פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ליאת היקרה, שלום! אני פונה אליך, כי אני נורא לחוצה ומבקשת את עזרתך. יש לנו בן מקסים, כובש אמיתי, חייכן ומתוק. היום הוא בן 3.5. מבקר בגן דו לשוני , עברית ורוסית. הוא מראה קושי שפתי, גם בהבנה וגם בהבעה. לפי אבחון של קלינאית תקשורת, האיחור הוא כ9 חודשים. הוא לא ממש מחבר משפטים ולפעמים יש לי הרגשה שהוא לא מבין את כל מה שאומרים לו. מצד שני יש לו זיכרעם מעולה, יכולת למידה וחוש הומור מדהים. אנחנו מבקרים אצל קלינאית תקשורת כבר חצי שנה עם שיפור טוב. הומלץ ע"י י רפואת התפתחות הילד על אבחון אצל פסיכולוגית ילדים. אני קצת בחששות, שמעתי הרבה פיטבקים על הפסיכולוגים ובינהם גם לא טובים. בבקשה ממך, האם את חושבת שבאמת יש צורך באבחון הזה או שבנתיים אפשר להסתפק בטיפול אצל קלינאית תקשורת התרגול בבית? המון תודה, אנחנו פשוט לא מנוסים בנושא הזה.

שלום אירנה, בקרב הפסיכולוגים, כמו אצל כל בעלי המקצוע האחרים עלי אדמות, יש טובים יותר ופחות, ולכן רצוי להשתדל להגיע אל הטובים, בעקבות המלצות. ובכל זאת, במכון להתפתחות הילד יש בדר"כ פסיכולוגים התפתחותיים טובים ומקצועיים, ובעיני שווה לעבור אבחון שם (גם משיקולי עלות). באבחון, פוטנציאל הנזק נמוך מאד, ואפשר להתייחס אל הדו"ח כאל המלצה וכיוון פעולה. אני חושבת שאם קיימים חשדות לעיכוב התפתחותי על רקע אורגני או רגשי - כדאי להבין מה המקור ולטפל בו כמה שיותר מוקדם. נסי לברר עם עצמך ממה בעצם את פוחדת כ"כ, ולהתגבר על כך לטובת הילד. אבחון אינו "גזר-דין", אלא דרך לספק תמונת מצב מפורטת ועכשווית, וניסיון לשרטט המלצות לטיפול בהתאם לתמונה שהתקבלה. את מוזמנת לעדכן :-) ליאת

ליאת, תודה רבה על תשובתך. אני מאוד לחוצה ולא מפסיקה לחשוב על המצב הזה. יש עוד דבר שמדאיג אותי. אם מרטין יושב לצייר, הוא בדרך כלל בוחר בצבע שחור. קראתי כבר המון כתבות ומאמרים בנושא והבנתי שזה מיתוס ולא אומר שום דבר רע. אך אני עדיין מודאגת. כל זמן מחפשת מה לא בסדר אצלי או אצל בעלי. חשוב לציין שמקטין הוא בן יחיד ונכד יחיד. הוא נמצא באוירה של אהבה , חום ופינוקים. אז מה לא בסדר? הוא מכיר את כל הצבעים, אבל הכי מעניין אותו שחור. אולי הוא מרגיש תסקול מזה שקשה לו לתקשר?

קיבלתי המלצות חמות על עובדת סוציאלית שעושה פסיכותרפיה. אני שוקל בחיוב ללכת אליה. אני מרגיש שאני באמת צריך לדבר עם מישהו על נושאים שכואבים לי. אני מבקש שתבהירי לי: מה ההבדל בין טיפול אצל פסיכולוגית קלינית כמוך, לבין פסיכותרפיה?. האם טיפול פסיכולוגי מעמיק ורציני יותר?. לדעתך, פסיכותרפיה אצל עובדת סוציאלית יכולה להועיל למטופל?. עם היד על הלב, עדיף לי ללכת לפסיכולוגית או לעובדת סוציאלית שעושה פסיכותרפיה, בהנחה ששתיהן רציניות ומכובדות?. מעריך אותך מאוד, ומחכה לתשובתך. הקוסם.

שלום ידידי, עו"ס קליני שסיים בי"ס לפסיכותרפיה הוא מטפל לכל דבר, והוא שווה ערך (פורמלית) למטפל שהוא פסיכולוג קליני. איני רואה כל הבדל בין השניים, וממליצה לך להיעזר במטפלת הטובה שמצאת. מישהי שאתה מחבב ומעריך טופלה בעצמה לפני כמה שנים טובות אצל עו"ס קלינית, שעזרה לה מאד. מקווה שזה ישתחזר גם אצלך. :-) בהצלחה ליאת

ילד בן 4 וחצי. הבכור במשפחה ילד שמח ופרפקציוניסט. הגננת טוענת לבעיה בדחיית סיפוקים המביאה לתסכול מתמשך. התסכול מתבטא בכך שהוא בוכה,מציק לחברים.. קשה לו כשאומירים לו שמישהו אחר יעשה מעשה או יענה תשובה במקומו (אם זה בשעת ריכוז בגן) איך מתמודדים?

שלום יערה, היכולת להתמודד עם תסכול ולדחות סיפוק מתפתחת ומשתכללת עם הגיל. זה לא משהו שנולדים איתו (אם כי למזג המולד קיימת מידה של השפעה על עוצמת התגובה). יש לנו, כהורים, תפקיד מרכזי ב'אימון' הילד לאיפוק, התגברות ועמידה בתסכולים. בלשון פשוטה: כאשר אנחנו מפנקים ומרשים לילד לעשות מה שבא לו (או כמעט תמיד מה שבא לו), הוא לא לומד לוותר, להתחשב ולדחות סיפוק. כאשר אנחנו מציבים לילד גבולות, ומאלצים אותו להמתין, להתאפק, להתמודד עם "לא", אנחנו למעשה עוזרים לו להתפתח רגשית ולמוד שהוא והצרכים שלו אינם מעל לכל. אני ממליצה לך לקרוא כאן, בפורום, ובאתרי הורות נוספים על הצבת גבולות נאותה, אך הטוב ביותר הוא לפנות לפגישה או שתיים של הדרכה הורית בנושא גבולות. בדר"כ זו הדרך היעילה והמהירה להשיג שיפור בנושא. בהצלחה ליאת

שלום אני גננת בגן תקשורתי ורציתי לקבל רעיונות למשחקים ופעילויות שמטרתם שיפור ביכולת דחיית סיפוקים

הי הילד שלי בטיפול כבר שנה אצל פסיכולוג פרטי. הוא סובל מאנקופרזיס. אחרי שנה אין תוצאות (היינו ביועץ לפני זה - גם אצל עובדת סוצאלית והדריכה אותנו בשיתה של פרסים וכ שהיה כישלון. הוא סובל סך הכל שנתיים מהבעיה והוא עכשיו בכיתה ג. . הפסיכולוג הוכחי ממליץ להמשיך את הטיפול. הבעיה מאוד קשה - מאוד קשה לכולנו לתפקד ולא יודעים לאן לפנות. הזמנתי תור לפסכיאטר של הקופה - אבל יש מקום רק בעוד 3 חודשים. הפסיכולוג לא מציע אפרשריות אחרות חוץ משנהיה סבלניים עם הילד ושהוא ימשיך את הטיפול. אני מרגישה שהמצב כבר מוזנך אבל לא יודעת מה לעשות - ולמי לפנות...

שלום אלה, אנקופרזיס היא הפרעה עקשנית מאד וקשה לטיפול. ברוב המקרים, ההתערבות הטיפולית מכוונת לשיפור דפוסי התקשורת בבית, ולשינוי תפיסותיהם של ההורים ביחס לילד וביחס לבעייתו. תופעת ההצטאות עצמה חולפת בסופו של דבר, וחשוב שהיא לא תותיר נזקים לטווח ארוך בדימוי העצמי והחברתי של הילד ובשיווי המשקל המשפחתי. נסו להישאר בטיפול וללמוד להביט על הילד ועל הבעיה שלו באור סלחני ורך יותר - כמו שהמטפל שלכם מציע. אולי תעזור לך ההמשגה הרואה באנקופרזיס קריאה להורים האומרת "תאהבו אותי, טפלו בי וגעו בי גם (ואפילו) כשאני מלוכלך ומדיף ריח לא נעים". אני יודעת כמה זה קשה, ומעודדת אתכם להמשיך באהבה ובסבלנות עד שזה יחלוף. בברכה ליאת

ילד שסובל מהצטאות סובל בעצמו מאוד וכל סביבתו עלולה לסבול, לכן כדאי לטפל ולא להזניח, כפי שאתם עושים. אם יורשה לי להציע עוד כיוון - טיפול קוגניטיבי ובעיקר התנהגותי שמתבסס על שתי הנחות: האחת: שינוי בהרגלי ישיבה, השנייה: אימון השרירים הטבעתיים + תוכנית חיזוקים. המומחית מספר אחת בארץ (שהיא מקסימה בפני עצמה) היא הפסיכולוגית אסתר כהן מהאונ' העברית. היא יכולה גם להפנות למטפלים אותם מדריכה, אם היא מלאה. לטעמי - אם טיפול בן שנתיים לא מועיל (לפחות בנושא הספציפי) כדאי לשנות כיוון ולנסות משהו אחר. יחד עם קבלה ואהבה של הילד, כמובן. בהצלחה!!

שלום, ביתי בת שנתיים ושמונה חד'והיא מכה אותי פעמים רבות. תגובתי היא חריפה וברורה אך עדיין היא נהנית מכך וממשיכה עד שלבסוף אני צריכה לאחוז בה בכוח רב ולצעוק שתפסיק. הדבר גורם לי להתפרץ עליה באופן קשה ואני נשארת עם רגשות אשמה כבדים על כך שהיא בוכה. אני חסרת אונים לחלוטין. מה אפשר לעשות עם העניין הזה? אני לא מוכנה בשום אופן שהיא תכה אותי.גם לגבי הכאת אחרים אני מאוד נחרצת איתה אך הדבר גורם רק להחמרה: ברגע שמעירים לה היא ממשיכה ביתר שאת. מתסכל!!!!!! אני אובדת עצות.

שלום מירב, בתך מתקרבת לגיל שלוש, ובגיל זה ילדים כבר יודעים שאסור להרביץ. לתחושתי, ולאור זה שאת מציינת את ההנאה שלה מכך, נוצר כאן סוג של משחק, אשר בו היא בודקת את הסבלנות והגבולות שלך. לכן, אני מציעה לך לעשות בדיוק את מה שאת עושה *בסוף*, אך להקדים זאת לרגע בו היא מנסה להכותך בראשונה. שימי-לב: את אומרת לנו שאת לא מוכנה בשום אופן שהיא תכה אותך, אך בפועל (גם את זה את אומרת) היא מכה אותך פעמים רבות! לכן, הרבה לפני ההתפרצות, עלייך לפעול מייד מול הניסיון הראשון, לרסן אותה בתקיפות (לא בכעס ולא בתוקפנות - בתקיפות ובנחרצות!), ולומר בקצרה בארשת חמו?רה "אני לא מרשה לך להרביץ!". זה לא מספיק להעיר - אלא לפעול. עשי זאת ככל שיידרש, ואם צריך התרחקי ממנה פיזית. כאשר בתך תלמד שאין לה פרטנר ל'משחק', סביר שהוא יפסיק לעניין אותה וייפסק. אם את חושבת שלא תצליחי לבד, פני להדרכת הורים קצרה, ולמדי לעשות זאת נכון. בברכה ליאת

שלום, בני בן החצי שנה התחיל להרביץ לעצמו בראש בזמן ההאכלה... בהתחלה הוא היה נותן מכות לבקבוק אח?כ עבר להרביץ בראש וגם למשוך לעצמו השיער.. אני קצת מוטרדת מזה אשמח לקבל תשובה בהקדם

שלום לא קיבלתי מענה לשאלתי מישהו יכול לענות בבקשה

שלום אלינור, תינוקות וילדים קטנים יכולים להכות את עצמם בראש או לחבוט את ראשם בקיר/ברצפה/בדופן המיטה - כדרך לפרוק מתח או להירגע. בדר"כ אין בפעולה זו כל סכנה ממשית לילד, והתופעה חולפת מאליה. שבת שלןם ליאת

לאור התפתחויות עם הילד ובהמלצת פיסכולוג ביה"ס אנחנו זקוקים לפסיכאטר באזור אשדוד יש המלצה?? אשמח לתשובה

שלום ליאת, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, אני אם יחידנית לשניים. ילד בן שנה ועשרה חודשים ותינוק בן חודש. אבי נפטר לפני כשבוע וחצי באופן פתאומי לחלוטין. בני בן השנה ועשרה חודשים היה מאד מאד קרוב אליו. ממש גדל איתו מהיום הראשון. הם עשו המון דברים ביחד במשך ימים שלמים, אבי נהג להרדים אותו, להאכילו, לשחק איתו ועוד ועוד. (כמעט דמות אב בהתאם למצב המשפחתי שלנו). בני שואל כמעט כל יום איפה סבא, במיוחד כשהוא רואה חפצים שקשורים אליו או שמישהו מצלצל בדלת וכו'. הסברתי לו שסבא הלך רחוק ולא יכול לחזור אך הוא שומר עליו ואוהב אותו תמיד. גם הראתי לו תמונות של סבא והוא רצה לראותן שוב ושוב. יש לציין שמדובר בילד מאד מפותח לגילו ויחד עם זאת הוא בשלב שאיני יודעת מה הוא מבין ומה לא, המשפטים שלו הם בני 2-3 מילים לכל היותר. ברצוני לדעת האם ההסבר שנתתי מספיק והאם יש עוד משהו שאני יכולה לומר לו/לעשות? תודה!

