פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ליאת, תקופה של זרות בפנים ובחוץ. דברים מתפרקים ולא מצליחים להתחבר. אני לא מוצאת את עצמי. וקפוא מאד. הלב שלי קפוא

אפרת יקרה, נוח לי להאמין - לא את כולם זה משכנע, אני מודה - שמה שמתפרק כנראה לא היה מי-יודע-מה איתן מלכתחילה, ואולי טוב שהתפרק כדי להיבנות מחדש, על יסודות מוצקים יותר. גם הקיפאון המצמית ביותר, מפשיר בסופו של דבר, ומאפשר לאביב לשלוח זרועות חמימות אל הפנים והחוץ, ולהשכיח את הזרות והכפור. שולחת לך אורך רוח ותקווה לטוב, ופותחת את דלתות הפורום הקטן שלנו בפנייך, כמו תמיד. שלך ליאת

שלום רב, ביתי בת שנתיים ושמונה חודשים. בגיל שנה היתה לה פיסורה ומאז מפחדת מיציאות. השתמשנו במרככי צואה, היא היתה עושה בין פעם לפעמיים בשבוע. התייעצנו עם גסטרו והוא המליץ שמן כל יום ונר כל שלושה ימים. לנר היא פיתחה עמידות אך אחרי חוקן היא עושה. בזמן היציאה אין רמזים כלל לכאב והיא אף אומרת שלא כואב לה. עדיין הפחד קיים והיא נמנעת. אני מניחה שבמקביל לטיפול הפיזי נידרשת התייחסות פסיכולוגית.שוחחתי עם ד"ר ברוך קושניר, קשה לי מאד עם השיטה האגרסיבית, אולי כמפלט אחרון. האם ביכולתך לסייע? מן הסתם, המצב משפיע מאד קשה עליי נפשית למרות שהפחתתי לחץ משמעותית בנושא. תודה על העזרה.

שלום רפאלה, מדוע חשד לאנקופרזיס? האם בורח לה קקי במשך היום? אני מניחה שגם אם כרגע אין דלף, במצב עניינים כמו זה שאת מתארת - האנקופרזיס הוא רק שאלה של זמן. לטעמי, עיסוק-היתר בנושא מזיק, ומגביר את הסיכוי להתמדה של הבעיה. קשה לייעץ בסוגיה כה מורכבת ועדינה דרך הפורום, ולכן ממליצה לך להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני עליו את סומכת, ולקבל הדרכה הורית תומכת. העובדה שמצב הקקי של בתך משפיע כה קשה עלייך מהבחינה הנפשית, מרמזת על כיוון ההתערבות :-)) בהצלחה ליאת

שלום אני אובדת עצות ואשמח ליעוץ בני בכיתה ד בן תשע וחצי ילד חכם וחמוד אך בעל בטחון עצמי נמוך היינו בטיפולים פסיכולוגיים ללא הואיל הבעיה היא חברתית . בני לא מצליח להתחבר בכיתה מכיתה א אני מנסה לחבר אותו לידים שונים לעיתים זה הצליח לתקופות מסויימות אך לא מעבר לכך . נכון להיום בני הוא בודד ללא חברים בהפסקות הוא מצא לו חבר מכיתה ב איתו הוא משחק אך לא תמיד לעיתים הוא גם לבד.אחהצ הוא כמובן בבית במחשב או בטלוויזיה ללא חברים הוא הולך לחוג ואפילו בחוג יש לו חבר שהוא התקרב אליו. אני מתלבטת מה לעשות האם כדאי להעבירו כיתה או אפילו להשאיר אותו שנה הבאה שנה נוספת על מנת להתחבר מחדש לכיתה אחרת ,האם אני חושבת נכון ?מה ההשלכות של תוצאה כזו של לעבור כיתה?בשיחות עם הילד הוא לא רוצה לעבור כיתה ואומר שאל אף שאין לו חברים לא אכפת לו להמשיך בכיתה .אני חושבת שזו בעיה רצינית שאין חברים וקשה לי מאוד עם זה.רק אציין כי ניסינו גם עם היועצת והמחנכת לנסות לעזור לו ללא הצלחה.אשמח לעזרה

שלום עינת, השאלה של מעבר לכיתה אחרת עולה מדי פעם, בדר"כ מיוזמתם של הורים מיואשים שרוצים לחלץ את הילד מבדידות קורעת לב. למרבה הצער, הניסיון מלמד שכמעט תמיד הילד גורר איתו את הבעיות גם למקום החדש, אלא אם נעשתה התערבות טיפולית במקביל. הרעיון של להשאיר אותו כיתה רע אף יותר בעיני, ויש בו פוטנציאל נזק עצום: נוסף על הבדידות וחוסר הביטחון שהוא חווה כרגע, תתווסף לו גם תדמית של נכשל 'אקדמית', בעיני עצמו ובעיני סביבתו. אל תעשו לו את זה. בעיני, טיפול רגשי לילד מאד מתבקש במצבים כאלה, כי גם אם אינו מייצר במהירות שינוי בסטטוס החברתי שלו, הוא *כן* מאפשר לילד מרחב לעיבוד התחושות שלו, לשיקום התפיסות העצמיות שלו, ולשיפור מנגנוני ההתמודדות שלו עם המצוקה והבדידות. במקביל, חשוב להמשיך ולעודד אותו להשתתף בחוגים ובפעילויות בהן הוא מרחיב את המעגלים החברתיים ויכול לצבור הישגים והצלחות. זה מאד לא פשוט לראות את הילד שלנו מחוץ לקבוצה החברתית, אך חשוב מאד - דווקא בשל כך - לעודד אותו, להביע ביטחון בכישוריו ובערכו, ולהחזיק עבורו את התקווה לשינוי ושיפור בעתיד. ועוד משהו - יש מרפאות ומטפלים (גם טיפול באמנות) אצלם ניתן לקבל טיפול קבוצתי, ושווה לבחון גם את האופציה הזו. כך משיגים שתי ציפורים במכה (טיפול ומפגש חברתי). בהצלחה ליאת

אני מחפשת מוסד טיפולי לנער בן 16 נפגע נפש, במתכונת פנימייתית או יומית. הנער לא מעוניין לשתף פעולה,לעיתים בורח מהבית, הפסיק לדבר לפני שנה, וסובל בין היתר מחרדה חמורה. אין לו כרגע אבחון מדוייק. האם קיים מוסד טיפולי, שאינו בית חולים לחולי נפש (הוא לא מסוכן לעצמו או לחברה) בו מטפלים בנערים כאלו?

שלום רחלי, השמת ילדים/נערים במוסד טיפולי היא סוגיה כבדת משקל, הנעשית לאחר אבחון ושיקול דעת חינוכי - ובמקרה של נפגעי נפש גם רפואי - ולא על סמך המלצות מהאינטרנט. יש במדינת ישראל לא מעט מסגרות חינוכיות טיפוליות טובות, אך כל אחת מתאימה לאוכלוסייה ספציפית. מציעה לך לקיים על כך דיון עם הצוות המטפל בו כרגע, ורק כשיוגדרו הצרכים, לחפש את המסגרת הנכונה. בהצלחה ליאת

שלום, לפני מס ימים ראיתי שאחי בן ה16 צילם אותי מתקלחת בטלפון הנייד שלו, אני מבוגרת ממנו ב5 שנים. לא אמרתי לו שראיתי ולא לאף אחד אחר. ניתן לומר שבדרך כלל הוא לא ילד בעייתי אבל מרבה לשבת בבית למרות שכן יש לו חברים וכפי שזה נראה הוא מסתדר אתם, כמו כן יש תגובות טובות לגביו מהמורים בבית הספר. האם יש כאן קשר לפסיכולוגיה, במידה וכן מה צריך לעשות בעניין?

שלום רב, מחקי את התמונה, דאגי להתקלח עם דלת נעולה, ואמרי לאחיך שמבחינתך זו הטרדה מינית ועבריינית לכל דבר, ושבפעם הבאה תפעילי את גורמי החוק. אם יש הורים בתמונה, שתפי אותם והשאירי להם את שיקול הדעת. בברכה ליאת

שלום ליאת נראה לי שהוספתי לא נכון את השמל השאלה , אז אני אכצוב אותה פה. תודה על תשובה. יש לי בעיה עם הילדה באמצע הלילה. הייתה לי תקרית אתה לפני 5 ימים שהיא רצתה כל הזמן לצאת מהמיטה ולישון במיטה שלי ( לא נתתי כפי שאמרתי ) וצעקתי עליה ממש ( לא עושה את זה שוב כיזה הביא להיסטריה רבתי והחמרת המצב ).חשבתי שהיא לא תרצה להיכנס למיטה עוד הפעם אך לשמחתי למחורת היא נכנסה למיטה בסופו של דבר בצורה חיובית וטובה. היא שכבה על המיטה שלי , תחילה , ושתתה חלב ואמרתי לה שאחרי זה היא תלך לישון במיטה שלה , היא אמרה " לא " , אמרתי לה כן ואחר כך שמית לה בובות שלה במיטה ואמרתי לה בואי נראה איפה הבובות וככה נכנסה למיטה , שיחקנו קצת במיטה שלה , הקראתי לה סיפור והיא נרדמה. וככה כל 4 ימים האחרונים. אבל הבעיה היא באמצע הלילה. היא נרדמת בצורה חיובית והכל בסדר אבל פתאום באמצע הלילה היא מתעוררת מסיבה זו או אחרת ורוצה שאני אקחת אותה( בוכה ממש ) , אני לוקחת , מרגיעה ומנסה להחזיר למיטה , אבל היא מתחילה להתנהג כאילו בפחד נוראי מהמיטה ואומרת לא מיטה, לא מיטה . אפילו כשהיא נרדמת אצלי על היד בחזרה כשאני מוציאה אותה מהמיטה היא מרגישה שאני מנסה להוריד אותה למטה ומתפטלת , עד שאני צריכה לחכות שהיא תרדם איזה 20 דקות ואחר כך אני מורידה אותה למיטה והיא ישנה עד הבוקר . ניסיתי היום אחרי שהיא התעוררה פתאום בלילה ללטף לה את הראש , להגיד שששש , ששש נעים , " עכשיו ישנים" אבל היא רצתה שאני אוציא אותה ולא נרגעה עד שעשיתי את זה. כשהיא רואה בבוקר שהיא מתעוררת במיטה שלה , הכל בסדר כאילו לא הייה כלום והיא שמחה ולא רוצה לצאת , משחקת קצת. לא הייה לי " סיוטי מיטה " כאלו באמצע הלילה לפני התקרית של צעקות מלפני 5 ימים. מה שאומר שכנראה ( בטוח ) עשיתי לה טראומה על המיטה שהפחד שלה יוצא באמצע הלילה בתת מודע. מה אני עושה עם זה?

שלום אריאלה, ההבדל העיקרי בין ההשכבה (הנינוחה יותר) לבין יקיצות הלילה (המעצבנות יותר) נעוץ בדר"כ ברמת העייפות והסבלנות שלנו. בלילה, כשאנחנו מתעוררים נגד רצוננו, יש לנו פחות סבלנות ופחות נדיבות כלפי הילד, במידה מסוימת של צדק. לצעוק זה אף פעם לא פיתרון, במיוחד כשמדובר בפעוטה כה קטנה. מה שאני מציעה זה להגיע למיטתה מיד כשהיא מתעוררת, להרגיע בשקט כמו שאת עושה, אך לנסות לצמצם למינימום דיבור או מגע. נסי לארגן לעצמך (או לבעלך) מזרון לצד מיטתה, עליו תוכלו לשכב ולהמשיך את הלילה. גם אם היא בוכה ומבקשת לצאת, הייתי מציעה להימנע מכך, אך להישאר בשקט לצידה ללא תגובה מיוחדת. יכול להיות שיהיו עוד לילה או שניים 'עליזים', אבל בהמשך היא תבין את המסר: בלילה ישנים! אמא או אבא כאן לצידך, מצפים שתחזרי לישון בשקט! זה לא קל, אבל בעיני זו הדרך היעילה והקצרה ביותר ללילות שקטים בהמשך. בהצלחה ליאת

בני בן החמש וחצי לא רוצה ללכת לגן. ישנם ימים שהוא הולך ברצון, אך כשמגיעים לגן הוא פורץ בבכי שיכול להימשך עד מס' שעות. אם הוא נשאר בבית בעקבות מחלה הוא שוב מסרב ללכת לגן. הסיבה היא שהוא שונא את הגן (על פי דבריו, כמובן). יש לציין כי בימים בהם הוא הולך לגן ולא בוכה הוא נהנה בגן מאד. הגננת שלו מדהימה וערכה אתו מספר שיחות בנושא. ניסינו להבין אם יש סיבה קונקרטית, אך לא מצאנו אחת כזאת. הועלתה האפשרות להשאירו שנה נוספת בגן, אך מאחר שהילד כבר קורא שוטף ובחשבון כבר הגיע ללוח הכפל - השארה שלו של שנה נוספת היא בעייתית. הוא פשוט ישתעמם שנה נוספת בגן. בנוסף: אם השנה הוא מסרב מה יהיה בשנה הנוספת? אגב, הוא לא מתלונן שמשעמם לו (כשאין לו מה לעשות הוא פשוט יושב וקורא בפינת הספרייה). יש לו חברים וכשהוא לא בוכה בבוקר היום עובר עליו בכיף גדול. ניסינו שיטות שונות (לוח שבו סימנו ימים בהם לא בכה והוא קיבל פרסים; ומנגד ביום שהוא בוכה אין לו חשב אחה"צ), אך ללא הועיל. מה עוד אפשר לנסות?

