פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

בני בן 9, ילד חכם מאד ונבון. ציונים מעולים בבית הספר, יש לו חברים, הולך אליהם והם באים אליו. חם מאד, מחבק ואוהב. יחד עם זאת, אף פעם לא היה ילד קל, מאד עקשן, מתקשה לדחות את סיפוקיו, הכל חייב להיות לפי רצונו ועכשיו. לא מסוגל לשמוע "לא" ואז ישר מתעצבן, צועק, זורק דברים, נשכב על הרצפה.לאחרונה הוא כל הזמן אוהב לשכב על הרצפה, לזחול על גחונו וכל פעם שמעירים לו הוא קם ואז שוב נשכב על הרצפה. מאד מפוזר, שוכח ומאבד את ציודו בביה"ס, זה לא כל כך מעניין אותו ומדבר אליו. הספרים ומחברותיו מאד מפוזרות ומקומטות. מאד לא מסודר, מבולגן וזה לא מפריע לו. מקבל הערות רבות מהמורה על כך שמפטפט וזז בכיתה ולמרות שהוא תלמיד מצויין. הילד די פחדן וחושש מדברים רבים (כלב בגינה, ילדים המציקים לו, מה יהיה אם תיהיה מלחמה וכו...). לאחרונה זיהינו שלוקח כסף מארנקנו ללא רשות. צופה בטלויזיה ומחשב שעות רבות עד כדי שלא ניגש לשרותים ואפילו עשה צרכיו בסלון(קרה פעם אחת). שקרים שכיחים מאד מצידו לגבי שיעורי בית, לרוב אומר אין שיעורים ואז בערב אנו מגלים שיש, צריך כל הזמן דחיפה לגבי הכנת שיעורים, כשמוכיחים אותו לגבי השקר הוא שוב יכול להתעצבן ולצעוק ולהמציא כל מיני סיפורים. משקר על דברים רבים והרבה. מצד אחד ילד חם, אוהב, נבון וחכם מצד שני יכול לצעוק, להתעצבן, לשקר, לזרוק דברים רק כי לא קיבל את מבוקשו ועכשיו ושאר התנהגות מוזרה. יש לציין כי הוא מקבל הרבה תשומת לב ואהבה מאיתנו. אנו פשוט חסרי אונים לגביו. מה עושים??? תודה

שלום רב, את מתארת ילד הסובל - ככל הנראה - מפערים ניכרים בין תחומי התפקוד השונים. מצד אחד, הוא ילד נבון שהישגיו הלימודיים טובים, אך מהבחינה הרגשית הוא מפותח פחות, מתקשה להתמודד עם תסכולים ולאפק דחפים, ומכאן הקושי שאתם חווים מולו בבית. בנוסף, מן התיאור שלך את הקשיים בהתארגנות, נודף ניחוח של לקות ממקור אורגני (הפרעת קשב? היפראקטיביות?) שכדאי לבדוק. אני ממליצה בחום על אבחון מסודר אצל פסיכולוג קליני או חינוכי, כמו גם על הדרכת הורים שתנחה אתכם כיצד לעזור לו בבית, וכיצד לחדד את ההבנה שלו לגבי הגבולות והכללים הנהוגים בו. בברכה ליאת

שלום תוכלי לתת לי המלצה לפסיכולוג ילדים טוב באיזור פתח תקוה או קרית אונו שעובד עם כללית?

שלום רמי, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

אני אמא לילד בכיתה ז. חצי שעה לקראת תום המבחן שאלה אותו התלמידה שלצידו שאלה ובני כתב את התשובה על השולחן. המורה שראתה זאת פסלה לו מייד את המבחן. כעת בני מאוכזב מאוד וכמובן מבין את שגיאתו האיומה. ממה שאני יודעת, בדרך כלל התלמיד מקבל אזהרה ראשונה בזמן העתקה, או לפחות, הורדה של 10 נקודות מן המבחן. או העברת מקום ישיבה. לפי דעתי המורה הייתה אמפולסיבית מאוד ולא נתנה אזהרה אחת לפחות לפני פסילה. מה דעתך? האם אשוחח איתה על כך? בני חש אכזבה גדולה מאוד ולכן כתב לה מכתב התנצלות שהמקרה לא יישנה וביקש להיבחן פעם נוספת. מה דעתך?

שלום רב, אני חושבת, לפני הכל, שאת צריכה לשמוח שליאור ידע את התשובה לשאלה. עניין משמח נוסף, קשור לנכונותו לסייע לחברה במצוקה. חכמה וטוב לב הם שילוב מצויין, ולכן את ממש *אבל ממש* צריכה להיות מרוצה. אני לא חושבת שהוא עשה "שגיאה איומה" כדברייך, ומציעה להסתפק בהתנצלות שלו ואפילו בפסילה, כשיעור לעתיד. שאלה יהיו הצרות שלנו... :-) שבת שלום ליאת

אני בתהליך גרושין וגרושתי עברה לצפון יש לנו ילד בן 4 שמאוד קשור אלי כל פעם שאני מתקשר הוא מתחיל לבכות ומתגעגע אני רוצה לדעת אם זה טוב לדבר בטלפון כל יום למרות שהשיחות מאוד קשות גם לי וגם לו הסידור הזה הוא חדש ואני לא יודע מה התדירות שצריך לדבר איתו ואם זה פוגע בו כי כל פעם זה מעלה בו את הגעגועים

שלום שי, התקופה שמייד לאחר הפרידה ופירוק הזוגיות אכן קשה מאד לכולם, ולכן גם התגובות הרגשיות עוצמתיות במיוחד. אני מניחה שהילד שלך מתגעגע אליך בכל מקרה, אולי הוא בוכה גם בשעות אחרות, ללא קשר לשיחת הטלפון היומית ביניכם. אין לי תשובה חד משמעית בשבילך, ואני לא בטוחה מה נכון יותר עבורכם. יש - כנראה - שאלות, שאת התשובה עליהן כל אחד צריך למצוא בעצמו. שיחת הטלפון בוודאי מציפה את הרגשות אצל כולכם, אבל לא בטוח שהדרך להקל עליו זה דווקא לוותר עליהן. אני חושבת שבגיל ארבע, אפשר לנסות ולשאול אותו מה הוא מעדיף, ומה ייקל עליו. אפשר להיעזר גם בדיווחים של גרושתך, ולברר בעזרתה מה קורה בימים שאינך מתקשר: האם הוא מחכה לשיחה איתך? האם הוא שואל עליך הרבה? אפשר גם לשאול אותה מה קורה אחרי שיחת הטלפון: כמה מהר הוא נרגע ממנה? האם הוא ממשיך לבכות מגעגועים עוד זמן רב? על סמך כל המידע הזה אפשר יהיה לגבש מינון שיהיה נכון לכולכם, ואשר יתאים לצרכים של כולכם. אפשר לנסות לגוון קצת את אופי התקשורת ביניכם, ולראות האם הוא מגיב טוב יותר לשיחת וידאו בסקייפ, שנותנת אשלייה של נוכחות קרובה יותר, או במיילים יומיים כתובים ממך שאמא תקרא באזניו. אני יודעת שאני לא ממש עוזרת, ומזמינה אותך לניסוי ותעייה, עד שתמצאו את האיזון. זה באמת לא קל. בטוחה שעם אהבה, סבלנות ושיתוף פעולה בינך לבין גרושתך - תצליחו בכך לרווחת כולכם. בברכה ליאת

האמת שהמשכתי לחשוב עליכם עוד קצת... :-) חשבתי על כך שאפשר ליצור שינוי גם *בתוך* שיחת הטלפון, ולתת לה צביון מעט שונה. אתה יודע, יש שיחות ויש שיחות. אם שיחת הטלפון הופכת ליבבות קורעות לב, זה באמת קשה וכמעט בלתי אפשרי לנהל אותן. אבל אפשר לנסות להתעקש על שיחות שיש בהן משהו להישען עליו. למשל, אפשר להחליט שבכל יום הוא יספר לך משהו חדש שעשה היום, משהו שקצת 'יארגן' אותו לפני ותוך כדי השיחה. גם אם לא החלטתם על נוהל כזה, נסה לחשוב אתה, עוד לפני השיחה, על תוכן מוגדר שייקח את השיחה למקום מעט יותר מוחזק ופחות רגשי. למשל, מה מתוכנן לפורים. או לאן נטייל בשבת הבאה. או איך שניכם חוויתם (כל אחד בישוב שלו) את הסערה של הימים האחרונים. נסה לחשוב על משהו שאתה רוצה לספר לו, ואולי גם על משהו שאתה רוצה לבקש ממנו ("אני צריך שתמדוד בשבילי את אורך כף הרגל שלך, כי בא לי לקנות לך גרבי כדורגל"). שיחות מסוג כזה יכולות לזמן לכם חוויה מעט שונה, אני חושבת. בהצלחה ליאת

אודה על המלצה תודה רבה!

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

אני גרושה, אמא לנערה בת 17. יש לי בן זוג קבוע. הבת שלי חזרה בשעה לא צפויה, וראתה אותי מענגת אותו. היא כמובן מבינה היטב מה ראתה. אני נבוכה מזה מאוד. לדעתי גם היא. מה את מציעה לעשות?.

שלום איריס, בהיותך אם לנערה מתבגרת (או ילדים בכל גיל אחר) יש לדאוג מפני תקריות מסוג זה, ולנהל את חיי המין מאחורי דלת סגורה/נעולה. כרגע, בהנחה שהיא מבינה היטב מה ראתה, לא בטוח שיש לעשות משהו בנדון, מלבד למנוע אירועים דומים בעתיד. בברכה ליאת

שלום , בני בן השלוש עבר את תהליך הגמילה מפיפי נהדר , גם ביום וגם בלילה ללא קושי אך לצערי עד היום כחצי שנה לאחר התחלת הגמילה מבקש טיטול בזמן הקקי , ראינו קלטות , קראנו ספרים , שוחחנו אך לשווא, כל פעם שמבקש אני מזכירה לו שיש אפשרות לטיטול אך יש אפשרות גם בשירותים או בסיר , כמובן שהבחירה היא טיטול , בגן מפספס במכנס נראה לי שמופעל עליו לחץ שוחחתי לא פעם עם הגננת בנושא , אני מוטרדת מאוד הוא ילד חברותי ומצחיק שר ורוקד ...אשמח לקבל ייעוץ הכוונה בכדי לעזור לו ולנו לעשות את הדרך בצורה נכונה וללא נזקים . תודה מראש אושרת

שלום אושרת, כאשר אנו פותחים בתהליך הגמילה, המסר אל הילד הוא: אתה כבר גדול, ומעתה, אנו מצפים ממך לעשות פיפי וקקי בסיר או בשירותים, ולא בטיטול. מעתה, אין יותר טיטולים (למעט - אולי - בלילה), ויהיה עליך ללמוד להשתמש בשירותים, כמו גדול. כאשר את מזכירה לו שיש לו אופציה להמשיך לעשות קקי בטיטול, את מעבירה מסר מבלבל, הפוגע אנושות בתהליך. סלקי את הטיטולים מהבית, והסבירי לבנך שאת מצפה ממנו לעשות את הקקי במקום המיועד לכך, ומסכימה גם לאפשרות שיהיו פספוסים בהתחלה. זה בסדר. כשזה קורה, אל תבטאי כעס, גועל או אכזבה, החליפי את התחתונים בשלווה, ואמרי שאת בטוחה שבסוף הוא יצליח. מציעה לך למצוא ברשת מאמר טוב המנחה את ההורים צעד צעד כיצד לנהל נכון את תהליך הגמילה, וכיצד להימנע מטעויות. בברכה ליאת

אני הולכת להשמע כמו עוד אמא פולניה ... ביתי בת שנתיים וחצי חרדה מכל דבר שקשור לפורים. אני מניחה שהכל התחיל כשהלכנו לקנות לה תחפושת (היא רצתה להיות בוב ספוג). בחנות היא ראתה דינוזאור ענק ונבהלה. בבית היא סירבה ללבוש את התחפושת ולכן החלפתי לשמלה של נסיכה . כששאלתי אותה למה היא לא רוצה ללבוש את השמלה , היא ענתה "דינוזאור מפחיד". מאז שהחלו במעון לתלות מסכות וליצנים , היא בוכה ומבקשת ללכת הביתה כשהיא מגיעה (היא אוהבת להיות שם), מסתגרת במטבח, השתינה על עצמה (היא גמולה כבר 8 חודשים) ומסרבת לאכול לחלוטין. ני מודעת לעובדה שכשפורים יחלוף היא תרגע וזהו שלב התפתחותי. אנחנו מנסים להכיל את הפחד אך מוטרדים מכך שהיא סובלת. איך ניתן להקל עליה במעון?

