פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, אני התייעצתי איתך בעבר לגבי בני הקטן, אני גרה בחו"ל ודחיתי כניסתו של בני לגן. כעת, בגלל החורף והתנהגויות קשות שהיו לו בבית ואמרת לי שמרמזות על בעיה תחושתית (כניסות חוזרות לאמבטיה, טיפוסים, קפיצות, ואולי זה שעמום שהתחיל לתת ביטוי בימים הארוכים בבית פה בחורף), החלטתי להכניסו לגן כדי לגוון לו קצת את הימים וכדי שתהיה לו קצת אינטרקציה חברתית. הוא כעת בן 2+ 8 חוד'. השלב להכניסו לגן לא אידיאלי, כי הוא בתקופה התנהגותית לא פשוטה, אני הרגשתי שזה נובע משעמום ומחוסר גירויים בבית, אבל זה כנראה לא כל הסיפור. עוד לא התחלנו לעזוב אותו בגן: אנו לוקחים אותו לשם בבוקר, נשארים איתו שעה וחצי-שעתיים. בהתייעצות עם הגננת רק אחרי שבוע לפחות נעזוב אותו לבד שם לזמן קצר. בכל זאת, למרות שהוא איתנו בגן (איתי או עם בעלי) הוא לא מרוצה מהסידור. את השפה של הגננות והילדים הוא לא מבין. את ההקשר, שהוא יצטרך להישאר לבד, הוא כן מבין, וזה בגלל שהיה לנו כבר ניסיון קצר לפני חצי שנה בגן שלא אהבתי, וגם הוא מבין את הקונספט בגלל אחיו הגדול. בכל מקרה, מה שהוא עושה לכל גננת שמנסה ליצור איתו קשר ולשחק איתו - זה פשוט להרביץ או לבעוט בה. ההתנהגות הזו של הרבצה לאנשים שהוא לא רוצה שייצרו איתו קשר היא התנהגות חדשה של התקופה האחרונה. הוא מרביץ לעתים לאחיו הגדול (לא חזק) כדי למשוך ממנו תשומת לב, כי אחיו מתעלם ממנו לגמרי. התחיל גם להרביץ לאחת הסבתות שמנסה לשבת לידו ולשחק איתו. יש לו אנשים מועדפים, שרק אותם הוא רוצה (סבים, אמא ואבא, בייביסיטר אהובה), ואם יש מישהו אחר (מבוגר) שמנסה להתחבר אליו הוא בועט בו. הגננות בגן נכנסו מייד לקטגוריה של הלא מועדפים...הן גם לא מבינות אותו ולא מבין אותן, כך שזה חלק מזה. אני לא יודעת מה לעשות עם ההשתלבות שלו בגן. אני חוששת שהן כבר תייקו אותו כילד חסר גבולות. פה זה לא ישראל, והילדים פה מנומסים, שקטים, וממושמעים. הבדל גדול מאוד מבני, שבתקופה האחרונה היה נחשב ילד לא ממושמע גם בישראל, למרות שמהביקורים שלי בישראל וממה שאני זוכרת מהגן של בני הגדול כשגרנו שם - שם אני לא בטוחה שהוא היה חריג, ועדיין -לא נראה לי שהוא היה גם בסביבה תרבותית של ישראל הילד הקל בשכונה, וזה כי הוא ילד פיסי עם רצונות ברורים משלו, שלא מקבל סמכות בקלות (שוב, זה עניין של השלושה -ארבעה חודשים האחרונים, קודם היה ילד נעים ומשתף פעולה למדי). אני גם באמת חושבת שאם הוא היה יכול לתקשר עם הגננות באופן מילולי היה יותר סביר לפתור את הבעיות, אך משום שהן לא מבינות אותו והוא לא אותן, נשאר לו לבטא את עצמו רק עם הידיים. אני תוהה מה לעשות עם התופעה הזו. כשהייתי איתו בגן הסברתי וכעסתי עליו כשבעט והרביץ להן, אך זה לא נראה מספיק. אני ממש חוששת מאיך יהיה לו שם. כי אני חושבת שגם הוא בתקופה קשה מבחינה זו שהוא באמת הפסיק לקבל מרות, והתחיל להיות ילד נורא פיסי וחזק ברצונות שלו, וגם כאמור התסכול שלו מזה שהוא לא מובן יעלה ברור, ומה עוד שהוא יכעס נורא כשנתחיל להשאיר אותו שם לבד, והכעס יצמיח בטוח מכות. זה ילד שהיה בבית עד עכשיו, והוא ילד עטוף ואהוב מאוד, אף כי לא מפונק במיוחד: יש לו אח שמקבל המון תשומת לב, ובני הקטן מחקה אותו לכן גם עצמאי מאוד, ותמיד יודע שתשומת הלב שלו מתחלקת עם אחיו. זה לא ילד שנהיה מתוסכל בקלות, להפך, הוא עושה דברים קשים ומנסה, ולא מתעצבן כשלא מצליח, סף התסכול שלו ממש מרשים ומצב הרוח שלו רוב היום נהדר. אין כמעט צרחות ויללות, רק התנהגויות לא מקובלות כמו להעיף דברים ולטפס למקומות אסורים, אך הכל נעשה בחיוך, ואם זרק משהו הוא יאסוף גם בחיוך...אני מנסה לתת תמונה מלאה ולומר שזה לא ילד מפונדרק שרגיל שעושים מה שהוא רוצה ולא נותנים לו להיות מתוסכל. אפילו שהיה בבית עד הגיל הזה הוא לא כזה, ומצד שני כאמור: ילד פיסי ממילא, ובהיעדר שפה ובסיטואציה שלא נראית לו ושבה הוא לא מעוניין - הוא פונה למכות. איך ניתן לדעתך לעזור לו להשתלב? הגננות לא מאוד מנוסות עם ילדים כאלה, רוב הילדים שם מבינים את השפה בגן, וכאמור, מדובר מלכתחילה בתרבות הרבה יותר ממשמעת...מעבר לכך הגן נראה נחמד, אנשי הצוות רגועים ונעימים והגן מרווח ויחס הילדים על גננות מושלם (3 גגנות על 10 ילדים). אך כשהוא מרביץ להן, לא ברור לי איזה רוגע ונעימות הוא יכול לקבל שם. מה את מציעה? אני שוב מזכירה שגם אם אנו עוברים תקופה קשה איתו אין לנו פה אפשרות לטיפולים שונים. אנו גרים במקום די מבודד ולא מפותח מבחינת ההיצע הטיפולי. ייתכן שנוכל לעשות משהו בישראל (הצעת לי בעבר ריפוי בעיסוק בהקשר תחושתי), אך ככל הנראה נגיע לישראל רק בעוד שנה. ושוב תודה רבה על הליווי!

שלום מירב, אני תוהה איזה סוג של עזרה אוכל להגיש לך מכאן. אני מבינה עד כמה קשה לך כרגע, ונדמה לי שלא תהיה ברירה אלא להיעזר בהדרכה והכוונה מקצועיים, פנים אל פנים. להערכתי, דווקא כן מדובר בבעיה של גבולות, והפער בין הבית לגן רק מחזק השערה זו. את נוטה להשתמש בביטוים כמו "ילד פיזי" או "ילד עם רצונות ברורים משלו" ש"מעדיף" או "לא מעדיף" אנשים מסוימים, ילד שמעיף דברים וזורק דברים "עם חיוך", ומכה *רק* כשהוא לא מעוניין לעשות משהו או כשדברים לא נראים לו חשובים. כל אלה מצביעים על סף תסכול נמוך, ועל היעדר גבולות, גם כשמדובר בילד שעדיין לא בן שלוש. אני ממליצה לך לקרוא עוד (כאן בפורום, ובאתרי הורות אחרים) על הדרך הנאותה להציב גבולות. נסי להשיג את הספר "ילדים: האתגר" של דרייקורס, שהוא אמנם קצת מיושן, אך משופע בדוגמאות ובהצעות נגישות מאד וברורות להורות סמכותית (ברוח שיטת אדלר). זכרי שגם ילדים עם קשיי שפה זקוקים למסגרת וכללי התנהגות, והללו, לא רק שאינם מכבידים עליו, אלא מסייעים לו להרגיש בטוח ומוגן. נסי לא לרחם עליו, ולהתאים את ציפיותייך לגיל וליכולת. להערכתי - את מעט מנמיכה את הרף, וסלחנית מדי להתנהגויות התוקפניות, שאין להן מקום בשום מקרה. מקווה שתצליחי להתמודד בהצלחה עם המשימות, ואולי גם להגיע להדרכת הורים בקרוב. היי חזקה ליאת

אולי כדאי לנסות לחזק גבולות בבית. אחפש את הספר שאת מדברת עליו. כשאמרתי ילד פיסי עם רצונות ברורים, התכוונתי לטמפרמנט, שאני זוכרת ממנו כתינוק. נכון שיש גם הרבה באווירה בבית, אולי אצלנו היא חופשית מדי, הא בטוח חופשית יותר מבסביבה הפיסית שלנו. נצטרך לחשוב על זה ולעבוד על זה. תודה על העזרה, בכל מקרה.

אני מודה על תשובתך האמפטית לגבי סוף טיפולו של ילדי.

בשמחה, לירון, ובהצלחה.

שלום אני אמא לבת שנתיים. היא באותו הגן ונהנית ממנו מאוד מגיל 8 חודשים. הגננות מספרות שהיא בסדר גמור , משחקת , נהנית במהלך היום. לא עושה בעית כשאנחנו הולכים לגן ונכנסים לגן ועד לפני שבועיים גם לא ממש עניין אותה כשאני נפרדת ממנה בבוקר. אבל בשבועיים האחרונים היא בוכה בהיסטריה כשאני באה לעזוב , נצמדת אליי ובוכה ובוכה. רציתי לדעת איך נכון לנהוג במקרה הזה?

שלום אריאלה, קשיי פרידה המופיעים פתאום, יכולים להיות קשורים לאירוע ספציפי (אחרי חופשה, אחרי מחלה, אחרי לידת אח, אחרי אירוע אובדן במשפחה, וכד'), ובמקרה כזה חשוב להישאר אמפתיים, ולסייע לילד לחזור לשגרה ברכות ובהדרגה. קשיי פרידה 'פתאומיים' יכולים, במקרה אחר, להעיד על סוג של התפתחות קוגניטיבית, ועל הבנה חדשה של המציאות. ההבנה שאמא יכולה להתרחק, ולהשאיר את הילד ללא הגנה מול יצורי הפרא הדמיוניים המציפים אותו בשלב התפתחות זה - מעוררת חרדה גדולה. חרדות מסוג זה 'מתקיפות' במיוחד בלילה, אך ייתכנו זליגות גם אל שעות היום, במיוחד ברגעי הפרידה. במקרה כזה, רצוי להיפרד מהילד רק כשהוא מרגיש בטוח, או נמצא בזרועותיה של דמות מוכרת וחמה מצוות הגן. קשיי פרידה יכולים לשקף גם סוג של בדיקת גבולות אצל הילד, ובמקרה כזה נראה שינויים נוספים בהתנהגותו - גם בבית. התגובה המומלצת במקרה כזה היא קיצור זמן הפרידה בגן, הכנה קצרה לפני כן (בבית או באוטו), משהו כמו "תכף נגיע לגן, ואני יודעת שזה תמיד קשה לך. אני אתן לך נשיקה וחיבוק ואלך לעבודה. אני יודעת שגם אם את בוכה קצת, תצליחי להירגע מהר וליהנות בגן, עד שאבוא לקחת אותך בצהריים". את הפרידה עצמה יש לקצר, ולהישאר מאד ענייניים, מבלי לנסות לשחד או להבטיח הבטחות. מקווה שמשהו מהאמור כאן, יסייע קצת. הבשורה הטובה היא שהקשיים הללו זמניים מאד, וחולפים. בברכה ליאת

היי. תודה על תשובה המפורטת. נראה לי שאני יודעת מה הבעיה. זה גם שילוב של מה שאמרת על התפחות קוגנטיבית וגם שצומחות לה שיניים טוחנות עכשיו ( 4 ). כשאני שואלת אותה האם היא בוכה כי אמא צריכה ללכת לעבודה היא אומרת שכן. כשאני שואלת אותה אם היא רוצה שאני אשאר אתה היא אומרת כן. אם מדובר בין היתר בשיניים , אני מניחה שהכי נכון זה להישאר אתה קצת בגן עד שהיא תרגע? האם אני צודקת?