שלום ענת, מסקרן אותי לדעת האם בשנה שעברה או בגן אחר היו סצינות בכי דומות? ועוד שאלה - מה קורה אם מישהו אחר (מלבדך) לוקח אותו בבוקר לגן? האם גם אז יש בכי? חשוב לציין שלא תמיד הכישורים הקוגניטיביים נמצאים בהתאמה ליכולות הרגשיות, וכדאי לבחון מה קורה כשדברים אינם נעשים "בדרך שלו". דווקא לקראת העלייה לכיתה א', כדאי מאד לשפר את יכולתו לעמוד בתסכולים, באכזבות ובציות לסמכות. מניסיוני, קושי עקבי להיפרד בבוקר בגן חובה, אינו משקף בדר"כ שיעמום או בעיה בגן עצמו, אלא משהו בתקשורת מול ההורה או בעיית גבולות כלשהי. אולי שווה להתייעץ על כך בהדרכת הורים קצרה, וזאת - כי יש מספיק זמן עד ספטמבר כדי לעבוד על הדברים בנחת עד כיתה א'. בברכה ליאת

שלום! בתי בת 6 כיתה א. מאז שנכנסה למסגרת לא הייתה מחוברת לחברה חשבתי שזה השתנה אך זה הולך ומתדרדר. התחלנו טיפול פסיכולוגי אחרי 6 שיחות לא היה שיפור והאמת שגם לא נישאר כסף. אני רוצה לנסות לעזור לה לבד בטיפים ועצות. מה שקורה כשהיר רוצה שישחקו איתה היא מחבלת לדוגמה: ילדים בהפסקה שיחקו מחבואים היא הלכה וגילתה את המחבוא הילד שהתחבא מאוד כעס והיא אמרה לו רוצה מכות? כי היא פחדה שהוא ירביץ לה . הוא דחף אותה והיא בכתה ועכשיו אותו ילד לא רוצה לדבר איתה. זו תמצית של מה שקורה. היא ילדה שיודעת בדיוק מה היא רוצה עומדת על שלה אך בקטע החברתי היא לא יודעת לדחוף את עצמה רק לכיון השלילי. כך זה גם בבית עם אחיה בן ה 9 הוא אומר שהיא כל הזמן מציקה לו והוא לא רוצה אותה בקרבתה. וכך גם בן דוד שלה אומר אותו הדבר. הפסיכולוגית אמרה שהיא מרגישה ביטחון עצמי נמוך למרות שאנשים מבוגרים ממש לא רואים את זה. ביתי אמרה לפסיכולוגית שהיא לא מבינה למה לא הולך לה עם חברות. בעלי ניסה לעשות לה סימולציה איך להתחבר ואיך להיות נחמדה והיא מנסה ושואלת אם היא הייתה בסדר. וכשהיא מתנהגת לא כמו שצריך זה מאוד מתסכל אותי ומלחיץ אותיואני מעבירה את זה אליה ץ אני אמא שיוזמת ומזמינה אלי הביתה הרבה אותה לא מזמינים. מה אני יכולה לעשות? איך לעזור לה??? טיפול כרגע לא בא בחשבון . תודה מראש לימור

שלום לימור, הציפייה שטיפול פסיכולוגי יפתור את הבעיות שלנו במספר פגישות בודדות הוא בדר"כ לא ריאלי, במיוחד כשמדובר בפגיעה בדימוי העצמי ובביטחון העצמי, ובמיומנויות חברתיות פגועות. עוד פחות ריאלי, זה לחשוב שניתן להחליף טיפול פסיכולוגי במספר טיפים ועצות דרך האינטרנט. ילדה כ"כ צעירה אינה יכולה לעזור לעצמה, או לזכור בזמן אמת את הטיפים שנתת לה. דפוסי ההתנהגות של הילדים (ובעצם של כולנו) מעוצבים לאורך שנים רבות של צמיחה והתפתחות, וכשיש 'קלקולים' בדרך, צריך לטפל בהם כמו שצריך. טיפול פסיכולוגי הוא אכן תהליך יקר, ולכן, אני מציעה לך להגיע למרפאה הציבורית בעירכם ("מרפאת בריאות הנפש לילדים ונוער"), אשר בה הטיפול הוא ללא כל עלות, אם כי לעיתים כרוך בתורים ממושכים. במרפאות הללו יש, לעיתים קרובות, גם טיפולים קבוצתיים, במיוחד קבוצות לשיפור המיומנויות החברתיות, וכדאי לנסות להיכנס לקבוצה כזו, אם אפשר. בברכה ליאת

ילדי בן ה 6 וחצי , כיתה א, משמיע הרבה קולות כחכחוך גרון ואנחה בלתי רצוני ובלתי נישלט. הוא ילד עם בטחון ומצליח יפה מכל הבחינות ונהנה בביה"ס. מה יכולה להיות הסיבה?

שלום מאיה, מציעה לך לבדוק את הנושא תחילה עם רופא הילדים שלכם, כדי לשלול בעיה בריאותית כלשהי. אם לא יימצא כל ממצא פיזיולוגי, אפשר יהיה להתייחס לכך כאל 'טיק' קולי המבטא מתח או עומס רגשי זמני. במקרה כזה, חשוב לנסות ולזהות גורמי מתח אפשריים (לפעמים לא קל להיות 'ילד מצליח' לאורך זמן), ולעשות הכל כדי להפחית אותם למינימום. כאמור - קודם התייעצו עם רופא הילדים! בברכה ליאת

נשמח לקבל המלצה לפסיכולוג נוער לילד בן 14

שלום מנחם, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצה, תוכל לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

ילדתי בת חמש ילדה שמחה חברותית ואהובה בגן יש לי בעיה איתה שלא מובנת לי ואני לא יודעת איך להתמודד איתה היא מסרבת ללכת לימי הולדת בגן. היא היתה בתחילת השנה במספר ימי הולדת איתי כמובן לא הלכתי לרגע והכל היה כרגיל ומאוד נהנתני ופתאום החליטה שהיא לא מוכנה ללכת הגענו ליום הולדת והיא ממש בכתה בחוץ ולא הסכימה להכנס בסוף ויתרתי וחזרנו הביתה ונראה לי שפה הטעות כי מאז היא בשום אופן לא מוכנה ללכת היא בוכה ומשתוללת ואי אפשר לשכנע אותה .כשאני שואלת אותה למה היא אומרת לים שמשעמם לה מה שלא נכון כי היא נהנית מאוד אני חושבת שהיא מתביישת מהמפעילים כי היא מתביישת מאנשים זרים עד שהיא מתרגלת גם לחוגים היא לא מוכנה ללכת אפילו חוג שחברה שלה נמצאת בו.מה עלי לעשות האם לוותר בתקווה שהיא תתבגר וזה יעבור האם לקחת אותה בכח על אף ההתנגדות שלה.האם מוכרת התופעה הזאת אשמח לעזרה ויעוץ

שלום עינב, כמו שכתבתי לפני כמה דקות לתאיר, יש ילדים הנמנעים מאירועים רועשים או 'מיועדים לילדים', מכל מיני סיבות. זה יכול להיות פחד מרעשים חזקים, זה יכול להיות פחד מליצנים, מסכות, בלונים והפתעות בלתי צפויות אחרות, וזו יכולה להיות גם ביישנות. לפעמים, מרוב רצון טוב ותחושה של החמצה, המבוגרים מנסים בכל דרך לשכנע את הילד להתמודד עם הפחד, ובתגובה הפחד מחריף, או שנוצרת בעיה חדשה של מאבק כוח. אם את מרגישה שאת יכולה לעזור לה עם נוכחות מעודדת שלך (ללוות אותה לאירועים האלה ובכך להקל עליה), עשי זאת בנדיבות, בתקווה שהפחד יישכך ויעבור. אם היא מסרבת בכל תוקף, אני מציעה לוותר לגמרי לזמן מה, ולהניח לזמןלעשות את שלו. אמנם מדובר בהימנעות שאינה מקדמת את ההתגברות על הפחד, אך בעיני, בגיל כה צעיר, מותר להתחשב בפחדים שאינם מפריעים לתפקוד היומיומי, ולהניח להם לחלוף מעצמם. בשמחות ליאת

מחפשת פסיכולוגית שתוכל לאבחן קושי רגשי/ קשיי קשב וריכוז באזור ירושלים והסביבה

שלום נעמי, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת,בתי בת 3. לפני יומיים ביקשה לשים את כל המוצצים בקופסא ולתת אותם ובתמורה היא רוצה מתנה. אציין שגם ילדים אחרים בגן נגמלים כעת ממוצץ , וזה דירבן אותה עוד יותר לכך. חיכיתי יום נוסף, וכאשר ראיתי שהיא חוזרת על בקשתה, אכן הכנו יחד קופסא יפה ו"שלחנו" את המוצצים ל"ארץ רחוקה". בלילה הראשון היה לה קצת קשה להירדם אך היא לא בכתה והתרגשה מאוד מהמתנה שתחכה לה בבוקר. היא ישנה כל הלילה מבלי להתעורר ובבוקר קיבלה מתנה נהדרת שריגשה אותה מאוד. באותו היום היא לא ישנה צהריים בגן כי היה לה קשה להירדם, אך הגננת ציינה שהיא במצברוח מעולה. בלילה השני(אתמול) קרה המשבר: היא בכתה נורא כשנכנסה למיטה, ממש בכי קורע לב. הרגעתי אותה, הסברתי לה שהיא כבר גדולה וכמה אני גאה בה. היא נרגעה ואז החלה שוב לבכות מאוד. היא רצתה את המוצץ מאוד-מאוד וכבר ביקשה "להחזיר" את המתנה שקיבלה ולו בשביל שהמוצץ יחזור.בסופו של דבר היא נרגעה ונרדמה אך עברה למיטתי לפנות בוקר. מיד כשהתעוררה בבוקר היא ביקשה את המוצץ ונורא בכתה שוב. אני לפני הלילה השלישי ושואלת: 1. האם להמשיך בגמילה או האם להחזיר את המוצץ? 2.מה ההשלכות של החזרת המוצץ? (יהיה קשה יותר אח"כ?) 3.איך היית מציעה לי לפעול מולה כעת?? תודה רבה מראש....

שלום רב, אני שייכת לאסכולה המניחה לילד להיגמל מיוזמתו, ובהדרגה. בגיל שלוש הצורך במוצץ יכול להיות עדיין חזק מאד, ואיני רואה סיבה להתעקש על גמילה פתאומית כ"כ. לא חושבת שצפוי משהו יוצא דופן אם תחזירו את המוצץ, ותנסו שוב בעוד שנה או יותר. הייתי אומרת לה (בלי שום כעס או אכזבה) שניסיתם, ובגלל שאת רואה שזה כ"כ קשה לה, את מחזירה לה את המוצץ, ומאפשרת לה להיפרד ממנו כשיתאים לה. בשמחות ליאת

שלום.יש לי בן שהוא עם אפילפסיה של התקפים תוך כדי שינה.זה התגלה אצלו בכתה א'.היום הוא כבר בכתה ז'. אני אימו ישנה איתו בחדרו ולידו במיטה.כבר הרבה זמן. כי כשיש לו התקף אני יכולה לאבחן רק אם אני ישנה לידו. מה אני עושה עכשיו הילד מתבגר.כבר בן 13 ואני במצב שאני לא יודעת לעשות? כי מצד אחד אני רוצה להשגיח עליו. ומצד שני הוא צריך כבר את "הלבד שלו" רק לאחרונה הוא אמר לי:אמא את יודעת אני צריך חדר לבד"... מה את אומרת מה עליי לעשות? האם למרות הבעיה שיש לו שאני ישנה לידו.זה מפריעה לו בהיתבגרותו? מה עליי לעשות איך עליי לנהוג? אני לא רוצה שהוא יגדל עם איזה שהו סיבוך בגלל שאני ישנה לידו או שזה לא גורם להפרעה בעתיד? אודה לך מאוד על היתיחסותך. תודה גלי.

