פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב. בני בן שנתיים וחצי ובשבוע ואחרון חל שינוי בהתנהגות שלו. הוא מרבה לבכות על כל דבר רוצה רק את אמא ואבא (למרות שרגיל לסבתא לא רוצה גם אותה), בוכה כשהולך לגן (לפני כן היה אומר שלום יפה ונותן נשיקה), מצוברך וממעט לחייך, רוצה שירימו אותו בידיים, נרדם רק אם יושבים לידו. ישים מספר גורמים שיכולים לגרום לשינוי: אני בהריון בחודש שמיני, חזרנו מנופש 4 ימים שבהם היה צמוד אלינו (לפני כחודשיים היה מאושפז עם דלקת ראות וההינו צמודים אליו והיו לו אחר כך פחות או יותר אותם תסמינים), חשוב לי לציין שהילד מעוכב התפתחות ובעל רקע נוירולוגי אך מטופל ומלווה על ידי צוות פרא רפואי. אנו חסרי אונים ולא יודעים כיצד להחזיר אותו לשגרה ולהתנהגותו הרגילה. תודה

שלום חגית, את צודקת. לעיתים אנחנו רואים התרופפות בגבולות ונסיגה התנהגותית אחרי מחלה או חופשה משפחתית, כתוצאה מחמלה ונדיבות יוצאות דופן שהרעפנו על הילד שלנו. אולי מה שיעזור לכם לחזור לשגרה, זו ההבנה שרחמים ופינוק-יתר הם גורמים מחלישים ומעכבי-התפתחות. זכרו, שמעבר לקשיים שציינת, קיים גם ההיבט הנורמטיבי, והעובדה שבנכם הגיע לגיל המתאפיין בסערות רגשיות וקשיי ויסות, שמקורם בקונפליקט תלות/עצמאות. נסו להיענות לצרכים אך לא לגחמות, דהיינו, להביע אמפתיה והבנה לקושי, מבלי לוותר על הדרישות שלכם ממנו (למשל, אל תעירו לו כשאינו מחייך והביעו הבנה כלפי מצב רוחו המדוכדך, אך כל זאת מבלי לקחת אותו על הידיים כמו תינוק). במידה והקשיים יימשכו ללא שינוי, התייעצו עם צוות המטפלים במכון להתפתחות הילד. חג פורים שמח ליאת

בני בן העשר מתקשה בהרחבת קשרים חברתיים, יש לו מספר חברים מצומצם, מרגיש דחיה מחברים אחרים, בעיקר בגלל שהוא לא אוהב לשחק כדורגל... יש לכם רעיונות איך לעזור לו ואיך להמליץ לו מה לעשות .

שלום סמדר, אם הילדים שדוחים אותו הם שחקני הכדורגל, לא מוכרחים להתעקש עליהם. מספר חברים מצומצם הוא אולי לא 'שוס' חברתי, אבל זו אינה בדידות או דחייה. למדי אותו ליהנות מחברים טובים וממה שהם יכולים להציע לו, ולוותר על מי שאינם מתאימים לו. אחרי הכל, ילדים ומבוגרים מתחברים - בין היתר - על סמך עניין ותחביבים משותפים. כשאין מכנה משותף לא חייבים. אם, בכל זאת, את חושבת שמדובר בכישורים חברתיים לקויים, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. חג פורים שמח ליאת

שלום, מי יכול להמליץ על פסיכולוגית באזור הרצליה או רמה"ש שעובדת עם מכבי לילד בן 10?

שלום אורן למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

מתנצל, שולח שוב את הבקשה עם כתובת מייל. מי שיכול להמליץ על מטפל באזור השרון שעובד עם מכבי. בבקשה לשלוח ל [email protected] ,תודה רבה!!!

בוקר טוב, מאחר והמייל שנתת לא 'עובד' אצלי, תוכל לנסות לשלוח לי את רשימת המטפלים של הקופה, ואראה אם אני מכירה מישהו מהם עליו אוכל להמליץ. זה יהיה, כמובן, במייל הפרטי. [email protected] יום טוב ליאת

יש לי שאלה כללית על גיל 2.5 כשהבת שלי לא רוצה לעשות משהו שהיא חייבת לעשות כמו צחצוח שיניים, נעילת נעליים וכו', אני מתלבטת מה נכון לעשות ? בכל מקרה אני אומרת שכרגע זה מה שעושים וזה לא בחירה 1. האם לתת לה את הזמן ולהגיד לה שרק תדע שאם היא לא תצחצח ונצטרך לצאת מהבית, לא יהיה לה זמן למשהו שהיא רוצה כמו לראות תוכנית, האם הם מבינים בגיל הזה הקשר כזה שלא מגיע מיידית עם המעשה 2. או שעדיף פשוט לעשות את זה איתה, לקחת אותה ולהגיד שזה מה שעושים כעת, זה יכול להיות בכיף או לא ולצחצח לה. כמובן שיש לה בחירה בדברים אחרים בחייה

שלום שקד, שתי האפשרויות יכולות להיות יעילות במצבים שונים. במקרים כמו של צחצוח שיניים או התלבשות והגעה לגן (עניינים שחובה לעשותם בכל מקרה), הבחירה תהיה באמת בין "בכייף ובנעימים" לבין "בכוח, ואפילו בבכי". כאשר מדובר במצבים פחות קריטיים, כמו למשל מקלחת או צחצוח בערב (כשפחות ממהרים), אפשר יהיה לומר שאם לא נספיק לעשות את הדברים בזמן, או אם אמא תסיים אותם עייפה ועצבנית, לא נוכל להספיק לספר סיפור לפני השינה או כל תוצאה הגיונית, טבעית ומיידית (בלתי רצויה) אחרת. יהיה, כמובן, יותר אפקט לדברים אם הם לא יוצגו כאיום מראש, אלא כתוצאה טבעית לאחר מעשה. לא לשכוח גם את החיזוק החיובי - "היום, בגלל שצחצחנו שיניים יפה, התקלחת מהר ועזרת לי כמו גדולה, אשמח לשכב על ידך קצת יותר זמן, ולספר לך סיפורים בכייף". מקווה שיהיה בכייף ליאת

אני כל כך אוהבת לקרוא את תוכן וסגנון הכתיבה שלך תודה רבה

שלום רב יש לי ילד בגיל 6+ בכור בכיתה א'. עד היום היה "בן" כל כמו כל הבנים,לעיתים פותר דרך הידיים אבל זה היה במינון מתאים לגיל. בשבוע האחרון הילד כל יום מעורב בתקרית זו או אחרת של ידיים. יש לו פתיל קצר ואני יודעת שברגע שהוא בסיטואציה של כעס הוא לא מצליח לרסן את עצמו והגוף נכנס למוד פעולה אחר.שנינו הורים סמכותים שמאוד מציבים גבולות אולי אפילו מעט יותר מידי. קבלנו כבר מכתב 1 מהמורה ומכתב שני בדרך והכל תוך מס' ימים(שזה קצת מוגזם בעיני). אני בהחלט הולכת לערב יועצת. ברור לי שזה נובע ממקום אולי חלש של ערך עצמי(מאוד תחרותי) ואולי אף בעיה חברתית בכיתה-מה נכון לעשות?לפני שבוע עוד דגלנו בלא לתת מחשב אחהצ אבל זה לא נראה לי לתת לילד כלי להתמודדות-תודה מראש

שלום מאיה, לצערי, איני יכולה להסכים עם הגדרה כמו "פיתרון דרך הידיים במינון מתאים" או לטעון שילד מרביץ הוא "בן ככל הבנים". אלימות היא אלימות. נקודה. כאשר אנו מגלים סלחנות או מעודדים פתרון "דרך הידיים" המינון נמוך - אנו שומטים את הטיעונים המוסריים שלנו, ומשדרים לילד שהתנהגות אלימה היא אופציה לגיטימית. כמו שאת רואה, ילדים מתקשים לשלוט במינונים ה'נכונים', וגולשים ומסתבכים בצרות. ילדים עם פתיל קצר צריכים ללמוד לשלוט בדחפים ולאפק את תגובותיהם, וכהורים יש לנו תפקיד חשוב באימון ופיתוח "שריר ההתאפקות". את מאד צודקת כשאת אומרת שעונשים (כמו מניעת מחשב אחה"צ) אינם עוזרים. בעיני הם עלולים אף להחמיר את המצב, להגביר את תחושות המרמור והזעם אצל הילד, ולפתח את הגישה הבעייתית של "אין לי מה להפסיד". הדרך הנכונה, לתפיסתי, היא הידוק הגבולות בבית, כדרך לאמן אותו בעמידה בתסכולים, בהתחשבות ואיפוק. ממליצה לך להגיע בהקדם להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני או אפילו אצל יועצת ביה"ס (אם היא עושה הנחיות מסוג זה). בהצלחה ליאת

ביתי בת 4 מכורה למוצץ ומאד קשה לה להיפרד,בימים האחרונים במשך היום היא ללא מוצץ ובערב אני מאפשרת לה, מאד קשה לה,צריך להעסיק אותה ולהסיח את דעתה והיא ממשיכה לבקש בבכי אך מדי פעם נרגעת,חשוב לציין כי היא גם מאד להעסיק את הפה באוכל ואנ מנסה לתת לה גבולות וסדר יום קבוע,נראה כאילו המוצץ מקנה לה מלבד רוגע גם כסוג של חברה כשהיא לא מוצאת עניין ואפילו לרגע,בגן עד שעה 14.00 היא לא לוקחת מוצץ כלל, נא עצתך גם בנושא בריאות השיניים, תודה אמא מודאגת

שלום לבנה, אני שייכת לאסכולה שמצדדת בגמילה טבעית, כאשר המוטיבציה של הילד עצמו מסייעת להניע את התהליך. כרגע, הצורך במוצץ מתעורר בעיקר בשעות הערב, וזה סימן טוב (שבשעות היום היא מצליחה להתגבר). אני מציעה להניח לה לעשות במוצץ את השימוש הנחוץ לה, ולאפשר לה להיגמל בהדרגה, גם אם זה ייקח עוד זמן. רופאי השיניים מעדיפים להיפרד מהמוצץ בהקדם, אך אני מתייחסת להיבט הפסיכולוגי רגשי, שגם לו יש בעיני חשיבות רבה. בברכה ליאת

שלום, אשמח לקבל המלצה על מטפל לילד בגיל 9 בהרצליה. תודה

שלום אורן, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת ותודה רבה על עבודת ה"קודש" שאת עושה כאן. בני יליד 21 בדצמבר. היום הקובע האם יעלה לכיתה א' או יישאר שנה נוספת בגן. מתחבר לילדים בערך בני גילו ("הגבוליים"). מבחינה קוג' בשל לעלות לכיתה א, מבחינה חברתית יש לו חברים, מעט חסר בטחון (שקט, נמנע, לא יוזם, יותר נענה או "נגרר",). מבחינה רגשית, מעט מתקשה בביטוי רגשות ותיעול כעסים למקומות מעודנים. למשל, יכול לומר שרוצה ש-X ימות כי הוא נבחר לתפקיד שהוא רצה לקבל בגן. עם זאת ילד בוגר, מגיב לסמכות. הגננת ממליצה לעלות לכיתה א', עם זאת היא אמרה זאת לכל הילדים הגבוליים ואני מרגישה שלא הקדישה לכך מחשבה מעבר למה שיכול להקל עליה בשנה הבאה (גם חסרת סבלנות לכל שאלה שלי לגביו בנושא). פסיכולוגית הגן התלבטה כשלבסוף החליטה שהוא בשל. אני פונה אלייך על מנת לשמוע מה דעתך. האם לעלות או לא. אשמח אם תוכלי לתת לי כלים/שאלות שאוכל באמצעותם לבדוק האם הוא מוכן כי כפי שאת בטח הבנת, האמון שיש לי בהמלצות שקיבלתי חלקי ביותר. תודה רבה על עזרתך!