הילה יקרה, קבלי את תנחומי על מות אבא. אני יודעת כמה קשה לאבד הורה, במיוחד כאשר אנחנו עדיין כ"כ זקוקים לו. זה אובדן עצום לך ולילדייך - בזה אין ספק. כאשר אנו נדרשים לתקשר את המוות לילדינו הקטנים, אנו נוטים לחשוב כיצד לרכך עבורם את הידיעה הקשה, ואיך להימנע מפחדים או זעזוע נפשי. לעיתים, דווקא הניסיונות הללו מובילים לאמירות או רעיונות שעבור הילד הקטן נשמעים מבלבלים, עמומים או מפחידים. לכן, אני מציעה להגיד לילד בכל גיל את האמת הפשוטה, בלי 'סלסולים' או קישוטים, בלי רעיונות מופשטים על עלייה לשמיים או לגן עדן. משהו כמו - סבא שלנו, שנורא אהבנו, מת פתאום ובגלל זה כולנו בוכים ועצובים. מי שמת לא מרגיש כלום, לא כואב לו כלום, והוא נח בשקט בבית הקברות. מי שמת גם לא חוזר אלינו, אפילו שהוא נורא אוהב אותנו ואנחנו אותו. נוכל לזכור את סבא כל הזמן, להסתכל בתמונות שלו, בסרטי הוידאו שצילמנו, ובטח נתגעגע אליו מאד, אבל לא נוכל לראות אותו יותר. זה עצוב מאד ואפשר גם לבכות. אבל יש לנו את סבתא, יש לנו משפחה שאנחנו אוהבים, ויש לנו זה את זו - וזה מאד עוזר לנו להתגבר". את, כמובן, יכולה לעשות התאמות ושינויים, אך בעיני זו הרוח הכללית. עצוב, אמיתי, אבל מאד מניח את דעתם של ילדים קטנים. שולחת לך חיבוק מנחם, ומקווה שתוכלו לעצב. ליאת

שלום ליאת, בני, בן כמעט 5, הוא ילד עצבני. הוא נוטה להתרגז ממש בקלות, על כל דבר קטן. זה מאוד מתיש ובעיקר מתסכל: מה עושים? מאז שאני זוכרת אותו הוא כזה. פשוט נולד עם אופי רגזן. איך אפשר לעזור לו למתן את הרוגז הזה? שמתי לב שזה קורה גם בגן ולא רק בבית, וגם הילדים בגן שואלים אותו למה הוא עצבני כ"כ... תודה לך, נויה

שלום נויה, לטמפרמנט המולד שלנו יש השפעה ארוכת טווח, והוא צובע במידה רבה את התגובתיות שלנו לאורך שנות ההתפתחות ואף לאחריהן. אין מה לעשות - יש אנשים שנולדו עם מזג סוער יותר, ולכן גם מופע הכעס שלהם עוצמתי יותר. אחד הדברים שיכול להוציא מהדעת אדם כועס, זה תגובות לא מת?קפות, או כאלה שמבקרות את הכעס ושופטות אותו. לכן, לדעתי, הכיוון הוא לא לנסות למתן את הכעס, אלא את התגובות שלו. כלומר - לא הייתי אומרת לו "אין לך על מה לכעוס" או "לא עשו לך שום דבר" או "למה הכל אצלך תמיד רגזני כ"כ" או "למה ילדים אחרים לא כועסים, תיקח דוגמא מהם". במקום זאת הייתי דווקא מתקפת את הכעס ונותנת לו הד ("אני רואה כמה אתה כועס עכשיו, ומבינה כמה זה קשה לך"), ומנסה לעזור לו להגיב בדרך שאינה הרסנית. "בוא נחשוב מה אפשר לעשות כשכל כך כועסים. בוא ננסה לחשוב מה יעזור לך עכשיו". ברמה הפרקטית, הכיוון צריך להיות מציאת ערוצי פורקן לגיטימיים, כמו שק אגרוף, פעילות גופנית נמרצת או מרגיעה (מה שעושה לו טוב), שיחה, עזיבה של הסיטואציה המעצבנת, ואפילו בכי קצר שיכול לשחרר. כאשר אנחנו - כמבוגרים - עוזרים לילד להבין מה קורה לו, לקרוא לזה בשם (כעס, אכזבה, תסכול, קנאה, עצב, עלבון, וכד'), ולזהות את זה בזמן אמת - אנו עוזרים לו להיות בוגר ומווסת יותר מהבחינה הרגשית. בהצלחה ליאת

הי, אני אמא לילדה בת 7 מקסימה וטובה. אקצר: בתי צריכה המון שליטה, הולכת אחר החוקים בצורה קצת עיוורת (אין עיגול פינות), אוהבת להכתיב את הטון, יפה וחברותית מאוד. בבית הספר בעלת ציונים טובים וגבוהים. היא חסרת ביטחון הולכת אחרי מלכת הכיתה ונפגעת ממנה כל הזמן, כועסת על כל דבר שקורה גם אם חסר חשיבות, נפגעת ובוכה תמיד כשאנו בחברת יותר מילד אחד, כשהכעס והתסכול גדולים מדי מגיעה עד כדי הכאה עצמית. מאוד מפריע לה חוסר סדר, מאוד חסרת סבלנות: אם אני מסבירה משהו לאחר דקה כבר נמאס לה להקשיב, שיעורי בית היא עושה בחופזה (אמנם בהצלחה), לומדת כעת פסנתר אך אין לה סבלנות לשבת לנגן יותר מחמש דקות אך אינה רוצה להפסיק את השיעורים. רואה יותר את חצי הכוס הריקה מאשר המלאה, נוטה להאשים אותי בהרבה מאוד מצבים. יש לה אחות קטנה שנולדה לפני כשנתיים ועכשיו כשהחלה להיות יותר וורבלית וחברתית, זה קשה לגדולה והיא כועסת עליה המון שהיא לא מקשיבה לה... בתי מלאה קצת בגוף ובזמן האחרון החלה לראות זאת ולומר שאולי צריכה להתחיל דיאטה - אני מפחדת שהיא תגיע לאנורקסיה בגלל נטייתה לשליטה ופרפקציוניזם (אנו כל הזמן אומרים לה שהיא נהדרת ויפה וחתיכה וחכמה ואחות טובה). לפני כמה שנים עברנו למדינה אחרת: היתה פרידה קשה מהמשפחה, אחת הסבתות נפטרה (היה להן קשר נהדר), יש שיחות עם המשפחה בארץ ומגיעים לבקר אך החוסר מורגש. האם יש לכם עיצה בשבילי, מה לעשות, איך לנהוג, מה לומר. האם יש צורך בטיפול מתערב חיצוני ואם כן מהי מטרתו? ואיזה טיפול חיצוני מומלץ שהרי יש אפשרויות מגוונות. תודה רבה וסליחה על האורך...:-))

שלום אורית, הייתי בודקת אפשרות של אבחון (ADHD-הפרעת קשב וריכוז עם פעלתנות יתר), ופועלת בהתאם להמלצותיו. בעיני, לפני שפונים לטיפול, חשוב להבין מה מקור הקשיים, והתיאור שלך 'מריח' כמו משהו שיכול להתאים לנושא של טווח קשב מוגבל והאימפולסיביות הנלווית לו. גם אם כרגע התפקוד שלה בביה"ס הוא טוב, רצוי לעזור לה כדי שלא תהיה נסיגה עם העלייה בדרישות. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת ה-6 מאוננת כבר מגיל מאוד צעיר, למן ההתחלה לימדתי אותה שזה דבר נעים אבל פרטי שאפשר לעשותו רק כשהיא לבד בחדר שלה, מה שכן אני מעודדת אותה תמיד לדבר איתי על כל דבר ובכל נושא ומשתדלת שתמיד יהיו לי תשובות. אתמול היא הותירה אותי בלי תשובה כי מעולם לא נתקלתי במקרה כזה - היא אומרת שכשהולכת לישון וכשקמה מרגישה תחושה שכאילו בורח לה פיפי (אבל אין לה פיפי) ואז היא "חייבת" לאונן כדי שהתחושה תיעלם וזה לא נעים לה, מה שהבנתי ממנה שהאוננות לא נעימה לה וחייבת לעשות זאת כדי להעלים התחושה הלא נעימה...האם יש לך מושג איך להתייחס לעניין ומה אני יכולה לעשות כדי לעזור?

שלום רב, אם את חושדת שמדובר בעייה רפואית, התייעצי עם רופא הילדים. אם לא, הניחי לה לפתור את אי הנוחות בדרכה, ובלבד שזה יקרה בפרטיות. בברכה ליאת

אני אימא לילדה בת עשר. היא עזרה לחברה שלה לשמור על אחיה הקטן, וראתה שהיתה לו זיקפה. היא שאלה אותי לפשר הדבר, והסברתי לה שזה טבעי: שלפעמים הפין נהיה גדול, ולפעמים הוא קטן. ההסבר שנתתי לה סביר לדעתך?. אם אני צריכה לומר לה משהו אחר, בבקשה תכתבי לי. יכול להיגרם לה נזק נפשי, מכך שבגיל כזה היא ראתה פין זקור?.

שלום רננה, איני רואה כל נזק שיכול להיגרם לילדה שלך, וההסבר שלך בהחלט ממצה עבור ילדה בת עשר. בברכה ליאת

אנו הורים ל 2ילדים(20,15). הילד הגדול(חייל) מזמין את חברתו אלינו ונכנסים לחדרו, נועלים את החדר לכמה שעות , מחשיכים את החדר, שמים מוזיקה ועושים אהבה. לנו כהורים מאוד מפריע הנושא(במיוחד שיש עוד ילד קטן בבית) שאשתי מנקה את החדר שלו היא רואה קונדומים לאחר שימוש ניירת וכו'. הרגשתינו היא שהחדר הוא כמו חדר בבית מלון עם כל המשמעויות. דיברנו עם בננו על הנושא והוא טען שאין לו היכן לעשות זאת וכמובן אין לו כסף כי הוא חייל. היינו שמחים לשמוע תגובות של הורים לנושא בברכה

שלום גארי, נדמה לי שבגיל 20 מן הראוי לאפשר לילד שלנו את הפרטיות המתבקשת, מבלי לבלוש ולברר מה בדיוק הוא עושה מאחורי הדלת הסגורה. העמדה הזו - לפחות בעיני - צריכה להיות מוצגת גם לאח הצעיר, מילולית או לא מילולית. עם זאת, אני ערה לכך שהתפיסות ביחס ליחסי מין משתנות מאד ממשפחה למשפחה, והן תלויות תרבות ודת. אם זה מאד מפריע לכם, שוחחו עם בנכם והביעו את ההסתייגויות שלכם, אך קחו בחשבון שהאפשרויות האחרות העומדות בפניו יכולות להיות מפוקפקות, יקרות או מסוכנות. במקרה שתבחרו להתיר לו את הפרטיות בבית, מותר וצריך לדרוש שה'שאריות' שהם משאירים אחריהם חייבות להיות מסולקות אל הפח, כדי שכהורים לא תצטרכו להיתקל בהן או לפנותן (האמת, יש דברים שאם לא ממש מתאמצים לחפש -לא מוצאים. אפשר לרוקן את הפח שבחדרו בלי לעמוד מקרוב על תכולתו. גם זו דרך להימנע מעוגמת נפש). בשמחות ליאת

מחפשת פסיכולוג (עדיף גבר) ת"א והמרכז שיכול להתאים לטיפול בילד מחונן, ילדותי בהתנהגותו, לא רגוע מתקשה בהתארגנות ועוד...

שלום יעל, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

האם פסיכולוגית חינוכית מתאימה לטיפול בילד עם קשיים רגשיים? מה בעצם ההבדל בין פסיכולוגיה קלינית לפסיכולוגיה חינוכית?

שלום רונה, מעתיקה למענך את ההגדרות מויקיפדיה - פסיכולוגיה קלינית - עוסקת בניתוח ופתרון בעיות נפשיות והפרעות התנהגות. פסיכולוגיה חינוכית - עוסקת בחקר תהליכים חינוכיים מנקודת מבט של הפרט המתחנך או של הפרט במסגרת החינוכית. תחום זה מתמקד גם במערכת יחסי הגומלין בין הפרט ובית הספר. כמו שאת ודאי מבינה קיימת לא פעם חפיפה בין התחומים, ויש זליגה מכאן לכאן. בברכה ליאת

שלום ליאת, אני מתעניינת בטיפול במשחק. רציתי לדעת אם יש גוף שמסמיך אנשים לעסוק בזה, או אם יש איזה חוק שקובע למי מותר לעסוק בתחום ואיזו הכשרה היא תנאי מקדים לכך. חיפשתי קצת חומר ולא מצאתי כלום. ראיתי שיש עמותה שמטפלת בדיוק בשאלות ששאלתי, אבל לא ראיתי שהם מציעים תשובות, וכשחיפשתי מטפלים שחברים בעמותה, כדי לבדוק מה ההכשרה שלהם ולקבל רעיונות, נתקלתי בבעלי תואר ראשון בפסיכולוגיה עם כל מיני תעודות של קורסים ודברים שאני לא יודעת לשפוט אם הן קיקיוניות או לא. אני יודעת שההכשרה של פסיכולוגים של הילד היא הכשרה מקיפה, אבל האם גם באופן ספציפי לכל מיני שיטות ואסכולות ורקע תאורטי ומעשי בתרפיה במשחק? (או רק קורס וחצי?) הצצתי לאתרים בארה"ב ושם זה נראה הרבה יותר ממוסד ומוגדר.. אני אפילו לא יודעת לומר לעצמי מה יקרה אם אלמד כמה קורסים/השתלמות/לימודי תעודה שם ואחזור לכאן.. לא יודעת אם זה יהיה מוכר (ועל ידי מי?) :-) בקיצור.. בלבול גדול. אם את מכירה ויודעת קצת על התחום, אשמח לעצתך! תודה, ליאל

שלום ליאל, למיטב ידיעתי, מי שמורשים לטפל בילדים (כולל תרפיה במשחק) הם פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים קליניים (עם תואר שני!) שעברו הכשרה נוספת, ומטפלים בהבעה המתמחים בתחום ספציפי ורותמים אליו גם אלמנטים משחקיים. מאחר שחוק הפסיכותרפיה עדיין לא נאכף, יש גופים שונים המציעים קורסים שאמינותם מוטלת בספק. ליתר ביטחון תוכלי לבדוק במשרד הבריאות, ולברר מי מהגופים הללו מוכר ומורשה. אני אישית בעד המסלולים הקונבנציונלים, שגם אם נראים תחילה ארוכים ומפרכים - הם דרך המלך אל המעשה הטיפולי. בהצלחה ליאת

היי אני בת 13 ועוד מעט 14 אני אוכלת שיער בלי להשים לב וגם אם תשומת לב ..(פעם כך ופעם כך ) ואני רוצה להפסיק אם זה! אני הסתפרתי לשיער קצר ועדייו אני מוציאה ואני לא רוצה יותר קצת מזה. הלכתי לפסיכולוג וזה לא עזר מה אני עוד יכולה לעשות ? יש שיטה בבית ? אני רוב הזמן עם כובע אבל זה לא הולך לי !