שלום גלי, נדמה לי שהשאלה שלך מופיעה באיחור של שבע שנים :-) קשה לי להעלות על הדעת שהשינה המשותפת שלכם באה בעקבות המלצתם של הרופאים המטפלים בבנך. אני מציעה לשוחח עם הרופא עליו את סומכת, ולשמוע ממנו כיצד ניתן (אני יודעת שזה אפשרי) לנהל חיים נורמליים בצילה של האפילפסיה, מבלי להגיע לפתרונות אבסורדיים כאלה. ברור לי עד כמה גבוהה החרדה אצל הורים לילדים הלוקים במחלות קשות ו'התקפיות', ולכן אני מעודדת אותך בכל פה לפנות ולהיעזר באנשי מקצוע, רופאים ואולי גם פסיכולוג/ית, וכך להחזיר לשניכם איכות חיים. בעיני, המצב הקיים נושא עמו פוטנציאל מזיק מאד לשניכם. פני לעזרה ליאת

מודה לך מאוד על תשובתך. אני מקבלת מאוד את תשובתך.היא ממש נכונה. אבל לא מזמן עשיתי נסיון ובני ישן לבד בחדרו. ובשעה שתיים בלילה היתעוררתי לשירותים ומצאתי את בני מתכרבל בפינת הסלון בריצפה ברעידות ובהייה.ולא יודע מה נעשה איתו למזלי שהיתעוררתי. מאז חזרתי לישון בחדרו. האם מיטה נפרדת בחדרו שבה אני יוכל לישון איתו. תמזער את הנזק שיכול להיגרם לבני ביגלל שאני ישנה בחדרו? תודה גלי.ושבת שלום!

בתי בת השנתיים וחצי חרדה כמעט לכל רעש רם בבית , אם זה שאני קוראת לאחותה או אני מפעילה מכשיר חשמלי במטבח , היא נבהלת ומתחילה לבכות , למרות שאני מכינה אותה מראש לפני היא לא מסכימה . ברצוני לדעת אם זה חלק מתהליך טבעי אני מקריאה לה סיפורים שקשורים לפחד כל פעם אני מוצאת את הפחד שלה מתעצם וגדל מה לעשות ?? חששתי לרגע שאולי זה קשור למחלת הסיזופרניה ,במשפחה של אביה יש שני אחים שסובלים מזה האם יש קשר ??? אשמח אם תוכלי לעזור לי או לכוון אותי בנושא !

שלום תאיר, במשפחות בהן קיימת תורשה פוטנציאלית של מחלת נפש, אנחנו פוגשים רמת חרדה גבוהה מכל מה שטיפה חריג, לפעמים עד כדי פגיעה בשיפוט - מה פתאום פחד מרעש קשור לסכיזופרניה??? יש ילדים (רגילים ובריאים) הנולדים עם רגישות תחושתית גבוהה יותר או בעיה בוויסות התחושתי, ולעיתים הקושי ממוקד בערוץ השמיעתי. המון ילדים פוחדים מרעשים חזקים או פתאומיים, והם נוטים להימנע ממצבים ואירועים רועשים, אפילו אם מדובר באירועים כייפים כמו ימי הולדת (בלונים, ליצנים, מקרופונים), פסטיגלים, או הצגות ילדים. אפשר לנסות להתייעץ עם מרפאה בעיסוק, ואפשר לחכות שזה יעבור לבד (או יתמתן). בינתיים, אפשר לוותר לה על האירועים הרועשים, ולהתחשב בה בזמן הפעלת מכשירים חשמליים מבהילים. בברכה ליאת

שלום רוני, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן 11, תלמיד מצטיין ומאד מצליח חברתית, תמיד מוקף חברים ומאד עסוק יחד עם זה, מזה זמן אנחנו נתקלים בתופעה של קושי להרדם, בקשה לישון איתנו, ומצבי רוח כוללים עצב ובכי שמקורם בצער על כל מיני מעשים שעשה, רובם ככולם מינוריים ולא כאלו שהיתה מצפה שיגררו רגשות אשם ועצב הוא מתייחס לזה, מציין שלפעמים מאד קשה לו עם זה, ובימים האחרונים אף ציין שירצה לפגוש פסיכולגית נשמח מאד לקבל רעיונות בנוגע להתמודדות עם זה, וכמובן, להמלצה רלוונטית תודה רבה אריק

שלום אריק, מה שאתה מתאר נשמע כמו בעיית חרדה עם ניחוח קל של טורדנות חשיבתית ואולי גם טקסים שאפשר ורצוי לטפל בהם כשהם "עוד קטנים". אם הוא עצמו מבקש פסיכולוגית, אני מציעה להיענות לזה, ולאפשר לו לקבל כלים לשליטה בחרדה. אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, אך אם תצרף כתובת מייל מעודכנת ואזור המגורים שלכם, אולי יישלחו לכם המלצות מקוראי הפורום. בברכה ליאת

שלום, בני בן 6 ו-4 חודשים, מפחד להישאר לבד באיזור שנמצא, לא ילך לחדרו לבד, לשירותים, בסלון... אם שולחת אותו למקום מסוים בבית..אומר אני מפחד.. חייב שמישהו יהיה איתו, גם בבית הורי אם נמצא... שוחחנו איתו מס' פעמים...ולא עוזר מה לעשות? האם כדאי לערב פסיכולוג...? הפחד שלו הוא מגנבים...

שלום איילה, לא ציינת כמה זמן נמשך הפחד הזה. בדר"כ, אם הפחד נמשך זמן רב, יוצר מצוקה פסיכולוגית, מפריע למהלך התקין של החיים ופוגע באיכות החיים של המשפחה כולה - ההמלצה היא לפנות לפסיכולוג ילדים קליני. אם מדובר במשהו שהתעורר לאחרונה, אפשר לנסות להיענות ברגישות לצורך של הילד בליווי והרגעה, אך לעשות זאת מבלי להשתעבד לחרדה שלו בעצמכם. רצוי ליצור מגמה של שיפור הדרגתי ביכולתו של הילד להתנהל בכוחות עצמו, וצמצום הדרגתי של הנוכחות שלכם. למשל - אפשר ללוות אותו לחדר, ואז להגיד "עכשיו נשמור עליך מהסלון". או ללוות אותו אל השירותים, ואז לומר "אתה יכול לעשות פיפי עם דלת פתוחה, ואנחנו נשגיח מרחוק". אם זה ממשיך או מחמיר - פנו לעזרה של פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

רציתי לדעת מה ההבדל בין קלינית של הילד לבין תרפיה באומנות (הדגש-על עבודה עם ילדים). גם מבחינת אופי העבודה, וגם מבחינת השכר. תודה רבה! שרית.

שלום שרית, מטבע הדברים, אני פחות בקיאה ברזי עבודתם של המטפלים באמנות, ומה שאומר כאן מן הסתם אינו 'תורה מסיני', ונשען על ידע חלקי. ברמת ההכשרה, פסיכולוג ילדים קליני הוא בעל תואר שני לפחות, שעבר בנוסף גם ארבע שנות התמחות במסגרת מרפאתית ואשפוזית ומבחן התמחות. הפסיכולוג הקליני הוכשר לאבחן ולטפל בקשת רחבה של הפרעות נפשיות, והוא עושה זאת בכלים מגוונים העומדים לרשותו בהתאם לאופי הבעיה, לגילו של הילד ולאוריינטציה התיאורטית שלו כמטפל. המטפל באמנות, למיטב ידיעתי, חייב להיות בעל תואר ראשון לפחות, והכשרה נוספת ייעודית וייחודית, המעניקה לו תואר שני (במוסדות מסוימים) או תעודה מקצועית של מטפל באמנות. איני בקיאה באופי ההתמחות של המטפלים באמנות, אך למיטב זכרוני גם הם מחוייבים לצבור כמות נכבדה ומפרכת של שעות טיפול עד למומחיות כמטפלים. כלי העבודה העיקרי הוא האמנות הפלסטית, המאפשר אבחון וטיפול באמצעים יצירתיים העוקפים את הערוץ הוורבלי. איני יודעת לומר הרבה על ההבדלים בשכר, ואני מניחה שבשני הסקטורים קיימת שונות רבה בין מטפלים צעירים לוותיקים. בברכה ליאת

שלום ליאת! אנחנו הורים צעירים לילד בן שלוש וחצי. ילד מדהים, מאוד מפונק. חשוב לציין שהוא ילד יחיד ונגד יחיד. עד לא מזמן הוא לא הכיר מה זה "לא" , לא היו גבולות, שזה כמובן פספוס שלנו. הוא רגיל לעשות רק מה שהוא אוהב, לקבל כמעט כל יום מתנות ולפקד על כל המשפחה. בשלב מסויים הרגשנו שזה הופך להיות מאוד קשה. החלטנו להציב גבולות, אך לא הצלחנו כל כך. בחרנו שיטה של " פינת מחשבה". אם הוא מרביץ או עושה דברים אסורים, בעלי לוקח אותו לחדר שלו, מסביר מה לא בסדר ונותן לו שתי דקות לחשוב. ופה נוצרה בעיה שמאוד למחיצה אותי: בזמן הקצר הזה שהוא נמצא בחדר, הוא מתחיל לבכות, להתפרץ, הוא יוצא לבד מהחדר בא אליי ואומר שאבא הרביץ לו, בזמן שבעלי ישב לידי ובכלל אין דבר כזה אצלינו להרים יד. אנחנו מנסים להסביר שאבא לא מרביץ, אלא רק מסביר מה לא בסדר. אני מאוד לחוצה ועקב כך אסרתי על בעלי לתת לו עונש בכלל. כתוצאה מכך ילד ממשיך לעשות מה שהוא רוצה ולנו אין שום כלים לעצור אותו. אשמח אם תוכלי לתת לי עצה, כי אני ממש לא יודעת מה לעשות. תודה רבה.

רציתי לציין עוד דבר אחד. בעלי בן אדם מאוד עדין, אוהב את הילד בצורה מטורפת. וחשבתי אולי בגלל שהקטנטן ראה ממנו רק חום ואהבה , הוא נפגע כל כך כאשר בעלי ניסה לשים אותו בעונש? בעלי קצת נפגע מהמצב הזה ואני רוצה שהם יהיו חברים הכי טובים ומצד שני מבינה שילד צריך להבין איפה הגבול ולדעת מה מותר ומה אסור. תודה על התייחסותך.

