגלים בסופו של דבר למציאות החדשה ומתגברים. אחד המנבאים הטובים להתפתחות תקינה לאחר גירושין הוא טיב היחסים בין בני הזוג, ויכולתם לשמור על תקשורת טובה ורציפה לטובת ילדיהם. שיתופם של הילדים צריך להיעשות בסמוך לעזיבתו של אבא את הבית, ולאחר שתדעו פחות או יותר איך ייראו חייהם מעתה. זאת, כדי שתוכלו לענות בצורה טובה עם שאלותיהם, המתאפיינות בגיל זה בקונקרטיות רבה. מציעה לך, בכל מקרה, להגיע לכמה שיחות התייעצות עם פסיכולוג, הן כדי לגבש החלטה ברמה האישית שלך, והן כדי לחשוב על האופן בו יוצגו הדברים לילדייך. בהצלחה ליאת

שלום. רקע: ילד בן 2.5. הורים גרושים. האם גרה עם בן זוג חדש. הילד נמצא אצל האב פעמיים בשבוע וכל סופ"ש שני. הבעיה: כאשר הילד אצל האבא – אין בעיות, וכאשר הוא חוזר לאימא הוא לא רגוע בלילות, רוצה להיות על הידיים הרבה, מצבי רוח משתנים וכו'. פרט נוסף שאולי רלוונטי: הילד עדיין יונק לפני שינה, כאשר אימא ישנה לידו – זה כמובן הרגל ולא אוכל, אין לא שום בעיה כאשר אימא איננה גם הרבה זמן (שבוע). מה יכולות להיות הסיבות ומה מומלץ לעשות? תודה.

שלום דני, אם נניח רגע לשאלת הביצה והתרנגולת, ולא ננסה לקבוע איפה ומדוע התחילה ההתנהגות הבעייתית של הילד, נישאר רק עם ההסבר המעגלי הפשוט: ילדים, במיוחד הצעירים שבהם, רגישים מאד למצבי הרוח, לרמת המתח ולרגשותיהם של ההורים. כיום, קיימת אצל האם ציפייה להתנהגות בעייתית, בכיינית או נצמדת מצד הילד שלה. כאשר קיימת אצלה ציפייה מוקדמת כזו, היא ניגשת אליו מתוחה יותר, אולי גם מעוררת או עצבנית (גם אם מתחת לפני השטח), ובאופן מעגלי יוצרת אצל הילד שלה פגיעות למתח דומה בתגובה. בעיני, הדרכת הורים קצרה יכולה לסייע לאם להגביר מודעות לחלקה בתהליך, ולגייס עמדה מעט יותר סמכותית ומציבת גבול מול הילד. בברכה ליאת

ילדה כמעט בת 6 שלא נרדמת אם אמא לא לידה ובלילה מתעוררת בוכה וחייבת או לבוא לישון עם ההורים או שאמא שוב תשב לידה עד שתרדם. אסרנו עליה לישון איתנו אז היא הביאה שמיכה ונרדמה על הרצפה ליד המיטה שלנו מה שלא מקובל עלינו. מה עושים?

שלום גלית, כדי לעזור לילדה לחזור לשגרת לילה שקטה, תוכלו לוותר על המאבק הלילי, ולהיענות לצורך של ילדתכם בנוכחותכם המרגיעה. ארגנו לעצמכם מזרון מתחת למיטתה, שיהיה בהיכון למקרה של התעוררות בלילה. אמרו לה (בנדיבות ומתוך כוונה מלאה לעמוד בהבטחתכם) שאם תתעורר בלילה ותרגיש שהיא צריכה אתכם, מישהו מכם יישן על ידה. אם אתם מוכנים למבצע הירואי אף יותר, תוכלו להחליט מראש שלמשך שבועיים עד חודש תשנו לצידה כל לילה, גם אם לא תתעורר. אל תשתפו אותה בלוח הזמנים המתוכנן. אמרו רק שאתם מוכנים לעזור לה לישון לילה מלא ולהרגיש בטוחה. כאמור, כשתרגיש בטוחה ושקטה, יש סיכוי טוב שתצליח להעביר לילה מלא בשינה, ולשבור את ההרגלים הרעים שטורפים את לילותיכם כרגע. השקעה לא פשוטה, אבל משתלמת. בהצלחה ליאת

הבן של בת דודתי, בן 6.5 התקשה גם כן להירדם. הוא היה מוצא תירוצים (מים, רעב, פינוק) כדי לדחות את שעת השינה. אור במסדרון לא היטיב וגם הפריע לאחיו הצעיר והמניפולציות הרגשיות חגגו. לאחר שבדקו מספר אפשרויות, הזמינו יועצת פנג שואי (****) שזיהתה כי מיקום המיטה של הילד לא תמך בו והקשה עליו להירדם. על ידי שינוי זוית המיטה ועוד שינויים קלים שעשו בחדר, הילד התחיל לישון לילות שלמים. בימים הראשונים הוא עוד פעל מכוח ההרגל אבל די מהר הוא הרגיש נוח ובטוח במקומו החדש בחדר וזה עזר.

