פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, ביתי הבכורה בת 6, מבן שלוש בנות. מתקשה להרדם בלילה. ההשכבה נעשת עלידי או בעלי בסביבות השעה 20:00. החל מסיום הקראת הסיפור ביתי יכולה לבוא אלינו לסלון עוד מספר פעמים בתחילה בבקשות של מים ואחר כך היא מספרת שאינה מצליחה להרדם. היא מספרת כי היא רוצה מאוד לישון אך לא מצליחה. התהליך יכול להמשך עד השעה 22 ולפעמים אף יותר. אשמח לשמוע את דעתך. תודה דינה

שלום דינה, לא סיפרת מה קורה בפועל בשעתיים האלה, ואיך בסופו של דבר מסתיים הערב. האם אתם מגיעים אליה? האם היא נרדמת לצידכם? מה באמת קורה בפועל? אני שואלת את כל זה כדי לברר האם קיימת מערכת תגמולים שהופכת את קשיי ההירדמות למשהו שצ'ופר בצידו. אני מניחה שההתעסקות סביבה במשך כל הערב הופכת את הסיפור לכדאי עבורה, ולסוג של זמן איכות (גם אם באווירה של קוצר רוח או כעס). לכן, אני מציעה להודיע לה שמרגע שאתם עוזבים את החדר, לא תוכלו להרשות לה לצאת מהחדר. הכינו לה בקבוק קטן של מים לידה, ו'הרשו' לה לשכב במיטה גם אם אינה מצליחה להירדם. אפשר להשאיר אור קטן בחדר ולאפשר לה לדפדף בספר או להקשיב למוסיקה בשקט, אך עשו הכל כדי לא להיגרר לאינטראקציות משפחתיות בשעות האלה. במקביל, נסו לתת הרבה תשומת לב וקשב אליה בשעות שלפני ההשכבה, כדי שתחוש 'שבעה' ומסופקת מבחינה זו, ולא תצטרך להרוויח אתכם דרך הסיפור של השינה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בני כמעט בן שלוש ואת תהליך הגמילה שלו התחלנו בערך לפני ארבעה חודשים. במשך החודשיים הראשונים הוא היה מפספס קצת, ואז נלקח לשירותים לסיים את מה שהתחיל. היינו מחליפים לו מספר רב של פעמים ביום וחיכינו לשיפור (שיקח אחריות וילך להתפנות לפני שזה מתחיל לברוח). עם הזמן הילד פיתח תגובת "אנטי" לכל הנושא והחלטנו להוריד את הלחץ לזמן מה. החזרנו לו את הטיטול לחודש וחצי וכעת (אחרי הוא הביע רצון לשים תחתונים) חזרנו לתהליך. תגובת ה"אנטי" נעלמה - הוא הולך להתפנות כשמזכירים לו או מבקשים ממנו. הבעיה היא שהוא אף פעם לא יוזם את זה. איך מחנכים אותו לכך שזה יבוא ממנו, בלי שיזכירו לו? בתודה מראש!

שלום רב, היכולת לשלוט בסוגרים קשורה ליכולת לקרוא נכונה איתותים משלפוחית השתן המלאה, ולהגיע בזמן לשירותים. בתחילתו של התהליך, ההורים עוזרים לילד לפרש את האיתותים הללו (תוך שהם עצמם מפרשים את שפת הגוף שלו ואת הסימנים לכך ש"הוא צריך"), ומזכירים לו ללכת לשירותים. כדי שהילד ייקח אחריות, יש צורך שההורים יסיגו את עצמם לאחור, ויפחדו פחות מפספוסים. הזכירו לעצמכם שה'הכי נורא' זה תחתונים רטובים, וזוזו קצת. כך תינתן לילד שלכם ההזדמנות לקחת את האחריות, גם אם במחיר זמני של פספוסים פה ושם. כמו שכתבתי לאושרית לפני מספר רגעים - בסופו של דבר כו-לם נגמלים בסוף בהצלחה מלאה. סבלנות... בהצלחה ליאת

ליאת, תודה רבה על התגובה. האם להגיד לו שהוא פספס כאשר רואים כתם קטן על המכנס? (הוא לא עושה ממש פיפי במכנס, בורח לו קצת ואז לוקחים אותו לשירותים).

אני מקווה שתוכלי לעזור לי, אני בת 18, לפני כשנה אושפזתי במוסד פסיכיאטרי, איבחנו אותי במספר הפרעות (דיכאון,OCD,וכ'ו).אושפזתי כיוון שהדיכאון שלי הוביל למעשה אובדני. אני מאוד מתעניינת בנושא של הפסיכולוגיה ואני נוטה הרבה לנתח את עצמי ואנשים סביבי ולהבין למה הדברים קורים. יש דבר אחד שאני לא מבינה, יש מוטיב חוזר בחיי שכל פעם שאני רואה מעין "טייפ" מסויים של בחורה אני נכנסת לסטרס רציני,לשוק ולתחושה נורא בעייתית. זה קורה רק עם סוג מסויים ספציפי של בנות מבחינת מראה ובדרך כלל הן סמכות שלי, אני מרגישה ניגוד בין צורך ממש חזק להתקרב אליהן לבין פחד ממש רציני מהן. אני לא יודעת ממה זה יכול לנבוא ועצם העובדה שאני לא יודעת למה זה קורה משגעת אותי, אני לא בטיפול כך שאין לי את מי לשאול. אם את יודעת מה זה אומר את ממש תעזרי לי...

שלום לך, עצוב לשמוע שגם לאחר אירוע כ"כ דרמטי, את נשארת ללא טיפול. זה לא טוב, במיוחד לאור הידיעה שכוח העמידה שלך מול מצבי מצוקה לא חזק דיו. ממליצה לך בחום למצוא לעצמך טיפול 'מחזיק', שיאפשר לך - בין היתר - מרחב להתבוננות עצמית ותובנה. קשה לספק הסברים 'חכמים' ממרחק, מבלי להיגרר ל"פסיכולוגיה בגרוש", ולכן לא אוכל לומר הרבה מעבר לכך שכנראה משהו בבנות מה"טייפ" שמפעיל אותך, גורם לך לשחזר ולהעביר כלפיהן רגשות ותחושות שבעבר נקשרו לדמויות אחרות, דומות. הכמיהה הגדולה לקשר, ובו בזמן הפחד מקרבה ואינטימיות, מאפיין אנשים שחוו בעברן פגיעה, "טיפול לא מדייק", או חלילה התעללות מצד דמויות משמעותיות. מקווה שהסקרנות תוביל אותך, בכל זאת, לטיפול פסיכולוגי מיטיב. בהצלחה ליאת

בעיקרון אני לא מסוגלת ללכת לטיפולים, גם אם אני רוצה. ניסיתי בעבר מספר פעמים אך כל פעם שהלכתי לא הצלחתי לדבר, שתקתי רוב הפגישות עד שהפסקתי ללכת... את חושבת שזה סביר שאוכל לקבל תשובה מטיפול?

היי ליאת שלום כתבתי לך לא מזמן, כותבת שוב כדי לחדד את הדברים מרגישה שאני בצומת דרכיםץ בני בן השנתיים וחמש החל תהליך גמילה לפני 7 חודשים. התהליך נכפה עליו על ידינו. אני חושבת שהטעות שלא קראתי בנושא יותר מדי. בתחילה הייתה התנגדות לסיר ופספוסים רבים אך לאט לאט מספר הפספוסים פחת כל עוד אנו לוקחים אותו . כשנכנס לגן ההתנגדות הופיעה שוב , הגננת חזרה ואמרה שהוא ממורמר...כיום הוא הולך לשירותים אך אם לא לוקחים אותו הוא מפספס, בגן גם לא מודיע אחרי שעשה. בבית מודיע אחרי שפספס אך יש לרוב התנגדות מסויימת ללכת לשירותים. אני חשה לחץ מהסביבה חלק דוחפים להחזיר טיטול חלק דוחפים לא להחזיר. חשוב לי הילד ושלא ייגרם לו נזק. לדברי הגננת יש עליו מכבש של לחצים ומשהו בתהליך הוקנה לא נכון, ושאם נחזיר טיטול ונתחיל שוב עוד שבועיים יחול שינוי בגמילה. לדעתה זה תקוע ולא זז לשום מקום. אני מרגישה שאני מלחיצה אותו אולי מצורך להוכיח לסביבה שהדרך שבחרתי נכונה .. לא יודעת מה לעשות אשמח גם לשוחח עימך לפני קבלת החלטה אושרית

שלום אושרית, הכנות שלך מעוררת הערכה, וגם ההתעקשות. הלחץ דווקא מיותר. את יודעת, פעם - לפני עידן הטיטולים - כשחיתולי הבד עם הפיפי והקקי היו צריכים לעבור טיפול וניקוי לפני כביסה, מדובר היה באמת בטרחה עצומה. מסתבר שבתקופה ההיא, תהליך הגמילה התחיל הרבה יותר מוקדם (מיוזמת האימהות המותשות), ואיכשהו, כולם היו "בשלים לתהליך" סביב גיל שנה-שנה וחצי. כיום, כשהכל קל יותר, אימהות מושכות את התהליך לפעמים עד גיל שלוש, בטענת האי-בשלות. גם אני חשבתי בתחילה שנכון יהיה להחזיר טיטול לשבועיים שלושה, כדי ליצור איזו הפרדה בין התהליך שכשל לתהליך החדש. כשסיפרת שהוא כבר מספר חודשים מסתובב ללא טיטול, ולא רוצה בו, חששתי שהחזרת הטיטול עלולה להיחוות כהשפלה ועלבון. הדבר הכי ממשי והכי מעודד שאני יכולה לומר כרגע, זה שבסוף הוא ייגמל כמו כולם, גם אם זה ייקח קצת זמן. חשוב לזכור זאת, בעיקר כדי להוריד רמות לחץ ולהירגע. נסי להקשיב פחות לסביבה ולקולות המבלבלים, ולפעול לאור קולה של האינטואיציה האימהית שלך. הילד שלך בהחלט בשל לתהליך, אך עלייך לעזור לו. אם את מרגישה שאת מתקשה לעשות זאת לבדך, תוכלי להיעזר גם בהנחייה פנים אל פנים של פסיכולוג ילדים. לטעמי, זה לא הכרחי, אם תסכימי להרפות קצת, לקרוא, ולגייס עוד סבלנות ואורך רוח. בהצלחה ליאת

שלום לך בתי נועה בת 3.9 ילדה שמחה ופעילה. נמצאת במסגרת של גן עירייה ומשתלבת יפה. בשבועיים האחרונים יש שינוי בהתנהגותה היא חסרת מנוחה ותזזיתית מתעצבנת מהר ומתקשה להרגע ובסופ"ש האחרון פיספסה פיפי 3 פעמים לא רק שנפלט בתחתונים מה שלפעמים יכול לקרות אלא כל הפיפי יוצא . היא גמולה כבר כשנה וחוץ מהחודשיים הראשונים לגמילה לא קרה דבר כזה ולכן נראה לי שהיא עוברת משהו. בדקתי עם הגננת שגם מרגישה שינוי בשבועיים האחרונים אבל לא יכולה להצביע על גורם לזה . בגן לא נפלט לה הפיפי אלא רק בבית. אני לא יודעת למה לשייך את החוסר מנוחה היחסים בבית מצויינים לא קרה שום דבר מיוחד חוץ מזה שאנחנו גרים ביבנה והיו כ 3 אזעקות שנכנסנו לממד אבל לא הורגש שהילדות בחרדה מזה. גם לא שמענו נפילות חזקות .לפני שבועיים היה מקרה שהיא נשארה עם אחותה בת ה 6 כ 2 דקות לבד מחוץ לחדר המדרגות בשעות הערב .כי ירד גשם חזק ובעלי הלך להביא את הרכב מהחניה זה היה טעות והוא לא יעשה זאת שוב . נועה בכתה והיתה בחרדה מהמקרה . אני לא יודעת אם זה השפיע . אודה לך אם תדריכי אותי מה לעשות איך להביא את הילדה לאיזון ואיך להתמודד עם הרגרסיה בשליטה על הסוגרים. תודה עינת

שלום עינת, לא תמיד אנחנו יודעים בביטחון מה הסיבה לרגרסיה (במיוחד כאשר קיימות מספר סיבות אפשריות, כמו שציינת). גם בשולי קו העימות יש ילדים שיכולים לפתח תסמיני חרדה, ולעיתים הם מגיעים זמן מה לאחר האירוע הטראומטי ולאו דווקא במהלכו. יהיו הסיבות אשר יהיו, אני מציעה לתת 'דיאטת השמנה' של תשומת לב, הקשבה ובעיקר זמינות גבוהה שלכם, ההורים. ילדים יכולים לחוות גם אירועים קשים ביותר, ולצאת מהם ללא נזק, אם הוריהם נמצאים בקרבתם - נוכחים ומחזקים. מציעה לא לעשות עניין גדול מבריחת הפיפי, שכאמור מהווה סימפטום חולף לקושי הנוכחי, ולהביע בכל מקרה כזה ביטחון בכך שזה יחלוף. החליפו לה את הבגדים ללא תגובה מיוחדת, או עם אמירה קצרה "אוי, ברח! לא נורא. אני בטוח/ה שנתגבר על זה. את ילדה גדולה ונהדרת. בואי נעזור לך להחליף תחתונים ומכנסיים". שולחת לכולכם איחולים לימים שקטים ורגועים ליאת

שלום רב, בננו בן ה-4 מבקש לאחרונה שנישאר איתו בגן ולא נעזוב אותו. הוא ילד פחות, שמח, סתגלתן. אך לאחרונה הוא מסרב לאכול, מרבה לישון איתנו במיטה בלילה בטענה שהוא אמוד פוחד, וכשנכנסים לגן הוא מבקש שנהיה איתו ולא מרשה לנו ללכת. בעבר אחת הסיעות הכתה אותו, ופנינו על כך לעירייה, שמנוט לב שהיא צועקת רבה על ילדים, וכשזה קורה בננו נצמד אלינו ומחזיק אותנו חזק מאוד- ניסינו לדבר על כך עם הגננת, אבל היא לא משתפת פעולה- מה עושים? האם צריך טיפול פסיכולוגי?.

