פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

לאחרונה אני מרגיש ירידה קיצונית במצב הרוח.אני נוטה לעייפות למרות שעות שינה מרובות יחסית.חוסר תיאבון.פעם הייתי נוטה לחייך המון גם בלי סיבה והיום אני בכלל לא נוטה לכף.לפעמים גם יש לי התקפים שאני מרגיש כמו ג'ולות בגרון ורעידות ברגליים בעיקר.

שלום לך, לפני שמייחסים הרגשה או חולשה פיזית למקור פסיכולוגי, יש לשלול כל מקור גופני אפשרי אצל רופא המשפחה שלך. לאחר שהרופא שלך ייאשר שאתה בריא, אפשר יהיה להגיע להתייעצות עם פסיכולוג קליני, ולבדוק האם מדובר בתופעות חרדה או דיכאון, בהן אפשר וכדאי מאד לטפל כשהן 'עוד קטנות'. בהצלחה וחג עצמאות שמח ליאת

האחיינית שלי היא נערה מתבגרת שאמה נפטרה לפני שנה וחצי היא לא מדברת על המקרה אך נראית מאושרת ושמחה מה ניתן לעשות לשלוח אותה לפסיכולוג יעזור לה לדבר על המקרה?

שלום רב, איני יודעת ממה נובעת השאלה שלך. האם את סבורה שמה שנראה כמו התגברות על האבל והאובדן אינו משקף את הציאות? האם את מרגישה שתהליך האבל שלה לא הושלם? האם את חושבת שיש בהתנהגותה היבטים לא בריאים של סיכון עצמי? האם את כועסת בסתר לבך על כך שאינה עצובה מספיק? הפנייה לפסיכולוג תלויה מאד ברצונו של האדם (במיוחד כשכבר אינו ילד קטן), ברמות המצוקה שהוא חווה, ובאופן תפקודו בחיי היומיום במגוון תחומי החיים. אם היא עונה לאחד הקריטריונים האלה, כלומר - רוצה או סובלת עד כדי פגיעה תפקודית, שווה לשקול זאת. אם, לעומת זאת, היא מצליחה להפעיל מנגנונים בריאים של החלמה והתאוששות (שקיימים בשפע אצל מתבגרים), הייתי מניחה לזה כרגע. שלא תדעו צער ליאת

שלום ליאת. יש לי ילדה בת שנתיים וחצי. אני רוצה לדעת מה נכון להגיד לילדה במקרה כמו שאני אתאר עכשיו כי זה קורה מדי פעם בעלי הוא איש עצבני ומתלהם על שטויות. הבעיה היא שילדה שומעת את הכל. אתמל הייה מקרה שפוט לא ידעתי מה נכון להגיד לה ואם בכלל צריך להגיב. הכנתי לה אמבטיה והיא רצתה לראות חדשות. אמרתי לה שאני לא מרשה לראות חדשות כי ילדים קטנים לא צריכים לראות חדשות. אבא רואה עכשיו ולא להפריע לו בבקשה. אנחנו הולכות לאמבטיה. לקחתי אותה לאמבטיה , היא התחילה לבכות בהיסטריה ( נראה לי הייה שילוב של עייפות , הצטננות ורצון לראות טלוויזיה - חדשות או יותר נכון לעמוד על שה בעניין הזה ). ונכנסה לבכי היסטרי כי לא הרשתי לה והיא הייתה מלאה בחול כך שהייתי חייבת להכניס אותה לאמבטיה גם אם לא רצתה הוא שמע את זה והתחיל לצעוק ככה שילדה שמעה " נמאס לי , מספיק כבר , אני לא יכול לשבת פה בשקט ולראות חדשות!. " אחר כך כשיצאתי מהאמבטיה , סגרתי את הדלת של החדר ושמעתי אותו אומר " טוב , די אני לא יכול יותר , תיקחי אותה ואת עצמיך מפה ותלכי לאמא שלך , אני לא רוצה את שתיכן פה , נמאסתן עליי , תלכו מפה". בערב שילדה קראה לו מהמיטה " אבא בוא אליי לחדר " ( הייה נשמע כאילו היא מנסה לפייס אותו והוא פשוט אמר זה לא מעניין אותי ולא בא. אמרתי לה שכואב לו הראש והוא לא יכול לבוא עכשיו ותראה אותון מחר בבוקר. בבוקר הוא התעורר ובהתחלה לא אמר לה כלום , אחר כך אמר לה בוקר טוב קר ביותר וכשהגענו לגן הוא נתן לה נשיקה על הלחי. אבל מה הייתי צריכה להגיד לה כשהוא התנהג ודיבר ככה אתמול והיא שמעה את זה? איך נכון לנהוג במצב הזה? מה להגיד לילדה? אין טעם להציע לבוא אתו ביחד לטיפטל כי הוא פשוט לא מוכן. אנחנו חיים ביחד באותה הדירה בגלל הילדה וזהו. הוא לא ישתנה ולכן אני רוצה לדעת איך לנהוג עם הילדה בסיטואציות כאלו

שלום ארי, עצוב לשמוע שאת בוחרת לחיות עם בן זוג עצבני ואלים (גם אלימות מילולית בלתי נשלטת היא אלימות) "רק בגלל הילדה". מצד אחד, את ערה לנזק שהתנהגות כזו גורמת לה (ואת צודקת), ומצד שני נשארת איתו, כביכול, בגללה. אני חושבת שאת לא אמורה "לגהץ את הקמטים" עבורו, או "לנקות אחריו" את עקבות התנהגותו האלימה. אבל את *כן* יכולה להסביר לו שהתנהגותו האלימה מסכנת את שלומה של הילדה שלו, ושפנייה לעזרה עכשיו יכולה לחסוך לו בעתיד טיפולים פסיכולוגיים ממושכים. אני מאמינה שגם הורים אימפולסיביים ועצבניים אינם רוצים להזיק לילדיהם, ומבקשים עבורם טוב. המשיכי לנסות ולשכנע אותו להגיע להדרכת הורים, ולתת לו מקום יותר ויותר מרכזי בטיפול בבתו. כאשר ירגיש שותף אמיתי לגידולה, אולי תתגבר אצלו גם הדאגה לבריאותה הנפשית, וההבנה שעליו לשכלל את דפוסי ההורות שלו. עד אז, השתדלי להרחיק אותה ממצבים בהם הוא מאבד שליטה, ולהגן עליה מלמידה פסיבית של דפוסי התמודדות לא בריאים. בברכה ליאת

שלום רב. אני אמא לבן שש ובת שלוש. לפני שנה וכמה חודשים עברנו למלבורן לשנתיים ברילוקיישן מהעבודה של בעלי. לבן שלי היו כמה חודשים ראשונים קשים בהם היה הרבה כעס (כמעט ללא פיזיות). אחרי שלמד אנגלית השתחרר והתחיל לרכוש חברים ולהנות. הוא מאוד חברותי אבל מאוד עקשן ורוצה הרבה פעמים שהדברים ילכו לפי רצונו. הוא נהיה מתוסכל מהר אבל אף פעם לא מרביץ במיוחד כשמשהו כזה קרה (בעבר). מפברואר הוא לומד בביתת ספר (כאן יש כיתת "הכנה" לכיתה א). הוא היה בחודשיים וחצי הראשונים של השנה ואז היתה חופשת הפסחא. מאז שחזר מהחופשה, לפני שבוע וחצי, הוא משתמש באלימות רבה. היום זו הפעם השניה שהוא נשלח הביתה כי נשך ילד שהרגיז אותו. נראה שסיטואציות שהיו מכעיסות אותו פעם אבל היה משתלט על עצמו בשבוע האחרון מעבירות אותו על דעתו והוא מכה (וגם נשך). אני לא יודעת מה לעשות. הוא יודע שהוא מתנהג לא נכון ויודע מה אמור לעשות כשמשהו כזה קורה. בכל זאת, בסיטואציה, הוא לא מחזיק את עצמו. איך עוזרים לו? אני מאוד מתוסכלת. תודה רבה. אשמח גם להפניה למאמרים שיכולים לעזור. תודה רבה

שלום רב, הגירה לארץ אחרת, גם כשהיא לזמן מוגבל, מטילה עומס רגשי עצום על המשפחה כולה, ובמיוחד על ילדים עם רגישות-יתר. ובכל זאת, כפי שציינת, התגובות החריפות היו בחודשים הראשונים, ועכשיו - כשכבר למד את השפה ורכש חברים - אפשר לצפות להתנהגות יותר מאורגנת ונשלטת. בדר"כ אני נוטה להאמין שילדים לא הופכים אלימים "פתאום". הזרעים נזרעים עוד קודם, וגם אם אין התנהגות אלימה בפועל, נוכל לראות בעיה בשליטה בדחפים, קושי להתאפק, קושי להתמודד עם מצבי תסכול ואכזבה, לוותר, לדחות סיפוק, וכד'. אם את חושבת שמשהו מהדברים הללו מתאר את ההתנהגות של בנך, יש לעזור לו בדרך של שינוי מערך החוקים, הגבולות והציפיות ממנו בבית. כך יוכל לשכלל בהדרגה את יכולות הוויסות שלו. אם את סבורה שמדובר בהתנהגות לגמרי לגמרי חדשה ולא אופיינית, יתכן שעדיין מדובר בקשיי הסתגלות, ובהתמודדויות מאתגרות שמדללות את מאגר הכוחות שלו. במצב כזה, יש טעם להתייעץ עם גורם מקצועי, ולנסות לגייס גם את ביה"ס. ללא קשר לסיבות האפשריות להתנהגותו, חשוב לשוחח איתו על האירוע, לנסות להבין מה הפעיל אותו, ולהציע דרכי תגובה יעילות יותר למצבים דומים בעתיד. לאחרונה הגיע לידי ספר הדרכה מצויין להורים המתמודדים עם ילד הסובל מבעיה בוויסות הרגשי. הספר כתוב באנגלית, אך היא ידידותית וזורמת גם עבור ישראלים שאינם דוברי אנגלית מבית. תוכלי לנסות לעיין בו ולמצוא דרכי התמודדות חדשות ויעילות. parenting a child who has intense emotions של harvey ו- penzo. בברכה ליאת

ליאת שלום, לאחרונה אחייני משקר כמעט ללא הפסקה וגם כשתופסים אותו משקר, הוא מכחיש בכל תוקף ומסיר מעליו את האחריות למעשיו. לדוגמה הוציא מקופת חסכון של חבר ובן משפחה כסף ולא לקח את הכסף, בא וסיפר שמצא 50 שח, לאחר בדיקה הסתבר שזה נלקח מהקופה. הטעין את חשבון הטלפון שלו במאות שקלים ובא לאמו וסיפר לה שקיבל הודעה ומישהו בטעות הטעין לו את הטלפון, בדיקה העלתה שהוא השתמש והטעין דרך האינטרנט והשתמש בחשבון של אביו, עדיין הכחיש זאת. ישלו סיוטי לילה והוא משקר ומאשים אחרים במעשיו, כיצד עלינו לנהוג\. ולאיזה גורם את מציעה לפנות לטיפול קצר טווח עם תוצאות\. ממתינה לתשובתך תודה

שלום אתי, ראשית, כדאי לזכור שההתנהגות שתיארת אינה משקפת נטייה עבריינית, אלא בעיה רגשית. ממליצה על פניה לפסיכולוג ילדים קליני. הטיפולים הנחשבים 'קצרים' בדרך כלל, הם הטיפולים הקוגניטיביים התנהגותיים, המטפלים בעיקר בסימפטום מוגדר, ופחות במה שנח מתחתיו. אפשר להתחיל בזה, אבל לא בטוח שזו הייתה הבחירה המיידית שלי... ממליצה לך מאד לגשת להתייעצות, ולשקול יחד עם המטפל מה סוג ההתערבות שיוביל לתוצאות הטובות ביותר. בהצלחה ליאת

ליאת שלום! בני היום בן 4 ו10 חודשים, משהוא ילד בן שנתיים, התחיל להתפתח אצלו "תחושת הפחד", וזה הולך וניהיה יותר גרוע, זה מתבטא כמעט בכל דבר, אם זה ללכת לרופא,אפילו רק לבדיקה,אפילו להשים פלסטר, למדוד חום,להתנדנד על נדנדה,לרכב על סוס,הוא לפעמים לא נותן לנו לינסוע למקומות רחוקים ועוד הרבה דברים שילדים בגילו לא מפחדים, והוא כן...אתמול לפני השינה , הוא ראה טלויזיה, אינני בטוחה שהשאלה והפחד בא מזה} אך הוא רץ אליי בוכה ואמר לי, שהוא לא רוצה ליהיות ילד בן 8, והוא לא רוצה ליהיות מבוגר ,כי המבוגרים מתים, ואני לא רוצה למות..לקח לי כמעט שעה להרגיע אותו, כמובן עד שהוא נירדם...זהמה שנתן לי תמריץ ליכתוב לך, ולנסות להבין למה כל הפחדים,ןאיך מתמודדים עם זה..?? עליי לציין שהוא ילד מאוד מאוד נבון מאוד חיובי ואהוב על פני חבריו...אך אני מפחדת שהפחדים האלו ילכו ויחמירו... אשמח לתשובה! יעל

שלום יעל, התיאור שלך אכן מעלה 'ניחוח' של ילד רגיש וחרדתי, וחשוב לקבל את העובדה הזאת, ולהניח שבמידה זו או אחרת בנך עשוי להגיב בחרדה למצבים חדשים, עמומים, משבריים או מאתגרים. הבשורה הטובה היא שלומדים לחיות עם זה, וגם שאפשר לטפל בזה. התשובה לשאלה "למה כל הפחדים?", או מאיפה זה בא, היא מורכבת ולא חד משמעית. יש הסברים גנטיים (כמעט תמיד יש עוד בן משפחה הסובל מחרדה ברמה כזאת או אחרת), יש הסברים ביולוגיים (העובדה שתרופות מסוימות עוזרות, למשל כאלה הקשורות בתוספת של סרוטונין לגוף, יכולות להצביע על הכיוון הביולוגי), הסברים סביבתיים/נלמדים (ילדים לומדים לפחד מדברים שפעם לא הפחידו אותם, לפעמים בדרך של התנייה ולפעמים תוך חיקוי התנהגותם של אחרים), והסברים דינמיים פסיכואנליטיים (הקשורים לקונפליקטים תוך נפשיים עמוקים ולא מודעים). כרגע, הדרך להתמודד עם הפחדים הללו היא - בעיני - להגביר את יכולתך לעזור לו כהורה מרגיע ומעניק ביטחון. תוכלי לנסות להיעזר בשיחת הדרכה אצל פסיכולוג ילדים קליני, ולמוד איך לא להיטלטל בחרדה יחד איתו, אלא לעזור לו להרגיעה. בהצלחה ליאת

בני בן ה-5 ו-9 חודשים התחיל לפחד באופן פתאומי וקיצוני לאחר שראה קטע בפאלפון שהכניס בו פחדים נוראים. הוא היה ילד שהיה נשאר לבד בבית ללא פחד והיום באופן פתאומי לא מוכן להישאר אפילו דקה לבד, לא מוכן ללכת לסלון לבד כאשר אני בחדר השינה או במקלחת. הוא צמוד אלי ללא הפסקה ולא עוזב אותי או את בעלי לרגע. באמצע הלילה מגיע אלינו למיטה ולא מוכן לחזור למיטה שלו. מה ניתן לעשות כדי לגרום לו להתגבר על הפחדים?