שלום רב, לאור מה שאת מתארת, אני ממליצה בכל פה על פנייה להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיסביר לכם בצורה מסודרת את הרציונל של סמכות וגבולות, ויסייע לכם ליישמו ביעילות. הדרכת הורים, בניגוד לטיפול פסיכולוגי, היא תהליך קצר מאד (פגישה אחת או שתיים, או פגישות בודדות) שיעילותו ביחס לזמן הקצר - עצומה. בהדרכת הורים לא נכנסים (אם לא רוצים) לקרביים הפסיכולוגיים של ההורים, אלא מתמקדים ב"כאן ועכשיו", ומשכללים את המיומנויות ההוריות ברמה הפרקטית והמיידית. נסי ותהני :-) ליאת

שלום שוב רציתי לשאול מהי גישתך לגבי התגובה בבית על מעשה לא טוב שנעשה בגן ? האם בנוסף לעונש של ההרחקה שמתבצע בגן ,יש לדעתך טעם לדבר או להעניש גם בבית? תודה

שלום דינה, בעיני, הסוכנים העיקריים להקניית הרגלי התנהגות נאותים הם ההורים. הם המנחים את כללי "עשה" ו"אל תעשה", ומקנים ערכים של מוסר ודרך-ארץ. ובכל זאת, כאשר הילד שלנו נמצא במסגרת חינוכית, הוא כפוף למערכת ברורה מאד של כללים, המגדירה גם את הסנקציות על מי שמפר אותם. לכן, כאשר הוא נמצא בגן, מי שאחראי על אכיפת הסנקציות זה צוות הגן. ברוב המקרים, ההמלצה היא לא להעניש פעמיים על אותה 'עבירה'. עם זאת, חשוב מאד שיהיה תיאום ושיתוף פעולה בין הבית לגן, וגם אם לא רצוי להעניש בשנית, כדאי ליצור הד חינוכי גם בבית לאירועים משמעותיים שקרו בגן. אני מתכוונת לכך שאם הילד שלנו מפעיל אלימות בגן, חשוב ביותר שבבית נסייע ביצירת אווירה של גבולות מהודקים יותר, ולא נאפשר אווירה בה הילד מנהל את המשפחה כרצונו. חשוב שהילד יידע וירגיש את מורת הרוח של ההורים ואת הכעס או הפגיעה שלהם מהתנהגותו בגן. חשוב לא פחות לשדר גם לצוות הגן תמיכה והסכמה עם הצעדים החינוכיים שנקטו, כדי לשמור על שיתוף פעולה ותקשורת פתוחה ומכבדת, לטובת השינוי בהתנהגותו של הילד. בברכה ליאת

אני מעונינת לערוך לבתי מבחן מחוננים. משה"ח לא עורך בבית ספרה מבחן כזה. האם יש משהו פרטי?

שלום חני, לא ציינת בת כמה בתך ומה מטרת האבחון. בדרך כלל ילדי ישראל עוברים את המבחן הזה בכיתות ב'-ג', יש בהחלט מכוני אבחון ופסיכולוגים (חינוכיים וקליניים) שעושים אבחונים כאלה באופן פרטי, אך עלייך לבדוק האם הדו"ח שלהם מוכר לצרכי השמה במסגרות המחוננים של משרד החינוך. בברכה ליאת

שלום רב אנא עזרתכם בהמלצה על פסיכולוגית לילדים בכפר סבא . מאחר ואני יודעת שאין אפשרות לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורומים, אשמח לקבל המלצות בדו"אל: [email protected] תודה

שלום אירינה, שלחתי לך המלצה למייל הפרטי. בהצלחה ליאת

שלום, אשמח גם אני לקבל המלצה למייל הפרטי עבו רפסיכולוגית לילדה בת 4 תודה

שלום ליאת, תודה רבה על תשובתך. אני מסכימה עם דבריך. אשמח להרחיב בפנייך את שיקוליי להנה ולהנה ולשמוע האם דעתך נשארת בעיניה. מצד אחד, הומלץ לנו לא לתת מוצץ ולהניח את הקטנצ'יק ער במיטה כדי שילמד להירדם עצמאית וללא תלות במוצץ ( במיוחד לפני שיפתח את תפיסת קביעות האובייקט וכך יתעורר בכל פעם שהמוצץ לא יהיה בפיו). מצד שני, אני חושבת ומרגישה (אולי בטעות?) שהוא זקוק למוצץ לשם סיפוק הצורך במציצה והרגעה וחוששת שאגרום לו לתסכול אם אמנע ממנו אותו. בשבועות האחרונים לא קיבל מוצץ ובמקום כך הכניס את ידו לפיו וכך קרה שפלט פעמים רבות במהלך ניסיונות ההירדמות שלו. עוד אציין שאנו רוצים להעבירו לחדרו של אחיו בן השנתיים בקרוב ולא בטוחים האם זה הצעד הנכון. מצד אחד רוצים להקל על תהליך ההסתגלות של הבן הבכור (כיוון שעד לפני חצי שנה ישן הוא איתנו בחדר) , מצד שני אם נתן לו מוצץ קיים סיכוי גבוה שיעיר אותו במהלך הלילה בכל פעם שהמוצץ יפול מפיו. תודה רבה על התייחסותך, רונית

בהמשך לשאלתי, כיצד את ממליצה להקנות הרגלי שינה בריאים עם המוצץ בגיל כ"כ צעיר? להניח במיטה במצב של עירות מלאה או בשלב של נמנום? לעזור בהירדמות או כלל לא? תודה רבה רבה!!

שלום רונית, כמו שאת רואה, הצורך במציצה כה חזק אצל תינוקות רכים, עד כי הם מוצאים את הפיתרון גם כאשר המוצץ נלקח מהם. כיום אנחנו כבר יודעים שקל יותר להיגמל ממוצץ בהשוואה למציצת אצבע, והוא גם יותר בריא מבחינה אורתודנטית. הרגלי שינה בריאים אינם קשורים למוצץ, אלא לסוג של רגיעה ונינוחות, ולתחושה שכל הצרכים - פיזיים ופסיכולוגיים - מקבלים מענה מספק. בעיני, אפשר להעביר את התינוק לחדר הילדים ביחד עם אחיו, גם אם מדי פעם הם יעירו זה את זה. ברוב המקרים זה לא קורה, אלא אם מישהו מהם רגיש במיוחד לרעש. ולשאלתך האחרונה - המוצץ נועד כדי לספק את הצורך במציצה, שהוא בסיסי מאד בגיל הינקות. הוא מספק הרגעה ונחמה בשעות משבר, בזמן עירות ובשלבי ההירדמות הראשונים. כאשר התינוק נרדם המוצץ יכול להישמט, ואין בכך כדי להעירו או להפריע את שנתו. אם הוא כבר מתעורר, המוצץ יכול לזרז את הרגעתו מחדש. לפיכך, דעתי נותרה כשהייתה, ואני מציעה לך לנסות להקשיב לתינוק שלך, לבחון מה טוב עבורו ועבורך, ולפעול לאור זאת. נסי לבחון מה עושה את תינוקך שקט, רגוע ומסופק, ופעלי לאור הממצאים הללו. בהצלחה ליאת

הי ליאת אני קוראת נאמנה שלך רציתי להתייעץ איתך לגבי הילדה הבכורה שלי בת חמש וחצי היא משחקת במחשב במשחק שצריך לעבור שלבים ומגיעה לשלבים גבוהיים אבל ממש בוכה אם היא לא מצליחה לשחזר את ההצלחה מה אומרים לילדה בת חמש וחצי ????? הסברתי לה שאמא באה מתחום מכירות ונוראה קשה לשמור תמיד על המקום הראשון לפעמיים צריך לרדצת ואז לעלות אני לא בטוחה שזה ההסבר הנכון לגיל שלה

שלום רוז, האמת, שיש כמה משחקי מחשב 'אכזריים', שיכולים להוציא מהדעת גם אנשים עם עצבי ברזל, במיוחד המשחקים שמפילים אותך מהשלבים המתקדמים אל נקודת ההתחלה. גם אני יכולה לבכות מזה... וברצינות - הישגיות היא תכונה חיובית בסה"כ, והצורך להצליח דוחף אותנו קדימה. לפעמים, הצורך להצליח הופך למשא כבד, ואז כל כישלון נחווה כסוף העולם. במקרה שאת מתארת, לא בטוח שמדובר בהישגיות-יתר. זה נשמע יותר כמו קושי (נורמטיבי לגיל) להתמודד עם תסכול ואכזבה. בעיני, המסר החשוב הוא שההנאה מהמשחק גדולה דווקא משום שהוא קשה ומאתגר, ושפעם מנצחים ופעם מפסידים. כאשר היא בוכה, אמרי בחיוך שאת מבינה שהיא מאוכזבת, אך סומכת עליה שאם תתעקש ותתמיד, תצליח לשחזר את ההישגים שלה. בעיני, אגב, זה כוחו האמיתי של המחשב - הוא מתרגל את הילדים בכישלונות שאינם משפילים, ומאמן אותם להשקעה ומאמץ (שלבים) בדרך לניצחון. בשמחות ליאת

שלום.יש לי בן שהיום הוא בן 13 לאחרונה נכנסתי לפייסבוק שלו וראיתי.התכתבות עם בנות מהשכבה שמאוד מעריצות אותו ומפרגנות לו.ואפילו מקנאות לו. רק דבר אחד הציק לי מאוד שראיתי שהוא התכתב עם ידידה קרובה מאוד.שדיברו ואז הוא אמר לה:"אני הומו חחח" ואז היא השיבה לוחחחחח עכשיו אני לא יודעת איך להתיחס לזה? היא זה היה בסלנג של צחוק? אני יודעת שבני בקשר חברתי טוב עם בנות ובנים מהשכבה מה צריך לעשות במצב כזה? האם זה יכולה להיות סתם התילוצצות תוך כדי שיחה? הוא שזה מחשיד? אבקש את עזרתך.איך בודקים מצב זה? תודה גלי.

שלום גלי, את מכירה היטב את בנך, ומן הסתם תדעי טוב ממני האם האמירה הזו משקפת משהו עמוק יותר, או הלצת סלנג. כך או כך, אין כל סיבה לעשות משהו עם המידע הזה, במיוחד אם עד לאותה תקרית הרעיון כלל לא חלף במוחך. מאחר ומילא אין לנו מה לעשות בנושא, אני מציעה לך להניח לזה. בברכה ליאת

שלום, לבני בן 4 וחצי נקבע אבחון התפתחותי אצל פסיכולוג בעקבות הפניית גננת. בכל אופן, השאלה שלי היא מה לומר לו ואיך להסביר לו לקראת מה הוא הולך. הוא ילד סקרן ושואל שחייב לדעת ולהבין הכל כך שאין לי ספק שהוא ישאל לאן הולכים ולמה ולא הייתי רוצה לומר לו את הסיבה האמיתית כמובן.

היי נירית, אני לא ליאת מנהלת הפורום, אך אענה לך גם אני, אם זה בסדר. בהודעתך לא כתבת מדוע הפנתה אתכם הגננת לאבחון התפתחותי. לכן אולי גם קשה היה לי להבין מדוע אינך רוצה לומר לו את הסיבה האמיתית או מדוע זה כמובן. אני יכולה רק לדמיין שאת מנסה להגן עליו ממשהו. אולי מפגיעה או צער. אינני מכירה אתכם, אך נדמה לי שלילד סקרן ונבון כמו שלך מגיעה תשובה אמיתית. כמו שודאי היית רוצה גם את לקבל לו מישהו היה מציע לך ללכת לפסיכולוגית. מנסיוני עם אמא שלי :-) אומר לך, שדווקא הדאגה הרבה והרצון להגן גורמים לחרדה גדולה יותר, ואפילו מגדילים, לעיתים, את גודל המאורע מעבר לגודלו האמיתי. הם גם נוטלים ממני קצת את היכולת להתמודד עם הדברים בכוחות שלי, כי מראש האתגר הוגש לי על מגש של צער. כשמדברים ברור ופשוט ובלי מתח- פשוט מציגים את הדברים כמו שהם ומוכנים לענות על אינסוף שאלות אם צריך ומרגיעים שהכל בסדר ואנחנו פה ביחד, אז הדברים נעשים הרבה יותר פשוטים וקלים להבנה. חשוב גם שידע איך לספר לחבריו לגן לאן הלך ולמה. דווקא ההסתרה עלולה לגרום ליותר נזק מהדיבור הפשוט. אם מדובר בעיכוב כלשהו, אני מניחה שילד סקרן ורגיש כמו שלך אולי ער לו.. אולי ניתן לומר לו שהבחנת שבזמן האחרון הוא לא מסתדר כל כך עם X (נניח, ציור או כיפתור, אם מדובר בבעיה מוטורית) ושלפעמים נדמה לך שזה מאוד מתסכל אותו. אז אתם הולכים למישהי שמכירה עוד ילדים שקשה להם בזה, ותנסו שלושתכם ביחד לברר למה זה לא כל כך מסתדר וגם לחשוב ביחד מה אפשר לעשות כדי שיהיה לו יותר קל. לפעמים יש דברים שאנחנו לומדים לבד ולפעמים יש דברים שאנחנו לומדים כשמלמדים אותנו. לכן את חושבת שזה רעיון טוב לבקר אצלה. אפשר גם לשאול מה דעתו.. אני הייתי הולכת על כיוון כזה. גלוי יותר ומשתף גם אותו. זה משדר שאת עושה משהו לטובתו, שאת שם איתו ביחד, שזה לא כזה סוד גדול או משהו שצריך להסתיר- להיפך, זו הזדמנות ללמידה. כשהכל פשוט פוחתת החרדה וגם יהיה לו יותר קל לקבל את עצמו כמו שהוא. אבל אולי כדאי לחכות לליאת ולשמוע מה דעתה. בהצלחה לשניכם, לילך