שלום אנונימית, את מתארת סימפטום שיכול להתאים לשתי הפרעות שונות. האחת, נקראת "פיקה" והיא מאופיינת בדחף לאכול דברים שאינם 'אכילים', והשניה נקראת "טריכוטילומניה", והיא מתאפיינת בדחף לתלוש שיער מהקרקפת או מאזורים אחרים כמו הגבות והריסים. אני מציעה להגיע לאבחון מסודר אצל פסיכיאטר ילדים, שיוכל לאבחן במדויק ממה את סובלת, ולהמליץ על ההתערבות הטיפולית המתאימה. בכל הכנות, אני סבורה שאם הטיפול אצל הפסיכולוג לא עזר לך, גם לי יהיה קשה מאד לעזור לך ממרחק, ולכן הכתובת היא כאמור פסיכיאטר שיוכל לאבחן במדוייק את המקור לתופעה ולהציע טיפול. לעיתים, מה שנח תחת ההתנהגות הזו, הן רמות גבוהות של מתח וקושי לפרוק אותו ביעילות. במקרה כזה, מה שיכול לעזור הן מיומנויות של עמידות במצוקה ו-וויסות רגשי. פני לקבל עזרה. ליאת

הבן שלי בן 9 אובחן כסובל מהפרעות קשב וריכוז ולקות תקשורת הוא מטופל בקונצרטה אשר גורמת לו לתלוש את הריסים והגבות ולא מונעת ממנו את התקפי הזעם וההתפרצויות הקשות ...וגם לא ממש משפרת את רמת הריכוז שלו... השאלה שלי האם לא כדאי לתת לו במשולב או כתחליף תרופות הרגעה? כי שהוא רגוע הוא גם מרוכז וגם אפשר לתקשר איתו בצורה מעולה.... אני מעדיפה ילד רגוע ושליו (גם אם זה באמצעות תרופות הרגעה) ולא ילד שאמור להיות "מרוכז" בעקבות התקונצרטה שבכלל לא מונעת ממנו את התקפי הזעם "העצבים" וההתפרצויות... תודה..

שלום לך אם מודאגת, לצערי לא אוכל לעזור ולייעץ לך בנושא התרופתי. שאלות בתחום זה יש להפנות לפסיכיאטר ילדים. ממליצה לך לחזור למי שרשם לכם את הקונצרטה, ולשתף אותו במחשבותייך. אל תפעלי על דעת עצמך, אך הביעי את עמדותייך מול הרופא ודאגי שייקח אותן בחשבון. בהצלחה ליאת

לליאת שלום! ביתי בת 14 ועולה לתיכון היא ילדה חכמה אך לא חברותית במיוחד יש לה שבע חברות בלבד , הבעיה היא שהן עולות לתיכון אך רק היא ועוד אחת מיועדות למגמה גבוהה(רב תחומית) ונורא קשה לה עם הידיעה הזו וכל הזמן היא מתרצת לעצמה שהיא רוצה ללכת למגמה נמוכה כי אין לה עצבים ללמוד הרבה כפי שתצטרך,ובשביל מה היא צריכה הרבה יחידות, אמרתי לה שלרדת מגמה תמיד אפשר והיא יכולה להכיר חברות חדשות, אך היא בשלה, החברה היחידה שאמורה להיות אתה רוצה ללכת למגמה רפואית אך ביתי לא מעוניינת כי היא פוחדת מדם וניתוחים,אני בדילמה מאד קשה כיצד לנהוג הצעתי לה שתדבר עם היועצת שבתיכון אפילו בפגישה נפרדת אך לא מוכנה בשום אופן,בחטיבה היא הופרדה מהחברות שלה ( חלק באשמתי שהיום אני מצרה על כך)ועכשיו היא גם נאלצת להיפרד ונראה לי שהיא בלחץ כי היא מוכנה אפילו לרדת לרמת לימודים הכי נמוכה העיקר להיות איתן,מה דעתך? מה עלי לעשות?

שלום מירב, בגיל הנעורים, הנושא החברתי מקבל חשיבות עליונה, והוא מעסיק ומכוון את ההחלטות של המתבגרים הצעירים יותר ממה שאנו משערים. את מציינת שבתך אינה חברותית במיוחד, אך בעיני שבע חברות טובות זה לא מעט. לפני שאת פועלת, אני מציעה לעשות הכל כדי להבין את המניעים האמיתיים להתנגדות שלה, ולנסות לכוון את המאמצים שלך אל ה'אויב' האמיתי. כלומר, לפני שאת משתכנעת שמדובר במוטיבציה חברתית, שווה לבדוק את האפשרות לפיה היא מתמודדת עם עומס של ציפיות אקדמיות שמכבידות עליה. מה שאני מציעה, זה לנסות לבסס מעין 'עסקה' ביניכן, ולקבוע (כמו שעושים בתכניות חיסכון בנקאיות) נקודות יציאה, בהן היא תוכל לקבוע אם היא ממשיכה או יורדת למגמה קלה יותר. עשי זאת מתוך עמדה מכבדת, והבטיחי לה שתהיי קשובה לרצונות שלה בכל שלב. החלק שלה ב'עיסקה' הוא להתחיל מהמקום הגבוה ביותר, התואם כרגע את כישוריה. אני מאמינה שעם רצון טוב ומידה של דרגות חופש, גם נערה עקשנית תהיה מוכנה לנסות. בהצלחה ליאת

לליאת שלום! האמת שאני ממש לא מלחיצה אותה לגבי מגמה מסוימת , וגם אמרתי שתמיד היא יכולה לרדת , (את יודעת ילד שלישי עם הנסיון של הראשונים שבגללי...) כי בסופו של דבר היא תלך למגמה שהיא תבחר רק חבל שעם יכולות כמו שלה לא להתקדם בחיים ולהקל על עצמה את עתיד הלימודים וכל זה רק בגלל חברות שבכל מקרה לא יתנו לה להיות שם מבחינה פדגוגית , אבל נראה יום ה יש מפגש עם ההורים אולי ביחד ננסה לבדוק את הנושא,. תודה ליאת

שלום רב בתי בת 5,עד לפני כמה חודשים אינה פחדה מחיות כלל. נכון להיום היא מפחדת מכל חתול שעובר לידה שלא לדבר על חיות אחרות. אנחנו נוהגים ללכת המון לגני חיות. השאלה מה לעשות עכשיו? להכריח אותה ללכת? ממה נובע הפחד? תודה מראש

שלום מיה, העיסוק בשאלה "ממה נובע הפחד?" אינו חשוב כרגע, אלא אם היה אירוע טראומטי כלשהו שניתן להצביע עליו. פחדים מופיעים מכל מיני סיבות בילדות, וברוב הגדול של המקרים הם נעלמים או מתמתנים גם ללא התערבות. אם הפחדים שלה מפריעים מאד לשגרת החיים שלכם או לתפקוד שלה, אפשר לנסות לחשוף אותה בהדרגה לבעלי חיים, טיפין טיפין, אולי אפילו דרך סיפורים וסרטים, ואז גם במציאות - ממקום בטוח - תחילה לראות מרחוק, ואז להתקרב, לגעת, ללטף. הקונץ הוא לעשות זאת ללא לחץ ומאד בהדרגה, כדי לא להציף. כרגע, אם זה כ"כ קשה לה, לא מוכרחים גני חיות. אם אתם משפחה חובבת חיות, אפשר לחשוב על הכנסת גור קטן הביתה, אך רק בהסכמתה, ועם נכונות לעזור לה מאד לאט לשבור את הקרח. כמו תמיד, אמליץ גם כאן לפנות לעזרת איש מקצוע אם הפחדים מפריעים לתפקוד ויוצרים מצוקה ברמות משמעותיות. בברכה ליאת

שלום רב! יש לי אחיין מקסים בן שלוש וחצי. יש לו אחות חדשה בת חודשיים. המקרה שקרה הוא: האבא ביקש שיתן לתינוקת מוצץ כי היא בכתה והילד נתן לה והכניס בכוח את המוצץ והיא בכתה, אז האבא אמר שלא עושים ככה בתגובה לכך - הילד הרביץ לעצמו על היד ואמר "מכה ל____".... מה זה אומר? היינו בהלם מוחלט !!!! מחכה לתשובתך

שלום מור, אני מניחה שהילד "קנס" את עצמו באופן שראה איפשהו, או חווה איפשהו - כתגובה על מעשה רע. שווה לברר מאיפה קיבל את הרעיון... בברכה ליאת

היתה לנו כלבה שהיוותה חלק מאוד עיקרי מאורח חיינו לצערנו היא נידרסה כאשר הילד שלי חצה את הכביש והיא רצה אחריו. הילד היה עד לכל הסיטואציה וגם הבית לקח את זה קשה. הילד חוזר על זה שזה אשמתו קשה לו לישון והוא בוכה המון. כיצד אפשר להרגיע אותו ולהתמודד איתו? מצפה לתשובה בהקדם. תודה.

שלום שמרית, ראשית, קבלי את השתתפותי בצערכם. לאבד כלב אהוב זו חוויה קשה, וכמעט תמיד (במקרה של אסון דריסה) נלווית לה גם תחושת אשם. בעיני, אין טעם להגיד לילד שאינו אשם, גם כי ככה הוא מרגיש כרגע, וגם כי הוא באמת היה מעורב באירוע, גם אם לא במתכוון. אפשר, אם כבר, לחלוק איתו בנטל האשמה, ולהגיד משהו על כך שזו אחריות משותפת לכולכם: אפשרנו לה להיות בחוץ, אפשרנו לה להסתובב בחוץ ללא רצועה, לא לימדנו אותה להיזהר בכביש, ולא אילפנו אותה מספיק. יש גם את הנהג שנסע מהר ולא שם לב מספיק, וגם הוא יכול לשאת בחלק מהאחריות לאסון. נדמה לי שכך - כשכולכם באותה סירה - לפחות חלק מהמשא הכבד יירד מכתפיו, וההתמודדות תהיה אפשרית יותר. אני מציעה לאפשר לו (ולכולכם) להשלים את תהליך האבל והפרידה, גם אם הוא כרוך בבכי ומספר לילות קשים. כשתרגישו מוכנים, קחו כלב חדש, שיחזיר את השמחה הביתה. איתכם ליאת

שלום, בן הזוג שלי נהג להעלב מבנותינו כשהיו ילדות קטנות, ועכשיו כשיש לנו מתבגרת המצב החמיר. היום אמרה לו המתבגרת "תתגבר" על הערה שהוא העיר לה, הוא נעלב והתעצבן כעס עליה ובצעקות אמר לה שהיא לא תדבר אליו כך ואף אחד לא ידבר אליו ככה וממש יצא משליטה וכולם בכו. מה אפשר לעשות? זו לא הפעם הראשונה שהוא מגיב כך על הערות קטנות, שכנראה מייצגות משהו גדול יותר ופוגע מאד בו. לעצתך אודה

שלום מיכל, הילדים שלנו, במיוחד כשהם מתבגרים בגיל העשרה, יכולים להיות בוטים מאד ופוגעניים, ולא תמיד קל להבליג. אני מאמינה שבגיל כזה, אפשר להתייחס לדיבור מחוצף או פוגעני כמו לכל התנהגות תוקפנית אחרת, ולהגיב לו באופן הדומה לזה שהצעתי - כאן מתחת - לדינה. להגיד לאבא "תתגבר" זו לא הערה קטנה, אלא חוצפה, ועל הבת שלך ללמוד שבכל פעם שהיא תדבר אליו כך היא "תפסיד אותו" לזמן מה, משמעותי דיו כדי לגרום לה לחשוב פעמיים לפני הפעם הבאה. אני חושבת שצעקות ואיומים הם דרך פחות טובה, שרק פוגעת ביחסים ומגבירה את המתח ומעכירה את האווירה. בעיני עדיפה הדרך הטבעית: את מעליבה, אני מתרחק ומקרר את היחסים איתך לזמן מה, עד שתתנהגי אחרת. אם את מרגישה שאירועים כאלה חוזרים הרבה אצלכם, תוכלי ליזום מפגש או שניים אצל פסיכולוג ילדים ומתבגרים, להדרכת הורים. בהצלחה ליאת

ליאת שלום קראתי בחיפוש שענית לאמא שאמרה שבנה בן ה6 בזמן התפרצות זעם הוא כעס מנסה או מצליח לתת לה מכה ,כתבת לה שעליה להתרחק ממנו ולשמור על ריחוק וקרירות למשך כמה שעות למרות הבכי והסליחות. אשמח אם תפרטי לכמה זמן את מתכוונת ,ואיך בדיוק להתנהג בשעות האלה ,נגיד במקרה ורק שנינו בבית והרי אני צריכה להאכיל אותו ,לרחוץ אותו וכו' ,מה זה להתרחק ? לא לדבר איתו ? לא להגיב לו ? נגיד הוא בא לחבק אותי אז להוציא אותו ממני ? אם הוא מבקש סליחה להגיד שאני לא סולחת ? האם אקט שכזה לא יביא יותר לתסכול ומרירות אצל הילד ? תודה

שלום דינה, שאלה מצויינת. אני מודה לך על האפשרות לחדד - גם מול כעס, ואפילו מכות ובעיטות, אנחנו לא מפסיקים להיות הורים. אנחנו ממשיכים להאכיל (כמובן! אוי ואבוי אם לא!!!), לרחוץ, להלביש (אם צריך) ולדאוג לכל צרכיו של הילד באשר הם. עם זאת, ממש כמו שהיינו עושים מול חבר לעבודה, כאשר הילד נוהג בנו בחוצפה, חוסר כבוד או אלימות, אנו מתרחקים, נעלבים, וגורמים לפוגע להרגיש שנפגענו. תחילה נתרחק פיזית, ובהמשך, נישאר קרירים וענייניים. נחייך פחות, נחסוך מהילד את פינוקי ה'רצון-טוב' שלנו, ואת הצ'ופרים השמורים לו כשהוא חמוד ומתחשב. כשהוא בא לחבק ולבקש סליחה, אפשר לומר בשקט משהו כמו "אני מקבלת את ההתנצלות שלך, ומקווה שאצליח להתגבר בקרוב על מה שקרה לנו היום. כרגע, אני עדיין קצת פגועה, אבל מאמינה שזה יעבור לי עד מחר". לפני השינה אפשר גם לתת חיבוק, אבל גם אז, לעשות את זה בקיצור, כדי לא להפוך גם את ההתפייסות לפרס או תגמול ששווה לחכות לו. המטרה היא לגרום לילד להבין שמכות לאמא זה משהו שלא עוברים עליו לסדר היום, ושהדפוס של "יורים ובוכים" אינו מקובל בבית. האם עכשיו זה יותר ברור? ליאת