שלום, אני בת דודה של אמא של אדוארד. אני נמצאת במערכת החינוך 22 שנה בתפקידים בכירים מאוד ומכירה מקרוב ומרחוק את האוכלוסייה כמו אדוארד. אדוארד עלה לארץ עם הוריו ושני אחיו הקטנים ממנו לפני כשנה וחצי. תלמיד adhd מאובחן מגיל הגן. נשלל אוטיזם. נטל טיפול תרופתי מכיתה ב בקולומביה שלא קיים בארץ stratera. בילדותו סבל מבעיות הסתגלות קשות, היה בלתי נשלט, מתפזר לכל כיוון, בעל בעיות התנהגות קשות בבית ובבית הספר. מכיתה ג מטופל התנהגותית, בנוסף לטיפול בריפוי בעיסוק בשל בעיות גראפומוטוריות. כמו כן השתתף בטיפול קבוצתי לשיפור האינטראקציה החברתית. בכיתה ה חל שיפור ניכר בתיפקודו, עונה לדרישות לימודיות בעקבות שילוב בטיפול התנהגותי, ריפוי בעיסוק וטיפול התנהגותי. כאמור עלה לארץ לפני כשנה וחצי והשתלב באמצע כיתה ו. עם המעבר לכיתה ז החלו קשיים לבלוט. הוא למד באולפן והתנהגותו כלפי המורה לאולפן היתה מאופקת ומרוסנת ואילו כלפי יתר המורים נטולת כל רסן. קללות, דפק על שולחן, הסתובב בכיתה, ביצע תנועות מגונות, מציק לחברים, התפרצויות זעם, באיבחון פסיכולוגי שנערך לו בדצמבר השנה הפסיכולוג דיבר על אימפולסיביות, קשיים בשליטה עצמית, סף תסכול נמוך, קשיים בקבלת גבולות, אך רמתו הקוגניטיבית ממוצעת. יצויין כי בקולומביה למד אדי בבית ספר יהודי שבו למדו 6 תלמידים בכיתה וההורים דאגו לסייעת באופן עצמאי לתיווך ואירגון. השנה משתתף בחוג ג'ודו, וההורים מגיעם לשיחות בהדרכת הורים אצל הפסיכולוגית המטפלת בו אחת לשבוע. כשהופנה לפסיכיטארית אין עדות לאובדנות, תובנה למצב שיפוט חברתי-חלקי, חשיבה מאורגנת, בוחן מציאות תקין. והומלץ על המשך טיפול פסיכולוגי. אובחן כסובל מבעיות בהתנהגות, בעיות בלמידה, adhd. הומלץ גם על קונצרטה וריספונד, ועזרה בעברית. הפסיכולוג המאבחן והפסיכיאטרית ממליצים על בי"ס לעיצוב התנהגות שם יש ילדים קשים מאוד. והפסיכולוגית בטיפולים הרגשיים ממליצה על סייעת בכיתה רגילה. מה לדעתך הכי נכון? היום לאחר הטיפול התרופתי המקיף התקבלה חוות דעת טובה מן המורים המקצועיים והוא נראה שקט, מבצע משימות ומצליח ללמוד. כשביקשתי לראות כיצד בית הספר התמודד איתו, השיבה נאמר לי כי תוכנית לעיצוב התנהגות לא נעשתה לו אך היועצת והמחנכת היו בקשר אינטנסיבי עם ההורים, לטוב ולרע,טלפונית ופגישות, וקשר של שיחות עם התלמיד, קיבל סיוע של חונך לשעתיים אחרי בית הספר, הדובר ספרדית, קיבל קשר שעתיים בשבוע עם בת שרות לאומי כתגבור לימודי בשפה. אני רוצה לשאול אותך ליאת: היה כאן הכרחי מאוד עיצוב התנהגות. וזה לא נעשה... זה ילד מורכב ולדעתי היה פה מחדל גדול מה דעתך?

שלום רב, במצבים של דאגה וחוסר אונים מול התנהגויות מקצינות של ילדים, מתחילים לעלות רעיונות הנוגעים לסוגי התערבות שונים. בעבודתי נתקלתי לא פעם גם ברעיונות אבסורדיים הכובשים את לבם של הורים מיואשים, כמו מסאז'ים, דיאטות, מרפאים באור, באנרגיות, כירופרקטיקה (לא לכאבי גב), טיפולים בעזרת בקבוקי צבע, שחייה, ריקוד ואמנויות לחימה, סוסים, כלבים ונחשים - כולם יכולים להיות נחמדים מאד, אך לא תמיד מכוונים לבעיה האמיתית של הילד. עיצוב התנהגות יכול לעזור במקרים מסוימים, ובמקרים אחרים לא. אגב, כמעט כל פסיכולוג קליני מכיר טכניקות התנהגותיות כאלה, ויכול לשלבן בעבודתו במידת הצורך. בעיני, מילת המפתח היא "יעילות". הולכים על מה שעובד. אם הטיפול התרופתי מתברר כיעיל, הייתי מניחה לו ליהנות מיתרונותיו, ולאפשר גם למערכת להירגע. לתחושתי, יש מספיק גורמים טיפוליים בתמונה, מכדי שאדחף גם אני עם עצות ורעיונות הנשענים על תיאור קצר וחלקי. ועוד משהו, ילדים מורכבים ותובעניים כמו אדוארד, נזקקים לסיוע וליווי לאורך זמן. לא מוכרחים לירות בכל התותחים הכבדים ברגע נתון. לפעמים, אפשר להוסיף עזרה - כמו למשל עיצוב התנהגות - רק לאחר שהמצב נרגע קצת, ועולה רמת הקואופרטיביות של הילד ומשפחתו. סבלנות... שבת שלום ליאת

האם לדעתך טיפול cbt יכול לסייע לו? ובנוגע לעיצוב התנהגות חשוב לציין שזוהי תוכנית שמותאמת לילד ומתקיימת בבית הספר ונשענת על מערכת גמול ועונש, ולצערי בית הספר לא מילא את חלקו בעניין. וחבל.

הי ליאת, קראתי את תשובותיך הקודמות כאן בפורום בנושא מריבות בין אחים. עם זאת, עדיין לא ברורה לי לגמרי הגישה הרצויה במקרה של מריבות אלימות. האם לאפשר לילדים צעירים לפגוע פיזית זה בזה מתוך רציונל של "להניח להם להסתדר לבד", או שמא מחובתנו להפריד ביניהם ולמנוע אלימות בכל מחיר, תוך המנעות מנקיטת עמדה בשאלה מי התחיל? אישית, אני פשוט חוששת מנזק גופני שעלול להגרם לחלש יותר בין הניצים, ולכן מתקשה להשאר שוות נפש לנוכח התרחשויות כאלו. תודה, אילה

שלום אילה, אני נוטה להאמין שמריבות נוטות להסלים ולהפוך תוקפניות יותר בנוכחות המבוגרים. הילדים החזקים מרשים לעצמם לפגוע בחלשים, בין השאר כי הם מאמינים שההורה יתערב ויוכל לסייע לקורבן להירגע ולהתגבר על הפגיעה. בדרך כלל, כשמשאירים אותם לבד, החזקים נוטים לקחת אחריות וחסות על הקטנים/החלשים, ולהימנע מפגיעה פיזית אלימה. אני מבינה את דאגתך לשלומו הפיזי של החלש, אך משוכנעת שהחזק מבין הניצים חש בכך, ומפעיל אותך דרך זה. לכן, אני ממליצה לך לקחת אוויר, ולהיעלם פיזית הכי מהר שאת יודעת מזירת הקרב. במידה ויהיו נפגעים, נסי להפעיל סנקציה קולקטיבית ("אני שונאת אלימות, והיום - בגלל שהיו כאן מכות - אני כעוסה וחסרת סבלנות, ואין לי חשק לספר לכם סיפור לפני השינה"). במידה ותצטרכי לטפל פיזית בילד שנפגע, עשי זאת ללא מילים. תוכלי להגיב בקצרה ולהגיד משהו כמו "אני לא אוהבת אלימות. אצטרך לחשוב מה עושים". אני בכל זאת מעודדת אותך לקחת סיכון, ולהתרחק מייד מכל מצב של אלימות. תוכלי להתנחם (אולי) בכך שה'חלש' מביניהם עשוי ללמוד לא להתחיל עם חזקים ממנו, ובעיני גם זה שיעור חשוב לחיים. בברכת 'כל ישראל חברים' ליאת

ליאת שלום רב! רק לרקע - בני בן 4.5 מפותח מכפי גילו, מלווה ע"י פסיכולוגית ובתחילת תהליך אבחון אצל מרפאה בעיסוק בכיוון של קשב וריכוז/התארגנות/תנועתיות יתר.... שאלותי (שאינן קשורות לכך בהכרח): 1. מזה תקופה כשמספרים לו סיפורים או מדברים איתו הוא ישר קופץ ואומר - "אני יותר חזק..." "אני הייתי מנצח" "אני הכי חכם" (יותר משלמה המלך...) מה לומר לו במצבים האלה? 2. לאחרונה הוא מספר סיפורים מהדמיון או דברים שעשה ואני יודעת שלא עשה אך גם הוא מספיק נבון בשביל להבין מי יודע מה, אז הוא מתחיל ככה למשל- "פעם אחת כשהייתי עם סבא ואת לא היית אז ככה וככה וככה..." מה לומר במצב כזה כשאני יודעת שהסיפור לא נכון? אני לא מצליחה לחשוב על דוגמה אבל זה יכול להיות למשל משהו שצריך להעביר לו לגביו מסר (עשה דבר מסוכן) ואי אפשר לשחק כאילו אני מאמינה לגמרי. איזו התנהגות תעודד הפסקת "שקרים קטנים" כאלה? אני נוטה לחשוב שהבית שלנו מאד לא ביקורתי. אולי אני טועה? תודה רבה מראש על עצותייך המחכימות!

שלום לילי, בגיל ארבע וחצי, הילדים שלנו יכולים להפליג על כנפי הדמיון, ולעשות בו שימוש מופלא לטובת רווחתם הנפשית. סיפורי הגבורה הדמיוניים מספקים לילד הקטן שלך (שמתמודד עם קשיים ניכרים) תחושת כוח ויכולת, גם אם היא "מופקעת" מגיבורי-על או משלמה המלך. בעיני זה מקסים, ולא הייתי עושה דבר כדי להעמידו על טעותו. במידה ואת מרגישה שיש בסיפור אלמנטים מסוכנים, תוכלי לציין זאת, תוך שאת מכניסה זאת לסיפור שלו ("וואו, הצלחת לעוף מכל הגובה הזה?!? אפילו שידעת שזה מסוכן??? איזה מזל שלא נפצעת. אתה יודע שאפילו סופר-מן חייב להיזהר מגובה כזה? מזל שלא קרה לך כלום..."). אני אוהבת מאד גם תגובות פרדוכסאליות, שמשאירות את הילד מופתע ומשועשע, וכמו שאת אומרת, גם מחזקות אצלו את הידיעה ששניכם יודעים שמדובר בסיפור דמיוני. למשל - "גם אני ראיתי, מהחלון, שאתה וסבא רכבתם על האריה ההוא. אני מכירה אותו. בפעם הבאה שאתם פוגשים אותו, תמסרו לו דרישת שלום ממני!". אל דאגה, השקרים הקטנים הללו לא הופכים אותו לפלילי או לשקרן, אלא לילד יצירתי ושמח יותר. בברכה ליאת

אני רוצה להפרד מבעלי. הבעיה שהילדה הגדולה, בת 6 בלחץ מטורף מזה . אני כבר איימתי בזה כמה פעמים ועכישו בכל ריב היא בוכה ומתחננת שלא אעזוב ואני מבטיחה לה שאשאר. יש גם ילד בן שנתיים וחצי, שמאוד קשור לאביו.יש דרך לגרום להם לקחת פרידה מבעלי יותר בקלות? עדיף להשאר איתו בינתיים למרות שלא טוב לי איתו כדי לא לגרום להם לנזקים בעתיד? יכולים להגרם להם נזקים כתוצאה מפרידה כמו חרדת נטישה ודברים כאלה?

שלום שגית, המצב הנוכחי, כפי שעולה מדברייך, הוא בעל פוטנציאל נזק גדול לילדייך, ועלייך לפעול מיידית כדי להחזיר להם תחושת יציבות ושלווה. ילד לא יכול לגדול כשהוא באי-שקט וחרדה מתמדת. לגירושין יש השפעות ארוכות טווח על ילדים, אך גם לחיי זוגיות שאין בהם אהבה, חברות או כבוד. אני ממליצה לך להגיע בדחיפות לגורם מקצועי (פסיכולוג קליני או יועץ זוגי), שיעזור לך לקבל את ההחלטות החשובות הנוגעות לחייך, זאת כדי להחזיר לכולכם תחושת שליטה וודאות. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן שנתיים. לעיתים, ככל הילדים, נכנס להתקףשל בכי אם לא מקבל דבר מה (לדוגמא עוד שוקולד), אם הוא עייף או אם דברים לא נעשים בדיוק כפי שרוצה. אני לא מוטרדת מהבכי, זה טבעי - בטח בגיל הזה. מעסיקה אותי יותר השאלה כיצד יש להגיב. ברוב המקרים בעלי ואני מעבירים מסר שאנחנו לא מתרגשים מהבכי, ופונים אליו בניסיון לעזור לו לצאת מהמקום שאליו הוא נכנס. מצד שני, לפעמים אני מרגישה שזה כמו כדור שלג, כלומר- שהוא מתחיל לבכות ממשהו אחד ואז שום דבר לא באמת "הולך לו" וכך אני מוצאת אותו ב"לופ" של בכי וחוסר מרוצות מהכל ואותי מתקשה מאוד להגיע אליו. ברגעים כאלה אני מרגישה שזה קצת מוגזם להתעלם מהבכי וחוששת שהילד עלול לחוות זאת כנטישה (אנחנו מנסים לדובב אותו אך כמו שאת בטח מתארת לעצמך שומעים רק בכי). בעלי חושב שאני מפנקת אותו כשאני מנסה לנחם אותו בדיבורים רכים או חיבוקים. מה דעתך? האם באופן כללי נכון להתעלם מהבכי? האם בכל סוג של בכי והאם כדאי לחכות שהילד ירגע בעצמו או שיש לנסות ולעזור לו בכך? בברכת תודה, ניצה

שלום ניצה, התקפי הבכי המפורסמים של גיל שנתיים, יכולים להוציא משלוותו גם את ההורה הרגוע ביותר. אני נוטה להסכים איתך, ולהאמין שעלינו לעזור לילד בגיל כזה "לרדת מהעץ", להרגיעו ולנחמו, ולא להשאירו נטוש לנפשו בשעה קשה כזו. פינוק זה משהו אחר, והוא קשור יותר לדפוס של סיפוק רצונותיו של הילד רק כדי לא להתעמת עם הבכי. אם את מצליחה לעמוד על שלך, לא לוותר על מה שלא צריך, ועם זאת לנחם את הילד בשעת אכזבה ותסכול ולעזור לו להתגבר על צערו - את בכיוון הנכון. יישר כוח! (בסוף גם גיל שנתיים הנורא חולף עובר לו). ליאת

