פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, מרוב ייאוש קשה לי אפילו לכתוב. אני מרגישה שהאדמה נשמטת אט אט מתחת לרגלי משפחתנו. בכל זאת אני אספר: בני בן 16וחצי הלומד בחינוך מיוחד לקה בחרדה בנוב' האחרון מאז אינו מבקר בביהס וישן רוב שעות היום. הוא טופל בריספונד ולאחרונה הוסף לו ציפרמיל. למרבה הצער אין שינוי בהתנהגותו הוא מתפרץ התפרצויות שאינן מובנות לנו ולכאורה ללא סיבה של ממש. אתמול הגיע השיא כאשר רב עם אחיו ובמהלך הריב ניסה הסב להפריד ביניהם ועקב כך שבר את ידו ונקע בוהן בידו השניה. כבר כמה ימים שהבן אינו מוכן לקבל טיפול תרופתי כל הזמן עסוק בעצמו ובמראהו מדבר על ניתוחים פלסטים למרות שהוא ילד יפה לכל הדיעות.לא נשמע לכללים ולא מוכן לקבל מרות וסמכות. פניתי טלפונית לביהח אברבנל היות ונעניתי בחוצפה ובצווחות. פנינו גם לעוס ברווחה כדי להוציאו למקום טיפולי אך היא אומרת שיהיה קשה להוציאו מהבית ללא הסכמתו. בכל אופן בקשתי לקיים וועדה שתתקיים כנראה ובתקווה במאי. שאלתי היא לאן אני פונה? איך ניתן לעזור לו בטרם יתרחש אסון? את חג הפסח הקרב ובא אנו לא נחגוג בגלל המצב כיוון שאין לדעת ולצפות כיצד יתנהג בשולחן החג. בבקשה תענו לי.

שלום רב, עם כל ההבנה למצוקה שלך, איני רואה דרך לעזור מכאן, בשל מורכבותו של המקרה. ממליצה לך להתייעץ עם הפסיכיאטר שרשם לו את הטיפול התרופתי, ולבקש ממנו להתייחס לשאלת הוצאתו מהבית. על אף הקושי העצום בו אתם נמצאים, אני רוצה להאמין שתצליחו לחגוג את הפסח יחד למרות הכל. בעיני, עדיף להמתין לפתרונות והחלטות שייתקבלו לאחר שיקול דעת זהיר ומקצועי, ולא כצעד חד צדדי ופתאומי הנעשה בלהט הרגע מתוך תשישות או כעס. בברכה ליאת

אשמח לקבל המלצות על יועץ/ת פסיכולוגי לילד, באזור כפר סבא למייל [email protected] תודה

שלום הדר, שלחתי המלצה למייל האישי. בהצלחה ליאת

תודה קיבלתי, האם את מכירה יועצים פסיכולוגים בהסדר של קופ"ח כללית? אשמח לקבל המלצות נוספות למייל תודה

הבת שלי בת 2.9 ילדה מקסימה וטובה שמאוד אוהבת את המוצץ שלה... אני מפחדת שזה יגרום נזק עתידי לשיניים ולכן מגבילה אותה, אבל אני מרגישה שזו מלחמה שאני בעצמי לא בטוחה בה, היא ממש לא מוותרת וזו לא ילדה בעייתית או חסרת גבולות בגן היא רק ישנה עם מוצץ כשמגיעה לבית של סבא/סבתא יש לה שם מוצץ והיא מבקשת אותו ישר בבית גם מבקשת ישר את המוצץ ואת הבובת שינה שלה אצל חברים או בטיול אין מוצץ - לא יוצא מהבית האם להגביל ? כמה להגביל ? ואותו דבר לגבי הבובת שינה איתה מסתובבת רק בבית אך החל מהרגע שחוזרת מהגן

שלום יעל, אני ממליצה להניח בשלב זה למאבק המיותר, ולאפשר לבתך לעשות שימוש במוצץ כרצונה, כל עוד אינה יוצאת איתו מהבית. היא עדיין קטנה מאד, ותועלתו הפסיכולוגית של החפץ המנחם והמרגיע הזה עולה על הנזק הפוטנציאלי שבו. זכרי שהמאבק הופך את המוצץ למשהו נחשק אף יותר (חשבי מה קורה לנו כשאנחנו מכריזים על דיאטה ללא שוקולד, למשל). אני מאמינה שאם את הזמן המוקדש להערות, הסברים ומשא ומתן סביב המוצץ הייתן מקדישות לפעילות נעימה משותפת, הצורך להיצמד לבובה ולמוצץ היה פוחת. ילד עסוק ופעיל מרגיש פחות צורך להיצמד פסיבית לחפץ מעבר, וכך גם ילד הנהנה מנוכחות הורית טובה דיה, מאוזנת וקשובה. מאחר שהיא נמצאת שעות רבות בגן, ומגיעה הביתה רק בשעות אחר הצהריים, מוטב להקדיש את הזמן המשותף איתה לפעילות נעימה ולא למאבקים. לכן, אני סבורה שאין טעם להתעקש או להגביל אותה בזמן בובה או מוצץ, אלא להתעקש על שהות כייפית איתה, ועל תשומת לב ועידוד להתנהגויות 'בוגרות', מבלי להתייחס להרגלים ה'תינוקיים' יותר. בהצלחה וחג שמח ליאת

בתי בת 5.5 בגן חובה. היא ילדה חמודה חייכנית ושמחה, אבל היא אומרת שאין לה חברות, שאף אחת לא רוצה להיות חברה שלה ושהיא משחקת לבד.אמרתי לילדה מהגן שהיא ילדה נהדרת והילדה שילבה ידיים ועשתה פרצוף של "באמת" אחת הילדות האחרות בגן ניגשה אלי בוקר אחד ואמרה לי שאף אחד בגן לא אוהב אותה ואני לא מבינה למה!! הילדה רוצה לעבור גן, לגן שבו לומדת בת דודה שלה, ואנחנו לא מוכנים גם כי ההורים של הבת דודה לא מוכנים ששתיהן ילמדו באותו גן או כיתה. הילדה אגב מנסה לשחד את אחת הילדות על ידי זה שהיא נותנת לה את הדברים שהיא הכי אוהבת (ממש חטפנו שוק שגילינו מה היא נתנה!) ואתה ילדה חברה שלה רק בצהרון, ורק אחרי שהילדה הזאת והזאת הולכת. מה לעשות?

שלום שרית, נדמ לי שכולנו נסכים שילד בודד או דחוי הוא רעיון עצוב ומתסכל, הממלא אותנו חוסר אונים ואזלת יד. לעיתים, קשה לנו להבין מה הסיבות לדחייה חברתית, ומדוע ילד חמוד, טוב לב ונדיב לא מצליח להסתדר בקבוצת השווים. במקרים אחרים, ניתן לזהות חלק מהסיבות האפשריות לדחייה, ולפעול בהתאם. כדי לברר לאיזה משני המצבים שייכת בתך, אני מציעה לדבר עם הגננת, ולבקש ממנה ליצפות באינטראקציות החברתיות בגן, בניסיון להתחקות אחרי מה שקורה שם. גננות מנוסות יכולות בדר"כ לקרוא היטב את הסיטואציה החברתית, ולעמוד על הגורמים המשפיעים עליה. אם תעלה השערה הקשורה לבעיה במיומנויות החברתיות שלה, יש טעם להתייעץ עם פסיכולוג/ית ילדים, ולקבל הנחיות לפעולה/התערבות מסייעת. בכל מקרה, במצבים של קושי מתמשך ומשמעותי, שווה להתיעץ עם גורם מקצועי בהקדם, כדי לא לצבור גרעונות חברתיים ופגיעה בדימוי העצמי. בברכה ליאת

יש לי ישלדה בת 6 וחצי הלומדת בכיתה א' אני מרגישה שיש לה ממש בעיה חברתית. 1. היא מאוד רכושנית לחברה אחת ואם מצטרפת עוד חברה קשה לה עם זה. 2. קשה לה להפסיד במשחק היא ישר מתרגזת וצועקת ויוצאת מהמשחק ואפילו מקללת ילדים למדו את החולשה שלה והם ממש מציקים לה עם זה היא טוענת שאף אחד לא רוצה לשחק איתה וכמה שאני מסבירה לה איך להתנהג זה לא עוזר. מה לעשות? המלצה למשהו שידריך אותה מה לעשות? אני כבר ממש במועקה לגביי הנושא ופוחדת שזה לא ישפיע גם על הלימודים , כי כרגע זה לא משפיעה. תודה מראש

שלום קרן, רכושנות כלפי חברות נפוצה בשנות הילדות, ואם נודה על האמת, זה לא תמיד עובר גם בבגרות (אנחנו רק לומדים להסתיר את זה טוב יותר). כרגע לא הייתי עושה עם זה דבר. היכולת להפסיד במשחק - לעומת זאת - היא מיומנות חשובה, ולכן רצוי לאפשר לילדים ללמוד להתמודד עם תסכול ואכזבה. בעקיפין, היכולת להתמודד עם הפסד תשפר גם את יכולתה לעמוד בתחרות חברתית. אני מצרפת לך לינק לתכתובת בנושא, שם עניתי תשובה מפורטת בהקשר הזה.אנא קראי אותו, ואם יהיו שאלו נוספות, את מוזמנת. הנה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-4420#message-4420 בהצלחה וחג שמח ליאת

בני בן הארבע הולך ברצון לגן ושמח אבל כשהוא נמצא בגן הוא מחקה ילדים אחרים ודיי נגרר למשל בבקר כשאנחנו נכנסים לגן הוא מהסס בודק את השטח רואה שהחברים שהוא אוהב נמצאים וניגש אליהם וממש מחקה את מה שהם עושים אם הם מדברים ואומרים משהו הוא מצטרף וחוזר על אותו הדבר, אם הם אוספים מקלות בחוץ הוא אחריהם עקבתי אחרי שפת הגוף שלו היום כשאספתי אותו הוא ממש דרוך לקלוט מה הם עושים או אומרים וחוזר אחריהם זה נראה לי מוזר מאד בבית הוא ילד די טוב ומשתף פעולה וגם די עצמאי , הוא בן יחיד אחרי טיפולים ומקבל את מלאו תשומת הלב מאיתנו הערתי לו והסברתי לו כמה פעמים שאני רוצה שהוא יעשה מה שהוא אוהב בגן למשל אם הוא אוהב לשחק בקוביות שיגש וישחק ולא יעשה מה שאחרים עושים הוא קשור לקבוצה של הילדים הפופולרים בגן ניסיתי לעודד להזמין חברים חדשים ליצור חברויות חדשות עם ילדים אחרים אבל הוא די נצמד לקבוצה הזאת ויש לציין שהוא בין הקטנים יש בקבוצה ילדים שהם כמעט בני חמש וחלקם גם מנצלים את המצב שהוא נגרר וקטן יותר ומתנהגים אליו בצורה לא נאותה, למשל יש ילד אחד שמרביץ לו והוא דיבר איתי על זה והוא מעדיף להיות בקרבתו ולספוג גם כשהוא מתנהג אליו לא יפה לפעמים האם יש עוד מה לעשות לעודד עצמאות ולגרום לו להיות יותר מוביל ולא מובל? אשמח לתשובה אורנה

שלום אורנה, ילדים הם יצורים חקרניים וסקרניים, וברשותם מספר דרכים ללמוד טבעם של דברים. דרך חשובה אחת, באמצעותה הם חוקרים את העולם בכלל, והעולם החברתי בפרט, היא הצפייה באחרים והניסיון לחקותם. זו דרך לגיטימית, חסכונית ויעילה, שלפעמים נדמית בעינינו כלא מספיק מכובדת. בגיל ארבע, ההתבוננות על מה שעושים החברים, וההצטרפות למשחק, אינה מעידה על אופי חלש או על נטייה להיגרר, אלא על כישורים חברתיים ותושיה. הניחי לבנך לנהל את חייו החברתיים כראות עיניו, תוך שאת מעודדת אותו לעצמאות וחשיבה יצירתית בבית. זכרי שחוקי עולם המבוגרים לא תמיד חלים "אחד לאחד" בקבוצת הילדים, ומה שנראה לנו, ה'גדולים', כמו ניצול או חוסר כבוד, אינו בהכרח כך במציאות הילדית. בברכה ליאת

שלום, אני אמא לשנים קטנים. בשנה האחרונה אני מרגישה שאני יותר עצבנית וחסרת סבלנות עם ילדיי. אני לא אדם עצבני בכללי, ואני סבלנית וקשובה להם. אך שקורים דברים שמרגיזים אותי אני שמה לב שכעס שלי עולה לא בהדרגה, אני ישר חמה אש... אני מתאפסת (אחרי שאני כבר צועקת...) השאלה שלי איך אני יכולה למתן את זה? איזה סוג של טיפול עלי לחפש? את מתעסקת בתחום הזה?

שלום שלי, סגנון התגובה הרגשית שלנו תלוי במידה רבה במאפייני המזג המולד שלנו, אך גם בהיבטים סביבתיים נרכשים. לפעמים, בני משפחה החיים לצד אנשים מאד 'סוערים' ומוחצנים, לומדים לא להיבהל מעוצמת התגובה, ולא לאפשר לה להשפיע עליהם ועל התנהגותם. לפעמים, בעיקר כשמדובר בילדים קטנים (החסרים עדיין את ניסיון החיים ואת היכולת לחשיבה מופשטת), התפרצויות רגשיות לא מווסתות של ההורה נחוות כ"רעם ביום בהיר", ויכולות להבהיל, לבלבל או להסעיר רגשית גם אותם. אם את חושבת שזה מה שקורה אצלך, אני מציעה לפעול לרכישת מיומנויות יעילות יותר של וויסות ושליטה עצמית, או במסגרת טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי(CBT), או בטיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT), או במסגרת סדנה לניהול כעסים. כל אחד מהטיפולים הללו יכול להועיל לך, ובעקיפין לשפר גם את איכות החיים של המשפחה כולה. עד אז, נסי להגביר את המודעות לכך, ולנסות לפעול לשינוי ככל יכולתך. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום רב, אני אמא לפעוט בן שנה ו 9 חודשים, בעוד מס' שבועות עלי לטוס בעינייני עבודה ל 4 ימים. למרות שבני ישאר עם בעלי, אני מאד חוששת כיוון שהוא מאד קשור וצמוד אלי בד"כ (כשהוא לא בגן)ולפעמים מאד בוכה שפתאום אני לא איתו. ביום רגיל, כאשר אנחנו יוצאים לכמה שעות, אנחנו לא נפרדים פיזית אלא פשוט נעלמים לו פתאום, כדי שלא תהיה סצינת בכי קשה, הוא תמיד ישאל איפה אני או אנחנו אבל ימשיך בשלו ויהיה בסדר. דיברתי איתו והסברתי לו מה הולך להיות, אבל הוא מאד קטן... מה לדעתך עלי לעשות על מנת להקל על ארבעת הימים האלו, בנוסף, האם היית ממליצה לי לדבר איתו מחו"ל כל יום , אני חוששת שזה יגרום לו לצער וחוסר הבנה. בתודה מראש