אתמול ניסיתי את זה למשל ,אבל לא ידעתי איך להגדיר את זה ... אני כועסת ? אני עכשיו לא נחמדה אלייך ? אני עכשיו לא משחקת איתך ? לא ידעתי שאני יכולה להגיד אני עכשיו נעלבתי ממך ואני פגועה ,כי פעם קראתי שאנחנו לא צריכים להראות לילד שלנו שאנחנו נעלבים ממנו ,זה מראה על חולשה ,שמעת על תאוריה שכזאת? אתן דוגמא ממה שקרה אתמול ואולי תוכלי לייעץ לי מה לא היה בסדר . הוא בן 4.5 הוצאתי אותו מהאמבטיה כשהוא לא ממש רצה בכך , ובזמן שניגבתי אותו הוא צעק ,אז אמרתי לו כשאתה צועק אני לא מקשיבה או משהו בסגנון ,אז הוא התחיל לבכות "מה עשיתי לך ?" אז הסברתי שוב ואמרתי שלא אגיב עד שידבר רגוע ,אז הוא התעצבן וניסה לתת מכה ,כמובן שמיד עצרתי אותו עם תפיסת הידיים ,ואז הוא עשה משהו שזאת בעיה נפרדת שלו ףואשמח לשמוע אם זה נראה לך נורמלי ,כשהוא מרגיש חסר אונים כשאני תופסת אותו מלתת מכה ,אז הוא פותח את הפה כדי לנשוך ... בכל מקרה אמרתי שעכשיו אני לא מדברת איתו כי התנהג ממש רע ,והוא המשיך לבכות ולבכות ואני מנגבת אותו בלי להתייחס ,הוא ממש לקח את זה קשה ואמר "אני בוכה בגללך ,עכשיו אני בוכה בגללך" יש לציין שזאת פעם ראשונה שאני לא מנחמת ומחבקת וסולחת כשהוא בוכה באמת ,כזה בכי עם דמעות של עצב ולא של מניפולציה . וקצת כאב לי עליו ,ולא ידעתי אם אני נוהגת נכון . אח"כ איזה עשר דקות הלבשתי אותו ועשיתי הכל בקרירות ,והוא היה בסדר גמור .הסברתי לו שאני לא מוכנה לסלוח ולהיות נחמדה אחרי שהוא הרביץ לי ,ומעכשיו כל פעם שזה יקרה ...ואז הוא השלים "אני אהיה 5 דקות בעונש " . כנראה שזה מה שעושים בגן כי אני לא אמרתי את זה בבית . מה שבעצם אני שואלת זה מה להגיד והאם כל הערב זה לא הרבה מידי ? אני זוכרת שראתי םעם דקה לכל שנה ,זה לא הרבה זמן כמה שעות בגילו ? תודה

אני רק אומרת שאני סולחת ובכל זאת עדיין כועסת ופגועה ,אז הוא מתעקש שאני לא סולחת לו . אומר משפטים כמו "תסלחי לי בבקשה " "את עדיין לא סולחת לי " "אני יודע שאת לא סלחת לי " ולמרות שאני שוב מסבירה ,כאילו לא נקלט לו איך סלחתי ואני עדיין קרירה ? אולי הוא קטן לזה ? מה דעתך ?

היי ליאת מה החשיבות של להיות שנתיים רצופות בגן ולא לעבור כל שנה גן . אנחנו חושבים האם להעביר את הילד השנה מגן נעמ"ת כדי שיהיה שנתיים רצופות בגן לפני כיתה א' טרום חובה וחובה.כי בנעמת אין גן חובה וזה אומר שיצטרך לעבור לגן חובה ושנה אחרי זה לכתה א'.

שלום דוד, להישארות שנה נוספת באותו גן יש יתרונות וחסרונות. בעיני, עלינו לדאוג שהילד יהיה במסגרת המיטבית והמועילה לו ביותר, ולהביא בחשבון גם שיקולי נוחות שלנו (זו לא מילה גסה). אני *כן* בעד שהילד יעלה לכיתה א' עם ילדים שהוא מכיר ואוהב, ולכן חשוב ליצור את הרציפות הזו בין גן חובה לביה"ס. בהצלחה ליאת

שלום. בני בן שנתיים ותשעה חודשים. ילד חמוד ועצמאי. התפתחות מוטורית נהדרת. שפה עשירה מאוד, התפתחה מוקדם. מדאיגה אותי התפתחות של החודשים האחרונים, או אי התפתחות. אני מרגישהשהוא מכונס בעולמו הפנימי יותר מדי. בבובות שהוא אוהב, להאכיל את התנין שלו בפלסטלינה, לבנות חווה בלגו, לעשות פאזל. הכל הוא עושה לבד. הוא כבר לא רוצה שנקרא לו כמעט ספרים, אולי יש רק שלושה שהוא אוהב וגם להם לא ממש מקשיב. הוא לא מדבר איתנו ממש. הוא מדבר ושר לעצמו ולבובות המון, אבל לא ממש מתקשר איתנו אם מנסים ליצור איתו שיחה ממש. הוא עונה לשאלות כמו- עם מי שיחקת בגן (אומר את השם של הגנן שלו). או מה אתה רוצה לאכול. כאלה דברים. אני לא יודעת להגיד מה מפריע לי, אבל משהו בדרך שבה הוא כמעט לא זקוק לנו. אני חוששת מהפרעות תקשורת, אבל מצד שני - זה ילד עם התפתחות שפתית נהדרת שתמיד היה נורא שמח ותקשורתי, שר איתנו שירים, הוא נורא אוהב לחבק ולנשק, כל הזמן מבקש חום, אחד המשחקים האהובים עליו זה להגיד לי: אמא את עצובה? ואז אני בוכה והוא מנשק אותי, ואז הוא קורא - עכשיו את שמחה! הוא אוהב לעשות איתנו משחקים פיסיים, לא מילוליים. למשל, אומר לי שהוא רוצה לרכב על הפונה-אמא, ואז אני מרכיבה אותו על הגב...אני מנסה לתאר אותו ולשאול האם נראה לך שיש איזו סיבה פסיכולוגית שיכולה להיות לזה שילד מפתח יותר את העולם המשחקים הפנימי שלו ופחות מתקשר עם הסביבה, או שזו יכולה להיות התפתחות של הפרעת תקשורת. פשוט מוזר לי שילד תקשורתי מאוד נהיה יותר ויותר מרוכז בדברים שלו, ופחות רוצה דברים שבעבר נורא אהב, כמו לקרוא איתנו ספרים ושנספר לו סיפורים מסוימים שאותם ביקש (מהדימיון שלנו או דברים שבאמת קרו).

שלום ורד, אני נוטה להתייחס ברצינות לדאגה מכרסמת של אימהות, ולהקשיב למה שהן אומרות. אני רוצה להאמין שזו דאגת שווא, אך חשוב לציין שיש ילדים שמתפתחים היטב עד גיל שנתיים-שלוש, ונסוגים בגלל הפרעה התפתחותית תקשורתית לאחר מכן. לכן, גם אם אני כרגע לא מרגיעה אותך, אני ממליצה להגיע לאבחון מסודר, ורק אז להירגע סופית! בברכה ליאת

ליאת, המון תודה על התשובה. ביקשתי תור להתפתחות הילד (התור מאוד רחוק). אני מנסה להבין האם המצב שאני מתארת נשמע לך כמו בעיה רגשית, משהו במבנה של המשפחה שבו יש יותר תשומת לב שהולכת לאחים בוגרים? משהו שאפשר לעשות כרגע? האמת, שקראתי על אוטיזם וPDD הרבה. זה לא ממש מתאים: הילד שלי יוצר קשרי עין ומגע פיסי, מתייחס למבוגרים וילדים בסביבתו (תמיד מנסה ללטף ילדות, למשל, גם כאלה שאינו מכיר ורואה בגינה...), השפה שלו מלאה ניואנסים, מדויקת, ברורה והתפתחה מאוד מהר, הוא משיב לעניין, גם לזרים, אף אם הדיאלוגים שלו קצרים מאוד.ובכל זאת, הוא מכונס בעולם הדימיוני שלו חלק גדול מהיום. משחק משחקי דימיון, לא משחקים מונטוניים, למשל שני נמרים שנותנים אחד לשני נשיקות. סוס שחופף ראש. כאלה דברים. המשבצת של הפרעה התפתחותית תקשורתית לא מתחברת לי אליו כל כך. זו האמת. ובכל זאת משהו מדאיג אותי. האם המצב שילד כה קטן מוצא את מרבית מקורות ההנאה והעניין שלו ביום בתוך עצמו במשחקיו הדימיוניים, האם זה מצב שיכול להעיד על מצוקה רגשית, על בעיה פסיכולוגית? משהו בקשר איתנו, אולי? אני מרגישה משהו, ולא יודעת מה, ולא יודעת לאן לפנות. סליחה על הבלבול, ושוב תודה.

בני בן 9, ילד רגיש ונבון, חברותי ומלא שמחת חיים. הוא מקובל ואהוד בקרב חבריו ואין לו בעיה חברתית. אחד הילדים בכיתתו הנו חברו הטוב ביותר, מתקופת הגן. אולם, כשהצטרפתי כהורה מלווה ליום גיבוש כיתתי, נוכחתי כי הדברים קצת שונים מכפי שנראים. הבחנתי שבני נאבק על החברות עם חברו עם עוד חבר נוסף. אותו חבר טוב כביכול, הפעיל מניפולציות על בני (לא התיישב על ידו במכוון על אף שזה שמר לו מקום בהסעה) , לעג לו, העליבו (אמר לו שהוא אינו חברו הטוב ביותר וכי הילד האחר הוא חברו הטוב) וכשבני הזמינו לביתו, הוא גער בו שאינו רוצה לבוא אליו. נראה שגם בני וגם הילד הנוסף נמצאים במאין תחרות צמודה על ליבו של החבר ומקרקרים סביבו, והוא מחליט במי לבחור – התנהגותו אכן השפיעה על בני שנראה מתוח ובודד. משיחה שערכנו עם בני, הוא נפתח, והסביר כי זו לא הפעם הראשונה שחברו מתייחס אליו כך, וכי הוא מרגיש לעיתים קרובות צלע שלישית, שחברו לפעמים צועק עליו, עוקץ אותו, מזלזל בו ו "מתייחס אליו כמו לבובה". – "הוא מחליט למה ומתי להיות חבר שלו". הייתי מופתעת מהתנהגותו של אותו ילד כלפי בני, היות והוא מתארח בביתנו לעיתים קרובות, יש להם תחומי עניין משותפים והם אכן חברים טובים מאוד. אולם, קשה לי לשאת את התחושה שבני נאלץ להיאבק על החברות הזו באופן שגרתי במסגרת בית הספר, ומוכן להמשיכה בתנאים שמציב חברו -שינוי היחס כלפיו בהתאם לחשקיו ולתנודות מצב רוחו. נראה כי בחברת ילדים נוספים, אותו הילד משנה לפתע את עורו ומשחק ברגשותיו של בני. נוכחתי להבחין כי בני נבלע בחברות הזו: הוא אינו פורח, מסתתר בצילו של חברו, מוציא אנרגיות רבות כדי לרצותו ולזכות בתשומת ליבו, והגרוע מכל, מפספס קשרים עם חברים נוספים ואז נותר מתוסכל היות וכבר הספיקו להיווצר קליקות בכיתתו. אני חוששת שהמשך הקשר עם החבר הטוב, במתכונת הקיימת, יפגע בביטחונו העצמי. אנו כהוריו, מאוד כאבנו את כאבו, וייעצנו לו לקחת מרחק מחברו הטוב, ולהדק קשר עם ילדים נוספים (הוא נפגש עם ילדים אחרים, אולם הקשר ביניהם לא מתהדק כמו זה עם החבר הטוב) . הסברנו לו כי חברות צריכה להיבנות ממקום חיובי, ללא תנאים וששני הצדדים צריכים להרגיש נוח בחברות, ולא שאחד הצדדים נשלט ומוותר על כבודו העצמי. הסברנו לו שחשוב לנסות ולרכוש חברים נוספים ולא להיצמד רק לחבר אחד, בכדי שבשעת "תקלה" עם חבר מסוים, יהיו לו אפשרויות נוספות. ייעצנו לו להסביר לחברו, במידה וזה ישאל, כי הוא אכן כועס על הדרך שהתנהג כלפיו שכן כך לא מתנהגים לחבר טוב. בני הבין, אולם נראה מוטרד וחושש שמא יאלץ להרוס חברות יקרה, או יהיה לו קשה להדק קשרים עם ילדים אחרים בכיתה שתחומי העניין שלהם שונים משלו . מה עלי לייעץ לו מבלי לפגוע במעמדו החברתי? איני חושבת שעליו לנתק מגע לגמרי עם אותו חבר טוב, ואיני רוצה להתערב בבחירותיו. אולם, בטוחני שמלחמה יומיומית על ליבו של אותו חבר, כחלק משלישיה, כלל לא עושה לו טוב, אלא פוגעת בדימויו העצמי. אשמח לחו"ד מקצועית. תודה, מילי.

שלום מילי, ככלל, אני נוטה להאמין שאין להתערב בחיי החברה של הילדים שלנו, אלא במקרים נדירים של חרם כיתתי או קשר מתעלל באופן קיצוני. תוכלי להמשיך ולחדד עבור בנך את ערכי החברות כפי שאת רואה אותם, אך להשאיר לו את הבחירה עם מי ועד כמה להתחבר. יש תקופות בהן ילדים מעדיפים את חברתם של ילדים כוחנים או פוגעניים, כדי לזכות במשהו שעונה על צורך ספציפי אצלם. ברוב המקרים, כשהילד מתחזק ומקבל ביטחון, הבחירות החברתיות שלו הופכות הגיוניות יותר, ונשענות על קריטריונים אחרים, בוגרים יותר. לאור העובדה שבנך בסה"כ ילד שמח ומקובל חברתית, הייתי מציעה להניח לו, לתמוך בו מבית, ולסמוך עליו שיוכל להסתדר עם ה'פלונטר' הנוכחי ולצאת ממנו בשלום. בברכה ליאת

שלום.אחי ואשתו אנשים עם מוגבלות שכלית גבולית,הם מגדלים שלושה ילדים במסירות ואהבה.לאחרונה החליטו גורמי הרווחה שהבכורה צריכה להשלח מהביית.יש להם אבחון של בית הספר המדבר על אשיות נרציסטית שהילדה בת ה11 מפתחת.ועל דכאון שמוסתר על ידי שמחה.יש לנו השגות.מה עושים?מהי חוות דעת נוספת?האם עוד אבחון?או שיחה עם הילדה של פסיכולוג?למי פונים?