שלום ענת, כשילד בגיל ארבע נראה במצב רוח ירוד ומסרב לאכול, הייתי מתחילה את הבירור אצל רופא הילדים, ורק בהמשך אצל הפסיכולוג. ילדים רבים בגיל זה מגלים פחדים בשעות היום או הלילה, ורצוי להיענות להם באופן אמפתי מבלי לגלוש לפינוק-יתר או וויתור על גבולות. כרגע, הייתי מסתפקת בפגישת ייעוץ והדרכה אצל פסיכולוג ילדים, ולאו דווקא מציעה טיפול פסיכולוגי לילד. בברכה ליאת

בני הבכור בן 12 ילד מאוד חכם,שקט וביישן עם ביטחון עצמי דיי נמוך לא ילד חברתי ורוב הזמן מבלה בבית מול המחשב,יש לי עוד שני בנים בני 5 ו-10 לאחרונה אני ובעלי גילינו שהילד מסתכל במחשב על כל מיני סרטונים שבהם מראים נשים וגברים עם בטן שמנה ומראים איך הם נוגעים בבטן ועושים בה דברים מוזרים.הדברים הם לא בעלי אופי מיני אך כל פעם שאנחנו נכנסים לחדר הוא מיד מכבה כדי שלא נראה.איך אפשר לשאול אותו למה זה מעניין אותו בלי לפגוע בו ובלי שיחשוב שאנחנו עוכבים אחריו.

שלום מורן, לא ציינת מה אופי התקשורת שלכם עם בנכם, ומה מידת הפתיחות ביניכם. בכל מקרה, בעיני חשוב שתהיה מידה של מעורבות ופיקוח בכל הנוגע לתכנים אליהם נחשפים הילדים שלנו, בוודאי כאשר הם עדיין ילדים (גם, ואולי במיוחד, בגיל 12). במקרה של סצינות הבטן, אפשר להיעזר בהומור ולהגיד שהבטן הייתה כ"כ שמנה וכ"כ בולטת, עד כי אי אפשר היה להחמיצה. את יכולה להגיד שאת שמה לב לכך שהוא נבהל ומכבה את המסך בכל פעם שאת נכנסת, מה שמגביר אצלך את הסקרנות. אם הדברים ייאמרו בחיוך, אולי הוא ירגיש הקלה, וישתף אותך בתמונות שכל כך מרתקות אותו. בשמחות ליאת

זוהי הפעם השלישית אולי שאני מוצאת את המפקדת שלי מתפרצת עליי בזעם שלא בצדק. אני יד ימינה בהכל אך כשצריך למצוא אשמים אני תמיד נופלת קורבן. גם אם יש ישיבה שבה נוכחים אישים חשובים נוספים אני איכשהו תמיד האשמה. ברור לי שהדרך שלה לא מקובלת עליי וכבר שוחחתי איתה לפני חצי שנה על תחושותיי הפגועות והנעלבות בזמן התלהמותהץ לי כמובן מאוד קשה להרגיעה, וכל מילה שלי ממש מיתרת, אך חשוב לי לומר כי אחרי כל סצינה כזאת אני ממש מרוסקת, ממוטטת, חסרת כוחות ומשאבים להתמודד. אני עובדת כ"כ קשה אז למה מגיע לי יחס כזה. בשיחות שקיימתי איתה בעבר על התפרצויותיה, תגובתה הייתה: אני ממש מצטערת אם פגעתי בך אך היה צריך לעשות כך וכך. שיקפתי לה כי אין לי פנים לעמוד שוב מול אותם אנשים מולם ננזפתי קשות, שכן אני אמורה להוביל אותם למהלכים שונים והיא פשוט ריסקה אותי. תמיד היא טוענת להגנתה: זה לא היה מכוון אלייך ישירות אלא על כל ההתנהלות. היא מוסיפה כי מדובר רק באינטרפטציה האישית שלי לסיטואציה ולכן אני יוצאת פגיעה מאוד. מה אוכל לומר לה כדי שתבין שהתחושות שלי קשות מאוד????

שלום לך, הצבא שלנו, סחבקי ככל שיהיה, הוא מסגרת היררכית מובהקת, כדרכם של צבאות. במסגרות היררכיות, בעל הדרגה הנמוכה סר למרותו של המפקד, גם אם הדבר לא נראה לו או פוגע בו. היכולת שלך לפנות למפקדת שלך ולשתף אותה בתחושותייך מעידה (יש לקוות) על מערכת יחסים שיש בה הקשבה והתייחסות, וגם המענה שהיא נתנה נשמע "בגובה העיניים". בפעם הבאה שזה קורה, נסי להישאר רגועה ככל יכולתך, וברגע המתאים לשאול האם דבריה מכוונים אלייך אישית או באופן כללי. יתכן שאמירה כזו מצידך תעזור גם לה להישאר ממוקדת בעיקר ולא להשתלח בכל מה שזז. מאחלת לך שתמשיכי לתת ולתרום לצה"ל ככל יכולתך, ושלא תתני לתקריות כגון אלה לפגום במוטיבציה שלך לשרת. זכרי שכל חייל נמצא תחת אש מדי פעם, חלק תחת אש של תחמושת חיה, וחלק תחת אש כעסו של המפקד. כל הקונץ בצבא זה להישאר בחיים ולחזור הביתה בשלום. שולחת לך כוח ועידוד ליאת

ליאת תודה על תשובתך המהירה. בני בן השש שמעוניין להשתייך ל"חבורה" בגן מוכן לעשות כל דבר שאומר לו המנהיג. העניןשלאחרונה סיפר שמנהיג החבורה מבקש מכולם להראות את איבר המין גם הוא מראה ואת הישבן וכן לעיתים הם נוגעים אחד בשני. כששוחחתי עימו על צניעות ופרטיות וכי עליו לעשות רק מה שרוצה ומדוע הוא עושה זאת ציין כי אם לא יעשה זאת אזייהמנהיג "יפטר אותו מהחבורה". לי ברור שיש פה התנהגות שהיא מעבר לסקרנות מינית נורמטיבית כשנכנס אלמנט האיום וחשיפת הגוף בעבור ההשתייכות לחבורה. 1. איזה מסר מעבירים לילדשלא יבודד אותו אך מצד שני יתן לו כלים להגן על עצמו? 2. שוחחתי עם הגננת שהיא אדם שאפשר לדבר עימו. עם זאת אני לא כל כך יודעת מה עליי לצפות ממנה?ואיך אני מגייסת אותה לעזור לי?.מה שהיא עושה זה השגחה והפרדה בין חברי החבורה בעקיפין. 3. הילד מבטא חשש מחרם - מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לו?

שלום גיליה, מה שאת מתארת עדיין נכנס בהגדרה של סקרנות מינית נורמטיבית, אך גם כהתנהגות שאינה ראוייה או רצויה, ולכן חשוב ליידע את הגננת ולהדק את ההשגחה בגן לפני שיהיו תביעות ותלונות על הטרדה מינית (לצערי דברים כאלה קורים, ומטלטלים מאד את הגן ולעיתים את היישוב כולו ואת משפחות ה'תוקפים' והקורבנות). מעבר לכך, הגישה שלי היא להימנע מהתערבות ישירה בהעדפות החברתיות של הילדים שלנו, שלעיתים בוחרים בחירות משונות בהתאם לצורך זמני שיחלוף. לעיתים קרובות הסטטוס החברתי של הילד וההגדרות ההיררכיות של 'מנהיג' ו'נגררים', מפריעים להורה יותר מאשר לילד עצמו, ומעוררים אצל ההורה הד רחוק מילדותו שלו. אני מאמינה שבמצב העניינים שאת מתארת אין צורך לעשות דבר, אלא אם תראי מפורשות שבנך מוחרם או דחוי באופן אקטיבי ע"י הילדים. כרגע זה לא המצב, ולכן מציעה להניח לזה. חזקי אותו מבית, עודדי אותו ליוזמה ופעלתנות, חדדי את ההבחנות בין טוב לרע, ובעיקר - תסמכי עליו ועל כוחות ההתמודדות שלו! בהצלחה ליאת

שלום, ילדי בן שנתיים ונמצא בגן מספטמבר, ילד חברותי ופיקח שמדבר יפה לגילו וגם קצת עקשן, בחודש וחצי הראשונים שלו בגן הגננת השבה את תשומת ליבי שהוא נושך ילדים בגן ובהתחלה היא היתה מושיבה אותו בצד עם סייעת ("כעונש") לאחר שהערתי לה שאינני מקבלת זאת היא החליטה להצמיד לו סייעת של הגן על מנת למנוע זאת ואכן המצב "דעך עם הזמן" ובימים האחרונים הגננת שוב התלוננה בפני שהילד משך בשיער של אחד הילדים בגן ושולח ידים כאשר יושבים סביב שולחן, לטענת העירה לו מספר פעמים אולם הוא לא יתייחס ואף צחק אז היא פשוט הוציא אותו מהמעגל החברתי ולקחה אותו הצידה לטענת על מנת שתוכל לדבר איתו(כביכול היא שמה אותו בעונש) משום שלא היתה לה דרך אחרת. אני מאד מתוסכלת ולא ממש יודעת אם זו דרך חינוכית ואפקטיבית לשים ילד בצד (בייחוד בגיל כ"כ צעיר) ואם יש לזה כל משמעות. אני מצטערת על שאלתי הארוכה אבל אשמח לקבל את עצתכם המקצועית. תודה

שלום רעות, ילדים בני שנתיים עדיין אינם יודעים או יכולים לוסת את ביטויי התוקפנות שלהם, ומסיבה זו, נשיכות, מכות, דחיפות ומשיכות בשיער הם חלק משגרת הפעוטונים. אני מסכימה איתך ומאמינה שאין טעם להעניש ילד על התנהגות נורמטיבית (גם אם אינה נעימה), אך בטוחה ששתינו נסכים גם על כך שהגן חייב להיות סביבה בטוחה עבור כל הילדים. מסיבה זו, הגננת חייבת לפעול כדי להגן ולשמור על ילדי הגן האחרים מפני פגיעה, והדרך לעשות זאת היא להפריד פיזית בין הילד הנושך/דוחף/מכה לבין קורבנותיו. לכן, ההרחקה מזירת האירוע מתבקשת, וחשוב לעשותה ללא ביקורת או השפלה, אלא בלוויית הסבר קצר וענייני: "בגן שלנו לא נושכים, לא דוחפים ולא מכים. לכן, כל עוד אתה כועס ופוגע, נצטרך להרחיק אותך עד שתצליח להתנהג כמו גדול". כמובן שלאחר זמן סביר יש לאפשר לו לחזור, תחת השגחה נאותה. האם, לדעתך, יש דרך אחרת שתתאים יותר לילד שלך? אם כן, חשוב שתוכלי להעלותה באזני הצוות, ולדון יחד באפשרות ליישמה באווירה לא מאשימה. בהצלחה ליאת

שלום אני אדר בת 16 הבעיה שלי היא כזאת,אין לי פייסבוק אני רוצה לשמור על הפרטיות שלי לא כל העולם צריך לדעת אם הייתי במסיבה כזאת וכזאת או לראות תמונות שאני מעלה.כולם שואלים אותה למה אין לי פייסבוק ואני נבוכה ששואלים אותי כי אני לא יודעת מה להגיד .זה פדיחות אם אין לי פייסבוק ואם אני לא רוצה שיהיה לי?

לדעתי להיפך- זה מיוחד ומסקרן. זה מייחד אותך וגורם לאנשים חדשים גם לזכור אותך יותר טוב (במובן הטוב של המילה) וגם להיות קצת יצירתיים כדי להכיר אותך באמת. אם ככה מרגיש לך נכון- לדעתי זה אחלה וגורם להעריך אותך דווקא. גדי.

שלום אדר, הפייסבוק אכן הופך בהדרגה לזירה חברתית חשובה בקרב בני נוער (ולא רק אצלם), ונדמה שהדעות ביחס אליו שנויות במחלוקת. יש אנשים שלא מצליחים לזכור איך העולם התנהל בלעדיו, ויש מי שהכריזו עליו מלחמת חורמה ורואים בו את אויב הציבור. אם את מרגישה שחיי החברה שלך שלמים גם בלי הפייסבוק, אז אין כאן בעיה כלל. למתעניינים או המתפלאים תוכלי לומר בפשטות שאת מעדיפה קשרים בעולם האמיתי ולא בוירטואלי, ושטוב לך ככה. תשובה פשוטה ועניינית, הנאמרת בשלווה, בדר"כ מספקת את הצד שכנגד, והוא מפסיק לנדנד. אני מניחה שכבר סיפרו לך, שגם במסגרת הפייסבוק את יכולה לשלוט בכמות המידע שאת מספקת על עצמך ובאנשים הנחשפים אליו, ויכולה להתנהל לגמרי בנוהל 'אקוואריום': להיות קוראת פסיבית לגמרי, ורק לקרוא ולהתבונן באחרים (אם זה בכלל מעניין אותך). ככה שהכל פתוח ונתון לבחירתך, בכל מקרה. תהיה החלטתך אשר תהיה - אני שולחת לך 'לייק'! ליאת

שלום בתי בת 4 ילדה רגישה נבונה ביישנית לפני שבועיים נולד לה אח וכל תקופץ ההריון עשיתי ה הכנה והיא מאוד חיכתה לרגע הזה מאז שהוא בבית כולם מקדישים לה יותר צומת לב אני קונה לה כל הזמן מתנות יש לי מצפון מעיק כי אני רואה שזה מאוד משפיע עליה היא מדברת בבכיינות היא לא מקשיבה מצד אחד היא רוצה לעזור לי עם התינוק ומצד שני היא רצה כל הזמן ללכת לסבתא לדודה אני משצדלת למצוא לה תעסוקה כל הזמן ואני לא יוגעת איך להתמודד איתה אני קצת כועסת היא מתחילה לבכות צרחות ולא נרגעת מבקשת ייעוץ איך מתמודדים עם הדבר כי התינוק מאוד נוח אבל היא ממש קשה