יש לנו פעוטה בת 1.8 חודשים.מאוד מפותחת לגילה,גמולה לחלוטין מטיטולים,בעלת יכולת ביטוי ופיקחית.בחודשים האחרונים אנו מוטרדים מהתייחסות שלה לכל מיני דברים כמו:חייבים לסגור את דלת השירותים,כשיוצאים היא בודקת אם לקחנו תיק,מקפידה להרים את הצלחת של הכלב אל השייש,ברחוב אם יש משהו על המדרכה(אפילו פרח) היא מסרבת לעבור.אם יש עיגול של הביוב היא מסרבת לעבור,אם לא ננקה את העגלה מהשומשום של הלחמניה (לגמריי) היא תסרב לשבת,לנו נראה כאילו שהדברים האלה מטרידים אותה.מה דעתך?

שלם רונית, ילדים קטנים לומדים על העולם תוך התבוננות ויצירת סכמות, שהן תבניות פשוטות ההופכות יותר ויותר מורכבות, עם העלייה ביכולות הקוגניטיביות. הילדה שלך יצרה לעצמה סכימות ברורות שעוזרות לה להבין את עולמה ולתפקד בו. יש ילדים שכל שינוי בסביבתם עלול לערער אותם. הם צריכים שהדברים ייראו וייעשו בדרך מסוימת ולא באחרת. כך הדברים 'מסתדרים' להם בהתאם לסכימה שיצרו, וכך אפשר - מבחינתם - להרגיש בטוח. יש ילדים, רגישים או מעט יותר חרדתיים, שלוקחים את זה קצת יותר רחוק, ומגיבים בכעס, התנגדות או חשש לשינויים מהסוג שתיארת. ברוב המקרים הכפייתיות הזו חולפת מעצמה, ואינה מתפתחת להפרעה האובססיבית-כפייתית ה'בוגרת'. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן 5 ו 4 חודשים (יליד 22.12.) כרגע בגן חובה בהמלצת הגננת להשאיר עוד שנה. כל הגן עולה לכיתה א'רק הוא ועוד ילד נשארים עוד שנה. האבחון הפרטי שביצעתי הראה שהוא גבולי בשל אוצר מילים דל, הגננת אומרת הוא עדיין לא בשל. לא מחלק הברות, פונולוגית עדיין לא שם. ולדעתה לא קורא נכון סיטואציה חברתיות. אני מאוד מתלבטת, מה דעתך? הוא מבין שהוא נשאר שנה אך עצוב כי חבר הכי טוב שלו גדול ממנו בחודש וחצי עולה. מה עושים? תעזרי לי תודה

שלום אורלי, בעיני, כל ילד שתאריך הלידה שלו נופל לפני היום הקובע, צריך לעלות לכיתה א', אלא אם קיימת סיבה מאד מאד קריטית להישארות. אם האבחון מצא קשיים ספציפיים מובחנים, יש לטפל בהם ללא קשר, וזאת - מבלי ליצור לילד קושי רגשי נוסף, שמקורו בתחושות אשמה או בושה על כך שהוא נותר ב'מאסף'. יש עוד ארבעה חודשים מלאים עד האחד בספטמבר, ובעיני זה שפע של זמן לעבוד על הקשיים. אגב, עם ילדים מסוימים אפשר וצריך לעבוד גם אחרי הכניסה לכיתה א'. ההישארות בגן, כשלעצמה, אינה פותרת בעיות התפתחותיות ובניגוד למיתוס, אינה מוסיפה לילד ביטחון עצמי. להפך. זו דעתי, אך חשוב לי לציין שקיימים אנשי מקצוע אחרים הסבורים וממליצים אחרת. בברכה ליאת