שלום רב בני בן 4 ו4 חודשים התחיל השנה גן עיריה. עד כניסתו לגן ואפילו שבועיים קודם לכך כאילו שהשתנה לי הילד . התפרצויות זעם שלא חווינו גם לא בגיל שנתיים ,התבכיינויות שלא נראות תואמות גיל ונשיכות .ממש מין צורך כזה לנשוך כל דבר ,שמיכות ספות כריות ובשעת כעס גם ניסיון לנשוך אותנו וחברים .זה היה ככה בחודש הראשון לכניסתו לגן באופן חזק ביותר ואח"כ נרגע והפך להיות נסבל .עדיין שונה מהילד שהכרתי אבל לא משהו חריג .וגם הנשיכות פסקו .ככה שכנראה נרגע מההלם הראשוני בגן ,וגם הבנתי שגיל 4 הוא מן שידור חוזר של "גיל 2 הנורא". יש לציין שנושא הנשיכות הוא לא דבר שחדש לנו ,אבל חשבתי שזה מאחורינו ,היו לו תקופות כאלה מידי פעם בגן הקודם שהיה נושך בשעת ריב ותסכול (תמיד זאת הייתה הסיבה ) אבל זה קרה ככה רק עד גיל 3 .עברה שנה בלי כלום ,ופתאום בגיל 4 הייתי בשוק שזה חזר .חשבתי שזה נגמר וזהו... בחודש הראשון לגן ,כל עניין הנשיכות שציינתי היה רק בבית ופעם פעמיים עם חבר מהגן הקודם שהגיע אלינו הביתה ,אבל בגן כלום . פתאום בחודש האחרון התלוננה גננת הצהרון שנשך פעם אחת ,הייתי מאד מופתעת ,אחרי שבועיים שוב קרה ,ומאז טוענים בצהרון שכל פעם שהוא כועס או מתוסכל מדחייה של חבר ,מלקיחת צעצוע שאצלו או שהיה אצלו (הוא מאד רכושני) ועוד מקרים הוא ישר מנסה לנשוך ,וכל יום לפחות פעם אחת מצליח ונושך מישהו אחר .כמובן שמסבירים לו ומרחיקים אותו ויש להם סנקציות שם ,ואז בבבית אני גם מסבירה שאסור ונותנת אלטרנטיבות אחרות ,אבל נראה שהוא מבין הכל ,ומנסה שלא ,וממש רואים את החרטה אבל זה חזק ממנו ,ותמיד הוא בוחר באלימות-מכה או נשיכה. בחודש האחרון עברנו אבחון אצל מרפאה בעיסוק בתחום הויסות החושי ויש לו בעיה קלה של ויסות חושי ,אני מאד מקווה שבמסגרת הטיפול יפתר גם הצורך לנשוך .אבל תוהה לעצמי האם זה מספיק ...וגם אם לא מספיק האם כדאי להעמיס עליו עוד ועוד טיפולים... בשבוע האחרון גננת הגן (לא הצהרון ) שעובדת בבוקר שעד עכשיו לא התלוננה עליו וטוענת שלא צריך טיפול מיוחד ,חלתה ובמקומה יש כשבוע גננת מחליפה .מיותר לציין איזה ברדק יש בגן בעקבות כך ,והבן שלי נושך כל היום ...כנראה שיש לו בעיה כלשהי שהוא פונה במצבי תסכול ושינויים לנשיכות ,ואיני יודעת איך לפתור את זה . האם זה גיל וזה יעבור או שנראה לפי התיאור שהוא צריך טיפול מעבר לריפוי בעיסוק בויסות חושי ? האם זה נורמלי שבגיל כזה הוא עדיין ינשך ? שעדיין אינו מסוגל להתאפק ולהתגבר על התסכול של דחיה של חבר שלא רוצה לשחק/לשתף או לקיחת צעצוע ?הוא לא אמור כבר לכעוס ולא להרביץ? אני חוששת שיגדל לי ילד אלים שבכל גיל יבחר להרביץ במקום לדבר /לכעוס... הגננת של הצהרון רמזה גם שיש בעיה גם של כישורים חברתיים כאילו שלא יודע לגשת לקבוצה של ילדים ולהצטרף למשחק אלא ישר קודם "הורס" מה שבנו או משהו כזה ? האם זה נורמלי לגילו ? הוא די רגיל היה לתיווך כנראה בגן הפרטי ויכול להיות שהחופש וחוסר התיווך בגן עיריה קשה לו ? אני יודעת שיש מסגרות ללימוד כישורים שכאלו אך האם זה הגיל או שאפשר לתת לו עוד צאנס בגן החדש כדי לפתח מיומנויות שכאלה? עוד נקודה לציין שיש שם חצי מהקבוצה בני 5.5 שכנראה זה גם משהו שמתסכל אותו ,ואולי הוא מנסה להראות שהוא גם חזק ? אני לא יודעת... מקווה שלא יצא מבולבל מידי והייתי מובנת . תודה

שלום תמי, בנך כבר הגיע לגיל בו הנשיכות אמורות לצאת מהרפרטואר הלגיטימי, וילדים אמורים להצליח לפתור קונפליקט בדרך פחות 'גולמית'. נשיכות בהחלט יכולות להיות חלק מבעיה תחושתית, אך זה באמת לא הסיפור כולו. יש כאן - כמו שאת מציינת - קושי לשאת מצבי תסכול, ולהתמודד עם הפסד, כישלון או דחייה. הטיפול במקרה כזה, לפחות לתפיסתי, *חייב* להתחיל מהדרכת הורים, שתסייע לכם לחשוף אותו לרמות מתונות של תסכול, שיעלו בהדרגה, ובמקביל, תתן לכם כלים יעילים להצבת גבולות מול התנהגויות מקצינות. היכולת לעמוד במצבי תסכול מבלי להפעיל אלימות זוהי המיומנות החברתית החשובה ביותר. ילד שיודע להתאפק, להתחשב, להתחלק, להפסיד, לדחות סיפוק - הוא ילד כשיר חברתית. כל היכולות הללו נרכשות בבית, במסגרת המשפחה, ו'מתרחבות' אל החוץ. בקיצור - יש עבודה. פנו להדרכה וייעוץ אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי תאומים(בן-בת)בני 3 וחצי. איבדו את אביהם בנסיבות טרגיות{התאבדות) בגיל 4 חודשים וככמובן שלא "הכירו" ולא זוכרים. בבית לא מדברים על "אבא" ו הילדים לא שואלים.לדעתי,היות ולא מכירים דמות אב טועים וחושבים על סבא שהוא מאד דומיננטי בחייהם כעל אבא. ממשפטים שאני שומעת לפעמים כמו,"אבא שלי בעבודה" וכדשקוראים לאבי "סבא". אין שום קשר עם המשפחה מהצד השני. מה דעתך, האם לספר, למרות שלא שואלים ואם כן איך ומה ? תודה

שלום הגר, החיים בצילו של סוד נורא יכולים להיות הרסניים מאד ומזיקים (בטווח הקצר והארוך כאחד). לכן, אני סבורה שילדייך חייבים 'להכיר' את אביהם, לדעת שהוא נפטר (לא חיבים לספר להם את הנסיבות בשלב זה), ולקיים את זכרו בדרך זו או אחרת. הידיעה ש"היה לי אבא" מעניקה סוג של שקט וביטחון, בוודאי כשהיא עומדת מול עמימות גדולה מהסוג שיש להם היום. אבא מת הוא עדיין אבא שאפשר ללמוד להכיר, אבא שאפשר להזדהות איתו וגם - מתישהו - להתאבל עליו. בעיני חשוב שתהיה תמונה, שתהיה אזכרה, ושיהיה שיח עקבי ופתוח על אבא, על חייו ועל מותו. את סיבת המוות הייתי משאירה מחוץ לתודעה כרגע, ואומרת משהו על תאונה (או כל סיפור אחר שקרוב ככל האפשר לנסיבות מותו האמיתיות). ממליצה לך מאד להתייעץ עם פסיכולוג ילדים שיוכל ללוות אותך בתהליך, ואולי לסייע גם בעיבוד הרגשות שלך עצמך סביב הטראומה הנוראה של האובדן בנסיבות כאלה. בברכה ליאת

ליאת ערב טוב, תודה על תשובתך. כמובן שאני מסימה לכל מילה אך פשוט איני יודעת איך לעשות זאת, במיוחד שאין שאלות מצידם. כמו כן א תוכלי להמליץ לי על פסיכולוג ילדים שיול לעזור לי. כי הסיפור הוא די מורכב. תודה

התגרשתי מאבי שלושת בנותיי לפני כשנתיים. הגדולה בבנותיי היא בת עשר וחצי והקטנה בת ארבע וחצי. הקשר ביניהם הוא חד שבועי למספר שעות והן כמעט ואינן ישנות אצל אביהן ו/או מדברות איתו במהלך השבוע למרות שאני ניסיתי לעודד את שני הצדדים לביקורים ושיחות תכופות יותר. לאביהן יש מזה שנה חברה וכעת היא בהריון. אביהן טרם סיפר להן על כך ואני דואגת וחוששת הן מהתגובה הפויה והן מהאפשרות שבעקבות הלידה הוא יפסיק כלל לבקרן. השאלה היא האם יש דרך להכינן הן ללידה הקרובה וכיצד עליי לעזור להן להתמודד במידה והביקורים של אביהן אכן יפסיקו לגמריי ? חשוב לציין שהשאלה אם אביהן ינשא שוב ויהיו לו ילדים כבר עלתה בראשן ונשאלו שאלות רבות כגון האם אבא ישכח אותנו ומי יהיה אבא שלנו אם יוולד לאבא עוד ילד וכדו', וזאת למרות שהן אינן יודעות עדיין שצפוי להוולד להן אח חורג

שלום דליה, נתק מוחלט בין אב לילדיו הוא בדר"כ תוצאה של יחסים מעורערים בין בני הזוג הגרושים או מאבק מתמשך ביניהם. הורים שמצליחים להתגבר על האיבה והעוינות ביניהם, ומסכימים לשתף פעולה סביב גידול הילדים והטיפול בהם (גם אם לא מדובר במעורבות שוויונית), מגבירים את הסיכוי להסתגלות טובה של הילדים, וליכולתם לקבל את השינויים במבנה המשפחה שלהם, כולל לידת אחים חורגים. כרגע, אני מציעה לך לדבר עם האב, לומר לו עד כמה חשוב לך הקשר שלו עם הבנות, ולהזמין אותו להיות שותף משמעותי בגידולן, גם אם מעורבותו מוגבלת ולא כמו שהיית רוצה. כאשר הוא יחווה אותך כקואופרטיבית ולא יריבה, יש סיכוי טוב שיהיה מוכן להשאיר מקום משמעותי לבנות, למרות נישואיו ולידת הילד הנוסף שלו. באופן עקרוני, אני משוכנעת בצורך לשתף את הבנות ולהכינן ללידה, אך לגבי העיתוי הנכון יש לחשוב עוד, ולעשות זאת יחד עם האב (או בהתייעצות עם פסיכולוג ילדים שיוכל להעריך את השפעת האירועים הללו על כולכן). בהצלחה ליאת

שלום אשמח לעזרה אב ביתי נעלם שניציים פתאום חזר ואז געלתה ביתי בת החמש וחצי שיש לה אחות וקשה לה עם זה היא פוחדת שאני אנטוש אותה ואני מנסה לחזק אותה נבנו מפגשים בחדר קשר בין האב לבת אך כהתחילה לצאת איתו לביתו ולראות את אחותה החדשה קשה מסכנה סובלת מאוד ביקשתי מהאב להיות גם קצת עם הילדה שלו הקודמת אך אין שיתוף פעולה אומר לה שהיא צריכה להתרגל האחות החדשה לא מרשה לה לגעת הצעצועים אשמח לעיצה

בני הבכור בן 7 מגלה פחדים שונים בעיקר סביב נושא החושך כמו גנבים או נושאים שונים אליהם נחשף בלימודים כמו השואה או רצח רבין . יש לציין כי הוא פוחד לקום בלילה לשירותים לבדו ועדיין מעיר אוצי כדי ללוות אותו גם כשיש אור בשירותים . כיצד עלי להתמודד עם זה ? אני קמה בלילה להניק תינוקת קטנה ובנוסף פעם או פעמיים בגלל הפחדים שלו.

שלום מיכל, כאשר הפחדים נמשכים זמן רב, ופגעים באיכות החיים של הילד או של הוריו, רצוי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. אני חוששת שלאור העובדה שאת מטופלת כרגע בתינוקת קטנה, ומותשת מאד ביום ובלילה, תתקשי לפעול ביעילות ללא הכוונה מסודרת של פסיכולוג ילדים. פני לקבל עזרה, והחזירי לעצמך איכות חיים ביום ואיכות שינה בלילה. בהצלחה ליאת

אשמח לתובנה או שתיים אפילו כיוון קטן להבנה, למה "ילד" בגיל ממש בוגר, עדיין מעסיק אותו כמות הקעקועים שכ הספיק לקעקע , עדיין מבלה בבארים ובשתיה , עובד פה ושם בעבודות מזדמנות כולל בבארים ובכסף שמרויח או שנוסע להודו ושורף אותו שם , או ששורף אותו פה על בילויים ורכישות . האם ה"נער" הזה, שעדיין נתמך בידי הוריו בני המעמד הבינוני השקועים בחובות גם ככה ובעוד שני ילדים בוגרים ונתמכים על ידיהם, ,יש סיכוי שיהפוך לגבר עצמאי כלכלית ואישית ובעל משפחה? מה יגרום לו להפוך לכזה ? (אוסיף ואומר, שאין בידיו כל תעודה לגבי לימודים כלשהם או מיקצוע . מה ניתן לעשות? ועדיין להיות הורים אכפתיים שלא מעוניינים להיכנס למריבות, שהרי כולנו יודעים שבגיל כזה כבר קשה לחנך מחדש. אשמח לקרא דעתך(ו/או ניסיונך עם פאציינטים דומים) בענין. תודה וסליחה על האורך.

שלום סיגל, כדי להגיע לתובנות שיש בהן ערך ממשי, יש צורך בהיכרות מעמיקה עם נסיבות חייו של האדם מאז ילדותו, עם הדמויות המשמעותיות בחייו, ועם האופן שבו הוא תופס ומפרש את מציאות חייו. אם נניח לרגע לתובנות המעמיקות, ונישאר ברמת המציאות (כפי שהוצגה על ידך), אפשר לענות בפשטות, ולומר שהנטייה לנהנתנות וההישענות הכלכלית המסיבית עליכם, ההורים, מתרחשת כי זה פשוט אפשרי לו. כל עוד התמיכה הכלכלית ניתנת לו באופן לא מובחן (ארשה לעצמי לנחש שגם בילדותו חווה אתכם כמעניקים וכמפנקים), סביר שערכה של תמיכה זו אינו גבוה בעיניו, כמו שקורה תמיד כאשר משהו מצוי בידינו בשפע. את צודקת. בגיל כזה קשה להתחיל לחנך, אך בהחלט אפשר להכתיב כללים חדשים של התנהלות הורית, גם אם זה ייעשה באופן חד-צדדי. כאשר אתם חוששים להתעמת, הסיכוי לשינוי קטן, ולכן - לתפיסתי - לא תזיק לכם עזרה מגורם מקצועי, שיוכל להנחות אתכם לפעול ללא אשמה לשיפור איכות חייכם, תוך התחשבות ברצונותיכם, משאלותיכם וחלומותיכם כאנשים בוגרים ובני חורין. בהצלחה ליאת

ניראה שאיכשהו שכחנו ולא שמנו לב אפילו איך שהנים עוברות לנו ללא חלומות וללא משאלות וללא חופש . מסוג ההורים ש"כמה שנוכל לעזור נעזור" הבן הזה לא זכה במיוחד לחיבוקים ונשיקות לא ממני ולא מאביו, גם בהיותו פעוט, ובכל זאת למרות התנהגות פרועה מצידו לכל אורך השנים ,תמיד עמדנו מאחוריו . זה רובץ וזה כבד. ה"ילדים" כבר גדולים , ועדיין בבית. גם אם שוכרי לפעמים דירה עם בן/בת זוג זה תמיד ברחוב ממול או בדירה שמעל, כשאת ה"קניות" החשבונות, עושים בביתנו.