שלום רב, מזל טוב להולדת התינוק החדש! כמו שכתבתי רק אתמול לחגית, כאן למטה, הולדת אח/ות היא אירוע משמעותי (לעיתים משברי) עבור האח הבכור, גם כאשר הוא רוצה ומצפה לבואו של התינוק. כשמדובר בילדים כה צעירים, גם ההכנה הממושכת אינה יכולה למנוע את תגובות הקנאה הבלתי נמנעות, במיוחד משום שהקנאה והזעם אינם נכללים בדר"כ ב'תכנית ההכנה'. לצד ההבנה והאמפתיה לרגשותיו של הבכור, חשוב להימנע מרגשות אשמה ונקיפות מצפון מעיקות, מאחר והללו מובילים לפינוק מיותר ויכולים דווקא לחזק את ההתנהגויות הרגרסיביות אצל הילד. כרגע, זמן כה קצר לאחר הלידה, אני מציעה להתייחס בסבלנות ורגישות כלפי התגובות הללו, מבלי להיכנס לפניקה או ייאוש. מותר לה להיות מעט יותר בכיינית, ולדרוש את תשומת הלב שלך בכל הזדמנות. נצלי את הזמן שהתינוק שלך עדיין שקט ונינוח, והקדישי יותר זמן לבתך. היא לא חייבת לעזור עם התינוק, אלא דווקא להישאר ה'תינוקת' שלך אם זה מה שהיא צריכה כרגע. גם אם נעים לה יותר כרגע אצל סבתא או דודה - למה לא לאפשר זאת? נסי "לזרום" יותר ולהילחץ פחות, ואז יש סיכוי טוב יותר שהעניינים יירגעו ויחזרו לשגרה. מזל טוב והרבה נחת לכולכם ליאת

מדובר בילד אותו אני מחנכת בכיתה ו. עד שנה שעברה היה ילד דחוי, עשו עליו חרם,וכל אותם דברים נוראיים שיכול להיות לילד בבית הספר. היום הו אימת הילדים, הוא מעליב ופוגע בכוונה, אומר דברים קשים לילדים אחרים ולא עוצר גם מול המורים (אומר מילים קשות גם להן) ברור לכולם כי הוא "מחזיר" אבל קשה לנו לגלות אמפתיה אליו כאשר הוא מתנהג בצורה כל כך מעליבה האם יש הסבר פסיכולוגי שנוכל להעזר בו בכדי להבין יותר טוב מה עובר עליו וגם איך הייתם ממליצים לפנות אליו בנושא זה תודה

שלום מיטל, הסברים פסיכולוגיים הניתנים על סמך מידע כה מועט, ללא היכרות מעמיקה עם הרקע וההיסטוריה של האדם - נקראים בפי העם "פסיכולוגיה בגרוש". כדי לא לחטוא בכיוון זה, אומר באופן כלי מאד, שילד שפוגע ומעליב ללא הבחנה, בילדים ובדמויות סמכות, הוא ילד שמרגיש שאין לו מה להפסיד. ילד מיואש. ילד שפיתח מעטה קשיח כדי לא להרגיש: לא את כאבו שלו, ולא את כאב הזולת. עצוב לשמוע שגם המבוגרים בביה"ס מתקשים לגייס עמדה אמפתית כלפיו, מה שכמובן יכול להעצים את תחושת הבדידות והייאוש שלו. אם, לתחושתך, אין לו ולו גם ידיד אחד בין כתלי ביה"ס, המליצי להורים לגייס עבורו עזרה מן החוץ, אצל פסיכולוג ילדים מנוסה, שיוכל במידת הצורך גם ללוות ולהנחות את הצוות. עצוב... ליאת

שלום רב, יש לי שלושה ילדים בת10,בן7 ובן3 הילד הצעיר בן השלוש מאוד אוהב להתחפש לבת הוא חוזר מהגן מוריד מיד את הבגדים ולובש שמלות,חצאיות משחק בבובות ואהב אודם ואיפור יש לציין שהוא ילד מקסים,שובב וברגיל מתנהג כמו בן אבל בכל הזדמנות מבקש ללבוש שמלות להתאפר ולרקוד -וזה מגיל מאוד צעיר לאחרונה זה מאוד מפריע לי קיוותי שזה יעבור אך זה רק מתעצם לצערי , אנחנו לא ממש מאפשרים לו ומנסים לתת לו תחפושות של בנים הוא לובש אותן אבל תמיד חוזר לסורו-לשמלות!!ניסינו להסביר לו שזה לא מתאים לבן ללבוש חצאית וכל מיני כאלה והוא טוען שזה מה שהוא אוהב וכשיגדל יעשה מה שהוא רוצה וילבש שמלות ויתאפר ויעשה מה שהוא רוצה מה זה???האם יש מקום לדאגה??כמובן שאם זה המצב אקבל אותו כמו שהוא למרות שבעלי לא מוכן לקבל את זה אבל האם ההתנהגות הזו מרמזת על דרכו העתידית???מה עלי לעשות?אם אני לא מתייחסת ולא מעירה הוא גם לא מפסיק משחק בבובות מלביש אוצן נועל את העקבים שלי ומתחבא ומוציא בגדים של אחותו ולובש אותן אפילו גופיות ללא שרוול כל הזמן הוא שואל מתי יגיע הקיץ כדי שיוכל ללבוש רק גופיה ותחתון וזה מעסיק אותו כל הזמן..גם בגן הוא מתחפש לבת בעיקר בפורים ורוקד גם אחה"צ שכהוא אצל חברות מהגן מה לעשות????האם זה מרמז שהוא יהיה הומו???

שלום ורד, אתחיל מהסוף - אחוז מסויים מהילדים שהתנהגותם אינה תואמת-מין יהפכו בסופו של דבר למבוגרים הומוסקסואליים, אך קשה ליצפות זאת מראש. הסטטיסטיקות מדברות על בין שליש לשני-שליש מהמקרים. מאחר שמדובר בדר"כ בהתנהגות מתמשכת, יש חשיבות לעמדת ההורים והסביבה בה גדל הילד, כדי להבטיח שלא יחווה לעג, השפלה או ביקורת. כרגע, בגלל שמדובר בילד צעיר מאד, אפשר לנסות לחדד את ההבדלים ה'מקובלים' בהרגלי המשחק, בעיקר כדי לחסוך ממנו מבוכה והצקות מצד הילדים האחרים. לאור מה שאת מספרת על עמדתו של בעלך בנושא, אני ממליצה מאד על התייעצות עם פסיכולוג ילדים, ועל הדרכה והנחייה הורית, שתוכל לחסוך מכם עוגמת נפש בעתיד, ובמיוחד כדי למנוע נזקים אפשריים לדימוי העצמי של בנכם. בברכה ליאת

בני בן 5 ורק השנה הוא נמצא בגן עירייה. (עד עכשיו הוא היה במסגרת של גן פרטי). הגננת שנמצאת בגן זאת גננת חדשה כלומר זאת שנה ראשונה שלה כגננת. עד עכשיו היא היתה מורה בבית ספר. הגננת לא מראה שום סימני חיבה - לא בבוקר וגם לא במשך היום. אין פירגון על עבודה יפה של הילדים, אין חום ואהבה כלפי הילדים. שמתי לב כי הבן שלי לא מוצא את עצמו בגן הזה ולדעתי כל זה קשור לגננת. ביקשתי ממנה שתשים יותר לב - לפחות לבן שלי ושתנסה כן לתת איזה מילה טובה - זה רק יעשה טוב. היא אמרה שהיא לא יכולה לעשות את זה ללא אישור של המפקחת שלה. זה לא נשמע לי תקין - היא פשוט חסרת נסיון ולא מוכנה לשתף איתי פעולה בנושא הזה. בינתיים הילד שלי עצוב, לבד, מבלי שאף אחד יתן לו פירגון ויגיד לו איזה מילה טובה. לאחר התייעצות עם כמה הורים - גם להם יש את אותה בעיה. האם יש לי מה לעשות? אני שוקלת להשאיר אותו שנה נוספת בגן (הוא לא מספיק בשל ללכת לכיתה א') אולי כדאי לי להעביר אותו לגן אחר עם גננת שכן יודעת לתת ולהראות סימני חיבה?

שלום שרונית, עקרונית, חום ואהבה הם לא חלק ממטלות החובה של גננת או מורה, ולתפיסתי, אפשר להיות איש חינוך מצויין גם ללא מגע פיזי או סממני חיבה או אהבה גלויים. מה שכן נדרש, זו גישה לעולמם של הילדים, יכולת טובה לתקשר איתם ולנהל אותם באטמוספירה חיובית ונעימה, וכמובן היכולת לזהות את הצרכים האקטואליים של הילד היחיד או הקבוצה, ולהיענות להם באופן מיטבי. בדר"כ, גננות משרד החינוך הוכשרו לתפקידן, והן נמצאות בפיקוח מסודר לאורך השנה. באופן טבעי, אנשי מקצוע צעירים או 'חדשים בתחום', עלולים לתפקד בשנים הראשונות פחות טוב בהשוואה לעמיתיהם הוותיקים, וזה חלק מתהליך ההתבגרות המקצועית הטבעי. יש להניח שבשנים הארוכות שהילדים שלנו נמצאים או יימצאו במערכת החינוך, הם ייתקלו מדי פעם באיש חינוך צעיר, אך גם במחנכים בעלי ניסיון וכישרון. מסתבר שרוב הילדים יכולים לשרוד את זה ללא נזק. אם, בכל זאת, את וההורים האחרים מאמינים שמדובר בדמות שמסיבות מסוימות אינה ראויה לעבודה עם ילדים - פנו למפקחת של תא הגננות במחלקת החינוך ברשות המקומית, ושטחו שם את טענותיכם. בברכה ליאת

בני בן 7 עוד שבועיים תלמיד בכיתה א'. מתחילת השנה מקבלת תלונות מרובות והארות לא טובות במחברת קשר על התנעגות לא הולמת כלי מורים בכיתה ובצהרון: לא מקשיב בשיערים , לא יושב בזמן השיעור, מפתפט ללא סוף , מפריעה למורה, וגם מציק לתלמידים כולל אלימות (מרביץ לילדים). עיכשב אני מוזמנת לשיחה עם מחנכת ויועצת לאחר שהרביץ לילד וקראה לו חולצה, בהמשך גזר במספריים את החולצה של עצמו והתלונן על הילד לפניו-יציג את זה כיהילו הילד התחיל ראשון וקראה לו חולצה. לציין שבכיתה הרבה ילדים גם מציקים לו ומרביצים לו עד כדי כך ששברו לו משקפיים לרסיסים. חוץ מזה ילד חכם,ריגשי מאוד, לומד טוב, אפילו מצתיין בלימודים, תמיד חייב להיות ראשון, בוכה עם לו מצליח לו. לא משתתף בחוגים(ממספר סיבות אירגוניות וכספיות). אסמך לקבל תגובה ויעוץ , אני מגדלת בבית נפש פושעה?

שלום אמה, כמובן שאינך מגדלת 'פושע', אבל אולי ילד עם הפרעת קשב וריכוז :-) התמונה שאת מתארת יכולה להתאים לפרופיל התנהגותי של ילד הסובל מהפרעת קשב ותנועתיות-יתר (ADHD), זאת למרות שהתפקוד האקדמי שלו בינתיים לא נפגע. כיתה א' היא כיתה טכנית למדי, שאינה מצריכה התמודדות עם חומר לימוד מורכב. בגילאים הצעירים אנחנו פוגשים בעיקר את החלקים ההתנהגותיים של ההפרעה (כמו פתיל קצר, אימפולסיביות, מעורבות בתקריות אלימות, וקושי לציית לכללים במסגרת הכיתה). כמובן שאיני מתיימרת לאבחן את בנך ו'להדביק' לו אבחנה מרחוק, אך רצוי לאבחן מוקדם ככל האפשר, גם כדי לדעת כיצד נכון להתערב ולעזור. כרגע, אני מציעה לבקש מביה"ס לנסות להכיל את המצב עד לאבחון מסודר, ואז - לפעול בהתאם להמלצות המאבחנת. בהצלחה (ואת מוזמנת לעדכן) ליאת

התמונה שאת מעלה מאוד ברורה. אני לא הייתי מחכה לאבחון (ברור שצריך)ניתן ורצוי לעזור לילד מיד. הטיפול הוא רגשי ומערכתי, ילד, משפחה ובית הספר. הילד צריך לקבל כלים להתמודדות מול תסכול, לעזור לו במיומנויות חברתיות על מנת שלא ייפול להצקות של חברים, לחזק ולהעצים אותו במה שהוא טוב. ***ההודעה נערכה*** (עינת, למרות שאנחנו מכירות, ואני מעריכה את עבודתך, מדיניות האתר אינה מאפשרת לאנשי מקצוע לפרסם את עצמם דרך הפורומים. אבקשך להימנע מכך. את כמובן מוזמנת להגיב כאן ולתרום מהידע שלך אם תרצי - ליאת.)

בזמן האחרון חל שינוי בהתנהגותה של בתי בת ה 15 - כל יום כשהיא חוזרת מבית הספר היא הולכת לישון, מתעוררת מאוחר ואז הולכת לישון בשעות לא סבירות. בשעות שהיא ערה היא מסתגרת בחדר עם המחשב או אוכלת. הכל התחיל בחצי שנה האחרונה. היא גם לא יוצאת עם חברים כמו שהייתה עושה פעם. לא חלה הידרדרות בלימודים. היא תלמידה מצטיינת. דיברתי עם המחנכת שלה והיא אמרה שבבית הספר היא דווקא יושבת עם חברים, אבל לרוב עם אוזניות שומעת מוזיקה. בימים בהם היא נמצאת במסגרות אחרות ניתן לראות שהיא חוזרת הרבה יותר שמחה, ומדיבור עם האחראיים הבנתי שהיא מרגישה מאוד שמחה ומשוחררת. השאלה שלי היא האם יכול להיות שהיא בדיכאון? ומה עליי לעשות?

שלום רב, התיאור שלך יכול להתאים להרבה מאד מתבגרים, שמתנהלים פעמים רבות כ'ציפורי לילה': ערים עד השעות הקטנות של הלילה, ומשלימים שעות שינה בשעות היום. הישיבה על המחשב מחליפה לעיתים את היציאות החברתיות, שכן חלק גדול מהאינטראקציה החברתית נעשית כיום דרך הפייסבוק או אתרי צ'אט אחרים. מאחר שדיכאון אינו סלקטיבי במיוחד, ומשפיע בדר"כ על ההתנהלות הכללית של האדם בכל זירות התפקוד שלו, אני מאמינה שלא מדובר בדיכאון ממש, אלא אולי בתקופה רגישה המתאפיינת בהסתגרות והתרחקות מכם, שאינה משקפת מצב נפשי פתולוגי אלא שלב טבעי אצל מתבגרים. אם מצב הרוח שלה קודר רוב שעות היום, והאכילה ממשיכה להיות מוגזמת עד כדי עלייה דרמתית במשקל, ואם תחול התדרדרות תפקודית נוספת כלשהי, התייעצי שוב. בשמחות ליאת

היי ליאת . שמי חגית ואני אם לשני ילדים. ילד בן ארבע וחצי וילדה בת שלושה חודשים. בשבועיים האחרונים בני כועס לא מעט ומשתמש בידיו מידי פעם - דוחף , בועט אך רק כלפיי ולא לאף אחד אחר. איך מתמודדים עם הכעס הזה ומה יש לעשות במצב כזה? חשוב לציין שאני משתדלת לבלות איתו לא מעט ולשתף אותו בכל מה שקורה עם התינוקת החדשה.