שלום מיטל, אני בוחרת "לעשות כבוד" לאריאלה זמיר, מנחת הורים שכותבת ופעילה בפורום שלנו, ומצרפת לינק למאמר קצר וממצה שפרסמה בפייסבוק, המספק מענה לשאלותייך. אם יהיו שאלות נוספות - את מוזמנת! חג שמח ליאת

המלצה לפסיכולוג לילדים באיזור נס ציונה

שלום יונית, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

ביתי בת העשר ילדה חכמה ונהדרת. ההתנהגות שלה מאוד קיצונית לכאן ולכאן. לפעמים היא יכולה להיות הכי מקסימה בעולם, עוזרת מדברת יפה וממש בצורה קוצונית מחבקת ומנשקת את כל בני המשפחה ואומרת "איך אני אוהבת את כולכם", לעומת זאת היא גם "בקצה השני" מתעצבנת מהר על כל דבר קטן, כל הערה מקבלת קשה, יכולה לענות ב"אוף, איזה אמא מעצבנת" גם על דבר בנאלי כמו "לכי להכין שיעורים לפני טלוויזיה" וגם כאן היא תאמר "איזו משפחה מעצבנת ואף- אני שונאת אתכם/אותך". ההתנהגויות הקיצוניות האלה מגיעות "משום מקום", לפעמים ממש אי אפשר לדעת למה לצפות... בעלי ואני מאוד מתוסכלים מהמצב. אשמח לשמוע עצה או הכוונה. לפעמים היא נותנת לנו הרגשה של כפיות טובה. ישנם הרבה מצבים אחרי בילוי משפחתי או כל בילוי אחר כמו חברות, היא יכולה בקלות על בקשה/הערה קטנה "לעבור" להתנהגות קיצונית לכעוס לדבר לא יפה ולהתעצבן... אנא את עזרתך!

שלום רב, ילדים (ואנשים) שונים זה מזה בתגובתיות הרגשית שלהם. יש ילדים עם נטייה מולדת להגיב בעוצמה רבה גם לגירויים מתונים יחסית ("פתיל קצר"). ילדים כאלה יכולים להיות בכייניים יותר, קולניים יותר, עצבניים ורגזניים יותר - אך גם נלהבים ונרגשים יותר, בנסיבות אחרות. תכונה זו, כשלעצמה אינה נוראה כ"כ, אלא אם היא נתקלת בחוסר הבנה מצד הסביבה, בשיפוטיות וביקורת. כאשר הסביבה אינה מתקפת את החוויה של הילד ואף שופטת אותו על מה ועל איך שהוא מרגיש ("מה אתה בוכה? לא קרה כלום!" או "אפשר לחשוב מה כבר קרה? למה אתה כועס כל כך?"), יש אפשרות שהילד יגיב בעוצמה רבה אף יותר, ובנוסף, ירגיש מבולבל, בודד וחסר ביטחון לגבי רגשותיו. לכן, גם אם קשה לכם עם התנהגותה ה'קיצונית', נסו להבין ולקבל שזהו "כתב-היד הרגשי" שלה, וזו עוצמת התגובה שלה, המשקפת בדר"כ חוויה או מצוקה *אמיתית* (ולא הצגה). כבדו את הכעס שלה או הפגיעה שלה, הביעו השתתפות והבנה לרגשותיה, והשתדלו לעזור לה לזהות נכונה את מה שעובר עליה ("נכון, זה באמת מעצבן לעשות שיעורים לפני הטלוויזיה, ואני מבינה אותך. גם אני הייתי בוודאי מתרגזת. אבל אין ברירה כרגע. אני רואה כמה את מתוסכלת עכשיו"). גם אם לא תצליחו להיות כה נדיבים וסלחניים בעין הסערה, השתדלו לפחות לא להעיר או לשפוט אותה. זכרו שנאומים חינוכיים לעולם אינם משיגים את מטרתם "תחת אש". אם תמשיכו להרגיש חוסר אונים, פנו להתייעצות עם גורם מקצועי. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי בן בן 1.5 שנים, אני ואשתי מתכוונים לנסוע לנסיעת עסקים לסין לשבוע, רציתי לדעת מה יהיה עדיף מבחינתו, לבוא איתנו ולהישאר במשך היום עם מטפלת וילדה ישראלית נוספת או להישאר בישראל עם סבתא בשעות שאחרי הפעוטון ובייבי סיטר בלילה?

שלום שגיא, בנכם נמצא בתקופה לא אידיאלית לפרידה, מאחר וחרדת הזרים וחרדת הנטישה עדיין מאד גבוהות בגיל זה. מאחר שתחושת הזמן עדיין מאד בלתי בשלה, שבוע ימים בלעדיכם נחווה כנצח נצחים, ועלול ליצור מצוקה פסיכולוגית ניכרת. בעיני, אם האפשרות קיימת, עדיפה פרידה יומיומית קצרה על פני פרידה של שבוע שלם. נסיעה טובה ופוריה ליאת

שלום, ביתי בת שנה וחודשיים, היא נכנסה למסגרת גן (11 ילדים) בגיל 8 וחצי חודשים, מאז היא החלה לשרוט,לדחוף,לעקוץ כל ילד שמתקרב אליה, הגננות מדווחות לנו על כך, ההורים של הילדים האחרים מאוד כועסים. אני יודעת שזה שלב טבעי בגיל זה אבל רציתי לדעת איך צריך להגיב להתנהגות כזו כי ענישה לא ממש מתאימה לגיל שלה ואני גם כעסתי כשהענישו אותה בגן על כך. האם זה מעיד על תסכול שלה מהגן? אשמח לשמוע מה דעתך המקצועית על התופעה והאם זה מעיד על משהו, וכמובן איך מגיבים מבלי לתסכל אותה יותר. תודה מראש, אמילי

שלום אמילי, בגיל שנה וחודשיים אנחנו עדיין מדברים על *תינוקת*, שאינה יודעת ויכולה לשלוט בצורה טובה בדחפים התוקפניים שלה. לכן, אין להעניש אותה על התנהגותה, שבהחלט תואמת את גילה. אם הגננת שלכם מענישה אותה, או מצפה ממך 'לעשות משהו' (בבית, שעות אחרי האירוע) שיפסיק את ההתנהגות הזו (צר לי לומר זאת), עלייך לשקול את הכישורים המקצועיים שלה, או אולי לחפש מסגרת מתאימה יותר לתינוקת בגיל זה. התגובה הנכונה במקרה זה היא הגברה של ההשגחה והפרדה בין התינוקות בשעה של קונפליקט, שכן הוא בדר"כ מאד דחפי, יצרי ולא מווסת. בשמחות ליאת

שלום, רציתי לשאול מה הדרך הכי נכונה לספר לילדים בני 14 ו18 שעומד להיות תינוק חדש שיהיה להם בעצם אח או אחות תינוק. מדובר בפרק ב' כך שזה חצי אח או אחות.

שלום ים, למה לא לומר להם פשוט את העובדות? הם ילדים גדולים ומבינים. ממה בעצם את חוששת? פרק ב', באופן כללי, עלול לעורר בילדי פרק א' רגשות רבים (חיוביים, שליליים או מעורבים), ובכלל זה גם הרעיון שיוולד להם (חצי) אח נוסף ביום מן הימים. צריך להיות מוכנים לכל תגובה אפשרית, גם כעוסה או לעגנית, ולעמוד מולה בשילוב של אמפתיה והבנה יחד עם נחישות והחלטיות. נסי להימנע מהתנצלויות או נטייה לפצות על איזה 'עוול' לכאורה, וקווי לטוב. ילדים כה גדולים עלולים להגיב גם בהתלהבות והתרגשות, וכמובן גם להיות כוח עזר משמעותי בעתיד. בהצלחה, ושיהיה הריון קל ונעים ליאת

אני בת 15 ואני כל הזמן משקרת לא יודעת למה למשל אמרתי לחברות שלי שמישהו מאיים עלי וזה ממש לא נכון אחר כך אני מצטערת על זה ויש לי יסורי מצפון ואני בוכה ואחרי כמה זמן שוב ממציאה משהו המורה שלי לקחה אותי לשיחה ואמרה לי למה את עצובה ואמרתי לה שמישהו מטריד אותי מינית וזה ממש לא נכון נמאס לי מעצמי ואני חייבת לציין שהחיים שלי באמת טובים יש לי הכל כאלו אני רוצה שיקרה לי משהו רע..כאלו אני מכורה ללהרגיש רע אם אין לי משהו שיעשה לי רע אז אני מתחילה לדמיין סיטואציות מפחידות כאלו מוות של משהו שקרוב אלי ואז אני מתחרטת על זה וכאלו יש לי הרגשה של סיפוק כאלו "יופי סתומה הצלחת להכאיב לעצמך" אני מפחדת שאני יפגע בעצמי כדי שיתייחסו אלי למה אני כזאת נמאס לי מעצמי בבקשה תעזרו לי

שלום ליאור, בשורה האחרונה שלך, את שואלת "למה אני כזאת", והתשובה מופיעה ממש לפני השאלה שלך - "כדי שיתייחסו אלי". צרות ואסונות מייצרים דרמה, ומצליחים לגייס את האנשים לטובת ה'קורבן'. יש אנשים שמגלים את הקשר הזה שבין אסון לתשומת לב, ומתחילים (במודע או לא במודע) לייצר עוד ועוד דרמות, לא תמיד עם אחיזה במציאות. אני לא חושבת שאת מכורה להרגשה הרעה, אלא זקוקה מאד מאד להתייחסות, הקשבה וחמלה מהזולת. אגב, כולנו זקוקים לזה, אך לא כולם זוכים לזה באופן הנכון והמיטיב. אני מציעה לך לעשות הכל כדי לגייס עזרה מקצועית (דברי על כך עם יועצת ביה"ס - את יכולה להדפיס עבורה את התכתובת הזו, בינינו), וכך לספק בדרך לגיטימית את הצורך שלך בתשומת לב והקשבה, וללמוד מיומנויות של תקשורת בינאישית בריאה. בהצלחה ליאת

תודה רבה לך על העזרה ויש לי עוד שאלה.. מצד אחד אני לא רוצה להמשיך ולשקר אבל מצד שני אני מרגישה שאם אני יפסיק את זה יהיה חסר לי משהו מאוד משמעותי בחיים יש ימים שאני פשוט מאחלת לעצמי שיקרה לי משהו רע ואני באמת רוצה את זה בבקשה תעזרי לי יש דרך להפסיק את השקרים האלה אבל מרצון. שאני ירצה את זה בלי להרגיש שחסר לי משהו תודה לך על הכל

שלום רב, בתי בת 3, ולאחרונה נוצר מצב שהיא פוחדת מכל רעש שהיא שומעת. גם רעש שבקושי נשמע, משהו כמו זמזום של דבורה, לחישה של מישהו, היא ישר נעמדת ושואלת מה זה הרעש הזה?, מצד אחד אני מבינה שיש לה שמיעה חדה וטובה אך מצד שני, השמיעה הזו גורמת לה לפחדים , היא אוטמת את האוזניים ורצה אלי בפחד נוראי. מה יכול לגרום לזה? איך אפשר לטפל בזה? הפחדים הללו מונעים ממנה לשחק לבד בחדר המשחקים, היא מוציאה את כל המשחקים לסלון כי "יש שם רעש", היא לא מוכנה לישון לבד בחדר. אודה לך להצעותייך בנושא. תודה, מלי

שלום מלי, אנא, קראי את תשובתי להדר, כמה קומות מתחתייך, במיוחד את תשובת ההמשך שם. יש ילדים שרגישים לגרייה שמיעתית חזקה, והם מגיבים בפחד ורתיעה מכל סיטואציה רועשת. ילדים אחרים (כמו בתך אולי) מגיבים לרעשים 'חריגים' או פתאומיים, גם אם אינם חזקים, ותגובת הפחד היא תוצאה של עוררות-יתר, נטייה חרדתית או דמיון מפותח (שמקשה מאד על ילדים בגיל זה). גם במקרה זה, אני מציעה להישאר זמינה ואמפתית מצד אחד, אך גם עניינית ו'אדישה' כלפי הרעש מצד שני. אם, כתוצאה מהפחדים או ה'רעשים' היא זוכה לפריווילגיות מרחיקות לכת כמו היצמדות דביקה אליכם או שינה במיטתכם - רצוי לעשות הכל כדי להפסיק זאת, כדי לא לתגמל את הפחדים ולהנציח אותם. אפשר להרשות לה לשחק בקרבתכם, ורצוי גם לשהות לצידה בשעת ההשכבה בחדרה ובמיטתה, אך לא לשעבד את עצמכם לפחדים שלה. זה יעבור! ליאת

תודה.

אופס... חוזרת לשם. סליחה!