שלום יעל, הוצאת ילד מהבית נעשית רק במצבים קיצוניים, כאשר יש אינדיקציה ברורה להזנחה וסיכון. לא ציינת אילו גורמי רווחה מעורבים בנושא, אך לפקידות סעד יש בדר"כ סמכות עפ"י חוק לפעול להגנת ילד. איני בקיאה בנהלים בנושא זה, אך אם אתם מרגישים שקיים כאן פוטנציאל לעוול, התייעצו עם עו"ד ופעלו בהמלצתו. יתכן שימליץ על פניה לאבחון או לחו"ד נוספת. צר לי שאיני יכולה לעזור יותר בעניין זה. בהצלחה ליאת

שלום, מיזה תקופה אני שמה לב לשינוי בהתנהגות של בני בבית. כאשר הוא חוזר מבית הספר הוא הופך להיות ילד עצבני, כל בקשה שמבקשים ממנו הוא נתקף בזעם והמילה "לא רוצה" הפכה להיות חלק ממנו. בקשה להכין שיעורי בית הופכת להיות להתקף זעם אחד גדול, בקשה פשוטה כגון: "בא להתקלח" מתסיסה אותו. ההתנהגות שלו לפעמים אף מרחיקה לכת, הוא יכול להרביץ לי,לבעוט בי וחמש דקות אחרי לבקש סליחה. כאשר הוא מתנהג כך אני מנסה להתרחק ממנו עד יעבור זעם. בהרבה מצבים אני מכניסה אותו לחדר להירגע. אחרי שלב ההתפרצות מגיע הבכי ואז אני נכנסת לחדר ומחבקת אותו. כל יום הסיפור הזה חוזר על עצמו. הבוקר שוחחתי עם המחנכת שלו וניסתי לבדוק איתה האם היא מרגישה שעובר עליו משהו. היא הבטיחה לשוחח עימו. בשיחה הוא סיפר לה סיפורי כזב: שמפריע לו שנכנסים לחדר שלו, שהוא לא רוצה לקום לבית הספר והשקר הגרוע מכל זה שמרביצים לו. דבר אשר אינו נכון בהמשך השיחה המורה ניסתה לברר עימו האם זה נכון ואז הוא סיפר שהוא מרביץ לאימא ושהוא לא מתכוון להרביץ לי בגלל שהוא מאוד אוהב אותי והוא אף כתב לי מכתב אהבה בנוכחות המורה. מיותר לציין כמה שהזדעזעתי לשמוע שקר שכזה. אני כל הזמן חוזרת ואומרת שאסור להרביץ לאף אחד אפילו לא לחבר שמציק לך. למזלנו, המורה מכירה אותנו ויודעת שאין אלימות אצלנו. והיא הבינה שהמצב הפוך שהוא זה שמכה ולא ההפך. כאשר ניסתי לברר איתו מדוע הוא אמר את זה, הוא אמר לי אימא התבלבלתי וגם פחדתי שהמורה תדע שאני מרביץ לך. אני מבקשת להתייעץ איתך כיצד עלי לנהוג במצבים של התקפי זעם שהוא עובר, האם זה הלחץ של כיתה א' יכול להשפיע עליו בצורה הזו? האם זה נכון להתרחק ממנו כאשר הוא בהתקף זעם והוא מרביץ לי? האם זה נפוץ שילדים ממצאים שקרים כאלה ואחר כך להגיד שהוא יתבלבל (דבר אשר אני רואה אותו כדבר חמור). אודה לך על תשובתך המהירה. דניאלה

שלום דניאלה, כיתה א' אכן יכולה ליצור מעמסה רגשית על חלק מהילדים, במיוחד אם קיים לחץ גם מצד ההורים סביב הכנת שיעורי הבית. כדאי לזכור שהחודשים הראשונים בביה"ס קובעים במידה רבה את עמדתו של הילד כלפי לימודים בכלל, והכנת שיעורי בית בפרט. לחץ רב מדי מצד ההורים כבר בשלב מוקדם כזה, עלול ליצור עמדה שלילית כלפי משימות אקדמיות, ולפגוע גם ביחסים בינם לבין הילד. לפיכך, אני מציעה לך להרפות מעט, ולגייס עמדה מעודדת ופחות 'מכריחנית'. עם ובלי קשר, אין להרשות לילד להכות או לבעוט בך בשום מקרה, גם אם לאחר מכן הוא מצטער, בוכה או מתנצל. כאשר את מזהה שהתקף כזה מגיע, יש לעשות הכל כדי למנוע ממנו לפגוע בך פיזית, גם אם לצורך כך יהיה עלייך לרסן אותו חזק בשתי ידייך. אני מציעה ללוות את ה"לא!", ה"אסור!" או את ה"שלא תעיז!" במבט חמור, שיגרום לו להבין שאת רצינית מאד. אם הוא הצליח להכות או לבעוט בך בכל זאת, הרחיקי אותו או את עצמך מייד מהסיטואציה, ושמרי על ריחוק וקרירות למשך השעות הקרובות גם מול בקשות סליחה או בכי. הסבירי בקצרה שאינך מתכוונת להיות סלחנית להתנהגות אלימה כלפייך בשום מקרה, ושיהיה עליו לשאת את העלבון שלך "עד שתרגישי שעבר לך". בעיני, זה עדיף על כל עונש יזום אחר, כי התעלמות קרירה ומשמעותית היא סנקציה קשה עבור ילדים, והיא גורמת להם לחשוב טוב אם יהיה שווה להם לאבד אותך שוב לערב שלם. בעניין השקר למורה - אני מציעה לא להתרגש מדי, גם כדי שלא ירגיש שהוא מאיים עלייך כך. קחי לתשומת לבך את האפשרות שאולי הוא חווה אותך תובענית או קשה מדי, ונסי להרפות איפה שאפשר (מבלי לוותר על הגבולות). אם תרגישי שהמצב נמשך למרות פעולות אלה, פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום דניאלה, כיתה א' אכן יכולה ליצור מעמסה רגשית על חלק מהילדים, במיוחד אם קיים לחץ גם מצד ההורים סביב הכנת שיעורי הבית. כדאי לזכור שהחודשים הראשונים בביה"ס קובעים במידה רבה את עמדתו של הילד כלפי לימודים בכלל, והכנת שיעורי בית בפרט. לחץ רב מדי מצד ההורים כבר בשלב מוקדם כזה, עלול ליצור עמדה שלילית כלפי משימות אקדמיות, ולפגוע גם ביחסים בינם לבין הילד. לפיכך, אני מציעה לך להרפות מעט, ולגייס עמדה מעודדת ופחות 'מכריחנית'. עם ובלי קשר, אין להרשות לילד להכות או לבעוט בך בשום מקרה, גם אם לאחר מכן הוא מצטער, בוכה או מתנצל. כאשר את מזהה שהתקף כזה מגיע, יש לעשות הכל כדי למנוע ממנו לפגוע בך פיזית, גם אם לצורך כך יהיה עלייך לרסן אותו חזק בשתי ידייך. אני מציעה ללוות את ה"לא!", ה"אסור!" או את ה"שלא תעיז!" במבט חמור, שיגרום לו להבין שאת רצינית מאד. אם הוא הצליח להכות או לבעוט בך בכל זאת, הרחיקי אותו או את עצמך מייד מהסיטואציה, ושמרי על ריחוק וקרירות למשך השעות הקרובות גם מול בקשות סליחה או בכי. הסבירי בקצרה שאינך מתכוונת להיות סלחנית להתנהגות אלימה כלפייך בשום מקרה, ושיהיה עליו לשאת את העלבון שלך "עד שתרגישי שעבר לך". בעיני, זה עדיף על כל עונש יזום אחר, כי התעלמות קרירה ומשמעותית היא סנקציה קשה עבור ילדים, והיא גורמת להם לחשוב טוב אם יהיה שווה להם לאבד אותך שוב לערב שלם. בעניין השקר למורה - אני מציעה לא להתרגש מדי, גם כדי שלא ירגיש שהוא מאיים עלייך כך. קחי לתשומת לבך את האפשרות שאולי הוא חווה אותך תובענית או קשה מדי, ונסי להרפות איפה שאפשר (מבלי לוותר על הגבולות). אם תרגישי שהמצב נמשך למרות פעולות אלה, פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום יש לי 2 בנות אחת 2 והשנייה 3וחצי בעלי נמצא בכלא כבר 4 חודשים עקב בעיות כלכליות אנחנו צריכים לעבור עיר ...אני אצטרך להוציא את בנותיי מהגנים שהן רגילות ולהכניס אותן לגנים חדשים אני מאוד חוששת איך הן יקבלו את העיר החדשה רחוק מהמכרים שלהן והאנשים שהן רגילות אליהם... הגדולה בגן עייריה והיה לה מאוד קשה בהתחלה ולבסוף היא התרגלה ..אני נורא מפחדת כי גם אבא שלה לא נמצא לידה שזה מאוד קשה לה ביום יום..אשמח לקבל ייעוץ והכוונה תודה

שלום שירן, צר לי לשמוע על הקושי איתו את נאלצת להתמודד. זה בוודאי לא פשוט עבורך, ובטח לא לבנותייך הקטנות. תוכלי להתנחם בידיעה שמדובר במצב זמני שיחלוף. עד אז, עשי הכל כדי להשתמש ביעילות בכל מעגלי התמיכה הזמינים. מסתבר שגם להיעזר צריך ללמוד, וכשעושים זאת נכון - אפשר להתמודד גם עם הגרוע ביותר. הסתגלות לגן חדש היא אכן משימה לא פשוטה עבור ילדים מסוימים, אבל רובם הגדול מצליח בסופו של דבר להתרגל ולתפקד טוב. יש יתרון מסוים בכניסה לגן חדש באמצע השנה: בדר"כ הצוות פנוי יותר ונינוח יותר בהשוואה לתחילת השנה, והוא יכול להתגייס במלואו לעזרת הילד החדש. גם הילדים האחרים רגועים ושקטים יותר, והאווירה בגן פחות מתוחה ונרגשת בהשוואה למה שקורה בספטמבר. נסי להתייחס לשינוי כאל הרפתקה ואתגר, ולא כאל עוול נורא שאת עושה לבנותייך. כאשר אנחנו - המבוגרים - רגועים ובטוחים יותר, משהו מזה מחלחל גם אל הילדים, ומאפשר להם לקבל את המציאות כפי שהיא. זכרי לשמור על הדרגתיות בימים הראשונים, ולהגיע לאסוף אותן מוקדם יותר בשבוע-שבועיים הראשונים. במקביל, נסי לסייע ביצירת קשרים חברתיים עם ילדי הגן (קשר של 'אחד על אחד') גם בשעות אחה"צ, כדי לשבור את תחושות הבדידות והזרות בשעות הגן. והכי חשוב - שמרי על הכוחות ועל האנרגיות שלך, וזכרי שכשאת חזקה הבנות שלך מרגישות בטוחות ומוגנות גם אם אבא רחוק. מאחלת לך מכל לבי שהכל יהיה מהר מאחרייך, ושתוכלו לחזור לשגרת חיים בריאה. איתך ליאת

שלום ג', למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בוקר טוב, יש לי ילד בן 7.5 ויש לנו המון בעיות איתו, החמורה שבהן היא החרדה ובה הוא מטופל אצל פסיכולוגית אחת לשבוע. הוא ילד מאוד רגזן וכעוס וכל הזמן ב"דווקא", לאחרונה זה מחמיר והיום בבוקר הוא אמר:"הכי טוב אם אני אמות"... כששאלתי אותו למה הוא אמר את זה, אז הוא אמר ש"ככה זה יהיה הכי טוב, שאלתי: "למי זה יהיה הכי טוב" ? והוא אמר: "לעצמי". אני לא לא יודעת איך להתמודד עם מילים מסוג זה, האם זה אופייני בגיל כזה ל"זרוק" משפט כזה ? חשוב לי לציין שהוא מאוד חברותי, חכם מאוד ותלמיד מצטיין !!! הכעסים שלו הם בבית ורוב הזמן יש ויכוחים בעיקר ביני לבינו, עם אביו הכל בסדר וכמעט אין חיכוכים (ובעלי נמצא איתו הרבה מאוד - כשעתיים - שלוש כל ערב והם משחקים המון ביחד). יש לי ילדה נוספת בת 4.5 (שאגב, החרדות המדוברות הן אליה). אנא הנחו אותי כיצד להתמודד עם אימרות מסוג זה. לתשובתכם הדחופה, אודה.

שלום רב, בעיני, חשוב מאד שתיידעי את הפסיכולוגית של בנך במה שקורה ביניכם (אני משוכנעת שעשית זאת, ורק מחזקת...), שכן היא זו שמכירה אתכם ואת הרקע המשפחתי שלכם טוב ממני, ולכן היא גם זו שיכולה להעריך את מידת המסוכנות, אם קיימת. בדר"כ, בגיל הילדות, אמירות כמו "אני רוצה למות" או "הכי טוב יהיה אם אני אמות", אינן משקפות כוונה אובדנית, אלא קריאה לעזרה וניסיון להעביר מסר חזק של מצוקה, שאולי (בחוויה שלו) לא זוכה למענה מספק. אני מציעה לא להיבהל מהאמירות הללו, אך גם לא להתעלם מהן. הן משדרות מסר חשוב, שמוכרחים להתייחס אליו. המסר יכול להיות משהו כמו - קשה לי כ"כ, עד כי החיים נראים בלתי נסבלים כרגע. או אני מרגיש כ"כ בודד וסובל, וכנראה לאף אחד לא באמת משנה אם אני ישנו או איננו. או למרות שקשה לי עכשיו, אף אחד לא מתייחס לזה ברצינות. אולי אם אני אגיד שאני רוצה למות ישימו לב אלי סוף סוף. לכן, אני מציעה לכוון את הזרקור לחוויית הסבל והמצוקה, ופחות לדיבור על המוות. אפשר להגיד בקצרה משהו כמו "יהיה לנו מאד עצוב אם תמות, ואנחנו לא רוצים שזה יקרה. אבל אנחנו מבינים שכנראה נורא קשה לך עכשיו. בוא נראה איך אפשר לעזור לך, כדי שלא תרגיש רע כל כך". מסר כזה משדר אמפתיה ונכונות לתמוך, ולא משאיר את הילד לבד. העובדה שהוא נמצא בטיפול מעודדת, ואני מציעה להישאר בקשר רציף עם המטפלת ולעדכן אותה. בהצלחה ליאת