שלום חגית, אני מסכימה מאד עם אריאלה. ילד בן ארבע עלול לפתח קנאה עזה כלפי אח או אחות קטנים, ולכעוס על אמו שפינתה מקום בליבה לילד הנוסף. ובכל זאת, אין לאפשר לילד לבטא את כעסו בדרך הרסנית ואלימה גם אם הכעס והקנאה לגיטימיים. המשיכי להקדיש לו זמן 'סולו' ככל יכולתך, ולהרעיף עליו אהבה רבה כאשר הוא מתנהג יפה 'כמו גדול'. כאשר הוא דוחף, בועט או מכה, עצרי אותו פיזית מייד, ואמרי בקצרה ובקול כועס "אני לא מרשה להרביץ!". התרחקי ממנו פיזית והישארי קרירה ומרוחקת לזמן מה, כדי שיבין שלהתנהגותו תהיה תמיד (הישארי עקבית, זה מאד חשוב!) תוצאה טבעית ומיידית, בלתי רצויה עבורו. כמו אריאלה, גם אני חושבת שסבלנות ורגישות, יחד עם פעולה נחושה, יביאו בסופו של דבר לרגיעה ושיפור בהתנהגותו. בהצלחה ליאת

ליאת שלום.יש לי ילדה בכיתה ב היא מאוד מוכשרת יפה וחכמה לפניי כשלוש שבועות בתי היתה מעורבת עם 3 בנות בריב שטותי על משחק לאחר מכן התנפלו עלייה עוד שניי חברות של אותם בנות במכות לפניי שבועיים אחת הבנות שהיתה מעורבת בריב הקודם התנפלה על בתי במקות אך בנוסף הצתרפו אלייה גם חמישה בנים בניי כיתתם {הבעייתיים}פניתי למורה שתטפל בבעיה אך היא לא עשתה שום דבר רק ביררה וכך גם במקרה השני.היום בתי חזרה מבית הספר וסיפרה שאותה ילדה שהיתה מעורבת בשתיי התקיפות כלפיי בתי לחצה על אחת הבנות שתגיד לבתי שהם יפסיקו להיות חברות בגלל הריב שקרה לפניי שלוש שבועות השאלה שלי האם זה צריך להדאיג אותי ולתת לי סימן שזה תחילה של חרם כיתתי ? למרות הכל שיתפתי את המחנכת לא נראה לי שהיא יודעת להתמודד עם הנושא היא מורה צעירה {6 שנים במערכת} אמרה שהיא צריכה לשתף את היועצת אך מניסיוני בהס אינו מטפל .מה עליי לעשות כאם שהכדור שלג לא יתפתח?

שלום הילה, עוד לפני הדאגה מפני חרם כיתתי, יש לדאוג מתופעות של אלימות פיזית. חשוב לציין שכיום מערכת החינוך אינה סובלנית (ובצדק) לגילויים של אלימות פיזית ומילולית בשטח ביה"ס, ולכן, בכל פעם שבתך נופלת קורבן להתנפלות אלימה, את חייבת (חייבת!!!) לדווח על כך לגורמים בביה"ס, מורה, יועצת, ואפילו מנהלת. גם אל תופעת החרם החברתי כיום מחוייבים להתייחס במסגרת בית הספר, ולכן אני ממליצה לך לא להישאר מנומסת, ולוודא שהיועצת בתמונה ואולי גם כאן - שוב - המנהלת. אני רוצה להאמין שבכיתה ב' עוד אפשר למנוע תופעות של חרם. במקביל, נסי לעזור לבתך להתקרב לבנות השקטות שאינן פועלות באלימות, גם אם הן ייראו לה תחילה פחות אטרקטיביות. דרך נוספת אפשרית, היא לגייס מפגש אימהות, ולנסות לפעול במשותף לכינון ערכים של חברות ושיתוף פעולה בין הבנות (בגיל הזה הבנים פחות מתערבבים עם הבנות), גם בביה"ס וגם בשעות אחה"צ. בהצלחה ליאת

שלום , בני בן 5 ילד שובב , עצמאי ואהוד מאוד על חבריו לגן, בתקופה האחרונה הוא ממש מציק לי ולבעלי ולאחותו הקטנה בת שנה וחצי אם זה שסתם צועק אמא קקי בלי שום סיבה או ספיר מעצבנת או מקרב אלינו את פניו ומוציא לשון ,עולה על הספה ומתחיל לקפוץ למרות שיודע שאני לא מרשה ,אם איני מרשה לו דבר מה הוא צועק אמא מטומטמת ,הדבר מאוד לא נעים ונוח לנו ואיני יודעת ממה נובעת התנהגות מרגיזה זו, אודה לעזרה והנחיה בנושא . תודה

שלום רב, מעבר לכך שהדבר מאד לא נעים ומאד לא נוח לכם (ברור!), לא ציינת האם וכיצד אתם מגיבים להתנהגות המציקה של בנך. כאשר ילד גן צועק "אמא קקי" או מוציא לשון, אפשר לפטור אותו בהתעלמות, אך אם הוא קופץ על הספה כשהוא יודע שזה אסור (אגב, אם הוא עושה זאת - זה כנראה אפשרי...) או מציק פיזית לכם או לאחותו הקטנה - זו כבר התנהגות בעלת גוון אלים, וככזו יש להגיב לה בנחישות ובעקביות. זכרי שמדובר בילד קטן בן חמש, שקל מאד לעצור אותו פיזית מהשתוללות על ספה או מפגיעה אלימה. בעיני, במצבים כאלה לא מספיק להעיר או להסביר ש"זה לא נעים לנו", אלא לפעול מיד, להוריד אותו (ללא חיוך) מהספה או להרחיק אותו מכם, ולגרום לו להבין שאינכם "חברים שלו" לזמן מה, משמעותי מספיק, שיגרום לו להבין שאתם מתכוונים *באמת* לאיסורים שלכם. מול התנהגות מרגיזה צריך להתרגז, ובעקבות הצקה צריך להתרחק - זהו שיעור חשוב שעל בנך ללמוד, והסלחנות החביבה מאפשרת לו לזלזל בכם ולדבר אליכם בחוסר כבוד ובחוצפה. חשוב לזכור שהתנהגות אלימה ומחוצפת כלפי ההורים עלולה להוביל בעתיד הלא רחוק לקשיים רגשיים ולבעיות חברתיות, ולכן יש לפעול לאלתר להפסיקה. בהצלחה ליאת

שלום אני בן 21...חייל משוחרר. אנחנו משפחה בת 4 נפשות. אמא, אבא, אחי הגדול(25) ואני. לכל אורך חיי אנחנו רבים המון...מאז ומתמיד הדברים לא היו בגבול הנורמלי ויותר מזה נראו לי ממש ריבים של שנאה! אני ואמא שלי בעיקר אלה שלא מסתדרים. ממש שונאים אחד תשני. אני לא שונא אותה אבל אני מרגיש שאותי היא כן. אני ואחי גם ממש קטסטרופה... אני מדבר איתך על דברים שלא בגבול הנורמל..כמו אמא שאומרת "אני מצטערת שנולדת" "לא מאמינה שיצאת מהחור שלי"(אלה דברים שנאמרים בימים אלו ממש ועוד המון משפטים)...גם אני לא ממש מצמצם במילים.."אמא חרא" אדם חרא" כל מיני דברים כאלה. ברור שאני לא תלית שכולה תכלת...ואין לי ספק בכלל שאני שותף לכל הסיפור. אמא שלי אשה שלילית בכל הנוגע להתנהגות שלה עם המשפחה.פרט לקשר שלה עם אחי. היא תמיד מוגננת עליו גם על דברים שבאמת לא בסדר. גם עם אבא שלי מעיר לו היא מגוננת וככה בין היתר נוצרים ריבים מכוערים בינהם. כנל לגבי כשאני רב איתו היא ישר מגוננת עליו!! נשבע שאני מנסה לבדוק עם יש דבר כזה אמא שאוהבת רק תבן הבכור..מין תסביך כזה..שמקבלת שנאה כלפי כולם (הבעל, הילד השני) אני מנסה לחשוב אם יש דבר כזה אמא שלא אוהבת תבן שלה.. אני יודע שתמיד אומרים שאין אמא לא אוהבת את הילדים שלה..אבל אני נשבע שאני באמת מנסה להבין את זה. עכשיו אני יהיה איתך כנה עם אחי אמא שלי זה סיפור אחר לגמרי... ולא רק בגלל שהוא יותר גדול גם כשהוא היה קטן והוא היה הרבה יותר נוראי ממני בהתנהגות היא תמיד תומכת בו בצורה אחרת שאני אף פעם לא חוויתי ממנה..היא יותר מכחישה מאשר תומכת!! כשיש ריבים ביני לבין אחי ויש ריבים(ממש מכות..מכות רציניות. משני הצדדים) היא לוקחת תצד שלו היא לא מדברת איתי...בקיצור היא בעייתית וככה גם נוצר בין היתר קרע ביני לבין אחי..כי אני תמיד מנסה להראות לה שגם הוא לא בסדר כשהוא לא בסדר וניהיה ממש גועל נפש! באמת שאני לא יודע כמה את יכולה לעזור לי. ולנו בכלל כמשפחה. האם קיים דבר כזה על אמא שאוהבת רק את הבן הבכור שלה ופשוט לא מעניין אותה כלום חוץ מזה?לא אני ולא אבא שלי? נוצר מצב של קבוצות.. אנחנו לא ילדים. אנחנו כבר אנשים מבוגרים ולא מדובר בסתם ריבים בין אחים קטנים...ממש מכות מכות! שאבא מפריד בינינו ונופל על הרצפה ואמא אפילו לא אומרת כלום לאחי שהוא זה שהשתגע בבית באותו מצב! נוראי.

שלום גולן, לבי איתך. למרבה הצער, ולמרות שרוב האימהות לא יודו בכך, קיימת תופעה של העדפת בן אחד על פני אחיו, ואנחנו מכירים את הסיפור הזה עוד מימיהם של קין והבל, יעקב ועשיו, יוסף וכתונת הפסים, ועוד. ברוב המוחלט של המקרים, זה לא קורה בגלל התנהגות בעייתית כלשהי של הילד ה'מקופח', אלא בגלל מורכבויות אחרות במשפחה או באישיותה של האם. אני מניחה שזה בוודאי לא מנחם אותך. זה מאד לא קל לחיות במשפחה של קואליציות, במיוחד כשהקואליציה חוצה דורות (הורה וילד מול הורה וילד אחר). באופן מוזר, הילד ה'מקופח' ממשיך להיאבק ולהילחם על אהבת ההורה, על שוויון ועל צדק, גם כשהראש אומר שהקרב אבוד. משהו בתוכנו ממשיך להשתוקק לאהבה ולהכרה מצד ההורים שלנו, לפעמים גם שנים רבות לאחר מותם. אתה צודק גם בכך שאתה מבין שיכולתי לעזור למשפחה שלכם מוגבלת. קשה מאד לשנות מאזן כוחות משפחתי, גם בטיפול משפחתי. הבשורה הטובה היא שכולכם אנשים בוגרים, ואתה עצמך כבר אדם עצמאי שיכול לעמוד בזכות עצמו. חייבת להודות שאיני מצליחה להעלות בדעתי מצב שבו שני בחורים צעירים מגיעים למאבק פיזי ("ממש מכות מכות") בגיל כזה. אני ממליצה לך בחום למצוא עבודה ומקום מגורים מחוץ לבית, ולהתחיל לבנות לעצמך חיים שיש בהם משמעות ועניין, אולי גם אהבה, ולהתרחק מהסביבה האלימה והמתסכלת שבה אתה חי כרגע. גם טיפול פסיכולוגי יוכל לסייע לך, בשיקום הדימוי העצמי ובהתגברות על הכאב הגדול שמקורו בתחושות קיפוח מתמשכות. בעיני, אין טעם להשקיע אנרגיות בקרבות אבודים. עדיף להשקיע אותן בעצמך, ובחיים החדשים והבריאים שיכולים להיות לך. שולחת לך עידוד וכוח ליאת

יש לי חברה כבר שנה ויש לי עבודה שאני מאוד מרוצה בה כבר שנתיים(עבדתי בזמן שירותי הצבאי). ולכל אורך חיי כבר מגיל 15 עבדתי כמדריך בקייטנות. סיימתי תשירות הצבאי בהצלחה (עשיתי קורס חובשים)..המון חברים של שנים שאנחנו יוצאים לבלות מידי סופ"ש. אני קיבלתי המון ערכים טובים בבית מאמא ומאבא. המון תודות לאמא. באמת הבעיות העיקריות שיש לי בחיים זה הריבים בבית..עם אמא שלי.על ההעדפה הברורה שלה לצד שלו כשיש ריבים, בגוננות עליו באופן כללי שאני לא חווה, בכלל ביחס החם והאוהב שהיא מפגינה כלפיו וכלפי לא. לא נעים לחיות בבית שכל הזמן רבים..וריבים עוד בצורה שכזאת. כבר זה הפך ממש לשנאה כמה שעצוב להגיד את זה. כי לי נמאס כל ריב או כל וויכוח או בכלל!! לשמוע שאני הלא בסדר ואני לא טוב ואני ככה ואני ככה ושזה לא מספיק ולא טוב. ואז אני ממש מנסה להסביר את עצמי ו"לשים לה תאמת בפרצוף" פעם אחרי פעם .זה בא לא מעט פעמים בדרך שאני מנסה להגיד לה על אחי המון דברים שאיתו זה אחרת.. על דברים אף יותר קיצוניים ממה שאני עושה..וכלום, כמו לדבר לקיר. (חשוב לציין שאחי בסדר גמור אין לו איזה בעיה רפואית או משהו. סטודנט) ככה גם בין היתר מתחילים לפעמים ביני לבינו הריבים. אני באמת עושה את ההפרדה מהחיים בבית ומהחיים בחוץ ודווקא בגלל זה באמת יצרתי לעצמי חיי חברה מאוד עשירים. לפעמים אני חושב שאולי דווקא בגלל כל הקשר ביני לבין אמא שלי וההבדלים הללו חשוב לי יותר החיי חברה והחיים בחוץ. מנסה כל הזמן להבין את המצב הזה ובדיוק כמו שאמרת הראש מבין שזה קרב אבוד מראש אבל אתה לא מצליח להאמין בזה למרות שאתה יודע אני ממשיך לנסות להסביר את עצמי לאמא ולהראות בכל דרך אפשרית שלפעמים היא טועה או שלפעמים אחי טועה. ותמיד יוצא הפוך! ניהיה ריבים, צעקות , העלבות. משני הצדדים. מכל הבית .