הבת שלי בת שנה ותשעה חודשים ילדה שנייה מפותחת מבחינת דיבור והבנת הנשמע..וכן מבחינה מוטורית.מבחינתי נרהא כי היא מוכנה לגמילה - היא היתה אומרת אחרי שעתה קקי...ומזדרזת להחליף, ולאחרונה גם אחרי פיפי היתה מ ודיעה לנו שנחליף לה. וכן מבחינה מוטורית היא יכולה לשבת עצמאית על הסיר.... ובכל זאת הגמילה ממש לא מתקדמת טוב - היא לא מוכנה לשבת על הסיר מעבר לדכמה שניות...מתאפקת רוב היום עד שהיא ממש לא מסוגלת להתאפק (מיום שלם בגן חוזרת עם בגד אחד מלוכלך בלבד) גם לפיפי וגם לקקי.... ביומיים הראשונים קמה רטובה אבל מאז כבר קמה יבשה בבוקר ואפילו מתאפקת עוד שעה אחרי....ואז היא כבר לא יכולה אומרת פיפי פיפי אבל לא יושבת.... היום ברגע שהתחיל הפיפי הושבנו אותה על הסיר...ואחכ גם עם קקי.... כדי שתתלהב שזה יצא בסיר וכו.... היא התלהבה אבל אני לא בטוחה שזה הדבר הנכון.....להושיב בכח...מצד שני כל פיתוי אחר (תשבי עם מדבקות וכדומה) שעבר עם אח שלה לא עובד כאן.... אני לא רוצה לחזור אחורה אבל לא יודעת מה לעשות כדי שהגמילה תצליח ולא יהיו לה בעיות התאפקות......

שלום רב, התאפקות ממושכת יכולה לשקף פחד מפספוס, אולי מתוך הפחד להינזף או לאכזב. הדרישה לשבת על הסיר "עד שייצא משהו" יכולה להיחוות כמסר שאינו סובלני לתאוות ופספוסים. הציעי לה לשבת לעיתים קרובות למשכי זמן קצרים מאד, ואל תמאיסי עליה את השהות על הסיר או האסלה. בקיצור - להוריד לחץ. בהצלחה ליאת

על פיספוסים לא הגבתי בכלל....פשוט החלפתי לה ורק כשראינו שהיא מתעקשת לא לשבת קצת ניסינו בכח להושיב אותה.... האם זה בסדר לעשות את זה??

שלום, אשמח לקבל המלצה: אני מחפשת פסיכולוגית לנערה בת 16.5 עם ביטחון עצמי נמוך מאוד, הפרעות אכילה ובעיות חברתיות ולימודיות. חשוב לציין כי להורים אין יכולות כלכליות מרובות אך חשוב להם מאוד לעזור לילדה לפני שהם "מאבדים" אותה (כדבריהם).המשפחה גרה בהרצליה כך שחשוב שהפסיכולוגית תהיה מהאיזור . המון תודה מראש על העזרה ויום מקסים.

שלום דנה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן הארבע וחצי מאונן על ידי כך שהוא נשכב על הבטן ומרים במתיחת ידיים את פלג גופו העליון (בדומה לשכיבות שמיכה) תוך כדי הרמת ראשו. התופעה החלה כבר לפני שנה, קראנו על כך חומר והבנו שזה טבעי ולא מומלץ לאסור עליו אלא פשוט להנחות אותו שלא מבצעם זאת בנוכחות אנשים אלא רק בחדרו. אכן מידת התכיפות ירדה אך לאחרונה הוא החל שוב לאונן כך באופן יום יומי. מיד בסיום הוא בדרך מתחיל לצעוק ולבכות כי כואב לו שם ועל אף ניסיונותינו להסביר לו מה גורם לכאב הוא ממשיך בפעילות זו כמעט בכל יום. דבר נוסף הקשור להתפתחות המינית שעלה לפני כשבועיים היא שהוא התחיל להתעניין בהבדלים באיברים בין בנים ובנות ואפילו ניסה להציץ לי בחולצה תוך כדי גיחוך מבוייש. אנחנו קצת אבודים ונשמח מאד לעזרתך.