שלום רב, קוראי הפורום הוותיקים כבר מכירים היטב את עמדתי בנושא, שכמעט תמיד מוצגת כאן באופן נחרץ. אני שייכת באופן מובהק לאסכולה שמתנגדת להשארת ילד 'שנה נוספת' בגן. אני מבינה שבמקרה שלכם השאלה עולה בגלל שהוא באמת 'יושב' על הגדר, ולכן יש טעם לחשוב על התאמתו ובשלותו. הפעם, ההשארה שלו שנה נוספת אינה נובעת משיקולים של "לתת לילד להתבשל עוד קצת" (שיקול שאני מתקשה להבין), אלא משיקולים לגיטימיים של גיל וקבוצת השתייכות. דווקא בסוגיית ה'בשלות', ניתן לסמוך על הגננת ופסיכולוגית הגן. לטעמי, יש כאן שאלה אחרת - כולנו יודעים שהבנים בכיתה נוטים להיות ילדותיים וקטנים יותר (בגופם) בהשוואה לבנות. אם הילד שלך יהיה הכי צעיר בכיתה, הוא עלול לסבול מהפערים הללו בעתיד, מעט יותר מחבריו האחרים. מאחר וההישארות שלו שנה נוספת לא תיחווה כאקט של אי-אמון ביכולותיו אלא כתוצאה של רף שרירותי, היא פחות מסוכנת לדימוי העצמי שלו, ואינה נושאת איתה את הפוטנציאל המזיק (והנגרר שנים) של תחושת החמצה וכישלון. אפשר לנסות לבחון זאת גם דרך הפריזמה החברתית, ולבדוק איפה באמת נמצאים החברים האמיתיים שלו, והאם ההישארות בגן תפגע בתחושת השייכות הבסיסית שלו. דילמה! הפעילי את תחושות הבטן שלך, ופעלי לאורן. אינטואיציות אימהיות בריאות נוטות להצדיק את המוניטין שיצאו להן. השתמשי בהן. מאחלת לכם הצלחה רבה, תהיה החלטתך אשר תהיה. ליאת

ליאת שלום, אשמח לקבל המלצה על ספרות בנושא שייכות, בדידות ותחושת דחייה עבור ילדים בגיל 9-11, תודה, רוית

שלום רווית, נסי לחפש בספרי האוניברסיטה הפתוחה "התפתחות הילד - טבעה ומהלכה", של הקורס פסיכולוגיה התפתחותית. הספר דן בהתפתחות החברתית הנורמלית של ילדים בגילאים השונים. על נזקים של דחייה חברתית ובדידות - מציעה לחפש מאמרים בספריית האוניברסיטה או מכון סאלד. בהצלחה ליאת

היי בני בן 6, סנדוויץ הובחן כ-ADHD + היפר.מטופל עם רטלין 10 MG.לפני שבוע הופסק הטיפול עקב תיקים חמורים, וחרדות ו ... ו. היום הגננת מתקשרת ומודיע לי על התנהגות חמורה, מתבטא במילים קשות כמו שהוא רוצה למות, לקחת סכין ולהתאבד, עדיף להיות בקבר ככה יההי טוב לכולם. לא בא לי להיות בבית, לא אוהב את אימא ואבא,לא כף לי בגן.הוא לא מקובל בגן כי הוא מאוד מפריע... אני בוכה כל הזמן, אין לי כוחות, אני נותנת לו חיזוקיםU טיפולים כמו במיים, הידרוטרפיה, חוגים כמו טאיקונדו. אני כבר לא יודעת מה לעשות איתו , הוא מוציא אותי מדעתי. האם מישהו יכול לתת לי כלים איך להתמודד עם זה, איפה לגשת, מי ומה ואיך..... תודה

שלום מרים, כאימהות, אין לנו את הפריווילגיה להתמוטט ולהרים ידיים, ומוטל עלינו להמשיך ולתפקד כהורים סמכותיים גם (ובעיקר) נוכח קשיים ומצוקות של הילד שלנו. ילד ADHD הוא באמת ילד מאתגר מאד, והוא עלול להביא את ההורים למצבים קיצוניים של תשישות וייאוש. הבשורה הטובה היא, שכיום יש בידינו ידע עצום וניסיון בהתמודדות עם הצרכים המיוחדים של ילדי ה-ADHD. אך עלייך להבין שאין די בטיפולים לילד, אלא גם בהדרכת הורים או טיפול מכיל עבורכם, שיסייע בהתמודדות הממושכת עם אתגרי היומיום. אז כן. מישהו יוכל לתת לך כלים להתמודדות, ולדעתי זה פסיכולוג ילדים/מבוגרים קליני. חזקי ואמצי ליאת

שלום ליאת. אני והחבר שלי בני 25. לעיתים קרובות אנחנו עושים בייביסיטר לקרוב משפחה שלי, ילד בן עשר. החבר שלי ממש טוב איתו: משחק איתו משחקי וידאו, לוקח אותו לסרטים, מלמד אותו לנגן. האם אפשר ללמוד מזה שבעתיד, בעזרת השם, הוא יהיה אבא מצויין?. אפשר להסיק את זה?. או שזה לא שייך?.

שלום שירי, לתפקד כאבא טוב, זה אומר להקדיש לילדים שלך זמן איכות לאורך זמן ובהתמדה, גם לצד ובנוכחות גורמים מעכבים או מדכאים כמו לחצי פרנסה, עייפות, מתחים בזוגיות או בעבודה, וכד'. החבר שלך משוחרר כרגע מכל אלה, ונפגש עם הילד לזמנים קצרים יחסית. מהבחינה הזו, זה לא דומה לאבהות ממשית. עם זאת, הגישה החמה והידידותית אל הילד היא בהחלט נקודת פתיחה טובה לזכותו. בברכה ליאת

שלום רב! בתי בת 7 וחצי ילדה חייכנית וטובה. בלימודים היא מוציאה ציונים סבירים אך הבנתי יש יש המון מריבות בחבורה עם הבנות במהלך ההפסקה וכו' אולם בבית כשהיא מזמינה חברה הכל תקין ולהיפך אם היא הולכת לחברה. מדי פעם היא מתקשרת אלי מבית הספר ומספרת כי כואבת לה הבטן וכו'. היום הוזמנתי לבית הספר והמורה סיפרה כי הילדה מאוננת בזמן השיעור. יש לציין כי חשבתי בושה נוראה. מה לעשות? האם טיפול רגשי יעזור לכך? יש לציין כי תמיד ראיתי בה ילדה כזו חזקה ששום דבר לא מפריע לה אך פתאום זה מופיע. אודה לתגובתך. בברכה, שרית

שלום שרית, אני מבינה את המבוכה שחשת, אך עלייך לזכור שאוננות היא פעולה טבעית ונפוצה מאד אצל ילדים. ובכל זאת, אוננות בביה"ס יכולה להעיד על מתח ומצוקה המבקשים פורקן, וכדי לעזור לה צריך להתמקד בקשיים (ופחות באוננות). תוכלי להסביר לה (אומץ! זה לא פשוט) שממש כשם שאנחנו לא מחטטים באף בנוכחות אנשים אחרים, כך גם אין מאוננים במקומות שאינם מאפשרים פרטיות מוחלטת. הסבירי לה שגם אם מדובר בפעולה נעימה שאינה פוגעת באיש, לא נהוג לעשותה אלא כשהיא לבד לגמרי. במקביל, נסי לברר מה מקור המצוקה, והאם היא חווה בביה"ס בדידות או נידוי חברתי. בקשי את סיועה של המורה, הן בתצפית ומעקב, והן ביצירת הזדמנויות לאינטראקציות חברתיות מגוונות. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת ה6.5 בכיתה א' היא ילדה עם ביטחון מאוד גבוה וילדה שבדרך כלל יש סביבה חברות לאחרונה המורה שלה (שיצאה לחופשת לידה) הייתה כל הזמן מתקשרת אלי בטענה שהבת שלי מנסה "לשלוט" במשחקים על ילדים אחרים ושאני ידבר איתה...אני שאלתי את המורה למה היא חושבת ככה היא אמרה שיש ילדות שמתלוננות עליה (והיא מבלי לבדוק מה קורה הייתה מאשימה את הבת שלי ליד כולם)הבת שלי התלוננה בפני היום שהיא רוצה לעבור בית ספר כי לא כייף לה כי לא תמיד יש לה עם מי לשחק...שיש ילדות שעושות חבורה ולא מוכנות לשתף אותה..אני מפחדת שמנסים להתחיל לעשות עליה חרם ואני מאוד רוצה לעזור לה ולא יודעת איך....לדעתי המורה שלה תרמה לזה מכוון שהיא כל הזמן הייתה מעירה לה ומורידה לה את הביטחון ליד כולם...עכשיו יש לה מורה מחליפה אולי היא כן תוכל לעזור?!...אודה לעזרה ממומחה שלכם בנושא איך לעזור לילדה שזה לא יהפוך לחרם מצד כולם. בתודה מראש. א

שלום א', ילדים יודעים להיות מאד רעים לפעמים, ולהחרים ילדים אחרים על לא עוול בכפם. אבל לא תמיד זאת התמונה. לעיתים, יש בהתנהגותו של הילד משהו שגורם לילדים להתרחק. לפעמים זאת שתלטנות, לפעמים קורבניות, ולפעמים חוסר הבנה של הכללים החברתיים או בעיה בקריאת המפה החברתית. אם המורה העירה והתריעה שיש בעיה, אני מציעה להקדיש לכך מחשבה ותשומת לב (גם אם היא הגזימה או עשתה זאת בחוסר טאקט או חוסר כבוד). לכן, לטעמי הדרך לטפל בכך חייבת להביא בחשבון גם שינוי בהתנהגותה של הילדה (אימון בבית בעמידה בגבולות, בהתחשבות בזולת, וויתור והתאפקות), ובמקביל עירוב של המורה שתוכל לתווך ו'לשמור עליה' מפני צעדים מרחיקי לכת כמו חרם או נידוי. ככלל, אני מאמינה ששינוי משמעותי יכול להיוצר בעיקר בבית, בעידוד והכוונה של ההורים, ולכן ממליצה מאד על הדרכת הורים שתסייע לכם להבנות עבורה גם בבית מצבים שיתרגלו אותה בשיתוף פעולה, איפוק והתחשבות. בהצלחה ליאת

הי ליאת התייעצתי איתך לגבי משחקי מחשב (הצלחות וכשלונות)של בתי הבכורה בת החמש וחצי ואמרת לי להגיד לילדה שאני סומכת עליה שתצליח במשחק היא בראמת מנסה או שנמאס לה מנמשחק ועוברת למשחק אחר הבעיה האחרת שכל יום באה אליה חברה אחרת והן משחקות באייפד (משחקי מחשב) והילדה שלי תמיד מוותרת ונותנת את האייפד לחברה לפעמים היא מבקשת שיתוף פעולה והחבקרה כמובן לא רוצה למרות שהאייפד לא שלה אתמול התארחה חברה והסברתי להם שאפשר לעשות תור תור החברה כמובן לא שיתפה פעולה והילדה שלי באה אלי אמרתי לה שאם הן לא מסתדרות אני אקח את האייפד וכך עשיתי האמת אני מרגישה שזה לא נכון לעשות מה כן לעשות??????????אחרי שהחברה הלכה הסברתי לילדה שלי שאם לא משתפים אותה במשחקי מחשב שלה היא יכולה להגיד שזה לא חברי ולקחת את האייפד האם זה נכון אני משתדלת לא להתערב ונראה לי שההסברים רק מורים אןתה????????? למה הילדה שלי תמיד מוותרת על הכל זה האייפד שלה(זה אייפד לילדים) לא של החברה היא בכלל נוטה לוותר על הכל בדינמיקה בין חברים בגן אומרים לי שהיא עומדת על שלה ובבית היא לא מוותרת לאחותה ואני גם לא מבקשת שתוותר למה זה ????????????????????????????.... אולי עדיף לחזור למשקי חצר של פעם תודה ליאת