שלום אנחנו הורים לילד בן כמעט 17 . יש לו אחות בוגרת בת 20 חיילת הילד הינו ילד חמוד וחייכן אכפתניק מהבית מההורים ובכלל אך פחות עם חשק ללימודים. הוא מאובחן עם לקות למידה קלה ולוקח קונסרטה 54 לאורך השנים הילד קיבל כמעט כל מה שרצה מתוך פינוק ומתוך אולי אי התמודדות שלנו עם הדרישות. הכל ברמה הסבירה אך עדיין כל בקשה היתה מתבצעת די במיידי . אנחנו קיבלנו החלטה עם אחותו כי אנחנו מממנים שיעורי נהיגה מגיל 18 בהיבט של בגרות , בטחון ובכלל ! היא עבדה תוך כדי הלימודים והוציאה בגרות נהדרת ומימנה לבד את לימודי הנהיגה כעת הילד מתנה את המשך התיחסותו ללימודים לבגרויות לשימת פס עם הלימודים בלימודי נהיגה. אינו מוכן לשום דיאלוג שאם נראה שיפור בחודשים הקרובים נשקול את זה אלא רק מתנה את התנהגותו בנהיגה כי "כולם לומדים"..בבית הוא לא מדבר איתנו כמעט לחלוטין מעל חודש עם דלת סגורה . מחשב וחברים . הוא חברותי כך שבקטע הזה אין בעיה ומפעם לפעם יוצא לבלות אך כעת אנחנו נמצאים במצב שהוא חותך מהלימודים מפעם לפעם , מתייחס בזלזול ללימודים וכמעט לא פותח ספר . המסר שלו לא מענין אותי מה אתם חושבים על העתיד שלי בלימודים ולא מענין אותי כלום . או נהיגה או שזה ממשיך ככה הוא אפילו ציין שהוא יפסיק לאכול איתנו בשישי או בפסח הקרוב אם לא יתחיל נהיגה . הזוי ! זה מצב לא נורמלי מבחינתנו שלא לדבר על פספוס בלימודים !!! הוא לא יסכים בשום צורה ללכת לשיחה יחד עם פסיכולוג של בני נוער וכדו' מה עושים ??????????? תודה רבה !!!!!

שלום אלי, כמו שציינת, הכניעה שלכם לרצונותיו ודרישותיו התחילה לפני שנים, ומבחינות רבות - אין חדש תחת השמש. הדפוס חוזר: הוא מפעיל לחץ, ואתם "לחיצים". מעבר לשאלה הלגיטימית "רישיון או לא רישיון", נדמה לי שהנושא המרכזי הוא אופי התקשורת בבית, היכולת שלכם לתפקד כהורים סמכותיים ונותני טון, והיכולת לעמוד בדרישות מבלי לוותר על עקרונותיכם, יהיו אשר יהיו. לכן, הייתי מציעה לשקול את נושא רישיון הנהיגה ללא קשר ללימודים שלו, ולפעול לאור החלטותיכם. במקביל, ולא פחות חשוב, אני מציעה להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג המתמחה בעבודה עם מתבגרים, ולהגיע אליו בלי הבן, כדי לקבל חיזוק והנחייה שיסייעו לכם לא רק בסוגיה שעל הפרק. בהצלחה ליאת

ליאת שלום תודה רבה על תשובתך המהירה והמפורטת. אני רק לא הבנתי בנקודה בה אנחנו נמצאים להתפשר עם הרשיון נהיגה או לא לוותר גם אם הוא ימשיך ככה לזלזל בלימודים . הרי לא הגיוני שבגלל הלחץ והסחטיה שלו אנחנו נלך נגד העקרונות שלנו . איך אפשר לתת לו איזו תקווה עם הרשיון אך בטח לא עכשיו כתוצאה מהלחץ של הלימודים והבגרויות. האם יש הדרכת הורים ע"י פסיכולוג דרך הכללית או רק באופן פרטי ? תודה

שלום ליאת, אני אחות לילד בן 10 שיש לו אנקופרזיס כבר שנתיים. אנחנו מאמינים שזה הגיע בעקבות מחלת האבא בסרטן ומותו. במהלך תקופת המחלה של אבי , אחי היה מטופל ע"י פסיכולוגית שעבדה איתו על הקטע ההתנהגותי, אך לאחר תקופה הבחנו כי הטיפול לא עוזר והוא הופסק. לאחרונה הוא מטופל ע"י קיינסולוגית שאמורה לעזור לו להבין את הגוף(או משהו כזה) לזמן מה חל שיפור אך מיד גרר אחריו הידרדרות. אמא שלי מיואשת מאוד והפסיקה את כל השיחות.ולי קשה לצפות בכל מהצד. שאלתי אליך היא מה עוד אפשר לעשות? אנחנו מרגישים יאוש מוחלט ולא רואים את הסוף. תודה

שלום מאיה, זה לא קל, אנקופרזיס, והטיפול הפסיכולוגי בדר"כ אינו מתמקד בהפסקת התופעה עצמה, אלא בשיפור איכות החיים לצידה, ובמניעת נזקים לדימוי העצמי של הילד דרך עבודה על התקשורת המשפחתית. הבשורה הטובה היא שבסוף זה עובר. בואי נקווה שזה יחלוף מבלי להותיר נזקים ארוכי טווח. אני מניחה שכל בני המשפחה נאלצים להתמודד עם המציאות העצובה ללא אבא, ואחיך (אולי) משלם מחיר גבוה מעט יותר. לצערי, איני רואה פתרון מעבר להמשך העבודה הטיפולית (אולי בגישה חדשה, באמנות למשל), ובהמשך העבודה על היחסים והתקשורת בבית. אבל זה רק אמא יכולה להחליט ולאפשר. בברכה ליאת

ליאת יקרה, מה שלומך? רק צצה לכמה רגעים למסור דרישת שלום חמה. אני קוראת אותך באדיקות ולומדת גם כאן לא מעט דברים שמשמשים אותי בעבודה הטיפולית, אז תודה :-) גם הנמר הקטן כאן איתי, רך וחמים ומתוק כהרגלו. אם בטיפולים שלי כמטפלת אני נעזרת בבעלי החיים בשביל מטופליי, אז ברגעים אלה ממש אני מטופלת היטב ע"י חיה יחידה ומיוחדה במינה. איזה כיף זה חיות! שיהיה לנו סופ"ש גשום, וד"ש חם לקטנה ולענקית שאצלך, נועם

היי נועם, יופי שבאת! תמיד כיף. נמש זכור לי מימים ימימה כמשפר מצברוח יעיל, ושתי הבנות (הקטנה והגדולה) שלי, גם אם אינן מחבבות חתולים (בלשון המעטה), יודעות גם הן את תורת הניחום וההחזקה הטיפולית. באמת באמת כיף חיות. ברגע זה, שתיהן משתפות פעולה במרדף אחרי זבוב המרקד על השמשה. גם אני מחכה לטיפות האחרונות של הגשם, בתקווה שיישארו מה שיותר. אבל אין לי אשליות. אביב, הא?

שוב לגבי הבת שלי בת השנתיים וחודשים התייעצתי איתך אם לגמול מההנקה לפני החיתול אז גמלתי מהנקה לפני כשבועים והתהליך לקח בדיוק יום ואת החיתול הורדתי עכשיו בזמן ששלושה חודשים בבית ביקשה להוריד את החיתול אתמול אמרתי לה שהיא גדולה והורדנו את היתול בגן אבל בגן הילדה כל הזמן מפספסת והיום פיספסה קקי מה שמעולםלא קרה בבית או בפארק איתי האם טעיתי והורדתי מוקדם מידי אין לי ספק שהיא מוכנה שאלתי בגן מתי זה קורה אמרו לי בחצר בקשתי שישמו יותר לב בחצר האם טעיתי??????????????? המון תודה ליאת על העזרה

היי, בעיני, את ימי הגמילה הראשונים עדיף לעשות בבית, שהוא הסביבה הקרובה והבטוחה של ילדתך. גם הפספוסים הראשונים, מוטב שיקרו בסביבה סלחנית, אך גם כזאת שיכולה להיות מעט יותר דרוכה וקשובה, להזכיר, לתמוך ולעודד. קשה לצפות שברגע שהורדת את הטיטול, היא מיד תבין במה מדובר, במיוחד שהשירותים בגן לא תמיד מזמינים ונעימים כמו אלה שבבית. אז אני לא חושבת שטעית ביוזמה שלך, אך סבורה שמוטב להתחיל בבית (אולי בחופש פסח), כשיש יומיים שלושה להסתגל לרעיון. בהצלחה ליאת

חשבתי שאחרי שלושה חודשים שהיא מבקשת להוריד והורדתי לה בבית התהליך יהייה יותר ברור אז מה שאת אומרת להמשיך בתהליך??????

איך אני יכולה לעזור לה?

שלום רחל, במקרה של פגיעה חמורה, עדיף להיעזר בטיפול של איש מקצוע, ולקבל הנחיות והדרכה הורית כיצד לסייע מבית. בהצלחה ליאת

ליאת שלום!!! בני בן 6,בגן חובה.ילד נבון, רגיש, דעתן כלפנו וסקרן. במבחני בשלות נמצא מעל הממוצע לגילו בכל ההיבטים. עם זאת ולאחר התלבטות החלטנו להשאירו עוד שנה בגן חובה בשל ההיבט הרגשי.רוב חבריו שלו היה שפה משותפת עימם עלו לכיתה א'והוא נותר עם הבוגרים בגן שנחשבים לילדים עם קשיים שונים ששנה שעברה מעולם לא היה עימם בקשר חברי. בגן על מנת למצוא חן ולהיות שייך הוא מתחבר לילד מהבוגרים, שלדבריו הוא זה שמחליט מה עושים.בני מוכן לעשות כל דבר אפילו לנהוג בצורה שלילית כלפי דמויות סמכות וילדים אחרים במחיר של להיות שייך. כשאמרנו לו שהוא נבון וילמד את הדברים הטובים והרעים ישליך או לא יעשה הוא ציין ש"יפטרו" אותו מהחבורה. מצד אחד אננו רוצים שיחוש רע אך המנהיג של החבורה אינו פועל על פי ערכנו ומדיח את בני, שמוכן לעשות כל דבר, להתנהגות לא ראויה. יש לציין שבני ילד חברותי אך מוותר על דעתו על מנת להיות "שייך". 1. איך אנו כהורים יכולים לפעול על מנת לחזק אותו ואת דימויו העצמי? 2. אשמח אם תוכלי להפנותנו לספרות מקצועית בנושא.

שלום גיליה, מאחר שאין לנו דרך להשפיע על הרכב האוכלוסיה במסגרות החינוך של ילדינו, אני מאמינה שעלינו למקד את מאמצי החינוך בילד הפרטי שלנו, כדי שנוכל לסמוך עליו ועל השיפוט שלו. ובכל זאת, למרות מאמצינו, לעיתים הילד שלנו נגרר למצבים ומעשים כדי להרגיש שייך ומקובל, במיוחד כאשר הוא מרגיש לא בטוח ולא חזק מספיק. דימוי עצמי חיובי ניזון בעיקר מחוויות של הצלחה ומשיקופים מתפעלים מצד הדמויות המשמעותיות. הבן שלך 'סוחב' את ההישארות שלו בגן שנה נוספת, וזה כשלעצמו לא מוסיף זקיפות קומה פסיכולוגית. כרגע, נסו להתמקד בחיזוק, התפעלות וזימון חוויות של הצלחה. נסו להימנע ככל האפשר משיפוטיות וביקורת,להאמין בכוחותיו ולכבד את העדפותיו ובחירותיו. בספרי האוניברסיטה הפתוחה של הקורס בפסיכולוגיה התפתחותית "התפתחות - טבעה ומהלכה" נדון בהרחבה תהליך הצמיחה החברתית של ילדים בגילאים שונים. שווה להציץ. בברכה ליאת

שלום לך, התחלתי עם בני תהליך גמילה מחיתולים, בשפעת ספרה של דפנה תייר. לא התעמקתי במוכנות של הילד והתחלתי גמילה. בשבועיפ הראשונים התהליך התנהל בצורה תקינה , עם הכניסה לגן חלה נסיגה, בגן וגם בבית סירב לשבת על האסלה או על הסיר. הגננת רמזה שצריך להחזיר טיטול אך לא הסכמתי, אמרה שהוא לא מבקש וזאת בעיה. ניסינו להרפות ולתת לו להוביל את התהליך כלומר לא לשלוח אותו בזמנים קבועים והוא פספס הכל. הגננת שוב אמרה שצריך להחזיר טיטול , שקשה לה להכיל. נשארנו עימו בבית 5 ימים וחל שיפור. אך שוב עם החזרה לגן חלה נסיגה. בגן היא שולחת אותו לשירותים וקקי הוא עושה רק בטיטול. בבית הוא גם מפספס מסרב לעיתים לגשת לשירותים. הוא כן אוהב לראות האסלה הקסומה , אומר שהוא גדול, לאחרונה אם פספס הוא בא ואומר לי שברח לו פיפי. אני מודה שמדי פעם הגבתי לפספוסים בצורה לא נכונה, וחושבת שאולי אני אשמה. אני לא יודעת מה לעשות? נראה שכל צעד קטן מלווה בנסיגה קיצונית.. אני יודעת שטעיתי מה אפשר לעשות בני בן שנתיים וארבע התהליך החל כשהיא בו שנתיים ועשר אושרית