מאוד התחברתי לאבחנה הזו שלך. הוא לא מסוגל גם לחבק לא לנשק ,בשנים קודמות למשל ולפעמים אפילו עד היום נאמר כשהוא נשרף בפנים ואני ניסית למרוח אותו בקרם הגנה הוא מצטמרר, לא סובל מגע . גם אני מקווה שכשתיהיה לו חברה (לרוב חבריו כבר יש, והוא ...כלום למרות שהוא יפהפה וחכם ובחורות מחפשות את קררבתו) אינני יכולה לקחת אותו לאיבחון וטיפול בגיל עשרים. את מסכימה איתי? מה עוד אני יכולה על מנת לעזור לו. הוא לוקח את החיים כל כך קשה. ויש לו המון מה לתת לאחרים. ילד כ"כ טוב . שוב תודה

אני אם לנער בן 17 שנפלט ממערכת הלימוד הרגילה וכרגע לומד באנקורי. הילד הוא בן אמצעי במשפחה שבה ארבעה ילדים. ילד נאה למראה כחול עיניים הבטוח שהוריו נגדו. סוחט מאיתנו כספים. משקר כדי להשיג כסף. אינו יכול לשמוע את המילה לא. כל מה שהוא רוצה צריך להעשות כאן ועכשיו ואוי ואבוי לנו אם אנחנו לא ממלאים את דרישותיו אז מתחיל הטרור בבית. מכות לאחיו. זריקת חפצים. צרחות וצעקות. נדמה לו שאני מתביישת בו. מה שאני לא. אני מתביישת מהדרך בה הוא בוחר להתנהג לא ממנו. כשאביו מנסה להפריד כדי שלא יתן מכות זה נגמר בצורה לא יפה. הילד חזק וכשהוא בקריז הוא לא רואה בעיניים. גם בבית הספר המורה טוענת שהוא לא יודע לקבל לא כתשובה. איננו לומד. מגיע לבית הספר אך כל הזמן יוצא מהכיתה ומפריע. מסרב לקחת ריטלין. אובחן כלוקה בADHD. אני מרגישה נורא בביתי. לא מוכנה יותר לטרור ממנו . למניפולציות ולשקרים. אני פשוט זועקת לעזרה. מה עושים? למי פונים?

שלום גלית, יש מצבים בהם אין ברירה אלא לגייס עזרה מן החוץ, שתאפשר מבט חיצוני על הנסיבות המשפחתיות ותציע פיתרונות ברי יישום. כרגע נראה שכולכם (גם אתם וגם הבן שלכם), נתונים במעגל אכזרי של זעם, אכזבה ועויינות, המזינים בדרכם את ההתלקחות הבאה. הבן שלכם מרגיש, ככל הנראה, את הכעס והאכזבה שלכם, ולוקח מכם 'בכוח' או בגניבה את מה שלתחושתו מגיע לו (כספים או דרישות אחרות, המייצגים עבורו את אהבתכם). מציעה לפנות בהקדם להתייעצות עם פסיכולוג קליני המומחה בעבודה עם מתבגרים, ולפעול בעצתו. אל תישארו לבד עם כל זה, כדי לא לדרדר את מערכת היחסים עמו אף יותר. חשוב לזכור שנער עם התקפי זעם כאלה, המתמודד שנים רבות גם עם ADHD, סוחב איתו לאורך השנים מנות הולכות וגדלות של תסכול, נחיתות, אכזבה עצמית וכעס. ילד כזה זוכה למעט מאד הערכה, התפעלות וגאווה מסביבתו, ויש לזה מחיר רגשי. טיפול פסיכולוגי מכוון בדיוק למקומות הכאובים הללו, ונותן מענה ומרחב בטוח לעיבוד החוויות המורכבות שהוא עבר ועובר. פנו לעזרה מקצועית! בהצלחה ליאת

שלום ליאת, ראשית, תודה רבה על הפורום המצוין ועל נוכחותך בו על כל המשתמע מכך. בתי בת 1.10 החלה לפחד לאחרונה מרעשים,בע"ח וכדומה. אני מבינה שזה שלב התפתחותי ומבקשת לשאול כיצד עלי להגיב כשהיא אומרת לי שהיא מפחדת. תודה רבה על תשובתך, הדר

שלום הדר, בגיל שנתיים, הפחדים שאת מתארת הם אכן שכיחים ונורמטיביים. כעיקרון, הדרך להגיב להם - לתפיסתי - היא לאזן בין היענות ואמפתיה מצד אחד, לבין הצורך לא להיכנע או להשתעבד לפחדים, מצד שני. כשהיא אומרת שהיא מפחדת, חשוב שאת תישארי רגועה ולא תשדרי בהלה או הזדהות-יתר. אפשר לעזור במידת מה במניעה (לא מוכרחים להגיע לביקור בספארי בגיל זה, או להפעיל את שואב האבק דווקא על ידה), אך כאשר היא בהתקף פחד או בכי, רצוי לא להפוך את האומללות שלה לאמצעי להשגת תגמולים ורווחים (פינוק-יתר). לוליינות ואיזון, אינטואיציות אימהיות ושכל ישר... בהצלחה ליאת

שלום ליאת, תודה על התשובה. בהמשך לשאלתי, מה עלי לומר אם למשל עובר מטוס והיא נבהלת מהרעש? משהו כמו כשמטוס טס בשמיים זה הרעש שהמנועים שלו מייצרים, או כך אפשר לזהות שמטוס טס בשמיים? הדר

תשתי מלטפל בביתי בעלת בעית התנהגות קשה.(בת11). התפרצויות זעם,סף תיסכול אפסי ואי יכולת להתמודד עם המילה "לא".מדןבר מגיל ינקות . היתה פגית. מטופלת פסיכולוגית ואף פסיכיאטרית. בית נורמטיבי ,איכותי,משכיל,שחושב אפילו על הוצאה לפנימייה. אין עוד ילדים מסיבות כלכליות ובריאותיות. אלוןהים אדירים, מה עוד אפשר לעשות? האם יש מסגאות שגם משפחות נורמטיביות שולחות כי אינן יכולות לשאל זאת יותר? תודה.

שלום לך, הפניה שלך עוררה בי הרבה עצב, אני מודה. לצד ההבנה שלי למה שעובר עליכם והאמפתיה כלפי החלק המתוסכל והמיואש שבך, איני יכולה להימנע מלחשוב מה מכל אלה עובר כשדר גלוי או סמוי אל בתך. אני מניחה שהגידול שלה, מאז אותם ימים ראשונים באינקובטור, היה לא קל, ובכל זאת - התנהגות מקצינה היא לעיתים אסטרטגיה לא מודעת לגרום לאחרים לראות/לשמוע/להרגיש את מה שבחוויה של הילד לא מקבל מענה מספק. אני חושבת שלצד העזרה המקצועית שמקבלת בתך, יש טעם לנסות ולגייס עזרה דומה גם עבורך, כדי לנסות להציל את היחד שלכן. אני רוצה להאמין שבתך מבקשת שתילחמו עליה מבלי לוותר. שולחת לך את הכוח להתעקש ולשרוד את הקשיים, ומפצירה בך להיעזר בתמיכה מקצועית ולפעול בעצת המומחים. בהצלחה ליאת

וודאי שאני מטופלת...אחרת אוי לי.. תודה על האיכפתיות.

הילד שלי בן 7 ומאונן כל ערב במיטה ולפעמים גם במשך היום. הוא שוכב על הבטן עם ידיים על איבר המין מבחוץ וככה הוא עושה את זה. האם זה נורמלי?האם עלי להגיד לו משהו?איך מתמודדים עם זה? תודה

שלום אור, אוננות היא עניין נפוץ ונורמלי בילדות, ואינו צריך לעורר דאגה מיוחדת. אם הילד עושה זאת לעינייך, כל שעלייך לעשות זה להסביר שגם אם מדובר בפעילות נעימה, עליו לעשותה בפרטיות בחדרו, ללא נוכחותם של אנשים אחרים, אפילו אם הפ בני משפחה. רצוי לשמור על ארשת עניינית, כדי לא לעורר אשמה, בושה או חרדה סביב הנושא. בשמחות ליאת

שלום, בעלי נוסע בעוד כשבוע לחו"ל למשך שבועיים. אני נשארת עם ביתי הקטנה (חגגה לפני חודש שנתיים) בבית. השגרה כמובן נשמרת, מידי יום היא תמשיך ללכת לגן. יתכן ובסופי שבוע נהיה אצל הסבים והסבתות> בגדול השגרה נשמרת. איך עליי להתמודד עם העובדה ששבועיים היא לא תראה אותו? אני מתארת לעצמי שהיא תחפש אותו / תקרא לו. האם כדאי לי "להכין" אותה לנסיעה שלו? להגיד לה משהו? מה להגיד לה כאשר היא תקרא בשמו / תחפש אותו? אודה לקבלת ייעוץ בנושא, תודה, עדי

שלום עדי, אפשר ורצוי להכין את הילדה לנסיעה של אביה, אך אין טעם לעשות זאת עתה. אפשר לעשות זאת יומיים שלושה לפני הנסיעה. אני מציעה לספר לה לאן אבא נוסע, מה בגדול הוא אמור לעשות שם (לעבוד, ללמוד, לקנות משהו, לבקר מישהו, וכד'), איפה הוא יגור, ומתי הוא יחזור. אפשר להגיד משהו על כך ש"נוכל לדבר עם אבא בטלפון או דרך המחשב, עד שיחזור הביתה". אפשר לספר משהו על ה"אווירון הגדול שייקח את אבא לחוצלארץ ויחזיר אותו הביתה, ועל כמה זה כייף לטוס". ככלל, כאשר הדברים מוצגים לילדים בצורה פשוטה וברורה, ללא דרמה מיותרת, הם נוטים לקבלם בלי בעיות מיוחדות. גם אם יהיו במהלך היעדרותו אירועי "געגוע", הציפייה היא שאפשר יהיה להכיל זאת, ולקבל אותם בהבנה. גם זה טבעי ונורמלי, ואפשר לשקף זאת לילדה ("אני רואה שאת מתגעגעת לאבא. גם אני מתגעגעת, אבל אני יודעת שעוד כמה ימים הוא יחזור, ונהיה שוב כולנו ביחד"). נסיעה טובה ליאת

שלום. יש לי 3 בנים בגילאים: 18, 14, ו-7. הבן הקטן (7) מגיב לכול פניה של האחים שלו אליו בעצבנות כפי הנראה כדי למשוך תשומת לבנו ההורים.אנחנו מיד פונים לאח הגדול יותר ומבקשים שיעזוב אותו, את הקטן, וזה גורר סכסוכים קטנים בינהם האחים וביננו ההורים. לדוגמא: אם הבן הקטן יושב ומשחק במשהו ואח גדול יותר ניגש אליו ושואל אותו משהו הוא מיד צועק- לא עניינך או עזוב אותי וכו'. התגובה שלי כדי למנוע צעקות בבית - פניה לבן הבוגר - עזוב אותו ואל תדבר איתו.אך ניראה לי שאני טועה מאחר ואין לזה סוף..... כיצד עליי לנהוג? האם לתת להם להתווכח בינהם ולא להתערב זו הדרך? הבעיה שזה מוביל למעיין ברוגז בין האחים...מה עושים?

שלום חנה, אני נוטה להסכים איתך, ולחשוב שההתערבויות שלך מיותרות, ורק מחריפות את המצב. הבן שלך אמנם צעיר בהרבה מאחיו הבוגרים, אך הוא גדול דיו כדי להציק וכדי להבין שעמדה קררבנית מזכה אותו בתגמולים ובאהדה שלך. ההתערבות החד צדדית שלך יוצרת מרירות אצל הגדול, ותחושה של עליונות ושיכרון זכויות אצל הקטן. תני להם לפתור את הקונפליקטים שלהם בעצמם. זה נכון שמאזן הכוחות אינו סימטרי, אבל ככה זה בחיים, וכל אחד מהם ילמד זאת בדרכו. ואגב, הניסיון מלמד, שבהיעדר הורה "שופט" או מבוגר שמתערב, לילדים גדולים יש נטייה דווקא לוותר לקטנים, ולא לנצל לרעה את יתרון הכוח והגיל. אז הפיתרון, כמו שאני רואה אותו, זה לזוז הצידה, גם אם יהיה לזה מחיר של ברוגז זמני ביניהם. זה עדיף על קנאה, עויינות ומרירות מצטברת. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן שנתיים וארבעה חודשים מדבר כל הזמן בשפת נקבה "לא רוצה", לא יכולה", "רוצה לעלות". אני מתקנת אותו מיד אך הוא ממשיך בשלו. כשאני מלבישה אותו במכנסיים הוא בוכה וצורח ומסרב ללבוש את המכנס ומבקש כל הזמן שמלה. אז אני בוחנת אותו ואומרת לו "בוא נלבש שמלה" והוא רץ אליי מיד מחוייך ומאושר. כשהוא נשאר בלי מכנס הוא מנסה למשוך את החולצה כמה שיותר למטה ומחזיק אותה לצדדים "כמו שמלה". לפעמים סתם מושך את החולצה ונשאר מכופף עם הרגליים כדי שהחולצה תהיה יותר ארוכה ותכסה את רגליו "כמו שמלה" ואומר "הנה השמלה האדומה שלי" (לפעמים גם שר את השיר בשמלה אדומה...) יש לציין שאני אם חד הורית ואינני נוהגת ללבוש שמלות אך מציינת שהוא רואה הרבה קלטות של רינת גבאי בוא היא מופיעה לעיתים בשמלות. כשהוא רואה מישהי עם שמלה הוא מתקרב אליה נוגע ומזיז לה את השמלה. 1. האם מדובר במשבר זהות? 2. האם זה נורמלי שהוא דורש כל הזמן שמלה ובובות ופחות מתעניין במכוניות? 3. האם מדובר בעיניין חולף או שיש צורך בהתערבות מיידית ובהדרכה?? אשמח לקבל תשובות מהירות אני קצת בלחץ.