שלום רב, הנני אם גרושה ל3 ילדים ( מזה 4 שנים) בני הבכור בן 6 וחצי נולד פג, סבל בעבר מאיחור בדיבור. כיום בכיתה א'. מדי פעם ממצמץ בעיניו, ושמתי לב שלעיתים הוא "חייב" לגעת בחפצים בדרך מסויימת. קשה לו להתרגל לשינויים חדשים ( לפני 4 חודשים עברנו לעיר אחרת) בתקופה האחרונה הוא החל להיקשר לחפצים ישנים- שבורים ואינו מוכן לזורקם. הוא פורץ בבכי, מביע חשש ולחץ רב שאולי יקחו לו את החפצים.הוא מחביא אותם ( מטריה שבורה/ תיק אוכל שבור ועוד) ומדי פעם בודק אם הם עדיין נמצאים. הלילה הוא נכנס ללחץ ולקח את המטריה הישנה, חיבק אותה וסרב לישון עד שנמצא לה מקום מסתור. בני הוא ילד רגיש הוא נוטה להיקשר לאנשים ומביע רגשות אהבה וחיבה לעיתים מוגזמים , אך מאידך גיסא כאשר לא מקבל את רצונו הוא נוטה להתפרץ לצעוק ולבכות. לעיתים הוא בוכה בבה"ס מכל דבר קטן. יש לו שני חברים בלבד, והמורה מספרת שעקב התפרצויות של בכי בכיתה הוא לעיתים דחוי חברתית. גרושי מאמין שיש לו אוטיזם קל, ואילו אני מאמינה שיש לו בעיות רגשיות. שאלותי הן : 1. האם "תסמיניו" יכולים להצביע על אוטיזם ( אין לו בעיה לימודית והוא מבין את המשמעויות של החפצים- רוב הזמן מתנהג כילד רגיל) 2. איזה מכון פרטי מומלץ לאיבחון? 3. האם יש לו בעיות רגשיות ( הוא סיפר לי שיש לו חלומות מפחידים בלילה, האם יש להם קשר להתנהגותו ביום?) תודה מראש, מירב

שלום מירב, אוטיזם היא הפרעה הנמצאת בקצהו של רצף מגוון למדי של הפרעות, שזכה לכותרת "הפרעה התפתחותית נרחבת - pdd". על הרצף הזה ייתכנו, כאמור, מצבים שונים, הנבדלים אלה מאלה ברמות התפקוד, אך המשותף לכולם הוא הקושי בהבנה ופירוש של מצבים חברתיים ובתקשורת הבינאישית. במקום לנחש ולשער השערות, מוטב להגיע לאבחון מסודר, שיוכל לאשש או לשלול את חשדותיכם, ולשרטט תכנית התערבות מתאימה. בעיות רגשיות יכולות להסביר את התמונה שתיארת, אך בה במידה הן יכולות להיות חלק מהפרעה אחרת. אם את רוצה המלצה על פסיכיאטרית מאבחנת מצויינת, את מוזמנת להתקשר אלי 052-3106667. בברכה ליאת

שלום האם הסדרי לינה של 2 לילות פעם בשבועיים יבלבלו את הילדה? כיום יש לי לילה אחד בשבועיים.

שלום מושון, כדי לתכנן הסדרי ראייה שיתאימו לכם, רצוי להתייעץ עם איש מקצוע או גורם אחר כלשהו שמכיר אתכם מקרוב, מודע לרקע המשפחתי ולהיסטוריה הזוגית שלכם. באופן כללי מאד, ילדים בכל הגילים יכולים להסתגל למציאות החדשה ולהסדרי הלינה, כל עוד הם נעשים ברגישות והתחשבות בקצב שלהם וביכולתם הרגשית. גם אם בהתחלה זה קצת מבלבל, הם מצליחים בסופו של דבר לקיים שגרת חיים בריאה גם בתנאים כאלה. מה שיקבע את תחושת הרווחה הנפשית שלה תלוי מאד בהתנהלות שלכם, ביכולת שלכם כהורים גרושים להימנע ממלחמות ומאבקים על גבה, וכמובן גם במאפיינים האישיותיים והטמפרמנטליים שלה (ושלכם). בהצלחה ליאת

בני בן השנה עד היום היה ישן במיטה שלו אשר ממוקמת בחדר ההורים .הוא נירדם כאשר אני או בעלי נמצאים בחדר אך לא יוצרים איתו קשר עין או מגע עצם הנוכחות שלנו בחדר עוזרת לו להירדם,לילד יש סדר יום מסודר והוא כל יום הולך לישון בשבע וחצי -תהליך ההירדמות לוקח בסביבות הרבע שעה באמצע הלילה הוא מתעורר מספר פעמים בסביבות שש פעמים בוכה קצת רואה שאנחנו בחדר וחוזר לישון לפעמים אני צריכה לקום למיטה ולהרגיע אותו כדי שיחזור לישון ולכן החלטתי שהגיע הזמן שיעבור לחדר שלו .הבעיה החלה כאשר ניסינו להעביר את המיטה לחדר שלו הילד פשוט לא מוכן לישון הוא מתעורר 30 פעמים בלילה וגם אם אנחנו מצאים בחדר איתו ומחכים שהוא יירדם הוא לא עוצם את העיניים כי הוא יודע שברגע שהוא יירדם אנחנו נצא מהחדר .בבקשההה עזרה אנו לא יודעים מה לעשות הילד פשוט לא מפסיק לבכות ומפחד ללכת לישון אנחנו כבר גמורים וכבר יומיים שלא הלכתי לעבודה בגלל תשישות

שלום נטע-לי, ההחלטה להעביר את התינוק לחדר משלו טובה בעיני, גם אם היא כרוכה במחירים זמניים של מחאה ותשישות. לטובת ההורים האחרים אציין שבעיני עדיף לעשות זאת הרבה קודם, ולבסס הרגלי שינה טובים כבר בחודשי החיים הראשונים. כרגע, אתם באמת בשיאה של הדרמה, ואני מניחה שהכל יירגע כשהתינוק שלכם יבין שהחדר שלכם אינו אופציה יותר (נא לדאוג שכך יהיה :-)). כדי להתגבר על התשישות, תוכלי לדאוג למזרון בחדר שלו, ולהסכים להקריב מס' לילות לצידו כדי לעזור לו לחזור לשינה רציפה. זה אמנם מסורבל קצת ולא נוח, אבל לפעמים זה הפיתרון הכי מהיר והכי יעיל. הדבר הכי חשוב כרגע זה לא להישבר ולא להכניסו למיטתכם, גם לא כפיתרון של ייאוש חד פעמי. זכרי שאח"כ זה קשה שבעתיים להרגילו למיטה שלו. שולחת לך כוחות, עידוד ויכולת התמדה, ומקווה שיהיה מהיר. את מוזמנת לדווח איך הולך. ליל מנוחה ובהצלחה ליאת

הי ליאת!!! קודם כל התגעגעתי...נפגשנו מס' פעמים ועזרת לי מאוד אני פונה אלייך בעניין בני הצעיר בן ה 5 בשנה שעברה היו המון בעיות בגן לאורך כל השנה ונפגשנו בעניין מס' פעמים , בתחילת השנה היינו אמורות להיפגש יחד איתו אך אז התחלתי להרגיש שמתחיל שינוי לטובה שנובע לדעתי משינוי גן (מטרום חובה לחובה) ובעקבות כך שינוי הצוות) הגישה של הצוות הנוכחי אליו מאוד נכונה לו , מצד אחד מאוד רכה ונעימה ומחבקת ומצד שני לא מוותרים לו וכל הזמן שומרים על הגבולות (והוא צריך גבולות כל הזמן) להבדיל מהשנה שעברה אני מקבלת רוב הזמן פידבקים מהגננת שהיא מאוד מרוצה ממנו , שהוא מדהים , ועוד מחמאות שגרמו לי המון התרגשות אחרי השנה הקשה, העניין הוא שעדיין מדי פעם כאשר הוא כועס על משהו , אם מעירים לו או כועסים עליו (גם בבית וגם בגן) הוא "שובר את הכלים" מדבר לא יפה , זורק חפצים, ולעיתיםפ קרובות אף מכה למרות שלרוב מדובר באנשים מבוגרים שעומדים מול , אם זה הסייעת בגן ואם אלו בני משפחה, גם בשיחה שאנו עושים אחרי שקורה מקרה מהסוג הזה הוא עדיין מגיב בכעס וכביכול לא מצטער על מה שעשה כלל או שמפנים שאסור לו לנהוג כך ובעיקר לא למבוגרים ממנו . אני יודעת שמדובר כניראה בעניין של גבולות אך לא ממש יודעת איך לפעול על מנת שיפנים שכך לא מתנהגים אשמח לשמוע עצה ממך אוהבת, סיגל

סיגל יקרה, יופי לפגוש אותך גם כאן! שמחתי לקרוא על השינוים לטובה, אבל - כמו שאנחנו כבר יודעות - חינוך הוא מאמץ מתמשך שאינו נגמר אף פעם, ותמיד הדילמות שבות ועולות. כמו שאת ודאי זוכרת, ילדים אינם מתרשמים מהסברים מילוליים (גם כשהם חכמים ומלאי היגיון), אלא דווקא מפעולות נחושות ו*עקביות*. לכן, כשהילד שלך פועל באלימות או חוסר כבוד יש להגיב ולפעול, ולא להמתין לשיחה שאחרי מעשה. בעיני, חשוב לעשות הכל כדי לעצור את הפעולה האלימה בזמן אמת, ולא לאפשר לו להרגיש שזאת בכלל אופציה. כאשר הוא משתולל ומתחיל לזרוק חפצים, יש לאחוז בו בחוזקה, לעצור אותו מיד ולהרחיקו מהסיטואציה מבלי לאפשר לו לחזור (גם אם הוא נרגע או מבקש סליחה). עליו להבין - גם אם בדרך הקשה - שבכל פעם שהוא אלים הוא מפסיד! אם לומר זאת בהומור, הייתי אומרת ברוח הכותרת שבחרת, שחשוב שהוא יידע, שכאשר הוא אלים, את מתעצבנת ולא רואה בעיניים! בניגוד אליו, אל תפעילי אלימות, אך תקיפות ונחרצות - כן! חושבת שתצליחי? חיבוק ליאת

מישהו אמר לי כבדרך אגב שילדים קטנים אינם מסוגלים לאמפתיה? זה נכון? מה את אומרת

שלום אהוד, אמפתיה (לא כולם מסכימים על הגדרה אחת מדוייקת של המונח...)היא יכולת אנושית, ככל הנראה מולדת, המתפתחת ומשתכללת עם הגיל. הדעות בנושא שאתה מעלה חלוקות. מאחר שחשיבתם של ילדים צעירים מתאפיינת באגוצנטריות, הם מתקשים לאמץ את נקודת מבטו של האחר, ומכאן ההנחה הרווחת לפיה הם גם אינם יכולים להבין מה הוא מרגיש. עם זאת, נמצאו עדויות לכך שכבר בגיל צעיר מאד (יש אומרים שאפילו בחדרי התינוקות בבתי היולדות) ילדים מסוגלים "להזדהות" ולהצטרף בבכי לתינוק אחר שבוכה. בעיני, זו גישה מרחיקת לכת, אך מחקרים אכן מצאו שפעוטות בגיל שנתיים ושלוש שראו ילד בוכה, גילו כלפיו חמלה וניסו להרגיעו בדרכם. לפיכך, התשובה שלי היא שילדים כנראה מסוגלים למידה הולכת וגדלה של אמפתיה, ככל שהם גדלים ומתפתחים קוגניטיבית, חברתית ורגשית. בברכה ליאת

הבן שלי בן 9.5. ילד מחונן על סף הגאונות. אבל מאז ומתמיד היו לו קשיים חברתיים או יותר נכון חוסר רצון להיות באינטראקציה חברתית. הוא ילד יפה וחכם מאוד, כך שהוא לא דחוי מבחינה חברתית, אבל יש בו חוסר רצון להיות בכלל באינטראקציה חברתית עם בני גילו. בתחילה ייחסנו את המצב למחוננות שלו - שאין לו עניין משותף עם בני גילו, הוא מתעניין בכימיה ובפיסקה והם עדיין בקושי יודעים לקרוא וכו'... כמו כן, יש לו מסורבלות מוטורית, כך שהוא לא טוב במשחקי כדור וגם את זה ייחסנו לקשיים החברתיים, בכך ששאר הילדים משחקים כדורגל והוא לא יכול.... לאחרונה, חלה הדרדרות במצב. הוא מסרב בכלל להפגש עם חברים אחה"צ, התחיל להסתגר ונראה כאלו לא אכפת לו מאף אחד, גם לא מאיתנו. מזה זמן רב שאנחנו חודשים שהוא על הספקטרום האוטיסטי, אבל לאחרונה נראה כאלו המצב החמיר, שום דבר ואף אחד לא מעניין אותו. נראה כאלו הוא ממש לא אוהב אף אחד לא חברים ולא משפחה. מסרב לעשות מה שלא בא לו, כל דבר שדורש מאמץ הכי קטן מצידו הוא מתפרץ, מסרב לעשות, כל היום מחובר למחשב ולטלויזיה, נראה כאלו הוא לא נהנה כבר מכלום. אנחנו מאוד מודאגים ולא יודעים אם זה פשוט שהוא כבר לא מנסה "לשחק" כאלו אכפת לו ממשהו כדי לרצות אותנו או שבאמת יש כאן אלמנט של דכאון או החרפה של הסימפוטמים של הספקטרום. לציין, שמעולם לא עשינו לו אבחון מסודר משום שבעבר בזכותת הגאונות שלו הוא מצליח להבין מה נדרש ממנו ולעשות זאת, ועכשיו התחושה שלי היא שזהו, נמאסה עליו ההצגה והוא לא מוכן יותר. אשמח לעצה למי ניתן לפנות על-מנת לעשות אבחון מסודר? כמו כן, אשמח להמלצה לפסיכולוג ילדים טוב בקריות. תודה מראש.

שלום יובל, לעיתים (לא ברור אם זה המצב אצלכם), העיסוק האובססיבי בתחום צר אחד אצל ילדי הספקטרום מתפרש בטעות כגאונות, ומטשטש את התמונה האמיתית. אני מסכימה איתך מאד לגבי הצורך באבחון טוב, אך לצערי איני מכירה אנשים מתחום זה באזור חיפה. אם תרצי שאפנה אותך לאנשים טובים מאד בתחום זה באזור המרכז, את מוזמנת להתקשר אלי 052-3106667. בברכה ליאת

היי , אשמח אם מישהו יכול להמליץ לי על פסיכולוגית לילדים דרך מכבי באזור השפלה - רחובות , נס ציונה , ראשון לציון תודה

שלום דורון, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצה, תוכל לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום. בתי בת 6 והיא מאד מודעת לגופה. מסיבה כלשהיא, היא מרגישה מאד לא נוח להתפשט על יד ילדים אחרים. אבל מה שמטריד אותנו יותר, זה ההתנהגות שלה כלפי בעלי. היא מקפידה לסגור את הדלת כשהיא מתלבשת (ולא שוכחת אף פעם) ואם במקרה בעלי נכנס או רואה אותה ערומה, היא מתחילה לצעוק בהיסטריה מוגזמת, ולוקח לה זמן להירגע מזה. אין שום סיבה נראית לעין מדוע התגובה שלה כל כך קיצונית לנושא וכששאלתי אותה היא אמרה שהיא פשוט רגילה שאני מלבישה אותה (מה שנכון כי בעלי לא עושה זאת כבר שנים..) ושהיא מרגישה נוח רק איתי. אני בכל זאת מוטרדת שילדה בת 6 מגיבה באופן קיצוני כל כך, צורחת ובהיסטריה כזו, ואני רוצה להיות בטוחה שהיא לא מפתחת איזו בעיה עם הדימוי העצמי שלה. כיצד עליי להתנהג? תודה!