שלום רוז, כל דור והמשחקים שלו. עקרונית, השיבה למשחקי החצר של פעם לא אמורה לשנות מאפייני אישיות ונטיות וויתור/אסרטיביות אצל הילדים. אני בדעה שיש להניח לילדים לנהל את חיי החברה שלהם בדרכם, ללא התערבות (או בהתערבות מינימלית). אייפד הוא מכשיר אטרקטיבי למדי, ואפשר להבין (אולי) ילדה שבאה להתארח ורוצה להתנסות בו. אחרי הכל, לא לכולם יש עדיין אייפד, ולילדים בגיל חמש וחצי עדיין קשה להתאפק מול גירוי כזה. אני מציעה להקדים תרופה למכה, וכשבתך מארחת חברות, כדאי להרחיק משחקים שמלכתחילה אינם מתאימים למשחק חברתי. המחשב או האייפון/אייפד בהחלט יכולים לענות להגדרה "ידידו הטוב של האדם", אך לא בטוח שזה נכון בהקשרים חברתיים. די פשוט, לא? ולשאלתך השניה - הבת שלך כנראה יודעת איפה נכון או לא נכון (אפשר או אי-אפשר; כדאי או לא כדאי) לוותר או לעמוד על שלה. אישית, יש לי חיבה לילדים הוותרניים והנדיבים, שהופכים את העולם שלנו לקצת פחות אלים וכוחני, ויותר נעים והרמוני. לא נראה לי אסון גדול כל כך... בברכה ליאת

והלא מוותרים זה מה שמלמדים אותנו לא????????? אני אוהבת אותה כמו שהיא

אני בת 15, ויש לי בן דודה בן 42 ואני מאוהבת בו מאז שאני זוכרת את עצמי. בשנה האחרונה, הייתי מגיעה אליו כל יום אחרי בית ספר. הוא מארח אותי, ואנחנו מדברים על זוגיות והוא לא מנסה לנגוע בי כי הוא אומר שאני עדיין קטינה. שכנעתי אותו להתחתן כדי שירגיש בטוח לחשוב עלי רומנטית. הצלחתי והוא אוהב אותי מאוד ואפילו נמשך אלי. הוא רווק ואין לו ילדים. אנחנו חברים ואני רוצה להקים איתו משפחה, והוא מוכן אבל פוחד מהמשפחה ובעיקר מתגובת ההורים שלי. הוא רוצה שנחכה עם המגע המיני. קשה לי, אבל אני מוכנה לחכות רק כדי שירגיש טוב. הוא אומר שאם נחזור בתשובה, אז ההורים שלי אולי יתנו את ההסכמתם לחתונה כשבקרוב אהיה בת 16. רציתי לדעת איך משכנעים את ההורים שלי לתת את הסכמתם לחתונה, והאם כדאי להתחיל לתת להם להתאקלם למציאות הקיימת שאני רוצה מאוד להתחתן עם בן דודה שלי ולהקים איתו משפחה.

שלום מעיין, אני מצרפת עבורך לינק לכתבה שהתפרסמה היום בynet, הנוגעת לנזקי התופעה המדאיגה של נישואי קטינים. הסכנות מפורטות שם היטב, וכדאי מאד שתקראי בתשומת לב את ממצאי המחקר בנושא. אני ערה לכך שהאהבה יכולה להיות חזקה ולגבור על שיקולים של נורמות חברתיות ותרבותיות. ובכל זאת, אני ממליצה לך מאד להמתין עם המחשבות על חתונה, ולאפשר לעצמך זמן להתעשת ולבחון את הקשר הזה לאורך זמן. בברכה ליאת

בני בן 9, ילד חכם מאד ונבון. ציונים מעולים בבית הספר, יש לו חברים, הולך אליהם והם באים אליו. חם מאד, מחבק ואוהב. יחד עם זאת, אף פעם לא היה ילד קל, מאד עקשן, מתקשה לדחות את סיפוקיו, הכל חייב להיות לפי רצונו ועכשיו. לא מסוגל לשמוע "לא" ואז ישר מתעצבן, צועק, זורק דברים, נשכב על הרצפה.לאחרונה הוא כל הזמן אוהב לשכב על הרצפה, לזחול על גחונו וכל פעם שמעירים לו הוא קם ואז שוב נשכב על הרצפה. מאד מפוזר, שוכח ומאבד את ציודו בביה"ס, זה לא כל כך מעניין אותו ומדבר אליו. הספרים ומחברותיו מאד מפוזרות ומקומטות. מאד לא מסודר, מבולגן וזה לא מפריע לו. מקבל הערות רבות מהמורה על כך שמפטפט וזז בכיתה ולמרות שהוא תלמיד מצויין. הילד די פחדן וחושש מדברים רבים (כלב בגינה, ילדים המציקים לו, מה יהיה אם תיהיה מלחמה וכו...). לאחרונה זיהינו שלוקח כסף מארנקנו ללא רשות. צופה בטלויזיה ומחשב שעות רבות עד כדי שלא ניגש לשרותים ואפילו עשה צרכיו בסלון(קרה פעם אחת). שקרים שכיחים מאד מצידו לגבי שיעורי בית, לרוב אומר אין שיעורים ואז בערב אנו מגלים שיש, צריך כל הזמן דחיפה לגבי הכנת שיעורים, כשמוכיחים אותו לגבי השקר הוא שוב יכול להתעצבן ולצעוק ולהמציא כל מיני סיפורים. משקר על דברים רבים והרבה. מצד אחד ילד חם, אוהב, נבון וחכם מצד שני יכול לצעוק, להתעצבן, לשקר, לזרוק דברים רק כי לא קיבל את מבוקשו ועכשיו ושאר התנהגות מוזרה. יש לציין כי הוא מקבל הרבה תשומת לב ואהבה מאיתנו. אנו פשוט חסרי אונים לגביו. מה עושים??? תודה

שלום רב, את מתארת ילד הסובל - ככל הנראה - מפערים ניכרים בין תחומי התפקוד השונים. מצד אחד, הוא ילד נבון שהישגיו הלימודיים טובים, אך מהבחינה הרגשית הוא מפותח פחות, מתקשה להתמודד עם תסכולים ולאפק דחפים, ומכאן הקושי שאתם חווים מולו בבית. בנוסף, מן התיאור שלך את הקשיים בהתארגנות, נודף ניחוח של לקות ממקור אורגני (הפרעת קשב? היפראקטיביות?) שכדאי לבדוק. אני ממליצה בחום על אבחון מסודר אצל פסיכולוג קליני או חינוכי, כמו גם על הדרכת הורים שתנחה אתכם כיצד לעזור לו בבית, וכיצד לחדד את ההבנה שלו לגבי הגבולות והכללים הנהוגים בו. בברכה ליאת

שלום תוכלי לתת לי המלצה לפסיכולוג ילדים טוב באיזור פתח תקוה או קרית אונו שעובד עם כללית?

שלום רמי, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

אני אמא לילד בכיתה ז. חצי שעה לקראת תום המבחן שאלה אותו התלמידה שלצידו שאלה ובני כתב את התשובה על השולחן. המורה שראתה זאת פסלה לו מייד את המבחן. כעת בני מאוכזב מאוד וכמובן מבין את שגיאתו האיומה. ממה שאני יודעת, בדרך כלל התלמיד מקבל אזהרה ראשונה בזמן העתקה, או לפחות, הורדה של 10 נקודות מן המבחן. או העברת מקום ישיבה. לפי דעתי המורה הייתה אמפולסיבית מאוד ולא נתנה אזהרה אחת לפחות לפני פסילה. מה דעתך? האם אשוחח איתה על כך? בני חש אכזבה גדולה מאוד ולכן כתב לה מכתב התנצלות שהמקרה לא יישנה וביקש להיבחן פעם נוספת. מה דעתך?

שלום רב, אני חושבת, לפני הכל, שאת צריכה לשמוח שליאור ידע את התשובה לשאלה. עניין משמח נוסף, קשור לנכונותו לסייע לחברה במצוקה. חכמה וטוב לב הם שילוב מצויין, ולכן את ממש *אבל ממש* צריכה להיות מרוצה. אני לא חושבת שהוא עשה "שגיאה איומה" כדברייך, ומציעה להסתפק בהתנצלות שלו ואפילו בפסילה, כשיעור לעתיד. שאלה יהיו הצרות שלנו... :-) שבת שלום ליאת

אני בתהליך גרושין וגרושתי עברה לצפון יש לנו ילד בן 4 שמאוד קשור אלי כל פעם שאני מתקשר הוא מתחיל לבכות ומתגעגע אני רוצה לדעת אם זה טוב לדבר בטלפון כל יום למרות שהשיחות מאוד קשות גם לי וגם לו הסידור הזה הוא חדש ואני לא יודע מה התדירות שצריך לדבר איתו ואם זה פוגע בו כי כל פעם זה מעלה בו את הגעגועים

שלום שי, התקופה שמייד לאחר הפרידה ופירוק הזוגיות אכן קשה מאד לכולם, ולכן גם התגובות הרגשיות עוצמתיות במיוחד. אני מניחה שהילד שלך מתגעגע אליך בכל מקרה, אולי הוא בוכה גם בשעות אחרות, ללא קשר לשיחת הטלפון היומית ביניכם. אין לי תשובה חד משמעית בשבילך, ואני לא בטוחה מה נכון יותר עבורכם. יש - כנראה - שאלות, שאת התשובה עליהן כל אחד צריך למצוא בעצמו. שיחת הטלפון בוודאי מציפה את הרגשות אצל כולכם, אבל לא בטוח שהדרך להקל עליו זה דווקא לוותר עליהן. אני חושבת שבגיל ארבע, אפשר לנסות ולשאול אותו מה הוא מעדיף, ומה ייקל עליו. אפשר להיעזר גם בדיווחים של גרושתך, ולברר בעזרתה מה קורה בימים שאינך מתקשר: האם הוא מחכה לשיחה איתך? האם הוא שואל עליך הרבה? אפשר גם לשאול אותה מה קורה אחרי שיחת הטלפון: כמה מהר הוא נרגע ממנה? האם הוא ממשיך לבכות מגעגועים עוד זמן רב? על סמך כל המידע הזה אפשר יהיה לגבש מינון שיהיה נכון לכולכם, ואשר יתאים לצרכים של כולכם. אפשר לנסות לגוון קצת את אופי התקשורת ביניכם, ולראות האם הוא מגיב טוב יותר לשיחת וידאו בסקייפ, שנותנת אשלייה של נוכחות קרובה יותר, או במיילים יומיים כתובים ממך שאמא תקרא באזניו. אני יודעת שאני לא ממש עוזרת, ומזמינה אותך לניסוי ותעייה, עד שתמצאו את האיזון. זה באמת לא קל. בטוחה שעם אהבה, סבלנות ושיתוף פעולה בינך לבין גרושתך - תצליחו בכך לרווחת כולכם. בברכה ליאת

האמת שהמשכתי לחשוב עליכם עוד קצת... :-) חשבתי על כך שאפשר ליצור שינוי גם *בתוך* שיחת הטלפון, ולתת לה צביון מעט שונה. אתה יודע, יש שיחות ויש שיחות. אם שיחת הטלפון הופכת ליבבות קורעות לב, זה באמת קשה וכמעט בלתי אפשרי לנהל אותן. אבל אפשר לנסות להתעקש על שיחות שיש בהן משהו להישען עליו. למשל, אפשר להחליט שבכל יום הוא יספר לך משהו חדש שעשה היום, משהו שקצת 'יארגן' אותו לפני ותוך כדי השיחה. גם אם לא החלטתם על נוהל כזה, נסה לחשוב אתה, עוד לפני השיחה, על תוכן מוגדר שייקח את השיחה למקום מעט יותר מוחזק ופחות רגשי. למשל, מה מתוכנן לפורים. או לאן נטייל בשבת הבאה. או איך שניכם חוויתם (כל אחד בישוב שלו) את הסערה של הימים האחרונים. נסה לחשוב על משהו שאתה רוצה לספר לו, ואולי גם על משהו שאתה רוצה לבקש ממנו ("אני צריך שתמדוד בשבילי את אורך כף הרגל שלך, כי בא לי לקנות לך גרבי כדורגל"). שיחות מסוג כזה יכולות לזמן לכם חוויה מעט שונה, אני חושבת. בהצלחה ליאת

אודה על המלצה תודה רבה!