שלום ענת, ילדים צעירים שמדברים בלשון נקבה עושים זאת בדר"כ מתוך חיקוי של הדמויות הנשיות בחייהם, הנמצאות שם רוב הזמן, ומדברות בלשון נקבה. המשיכי לתקן אותו, ונסי לחשוף אותו לדמויות הזדהות גבריות. מעבר לכך, אין צורך לעשות דבר. נסי להבהיר לבנך את כללי המציאות החברתית-תרבותית בה אנו חיים ("רק בנות לובשות שמלות"), ולחשוף אותו - גם כאן - לדמויות גבריות שיוכלו לשמש מודל (סבא, דוד, חבר, וכד'). גם אם ההתעניינות שלו בבובות ובגדי בנות תמשיך, קבלי זאת באהבה וסלחנות. כרגע, זה נראה בעיני יותר כמו הזדהות-יתר איתך, שאינה מדוללת ע"י דמות אב, ופחות כמו בעיה בזהות המגדרית. בברכה ליאת

שלום, בננו בן ה 4 וחצי הוא מאוד רגיש וסובל מקושי להתמודד. לדוגמא, כאשר מנסים ללמדו דברים חדשים (פיזיים או קוגנטיביים) הוא נכנס להתקף בכי ומסרב גם בעתיד לבצע את אותה פעולה. אנו מבקשים המלצה למטפל/ת באזור ירושלים שיעזור לנו בהתמודדיות אלו (אם אפשר משהו שעובד עם קופ"ח כללית אבל לא חובה). תודה

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

הי כתובת האימייל שלנו היא: [email protected]

שלום,בתי בת 13 וחצי ילדה עם פוטנציאל גבוה (לדבריי כל המורים שלה מאז ומתמיד). בחצי שה האחרונה ממש מורדת לא מגיע לשיעורים,משקרת המון,מסתובבת עם ילדים גדולים ממנה , התחילה לעשן, מאוד מתחצפת ולא מכבדת,מתמרנת את כולם,ועושה רושם שלא אכפת לה ולא מפחדת מכלום. אם מהשהו לא נראה לה שולחת הודעת SMS שלא תחזור הביתה כמה ימים ולוקח שעות לשכנע אותה לחזור(בנתיים הצלחנו)כל גורמי ב"הס מעורבים אך לצערי זה לא נראה לי מספיק ואני חוששת לאבד את הילדה יש לי עוד ילד בן 16 שהוא ילד מצטיין בלימודים עם התנהגות מקסימה, הילדים קיבלו את אותו חינוך בבית אינני יודעת מה לעשות ולמי לפנות. פנינו ליחידה לנערה אך היא ממש מתמרנת את כולם שם ושום דבר לא משפיע אליה

שלום רב, מניסיוני, קשה מאד 'לתמרן' את הצוות המנוסה של היחידה לנערה, גם אם לזמן מה זה נראה ככה. לפעמים, הדרך להגיע ללבה של נערה מרדנית, קשורה דווקא ליכולת לקבל אותה כמו שהיא, למרות כל השטויות שהיא עושה. לעיתים, לנו ההורים מאד קשה להתאזר בסבלנות ובסלחנות שלאנשי המקצוע דווקא יש. אנחנו רוצים לראות תוצאות ושינויים מיידיים, וכשזה לא קורה - אנחנו מאוכזבים וכעוסים (גם על הילד וגם על הצוות המטפל). אני מציעה לך לעשות הכל כדי לשתף פעולה עם הגורמים המטפלים, ולהשתדל לאפק ולהתאים את ציפיותייך אל המציאות, כפי שהיא כרגע. זכרי, שגם נערה מורדת, מגיעה בסופו של דבר לגיל שבו הדברים מתחילים להרגע. אם היא עם פוטנציאל גבוה, הסיכוי שתוכל להשלים את מה שהיא מפספסת כרגע טוב למדי. אני ממליצה לנסות להציל את היחסים והתקשורת איתה, גם אם זה במחיר זמני של וויתור על התפקוד הבית-ספרי שלה. מקווה שגם לך יש סוג של תמיכה ומענה במסגרת השירות לנערה. זה חשוב! בברכה ליאת

ליאת שלום, בני בן השש סובל מזה חודשים מספר מאנקופרזיס, בחודשים הראשונים לא ייחסנו לכך חשיבות משום התדירות הנמוכה שזה קרה ויחסנו את התופעה ל"ניגוב לא יסודי"- בחודש האחרון התופעה החריפה, הילד סובל במהלך היום מספר פעמים מדליפות לא רצוניות שאינו חש בהן כלל- הוא מרגיש ממיד לאחר הדליפה רץ ומנקה את עצמו ( קראתי קצת על התופעה והבנתי שזה סימפטום מוכר בהפרעה הזו) אנחנו מטופלים ב "הדרכת הורים" ומשתדלים להפחית ככל הניתן א הלחצים עליו בעניין אך אין שיפור להיפך החרדה שלו מחריפה. מה ניתן לעשות?

שלום שחף, הכתובת העדיפה לשאלה שלך היא דווקא הפסיכולוגית שמנחה אתכם, שתוכל - בעזרתכם - לנסות ולהבין את המקור לחרדה, ולהמליץ על דרכים להפחתה. באופן גס מאד, אוכל לומר שאם החרדה היא מפני לעג הסביבה, הדרך להפחיתה היא לסייע בשליטה טובה יותר בפרוצדורת ההחלפה והניקוי העצמי, וכך לצמצם את תחושות הייאוש, חוסר האונים וההפתעה בכל פעם שהוא חוה דליפה פתאומית. הכינו לו ערכת החלפה דיסקרטית ונוחה, שיוכל להפעיל ביעילות גם מחוץ לבית. אם החרדה היא מכעס שלכם עליו, המשיכו לעבוד על התפיסות שלכם אותו ועל התקשורת בבית. מעבר לניסיון להבין ולתת מענה במסגרת הבית, נדרשת לעיתים התערבות טיפולית פרטנית ע"י פסיכולוג ילדים קליני או מטפל באמנות, שיכוונו למצוקה העכשווית של הילד. אנקופרזיס היא תופעה לא פשוטה, שיוצרת עומס ניכר על הילד ועל משפחתו, וטיפול רגשי מתבקש מאד במצב זה. בברכה ליאת

בני (19) מאז ילדותו , לא אוהב דברים חדשים. חשבתי ש"עד הצבא יעבור" ולא. אפילו נעשה גרוע. אוהב את הדברים המרופטים, הקרועים, (בחוץ עוד איכשהו, כן שם לב לעצמו ולמלבושיו, אך בבית זה קטסטרופה. הולך עם נעלי בית קרועות ובלויות וכשאני קונה לו טובות וחדשות הוא לא מוכן להחליף. כנ"ל עם שאר הדברים. לובש מעיל מרופט בן עשרים שנה כמעיל בית. כבר לא מחמם מרוב שסמרטוט, גם פה קניתי לו פליז נעים וחם לבית. כלום. ממשיך עם הישן. תביני שהוא כבר אוטוטו הולך לאוניברסיטה ועדיין שומר את הקלמר שלו מכתה א' עימו עבר את כל היסודי והתיכון וקורסים בצבא. (האמת, הקלמר במצב מעולה, אני מכבסת אותו כל שנה לבקשתו) ועוד ועוד דוגמאות כאלו ואחרות. היום כבר לא התאפקתי וצעקתי עליו שיש לו אופי של סמרטוטר, ושהוא חיב להיפטר מזה ולא לאמץ לו אופי כזה לכל חייו. זה לא מקמצנות. עכשיו אני אוכלת את עצמי שצעקתי עליו , אבל זה פשוט מחרפן אותי. אשמח לשמע דעתך. תודה.

ביקרנו היום בחנות של מטיילים. מכיון שהוא משרת בירושלים, בלילות בשמירות, קור אימים שם. התקשרתי אליו שאני רוצה לקנות לו גרביים טרמיות , כובע חם וטוב חגופיה טרמית כל זה על מנת שיהיה לו חם וחום גופו ישמר. לא הסכים בשום אופן שאקנה לו כלום. "לא צריך לא צריך ושוב לא צריך" ואוסיף ואומר שוב, אנחנו במצב כלכלי מעולה. מה הבעיה שלו??

שלום שלומית, סליחה שדילגתי עלייך לא במתכוון. ההיצמדות לבגד ישן ונוח או לנעליים מרופטות מאפיינת בדר"כ אנשים עם רגישות תחושתית גבוהה (אולי לא מאובחנת ולא מטופלת). הסבר אחר שנראה מתאים יותר לעניין הקלמר יכול להיות קשור לנטייה כפייתית (אגרנות קיצונית המאפיינת סוג מסוים של הפרעת חרדה). הסבר אפשרי נוסף שעולה בדעתי קשור אולי לסוג של מרד, שהתפתח בהמשך לאחד ההסברים הקודמים. לפעמים, כשילדים ומתבגרים מזהים ערוץ התנגחות נוח עם ההורה, ערוץ שיאפשר להם מרד ללא מאמץ מיוחד - הם אינם מחמיצים את ההזדמנות. אני רוצה להאמין שכאשר תיכנס אישה לחייו, משהו ישתנה בכל זאת. עד אז, נסי לא להתעמת ולהתעצבן יותר מדי. כל עוד אינך מזהה סוג של מצוקה או בעיה תפקודית נוספת - הניחי לו להתנהל בדרכו. בברכה ליאת

היי .. הבן שלי כבן שנתיים ושלושה חודשים מפונק משהו קיבל הכל תמיד במיוחד מאבא שלו שקשור אליו מאוד (וזה הדדי בין שניהם). כבר תקופה ארוכה של שמונה חודשיםפ לפחות הוא ממש רודה בנו אם הוא שומע רגע , לא, חכה או משהו בסגנון הוא מתפרץ בוכה צועק מרביץ לנו נושך את כולם. הוא גם מכה את עצמו במיוחד בפנים אפילו שמקבל חיבוק או שיחה נעימה על מנת שירגע. הוא ורא מניפולטיבי על פי רופא המשפחה. ניסינו הכל החל משיחות איתו הסברים חוזרים ונשנים, התרחקות מהמקום אפילו העמדנו בבפינה ונתנו מכה ביד (קטנה). אבא שלו טוען שהכל בסדר איתו זה רק עניין של גבולות מצידנו אבל גם בזה נכשלנו ואנחנו לא מצליחים להחדיר בו רוגע וגבולות. אנא עיזרי לי כל יום זה מלחמת התשה בבית

שלום דידי, אני נוטה להסכים עם אביו של הילד, וסבורה שיש כאן בעייה של סמכות הורית וגבולות. ממליצה לך לקרוא את תגובתי לנעמי (כאן מתחתייך), ולהגיע להדרכת הורים מסודרת שתנחה אתכם כיצד ליישם ביעילות את הידע שלכם בנושא. חשוב להדגיש כאן, כי ילדים כה קטנים אינם מתרשמים משיחות נעימות, ומעונשים משונים כמו העמדה בפינה. מכות (גם קטנות על היד) אסורות עפ"י חוק, וגם בלתי יעילות כמעצבות התנהגות. הדרך להנחיל לילדים "רוגע וגבולות" כפי שאת מכנה זאת, כרוכה בעבודה קשה, שיטתית ועקבית, הנעשית באהבה רבה, אך גם בתקיפות ונחישות. אין להרשות לילד להכות/לנשוך או לפגוע בהוריו בכל דרך שהיא, גם לא 'בצחוק'. כאשר זה קורה, עצרו אותו פיזית, ואמרו בתקיפות "לא!! אני לא מרשה לך להרביץ!". הרחיקו אותו מכם, גם במקרה של ניסיון לנשוך, ואל תאפשרו לו לפגוע בכם. כדאי לזכור שילד שחושב שהוא חזק מההורה שלו - הוא ילד מפוחד ואומלל, מעצם חוויית עצמו כתוקפן והרסני. מעודדת אתכם להגיע בהקדם לפסיכולוג ילדים קליני להנחייה הורית. בהצלחה ליאת

שלום,ביתי בת 4.5 היא ילדה בכורה היתה ילדה יחידה עד גיל 3.5היא היתה ועודנה הנסיכה של הבית, היא מאטוד מפונקת . היא ילדה מאוד נבונה, רגישה מאוד, מתקשה להתמודד עם קשיים ושינויים. היא מאוד ורבלית ויודעת לבטא את עצמה כמו מתבגרת. הבעיהה יא עם חברים בגילה - אם הם לא מצייטים לה היא בוכה ושוברת את הכלים. היא לא מוכנה לוותר והכל צריך להתנהל לפי החוקים שלה. אני מביאה חברים הביתה והיא עושה לי בושות.גם בגן שעשועים היא פשוט בכיינית והיא מאיימת שלא תדבר איתם ושלא יבואו אליה הביתה יותר. אני חוששת שלא ירצו לשחק איתה יותר וזה כבר קורה בגן והיא מאוד נפגעת מזה. וחוץ מזה אני מתביישת ולא יודעת איך להתמודד. מה לעשות? אתמול ממש כעסתי ואמרתי לה שיותר לא ניפגש עם חברים ושאני מאוכזבת ממנה.היא מסלקת לי אורחים מהבית כשזה לא לרוחה... איך לפעול? תודה נעמי