בנוסף כשאני מציעה לו טיטול הוא מסרב הוא רוצה תחתונים

שלום אושרית, אכן נשמע תהליך מבולבל ומבלבל. קשה (אם לא בלתי אפשרי) לנהל תהליך גמילה ללא שיתוף פעולה בגן. מרגע שמתחילים - הטיטולים מסולקים מהסיפור, ואינם אופציה עוד. "אם אני ילד גדול, ומצפים ממני לעשות פיפי וקקי במקום המיועד לכך, ולמחרת (או בשעות אחרות במהלך היום) שמים לי טיטול כדי לא להתמודד עם הפספוסים שלי - אני לא מבין מה עלי לעשות". כרגע, בגלל שהכל נראה מבולגן מאד, תוכלי להניח לו, ולהתחיל 'על נקי' בחופשת הפסח. הודיעי לגננת שלאחר חופשת הפסח לא תסכימי לסגת שוב אל הטיטול. עד אז, נסי לקרוא חלק משפע המאמרים ברשת, המציעים מדריך מפורט בנושא הגמילה, וללמוד כיצד להימנע מטועויות נוספות. אגב, להערכתי הילד שלך אכן בשל לתהליך. הגננת שלכם פחות. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, לכל אורך התהליך לא החזרנו לו טיטול לא בגן ולא בבית רק בשינה .. נושא הטיטול עלה בשיחות ביננו. ולאחרונה אני תוהה האם כדאי להחזיר? בגן אין שום התקדמות, בבית התקדמות ממש קטנה. לטענתה התהליך לא נוהל נכון. אני חוששת שלהחזיר טיטול ייפגע בו יותר...אחרי 7 חודשים להחזיר טיטול? אושרית

שלום רב, בני בן שנה ותשעה חודשים. עד היום נמצא איתי בבית. בעוד יומיים הוא אמור להיכנס למעון המונה 10 ילדים(הגננת היא אימא של מכרה) ואילו בספטמבר השנה ייכנס לגן אחר המונה 30 ילדים. הסיבה שרשמתי אותו לגן הנוכחי, גן ה"מעבר", הוא על מנת לתת לילד "נחיתה רכה" עם מספר ילדים קטן וגננת שתתן לו יחס יותר אישי ,לעומת מה שיצפה לו בספטמבר. למעשה שכל ההתנהלות של גנים תהיה לו מוכרת יותר. השאלה שלי היא האם אני לא עושה לילד עוול בגין המעבר לגן אחר בהמשך או שמא מקלה עליו את הקליטה בגן העתידי. כמו כן, הגננת של הגן הנוכחי טוענת שאפילו מהיום הראשון ניתן להשאירו לבד למשך זמן קצר ולמחרת יותר וכד'. לי נראה שזה מאוד מוקדם להשאירו ביום הראשון ולו לשעה אחת. אני מרגישה שאני משתגעת מרוב דאגה היות ואינני יודעת מה הנכון לעשות, איך הסתגלות אמורה להיות ובכלל האם אני טועה בהכנסה לגן כעת?? האם עלול להיגרם לילד נזק עתידי שיתפרש בחוסר אמון באנשים? אודה לתגובתך, ליאור

שלום ליאור, באופן אישי, איני מחבבת את המסגרות ה"קטנות והחמות", המתיימרות להעניק "חום ואהבה" או "נחיתה רכה" כפי שקראת לה. גן ילדים הוא מסגרת חינוכית, שאמורה לתת מענה מותאם ומוקפד לצרכי הילדים. לפעמים, במסגרת קטנה, גננת אחת בלבד אמורה לשאת לבדה באחריות למספר ילדים, והיכולת שלה לתמרן בהצלחה מבלי לקפח אף פעוט - מוגבלת מאד. בעיני, מרגע שמתקבלת ההחלטה על העברת הילד למסגרת גן, יש לעשות הכל כדי למצוא מסגרת מקצועית, הנמצאת בפיקוח, ועומדת בסטנדרטים הקפדניים של משרד הבריאות ומשרד החינוך. ההסתגלות לגן הראשון כמעט תמיד כרוכה בסוג של משבר קליטה זמני, אך רוב הילדים עומדים בו בהצלחה, ללא כל נזק לבריאותם הנפשית. לכן, לדעתי, אם מטרת הגן הקטן היא להכינו לגן של ספטמבר - ממש אפשר לוותר. תהני מהחודשים שנותרו לכם לבלות יחד, ורשמי אותו לגן המיועד מתוך שלמות ואמון בכוחותיו ובבשלותו. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, אנו הורים לילד בן 7 וילד בן 4. בני בן ה-4 הוא ילד מתוק ומקסים, יש לו חן מיוחד, חיוך כובש ושמחת חיים יוצאת דופן והוא שנון במיוחד. רוב הזמן הוא ממושמע כמו ילדים בגילו. הבעיה מתחילה כאשר הוא מתרגז או מחליט שהוא רוצה משהו. הוא עקשן מאד וחושב שהוא יכול לומר את המילה האחרונה בבית. יש לו התבטאויות כמו "אני קובע לי" או "אני בן 4 ואני מחליט הכל בבית". אנחנו מסבירים לו את מקומו, ילד בבית, אבל זה מוביל לעימותים, בכי חזק וארוך התבטאויות כמו אני לא אוהב אותך, את מטומטמת וחצופה, יריקות, דחיפות, צביטות ועוד. כשזה קורה אני אומרת לו שלא נעים לי להיות בחברתו כך והולכת ממנו. בד"כ הוא רץ אחרי ומבקש סליחה ומבטיח שלא יעשה זאת שוב. הוא לא מרפה עד שאומר לו שאני סולחת. כמובן שזה קורה שוב. לאחרונה התחלתי לומר לו שאני רוצה לראות את הסליחות במעשים ולא במילים. אין ספק שהוא יודע להבדיל בי טוב לרע. בשבוע האחרון בני הבכור, בן 7, מתקשר אלי כל יום בצהריים (מטפלת מוציאה אותם מהמסגרות עד שובנו מהעבודה) ומתלונן שאחיו הצעיר נושך אותו והורס לו יצירות שהכין. חשוב לציין שהתנהגות אלימה כזו כלפיו אחיו קיימת רק עם המטפלת. בנוכחותנו זה מופנה כלפנו. אני ממש אובדת עצות. אני מרגישה שאני הולכת על ביצים לידו כדי לא להביאו למצב של כעס. בנוסף אני מתלבטת לגבי המטפלת, מדוע רק בנוכחותה מציק לאחיו? חשוב לציין שהגננת מעולם לא ציינה בפני שיש לו בעיות התנהגותיות בגן, יש לו גננת קשוחה והמשמעת בגן ברורה. האם ייתכן שמוצא פורקן בבית? מקום מגונן יותר? בקיצור אשמח להכוונה וסליחה שזה ארוך כ"כ. תודה מראש, נטע.

שלום נטע, מסתבר שיש הבדל גדול בין דיבורים למעשים. אתם מסבירים לילד שלכם את מקומו, אך בהתנהגותכם מאפשרים לו להתנהג כבריון, הן כלפי אחיו והן כלפיכם. זה לא מספיק לומר לו "זה לא נעים לי", וגם לא לדרוש ממנו "להראות את הסליחה במעשים" (איך, בדיוק?). הצבת גבולות אותה קשורה ליכולת שלך לגרום לבנך להבין שלהתנהגות אלימה תהיה תוצאה בלתי רצויה. כאשר את הולכת על ביצים כדי לא להכעיסו, את מתגמלת מאד את התנהגותו האלימה וחסרת הגבולות, ומניחה יסודות לבעיות רגשיות וקשיים חברתיים בעתיד. כאשר את מאפשרת לו להכות אתכם, ההורים, הנזק עלול להיות גדול אף יותר. אני ממליצה לך מאד להיעזר בהדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. עד אז, את מוזמנת לקרוא עוד בפורום שלנו ובאתרי ההורות השונים. אני מעתיקה למענך תשובות קודמות שנתתי בפורום שלנו בנושא זה. למשל - כשוחרי שלום, שהתחנכו על ערכים של דמוקרטיה ושוויון, קשה להורים רבים להתמודד עם גילויים של תוקפנות בוטה מצד ילדיהם, ולהציב כללים ברורים של מותר ואסור. הילד שלך מפגין קושי עקבי להתמודד עם "לא", פשוט כי לא ניתנה לו הזדמנות "לאמן את השריר" הזה, של הריסון והאיפוק מול תסכולים. כאשר אתם סובלניים לגילויי אלימות מצידו, מרשים לו להכות אתכם ולפגוע באחרים, אינכם מאפשרים לו ללמוד את אחת המיומנויות החשובות לצורך הסתגלות טובה: היכולת לעמוד בתסכולים. לכן, אין להרשות בשום פנים להכות, בוודאי שלא אתכם, ובכל פעם שהוא מנסה לעשות כך, עצרו אותו פיזית, והרחיקו אותו מכם. בקשת הסליחה והבעת החרטה משניות בהקשר הזה, בהיותן "טכניות" למדי, ללא ההבנה הבשלה של רעיונות מוסר וצדק. תוכלו לומר לו שיפה שהוא מתחרט ומבקש סליחה, אך למרות זאת, הוא ייאלץ להתרחק מכם בכל פעם שהוא מכה, ולהתמודד עם תוצאות התנהגותו (הכעס שלכם וההתרחקות שלכם לזמן מה). אם את חוששת שתתקשו לעשות זאת בכוחות עצמכם, תוכלו לפנות להדרכת הורים וללמוד דרכים יעילות לכינון הסמכות בדרך עקבית. *** נראה שאת מכירה היטב את הדרכים המומלצות לפעולה, אך מתקשה ליישמן באופן יעיל ונחרץ. יכול להיות שמה מפריע לך ללכת עם הדברים "עד הסוף" זה (אולי) רחמים עליו בשל לידת אחיו התינוק. רחמים אלה מיותרים, כמובן, ועלולים להעצים אצלו את תחושת הקיפוח והמסכנות. אין לי ספק שאפשר לעצור בנקל ילד שעוד לא מלאו לו שלוש, מלהרביץ, לנשוך או לשרוט. כאשר הוא מרים יד, עליכם לעצור אותו פיזית, ולרסן אותו כך שלא יצליח לנשוך או להכות. הרחיקו אותו לחדר אחר, ואם הוא מסרב להיות שם, היכנסו לחדר אחר וסיגרו את הדלת (שלכם) למספר דקות. כשתצאו, אם הוא ימשיך להרביץ, חיזרו על התהליך מהתחלה. הימנעו מדיבורים והסברים ממושכים. אם תרגישי שאתם ממשיכים לעמוד במקום, פנו להדרכת הורים ממוקדת, שתסייע לכם לנתח טוב יותר את מה שקורה ולזהות את הכשלים. *** כאשר ה"לא!" מרעים בבית יתר על המידה, ניתן להסיק לפחות שתי מסקנות אפשריות. האחד, שהבית לא מתוכנן או מותאם בצורה טובה לנוכחותם של קטנטנים (כשיש ילדים קטנים בבית מוטב לסלק חפצים שבירים וכל דבר אחר שעלול לסכן אותם, ואז אנחנו פחות צריכים לשמור ולהעיר). המסקנה השנייה היא, שה"לא!" איבד את ערכו, כי הילדים הפכו 'חרשים' או אדישים לקיומו. זה קורה, לעיתים, כאשר אנחנו אומרים הרבה פעמים את אותו הדבר, וכך יוצרים זילות של המילה. כדי שזה לא יקרה, עדיף להימנע מדיבור מיותר, ולפעול פיזית כדי שיבינו שאת מתכוונת למה שאת אומרת. אני לא חושבת שאת פוגעת ישירות בביטחון העצמי של ילדייך, אלא ביכולתם לראות בך דמות סמכות שיודעת מה היא אומרת. באופן עקיף, כאשר ילדים מרגישים שהמבוגר האחראי עליהם הוא אסרטיבי ועקבי, הם חשים ביטחון ושלווה, ומתפתחים היטב. *** לא ציינת בני כמה הילדים, והאם קיימות בעיות נוספות אצלם, כמו למשל הפרעת קשב וריכוז. בהפרעה זו, ייתכנו בהחלט התנהגויות כאלה, כאשר נדמה לנו שהילד אטום (או "שם עלינו פס") אך למעשה הוא ממוקד בגירוי אחד ומתקשה לפצל את הקשב. אם לא מדובר בהפרעת קשב, ומדובר בהתנהגות עקבית של יותר מילד אחד, סביר להניח שיש כאן משהו אחר. לפעמים קיימת אצלנו, המבוגרים, נטייה לקחת על עצמנו את תפקיד ה'מחנך' הבלתי פוסק, המוכיח, מחלק הוראות, מבקר, נואם ונוזף ללא הרף. המלל הבלתי פוסק יוצר תופעה של אינפלציה, ממש כמו בשו?ק: מה שיש בשפע - ערכו יורד! הילדים פשוט מפסיקים להקשיב, גם כי הם מכירים את הטכסטים בע"פ, וגם כי המילים (והבקשות, וההוראות, והגערות) כבר איבדו מערכן. מה שגרוע יותר, זה שההתעלמות ממך מתאפשרת ונסלחת על ידך. זהו מצב בלתי רצוי, הפוגם ביכולתך לשמש עבורם דמות סמכות. לכן, אין לנו אלא לאמץ את המלצתו של שמאי (חז"לנו) שהמליץ - אמור מעט ועשה הרבה. כאשר אתה פונה לילדיך בדברים או בבקשה, דאג לעשות זאת בקצרה, פעם אחת בלבד, כשאתה מוודא ששמעו את הדברים. אם ביקשת מהם לעשות משהו, פעל כדי שיעשו זאת, גם אם לצורך כך תצטרך לקום ולבוא עד אליהם. כך יועבר המסר החשוב, לפיו אתה מתכוון למה שאתה אומר, ועליהם להקשיב ולהיענות לך, ולכבד את נוכחותך. ההתייחסות המתעלמת אכן מעליבה, אך כדי לזכות בכבוד מצד זולתך, רצוי לאמץ - לפני כן - מידה של כבוד והערכה מצידך כלפי עצמך, ונכונות להתעקש על עקרונותיך וזכויותיך כאב וכאדם. זה הזמן! בברכה ליאת