שלום רב במשפחתינו שני ילדים בת 10 ובן 4 בני בן 4 - מפותח על פי גילו. מאז שהוא נולד יש לו תכונת עקשנות או גאוותנות, למשל: בררנות במזון - אנו זורמים עם הזונות שהוא אוהב. משחקי קופסא - לא אוהב לשחק במיוחד לצייר או לעשות חוברות עבודה - המון שכנועים עד שמסכים (למרות שיש לו יכולות וכו') - אם נופל ומקבל מכה אפילוחזקה, הוא מייד קם ואומר לא כואב, אפילו שאני רואה שכואב לו ורצה לחבק אותו - לא תמיד נותן. אלא אם כן המכה מאוד כואבת ואז מתחיל לבכות ואני מחבקת. לאחרונה הוא נכווה מאבן חמה באגודל (היינו מספר משפחות בקומזיץ), הייתה לו יבלת ענקית ואין ספק שכואב, הוא היה עם דמעות בעינים אבל לא בכה החזיק את היד ולא נתן לנו לטפל בו, רק אחר כך שהיינו לבד וכנעתי אותו שאני אעשה לו "פו" ואשים לו משחה הוא השתכנע. - לאחרונה הגננת פנתה אלי ואמרה לי שהוא מאוד עקשן ובדרך כלל היא מסתדרת עם זה. אבל קרה מקרה שהיה צריך להתעסק עם דבק והוא לא הסכים הפעם הגננת התעקשה ואמרה לו שאם לא יעבד לא יוכל לצאת לחצר, הילד אמר לא צריך לא אצא ואכן לא יצא לחצר, ישב בצד. הגננת ניגשה אליו ואמרה לו שרק שניהם יעשו את העבודה יחד ןהוא לא הסכים. קרה עוד מקרה שהוא רב עם ילד ואחר כך בגלל שידע שהגננת קוראת לשני הילדים לשוחח עימם, הוא ישב בצד של הגן חצי מהיום. דוגמא נוספת: הגננת הראתה להם תמונות של חשופיות (חלזונות ללא בית), בני התעקש שאין חיה כזאת ולמרות שהראינו לו תמונות וכו' - הוא לא הסכים. יש עוד ועוד דוגמאות. יש לציין ששנה הבאה הוא הולך לגן חובה. מצד שני הוא ילד שנתון למרות בתחומים אחרים, הולך עימנו לכל מקום, יכולת מחשבה הבנה גבוהים. מה דעתך? תודה על "ההקשבה " דורית

שלום דורית, אם את שואלת לדעתי, נדמה לי שמדובר אכן בילד נבון ורגיש, אך גם בילד שסיגל עמדה מרדנית ומתנגדת, אולי כתוצאה ממאבקי כוח בלתי פוסקים, שהתבסו כדפוס תקשורת. אם תקראי שוב את מה שכתבת, תוכלי בוודאי להיווכח כמה פעמים הוא נאלץ להילחם או להתווכח על חירויותו בסיסיות, כמו מה יאכל, במה ישחק, והאם ימלא חוברות עבודה או לא, האם לעבוד בדבק או לא, ובוודאי יש עוד, כפי שציינת. עקשנות ומרד אינם צומחים בחלל ריק, אלא באווירה של לחץ יתר או אילוץ (גם אם זה מתוך כוונות טובות או אג'נדה חינוכית). בעיני, על רוב הדברים שציינת אין טעם להתעקש בגיל ארבע (את חוברות העבודה אני מציעה לסלק מהבית לשמחת כולכם), ממש כפי שוויתרתם בעניין האוכל. אני מאמינה שהדרכת הורים קצרה יכולה לעזור כאן מאד, בהרגעת המערכת ובכינון דפוסי תקשורת שאין בהם מאבק או "שכנוע-יתר". זכרו שאף אחד לא מושך חזק בחבל אן אין כוח נגדי שאוחז בו בכוח. בברכה ליאת

תודה על התשובות

שלום יש לי ילד בן 5 בכללי הוא ילד בסדר מקשיב ובוגר מאוד לפעמים קצת שובב לאחר חופשת הפסח הוא יצא קצת מהמסגרת של הגן ביומיים הראשונים הוא התנהג לא יפה בגן הרביץ וקלל ילדים הגננת נתנה לו עונש ביום השלישי הוא התחיל להתהפס על עצמו ביום החמישי הוא ניכנס לגן הכל היה בסדר אחרי כמה דקות הוא התחיל לבכות שהוא רוצה ללכת הביתה והוא רוצה רק אותי ניסיתי כמה דקות להרגיעה אותו זה לא כול כך קרה עד שהגננת לקחה אותו והרגיעה אותו היא אמרה לו שהוא יעזור לה בגן לדעתי הוא רגיש למרות הבגרות שלו והמראה הפיסי שלו שהוא קצת גדול מהגיל שלו אך אני יכולה לטפל ברגישות שלו אשמח אם תעזרי לי

שלום אוריה, איני בטוחה שאני מבינה עד הסוף למה את מתכוונת כשאת אומרת "בוגר" או "רגיש". ילד שמרביץ ומקלל בגיל חמש, או בוכה שהוא רוצה הביתה בשעות הגן, אינו מפגין התנהגות 'בוגרת', אלא דווקא רגשנית ולא מאד מווסתת. להערכתי, מה שיוכל לעזור לו לסגל התנהגות יותר מאופקת ובוגרת, זו עמדה חדשה מצידך. מהתיאור שלך ניכרת אהבה רבה לבנך, אבל חשוב לא לערבב או להתבלבל בין אהבה לבין רחמים וחוסר גבולות. כאשר הילד שלך מתנהג בדרך אלימה חשוב לעצור אותו (כמו שעשתה נכון הגננת) ולהציב את הגבול בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים. יכול להיות שמה שגרם לו לפרוץ בבכי מול הנחישות של הגננת, זה מה שהוא למד בבית: כשאני בוכה מרחמים עלי, סולחים לי ומוותרים לי. אני מאמינה שעמדה יותר תקיפה ונחרצת מצידך, וחוסר סלחנות להתפרצויות אלימות, הם המענה הנכון כאן. זה חשוב במיוחד כשמדובר בילד שאמור לעלות לכיתה א', הצריך ללמוד להתמודד עם תסכול, אכזבה וכישלון בדרכים לא הרסניות ולא אלימות. מעודדת אותך להמשיך לאהוב את הילד שלך, אך להפסיק לראות בו מסכן או קורבן. כשאת עצמך תשדרי לו שהוא גדול, אחראי להתנהגותו, ויודע להתאפק - את גם "תקצרי ברינה", ותכיני אותו לחיים החברתיים והאקדמיים שעוד לפניו. בהצלחה ליאת

המשך לתשובתך הילד לא עולה לכיתה א הוא מפסיד שנה בקשר להתנהגות כשצריך אני מלטפת וכשצריך לכעוס אני כועסת אבל עדיין הוא מיתפרץ כשלא ניראה לו משהוא הייתי איתו השבוע בחנות בגדים הוא רצה חולצה ומסויימת ולא היה המידה שלו הוא התחיל לבכות ולהשתולל בחנות תפסתי אותו ביד בכוח ואמרתי לו אתה עכשין נירגע ואמרתי לו אנחנו נחפש בחנות אחרת באמת מצאנו את מה שהוא רצה. בדרך לדעתי הביתה הסברתי לו שככה לא מתנהגים זה לא יפה העניין כמה שאני אשוחח איתו זה לא עוזר הוא חוזר על ההתנהגות הזו לדעתי הוא לא שולט בזה הוא יצתרך טיפול תרופתי אחותו בת ה13 לוקחת קונצרטה וזה ממש עוזר להתנהגות הבנתי מהרופא שאם אחד לוקח גם שאר הילדים מבני הבית יקחו טיפול תרופתי השאלה האם אני יכולה להתחיל לו משנה הבאה למרות שהוא נישאר בגן, בתחילת שנה הוא יהיה בן 5 ותשעה חודשים .

יש לי ילד בן שנתיים ו 3 חודשים. לאחרונה התחיל לפחד מהרבה מאוד דברים כל הזמן רוצה חיבוק ושנרים אותו ושנהייה לידו. הבעיה הכי גדולה היא בלילה. הילד מתחיל לבכות כשנכנס לישון ומבקש כל הזמן שנוציא אותו מהמיטה (חשוב לי לציין שלפני התקופה האחרונה לא הייתה בעייה עם כניסתו לישון והבעיה צצה ממש בזמן האחרון). לאחר הרבה נסיונות לשכנע אותו ללכת לישון (על ידי חיבוק,נשיקה ועוד) ובכי שלא נגמר או שאנחנו נכנעים ונשארים לידו עד שנרדם, או שפשוט נותנים לו לבכות עד שנרדם. במהלך כל הלילה יש את המשחק הזה ולמעשה אנחנו כמעט ולא ישנים. אני ובעלי בקושי מתפקדים וגם הבן הגדול שלי בן ה-5 שישן איתו בחדר סובל מאוד מהמצב. מה אפשר לעשות? צריכים עזרה דחוף

שלום אורית, בגיל שנתיים-שלוש פחדי הלילה הם עניין נפוץ ביותר, ובדר"כ אינם מעידים על פתולוגיה אלא על התפתחות קוגניטיבית תקינה, במיוחד של היכולת לדמיין. בגלל שהבחנה טובה בין מציאות לדמיון עדיין אינה קיימת בגיל זה, הפחדים הם בעיקר סביב מפלצות ויצורי פרא, והם אינם נרגעים מול הסברים הגיוניים. הנוכחות האמפתית ונוסכת הביטחון של ההורה עושה את העבודה הכי טוב, ולכן עדיף להתאזר בנדיבות וסבלנות בגיל זה, ולהישאר מעט יותר לצד מיטתו של הילד. רצוי לא להציע את מיטת ההורים כפיתרון, אלא דווקא לארגן מזרון בחדר הילדים, שיאפשר לכם להעביר לילה בשלום לצד הצורך להרגיע את הילד. ברוב הגדול של המקרים התקופות הללו חולפות כמו שבאו. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת 11, החלה לפתח פחדים לפני השינה מזה 3 שבועות. היא מסרבת ללכת לישון לבד ופעמים היא ממש על סף בכי. בהמהלך היום היא פעילה ומתנהגת רגיל אך בימים האחרונים היא נתקפת במצב של דפיקות לב מואצות והיא מסתגרת בתוך עצמה למס' שניות ואח"כ חוזרת לתפקוד מלא. יש בינינו תקשורת פתוחה וכשניסינו לברר איך/מדוע המצב התחיל.היא חוזרת וטוענת שלא היה שום דבר חריג או בעיה, לא בבס ולא עם חברים/ות.היא טוענת ששום דבר לא מפריע לה. יש לציין שהפחדים הללן החלו כשבועיים לפני שקיבלה את הווסת הראשונה שלה. איך ניתן לעזור לה?אני מאוד דואגת לה?איך ניתן להבין ממה זה נגרם?האם זה קשור לשינוי הורמנולי? ראוי לציין שאנו גרים באשדוד ולפני כחודש היה סבב נוסף של אזעקות.האם זה יכול ליהיות קשור? האם להניח לזה קצת ופשוט לשכב לידה במיטה עד שתרדם? אנא עזרתכם! תודה

שלום גלית, תופעות חרדה בהחלט יכולות להופיע בעקבות אירועים בטחוניים מהסוג שחוויתם בדרום, והגיוני לצפות להן דווקא בשקט שאחרי הסערה. יתכן שהשילוב של חוסר איזון הורמונלי יחד עם הקסאמים יצר פגיעות גדולה יותר לחרדה. יהיו הסיבות אשר יהיו, תמיד נכון להישאר זמינים, אמפתיים וקשובים. אפשר לנסות לעזור לה קצת בנוכחות קרובה ומנחמת לצידה עד שתרדם, אך יש לעשות זאת בזהירות ורק עפ"י צורך, כדי לא ליצור רווחים משניים ותגמולים מהמצב. אני מציעה, בכל מקרה, לחפש עבורה טיפול הבעתי כלשהו (באמנות, במוזיקה, בדרמה או בתנועה) שיסייע לה לעבד את חוויית הקסאמים בדרך הבעתית יצירתית, ולהחזיר לעצמה איכות חיים ותחושת שליטה. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת ה-6 סובלת מפחדים וחרדות (גם סוג של חרדת נטישה) ואני צריכה עזרה בדחיפות. האם תוכלי להפנות אותי למטפל/ת מתאימים באזור שוהם? תודה דנה 054-4680834

שלום דנה, מקווה שתקבלי המלצות ישירות מאנשים שמכירים מטפלים באזורך. מחר אבדוק גם אני, ואנסה ליצור קשר אם יהיו לי המלצות. בהצלחה ליאת

שלופ ליאת יש לי אחיין בן 11 בן בכור עם עוד שלושה אחים. אמא שלו סובלת מזה כמה שנים מדכאון קליני והיא בחרה לשתף אותו במצבה. יחד עם זאת היא אינה מציעה לו מסגרת כלשהיא לבטא את מה שהוא חווה. ובמקביל הוא לקח על עצמו תפקיד של מטפל באחים. שאלתי היא מה עשויה להיות השפעה עתידית על האחיין שגדל בצל הדכאון של אימו. בתחושה שלי הוא לוקח על עצמו יותר מידי. אין לי הרבה יכולת לעזור או להתערב אבל מכיוון שיש לי קשר מאד טוב עם האחיין חשוב לי לדעת. תודה

שלום ירון, אני מסכימה עם הגישה לפיה יש ליידע ילדים על מחלת ההורה (אם זו גלויה לעין ובעלת השלכות על חיי היומיום שלהם). מאחר שילדים ממילא מרגישים כאשר משהו לא בסדר בבית או במשפחה, מוטב לספק להם את המידע בדרך מתאימה, ובצורה הקרובה ביותר לאמת. דיכאון עלול להשפיע עמוקות על בני משפחה קרובים, ובמקרה שמדובר באם, הגיוני לצפות שתהיה לך השפעה כלשהי על הילדים. לכן, במקום להתעסק בשאלות היפותטיות על נזקים פוטנציאליים עתידיים (איש מאיתנו אינו נביא, והשאלה מי ייפגע ובאיזו עוצמה תלויה בהרבה מאד גורמים), חשוב שהמשפחה המצומצמת והרחבה תתגייס ככל האפשר להורדת העול מהילדים, לחיזוק האם החולה ובעלה, ולשמירה על איכות חיים סבירה עבור הילדים כולם. זה לא תמיד קל, באמת, אך אפשרי אם זה נעשה מתוך עמדה מכבדת ולא שיפוטית. בריאות ליאת

בתי בת 6.5 כבר פעם שניה גוזרת לעצה את הפוני ממש קצר וגם את השיער בצידי האוזניים שמציץ מהקוקו. שמנו לב שהתופעה קורית אחרי שכועסים עליה, תמיד בהקשר של האח הקטן שלה בן השנתיים, כאשר היא מציקה לו. אציין שכל התהליך מהלידה שלו עד לא מזמן היה לה מאוד מאוד קשה. רק בחודשים האחרונים היא מאוד קרובה אליו, אוהבת אותו ובסה?כ היחס שלה כלפיו השתפר מאוד. אני מאוד מוטרדת מתופעת גזירת השיער האם עלי לעשות משהו נוסף מעבר למתן אקסטרא תשומת לב? האם להימנע מלכעוס/ להעניש לעיתים רחוקות מאוד אותה במקרים בהם היא ממש מציקה לו? תודה

שלום נטע, אני מכירה לא מעט ילדים שסיפרו את עצמם לאחר שנשארו ללא השגחה, אף כי רובם ככולם הסתפקו בפעם אחת ולמדו את הלקח. אני נוטה להאמין שלא מדובר בהתנהגות הנובעת ממצוקה, אלא מהערכת-יתר של הכישורים המקצועיים בתחום עיצוב השיער. הרחיקו ממנה מספריים ודאגו להדק את ההשגחה עליה ולחזק זאת גם בהסברים. עם או בלי קשר, נסו להיות קשובים לצרכים הרגשיים שלה בתקופה שברירית זו, ולהישאר אמפתיים לקושי ולצורך ביותר תשומת לב. אם בכל זאת, להערכתך, התספורת היא מעין פגיעה עצמית שמטרתה להפחית מצוקה או חלק ממאבקי כוח מולכם, רצוי להגיע להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים. כעסים הם בלתי נמנעים, אך מעונשים דווקא אפשר להימנע. במקומם, עדיפות תמיד סנקציות טבעיות המקושרות בדרך ישירה ככל האפשר למעשה שעשתה (אם פגעה באחיה הקטן, תוכלי למשל לעבור ביחד איתו לזמן מה לחדר אחר, מה שבוודאי יהיה לה בלתי נעים). בברכה ליאת

היי, מה שעליך לעשות זה להרחיק ממנה גישה למספריים ולהסביר לה למה זה לא נכון לעשות ככה.