שלום נעמי, על הילדה הקטנה שלך יש עומס עצום: בגיל ארבע וחצי היא מנהלת משפחה, מכתיבה את החוקים, מחליטה החלטות, מארחת יפה או לא-יפה את האורחים שלך, ובמקרים מסוימים אף מסלקת אותם מהבית... נראה שכל מה שנשאר זה לתת לה לנהל את הממשלה :-) ומעבר להומור - ילד אינו אמור לנהל את הבית. הוא אמור להיות מוגן ע"י המבוגרים בחייו, שיחליטו עבורו, ישמרו עליו, וילמדו אותו אורחות חיים תקינות. הילד חייב ללמוד לכבד את סמכות המבוגרים, להתנהל עפ"י כללים וחוקים שנקבעו עבורו, ולהיות פטור (מפאת גילו הצעיר) מקבלת החלטות חשובות. כאשר את מאפשרת לבתך להכתיב את ההתנהלות היומיומית בבית, את הופכת אותה לבלתי כשירה מהבחינה החברתית: היא אינה לומדת להתמודד עם התנגשות רצונות (תסכול), אינה לומדת לוותר, להתחשב, להתאפק, לחכות בתור, להסביר פנים ולהתנהג בנימוס לאורחים (ילדים ומבוגרים). לצערי, אני חוששת שיהיה קשה להנחות אותך בצורה טובה דרך הפורום, ולכן, אני ממליצה לך מאד להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, שינחה אתכם הלכה למעשה כיצד לחולל את המהפך באופן פרקטי. באופן כללי מאד, אוכל לומר שבכל פעם שאת מרגישה עויינות או בושה מול התנהגות של בתך מחוץ לבית, עצרי מיד את הפעילות וחזרי הביתה. אמרי בקצרה שאינך מוכנה לקבל התנהגות כזו, והחזירי אותה הביתה. באופן דומה, כאשר היא אינה מארחת יפה את החברים שלה, בקשי מאמו של החבר להגיע לאסוף את הילד, ועצרי את האינטראקציה שלה "עד שתלמדי לשחק יפה". זה לא צריך להיעשות באיומים או כעס, אלא דווקא בשקט ובענייניות. כאשר את עצמך מארחת אורחים משל עצמך והיא מנסה להפריע, הרחיקי אותה (אפילו אם זה כרוך בהזמנת בייביסיטר שתוציא אותה מהבית), כדי שתלמד שאינה יכולה להכתיב עבורך את מי ומתי לארח. זה מאד "על קצה המזלג", ואני שבה וממליצה לך להיעזר בהדרכת הורים מסודרת. בהצלחה ליאת

היי, הילד שלי בן 3 וחודש, לאחרונה ההתנהגות שלו נעשתה נוראית כלומר: מוציא מילים לא יפות מהפה, מרביץ לי ולאבא שלו, כאשר מקבל את המילה לא הוא מתעצבן וזורק דברים, כול זה היה קורה במסגרת הבית הסבתא, לאחרונה זה התחיל גם במסגרת הגן, הגננת מתלוננת שהוא אומר לה מילים לא יפות, מוציא אוכל מהפה, זורק ובועט. חשוב לי לציין כי היו לו גבולות אך היינו דיי גמישים ורכים איתו, כאשר ראינו שהוא מגזים לאחרונה התחלנו לשנות את ההתנהגות כלפיו לקשוחה יותר, ולשים יותר דגש על גבולות, התחלנו לתת עונשים, לא ממש מזיז לו הוא ממשיך בשלו למרות שהוא כול הזמן מבקש סליחה. חשוב לי לומר כי רוב הזמן אני נמצאת איתו לבד בעלי כול הזמן בעבודה, והאווירה הייתה מאוד לחוצה בבית ועברנו רק לפני כחצי שנה לבית בו אנו גרים.

שלום אושרת, מזמינה אותך לקרוא את התשובה שנתתי למנדי, קומה אחת מתחתייך, ולקרוא, מלבד את התגובה שבקישור, גם את תגובותי לדינה, שהמשיכה ושאלה בנושא. במקרים של התנהגות מקצינה הנמשכת לאורך זמן, אני ממליצה לא להסתפק בעצות אינטרנטיות, ולהיעזר בהדרכה הורית קצרה, שמניבה שינויים מרחיקי לכת גם אחרי פגישה אחת או שתיים. אנא, דפדפי בפורום וקראי את שפע ההתייחסויות לנושא הגבולות וההתנהגות האלימה. אם יהיו שאלות ספציפיות, את מוזמנת להמשיך ולשאול. סופשבוע נעים ליאת

שלום, הנני אם יחידתנית בלן 7. לבני יש קושי בהתמודדות עם התפרצויות זעם. כאשר הוא מתעצבן קשה לו לשלוט על העצבים ואני מוצאת את עצמי מתמודדת מול אלימות מצידו המתבטאת בלבעוט בי, להרביץ, לטרוק דלתות חזק, לבעוט בחפצים. הדבר הראשון שאני עושה זה לנסות להחזיק אותו בצורת חיבוק כדי למנוע את המשך ההשתוללות שלו.אך לא תמיד אני מצליחה. אתמול ההתפרצות שלו התחילה בעקבות זה ניסתי להסביר לו שבגילו לא נוגעים בשקע של חשמל שאם הוא רוצה להטעין את המשחק שלו עליו לבקש ממני וקל וחומר כאשר הוא יחף - כי מחשמל אפשר להתחשמל וזה מסוכן" ואז ניסתי להוציא לו מהיד את המשחק. ובעקבות זה הוא התחיל להשתולל ואז באה התפרצות שהותירה אותי מרוקנת נפשית. כאשר הזעם עבר לו, הוא כמובן ביקש סליחה ואמר לי "אימא פשוט איש רע ושחור נכנס לי בגוף והוא התנהג לא יפה, אני לא אשם". היתי די מודאגת מהסיפור שלו ואז שאלתי אותו "מי זה האיש הרע"? ואז הוא סיפר לי שסיפרו להם בכיתה סיפור על איש רע שנכנס לאנשים בגוף וגורם לאנשים להתנהג לא יפה. כנראה שבסיפור שהוא שמע היה איזה שהוא מוסר השכל שניסו להעביר להם תוך כדי סיפור. אבל הרגשתי רע עם מה שהוא סיפר ועם ההתנהגות שלו. למרות שהוא ביקש סליחה וביקש נשיקות. היה לי מאוד קשה לעשות סויטש ולא להרגיש כועסת ופגועה שבני בן ה- 7 מרים יד עלי ומתפרע בצורה כזו. כמובן שאחרי ההתפרצות באים ההסברים מצידי, כמה שאני פגועה וכועסת על ההתנהגות הזו. הוא אומר לי "אימא, אני יודע שהתנהגתי לא יפה, זה ממש מכוער איך שהתנהגתי, אני מבטיח לא לחזור שוב על ההתנהגות הזו". אני פונה אליך מבקשת את עזרתך ואת הייעוץ שלך כיצד עלי לנהוג כאשר הוא מתנהג כך? האם ההתנהגות הזו מראה על חוסר בשלות רגשית? האם זה נובע מפינוק יתר. הוא מאוד מפונק, גם בבית ספר אסור לילדים אחרים להפריע לו באמצע משחק ולא פעם המשפוט "את מעצבנת אותי" או "חבר זה מעצבן אותי" שגור בפיו. אודה לך על תשובתך המהירה. בברכה מנדי

שלום מנדי, ראשית, אני מפנה אותך לתשובה קודמת בנושא, המפרטת מה ניתן לעשות מול התנהגות אלימה כלפייך - http://www.doctors.co.il/forum-3284/pg-83#message-62782 ולשאלותייך - התנהגות אלימה כלפי הורה היא התנהגות חמורה שמצביעה על בעייתיות בסמכות ההורית וגם על קושי בוויסות הרגשי שיכול להיות תוצאה של בעיית גבולות. פינוק - בשונה מאהבה - אכן יכול להוליד מצבים של היעדר גבולות, קשיים רגשיים ובעיות חברתיות. ממליצה לך בכל לבי להגיע להדרכת הורים קצרה. גם אם מדובר בהוצאה כספית, התמורה עצומה, ויש בכך כדי לחסוך הוצאות גדולות בהרבה על פסיכולוגים בעתיד. בהצלחה ליאת

שלום, מעט הלילות שישן שינה רציפה. אף פעם לא נעזר במוצץ או בחפץ כלשהו לשם הרגעה. ראינו חשיבות לתת לו באופן עקבי מענה לבכי שלו שהיה תינוק ובכל שלבי התפתחותו השונים. הוא ישן במיטתו , מכיר ומבין את שיגרת טרום שינה. כילד חייכן ,עירני ועומד על שלו. הקושי הוא בלילה. יקיצות של בכי וצווחות. אין דרך לתקשר איתו. הוא רוצה שהכרית תהיה בצורה הזו ולשכב ככה ,ואמא-אמא או אבא-אבא. הכל מתנהל בבכי ורצון שלנו לחזור לישון. זה לא מסתדר. גם הסברים מילוליים לפני השינה: שבלילה ישנים ,יש חושך, אמא ואבא גם ישנים נבוא ללטף ותחזור לישון. לא עוזרים. אנחנו מותשים!! יש לילות שאני מרגישה שיש לו צורך פסיכולוגי לראות אותנו בלילה. (וגם לבדוק גבולות) לעיתים אני מרגישה שזו סוג של הרגל שקשה לכולנו להתנתק ממנו. מה כדאי לעשות?? תודה

שלום תומר, לא ציינת איך נפתרת הדרמה הלילית בסופו של דבר, ומהו ההרגל ממנו קשה לכולכם להינתק. בכל מקרה, הכלל המנחה הוא שבלילה יש להמעיט ככל האפשר באינטראקציה, ולגשת לילד במינימום דיבור ומינימום מגע. היקיצות הצווחניות שכיחות מאד בגיל זה, של הצפה בפחדים, ולכן אחת הדרכים להתמודד עם זה במינימום נזק, זה להכין מזרון בחדרו של הילד, ולישון לצידו למשך מס' לילות. כשהוא מתעורר, אפשר להישאר זמינים ומרגיעים בנוכחותכם הקרובה לצד מיטתו, וגם לשמור על שעות שינה סבירות. הציפייה היא שלאחר מס' לילות כאלה היקיצות יתמעטו או יתקצרו משמעותית. לאחר שיצליח לישון כמה לילות שלמים, תוכלו לחזור לשגרה. זה לא קל, ולכן נדרש לעיתים סיועו של גורם מקצועי - פסיכולוג ילדים או מנחת הורים. בברכה ליאת

הבן שלי בן 5 שנים וחצי , מגיל 3 כנראה גילה את איבר המין שלו , מאז הוא שלוח מדי פעם את היד שלו למכנס ומשחק עם שם , הוא התחיל ללכת לגן ושם גם המורה זיהתה את ההתנהגות ,עכשיו הוא בגן חובה עוד מעט עולה לכיתה א, מה אני עושה עם הנדון , בבקשה תענו לי אני מפחד שיבוא יום ויעשה מעשה לא ראוי...

שלום רב, אוננות היא התנהגות טבעית ונורמלית אצל ילדים בכל גיל. איני בטוחה שאני מבינה למה אתה מתכוון כשאתה אומר שאתה פוחד ממעשה בלתי ראוי, ולכן אציין ברוב המקרים לאוננות ילדית אין ולא כלום עם הסתבכויות על רקע מיני בעתיד. כהורים, עלינו להורות לילד מהי התנהגות נאותה, ומה ראוי ובלתי ראוי לעשות בנוכחות אנשים. הסבירו לו שהכנסת היד למכנסיים (ממש כמו חיטוט באף) צריכה להיעשות בפרטיות, ולא בנוכחותם של אנשים נוספים, גם אם הם מהמשפחה. בברכה ליאת

היי בקר טוב יש לי ילד בן 5 ומידי פעם עושה לי הצגות ללכת לגן במשך חצי שעה ני מנסה לשכנעה אותו ללכת לגן או מתחיל להתווכח איתי וקצת לבכות ואז אני מתחילה לכעוס וככה עד שאנחנו הולכים לגן. בדרך או הולך יפה או שהוא מתחיל לבכות לי.כשאנחנו מגעים לגן או ניכנס יפה כאילו כלום לא קרה. בסך הכול או ילד טוב מעט עקשן חברותי וילד שאוהב מאוד לשחק וליצור.