שלום נירית, שלום גם ללילך, ויופי שאת נרתמת לעזור! גם אני, כמו לילך, מאמינה שניסיונות הסתרה וטיוח נושאים עמם פוטנציאל מזיק, מה גם שבמקרה של אבחון אין באמת שום דבר מאיים עבור הילד. כדאי להדגיש כאן, שעבור הילד הקטן, הסיטואציה האבחונית יכולה להיות מהנה מאד, מאתגרת ואף משעשעת ומעוררת גאווה וסיפוק. פסיכולוגים מאבחנים, המתורגלים בעבודה עם ילדים, מיומנים מאד ביכולתם ליצור קשר חם ומזמין, והופכים את האבחון לחוויה מיוחדת עבור הילד. בניגוד מוחלט להוריהם, הילדים אינם מאויימים ממשימות האבחון, ואינם רואים בהן משהו "חורץ גורלות". מבחינתם זה כמו עוד בדיקה בטיפת חלב, או ביקור מעקב התפתחותי (כמו בדיקת ראייה או שמיעה). אפשר להציג זאת מראש כבדיקה שתראה לנו "כמה אתה חכם, וכמה גדלת בשנה האחרונה". רצוי להכין את הילד ולספר לו בכלליות בפני מה הוא עומד - "כשנגיע לאבחון נכיר את הפסיכולוג שישחק איתך בכל מיני משחקים, ייתן לך משימות מעניינות וישאל אותך שאלות כדי לבדוק כמה אתה חברותי וכמה אתה חכם". אם הילד ישאל שאלות או יביע הסתייגות או חשש, אפשר לומר לו שתוכלי להיות איתו בחדר בכל שלבי האבחון. אני מציעה לעשות הכל כדי להירגע בעצמך, ואז אין כל סיבה שהילד ירגיש מתוח או חרד. זכרי שהמתח והחרדה שלנו, ההורים, הם שמשפיעים בכיוון דומה גם על הילד שלנו, וכך גם השלווה והביטחון... מאחלת לשניכם חוויה מעניינת ובשורות טובות ליאת

שלום ליאת, בתי בת 1.10, ילדה נבונה ומקסימה. בזמן האחרון מתעוררים אצלה התקפי בכי חזקים ומתחזקים על כל דבר שלא מוצא חן בעיניה ואני מוצאת שמאוד קשה לי להרגיעה או להגיע אליה. ברצוני לשאול כיצד את ממליצה להתנהג במצבים כאלה. מצד אחד אני מנסה להתעלם כדי שלא תקבל גמול על התתנהגות מסוג זה וכדי שלא תלמד שבאמצעות בכי משיגים דברים. מצד שני אני חושבת שאולי היא זקוקה להכלה גם במצבים כאלה (היא דווקא כן נצמדת אלי ומחפשת את קרבתי כשזה קורה) ומנסה להיות יותר עדינה כדי לעזור לה להשתחרר מה"לופ" שנכנסה אליו (מנסה להסיח את דעתה, לדבר איתה בשקט). וכך קורה שאני לא יודעת כיצד כדאי להתנהג- להרים אותה או לא? להתעקש איתה על פעולות כמו מקלחת, צחצוח שיניים, ארוחת ערב? לאפשר לה לקבל את מה שהיא מתעקשת עליו? מאוד מודה לך, אדווה

שאלה נוספת ברשותך, האם את ממליצה להעיר ילדים משנת הצהריים במטרה להקדים את שעת ההשכבה בערב או שיש לאפשר להם את משך השינה לו הם זקוקים. תודה :-)

שלום אדווה, אני מצרפת למענך לינקים לתשובות שיכולות להתאים לשאלתך הראשונה. אין לי ספק שתקבלי מענה שמתאים גם לך. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-58726#message-58726 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-37447#message-37447 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-58552#message-58552 לגבי שאלתך השנייה - אין לי תשובה חד משמעית. לפעמים, שנת צהריים ארוכה מדי עלולה להוביל לערב 'שמח', ולהשכבה שאינה נגמרת. ומאידך, ילד שמעירים אותו לפני הזמן עלול לקום 'הפוך' ועצבני, ולהפוך את השעות הבאות לסיוט. כנראה שלכל משפחה ולכל ילד מתאים משהו אחר, ואין ברירה אלא לנסות ולראות מה מתאים לכם. למיטב ידיעתי אין כאן כלל 'פסיכולוגי' שיפה לכולם. בהצלחה ליאת

אני גדלתי בבית שיש בו אלימות מילולית ופיזית מצד האב אני בת יחידה כיום אני בת 22 ואני מגלה שאני מתחילה להידמות לו בכעס ובזעם , כשהוא מתחיל להרים ידיים אני כבר לא יכולה לשתוק כמו פעם אני צועקת מתעצבנת וזה מחריף את המצב כמובן פנינו למשטרה אך ללא הצלחה הם מציעים צו הרחקה והוא לא יעמוד בצו הרחקה המצב רק יחמיר השאלה היא כיצד עליי להתגבר על התקפי הכעס והזעם ולא להידמות לאבא שלי במקרי לחץ כי רק מהמחשבה שאני דומה לו לא בא לי להמשיך הלאה

שלום אלינה, אם את רוצה לנסות להבין את הקשר בין חוויות הילדות שלך להתנהגותך כיום, ולנסות ללמוד דרכים יעילות יותר לוויסות רגשות - פני לעזרתו של פסיכולוג קליני. טיפול פסיכולוגי מאפשר מרחב להתבוננות עצמית, להבנה וחקירה פנימית, ולשינוי דפוסי התנהגות בעייתיים הפוגעים בנו. אם את חוששת שאביך לא יעמוד בצו הרחקה, דאגי להרחיק את עצמך מסביבתו (רצוי לעבור לגור מחוץ לבית) ולפעול ליצירת סביבה נקייה מאלימות. כדי להעיז ולצאת מהבית בגיל כה צעיר נדרשים נחישות ולא מעט כוחות. גם זו מטרה טיפולית לגיטימית. מאחלת לך הצלחה ליאת

תודה רבה על היתייחסותך ותשובתך כמובן אני מאוד רוצה לעזוב ולצאת מהבית אבל מפחדת להשאיר את אימא לבד אני היחידה שמגנה עליה אך גם לפעמים שמה לב לדפוסי התנהגות דומים לאלה של אבי, חוץ מזה האופי שלי השתנה לרעה ירד לי הבטחון העצמי וזה משפיע נורא על הזוגיות אני חשדנית ומפחדת להיפגע מפחדת מבגידות לפעמים אני מרגישה אפילו חונקת את הבן זוג ולא נותנת חופש בדיוק כמו שעושה אבא שלי לאימא, אני כל הזמן צריכה תשומת לב מהבן זוג ואם אני לא מקבלת אז ישר עולים לי חשדות שאולי הוא לא אוהב אותי יותר או יש לו מישהי והוא כל פעם נשבע מחדש שאין לו, אני כל כך מיואשת מהאופי שלי וחוסר הביטחון שיש לי ואפילו לא רואה תכלית לחיי כי אין לי דרך פתרון להשתנות ולהרגיש טוב עם עצמי אני מצטערת על פנייתי עליך שנית אבל אני מאוד מיואשת

הי ליאת, תודה על תשובתך. אבל..אני לא יודעת איך לגשת אליה ולדבר איתה על הרגל כל כך דוחה ומשונה..אני נבוכה מעצם הרעיון לדבר איתה על כזו תופעה..יתכן ואני גם חוששת להביך אותה ...איך אומרים כזה דבר למישהו ? מה אומרים ? בנוסף, יש לך השערה ,מחשבה מאיפה זה בא לה ההרגל הדוחה הזה ? חסר לה משהו ? היה חסר לה משהו ? את שמעת פעם על הרגל כזה ? הפסיכולוגיה מתייחסת להרגל /תופעה כל כך דוחה ? ההרגל הזה נפוץ ? עד כמה הוא נפוץ ? תודה , גלית.

שלום גלית, התופעה שאת מתארת נפוצה בקרב ילדים צעירים, ומטבע הדברים - מי שנשאר עם ההרגל - אינו עושה זאת (עפ"י רוב) בפרהסיה. לכן, לא נראה לי שיש נתונים מדוייקים לגבי שכיחות התופעה (לפחות לי לא ידוע עליהם). אני חושבת שכאמא, יש לך אחריות להעביר לבתך את הקודים החברתיים הנהוגים בתרבות שלנו. אני מבינה את המבוכה שלך, ובכל זאת - עדיף שתחוו את המבוכה בבית, על פני האפשרות שתבייש את עצמה בחוץ. אמרי בפשטות ששמת לב שהיא עושה זאת לפעמים, ושאת מבקשת ממנה לחדול מזה (או לעשות זאת כשהיא לבדה). בכנות, איני חושבת שיש לכך קשר כלשהו למחסור בבית או למצוקה רגשית. הרגל לא סימפטי... קורה... ליאת

על תגובתך שנוסכת בי כוח לגשת לבתי ולומר לה את מה שאני צריכה לומר.. כשקראתי את תגובתך האנושית משהו נרגע בי.. הרגשתי שאני לא לבד עם זה וזה גם לא נורא כל כך.. שוב תודה ! גלית.

שלום יש לי בת שנתיים . בחודש האחרון , כשמגיע הזמן לישון , היא מתעקשת לצאת מהמיטה ולהרדם על המיטה שלי , אני לא נתתי לי עד עכשיו אפילו פעם אחת לעשות את זה. אני אומרת לה שהיא תישן במיטה שלה. היא בוכה בהיסטריה ולא מוותרת , אני לא משאירה אותה לבד בחדר ( לא מנסה בשיטת 5 הדקות ). השאלה שלי : איך גורמים לילד , איך מחנכים אותה לא לצאת מהמיטה ( היא עוד במיטת תינוק , לא יכולה לרדת לבד ). ואיך גורמים לה ללכת לישון במיטה שלה בלי בעיות? בלי הבכי ובלי תחנונים מצידה? ניסיתי אפילו להרים קול עליה וזה רק הביא לבכי היסטרי ולא עזר. חות מלהעלב לא קרה כלום. הסברים הגיוניים לא עוזרים גם. לקבוע עובדה שהיא הולכת לישון במיטה שלה ולא ישנים במיטה של אמא ולא יצאים מהמיטה מביאים להתעקות ובכי גם. היא טיפוס מאוד מאוד עקשן

שלום אריאלה, ראשית, אני ממליצה לך לדפדף בפורום שלנו ולקרוא תשובות דומות בנושא (היעזרי בשדה ה'חיפוש בפורום זה' באמצעות מילות מפתח). באופן כללי, כאשר את מאפשרת אפילו פעם אחת את האופציה של מיטת ההורים, עבור הילד יש כאן מסר לפיו הדבר אפשרי. כרגע, זמן ההשכבה אצלכם ספוג בהרבה מתח ומאבק, וחבל. ילדים, גם העקשנים שבהם, אינם אמורים להסכים או להחליט היכן יישנו. ההורה הוא שקובע מתי והיכן יישן הילד, ועליו לפעול לכך ששעת ההשכבה תהיה נינוחה ורגועה ככל האפשר. אני רוצה להפנותך לכתבה בעיתון מעריב שהוקדשה לנושא,ואשר השתתפתי בה כיועצת. קראי את העצות שפורטו שם, ואם יהיו שאלות נוספות את מוזמנת. הנה הלינק - http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/950/734.html ליל מנוחה ליאת