שלום לך לפני הכל אני חייבת להתייחס לצורת ה"פרידה" שלכם מהילד. מאוד לא נכון בעיניי להעלם לילד מבלי להיפרד ממנו. כל פעם שאתם נעלמים מבלי להגיד לו אתם רק מעלים את רמת החרדה אצל הילד וכדי לדאוג שלא תעלמו לו הוא נצמד אלכם ולא משחרר. אני חושבת שחייבים להגיד לילד כאשר הולכים ולהגיד לו שגם חוזרים עוד מעט. גם אם הוא יבכה בפרידה לפחות הוא יהיה בטוח שאתם חוזרים. בדיוק כפי שאת מצפה שיגידו לך כאשר הולכים או באים כך גם הילד. אני מבינה שאת מעוניינת לחסוך את הבכי בפרידה אך חשוב יותר לבנות לילד בטחון במבוגרים שהם תמיד יהיו שם בשבילו והם יודיעו לו כאשר הם צריכים לצאת ולא שהוא יגלה פתאום. ועכשיו לשאלתך- אם אין ברירה ואת חייבת להעדר מהבית למספר ימים- אז אין ברירה. רצוי בזמן הנותר עד לנסיעה לתרגל פרידות נכונות מהילד (כלומר לא להעלם לו). רצוי להסביר לילד את "העלמותך" למספר ימים בדרך קצרה וברורה ("אמא טסה באוירון לעבודה ולא תהיה בבית. אבא יהיה איתך .ישכיב אותך, יקח אותך לגן.... ). לקראת הנסיעה (יומיים לפני בערך) רצוי להגיד לילד שאת טסה ביום.. ותחזרי ביום... ואבא ישאר איתו. אני אישית לא הייתי מבטיחה "הרים וגבעות" לילד אך בהחלט אפשר להגיד לו שאמא תביא לו מתנה קטנה כשהיא תחזור. ילד בן שנתיים לא כל כך יכול להבין את הנוכחות הטלפונית, אני לא בטוחה שנכון לדבר איתו בטלפון בימים אלו. כן אפשר להשאיר מספר גלויות מראש כאשר את יכולה לכתוב לו כמה מילים ואבא יסביר לו שזו גלויה מאמא ויקריא לו את הכתוב. נסיעה טובה אריאלה זמיר מנחת הורים

מסכימה עם כל מילה שכתבה אריאלה! לפעמים צריך לקבל את העובדה שלילד שלנו יהיה קשה. עבור פעוט כה צעיר, היעדרות של מספר ימים נדמית כנצח, והגיוני לצפות שיהיה בכי פה ושם. הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות כדי להקל עליו, זה לדאוג שהשגרה שלו תישמר, ושיהיו סביבו דמויות מוכרות, אהובות ומנחמות, אליהן הוא רגיל כבר. מאחלת לך שהנסיעה תהיה מועילה ופוריה, לפחות כדי הצדקת המאמץ שיידרש מכולכם. חג שמח ליאת

שלום לך אני חדשה פה וחייבת פשוט עזרה דחופה אני יספר בקצרה ..אני בת 27 יש לי ילד בידיוק בן 3 והכל התחיל לפני כמה ימים ,ביום שני שעבר גיסתי ילדה תינוקת ומיום אחרי הוא היתהפך לי כמה פעמים ביום הוא מתחיל לצרוח וליילל כמו תינוק ,כל פעם שהוא מיתעורר מהשינה הוא מישתגע ומרביץ לכל מי שנימצא לידו ומתוך שינה צועק דיי דיי גם ביום רביעי סיםרתי אותו ואומרים שזה משפיע על הילדים ודרך אגב לא יודעת כמה זה משמעותי אבל פני 3 שבועות עברתי הפלה בחודש מאוד מיתקדם והילד לא מפסיק לשאול אותי איפה הבטן שלי .. אני חייבת תשובה מה לעשות איתו אני ממש ממש מפחדת כל זה כי הוא ילד ממש טוב ובחיים לא היתנהג ככה אני צריכה לעשות איתו משהו ?או שזה יעבור ?אני גרה בת"א אם אני צריכה לקחת אותו לאנשהו את מכירה? תודה רבה רבה לך על העזרה

שלום רב, חייבת לציין שלאחר קריאת הדברים שלך, הרגשתי שהדאגה והאמפתיה שלי מופנות כלפייך, יותר מאשר כלפי הילד שלך. חשבתי כמה קשה זה בוודאי עבורך, לחוות את הלידה המשמחת של גיסתך, שבועיים לאחר שעברת הפלה בחודש מתקדם. לא כתבת דבר באשר לרגשותייך, ואני מרשה לעצמי לנחש שהילד שלך חש אותך ואת כאבך ואת אבלך, ונותן להם ביטוי גלוי ובוטה (אולי קצת במקומך). אני מציעה לא לעשות דבר כרגע, ולאפשר לכולכם להתאושש בקצב שלכם. נסי להקשיב לתחושות הבטן שלך (תרתי משמע), לרגשות שבתוכך (גם המבולבלים והסותרים, כמו כאב, כעס וקנאה לצד שמחה, התרגשות ופרגון). לאמונתי, כשאת תהיי רגועה ו'אסופה' יותר, משהו מזה יועבר גם אל הילד שלך, וירגיע אף אותו. את מוזמנת לספר בהמשך מה שלומך. מאחלת לכולכם חג אביבי ליאת

ד"ר מנדלבאום שלום, אני אימא לתאומים (בן ובת) בני 4.4 כאשר הבן אובחן כסובל מבעית ויסות חושית ורגשית ומטופל בריפוי ועיסוק. הקשר שלו איתי היה תמיד חזק ותלותי והמגמה הנ"ל ממשיכה ללא שיפור ברמת התלות. לאחרונה לאחר שהחל לשתף אותי יותר בתחושותיו שמתי לב שרמת החרדה שלו לגביו, לגביי ולגבי אחותו התאומה מאוד גבוהה- לכל פעולה הכי פשוטה הוא "בונה" לעצמו המשך ותמיד ההמשך שלילי כגון כשאחותו רצתה לעלות על סוס פוני התחיל לבכות ואמר-"אם תעלה על סוס הפוני הוא עלול לברוח ואז היא עלולה ליפול ואף אחד לא יראה אותה ויוכל לעזור לה וכו'.." האם העניין מצריך טיפול פסיכולוגי? כיצד עלי להגיב על מנת להוריד את רמת החרדה שלו? תודה!!!

שלום מירב, אנשים (וילדים) חרדתיים נוטים לפתח דפוס חשיבה קטסטרופלי, והם מתבוננים דרך הפריזמה הזו על העתיד הקרוב והרחוק. זהו דפוס כמו-אוטומטי, שאפשר לנסות לשבור או לרכך באמצעות עבודה קוגניטיבית (חשיבתית). כך, למשל, אפשר לנסות לשוחח עם הילד ולשאול אותו למה הוא חושב שהפוני יברח ואחותו תיפול? האם היו רמזים לכך? האם ישנה אפשרות אחרת? אולי כמה אפשרויות? ואם הפוני באמת ינסה לברוח, האם התוצאות יהיו כ"כ דרמתיות ומסוכנות? האם יש עוד אפשרויות? האם יש משהו שאפשר לעשות כדי למנוע את זה? שיחה כזו (במיוחד כשהיא מתבצעת ע"י איש מקצוע מיומן, אבל לא רק) יכולה להרחיב מעט את ההתבוננות שלו על העולם, ולעזור לו לחוות אותו כפחות מאיים ומפחיד. נסי לא למהר לסלק את הפחדים, אלא דווקא להזמין אותם אל תוך השיח שלכם מבלי לבטל אותם. נסי להרחיב בשאלות שלך את רפרטואר המחשבות והתגובות שלו, ולעזור לו לחשוב גם על סוף אפשרי טוב. אם תרגישי שהחרדה ממשיכה להעיק ולפגוע בתפקוד שלו או באיכות החיים שלו, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום לך ד"ר מנדלבאום, אני אם חד הורית לתאומים בני 3 ו7 חודשים הם ילדים מאוד טובים, ביישנים מאוד ועצם היותי הדמות הדומיננטית בחייהם הם מאוד קשורים אליי. עם זאת הם ילדים מאוד עצמאיים לגילם : מתלבשים לבד, מסדרים את החדר שלהם, צרכים מבלי לבקש את עזרתי וכו'. לאחרונה התלות והרצון להיות בקרבתי גדל ביותר עד כדי בכי שאני נפרדת מהם בגן, בכי שאני לא בסביבתם , אפילו בזוית העין בפארק שעשועים. התלות הזאת גברה בעיקר לאחר שבוע שבו היינו בבית יחד בעקבות המצב הביטחוני בדרום. שאלתי היא האם התסמינים הנ"ל מעידים בהכרח על חרדשת נטישה? איך וכיצד עליי להתמודד ולגרום לילדיי להשתחרר ולפתח עצמאות משלהם מבלי להזדקק לנוכחותי רוב הזמן, אני די מודאגת, תודה למענה ויום נעים

עוד אוסיף ואומר, שכל פעם שאני כועסת עליו הוא תמיד ממהר לבקש נשיקה וחיבוק ולשאול כל פעם מחדש "אני ילד טוב" הוא כל הזמן מחפש חיזוקים לכך, למרות שאני תמיד מדגישה שאמא אוהבת גם שהיא כועסת

שלום אתי, מה שנראה כרגע כמו חרדת נטישה, יכול להיות מתאים יותר לחרדה כללית יותר, שצפה עכשיו, לאחר שנרגעו רעמי הקסאמים והגראדים. המצב הבטחוני יכול להסביר טוב יותר את התופעות שאת מציינת, גם אם נדמה שחלף מאז זמן, והכל רגוע, וכו'. אני מציעה להישאר קרובה ונענית בשלב זה, מבלי להאיץ בהם דווקא עכשיו לפתח עצמאות. כדי להרגיש בטוח להתרחק, ילד חייב להאמין שיש לו תמיד לאן לחזור, ושההורה המטפל בו יישאר זמין ואמין. תני להם עוד זמן, וזכרי שרק לפני שבועיים עוד התעופפו סביבכם טילים מאיימים. אנחנו רואים לא מעט ילדים עם תופעות חרדה, גם זמן מה לאחר הרגיעה, ולכן אין להתייחס לזה כרגע כאל משהו פתולוגי. לגבי התוספת שלך, אזכיר, כי חשיבתם של ילדים מתאפיינת בקונקרטיות רבה ובאגוצנטריות, ולכן ילדים נוטים להאמין שדברים (רעים או טובים) מתרחשים בהתאם להתנהגות שלהם. לפעמים, ילדים נוטים לקחת אחריות על אירועים ודברים שכלל אינם קשורים בהם, ולראות בהם תוצאה של היותם ילדים טובים או רעים. נסי להדגיש בפניו שהוא תמיד ילד טוב, גם אם לפעמים ההתנהגות שלו שובבה או מרגיזה. ולסיום, הורים יחידניים (חד-הוריים) עלולים להיתקל בהתנהגויות של תלות וחרדה אצל הילדים, במיוחד בגיל הגן, כאשר הילדים מוטרדים משאלות קונקרטיות, כמו "מי ישמור עלינו אם יקרה משהו לאמא?". צריך להיות מוכנים עם מענה רגוע ונוסך ביטחון, ולספק גם הסבר מניח את הדעת כמו "יש לנו את סבא וסבתא, המשפחה והחברים, שתמיד יהיו שם בשבילנו ובשבילכם". בברכה ליאת

אח של בעלי ורעייתו גרים ממש קרוב אלינו. לפני כמה חודשים, התחילה הבת הגדולה שלהם לקרוא לי "אמא" (כשהיא ישנה אצלנו או ליד אביה אך לא ליד אמה). אני חוששת שאולי יש לה איזה צורך לראות בי דמות אם מסיבה כלשהי ומפחדת שאם אאסור עליה או אסביר לה שיש לה אמא אחרת (מה שילדה חכמה ומפותחת מאוד בת 6 בטוח יודעת) אפגע בצורך הזה. מה לעשות?

שלום יעל, זה אכן נשמע בעייתי כשמדובר בגיל שש, וככל הנראה מעיד על משאלות ילדיות לאמא מיטיבה יותר. זוהי תופעה נורמלית (המשאלה), שמקבלת ביטוי גלוי ופחות מקובל. אני מציעה לנסות להגיב לזה בעדינות ובחיוך, ולומר משהו כמו "אני יעל ולא אמא, אולי התבלבלת... יש משהו שאת צריכה או מבקשת ממני כרגע?". כלומר - כן לתקן, אך לעשות זאת בעדינות ורגישות. חג שמח ליאת

שלום, אני כותבת כאן כי אני כבר לא יודעת מה לעשות: בני בכורי בן שנתיים ושלושה חודשים. הוא אחד הילדים הקטנים בגן, וחודש אחרי שנכנס לשם הוא ביקש לעשות פיפי וקקי בסיר כמו הגדולים. באוקטובר אמרו לנו הגננות מזל טוב, שהוא גמול, ושנביא למחרת סיר ותחתונים. הוא היה אז בן שנה ותשעה חודשים בלבד, ואנחנו היינו מאוד גאים. חשוב לציין שהוא ילד מאוד וורבלי ויודע לבטא את עצמו די טוב, אך מבחינה מוטורית ההליכה שלו מאוד לא יציבה, והוא מרייר הרבה (כפות רגליים בצורת בננה, וטונוס שרירים נמוך באיזור הלסת). הבאנו תחתונים וסיר לגן וגם הביתה, אבל נדמה שבעצמנו לא היינו בשלים כ"כ לעניין. מאז עברה חצי שנה, ולא נראה שיש התקדמות ואולי אפילו נסיגה, ואפשר לאפיין את ההתנהגות שלנו כמאוד לא עקבית: תחילה היה הולך לגן בתחתונים ואחה"צ שמים טיטול אם יוצאים מהבית (מה שקרה כמעט כל יום); אח"כ הורדנו את הטיטול אבל אני הייתי מאוד לחוצה והזכרתי לו כל 20 דק' בערך. הוא ממש פיתח התנגדות; ואז ניסינו גם לא להגיד כלום, ובשלב הזה הוא אפילו לא טרח להגיד שברח לו. הבנתי שבגן הוא גם לא מבקש ללכת לשירותים, אבל הוא רואה את כל הילדים האחרים ומוכן גם כשמבקשים ממנו, ובבית הוא ממש מתנגד ללכת. בכל פעם שבורח לו אני רק אומרת "בפעם הבאה תגיד לנו לפני שבורח ונלך לשירותים, יותר טוב לעשות שם..." וזהו. אנחנו חצי שנה חיים בתוך הגמילה הזו, וממש לא רואים התקדמות. אין ספק שההתחלה היתה מוקדמת מידי, ומאז עשינו עוד טעויות. בנוסף להכל עברנו דירה בשבוע שעבר, ואנחנו מצפים לבן נוסף בעוד שלושה חודשים. יש לנו הרבה לחץ ומתח סביב העניין הזה, כי אנחנו מתוסכלים ומיואשים. אנחנו בתחושה שקו הגמר מעבר לפינה, אבל כל הזמן מתרחק, ולא פעם חולפת בי המחשבה להחזיר לו את הטיטול. בקיצור, מה לעשות?? תודה רבה

שלום לך. מכיוון שאתם בתהליך כבר חצי שנה אני לא חושבת שיהיה נכון להחזיר את הטיטול לבנך(למרות שאני מסכימה איתך שכנראה התהליך החל מוקדם מדי). אני חושבת שאם תחזירי את הטיטול בנך יהיה יותר מבולבל ואף ירגיש תחושת כשלון. כלומר שהוא נכשל ולכן מחזירים לו את הטיטול. נראה לי יותר נכון להתחיל סדר חדש בתהליך הגמילה. מכיוון שזה קצת ארוך לפורום אני מפנה אותך לקישור הבא כדי שתוכלי להעזר בו או אף לראות באינטרנט עוד מאמרים על תהליך הגמילה. הנה הקישור https://www.facebook.com/pages/%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9C%D7%90-%D7%9C%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%92%D7%A2/134532706649687 בהצלחה אריאלה זמיר מנחת הורים

שלום לאם המיואשת, גם אני נוטה להמליץ להורים למצוא מאמר טוב ומקצועי, ולפעול לפיו. כרגע, זה לא ממש משנה אם הוא היה בשל או לא. העובדה היא שבגן זה היה בסדר, ובבית לא. כלומר - משהו בגישה שלכם (כמו שגם את מציינת) היה לא מעודד ומלחיץ. עכשיו, מה שחשוב הוא להימנע מטעויות נוספות, ולהרגיע את האווירה בבית. נסי להיעזר במאמר של אריאלה, ואם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת. בהצלחה וחג שמח ליאת

איך מכינים ילדה בת 2.5 לביקור ראשון אצל רופא שיניים ואיך לנהוג בביקור ? ילדה פחדנית מרופאים...