שלום אוריה, את יודעת, כדי לעשות הצגה, צריך שחקנים וצריך קהל. אם אין קהל, גם השחקן המוכשר והלהוט ביותר - נאלץ לוותר על המופע. באופן דומה, גם כדי לריב ולהתווכח צריך שניים. לכן, אני מציעה לך להחליט מראש, עם עצמך, שאת לא מוכנה להיות קהל להצגה, וגם לא פרטנר לדיון או וויכוח בנוגע לגן. ממש כמו שאנחנו לא שואלים ילד אם בא לו או לא בא לו ללכת לביה"ס, כך לא ננהל דיון עם ילד האם הוא מסכים או לא מסכים ללכת לגן. כשמתחילה ההצגה בבוקר, הישארי רגועה, ואמרי לו בשקט "אני רואה שאין לך חשק היום ללכת לגן. זה קורה לפעמים. בוא, אני אעזור לך להתלבש כי אני רואה שקצת קשה לך היום". אם הוא בוכה או מנסה להתווכח, אל תגיבי, מלבד אולי כמה מילים של השתתפות והבנה ("גם לי לפעמים קשה לקום בבוקר או ללכת לעבודה, ולכן אני ממש מבינה אותך. אבל אין ברירה - הולכים!"). ברוב המקרים, עמדה כזאת יכולה לשנות את אווירת הבוקר, או לפחות להפחית את עוצמת הדרמה והכעס בבוקר. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן ארבע וחצי, כרגע נמצא בגן טרום חובה. אח צעיר לאחות בת קרוב לשבע. מאז שהיה תינוק ועד היום הוא אינו מסוגל להרדים את עצמו ואינו מסוגל להרדם כשאין לידו מישהו (אמא, אבא, אחות). הוא מתעורר בכל לילה בוכה או שקורא לנו שנבוא להעביר אותו למיטתנו. כמו כן, הוא לא מעוניין בשום אופן ללכת לחבר ולהשאר שם ללא מישהו מאיתנו. כשהוא הולך לחוג קראטה עם אביו, הוא גם שם לא מוכן להישאר לבד וכל הזמן בודק שאביו נמצא איתו בקשר עין. אם אביו נעלם לו לשנייה, הוא מתחיל לבכות בהיסטריה. אתמול הוא הלך עם אביו ליום הולדת של חברים מהגן בג'ימבורי והיה צמוד לאביו כל זמן השהות שם. בפעם האחרונה והיחיד שהשארתי אותו אצל חבר, אחרי פחות מחצי שעה האמא התקשרה להגיד שהוא בוכה ורוצה הביתה. הוא מוכן להישאר במקום שהוא לא הבית, רק עם אחד מאיתנו, או עם אחותו הבכורה. בשנה שעברה, כשהיה צעיר יותר, הסכים להשאר לבד אצל חברים. דבר נוסף, הוא מאוד נבוך שמישהו מבוגר פונה אליו. כשזה קורה, הוא משפיל את מבטו ואם מישהו מאיתנו נמצא לידו הוא פשוט מתחפר בנו (זה קורה גם עם סבתא, סבא שאותם אינו רואה לעיתים קרובות). יש לציין שיש לו חברים בגן (לא הרבה) שגם באים אליו בשעות אחה"צ. לטענת הגננת, בגן הוא לרוב אינו לבד, יש לו חברים והוא משחק איתם. באופן כללי, הוא מאוד אוהב חברת ילדים ומעדיף זאת על פני לשחק לבד. דבר נוסף, יש לו אובססיה לבגדים מסויימים בלבד שאותם הוא מוכן ללבוש (קפוצ'ון אחד ומכנס טריינינג אחד), כשאני מעלימה את אותו הבגד, הוא נקשר לבגד אחר וחוזר חלילה. אנחנו קצת מודאגים. האם אכן יש מקום לדאגה? אם מדובר בחרת נטישה, או חרדה חברתית, אובססיה? האם כדאי לגשת לאיבחון? אודה לתשובתך, גלי

שלום גלי, ממליצה על התייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. להערכתי, מדובר בשילוב של נטייה חרדתית (לא רק של הילד) יחד עם היענות הורית לא מותאמת, שהפכה את החרדה למנהלת העיקרית של המשפחה. כאשר כולכם משועבדים לחרדה, עולה הצורך בהדרכת הורים והתערבות שתחזיר לכולכם איכות חיים. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן ה- 9, אוהב לשחק במשחק בו הוא מחפש את חבריו הבנים לבנות. הוא יוזם לעיתים קרובות את הרעיון הזה. אותי זה מדאיג כמובן. האם יש הסבר לצורך הזה? האם יש סיבה לדאגה? תודה מראש

שלום איציק, משחק הוא הדרך הטבעית, הנורמלית והלגיטימית של ילדים לבטא את עולמם, צרכיהם ורגשותיהם. קשה לדעת מרחוק איזה תפקיד ממלא המשחק הזה בחייו של הילד, ועל איזה צורך הוא עונה. כדי לנסות להבין זאת חשוב להבין את ההקשרים הרחבים יותר ואת נסיבות חייו של הילד. על פניו, איני רואה שום דבר מדאיג במשחק הזה, אך אם הוא גורם לך דאגה ואי שקט, תוכל להתייעץ עם גורם מקצועי, פנים אל פנים, ובעזרתו לפענח מה עומד מאחוריו. בברכה ליאת

לום, עברנו לאנגליה לפני שלושה שבועות. חודשיים לפני המעבר בעלי טס ולכאן וסידר את הכל. אני הייתי עם הילדים בבית ועברנו תקופה לא פשוטה. גם כשהגענו לכאן המשיך להיות לא פשוט כי התברר שאין מסגרות כמו שיש בישראל לילדים. אנחנו מכניסים את הילדה החל ממחר לגן שלוש שעות , שלושה ימים בשבוע. הילדה שלי, ילדה נבונה, טובה וממושמעת בדכ, בת שנתיים ואחד עשר חודשים. ביומיים האחרונים החלה לפספס פיפי. בהתחלה זה היה בטעות כשנרדמה איתי בלילה במיטה (היא לא גמולה בלילה), אחר כך, ביום המחרת, היא הייתה צריכה פיפי, עלתה לשירותים ולפני שהתיישבה על האסלה עשתה על הרצפה. גם בצהרים (ישנה בלי חיתול) שוב פספסה (צלי במיטה). היום בבוקר , היינו במתנס, היא הייתה צריכה לשירותים, הלכנו מהר ובעודי שמה נייר על האסלה היא עשתה פיפי (הספקתי להרים אותה מהר). כשהגענו הביתה היא אכלה, ראתה טלוויזיה וישבה על ידי ואכלה בייגלה בזמן ששוחחתי בסקייפ עם חברה והיא אומרת לי :"אימא, עוד פעם בורח". ותוך כדי היא עשתה פיפי. שאלתי אותה אם זה היה בכוונה והיא אמרה כן. שאלתי אותה אם היא רוצה שאשים לה חיתול ואנהג בה כתינוקת היא אמרה שכן. עלינו למעלה, שמתי לה חיתול ופיג'מה ואמרתי לה שאני מאוד מאוכזבת וכועסת שהיא עושה בדווקא. יש לציין שבפעמים הקודמות אמרתי לה שלא נורא, וזה קורה, וזה קורה לכולם. עברה בראשי המחשבה שאולי היא לא שולטת בזה ואולי יש לה דלקת בדרכי השתן אבל לא כואב לה כשהיא עושה פיפי וזה לא תמיד ככה. מה עושים? איך להגיב? איך לעצור את זה? יש לציין בנוסף שהיא מחקה את אחיה התינוק. היא מקבלת המון תשומת לב ואהבה ממני. אני לא מבינה מה קורה. אני יודעת שעברנו מדינה ולא קל לה , אני יודעת שקשה לה להיות איתי בבית ושאני כועסת וצועקת עליה הרבה ואני משתדלת לעצור את זה אבל גם היום, כשהיה לנו יום טוב, היא עדיין עושה בכוונה. הצילו

שלום רום, גם הילדה שלך, כמוך, צועקת הצילו - והיא עושה זאת כדרכם של ילדים בני שנתיים-שלוש. למרות מה שהיא אומרת, היא *בוודאי* לא עושה פיפי בכוונה, ובטח לא כמזימת זדון נגדך. היא מאותתת על מצוקה, וזועקת אלייך כאומרת "אמא, תראי אותי! קשה לי! אני מבוהלת מכל השינויים הגדולים האלה שעברנו בבת אחת! אני צריכה אותך! ואני רוצה לחזור להיות תינוקת קטנה ששומרים עליה ומטפלים בה בחום, אהבה ומסירות!" אין לי ספק שאת אוהבת את בתך ומעניקה לה תשומת לב, אך בימים של תמורות כה משמעותיות בחיי המשפחה, הצרכים של הילדים מתגברים, ותובעים את שלהם. כאשר את מגלה קוצר רוח, ומפגינה (דווקא עכשיו) כעס ואכזבה כלפיה, המצוקה שלה רק מתגברת. אני מציעה לקבל בהבנה וסלחנות את הפספוסים שלה, ולהמתין כרגע עם הכניסה לגן. בעיני זה תזמון בעייתי. תני לה (ולעצמכם) עוד זמן הסתגלות, לטמפרטורות, לשפה החדשה, לבית החדש, ורק אח"כ אפשר יהיה לדרוש מילדה כה קטנה להתמודד גם עם הכניסה למסגרת חדשה. עוד קצת סבלנות וחמלה... ליאת

אני אדם מאד כעסן. בד"כ אני מדחיקה , קשה לי מאד לעמוד לפני אדם ולומר לו "הרגזת אותי", אבל במצבים כמו מול אחותי, אני מגיבה באלימות. הסיבה שאני מחפשת עזרה עכשיו, בגיל 18, היא שקרה מקרה קיצון - אחיינית שלי מתה עלי מבין כל הדודות וביקשתי שתבוא אלי. היא לא הסכימה, הלכה לדודה מצד אחר ואני הרמתי אותה בכל זאת... היא שרטה אותי ואני נשכתי אותה, די חזק... ילדה בת שנתיים וחצי! תצילי אותי...

שלום רונית, כאשר את מבקשת "תצילי אותי..." אני שומעת (אולי) משאלה לפיתרון קסם: שמישהו יושיט לך יד, ויעלים את התוקפנות שמתעוררת אצלך מול חוויה של דחייה. למרבה הצער, אין בנושא הזה פיתרונות קסם, ונדרשת התמסרות לתהליך טיפולי ממושך ומעמיק, שיעמוד תחילה על המקורות להתנהגות הזו, ובהמשך, יקנה לך מיומנויות יעילות לשליטה עצמית ועמידות במצוקה. בהצלחה ליאת

הי ליאת הילדה שלי בת שנתיים וחודשיים כבר לפני חודש התחילה להגמל מהחיתול בבית היא נמצאת במסגרת של גן עד חמש ועדין לא הורדתי את החיתול בגן כי אני גומלת אותה מהנקה (כן היא עדין יונקת ) הורדתי את הנקת הלילה ועכשיו אני רוצה להוריד את ההנקה של הבוקר ולהוריד בכלל את ההנקה אמרתי לילדה שלי שארי שנתחפש בפורים לברבי כמובן(תחפושת שהיא בחרה אז היא יודעת במה מדובר)נוריד את החיתול בגן וגם אני לא רוצה לייצר מצב שיהיו שתי גמילות במקביל אני רוצה להוריד את ההנקה ועוד שבועיים את היחיתול האם אני טועה כי היא ממש מוכנה לגמילה מהחיתולים אבל אני לא רוצה לייצר רגרסיות ??????????? ליאת תעשי לי סדר בדברים

שלום לי, להנקה בגיל שנתיים וחודשיים כבר אין תפקיד מזין, מעבר להזנה הפסיכולוגית-רגשית, ולכן הגמילה יכולה להיות מורכבת, כמו גמילה ממוצץ או מחפץ מעבר. אני מציעה להתחיל עם הגמילה מההנקה, ולהשאיר את הגמילה מהחיתולים לחופשת הפסח. האמת שאין חוקים בנושא הזה, ואפשר לעבוד לאט, תוך בדיקה זהירה של מידת המוכנות שלה, ולפעול בהתאם. לפעמים אפשר לעשות את הדברים יחד ושהכל יילך חלק, ולפעמים גם גמילה 'רגילה' ובודדת יכולה להשתבש. אני מאמינה שכאשר הדברים נעשים ברגישות ומתוך הקשבה וניטור זהירים, הסיכוי לקשיים או רגרסיה יורד. בהצלחה ליאת

אני מתלבטת כי באמת הורדת הנקה לילה לא היתה קלה עד היום חודש אחרי היא צורחת ציצי מצד שני הילדה מבקשת להוריד את החיתול ובבית נמצאת עם תחתונים עושה את הצרכים הסיר השאלה שלי אם אני אחכה עד פסח ובבית הילדה עם תחתונים ובגן עם חיתול אני לא משדרת לה מסר שאני לא סומכת עליה בגן למה בבית כן ובגן לא תעשי לי סדר בחיתולים ובהנקה תודה ויום משפחה שמח

שלום לך ליאת. יש נושא מסויים שעלה היום ואני לא בטוחה אם טיפלתי בו נכון. מעבר לכך אני מתקשה להבין מאין הוא נובע. יש לי ילדה, בת 6 עוד מעט, בעלת אופי מאוד נוח. מאוד ממושמעת. "ילדה טובה" על פי הספר. בחודשיים האחרונים היא מספרת לי שיש לה חבר חדש שהיא מאוד אוהבת ושהיא "מתחתנת איתו". הגבתי בחיוך, הקשבתי לה והמשכתי הלאה. היום היא סיפרה לי שהיא נישקה אותו בפה. זה דיי הפריע לי. הסברתי לה שהיא עדיין קטנה לנשיקות בפה, ושמנשקים רק את המשפחה הקרובה. שהיא יכולה להמשיך להיות חברה שלו ולשחק איתו, וזה הכל. אני לא יודעת אם הגבתי נכון, אם זה בסדר שזה הפריע לי, ומאיפה זה הגיע? אולי היא רואה סרטים שלא לגילה?..