התגובה כמובן לנטע ולא לליאת

ליאת יקרה בתי ילידת סוף נובמבר הגננת בתחילת השנה המליצה על השארות שנה אך בעיקר בגלל הגיל במשך השנה ניסתה להוכיח לנו עד כמה היא צודקת ובאמת לבתי היה די קשה בקליטת האותיות והמספרים אך לאט לאט פתאום מתחילה להפתיע(דפוס התנהגות קבוע אפילו לדבר לא דיברה מילה מילה אלא קצת יותר מאוחר מכולם אך לפתע פתחה את הפה)כיום מבחינה קוגנטיבית היא במצב מצוין הגננת הפנתה להתפתחות הילד בעקבות מסע השכנועים להשאיר שנה הלכנו לשם המאבחן פשוט צחק וטען שהיא מצויינת מה שכן אניני יודעת האם אופן התנהגותה יכול להשפיע עליה אם תעלה או שמומלץ להשאירה בגן היא נהנית מבצעת את המוטל עליה חברותית מובילה אך קצת שובבה לפעמים נסחפת ואינה מקבלת מרות מתקשה מעט בדחית סיפוקים אך לא באופן חריג (בבית מטריפה אותנו מרבה לבכות על כל דבר אפשרי) מה לעשות???? אני נואשת

שלום רב, אני נוטה להתנגד - כמעט בכל המקרים - להשארת ילד שנה נוספת בגן. במקרה שלך, לאחר שבוצעה הערכת מוכנות, האפשרות הזו נראית מיותרת אף יותר. עד ספטמבר יש עוד כחצי שנה, וזה הרבה מאד זמן בו ניתן לקדם את הילדה מבחינה רגשית. מציעה לכם להגיע להדרכת הורים קצרה, ולקבל הכוונה כיצד 'לאמן' אותה בעמידה בתסכולים ודחיית סיפוקים. זכרו שהדרכת הורים קצרה עכשיו יכולה לחסוך לכם התייעצויות והוצאות בעתיד. באופן כללי, היכולת לקבל מרות, להתמודד עם כישלונות ואכזבות, וללמוד לשלוט בדחפים - כל אלה נלמדים במסגרת המשפחה, כאשר ההורים מצליחים לשמור על גבולות בדרך יעילה ועקבית. יש לכם זמן, ואני ממליצה לכם לנצלו לקידומה. בהצלחה ליאת

יש לי אחות קטנה בת 8 שפוחדת באופן חריג ממוות. כבר הייתי נוכחת במספר מקרים בהם פרצה בפתאומיות בבכי שנכנסה לרכב, או שחצתה עימי את הכביש וכו'. ניסינו מס פעמים להסביר לה שמוות הוא דבר שקורה לרוב האנשים בגילאים מאוחרים ושאין לה מה לפחד, אך הילדה ממשיכה לפחד ולפרוץ בבכי לעיתים קרובות מאותה הסיבה..מה עליי לעשות? תודה....

שלום מור, המוות מעסיק את כולנו במידה זו או אחרת, וכמעט כל הילדים נאלצים להתמודד עם הרעיון הזה מתישהו לאורך ההתפתחות. בכל גיל ההתייחסות למוות מעט שונה, והיא תלויה ביכולות הקוגניטיביות והרגשיות שהושגו עד לאותה נקודת זמן. באופן כללי, מה שעשוי להרגיע ילדים בגיל זה, קשור לתחושה הולכת וגדלה של שליטה (במה שאפשר). יש משהו מניח את הדעת בידיעה שאפשר להימנע מפציעה או מוות אם, למשל, נזהרים בכביש, נזהרים בים, נזהרים ממשחק באש, או משקע החשמל. אצל רוב הילדים תחושת הכשירות הבסיסית והיכולת לשמור על עצמם ממתנת את חרדת המוות. גם נוכחות קרובה של הורה או אח גדול יכולה לעזור. בסופו של דבר הפחדים הללו נרגעים מעצמם. אם הפחד נמשך או מפריע בצורה חמורה לתפקוד השוטף, יש להגיע להתייעצות עם גורם מקצועי, במקרה זה פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

בני בן עשרה וחצי חודשים נמצא בגן מ7 חודשים. אנו לא כל כך מרוצים מהגן (מאוד לא מפתח, הוא נמצא עם תינוקות בני 4 חודשים באותה קב' ומקבל יחס דומה).אנחנו רוצים להעביר אותו לגן אחר. כמו גם בסביבות אוקטובר אנו צפויים לעזוב את האיזור מה שיגרור שינוי נוסף. האם זה בעייתי עבורו השינויים האלה? האם זה יכול לפגוע בו?

שלום אלי, עד אוקטובר יש עוד חצי שנה, וזו תקופה ארוכה מכדי להתפשר על מסגרת שאינה מתאימה לצרכיו של התינוק. מצאו מסגרת וצוות עליו תוכלו לסמוך (אולי אפילו מטפלת בבית, שבעיני תמיד עדיפה על פני מסגרת גן בגיל כה צעיר). באוקטובר, לאחר המעבר אפשר יהיה להעבירו למסגרת חדשה, ולקוות שהבסיס הטוב שקיבל עד אז יכין אותו לאתגר ההסתגלות. משבר קליטה או מעבר יכולים לגבות מחיר רגשי זמני, אך הוא עדיף בעיני על המחיר הכרוך במסגרת חינוכית חובבנית או מזניחה. בהצלחה ליאת

שלום! יש לי ילד בכור בן 10. הוא ילד חכם ותלמיד טוב בבית הספר. בבית הוא מתנהג אחרת לגמרי. הוא מרבה לומר לא בא לי. כל הזמן מפריע לו שהאחים שלו מרעישים. הוא לא מכין את שיעורי הבית. לא בא לאכול ארוחת צהריים וכל הזמן עם פרצוף חמוץ. לאחרונה אפילו כל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניו הוא יוצא מהבית ויורד למטה. כשהוא חוזר חזרה הביתה הוא הולך לחדרו וטורק את הדלת. כל האווירה בבית לא נעימה בגלל ההתנהגות שלו. מה עושים?

שלום שושי, לא ציינת האם מדובר בהתהגות חדשה ולא אופיינית שהחלה לאחרונה, או שמדובר בילד שבבית תמיד היה חסר גבולות ולא מכבד מרות וסמכות. בתחושה שלי, בנך מרגיש בודד, אולי גם כועס, על כך שנאלץ לנהל את עצמו, להחליט על עצמו, ולעשות רק מה שהוא רוצה. במצב עניינים כזה, הילד (רק בן 10) אינו נהנה למעשה מהשגחתו של מבוגר סמכותי, מציב גבולות ומעניק ביטחון. ממליצה לכם להגיע להדרכת הורים, שתעזור לכם להתעקש ולהחזיר אותו לחיק המשפחה כ*ילד* שיש מעליו השגחה, הכוונה ודמויות סמכות עליהן אפשר לסמוך. בברכה ליאת

שלום ליאת, אחיין שלי בן שנתיים וחצי מתנהג באופן קבוע באלימות, זורק דברים, צועק, מרביץ, חוטף. שמתי לב כי בחלק מהמקרים אחותי מושיבה אותו על כיסא תינוק כדי "לחשוב" או כדי "לנוח". אחרי שהוא "נרגע" היא מבקשת ממנו לבקש סליחה ושואלת האם הוא יודע למה הוא יושב בכסא והאם יחזור על התנהגותו. שאלתי היא מה דעתך על כל נושא ההקפדה על בקשת סליחה במקרים של אלימות בגיל הזה (מצד אחד אני חושבת שהם לא באמת מבינים את משמעות בקשת הסליחה, מצד שני אולי יש בכך כדי לעזור לילד להפנים את המושג?). שאלה נוספת, האם הפתרון של לשבת לחשוב הוא תגובה חינוכית? בעיני לא. כיצד יש להתנהג במצב שכזה להמלצתך? תודה רבה על התייחסותך!

שלום לך, ראי בבקשה את תשובתי לקרן (כאן בתחתית הדף) שכתבה ב- 7.4. הכותרת של פנייתה היא "התפרצויות כעס". אם יהיו לך שאלות נוספות, את מוזמנת. בברכה ליאת

אשמח אם תוכלי לחדד את נושא בקשת הסליחה. האם אין להקפיד עם הילד על בקשת סליחה? אם לא, מה כדאי לומר לו לאחר שהיכה? תודה:-)

ערב טוב , ביתי שת שנתיים וארבעה חודשים. מזה כחודש וחצי היא מבקשת מידי פעם לעשות פיפי וקרי בשירותים. חלק מהניסיונות עברו בהצלחה והיא הצליחה לעשות את צרכיה.היא היתה עם חיתול ומידי פעם החליטה שהיא מורידה ומתנסה בשירותים ואנחנו היינו קשובים לה . לאחר שראינו שהיא די מוכנה ומודעת , הצענו לה להוריד את הטיטול לגמרי. היא שמחה מאוד. רכשנו תחתונים והיא היתה מאושרת. ביום הראשון לגמילה היא הלכה לשירותים בשמחה ועשתה פיפי ברצון. היו מעט פספוסים. ביום השני חל המהפך . היא סרבה להכנס לשירותים . התאפקה שלוש ארבע שעות לפיפי וכך גם לקקי . כך היה ביום השני השלישי והרביעי. כשראינו שזה לא מתקדם והיא מתאפקת שעות עד שיוצא לה , שוחחנו איתה (היא מאוד בוגרת) ושאלנו אותה אם היא רוצה לחזור לחיתול כי אנו רואים שקשה לה . היא הסכימה. כיום היא עם חיתול , כבר חמישה ימים ואין שיפור. לפני פיפי היא מייללת ועומדת לידי , מנסה להחזיק עד שלבסוף עושה . רואים שקשה לה . עם קקי הסיפור גם מורכב. היא מתאפקת ואז כשיש לה ממש היא רועדת ולא מוכנה לעשות. אציין כי אנו ממשיכים להציע חה את הישבנון ומסבירים כי זה בסדר לבחור בחיתול או בישבנון . מה עושים ? איך ממשיכים מהחרדה הזו שנוצרה לה ? תודה מעומק הלב  

שלום שירי, לא סתם אנחנו משתמשים במונח "תהליך" כשאנחנו מדברים על גמילה. כמו שכתבתי כאן הרבה לאחרונה (את מוזמנת לדפדף אחורה ולקרוא פניות דומות), החינוך לניקיון מגיע ביוזמת ההורים, ו'מונחת' על הילד כתביעה (רכה ומתחשבת, אך בכל זאת תביעה). הבסיס להצלחה הוא מוכנות של הילד מצד אחד, אך גם של ההורים, שאמורים להצטייד בסבלנות, סלחנות והסכמה מראש לכך שיהיו נסיגות ופספוסים. כאשר אתם מורידים ומחזירים את הטיטול, אתם מעבירים מסר מבלבל, ויוצרים למעשה בעיה נוספת של חרדה או התנגדות. הילדה חשה את הלחץ, פוחדת לאכזב או לא לשלוט, ונקרעת בקונפליקט הידוע של להחזיק/לשחרר. אני מציעה לעשות הפסקה בתהליך לזמן מה, שבו לא תדברו על כך כלל. בזמן הזה תעשו שיעורי בית: מצאו מאמרים באינטרנט המפרטים צעד צעד כיצד נכון לעשות זאת ואיך להימנע מטעויות, ורק כשתרגישי מוכנה, נסי שוב ממקום עקבי ובטוח. קחי בחשבון שייתכנו התנגדויות או 'תאונות', ואל תיבהלי מהן. גם זה חלק מהתהליך. בהצלחה ליאת

ליאת שלום יש לי ילד בן שנה ו3 אחרי 2 בנות קצת בשביל הרקע היה מאושפז עד גיל 3 חודשים בגלל תסמונת שנולד איתה שאינה גורמת לבעיות שכליות וכו אלא יותר חיצוני בחודש האחרון התחיל לזחול ולהעמד עדין לא מדבר כי נושם דרך טרכאוסטומי ומוציא הרבה את הפקק דיבור אבל יודע להביא את עצמו מצוין הוא גם מאוד קשור אלי וכשאני הולכת מלידו לרוב מתחיל לבכות ונותן לעצמו מכות בפנים עם היד מה אני יכולה לעשות לגבי זה זאת הרגשה לא נעימה לראות את זה גם כשאני רוצה להוריד אותו מהידיים לרצפה הוא מתנגד עם הרגליים או נשכב על הגב ועוד דבר אנחנו אמורים לעבור דירה בקרוב וגם אני צריכה ללדת בחודש הקרוב תודה מראש

שלום רב, לא כתבת הרבה על התסמונת ממנה סובל ילדך, אך אפשר להבין מבין השורות שחודשי החיים הראשונים שלו היו ספוגים במתח (בעיקר שלכם, ההורים). לעיתים, כש'עמדת הפתיחה' שברירית כ"כ וכרוכה באשפוזים וטיפולים קשים (אולי גם בסכנה ממשית), משהו בהתקשרות הראשונית בין הילד לאמו (אטצ'מנט) נשאר חרדתי ולא בטוח. כמובן שזה מצב "בלי אשמים", אך יש טעם לעבוד עליו, ולהחזיר לשניכם את תחושת הביטחון גם כשאתם לא צמודים. ממליצה לך מאד להיעזר באיש מקצוע, שיוכל להכיר מקרוב את המגבלות שיוצרת התסמונת שלכם, ולהנחות אותך כיצד לשמור על עצמך (ועל הגבולות הנכונים) בדרך שתתחשב גם במגבלות של בנך. מתוך התיאור שלך אותו, כמי שמתקשה להפיק צלילים בשל המגבלה הטכנית, אפשר להבין שהתקשורת איתו (כולל ביטויים של תסכול וכעס) נשענת במידה רבה על מחוות גוף. זה לא צריך להבהיל מאד, מעבר למראה הלא נעים, וחשוב להצליח להיענות לצרכים שלו בצורה מיטבית, אך מבלי להיענות לתובענות-יתר או ליפול למלכודת של פינוק-יתר. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום ליאת , הנושא הבא הוא נושא קרוב לליבי ,תודה על ההשקעה מזמנך כדי לענות עליו ! אני בת 18 וחברתי הטובה לומדת איתי בשכבה אך נחשבת מהבנות שהרוויחו שנה )אולי זה יעזור במציאת פתרון ( חברתי היא בחורה יפה לכל הדעות שמוצאת חן בעיני בנים .. תמיד היה לי נורא קשה עם צורת הדיבור שלה לאנשים שתמיד היתה נורא פלרטטנית.. תמיד הערתי לה על זה אך לא מזמן יצא לנו לעשות על זה שיחה רצינית,ובכן לבעיה האמיתית ,חברתי נוטה לשקר באופן כרוני כדי להשיג טובות הנאה אישיות או סתם כדי להרגיש שהיא מושכת בחוטים,ואיתי שאני הרי קרובה אליה היא נוטה לדבר על זה ובעצם להיות גלוייה ..כשפתחנו את הנושא הבנו שזה בגלל דימוי עצמי נמוך,וחוסר בטחון עצמי ..היא גם אמרה אמרה לאחר שהצעתי לה להשתנות,שהיא נורא רוצהאבל שאי שם בין כל השקריםהיאבדה את עצמה והיא כבר פחות יודעת מי היא ..אני לא חושבת שהיא נקראת שקרנית פתולוגית כי היא לא ממציאה סיפורים גרנדיוזיים,אבל היא ללא ספק תשדר למישהו שהיא אוהבת אותו כשהיא בעצם שונאת אותו..איך אני יכולה לעזור לה להגיע לעצמה ,להפסיק לשקר,ובעצם להירפא? היא גם צובעת את השיער לבלונד ושמה תוספות כי היאלא אוהבת את השיער שלה ..אני חושבת שזה קשור לדימוי הנמוך ..בבקשה עזרי לי לעזור לה היא בחורה עם כוחות אדירים שעשוייה להתפספס..היא כבר לא סגורה על עצמה בשום תחום..