איני יודעת אם הסיבה לביקור אצל רופא שיניים היא עקב מצוקה כל שהיא או פשוט בדיקה שגרתית בכל אופן אנסה לענות על שתי האופציות. אם הבדיקה הינה תהליך שגרתי אפשר להסביר לילדה ש רופא השיניים צריך לראות שכל השיניים שלה צמחו ואף לספור אותן וזה כלל לא כואב. להסביר לה את התהליך (בקצרה!!) מתיישבים על כסא מיוחד והרופא מסתכל עם מראה קטנה ובודק את כל השיניים. אם הביקור הוא עקב סיבה מיוחדת אפשר להסביר לה שכמו שהיא הולכת לרופא שכואבת לה הבטן/הגרון או כל דבר אחר, יש רופא שיניים שהוא מטפל בשיניים החולות וכאשר השיניים תבראנה לא יכאב לה יותר. כמו כן אני מאמינה שלרופא יש דרך משלו לתקשר עם הילדים, סמכי עליו. בהצלחה אריאלה זמיר מנחת הורים

שלון לימור, מעבר לדברים של אריאלה, להם אני מסכימה, ברצוני להוסיף עוד דבר חשוב. הילדים שלנו לומדים על העולם באמצעותם ובתיווכם של המבוגרים, ודרכם הם גם לומדים ממה צריך או לא צריך לפחד. כאשר אנחנו מגיעים עם ילד לרופא או לטיפול כלשהו בפעם הראשונה, מוטב שההורה היותר 'גיבור' הוא זה שילווה את הילד. לפעמים, כאשר אנחנו, ההורים, נושאים איתנו מטען של מתח וחרדה מרופאים בכלל ורופאי שיניים בפרט, משהו מהמתח הזה עובר אל הילדים (ישירות או בעקיפין, במסלולים גלויים או סמויים מן העין). לכן, כדי שהילד שלנו יגיע אל הרופא בשמחה וללא פחד, חשוב שנברר עם עצמנו קודם עד כמה אנחנו עצמנו רגועים, סומכים על הרופא ומשדרים את הביטחון הזה. חשוב לזכור שלהגיד לילד הרבה פעמים "אין מה לפחד" או "זה לא יכאב בכלל", עלול להכניס לו רעיונות שכלל לא עלו בדעתו קודם לכן. בהצלחה ליאת (שרק לאחרונה הצליחה - בעזרת רופא שיניים קוסם - להיפטר מהפחד הזה...)

היי אני בת 14 אני עסוקה כל הזמן בדאגות, להורים שלי, לאחים ולמה שיקרה לבם ובעיקר לסבא שלי, שהוא הבן אדם הכי קשור אליי בעולם והוא כבר בן 80... לא עובר יום בלי שעולה לי המחשבה מה יקרה אם.. או דברים כאלה ואני פשוט בוכה או נכנסת לדכאון.. מה אני יכולה לעשות? זה מטריד אותי כל הזמן ומפריע לי ליום יום...

שלום לך, דאגנות היא תכונה או התנהגות שיש לה כל מיני סיבות. לפעמים הדאגנות נותנת לנו תחושה שהיא שומרת עלינו מפני הנורא מכל. לפעמים היא נותנת לנו תחושה של שליטה. כך או כך, דאגה מפני משהו שממילא אין לנו שליטה עליו, עלולה לגבות מאיתנו מחיר יקר של עוררות מתמדת וחרדה מיותרת. אפשר לעבוד על זה, לבד או בטיפול, ולהחזיר לעצמנו איכות חיים. שווה לנסות :-) בהצלחה ליאת

בני כמעט בן 13 אך התקפי הזעם החלו כבר לפני שנתיים, זה לא חדש. בכל יום שישי במיוחד, כשכולנו בבית הוא מתחיל במריבה עם אחותו הקטנה ומחפש סיבה למריבות. כל דבר שהוא מבקש ואומרים לו לא הוא צורח. היום הוא רב עם אחותו בת השבע וחצי וכשאמרנו לו שיפסיק הוא התחיל לצעוק, הרחקנו את האחות ממנו הוא בכוונה הלך לריב איתה, טרק דלתות וצרח עד מאוד, כל זה בהפוגות מהצהריים ועד הלילה. אנחנו נואשים, לא נעים לנו עם הצרחות שלו, למרות שהסברנו לו וערכנו איתו המון שיחות (אנחנו- ההורים) לא עוזר לנו כלום, כל יום שישי אנחנו יודעים שתגיע מתקפה ממנו. גם ביום יום הוא חוזר מבית הספר ומציק וצורח.מה לעשות? אחותו הגדולה גם צורחת על כל דבר שלא נותנים לה (והם ילדים שמקבלים הכל, אבל אם פעם אומרים להם לא אז הם צורחים, אם מעירים להם, הם צורחים), גם הקטנה צורחת על כל דבר שהיא רוצה לקבל. הם סוחטים אותנו רגשית עם הצרחות שלהם ואנחנו לא יודעים מה לעשות.

שלום מירב, נדמה לי שבשורה האחרונה של דברייך 'נחה' התובנה החשובה: הילדים שלכם סוחטים אתכם באמצעות הצווחות שלהם, ובכך משיגים את מה שהם רוצים. שלשתם, ללא יוצא מן הכלל, גילו שהעמידות שלכם מתפוגגת מול קולות רמים, וכך - הם מקבלים כל מה שהם רוצים. ילד שמקבל תמיד את מה שהוא רוצה, לא מתמודד למעשה - כמעט אף פעם - עם תסכול, אכזבה ודחיית סיפוק. כך, באופן מעגלי, ככל שאתם נכנעים ומספקים כל רצון, אתם מחזקים אצל ילדיכם את הנטייה לצווחנות התובענית. אני ממליצה לכם בחום להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם כיצד לא להיכנע לצווחות, וכיצד לעזור לילדים שלכם (כולם) ללמוד לקבל סירוב או לדחות סיפוק. זוהי מיומנות חברתית קריטית, ולכן חשוב שתצליחו להגיע ולטפל בהקדם. בברכה ליאת

שלום שמי נטע-לי אני אמא לשתי בנות בנות ה-שנתיים וה-3 , לפני מספר ימיים בעלי הוציא את הבנות מהגן לאחר שהיגעו הבייתה במהלך משחק בעלי שם לב שבתי הבת 3 מורידה את המכנסיים והתחתונים ומנסה להכניס צמיד לפות , בעלי שאל שאלות והילדה סיפרה שהיא ועוד ילד בגן הולכים לפינת המשחקים ועושים את אותו הדבר רק שהילד מכניס את הצמיד . בהתחלה ששמעתי זאת לא ידעתי איך לדבר איתה והיא כמובן שינתה נושא לשיחה עימי , כמובן שבגן הודעתי לגננת והיא שמה לב לכול מה שמתרחש יותר , היא גם סיפרה ששאלה את הילד מה התרחש שם ואיכן זה היה , העניין נירגע למספר ימיים . והיום שוב הגננת סיפרה שהיא מצאה את הילדה ניגשת לשירותים ובידה סכין מפלסטיק מפינת המשחקים והיא מכניסה אתו לפות . איני יודעת איך להגיב או איך להסביר לה שזה לא נכון ,למרות שאני מראה לה סרט של אופצי ושיפרה "הגוף שלי הוא רק שלי" . מה אוכל לעשות עוד מכדי להסביר לה שזה לא נכון וזה מסוכן ???

שלום נטע-לי, במקרה כזה יש להדק את ההשגחה בבית ובגן, ובמקביל להמשיך במאמצי ההסברה, ולהתייחס לנושא באופן ענייני מאד. הסבירי לה שהכנסת חפצים לאיברי גוף כמו אוזן, אף, עין, פה, טוסיק או פות, עלולה לסכן את בריאותה ולפצוע אותה באופן שיחייב התערבות רפואית. תוכלי להדגיש ולומר שגם אם הדבר נעשה כחלק ממשחק מהנה, הוא אסור ומסוכן. רצוי שמסר דומה יועבר גם לשותפיה למשחק. בברכה ליאת

ליאת שלום, בכוונתי להתחיל בתהליך גמילה לבתי בת הכמעט שנתיים. אשמח אם תוכלי לכוון אותי באמצעות מספר שאלות- * מקריאה ברשת הבנתי כי קיימות 2 גישות , באחת אומרים לילד כי אין יותר טיטול בשעות העירות ובאחרת הגמילה נעשית באופן הדרגתי. אשמח לשמוע מהי המלצתך. * אני שואלת את עצמי מה לומר בשעת פספוס- משהו כמו "לא נורא" או יותר בכיוון של "אוי, חבל, ברח לך הפיפי, בפעם הבאה תצליחי". *בימים האחרונים בתי מבקשת לראות את הטיטול המלא בקקי והיום ביקשה גם לגעת בו. אני מניחה שזה נורמלי, אך מתלבטת לגבי אופן התגובה. עד כמה כדאי "לזרום" עם זה ומה כדאי לומר לה אם לא. *כששולחים את ההפרשות לאסלה, את ממליצה להניח לה "להיפרד" מהן? אם כן, כיצד את ממליצה "לחתוך" את זה? תודה רבה רבה וסליחה על המגילה. חג אביב שמח.

שלום אלישבע, ברכות לרגל תחילתו של התהליך החשוב. אין כמו עונת האביב להתחלות מרגשות! אנסה להשיב על שאלותייך עפ"י הסדר בו הוצגו: * איני בטוחה שאני מבינה למה הכוונה במושג "גמילה הדרגתית". מבחינתי, גמילה היא תהליך הנעשה מיוזמתם של המבוגרים, לאחר שווידאו שקיימת אצל הילד מוכנות ובשלות מוטורית, קוגניטיבית ורגשית. מאימתי שהמוכנות קיימת, אפשר לבשר לילד שהחלטתם שהוא גדול מספיק כדי ללמוד לעשות פיפי וקקי בסיר או בשירותים ולא בטיטול. הסבירו לו שמעתה ואילך הוא ילבש תחתונים ומכנסיים, אותם נצטרך להוריד בזריזות בכל פעם שהוא ירגיש שהוא צריך פיפי או קקי. אפשר להזכיר כאן שאולי בהתחלה קצת יברח לו מדי פעם, אבל זה קורה לכולם וזה ממש בסדר. ההדרגתיות יכולה להיות (אולי) בטפטוף של הנושא עוד קודם להורדת הטיטול, בעזרת סיפור, קלטת או אפילו רכישת סיר יפה וצבעוני עליו אפשר להתאמן קצת ברגעים שלפני המקלחת, באווירה נינוחה. * במקרה של פספוס (לאחר ההקדמה בראשית התהליך) אפשר להגיד פשוט "לא נורא, קורה. אני בטוחה שבסוף זה יצליח לנו". חשוב להימנע מהבעת גועל או דחייה כלפי ההפרשות. מילים כמו פויה, איכסה, מלוכלך או מסריח - לא ממש מעודדות. נא להימנע! * בעיני, אפשר בהחלט לוותר על העיסוק בהפרשות, בוודאי ככל הנוגע למגע יד. אפשר להסביר שבקקי ופיפי לא נוגעים, אלא רק שולחים אותם אל האסלה. תוכלי לאפשר לה להביט בקקי שבסיר או באסלה, ולהזמין אותה להדיח את מי אסלה "כמו גדולה". * באופן אישי, אני לא מתה על טקסי הפרידה (ותסלח לי אלונה פרנקל) מהקקי. בעיני, התייחסות קצרה ועניינית ככל האפשר היא הדרך המתאימה לטיפול בתוצרים הללו. מקווה שקצת עזרתי, ואשמח לשמוע איך הולך בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בתי בת ה-6 ילדה מאד בוגרת וחברותית. היא התחילה לבקש ממני לישון אצל חברות ולי זה נראה קצת מוקדם לגילה. מה דעתך?

שלום יעל, אם מדובר בחברות קרובות, וזה מקובל גם על המשפחות האחרות, איני רואה מניעה מלהסכים לכך. זכרי שהמחיר ללילה החופשי הוא ביקורי גומלין, על כל המשתמע מכך :-) בברכה ליאת

ליאת שלום, בנ י בן החמש וחצי החל גרד בטוסיק לפני כשלושה שבועות. בהצלה חשבנו שמדובר בתולעים טיפלנו אך ללא הועיל מאז הועלו מספר השערות שהסתבר שאינן נכונות וכרגע נשארנו עם זה שאין לו כלום ואולי פעם גירד לו עכשיו זה כבר פסיכולוגי. הילד נמצא עם היד בתוך המכנסיים מאחור כל(!) הזמן הוא פשוט מתפקד ביד אחת והיד השניה תמיד מחזיקה את הלחי של הטוסיק. החל מספטמבר השנה נולדה לו אחות, הוא התחיל גן חדש ועברנו עיר כל זאת עם חבר טוב מאוד שלו שנמצא איתו בגן החדש וגר בשכנות אליו וגם לו נולדה אחות. האם יכול הליות שזה מעיד על בעיות רגשיות? מדוע הוא לא יכול לשחרר את היד? האם יש לך המלצה לפסיכולוג ילדים באזור הוד השרון?

שלום גלית, אם נשללו כל ההסברים הפיזיולוגיים, בהחלט יתכן שמדובר בפעולה מרגיעה או פורקת מתח, כמו הרבה התנהגויות אחרות שילדים מאמצים למטרות דומות (לעיסת דש הבגד, כסיסת ציפורניים, גירוד בראש או בגוף, ועוד). אם ידועים לך גורמי מתח עכשווים, השתדלי להפחיתם. מעבר לכך, הייתי ממליצה להימנע מלהעיר או להתייחס ליד שבטוסיק, גם אם זה לא קל. תוכלי לנסות להציע לו פעילות חליפית, כמו כדור מעיכה או מגנטים גדולים שיעסיקו את שתי הידיים במשהו אחר. אם תצרפי לכאן כתובת מייל מעודכנת, אולי אפשר יהיה להמליץ לך על פסיכולוג ילדים באזורכם. איננו נוהגים להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. בברכה ליאת

אני נער מתבגר. יש לי ידידה לסבית בת 40 פלוס. אני מאוהב בה. ברור שלא אפשרי רומן ביננו. היא גם אוהבת בנות וגם הרבה יותר מבוגרת ממני. אבל אני רוצה אותה. זה נקרא "אהבה נכזבת"?. איך להפסיק לאהוב אותה?. מה לעשות עם העצב?. כדאי לספר לידידה הזאת שאני אוהב אותה?. סליחה שחפרתי לך. פשוט זה מעסיק אותי הרבה. תודה.