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

אני גרושה, אמא לנערה בת 17. יש לי בן זוג קבוע. הבת שלי חזרה בשעה לא צפויה, וראתה אותי מענגת אותו. היא כמובן מבינה היטב מה ראתה. אני נבוכה מזה מאוד. לדעתי גם היא. מה את מציעה לעשות?.

שלום איריס, בהיותך אם לנערה מתבגרת (או ילדים בכל גיל אחר) יש לדאוג מפני תקריות מסוג זה, ולנהל את חיי המין מאחורי דלת סגורה/נעולה. כרגע, בהנחה שהיא מבינה היטב מה ראתה, לא בטוח שיש לעשות משהו בנדון, מלבד למנוע אירועים דומים בעתיד. בברכה ליאת

שלום , בני בן השלוש עבר את תהליך הגמילה מפיפי נהדר , גם ביום וגם בלילה ללא קושי אך לצערי עד היום כחצי שנה לאחר התחלת הגמילה מבקש טיטול בזמן הקקי , ראינו קלטות , קראנו ספרים , שוחחנו אך לשווא, כל פעם שמבקש אני מזכירה לו שיש אפשרות לטיטול אך יש אפשרות גם בשירותים או בסיר , כמובן שהבחירה היא טיטול , בגן מפספס במכנס נראה לי שמופעל עליו לחץ שוחחתי לא פעם עם הגננת בנושא , אני מוטרדת מאוד הוא ילד חברותי ומצחיק שר ורוקד ...אשמח לקבל ייעוץ הכוונה בכדי לעזור לו ולנו לעשות את הדרך בצורה נכונה וללא נזקים . תודה מראש אושרת

שלום אושרת, כאשר אנו פותחים בתהליך הגמילה, המסר אל הילד הוא: אתה כבר גדול, ומעתה, אנו מצפים ממך לעשות פיפי וקקי בסיר או בשירותים, ולא בטיטול. מעתה, אין יותר טיטולים (למעט - אולי - בלילה), ויהיה עליך ללמוד להשתמש בשירותים, כמו גדול. כאשר את מזכירה לו שיש לו אופציה להמשיך לעשות קקי בטיטול, את מעבירה מסר מבלבל, הפוגע אנושות בתהליך. סלקי את הטיטולים מהבית, והסבירי לבנך שאת מצפה ממנו לעשות את הקקי במקום המיועד לכך, ומסכימה גם לאפשרות שיהיו פספוסים בהתחלה. זה בסדר. כשזה קורה, אל תבטאי כעס, גועל או אכזבה, החליפי את התחתונים בשלווה, ואמרי שאת בטוחה שבסוף הוא יצליח. מציעה לך למצוא ברשת מאמר טוב המנחה את ההורים צעד צעד כיצד לנהל נכון את תהליך הגמילה, וכיצד להימנע מטעויות. בברכה ליאת

אני הולכת להשמע כמו עוד אמא פולניה ... ביתי בת שנתיים וחצי חרדה מכל דבר שקשור לפורים. אני מניחה שהכל התחיל כשהלכנו לקנות לה תחפושת (היא רצתה להיות בוב ספוג). בחנות היא ראתה דינוזאור ענק ונבהלה. בבית היא סירבה ללבוש את התחפושת ולכן החלפתי לשמלה של נסיכה . כששאלתי אותה למה היא לא רוצה ללבוש את השמלה , היא ענתה "דינוזאור מפחיד". מאז שהחלו במעון לתלות מסכות וליצנים , היא בוכה ומבקשת ללכת הביתה כשהיא מגיעה (היא אוהבת להיות שם), מסתגרת במטבח, השתינה על עצמה (היא גמולה כבר 8 חודשים) ומסרבת לאכול לחלוטין. ני מודעת לעובדה שכשפורים יחלוף היא תרגע וזהו שלב התפתחותי. אנחנו מנסים להכיל את הפחד אך מוטרדים מכך שהיא סובלת. איך ניתן להקל עליה במעון?

שלום מיטל, אני בוחרת "לעשות כבוד" לאריאלה זמיר, מנחת הורים שכותבת ופעילה בפורום שלנו, ומצרפת לינק למאמר קצר וממצה שפרסמה בפייסבוק, המספק מענה לשאלותייך. אם יהיו שאלות נוספות - את מוזמנת! חג שמח ליאת

המלצה לפסיכולוג לילדים באיזור נס ציונה

שלום יונית, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

ביתי בת העשר ילדה חכמה ונהדרת. ההתנהגות שלה מאוד קיצונית לכאן ולכאן. לפעמים היא יכולה להיות הכי מקסימה בעולם, עוזרת מדברת יפה וממש בצורה קוצונית מחבקת ומנשקת את כל בני המשפחה ואומרת "איך אני אוהבת את כולכם", לעומת זאת היא גם "בקצה השני" מתעצבנת מהר על כל דבר קטן, כל הערה מקבלת קשה, יכולה לענות ב"אוף, איזה אמא מעצבנת" גם על דבר בנאלי כמו "לכי להכין שיעורים לפני טלוויזיה" וגם כאן היא תאמר "איזו משפחה מעצבנת ואף- אני שונאת אתכם/אותך". ההתנהגויות הקיצוניות האלה מגיעות "משום מקום", לפעמים ממש אי אפשר לדעת למה לצפות... בעלי ואני מאוד מתוסכלים מהמצב. אשמח לשמוע עצה או הכוונה. לפעמים היא נותנת לנו הרגשה של כפיות טובה. ישנם הרבה מצבים אחרי בילוי משפחתי או כל בילוי אחר כמו חברות, היא יכולה בקלות על בקשה/הערה קטנה "לעבור" להתנהגות קיצונית לכעוס לדבר לא יפה ולהתעצבן... אנא את עזרתך!

שלום רב, ילדים (ואנשים) שונים זה מזה בתגובתיות הרגשית שלהם. יש ילדים עם נטייה מולדת להגיב בעוצמה רבה גם לגירויים מתונים יחסית ("פתיל קצר"). ילדים כאלה יכולים להיות בכייניים יותר, קולניים יותר, עצבניים ורגזניים יותר - אך גם נלהבים ונרגשים יותר, בנסיבות אחרות. תכונה זו, כשלעצמה אינה נוראה כ"כ, אלא אם היא נתקלת בחוסר הבנה מצד הסביבה, בשיפוטיות וביקורת. כאשר הסביבה אינה מתקפת את החוויה של הילד ואף שופטת אותו על מה ועל איך שהוא מרגיש ("מה אתה בוכה? לא קרה כלום!" או "אפשר לחשוב מה כבר קרה? למה אתה כועס כל כך?"), יש אפשרות שהילד יגיב בעוצמה רבה אף יותר, ובנוסף, ירגיש מבולבל, בודד וחסר ביטחון לגבי רגשותיו. לכן, גם אם קשה לכם עם התנהגותה ה'קיצונית', נסו להבין ולקבל שזהו "כתב-היד הרגשי" שלה, וזו עוצמת התגובה שלה, המשקפת בדר"כ חוויה או מצוקה *אמיתית* (ולא הצגה). כבדו את הכעס שלה או הפגיעה שלה, הביעו השתתפות והבנה לרגשותיה, והשתדלו לעזור לה לזהות נכונה את מה שעובר עליה ("נכון, זה באמת מעצבן לעשות שיעורים לפני הטלוויזיה, ואני מבינה אותך. גם אני הייתי בוודאי מתרגזת. אבל אין ברירה כרגע. אני רואה כמה את מתוסכלת עכשיו"). גם אם לא תצליחו להיות כה נדיבים וסלחניים בעין הסערה, השתדלו לפחות לא להעיר או לשפוט אותה. זכרו שנאומים חינוכיים לעולם אינם משיגים את מטרתם "תחת אש". אם תמשיכו להרגיש חוסר אונים, פנו להתייעצות עם גורם מקצועי. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי בן בן 1.5 שנים, אני ואשתי מתכוונים לנסוע לנסיעת עסקים לסין לשבוע, רציתי לדעת מה יהיה עדיף מבחינתו, לבוא איתנו ולהישאר במשך היום עם מטפלת וילדה ישראלית נוספת או להישאר בישראל עם סבתא בשעות שאחרי הפעוטון ובייבי סיטר בלילה?

שלום שגיא, בנכם נמצא בתקופה לא אידיאלית לפרידה, מאחר וחרדת הזרים וחרדת הנטישה עדיין מאד גבוהות בגיל זה. מאחר שתחושת הזמן עדיין מאד בלתי בשלה, שבוע ימים בלעדיכם נחווה כנצח נצחים, ועלול ליצור מצוקה פסיכולוגית ניכרת. בעיני, אם האפשרות קיימת, עדיפה פרידה יומיומית קצרה על פני פרידה של שבוע שלם. נסיעה טובה ופוריה ליאת

שלום, ביתי בת שנה וחודשיים, היא נכנסה למסגרת גן (11 ילדים) בגיל 8 וחצי חודשים, מאז היא החלה לשרוט,לדחוף,לעקוץ כל ילד שמתקרב אליה, הגננות מדווחות לנו על כך, ההורים של הילדים האחרים מאוד כועסים. אני יודעת שזה שלב טבעי בגיל זה אבל רציתי לדעת איך צריך להגיב להתנהגות כזו כי ענישה לא ממש מתאימה לגיל שלה ואני גם כעסתי כשהענישו אותה בגן על כך. האם זה מעיד על תסכול שלה מהגן? אשמח לשמוע מה דעתך המקצועית על התופעה והאם זה מעיד על משהו, וכמובן איך מגיבים מבלי לתסכל אותה יותר. תודה מראש, אמילי

שלום אמילי, בגיל שנה וחודשיים אנחנו עדיין מדברים על *תינוקת*, שאינה יודעת ויכולה לשלוט בצורה טובה בדחפים התוקפניים שלה. לכן, אין להעניש אותה על התנהגותה, שבהחלט תואמת את גילה. אם הגננת שלכם מענישה אותה, או מצפה ממך 'לעשות משהו' (בבית, שעות אחרי האירוע) שיפסיק את ההתנהגות הזו (צר לי לומר זאת), עלייך לשקול את הכישורים המקצועיים שלה, או אולי לחפש מסגרת מתאימה יותר לתינוקת בגיל זה. התגובה הנכונה במקרה זה היא הגברה של ההשגחה והפרדה בין התינוקות בשעה של קונפליקט, שכן הוא בדר"כ מאד דחפי, יצרי ולא מווסת. בשמחות ליאת

שלום, רציתי לשאול מה הדרך הכי נכונה לספר לילדים בני 14 ו18 שעומד להיות תינוק חדש שיהיה להם בעצם אח או אחות תינוק. מדובר בפרק ב' כך שזה חצי אח או אחות.