שלום רב, יש הבדל בין עזרה של איש מקצוע, לבין זמינות ותמיכה של חברה טובה. כחברה, הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות עבורה, זה לדרבן אותה לפנות לטיפול פסיכולוגי. טיפול הוא הכתובת לעיסוק במניעים העמוקים הנחים תחת דפוסי התנהגות בעייתיים, ויצירת מרחב בטוח להתבוננות עצמית ושינוי. כחברה, יש לך תפקיד חשוב בכינון חוויה של קרבה, אינטימיות רגשית וגילוי לב, שעבור צעירה מורכבת כמוה, כלל אינה מובנת מאליה. היכולת ליצור ולשמר מערכת יחסים משמעותית עם חברה טובה, אינה שונה במהותה מהיכולת לקיים זוגיות ואינטימיות גם בהקשרים אחרים. במילים אחרות, אם היא מצליחה להיות 'היא' במחיצתך, ולהרגיש נאהבת ורצויה כמו שהיא - זה כבר הישג חשוב ומשמעותי, ואפשר להישען עליו לצורך המשך התהליך. כל הכבוד על ההתגייסות והאכפתיות. את כנראה באמת חברה טובה. :-)) בברכה ליאת

שלום, מבקשת המלצה לפסיכולוג/ית בשיטה הדיאדית באזור השרון (רצוי ממכבי ודובר/ת אנגלית) לילדה שבתקופה האחרונה שינתה את התנהגותה מילדה עדינה לילדה שמרביצה, מורדת, מתחצפת ובנוסף התחילה להתעורר מספר רב של פעמים בכל לילה. אנחנו אובדי עיצות ורוצים להגיע לפתרון. תודה.

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

[email protected] אשמח לקבל המלצות על פסיכולוג/ית שעובדים בשיטה הדיאדית באזור השרון. יום טוב.

הייתי רוצה המלצה לפסיכולוג ילדים שמתמחה בבעיות ריגשיות באזור שוהם. תודה

שלום שלמה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצה, תוכל לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני עשה כמה פעמים ב-4 חודשים האחרונים פיפי וקקי בשרותים וקיבל על כך פרס בכל פעם. כיום, הוא שונא להחליף חיתול ואני כל הזמן אומרת לו שכאשר ילמד לעשות צרכים רק בשרותים, לא יזדקק לחיתול כלל. אני מנסה גם בכל מיני דרכים אחרות כמו "אתה ילד גדול", "תראה את החבר הזה והזה..." וכדומה. הדרבון לא עוזר שהרי כל פעם שאני שואלת אותו אם הוא רוצה לעשות בשרותים, הוא עונה שהוא רוצה בחיתול. לציין כי נולדה לו אחות לפני חודש וחצי. כיצד אני יכולה לגרום לו לרצות לעשות צרכים בשרותים ? תודה רבה מראש, ניקיטה

שלום רב, למרבה הצער (או השמחה - תלוי בנקודת המבט) אין לנו יכולת לגרום למישהו לרצות משהו בכוח. "רצונו של אדם - כבודו" כבר אמרו לפנינו, ואין לנו ברירה אלא לכבד את הרצון, גם כאשר הוא של ילד בן שנתיים וחצי! גמילה היא תהליך הנעשה באופן חד-צדדי ביוזמת ההורים, לעיתים עם מידה כזו או אחרת של נכונות או התגייסות מצד הילד. כדי שהתהליך יצליח, חשוב לוודא שקיימת בשלות מוטורית, קוגניטיבית ורגשית לתהליך. כרגע, הילד הקטן (כמעט תינוק) שלך, מתמודד עם אחות קטנה שנכנסה הביתה (מזל טוב!), והדבר האחרון שהוא רוצה עכשיו זה שיהפכו אותו בעל כורחו ל'גדול'. הוא עדיין קטן, מרגיש קטן, ומבקש את המגע הפיזי התכוף הכרוך בהחתלה או בניקיונו לאחר עשיית הצרכים. מציעה להניח לזה לזמן מה, ולהתחיל מחדש בתהליך כשתהיה מוכנות אמיתית לכך. כל חודשי הקיץ לפנייך, אפשר לחכות עוד קצת. בהצלחה ליאת

היי אני בת 30 יש לי שני ילדים קטנים בני ארבע ושלוש עברנו לגור רחוק מהאזור שהגנים שלהם נמצאים לפני חודשיים בשל פרידה מהאב זה אומר שכרגע הם חווים פרידה גם מהבית וגם מהאב אני כבר חודשיים לוקחת אותם כל יום לגן שלהם וזה מקשה עליי פיזית וכלכלית איך אני עושה את זה בצורה הכי טובה וגם האם אני פוגעת בהם ???? אשמח לתשובה ועזרה sisi תודה

שלום סיסי, באופן אישי, אני מאמינה גדולה בחשיבותה של הרווחה הנפשית של ההורה, כגורם המקדם גם את בריאותו הנפשית של הילד. ובמלים פשוטות: כשטוב ונוח להורים, טוב ונוח גם לילדיהם, ולהפך. ובכל זאת, מאחר שאנחנו נמצאים במרחק חודשיים מסוף שנת הלימודים, ומאחר שילדייך זה עתה חוו פרידה ואובדן משמעותיים, יתכן ששווה לעשות עוד מאמץ, ולאפשר להם לסיים את השנה במסגרות המוכרות, שיכולות להוות גורם הגנה חשוב מפני משבר פסיכולוגי. לכן, אם את יכולה, עדיף להמתין. אם לא, עשי כל מאמץ שהגנים החדשים יהיו אלה בהם ילדייך ימשיכו ללמוד גם בשנה הבאה, והתייחסי לחודש הראשון לאחר המעבר כאילו היה חודש ספטמבר: שבי איתם בגן החדש, השאירי אותם שם למשכי זמן קצרים בהתחלה, והעלי בהדרגה את זמן השהות שלהם בגן החדש. היעזרי בגננת החדשה כדי ליזום מפגשים חברתיים עם ילדי המקום, וכדי להקל קצת על תחושת הזרות והבדידות בגנים החדשים. אני רוצה להאמין שרגישות והתחשבות כזו מצידך תמזער את חוויית המשבר, אם תתעורר. בהצלחה רבה ליאת

שלום יש לי ילד בן 5 שהוא מכור לטלויזיה ישר שהוא קם בבקר הוא מדליק את הטלויזיה וישר שהוא חוזר מהגן הוא מדליק הוא לא נותן לנו לראות טוכניות במהלך היום הוא חושב שזה הטלויזיה הפרטית שלו וכמה שאני מנסה לנתק אותו זה לא מצליח הדרך היחידה שאני מצליחה לנתק אותו זה רק דרך משחק שאני אומרת לו בוא נשחק ביחד העניין שאין לו אחים קטנים יש לי בת בת 13 שהיא לא מעוניינת לשחק איתו יש לה את העניינים שלה כמו חברות לימודים (לא תמיד יש לי ולבעלי חשק לשחק איתו ) האמת לפעמים הוא משחק עם עצמו אך אני אגמול אותו מהטלויזיה

שלום אוריה, אני מודה לך על השאלה, כי היא מאפשרת לי להעביר מסר קטן להורים, שנראה לי חשוב. ילדים אינם 'מכורים' לטלוויזיה ומחשב סתם כך. גם הטלוויזיה וגם המחשב הם כלים ידידותיים ביותר, המספקים סוג של גרייה מהנה (לפעמים גם עם פוטנציאל מעשיר ומלמד), וכשהם נצרכים במינונים סבירים אין בהם נזק (בעיני!). כמו שאת מציינת נכון, גם הילד ה'מכור' שלך, מסכים לזוז מהמסך אם מוצעת לו פעילות חלופית מהנה איתך, עם בעלך או עם אחותו. את צודקת. לא תמיד בא לנו לשחק עם ילד בן 5, במיוחד אם אנחנו אחרי יום עבודה מעייף. ובכל זאת, האחריות לחינוכם ולפעילותם של הילדים הצעירים היא עלינו, ההורים, ואנחנו מי שאמורים לספק להם את המגוון ולהקפיד על איכויותיו. אין לי ספק שאם הילד שלך היה אוכל רק במבה או רק שוקולד, לא היית מסכימה להניח לו לאכול רק את זה, בתואנה שהוא 'מכור'. אני בטוחה שאת דואגת שבנך יאכל מזון מגוון, עשיר ובריא, גם אם לא תמיד בא לך לעמוד ולטרוח במטבח. באופן דומה, מרגע שהחלטנו להביא ילדים לעולם, לא נוכל לצפות שבגיל הרך הם יידעו להזין את עצמם מהבחינה הפסיכולוגית. עלינו להקדיש להם זמן, להימצא לצידם בשעות אחה"צ, ולעודדם לפעילויות מגוונות שיפתחו את כישוריהם הקוגניטיביים, המוטוריים והחברתיים-רגשיים. לפעמים נשחק איתם, לפעמים נצא איתם לקניות, לפעמים נספר סיפור, ולפעמים נאפשר להם בנדיבות (ובלי להציק) לראות טלוויזיה בשקט. כמו תמיד, איזון בריא הוא שם המשחק. בהצלחה ליאת

הי ליאת בבקשה תשימי לב לשאלה נוספת שכתבתי לך למטה, כהמשך למענה שנתת לי בנושא "ביקורים אצל משפחה מורחבת" תודה רבה גלית

עניתי לך למטה, גלית. נסיעה טובה :-))

שלום רב, הילד שלי בן ארבע והוא ילד מקסים ותקשורתי וחביב מאוד ,אך יש לו נטייה להיות מאוד תמים ולסמוך על כולם והרבה פעמים כשאנחנו נמצאים בפיקניק או מסעדה וכדומה הוא יכול פתאום לצאת לבד בלי לשים לב , לטייל לו בצורה חולמנית ולא לפחד כאשר הוא לא רואה אותנו בסביבה בדרך כלל לאחר שאני מוצאת אותו לאחר מספר דקות של שגעון ופחד , הוא בדרך כלל שואל מישהו ואומר שהוא מחפש את אמא שלו , זה קרה כבר מספר פעמיים והסברתי לו וכעסתי ואף הענשתי אך נראה שהוא לא מבין מה באמת הוא עשה לא בסדר ואני גם מסבירה לו לפני שאנחנו הולכים לאיזה שהוא מקום שהוא לא יכול ללכת לבד וגם אם הוא רוצה ללכת הוא צריך לבוא להגיד לי אבל משום מה הוא לא מפנים את זה , אשמח לדעת מה דעתך על זה והאם יש בעיה מסוימת שאני צריכה לטפל בה , תודה,

שלום חלי, הילד שלך מרגיש בטוח ומלא אמון בעולם, וככל ילד בן גילו הוא מופעל ע"י יצר הסקרנות הבריא וחוקר את סביבתו. בדיוק מסיבה זו, ילדים בגיל ארבע חייבים להיות *תמיד* תחת השגחה ופיקוח של מבוגר אחראי, ואין לסמוך עליהם שישמרו על עצמם. לתחושתי, מה שאת מתארת - כשלעצמו - אינו מעיד על בעיה כלשהי, ומלבד להדק את ההשגחה וההסברה, אין כרגע הרבה מה לעשות. בברכה ליאת

שלום לך ליאת. י ש לנו שלושה ילדים , אחת י"א , אחד , כתה ז', והקטנה בגן טרום חובה. עם הבן האמצעי , יש לנו לא מעט בעיות שנובעות מחוסר שביעות רצון תמידי שלו / אי יכולת לדחות סיפוקים / אינו מיישם את מטלותיו או בקשות אלמנטריות מצידנו. מכל מה שציינתי מעלה , אתן דוגמא אחת : מבקש פעם אחר פעם לקבל משהו או שניקח אותו לפעילות מסוימת , על אף שבהתחלה לא הסכמנו , הוא הצליח לשכנע אותנו כן לספק את רצונו (יכול להיות סרט/ רכישת אופניים/נעליים מיוחדות וכו') לא עוברת שנייה מאז שהוא קיבל את מבוקשו, הוא כבר עובר ל"דבר הבא" , כבר בשלב שאנחנו ברכב בדרכנו חזרה, הוא מקטר שוב על מר גורלו על העובדה שלא קנינו לו כך וכך.., אינו מעריך, צורח, משקר ומביא אותנו לאיכות חיים מאוד ירודה מפאת רמת ההתעסקות שלנו איתו ללא הפסקה. מבקשת ממך לקבל הכוונה, האם ללכת איתו לטיפול או שאנחנו (ההורים) נלך לסדנא כלשהי. תודה וחג שמח

שלום רווית, ה'אני מאמין' המקצועי שלי אומר שבמקרה של הורים וילדים, הטיפול ב"ארון החשמל" עשוי להיות יעיל הרבה יותר מהטיפול ב"מנורה". כלומר, הדרכת הורים והכוונה יעילה כוחם רב מטיפול רגשי בילד עצמו. אין בכך כדי להעמיס על ההורים את האחריות לכל בעיותיהם של הילדים. ברור שילדים יכולים להגיע לעולם עם עוצמות רגשיות גבוהות, מה שעלול להקשות מאד על ההורים להיענות להם באופן מיטבי. ובכל זאת, גם כשההורים אינם ה'בעיה', בעיני הם כמעט תמיד ה'פיתרון'. סדנת הורים יכולה להיות מועילה ומעשירה תמיד, אך הדרכת הורים קצרה וממוקדת אצל פסיכולוג ילדים מנוסה יכולה להיות זריזה יותר בהשפעתה על איכות החיים בבית. בהצלחה ליאת

שלום בני בן 6 תמיד פחד מרוח,גם שנוסעים ברכב כשפותחים חלון, מבקש מיד לסגור, בחורף האחרון יש החרפה בתגובות בחשיפה לרוח, בימים האחרונים לא רוצה לצאת החוצה, לפני כמה ימים היתה רוח חזקה, וקצת התעקשנו איתו לטייל איתנו, לא רצה לרדת מהידיים של בעלי וצווח שהוא רוצה לאוטו,הבייתה ומאז יש עוד יותר החרפה בתגובות, איך לצאת מהמצב הזה? האם טיפול קוגניטיב-התנהגותי מתאים בגיל הזה, היכן לגשת איתו? כי קשה לו וקשה לנו? תודה

שלום רב, כבר נתקלתי בעבר בפחד כזה, שחלף לאחר טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. טיפול כזה בהחלט מתאים גם לעבודה עם ילדים בגיל 6. פני לפסיכולוג ילדים קליני שמכיר גם טכניקות התנהגותיות. עד אז, נסו לא להשתעבד לחרדה, ולהציע הרגעה ברמה סבירה (נוכחות שקטה ומרגיעה, מבלי 'להשתגע' יחד איתו). למרבה המזל, אנחנו מדינה חמה, נטולת סערות, והקיץ הארוך שלפנינו יכול לסייע בהרגעת החרדה, עם או בלי טיפול. בהצלחה ליאת