שלום בני בן שנתיים וחצי אני מגדלת אותו לבד כמובן שיש אבא שרואה אותו אחת לשבוע יש לי מס' בעיות . 1.הבן שלי עקשן מאד לא רוצה ללבוש מעיל בבוקר בוכה וצורח שיורד גשם בחוץ אני מנסה הכל ולא מצליחה עם עקשנותו . 2.זורק חפצים על הריצפהואם הכנתי לו צלחת אוכל הוא זורק אותה על הריצפה אם לא מקבל את מה שהוא רוצה והוא עושה את עצמו כאילו נחנק מבכי או עוצר את נשימתו דבר שמפחיד אותי מאד 3.הוא פוחד מהחושך . 4. אבא שלו רואה אותו אחת לשבוע למס' שעות וכרגע המצב שהוא לא מוכן ללכת איתו גם כשבא לאסוף אותו מהגן לא מוכן הוא צורח ורוצה רק אותי ואין ברירה אז הוא מביא אותו הביתה ואנחנו משחקים איתו בבית אצלי הסבתא מאשדוד לא רואה אותו כבר חודשיים בגלל שבשבתות הוא בא לקחת אותו למס שעות והוא לא מוכן לשבת ברכב שלו וצורח אני לא יודעת מה לעשות עם זה וכרגע אביו לא מגיע בשבת זה מתיש מאד שאני צריכה גם את החופש ממנו זה לא בריא שהוא איתי כל הזמן לדעתי יש לציין כי הוא לא ישן שם רק למס' שעות הוא היה לוקח אותו וזהו ואולי כי נולד לו אח קטן שם אצל אביו לא יודעת מה הסיבה אולי הוא מפחד בחושך . בגן הכל בסדר והוא מאד אוהב ללכת לגן . אני מותשת ולא יודעת מה לעשות בינתיים זה המצב אשמח לעצתך ולעזרתך תודה רבה חניתה ,

שלום חניתה, הילד שלך נמצא בגיל מאד לא פשוט, המתאפיין במאבקים עיקשים לעצמאות מתוך תחושות יכולת, לצד תחושות של נזקקות גדולה וחוסר אונים. הבלבול הזה, יוצר סערות פנימיות וחיצוניות, התקפי זעם אצל הילד, ומותשות גדולה אצל ההורה. בשל הקושי להבחין נכונה בין מציאות לדמיון, מופיעים גם פחדים לא מעטים בגיל זה, בעיקר מיצורי פרא, מפלצות, חיות טרף, וכל מה שיכול להתקיף בחושך. בגלל השבריריות הגדולה של הגיל הזה, נדרשת עמדה מאוזנת וסמכותית של ההורה: מצד אחד - היענות לקשיים וניסיון להחליט על מה נכנסים למאבק ועל מה לא, זמינות נוסכת ביטחון ברגעי הפחד, ונכונות להרגיע התקפי זעם מבלי להתדרדר למאבקי כבוד או כוח. מצד שני - שמירה על עמדה סמכותית ועל גבולות וכללי התנהגות, מתוך הבנה עמוקה של מה שאפשר ואי-אפשר לדרוש מילד בגילו. כמו שכבר כתבתי לך בעבר, הייתי מניחה בשלב זה לנושא השינה אצל אבא, ומאפשרת להם לקיים את הקשר ביניהם כפי שהילד שלך יכול כרגע. בעתיד, שיוכל להיפרד ממך יותר בקלות, אפשר יהיה לחשוב על האתגר הזה כעל משהו אפשרי. כרגע, כדי ליהנות מרגעי חופש, היעזרי במעגלים המשפחתיים הקרובים לך, או בבייביסיטר. מעבר למה שנאמר כאן, אני ממליצה לך להיעזר בהדרכת הורים קצרה, שתוכל להנחות אותך קונקרטית כיצד להתמודד עם מצבים ספציפיים וטעונים כמו אלה שתארת, באופן שלא יתיש אותך, ולא יגרום לך תחושות אשמה או חוסר אונים. בהצלחה ליאת

ביתי סיימה טיפול אינטנסיבי בשל אילוצים כספיים וקושי טכני. היא לאט לאט מתגברת אבל אני באבל איום ונורא מהפרידה . האם זה הגיוני? הרי ביתי היא זו שטפלה?

שלום לירון, טיפול טוב בילדים כרוך כמעט תמיד גם בתקשורת חיובית עם ההורים ובשיתוף פעולה סדיר לטובת רווחתו של הילד. מטפל קשוב נשאר ער לרגשותיו של ההורה במהלך הטיפול, ליכולתו לנוע לקראת שינוי (של הילד ושלו), ולמורכבות שהביאה אותו לבקש עזרה מלכתחילה. העמדה הקשובה והאמפתית הזו, הופכת את הטיפול לנכס גם עבור ההורה, שיכול לגדול יחד עם ילדו הודות לסביבה המזינה שיצר המטפל. לאור כל זאת, תחושת האובדן שאת מרגישה כרגע, אינה מפתיעה, ואפילו טבעית ומובנת. זה יעבור. בברכה ליאת

בתי בת 4,בתחילת השנה עברה מגן פרטי לגן עירייה. לאחר תקופת הסתגלות ( לא קלה) החלה ליצור קשרים חברתיים עם ילדי הגן. השאלה היא: כל פעם היא מזכירה שמות אחרים של ילדות בגן שהיא משחקת איתם. וגם לדברי הגננת היא " ילדה חברותית, חברה של כולם." אין לה חברה אחת או שתיים שהן "החברה הטובה". האם זה בסדר? על מה זה מעיד? האם היא פשוט לא ממוקדת, או משתעממת מהר? האם זה עניין של זמן עד שתמצא את הילדות שיותר מתחברת אליהן? ואם זה לא קורה זה עלול להוות לה קושי בהמשך?

שלום מיכל בדרך כלל רוב ההורים "בוכים" שלילד יש רק חבר אחד ואילו את "בוכה" בדיוק על הדבר ההפוך. לדעתי זה לא מראה על כלום בשלב זה לגבי העתיד, זה כן מראה על ילדתך שהיא חברותית והיא מוצאת עניין עם מספר רב של ילדות/ ילדים. ביתך כרגע נמצאת בשלב של בניית מעמדה החברתי ונראה שיש לה את הכישורים החברתיים הנחוצים לשם כך והיא משתמשת בהם יפה. מושג "החברה הכי טובה" הוא מושג אשר נבנה יותר בגיל ההתבגרות ופחות בגיל הרך. נראה לי שילדתך מתפקדת מצוין מבחינה חברתית, יתכן והיא קצת שונה ממך באופיה ולכן זה נראה לך שמשהו לא בסדר? תהני כל זמן שיש לה חברות וחברים והיא מאושרת. אריאלה זמיר מנחת הורים

שלום מיכל, בגיל ארבע, בתך - כמו יתר בני גילה - עושה את צעדיה הראשונים הזירה החברתית. בגיל זה כבר קיימת היכולת לשתף פעולה, להתחלק, להמתין בתור, לוותר, לחלוק רעיונות משותפים במסגרת משחק דרמטי, לחוש אמפתיה, ובמידה מסויימת ומוגבלת גם לשתף ברגשות. למרות כל זאת, עדיין לא קיימת היכולת לאינטימיות עמוקה ומחוייבות, ולכן, גם מה שנראה כמו חברות 'אקסלוסיבית' בין שני ילדים, משקף בדר"כ העדפה זמנית או נוחות, או - אפילו - בחירה הנעשית בעידוד ישיר או עקיף של ההורים או הגננת. אם מאד חשוב לך להדק קשר חברי בין בתך לאחד הילדים בגן, תוכלי ליזום מפגשים חברתיים של אחה"צ. כך או כך, כמו שאריאלה כתבה לך נכון, אין שום דבר מדאיג בדפוס החברתי של בתך, כפי שתארת אותו כאן. בברכה ליאת

לדעת ההורים חלה אלימות בגן עירייה (טרום טרום חובה וטרום חובה) בקרב הילדים(גילאי 3.5-5) הגננת מכחישה באופן גורף שיש אלימות. לאחר שיחה עם הגננת והתמקדות במקרים ספציפיים. קיבלנו תשובה די תמוהה לטעמנו ונשמח לשמוע את דעתכם. היה מקרה בו כלאו מספר בנות ילדה במבנה שבחצר הגן ,בהפסקה, הילדה צרחה ובכתה - ולדברי הגננת אין זו אלימות אלא משחק פסיכודרמה לשם השעשוע בלבד ואין זה נובע מרע לב של הילדות וזה טבעי לחלוטין. (יש לציין כי הילדות ידועות כאלימות ומשליטות פחד על הילדים) במקרה נוסף - בו מורידים לילדים את התחתונים והמכנסיים - לדברי הגננת זו לא אלימות אלא דבר טבעי של התפתחות מינית של ילדים. ואני שואל: האומנם? בכזאת קלות דעת ניתן להתייחס למקרים כאלו (יש לציין שיש מקרי אלימות נוספים) אודה לכם על תשובתכם משום שאני אובד עצות

שני שלום שני המקרים אשר את מתארת אכן לא כל כך נעימים אך איני בטוחה שאפשר לשייך את זה לאלימות, בהחלט אפשר לשייך את זה להשגחה בלתי מספקת של צוות הגן על הילדים. ילדים בגיל הזה אכן מאוד סקרנים לגבי המיניות שלהם אך הגבולות בגן (כמו בבית) חייבים להיות מאוד ברורים- אין להתפשט ו/או להפשיט אף ילד. . צוות הגן חייב להיות ער לדבר ולדאוג שהילדים יקבלו מענה לסקרנותם בדרכים הראויות והנכונות. לגבי כליאת הילדה במחסן- המעשה הוא חמור מכיוון שהצוות איפשר גישה למחסן אשר ניתן לסגור אותו ולנעול בו ילדים. האחריות היא של הצוות כאן. הילדים תמיד ינסו לבדוק מה אפשר ומה אי אפשר לעשות. נראה לי שהתנהגות הילדים היא כזאת מכיוון שיש אפשרות לנהוג כך ואין מי שישגיח יכוון וישמור עליהם מפני עצמם. נראה לי שכדאי לדבר עם הגננת ולהאיר את עיניה לגבי ציפיותיכם, ההורים, ממנה ומהצוות ופחות להטיל את האשמה על הילדים. בהצלחה אריאלה זמיר מנחת הורים

שלום שני, עולם הילדים מתאפיין בהרבה מאד יצרים, דחפים תוקפניים והתנהגות שלא תמיד עולה בקנה אחד עם עקרונות הנימוס של חיינו כבני תרבות. מסיבה זו, בדיוק - כפי שאריאלה ציינה נכון - דרושה השגחה מתמדת של המבוגרים בכל מקום בו חיים, גדלים ומשחקים ילדים קטנים, שעדיין לא מווסתים ולא שולטים היטב בביטויי האגרסיה שלהם. מסיבה זו, גם אתה וגם הגננת צודקים: לא בטוח שהמקרים אותם אתה מתאר נופלים לקטגוריה של 'אלימות' במובן הבוגר של המילה, ועדיין, מדובר בהתנהגות בלתי ראויה ופסולה, שחשוב מאד למנוע בדרך של השגחה וחינוך. בהחלט אין להקל ראש או להתעלם ממעשים אלה, גם אם הם משקפים סקרנות טבעית או משחק דרמטי. בברכה ליאת

שלום רב יש לי ילד בן שלוש, שרוצה להיות בת. מבקש שיהיה לו שיער אורך, לנעול את המגפיים שלי, ללבוש חצאיות. מסתובב עם הסמרטוטי על הראש כי הוא רואה בזה שיער ארוך. הדבר נמשך כשנה. לפני כשנה הוא אף דיבר בלשון נקבה, אולם זה עבר לו. יש לציין כי יש לו אחות גדולה בת 7. הוא מאוד מקנא בה, ורוצה להיות כמותה ומצהיר על זה. היא ילדה מאוד מיוחדת, תאטרלית, מופיעה בבית, וכ'. אנחנו מנסים לעשות איתו פעילויות של בנים, אבל דבר לא מועיל. הוא מגלה העדפה להתלבש כמו בת. האם הוא מדובר בחיקוי של אחותו? האם הדבר מלמד על נטיות מיניות עתידיות? כיצד להגיב לכך שהוא דורש שנתייחס אליו כאל בת, ונקרא לו בשם של בת? האם להתעלם מכך? אני מאוד דואגת...