שלום ים, למה לא לומר להם פשוט את העובדות? הם ילדים גדולים ומבינים. ממה בעצם את חוששת? פרק ב', באופן כללי, עלול לעורר בילדי פרק א' רגשות רבים (חיוביים, שליליים או מעורבים), ובכלל זה גם הרעיון שיוולד להם (חצי) אח נוסף ביום מן הימים. צריך להיות מוכנים לכל תגובה אפשרית, גם כעוסה או לעגנית, ולעמוד מולה בשילוב של אמפתיה והבנה יחד עם נחישות והחלטיות. נסי להימנע מהתנצלויות או נטייה לפצות על איזה 'עוול' לכאורה, וקווי לטוב. ילדים כה גדולים עלולים להגיב גם בהתלהבות והתרגשות, וכמובן גם להיות כוח עזר משמעותי בעתיד. בהצלחה, ושיהיה הריון קל ונעים ליאת

אני בת 15 ואני כל הזמן משקרת לא יודעת למה למשל אמרתי לחברות שלי שמישהו מאיים עלי וזה ממש לא נכון אחר כך אני מצטערת על זה ויש לי יסורי מצפון ואני בוכה ואחרי כמה זמן שוב ממציאה משהו המורה שלי לקחה אותי לשיחה ואמרה לי למה את עצובה ואמרתי לה שמישהו מטריד אותי מינית וזה ממש לא נכון נמאס לי מעצמי ואני חייבת לציין שהחיים שלי באמת טובים יש לי הכל כאלו אני רוצה שיקרה לי משהו רע..כאלו אני מכורה ללהרגיש רע אם אין לי משהו שיעשה לי רע אז אני מתחילה לדמיין סיטואציות מפחידות כאלו מוות של משהו שקרוב אלי ואז אני מתחרטת על זה וכאלו יש לי הרגשה של סיפוק כאלו "יופי סתומה הצלחת להכאיב לעצמך" אני מפחדת שאני יפגע בעצמי כדי שיתייחסו אלי למה אני כזאת נמאס לי מעצמי בבקשה תעזרו לי

שלום ליאור, בשורה האחרונה שלך, את שואלת "למה אני כזאת", והתשובה מופיעה ממש לפני השאלה שלך - "כדי שיתייחסו אלי". צרות ואסונות מייצרים דרמה, ומצליחים לגייס את האנשים לטובת ה'קורבן'. יש אנשים שמגלים את הקשר הזה שבין אסון לתשומת לב, ומתחילים (במודע או לא במודע) לייצר עוד ועוד דרמות, לא תמיד עם אחיזה במציאות. אני לא חושבת שאת מכורה להרגשה הרעה, אלא זקוקה מאד מאד להתייחסות, הקשבה וחמלה מהזולת. אגב, כולנו זקוקים לזה, אך לא כולם זוכים לזה באופן הנכון והמיטיב. אני מציעה לך לעשות הכל כדי לגייס עזרה מקצועית (דברי על כך עם יועצת ביה"ס - את יכולה להדפיס עבורה את התכתובת הזו, בינינו), וכך לספק בדרך לגיטימית את הצורך שלך בתשומת לב והקשבה, וללמוד מיומנויות של תקשורת בינאישית בריאה. בהצלחה ליאת

תודה רבה לך על העזרה ויש לי עוד שאלה.. מצד אחד אני לא רוצה להמשיך ולשקר אבל מצד שני אני מרגישה שאם אני יפסיק את זה יהיה חסר לי משהו מאוד משמעותי בחיים יש ימים שאני פשוט מאחלת לעצמי שיקרה לי משהו רע ואני באמת רוצה את זה בבקשה תעזרי לי יש דרך להפסיק את השקרים האלה אבל מרצון. שאני ירצה את זה בלי להרגיש שחסר לי משהו תודה לך על הכל

שלום רב, בתי בת 3, ולאחרונה נוצר מצב שהיא פוחדת מכל רעש שהיא שומעת. גם רעש שבקושי נשמע, משהו כמו זמזום של דבורה, לחישה של מישהו, היא ישר נעמדת ושואלת מה זה הרעש הזה?, מצד אחד אני מבינה שיש לה שמיעה חדה וטובה אך מצד שני, השמיעה הזו גורמת לה לפחדים , היא אוטמת את האוזניים ורצה אלי בפחד נוראי. מה יכול לגרום לזה? איך אפשר לטפל בזה? הפחדים הללו מונעים ממנה לשחק לבד בחדר המשחקים, היא מוציאה את כל המשחקים לסלון כי "יש שם רעש", היא לא מוכנה לישון לבד בחדר. אודה לך להצעותייך בנושא. תודה, מלי

שלום מלי, אנא, קראי את תשובתי להדר, כמה קומות מתחתייך, במיוחד את תשובת ההמשך שם. יש ילדים שרגישים לגרייה שמיעתית חזקה, והם מגיבים בפחד ורתיעה מכל סיטואציה רועשת. ילדים אחרים (כמו בתך אולי) מגיבים לרעשים 'חריגים' או פתאומיים, גם אם אינם חזקים, ותגובת הפחד היא תוצאה של עוררות-יתר, נטייה חרדתית או דמיון מפותח (שמקשה מאד על ילדים בגיל זה). גם במקרה זה, אני מציעה להישאר זמינה ואמפתית מצד אחד, אך גם עניינית ו'אדישה' כלפי הרעש מצד שני. אם, כתוצאה מהפחדים או ה'רעשים' היא זוכה לפריווילגיות מרחיקות לכת כמו היצמדות דביקה אליכם או שינה במיטתכם - רצוי לעשות הכל כדי להפסיק זאת, כדי לא לתגמל את הפחדים ולהנציח אותם. אפשר להרשות לה לשחק בקרבתכם, ורצוי גם לשהות לצידה בשעת ההשכבה בחדרה ובמיטתה, אך לא לשעבד את עצמכם לפחדים שלה. זה יעבור! ליאת

תודה.

אופס... חוזרת לשם. סליחה!

מאוד התחברתי לאבחנה הזו שלך. הוא לא מסוגל גם לחבק לא לנשק ,בשנים קודמות למשל ולפעמים אפילו עד היום נאמר כשהוא נשרף בפנים ואני ניסית למרוח אותו בקרם הגנה הוא מצטמרר, לא סובל מגע . גם אני מקווה שכשתיהיה לו חברה (לרוב חבריו כבר יש, והוא ...כלום למרות שהוא יפהפה וחכם ובחורות מחפשות את קררבתו) אינני יכולה לקחת אותו לאיבחון וטיפול בגיל עשרים. את מסכימה איתי? מה עוד אני יכולה על מנת לעזור לו. הוא לוקח את החיים כל כך קשה. ויש לו המון מה לתת לאחרים. ילד כ"כ טוב . שוב תודה

אני אם לנער בן 17 שנפלט ממערכת הלימוד הרגילה וכרגע לומד באנקורי. הילד הוא בן אמצעי במשפחה שבה ארבעה ילדים. ילד נאה למראה כחול עיניים הבטוח שהוריו נגדו. סוחט מאיתנו כספים. משקר כדי להשיג כסף. אינו יכול לשמוע את המילה לא. כל מה שהוא רוצה צריך להעשות כאן ועכשיו ואוי ואבוי לנו אם אנחנו לא ממלאים את דרישותיו אז מתחיל הטרור בבית. מכות לאחיו. זריקת חפצים. צרחות וצעקות. נדמה לו שאני מתביישת בו. מה שאני לא. אני מתביישת מהדרך בה הוא בוחר להתנהג לא ממנו. כשאביו מנסה להפריד כדי שלא יתן מכות זה נגמר בצורה לא יפה. הילד חזק וכשהוא בקריז הוא לא רואה בעיניים. גם בבית הספר המורה טוענת שהוא לא יודע לקבל לא כתשובה. איננו לומד. מגיע לבית הספר אך כל הזמן יוצא מהכיתה ומפריע. מסרב לקחת ריטלין. אובחן כלוקה בADHD. אני מרגישה נורא בביתי. לא מוכנה יותר לטרור ממנו . למניפולציות ולשקרים. אני פשוט זועקת לעזרה. מה עושים? למי פונים?

שלום גלית, יש מצבים בהם אין ברירה אלא לגייס עזרה מן החוץ, שתאפשר מבט חיצוני על הנסיבות המשפחתיות ותציע פיתרונות ברי יישום. כרגע נראה שכולכם (גם אתם וגם הבן שלכם), נתונים במעגל אכזרי של זעם, אכזבה ועויינות, המזינים בדרכם את ההתלקחות הבאה. הבן שלכם מרגיש, ככל הנראה, את הכעס והאכזבה שלכם, ולוקח מכם 'בכוח' או בגניבה את מה שלתחושתו מגיע לו (כספים או דרישות אחרות, המייצגים עבורו את אהבתכם). מציעה לפנות בהקדם להתייעצות עם פסיכולוג קליני המומחה בעבודה עם מתבגרים, ולפעול בעצתו. אל תישארו לבד עם כל זה, כדי לא לדרדר את מערכת היחסים עמו אף יותר. חשוב לזכור שנער עם התקפי זעם כאלה, המתמודד שנים רבות גם עם ADHD, סוחב איתו לאורך השנים מנות הולכות וגדלות של תסכול, נחיתות, אכזבה עצמית וכעס. ילד כזה זוכה למעט מאד הערכה, התפעלות וגאווה מסביבתו, ויש לזה מחיר רגשי. טיפול פסיכולוגי מכוון בדיוק למקומות הכאובים הללו, ונותן מענה ומרחב בטוח לעיבוד החוויות המורכבות שהוא עבר ועובר. פנו לעזרה מקצועית! בהצלחה ליאת

שלום ליאת, ראשית, תודה רבה על הפורום המצוין ועל נוכחותך בו על כל המשתמע מכך. בתי בת 1.10 החלה לפחד לאחרונה מרעשים,בע"ח וכדומה. אני מבינה שזה שלב התפתחותי ומבקשת לשאול כיצד עלי להגיב כשהיא אומרת לי שהיא מפחדת. תודה רבה על תשובתך, הדר

שלום הדר, בגיל שנתיים, הפחדים שאת מתארת הם אכן שכיחים ונורמטיביים. כעיקרון, הדרך להגיב להם - לתפיסתי - היא לאזן בין היענות ואמפתיה מצד אחד, לבין הצורך לא להיכנע או להשתעבד לפחדים, מצד שני. כשהיא אומרת שהיא מפחדת, חשוב שאת תישארי רגועה ולא תשדרי בהלה או הזדהות-יתר. אפשר לעזור במידת מה במניעה (לא מוכרחים להגיע לביקור בספארי בגיל זה, או להפעיל את שואב האבק דווקא על ידה), אך כאשר היא בהתקף פחד או בכי, רצוי לא להפוך את האומללות שלה לאמצעי להשגת תגמולים ורווחים (פינוק-יתר). לוליינות ואיזון, אינטואיציות אימהיות ושכל ישר... בהצלחה ליאת

שלום ליאת, תודה על התשובה. בהמשך לשאלתי, מה עלי לומר אם למשל עובר מטוס והיא נבהלת מהרעש? משהו כמו כשמטוס טס בשמיים זה הרעש שהמנועים שלו מייצרים, או כך אפשר לזהות שמטוס טס בשמיים? הדר

תשתי מלטפל בביתי בעלת בעית התנהגות קשה.(בת11). התפרצויות זעם,סף תיסכול אפסי ואי יכולת להתמודד עם המילה "לא".מדןבר מגיל ינקות . היתה פגית. מטופלת פסיכולוגית ואף פסיכיאטרית. בית נורמטיבי ,איכותי,משכיל,שחושב אפילו על הוצאה לפנימייה. אין עוד ילדים מסיבות כלכליות ובריאותיות. אלוןהים אדירים, מה עוד אפשר לעשות? האם יש מסגאות שגם משפחות נורמטיביות שולחות כי אינן יכולות לשאל זאת יותר? תודה.

שלום לך, הפניה שלך עוררה בי הרבה עצב, אני מודה. לצד ההבנה שלי למה שעובר עליכם והאמפתיה כלפי החלק המתוסכל והמיואש שבך, איני יכולה להימנע מלחשוב מה מכל אלה עובר כשדר גלוי או סמוי אל בתך. אני מניחה שהגידול שלה, מאז אותם ימים ראשונים באינקובטור, היה לא קל, ובכל זאת - התנהגות מקצינה היא לעיתים אסטרטגיה לא מודעת לגרום לאחרים לראות/לשמוע/להרגיש את מה שבחוויה של הילד לא מקבל מענה מספק. אני חושבת שלצד העזרה המקצועית שמקבלת בתך, יש טעם לנסות ולגייס עזרה דומה גם עבורך, כדי לנסות להציל את היחד שלכן. אני רוצה להאמין שבתך מבקשת שתילחמו עליה מבלי לוותר. שולחת לך את הכוח להתעקש ולשרוד את הקשיים, ומפצירה בך להיעזר בתמיכה מקצועית ולפעול בעצת המומחים. בהצלחה ליאת

וודאי שאני מטופלת...אחרת אוי לי.. תודה על האיכפתיות.