שלום שלומיק, ההתאהבות ב'בלתי אפשרי' או ב'בלתי מושג' - לבד משברון הלב וחוויית העצב - משרתת לפעמים, למרבה האבסורד, צרכים אחרים שכדאי לנסות להבין. לא אוכל לייעץ לך האם לשתף את הידידה שלך ברגשותיך. אתה זה שמכיר את טיב הקשר ביניכם,ומכיר אותה מספיק כדי לדעת כיצד תגיב. מאחלת לך שתוכל למצוא בהקדם זוגיות מתגמלת והדדית, שתזמן לך חוויה אמיתית ושלמה של קרבה ואינטימיות בוגרת. בברכה ליאת

שלום רב, ילדי בן שנה ותשעה חודשים נכנס לגן לפני כשבועיים. עד אז היה בבית איתי. בגן נראה שיש יחס די אישי לילדים אשר כולם בהפרשי מספר חודשים מועט ממנו- 12 ילדים. את הכניסה לגן ניסיתי לעשות בהדרגה כך שביום הראשון הוא היה שעה וחצי איתי והלכנו ביחד, ביום השני השארתי אותו לשעה, ואילו ביום השלישי נכנסתי איתו עד שמעט ישתחרר(לא רצה לרדת מידי)ונשאר כ-3 שעות ויומיים לאחר מכן נשאר לישון. הבעיה היא שהפרידה ממני בבוקר מאוד קשה והוא איננו רוצה להיכנס לגן. הגננת מספרת לי שהוא נרגע יחסית מהר אולם עדיין זקוק לקירבתה ולא משחק עם הילדים. במהל השבועיים הללו הוא היה חולה- דבר שהרס את השיגרה ורצף ההסתגלות-הבריא ושוב חולה(כעת נעדר כבר שלושה ימים). בימים האחרונים נראה שהפנים שהוא אמור להישאר בגן וכך איננו מוכן לרדת ממני גם בבית, רוצה כל הזמן ידיים, מאוד דביק ובוכה- עד כדי כך שנשאר עם אביו למשך שעתיים בכה עד שחזרתי הביתה(דבר שלא היה גורם לבכי בעבר). ההקדמה הארוכה הינה כדי שתביני את הרקע ותוכלי לעזור לי להבין, האם לבני קשה יותר מהמצופה, אולי התנהגותו מראה על איזשהי מצוקה?, או שמא זו התנהגות לגטימית לאור כניסתו לגן?? האם עכשיו עקב העדרותו צריכה להיות הסתגלות מחדש? שאלה נוספת היא האם ייתכן שעקב מצבו הנפשי הוא מפתח מחלות או שהרחקתי לכת?(כי עד עכשיו היה ילד דיי בריא שלא נדבק בקלות) אודה לתשובתך, הילה

שלום הילה מעבר מהבית לגן הוא אף פעם לא קל לילדים. ישנם ילדים שמגיבים מייד וישנם ילדים שמגיבים אחרי שבועיים, אך ככלל מעבר מבית בו אמא קשובה לכל צרכיו של הילד והוא לבד- לגן אשר בו יש עוד ילדים ,אשר "גוזלים" את מקומו וכן צוות גננות אשר אינו מוכר וגם אינו פנוי בלעדית אליו, זה בהחלט לא פשוט. כמו כן דבר ידוע הוא שילד בשנתו הראשונה במסגרת חינוכית כלשהי -חולה יותר! מערכת החיסון שלו נתקלת בהרבה מאוד גורמים זרים אשר הגוף אינו מכיר והוא מגיב במחלה. אך טבעי הוא שילדך "דבוק" אליך, להיות בלי אמא כל כך הרבה שעות זה לא פשוט ולא קל ובהחלט גורם לחוסר בטחון (זמני). תני לא את האפשרות להיות צמוד אליך ונסי להיות סבלנית וסובלנית זו תקופה וזה יעבור. מנסיוני תהליך ההתאקלמות, כפי שתארת, אינו מספיק הדרגתי. אני חושבת שלפעמים יש צורך לעשותו יותר לאט. נסי להכניסו לאחר המחלה בהדרגה , אולי זה קצת מוקדם לו לישון בגן? תני לילד את זמן ההסתגלות המתאים לו, למרות שאני יודעת שלא כל הגננות אוהבות שיש הורים בגן. שתפי את הגננת בהתלבטויותיך לגבי תהליך הקליטה בגן. קליטה קלה אריאלה זמיר מנחת הורים

שלום הילה, אין לי הרבה להוסיף מעבר לתשובתה המקיפה של אריאלה. גם בעיני הקצב קצת מהיר מדי עבור ילד כה צעיר. וגם בעיני המחלות אינן תוצאה של מתח נפשי, אלא של השהות הממושכת ב'מעבדת החיידקים' הנוצרת כאשר 12 ילדים קטנטנים חולקים חלל סגור ו"מנוזל" אחד. המחלות בשנת הגן הראשונה הן עניין שבשגרה, וכנראה אין הרבה מה לעשות בנידון. מול המצוקה שלו דווקא יש מה לעשות, והמלצתי היא למנן לו את השעות בלעדייך למינונים קטנים עד אחרי פסח, ואז לתת לעצמך עוד שבוע של קליטה הדרגתית. אביב שמח! ליאת

אני נמצאת בתהליך גרושין רווי נקמה מצד בעלי שרוצה לקחת את ילדיי ממני . הילדים בני שלוש וחצי ושנה וחצי אנחנו מתגוררים בהונגריה וההליך המשפטי מתקיים שם הילד הגדול מדבר עברית שוטפת ברמה גבוהה והתחיל לדבר הונגרית בנוסף מזה ארבעה חודשים הקטן עדיין אינו מדבר אך מבין את שתי השפות. ברור שהילד אינו יכול לבטא עצמו בהונגרית באותה רמה שיכול להתבטא בעברית . למרות זאת ביהמש ההונגרי קבע בדיקה פסייכולוגית לילד בשפה ההונגרית האב הכין את הילד לבדיקה ונטע בו את התשובות בהונגרית שיבטא את ?רצונו? לחיות עם האב תוך התעלמות מוחלטת מדמותי האמא בחייו הילד סיפר לי שהם יתכוננו לבחינה ותרגלו ציורים ותשובות כגון ?אני רוצה לגור עם אבא ? אמא לא מלמדת אותי כלום רק אבא?. ?אבא אמר לי לצייר איש עם שני ילדים ולא לצייר את אמא ? וכו בכדי לערער את חוד שנכתבה ע? הפסיכולוגית ההונגרית ששוחדה ע?י בעלי וקיבלה ממנו כסף(דבר ידוע ומאוד מקובל בהונגריה)ו?משקפת ? לכאורה את ?רצונו? של הפעוט ,לחיות עם אביו ,אני חייבת למצוא מאמרים , או כל חומר מקצועי אחר שיכול לערער את מסקנות חו?ד אני ממש מפחדת לאבד את ילדי מול בתי המשפט ההונגרי הרואים אמא יהודיה נלחמת על ילדיה מול הונגרי איש עסקים בעל קשרים וממון לשחד אתן כל מי שיכול לעמוד בדרכו . האם יש מאמרים על חוסר האמינות של בדיקה פסייכולוגית לפעוט בן שלוש וחצי שניים שלא בשפת האם המדוברת ע?י הילד ? זה אם יש רעיון כיצד ניתן לתקוף חו?ד מעין זאת המסתמכת על מחקרים ? יש בידי הקלטות של הפעוט בה הוא מספר לי על התנהלותו של אביו ועל הפחד שלו ממנו שהוא מפחד ?לאכזב? אותו הדבר דחוף מאוד כי הדיון המשפטי יתקיים בשבועיים הקרובים אני ממש חייבת עזרה אשמח לכל עצה או אשמח להתייעץ ( כמובן בתשלום) עם מומחה בדבר תודה מראש ובתקווה שתוכלו לעזור רוית

שלום רוית, ההחלטה על משמורת לאחר גירושין אינה מסתמכת בדר"כ על רצונו של הילד, כשמדובר בגיל שלוש. כדי להפקיע בכפייה ילד מחזקת אמו יש צורך להוכיח שהיא אינה כשירה לגדלו. פני לסיוע משפטי, אצל עורך דין המומחה בדיני משפחה. הוא כבר יידע למצוא את המומחים גם בתחום הפסיכולוגיה של הילד, שיוכלו להעיד לטובתך. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, הוספתי המשך למטה. מקווה שהבחנת בה... מיכל

עניתי שם, מיכל.

אני אוהבת לקרוא את תשובותיך, ולומדת מהן הרבה. תודה!

בני בן 4.5, יש לו חבר טוב מהגן. שמתי לב במפגשים בניהם שהחבר ממש משתלט על העניינים והבן שלי לי ממש עומד על שלו. שבוע שעבר הוא ביקש בביתנו והם שיחקו יפה ואז החבר רצה צעצוע שבני אחז בידו, בני סירב והחבר אמר:"אם לא תיתן לי אני לא אהיה חבר שלך" בני בתחילה סירב ואז הילד אמר: "אנ סופר עד 3 ואם לא תיתן אז לא אהיה חבר שלך!" הבן שלי נתן ואני שתקתי ולא התערבתי ואחרי שהלך הסברתי לבן שלי שהוא לא חייב לתת אם לא רוצה אבל לא נראה לי שכ"כ הבין. בכלל בכל פעם הוא חוזר מהגן ואומר שאותו ילד אמר שלר רוצה להיות חבר שלו וכעת אני מבינה למה. הגננת אומרת שהבן של מאוד אוהב את הילד הזה ולרוב משחק איתו. שאלתי: כיצד אני אמורה להגיב בסיטואציה כזו? כיצד להדריך את בני לעמוד על שלו? תודה!

שלום שיר, על אף שלא קל לנו לראות את הילד שלנו באירוע כזה, אני מציעה להניח לו למצוא את הסגנון החברתי שלו ולבחור את חבריו בהתאם לצרכים האקטואליים שלו. בעיני פעלת נכון כאשר לא התערבת. הילדים שלנו לא רואים את הדברים כמונו, והם משוחררים משיקולים של אגו וכבוד. כרגע, קשה להתייחס להתנהגות של בנך במונחים של דפוס ריצוי והתבטלות ברמה מדאיגה. זה נראה יותר כמו התנסות בזירה החברתית, ותהליך קבלת החלטות הנשען על שיקולים קונקרטיים מיידיים, אשר אינו מעיד על בעיה אישיותית בהכרח. עם או בלי קשר לכך, תוכלי לעודד אותו במסגרת הבית והמשפחה לגילויים של עצמאות, אסרטיביות ונחישות, אך גם להתחשבות, עמידה בתסכולים ויכולת לוותר. הללו מניחים את היסודות למיומנויות חברתיות טובות. בהצלחה ליאת

איך אני מעודדת אותו להיות אסרטיבי? בבית אנחנו משחקים במשחקי חברה ואני נותת לו חיזוקים על הצלחות ומלמדת אותו שגם להפסיד זה לא נורא (הוא מאוד שונא להפסיק), השאלה היא כיצד מלמדים אסרטיביות? תודה!

שלום. כשבני היה בן חודש הוא נפל פעמיים מידיי במהלך הלילה ,כשנרדמתי על הכורסא יחד עמו, מגובה של כמטר לכיוון הרצפה/ השטיח. לא היו בזמנו תופעות מיוחדות המצריכות בדיקה. לאחרונה בן, שהיום כבן 8, אובחן כבעל PDD NOS. קראתי רבות על התופעה, אך האם יכול להיות שלנפילה היו השלכות על הנושא ? בתודה, שאול.

שלום שאול, איני מומחית גדולה בתחום זה, אך למיטב ידיעתי הפרעה זו אינה נגרמת בעטיה של חבלה. בספרות קיימת סברה לגבי אספקטים נוירואנטומיים (כמו למשל שינויים באונה הטמפורלית או בתאי מוח ספציפיים), אך לא ידוע לי האם מדובר בשינויים מבניים מולדים או בכאלה שנגרמו בעקבות חבלה טראומטית. מציעה להפנות את השאלה לגורמים שאבחנו או למטפלים בבנך, שבוודאי בקיאים בנושא הרבה יותר ממני. בריאות ליאת

אבל בני ביקש לזרוק את המוצץ ולקבל את המתנות שהבטחנו לו בעבר ,הייתי בטוחה שהוא יחזור בו מייד אך הוא ממש התעקש שאשים בפח ולא אתן אפילו למוכרת . הוא כבר מיום שבת בבוקר בלי מוצץ ,בלילה הוא עדיין מחפש אותו ,ובוכה לא מעט במשך היום על כל דבר ,עם תגובות מוגזמות מתנגד לכל דבר ,בקיצור לא פשוט לנו . אבל בכל הזמן הזה הוא לא מבקש אותו ,אבל רואים שההתנהגות מושפעת מזה . אני מקווה שאנחנו בדרך הנכונה ושתוך כמה ימים כל התגובות האלה יפסקו . מה דעתך ? תודה

שלום דינה, נדמה לי שאני יודעת "איך יצא"... :-) בכל מקרה, אם החלטת לנקוט פעולה דרסטית כזו, אין ברירה אלא לעבור את הימים הקשים האלה, ולעזור לו להתגבר. אני מקווה, כמוך, שתגובות האובדן וסממני הגמילה יחלפו בעוד זמן מה. כפי שכתבתי לך אתמול, זו אינה דרכי, אך בהחלט אפשר להישאר חלוקים. בנושא זה יש דעות לכאן ולכאן. מקווה שאת עצמך קצת פחות "פקעת עצבים". גם זה חשוב! בהצלחה ליאת

פתאום ,איך יצא שאימץ את הרעיון והסכים כי עד עכשיו הוא לא הסכים ... בכל מקרה מה זו גמילה הדרגתית ? הוא גמול חלקית כבר שנים ,כי הוא אף פעם לא יצא עם המוצץ מהבית ,רק בבית ובשינה ומהשלב הזה לא היה מה להוריד יותר . אם עד עכשיו הוא לא הסכים לשום החלפה במתנות ,ותאמיני לי שהוא מקבל מתנות בלי סוף ,כל חג וכל אירוע ,אז יכול להיות שלא סתם הוא הסכים להצעה ? מה את אומרת ? אולי בתוכו רצה כבר להפטר מהמוצץ ? תודה

שלום לך בתי נועה בת 3.9 חודשים .לאחרונה , כשבוע , ברגרסיה לגבי השליטה בסוגרים .היא עברה גמילה טובה לפני כשנה ופתאום עושה פיפי מידי פעם במהלך היום בעיקר כשהיא בבית חוץ מפעם אחת בגן. בגן היא מתפקדת יפה ובבית היא ברגרסיה . אני כל הזמן שוברת את הראש להבין למה זה קורה ?ואני חוששת שאם לא אעלה על הסיבה ולא אדע ממה זה נובע זה יארך הרבה זמן או אפילו יתפתח וזה הפחד שלי. אני מתייחסת לזה בסלחנות. לא כועסת אני רק אומרת בעדינות למה לא הלכת לשירותים אולי שכחת? בפעם הבאה תזכרי ללכת שלא יברח. אני אומרת זאת בטון שקט וברגישות בצורה של המלצה...לדעתי יש איזה מתח קל בינה לבין אחותה הבוגרת שבגיל 6 . נועה בת ה 3.9 רוצה להיות גדולה כמו אחותה ולעשות מה שהיא עושה אבל מודעת לזה שהיא עדיין לא יכולה ואולי זה מתסכל אותה . כשהגדולה משחקת במשהו אז היא לוקחת לה או הורסת את מה שבנתה וכדו' ואז יש ריבים לפעמים אני אומרת לגדולה שרוצה לשחק בפאזל שתסגור את החדר ותשחק כדי שהקטנה לא תפריע ולנועה הקטנה אני אומרת שכשאחותה תסיים את המשחק אנחנו ניכנס ונשחק כאילו בתור. אני לא יודעת אם זו הדרך הנכונה או לא אני רוצה שכל אחת מהן תוכל לשחק ולהינות בלי להיפגע מהתסכול של הצד השני.אולי המתחים האלה גורמים לה לרגרסיה . מה עלי לעשות כדי לתקן את המצב? מעבר לזה היחסים בבית טובים . כתבתי לך בעניין הזה לפני מספר ימים וענית לי אבל ביומיים האחרונים התחלתי לחשוב שלא מדובר באיזה פחד נקודתי אלא ביחסים עם אחותה . אודה לתשובתך אני די מבולבלת ופוחדת לעשות טעויות. עינת

שלום עינת, בניגוד אלייך, אני דווקא מאמינה שלא תמיד חייבים להבין בדיוק בדיוק מה הסיבה לנסיגות התפקודיות הקלות הללו בחיי הילדים שלנו, במיוחד כשקיימים מספר גורמים אפשריים. לא תמיד אנחנו יכולים לפתור לגמרי את מצוקותיהם של הילדים: אחרי הכל, אין לנו שליטה על המצב הבטחוני (אני זוכרת שסבלתם מהאירועים הבטחוניים של השבועיים-שלושה האחרונים), ולא תמיד גם על יחסי האחאות בבית. תהיה הסיבה אשר תהיה, נדמה לי שהדאגה שלך והעיסוק הרב שלך בנושא הפיפי שבורח, עלולים להחמיר את המצב. נסיגות זמניות נפוצות מאד בשנות הילדות, והן חולפות מעצמן אם לא עושים מהן סיפור גדול. להערכתי, ההיתקלויות הקטנות עם אחותה לא אמורות לעורר תגובה כזו. הקסאמים והגראדים דווקא כן, והגיוני שזה מגיע גם באיחור מה. ילדים מגיבים לאווירה מתוחה, גם כשאנחנו מנסים להסתיר אותה מהם ולשמור על שגרה לכאורה. נדמה לי שיש טעם להמשיך להתאזר בסבלנות, ולהגיב כפי שהצעתי לך בתשובתי הראשונה. זה יעבור ליאת