שלום שרון, לא בטוח שמדובר בבעייה סביב דימוי הגוף. זה נשמע יותר כמו ביישנות נורמטיבית בגוף העירום (שהיא תוצאה של מסרים תרבותיים והתפתחות פסיכולוגית גם יחד). התגובה המוגזמת כלפי האב יכולה להיות קשורה בהבחנה הגסה שעושים בגיל זה בין 'בנים' ל'בנות', כאשר אבא הוא המייצג הגברי הבולט של הבית. על פניו, לא נשמע לי מדאיג במיוחד. המשיכו לכבד את פרטיותה לא ביקורת או לעג. בברכה ליאת

אני אמא לילד בן 8.5 אשר אובחן כלקוי למידה. הוא מקבל ריטלין 20 מ"ג SL פעמיים בשבוע בהוראה מתקנת ופעם בשבוע קלינאית תקשורת ושחייה טיפולית. הוא ילד נבון חכם ואינטיליגנט. כל תחנוניי עולים לשמיים ולא לאוזניו. החדר מבולגן בצורה נוראית,זמן ההתארגנות שלו בבוקר משגע אותי ואת אחיו שגם הוא לומד באותו בית ספר והשעורים - הצילו. אינני יודעת כבר כיצד להעביר לו מסר של סדר נכון והתארגנות מהירה. אני אדם מאוד סבלני ומעבירה מסר תקין לחיים בריאים ונכונים.משהו כאן לא עובד נכון. אני מראה לו כמה נעים להיות בחדר מסודר או כמה נעים לאכול בשולחן נקי וכו'.יש לציין שגם בכיתה הוא לא תמיד מפוקס או משתתף אבל זה בגלל הקוצים למרות שבשלושת החודשים האחרונים ישנו שיפור בתפקוד הלמידה שלו.אשמח לקבל עצה שתאיר את עיניי.ערב נעים איזבל

שלום איזבל, אם היינו עושים בפורום שלנו משאל, אני מהמרת שמעט מאד אימהות היו אומרות שחדר הילדים שבביתן מסודר ומאורגן, במיוחד כשמדובר בילדים בני 7-9. הדבר נכון פי כמה, כאשר מדובר בילדים עם ADHD, המתאפיינים באימפולסיביות, מוסחות גדולה וקשיי התארגנות. בעיני, אין זה מספיק לשלוח את הילדים הללו לטיפולים, אלא גם ללמוד בעצמנו מה הגיוני ומה לא הגיוני לצפות מהם. הילד שלך מתמודד עם קושי אמיתי, שמכתיב סדר יום אינטנסיבי מאד. לבד מהמטלות הרגילות של בני גילו, עליו להתמודד גם עם שעות תגבור וטיפולים שונים, שלבד מתועלתם הרבה, יוצרים גם עומס פיזי ורגשי. בעיני, חשוב לשמור בבית על מסגרת של כללי התנהגות בסיסיים, אך לעשות זאת עם מידה של חסד ונדיבות כלפי מי שקשה לו. כשהילד שלך 'מתברדק' סביב שולחן האוכל, זה לא כי הוא עושה לך דווקא, אלא כי רק כך הוא יכול כרגע. החיים באמת נעימים יותר בחדר מסודר וסביב שולחן נקי, אבל לילדים יכול להיות די נעים גם בבלגן, בוודאי כאשר קשה כ"כ להתמודד איתו. נסי לעזור לו כמיטב יכולתך, ולהקל עליו בנדיבות ורצון טוב. אני מאמינה שאם תעשי זאת, חלק ניכר מהכעס שלך ייעלם, וזה כשלעצמו הופך את החיים לנעימים יותר, נכון? נסי לשמוח בהתקדמות שלו, ולעודד עוד ועוד יכולות. עם הגיל תשתפר גם יכולת ההתארגנות שלו, שתשפיע - יש לקוות - גם על מראה הבית. היי חזקה :-) ליאת

הי, אני בת 36 גרושה ואם לילד בן 5 , מדובר בילד שנולד למציאות שאביו הביולוגי לא היה מעוניין בהריון כלל , התגרשתי בחודש שלישי לאחר ארבת חודשי נישואין. בסופו של יום ילדתי את בני וכיום הוא בן 5 . האב נמצא בנתק מוחלט מהבן ,לא מגלה כלפיו שום התעניינות וכן לא נושא בנטל הגידול של הילד. במהלך השנים היו נסיונות של האב פעמיים ליצור מפגשים עם הילד, המפגשים נערכו במרכזי קשר בלבד והיו קצרים, במהלך המפגשים הילד "הקיא" את האב ולמעשה לא הביע רצון להיות בקשר עם האב בלשון המעטה. המצב כיום הוא שהאב מנותק לגמרי מחייו של הילד מכל המישורים וזה נראה על פניו הכיוון המסתמן לגבי העתיד , כמו כן היילד משתמש בביטויים כלפי האב כגון רשע ואיש רע מכיוון שהיה נוכח באירועיים של אלימות מילולית כלפיי, לאחרונה הילד משתמש כלפי אביו בביטויים כגון מוות וגיהנום ולמעשה דרגת הניתוק והריחוק מהאב עלתה מדרגה מבחינת הילד..כמו כן סביר להניח שהאב לא יקבל אפשרות נוספת ליצור קשר עם הילד נוכח הנזקים שגרם מהכניסות והיציאות שלו לחייו. הילד הינו ילד בוגר מאד בעל אינטליגנציה גבוהה , בוגר מאד לגילו ולמעשה אינו מגלה צורך בהתעניינות באביו, לאחרונה מזה מס חודשים אני נמצאת בקשר זוגי שבו בן הזוג שלי מנסה ליצור לילד דמות הוריית גברית , הילד מרגיש מאד נינוח ובטוח בחברתו ועושה הרושם שצרכיו של הילד מתמלאים. יחד עם זאת ובכדי שהתשובות לילד בגין אביו יונחו לפניו כצידה לדרך לחייו אני מרגישה צורך לספר לילד את כל העובדות בנוגע לאביו בכדי שהתמונה האמיתית והברורה תהיה לנגד עיניו ושיהיו לו את הכלים להתמודד עם השאלה בפני עצמו ובפני החברה ומבלי שהילד יחוש תחושות של דימוי עצמי נמוך מכיוון שאביו לא בקשר עימו. שאלתי בעצם היא האם ראוי שהדבר יעשה כאשר הילד הוא בן 5 ואם כן על ידי מי מומלץ כי ייועבר המסר לילד ובאיזו דרך?. אבקש לקבל תשובות ממוקדות לשאלותיי ולא להפנות אותי ליעוץ כזה או אחר ובכדי להבהיר את הדברים אמקד את השאלות בשנית: 1. האם לספר לילד בשלב זה את כל האמת לגבי אביו.? 2. מי אמור להעביר לילד את המסר? 3. כיצד להעביר את העובדות בפני הילד כדי לא לפגוע בדימוי העצמי שלו ? בתודה מראש גליה

שלום גליה, אשתדל, לבקשתך, להישאר עניינית מאד בתשובותי. * לפני שאלה מס' 1, ברצוני להזכיר עובדה אחת חשובה העולה מדברייך: אביו של הילד לא רצה מלכתחילה בהיריון הזה, והעובדה שהוא נכפה עליו שמה מידה של אחריות גם עלייך. 1. בעידן הפוסט-מודרניסטי כבר אין "אמת" אחת, ולכן עלייך להביא בחשבון שה'אמת' שאת רוצה לחשוף בפני הילד היא המציאות כפי שנתפסת בעינייך. בגיל חמש, הגיוני להניח שהאופן בו הילד תופס את אביו ומתבטא כלפיו, קשור מאד לאופן בו את עצמך מתווכת את הקשר. גם אם האב הוא אכן איש קשה ואפילו מרושע, אני סבורה שעדיף לשמר עבור הילד דמות אנושית ככל האפשר, כדי להשאיר פתח לקשר עתידי. אם כיום יש גבר מיטיב בחייכם, עשי הכל כדי ליצור עבור בנך מציאות נינוחה ומשפחה יציבה, והימנעי מלטלטל את חייו במידע שלילי על אביו. תוכלי להשיב על שאלותיו ביושר וכנות, אך בסגנון שישאיר לו פתח לתקווה. גם ילד קטן גדל בסופו של דבר, ואף אחד לא שמח לשמוע שהוא נושא גנים נוראיים כ"כ. 2. ההורה הוא הסוכן החשוב והעיקרי בחייו של הילד, והוא גם זה שמלווה אותו בעקביות לאורך שנות התפתחותו. לכן, את המסרים הנוגעים לאביו חשוב שתעבירי לו את, בהתאם לשאלותיו, ותוך ניסיון לשמר עבורו דמות אב חיובית ככל שניתן. אני יודעת כמה קשה עבורך להצניע את התיעוב והכעס כלפי בעלך לשעבר, אך מאמינה שטובתו של הילד מחייבת כל מאמץ בכיוון זה. 3. כמו שכתבתי, ככל שדמותו של האב הביולוגי 'תושחר', וככל שהאווירה תהיה ספוגה בזעם ותחושות נקם, כך פוטנציאל הנזק גדל. המחקרים מראים שיחסים מכבדים ומשתפי פעולה בין ההורים הגרושים, מגדילים את הסיכוי להסתגלות טובה אצל הילדים. אני מבינה שאין קשר ביניכם כרגע, ולכן עשי הכל כדי להישאר מכבדת ועניינית כשאת מדברת על אביו (אני יודעת שזה לא קל בכלל!) מאחלת לך נחת, שלווה וזוגיות טובה בפרק ב' של חייך. זה בהחלט מגיע לך אחרי מה שעברת. בהצלחה ליאת

שלום, הנני אם חד הורית לבן 6. מאז שהחל ללמוד בכיתה א', שמתי לב שלעיתים מאוד קרובות יש לו התפרצויות זעם, שמתבטאות בצעקות, בהטחת דברים על הרצפה, הוא יכול לבעוט בי, לנסות ולהרביץ לי ואח"כ הוא פורץ בבכי ומבקש סליחה. בדרך כלל זה קורה לו כאשר הוא חוזר מהצהרון (בשעה 17:00). כל בקשה שאני מבקשת ממנו הוא מסרב ומתחיל לצעוק ואז מגיע התקף הזעם. בפעמים הראשונות כשזה היה קורה לו היתי מכניסה אותו לחדר ומבקשת ממנו להרגע. והיתי חוזרת ואומרת שאני לא מרשה לו להרביץ לאימא. לקח לי זמן להבין שכל מילה שלי במצב שהוא נמצא רק מוסיפה שמן למדורה. לכן,החלטתי שכאשר יש לו התפרצות זעם, אני מתרחקת ממנו, נותנת לו להוציא "קיטור" ואז כשמגיע הבכי, אני פשוט מחבקת אותו ומנשקת אותו. ואז, הןא מבקש סליחה על ההתנהגות שלו. וכך חוזר חלילה כמעט כל יום. אני מבינה שהוא חוזר מאוד עייף, למרות שהוא רק בכיתה א', יש לו עומס של שיעורי בית (דבר שהרבה הורים התלננו בפני המורה,אך לא רואים שינוי). ואז כל בקשה שלי שקשורה ללימודים גורמת לו להתפרצות זעם ובזמן האחרון אף בקשה פשוטה אחרת כגון: "בוא לאכול", "בוא להתקלח". מיותר לציין איך אני מרגישה אחרי כל ההתפרצויות שלו, אני מרגישה מרוקנת נפשית, כי אני לא יודעת כיצד לעזור לו. שיחה עם המורה לא העלתה דבר, היא אמרה לי שהוא ילד חכם, יש לו יכולות לימוד גבוהות לגילו, אבל לפעמים קצת מתעצל. קשה לו לקבל סמכות, אבל בסה"כ היא סיכמה אותו כילד שמח ועליז, קצת קטנוני לגילו. אודה לך אם תוכל להציע לי כיצד עלי לנהוג עימו. האם אני כאימא יכולה להקל עליו? בתודה מראש דניאלה

שלום דניאלה, הילד שלך אמנם תלמיד בן 6, אך הוא עדיין ילד קטן, הנמצא עד שעות החשכה מחוץ לבית, במסגרת בה הוא נאלץ להתנהל עפ"י לוח זמנים שרירותי, להתחלק עם קבוצת ילדים גדולה, ולשרוד יום ארוך מאד בלעדייך. והנה, כאשר אתם נפגשים סוף סוף, כשכל מה שהוא רוצה זה לנוח ולהתפנק קצת, להיות עטוף ומכורבל בזרועותייך, הוא מתבקש שוב לעמוד במשימות אקדמיות מעיקות. גם אני במקומו הייתי בוכה... אני מבינה שאם הוא נמצא עד שעה כה מאוחרת בצהרון, זה מתוך כורח כלכלי. ובכל זאת, נסי להשאיר את נושא שיעורי הבית לשעות הצהרון, ולאפשר לו לבלות את השעות המעטות שלכם יחד בנעימים ורוגע, מבלי להעמיס עליו תביעות מיותרות מעבר להתנהלות הרוטינית של שגרת הערב. מציעה לך להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, וללמוד איך להיענות טוב יותר לצרכים של בנך, ולאזן בין הצורך להציב גבולות נכון לבין הצורך לאפשר לו רגיעה והכלה בתום יום ארוך מאד מחוץ לבית. זה אפשרי :-) בהצלחה ליאת

מצטערת שקצת נעלמתי במהלך סוף השבוע. צברתי כוחות, וחזרתי בשמחה אל הפורום. שבוע טוב ליאת