התחלנו גמילה לפני שבוע רוב הזמן פיספוסים עושה פיפי על עצמו ברגע שעושה אומר אימא פיפי רטוב . לא תמיד מוכן ללכת לשירותים או לסיר רוב הזמן אני לוקחת אותו לפעמים מתנגד לפעמים לא . עשה 3 פעמים קקי בשירותים ופעמיים פיפי לא מבקש לבד בכלל . איך להמשיך מכאן האם כדאי בכלל להמשיך גמילה או להפסיק אולי עדיין לא מוכן . אחרי החג הגננת מתכננת גמילה בגן משותפת. אני קצת מבולבלת תודה מראש אימא דואגת מאוד

שלום ליאת, אני היום בת 23 אחרי צבא. אני מוצאת את עצמי כל פעם בסיטואציה אחרת מתנהלת מול דמויות המהוות עבורי ייצוג פנימי של אימי. ומערכת היחסים עם אותם אנשים בעייתית מאוד.עד תקופת היסודי תקופת ילדותי מול אימי הייתה טובה ומשגשגת, הקשר נבנה על בסיס הישגים לימודיים גבוהים והצלחות לימודיות שקיבלו הערכה, תשומת לב ויחס חיובי. במעבר לחטיבה עד היום זכיתי לשורה של השפלות, זלזול, חוסר הערכה, שהביאו לקשר מאוד בעייתי עם אימי. בעקבות זאת דימויי העצמי והערכתי העצמית נמוכה מאוד, מאז, התפתחה בי חרדה חברתית המתבטאת ביובש בגרון, דפיקות לב מואצות. מעולם לא הצלחתי לדבר מול קבוצת ילדים בביטחון מלא, חשתי בדידיות רגשית לאורך זמן. במסגרת הצבאית התנהלתי מול מפקדת (שרתתי כקצינה בצבא) שייצגה עבורי את דמות האם. ובקשר עימה אני חשה בביטחון עצמי נמוך, סוג ב' וכו'. היום אני מבינה שלא אצליח להחזיר לעצמי את דמות האם האידיאלית, ועליי להתאבל על אובדן הקשר האידיאלי עם האם. קשה לי מאוד עם זה. מה עליי לעשות? יש בי שאיפה כל פעם מחדש, לחדש את מערכת היחסים עם אימי.אנחנו יוצאות יחד למסעדות, משוחחות -היום הקשר אחר לגמרי -כניראה אימי מעריכה אותי בעקבות הישגיי הצבאיים הגעתי לתפקיד בכיר בצבא. אנא סייעי לי

שלום אורה, התיאור שלך מעיד על עבודה פנימית ומחשבה רבה שהשקעת בניסיון להבין את מה שקורה לך. אני משערת שחלק מההבנות הללו תקפות מאד. עם זאת, המשימה החשובה באמת היא ללמוד להבין ולקבל את עצמך שלא דרך מבטה הנוקב של אמך, ממקום שלם ונינוח יותר. לטעמי, מדובר באתגר לא קל, הדורש עבודה עצמית נוספת, אך גם ליווי אוהד ומתפעל א-מ-י-ת-י, מצד דמות אחרת (נכון, מטפלת) שתתקן - אולי - את החוויה שלך מול מבטם של האחרים. אני מאמינה שכשתגיעי למקום מחוזק יותר עם עצמך, תוכלי להתנהל בשלווה גם מול אמך, ולהצליח לשמור על עצמך מרודנותם של הקשיים הפסיכולוגיים שלה. בהצלחה ליאת

שלום, הבן שלי בן שלוש וחצי, גמול מטיטול במהלך היום מעל שנה, כבר זמן מה מבקש לישון עם תחתונים אבל בגלל שקם כל בוקר עם חיתול מלא החלטנו לחכות לפסח. מיום חמישי בערב ישן בלי טיטול. החלטנו לנסות בלי להעיר אותו לפיפי, אבל גילינו שכשהוא מרטיב במיטה הוא לא מתעורר וממשיך לישון. אז בעצם אין לו סיבה לקום לשירותים או להתאפק. כשאחד מאיתנו מגלה במהלך הלילה שהוא רוטב אנחנו מעירים אותו ומחליפים לו. הוא אומנם נשאר יבש במהלך הלילה אפילו 5-6 שעות, אבל בינתיים כל לילה הרטיב כפעמיים (להערכתי, כי בעצם כשאני מגלה ומחליפה לו אני לא יכולה לדעת כמה פעמים ברח לו עד עכשיו...) בעקרון אנחנו מתכננים להמשיך לנסות עד סוף החופש ולראות אם יש איזה שינוי או שיפור, השאלה אם להמשיך ככה ומה בעצם יגרום לו לנסות לקום או להתאפק אם לא מפריע לו כשבורח... או לשנות גישה ובכל זאת להעיר אותו בלילה לפיפי... או כל רעיון אחר יתקבל בברכה... תודה.

שלום לך לדעתי אין זה נכון להעיר ילד ולהחליף לו באמצע הלילה משתי סיבות: 1. אתם מפריעים לילד לישון שינה רצופה ,דבר אשר הוא זקוק לה מאוד מהרבה בחינות, הן פיזיולוגיות (הורמון הגדילה מופרש בשנת הלילה) והן רגשיות (ילד עייף הוא ילד עצבני. 2. כאשר אתם מחליפים לילד באמצע הלילה והוא קם יבש בבוקר הוא לרוב אינו זוכר את ההחלפה שהיתה בלילה והוא בטוח שהוא הצליח להיות יבש ולהתאפק כל הלילה. תנו לילד זמן ואל תפריעו לו בשנתו, הוא יהיה פחות עייף ויותר קשוב לגופו. אם נראה לכם שקצת קר- כסו אותו בשמיכה נוספת, אך אל תפריעו את שנתו. תהליך גמילת הלילה הרבה פעמים לוקח קצת יותר זמן מגמילת היום. סבלנות. המשך חג שמח אריאלה זמיר מנחת הורים

שלום רב, רוב הילדים נגמלים מטיטול הלילה מאוחר יותר בהשוואה לגמילה ביום. בלילה, המשימה היא לקרוא (מתוך שינה) את איתותי השלפוחית ולפעול בהתאם. היכולת לקרוא נכון את האותות הללו היא גם תלויית גיל, ובנכם עדיין בגיל בו ההרטבה לגיטימית. הורים שמקימים את הילד בלילה לפיפי אולי חוסכים מעצמם את הסדינים הרטובים שיש להחליף, אך אינם מקדמים את תהליך הגמילה, שכן הם משאירים את האחריות לפיפי עליהם. מרגע שהילד אחראי לתהליך, הוא נשאר קשוב יותר לעצמו - והסיכוי שישלוט על הפיפי גדול יותר. נסו לא להגדיר דד-ליין, שכן לחץ הוא הדבר האחרון שאתם צריכים כרגע. עידוד וביטחון דווקא כן. הביעו ביטחון ביכולתו להצליח בסוף, ובמקביל, נסו ללמד אותו לטפל באירוע הרטבה בכוחות עצמו. בהצלחה ליאת

שלום ליאת בנותינו בנות 5 וחצי ושנתיים וחצי. יש לנו "בעיה" שנמשכת לאורך זמן והיא ביקורים אצל משפחתי- כולל סבא וסבתא ודודים כלומר אחיי או אחיותיי. ראוי לציין כי אימו של בעלי גרה בחו"ל והמשפחה הקרובה היחדיה היא משפחתי.אנו גרים רחוק ממשפחתי, ולא מתראים עמם מדיח שבוע שבועיים אלא לפחות חודש מביקור לביקור. עד לאחרונה כאשר היינו מבקרים שם, בעיקר הגדולה, שהיא עם מזג ש"מתחמם לאט" היה לה קושי לבוא לסבתא לתת לה נשיקה, או לסבא. תמיד היה ניסיון להתקרב אליה מצידם, ועל פי רוב היא נמנעת, שקטה, מתקשה להתקרב. עם אחי זה קשה עוד יותר כי הוא היה ניגש אליה בלי להיות קשוב לקצב שלה, מרים אותה וגורם לה לבכות.. הסתרתי למשפחה שכדי לאפשר לה להפתח כדאי שייתנו לה זמן וזה יבוא ממנה, לא לכפות עצמם עליה אך עדיין הם מאוד מתוסכלים. הבת השניה, עם מזג הרבה יותר נמרץ, מתחברת לזולת הרבה יותר מהר, היה פחות קושי בביקורים. היתה נותנת לחבק ולנשק. לאחרונה, וזה מה שקשה לנו, שתיהן, ונראה לי שהקטנה מחקה את אחותה, נצמדות אליי לרגל, פיזית, והולכות אחריי כצל לפחות במשך החלק הראשון של הביקור. אני צריכה להתפנות לבני משפחתי, להתעניין בהם, לשמחו איתם על המפגש, ובו בזמן לשחרר את הרגל שלי... מיותר לציין שאני מתוסכלת מזה, ואם לא די בכך אני שומעת מהמשפחה שקשה להם לראות אותי כך, לא מתפנה עד הסוף, לא מצליחה להנות מהביקור עד הסוף, ושעליי לעשות משהו עם זה.אני יודעת שהם צודקים ואולי אפילו הם מאוכזבים. אגב זה פחות קריטי לי, אכזבתם, מה שיותר חשוב לי זה איך לעזור להן פשוט להניח לי ולבטוח בדמויות המשפחתיות. אי אפשר לומר שהן לא מכירות את אחיי, ואחיי מאוד לבביים כלפיהם. אציין גם שאני ממשפחה גדולה, עם אופי שמחבק, נוגע ,נוכח בהבעת רגשות, וכאשר בנותי לא מאפשרות את המגע הזה איתן, בניגוד ליתר הנכדים, זה קשה. אשמח לעצתך חג שמח

שלום גלית, נראה שאת מבינה היטב את הצרכים של בנותייך, ומכירה בכך שיש להן תיאבון חברתי-משפחתי חלש, וקצב התחברות איטי יותר מהנהוג במשפחת המקור שלך. כדי שהבנות יוכלו ליהנות מהיחד המשפחתי והחמימות המופגנת, הן צריכות לחוש בטוחות מפני חדירה פתאומית למרחב שלהן, ולוודא שמתייחסים בכבוד לגופן, לרצונן ולאישיותן העצורה. בני משפחתך הם אלה שיצטרכו להרוויח את האמון הזה, ולהתאמץ בריסון הדחף להרים, לחבק או לנשק. אמרי לבנותייך שהן יכולות להתנהג אצל סבא וסבתא כמו שנוח להן, ושאת מבטיחה לשמור עליהם בנוכחותך הקרובה מפני קרבת-יתר. כאשר הן יאמינו לך ויבטחו בך, ההיצמדות למכנסיים שלך תתרופף מעט. עד אז, אני מציעה להמשיך ולהסביר את הרציונל הזה לבני משפחתך, ולעזור להם לפרש את ההתנהגות של הבנות כקושי אמיתי, ולא כדחייה אותם. מאמינה שזה יעבור בסופו של דבר. חג שמח ליאת

הי ליאת תודה רבה על המענה המדויק. נראה שקלטת את הדינמיקה המשפחתית מבלי להכיר את המשפחה.. אגב צרכים של בנות, רציתי להתייעץ גם לגבי חופשה שלי. מאז שהבנות נולדו לא לקחתי לעצמי אף פעם חופשה. כל החופשות הן משותפות .לאחרונה אני בעומס רציני ובן זוגי שיקף לי שנראה לו שאני רציכה זמן לעצמי אפילו כמה ימים. בדיוק נפגשתי עם חברה שהציעה לי לטוס עמה לחו"ל בעוד כחודש וחצי, לארבעה וחצי ימים. בעלי יישאר עם הבנות בבית ויטפל בהן. בנוסף לכך, כפי שכתבתי במייל קודם, מאחר ואימו של בעלי גרה בחו"ל והיא אשה חולנית, עליו לנסוע אחת לכמה חודשים לבקרה ולעזור לה. בעוד כשבוע הוא צפוי לנסוע לסייע לה בבדיקות רפואיות ולשוב כעבור 4 ימים, ואני אהיה עם הבנות. מצד אחד, הבנות מכירות את הרוטינה של נסיעת בעלי לאימו, אך מצד שני אני חושבת על כך שהנסיעות יהיו בהפרש של חודש וחצי אחת מהשניה, אף שכל פעם, מישהו מאיתנו נשאר איתן. האם נראה לך נכון לעשות כזה מהלך? לנו ברור שלגבי בעלי, זו המציאות שהוא,ואנו, חיים בה, ועלינו להתארגן סביבה (אימו לא יכולה להגיע אלינו בשל הבעיות הרפואיות). בתודה גלית

שלום רב ליאת, הייתי רוצה להתייעץ איתך לגבי בעיה ממושכת במשפחה הגרעינית שלי. בבית, 3 ילדים (אח נפטר לפני שנה וחצי), אני נשואה והשניים האחרים גרים בבית- אחות בת 27 ואח בן 22. הבעיה המרכזית (או הבוערת ביותר כרגע) היא עם אחותי. במשך כמה שנים היא אוכלת ארוחה אחת ביום, בשעות הערב (עד אז היא לא רעבה), מאוד מאוד בררנית באוכל (לדוגמא, אם יהיה קצת יותר שמן ממה שמוכנה או שהמזון יהיה מבושל מידי או יתבשל מוקדם מידי או שתמצא שערה בסלט), לא תסכים לאכול אפילו במחיר של עוד יממה ללא אוכל). היא מאוד רזה ונראית די חולה. ברור לכולנו שיש כאן הפרעת אכילה, אך היות והיא מתפקדת (עובדת ומצליחה בעבודתה) אנחנו "נחים על זרי הדפנה" ומשכנעים את עצמנו שאולי היא בעצם בסדר (מבחינה רפואית, בדיקות הדם שלה תקינות, מקבלת מחזור, סבלה מספר רב של פעמים מחיידק בקיבה). חשוב לי להוסיף שהבעיה איתה אינה נגמרת כאן- בעקבות כל העניין שלה עם האוכל והחולשה הכללית ממנה היא סובלת בסוף יום העבודה, הוריי כל הזמן סביבה, משתדלים להכין לה לאכול כשמגיעה מהעבודה ובכל זאת התלונות שלה לא פוסקות. אדרבה, היא מרשה לעצמה לדבר אליהם בזלזול, להשפיל ולקלל אותם במילים שהדף אינו סופג. אינני מסוגלת אפילו לפרט את הרגעים בהם היא משתלחת בהוריי. בכ"ז אני כותבת דווקא היום מאחר ובהתקף האחרון שלה (שהוצת בעקבות כך שאמי נכנסה לחדרה וניקתה אותו, כן זו האמת) היא פשוט התחילה לצרוח, ולבכות, ולקלל ולאיים ואמרה שהיא עומדת למות, שכואב לה הלב ועוד דברים מפחידים בסגנון הזה. אני כותבת את הדברים ומזדעזעת מחדש. מצד אחד אני מאוד כועסת עליה על התנהגותה, מצד שני אני דואגת לה מאוד! אשמח לשמוע את דעתך. האם זו אנורקסיה? והאם יש הפרעה שיכולה להסביר התקפי שגעון מהסוג הזה? תודה מקרב לב.