שלום רב , מזה חודש וחצי יש לי בעיה עם ילדתי בת ה 3 שהיא לא מוכנה להוריד את החולצה או הגופייה שלה באמבטיה או לגן ובטח לא להחזיר את החולצה/גופיה נקייה. מיותר לציין שכל החלפת חולצה שכזאת גוררת היסטריה בכל הבית . לדעתי זה התחיל בגן .כנראה שהחליפו לה חולצה בצורה לא נעימה ומאז נשאר לה הפחד . ניסיתי מספר שיטות על מנת להפיג לה את החשש והם : 1. ללמדה להוריד לבד - לא מוכנה בכלל ! 2.לבצע אקט משחק עם בובה , כלומר להחליף קודם לבובה. 3.להבטיח לה הפתעה בסיום . נכון להיום קניתי חולצות עם ריצרץ , לא הצלחתי לפתור את הבעיה אלה רק לדחותה . בבקשה אם תוכלי להאיר לי קצת מניסיונך, תודה מראש דדי

שלום דדי, בהחלט יצא לי להיתקל בבעיה שאת מתארת, ובאמת בדר"כ מדובר בתגובה לחוויה קודמת לא נעימה, כמו כאב באוזן (או עגיל שנתפס) או תחושת מחנק בעקבות צווארון צר מדי. הניסיונות 'להבריא' בכוח את הילד מהטראומה עלולים להחריף את ההתנגדות, ולגרום להימשכות של התופעה. במקום זאת, אפשר פשוט להניח לזה לזמן מה, ולא לנהל על כך דיונים או משא ומתן. דאגי לחולצות שאינן בעייתיות (עם מחשוף גדול, כפתורים או רוכסן), והניחי למאבק. יש לקוות שהכניעה לצו האופנה תעשה את העבודה בשבילך, או האביב והקיץ עם גופיותיהם... בשמחות ליאת

ילדה בת 3 לא תזכור הרבה עוד כחצי שנה עכשיו אפשר להלביש בגרביון ושמלה שיש לה כפתורים עד החורף נראה לי שכבר הכל ישכח

שלום בתי בת 3 ו9 חודשים ילדה ביישנית רגישה תמיד היא הייתה כזאת זה האופי שלה רק שזה נהיה יותר גרוע אנחנו גרים אצל חמותי והיא רואה את הסבא והסבתא כל יום היא לא מתייחסת אליהם למרות שהם מנסים גם לדודים ולדודות היא לא מדברת איתם היא מתחבא מאחורי בכלל עם מבוגרים אפילו ששואלים אותה איך קוראים לה היא לא עונה גם אצל חברות שהאמהות של החברות שלה שואלות אותה משהו היא מבקשת שאני יענה במקומה היא מאוד דבוקה אלי וגם לא יודעת להעסיק את עצמה רק עם מישהו יושב ומשחק איתה שאלתי בגן והגננת אמרה שעם הילדים היא ממש פתוחה אפילו שתלטנית ואני רואה היא ממש אוהבת חברת ילדים גם מהגננת לקח לה המון זמן להיפתח אליה לפני שבועיים נולד לה אח אבל גם לפני זה היא הייתה כזאת היא לא משתתפת בימי הולדת הדבר מאוד מפריע לי איך אני מעלה לה את הביטחון או לאן אפשר לקחת אותה לטפל בזה היום בבוקר היא קמה והסבא והסבתא אמרו לה בוקר טוב והיא ממש התעלמה תודה רבה

שלום רב, ביישנות היא תכונת אישיות, ולאו דווקא בעיה פסיכולוגית. אנשים ביישנים עלולים לחוש את משא הביישנות לאורך חייהם במידה זו או אחרת, אך מרביתם מצליחים לתפקד בהצלחה בקבוצה החברתית שלהם, בה הם מרגישים בנוח. ביישנות של ילדים יכולה להתמתן עם השנים, במיוחד אם הסביבה לא עושה מזה עניין גדול. כרגע, נראה שהיא מתפקדת היטב בגן, ולכן במסגרת הבית והמשפחה אפשר לגלות סלחנות וסבלנות, ולא להיעלב או לכעוס כאשר היא מתכנסת. זו אינה התעלמות וזה אינו זלזול או חוסר כבוד, וחשוב להסביר זאת לסבים, ולעודד אותם להמשיך להתעקש עליה ולהעניק לה תשומת לב כמו לשאר הנכדים. בברכה ליאת

שלום, בני בן 5 ויש לו אחות בת שנה ו-7 חודשים אני לא זוכרת בדיוק מתי התחיל בדיוק חוסר ההקשבה אך איני יודעת איך להתנהג ולהתמודד עם התנהגותו, הוא כביכול לא מפחד מכלום כולל מהעונשים או האיומים שאני אומרת לו, שלא יקבל חטיף או שלא יראה טלויזיה כאילו שום עונש לא מרתיע אותו , הוא לא מקשיב לדברי , לוקח דברים עם זה לאכול או לעשות בלי רשות , אני מרגישה שאיני מצליחה להשתלט עליו ושהוא מתיש אותי מאוד וגומר לי את כל האנרגיות , אפילו אצל הסבתא שלו כאשר אכל שם צהרים הוא פשוט לקח את העוף וזרק לתוך המרק מה שגרם לכל המרק להשפריץ מהצלחת, קילל את אחותי ובעלה והתנהג פשוט בעובר אנרגיות, ואם אני מעירה לו או צועקת עליו ומאיימת שאני ארח אותו משם הוא צועק בקולי קולות שהוא רוצה להחליף אמא, פעם אחת מרוב שהוא עצבן אותי פשוט הוצאתי אותו מחוץ לדלת הכניסה של ביתי ואמרתי לו שהוא לא יגור איתנו אם לא ישנה את התנהגותו , שמתי לב שרק זה הרתיע והפחיד אותו, האם אכן זה תקין גך לאיים עליו, אני ממש מיואשת וחייבת הנחיה בנושא, תודה רבה

שלום רב, באמת נשמע קשה, אך אין סיבה להתייאש כי קיימים פתרונות. הילד שלך 'מתרשם' (אולי די בצדק, מבחינתו) שאין בבית מבוגר אחראי עליו ניתן לסמוך. כרגע הוא עושה מה שהוא רוצה, ואינו נבהל מאיומי הסרק שלך. במצבים כאלה אני נוטה להמליץ על האסטרטגיה הוותיקה והטובה: "דבר מעט ועשה הרבה!". את מעירה, מסבירה, מאיימת, צועקת, ומעט מאד פועלת. כדי להפעיל אסטרטגיות יעילות של סמכות וגבולות, אני חושבת שאת באמת זקוקה להכוונה והדרכה הורית, ולכן ממליצה לך מאד להגיע בהקדם לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לקצר את התהליך ולייעל אותו עד מאד. במלוא הכנות, קשה לי להאמין שממצב עניינים כמו שאת מתארת, זה יצליח ללא הדרכה. אני רוצה להזכיר שהדרכת הורים טובה, גם של פגישה אחת או שתיים, יכולה למנוע פגישות טיפול רבות של תיקון נזקים בעתיד. פני להתייעצות והכונה בהצלחה ליאת

אני כנראה טועה בפרשנות עובדות כתוצאה ממצוקה ריגשית. חש וטוען לקיפוח מעמדי בתוך המשפחה הגרעינית. מרגיש מאויימ מהסביבה באופן שנעלב בקלות רבה ומהר מידי, מגיב לעיתים במעט עויינות, ואיבדתי כל שמחת חיים ויכולת לצחוק ולהתחבב על הסביבה כולל מוגבלות ביצירת קשרים ויחסי חברות. לעיתים בהתאם למצבי רוח יכול לתקוף (במילים) את הקרובים לי ביותר מתוך תחושה עמוקה קשה על שפוגעים ב"חלקת האלוהים" הפיזית והרגשית שלי. חושש לפתח שיחות עומק כנראה בשל החשש להתפס בחוסר ידע או משהו מסוג זה. האם זה נורמאלי?

שלום אבי, נתחיל מהסוף - השאלה מה נורמלי ומה לא, אינה פשוטה כלל וכלל, והיא תלוייה במידה רבה בנקודת המבט ובמשתנים דינמיים של חברה ותרבות. בעיני, לא זו השאלה החשובה. גם השאלה האבחנתית בה בחרת ככותרת היא שאלה בעייתית, כי אוסף הסימפטומים שתיארת אינו ייחודי להפרעה ספציפית, ולא ברור אם מדובר בנטייה אישיותית קבועה או בתגובתיות זמנית לאירועים או נסיבות חיים אקטואליות. מה ש*כן* חשוב, ואפילו חשוב מאד, זו העובדה שאתה סובל ממצוקה רגשית, מדכדוך ומבדידות חברתית - ושאפשר וכדאי לטפל בזה. העבודה הטיפולית כשלעצמה כרוכה בהתבוננות מעמיקה, פנימה והחוצה, ועלולה לעורר לזמן מה עומס עודף וכאב, אך ברוב המקרים היא נושאת פירות, ומביאה הקלה רגשית ושיפור באיכות החיים. מוכן לנסות? ליאת

לנסות ?? צריך זמן לעבד את הרעיון מבטיח ליצור קשר כשאחליט תודה עבור התשובה הנפלאה

שלום ליאת בני כבר בן 4.7 ועדיין עם מוצץ . אני לא מצליחה לגרום לו להוציא אותו מהפה ,ונראה לי שכבר נכנסנו למאבקי כוח סביב זה . הוא לא נמצא איתו מחוץ לבית ,ז"א שהוא יכול להיות כל היום בלי מוצץ ,אבל אם הוא בבית אולי שעה ביום הוא מוציא אותו מהפה .וגם אחרי שכנועים . כל פעם כשהוא מדבר איתו אני צריכה לבקש שיוריד ויגיד שוב ,לפעמים זה עובד ולפעמים זה עושה עצבים לי ולו . ניסיתי להציע שיטת מדבקות שאחרי כמה נקודות יקבל מתנה אז הוא בוכה ומיילל שלא ככה , ואני רוצה מדבקות בלי וכו' .הוא מאד עקשן ויש לו גם בעיות בויסות חושי ורגשי .כרגע מטופל לויסות החושי ,ובקרוב נתחיל גם ברגשי . עד עכשיו בגלל בעיית נשיכות וצורך אוראלי לא ניסיתי לגמול ועכשיו נראה לי מאוחר מידי . כמובן שגם נתתי את כל ההסברים בעולם ,אך כלום לא עוזר . כבר שקלתי להגיד לו שאם נלך לחנות ויתן למוכרת את המוצץ שלו הוא יוכל לקחת במקום כל מה שירצה , אבל אני חוששת שיסכים ואח"כ יהיה לנו בלאגן בבית כשיבין שזה באמת אצלה. בקיצור לא יודעת מה לעשות . יש עיצות חדשות? או אולי כדאי לתת לו את הזמן ולהפסיק לדבר על זה בכלל ? לא יודעת כבר מה לעשות אני כבר פקעת עצבים בנושא מרגישה כל רגע שאני הולכת לשלוף לו את זה מהפה ולהעיף מהחלון :-) תודה תודה

תפסיקי לדבר ולהתייחס לזה. והוא יעזוב את זה לבד.

דינה שלום. ממכתבך נשמעת אכן מצוקה אך אני חושבת שיש לך קושי להתמודד עם הגמילה מהמוצץ. נראה לי כי את מפחדת להתמודד איתו. נתת מספר סיבות למה לא התמודדת איתו עד עכשיו ועשיו כבר נמאס לך לקבל את התלות של בנך במוצץ. אין ספק שהקושי בויסות החושי אולי מגביר את הצורך של ילדך במוצץ אך נראה לי שקצת נסחפת אחרי הקושי ולא העמדת דרישות כאלה או אחרות לגבי השימוש במוצץ. אני מציעה להגביל את השימוש במוצץ לשעות השינה/ מנוחה. כלומר אם הילד רוצה מוצץ הוא יכול לשכב במיטה או אף לשבת במקום מסויים אך לא לאפשר לו להסתובב עם המוצץ ולשחק כאשר המוצץ נמצא בפיו. הילד מצד אחד יקבל את הצורך שלו במציצה ומצד שני הוא יבין שיש גבולות מסוימים שהוא צריך לעמוד בהם. את שיטת המדבקות והמתנות אני פחות אוהבת . אני חושבת שמילות עידוד ואמפתיה לקושי יכולות לעזור הרבה יותר. כאשר תראי שהילד אכן מוכן להתאמץ ןלוותר על המוצץ (ולו לזמן קצר) אימרי לו כמה שאת גאה בו ואת יודעת שזה קשה לו ולמרות הקושי הוא מנסה להתגבר. דבר אחרון- השתדלי לא לפחד מהקושי של התהליך ובעיקר לנסות לגלות סבלנות וסובלנות לתהליך. בהצלחה אריאלה זמיר

שלום דינה, כמו שקורה לפעמים בתהליך הגמילה מטיטולים, גם הגמילה מהמוצץ יכולה להשתבש עד כדי הצורך להרפות לזמן מה, ולהתחיל "על נקי". באופן אישי, אני שייכת לאסכולה המצדדת בגמילה הדרגתית ולא כפוייה. במקרה שלכם, העובדה שבגן הוא מסתדר שעות ארוכות בלי, מעידה אולי על כך שנכנסתם לסוג של מאבק כוח סביב המוצץ. התגובה האמוציונלית שלך (ראי בשתי השורות האחרונות שלך :-))) מחזקת את ההשערה שלי. לכן, אני מצטרפת להמלצתה של חן, וממליצה להניח לזה לזמן מה. רק כשתרגישי שאת יכולה לטפל בנושא עם יותר שליטה עצמית ושלווה, התחילי שוב, ופעלי כהמלצתה של אריאלה. מה את אומרת? ליאת

שלום, נכדתי בת שנתיים וחצי וברצוני לשאול כמה שאלות לגביה: 1.מחודש ספטמבר היא בגן , ועדיין בוכה ברוב הבקרים. כשצריך להפרד ממנה, הגננת או אחת המטפלות צריכות "לתלוש" אותה מזרועותינו. כמה דקות אח"כ בגן היא נרגעת ומתפקדת נהדר. כשאוספים אותה בצהריים היא אומרת: "היה לי כיף בגן". מה עושים? 2. הילדה חרדה מילדים אחרים קטנים ממנה או בגילה. ילדים גדולים היא מעריצה ומשוחחת איתם. מילדים בגובהה היא בורחת או מתעלמת.בגלל פחד זה, היא לא מתרוצצת במרחב כדי לא לקבל מכה, לא משחקת בגן עם ילדים,בכל פעילות שמשתתפים בה ילדים זרים,היא לא משתפת פעולה. מה קורה לה? 3. נכדתי פוחדת להתלכלך בידים. לא עובדת עם דבק, לא נוגעת בחול, לא נוגעת בבננה ללא קליפה,בעוגיה דביקה. בבית אנחנו לא סטריליים. זה בא ממנה. מה עושים? לילדה זוג הורים חמודים ומתפקדים ואני מטפלת בילדה 3 פעמים בשבוע. מקווה שלא העמסתי מדי. האם צריך לפנות ליעוץ?