שלום שירה, למרות שבמבט לאחור, גברים הומוסקסואליים רבים גילו נטיות 'נשיות' בילדותם, קשה לנסח השערות עתידיות בכיוון ההפוך, רק על סמך ההתנהגות הנשית בילדות. אחוז ניכר מהילדים שהעדיפו משחקי בנות בילדותם, גדלים להיות גברים הטרוסקסואליים. לכן, כל ניסיון לנבא את הנטייה המינית העתידית יהיה מרחיק לכת. כרגע, אני מציעה לא להיענות לבקשתו, ולהמשיך להתייחס אליו כאל בן, לדבר אליו בלשון זכר ולקרוא לו בשמו. עם זאת, חשוב לאפשר לו לפעול ולהתעניין בתחומים הקרובים ללבו, ולא לכפות עליו פעילויות שאינן מתאימות לו רק כדי שיתאימו לציפיות שלכם. אם הילד שלכם יתפקד כלפי חוץ באופן שיתאים לכם, אך יסבול בתוכו מתסכול וניכור עצמי, הוא עלול לשלם מחירים פסיכולוגיים עתידיים. נסו לקבל אותו כפי שהוא, לשמוח בהישגיו ולהתפעל מכישרונותיו, יהיו נטיותיו אשר יהיו. בברכה ליאת

מחפשת פסיכולוג נוער לילדה מבריקה בת 13 עם בעיות זהות ונטייה דכאונית , אשמח אם עובדת בשיתוף קופח , אזור ראשון אשדוד

שלום שמרית, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, אם יהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום הבן שלי בן 3 שנים בשבוע הבא הוא צריך לעבור ניתוח של כריתת שקד שלילי עם הרדמה כללית גם כפתורים בואזניים.. הרופא הסביר לנו שיהיה לו קשה אחרי התאששות מהרדמה וגם שהוא לא יכול לאכול כל דבר למשך 10 ימים... איך להבסיר ולהכין לילד בן 3 שהוא עובר ניתוח ושיהיה לו כאב איך להכין אותו נפשית ... איך להסביר לו אחרי ניתוח כאשר הוא רוצה לאכול משהו שאסור לו פשוט מואד איך להכין אותו לפני שהולכים לבית חולים בשבוע הבא?? תודה

שלום רב, מפנה אותך לדיונים קודמים בנושא. אם יהיו לך שאלות נוספות, את מוזמנת. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-56265#message-56265 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-43514#message-43514 בריאות ליאת

שלום רב. בני כמעט בן 4 חודשים שלא בכיין בכלל התחיל לאחרונה לצווח בבכי (בכי תובעני שלא קשור לאוכל ) כאשר אני מרימה אותו הוא נרגע אך אם מייד אחרי שנרגע אני משכיבה אותו בעגלה , מיטה או נדנדה הוא מתחיל לבכות שוב ושום דבר לא מעניין אותו עד שאני לא לוקחת אותו בידיים וכך זה נמשך כמה פעמים עד שזה מגיע להיסטריה של צרחות צווחות שקשה להרגיע והוא מנצח ,-אני מסתובבת איתו כשהוא בידיים ולא משנה איפה אנחנו בבית או בחוץ. חשוב לי לציין שאני משתדלת לספק צרכיו באופן מיידי ולדעתי הוא לא סובל מחוסר תשומת לב וחום. היה כמה פעמים שהשארתי אותו לשחק לבד בחדר במיטה שלו אך שהוא התחיל לתת סימנים של בכי היתי פונה אליו באופן מיידי. מה יכול להיות הסיבה להתנהגות שלו ולצווחות? תודה

שלום איילה, בדומה לכל הגורים בטבע, גם גורי אדם זקוקים ומחפשים באופן פעיל את קרבתה של האם, ומוצאים שלווה ונחמה בזרועותיה. בניסויים שנעשו בקופים (http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%9C%D7%95), נמצא כי גורים קטנטנים שהופרדו מאמם, נצמדו לאם החלופית שיצר עבורם החוקר מבובת תיל עטופה בבדים רכים, והעדיפו אותה על פני בובת התיל שהעניקה להם מזון. המחקר הזה (ועוד מחקרים דומים אחרים) מדגישים את חשיבות קרבתה ומגעה של האם להתפתחותו התקינה של התינוק. לכן, כאשר התינוק שלך מבקש להינשא בזרועותייך, עשי זאת ברצון ובנדיבות, ואל תחששי שמדובר בפינוק-יתר. נסי להיענות לצורך הזה, אך גם לשמור על עצמך ועל כוחותייך ברמה סבירה. בשעות הערות של התינוק, נסי לאזן בין הביחד לבין הלחוד, ולאפשר לתינוק גם זמנים בהם הוא ער ועסוק בדברים נעימים נוספים. פסיכולוגים נוטים להאמין שתינוק 'שבע' מבחינת הקרבה לאם, יצליח בסופו של דבר לחוש בטוח בעולם, לתת אמון גם באנשים אחרים, וללמוד לתפקד בצורה עצמאית ומסתגלת. שולחת לך כוחות ועידוד ליאת

מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי סלידה חזקה מדוד שלי. הוא אדם מאוד חביב וידידותי, יגידו כולם, ואני גם חושבת כך. אבל מאז ומתמיד לא יכולתי לסבול את הצ'פחות שלו, את הבדיחות שלו, או לראות אותו בארוחות משפחתיות. הוא מייצג עבורי דמות כוחנית שמעוררת בי סלידה. ואני לא באמת יודעת למה. פשוט לא נוח לי אף פעם בסביבתו. אני לא יודעת אם מדובר במשהו שקרה בילדות או לא, שכן אני לא זוכרת דבר שיכול היה להוביל לזה. יש לי כן זיכרונות דווקא מהבית. יותר נכון זיכרון אחד חזק שלי כילדה, מתעוררת במיטה שלי לבד, במשך כמה לילות ספורים, כשהחולצה שלי מורמת. אני זוכרת שלא הבנתי איך בלילה הראשון, וחשבתי שהתהפכתי כנראה הרבה. אבל בהמשך, אני זוכרת שהתחלתי לחשוב שמשהו מוזר קורה. אבל פשוט לא איפשרתי לזה לחדור והמשכתי והתעלמתי. במהלך החיים חוויתי כמה הטרדות מיניות לצערי, אבל הצלחתי להתקדם. רק אתמול, אחרי צפייה בסרט בתוכנית של אמנון לוי אודות יובל שסובלת מ DID, צפו לי שוב הזכרונות על הכמה לילות האלה והתחושה כלפיי דוד שלי שהתחזקה. בנוסף לכל התחושות מההטרדות שעברתי (לא במשפחה או בבית). אני לא יודעת כמה אני מערבבת, כמה נכון וכמה לא, כמה אני מגזימה או לא. אני רק יודעת שהתחושה והזיכרון האלו משגעים אותי ואני לא יודעת איך אני יורדת לעומקו של עניין. מקווה שתגיבו לי שאני מגזימה ומדמיינת.

שלום רב, התכנית אכן הייתה מרתקת ומטלטלת, ומחזקת את ההבנה על הנזקים ארוכי הטווח של התעללות מינית בילדות. אשר לתחושות והזיכרונות העמומים שעלו בך בעקבות הצפייה (ולפניה) - אני בספק אם מישהו מלבדך יוכל לקבוע "היה או לא היה". האמירה "את מגזימה ומדמיינת" יכולה להרגיע, אך היא יכולה בה במידה להכאיב ולהשאיר (פעם נוספת) את הילדה המותקפת לבדה. לכן, אני מציעה לך למצוא לעצמך את המרחב המוגן והבטוח (טיפול פסיכולוגי?), במסגרתו תוכלי לברר לאט לאט את השאלות והספקות, ולהחזיר לעצמך שלווה וביטחון. בברכה ליאת

מעוניינת לקבל המלצות לפסיכולוג לילד בן 11 באיזור נתניה והסביבה. תודה והמשך שבוע נעים.

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, אם יהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום אני צריכה פסיכולוג עם גישה לילדים בדחיפות בתודה לימור

שלום לימור, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, אם יהיו כאלה. רצוי להוסיף גם את האזור המבוקש בארץ. בהצלחה ליאת

הי, יש לי בת זוג מזה מספר חודשים גרושה עם ילד בן 5 הנני גרוש 2 בנות בנות 11 ו 17 , הקשר הזוגי מדהים בדרגות מאד גבוהות ואנו שוקלים לעבור לגור יחד בקרוב.בת הזוג שלי התגרשה לאחר 4 חודשי נישואין כשהיא בהריון הגרוש לא רצה את ההריון וגם לארח שהילד נולד היה קשר לא רציף בין הגרוש לבין הילד הכל באמצעות מרכזי קשר. לפני מספר חודשים שוב ניסה האב את מזלו וביקש אפשרות לחדוש הקשר וזאת לאחר שישב בבית הסוהר , אולם גם ניסיון זה של האב תם עו בטרם החל והא כיום בנתק מוחלט עם הילד. הילד מביע רגשי שנאה כלפי האב מאז ומתמיד על אף ניסונות האם לשנות את המצב,בת הזוג שלי והילד עברו מקום מגורים מהמרכז לצפון ומזה כחודשייםאנחנו יחד הקשר עם הקטין מדהים אני משמ לו כדמות הורית ויש ביננו קשר מאד כנה אמיתי ועמוק.הילד ממשיך "להקיא את האב" ומצייר אותו כדמות שלילית ולמעשה לאחרונה מתגלה צורך של הילד למעשה להבין את הסיטואציה בה הוא נמצא ומה גרם לה . השאלה אם יש לספר לילד את הניסבות והסיבות מדוע אביו לא בקשר עימו למעשה לתת לו תשובות לכל השאלות שמתחילות לצוץ אצלו, אם כן כיצד זה אמור להיעשות על ידי מי האם האמא? האם אני האם צד ג? ברצוני להדגיש כי אני אוהב את הילד מאד קשור אליו ורוצה לא לעשות טעויות שיפגעו בילד אבקש את עזרתך בעניין

שלום אבי, ככלל, אני סבורה שגם בנסיבות חיים קשות ומורכבות, מצבי סוד אינם בריאים, והנזק שהם מסבים עולה על תועלתם. במצבים עמומים, כאשר מתעוררות אצל הילדים שאלות הנוגעות לנסיבות חיים ספציפיות, הוא פונה באופן טבעי למבוגרים בחייו, כדי שיספקו הסבר מניח את הדעת. בהיעדר הסבר כזה, מנסה הילד לבנות סיפור הגיוני כלשהו, ולעיתים, בשל אווירת הסוד, הוא עלול לפתח תסריטים קשים או מפחידים יותר מכפי שהם באמת. לכן, גם כשהמציאות קשה, המלצתי היא להשתדל להיצמד לאמת. ובכל זאת, ממש כשם שלא נציע סטייק לתינוק חסר שיניים, גם את סיפור המציאות יש להתאים ליכולתו הקוגניטיבית והרגשית של הילד, ולהבטיח קיומם וזמינותם של מעגלי תמיכה רלוונטיים. להערכתי, כדי שהדברים ייעשו נכון ובמינימום נזק, יש טעם להיעזר בגורם מקצועי (פסיכולוג ילדים, עו"ס המתמחה בעבודה עם ילדי אסירים, או כל גורם טיפולי אחר), שיוכל להביא בחשבון את כל פניה של הבעיה, ולחשוב יחד איתכם על נוסח שיהיה נוח לכם להציג, נוסח שימסור את האמת, אך גם ישאיר פתח תקווה ליחסים עתידיים עם האב שישתחרר יום אחד מן הכלא. מהבחינה הפרקטית, ההסבר יכול לבוא בצורה יזומה ו'מונחתת', אך גם בטפטופים, בהתאם לשאלות שעולות באופן טבעי אצל הילד. לכו להתייעץ! בהצלחה ליאת

קודם כל, אני רוצה לומר לך כמה אני נהנה לקרוא את התשובות שלך. את חכמה ומקסימה ואנושית. ועכשיו לשאלה. כאשר ילד מספר על "חבר דמיוני" שלו, הוא באמת מאמין בקיומו, או שהוא מודע לכך שזה "בכאילו"?. כי אם הוא באמת באמת מאמין בזה - הרי שהוא לא שפוי, לא?. או שמושגים "בוגרים" של שפיות וחוסר שפיות לא רלבנטים לגיל הילדות?. את רואה, אני מבולבל מהנושא... תוכלי להאיר את עיניי?.