בני בן 8.11 ומוגדר עם בעית קשב וריכוז, הרבה פעמים אני נוכחת שהוא משקר במקום לומר את האמת, ואני נתקבלת בזה בהרבה מצבים כמו אכילת ממתקים או מעדנים, עפ"י רוב הוא גם "מעלים את הראיות " וזורק את העטיפות בכל מיני מקומות ולא בפח, או שהוא לא יודע לשמור על משחקים\דברים שהוא לוקח לבית הספר וכשאני שואלת לדוגמא איפה הכיפדור שלקחת? הוא משקר ואומר זה נשאר בכיתה או שאולי הוא נגנב מהכיתה ע"י אחד הילדים. אשמח לקבל את תגובתך או מה אפשר לעשות \לעשור לו על מנת לצאת המצב הזה של פחד לומר את האמת תודה

שלום מיקה, כנראה שכולנו משקרים מדי פעם, בדרך כלל כדי לא להסתבך בצרות. הבן שלך אינו יוצא דופן, מבחינה זו, רק שמפאת גילו השקרים שלו אינם מתוחכמים במיוחד, והעלמת הראיות אינה מקצועית. באופן כללי, באווירה שאינה שיפוטית מאד ואינה מענישת-יתר, הסיכוי לשקרים יורד. אם הוא יוכל להגיד "לקחתי את הכיפדור (מה זה????) לבית הספר היום, ועכשיו אין לי מושג איפה הוא. אחפש אותו מחר", והוא יידע שלא יתפוצצו עליו בכעס או בנאומי תוכחה ממושכים, הוא ירגיש פחות צורך לחלץ את עצמו באמצעות השקר. בברכה ליאת

מחפשת פסיכולוגית אשר עובדת עם קופ"ח לאומית באזור המרכז תודה רבה

שלום גליה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בתי בת ה - 3 החלה לגמגם לאחרונה. אחרי איזה פרק זמן, או באיזו דרגה של גמגום אני צריכה לפנות לגורם מקצועי? ואל מי? תודה מראש שרית

שלום שרית, מציעה להפנות את שאלתך לפורום הפרעות בתקשורת, כאן אצלנו ב'דוקטורס' - http://www.doctors.co.il/forum-4677 בברכה ליאת

ביתי בת ה-7 החלה לקרוא לי בשמי הפרטי בזמן שהיא כועסת עליי ולא מרוצה ממשהו שעשיתי או אמרתי וגם אומרת לי , וזה כבר לעיתים תכופות, שהיא לא רוצה להיות הבת שלי יותר. אני מתקנת אותה ואומרת לה שאני רוצה שהיא תקרא לי אמא. אני לא יודעת איך להגיב על האמירה השניה שלה. היא בת יחידה ולאחרונה יש הרבה קשיים בתקשורת. מה דעתך ?

שלום לירה, בתך גילתה שאפשר לתפעל אותך ו'להעניש' אותך, דרך לחיצה על כפתור האשמה המפורסם. כאשר את עושה או אומרת משהו שאינו מוצא חן בעיניה, היא כועסת, וזה בסדר ומותר לכעוס. מותר לה אפילו לקרוא לך בשמך, או להצטער שאת אמא שלה. למרבה המזל - אימהות אינן ניתנות להחלפה, והיא תיאלץ להישאר בת שלך, ללא קשר למה שתעשי או תגידי. אם לא תיבהלי כ"כ מהאמירות שלה, היא תפסיק להשתמש בהן. זה ממש לא מדאיג. מה שעלול להדאיג יותר זו האפשרות שתוותרי לה או תיכנעי בכל פעם שהיא מפסיקה לקרוא לך אמא. אני מזכירה לך שאימהות טובה קשורה ביכולת לתפקד כהורה סמכותי ועקבי, מבלי להיבהל מכעס או מחאה מצד הילד. הדרכת הורים קצרה בהחלט יכולה להועיל לך, להיפטר מרגשות האשמה ולשפר את דפוסי התקשורת ביניכן. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני רוצה לשאול לגבי אחייניתי - ילדה בת שש הסובלת מפיגור ומתפקדת בערך כמו ילד בן שנה וחצי. אני מתגוררת עדיין אצל הורי (אינני נשואה), וכשהם באים לביקור זה פשוט סיוט. ברור לי שאין זה תפקידי לחנך את הילדה (ובטח לא את אחותי - אימה של הילדה...) אני גם ערה למצוקה של אחותי, אך מאידך קשה לי מאד לשאת את ההתנהגויות הלא מרוסנות של הילדה: טריקות דלת בחדרי הבית, "התנפלויות" בלתי צפויות עלי, משחק באוכל, וכיוצ''ב. המילה "לא" חסרת כל משמעות עבורה. האם ניתן בכל זאת להציב גבולות כלשהם לילד עם פיגור? אני סבורה שהתשובה חיובית. הרי ניתן לאלף גם בעלי חיים... השאלה היא, כיצד? מקווה מאד שתוכלי לייעץ לי, אביטל

שלום רב, אני חושבת שאת צודקת, ומאמינה כמוך שכללי התנהגות נאותים הם תנאי בסיסי לחיים חברתיים, ולכן עלינו להקנותם בכל גיל ולכל ילד. אני מניחה שאחותך נתונה בלחצים קשים וחשה דאגה וחרדה ביחס לעתיד בתה. נסי לדרבן אותה לקבל עזרה מקצועית, שתסייע לה בהתמודדות עם גידול ילדה חריגה, ובכלל זה גם הצבת גבולות מותאמת. בברכה ליאת

שלום, בני בן 7 וחצי סיפר לי כי הראה לבת כיתתו את איבריו זה היה בביתנו, זאת תוך בכי וחרטה מבין כי המעשה לא טוב וכי לא יחזור עליו בשנית, ראשית כיצד עלי להגיב? מה לאמר ולהסביר? שנית , מסתבר שהילדה משתמשת במקרה ומפחידה אותו בכך שמאיימת כי תספר לחבריו מה עשה, חשוב להדגיש כי כל המקרה היה בכך שרק הראה לה את איבריו (כך מספר לי בני) מה עושים?

שלום רב, נראה כי בנך מבין שהתנהגותו הייתה בעייתית ובלתי הולמת, ולכן אין טעם להמשיך ולהוסיף על סבלו ב'נאומי תוכחה' נוספים. הדגישי פעם נוספת עד כמה חשוב לכבד את המרחב האישי של כל אדם (גם את שלו), והביעי הערכה כלפי החרטה שלו. כדי שלא ירגיש 'נסחט' ע"י הילדה, עליו לנסות ולהתמודד עם הרעיון שהיא תספר זאת, ולחשוב (אפשר לעזור לו בכך) על כל התוצאות האפשריות. ברוב המקרים, המציאות פחות נוראית ממה שאנו מעלים בדמיון, ורוב הסיכויים שגם אם הדבר ייוודע ברבים, לא ממש יעשו מזה עניין גדול. אחרי הכל, כמעט כל ילד בגילאי 4-5-6 מתנסה בחוויית ההתערטלות (באופן חוקי או מחתרתי), כחלק מהסקרנות הטבעית הקשורה לגיל. לא נעים, לא נורא... ליאת

בוקר טוב. בני בן השנתיים ו8 חודשים עבר גמילה בהצלחה רבה (תוך יומיים) בחופש הגדול בגיל שנתיים. כאשר נכנס לגן החדש החלה רגרסיה הדרגתית. בהתחלה היו פספוסים בגן בלבד של פיפי , ובהדרגה היו פספוסים של קקי עד שהוא הפסיק לחלוטין לבקש ללכת לשירותים ועושה את כל צרכיו בתחתונים. אנו לא הגבנו לכך כלל או שהערנו בעדינות שצריך לעשות בשירותים. לבסוף 'נכנענו'וכעת הוא עושה בטיטול.איך לחזור לגמילה? איך להתמודד עם כך שהוא אומר שיעשה בשירותים אך חוזר לעשות בטיטול? יש לציין שיש לו אחות קטנה ויכול להיות שהוא מקנא בה כשאני מחליפה לה.זקוקים לעזרתך.. תודה.

שלום שירה, אני לא בטוחה שמדובר ברגרסיה, אלא בתהליך גמילה שלא הושלם. מבחינתי, יש להתייחס אליו כאל מי שלא נגמל מעולם, ולהתחיל את התהליך עם הרבה אוויר וסבלנות. מרגע שאתם מחליטים על תחילתו של התהליך, סלקו את הטיטולים כאופציה, גם אם יהיה עליכם להחליף בגדים מספר פעמים ביום. אני ממליצה לך לחפש ברשת מאמר הדרכה בנושא, המנחה את ההורים צעד צעד כיצד לעשות זאת נכון ולהימנע משגיאות. במקרה שלכם, השגיאה הייתה להציע שוב טיטול: זה מעביר מסר מבלבל, ולא ברור מה הציפייה שלכם ממנו. הביעו ביטחון ביכולתו להצליח הפעם, ועודדו אותו גם אם פספס. ללא קשר, הקנאה באחות הקטנה מובנת וטבעית, וחשוב לייצר מצבים בהם יש לו עדיפות כילד גדול (פעילויות "רק של גדולים"). כאשר את מחליפה לבתך הקטנה, נסי לעשות זאת בצורה מאד עניינית, כדי שלא ירגיש שהוא מפסיד מהורדת הטיטול. יש עבודה... בהצלחה! ליאת

חג שמח

כך יודעים שבא אביב!

בני בן שנתיים וחצי,נמצא במסגרת גן מגיח שנה.לאחרונה הגננת טוענת שיש לו התקפי בכי כמה פעמים במהלך היום,בכי גובל בהיסטריה ללא סיבה נראית לעין.היא טוענת שהוא בוהה באוויר ופתאום מתחיל פשוט לצרוח.חשוב לי לציין שזה לא קורה בבית.היא המליצה לי לגשת לאיבחון.איך אני יודעת איזה איבחון אני אמורה לבקש?מה אני אמורה לעשות ?

שלום יהודית, אני מציעה לבקש מהגננת לכתוב תיאור מפורט של התצפיות שלה, ולנסח את דאגותיה לאור החריגויות שהיא רואה. כשהמכתב שלה יהיה בידייך, שתפי את רופא הילדים ופעלי בעצתו. בדר"כ, הכתובת ה'טבעית' היא המכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם. בריאות ליאת

שלום, הבן שלי בן 12 וחצי, לומד בכיתה ז. בשיחת טלפון שקיימתי לאחרונה עם מחנכת הכיתה התאכזבתי מאוד לשמוע כי בני נוטה להיגרר אחרי תלמידים בכיתה שאינם מקשיבים למורה ומעירים הערות מעליבות כלפי תלמידים. המחנכת פתחה ואמרה: הבן שלך הוא במהותו ילד מקסים, ילד טוב, השגים טובים בלימודים, חברותי מאוד, אך ההשפעות החברתיות עליו פוגעות בו הן במהלך השיעורים והן מחוצה להן. וחשוב לי לעצור זאת בזמן. שוחחתי עם בני על כך, וניראה כי החברים שלו במקום חשוב מאוד. שבררתי על חבריו עולה כי החברים שאיתם הוא מתרועע אינם שמים את הלימודים בראש מעיינם, עושים את המינימום שצריך ומפריעים בשיעור וכן מעליבים תלמידים. מצד שני חשוב מאוד לבני להיות מקובל חברתית וכל הזדמנות שיש לו הוא רוצה להיות איתם. קרה שבשבוע שעבר בחינתו נפסלה כי עזר לתלמידה בזמן מבחן. בבית מגלה סימני חוסר כבוד וחוצפה ן כללפי אביו ואחיו הקטנים. יחד עם זאת הוא ילד שמקשיב וממושמע רק שצריך כל פעם לשוחח איתו ולרענן זיכרונו. בלימודים אינו שוקד לאחרונה, בפייסבוק נמצא הרבה זמן, ומצוטט עם חברים וחברות. מה עליי לעשות? החשש שיגרר מטריד אותי מאוד. הרצון שלו להיטמע בחברה עלול לגרום לו לאיבוד חושים ושיקול דעת. גרום לו להעריך שוב את הלימודים? אנא סייעי לי

שלום רב, בגיל ההתבגרות, כמעט תמיד נוכל להבחין בשינויים כלשהם בסדרי העדיפויות, בקדימות הניתנת לאספקט החברתי על פני תחומים אחרים, ולעיתים גם בנסיגה אקדמית ברמה כזו או אחרת. בדר"כ אין בכך עדות לבעיה פסיכולוגית או לפתולוגיה אחרת כלשהי, אלא דווקא לשינויים נורמטיביים הקשורים במאבקי זהות האופייניים לגיל. כהורים, עלינו להמשיך להתעקש על הדברים החשובים (התנהגות מכבדת, תפקוד סביר בביה"ס, הימנעות מהתנהגויות מסוכנות), אך להגמיש את הדרישות ולהתאימן לתקופה השברירית הזו בחיי הילד. זה בהחלט לא קל, ואתם רק בהתחלה, ולכן אני ממליצה לכם לרכוש את אחד מספרי ההדרכה הטובים המוקדשים לגיל ההתבגרות ובעיותיו, ולהיעזר. איכשהו, הילד שלכם הצליח להתחבב עלי, אני מודה. בהצלחה ליאת

שלום רב! יש לי ילדה בת 12 - אתמול תפסנו אותה גולשת בפלאפון באתרי סקס, ומסתכלת על תמונות (שאפילו לי נראות ביזאריות). שאלנו אותה והיא אמרה שכולם בכיתה מדברים, היא נכנסה לראות, הסתקרנה ונכנסה לראות עוד דברים. מרוב לחץ, צרחנו עליה בטרוף (אני מבינה עכשיו כשנרגעתי שזה לא היה בסדר), אני לא יודעת מה לעשות?????