שלום דורית. אנסה לענות על שלוש השאלות שלך. 1. ישנם ילדים אשר מתקשים לעשות את המעבר בין הגן לבין הבית בגיל זה. תגובת המבוגר מאוד משפיעה על הילד, כלומר אם המבוגר מתחיל לרחם על הילד וקשה לו לשחרר, הילד ילמד שהוא יכול להשאיר עוד קצת את המבוגר בסביבה ולא להפרד. אני מציעה לעשות פרידה קצרה ועיניינית מהילדה, כלומר להעביר אותה לידי הגננת להגיד שלום וללכת. ברגע שהילדה תראה ותבין שאתם שלמים עם הפרידה וסומכים עליה שהיא תוכל להתמודד -היא אכן תפנים את הדבר והבכי יפסק. 2.+3 אני חושבת ששתי השאלות האלו קשורות אחת לשניה. לפי דברייך נשמע כי יש לילדה רגישות תחושתית ולכן היא נמנעת מלגעת בחומרים שונים וכמו כן ממגע אקראי עם ילדים. ילד בעל רגישות סנסומוטורית נמנע הרבה פעמים מפעילויות משותפות עם הילדים מכיוון שהוא חושש ממגע אשר מסב לו כאב וקושי הרבה פעמים. אני ממליצה לקחת אותה לאיבחון של מרפאה בעיסוק על מנת לעזור לה להתמודד עם חברת הילדים בני גילה. הילדה יוצרת קשר עם גדולים ממנה מכיוון שהיא זיהתה שהם פחות בלתי צפויים ויותר "רגועים" ולכן הם לא "מאיימים "עליה מבחינה סנסומוטורית. בהצלחה אריאלה זמיר

שלום דורית, אין לי מה להוסיף מעבר לדבריה של אריאלה, שכן אני רואה את הדברים באור דומה מאד. יש, אגב, ילדים שמשיכים לעשות "סצינות פרידה" בבוקר עד יולי-אוגוסט, ואין בכך כדי לגרוע מתרומתו החשובה של הגן להתפתחותם. אני מסכימה שיש מקום להתייעצות עם מרפאה בעיסוק, שתוכל לאבחן בעיה בוויסות התחושתי ולהציע טיפול במידת הצורך. ולסיום, התחושה הנוחה יותר עם ילדים גדולים יכולה לפעמים להיות קשורה לעובדה הפשוטה שהגדולים נוטים להתייחס בסוג של זהירות, וויתור והתחשבות לילדים הצעירים יותר, בניגוד לקבוצת השווים. כמובן שההסבר של אריאלה תקף בה במידה. פנו לאבחון. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בני בן ה-5 נשלח בהמלצת הגננת לאבחון בשפח, על רקע קשיים חברתיים בגן ופערים מול ילדים אחרים.ואכן, לבני, שהחל השנה ללכת לגן העירוני יש קושי חברתי בגן: ילדים אמנם רוצים לשחק איתו, אך הוא לא בענין. בשעות אחרהצ, הוא מארח ומתארח אצל ילדים מהגן, וזה לרוב הולך יופי. חשוב לציין שהוא הולך בשמחה לגן, הגננת תמיד מדווחת שהוא במצברוח טוב, נוהג להצחיק את הילדים האחרים. מעבר לזה- הוא ילד לא קל: בעל טמפרמנט סוער (פיוז קצר), עצבני, ועם זאת- גם מרעיף המון חום ואהבה, מאוד רגיש. קצת שחקן בנשמתו- ממחיז ומשחק הרבה. מידי פעם מצחיק את עצמו. ומצחיק אותנו מאוד עם החיקויים שלו. במסגרת האבחון, הוצגו לבני תמונות שונות, שאמור היה לספר את סיפורן. הפסיכולוגית הסבה את תשומת לבנו בדאגה לכך שבכל תמונה ותמונה הוא בחר לספר סיפור קשה שנגע במוות, הרעלות וכו', וציינה שלא היתה תמונה אחת שלא זכתה לפרשנות כזו. אותה זה הדאיג. אני, בתמימותי, מנסה להציע טיעון שונה: בני מאוד אוהב סיפורים עם אקשן. הוא אוהב וזקוק לריגושים (כאמור, גם חיוביים וגם שליליים). ולכן הבחירה בכל סיפורי האסונות: הוא לא יתעמק בלספר סיפור שלם על ילד שנותן פרח לילדה. הוא ירצה להוסיף משהו "מעניין" יותר. אז הוא יספר שהפרח מורעל. מה דעתך? האם הנטיה היא לומר שהתכנים הקשים משקפים הלך רוח קשה? לטענתה, זה גורם לחשוב שהוא חווה הכל קשה: גם כשטוב, אז הוא מפרש סיטואציות כרעות, וכשרע- אז רע מאוד. חיברה את זה לרמה גבוהה של חרדתיות, אפילו דכאון, וזה כמובן מאוד הדאיג. אשמח לשמוע את דעתך. תודה רבה

שלום דניאלה, מבחנים 'השלכתיים' הם מבחנים בהם מוצג לנבדק גירוי תמים, עמום או נייטרלי, עליו הוא יכול 'להשליך' תכנים מתוך עולמו הפנימי. בגיל חמש אמנם קיים עיסוק רב בסוגיות של מוות או פציעה (או פגיעה בשלמות הגוף), אך גם בעיני סיפורים בהם מוות והרעלה הם תמיד המוטיב החוזר בהחלט מדליקים נורה אדומה ומחייבים התייחסות. זה לא רק המשאלה "שיהיה מעניין", כי אפשר לעניין גם בערוצים שמחים יותר. עיסוק יתר בתכנים מורבידיים כאלה, עלול לאותת על כך שהילד שלך חווה את העולם כמאיים ומתקיף, ואת הדמויות המזינות כבעלות פוטנציאל פוגעני (מרעיל). מזכירה כאן עניין חשוב: העולם הפנימי של הילד לא תמיד קשור למציאות החיצונית הישירה. כלומר, גם אם בפועל אין במציאות חייו של הילד איומים ישירים או עקיפים, החוויה *הפנימית* שלו עלולה להיות דרוכה ומאויימת, וחשוב לטפל בזה. לכן, מציעה לחכות להמלצות המאבחנת ולפעול על פיהן. בברכה ליאת

שלום אני רוצה להתייעץ בקשר לבני בן 4. אני פונה בגלל הקשיים שלי ברקע. אני מטופלת כבר הרבה שנים נגד דיכאון כנראה עם קווים גבוליים.בסה"כ אני מתפקדת באופן נורמטיבי עם נפילות פה ושם. וחזרה לבני..יש לו כמה קשיים.יש לו מדי פעם חרדות למיניהן שבאות והולכות.תהליך הגמילה שלו מחיתול היה ארוך מאוד וקשה (בעיקר גמילה מקקי) -מעל חצי שנה אבל בשעה טובה הוא נגמל.הוא פוחד מרעשים חזקים.אבל מה שבעיקר מטריד אותי שהוא פוחד להיות לבד בחדר. למשל, אם הוא רואה סרט אז הוא רוצה שמישהו יהיה איתו בחדר. לשירותים צירך שמישהו יבוא איתו.אם הוא משחק עם חבר בחדר בבית והילד יוצא מהחדר אז הוא מבקש מהילד לחזור לחדר או שהוא יוצא משם. זה מגיע למצב שהוא מוכן לוותר על הפעילות אם הוא נשאר לבד.הפחד הזה לא קיים בגן כי בגן תמיד יש מישהו.ועוד משהו שמטריד אותי במיוחד שרוב הזמן הוא מבקש שאנחנו נעשה את הדברים בשבילו(תביא לי,תרים לי,תחזיק לי,תלביש אותי וכד,) וזה נראה כאילו שהוא מתקשה להפריד בינו לביננו. ישנם עוד קשיים כמו:אם הוא מתבאס ממשהו אז הוא מתחיל לילל וקצת להרביץ אבל זה מהר מאוד עובר לו. חוץ משני הקשיים שציינתי לעיל - להישאר לבד ובקשה לעשות בשבילו דברים, ממה שאני שמה לב אצל ילדים אחרים, אני רואה שיש לו קשיים שקיימים גם אצל ילדים אחרים. בסה"כ אנחנו מצליחים להתמודד עם הקשיים שלו. השאלה שלי האם כדאי גם להתייעץ עם מישהו בגלל הרקע שלי? האם יכול להיות שמדובר בקווים גבוליים? תודה

שלום נטלי, אם הבנתי נכון, את שואלת האם התנהגותו של בנך מייצגת נטייה גבולית שירש ממך? הפרעה גבולית מתאפיינת בחוסר יציבות רגשית ובקושי לווסת רגשות ולהתמודד עם מצוקה. קשיי וויסות יכולים להפריע לתפקוד הכללי של האדם, אך במיוחד בזירה הבינאישית. בעיות באישיות הבוגרת מקורן בשילוב בין נטייה טמפרמנטלית מולדת לבין השפעות סביבתיות. בנך עדיין ילד קטן, וככזה עדיין אין להגדירו כסובל מבעיה אישיותית. פחדי ילדות הם עניין נפוץ מאד ונורמטיבי, ויש לטפל בהם ברגישות (זמינות ונוכחות הורית נוסכת ביטחון) ונחישות (הימנעות ממתן תגמולים, מויתור על גבולות ומפינוק-יתר). את מוזמנת לחפש ולקרוא בפורום שלנו שפע של התייחסויות לנושא של פחדי ילדים (היעזרי בחלון החיפוש), פינוק וגבולות. אני מאמינה שהיענות הורית אמפתית אך סמכותית ומציבת גבולות יכולה לתרום לשיפור בהתנהגותו של הילד, ולפתח בנוסף גם את יכולתו לעמוד בתסכולים ללא אלימות. בעיני, הדרכת הורים קצרה יכולה לתרום לכם רבות, ולקצר תהליכים. בהצלחה ליאת

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום בני הבכור בן שלוש ושלושה חודשים. בתחילת השנה הצטרף לגן בו הוא נמצא היום. הגן הוא תלת גילאי (3 עד 6). מאחר ובני נולד בדצמבר הוא הצעיר ביותר בשכבת גילו, כך שנוצר המצב בו הוא הצעיר ביותר מכל ילדי הגן. התפתחותו הפיזית והמוטורית מעט איטית (רץ לאט, מסורבל, פוחד לטפס על סולם). עם הגעת בני לגן החדש הוא נתקל במעט קשיי הסתגלות, אך התחבר במהרה עם ילד אחד שהקל עליו את המעבר. בגן ישנם 25 ילדים ושלוש מטפלות. לפני שלושה חודשים נולד בני השני. קבלת האח החדש עברה ללא תקלות מיוחדות. בתקופה האחרונה בני מתקשה להיפרד בבוקר, מבקש שנישאר לשחק אתו ובוכה לאחר שאנו עוזבים את הגן. בסוף היום הוא מספר שהיה עצוב כי רצה לתת עוד חיבוק או נשיקה, אבל היה לו כיף בסך הכל. בנוסף לכך הוא התחיל להתעורר מספר פעמים בכל לילה והוא נודד ממיטתו אל עבר מיטתי. בערב הוא מבקש שנשאיר את האור דולק בחדרו (נרדם לבד מגיל חצי שנה) ונראה כי משהו מפריע לו במהלך הלילה. בשבוע האחרון התחיל לטעון כי הוא אינו אוהב את הגן "לא מעניין לי שם"; "אין לי חברים". אציין כי שכהזמין חברים לביתו נענה בסירוב. המטפלות טוענות כי יש לו חברים ולא הבחינו באיזושהי בעיה. האם יכול להיות שבאמת מתעוררת בעיה חברתית? איך אוכל לזהות זאת? ואם כן, מה ניתן לעשות?

שלום לך כפי שכתבתי מתחת, למרים. בנך מגיב למצב החדש בבית. כמו כן הוא יודע שאת נשארת כנראה עם התינוק בבית והוא מאוד רוצה להשאר גם. אני מציעה לגלות אמפתיה לקשייו ולנסות למצוא זמן שלך איתו לבד כדי לאפשר לו להבין שאת נשארת תמיד בשבילו ואיתו למרות שנולד תינוק חדש. בגן- כדאי לדבר עם הגננת ולשמוע ממנה מה קורה בגן ואם יש קושי מסויים כיצד היא מתמודדת איתו? ילדים רבים משתמשים במשפטים כ"משעמם לי" או "אין לי חברים" כדי לנסות לשכנע את ההורים שהם "מסכנים" וצריך לקחת אותם הביתה ,רק שם יהיה להם טוב. רצוי לבדוק עם הגננת . במידה והכל בסדר אפשר להגיד לילד שאתם יודעים שהוא מעדיף להשאר בבית אך אתם גם יודעים שיש לו חברים בגן שמחכים לו. בהצלחה אריאלה זמיר

שלום רעות, תגובות להולדת אח תינוק, הגם שאנו מצפים ומוכנים להן מרגע הלידה, מופיעות במקרים רבים דווקא לאחר מספר חודשים, כאשר התינוק החדש הופך נוכח יותר, אטרקטיבי יותר ופעיל יותר. גם ההורים עצמם, שהיו מלאי התחשבות ורצון טוב לאחר הלידה, עלולים למצוא את עצמם לאחר מספר חודשים מותשים (שני ילדים קטנים זו משימה לא קלה בכלל), חסרי סבלנות ופחות קשובים לרחשי לבו של הילד הבכור. יתכן מאד, כפי שציינה אריאלה, שהילד שלכם מרגיש שבזמן שהוא נאלץ להישאר בגן, בבית מתרחשת החגיגה האמיתית, ולכן מתקשה להיפרד. הפיתרון - אין ברירה - ממשיך להיות מנות גדושות של תשומת לב והבנה (מבלי לוותר על גבולות ומבלי לגלוש לפינוק-יתר משחית. מעבר לכך, ועם כל הכבוד ללידת האח התינוק, בנכם נמצא בגיל בו מופיעים פחדי לילה נורמטיביים, המעידים על התפתחות קוגניטיבית תקינה (למשל היכולת להפעיל דמיון). בשל הקושי (הנורמלי והטבעי) להבחין היטב בין מציאות לדמיון, יצורי הפרא, המפלצות וחיות הטרף מתקיפות פעוטות בגיל זה כעניין שבשגרה. גם כאן, מה שעוזר זו נוכחות הורית שקטה ונוסכת ביטחון. אני מציעה להתאזר בסבלנות, ולתת לתקופה הקשה לחלוף. בעיני, מוקדם עדיין להכריז על "בעייה חברתית", ויש להמשיך ולעקוב יחד עם הגננת אחרי התנהלותו בגן. בברכה ליאת

שלום ליאת, אשמח לשמוע את דעתך. האם את חושבת שכדאי להנהיג שיויון מלא בין האחים? כלומר, בשעה שאחד מקבל משהו, גם אחיו יקבל זאת? זה עשוי לחסוך תחושות קשות של קנאה או קיפוח. מאידך, עלינו להרגיל אותם שבחיים דברים לא עובדים כך. אם כל אחד יקבל מה שהוא צריך, ולא מה שהוא רוצה, אולי יהיה להם קל יותר להתמודד עם מצבים דומים בעתיד (בפרט שפעמים רבות בחיים הם עלולים לא לקבל גם את מה שהם באמת צריכים...) מה את אומרת?