שלום רינת, מעבר לבקשה לעשות את הפעילות הזו בפרטיות בחדרו, אין שום בר נוסף שעליכם לעשות. כאשר הוא צועק או בוכה שכואב לו, אמרי בשקט "אני רואה שכואב לך. זה יעבור עוד מעט". אל תיגררי להסברים, הטפות, או אמירות כמו "אמרתי לך" או "אם תפסיק עם זה, לא יכאב לך". הניחי לו להתנסות בכך ולמצוא לעצמו את הדרך ה'נכונה' לו. כאשר הוא שולח לך יד אל מתחת לחולצה, תוכלי לומר לו שזה לא נעים לך, ולזוז ממנו (או להזיז את ידו בעדינות אך בנחישות). אין סיבה להרגיש אבודים מול ביטויים של התפתחות בריאה. בברכה ליאת

שלום בני בן 13 משועמם באופן כללי אנטי ממסדי אנטי בת ספר דעתן ועקשן ראש אנליטי , האם ניתן ליישר קצת את הילד אפילו מבטל עיניין החוגים , אשמח לקבל עצות במייל שלי ואו בנייד 0544775188 המון תודה

שלום גרי, ה'סידור' בפורום שלנו הוא שהמענה שלי ניתן כאן. התיאור שלך קצר מאד ולקוני, ויהיה קשה לומר משהו מאד משמעותי וחכם ע"ס מידע כה מוגבל. נאמנה למטרה שלי, לעורר למחשבה, אבקש להסב את תשומת לבך לעניין אחד קטן, שאולי יהיה משמעותי. לפעמים, ללא מודעות, אנחנו יוצרים זהות בין הילד שלנו לבין התנהגותו. כלומר, אנחנו מסיקים על קיומו של משהו יציב וקשה לשינוי (אישיות, למשל) על סמך התנהגות (שבהחלט ניתנת לשינוי, ויכולה להיות תוצאה של נסיבות ספציפיות וזמניות). אם תקרא שוב את התיאור שלך, תוכל ודאי לשים לב לכך שאתה משתמש במושגים המתארים לכאורה את *הילד* ולא את התנהגותו. חשוב לזכור שבגיל 13 קשה לייחס למישהו תכונות כמו "אנטי ממסדיות" או "אנטי בית ספר" ואפילו דעתנות ועקשנות. אמירות כמו "הוא מתקשה לציית לכללים", "מתקשה להתארגן בבוקר לבית הספר", "מתווכח עם הוריו כשהוא נדרש לעשות משהו שאינו רוצה" או "חשוב לו להשמיע את דעתו" מתייחסות להתנהגות ולא לילד, משאירות פתח להבנה טובה יותר של מה שעובר עליו, פחות שיפוטיות, ומשאירות הרבה תקווה לשינוי. יכול להיות שבנסיבות הספציפיות שלכם, הילד שלך עושה את המכסימום שהוא יכול, גם אם התנהגותו נראית לא יעילה, לא מקדמת את מטרותיו או מקשה עליכם. שינוי גישה מצדכם יכול לפתוח פתח לשינוי גם אצלו. חומר למחשבה ליאת

אני עומדת ללדת בן יש לי בת בגיל שנה וחודשיים שרגילה למלוא תשומת הלב, כיצד אני יכולה להקל עליה את בואו של אח נוסף, עד כמה היא מבינה או תחווה קינאה?

שלום ענת, גם אנחנו, המבוגרים, לא לגמרי תופסים את מלוא המשמעות כשמדובר בבואו לעולם של התינוק הראשון שלנו. ילדים כה צעירים, עדיין לא תופסים עד כמה לידתו של האח התינוק תשנה את חייהם, ולכן קשה לייחס להם קנאה בשלב מוקדם זה של ההריון, וגם בשלב הסמוך ללידה. אני מניחה שרמה זו או אחרת של קנאה היא בלתי נמנעת, אם כי לא בהכרח יהיו ביטויים גלויים שלה. זמן ותשומת לב הם משאבים סופיים, וכשהם מתחלקים על שני ילדים, מן הסתם נוצרים רגעי תסכול. ועדיין, אני מאמינה בכל לבי שהורות טובה דיה מאפשרת לכל אחד מהילדים לקבל את צרכיו באופן מיטבי, גם אם לא מושלם. (אגב, אין שלמות גם כשמדובר בילד יחיד, כי גם הצרכים שלנו, ההורים, הם בעלי תוקף ונוכחות). בקיצור, אם תשתחררי מהרעיון שאת עושה לה עוול, ומן האשמה על מה שאת כביכול גורמת לה, איני רואה פוטנציאל לנזק או מצוקה. לידה קלה והרבה נחת ליאת