שלום לירז, נשיקות כאלה בגיל שש בהחלט מקדימות את זמנן, ואי הנוחות שלך מהרעיון לגמרי מובנת. ההסבר שנתת מצויין, ואיני רואה צורך לשום התערבות נוספת מלבד השגחה. כיום, נשיקות 'לוהטות' הן חלק כמעט מכל תכנית טלוויזיה, וזה מקיף את כולנו כל הזמן. מן הראוי לשים לב לתכנים אליהם נחשפים הילדים, ולמתן את החשיפה לתכנים בלתי ראויים. בברכה ליאת

שמי מור ויש לי בבית מתבגרת בת 18, שרציתי לשאול לגביה משהו. יש לה קושי עצום לעמוד בפני דמות סמכותית. בפני ובפני בעלי אין לה שום קושי להתעקש עד לרמות של טיפשות ועקשנות לשם העקשנות, אבל ברגע שהיא ניצבת בפני כל דמות סמכותית אחרת - היא מתחילה לדמוע, מנסה להתווכח למשך 2-3 משפטים ואז מוותרת. היא לא בהכרח מקבלת את העמדה השניה, אבל מפאת חוסר המסוגלות שלה להתווכח הלאה - היא פשוט שותקת, וזה לא משנה איזו דמות זו או איזה וויכוח, אפילו הדמות הסמכותית הכי קרובה אליה (כמו המחנכת שהיא מאד אוהבת, או המנהלת שלה במקום השירות הלאומי, שאיתה היא מסתדרת כמעט כמו אחות - הן יורדות אחת על השניה, עושות "צחוקים"...), ואפילו הוויכוח הכי קטן, כמו איזה ציון מגיע לה במגן - 93 או 95. יש דרך לעבוד על זה, לטפל בזה?

שלום מור, היכולת להתמודד מול דמויות סמכות קשורה לחוויות מוקדמות עם הדמויות המשמעותיות (הורים בדר"כ), אך גם להיבטים אישיותיים, חברתיים ותרבותיים. יתכן שמה שנראה בעינייך כחוסר אסרטיביות וקושי, אינו נתפס כך בעיניה, והיא נמנעת ממאבקים היכן שלתפיסתה לא מוכרחים. בכל מקרה, אם קיימת מצוקה בנושא, אפשר לטפל בזה, הן ברמת הפרקטיקה (למשל בעזרת מאמן אישי - coaching) והן ברמה התוך נפשית העמוקה, בעזרת פסיכולוג קליני. בברכה ליאת

בתי פנתה אלי עם הבעיה... היא אמרה שהקש ששבר את גב הגמל היה כשהמנהלת המחליפה שלה במקום השירות סירבה לתת לה יום שמגיע לה לפי תנאי ההעסקה ושחשוב לה מאד לשנה הבאה, וכל מה שהיא הייתה מסוגלת להגיד זה "אבל למה לה אישרת? מגיע לי גם..." והתחילה לבכות. אני עצמי לא שמתי לב לבעיה, כיוון שכפי שאמרתי - כלפינו היא מאד אסרטיבית, לפעמים גובלת בחוצפה.

שלום ליאת, בני בן השנתיים עובר איזה שהוא שינו בשבוע וחצי האחרונים, שינוי שקצת מדאיג אותי למען האמת. מדובר בהרגלי השינה ובפחד חדש. עד לפני שהחלה "התקופה" הזאת נהגנו אני או בעלי להשכיב אותו לישון בשעה שמונה לאחר טקס פרידה מהצעצועים, מהסלון, מהחדר של אמא ואבא וכו'. בשבוע האחרון הוא מסרב להיכנס לחדר וכשהוא מבין שאין ברירה הוא נכנס למיטה עם ספר, בובה, מכונית כל דבר שיעסיק אותו, אפילו הפלאפון של אבא (כן אנחנו ממש מותשים מהעניין) . העניין הוא שאחרי שהוא ממצה את המשחק הוא מתחיל לתזז אותנו לחדרו אין אנד אאוט ככה במשך שעתיים עד שהוא נרדם בעשר בלילה ואנחנו כמעט מיד אחריו. חשבתי תחילה שזה נובע משנת צהריים ארוכה שלו הוא ישן בערך מאחת בצהריים כשהוא חוזר מהגן ועד שלוש וחצי ארבע. ניסיתי לקצר את השעות היו גם פעמים שהוא דילג על שנת הצהריים, אך הבעייה לא נפתרה. גרוע מכך היא החמירה. בימים האחרונים הוא מתלונן על פחד, אפילו אחרי שהוא נרדם הוא מתעורר קורא לי ואומר לי אני מפחדת (כן הוא מדבר בלשון נקבה, עוד דבר שהייתי שמחה לקבל התייחסות אליו, טיפל'ה מטריד אותי). אני מרגיעה אותו ומסבירה לו שאמא כאן ואבא כאן לידו או בחדר השני והכל בסדר וןאין ממה לפחד ואז אני נשארת איתו ומחזיקה לו את היד (הוא מחזיק חזק שלא ארפה) ככה עד שהוא נרדם, אבל אני שמה לב שגם בשעות היום במהלך משחק הוא מפחד, נרתע מדברים, מבוהל , משתדל להשאר קרוב אליי ונראה לי שהוא באמת מפחד ואני לא יודעת מה לייחס לזה.. אולי קרה משהו בגן או לא יודעת מה , בעלי חושב שהוא בכללל לא מבין מזה פחד ושזה קשור בתוכנית שהוא ראה, אבל אני ממש מרגישה שהוא מפחד ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. עכשיו הוא גם קם באמצע הלילה, למזלי זה נגמר במוצץ והוא חוזר לישון ואז שוב בשש בבוקר לבקבוק ושם מתחיל טרור עד שאני מביאה אותו למיטה שלנו . אני ממש מודאגת מהמצב וחשוב לי לציין שהוא ילד מאוד רגוע ושליו, מאוד מאוד נוח ומאוד חכם ומבין ככה שזה לא נראה לי תשומת לב שהוא דורש אלא באמת משהו שעובר עליו. דבר אחרון שאשמח אם תשפכי עליו אור הוא שבני אינו אוהב מגע, אינו דורש מגע ובטח שלא מעניק מעצמו, קמצן בחיבוקים ונשיקות ואפילו כשקורה משהו הוא לא מתנחם בזרועותיי, זה מאוד מאוד מפריע לי (אני בדיוק ההיפך הגמור) ומאוד חסרה לי קרבה וחום מצידו, מה זה אומר עליו עלינו ומה בכלל צריך לעשות עם זה. כן, זה ארוך מאוד... אני מניחה שעד שתסיימי לקרוא את זה תסיימי את הדוקטורט שלך ובכל זאת אודה לך מאוד על תשובתך.

שלום אורנה, בניגוד לתופעות החרדה אצל מבוגרים, פחדי הילדות אינם משקפים בדר"כ פתולוגיה פסיכולוגית, אלא התפתחות קוגניטיבית ורגשית. מסיבה זו, הפחדים נפוצים כ"כ, וברוב המקרים גם חולפים ללא טיפול. אם תקראי קצת (אתרי ההורות ברשת מלאים מאמרים בנושא הפחדים), תראי שכמעט בכל גיל מופיעים פחדים אופייניים, ובגיל שנתיים - גיל שברירי ומורכב בפני עצמו - הפחדים מציפים מאד, עוצמתיים מאד, ומתעוררים בתגובה לחושך, רעש, חפצים דוממים שמקבלים פתאום מאפיינים מאיימים, יצורי פרא, חיות, וכד'. התפתחותה של היכולת לדמיין (שהיא חשובה כשלעצמה) תורמת את חלקה למצב, ולכן אמירה כמו "אין ממה לפחד" אינה רלוונטית ובוודאי שאינה מרגיעה. ההיענות היותר יעילה קשורה לנוכחות הורית מרגיעה ומנחמת, לנכונות להישאר קשובים וזמינים בכל שעות היום (ולצערנו גם הלילה), עד שהתופעה נעלמת, ומפנה מקום לפחדים מסוג חדש :-) כדי לא ליצור בעיה חדשה שיהיה קשה לפתור, אני ממליצה להימנע מלקחת את הילד למיטתכם, ולהשתדל להרגיעו בשעות הלילה במיטתו או בחדרו, כשאתם מצמצמים למינימום מגע פיזי או דיבור. תוכלו לארגן מזרון בחדרו, ולשכב לצידו למשך זמן מה (כדי לא להתפתות לשינה המשותפת במיטתכם). בעניין הרתיעה ממגע, לא היתי נפגעת או נעלבת או מפרשת זאת כחוסר אהבה. יתכן שמדובר בבעיה קלה בוויסות התחושתי, ויתכן שמדובר ב"כתב-יד" מגעי אישי, שחשוב לכבד. לא כולנו דומים בעניין הזה, וצריך ללמוד לקבל זאת בהבנה, ולאפשר ביטויי חיבה ואהבה אחרים. בנושא הדיבור בלשון נקבה - זה קורה אצל ילדים הגדלים בסביבה נשית מובהקת, מתוך חיקוי. אני מציעה לתקן אותו, ולומר "אתה מפחד", "אתה שמח" וכד', אחרי כל פעם שהוא אומר זאת בלשון נקבה. אל תצחקו או תחזרו אחריו בחיבה, גם אם זה מתוק לפעמים. נסו לתקן, אך מעבר לכך לא להגיב לזה כלל. בהצלחה ליאת

אני בכיתה י"ב. באיזה ערב נפגשתי במקרה עם המורה שלי לסיפרות. היא יפה ורווקה. התחלנו לדבר ואיכשהו יצא שהתנשקנו נשיקה עמוקה. אפשר להגיד שהיא יזמה את הנשיקה. אחרי שנייה היא נבהלה והפסיקה. היא אמרה שזאת טעות לעשות את זה, כי יכולים להשעות אותה מהעבודה בגלל זה. ואולי גם להתלונן במשטרה. נשבעתי לה שלעולם לא אגלה. איני רוצה שהיא תיפגע בגללי. היא יקרה לי. אבל מאז אני חושב מחשבות של תיסכול. ברור לי שאם לא הייתי תלמיד שלה היה יכול לקרות משהו ביננו. לרגע אחד היא ממש רצתה את זה. אם זה היה בזמן ומקום אחר, אולי היתה לי אהבה איתה. או לפחות סיכוי לאהבה. כמו שכתבתי לך - לעולם לא אספר לאף אחד על הנשיקה הזאת. (כאן זה בסדר לדעתי לכתוב על זה, כי זה בעילום שם). אני מתוסכל מאוד, והמחשבה "מה היה קורה אילו" לא עוזבת אותי. אני מבקש את עזרתך בשאלה איך להתמודד עם זה?. עם התיסכול והאכזבה והכאב. ועם הבחירה לא לשתף אף אחד בזה כדי לא להזיק למורה.

שלום לך תלמיד, מציעה לך להיכנס לפורומים שיותר הולמים את הצרכים שלך, כמו למשל פורום פסיכולוגיה קלינית או פסיכותרפיה, או אפילו פורום לתמיכה הדדית - כולם כאן באתר דוקטורס. בהצלחה ליאת

ליאת, תקופה של זרות בפנים ובחוץ. דברים מתפרקים ולא מצליחים להתחבר. אני לא מוצאת את עצמי. וקפוא מאד. הלב שלי קפוא

אפרת יקרה, נוח לי להאמין - לא את כולם זה משכנע, אני מודה - שמה שמתפרק כנראה לא היה מי-יודע-מה איתן מלכתחילה, ואולי טוב שהתפרק כדי להיבנות מחדש, על יסודות מוצקים יותר. גם הקיפאון המצמית ביותר, מפשיר בסופו של דבר, ומאפשר לאביב לשלוח זרועות חמימות אל הפנים והחוץ, ולהשכיח את הזרות והכפור. שולחת לך אורך רוח ותקווה לטוב, ופותחת את דלתות הפורום הקטן שלנו בפנייך, כמו תמיד. שלך ליאת

שלום רב, ביתי בת שנתיים ושמונה חודשים. בגיל שנה היתה לה פיסורה ומאז מפחדת מיציאות. השתמשנו במרככי צואה, היא היתה עושה בין פעם לפעמיים בשבוע. התייעצנו עם גסטרו והוא המליץ שמן כל יום ונר כל שלושה ימים. לנר היא פיתחה עמידות אך אחרי חוקן היא עושה. בזמן היציאה אין רמזים כלל לכאב והיא אף אומרת שלא כואב לה. עדיין הפחד קיים והיא נמנעת. אני מניחה שבמקביל לטיפול הפיזי נידרשת התייחסות פסיכולוגית.שוחחתי עם ד"ר ברוך קושניר, קשה לי מאד עם השיטה האגרסיבית, אולי כמפלט אחרון. האם ביכולתך לסייע? מן הסתם, המצב משפיע מאד קשה עליי נפשית למרות שהפחתתי לחץ משמעותית בנושא. תודה על העזרה.