שלום לך לדעתי אין זה זה נכון לנסות להשוות בין האחים ולתת להם שווה בשווה את הדברים. נראה לי יותר נכון לתת לכל ילד בהתאם לצרכיו האישיים. אם יש ילד שרגלו גדלה יותר משל אחיו והוא זקוק לעוד נעל באמצע העונה אז גם אחיו צריך לקבל? אם ילד אחד זקוק לעזרה בשעורים והשני לא אז בכל זאת תשבי עם השני על שעורים? או אולי תשתדלי לשבת פחות עם האחר? קנאת אחים הינה דבר נורמאלי ובעיקר זו קנאה אשר באה מתחושות פנימיות של כל ילד וילד. גם אם תנסי לתת לכולם אותו הדבר תמיד יהיה ילד אחד אשר יתחשבן על משהו שאולי לא שמת לב אליו. אני מציעה להעביר את המסר שלא כולם שווים וכל אחד יקבל את מה שהוא זקוק לו בהתאם לצרכיו האישיים. בברכה אריאלה זמיר

שלום מיכל, בעיני יש פער עקרוני בין המושג בו בחרת לכותרת שלך - "שוויון זכויות", לבין הנתינה הסימטרית הבלתי מובחנת, המצייתת לכלל "שווה בשווה". עקרונית, ילדים בבית הם שווי זכויות. לכולם זכות שווה לגדול בסביבה מיטיבה, הקשובה לצרכיהם, לכולם הזכות השווה לגדול בביטחון, לקבל את צרכיהם הפיזיים והרגשיים, וליהנות מאהבת הוריהם. עמדה של "שווה בשווה", המקדשת סימטריה מוחלטת בין מה שמקבל ילד אחד למה שקבל אחיו, עלולה דווקא לעודד קנאה ותחרות, ועמידה מתמדת על המשמר, שמא אחי מקבל במקרה יותר ממני. לכן, שוויון זכויות - כן. "שווה בשווה" - לא בהכרח. כל אחד עפ"י צרכיו! מקווה שעזרתי קצת :-) ליאת

שלום רב, רציתי להתייעץ על ילד בן שנה ו- 10 חודשים שמציג התנהגויות משונות בחודשים האחרונים, כגון: הכנסת פינה של כרית לתוך העניים, התנהגות שמסב לו כנראה רוגע. הוא יכול לעשות את התנועה הזו לאורך כל היום. בנוסף, התחיל עכשיו להכניס חפצים לאוזנים. מדובר על ילד שאינו מצליח להתרכז בשום פעילות במסגרת החינוכית שאני מנהלת. לא נמצאו בעיות שמיעה, על פי האם. תודה,

שלום ליל, כדי שאפשר יהיה לנסח איזו השערה אבחנתית, חייבים לשמוע (ואולי גם לראות) הרבה מעבר לתיאור שנתת. אם את מודאגת, הפני את האם למכון להתפתחות הילד. עד אז, הקפידי להשגיח על מעשיו, ולמנוע פגיעות באזורים הפנימיים של האוזן. בברכה ליאת

תודה רבה!

שלום, (ובהמשך להודעה בנוגע לבתי בת ה 4) במשפחתנו 4 ילדים : בנים (8,6), בת (4), תינוק (חודש) בן ה 6 ילד מבריק, חכם, בעל יכולות פיזיות מפותחות, מרעיף אהבה על הסובבים אותו (אנו קוראים לו "המאהב"). עם זאת התנהגותו אימפולסיבית ולעיתים כפייתית. כמו כן אנו מתקשים מולו בקביעת גבולות. תחושתנו שאיננו משדרים סמכות הורית מספקת /יעילה. בא לידי ביטוי כך: - מול אחיו הבכור (8) - כל הזמן נמצא מסביבו. משחקים המון יחד ולמרות זאת כשאחיו מבקש/ מתחנן למעט זמן לבד, ולמרות שבמקררים כאלו אנו בקשים/דורשים שישחק לבד- מתקשה מאוד להתרחק, נעלב, מתחיל לבכות בצעקות בצורה מאוד לא אטרקטיבית שרק דוחה עוד את אחיו. ביום ההולדת של אחיו (לפני כיומיים) רצה לחבק את אחיו. אחיו לא הסכים (שונא חיבוקים) והוא נעלב עד עמקי נשמתו, ובאופן חריג נכנס מתחת לשטיח ובכה בקולי קולות. המשכנו את יום ההולדת ורק מידי פעם הצענו לו לצאת/ עזרה. התקשה מאוד להירגע. מצד אחד אנו אוהבים ומעודדים את הרגישות שבו, מצד שני לעתים הופך לכפייתי בצורך שלו לבטא אהבה דרך מגע. - מתקשה להתאפק כשלמישהו יש משהו שהוא רוצה . אומר "מגרה" ומושיט יד קדימה ולא נרגע אלא אם אנחנו מעירים לו על כך. - כשמתגרה מוציא את הלשון החוצה (למרות שאנו מעירים לו על כך) - מנסה ללקק את אחיו (אחיו משתולל מכך וגם אנחנו מעירים על כך) - מכניס המון את הידיים לפה (למרות שאנו מעירים לו על כך) - מרבה באוננות לפני השינה מגיל צעיר (בעבר קישרנו זאת לקשיי הירדמות בגלל שינה בצהרים. כעת נרדם מהר אך עדיין נזקק להירגעות דרך אוננות- אנו מאפשרים זאת בחר במיטתו אם כי בעייתי משם שחולק את חדרו עם אחיו) - מרבה לחטוף דברים שרוצה (למרות שאנו מעירים לו על כך טלא מוכנים לחטיפות הללו) - כשאחיו מקניט אותו מילולית מגיב באלימות כלפי אחיו ובד"כ הוא זה שנענש על אלימות - בתחילת השנה הגננת דיווחה על חוסר שיתוף פעולה מצידו ואימפולסיביות. ביקשנו ממנה שתיצור איתו קשר "דרך הלב" וזה עזר. - מתקשה מאוד להתאפק ומתפרץ לדברי אחרים. גם בגן הגננת חווה מולו קושי כאשר נדרש "לדבר בהצבעה". - מתקשה לבטא מצוקות רגשיות. מתכנס בעצמו וקשה לו מאוד להשתחרר ולדבר על כך. עשוי לצרוח/לבכות זמן רב ללא יכולת להירגע. - מספר שבגן ילדים מרבים "להגיד אותו" לגננת - טוען מולנו שאנחנו "לא מאמינים לו" למרות שאנחנו משתדלים לבטא אמון - מאוד אוהב שוקולד. - כשמתנהג בצורה שלילית מתכחש ולא לוקח אחריות (בד"כ מאשים את אחיו) אנו מנסים לאחרונה (מס' חודשים) רכיבה על סוסים (טיפולית). לא נצפה שינוי. אשמח לקבל את עזרתך. תודה!

מרים, ראי את תגובתי הקודמת. מה שאת מתארת כאן מחזק את התחושה שלי שמדובר בבעיה רחבה, שאינה קשורה לילד זה או אחר, אלא להתנהלות הכללית בבית. אני מאמינה שהניסיון לעזור לכם בעצה אינטרנטית יהיה יומרני, ולא ייגע לעומק בקשיים האמיתיים. אני ערה לכך שאני מאכזבת אותך, במיוחד לאור ההשקעה הגדולה שלך בכתיבה אלי. מקווה שתקחי את עצתי, ותפני לקבל עזרה ממשית. אני מאמינה בכל לבי שיש באפשרותכם להחזיר למשפחה שלכם איכות חיים ושלווה. סוף שבוע נעים ליאת

ליאת שלום, בהמשך להצעה שלך להיעזר במטפל- בעבר ניסיתי מספר פעמים, אך הטיפולים לא עזרו. אשמח לקבל המלצה למטפל/ פסיכולוג באזור כפר סבא שמקבל מטופלים של קופ"ח כללית שיכל לעזור גם במתן הדרכת הורים ו/או טיפול דיאדי. האם כדאי לפנות למכון להתפתחות הילד? תודה רבה.

שלום, בביתנו 4 ילדים : שני בנים (8,6), בת (4) ותינוק (חודש) בתי בת הארבע ילדה יפה, חכמה, מצחיקה, אהודה על חבריה בגן. התנהגותה מדאיגה אותי ואת הצוות בגן: בגן- לעתים מכה את המטפלות, לא מצליחה להירדם עם יתר הילדים , לאחרונה אף ציירה על הקירות בחדר בונחים לאחר שהמטפלות יצאו ממנו בזמן המנוחה בבית- נעימה כשחברים מגיעים, כשלבד עושה דברים שאסור (מריחת לק מתחת לשמיכה, מריחת משחת שיניים על הכיור באמבטיה, אכילת ממתקים בסתר...) מרבה בהתנהגות מרדנית, עקשנות, שתלטנות. חוסר שיתוף פעולה מובהק במילוי משימות עד כדי אטימות. בסה"כ האחים הגדולים אוהבים אותה מאוד, משתפים אותה במשחקים, עוזרים לה, אך כאשר היא כועסת (לאו דוקא עליהם) עשויה להכות אותם (ממש ללא סיבה). בין שני האחים הבנים הגדולים היתה הרבה אלימות מגיל צעיר (אליה הבת נחשפה מגיל צעיר), כעת שני הגדולים משחקים המון יחד ולעיתים רחוקות מגיעים לאלימות. כלפי הבת כמעט ולא נוקטים באלימות פיזית (לעיתים מציקים לה מילולית). הבת מתנהגת מזה כשנתיים בצורה חסרת גבולות ומעצורים, צועקת עלינו, צוחקת בפנים כשמעירים לה על התנהגות לא ראויה. ניסינו לשפר את הסמכות ההורית ללא הצלחה. מתנהגת כך גם מול סבים ומול הצוות בגן. מגיל צעיר סרבה לצחצח שיניים (שני הבכורים מצחצחים ממש בהנאה מגיל צעיר). ניסינו הכל - לבקש, בכח, באיומים. לאחרונה איימנו וקיימנו- לא לתת הפתעות ממתקים- עבד פעם אחת ואח"כ לא ושוב איימנו ושוב עבד ואח"כ לא. כעת מצחצחת כשנמצאים לידה. לבוש- עודדנו אותה להתלבש לבד מגיל צעיר אך מושכת זמן בצורה לא סבירה. אם לא נמצאים לידה ומעודדים אותה עשויה להשאר ערומה. כשכועסת לעתים מתפשטת. לפני כשנה וחצי העברנו את הבת לחדר אחד עם הבנים (כדי לאפשר יצירת שלישיה ולא שניים מול אחת), במעבר נתנו לה את המיטה של הבן הבכור ולו השארנו את המיטה שנשלפת מהמיטה המקורית שלו. לאחר ההעברה לחדר המשותף הפסקנו לספר לה סיפור לבד אלה יחד עם האחים בסלון. בקשה שנחזיר לה את מיטת התינוק אך סרבנו ומאז החלו בעיות שינה: - חודשים ארוכים המשיכה לבקש את מיטת התינוק הקטנה. סרבנו. קנינו לה מצעי דורה שוהבת, מדבקות של לבבות, פרפרים, נסיכות והיא הדביקה על המיטה. עזר מעט. -מסרבת ללכת לישון ויוצאת מהמיטה פעמים רבות - גם כשאנחנו קוראים לה סיפור לבד במיטה תמיד מוצאת סיבות לקום - שני האחים נרדמים לפניה (היא לעומתם ישנה בגן) והיא שרה במיטה בקול חזק ומעירה אותם - במידה ומתעוררת לפניהם בבוקר צועקת/ מדליקה אור והם צועקים עליה אך היא ממשיכה - בגן מגלה קשיי הרדמות, ניסו להעביר אותה לחדר עם מעט ילדים/ לבד. לא עוזר. לא תמיד יש לגננות את הסבלנות הנדרשת כדי לעזור לה להירדם. - כאשר לא ישנה בגן שעות אחה"צ הן בגדר גיהנום עבורינו- צועקת, עייפה מכדי לאכול, מרביצה, לא מקשיבה באופן קיצוני. בתחילת השנה לאחר חודש של שהייה בגן שבו לא ישנים העברנו אותה לגן אחר (במסגרת קיבוצית) שבו ישנים וחל שיפור ניכר בהתנהגות בבית אחה"צ. - לאחרונה נולד אח קטן והרכבנו את מיטת התינוק בחדר אחר. צפינו שיהיה לה קשה עם זה ולכן שמנו גם עריסה לתינוק אצלנו בחדר ההורים. בלילה הראשון בקשה לישון במיטת התינוק (שהיתה שלה בעבר) בחדר הנפרד. הרשינו לה. ישנה שם ולילה אח"כ ביקשה לחזור לחדר המשותף לה ולאחים. מספר ימים מיטת התינוק פתוחה בחדר האחר ואף אחד לא ישן בה אך לאחר מכן באחד הערבים הקשים הצענו לה לחזור אליה- וכעת ישנה בה כבר יומיים. - כמעט מידי ערב כשהולכת לישון אומרת שלא אוהבת לישון/ לא יודעת לישון/לא יכולה לישון. אנחנו מכינים לה עדיין בקבוק עם חלב (רגיל), עדיין ישנה עם מוצץ ולמרות זאת בכל ערב יש סצינות. כאשר יוצאת לגמרי מאיפוס , שרה בקולי קולות ומפריעה לאחים, בעלי, לאחר שמירה על איפוק ונסיונות, לעתים מגיע למצב שלוקח אותה מחוץ לבית ומאיים שתלך לישון בחוץ (אנו גרים בבית פרטי). אז היא מתחילה לבכות ורק כך נרגעת . המצב הולך ומחמיר. ברור שהתנהלותנו לא עוזרת לה. האם נכון לאפשר לה להמשיך ולישון במיטת התינוק בחדר נפרד? מה לעשות עם בעיית השינה בגן? תודה רבה

מרים שלום. נראה לי כי ביתך מגיבה לשינויים שקיימים בבית, כלומר היא כבר לא הקטנה והתינוקת בבית. יש תינוק חדש ויש סדרים חדשים. אני חושבת שהיא קצת מבולבלת עקב חוסר עקביות שלכם ההורים בדרישות ממנה. מצד אחד אתם דורשים ממנה להתלבש לבד ולהיות גדולה ומצד שני אתם מאפשרים לה לישון במיטת התינוק. נראה לי לא נכון לאפשר לה לחזור אחורה בזמן. מרגע שהחלטתם להוציאה ממיטת התינוק - אין אפשרות לחזור חזרה. התנהגותה בגן אולי באה על מנת למשוך עוד תשומת לב ולנסות לקבל גמולים על התנהגותה (גם אם הגמולים הם שליליים). כמו כן נראה לי לא נכון לאיים על הילדה בשינה בחוץ, (בכלל איומים לא נראים לי כדרך חינוך כלשהי). אני ממליצה למצוא זמן אשר יוקדש רק לביתך בלבד, ללא אחים ולאפשר לה להסתגל למצב החדש. בהצלחה אריאלה זמיר

שלום מרים, מעבר לכך שאני מסכימה מאד עם מה שכתבה לך אריאלה, אני סבורה שלא מדובר בבעיית שינה, אלא בבעייה גדולה ורחבה יותר, הקשורה לגבולות וסמכות. חושבת שעולה מדברייך צורך דחוף בהנחייה והדרכה הורית, שתעזור לכם לעשות סדר בשעות היום והלילה כאחד. כרגע, אני מרגישה שהילדה שלכם משוועת לנוכחות הורית עקבית וסמכותית, ובהיעדרה - היא חשופה לבעיות רגשיות בהמשך. נסו להתגייס למען כל בני הבית, ולהיעזר בהדרכה של פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

לילדי בן השלוש יש תופעה שחוזרת על עצמה (מגיל שנה בערך)- כל פעם שיש לו מחלה עם חום, דווקא לאחר שהמחלה בסופה והחום ירד הוא עובר מין התקפי זעם בשעות הלילה. זה מתחיל בבכי וממשיך בבעיטות לכל עבר, השתוללות וכעס ואינו מתקשר במשך כמה דקות, הוא ממש היסטרי. רציתי לדעת ממה זה נובע ואיך כדאי להתמודד עם זה, האם לחבקו בכוח או לתת לו להשתולל ולבעוט עד שזה נגמר?