הילד שלי בן 7 ומאונן כל ערב במיטה ולפעמים גם במשך היום. הוא שוכב על הבטן עם ידיים על איבר המין מבחוץ וככה הוא עושה את זה. האם זה נורמלי?האם עלי להגיד לו משהו?איך מתמודדים עם זה? תודה

שלום אור, אוננות היא עניין נפוץ ונורמלי בילדות, ואינו צריך לעורר דאגה מיוחדת. אם הילד עושה זאת לעינייך, כל שעלייך לעשות זה להסביר שגם אם מדובר בפעילות נעימה, עליו לעשותה בפרטיות בחדרו, ללא נוכחותם של אנשים אחרים, אפילו אם הפ בני משפחה. רצוי לשמור על ארשת עניינית, כדי לא לעורר אשמה, בושה או חרדה סביב הנושא. בשמחות ליאת

שלום, בעלי נוסע בעוד כשבוע לחו"ל למשך שבועיים. אני נשארת עם ביתי הקטנה (חגגה לפני חודש שנתיים) בבית. השגרה כמובן נשמרת, מידי יום היא תמשיך ללכת לגן. יתכן ובסופי שבוע נהיה אצל הסבים והסבתות> בגדול השגרה נשמרת. איך עליי להתמודד עם העובדה ששבועיים היא לא תראה אותו? אני מתארת לעצמי שהיא תחפש אותו / תקרא לו. האם כדאי לי "להכין" אותה לנסיעה שלו? להגיד לה משהו? מה להגיד לה כאשר היא תקרא בשמו / תחפש אותו? אודה לקבלת ייעוץ בנושא, תודה, עדי

שלום עדי, אפשר ורצוי להכין את הילדה לנסיעה של אביה, אך אין טעם לעשות זאת עתה. אפשר לעשות זאת יומיים שלושה לפני הנסיעה. אני מציעה לספר לה לאן אבא נוסע, מה בגדול הוא אמור לעשות שם (לעבוד, ללמוד, לקנות משהו, לבקר מישהו, וכד'), איפה הוא יגור, ומתי הוא יחזור. אפשר להגיד משהו על כך ש"נוכל לדבר עם אבא בטלפון או דרך המחשב, עד שיחזור הביתה". אפשר לספר משהו על ה"אווירון הגדול שייקח את אבא לחוצלארץ ויחזיר אותו הביתה, ועל כמה זה כייף לטוס". ככלל, כאשר הדברים מוצגים לילדים בצורה פשוטה וברורה, ללא דרמה מיותרת, הם נוטים לקבלם בלי בעיות מיוחדות. גם אם יהיו במהלך היעדרותו אירועי "געגוע", הציפייה היא שאפשר יהיה להכיל זאת, ולקבל אותם בהבנה. גם זה טבעי ונורמלי, ואפשר לשקף זאת לילדה ("אני רואה שאת מתגעגעת לאבא. גם אני מתגעגעת, אבל אני יודעת שעוד כמה ימים הוא יחזור, ונהיה שוב כולנו ביחד"). נסיעה טובה ליאת

שלום. יש לי 3 בנים בגילאים: 18, 14, ו-7. הבן הקטן (7) מגיב לכול פניה של האחים שלו אליו בעצבנות כפי הנראה כדי למשוך תשומת לבנו ההורים.אנחנו מיד פונים לאח הגדול יותר ומבקשים שיעזוב אותו, את הקטן, וזה גורר סכסוכים קטנים בינהם האחים וביננו ההורים. לדוגמא: אם הבן הקטן יושב ומשחק במשהו ואח גדול יותר ניגש אליו ושואל אותו משהו הוא מיד צועק- לא עניינך או עזוב אותי וכו'. התגובה שלי כדי למנוע צעקות בבית - פניה לבן הבוגר - עזוב אותו ואל תדבר איתו.אך ניראה לי שאני טועה מאחר ואין לזה סוף..... כיצד עליי לנהוג? האם לתת להם להתווכח בינהם ולא להתערב זו הדרך? הבעיה שזה מוביל למעיין ברוגז בין האחים...מה עושים?

שלום חנה, אני נוטה להסכים איתך, ולחשוב שההתערבויות שלך מיותרות, ורק מחריפות את המצב. הבן שלך אמנם צעיר בהרבה מאחיו הבוגרים, אך הוא גדול דיו כדי להציק וכדי להבין שעמדה קררבנית מזכה אותו בתגמולים ובאהדה שלך. ההתערבות החד צדדית שלך יוצרת מרירות אצל הגדול, ותחושה של עליונות ושיכרון זכויות אצל הקטן. תני להם לפתור את הקונפליקטים שלהם בעצמם. זה נכון שמאזן הכוחות אינו סימטרי, אבל ככה זה בחיים, וכל אחד מהם ילמד זאת בדרכו. ואגב, הניסיון מלמד, שבהיעדר הורה "שופט" או מבוגר שמתערב, לילדים גדולים יש נטייה דווקא לוותר לקטנים, ולא לנצל לרעה את יתרון הכוח והגיל. אז הפיתרון, כמו שאני רואה אותו, זה לזוז הצידה, גם אם יהיה לזה מחיר של ברוגז זמני ביניהם. זה עדיף על קנאה, עויינות ומרירות מצטברת. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן שנתיים וארבעה חודשים מדבר כל הזמן בשפת נקבה "לא רוצה", לא יכולה", "רוצה לעלות". אני מתקנת אותו מיד אך הוא ממשיך בשלו. כשאני מלבישה אותו במכנסיים הוא בוכה וצורח ומסרב ללבוש את המכנס ומבקש כל הזמן שמלה. אז אני בוחנת אותו ואומרת לו "בוא נלבש שמלה" והוא רץ אליי מיד מחוייך ומאושר. כשהוא נשאר בלי מכנס הוא מנסה למשוך את החולצה כמה שיותר למטה ומחזיק אותה לצדדים "כמו שמלה". לפעמים סתם מושך את החולצה ונשאר מכופף עם הרגליים כדי שהחולצה תהיה יותר ארוכה ותכסה את רגליו "כמו שמלה" ואומר "הנה השמלה האדומה שלי" (לפעמים גם שר את השיר בשמלה אדומה...) יש לציין שאני אם חד הורית ואינני נוהגת ללבוש שמלות אך מציינת שהוא רואה הרבה קלטות של רינת גבאי בוא היא מופיעה לעיתים בשמלות. כשהוא רואה מישהי עם שמלה הוא מתקרב אליה נוגע ומזיז לה את השמלה. 1. האם מדובר במשבר זהות? 2. האם זה נורמלי שהוא דורש כל הזמן שמלה ובובות ופחות מתעניין במכוניות? 3. האם מדובר בעיניין חולף או שיש צורך בהתערבות מיידית ובהדרכה?? אשמח לקבל תשובות מהירות אני קצת בלחץ.

שלום ענת, ילדים צעירים שמדברים בלשון נקבה עושים זאת בדר"כ מתוך חיקוי של הדמויות הנשיות בחייהם, הנמצאות שם רוב הזמן, ומדברות בלשון נקבה. המשיכי לתקן אותו, ונסי לחשוף אותו לדמויות הזדהות גבריות. מעבר לכך, אין צורך לעשות דבר. נסי להבהיר לבנך את כללי המציאות החברתית-תרבותית בה אנו חיים ("רק בנות לובשות שמלות"), ולחשוף אותו - גם כאן - לדמויות גבריות שיוכלו לשמש מודל (סבא, דוד, חבר, וכד'). גם אם ההתעניינות שלו בבובות ובגדי בנות תמשיך, קבלי זאת באהבה וסלחנות. כרגע, זה נראה בעיני יותר כמו הזדהות-יתר איתך, שאינה מדוללת ע"י דמות אב, ופחות כמו בעיה בזהות המגדרית. בברכה ליאת

שלום, בננו בן ה 4 וחצי הוא מאוד רגיש וסובל מקושי להתמודד. לדוגמא, כאשר מנסים ללמדו דברים חדשים (פיזיים או קוגנטיביים) הוא נכנס להתקף בכי ומסרב גם בעתיד לבצע את אותה פעולה. אנו מבקשים המלצה למטפל/ת באזור ירושלים שיעזור לנו בהתמודדיות אלו (אם אפשר משהו שעובד עם קופ"ח כללית אבל לא חובה). תודה

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

הי כתובת האימייל שלנו היא: [email protected]

שלום,בתי בת 13 וחצי ילדה עם פוטנציאל גבוה (לדבריי כל המורים שלה מאז ומתמיד). בחצי שה האחרונה ממש מורדת לא מגיע לשיעורים,משקרת המון,מסתובבת עם ילדים גדולים ממנה , התחילה לעשן, מאוד מתחצפת ולא מכבדת,מתמרנת את כולם,ועושה רושם שלא אכפת לה ולא מפחדת מכלום. אם מהשהו לא נראה לה שולחת הודעת SMS שלא תחזור הביתה כמה ימים ולוקח שעות לשכנע אותה לחזור(בנתיים הצלחנו)כל גורמי ב"הס מעורבים אך לצערי זה לא נראה לי מספיק ואני חוששת לאבד את הילדה יש לי עוד ילד בן 16 שהוא ילד מצטיין בלימודים עם התנהגות מקסימה, הילדים קיבלו את אותו חינוך בבית אינני יודעת מה לעשות ולמי לפנות. פנינו ליחידה לנערה אך היא ממש מתמרנת את כולם שם ושום דבר לא משפיע אליה

שלום רב, מניסיוני, קשה מאד 'לתמרן' את הצוות המנוסה של היחידה לנערה, גם אם לזמן מה זה נראה ככה. לפעמים, הדרך להגיע ללבה של נערה מרדנית, קשורה דווקא ליכולת לקבל אותה כמו שהיא, למרות כל השטויות שהיא עושה. לעיתים, לנו ההורים מאד קשה להתאזר בסבלנות ובסלחנות שלאנשי המקצוע דווקא יש. אנחנו רוצים לראות תוצאות ושינויים מיידיים, וכשזה לא קורה - אנחנו מאוכזבים וכעוסים (גם על הילד וגם על הצוות המטפל). אני מציעה לך לעשות הכל כדי לשתף פעולה עם הגורמים המטפלים, ולהשתדל לאפק ולהתאים את ציפיותייך אל המציאות, כפי שהיא כרגע. זכרי, שגם נערה מורדת, מגיעה בסופו של דבר לגיל שבו הדברים מתחילים להרגע. אם היא עם פוטנציאל גבוה, הסיכוי שתוכל להשלים את מה שהיא מפספסת כרגע טוב למדי. אני ממליצה לנסות להציל את היחסים והתקשורת איתה, גם אם זה במחיר זמני של וויתור על התפקוד הבית-ספרי שלה. מקווה שגם לך יש סוג של תמיכה ומענה במסגרת השירות לנערה. זה חשוב! בברכה ליאת

ליאת שלום, בני בן השש סובל מזה חודשים מספר מאנקופרזיס, בחודשים הראשונים לא ייחסנו לכך חשיבות משום התדירות הנמוכה שזה קרה ויחסנו את התופעה ל"ניגוב לא יסודי"- בחודש האחרון התופעה החריפה, הילד סובל במהלך היום מספר פעמים מדליפות לא רצוניות שאינו חש בהן כלל- הוא מרגיש ממיד לאחר הדליפה רץ ומנקה את עצמו ( קראתי קצת על התופעה והבנתי שזה סימפטום מוכר בהפרעה הזו) אנחנו מטופלים ב "הדרכת הורים" ומשתדלים להפחית ככל הניתן א הלחצים עליו בעניין אך אין שיפור להיפך החרדה שלו מחריפה. מה ניתן לעשות?