שלום רפאלה, מדוע חשד לאנקופרזיס? האם בורח לה קקי במשך היום? אני מניחה שגם אם כרגע אין דלף, במצב עניינים כמו זה שאת מתארת - האנקופרזיס הוא רק שאלה של זמן. לטעמי, עיסוק-היתר בנושא מזיק, ומגביר את הסיכוי להתמדה של הבעיה. קשה לייעץ בסוגיה כה מורכבת ועדינה דרך הפורום, ולכן ממליצה לך להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני עליו את סומכת, ולקבל הדרכה הורית תומכת. העובדה שמצב הקקי של בתך משפיע כה קשה עלייך מהבחינה הנפשית, מרמזת על כיוון ההתערבות :-)) בהצלחה ליאת

שלום אני אובדת עצות ואשמח ליעוץ בני בכיתה ד בן תשע וחצי ילד חכם וחמוד אך בעל בטחון עצמי נמוך היינו בטיפולים פסיכולוגיים ללא הואיל הבעיה היא חברתית . בני לא מצליח להתחבר בכיתה מכיתה א אני מנסה לחבר אותו לידים שונים לעיתים זה הצליח לתקופות מסויימות אך לא מעבר לכך . נכון להיום בני הוא בודד ללא חברים בהפסקות הוא מצא לו חבר מכיתה ב איתו הוא משחק אך לא תמיד לעיתים הוא גם לבד.אחהצ הוא כמובן בבית במחשב או בטלוויזיה ללא חברים הוא הולך לחוג ואפילו בחוג יש לו חבר שהוא התקרב אליו. אני מתלבטת מה לעשות האם כדאי להעבירו כיתה או אפילו להשאיר אותו שנה הבאה שנה נוספת על מנת להתחבר מחדש לכיתה אחרת ,האם אני חושבת נכון ?מה ההשלכות של תוצאה כזו של לעבור כיתה?בשיחות עם הילד הוא לא רוצה לעבור כיתה ואומר שאל אף שאין לו חברים לא אכפת לו להמשיך בכיתה .אני חושבת שזו בעיה רצינית שאין חברים וקשה לי מאוד עם זה.רק אציין כי ניסינו גם עם היועצת והמחנכת לנסות לעזור לו ללא הצלחה.אשמח לעזרה

שלום עינת, השאלה של מעבר לכיתה אחרת עולה מדי פעם, בדר"כ מיוזמתם של הורים מיואשים שרוצים לחלץ את הילד מבדידות קורעת לב. למרבה הצער, הניסיון מלמד שכמעט תמיד הילד גורר איתו את הבעיות גם למקום החדש, אלא אם נעשתה התערבות טיפולית במקביל. הרעיון של להשאיר אותו כיתה רע אף יותר בעיני, ויש בו פוטנציאל נזק עצום: נוסף על הבדידות וחוסר הביטחון שהוא חווה כרגע, תתווסף לו גם תדמית של נכשל 'אקדמית', בעיני עצמו ובעיני סביבתו. אל תעשו לו את זה. בעיני, טיפול רגשי לילד מאד מתבקש במצבים כאלה, כי גם אם אינו מייצר במהירות שינוי בסטטוס החברתי שלו, הוא *כן* מאפשר לילד מרחב לעיבוד התחושות שלו, לשיקום התפיסות העצמיות שלו, ולשיפור מנגנוני ההתמודדות שלו עם המצוקה והבדידות. במקביל, חשוב להמשיך ולעודד אותו להשתתף בחוגים ובפעילויות בהן הוא מרחיב את המעגלים החברתיים ויכול לצבור הישגים והצלחות. זה מאד לא פשוט לראות את הילד שלנו מחוץ לקבוצה החברתית, אך חשוב מאד - דווקא בשל כך - לעודד אותו, להביע ביטחון בכישוריו ובערכו, ולהחזיק עבורו את התקווה לשינוי ושיפור בעתיד. ועוד משהו - יש מרפאות ומטפלים (גם טיפול באמנות) אצלם ניתן לקבל טיפול קבוצתי, ושווה לבחון גם את האופציה הזו. כך משיגים שתי ציפורים במכה (טיפול ומפגש חברתי). בהצלחה ליאת

אני מחפשת מוסד טיפולי לנער בן 16 נפגע נפש, במתכונת פנימייתית או יומית. הנער לא מעוניין לשתף פעולה,לעיתים בורח מהבית, הפסיק לדבר לפני שנה, וסובל בין היתר מחרדה חמורה. אין לו כרגע אבחון מדוייק. האם קיים מוסד טיפולי, שאינו בית חולים לחולי נפש (הוא לא מסוכן לעצמו או לחברה) בו מטפלים בנערים כאלו?

שלום רחלי, השמת ילדים/נערים במוסד טיפולי היא סוגיה כבדת משקל, הנעשית לאחר אבחון ושיקול דעת חינוכי - ובמקרה של נפגעי נפש גם רפואי - ולא על סמך המלצות מהאינטרנט. יש במדינת ישראל לא מעט מסגרות חינוכיות טיפוליות טובות, אך כל אחת מתאימה לאוכלוסייה ספציפית. מציעה לך לקיים על כך דיון עם הצוות המטפל בו כרגע, ורק כשיוגדרו הצרכים, לחפש את המסגרת הנכונה. בהצלחה ליאת

שלום, לפני מס ימים ראיתי שאחי בן ה16 צילם אותי מתקלחת בטלפון הנייד שלו, אני מבוגרת ממנו ב5 שנים. לא אמרתי לו שראיתי ולא לאף אחד אחר. ניתן לומר שבדרך כלל הוא לא ילד בעייתי אבל מרבה לשבת בבית למרות שכן יש לו חברים וכפי שזה נראה הוא מסתדר אתם, כמו כן יש תגובות טובות לגביו מהמורים בבית הספר. האם יש כאן קשר לפסיכולוגיה, במידה וכן מה צריך לעשות בעניין?

שלום רב, מחקי את התמונה, דאגי להתקלח עם דלת נעולה, ואמרי לאחיך שמבחינתך זו הטרדה מינית ועבריינית לכל דבר, ושבפעם הבאה תפעילי את גורמי החוק. אם יש הורים בתמונה, שתפי אותם והשאירי להם את שיקול הדעת. בברכה ליאת

שלום ליאת נראה לי שהוספתי לא נכון את השמל השאלה , אז אני אכצוב אותה פה. תודה על תשובה. יש לי בעיה עם הילדה באמצע הלילה. הייתה לי תקרית אתה לפני 5 ימים שהיא רצתה כל הזמן לצאת מהמיטה ולישון במיטה שלי ( לא נתתי כפי שאמרתי ) וצעקתי עליה ממש ( לא עושה את זה שוב כיזה הביא להיסטריה רבתי והחמרת המצב ).חשבתי שהיא לא תרצה להיכנס למיטה עוד הפעם אך לשמחתי למחורת היא נכנסה למיטה בסופו של דבר בצורה חיובית וטובה. היא שכבה על המיטה שלי , תחילה , ושתתה חלב ואמרתי לה שאחרי זה היא תלך לישון במיטה שלה , היא אמרה " לא " , אמרתי לה כן ואחר כך שמית לה בובות שלה במיטה ואמרתי לה בואי נראה איפה הבובות וככה נכנסה למיטה , שיחקנו קצת במיטה שלה , הקראתי לה סיפור והיא נרדמה. וככה כל 4 ימים האחרונים. אבל הבעיה היא באמצע הלילה. היא נרדמת בצורה חיובית והכל בסדר אבל פתאום באמצע הלילה היא מתעוררת מסיבה זו או אחרת ורוצה שאני אקחת אותה( בוכה ממש ) , אני לוקחת , מרגיעה ומנסה להחזיר למיטה , אבל היא מתחילה להתנהג כאילו בפחד נוראי מהמיטה ואומרת לא מיטה, לא מיטה . אפילו כשהיא נרדמת אצלי על היד בחזרה כשאני מוציאה אותה מהמיטה היא מרגישה שאני מנסה להוריד אותה למטה ומתפטלת , עד שאני צריכה לחכות שהיא תרדם איזה 20 דקות ואחר כך אני מורידה אותה למיטה והיא ישנה עד הבוקר . ניסיתי היום אחרי שהיא התעוררה פתאום בלילה ללטף לה את הראש , להגיד שששש , ששש נעים , " עכשיו ישנים" אבל היא רצתה שאני אוציא אותה ולא נרגעה עד שעשיתי את זה. כשהיא רואה בבוקר שהיא מתעוררת במיטה שלה , הכל בסדר כאילו לא הייה כלום והיא שמחה ולא רוצה לצאת , משחקת קצת. לא הייה לי " סיוטי מיטה " כאלו באמצע הלילה לפני התקרית של צעקות מלפני 5 ימים. מה שאומר שכנראה ( בטוח ) עשיתי לה טראומה על המיטה שהפחד שלה יוצא באמצע הלילה בתת מודע. מה אני עושה עם זה?

שלום אריאלה, ההבדל העיקרי בין ההשכבה (הנינוחה יותר) לבין יקיצות הלילה (המעצבנות יותר) נעוץ בדר"כ ברמת העייפות והסבלנות שלנו. בלילה, כשאנחנו מתעוררים נגד רצוננו, יש לנו פחות סבלנות ופחות נדיבות כלפי הילד, במידה מסוימת של צדק. לצעוק זה אף פעם לא פיתרון, במיוחד כשמדובר בפעוטה כה קטנה. מה שאני מציעה זה להגיע למיטתה מיד כשהיא מתעוררת, להרגיע בשקט כמו שאת עושה, אך לנסות לצמצם למינימום דיבור או מגע. נסי לארגן לעצמך (או לבעלך) מזרון לצד מיטתה, עליו תוכלו לשכב ולהמשיך את הלילה. גם אם היא בוכה ומבקשת לצאת, הייתי מציעה להימנע מכך, אך להישאר בשקט לצידה ללא תגובה מיוחדת. יכול להיות שיהיו עוד לילה או שניים 'עליזים', אבל בהמשך היא תבין את המסר: בלילה ישנים! אמא או אבא כאן לצידך, מצפים שתחזרי לישון בשקט! זה לא קל, אבל בעיני זו הדרך היעילה והקצרה ביותר ללילות שקטים בהמשך. בהצלחה ליאת

בני בן החמש וחצי לא רוצה ללכת לגן. ישנם ימים שהוא הולך ברצון, אך כשמגיעים לגן הוא פורץ בבכי שיכול להימשך עד מס' שעות. אם הוא נשאר בבית בעקבות מחלה הוא שוב מסרב ללכת לגן. הסיבה היא שהוא שונא את הגן (על פי דבריו, כמובן). יש לציין כי בימים בהם הוא הולך לגן ולא בוכה הוא נהנה בגן מאד. הגננת שלו מדהימה וערכה אתו מספר שיחות בנושא. ניסינו להבין אם יש סיבה קונקרטית, אך לא מצאנו אחת כזאת. הועלתה האפשרות להשאירו שנה נוספת בגן, אך מאחר שהילד כבר קורא שוטף ובחשבון כבר הגיע ללוח הכפל - השארה שלו של שנה נוספת היא בעייתית. הוא פשוט ישתעמם שנה נוספת בגן. בנוסף: אם השנה הוא מסרב מה יהיה בשנה הנוספת? אגב, הוא לא מתלונן שמשעמם לו (כשאין לו מה לעשות הוא פשוט יושב וקורא בפינת הספרייה). יש לו חברים וכשהוא לא בוכה בבוקר היום עובר עליו בכיף גדול. ניסינו שיטות שונות (לוח שבו סימנו ימים בהם לא בכה והוא קיבל פרסים; ומנגד ביום שהוא בוכה אין לו חשב אחה"צ), אך ללא הועיל. מה עוד אפשר לנסות?

שלום ענת, מסקרן אותי לדעת האם בשנה שעברה או בגן אחר היו סצינות בכי דומות? ועוד שאלה - מה קורה אם מישהו אחר (מלבדך) לוקח אותו בבוקר לגן? האם גם אז יש בכי? חשוב לציין שלא תמיד הכישורים הקוגניטיביים נמצאים בהתאמה ליכולות הרגשיות, וכדאי לבחון מה קורה כשדברים אינם נעשים "בדרך שלו". דווקא לקראת העלייה לכיתה א', כדאי מאד לשפר את יכולתו לעמוד בתסכולים, באכזבות ובציות לסמכות. מניסיוני, קושי עקבי להיפרד בבוקר בגן חובה, אינו משקף בדר"כ שיעמום או בעיה בגן עצמו, אלא משהו בתקשורת מול ההורה או בעיית גבולות כלשהי. אולי שווה להתייעץ על כך בהדרכת הורים קצרה, וזאת - כי יש מספיק זמן עד ספטמבר כדי לעבוד על הדברים בנחת עד כיתה א'. בברכה ליאת