שלום לך הקוסם האמיתי מארץ עוץ, תודה על המילים החמות שלך. ולשאלתך - ילדים הבוראים לעצמם חבר דמיוני מאמינים באמת בקיומו, לפחות בתחילה, ממש כשם שהם מאמינים בקיומה של המפלצת שתחת מיטתם. לעיתים קרובות קים פער בין הידיעה ה'עובדתית' לפיה "אין מפלצות", "אין מכשפות" ואין חבר דמיוני, לבין התגובה הרגשית שהם מעוררים, הנחווית בעוצמה וחריפו?ת אמיתית. תגובות הפחד מהמפלצת (או הנחמה והביטחון שמספק החבר הדמיוני) מעידות על כך שבעולם הפנימי של הילד ובחווייתו הסוביקטיבית - יצורי הפרא קיימים גם קיימים. שאלת השפיות היא שאלה אחרת, שכן היא באה לקבוע האם קיימת מחלה נפשית הפוגעת ביכולת לשפוט נכונה את המציאות. אם תחשוב על כך עוד, תגלה בוודאי שהבלבול בנושא אינו ייחודי רק למצבים דמיוניים כאלה בילדות. גם אדם מבוגר, שפוחד לטוס, או פוחד מג'וקים או עכבישים, סובל מפגיעה זמנית בשיפוט (לפחות בבואו להעריך את הסכנה), ובכל זאת לא נאבחן אותו כחולה פסיכוטי. כדי לקבל אבחנה של חוסר שפיות (יש, לצערנו, מצבים פסיכוטיים פתולוגיים גם בילדות), יש לתת את הדעת להיבטים נוספים כמו הפרעה במהלך החשיבה, פגיעות משפחתית גנטית, ולעקוב אחר מהלכה של התופעה לאורך זמן. זה נכון שבשל נטייתם הטבעית והנורמלית של ילדים לדמיין ולפנטז, קשה לאבחן מצבים פסיכוטיים בילדות, שכן הם עלולים לעיתים להיות דומים למצבים הנורמליים. למרבה המזל, מחלת הסכיזופרניה בילדים מתחת לגיל חמש היא נדירה ביותר, ומלווה עפ"י רוב בתסמינים חמורים נוספים שמסייעים באבחונה. מקווה שחלק מהערפל התפזר איכשהו. לילה טוב ליאת

שמי שני בת 28 סיימתי לפני כשנתיים תואר ראשון במדעי ההתנהגות. כיום עובדת במסגרת טיפולית כמדריכה טיפולית אני מתלבטת בהמשך לימודיי האקדמיים, האם ללכת למסלול של פסיכולוגיה קלינית של הילד או לימודי הסבה ותואר שני בעבודה סוציאלית.אשמח לשמוע מה דעתך מניסיונך בתחום. כמובן שהמטרה שלי בעתיד לטפל בילדים וידוע לי כי עם תואר שני בעו"ס ניתן להמשיך בלימודי תעודה ולקבל הסמכה לטפל.תודה מראש. שני

שלום, כעו"ס קלינית שמטפלת בילדים, הייתי ממליצה לך ללמוד פסיכולוגיה אם הנתונים שלך מאפשרים לך קבלה למגמה קלינית. הדרך של עבו"ס נראית על פני חוץ אולי קלה או קצרה יותר, אך למעשה, למי שבאמת רוצה להכשיר עצמו כמטפל, היא עלולה להיות מורכבת יותר, יקרה יותר, ארוכה יותר (לימודי המשך הכרחיים לאחר התואר השני) וגם - אין בטחון שבסוף הדרך אכן תתקבלי לעבודה כמטפלת מישום ריבוי העוסי"ם על כל תפקיד טיפולי. לעומת זאת, ההכשרה בפסיכולוגיה מובנת יותר, בטוחה יותר, ייעודית יותר ויש לה יוקרה גדולה יותר וסיכוי גבוה הרבה יותר להתמחות ולעבוד במקומות שתרצי, גם בפרטי.

שלום רב, יש לי בן דוד שהוא בן 16 עוד מעט יהיה בן 17. היא לא עשה הרבה בחיים שלו במיוחד נשכל בקטע של לימודים. הוא עצלן מאוד ולא רוצה לעשות שום דבר בחיים שלו וכבר ככל הנראה נמאס לו מהכל. מכיתה ט' שלו (היום הוא בכיתה י"א) אני מעוזר לו ללמוד ואפשר להגיד שהמצב כבר הגיע מרצון הפרטי שלו לכך שאני מכריח אותו ללמוד כי הוא חושב שזה לא חשוב. נשארה לו שנה אחרונה בבית הספר וחבל מאוד שהוא יכשל בה. אני תמיד מרבה להסביר לו כמה שזה חשוב ומנסה לעזור לו בחיים כדי שהוא לא יכשל ויצליח כמה שיותר. לי אישית חשוב מאוד שהוא יצליח ולא יגיע למקומות לא טובים. הוא גר לבד עם אמו. רוב הזמן אמא שלו צועקת עליו והוא לא רוצה לחיות בבית. עד שנה שעברה היחסים ביניינו היו טובים ומאז מתדרדרים. היום המצב מגיע לכך שהוא עושה לי הרבה מאוד דברים דווקא כי הוא לא רוצה לעשות כלום בחיים שלו. הוא אומר שהוא רוצה להיות מנקה רחוב ושנמאס לו מהחיים ובא לו להתאבד. הרבה מפעמים המצב מגיע לריב בייני לביינו ועד לצעקות. הוא כבר לא מדבר הרבה על החיים שלו ומאוד סגור בטוח עצמו ולא מספר מה עובר עליו. אני כל הזמן רואה ושומע שהוא עייף למרות שהוא ישן דיי הרבה. אין לי מושג מה עובר עליו ומה עובר לו בראש כי אני רואה אותו פעם בכמה שבועות. אני עדיין מתעקש שהוא ימשיך ללמוד וכל הזמן מפצה אותו בכל מני דברים שהוא רוצה (משהו כמו מתנות). יצא לי לשאול אותו עם הוא בכלל מעריך את מה שאני עושה והתשובה שקיבלתי הייתה -לא. לא משנה מה אני יעשה עבורו גם אם זה לא משהו שקשור ללימודים או בכלל ללהכריח אותו הוא לא מעריך את מה שאני עושה. אני דואג לו מאוד וממש לא יודע מה לעשות. חינות ועזרה מצד המשפחה הקרובה שלו הוא לא מקבל וככל הנראה לא מעיניין שם את אף אחד המצבו. מה אפשר לעשות וכיצד לפעול בנידון?

שלום וודים, אני שותפה לדאגתך, וחושבת שמצבו של הנער אינו טוב. אין לי ספק שהכוונות שלך טובות מאד, וזה ראוי להערכה. ובכל זאת, כמו שאתה בוודאי יודע, כדי ללמוד ולהצליח, צריך שתהיה מידה של פניו?ת, וצריך שתהיה יכולת להשקעה, ריכוז ומאמץ. להערכתי, מה שנתפס בעיניך כעצלנות, יכול בהחלט להיות דיכאון, חרדה ובעיקר ייאוש גדול. אתה עצמך אומר שהילד לא מעניין אף אחד בסביבתו הקרובה, ובהחלט יתכן שהוא בודד מאד, מוזנח מבחינה רגשית וסובל. במצב כזה, הדבר האחרון שבן-אדם רוצה ויכול לעשות זה ללמוד, ואני ממליצה לא ללחוץ עליו בנושא זה. כרגע, חשוב הרבה יותר לתת לו מענה רגשי ותמיכה, לחלץ אותו מהבדידות וההזנחה, ולהתעניין באמת במה שעובר עליו, מבלי לבקר אותו על ההתנהלות האקדמית שלו. תוכל לנסות לדבר עם אמו של הילד, ולעורר אותה לפעול בכיון זה, כדי שלא יהיה מאוחר, וכדי שלא תהיה התדרדרות נוספת במצבו הנפשי. אני ממליצה מאד על מתן סיוע פסיכולוגי לנער, על בסיס שבועי, כדי ליצור מענה למצוקה שלו. אולי כשהדבריםיתייצבו קצת, אפשר יהיה לנסות להחזירו לתלם גם בנושא הלימודי. כדאי לזכור שאדם אינטיליגנטי לעולם יכול להשלים פערים לימודיים גם אחרי התיכון. חויות של דיכאון, ייאוש, ודימוי עצמי שלילי, קשה יותר לתקן, נזקיהם גדולים יותר גם לאורך זמן. פנו לעזרת אנשי מקצוע! בהצלחה ליאת

תודה רבה לך על התשובה. גם אני חשבתי לקחת אותו לאיש מקצוע אך זה יהיה כמעט בילטי אפשרי. הוא מיליון אחוז לא ירצה ויתנגד לדבר הזה. האם ישנה דרך לקחת אותו לאיש מקצועי בצורה יותר טובה שהוא כן ירצה ללכת? כי את יודע כששומעים את זה לא כולם מקבלים את זה בברכה וברצון - בטח שלא הוא.

שלום רב, בני בן ה-4 שואל בזמן האחרון הרבה שאלות הקשורות לאיברים הפרטיים. אני יודעת שזה נורמלי אך אני לא יודעת כיצד לענות. לדוגמא? לבנים יש בולבול...מה יש לבנות? כנראה הוא ראה לאחותו הקטנה כשהחלפתי לה תיתול ושאל "יש לבנות בולבול כמו חצי ירח"? מאיפה יוצא התינוק"? "אמא, יש לך תינוק בציצי"? הוא כל הזמן מנסה לגעת לי בחזה ואני מסבירה לו שזה מקום אינטימי שלי. תודה רבה

יש לי ילד בן 8 חכם נבון ותלמיד מצטיין הבעיה שלו היא חברתית קשה לו לפרש מצבים חברתיים תמיד כולם מציקים לו ועושים לו רע למרות שיש דברים שקורים בלי כוונה , הוא טוען שכולם שונאים אותו, מה שלא נכון בכלל לפי פסיכולוגית בית הספר ההתנהגות שלו אינה מתאימה לכיתה ג ויש לו נטיה לערבב בין מציאות לדמיון , המליצו לנו לפנות לפסיכיאטרית ילדים מה לעשות?

שלום תות, אני מציעה לך לפעול לאור המלצותיה של פסיכולוגית ביה"ס, ולהגיע להערכה מקצועית אצל פסיכיאטר/ית ילדים. לפעמים, ההתנהגות שאת מתארת יכולה להיות קשורה להפרעת קשב וריכוז או לבעיות אחרות המתאפיינות באימפולסיביות וקשיים בוויסות. כדאי לזכור שאבחון וטיפול מוקדמים יכולים לחסוך קשיים רגשיים וגרעונות חברתיים גדולים יותר בעתיד. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתנו בת 14 הפסיקה לאחרונה פגישות עם הפסיכולוגית שלה, אליה התחילה ללכת אחרי מצב לחוץ בו הייתה. היא רוצה להמשיך לדבר עם גורם חיצוני אבל מעדיפה פסיכלוג ולא פסיכולוגית. אמרו לנו שלא מומלץ בגיל זה לנערה לדבר עם פסיכולוג, גבר. מדובר בילדה מחוננת, ספורטאית מעולה ועסוקה מאד, שנראה כאילו מחפשת כל הזמן צרות. (מדובר בילדה מאובחנת בהפרעות קשב וריכוז). האם באמת לא מקובל פסיכולוג לנערה בגילה? במידה וניתן האם יש לך המלצות לפסיכולוג טוב באזור רעננה-כ"ס ?

שלום שולה, איני מכירה שום המלצה מקצועית הקוראת להימנע מטיפול של פסיכולוג גבר בנערה מתבגרת. אדרבא, כאשר בתך מבקשת זאת, היא כנראה מזהה קושי כלשהו מול פסיכולוגית אישה, וחשוב להקשיב לזה ולאפשר לה את המרחב הטיפולי בו תוכל לחוש בנוח. הטיפול ע"י פסיכולוג-גבר אינו מבטיח צרות (כמו שאולי נרמז בדברייך). ברמה הפרקטית, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפכו לבימת פרסום. אם תרצי, את יכולה להוסיף הודעת המשך ובה כתובת מייל פרטית, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב, אשמח לקבל את חוות דעתך. יש לי שני בנים, בני 6 ו-2.5. בני בן ה-6 נמצא בגן חובה. הגננת מידי שבוע תופסת אותי לשיחה או מתקשרת כדי לספר לי על ההתנהגות של בני. מתארת התנהגויות כגון: עצבני מאוד, לא יודע להתמודד מול הילדים האחרים או במצבים מסויימים. מפרש דברים בצורה שלילית ומתעצבן. כאשר הוא מתעצבן הוא קם והולך לעמוד בצד כשהוא מאוד עצבני.קשה מאוד להרגיע אותו.לא מוכן לחזור לפעילות הגן בין אם מדובר ביום הולדת או חוג המתנהל בגן באותו רגע. בזמן שהוא מתעצבן הוא משליך חפצים על הריצפה. מדובר בילד מקסים. באמת. נבון, חכם, אוהב.לא ברור לי מה קורה בגן שמוציא אותו מהכלים בצורה כזאת. מקרים מסוג זה לא קוראים בבית או אצל חברים. תמיד משבחים אותו על הנימוס וכמה שהוא מקסים. אני ממש עובדת עצות ולוקחת מאוד ללב. אני רוצה לעזור לו ולהבין מה קורה לו. מה הוא עובר. אשמח ואודה לעצתך.חשוב לציין שמבחינת למידה (לדברי הגננת) הוא מבין הבולטים.