לחרדה.זה מתבטא בדפיקות לב מואצות ,ירידה בתיאבון ,מצב רוח ירוד ונטיה לבכי על כל מה בכך. נושא החרדה הוא שלומי וחיי.היא חרדה לגורלי -ללא שום סיבה נראית לעין.דאגתה היא שאזקין ואלך מן העולם. לא ברור מדוע התפתחה החרדה הזו,אמנם היא תמיד מאד חרדה לי ,שומרת עלי בגוזמה,משרתת אותי ביראה כאילו אני מלכה-וזה מהווה לגבי תמיד הטרדה,אני מעדיפה יחסים זורמים ולא יחסי מלוכה...אך זו פעם ראשונה שהיא במצב ממש לא טוב. לא מתחשק לה שנפנה לפסיכיאטר,מה דעתך על מצבה ומה ניתן לעשות? היא גם לחוצה מהדאגה שלי לשלומה ומרגישה אשמה שכביכול מדאיגה אותי ,אני מנסה להרגיע אותה אך בכ'א חייבת לשמוע מה עובר עליה

שלום רב, נשמע לא טוב, אבל בהחלט ניתן לטיפול. ממליצה שתגיעו *יחד* למפגש אצל פסיכולוג ילדים/מתבגרים קליני, שישקול את סוג ההתערבות הנכון. אל תוותרי על כך, גם אם תתנגד תחילה. הסבירי לה שטיפול נכון יחזיר לשתיכן איכות חיים ומרחב של נפרדות. למה לסבול? בהצלחה ליאת

ביתי בת השלוש וחודשיים פיתחה לאחרונה חרדות מהכל: רופאים, הצגות, הנדנדה בגן השעשועים, חושך, רעש ועוד ועוד. החרדות משפיעות עליה מאוד מבחינה נפשית (היא עצבנית יותר, התקפי בכי בלתי נשלטים, קשיים בהירדמות וחוסר ביטחון קיצוני שגורם לה להיצמד לכל דמות מבוגרת שמקנה לה ביטחון כגון הורים , סבתא וגננת). מעבר לכך היא מבקשת להימנע מכל פעילות שבה היא חושבת שתיחשף למקור חרדותיה כגון: לעלות על הנדנדה בגינה, ללכת להצגות , אצל הרופא היא היסטרית, לא מוכנה ללכת לגן החיות כי יש שם אריה וכו'. אינני יודעת כיצד להגיב להימנעויות האלה, שהרי אם לא תיחשף לפעילויות הללו היא גם לא תדע שהן לא באמת מפחידות. ובכלל, האם רמות כאלו של פחד נורמאליות בגיל הזה? ואם לא מה עליי לעשות?

שלום גל, כל הפחדים שתיארת אינם מאד יוצאי דופן בגיל כזה, ואצל ילדים רגישים גם מסיבות יומולדת תמימות יכולות להפוך לסיוט, מעצם נוכחותם של בלונים, ליצנים, מוסיקה רועשת, וכד'. כל הפעילויות שתיארת (הצגות, נדנדות, גני-חיות) ואלה שלא תיארת (ליצנים, בלונים, מסיבות, קוסמים, קניונים רועשים, ואפילו מכשירים בייתיים רועשים כמו שואב אבק ומיקסר), מוכרות לנו מאד, והן חולפות מעצמן תוך מספר חודשים. מבטיחה לך שהיא תשלים את הפערים, ושום דבר בהתפתחותה לא ייגרע גם אם תגיע להצגות הילדים וגני החיות באיחור מה. גם הפחד מרופאים שכיח מאד בגילים אלה, ואני מאחלת לך שלא תצטרכי להגיע אליהם הרבה בשנים הקרובות. זה נורמלי, גם אם מעט מטריד כרגע. זה יעבור. בברכה ליאת

שלום ליאת! בני בן שנה וחוד', מידי פעם מתיח ראשו בדופן המיטה/השידה וליעיתים תכופות מרביץ לעצמו בראש. כאשר הוא עושה זאת הוא מבסוט וצוחק מזה. אני מאוד מודאגת מהתופעה. חשוב לי לציין שזהו בן זקונים לאחר 2 בנות והתשומת לב שהוא מקבל היא מאוד גדולה. האם יש קשר לדבר? אודה להתייחסותך.