שלום שחף, הכתובת העדיפה לשאלה שלך היא דווקא הפסיכולוגית שמנחה אתכם, שתוכל - בעזרתכם - לנסות ולהבין את המקור לחרדה, ולהמליץ על דרכים להפחתה. באופן גס מאד, אוכל לומר שאם החרדה היא מפני לעג הסביבה, הדרך להפחיתה היא לסייע בשליטה טובה יותר בפרוצדורת ההחלפה והניקוי העצמי, וכך לצמצם את תחושות הייאוש, חוסר האונים וההפתעה בכל פעם שהוא חוה דליפה פתאומית. הכינו לו ערכת החלפה דיסקרטית ונוחה, שיוכל להפעיל ביעילות גם מחוץ לבית. אם החרדה היא מכעס שלכם עליו, המשיכו לעבוד על התפיסות שלכם אותו ועל התקשורת בבית. מעבר לניסיון להבין ולתת מענה במסגרת הבית, נדרשת לעיתים התערבות טיפולית פרטנית ע"י פסיכולוג ילדים קליני או מטפל באמנות, שיכוונו למצוקה העכשווית של הילד. אנקופרזיס היא תופעה לא פשוטה, שיוצרת עומס ניכר על הילד ועל משפחתו, וטיפול רגשי מתבקש מאד במצב זה. בברכה ליאת

בני (19) מאז ילדותו , לא אוהב דברים חדשים. חשבתי ש"עד הצבא יעבור" ולא. אפילו נעשה גרוע. אוהב את הדברים המרופטים, הקרועים, (בחוץ עוד איכשהו, כן שם לב לעצמו ולמלבושיו, אך בבית זה קטסטרופה. הולך עם נעלי בית קרועות ובלויות וכשאני קונה לו טובות וחדשות הוא לא מוכן להחליף. כנ"ל עם שאר הדברים. לובש מעיל מרופט בן עשרים שנה כמעיל בית. כבר לא מחמם מרוב שסמרטוט, גם פה קניתי לו פליז נעים וחם לבית. כלום. ממשיך עם הישן. תביני שהוא כבר אוטוטו הולך לאוניברסיטה ועדיין שומר את הקלמר שלו מכתה א' עימו עבר את כל היסודי והתיכון וקורסים בצבא. (האמת, הקלמר במצב מעולה, אני מכבסת אותו כל שנה לבקשתו) ועוד ועוד דוגמאות כאלו ואחרות. היום כבר לא התאפקתי וצעקתי עליו שיש לו אופי של סמרטוטר, ושהוא חיב להיפטר מזה ולא לאמץ לו אופי כזה לכל חייו. זה לא מקמצנות. עכשיו אני אוכלת את עצמי שצעקתי עליו , אבל זה פשוט מחרפן אותי. אשמח לשמע דעתך. תודה.

ביקרנו היום בחנות של מטיילים. מכיון שהוא משרת בירושלים, בלילות בשמירות, קור אימים שם. התקשרתי אליו שאני רוצה לקנות לו גרביים טרמיות , כובע חם וטוב חגופיה טרמית כל זה על מנת שיהיה לו חם וחום גופו ישמר. לא הסכים בשום אופן שאקנה לו כלום. "לא צריך לא צריך ושוב לא צריך" ואוסיף ואומר שוב, אנחנו במצב כלכלי מעולה. מה הבעיה שלו??

שלום שלומית, סליחה שדילגתי עלייך לא במתכוון. ההיצמדות לבגד ישן ונוח או לנעליים מרופטות מאפיינת בדר"כ אנשים עם רגישות תחושתית גבוהה (אולי לא מאובחנת ולא מטופלת). הסבר אחר שנראה מתאים יותר לעניין הקלמר יכול להיות קשור לנטייה כפייתית (אגרנות קיצונית המאפיינת סוג מסוים של הפרעת חרדה). הסבר אפשרי נוסף שעולה בדעתי קשור אולי לסוג של מרד, שהתפתח בהמשך לאחד ההסברים הקודמים. לפעמים, כשילדים ומתבגרים מזהים ערוץ התנגחות נוח עם ההורה, ערוץ שיאפשר להם מרד ללא מאמץ מיוחד - הם אינם מחמיצים את ההזדמנות. אני רוצה להאמין שכאשר תיכנס אישה לחייו, משהו ישתנה בכל זאת. עד אז, נסי לא להתעמת ולהתעצבן יותר מדי. כל עוד אינך מזהה סוג של מצוקה או בעיה תפקודית נוספת - הניחי לו להתנהל בדרכו. בברכה ליאת

היי .. הבן שלי כבן שנתיים ושלושה חודשים מפונק משהו קיבל הכל תמיד במיוחד מאבא שלו שקשור אליו מאוד (וזה הדדי בין שניהם). כבר תקופה ארוכה של שמונה חודשיםפ לפחות הוא ממש רודה בנו אם הוא שומע רגע , לא, חכה או משהו בסגנון הוא מתפרץ בוכה צועק מרביץ לנו נושך את כולם. הוא גם מכה את עצמו במיוחד בפנים אפילו שמקבל חיבוק או שיחה נעימה על מנת שירגע. הוא ורא מניפולטיבי על פי רופא המשפחה. ניסינו הכל החל משיחות איתו הסברים חוזרים ונשנים, התרחקות מהמקום אפילו העמדנו בבפינה ונתנו מכה ביד (קטנה). אבא שלו טוען שהכל בסדר איתו זה רק עניין של גבולות מצידנו אבל גם בזה נכשלנו ואנחנו לא מצליחים להחדיר בו רוגע וגבולות. אנא עיזרי לי כל יום זה מלחמת התשה בבית

שלום דידי, אני נוטה להסכים עם אביו של הילד, וסבורה שיש כאן בעייה של סמכות הורית וגבולות. ממליצה לך לקרוא את תגובתי לנעמי (כאן מתחתייך), ולהגיע להדרכת הורים מסודרת שתנחה אתכם כיצד ליישם ביעילות את הידע שלכם בנושא. חשוב להדגיש כאן, כי ילדים כה קטנים אינם מתרשמים משיחות נעימות, ומעונשים משונים כמו העמדה בפינה. מכות (גם קטנות על היד) אסורות עפ"י חוק, וגם בלתי יעילות כמעצבות התנהגות. הדרך להנחיל לילדים "רוגע וגבולות" כפי שאת מכנה זאת, כרוכה בעבודה קשה, שיטתית ועקבית, הנעשית באהבה רבה, אך גם בתקיפות ונחישות. אין להרשות לילד להכות/לנשוך או לפגוע בהוריו בכל דרך שהיא, גם לא 'בצחוק'. כאשר זה קורה, עצרו אותו פיזית, ואמרו בתקיפות "לא!! אני לא מרשה לך להרביץ!". הרחיקו אותו מכם, גם במקרה של ניסיון לנשוך, ואל תאפשרו לו לפגוע בכם. כדאי לזכור שילד שחושב שהוא חזק מההורה שלו - הוא ילד מפוחד ואומלל, מעצם חוויית עצמו כתוקפן והרסני. מעודדת אתכם להגיע בהקדם לפסיכולוג ילדים קליני להנחייה הורית. בהצלחה ליאת

שלום,ביתי בת 4.5 היא ילדה בכורה היתה ילדה יחידה עד גיל 3.5היא היתה ועודנה הנסיכה של הבית, היא מאטוד מפונקת . היא ילדה מאוד נבונה, רגישה מאוד, מתקשה להתמודד עם קשיים ושינויים. היא מאוד ורבלית ויודעת לבטא את עצמה כמו מתבגרת. הבעיהה יא עם חברים בגילה - אם הם לא מצייטים לה היא בוכה ושוברת את הכלים. היא לא מוכנה לוותר והכל צריך להתנהל לפי החוקים שלה. אני מביאה חברים הביתה והיא עושה לי בושות.גם בגן שעשועים היא פשוט בכיינית והיא מאיימת שלא תדבר איתם ושלא יבואו אליה הביתה יותר. אני חוששת שלא ירצו לשחק איתה יותר וזה כבר קורה בגן והיא מאוד נפגעת מזה. וחוץ מזה אני מתביישת ולא יודעת איך להתמודד. מה לעשות? אתמול ממש כעסתי ואמרתי לה שיותר לא ניפגש עם חברים ושאני מאוכזבת ממנה.היא מסלקת לי אורחים מהבית כשזה לא לרוחה... איך לפעול? תודה נעמי

שלום נעמי, על הילדה הקטנה שלך יש עומס עצום: בגיל ארבע וחצי היא מנהלת משפחה, מכתיבה את החוקים, מחליטה החלטות, מארחת יפה או לא-יפה את האורחים שלך, ובמקרים מסוימים אף מסלקת אותם מהבית... נראה שכל מה שנשאר זה לתת לה לנהל את הממשלה :-) ומעבר להומור - ילד אינו אמור לנהל את הבית. הוא אמור להיות מוגן ע"י המבוגרים בחייו, שיחליטו עבורו, ישמרו עליו, וילמדו אותו אורחות חיים תקינות. הילד חייב ללמוד לכבד את סמכות המבוגרים, להתנהל עפ"י כללים וחוקים שנקבעו עבורו, ולהיות פטור (מפאת גילו הצעיר) מקבלת החלטות חשובות. כאשר את מאפשרת לבתך להכתיב את ההתנהלות היומיומית בבית, את הופכת אותה לבלתי כשירה מהבחינה החברתית: היא אינה לומדת להתמודד עם התנגשות רצונות (תסכול), אינה לומדת לוותר, להתחשב, להתאפק, לחכות בתור, להסביר פנים ולהתנהג בנימוס לאורחים (ילדים ומבוגרים). לצערי, אני חוששת שיהיה קשה להנחות אותך בצורה טובה דרך הפורום, ולכן, אני ממליצה לך מאד להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, שינחה אתכם הלכה למעשה כיצד לחולל את המהפך באופן פרקטי. באופן כללי מאד, אוכל לומר שבכל פעם שאת מרגישה עויינות או בושה מול התנהגות של בתך מחוץ לבית, עצרי מיד את הפעילות וחזרי הביתה. אמרי בקצרה שאינך מוכנה לקבל התנהגות כזו, והחזירי אותה הביתה. באופן דומה, כאשר היא אינה מארחת יפה את החברים שלה, בקשי מאמו של החבר להגיע לאסוף את הילד, ועצרי את האינטראקציה שלה "עד שתלמדי לשחק יפה". זה לא צריך להיעשות באיומים או כעס, אלא דווקא בשקט ובענייניות. כאשר את עצמך מארחת אורחים משל עצמך והיא מנסה להפריע, הרחיקי אותה (אפילו אם זה כרוך בהזמנת בייביסיטר שתוציא אותה מהבית), כדי שתלמד שאינה יכולה להכתיב עבורך את מי ומתי לארח. זה מאד "על קצה המזלג", ואני שבה וממליצה לך להיעזר בהדרכת הורים מסודרת. בהצלחה ליאת

היי, הילד שלי בן 3 וחודש, לאחרונה ההתנהגות שלו נעשתה נוראית כלומר: מוציא מילים לא יפות מהפה, מרביץ לי ולאבא שלו, כאשר מקבל את המילה לא הוא מתעצבן וזורק דברים, כול זה היה קורה במסגרת הבית הסבתא, לאחרונה זה התחיל גם במסגרת הגן, הגננת מתלוננת שהוא אומר לה מילים לא יפות, מוציא אוכל מהפה, זורק ובועט. חשוב לי לציין כי היו לו גבולות אך היינו דיי גמישים ורכים איתו, כאשר ראינו שהוא מגזים לאחרונה התחלנו לשנות את ההתנהגות כלפיו לקשוחה יותר, ולשים יותר דגש על גבולות, התחלנו לתת עונשים, לא ממש מזיז לו הוא ממשיך בשלו למרות שהוא כול הזמן מבקש סליחה. חשוב לי לומר כי רוב הזמן אני נמצאת איתו לבד בעלי כול הזמן בעבודה, והאווירה הייתה מאוד לחוצה בבית ועברנו רק לפני כחצי שנה לבית בו אנו גרים.