שלום מאיה, איני מכירה את התופעה, לפחות לא מהכיוון הפיזיולוגי. יתכן שקורה כאןמשהו אחר שמוכר לנו. בזמן מחלה, לעיתים אנחנו מגמישים מעט את הגבולות, ומאפשרים 'הנחות' וצ'ופרים שאינם קיימים בשגרה. יש ילדים שמגיבים בעצבנות או בהתנהגות חריגה אחרת לשינויים בשגרת יומם, ואולי גם בנך דוחק בך, באמצעות התקף הזעם, לחזור לשגרה נוסכת הביטחון לה הוא זקוק. בריאות ליאת

שלום רב, ביתי הבכורה בת 6, מבן שלוש בנות. מתקשה להרדם בלילה. ההשכבה נעשת עלידי או בעלי בסביבות השעה 20:00. החל מסיום הקראת הסיפור ביתי יכולה לבוא אלינו לסלון עוד מספר פעמים בתחילה בבקשות של מים ואחר כך היא מספרת שאינה מצליחה להרדם. היא מספרת כי היא רוצה מאוד לישון אך לא מצליחה. התהליך יכול להמשך עד השעה 22 ולפעמים אף יותר. אשמח לשמוע את דעתך. תודה דינה

שלום דינה, לא סיפרת מה קורה בפועל בשעתיים האלה, ואיך בסופו של דבר מסתיים הערב. האם אתם מגיעים אליה? האם היא נרדמת לצידכם? מה באמת קורה בפועל? אני שואלת את כל זה כדי לברר האם קיימת מערכת תגמולים שהופכת את קשיי ההירדמות למשהו שצ'ופר בצידו. אני מניחה שההתעסקות סביבה במשך כל הערב הופכת את הסיפור לכדאי עבורה, ולסוג של זמן איכות (גם אם באווירה של קוצר רוח או כעס). לכן, אני מציעה להודיע לה שמרגע שאתם עוזבים את החדר, לא תוכלו להרשות לה לצאת מהחדר. הכינו לה בקבוק קטן של מים לידה, ו'הרשו' לה לשכב במיטה גם אם אינה מצליחה להירדם. אפשר להשאיר אור קטן בחדר ולאפשר לה לדפדף בספר או להקשיב למוסיקה בשקט, אך עשו הכל כדי לא להיגרר לאינטראקציות משפחתיות בשעות האלה. במקביל, נסו לתת הרבה תשומת לב וקשב אליה בשעות שלפני ההשכבה, כדי שתחוש 'שבעה' ומסופקת מבחינה זו, ולא תצטרך להרוויח אתכם דרך הסיפור של השינה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בני כמעט בן שלוש ואת תהליך הגמילה שלו התחלנו בערך לפני ארבעה חודשים. במשך החודשיים הראשונים הוא היה מפספס קצת, ואז נלקח לשירותים לסיים את מה שהתחיל. היינו מחליפים לו מספר רב של פעמים ביום וחיכינו לשיפור (שיקח אחריות וילך להתפנות לפני שזה מתחיל לברוח). עם הזמן הילד פיתח תגובת "אנטי" לכל הנושא והחלטנו להוריד את הלחץ לזמן מה. החזרנו לו את הטיטול לחודש וחצי וכעת (אחרי הוא הביע רצון לשים תחתונים) חזרנו לתהליך. תגובת ה"אנטי" נעלמה - הוא הולך להתפנות כשמזכירים לו או מבקשים ממנו. הבעיה היא שהוא אף פעם לא יוזם את זה. איך מחנכים אותו לכך שזה יבוא ממנו, בלי שיזכירו לו? בתודה מראש!

שלום רב, היכולת לשלוט בסוגרים קשורה ליכולת לקרוא נכונה איתותים משלפוחית השתן המלאה, ולהגיע בזמן לשירותים. בתחילתו של התהליך, ההורים עוזרים לילד לפרש את האיתותים הללו (תוך שהם עצמם מפרשים את שפת הגוף שלו ואת הסימנים לכך ש"הוא צריך"), ומזכירים לו ללכת לשירותים. כדי שהילד ייקח אחריות, יש צורך שההורים יסיגו את עצמם לאחור, ויפחדו פחות מפספוסים. הזכירו לעצמכם שה'הכי נורא' זה תחתונים רטובים, וזוזו קצת. כך תינתן לילד שלכם ההזדמנות לקחת את האחריות, גם אם במחיר זמני של פספוסים פה ושם. כמו שכתבתי לאושרית לפני מספר רגעים - בסופו של דבר כו-לם נגמלים בסוף בהצלחה מלאה. סבלנות... בהצלחה ליאת

ליאת, תודה רבה על התגובה. האם להגיד לו שהוא פספס כאשר רואים כתם קטן על המכנס? (הוא לא עושה ממש פיפי במכנס, בורח לו קצת ואז לוקחים אותו לשירותים).

אני מקווה שתוכלי לעזור לי, אני בת 18, לפני כשנה אושפזתי במוסד פסיכיאטרי, איבחנו אותי במספר הפרעות (דיכאון,OCD,וכ'ו).אושפזתי כיוון שהדיכאון שלי הוביל למעשה אובדני. אני מאוד מתעניינת בנושא של הפסיכולוגיה ואני נוטה הרבה לנתח את עצמי ואנשים סביבי ולהבין למה הדברים קורים. יש דבר אחד שאני לא מבינה, יש מוטיב חוזר בחיי שכל פעם שאני רואה מעין "טייפ" מסויים של בחורה אני נכנסת לסטרס רציני,לשוק ולתחושה נורא בעייתית. זה קורה רק עם סוג מסויים ספציפי של בנות מבחינת מראה ובדרך כלל הן סמכות שלי, אני מרגישה ניגוד בין צורך ממש חזק להתקרב אליהן לבין פחד ממש רציני מהן. אני לא יודעת ממה זה יכול לנבוא ועצם העובדה שאני לא יודעת למה זה קורה משגעת אותי, אני לא בטיפול כך שאין לי את מי לשאול. אם את יודעת מה זה אומר את ממש תעזרי לי...

שלום לך, עצוב לשמוע שגם לאחר אירוע כ"כ דרמטי, את נשארת ללא טיפול. זה לא טוב, במיוחד לאור הידיעה שכוח העמידה שלך מול מצבי מצוקה לא חזק דיו. ממליצה לך בחום למצוא לעצמך טיפול 'מחזיק', שיאפשר לך - בין היתר - מרחב להתבוננות עצמית ותובנה. קשה לספק הסברים 'חכמים' ממרחק, מבלי להיגרר ל"פסיכולוגיה בגרוש", ולכן לא אוכל לומר הרבה מעבר לכך שכנראה משהו בבנות מה"טייפ" שמפעיל אותך, גורם לך לשחזר ולהעביר כלפיהן רגשות ותחושות שבעבר נקשרו לדמויות אחרות, דומות. הכמיהה הגדולה לקשר, ובו בזמן הפחד מקרבה ואינטימיות, מאפיין אנשים שחוו בעברן פגיעה, "טיפול לא מדייק", או חלילה התעללות מצד דמויות משמעותיות. מקווה שהסקרנות תוביל אותך, בכל זאת, לטיפול פסיכולוגי מיטיב. בהצלחה ליאת

בעיקרון אני לא מסוגלת ללכת לטיפולים, גם אם אני רוצה. ניסיתי בעבר מספר פעמים אך כל פעם שהלכתי לא הצלחתי לדבר, שתקתי רוב הפגישות עד שהפסקתי ללכת... את חושבת שזה סביר שאוכל לקבל תשובה מטיפול?

היי ליאת שלום כתבתי לך לא מזמן, כותבת שוב כדי לחדד את הדברים מרגישה שאני בצומת דרכיםץ בני בן השנתיים וחמש החל תהליך גמילה לפני 7 חודשים. התהליך נכפה עליו על ידינו. אני חושבת שהטעות שלא קראתי בנושא יותר מדי. בתחילה הייתה התנגדות לסיר ופספוסים רבים אך לאט לאט מספר הפספוסים פחת כל עוד אנו לוקחים אותו . כשנכנס לגן ההתנגדות הופיעה שוב , הגננת חזרה ואמרה שהוא ממורמר...כיום הוא הולך לשירותים אך אם לא לוקחים אותו הוא מפספס, בגן גם לא מודיע אחרי שעשה. בבית מודיע אחרי שפספס אך יש לרוב התנגדות מסויימת ללכת לשירותים. אני חשה לחץ מהסביבה חלק דוחפים להחזיר טיטול חלק דוחפים לא להחזיר. חשוב לי הילד ושלא ייגרם לו נזק. לדברי הגננת יש עליו מכבש של לחצים ומשהו בתהליך הוקנה לא נכון, ושאם נחזיר טיטול ונתחיל שוב עוד שבועיים יחול שינוי בגמילה. לדעתה זה תקוע ולא זז לשום מקום. אני מרגישה שאני מלחיצה אותו אולי מצורך להוכיח לסביבה שהדרך שבחרתי נכונה .. לא יודעת מה לעשות אשמח גם לשוחח עימך לפני קבלת החלטה אושרית

שלום אושרית, הכנות שלך מעוררת הערכה, וגם ההתעקשות. הלחץ דווקא מיותר. את יודעת, פעם - לפני עידן הטיטולים - כשחיתולי הבד עם הפיפי והקקי היו צריכים לעבור טיפול וניקוי לפני כביסה, מדובר היה באמת בטרחה עצומה. מסתבר שבתקופה ההיא, תהליך הגמילה התחיל הרבה יותר מוקדם (מיוזמת האימהות המותשות), ואיכשהו, כולם היו "בשלים לתהליך" סביב גיל שנה-שנה וחצי. כיום, כשהכל קל יותר, אימהות מושכות את התהליך לפעמים עד גיל שלוש, בטענת האי-בשלות. גם אני חשבתי בתחילה שנכון יהיה להחזיר טיטול לשבועיים שלושה, כדי ליצור איזו הפרדה בין התהליך שכשל לתהליך החדש. כשסיפרת שהוא כבר מספר חודשים מסתובב ללא טיטול, ולא רוצה בו, חששתי שהחזרת הטיטול עלולה להיחוות כהשפלה ועלבון. הדבר הכי ממשי והכי מעודד שאני יכולה לומר כרגע, זה שבסוף הוא ייגמל כמו כולם, גם אם זה ייקח קצת זמן. חשוב לזכור זאת, בעיקר כדי להוריד רמות לחץ ולהירגע. נסי להקשיב פחות לסביבה ולקולות המבלבלים, ולפעול לאור קולה של האינטואיציה האימהית שלך. הילד שלך בהחלט בשל לתהליך, אך עלייך לעזור לו. אם את מרגישה שאת מתקשה לעשות זאת לבדך, תוכלי להיעזר גם בהנחייה פנים אל פנים של פסיכולוג ילדים. לטעמי, זה לא הכרחי, אם תסכימי להרפות קצת, לקרוא, ולגייס עוד סבלנות ואורך רוח. בהצלחה ליאת

שלום לך בתי נועה בת 3.9 ילדה שמחה ופעילה. נמצאת במסגרת של גן עירייה ומשתלבת יפה. בשבועיים האחרונים יש שינוי בהתנהגותה היא חסרת מנוחה ותזזיתית מתעצבנת מהר ומתקשה להרגע ובסופ"ש האחרון פיספסה פיפי 3 פעמים לא רק שנפלט בתחתונים מה שלפעמים יכול לקרות אלא כל הפיפי יוצא . היא גמולה כבר כשנה וחוץ מהחודשיים הראשונים לגמילה לא קרה דבר כזה ולכן נראה לי שהיא עוברת משהו. בדקתי עם הגננת שגם מרגישה שינוי בשבועיים האחרונים אבל לא יכולה להצביע על גורם לזה . בגן לא נפלט לה הפיפי אלא רק בבית. אני לא יודעת למה לשייך את החוסר מנוחה היחסים בבית מצויינים לא קרה שום דבר מיוחד חוץ מזה שאנחנו גרים ביבנה והיו כ 3 אזעקות שנכנסנו לממד אבל לא הורגש שהילדות בחרדה מזה. גם לא שמענו נפילות חזקות .לפני שבועיים היה מקרה שהיא נשארה עם אחותה בת ה 6 כ 2 דקות לבד מחוץ לחדר המדרגות בשעות הערב .כי ירד גשם חזק ובעלי הלך להביא את הרכב מהחניה זה היה טעות והוא לא יעשה זאת שוב . נועה בכתה והיתה בחרדה מהמקרה . אני לא יודעת אם זה השפיע . אודה לך אם תדריכי אותי מה לעשות איך להביא את הילדה לאיזון ואיך להתמודד עם הרגרסיה בשליטה על הסוגרים. תודה עינת

שלום עינת, לא תמיד אנחנו יודעים בביטחון מה הסיבה לרגרסיה (במיוחד כאשר קיימות מספר סיבות אפשריות, כמו שציינת). גם בשולי קו העימות יש ילדים שיכולים לפתח תסמיני חרדה, ולעיתים הם מגיעים זמן מה לאחר האירוע הטראומטי ולאו דווקא במהלכו. יהיו הסיבות אשר יהיו, אני מציעה לתת 'דיאטת השמנה' של תשומת לב, הקשבה ובעיקר זמינות גבוהה שלכם, ההורים. ילדים יכולים לחוות גם אירועים קשים ביותר, ולצאת מהם ללא נזק, אם הוריהם נמצאים בקרבתם - נוכחים ומחזקים. מציעה לא לעשות עניין גדול מבריחת הפיפי, שכאמור מהווה סימפטום חולף לקושי הנוכחי, ולהביע בכל מקרה כזה ביטחון בכך שזה יחלוף. החליפו לה את הבגדים ללא תגובה מיוחדת, או עם אמירה קצרה "אוי, ברח! לא נורא. אני בטוח/ה שנתגבר על זה. את ילדה גדולה ונהדרת. בואי נעזור לך להחליף תחתונים ומכנסיים". שולחת לכולכם איחולים לימים שקטים ורגועים ליאת

שלום רב, בננו בן ה-4 מבקש לאחרונה שנישאר איתו בגן ולא נעזוב אותו. הוא ילד פחות, שמח, סתגלתן. אך לאחרונה הוא מסרב לאכול, מרבה לישון איתנו במיטה בלילה בטענה שהוא אמוד פוחד, וכשנכנסים לגן הוא מבקש שנהיה איתו ולא מרשה לנו ללכת. בעבר אחת הסיעות הכתה אותו, ופנינו על כך לעירייה, שמנוט לב שהיא צועקת רבה על ילדים, וכשזה קורה בננו נצמד אלינו ומחזיק אותנו חזק מאוד- ניסינו לדבר על כך עם הגננת, אבל היא לא משתפת פעולה- מה עושים? האם צריך טיפול פסיכולוגי?.

שלום ענת, כשילד בגיל ארבע נראה במצב רוח ירוד ומסרב לאכול, הייתי מתחילה את הבירור אצל רופא הילדים, ורק בהמשך אצל הפסיכולוג. ילדים רבים בגיל זה מגלים פחדים בשעות היום או הלילה, ורצוי להיענות להם באופן אמפתי מבלי לגלוש לפינוק-יתר או וויתור על גבולות. כרגע, הייתי מסתפקת בפגישת ייעוץ והדרכה אצל פסיכולוג ילדים, ולאו דווקא מציעה טיפול פסיכולוגי לילד. בברכה ליאת

בני הבכור בן 12 ילד מאוד חכם,שקט וביישן עם ביטחון עצמי דיי נמוך לא ילד חברתי ורוב הזמן מבלה בבית מול המחשב,יש לי עוד שני בנים בני 5 ו-10 לאחרונה אני ובעלי גילינו שהילד מסתכל במחשב על כל מיני סרטונים שבהם מראים נשים וגברים עם בטן שמנה ומראים איך הם נוגעים בבטן ועושים בה דברים מוזרים.הדברים הם לא בעלי אופי מיני אך כל פעם שאנחנו נכנסים לחדר הוא מיד מכבה כדי שלא נראה.איך אפשר לשאול אותו למה זה מעניין אותו בלי לפגוע בו ובלי שיחשוב שאנחנו עוכבים אחריו.

שלום מורן, לא ציינת מה אופי התקשורת שלכם עם בנכם, ומה מידת הפתיחות ביניכם. בכל מקרה, בעיני חשוב שתהיה מידה של מעורבות ופיקוח בכל הנוגע לתכנים אליהם נחשפים הילדים שלנו, בוודאי כאשר הם עדיין ילדים (גם, ואולי במיוחד, בגיל 12). במקרה של סצינות הבטן, אפשר להיעזר בהומור ולהגיד שהבטן הייתה כ"כ שמנה וכ"כ בולטת, עד כי אי אפשר היה להחמיצה. את יכולה להגיד שאת שמה לב לכך שהוא נבהל ומכבה את המסך בכל פעם שאת נכנסת, מה שמגביר אצלך את הסקרנות. אם הדברים ייאמרו בחיוך, אולי הוא ירגיש הקלה, וישתף אותך בתמונות שכל כך מרתקות אותו. בשמחות ליאת