שלום גלית, לצרוח בטירוף (אנושי ככל שיהיה) זה לא ממש יעיל כאמצעי חינוכי. לכן, עכשיו כשנרגעת, תוכלי ליזום שיחה רגועה, ולהסביר את נזקיהם של החומרים הפורנוגרפיים, כמעוותי מציאות, כדרך לעשות רווחים על גבם של אנשים חלשים או טפשים, וכמעודדים יחס משפיל ומבזה כלפי נשים בכלל וכלפי גופן בפרט. הסבירי לה שממש כמו שקורה לפעמים בסרטי אימה, גם בסרטים פורנוגרפיים מה שמתחיל כסקרנות וריגוש עלול להפגיש אותה (בלי שתהיה מוכנה לכך) עם תכנים אלימים מאד, מעוררי גועל או חרדה. אם את ממש מהאמיצות, תוכלי להמשיך ולומר שסקס הוא דבר יפה ונעים, ושהיית שמחה אם תגלה אותו בדרך הטבעית והיפה, ולא דרך הביבים. היי חזקה! וחג פורים שמח ליאת

אני מעוניין לקבל המלצה על פסיכולוג לילד בן 5 אשר עבר סוג של התעללות בגן

שלום אור, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב. בני בן שנתיים וחצי ובשבוע ואחרון חל שינוי בהתנהגות שלו. הוא מרבה לבכות על כל דבר רוצה רק את אמא ואבא (למרות שרגיל לסבתא לא רוצה גם אותה), בוכה כשהולך לגן (לפני כן היה אומר שלום יפה ונותן נשיקה), מצוברך וממעט לחייך, רוצה שירימו אותו בידיים, נרדם רק אם יושבים לידו. ישים מספר גורמים שיכולים לגרום לשינוי: אני בהריון בחודש שמיני, חזרנו מנופש 4 ימים שבהם היה צמוד אלינו (לפני כחודשיים היה מאושפז עם דלקת ראות וההינו צמודים אליו והיו לו אחר כך פחות או יותר אותם תסמינים), חשוב לי לציין שהילד מעוכב התפתחות ובעל רקע נוירולוגי אך מטופל ומלווה על ידי צוות פרא רפואי. אנו חסרי אונים ולא יודעים כיצד להחזיר אותו לשגרה ולהתנהגותו הרגילה. תודה

שלום חגית, את צודקת. לעיתים אנחנו רואים התרופפות בגבולות ונסיגה התנהגותית אחרי מחלה או חופשה משפחתית, כתוצאה מחמלה ונדיבות יוצאות דופן שהרעפנו על הילד שלנו. אולי מה שיעזור לכם לחזור לשגרה, זו ההבנה שרחמים ופינוק-יתר הם גורמים מחלישים ומעכבי-התפתחות. זכרו, שמעבר לקשיים שציינת, קיים גם ההיבט הנורמטיבי, והעובדה שבנכם הגיע לגיל המתאפיין בסערות רגשיות וקשיי ויסות, שמקורם בקונפליקט תלות/עצמאות. נסו להיענות לצרכים אך לא לגחמות, דהיינו, להביע אמפתיה והבנה לקושי, מבלי לוותר על הדרישות שלכם ממנו (למשל, אל תעירו לו כשאינו מחייך והביעו הבנה כלפי מצב רוחו המדוכדך, אך כל זאת מבלי לקחת אותו על הידיים כמו תינוק). במידה והקשיים יימשכו ללא שינוי, התייעצו עם צוות המטפלים במכון להתפתחות הילד. חג פורים שמח ליאת

בני בן העשר מתקשה בהרחבת קשרים חברתיים, יש לו מספר חברים מצומצם, מרגיש דחיה מחברים אחרים, בעיקר בגלל שהוא לא אוהב לשחק כדורגל... יש לכם רעיונות איך לעזור לו ואיך להמליץ לו מה לעשות .

שלום סמדר, אם הילדים שדוחים אותו הם שחקני הכדורגל, לא מוכרחים להתעקש עליהם. מספר חברים מצומצם הוא אולי לא 'שוס' חברתי, אבל זו אינה בדידות או דחייה. למדי אותו ליהנות מחברים טובים וממה שהם יכולים להציע לו, ולוותר על מי שאינם מתאימים לו. אחרי הכל, ילדים ומבוגרים מתחברים - בין היתר - על סמך עניין ותחביבים משותפים. כשאין מכנה משותף לא חייבים. אם, בכל זאת, את חושבת שמדובר בכישורים חברתיים לקויים, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. חג פורים שמח ליאת

שלום, מי יכול להמליץ על פסיכולוגית באזור הרצליה או רמה"ש שעובדת עם מכבי לילד בן 10?

שלום אורן למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

מתנצל, שולח שוב את הבקשה עם כתובת מייל. מי שיכול להמליץ על מטפל באזור השרון שעובד עם מכבי. בבקשה לשלוח ל [email protected] ,תודה רבה!!!

בוקר טוב, מאחר והמייל שנתת לא 'עובד' אצלי, תוכל לנסות לשלוח לי את רשימת המטפלים של הקופה, ואראה אם אני מכירה מישהו מהם עליו אוכל להמליץ. זה יהיה, כמובן, במייל הפרטי. [email protected] יום טוב ליאת

יש לי שאלה כללית על גיל 2.5 כשהבת שלי לא רוצה לעשות משהו שהיא חייבת לעשות כמו צחצוח שיניים, נעילת נעליים וכו', אני מתלבטת מה נכון לעשות ? בכל מקרה אני אומרת שכרגע זה מה שעושים וזה לא בחירה 1. האם לתת לה את הזמן ולהגיד לה שרק תדע שאם היא לא תצחצח ונצטרך לצאת מהבית, לא יהיה לה זמן למשהו שהיא רוצה כמו לראות תוכנית, האם הם מבינים בגיל הזה הקשר כזה שלא מגיע מיידית עם המעשה 2. או שעדיף פשוט לעשות את זה איתה, לקחת אותה ולהגיד שזה מה שעושים כעת, זה יכול להיות בכיף או לא ולצחצח לה. כמובן שיש לה בחירה בדברים אחרים בחייה

שלום שקד, שתי האפשרויות יכולות להיות יעילות במצבים שונים. במקרים כמו של צחצוח שיניים או התלבשות והגעה לגן (עניינים שחובה לעשותם בכל מקרה), הבחירה תהיה באמת בין "בכייף ובנעימים" לבין "בכוח, ואפילו בבכי". כאשר מדובר במצבים פחות קריטיים, כמו למשל מקלחת או צחצוח בערב (כשפחות ממהרים), אפשר יהיה לומר שאם לא נספיק לעשות את הדברים בזמן, או אם אמא תסיים אותם עייפה ועצבנית, לא נוכל להספיק לספר סיפור לפני השינה או כל תוצאה הגיונית, טבעית ומיידית (בלתי רצויה) אחרת. יהיה, כמובן, יותר אפקט לדברים אם הם לא יוצגו כאיום מראש, אלא כתוצאה טבעית לאחר מעשה. לא לשכוח גם את החיזוק החיובי - "היום, בגלל שצחצחנו שיניים יפה, התקלחת מהר ועזרת לי כמו גדולה, אשמח לשכב על ידך קצת יותר זמן, ולספר לך סיפורים בכייף". מקווה שיהיה בכייף ליאת

אני כל כך אוהבת לקרוא את תוכן וסגנון הכתיבה שלך תודה רבה

שלום רב יש לי ילד בגיל 6+ בכור בכיתה א'. עד היום היה "בן" כל כמו כל הבנים,לעיתים פותר דרך הידיים אבל זה היה במינון מתאים לגיל. בשבוע האחרון הילד כל יום מעורב בתקרית זו או אחרת של ידיים. יש לו פתיל קצר ואני יודעת שברגע שהוא בסיטואציה של כעס הוא לא מצליח לרסן את עצמו והגוף נכנס למוד פעולה אחר.שנינו הורים סמכותים שמאוד מציבים גבולות אולי אפילו מעט יותר מידי. קבלנו כבר מכתב 1 מהמורה ומכתב שני בדרך והכל תוך מס' ימים(שזה קצת מוגזם בעיני). אני בהחלט הולכת לערב יועצת. ברור לי שזה נובע ממקום אולי חלש של ערך עצמי(מאוד תחרותי) ואולי אף בעיה חברתית בכיתה-מה נכון לעשות?לפני שבוע עוד דגלנו בלא לתת מחשב אחהצ אבל זה לא נראה לי לתת לילד כלי להתמודדות-תודה מראש

שלום מאיה, לצערי, איני יכולה להסכים עם הגדרה כמו "פיתרון דרך הידיים במינון מתאים" או לטעון שילד מרביץ הוא "בן ככל הבנים". אלימות היא אלימות. נקודה. כאשר אנו מגלים סלחנות או מעודדים פתרון "דרך הידיים" המינון נמוך - אנו שומטים את הטיעונים המוסריים שלנו, ומשדרים לילד שהתנהגות אלימה היא אופציה לגיטימית. כמו שאת רואה, ילדים מתקשים לשלוט במינונים ה'נכונים', וגולשים ומסתבכים בצרות. ילדים עם פתיל קצר צריכים ללמוד לשלוט בדחפים ולאפק את תגובותיהם, וכהורים יש לנו תפקיד חשוב באימון ופיתוח "שריר ההתאפקות". את מאד צודקת כשאת אומרת שעונשים (כמו מניעת מחשב אחה"צ) אינם עוזרים. בעיני הם עלולים אף להחמיר את המצב, להגביר את תחושות המרמור והזעם אצל הילד, ולפתח את הגישה הבעייתית של "אין לי מה להפסיד". הדרך הנכונה, לתפיסתי, היא הידוק הגבולות בבית, כדרך לאמן אותו בעמידה בתסכולים, בהתחשבות ואיפוק. ממליצה לך להגיע בהקדם להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני או אפילו אצל יועצת ביה"ס (אם היא עושה הנחיות מסוג זה). בהצלחה ליאת

ביתי בת 4 מכורה למוצץ ומאד קשה לה להיפרד,בימים האחרונים במשך היום היא ללא מוצץ ובערב אני מאפשרת לה, מאד קשה לה,צריך להעסיק אותה ולהסיח את דעתה והיא ממשיכה לבקש בבכי אך מדי פעם נרגעת,חשוב לציין כי היא גם מאד להעסיק את הפה באוכל ואנ מנסה לתת לה גבולות וסדר יום קבוע,נראה כאילו המוצץ מקנה לה מלבד רוגע גם כסוג של חברה כשהיא לא מוצאת עניין ואפילו לרגע,בגן עד שעה 14.00 היא לא לוקחת מוצץ כלל, נא עצתך גם בנושא בריאות השיניים, תודה אמא מודאגת

שלום לבנה, אני שייכת לאסכולה שמצדדת בגמילה טבעית, כאשר המוטיבציה של הילד עצמו מסייעת להניע את התהליך. כרגע, הצורך במוצץ מתעורר בעיקר בשעות הערב, וזה סימן טוב (שבשעות היום היא מצליחה להתגבר). אני מציעה להניח לה לעשות במוצץ את השימוש הנחוץ לה, ולאפשר לה להיגמל בהדרגה, גם אם זה ייקח עוד זמן. רופאי השיניים מעדיפים להיפרד מהמוצץ בהקדם, אך אני מתייחסת להיבט הפסיכולוגי רגשי, שגם לו יש בעיני חשיבות רבה. בברכה ליאת

שלום, אשמח לקבל המלצה על מטפל לילד בגיל 9 בהרצליה. תודה

שלום אורן, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת ותודה רבה על עבודת ה"קודש" שאת עושה כאן. בני יליד 21 בדצמבר. היום הקובע האם יעלה לכיתה א' או יישאר שנה נוספת בגן. מתחבר לילדים בערך בני גילו ("הגבוליים"). מבחינה קוג' בשל לעלות לכיתה א, מבחינה חברתית יש לו חברים, מעט חסר בטחון (שקט, נמנע, לא יוזם, יותר נענה או "נגרר",). מבחינה רגשית, מעט מתקשה בביטוי רגשות ותיעול כעסים למקומות מעודנים. למשל, יכול לומר שרוצה ש-X ימות כי הוא נבחר לתפקיד שהוא רצה לקבל בגן. עם זאת ילד בוגר, מגיב לסמכות. הגננת ממליצה לעלות לכיתה א', עם זאת היא אמרה זאת לכל הילדים הגבוליים ואני מרגישה שלא הקדישה לכך מחשבה מעבר למה שיכול להקל עליה בשנה הבאה (גם חסרת סבלנות לכל שאלה שלי לגביו בנושא). פסיכולוגית הגן התלבטה כשלבסוף החליטה שהוא בשל. אני פונה אלייך על מנת לשמוע מה דעתך. האם לעלות או לא. אשמח אם תוכלי לתת לי כלים/שאלות שאוכל באמצעותם לבדוק האם הוא מוכן כי כפי שאת בטח הבנת, האמון שיש לי בהמלצות שקיבלתי חלקי ביותר. תודה רבה על עזרתך!

שלום רב, קוראי הפורום הוותיקים כבר מכירים היטב את עמדתי בנושא, שכמעט תמיד מוצגת כאן באופן נחרץ. אני שייכת באופן מובהק לאסכולה שמתנגדת להשארת ילד 'שנה נוספת' בגן. אני מבינה שבמקרה שלכם השאלה עולה בגלל שהוא באמת 'יושב' על הגדר, ולכן יש טעם לחשוב על התאמתו ובשלותו. הפעם, ההשארה שלו שנה נוספת אינה נובעת משיקולים של "לתת לילד להתבשל עוד קצת" (שיקול שאני מתקשה להבין), אלא משיקולים לגיטימיים של גיל וקבוצת השתייכות. דווקא בסוגיית ה'בשלות', ניתן לסמוך על הגננת ופסיכולוגית הגן. לטעמי, יש כאן שאלה אחרת - כולנו יודעים שהבנים בכיתה נוטים להיות ילדותיים וקטנים יותר (בגופם) בהשוואה לבנות. אם הילד שלך יהיה הכי צעיר בכיתה, הוא עלול לסבול מהפערים הללו בעתיד, מעט יותר מחבריו האחרים. מאחר וההישארות שלו שנה נוספת לא תיחווה כאקט של אי-אמון ביכולותיו אלא כתוצאה של רף שרירותי, היא פחות מסוכנת לדימוי העצמי שלו, ואינה נושאת איתה את הפוטנציאל המזיק (והנגרר שנים) של תחושת החמצה וכישלון. אפשר לנסות לבחון זאת גם דרך הפריזמה החברתית, ולבדוק איפה באמת נמצאים החברים האמיתיים שלו, והאם ההישארות בגן תפגע בתחושת השייכות הבסיסית שלו. דילמה! הפעילי את תחושות הבטן שלך, ופעלי לאורן. אינטואיציות אימהיות בריאות נוטות להצדיק את המוניטין שיצאו להן. השתמשי בהן. מאחלת לכם הצלחה רבה, תהיה החלטתך אשר תהיה. ליאת