שלום רב, יש תינוקות ופעוטות שמרגיעים את עצמם או פורקים מתח באמצעות הטחת הראש במשטח קשה, או בדרך אחרת הכרוכה בתחושה פיזית עוצמתית. ברוב המקרים אין בכך כל סכנה. אם את מרגישה שמדובר בעוצמה שיכולה לסכן את שלומו, דאגי שדופן המיטה תהיה מרופדת. זה יעבור. בברכה ליאת

שלום, בני כמעט בן 7, ילד רגיל, אתמול בארוחת ערב פתאום אמר לי : חשבתי היום שאני רוצה להרוג אותך ואת אבא וכדי לגור עם אלון ( חבר שלו). כאשר הוא ראה את הבעת פנים שלי ( באמת שלא ציפית לזה) הוא אמר שזה רק מחשבה והוא לא יעשה את זה. אחך כך גם אוסיף שחשב גם להרוג אנשים אחרים.אני שאלתי למה הוא רוצה את זה .הוא ענה שהוא לא יודע וזה סתם מחשבה שעברה והוא לעולם לא יעשה את זה. דבר אחד שמצאתי לנכון להגיד שהוא עלול לשבת בכלא. ואני לא מבינה מאיפה זה בא ואיך להגיב. האם יש צורך בפגישה עם מומחה? תודה.

שלום הלנה, זה בהחלט משפט שלא נעים להורה לשמוע, אם כי המחשבה הזו עלולה לחלוף במוחם של ילדים (המשאלה שההורה ימות). רוב הילדים מגיבים בבהלה לרעיון כזה, כשהוא עולה במוחם, מבחינה זו, מה שחריג זה עצם האמירה, ולאו דווקא המחשבה. להערכתי, ההתבטאות הזו משקפת כעס או עויינות שהצטברו אצלו, ולא אישיות רצחנית :-)) בכל מקרה, אם את מרגישה שיש כרגע מתיחות ביחסים ביניכם או בעיה רגשית אחרת כלשהי שיכולה להסביר את האמירה התוקפנית הזאת, אפשר להתייעץ ולנסות לטפל בזה, לפחות ברמה של הדרכת הורים. בברכה ליאת

תודה.

שלום ליאת, בני בן השלוש הוא ילד אמצעי בין שתי בנות(חמש ושנה),ילד מאד פיקח וחברותי אך בבית הוא נוטה לבכות מכל דבר שלא מוצא חן בעיניו,למשל אם קרא לי לבוא ואמרתי לו עוד רגע אני באה, הוא מיד מתחיל לצרוח:אמרתי שתבואי עכשיו! מעבר לכך פעם ביום הוא פשוט משתולל בכל הבית ומנסה לנשוך את אחיותיו ואותנו ההורים תוך כדי שהוא צוחק.ניסינו להגיב באותו הרגע אךזה קצת יוצא משליטה וחוזר על עצמו,הוא נעלב מאד מהר,מגיב בתוקפנות ונעשה רגיש כשלא מקבל את מבוקשו.יש לציין כי הוא מאד פוחד מהחושך וטוען שיש בחדרו מפלצות,דבר שגורם להגיע בכל לילה למיטה שלנו.התנהגותו יוצרת מתחים בבית אני ממש רוצה לדעת מה כדי לעשות...איך הכי טוב להגיב?ואולי הוא צריך איזה שהוא טיפול רגשי? תודה י

שלום רב, בנך מתנהג כמו בן שלוש טיפוסי: הוא מתקשה עדיין לווסת את הביטויים הרגשיים שלו, במיוחד במצבי תסכול, ולכן מגיב במה שנראה כחוסר שליטה וחוסר גבולות. הדרך לעזור לו, לתפיסתי, היא להישאר מאד רגועים מול ההתפרצויות שלו, ולא לאפשר לו להתנהג בדרך הרסנית או אלימה כלפיכם או כלפי אחיותיו. כאשר הוא מנסה להכות או לנשוך, יש לעצור אותו מיד, ולגרום לו להבין שהתנהגותו אינה מקובלת עליכם בשום אופן. עליכם להיות מאד ברורים ותקיפים, מצד אחד, ומאד קשובים ואוהבים כאשר הוא מתנהג היטב. פחדי הלילה מאד אופייניים בגיל הזה, וחשוב להישאר זמינים ומרגיעים. כאשר הוא מגיע למיטתכם, החזירו אותו למיטתו, והישארו לצידו עד שיירגע ויירדם. כדי לא לצבור עויינות או חוסר שעות שינה, נסו לארגן מזרון שישמש אתכם במקרים הללו, ויאפשר לכם להישאר לצידו מבלי להקנות לו הרגל בעייתי (מעבר למיטתכם) שיהיה קשה להיפטר ממנו. אתם מוזמנים לקרוא עוד בפורום שלנו, על הצבת גבולות נאותה. דפדפו בדפי הפורום הישנים, וקראו תשובות לפניות דומות. בברכה ליאת

תוד רבה על התשובה העניינית