תודה על תשובה. יש לי בעיה עם הילדה באמצע הלילה. הייתה לי תקרית אתה לפני 5 ימים שהיא רצתה כל הזמן לצאת מהמיטה ולישון במיטה שלי ( לא נתתי כפי שאמרתי ) וצעקתי עליה ממש ( לא עושה את זה שוב כיזה הביא להיסטריה רבתי והחמרת המצב ).חשבתי שהיא לא תרצה להיכנס למיטה עוד הפעם אך לשמחתי למחורת היא נכנסה למיטה בסופו של דבר בצורה חיובית וטובה. היא שכבה על המיטה שלי , תחילה , ושתתה חלב ואמרתי לה שאחרי זה היא תלך לישון במיטה שלה , היא אמרה " לא " , אמרתי לה כן ואחר כך שמית לה בובות שלה במיטה ואמרתי לה בואי נראה איפה הבובות וככה נכנסה למיטה , שיחקנו קצת במיטה שלה , הקראתי לה סיפור והיא נרדמה. וככה כל 4 ימים האחרונים. אבל הבעיה היא באמצע הלילה. היא נרדמת בצורה חיובית והכל בסדר אבל פתאום באמצע הלילה היא מתעוררת מסיבה זו או אחרת ורוצה שאני אקחת אותה( בוכה ממש ) , אני לוקחת , מרגיעה ומנסה להחזיר למיטה , אבל היא מתחילה להתנהג כאילו בפחד נוראי מהמיטה ואומרת לא מיטה, לא מיטה . אפילו כשהיא נרדמת אצלי על היד בחזרה כשאני מוציאה אותה מהמיטה היא מרגישה שאני מנסה להוריד אותה למטה ומתפטלת , עד שאני צריכה לחכות שהיא תרדם איזה 20 דקות ואחר כך אני מורידה אותה למיטה והיא ישנה עד הבוקר . ניסיתי היום אחרי שהיא התעוררה פתאום בלילה ללטף לה את הראש , להגיד שששש , ששש נעים , " עכשיו ישנים" אבל היא רצתה שאני אוציא אותה ולא נרגעה עד שעשיתי את זה. כשהיא רואה בבוקר שהיא מתעוררת במיטה שלה , הכל בסדר כאילו לא הייה כלום והיא שמחה ולא רוצה לצאת , משחקת קצת. לא הייה לי " סיוטי מיטה " כאלו באמצע הלילה לפני התקרית של צעקות מלפני 5 ימים. מה שאומר שכנראה ( בטוח ) עשיתי לה טראומה על המיטה שהפחד שלה יוצא באמצע הלילה בתת מודע. מה אני עושה עם זה?

שלום רב מבקשת המלצה לפסיכולוג מתבגרים המתמחה באוטיזם באיזור חיפה תודה מראש סיגלית

שלום סיגלית, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

הי ליאת פתחתי הודעה חדשה כדי שלא יעלם אי שם . אולי אני בעצם לא מבינה את משמעות "אני סולחת לך " . נשמע לי מאד הגיוני מה שהקטן אומר לי ,אם את סולחת אז למה את עדיין מרוחקת ? ולא משחקת ? כי הרי אם נשווה את זה כמו שכתבת למערכת היחסים עם מבוגרים , אז ברגע שמישהו ביקש ממך סליחה ,ואת כן סולחת, את לא ממשיכה לא להתייחס אליו/להיות קרה אליו וכו' ? כי אחרת זה כאילו לא סלחת ? אז אולי כדאי כן לומר "אני אוהבת אותך ,אבל בגלל שאני מאד פגועה יקח לי כמה שעות לסלוח " ? או "מחר אני בטח אסלח". מה דעתך ? מה זה בעצם לסלוח ? תודה

שוב שלום דינה, למושג 'סליחה' יש משמעויות מוסריות עמוקות, ואין להן ולא כלום עם אמירת ה'סליחה' של הילד הקטן. הדיון כאן אינו על משמעות הסליחה, אלא על הדרך לגרום לבנך להבין שלכל התנהגות שלו יש תוצאה רצויה או בלתי רצויה. אחזור שוב: ילדים קטנים נדרשים, כבר מגיל צעיר מאד, לבקש סליחה על מעשה רע שעשו, מבלי שהם בעצם מבינים מה פירוש הדבר. כאשר הם אומרים סליחה, אין בכך משום ביטוי לתחושות חרטה עמוקות ורצון לכפר על המעשה, אלא רצון לומר את "מילת הקסם" שתבטל את השפעתו של המעשה על התנהגותו של המבוגר. במקרה הגרוע יותר, הורים מתייחסים לבקשת הסליחה כאל עונש או כאל אקט משפיל ("לא אתן לך לצאת מהחדר עד שלא תבקש סליחה"). במקרה כזה, אנחנו מרחיקים את הילד אף יותר מהתפיסה המוסרית הנחה בבסיס רעיון הסליחה. לכן, אם את מרגישה שהמושג הזה יוצר אצלך בלבול מוסרי, תוכלי להשתמש במילים אחרות, ולומר משהו כמו "אני מאד אוהבת אותך, ושמחה שאתה מתנצל. זה חשוב. עם זאת, כשאתה מרביץ לי אני כאובה ופגועה מההתנהגות שלך, ורוצה להתרחק ממך. קשה לי להיות 'חברה שלך' כשאתה מכה, ואני צריכה זמן עד שזה יעבור לי. אני מקווה שזה לא יקרה שוב, אבל עליך לדעת שאם זה יקרה, נצטרך להישאר קצת מרוחקים, עד שאצליח להרגיש שוב שכייף לי איתך". גם ההתייחסות לזמן צריכה להיות מותאמת לך ולילד שלך. כמה זמן? קשה להגיד. מבחינתי - עד שאת משוכנעת שהייתה לזה השפעה משמעותית על הילד, ושהוא הבין היטב את המסר, ושיחשוב פעמיים לפני שירצה להפסיד אותך שוב. בהצלחה ליאת

שלום, שמי רותם אמא לתינוק בן חצי שנה. בספטמבר הקרוב הוא יהיה בן שנה, ואנו מבררים כעת לגבי מסגרת לשנה הבאה. עד ספטמבר אני מטפלת בו , כך שהמסגרת תהיה מסגרת ראשונה שלו בחוץ. יש לציין שזה תינוק ראשון שלנו, והוא מקבל טיפול חם צמוד ואוהב... אני מתלבטת בין משפחתון פרטי / ציבורי וכמות הילדים. במשפחתון פרטי לרוב כמות הילדים קטנה יותר בין 5 ל 7 ילדים כך שזה יוצר קבוצה קטנה וחמימה. במשפחתון ציבורי וגם בכמה משפחתונים פרטיים, כמות הילדים גדולה יותר בין 12 ל 19 ילדים ואני חוששת מכך , שכמות הילדים שהוא ישהה בה תגרום לו ללכת לאיבוד. אין ספק כי אחרי שנה של טיפול יהיה קשה לו וגם לי... אך מסגרת זה דבר חשוב לתינוק. השיקול הוא בכמת הילדים במסגרת בה ישהה. בנוסף רוב המשפחתונים הם עד 16:00 אני חוששת גם מהשעות הרבות שהוא יהיה במשפחתון / מעון יום / גן.. האם כדאי לתת לו לשהות עד 13:00 ..? אשמח לתשובתכם ולייעוץ תודה רבה מראש רותם

שלום רותם, האם את חושבת להכניסו למסגרת כי בעינייך זה חשוב, או שאת נאלצת לעשות זאת כדי לצאת/לחזור לעבודה?

בני בן 16 וחצי בשנה האחרונה נורא עושה בעיות בלימודים הוא ילד טוב לא נגרר אחריי חבריו שמעשנים ושותים להיפך הוא אפילו עושה להם שטיפות מוח ואפילו מנתק קשרים איתם והם מבינים שהוא חסר להם וברוב המקרים מקשיבים לו בתקופה האחרונה הוא לא לומד לא פותח ספרים בכוח זה לא הולך לא יודעת איך להעניש אותו המורה אומרת שהוא ליצן בכיתה יש לו חוש הומור והוא מצחיק וחברותי אבל לא משקיע בלימודים ואפילו העבירו אותו כיתה מיתר לומר שהתעודה זוועתית כמו כן הוא מתאמן בקבוצת כדורגל בעיר והוא רוצה שהמאמן יעשה מה שהוא רוצה ולא מה שהמאמן מחליט הוא עוזב וחוזר שוב מתוך הרגשה של אמא משהו עובר עליו הוא נורא מאכזב גם אותי וגם את אביו אם אין לו רצון ללמוד מה אנחנו יכולים לעשות? ואיך לעזאזל גומלים אותו מהפייסבוק?שזה נראה מקור הבעיות תודה מראש על כל תשובה

שלום רב, אוי הפייסבוק המסכן! כולם כועסים עליו ומעמיסים עליו את האחריות לכל הצרות עלי אדמות... את יודעת, ילדים בני 16 עשו בעיות הרבה לפני שנולד המחשב. הם התנהגו כליצנים ושנאו להכין שיעורים, התעניינו בחברים ובבנות - הרבה לפני עידן הפייסבוק, וכנראה גם לפני הטלוויזיה. ואם נדבר רגע ברצינות, אני חושבת שכדי שילד יתפקד היטב ויסיים את לימודיו בהצלחה, נדרשים עבודה מתמשכת, השגחה ועידוד, נוכחות הורית סמכותית, גבולות וכמובן גם יכולות בסיסיות ותנאים ללמידה. לא ציינת איזה תלמיד הוא היה בעבר, וזה מידע חשוב. אם תמיד היו קשיים, הגיוני שהם יחמירו ככל שעולות הדרישות האקדמיות. אם בעבר הוא היה תלמיד טוב, יתכן שההתדרדרות שלו קשורה לנסיבות רגשיות או חברתיות, ובהן כדאי לטפל. אם את חשה שמשהו עובר עליו, נסי לשוחח איתו מעמדה מכבדת ולא שיפוטית, ונסי להבין מה קורה. אם כבר קיים 'קלקול' ביחסים ביניכם על רקע האכזבה העמוקה שלך ממנו (זה נשמע קצת עצוב), נסי למצוא עבורו מקום בטוח אחר (אולי פסיכולוגית או יועצת ביה"ס) שיאפשרו לו לשתף ולהיעזר. בברכה ליאת

הי ליאת, לבתי בת ה 14 הרגל מביך ודוחה. לעיתים אני רואה אותה מחטטת באף ומכניסה את זה לפה. ההרגל הזה שלה קיים כבר שנים רבות. אני מעלימה עין (תמיד העלמתי עין מה"תופעה"הזו)ולא מגיבה. לא נעים לי ואף מביך אותי . מלבד ההרגל הזה היא נערה שמתפקדת היטב בלימודים וגם מקובלת היטב בחברה. גם בבית אין בעיות מיוחדות. ליאת, מה הסיבות לדעתך שיכולות להביא להרגל כזה משונה ודוחה ? ומה אני יכולה לעשות היום בכדי למגר את ההרגל הזה ? (האם אני בכלל יכולה לעשות משהו ?) תודה . גלית.

שלום גלית, מציעה לפתוח מולה את הנושא, ולבקש ממנה לחדול מההתנהגות הזו לפחות כל עוד נוכחים אנשים נוספים במחיצתה. הסבירי לה מה מעורר בך המראה הזה, והבטיחי לה שאנשים זרים עלולים להגיב לזה בדרך דומה. נסי להישאר עניינית ולא כעוסה, ולהניח לה להתמודד בדרכה עם הפיתרון. לא נעים, לא נורא... ליאת

ליאת שלום האם תוכלי להגיב לתגובות שלי להודעה מ4.12.12 ? תודה

היי דינה, סליחה שפספסתי את שאלות ההמשך שלך, זה היה לא במתכוון. עניתי לך שם. בברכה חמה ליאת

שלום רב, הומלץ לנו עי יועץ שינה להימנע ממתן מוצץ לבתי בת החודשיים. אני חוששת שפעולה שכזו עלולה לגרום לבעיה מבחינה פסיכולוגית, בגלל העדר מימוש הצורך במציצה. אודה מאוד לדעתך בנדון.