שלום רב, אני רוצה להתייעץ בעניין בתי הבכורה בת 5.5 (יש לי עוד 2 בנות בגילאים 4, 1:2). היא משולבת בגן חובה, מדובר בילדה מאוד דומיננטית, דעתנית, יוזמת, פעילה, יצירתית ומאוד חכמה. ניכרים קשיים חברתיים- היא לא כ"כ רואה את האחר (רוצה רק היא לבחור משחק, לנצח וכו'), כשמציקים לה, היא משתמשת באלימות. במצב זה, לילדי הגן לא נעים לשחק איתה. כמו כן, היא בודקת כל הזמן גבולות, מתקשה לקבל משמעת, ויש גם אימפולסיביות. הגננת אומרת שכשהיא עושה פעילות או משימה, היא עובדת היטב ומסיימת אך בזמן שצריכה לנהל שיחה, היא מתקשה לשבת בכסא לאורך זמן. אני רוצה לעשות לה אבחון, בכדי להבין האם מדובר בבעיה חברתית, האם בדיקת הגבולות והאימפולסיביות נובעים מבעיית קשב וריכוז, או בעיית גבולות. לאחרונה, לפני כחודשיים שילבתי אותה באופן פרטי בטיפול באומנות. אני אמורה עוד מעט להיפגש עם המטפלת ולשמוע את חוות דעתה. איזה אבחון אפשר לעשות לה- התפתחותי או פסיכודיאגנוסטי?, אשמח לשמוע את חוות דעתכם המקצועית. אני חסרת אונים ומאוד רוצה לעזור לבתי, טרם עלייתה לכיתה א'

שלום לילך לא פעם אנו רואים התנהגויות שונות אצל ילדים בבית ובגן. כמו כן לדעתי יש פרשנות שונה של ההתנהגויות בבית ובגן. את מתארת את בתך כדומיננטית,דעתנית ויוזמת, תכונות אלו בחברת הילדים אינם בהכרח רק חיוביות. ילדה אשר אינה מסוגלת לוותר, להתפשר, ולהקשיב לאחר, אכן מתקשה במיומנויות חברתיות. כמו כן בדיקת הגבולות עליה את מדברת בבית את רואה את זה כבדיקת גבולות אך בגן כאשר היא עם עוד לא מעט ילדים זה הרבה פעמים הופך לחוסר גבולות וילדה בת 5.5 שנים כבר צריכה שיהיו לה גבולות מסוימים על מנת להשתלב בחברה. אני אישית חושבת שאבחון אינו הדבר החשוב כרגע, גם ילד עם בעית קשב וריכוז צריך שיהיו לו גבולות. טיפול באומנויות יכול להיות נחמד מאוד ואף מועיל ,עד גבול מסוים. אני ממליצה על הדרכת הורים כדי לאפשר לכם לקבל כלים יישומיים להקניית גבולות ועזרה לילדה. בברכה אריאלה מנחת הורים

שלום לילך, את כותבת שבתך משולבת בגן חובה, ואני רוצה לחדד ולשאול: האם היא משולבת כחלק מניסיון לחזור למסגרת רגילה לאחר לימודים במסגרת החינוך המיוחד? (אם כן, היא ודאי עברה סוג של אבחון בעבר). האם אובחנה בעבר כסובלת מקשיים בתקשורת? לאור מה שאת מתארת, עדיף לשלול תחילה קשיים ממקור התפתחותי, ורק בהמשך לבחון את הכיוון הרגשי. התייעצי עם המטפלת באמנות ועם הפסיכולוגית של הגן. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני רוצה להתייעץ בעניין בתי הבכורה בת 5.5 (יש לי עוד 2 בנות בגילאים 4, 1:2). היא משולבת בגן חובה, מדובר בילדה מאוד דומיננטית, דעתנית, יוזמת, פעילה, יצירתית ומאוד חכמה. ניכרים קשיים חברתיים- היא לא כ"כ רואה את האחר (רוצה רק היא לבחור משחק, לנצח וכו'), כשמציקים לה, היא משתמשת באלימות. במצב זה, לילדי הגן לא נעים לשחק איתה. כמו כן, היא בודקת כל הזמן גבולות, ויש גם אימפולסיביות. אני רוצה לעשות לה אבחון, בכדי להבין האם מדובר בבעיה חברתית, האם בדיקת הגבולות והאימפולסיביות נובעים מבעיית קשב וריכוז. איזה אבחון אפשר לעשות לה- התפתחותי או פסיכודיאגנוסטי?, אשמח לשמוע את חוות דעתכם המקצועית. אני חסרת אונים ומאוד רוצה לעזור לבתי, טרם עלייתה לכיתה א'

התייחסי בבקשה להודעה האחרונה שנשלחה, היא יותר מפורטת

שלום, אני תלמיד בכיתה י"ב, ויש לי חברה כבר יותר מעשרה חודשים. בחודש האחרון חלמתי 4 פעמים על כך שאני בוגד בחברתי באופן מסוים. אני רוצה לציין שאני בחור מאוד נאמן, והדברים האלה לא טבעיים לאופיי. בחלום הראשון מישהי שאני מכיר, שנתיים מתחתי הייתה בחדרי, כשהתקשרתי לחברתי ושאלתי אם היא תרצה שנאסוף אותה היא ענתה בשלילה, לאחר מכן אני והבחורה האחרת התחבקנו. בחלום השני אמרתי למישהי שבחיים לא ראיתי שאני אוהב אותה, ובכיתי והייתי שמח בו זמנית. בחלום השלישי מישהי מהכיתה שלי השתייבה על ברכיי בצורה מינית, והחברה שלי הביטה בנו בחיוך נבוך... אני מיהרתי אליה ותפסתי לה את היד... בחלום הרביעי הלכתי יד ביד עם אותה בחורה מהחלום הקודם. נראה שאין קשר לבנות איתן החלום מתרחש... ואני באמת אוהב את חברה שלי. היא לפעמים שמה את חברות שלה לפני, ואז כשאני מתלונן על זה אני מרגיש נשי והאגו שלי יורד. בנוסף יש לה ידיד ווירטואלי שהיא מדברת איתו המון ויש לו נטיות מיניות לכאן ולכאן, ועדיין ממש מפריע לי לגלות שהוא בא לבקר אותה, ושהוא שולח לה סמס שהוא מתגעגע. רציתי לשאול מה החלומות החוזרים האלה אמורים להביע, כשאני יודע בוודאות שאני אוהב אותה, היא אוהבת אותי ושאני נאמן ומוסרי בשורשים שלי? תודה רבה על תשומת הלב!

שלום סטיבן ווילסון (אחלה שם... ד"ש לאביב גפן :-)) כדי לנסות ולהבין מה באמת משמעותם של החלומות, יש צורך להכיר את החולם, את עולמו ואת מערכות היחסים שלו, ולשמוע את הפרשנות, הרגשות והאסוציאציות שהתעוררו בו בתגובה לחלום. אני מציעה לך להישאר קשוב לחלומותיך, ולנסות להעלות השערות לגבי מה שהם יכולים לשקף מתחושותיך ורגשותיך בחיי הערות. באחת הגישות לפירוש חלומות, מתייחסים לכל הדמויות בחלום כאל אספקטים שונים של אותה דמות. אולי הבנות השונות המופיעות בחלומותיך יכולות לייצג משאלות או רגשות סותרים כלפי חברתך? חומר למחשבה... ליל מנוחה ליאת

קראתי הרבה מהמלצותייך על גמילה ונהנתי מהן מאוד אצלנו בגן נהוג שילד נגמל קודם בבית אח"צ (כאשר הוא מוכן כמובן) ואחרי כמה 3-4 ימים שהוא בלי טיטול בבית עוברים גם להוריד את הטיטול בגן. לפי דברייך הבנתי שגמילה היא תהליך בו מעבירים אחריות ומסר לילד שסומכים עליו ולא "משחקים" בלפעמים... מה דעתך על אופן גמילה זה ואיך כן ללהעביר לילד מסר נכון למרות זאת ?

בוקר טוב לימור גמילה מטיטולים הינה שלב משמעותי ביותר בהתפתחות הילד ובגדילתו. אכן מגיל מסוים אנו מעוניינים שהילד יהיה עצמאי, בעל בטחון ויכולות כדי להסתדר ולהשתלב בחברה. אני יודעת ששלב הגמילה מטיטולים הוא שלב אשר מאוד מאיים על ההורים ולצערי הרב גם על לא מעט גננות, אך חשוב לראות את פה את צרכי הילד ולא את נוחיות המבוגרים הסובבים. אם ילד לא יטעה הוא גם לא ילמד. כלומר מותר שיהיו "פספוסים" הם חלק מתהליך הלמידה. אם החלטתם שהילד בשל לגמילה, שדרו לו שאתם סומכים ומאמינים שהוא אכן יצליח למרות הקשיים שעלולים להיות בדרך.לדעתי ברגע שאין מסר ברור מה מצפים מהילד התהליך רק עלול להתקלקל , להימשך ולבלבל את הילד. אם מצד אחד אנחנו משדרים לו ואומרים לו שהוא ילד מספיק גדול לעשות את צרכיו בסיר/ שרותים אך מצד שני אנחנו שמים לו טיטול- אנחנו בעצם משדרים לילד שאנחנו לא סומכים עליו וזה שהוא "מפספס" ,לא מקובל עלינו ולכן נשים לו טיטול. כמו כן לדעתי אין להוציא ילד מהגן בשביל לעשות גמילה בבית! הגן והבית אחד הם מבחינת הילד. הוא צריך שיאמינו בו ויאפשרו לו להיגמל בבטחה גם בגן וגם בבית. אין הוא צריך לקבל "עונש" ולהיפרד מסדר היום הקבוע ומהחברה בה הוא נמצא בגלל תהליך גמילה. מי אמר שלגדל ילדים זה רק נשיקות וחיבוקים? בהצלחה ארילה מנחת הורים

הוא עדיין בגן, אך בגן הוא עם טיטול במשך 3-4 ימים בהם בבית הוא מנסה גמילה אח"צ... אחרי כמה ימים שהוא "גמול" בבית , מורידים גם את הטיטול בגן זה המצב.... השאלה איך להעביר לילד מסר נכון למרות זאת ?

שלום לימור, גמילה הוא אכן תהליך הנעשה ביוזמת המבוגרים, כאשר הילד מגיע לבשלות קוגניטיבית, רגשית ומוטורית. הכלל שמנחה את הגננות שלכם מניח שבתוך יומיים או שלושה תושג מידה של שליטה על היציאות, ובעיני זו דרישה לא ריאלית. עם זאת, גם אני חושבת שהימים הראשונים, המתאפיינים בהרבה מאד פספוסים, כשהילד רק מתחיל להבין מה רוצים ממנו - מוטב שייעשו בסביבה מוכרת ומכילה, ומבחינה זו יש יתרון לבית על פני הגן. לפיכך, רצוי לנסות לנצל את חופשות החגים הפזורות לא רע לאורך השנה, כדי לפצוח בתהליך, אך הוא בהחלט חייב להיעשות בתיאום עם הגן, ועם נכונות של הצוות ללוות אותו על כל מהמורותיו. אישית, אני לא בעד "יו-יו" של עם או בלי טיטול (למעט, כמובן, ההבדלים בין היום והלילה). בהצלחה! ליאת

לקות למידה גורמת להפרעה בלמידה . בברכה אריאלה זמיר מנחת הורים

שלום רב, השימוש בשני מונחים רווח מאד, ולפעמים הכוונה היא לאותו הדבר. לקויות למידה הן בעיות עקשניות ביכולתו של הילד ללמוד, והן נבדלות אלה מאלה במאפיינים שלהן ובמקורן. הסיווג נעשה בדר"כ עפ"י אופי הבעיה (התפתחותי או נרכש), עפ"י סוג הלמידה שנפגע (קריאה, כתיבה, חשבון, וכד'), ועפ"י עוצמת הפגיעה (כללית או ספציפית). הפרעות בלמידה יכולות להתרחש גם כתוצאה מבעיות רגשיות, ממצבים פסיכיאטריים, נחשלות, ועוד. בברכה ליאת

ליאת שלום , יש לנו תאומות בנות 4.5 שנמצאות כרגע באותו גן . לקראת העלייה לגן חובה , בעוד כחצי שנה , אנו מתלבטים אם להפריד או לא להפריד ... יש לציין שהתאומות אינן זהות ואף שונות מאוד מבחינת המראה החיצוני וגם מבחינת תכונות האופי שלהן . התאומה הראשונה מאוד פעילה מבחינה חברתית בגן והשנייה שקטה יותר אך יודעת להסתדר ולהביע את דעתה כשצריך . האם הכרחי להפריד בגן חובה או שניתן לדחות את ההפרדה לכיתה א? ? הבנות חונכו שמשפחה בכלל ואחיות בפרט זה הדבר הכי חשוב והן מכבדות אחת את השנייה ומסתדרות מצויין ביניהן . האם הפרדה בגיל צעיר עלולה לפגוע ביחסים ביניהן ?

שלום שי לדעתי יהיה נכון מאוד להפריד בין הבנות, התאומות , על מנת לאפשר לכל אחת מהבנות לפתח את עצמה ללא קשר לאחותה. אתה מתאר את הבנות כמשלימות אחת את השניה (אחת יותר פעילה והשניה שקטה ומופנמת),אך האם הילדה השקטה והמופנמת רוצה להישאר כך כל הזמן? האם היא יכולה להתמודד מול אחותה על התפקיד של החברותית ופעילה? אני חושבת שחשוב לאפשר לכל אחת מהבנות למצוא את מעמדה ותפקידה בחברת השווים (הילדים) ללא צורך נוסף של התמודדות מול האחות השניה. כמו כן נראה לי נכון לאפשר לכל בת שיהיו לה דברים מסויימים רק שלה, כמו, חברים מהגן, גננת משלה, מסיבות וחוויות אשר לא תמיד אחותה מופיעה בהן. מכיוון שכל חייהן הן חולקות את המשפחה יחד, מרגע הלידה, והן גם נעזרות אחת בשניה הרבה פעמים (אני מניחה כך) אני רואה חשיבות לכך שהן גם תלמדנה להסתדר כל אחת בנפרד מבלי להזדקק לשניה. הקשר ביניהן ישאר תמיד קשר של תאומות אם תאפשרו להן גם ליצור קשרים עצמאים ולבנות את עצמן כשתיהן ביחד וכל אחת לחוד. ההרכה אריאלה זמיר מנחת הורים

אריאלה שלום , תודה על תגובתך המהירה , אני מסכים ומקבל כל מה שאמרת . השאלה היא לא אם להפריד או לא להפריד , אלא מתי ... האם הכרחי להפריד בגן חובה או שאפשר להמתין לכיתה א? ? האם עלול להיגרם נזק אם הבנות תישארנה עוד שנה אחת יחד ?