שלום שרית, מה שאת מתארת נראה כמו בעיה בויסות רגשות, שיכולה להיות מולדת או תוצאה שלפינוק-יתר (או בעיות אחרות בהתנהלות בבית). קושי בוויסות רגשות יתבטא ב'פתיל קצר' במיוחד (כל דבר קטן מעצבן נורא), בעוצמת תגובה גבוהה במיוחד, ובחזרה איטית לנקודת האפס (base line). בדר"כ, כשלבעיה יש מרכיב ביולוגי מולד, הבעיות יקבלו ביטוי בכל זירות התפקוד של הילד. אם הבעיות ייחודיות רק למקום אחד, סביר יותר להניח שמדובר במשהו 'התנהגותי'. במקרה שלכם, העובדה שהתסכולים והזעם מתרחשים רק בגן (ולא בבית), יכולה לרמוז על כך שאולי אתם, בבית, 'מכופפים' למענו את הכללים, מוותרים לו כדי לא להיכנס לקונפליקט, ועושים הכל כדי לא להביאו להתקף זעם דרמטי. זה חוסך, אולי, את הסצינה העצבנית, אך גורם לו להאמין בטעות שהעולם כולו יתנהל מולו בדרך דומה. כאשר זה לא קורה, מגיעים הזעם הנורא והתסכול, עמם אין הוא יודע להתמודד בצורה טובה. הפיתרון, כמו שאני רואה אותו, הוא להגיע להדרכת הורים, וללמוד שם איך להימנע מעמדה כנועה ומרחמת מול הילדים, ללמוד איך להציב את הגבולות בבית מבלי לחשוש ממחאות וזעם. לתפיסתי, המעבדה החברתית העיקרית בחייהם של הילדים היא המשפחה, וכאשר אנחנו מלמדים את הילדים איפוק, התחשבות ויחסי כבוד בבית, הכישורים הללו משרתים את הילדים גם בחוץ, בגן או בביה"ס. בהצלחה ליאת

הי ליאת התייעצתי איתך כבר כמה פעמים בעבר והפעם אני בהתלבטות של כיתה א הילדה שלי בת 5 וקצת ילדת אוקטובר נמצאת במסגרת פרטית (ביהס הדמוקרטי המשלב גנים)די התאכזבתי מהשיטה והבנתי שיש חוסר אירגון בהתנהלות מכיוון שהשיטה לא כפופה למשרד החינוך אז צצטות הרבה בעיות הילדה שלי אמורה לעלות לכיתה א אבל הבתי ספר באיזור שאני גרה הורגים כל חשק ללימוד יש בית ספר אחד שמצריך נסיעה של 10 דקות נחשב בית ספר טוב עם כחתות קטנות מבחינת כמות הילדים בית ספר איכותי אין הרבה ילדים מהאיזור שלי שלומדים שם אז מבחינה חברתית היא תהייה בין הבודדות מעל לזה האיזור קצת פלצני (מבינה כלכלית כולם עם ארמונות ואנחנו עם בית קטן כלומר יש פערים כלכליים) מה את מציעה לעשות ?? בכל זאת בית ספר זה תקופה ארוכה ??? תודה

שלום רב, כמובן שלא אוכל להכריע במקומך או לבחור בית ספר 'נכון' לבתך. זו אחת המשימות שלנו כהורים, משימה הנשענת על הציפיות שלנו, על המצע התרבותי עליו התחנכנו, ועל ה'אני מאמין' החינוכי שלנו. ככלל, מסגרת השומרת על יחס נכון בין מס' הילדים בכיתה לאנשי הצוות הממונים עליהם, עדיפה על פני מסגרת צפופה בה הפרט יכול ללכת לאיבוד. עם זאת, אג'נדה חינוכית ותרבותית התואמת את זו שלנו מפחיתה את הסיכוי למשברי אמון ועימותים, ותורמת לשיתוף פעולה בין הבית לצוות ביה"ס. גם נוחות היא לא מילה גסה, ולכן רצוי להביא בחשבון את האספקטים הטכניים כמו המרחק בין הבית לביה"ס, הסעות, הסעדה, ואופי האוכלוסייה ממנה יצמחו הקשרים החברתיים של ילדתך. החלטה לא קלה... בהצלחה ליאת

שלום, רציתי לברר כיצד אני מתמודדת עם בני בן ה - 4. הוא ילד שחכם מאד ונבון יחד עם זאת,הוא לא יודע לקבל ביקורת, להפסיד במשחק. בדברים מזוג זה,שהוא חש "מאוים","נכשל" הוא מגיב בצורה מאד קיצונית, הוא צועק,בוכה,בועט, לעיתים הבכי מביא להקאות. קשה לו מאד להירגע מהסטרס שאליו הוא נכנס. לפעמים כשאנו משחקים איתו אנו נותנים לו "בכוונה" לנצח כדיי לא להביא אותו למצב כזה. האם זה נכון כך להתנהג??? ובכלל,כיצד אנו מתמודדים עם מצבים אלו? תודה רבה!

שלום הילה, בגיל ארבע, ילדים מתקשים עדיין להתמודד בצורה טובה עם תסכולים, והם עלולים להגיב בעוצמה בסיטואציות של הפסד או כישלון. כאשר אתם נותנים לו לנצח, אתם למעשה חוסכים ממנו את ההזדמנות לתרגל מצבי תסכול בסביבה אוהדת. כאשר אנחנו מפסידים או נכשלים, אנו לומדים להתגבר, להתאמץ יותר, ולשמוח באתגרים. ילד שתמיד רק מנצח (במיוחד אם נלוות לכך תרועות שמחה מוגזמות מצד ההורים) עלול לפתח תלות עצומה בחיזוקים, התפעלות והערצה, וכשאלה אינם מגיעים - התסכול ותחושת ההחמצה צורבים אף יותר. לכן - כמו תמיד - הפיתרון הוא איזון ושכל ישר: גבולות, כדרך לעמת את הילד עם תסכולים מתונים, ועם זאת, סובלנות חמלה והבנה מול מצבים של סערה רגשית, ללא ביקורת או כעס. הוא בכל זאת רק בן ארבע... בברכה ליאת

יש לי ילד מקסים בן 4, חייכן וטוב לב! יש לו בגן חבר שקשור אליו מאוד, הגננת אומר שהקשר הזה מפריע לו לפתח קשרים עם ילדים אחרים (הוא בגן חדש ואת הילד הזה הוא מכיר כבר שנים קודם). היא מצידה מפרידה ביניהם בכל הזדמנות ומתווכת לו עם ילדים אחרים אך עדין הקשר מאוד חזק בניהם והוא נגרר גם אחרי התנהגויות שליליות של אותו ילד. היא מספרת שהילד הזה מבין טוב את ההקשרות של הבן שלי אליו ומנצל זאת. הבעיה: שמתי לב שהבן שלי ממש מעריץ אותו, עושה כל מה שהוא אומר לו, נותן כל דבר שיש לו אפילו שבהמון מקרים זה לא הדדי. היה מקרה שהם שיחקו והחבר הרביץ לבן שלי והוא בכה, אמא שלו כעסה עליו ודרשה ממנו להתנצל, הוא אמנם התנצל אך התנהג בגועליות לבן שלי, לא רצה לשבת לידו וכו'. הבן שלי ספג את הכל ועדין רצה בחברתו! בקשתי ממנו ללכת לשחק לבד בלעדיו, הוא עשה זאת ואחרי שניה חזר בו ונדבק שוב לחבר שהמשיך להתנהג אליו בגסות. שמתי לב שאפילו שמעליבים את הבן שלי הוא עדין נדבק לילד המעליב ולא מתרחק וזה ממש מפריע לי! יש מקרים שהוא ממש מציק לילדים שהוא מעוניין בחברתם ולא מניח להם(נדבק אליהם) ואז הם כועסים עליו יותר. החשש שלי הוא שככל שיגדל התכונה הזו תגרום לילדים אחרים לנצל אותו ולגרום לו לעשות דברים שלא רוצה. מה עושים? כיצד מלמדים אותו לשחרר ולהתרחק מילדים שנוהגים בו לא יפה? כיצד מלמדים אותו שהוא לא חייב להתחלק בכל מה שיש לו? יש לו נטיה להתחלק בהכל עם חברים אפילו שזה לא הדדי. תודה!!!

שלום עינת, ילדים בני ארבע אינם יצורים מתוחכמים במיוחד, והם פועלים לאור מה שמשרת את הצרכים שלהם באותו רגע. אם תחשבי על כך, ודאי תסכימי שגם אנחנו - המבוגרים - נוטים להתחבר לא פעם לאנשים מצליחים, אטרקטיביים וחזקים. אנו נוטים להעריץ 'מפורסמים', להתחכך בהם, לחקות אותם או לקרוא עליהם. הפסיכולוגים החברתיים כינו את התופעה הזו "הסתופפות בזיו הזולת". מה שהמבוגרים עושים ללא מודעות מלאה (או מבלי להודות בכך עד הסוף), הילדים שלנו עושים בפשטות וללא בושה או אשמה: הם פשוט נצמדים ומחזרים אחרי מי שנתפס בעיניהם חזק, מוצלח או מלא ביטחון, כדי לזכות כך בחלק מה'תהילה' או כדי לא להסתבך. בהיותם תמימים (או חכמים, תלוי את מי שואלים), הם מוכנים לשלם את מחיר התלות, ולא תמיד רואים בזה פחיתות כבוד. בדר"כ התופעה נעלמת (או הופכת מתונה יותר) כאשר הילד החלש מתחזק וצובר ביטחון, ומתחיל לבחור את חבריו לאור צרכים אחרים. אני מציעה להניח לילד שלך להתנהג בגן עפ"י העדפותיו ובחירותיו, ולנסות לחשוף אותו בבית למערכות יחסים נוספות ומתגמלות יותר, בתקווה שיבחר בסופו של דבר בילדים שיגמלו לו ביחס הוגן ובחברות מכבדת. בנוסף, כל יוזמה ופעילות שיסייעו לו לצבור ביטחון ותחושת יכולת - מבורכים. זמנו לו חוויות של הצלחה, הזדמנויות לנצח ולהרגיש כשיר ובעל כוחות. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילד בן 8.5 בכיתה ג' מוכשר חרוץ ציונים גבוהים , אך ישנו משהו שמפריעה לנו מאוד הוא אוהב להיות בחברתן של בנות כל הזמן הוא אהב להיות בחברתן יותר מאשר מבנים , סדרות הטלויזיה שהוא רואה הם של בנים אבל בהפסקות בבית הספר ובגני השעשועים הוא לא משחק בכלל עם בנים רק בנות בנות , אפילו המורה שלו באספת ההורים הדגישה לנו זאת והוא ענה לה בזה שישנם חברים בנים שכן משחקים איתו אבל עצם כך שהיא העלתה את הנקודה הזו זה חיזק יותר את המשהו הזה שמפריעה לנו . נשמח מאוד לתגובתך בעניין

איציק ערב טוב אני אמא שכרגע קראתי את שכתבתה באתר ואתה מחזיר אותי כמה שנים אחורה לי יש בן 14 שנים שגם היה רק עים בנות ותמיד אמרנו איך אף פעם הוא לא עים בנים איך מכל הבנות אין לו חברה ואז התברר לי בימים האחרונים שהוא הומו קשה לנו אבל מאוד חשוב לנו לעזור לילד מאשר לאבד אותו הילד ניראה ומרגיש יותר טוב שאנו יודעים ומקבלים אותו יש לציין שמגיל קטן ידענו שזה זה אני בעצמי צריכה שמישהוא יתמוך בנו ברגעים כאלה עדיין לא יודעים איך להתמודד עים זה

שלום איציק, שלום גם לאמא של בן ה-14, העדפה של חברת הבנות בגיל שמונה, עדיין אינה בהכרח מבשרת בעיות בזהות המגדרית, והיא יכולה לשקף היעדר מכנה משותף זמני יותר עם הבנים בכיתה. זה קורה למשל במקרים של בנים שאינם ספורטיביים, הנקלעים לכיתה בה עיקר העיסוק של הבנים הוא בכדורגל או כדורסל. בנים שאינם מאד 'פיזיים' יכולים להרגיש אבודים בכיתות עם אקלים 'פעלתני', ולנוע לקראת הבנות, כמוצא זמני לצורך להרגיש שייך ובעל ערך. יהיו הסיבות אשר יהיו, אני מסכימה עם ההמלצה לאהוב ולקבל את הילד כמו שהוא, גם אם התנהגותו החברתית פחות קונבנציונלית. בברכה ליאת

הקטנה שלי, בת 3.5 אומרת הרבה "קקי" ו"פיפי" כעלבונות לאחרים (אתה קקי, הדבר הזה פיפי וכד'). האם להתעלם, לכעוס או להעניש?

שלום לך כפי שכתבתי מוקדם יותר בגיל זה של ביתך אין היא עדיין מבינה את הקשר בין המילים לתחושה הרגשית. היא אומרת מילים ורואה שהסביבה מגיבה אליהן. מהתגובה של הסביבה היא מקבלת את הכוח להמשיך לדבר כך. לדעתי רצוי להתעלם ולא להתייחס למילים. שלב זה בו נמצאת ביתך גם נקרא "כוחה של מילה" כלומר הילדה מגלה שמילים מסוימות מפעילות את הסביבה והיא נהנת מהכוח שהמילה יוצרת. התעלמו עד כמה שניתן.אפשר גם לצאת מהחדר ללא תגובה והיא תראה שאתם מתעלמים ומתרחקים מהתנהגות זו. בהצלחה אריאלה זמיר מנחה הורים נייד:050-7294692

אני דודה לילד בן 15 המתגורר אצלי מתחילת השנה בעקבות קשיים משפחתיים. הילד - בר (שם בדוי) לומד בכיתה ט במסגרת צבאית של חיל האוויר. בר אובחן כסובל מסכיזופרניה והחל לקבל טיפול תרופתי . התנהגותו מתבטאת בהזיות, כשפים להרחקת רעל מהאוכל, חרדות שמדברים עליו ומסתכלים עליו. נטייה לשמוע קולות שאומרים לו מה לעשות וכו?. הפסיכיאטרית המטפלת בו פרטית איננה יודעת שבר לומד במסגרת צבאית של חיל האוויר. אני מתלבטת מאוד אם לספר לה על כך שכן אני חוששת שאם הדבר ייודע הוא יוצא מן המסגרת. מאידך, אם לא נדווח על כך למסגרת בה הוא לומד - משרד הבריאות ידווח. ( האומנם כך יהיה?). יתירה מזאת , כיצד יגיב בר כשישמע על מחלתו. הוא הסכים לקבל טיפול תרופתי אך איננו יודע שמחלת הנפש שהוא לוקה בה תמנע ממנו ללמוד במסגרת שכל כך ייחל ללמוד בה. איך יגיב לכך ואיך יגיבו בני כיתתו כשיראו שהוא כבר איננו בין לובשי המדים. או שאולי עדיף בכלל לא לדווח למסגרת הצבאית ושימשיך בה באין מפריע כל עוד הוא מאוזן תרופתית. קושי אחר הוא מול ההורים: בר עבר להתגורר אצלי כי בסביבה המשפחתית שלו מתקשים להכיל אותו ואף הם תורמים לו לתחושות אשמה קשות, מוסיפים לראייתו הפסימית. הוריו יתקשו לקבל את הבשורה המרה על אבחנתו כסובל סכיזופרניה על מאפייניה השונים.

שכחתי להוסיף, כי האבחנה ניתנה רק לפני מס' ימים. צד נוסף במשפחה גרס שכדאי לשמוע אבחנה פסיכיאטרית אחרת. מה דעתך?