הסיבה לכך היא למנוע תלות במוצץ בעת שינה

שלום רונית, מוצץ משמש נחמה והרגעה עבור תינוקות רכים ופעוטות, ורבים מהם אכן תלויים בו בשעת ההירדמות. אז מה? רובם ככולם גם מצליחים להשתחרר מן התלות הזו, כאשר הם רוכשים יכולות בוגרות יותר של הרגעה עצמית. בעיני, אין בטיעון הזה הצדקה כדי למנוע את המוצץ מתינוק הזקוק לו. מקווה בשבילך שתצליחי לגדל את התינוק הכ"כ צעיר שלך תוך הקשבה לאינטואיציות האימהיות הבריאות שלך, ופחות באמצעות יועצים ופסיכולוגים. מה את אומרת? :-) ליאת

שלום ליאת אני סובל כבר כמה שנים מבעיה שאני לא יודע מהי בזמן האחרונים אני מצליח לגלות ולזהות אחרי סבל רב מאוד חלקים קטנים מאין זה נובע כרגע הבחנתי לאחר חיפוש קטן שעשיתי בגלל שאני חושב שכנראה אני סובל מאותה הבעיה סליחה על הבלאגן יש פה את הקישור של השאלה והתשובה שלך השאלה שלי היא בעצם לדעתי שאני חשתי כמו הילד הנ"ל (מרגיש שונה מאחים מציק יותר ואז נלווה לאורך שנים לכינויי גנאי לא נעימים בכלל) והיום מאוד קשה לי להתחייב לדברים אם זה ללכת לעבודה או כל דבר אחר אני לא מסוגל האם יכול להיות קשר בין העניין הזה לבין מצבי כיום ?(סוג של אי יכולת לדחות סיפוקים או משהו בסגנון?)

שלום רם, כאשר אנחנו מנסים להתחקות אחר מקורותיה של ההתנהגות הבוגרת וקווי האישיות שלנו, באופן בלתי נמנע יצופו הזיכרונות המוקדמים והחוויות שעברנו כילדים. כמאמר הפתגם "יש הרבה דרכים לרומא", ייתכנו נתיבי חיים שונים ומשונים, ואוסף של נסיבות ההופכים אותנו למה שאנחנו. כדי לנסות ולהבין לעומק את הקשר בין חוויות מוקדמות לבין התמונה העכשווית, נדרשת עבודה אמיצה וסבלנית של התבוננות והקשבה עצמית, היכולת לשחזר תחושות ורגשות מן העבר, ולנתח - רצוי בעזרת אדם נוסף ומיומן - את האופן בו הם משפיעים עלינו כיום. לכן, התשובה היא: כן. יכול להיות קשר בין הדברים, ויכול להיות מרתק לנסות ולהבין מדוע וכיצד. בהצלחה ליאת

ליאת אני מצליח להפנים את התשובה שלך איך אני יכול למצוא את זה בדיוק ולעומק ממש מהשורש? יש אפשרות שתעני לי למייל ישירות?ונוכל להתייעץ אנחנו לבד? זה מאוד יקל עליי אם אפשרי

צהריים טובים, אני פונה אליכם בעבור חברה טובה שטרודה בימים אלו עם לידת בנה השני לפני כשבועיים לערך. לחברתי ובן זוגה יש ילדה כבת שנה ושמונה חודשים וכפי שציינתי, תינוק חדש כבן שבועיים ימים. תהליך ההכנה של הילדה לתינוק החדש היה די ארוך ומסביר, כפי שכתוב ומתבקש, ההורים ניסו להכין את הילדה להולדת האח בכל דרך אפשרית, אך ניסיונות לחוד ומציאות לחוד. מאז הולדת האח, הילדה מתקשה לקבל את נוכחותו בבית, בתחילה היא הייתה עצובה מאוד, בקושי תיקשרה עם ההורים ובהמשך זה נווט לאלימות שמיום ליום מתגברת. לא מדובר רק באלימות פיזית כנגד הרך שנולד, זה הגיע למצב שבו הילדה מכה את כל הילדים בגן בצורה שהיא אפילו קצת מוקצנת לילד בגילה - כך אפילו טענה מנהלת הגן אתמול. ההורים המודאגים מנסים בכל דרך לאזן את המצב, לבלות איתה הרבה זמן איכות לבד, לשלב אותה בחיי התינוק החדש, להשקיע בה, לשוחח עימה, קנו לה בובה שעליה תפרוק את כעסה, אך דבר לא עוזר. ההורים די נואשים ומבקשים עזרה. התוכלו לייעץ לי מה עליהם לעשות? האם זהו תסמין אופייני - אני מניחה שאלימות זו דרך פורקן כיוון שמדובר בפעוטה שאין לה דרכים אחרות להביע את ריגשותיה אבל באיזה שלב זה הופך לחריג? נשמח לתשובה בהקדם המון תודה

שלום שלומית, כמו שכתבתי לפני מספר רגעים ללילך, הולדת אח חדש מציבה אתגר לא פשוט בפני ההורים, שנאלצים להתמודד עם קשת רחבה של תגובות אופייניות מצד האח הבכור, שיכולות לנוע מהתנהגויות של התכנסות, נסיגה ועצב, מצד אחד, ועד למופע סוער של זעם, קנאה וגילויי תוקפנות עזים, מן העבר האחר. כל התגובות הללו נמצאות בגדר הנורמה, כולל מה שתיארת, במיוחד כשמדובר בילדה שעוד לא בת שנתיים, אשר נמצאת ממילא בשלב התפתחותי שאינו מאפשר לה וויסות רגשי ויכולת טובה לעכב דחף. כרגע, אין להשאיר את התינוק ללא השגחה, ולזכור שגם הבת הגדולה היא תינוקת בעצמה, הזקוקה לטיפול אינטנסיבי, פיזי ונפשי - עם או בלי קשר לעובדה שנולד לה אח בשלב כה מוקדם בחייה. באמת לא קל! שלחי ברכת מזל טוב ממני,ותקווה לטוב ליאת

שלום רב ! אשמח להמלצות באשר לפסיכולג מוסמך ומוכר עבור בתי בת ה-11 באזור כפר סבא אשמח לתגובות למייל האישי תבורכו!

שלום דנה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 3 וחצי ותינוקת שנולדה בדיוק לפני שבוע בזמן האחרון ראינו אצל הילדה הגדולה שינויים שכמובן ציפינו להן והכנו את עצמנו לכך אבל בימים האחרונים אנו בבעיה הגננת והסייעת קראו לנו לשיחה ואמרו לנו שהיא חוטפת לילדים את הכריך אחרי שהיא אכלה את שלה ומתחבאת מתחת לשולחן ואוכלת אותו . אני לא יודעת אם זה קשור לתינוקת אך אנו מנסים לא לכעוס מאוד ולהיות איתה עדינים אני מאוד פוחדת שזה יהפוך להיות הרגל . היא כל כך רגישה כרגע שכל הרמת קול או כעס היא נפגעת . אני אשמח אם תוכלי לעזור לי כיצד לפנות אליה ומה הטיפול לנושא זה. אשמח לתשובה תודה רבה .

שלום לילך, ברכות חמות לרגל לידת בתך השניה. מאחלת לך הרבה בריאות, שמחה ונחת משתי בנותייך! כמו שאת מציינת נכון, לאחר לידת אח, אנו מצפים לתגובות נסיגה או משבר אצל הילד הבכור, ומתייחסים אליהן בהבנה. ההתנהגות שאת מתארת יכולה להיות קשורה לתחושות מציפות של ננטשות וקנאה (אולי נוכח הקרבה והאינטימיות בינך לבין התינוקת, למשל בזמן ההאכלה), המיתרגמות לצרכים/דחפים אורליים בהם היא מתקשה לשלוט (ממש כמו תינוק שזה עתה נולד, שאינו אלא פקעת של דחפים וצרכים הבאים על סיפוקם דרך ואמצעות השד המניק). אני מציעה לא להתרגש מדי בשלב זה, ולעשות הכל כדי להיות איתה ולהעניק לה ה-מ-ו-ן תשומת לב. אפשר לבקש מהגננות להכין מראש עוד כמה כריכים לטובת הילדים ה'נגזלים', ולעטוף את בתך גם בגן בתשומת לב וחמימות. אני מאמינה שהתופעה הזו תחלוף מאליה, כשתרגע החרדה הראשונית שלה, וכשיחזרו השגרה ותחושות הביטחון הבסיסיות שלה. את מוזמנת לחזור לכאן ולעדכן. בברכה ליאת

ה "ילד" כבר בן 16. הכחשתי במודע כל עימות ואימות מחשבתי עם האפשרות שהוא פעיל מינית. אז פתאום לראות אותו עם סימני מציצה על הצוואר... מצאתי את עצמי בטווח רגשות שכלל גועל("ילד מניאק - מין לשם סקס ולא מתוך קשר..."), קנאה ("איבדתי את הילד", "איך אנחנו שאנו כה קרובים לא ידעתי מכך"), מבוכה("להתעלם?- להתייחס?"). מה השאלה? איך אני עוברת איתו את השלב הזה ככה שאני משמרת משהו מהתחושה שהוא עדין הבן הקטן שלי ולא מעבירה לו כמובן את כל הרגשות השליליים האלה.

שלום רב, לא קל להתעורר בוקר אחד, ולגלות שהילד הקטן שלנו הפך לגבר, ויותר מכך, ליצור מיני עם עולם שלם של חוויות והתנסויות שאין לנו דריסת רגל בהן. כל הרגשות שאת מתארת אכן יכולים להציף בתקופה כזו, ולצידם ממשיכים להתקיים בנו גם הרגשות האחרים, של אהבה, דאגה ואכפתיות כלפי ה"בן הקטן שלנו". היכולת להכיל רגשות סותרים היא מטלה פסיכולוגית חשובה בכל גיל, ולמרות שאינה קלה כלל וכלל - היא אפשרית ומתבקשת. אני מציעה להימנע כרגע מתגובה, ולנסות להתרגל בהדרגה לרעיון שהבן שלך (כבר לא "הילד") עושה צעדים ראשונים בזירה הבינאישית והאינטימית. אני רוצה להאמין שהשהות שתאפשרי לעצמך, תביא עמה בסופו של דבר גם שמחה, התרגשות ופרגון על כך שהברווזון הפך ברבור, ויש מי שאוהב אותו בלהט כה רב. בשמחות ליאת

הי, אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג קליני לילדים באזור ראשלצ

שלום אפרת, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

אני מצרפת את המייל שלי לקבלת המלצות. [email protected] תודה

בוקר טוב, אנחנו נמצאים בתהליכי גירושין. יש לנו ילד בן שנתיים. אנחנו עדיין גרים ביחד באותו הבית (אני, האבא והילד), אבל מכרנו את הבית ואנחנו מפנים אותו בספטמבר. אחרי שנפנה את הדירה, אנחנו עוברים לעיר אחרת , כלומר הילד יחליף את הגן המוכר (יהיה בספטמבר בן שנתיים וחצי) מכיוון שמעבר הדירה (שכולל גם סוג של פרידה מהתא המשפחתי) וגם כניסה לגן חדש יהיו במקביל אני זקוקה להמלצה לגבי ההתנהלות. כאשר אני מאוד דואגת לבן שלי ולגבי השפעה עליו של כמה דברים במקביל. יש לי 2 אופציות ואשמח אם תגידו לי איזו עדיפה, כאשר טובת הילד היא במקום ה- 1 : 1.הילד יכנס בספטמבר לגן החדש במקביל פחות או יותר (אולי שבועיים קודם) ניכנס לדירה חדשה, סביבה חדשה , רק אני והוא – מזכירה שהשבועיים המדוברים בם בחודש אוגוסט, כלומר הילד יהיה בחופש מהגן 2. הילד יכנס בספטמבר לגן החדש ואני והילד נגור במשך 3 חודשים אצל ההורים שלי: סביבה מוכרת, בית מוכר , בה הוא יקבל המון חום ואהבה מהסבא והסבתא. ובסביבות חודש דצמבר נפרוש לדירה משלנו , כלומר יהיה לו עוד מעבר, אבל סביר להניח שכבר יסתגל לגן איזו אופציה עדיפה לדעתכם ?