שלום רב, כמובן שלא אוכל לתת אבחנות דרך פורום באינטרנט, הגם שביני לביני אוכל להעלות השערות. נדמה לי שלא מוכרחים להיות אנשי מקצוע כדי להבין שקיימת מצוקה גדולה, בעיה בוויסות הרגשי (התפרצויות חסרות פרופורציה), ואולי גם התמודדות עם חוויה של נחדרות וחוסר גבולות בבית. אני שותפה לדאגה שלך, וממליצה מאד על פניה לעזרתו של גורם מקצועי, שיוכל להעריך את מצבה ולהציע טיפול הולם. ממליצה לשקול מטפל המתמחה בגישה הדיאלקטית-התנהגותית (DBT), המתמקדת בסוגיות של וויסות רגשי ושליטה עצמית, מניעת פגיעה עצמית, עמידות במצוקה ושיפור מיומנויות של תקשורת בינאישית. בהצלחה ליאת

הי ליאת, בתי בת שנתיים. התחלנו בתהליך גמילה מטיטולים לפני כשבוע. כרגע אני מזכירה או לוקחת אותה לפיפי, אך עדיין לא קרה שביקשה לבדה. בדרכ אני שואלת אם צריכה או לוקחת אותה לשירותים. כשאני שואלת אותה היא תמיד אומרת שאין לה ואז כעבור מספר דקות עושה במכנסיים. כשאני לוקחת אותה כמעט תמיד יוצא לה. מה עלי לומר לה כאשר היא מפספסת? האם לחכות שתבקש או תלך מיוזמתה? והאם את ממליצה על מתן מדבקה בכל פעם שמצליחה? באותו נושא, מאז שהורדנו את הטיטול לא עשתה קקי בשירותים/ סיר- בפעמים הראשונות חיכתה ועשתה כשהיתה עם טיטול (לאחר מנוחת צהריים או בבוקר) ואתמול עשתה במכנסיים. שאלנו אותה אם רוצה לגשת לסיר והיא סרבה. מהי התגובה ההולמת והמעודדת לדעתך? תודה, חג שמח ופורח.

תלמיד כיתה י, לאחרונה מרבה להעדר. בשיחה עימו סיפר על קשיים כלכליים רבים בבית. אם חד הורית ומפרנסת יחידה. האם השנה לא משתפת פעולה עם בית הספר -לא מגיעה לפגישות לקבל תעודה. התלמיד מגלה סימנים לאי ריכוז, חוסר מוטיבציה. במבחנים יש לו בלאק אאוט, הופנה לאיבחון אך בשל קשיים כלכלים לא ניתן לעשותו. התלמיד לא מתעמל, נראה חסר כוחות. במהותו ילד טוב. רוצה ללמוד אך לא מצליח. איך אוכל לסייע לו?

שלום לך, תוכלי להפנותו ל'ניצן', שם ניתן לעבור אבחון במחירים שווים לכל נפש. הסבירי לנער ואמו שאבחון יכול לאתר ביעילות את נקודות העוצמה שלו כמו גם את הקשיים, ולסייע בהתאמת העזרה הרלוונטית לו. באופן אישי, אני מאמינה שהורה הנמנע משיתוף פעולה עם המערכת הוא הורה שחווה ביקורת, שיפוטיות או האשמות, ומרגיש (אולי) שאין לו בן ברית במערכת. כאשר נוספים על כך קשיים אמיתיים כמו קושי כלכלי או נסיבות משפחתיות בעייתיות, ההורה עלול להגיע לאי-ספיקה, עד כדי הזנחת צרכיו האמיתיים של הילד. כמחנכת הכיתה, יש לך יכולת להשפיע על אופי התקשורת בין ביה"ס למשפחתו של התלמיד, ולקדם הידברות נעימה, מכבדת ולא שיפוטית. לפעמים חיזור עדין ולא אגרסיבי, יכול להגיע לתוצאות טובות. לפעמים, כשהמצב מדאיג באמת, יש טעם לערב גורמי טיפול נוספים, כמו פסיכולוג או עו"ס מרשויות הרווחה. כמורה, חשוב שתזכרי שבמציאות חיים אכזרית, כל מבוגר סמכותי וידידותי יכול לשמש עבור הילד קרש הצלה ממשי, מישהו עליו אפשר לסמוך ולהישען, ובעזרתו ניתן להיחלץ מחוויה של ייאוש וחוסר תקווה. תושבת שתצליחי? חג שמח ליאת

שלום, מסכימה מאוד עם ליאת! כיון שהתמונה עשויה להיות מורכבת (הפרעת קשב? לקות למידה? גורמים משפחתיים או סביבתיים שמעורבים? משבר כלשהו..?) לפעמים קשה לדעת לאיזה גורם אבחוני/אחר לפנות, הולכים לאיבוד ומוותרים. יתכן שכדאי להמליץ למשפחה להתקשר ולהתייעץ טלפונית עם יועצי עמותת ניצן. גם לפני קביעה או בירור על ראיון. שיחה טלפונית אינה כרוכה בתשלום וניתן לברר באופן מקיף יותר את הכיוונים אותם כדאי לבדוק. יתכן שהמשפחה תוזמן למפגש התייעצות, פנים אל פנים, או תונחה לאן לפנות הלאה. להערכתי, ניצן עובדים בהסדר עם קופות החולים, ובמקרים מיוחדים ניתן גם להגיש בקשה לקבלת מלגה לאבחון/הוראה מתקנת. לא מנסה לייחצן את ניצן :-) אבל כיוון ראשוני של התייעצות יכול אולי לעבוד טוב. כמובן- שקודם כל חשוב להצליח להגיע לאם, לעורר את אמונה, ולעודדה ליצור קשר ולחפש אפשרויות שיעלו בקנה אחד עם המגבלות הכלכליות של המשפחה כרגע. לפעמים ממהרים להרים ידיים כשמשהו קטן נתקע, לכן הייתי מציעה לך להשאר בקשר.. לא להתעניין "מה קורה עם זה" באופן פולשני, אלא להזכיר מידי פעם שהדלת שלך נשארת פתוחה כדי לבדוק יחד אפשרויות אחרות, אם האופציה של ניצן לא תצלח. כך הכדור, הכבוד והאחריות נשארים במגרש של המשפחה.. חפשי את ניצן ארצי בת"א, בסניף רח' המסגר. בהצלחה, לילך

שלום ליאת, רציתי להיוועץ עימך על אודות תלמיד שהחל לימודיו בבית סיפרינו בכיתה י השנה בעקבות מגמה טכנולוגית מובחרת. התלמיד הציג אבחון פסיכודידקטי המתאר את הרקע הכללי: התפתחות מוטורית תקינה, התפתחות שפתית מעט מאוחרת-דיבור שוטף בגיל 3. בגן ולפני העלייה לכיתה א טופל ע"י קלינאית תקשורת ומרפאה בעיסוק במשך כשנה וחצי. בגן נצפתה איטיות בפעילות מוטורית. באיבחון דידקטי שעבר בכיתה ח נצפו קשיים בשליפה ובשיום, אמפולסיביות, אסוציאטיביות, קשיי התארגנות, קשיי קשב וריכוז וקשיים בדיוק גראפומוטורי, רמת קריאות הכתב נמוכה והתעייפות של היד בזמן כתיבה. השנה דווח ע"י מורים מקצועיים כי קיים פער בין הבעתו בכתב להבעתו בע"פ. רמתו השכלית מעולה (122). ללא פערים בין המילולי לביצועי. בתחום הרגשי-התייחסותו לבית הספר וללמידה היא חיובית, מעריך את יכולותיו כטובות בעל מוטיבציה לימודית גבוהה, מבין את חשיבות הלימודים והשפעתה על עתידו. ממבחנים השלכתיים עולה כי קיימים סימנים של חוסר ביטחון עצמי, צורך חזק להצליח ופחד להיכשל שהם גורמים לתחושת הלחץ ולצורך בזמן נוסף להתארגנות. תיפקודו השנה בעייתי: במגמה בה הוא לומד יש צורך בדיוק ובשליטה גראפומוטורית, הוא מתקשה מאוד בשרטוטים וברישומים ולכן עולה שאלה גדולה לגבי התאמתו למגמה. בחינת בגרות במקצוע הזה לא ניתן לעשות בע"פ, ולכן קיימת סבירות גבוהה כי לא יעבור אותה או לפחות יגיע לציון גבולי. למעשה גם ביתר המגמות ישנו קושי כיוון שהוא עדיין יתקשה בכתיבה- רמת קריאות כתב נמוכה ובבחינות בע"פ הוא אסוציאטיבי, ולא ממוקד. בנוסף לקשיי קשב וריכוז. בשיחתי עם האם היא סיפרה כי ביסודי טופל שנה ברייטלין שלא עשה לו טוב, וכשהתבקשה לחזור שוב על הבדיקה הביעה התנגדות בטענה שאין הדבר יעיל. כמו כן הוצע טיפול רגשי בשל קשיים בהיבטים הרגשיים שהועלו באיבחון, והאם התנגדה משום שהפסיכולוג המאבחן לא המליץ על כך בהמלצות. אני חשה שקשה להתנהל מול אם מתנגדת ובנה אשר הולך בעקבותיה ולמעשה עולה שאלה לגבי התאמתו למגמה. מה דעתך?

שלום רב, עפ"י האבחון - אם הבנתי אותך נכון - רמת המשכל שלו מעולה, והתפקוד שלו הומוגני למדי, ללא פערים מיוחדים בין תת-התחומים השונים (כולל הביצועיים-מוטוריים שלא הנמיכו את תפקודו הכולל). המשמעות של הדברים היא שקיימות אצלו מיומנויות מפצות, שמאפשרות לו לתפקד היטב למרות המגבלות הגרפומוטוריות. שאלת ההתאמה למגמה הטכנולוגית צריכה הייתה להיבחן בטרם נכנס אליה. כיום אנחנו כבר יודעים לעקוף לקויות למידה ספציפיות עם ההתאמות הנכונות, ולא הייתי ממהרת לוותר על נער מוכשר רק בגלל מגבלות טכניות או בעיות מוטיבציוניות חולפות. התנגדות של הורים לטיפול רגשי או תרופתי יכולה להרגיז מאד, במיוחד כשהמערכת 'מתעייפת' ןמתייאשת, אך זו המציאות: ההורה הוא הפוסק בעניין זה, ואין טעם להילחם בו. יש לכבד את ההתנגדות, ולחשוב יחד עם ההורים והילד מה יוכל לסייע להם להשאיר את הילד במגמה ולהגביר את סיכויי ההצלחה שלו. להערכתי, קשה לעודד ילד למאמץ והשקעה מתוך עמדה המשדרת ספקות עמוקים ביכולתו להצליח. חשוב ליידע את הילד והוריו לגבי דרישות המגמה ולגבי אופי ההקלות שהמערכת מסוגלת לאפשר, ולקבל את ההחלטות יחד לאור ביצועיו של הנער כפי שיוערכו בסוף השנה. כרגע, הייתי עושה הכל כדי לעודדו וכדי לזמן לו חוויה של הצלחה, גם אם צנועה או חלקית. אחרי הכל, לא נוכל להשאיר בכיתות התיכוניות רק ילדים מבריקים ומצטיינים. מקווה שתצליחי לרכך את המערכת, ולאפשר לנער הזה הזדמנות אמיתית להצלחה. כדאי לזכור שילדים עם לקויות למידה וקשיי קשב עושים לעיתים את הבלתי ייאמן, ונאבקים שנים ארוכות להישאר בתלם כמו יתר חבריהם. להתרשמותי, לא תמיד הם זוכים להערכה מספיקה על כך, במיוחד במסגרות 'יוקרתיות', המחשיבות מאד סטטיסטיקות של הצלחה. יש לך תפקיד חשוב כאן, אני יודעת, ומקווה שתצליחי בו. חג שמח ליאת

מאוד מאוד מסכימה עם ליאת. הנער שאת מתארת נשמע מוכשר, בעלי יכולת ובעל מוטיבציה. לא עניין של מה בכך בגילאים האלה. לגמרי לא נשמע לי שלקות הלמידה שלו צריכה להוות מכשול, ובפרט אם תחום הלמידה טכנולוגי. הנושא של טכנולוגיות מסייעות הוא תחום שמאוד מאוד מתפתח בשנים/עשור האחרון וגם מאוד מקובל על מערכת החינוך. אני משוכנעת שאפשר למצוא פתרונות טכנולוגיים לקשיים הגרפו-מוטוריים. בין אם מדובר בתוכנות שרטוט, בשימוש במעבד תמלילים בבחינות ובכיתה, בלוח כתיבה אלקטרוני (שמאפשר למחוק בקלות חלקים מהשרטוט מבלי למחוק הכל ולהתחיל מהתחלה), בתוכנות ליצירת תרשימי זרימה, תוכנות לניהול זמן ותזכורות... יש היום מהכל. אני משוכנעת שיש מהנדסים ואדריכלים מוכשרים שהם גם דיסגרפים! ממליצה להתחיל לחפש את הפתרון שיקל על התלמיד ככל הניתן. כדי לרכוש את אמון הילד והמשפחה, ובפרט כדי לעורר אותו להיות אקטיבי בחיפוש הפתרון, אני מציאה לשתף אותם. לבדוק אילו פתרונות את מכירה, לחשוב על אנשי מקצוע מתאימים שיוכלו למצוא פתרונות נוספים, להציג בפניהם מה מצאת, לשלוח את המשפחה לחשוב על פתרונות נוספים, ואז פשוט להתנסות. לנסות פתרון טכנולוגי אחד, לבדוק עד כמה הוא מקל. כן - כן, לא- מנסים משהו אחר. מנסיוני, תלמידים שיודעים להגדיר ולהמשיג את הקושי שלהם ויודעים כיצד לחפש ולחשוב על פתרונות יצירתיים וללכת עליהם, הופכים להיות סטודנטים בהמשך, הרבה פחות מתוסכלים ורוויי כשלונות והרבה יותר פתוחים ללמוד, להתנסות, הרבה יותר עצמאיים בלמידה שלהם, ועם תחושת מסוגלות עצמית שמניעה אותם הלאה וקדימה- להגשים רצונות, שאיפות ומאווים. יתכן שאוכל לבדוק עם אנשי מקצוע בתחום אילו פתרונות מוכרים להם.. אם תרצי, כתבי לי מהן דרישות המגמה מבחינת שרטוט/כתיבה או כל נושא אחר שעלול להוות קושי. אבדוק ואשוב אליך. לילך

התלמידה העלתה בפניי כי היא מרגישה שיש לה בעיה חברתית בכיתה וכי היא אינה מרגישה שיש לה חברה עליה היא יכולה לסמוך בכיתה. הבעיה מעיבה על רצונה להישאר בכיתה למרות שהיא מודעת לנקודות האור בכיתה. היא ניסתה בדרכים שונות לצור מספר חברויות אך התאכזבה. ביסודי היו לה חברות רבות, בכיתות ז-ח לא היו לה חברות ובכיתה ט הייתה מקובלת מאוד והשתייכה לקבוצות חברתיות רבות. השנה במעבר לכיתה י וזהו מעבר לבית ספר חדש עבורה שבו בחרה ללמוד מקצוע טכנולוגי בנוסף לבגרויות. בשיחה עם האמא של התלמידה נראה כי האם לוחצת עליה שתישאר ללמוד בבית הספר . התלמידה מאוכזבת מאימה שמקלה ראש בעניין החברתי. בהמשך סיפרה התלמידה כי היא כבר איננה מייחסת חשיבות למעלות של בית הספר: דברים שבעבר מצאו חן בעיניה היום חסרי חשיבות: המקצוע הטכנולוגי כבר לא נחשק כמו אז, והעתיד בחיל האוויר כבר לא קורץ לה אלא מקשה עליה. התלמידה מספרת כי בבית היא כבר לא יוצאת עם חברות -רוב אחר הצהריים היא בחדרה שקועה במחשבות על מר מצבה החברתי, היא מתפרצת בבכי לעיתים קרובות בביתה, מסתגרת בחדרה ורע לה מאוד. העניין החברתי חשוב לה מאוד משום שהיא מעידה על עצמה שהיא טיפוס חברתי מאוד ומלאת שימחת חיים. למעשה בכיתה התלמידה גם מעידה כי התלמידים בכיתה שואלים אותה מה קרה לה ומדוע היא עצובה. העניין מסתבך יותר כי התלמידה מספרת כי התלמידים בכיתה אינם באמת לדעתה מעוניינם בקשר אמיתי ורציף. לדבריה החברויות שם אינן אמיתיות אלא למראית עין. רגע אחד החברה שאיתה משוחחת איתה ומגלה קשרי גומלין, ולמחרת החברה שבה לחברתה האחרת. התלמידה סיפרה כי עברה על כל התלמידים בכיתה וניסתה לצור קשרים חברתיים את שוב ושוב מאוכזבת. עוד מספרת כי לדבריה האווירה בכיתה לא נעימה לה, ההרכב של רוסים רבים לדבריה בעלי גינונים שאינם מוצאים חן בעיניה: לדבריה החברות שבכיתה שותות ומעשנות והיא איננה כזאת. התלמידה מחפשת חברה טובה ולא למראית עין. לדבריה היא מאוד רוצה לחזור למקיף ממנו היא באה, שם הייתה מוצפת חברות, והיא מאוד רוצה לחזור לשם. מה לדעת כדאי שאייעץ לה?