שלום רב, מעניין לראות את ההזדהות שלך עם האחיין שלך, ואת התהליך המקביל שקורה לך מול הרשויות. ממש כמו הנער שאימצת, גם את מייחסת לסביבה (הפסיכיאטרית, משרד הבריאות, ואולי גם המסגרת הצבאית) מאפיינים רודפניים ומסוכנים, שיוכלו לשנות את חייו של בר לתמיד. אני יודעת שאת חוששת מתוך דאגה כנה לעתידו, ומונעת מהצורך לגונן עליו מפני דחייה ובורות. ובכל זאת, בעיני, הפסיכיאטרית היא בת הברית החשובה ביותר כרגע, וחשוב שתוכלי לחלוק איתה את דאגתך ולחשוב יחד איתה מה הולם כרגע את יכולותיו של בר ומה לא. ממילא היא (או כל פסיכיאטר אחר שיטפל בו) יהיו מעורבים מעתה בחייו ובשינויים שיחולו בהם, ולכן עליה לדעת מראש מהי נקודת הפתיחה, ומה רמת התפקוד העכשווית שלו. סכיזופרניה היא מחלה מורכבת, ויש לה השלכות על מהלך החיים של האדם שלקה בה. הפסיכיאטר המטפל שותף למשאלה להשאיר את החולה במכסימום תפקוד, אך הוא גם זה שיוכל להעריך את הכוחות ולסייע לחולה ומשפחתו ללמוד לחיות עם המחלה ולערוך במידת הצורך את ההתאמות הנדרשות כדי לצמצם את הסיכוי להתקף נוסף. נסי להימנע מהסתרת האמת, ופעלי בשיתוף עם גורמי בריאות הנפש. בעיני, זה המתכון הטוב ביותר לחיים של תקווה ותפקוד, גם בצלה של מחלת נפש. בריאות ליאת

שלום הילד שלי בן שנה ושמונה ולפני חודש וחצי נולדה לי בתומאז הילד כל היום בוכה ורוצה להיות על הידיים אך ורק שלי ורוצה רק אותי ומי שפונה אליו כדי לדבר איתו הוא מתחיל לצרוח , להרביץ לעצמו ולדפוק את הראש בדברים והכי גרוע שהוא מרביץ לי ומושך לי בשיער ויש לציין שהוא מקבל יחס חס מאוד מכולם ובפרט ממני. הילדה בקושי מקבלת יחס כשהוא באיזור כי אני מפחדת מהתגובה שלו למרות שאני מנסה לשטף אותו בדברים שקשורים אליה כמו: בוא תעזור לאמא להחליף חיתול או להאכיל אותה. אני ממש חסרת עונים הוא גם החתיל לקום לי בלילה והוא לא אוכל כלום אני לא יודעת מה עליי לעשות אני כבר ממש בוכה הוא היה ילד רגוע וחברותי וממש ניהיה לי ילד אחר תעזרו ליייי

תמר שלום בנך בן 1.8 שנים בהחלט מתנהג בהתאם לגילו. הוא עדיין תינוק שפתאום צריך להתחלק בתשומת הלב של אמא שלו עם אחות קטנה. מכיוון שהוא אינו יכול להבין את משמעות היותו אח בכור הוא בעצם מתרעם על נוכחות אחותו ועל כך שאת נשארת איתה בבית כאשר הוא יוצא לגן. מבחינתו מישהו תופס את מקומו אצלך וזה מפחיד. כמו כן בנך נמצא בגיל אשר מוכר וידוע כבעל פוטנציל חתגובות קיצוניות. "גיל שנתיים הנורא" מכנים אותו הרבה פעמים ולא בכדי. בגיל זה הילדים נמצאים בשלבים הראשונים לבניית אני העצמי שלהם בנפרד מההורה, דבר זה יוצר הרבה פעמים כעסים, בכי, התנגדויות והתנהגויות אשר נראות לפעמים כקיצוניות. אני חושבת שלא נכון ל"קפח" את התינוקת, אך אם את נמצאת איתה בבית כל היום בלי האח הגדול, נסי לתת לה את המגיע לה וכמו כן אפשר לעשות לה אמבטיה בזמן שהילד לא נמצא בבית. כאשר את מאכילה אותה את יכולה להזמין את הילד ולספר לו סיפור תוך כדי אך אני לא חושבת שהוא צריך לעזור בטיפול בתינוקת, אלא אם כן הוא מעוניין בכך. לדעתי זו תקופה שתעבור. אם תצאי מתוך נקודת הנחה שזה זמני, יהיה יותר קל להתמודד עם הקושי. בהצלחה אריאלה זמיר מנחה הורים נייד: 050-7294692

שלום תמר, מזל טוב להולדת בתך הקטנה! זה לא פשוט לתמרן בין שני קטנטנים כאלה, ואני יכולה להבין את הדכדוך והמצוקה שלך. שני התינוקות זקוקים לך מאד, וכל אחד מהם, בדרכו, תובע את תשומת לבך, את קרבתך ואת גילויי אהבתך. לידת ילד נוסף מערערת את שגרת המשפחה ומפירה את האיזון הישן. לוקח זמן להתארגן מחדש, וליצור שגרת חיים שתאפשר לכולם רווחה נפשית. אני מציעה לך לנסות להקדיש כרגע את מרב תשומת הלב לבנך הבכור, ולא לחוש אשמה רבה מדי בשל כך. התינוקת זקוקה כרגע בעיקר למילוי הצרכים הפיזיים של הזנה וניקיון, והיא לא 'תתלונן' אם תהיי מעט יותר עם אחיה הגדול. הוא, לעומת זאת, מרגיש שהיחד שלכם נגרע מאז בואה של התינוקת, ומגיב על כך במחאה האופיינית לפעוטות בגילו. נסי להיעזר כרגע בכל מי שאפשר (בעל, סבתות, דודות), ולהחזיר לעצמך כוחות בהדרגה. זכרי שבנך ה'גדול' הוא עדיין תינוק בעצמו, והימנעי מציפיות לא ריאליות ממנו. יקיצות מרובות בלילה, כמו גם הפחתה בתיאבון, יכולים להיות תגובה רגשית ללידת האחות, אך גם חלק מהתפתחות נורמלית. תני לעצמך זמן והיי סבלנית ונינוחה ככל האפשר. זו תקופה קשה שתחלוף. ילדים צפופים זה יופי, כי הם גדלים יחד, ולומדים להעסיק זה את זה די מהר. כרגע זה נראה לך דמיוני ורחוק, אבל זה מגיע מהר, תאמיני לי... בהצלחה והרבה נחת ליאת

בעבר כתבתי לך על הפרויקט בעיצוב רציתי להודות לך התשובה. יש כמה שאלות: 1.איזה הקשרים אפשר לעשות עם ריח? לדוגמא ריח עם ויזואליות של חפצים? איזה עוד דרכים ניתן לעשות את ההקשרים? אשמח מאוד אם תעזרי לי, תודה ויום טוב

שלום שרי, לא בטוחה שהבנתי את שאלתך. ריח יכול להיקשר בדרך של התנייה לאירועים ולחפצים ה'מוצמדים' אליו במקום ובזמן. כך, למשל, ריח של בי"ח או רופא שיניים נתפס אצלנו כריח בלתי נעים, בהיותו מקושר בדר:כ לחוויות לא נעימות. אם ניקח ילד קטן למרפאת רופא השיניים, פעם אחר פעם, ובמקום טיפול שיניים ניצור עבורו חוויה נעימה חלופית (כמו למשל שהות עם אמא על שטיח מלא צעצועים כייפים או מפגש עם צלחת ממתקים), הוא יקשר את ריח החומרים הדנטליים עם חוויה נעימה, ויחווה את הריח כמבשר משהו טוב, ולכן גם כריח נעים. אנשים שחוו טראומות מציינים לעיתים ריח חזק שעמד באוויר באותם רגעים קשים, והריח הזה עלול להזכיר להם את הטראומה ולעורר פלאשבקים טורדניים. באופן דומה, אנשים יכולים להתענג על ריחות שמזכירים להם תקופות נעימות בילדות, בחו"ל, או בחברת אדם אהוב. אם תשובתי עזרה לך במשהו - אני שמחה. אם לא - נסי לחדד מעט יותר. בהצלחה ליאת

שלום בתי אומרת הרבה לאביה "אני לא אוהבת אותך". למותר לציין שאביה הוא האב המסור והאוהב ביותר שאני מכירה. אותי, לעומת זאת, היא אומרת שהיא אוהבת. אנחנו מסבירים לה שזה פוגע ברגשותיו ושהוא נעשה עצוב. האם יש באמתחתך עצה אחרת? תודה

שלום לך ילדה בת 3.5 עדיין לא יכולה להבין את משמעות האמירה.אין זה אומר שהיא באמת לא אוהבת את אבא. מה שהיא כן מבינה זה שיש התרגשות מסויימת סביב המשפט הזה ולכן היא משתמשת בו. לדעתי אין צורך להגיב לאמירה הזאת אלא רצוי להמשיך להגיד לה שתמיד תאהבו אותה בכל זמן ובכל מצב. השתדלו לא להיסחף לעלבונות מילדה בת 3.5. אחרי הכל היא רק ילדה קטנה. בהצלחה אריאלה זמיר מנחת הורים נייד: 050-7294692

שלום לך, ילדים קטנים לומדים עד מהרה את כוחן של מילים מסוימות, ואת יכולתן לעורר אצל המבוגרים תגובות יוצאות דופן. הם מגלים, למשל, שמילים "לא יפות" או קללות, ואפילו מילים מיוחדות כמו "מוות", "עצב" או "כאב ראש" מבהילים את המבוגרים ומרעישים אותם עד כדי תגובה מרחיקת לכת. והנה, בתך הקטנה שאמרה לאביה פעם (אולי אחרי אירוע שולי כלשהו) "אני לא אוהבת אותך" כדרכם של קטנטנים (ר"ע "אתה פויה"), גילתה להפתעתה שלמילים שלה יש השפעה עצומה על אבא ועל אמא, שמיד נרעשו ומיהרו להגיב ברגשות עזים של עלבון ועצב. כך, למעשה, אירוע שולי וחסר חשיבות, הופך לאישיו משפחתי, ונותן לבתך תחושת כוח ועניין. קשה לומר למישהו "אל תיעלב" או "אל תיקח ללב", כי רגש הוא רגש. אבל אנחנו יודעים שמה שקובע איך נרגיש הוא האופן בו אנו מפרשים אירועים, מצבים והתנהגויות של אנשים אחרים. אני מקווה שבעלך יוכל לקרוא את הדברים שנאמרו כאן, לנסות לפרש את הדברים אחרת, ואולי בעקבות כך לשנות גם את הרגשתו. אין לי ספק שבתכם אוהבת את אביה וזקוקה לו, ולכן בפעם הבאה שהיא אומרת לו "אני לא אוהבת אותך", אני ממליצה לו להשיב לה "אבל אני אוהב אותך, וזה הכי חשוב!". בשמחות ליאת

שלום הילדה שלי בת 11 ואף פעם לא אהבה במיוחד חיבוקים ונשיקות. למרות שאנחנו כהורים כל הזמן מחבקים אותה ומנשקים אותה , אבל תמיד היא מסתייגת "עושה טובה שמחזירה אהבה" , אני חייבת לציין שגם ביני לבין בעלי יש חיבוקים, ז"א שהיא תמיד רואה בבית את האהבה גם כלפי הילדה הקטנה שלנו (בת 8) שלעומת הגדולה מאוד אוהבת את הנשיקות והחיבוקים ויוזמת זאת הרבה. ובטח ובטח שהיא לא יוזמת את האהבה, וגם לא ב"מילים". אנחנו יודעים ובטוחים שהיא אוהבת אותנו , אבל מאוד מפריע לנו שהיא לא מראה התחושות שלה, וזה תמיד היה מאז שהיא קטנה , ואני מרגישה שככל שהיא גודלת הבעיה גוברת. יכול להיות שזה גיל ההתבגרות, אבל בכל זאת ראיתי את הבעיה הזו מאז שהיא קטנה. אשמח לקבל תגובות כי באמת אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה. תודה ושבת שלום נוי

שלום נוי, את בטח מכירה את השיר המקסים של מתי כספי (מילים: יהודה אטלס), שמדבר ממש על ילדים כמו בתך. הנה תזכורת - "אולי זה מעליב לפעמים, אולי זה עובר את הגבול, אבל כשמנשקים אותי על הפנים - אני תכף מנגב בשרוול..." השיר הזה מעיד שבתך לא לבד, ויש לא מעט ילדים כמוה, שאינם מחבבים את מחוות האהבה ה'דביקות', ומעדיפים להביע את אהבתם בדרכים אחרות. את עצמך מדגישה כי אתם מרגישים ובטוחים באהבתה, ולכן אפשר להירגע ולהפסיק לדרוש ממנה את מה שאינה יכולה לתת. נדמה לי שההתעקשות על מה שאין גורמת לכם להחמיץ את מה שיש, גם אם (ואולי דווקא בגלל ש...) הוא חמקמק, ביישני ופחות קונבנציונלי. לפעמים מה שניתן לנו במנות מדודות ובשקט עולה בערכו על מה שמצוי בשפע ובקולי קולות. נסו להטות אוזן ליאת

שלום רב! אני מאוד זקוקה לעיוץ מקצועי.הילדה בת 15 יצאה מהבית והלכה לגור עם אבא שלה (לאחר שרבה איתי).אני מנסה להחזיר אותה אך היא לא רוצה לשמוע כלום ממני למרות שאני באה לשם ומביאה כל דבר שהיא מבקשת.אנו גרושים כשנה וחצי.לפי דבריו של האב היא לא מתכוננת לחזור אליי. אבא עובד ומתפק כאדם נורמטיבי. אני מאוד מתוסכלת וכבר לא יודעת מה לעשות. בבקשה תמליצו מה לעשות!!אגב זו בת יחידה. תודה רבה.