שלום רב, גירושין ופירוק התא המשפחתי מהווים נקודת משבר עבור כל ילד, בין השאר גם על רקע השינויים הרגשיים שעוברים הוריו. זוהי תקופה מתוחה מאד עבור בני הזוג המתגרשים, הספוגה בהרבה חרדה, אי וודאות ואשמה. הילדים, גם אם אינם מבינים עדיין את מלוא המשמעות של הדברים, סופגים לא מעט מן התחושות הללו, וחווים את המשבר בעוצמות משתנות. מטבע הדברים, השינויים במבנה המשפחה גוררים עמם שינויים נוספים, כמו החלפת מקום מגורים והחלפת מסגרת חינוכית. ככלל, ככל שנשמרת אצל הילד חוויה של רציפות וקביעות, כך קל לו יותר להכיל את משבר הגירושין. לכן - כל סידור שיפחית את כמות המעברים שיהיה על הילד לעבור בזמן קצר - עדיף. בעיני, המעבר לבית הסבים דורש גם הוא משאבי התמודדות והסתגלות, ולכן אולי האופציה הראשונה עדיפה, כאשר הסבים משמשים משענת ועזרה בתקופה שברירית זו. בהצלחה ליאת

ד"ר שלום לילד שלי בן שלוש וחצי יש תנועה שחוזרת על עצמה ואני תוהה האם זהו OCD ומה עלי לעשות. כרגע זה בא לידי ביטוי בכך שהוא מגרד בחלק התחתון של הגב / החלק העליון של הטוסיק (אפילו שאין שום סיבה, אין פתק של המכנס / תחתון או משהו אחר שמציק) וכך , חלק גדול מהזמן הוא מסתובב עם יד אחת מאחורי הגב בתוך המכנס והתחתון בגירוד בטענה שמשהו מציק / מגרד. התופעה החלה לפני כשלושה שבועות.. ניסיתי להעיר, לחנך, להסביר - אך ללא הועיל. שאלתי - האם עלי להתעלם ולקוות שיעבור לבד? כמה זמן לתת לזה ללא התערבות? (אני פוחדת שיהפוך להרגל קבוע) האם יש מקום להתייעצות עם רופא? אם כן מאיזה סוג? רופא ילדים? פסיכולוג ילדים? (אם כן, האם לבוא למפגש כזה עם הילד או בלעדיו?) מעבר לכך מדובר בילד בריא ללא בעיות מכל סוג שהוא. תודה לך! עדי

שלום עדי, ילדים קטנים יכולים לבטא מתח או מצוקה זמנית באמצעות התנהגויות 'טקסיות' או פורקות-אנרגיה, וברוב המכריע של המקרים ההתנהגויות הללו חולפות כלעומת שבאו. אם את משוכנעת שלא מדובר ברגישות עורית לגירוי כלשהו, אני מציעה פשוט להניח לזה ולהפסיק להעיר. דווקא התייחסות-יתר היא שעלולה לתגמל בבלי דעת את ההרגל הזה ולחזקו. התעלמות עדיפה בעיני, גם אם קשה לך נורא לא להעיר. אם קיימים גורמי סטרס ידועים בחייו של הילד, רצוי לפעול להפחתתם. מעבר לכך, איני רואה צורך כרגע בהתייעצות פסיכולוגית, לפחות כל עוד לא קיימת פגיעה ממשית בתפקוד או באיכות החיים. בברכה ליאת

שלום. אני מוטרדת מהתעלמותה של ביתי בת ה-4 מאחיה בן ה-1. כשנולד היא כמעט ולא התיחסה אליו וזה עדיין ממשיך. היא ילדה חכמה ותקשורתית מאד, מה שמקצין את הניגוד הזה בהתנהגותה. ניסיתי לעודד אותה כשמתייחסת אליו, ניסיתי ליצור מצבים של פעילות משותפת ו"עזרה" שלה בטיפול בו- אך כלום. הוא פשוט לא מעניין אותה. כשהיא עושה משהו הוא מתגלגל מצחוק- ועדיים היא לא רוצה לעשות זאת שוב יותר מדי (כמו שאני רואה במשפחות אחרות). היא מתייחסת אליו ל-2 דקות וחוזרת לענייניה. הוא חמוד וצמא ליחס כמובן. מה עושים? תודה!

שלום מאיה, למרבה המזל (או הצער - תלוי את מי שואלים), אין לנו יכולת לשלוט על רגשותיהם של אנשים אחרים, גם כשמדובר בילדים שלנו. הורים רבים נבוכים ואפילו סובלים כאשר הם מגלים שהילדים שלהם לא תמיד מתים זה על זה. מסתבר שקשה לנו אפילו עם אדישות והתעלמות. תינוק בן שנה, חמוד ככל שיהיה, הוא עדיין יצור די מוגבל, שאינו יכול לספק עניין גדול אצל בני הארבע, המסתערים על העולם ופועלים בו בהתלהבות ויוזמה. בתך נמצאת בגיל שבו הזירה החברתית הופכת אטרקטיבית, ההתפתחות הקוגניטיבית מואצת, והחתירה לעצמאות וחקרנות הולכת וגוברת אף היא. הניחי לה לחגוג את כל זה, מבלי להיות אחראית לתעסוקה של אחיה הקטן. אין לי ספק שהוא נהנה ממנה גם ללא ההכוונה המיוחדת מצידך, וכל ניסיונותייך 'לשדך' בין השניים עלולים רק לקלקל. תני לקטן את היחס ותשומת הלב להם הוא זקוק, ואפשרי לבתך את כל המרחב והחופש להם היא זקוקה כרגע. אני רוצה להאמין שבבוא הזמן, ומתוך בחירה חופשית, הם ימצאו את הדרך להתקרב ולגלות זה את זו. לפעמים כל ה'קונץ' זה פשוט לא לעשות דבר :-)) ליאת

לפסיכולוגית שלום, בני בן שנתיים ושלושה חודשים. הוא מתבטא בצורה יוצאת דופן לגילו, מבין מסרים ארוכים בספרים, מדקלם שירים בעברית (ואפילו באנגלית אם נחשף מספיק פעמים לשיר, מבלי להבינו), מרכיב לבד פאזלים של 16 חלקים, מחבר שרשרת קופים במשחק המיועד לגילאי 4+ ללא קושי, בונה מגדל בן 20 קוביות ועוד... שנינו (הוריו)משכילים בסה"כ, אך לעיתים נדמה לנו כי אולי איננו מספקים לו גירויים מתאימים. אינני מעוניינת "ללחוץ", אני רוצה רק שיהיה מאושר, אך אני חוששת שגם בהתעלמות מכישוריו נעשה לו עוול. הרי זו אחריותנו לדאוג שיממש את מלוא הפוטנציאל, לא כך? בקיצור- שאלתי הינה: כיצד היית מציעה לנו לפעול כעת? תודה, נעמה

שלום נעמה, המאפיין העיקרי של הילדים המחוננים, זו הסקרנות הבלתי נלאית שלהם, שאינה יודעת שובע. הם מחפשים גרייה אינטלקטואלית בצורה אקטיבית, ולכן חשוב לספק להם סביב עשירה ומגוונת ככל האפשר, והתנסויות פעילות בסביבתם. רצוי שלא ליפול לפח הידוע של האוריינות דווקא, ולספק התנסויות המתאימות לגיל ולאורח החיים שלכם. בגיל זה אפשר לחשוף אותו לטיולים בטבע, למידע עשיר על כל מה שאתם נתקלים בדרך (צמחים, חיות, בתים, גשרים, תופעות מזג אוויר, וכיוב') והעשרה של הידע הזה גם דרך המחשב בתיווך שלכם. בקרו איתו במקומות מעניינים, כמו רפת, מכון חליבה, לול, נגריה, ספרייה עירונית, מוזיאון לילדים, סדנאות של אנשי מקצוע כגון סנדלרים, חייטים, פחחים, מסגרים, כלבנים, וכד'. חשפו אותו לסוגים רבים של מוזיקה ואמנות. העשירו את ספריית הבית גם באלבומי צילום איכותיים. שירו הרבה וספרו הרבה. נסו להימנע משימת הדגש על מספר חלקי הפאזל שהוא מרכיב או על האותיות שהוא קורא. ברוב המקרים הדברים הללו אינם עדות לאינטליגנציה גבוהה במיוחד. בברכה ליאת

כלל איננו שמים דגש על מספר חלקי הפאזל, נקבתי במספרים על מנת לכמת באופן כלשהו את היכולות הגבוהות. היכולות הן גבוהות לרוחב כל התחומים ואכן יש לו סקרנות בלתי נלאית. מעניין שרק אתמול ישבנו מול המחשב להתבונן בסוגי דינוזאורים - לבקשתו, והבוקר קראתי את המלצתך בחיוך. את כל אשר את מציינת אנו עושים באופן טבעי. אני מבינה מתשובתך שבגיל הזה זוהי פעילות מספקת. אך, האם את מכירה אולי מסגרות להורים או לילדים כה קטנים, או חומר עזר כלשהו בנושא? שוב תודה, נעמה

בני בן 4.5, לאחרונה מותח את הגבולות לכל כיוון שניתן.... כשיושבים לאכול הוא בועט בנו, יושב ברישול,קם ומסתובב. אנחנו כל פעם פונים אליו בתקיפות ומסבירים שככה לא מתנהגים, הוא מבטיח להשתפר אך ההתנהגות חוזרת על עצמה שוב ושוב. לפעמים הוא גם חוטף דברים לדוג' לחם או גבינה מגורדת שאנחנו שמים בשולחן בצורה מאוד מוגזמת כך שאנחנו נאלצים להרים את הדברים מהשולחן ע"מ שלא יחטוף בלי בקרה (מבחינתו הוא ישים את כל הגבינה על הפסטה או יאכל את כל החלה של שבת או את כל החבילה של השוקולד)..... זה מגיע למצבים שאנחנו מעדיפים לא לשבת איתו בבתי קפה. חוץ מזה כל דבר בבית זה מלחמה - להתלבש, להתקלח, ללכת לישון וכו'. כשהולכים ברחוב הוא כל הזמן בורח ומסרב לתת לנו יד. אנחנו מוצאים את עצמנו כל הזמן צועקים ומתעצבנים והחיים פשוט בלתי נסבלים. איך מלמדים אותו לדחות סיפוקים ולהציב גבולות בצורה יעילה? אציין שלפני 3 חוד' נולד לו אח אבל ההתנהגות הזו החלה כבר מגיל 3.5 (עוד בתחילת ההריון) ורק הולכת ומחמירה.

שלום שיר, עם או בלי קשר להתנהגותם של הילדים, מי שממונה על הגבולות בבית הם ההורים, והם גם אלה שקובעים את מידת ה'אלסטיות' שלהם. ילד שמתנהג בשובבות, בפראות או בסרבנות הוא ילד ש*יכול* להתנהג כך. ילד שמישהו מאפשר לו להתנהג כך. האחריות לחינוכו של הילד היא עלינו, ההורים, ויש לעשות זאת במעשים ולא בדיבורים. קשה לתת הדרכת הורים מפורטת מעל גבי הפורום, אך אם ניקח לדוגמא את הרגלי השולחן - אין לאפשר לו לחטוף דברים ולאכול את *כל* הגבינה או החלה. ברגע שהוא מתנפל על הגבינה המגורדת, הוציאו אותה מידו, ואמרו בשקט "אני אעזור לך לשים גבינה במידה הנכונה". אם הוא בוכה או משתולל, הציעו לו לבחור "אתה יכול לשבת איתנו ולהתנהג כמו גדול, או לקום עכשיו ולאכול אח"כ לבד. נשמח אם תישאר איתנו". כאשר אנחנו מוותרים פעם אחת, הילד ימשיך לנסות אותנו, ולכן העקביות והנחישות הן שם המשחק. באופן דומה, לא כדאי ולא צריך להיכנס למלחמות על מקלחת. אומרים פעם אחת, ואז, אם הוא לא מגיע ברצון, לוקחים אותו למקלחת גם מול מחאה. כשתפעלו בשקט ובעקביות, לא תגיעו למלחמות. בכנות, אני ממליצה מאד במקרים כמו שלכם, להגיע להדרכת הורים קצרה, שתכוון אתכם ביעילות להשגת סמכות ללא מאבק וכעס. זה אפשרי וכדאי. בהצלחה ליאת

שלום רב בתי בכיתה א' לפני שבועים החלה אצלה בעיה היא לא יכולה להתאפק בכלל (שתן בלבד) . אני נחליפה לה בגדים כל רגע וזה יכול להגיע למצב של 7 פעמים ביום יש לציין שהיא היתה גמולה מגיל 2.5 ולא היתה בעיה עד כה. מה אפשר לעשות ?

שלום רוז, הפתאומיות שבה הופיעה הבעיה, והאקוטיות שלה, מחייבות - לפני הכל - בירור אצל רופא הילדים שלכם. לפעמים גם דלקת בדרכי השתן יכולה לתת תמונה כזו. בינתיים - לעשות הכל כדי לא לכעוס. השתדלי להיות סבלנית ורגועה, ולשדר גם לבתך את הביטחון בכך שזה יחלוף. בברכה ליאת