שלום רב, קשה לייעץ לך מרחוק בנושא זה, שכן למרות המידע המפורט שמסרת, מרבית הרקע שלה חסר. לתחושתי, קיימת אצלה נטייה לפרש מצבים חברתיים כרודפניים, כוזבים ומאכזבים, והפרשנות הזו מכתיבה את עמדתה ביחס לביה"ס ולתלמידי כיתתה. אם מהבחינה הטכנית אין מניעה להעבירה לביה"ס הקודם, לא הייתי מתעקשת. עם זאת, עמדתי הבסיסית (שהיא גם מגובה מחקרית) אומרת שבעיות חברתיות אינן נפתרות אוטומטיות מעצם המעבר למסגרת אחרת. הטענות שלה, המופנות באופן בלתי מובחן כלפי כל ילדי ביה"ס, משאירות ניחוח של בעיה דווקא אצלה, ורצוי להתייחס לכך כחלק ממערך השיקולים של בעד ונגד העברתה לבי"ס אחר. בברכה ליאת

שלום, בתי בת ה-11 מתקשה להירדם בלילה. הנושא החמיר לאחרונה ובשבועות האחרונים היא לא מסוגלת להירדם אלא אם כן אחד מאיתנו, ההורים, שוכב לידה. חשוב לי לציין שחדרה נמצא בקומה נפרדת אך ישנה בחדר עם אחותה הצעירה ממנה בשנתיים. ניסינו למצוא אינספור פתרונות: עם טלוויזיה, עם דובי, עם אור אך ללא הואיל. במידה ואני חוזרת למיטתי לאחר שנרדמה היא מתעוררת לאחר זמן מה ומגיעה לחדרנו. ניסיתי לשוחח עמה על מנת להבין מה גורם לבעיית השינה אך היא לא מסוגלת לשים את האצבע על הבעיה למעט שהיא מפחדת. מה ניתן לעשות כדי לעזור לה ולנו?

שלום ליאת, מאחר שמדובר בהתנהגות חריגה לגיל 11, ובחרדה עקשנית וחריפה, נראה לי שראוי להתייעץ בעניין עם פסיכולוג ילדים קליני. אני מאמינה שיש בחרדה שלה מרכיב 'תקשורתי' (אמצעי לקבל מכם התייחסות והקשבה 'סולו', או אולי לפעול בשירות צרכים של מישהו אחר בבית), ונדמה לי שהתערבות מקצועית יכולה לקצר את התהליך מאד. באופן כללי, ממליצה לכם להישאר קשובים ואמפתיים לחרדה שלה, אך לעשות זאת מבלי להשתעבד לחרדה ומבלי לוותר על איכות החיים שלכם וגבולות המרחב האישי שלכם. פנו להתייעצות. חג שמח ליאת

ליאת שלום, בני בן השלוש וחצי (יש לנו עוד בת בת 6 וחצי)מרבה לבכות כשהוא לא מקבל משהו שהוא רוצה, או לדבר בתוקפנות אלינו ההורים או לקרובי משפחה שנוכחים במקום (אם הם אלו שלא נתנו/הרשו לו משהו שהוא רצה). בשעת כעס הוא יכול להשתמש במילים "חצוף", או להגיד שהוא רוצה הורים אחרים (זה התחיל מאז ששמע פעם אחת לפני כחודשיים את הסיפור "מעשה באפרוח שחיפש אם אחרת"- ומאז הפסקנו עם הסיפור הזה...).חשוב לציין שאנחנו לא "נכנעים" לבכי שלו. לעיתים אנחנו לא מתייחסים בכלל ולעיתים אנחנו שולחים אותו לחדר כדי להירגע/ לחשוב על מעשיו, ולאחר כמה דקות רק כשהוא נרגע לגמרי הוא יוצא מהחדר. כשהוא יוצא מהחדר הוא בד"כ מבקש סליחה (והוא יודע ומבין על מה) או שלעיתים אני מסבירה לו שוב את כללי ההתנהגות הראויים ושאנחנו מצפים ממנו "להיות יותר בוגר". אני חייבת לציין שהוא התבגר מאוד בחודשים האחרונים ואני רואה שינוי בהתנהגותו, אך עדיין לא מספיק... מה כדאי לעשות? תודה רבה קרן

שלום קרן, ראשית, נדמה לי שאתם מפסידים מההחלטה להפסיק לספר את סיפורו המקסים של לוין קיפניס על האפרוח שהלך לחפש לו אמא אחרת, שכן ספרות ילדים טובה נוגעת בצורה מדויקת בעולמו של הילד ובתכנים הרלוונטיים לשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. סיפור זה הפך לקלאסיקה בהיותו מאפשר לילד להזדהות עם האפרוח הקטן הכועס על אמו, וחבל שאתם בוחרים להרחיק דווקא תוכן רלוונטי כל כך. משהו נוסף בעניין הצבת גבולות נאותה. כאשר את שולחת ילד בן שלוש לחדרו "כדי לחשוב" על מה שעשה לא לגמרי ברור לי (ובוודאי לא לילד כה קטן) מה הוא אמור לעשות עם זה. אז הוא חשב... ומה אז? גם בקשת הסליחה אינה משקפת בגיל שלוש ואפילו ארבע או חמש חרטה אמתית או הבנה מוסרית בשלה. אדרבא, הילד שלך למד שבאמצעות "מילת הקסם" כל מעשי השטות שעשה קודם לכן נמחקים כלא היו, ואין בכך כדי להרתיע אותו באמת מלהמשיך ולפעול בתוקפנות. כדי שהילד שלך יבין באמת שלא כדאי לו לפעול באלימות, בחוצפה, ובחוסר כבוד כלפיכם, חשוב לייצר סנקציה מידית וטבעית ככל האפשר אשר תהווה הרתעה אמתית. לשבת בחדר ולחשוב זה לא ממש מחיר על התנהגות לא נאותה. כדי ללמוד דרכים יעילות להצבת גבולות נכונה ממליצה על הדרכת הורים קצרה שיכולה לחסוך הרבה עוגמת נפש ותסכולים מכולכם. את כמובן מוזמנת לקרוא שפע של התייחסויות לנושא זה בדפי הפורום הקודמים. חג שמח, ליאת

היי ליאת,יש לי ילדה בת 4 עוד מעט וכבר גמולה מחיתול כשנה וחצי. תהליך הגמילה מהחיתול(בגלל הקקי) היה ארוך ומאז עברנו כ 5 פעמים "משבר" של עצירות נוראית שהיא סבלה מאוד והיציאה הייתה מאוד קשה עם ההתערבות שלנו בעזרת שמן פארפין ומשלשלים.אני אציין כי הבעיה החמירה בגלל האח שנולד והיום היינו בן שנה וחצי.בד"כ היא עושה בגן ללא בעיות אבל אחת לתקופה כנראה כשהיא מרגישה משהו(מאוד רגישה) קורה המקרה הנ"ל.היא בד"כ עושה בשירותים ושמתי לב שבבית כמעט ולא עושה...לפני כשבוע היא חוותה את העצירות שוב ובכתה חצי שעה עד שזה השתחרר ומאז היא מסרבת להיכנס לשירותים.אתמול היא פנתה אליי ואמרה לי אמא זה לא נורא לעשות קקי בתחתונים אבל עדיין ללא תוצאה...אני מרגישה חסרת אונים ולא יודעת כבר איך לפעול איתה אציין כי היא ילדה מאוד עקשנית!!!! אשמח לקבל תשובתך המקצועית

שלום לך, יש ילדים שבעקבות חוויה של עצירות קשה ומכאיבה, עוצרים את הקקי, מתוך תקווה להימנע מהכאב, ובדרך זו רק מקשים עוד יותר על התהליך. מתוך אירוע בודד נולדת עצירות כרונית, שעלולה באופן מעגלי גם לגרום לצואה קשה וגם להיחלשות של שרירי הסגור. הסכנה במקרה כזה היא דליפה של צואה באופן לא נשלט, מתחים בבית ופגיעה בדימוי העצמי של הילד. כדי לא להגיע למצב הזה, אני מציעה להגיע לרופא הילדים ולבקש ממנו חומר לריכוך הצואה. בשונה מחוקנים ונרות, יש בכך כדי למנוע מראש את מה שהפעולות החודרניות הללו באות לפתור. במקביל, אני מציעה להקפיד על תזונה עתירת סיבים. לצד כל הפעולות החיוניות הללו, בעיני, מוטב להימנע מעיסוק רב מדי בנושא, כדי לאפשר לטבע לעשות את שלו, ולא להפוך את הקקי לזירת מאבק או תסכול. אחרי הכל, עצירויות מתרחשות מדי פעם, ואם לא עושים מהן עניין גדול, הן חולפות ללא נזק. בברכה ליאת

שלום ... איני יודע מהיכן אתחיל - אבל אנסה בכל זאת .... , לפני כשנתיים בערך נולד עולל מדהים שהוביל את אישתי לדכאונות שלאחר לידה , אישתי ומשפחה די "כפו" עליי מעבר לצפון הארץ כדי להיות קרוב לידם ולעזוב בעצם את הפרנסה ואת העסק שטיפחתי במשך 4 שנים ( חשבתי שאוכל להסתדר ולנהל מרחוק ..) , בפועל במעבר לצפון הפסדנו סכום כסף של כ-רבע מיליון שקל והחלטנו לחזור חזרה למרכז ולנסות להשתקם . בפועל במרכז עלינו על הדרך הנכונה אך אישתי המשיכה עם הדכואונות וחיפשה לפתור את הכל בתוך דקות ... , המשפחה של אישתי פשוט באו ולקחו אותה ואת הילד ואנחנו כרגע בדיונים לגבי האם להתגרש ו/או להמשיך לחיות יחדיו חלק מהשבוע -כל זאת כי המשפחה של אישתי מוכנה לעזור (!) רק אם היא תהיה בצפון . כמו כן וחשוב מאוד אישתי החליטה באופן חד צידי לעזוב את הבית , לעבור לצפון ולרשום את הילד לגן ילדים חדש ( מה שאומר שהיא לא מתכננת לחזור בזמן הקרוב ) ואני ממש לא מסכים לזה .. , האם מעבר גנים ( והילד היה בגן עד עכשיו ) יכול לפגוע בו ? האם לראות את האבא רק בסופי שבוע ביחד עם האמא יכול לפגוע בו ? ובכלל מה כדאי לעשות בעניין הילד וגני הילדים והסדרי הראייה ??

שלום רועי, השאלה שלך מורכבת, ומתייחסת למערך שלם של החלטות. גם אני, כמוך, חושבת שהבעיה של אשתך אינה "גיאוגרפית", ומחייבת טיפול שיכוון לאויב הנכון (הדיכאון). עם זאת, במצבים כה שבריריים, כל מעגלי התמיכה הזמינים הופכים לנכס ממשי, וכדאי להשתמש בהם. נדמה לי שהמעבר של הילדים, גם אם יהיה כרוך במשברון זמני (רוב הילדים מסתגלים היטב למעברים), עדיף על פני חיים עם אמא דכאונית לאורך זמן. אם אתה אוהב את ילדיך, דאג שאמם תהיה מאושרת. כולמו מכירים זוגות שמצליחים לחיות לזמן מה במרחק בשל תביעות פרנסה, אך יש גם זוגות שעלולים לשלם על כך מחיר קריטי. השאלה אם תשרדו את זה תלויה במידה רבה בעוצמתה של הזוגיות שלכם עוד קודם לדיכאון, וביכולת שלכם לעשות פשרות ולהתגמש. זה אתגר לא פשוט, ואני מציעה לכם להיעזר במטפל זוגי כדי לקבל את ההחלטות בצורה שקולה ואחראית, תוך לקיחה בחשבון של כל ההשלכות לטווח הקצר והארוך. בהצלחה ליאת

שלום יש לי אחיין בכיתה י שאין לו חברים כלל מהיותו ביישן מאוד, הילד יושב בהפסקות לבד וגם לאחר הבית ספר מוצא הוא את עצמו לבד , לצערי הוא קשה וסגור ואין לנו שום דרך לעזור לו לרכוש חברים חשבנו על מסיבת הפתענ ולהזמין חברים אבל ישנה אפשרות שהוא פשוט יברח או יכעס אנחנו ממש במצוקה כואב לנו מאוד על הילד

שלום מלי, ביישנות היא תכונת אישיות יציבה בדר"כ, אך ברוב המקרים היא מפריעה בסיטואציות זרות או חדשות. גם ילדים ביישנים מצליחים עפ"י רוב למצוא לעצמם מעגל חברים קטן בו הם מרגישים בנוח. אם מדובר בבדידות מוחלטת היוצרת מצוקה, שווה להתייעץ עם גורם מקצועי, ולבחון אפשרות של מיומנויות חברתיות לקויות או בעיה בדימוי העצמי (או שתי האפשרויות גם יחד). במקרה כזה, התערבות טיפולית יכולה להיות מועילה. בברכה ליאת

שלום,בתי בת 7 חודשים ובעקבות חזרתי לעבודה לאחר פסח, היא תהיה עם מטפלת. 1. ימי ההסתגלות הינם 3 ימים, האם מספיק? איך לדעתך מומלץ לחלקם באופן כזה שתהיה "נחיתה רכה" לילדה? 2. אני יוצאת מוקדם מאוד לעבודה, כך שמי שיקבל את המטפלת הינו בן זוגי, האם אין בעייתיות בכך שהילדה לא רואה אותי בבוקר (אין פרידה בבוקר)? תודה מראש על ההתיחסות

שלום שרון, כעקרון, ככל שזמן החפיפה יהיה ארוך והדרגתי יותר, כך ייטב. כאשר את והמטפלת תהיו יחד, נסי לתת לה להיות כמה שיותר "בתפקיד", גם כדי שתוכלי לעמוד על טיב האינטראקציה שלה עם התינוקת, וגם כדי שבתך תתרגל לנוכחות מיטיבה ומנחמת תחת ה'מטריה' המשגיחה שלך. לגבי שאלתך השניה, אני נוטה לראות באבא דמות מרכזית ושווה לדמות האם (אם הוא כך גם בשגרת חייכם כרגע). לכן, באופן עקרוני אם אחד מכם נפרד ממנה בבוקר, לפני המטפלת, בעיני זה בסדר. בהצלחה ליאת