שלום אושרת, מזמינה אותך לקרוא את התשובה שנתתי למנדי, קומה אחת מתחתייך, ולקרוא, מלבד את התגובה שבקישור, גם את תגובותי לדינה, שהמשיכה ושאלה בנושא. במקרים של התנהגות מקצינה הנמשכת לאורך זמן, אני ממליצה לא להסתפק בעצות אינטרנטיות, ולהיעזר בהדרכה הורית קצרה, שמניבה שינויים מרחיקי לכת גם אחרי פגישה אחת או שתיים. אנא, דפדפי בפורום וקראי את שפע ההתייחסויות לנושא הגבולות וההתנהגות האלימה. אם יהיו שאלות ספציפיות, את מוזמנת להמשיך ולשאול. סופשבוע נעים ליאת

שלום, הנני אם יחידתנית בלן 7. לבני יש קושי בהתמודדות עם התפרצויות זעם. כאשר הוא מתעצבן קשה לו לשלוט על העצבים ואני מוצאת את עצמי מתמודדת מול אלימות מצידו המתבטאת בלבעוט בי, להרביץ, לטרוק דלתות חזק, לבעוט בחפצים. הדבר הראשון שאני עושה זה לנסות להחזיק אותו בצורת חיבוק כדי למנוע את המשך ההשתוללות שלו.אך לא תמיד אני מצליחה. אתמול ההתפרצות שלו התחילה בעקבות זה ניסתי להסביר לו שבגילו לא נוגעים בשקע של חשמל שאם הוא רוצה להטעין את המשחק שלו עליו לבקש ממני וקל וחומר כאשר הוא יחף - כי מחשמל אפשר להתחשמל וזה מסוכן" ואז ניסתי להוציא לו מהיד את המשחק. ובעקבות זה הוא התחיל להשתולל ואז באה התפרצות שהותירה אותי מרוקנת נפשית. כאשר הזעם עבר לו, הוא כמובן ביקש סליחה ואמר לי "אימא פשוט איש רע ושחור נכנס לי בגוף והוא התנהג לא יפה, אני לא אשם". היתי די מודאגת מהסיפור שלו ואז שאלתי אותו "מי זה האיש הרע"? ואז הוא סיפר לי שסיפרו להם בכיתה סיפור על איש רע שנכנס לאנשים בגוף וגורם לאנשים להתנהג לא יפה. כנראה שבסיפור שהוא שמע היה איזה שהוא מוסר השכל שניסו להעביר להם תוך כדי סיפור. אבל הרגשתי רע עם מה שהוא סיפר ועם ההתנהגות שלו. למרות שהוא ביקש סליחה וביקש נשיקות. היה לי מאוד קשה לעשות סויטש ולא להרגיש כועסת ופגועה שבני בן ה- 7 מרים יד עלי ומתפרע בצורה כזו. כמובן שאחרי ההתפרצות באים ההסברים מצידי, כמה שאני פגועה וכועסת על ההתנהגות הזו. הוא אומר לי "אימא, אני יודע שהתנהגתי לא יפה, זה ממש מכוער איך שהתנהגתי, אני מבטיח לא לחזור שוב על ההתנהגות הזו". אני פונה אליך מבקשת את עזרתך ואת הייעוץ שלך כיצד עלי לנהוג כאשר הוא מתנהג כך? האם ההתנהגות הזו מראה על חוסר בשלות רגשית? האם זה נובע מפינוק יתר. הוא מאוד מפונק, גם בבית ספר אסור לילדים אחרים להפריע לו באמצע משחק ולא פעם המשפוט "את מעצבנת אותי" או "חבר זה מעצבן אותי" שגור בפיו. אודה לך על תשובתך המהירה. בברכה מנדי

שלום מנדי, ראשית, אני מפנה אותך לתשובה קודמת בנושא, המפרטת מה ניתן לעשות מול התנהגות אלימה כלפייך - http://www.doctors.co.il/forum-3284/pg-83#message-62782 ולשאלותייך - התנהגות אלימה כלפי הורה היא התנהגות חמורה שמצביעה על בעייתיות בסמכות ההורית וגם על קושי בוויסות הרגשי שיכול להיות תוצאה של בעיית גבולות. פינוק - בשונה מאהבה - אכן יכול להוליד מצבים של היעדר גבולות, קשיים רגשיים ובעיות חברתיות. ממליצה לך בכל לבי להגיע להדרכת הורים קצרה. גם אם מדובר בהוצאה כספית, התמורה עצומה, ויש בכך כדי לחסוך הוצאות גדולות בהרבה על פסיכולוגים בעתיד. בהצלחה ליאת

שלום, מעט הלילות שישן שינה רציפה. אף פעם לא נעזר במוצץ או בחפץ כלשהו לשם הרגעה. ראינו חשיבות לתת לו באופן עקבי מענה לבכי שלו שהיה תינוק ובכל שלבי התפתחותו השונים. הוא ישן במיטתו , מכיר ומבין את שיגרת טרום שינה. כילד חייכן ,עירני ועומד על שלו. הקושי הוא בלילה. יקיצות של בכי וצווחות. אין דרך לתקשר איתו. הוא רוצה שהכרית תהיה בצורה הזו ולשכב ככה ,ואמא-אמא או אבא-אבא. הכל מתנהל בבכי ורצון שלנו לחזור לישון. זה לא מסתדר. גם הסברים מילוליים לפני השינה: שבלילה ישנים ,יש חושך, אמא ואבא גם ישנים נבוא ללטף ותחזור לישון. לא עוזרים. אנחנו מותשים!! יש לילות שאני מרגישה שיש לו צורך פסיכולוגי לראות אותנו בלילה. (וגם לבדוק גבולות) לעיתים אני מרגישה שזו סוג של הרגל שקשה לכולנו להתנתק ממנו. מה כדאי לעשות?? תודה

שלום תומר, לא ציינת איך נפתרת הדרמה הלילית בסופו של דבר, ומהו ההרגל ממנו קשה לכולכם להינתק. בכל מקרה, הכלל המנחה הוא שבלילה יש להמעיט ככל האפשר באינטראקציה, ולגשת לילד במינימום דיבור ומינימום מגע. היקיצות הצווחניות שכיחות מאד בגיל זה, של הצפה בפחדים, ולכן אחת הדרכים להתמודד עם זה במינימום נזק, זה להכין מזרון בחדרו של הילד, ולישון לצידו למשך מס' לילות. כשהוא מתעורר, אפשר להישאר זמינים ומרגיעים בנוכחותכם הקרובה לצד מיטתו, וגם לשמור על שעות שינה סבירות. הציפייה היא שלאחר מס' לילות כאלה היקיצות יתמעטו או יתקצרו משמעותית. לאחר שיצליח לישון כמה לילות שלמים, תוכלו לחזור לשגרה. זה לא קל, ולכן נדרש לעיתים סיועו של גורם מקצועי - פסיכולוג ילדים או מנחת הורים. בברכה ליאת

הבן שלי בן 5 שנים וחצי , מגיל 3 כנראה גילה את איבר המין שלו , מאז הוא שלוח מדי פעם את היד שלו למכנס ומשחק עם שם , הוא התחיל ללכת לגן ושם גם המורה זיהתה את ההתנהגות ,עכשיו הוא בגן חובה עוד מעט עולה לכיתה א, מה אני עושה עם הנדון , בבקשה תענו לי אני מפחד שיבוא יום ויעשה מעשה לא ראוי...

שלום רב, אוננות היא התנהגות טבעית ונורמלית אצל ילדים בכל גיל. איני בטוחה שאני מבינה למה אתה מתכוון כשאתה אומר שאתה פוחד ממעשה בלתי ראוי, ולכן אציין ברוב המקרים לאוננות ילדית אין ולא כלום עם הסתבכויות על רקע מיני בעתיד. כהורים, עלינו להורות לילד מהי התנהגות נאותה, ומה ראוי ובלתי ראוי לעשות בנוכחות אנשים. הסבירו לו שהכנסת היד למכנסיים (ממש כמו חיטוט באף) צריכה להיעשות בפרטיות, ולא בנוכחותם של אנשים נוספים, גם אם הם מהמשפחה. בברכה ליאת

היי בקר טוב יש לי ילד בן 5 ומידי פעם עושה לי הצגות ללכת לגן במשך חצי שעה ני מנסה לשכנעה אותו ללכת לגן או מתחיל להתווכח איתי וקצת לבכות ואז אני מתחילה לכעוס וככה עד שאנחנו הולכים לגן. בדרך או הולך יפה או שהוא מתחיל לבכות לי.כשאנחנו מגעים לגן או ניכנס יפה כאילו כלום לא קרה. בסך הכול או ילד טוב מעט עקשן חברותי וילד שאוהב מאוד לשחק וליצור.

שלום אוריה, את יודעת, כדי לעשות הצגה, צריך שחקנים וצריך קהל. אם אין קהל, גם השחקן המוכשר והלהוט ביותר - נאלץ לוותר על המופע. באופן דומה, גם כדי לריב ולהתווכח צריך שניים. לכן, אני מציעה לך להחליט מראש, עם עצמך, שאת לא מוכנה להיות קהל להצגה, וגם לא פרטנר לדיון או וויכוח בנוגע לגן. ממש כמו שאנחנו לא שואלים ילד אם בא לו או לא בא לו ללכת לביה"ס, כך לא ננהל דיון עם ילד האם הוא מסכים או לא מסכים ללכת לגן. כשמתחילה ההצגה בבוקר, הישארי רגועה, ואמרי לו בשקט "אני רואה שאין לך חשק היום ללכת לגן. זה קורה לפעמים. בוא, אני אעזור לך להתלבש כי אני רואה שקצת קשה לך היום". אם הוא בוכה או מנסה להתווכח, אל תגיבי, מלבד אולי כמה מילים של השתתפות והבנה ("גם לי לפעמים קשה לקום בבוקר או ללכת לעבודה, ולכן אני ממש מבינה אותך. אבל אין ברירה - הולכים!"). ברוב המקרים, עמדה כזאת יכולה לשנות את אווירת הבוקר, או לפחות להפחית את עוצמת הדרמה והכעס בבוקר. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן ארבע וחצי, כרגע נמצא בגן טרום חובה. אח צעיר לאחות בת קרוב לשבע. מאז שהיה תינוק ועד היום הוא אינו מסוגל להרדים את עצמו ואינו מסוגל להרדם כשאין לידו מישהו (אמא, אבא, אחות). הוא מתעורר בכל לילה בוכה או שקורא לנו שנבוא להעביר אותו למיטתנו. כמו כן, הוא לא מעוניין בשום אופן ללכת לחבר ולהשאר שם ללא מישהו מאיתנו. כשהוא הולך לחוג קראטה עם אביו, הוא גם שם לא מוכן להישאר לבד וכל הזמן בודק שאביו נמצא איתו בקשר עין. אם אביו נעלם לו לשנייה, הוא מתחיל לבכות בהיסטריה. אתמול הוא הלך עם אביו ליום הולדת של חברים מהגן בג'ימבורי והיה צמוד לאביו כל זמן השהות שם. בפעם האחרונה והיחיד שהשארתי אותו אצל חבר, אחרי פחות מחצי שעה האמא התקשרה להגיד שהוא בוכה ורוצה הביתה. הוא מוכן להישאר במקום שהוא לא הבית, רק עם אחד מאיתנו, או עם אחותו הבכורה. בשנה שעברה, כשהיה צעיר יותר, הסכים להשאר לבד אצל חברים. דבר נוסף, הוא מאוד נבוך שמישהו מבוגר פונה אליו. כשזה קורה, הוא משפיל את מבטו ואם מישהו מאיתנו נמצא לידו הוא פשוט מתחפר בנו (זה קורה גם עם סבתא, סבא שאותם אינו רואה לעיתים קרובות). יש לציין שיש לו חברים בגן (לא הרבה) שגם באים אליו בשעות אחה"צ. לטענת הגננת, בגן הוא לרוב אינו לבד, יש לו חברים והוא משחק איתם. באופן כללי, הוא מאוד אוהב חברת ילדים ומעדיף זאת על פני לשחק לבד. דבר נוסף, יש לו אובססיה לבגדים מסויימים בלבד שאותם הוא מוכן ללבוש (קפוצ'ון אחד ומכנס טריינינג אחד), כשאני מעלימה את אותו הבגד, הוא נקשר לבגד אחר וחוזר חלילה. אנחנו קצת מודאגים. האם אכן יש מקום לדאגה? אם מדובר בחרת נטישה, או חרדה חברתית, אובססיה? האם כדאי לגשת לאיבחון? אודה לתשובתך, גלי

שלום גלי, ממליצה על התייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. להערכתי, מדובר בשילוב של נטייה חרדתית (לא רק של הילד) יחד עם היענות הורית לא מותאמת, שהפכה את החרדה למנהלת העיקרית של המשפחה. כאשר כולכם משועבדים לחרדה, עולה הצורך בהדרכת הורים והתערבות שתחזיר לכולכם איכות חיים. בהצלחה ליאת