שלום רב, לא ציינת לפני כמה זמן בתך עברה לגור אצל אביה, והאם התבססה כבר שגרת חיים כזו, או שמא אתם עדיין בעין הסערה. למרות שאת מציינת ש"היא לא רוצה לשמוע כלום ממך", אני מבינה שבכל זאת היא פונה אלייך בבקשות (אולי אפילו דרישות) אותן את ממהרת למלא כדי לרצותה ולהחזירה אלייך. לא ציינת מה קרה ביניכן, ומהי מערכת היחסים שאתן מנהלות בדר"כ. את יודעת, לפעמים הפריווילגיה היחידה של ילדי הגירושין היא היכולת להתרחק מדי פעם מהורה אחד ולהתנחם בנוכחותו וזמינותו של ההורה האחר, שאיתו אין קונפליקט באותו זמן. זה לא תמיד רע כ"כ. אני חושבת שאם חשוב לך שבתך תחזור אלייך, רצוי לגרום לה להרגיש שהיא חופשייה לבחור בכך (ולא חייבת). לכן, אם את מביאה לה דברים שהיא מבקשת ממך, עשי זאת בנדיבות וברצון, אך מבלי לדרוש ממנה דבר בתמורה. עשי זאת מתוך דאגה ואהבה, ובררי איתה (מדי יום) שהיא בסדר, ושכל צרכיה מסופקים. תוכלי לציין באוזניה שאת מכבדת את החלטותיה, גם אם אינך מתה עליהן. אני ממליצה לך מאד על התייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לעזור לך לשפר את התקשורת ביניכן בגיל כה מורכב והפכפך, ולשרוד את גיל ההתבגרות שלה בשלום. נדמה לי ששיחה עם גורם מקצועי תסייע לך גם בהתמודדות עם האפשרות שבתך תבחר לשהות עם אביה לתקופות ממושכות יותר, מבלי שהדבר יותיר אותך פגועה וחסרת אונים. בברכה ליאת

הילדה שלי עברה הסתה במשך שנים בה שכנעו אותה שאני אמא לא טובה ושעדיף לה אצל האבא. היא קמה ועזבה (הוא אסף אותה). הוא גר רחוק מאוד ממני ואינו מאפשר לה לתקשר איתי, לא מביא אותה לבית הספר, על דעת עצמו רשם אותה לבית ספר אחר. היא לא רוצה שום קשר איתי. אנחנו גרושים 11 שנים והקר שלי עם הבת שלי היה מדהים!! מושא לקנאה של כולם. ביום שעזבה היה ויכוח סתמי הנוגע למגבלה בשימוש במחשב שהצבתי. הוא פשוט חטף אותה וידיי כבולות כיוון שבית הדין הרבני מורח את הזמן. אינני יודעת מה לעשות. איני ישנה בלילות. היא היתה כל עולמי במשך שנים והיום אינני מזהה אותה. מה באפשרותי לעשות?

שלום, אני אמא לשני בנים ובהריון בחודש השמיני. די כאוס אצלינו בבית בד"כ, הבנים די חסרי משמעת בתורות - אם אחד מקשיב די סביר להניח שהשני לא ומתחלפים ביניהם. הם רבים ומתקוטטים רוב הזמן. הגדול מבטא אפילו במילים: "אני שונא אותו, הוא רק מפריע לי, לא בקשתי אח. הלוואי שהוא ימות ואהיה לבד..." נורא. אני צועקת משום שאני חסרת אונים ורוב הזמן עסוקה ברגשות אשמה על כך. אני יודעת שאנחנו זקוקים לעזרה מקצועית אבל בעלי די מסתייג, היה לו קשה לשמוע מאשת מקצוע בקורת כלשהי. מגיל קטן של הבנים הוא די שובר לי את המילה לידם ועכשיו הם לא מקשיבים לא לי ולא לו. במסגרות החיצוניות הגדול לומד מצוין אך ישנן תלונות למשמעת רופפת וצורך בעיצוב התנהגות. הקטן מתנהג יפה בגן - אין תלונות מצד הגננת. להפך. זה הרקע. כעת, נוספו לנו שתי בעיות: הגדול מתעורר כל לילה בבכי ומפחד "חלומות רעים". לא קרה שום דבר מיוחד שאפשר להצביע עליו. הבנתי שעליי "להעניש" במשהו משמעותי להם. טלויזיה ומחשב הם כבר הרבה זמן לא רואים, ולא נראה שיפור בהתנהגות שלהם...לא יודעת מה משמעותי שאפשר להעניש בו, אין שום דבר שכזה. האם בשלילה של הזמנת חברים אחה"צ??? (עובד על הגדול), אבל עדיין הוא לא משפר התנהגותו. אנחנו מחזקים התנהגות חיובית, אבל קולנו אינו נשמע יותר בבית אלא בצעקות והאווירה כלל אינה נעימה. עזרה מקצועית זה המוצא היחיד???

אפרת שלום מדברייך אני מבינה שכבר התעייצתם בעבר עם אשת מקצוע. כפי שאת בעצמך יודעת ואומרת שאתם לא מיישמים את הצעותיה.אין ספק שיש דברים שלא נעלמים עם העליה בגיל אלא להיפך הם רק מחמירים והראיה לכך היא המצוקה שאת נמצאת בה. ילדים זקוקים לגבולות, את זה כולם יודעים, אך אני חושבת שעונשים אינם דרך ליישם גבולות. אני חושבת שחשוב להגיד ולידע את הילדים מה אתם כן מצפים מהם ומה הם כן יכולים לעשות ואיך ולא רק לשלול מהם דברים, כמו מחשב, טלויזיה, חברים.. גבולות נועדו לתת ביטחון לילדים שיש מי ששומר עליהם ויש מי שדואג לשלומם. ילדים צריכים לקבל לגיטימציה לרגשותיהם, אנחנו המבוגרים צריכים לעזור להם לעבד את רגשותיהם. כאשר ילדך אומר שהוא לא רוצה את האח הזה אני חושבת שזה די טבעי, הוא מפריע לו והוא לא מעוניין בו.צריך לגלות אמפתיה לקושי שלו עם אחיו אך גם להבהיר בצורה ברורה שגם אם אחיו מפריע לו הוא אחד מהמשפחה והוא תמיד ישאר במשפחה ובבית, כפי שגם הוא (הילד ה"סובל") תמיד יהיה במשפחה וישאר בבית ואת שניהם אתם אוהבים. ילד בגילו של בנך עדיין לא מבין את משמעות המוות כפי שאנחנו המבוגרים מבינים ולכן אין כל צורך להתרגש מדבריו. לגבי התעורריות הלילה- זהו גיל שאכן יש בו חלומות רעים ומפחידים. לדעתי אפשר לעזור ע"י נתינה של פנס למיטה בזמן ההשכבה כדי שאם הוא מתעורר הוא יוכל להדליק אותו ולראות שהכל בסדר. כמו כן ילדים אשר גבולות המותר והאסור אינם ברורים להם( מכיוון שפעם מותר ופעם אסור בהתאם למצב הרוח של ההורים)עלולים לסבול מפחדים וחרדות אשר יכולים לבוא לידי ביטוי גם בחלומות. אני ממליצה לנסות שוב הדרכת הורים בהצלחה אריאלהזמיר מנחת הורים נייד:0507294692

שלום אפרת, אני סבורה שהדרכת הורים היא קריטית במקרה שלכם, במיוחד על רקע הלידה המתקרבת. מניסיוני, גם אם הורה אחד מתנגד מאד להתייעצות, הוא בסופו של דבר הופך דומיננטי מאד בפגישה הטיפולית (זה קטע שאני, אישית, אוהבת במיוחד), ומשנה את דעתו לגבי כדאיות המפגש הטיפולי. אם התנגדותו של בעלך תישאר איתנה, תוכלי להגיע בעצמך לשיחת הדרכה, ולרכוש כלים להתמודדות עם הילדים. כרגע, עושה רושם שהמצב שלכם כאוטי, וכולכם - ללא יוצא מן הכלל - יוצאים נפסדים. חבל. זכרי שהדרכת הורים טובה אינה אמורה לבקר אתכם ואת התנהגותכם, אלא לחדד את ההבנה שלכם לגבי הדינמיקה המשפחתית ודפוסי התקשורת בבית, ולשכלל את דרכי הפעולה שלכם (שכרגע אינן משרתות אתכם). בהצלחה ליאת

שלום, בני בן שנתיים ושמונה. הוא ילד מקסים שרוב הזמן משחק יפה ומתנהג יפה אבל לפחות פעם אחת ביום הוא נכנס למצב של בכי היסטרי שיכול להמשך גם 15 דקות במהלכן הוא צועק ומרביץ לחפצים ולפעמים גם לעצמו. לבכי ההיסטרי תמיד יש סיבה כמו הוצאה מהמקלחת בניגוד לרצונו (לאחר שהוסבר לו כי כבר חייבים לצאת) או איסור כלשהוא שניתן מההורים וגם אם חבר לקח לו צעצוע והגננת לא החזירה לו. תמיד ברורה הסיבה אך הוא איננו יודע להירגע. כשיש היסטריה אנחנו שמים אותו בחדר על המיטה להירגע, בד"כ אחרי מספר דקות כשהוא כבר מותש מבכי אני מחבקת אותו ואז הוא נירגע. הסיטואציה שתיארתי יכולה גם להופיע מספר פעמיים ביום.חשוב לנו כהורים לא לוותר על העקרונות החשובים וכן לדעת להגיד לו לא. אשמח לדעת מהי הדרך הנכונה לטפל בבעייה כי אנחנו אובדי עצות כרגע.

שלום שרון, פעוטות בגיל שנתיים-שלוש מתקשים עדיין לווסת רגשות עוצמתיים כמו כעס ותסכול, ולכן בגיל זה עולה שכיחותם של אירועי 'טנטרום' כמו אלה שאת מתארת. זה באמת לא פשוט לשאת התקף זעם קולני שכזה, אך הדרך הטובה לשרוד אותם תלויה במידה רבה ביכולת להישאר cool, מבלי להילחץ או להיטלטל רגשית עם הילד. בגלל שהתקף צווחות כזה עלול להיות קשה מאד גם לילד, אני מציעה דווקא לא להשאיר אותו לבד עם זה, ולהימנע מלשלוח אותו לחדרו. תוכלי להישאר קרובה, לנסות להציע נחמה ועזרה בחיבוק או הסחת דעת (מבלי להיכנע בנושא העקרוני שהתחיל את הבכי), ובמידת הצורך להסכים להישאר לצידו גם כשהוא בוכה עד שיירגע. אין טעם להיכנס להסברים מייגעים או לשיחות חינוכיות לפני או אחרי האירוע. מתוך היכרות עם רגישותו ופגיעותו של ילד בגיל זה, אפשר לנסות ולגלות גמישות, ולהימנע ממלחמות לא הכרחיות. הבשורה הטובה היא שזה עובר בסופו של דבר סביב גיל שלוש או מעט אחריו. חזקו ואמצו ליאת

בתי בת שלוש וחודשיים, גמולה לחלוטין מגיל שנתיים וחצי (הגמילה ארכה יום וחצי בערך). היתה הולכת יפה לשירותים כל פעם שצריכה. לפני כחודשיים החלה תופעה של קקי בתחתונים בשעות הגן. הכל היה במודע והיא אפילו היתה מודיעה לנו בבוקר שהיום היא הולכת לעשות קקי בתחתונים בגן. לאור זאת התייעצתי עם הגננת שאמרה שהם יפסיקו להתייחס לעניין וינקטו בשיטת ההתעלמות ואכן זה עבד והתופעה נפסקה. לפני כחודש שוב הכל חזר- הפעם כל פעם שאנחנו מחוץ לביץ- בין אם זה אצל חמותי, גיסתי, בגן שעשועים ובגן... היא פשוט נעמדת ועושה קקי, כאילו יש לה טיטול... ניסינו התעלמות, ניסינו חיזוקים חיוביים, ניסינו להסביר, ניסינו מדבקות ואנחנו כבר די נואשים. חשוב לציין שבבית היא עושה בשירותים מאוד יפה, חוץ מפעם אחת שהיא טענה שאין לה ואני התעקשתי, ובסוף יצא כמובן. מה יכולה להיות הבעיה?

מעין שלום אני בהחלט מבינה את הקושי שאת נמצאת בו. לא ציינת בדברייך האם חלו שינויים כלשהם בחייכם (לידת אח/ות, העדרות של אחד ההורים,מעברים, מחלות..) בהנחה שלא היו כל שינויים בחיי הילדה ובחיי המשפחה -אני חושבת שצריך להבין מה ילדתך אומרת לך בכך שהיא עושה את צרכיה בתחתונים. נראה לי שיש שתי אפשרויות מרכזיות- או שהיא זקוקה לך יותר, לשם ביטחונה האישי, או שהיא מנסה לקחת שליטה על התנהלות חיי המשפחה.בשני המקרים נראה לי שאפשר לעזור בדרכים דומות. ראשית אולי כדאי להמעיט ביציאות מהבית, יתכן וילדתך מעוניינת להיות איתך בבית ללא חברותייך וללא חברותיה עצמה.במידה וצריך לצאת מהבית רצוי להזכיר לה לעשות את צרכיה בבית ולא בתחתונים עלמנת שלא תצטרכנה לחזור הביתה. ואכן במקרה שהיא עושה את צרכיה בחוץ, בתחתונים, נראה לי נכון להפסיק את הפעילות המתוכננת ולחזור מיד הביתה. אם את ממשיכה את התוכנית למרות כעסך ותיסכולך את בעצםמשדרת לילדה שאפשר להמשיך כך, אמא תרגע כבר והילדה לא תפסיד מכך. רצוי להעביר קצת מהאחריות אל הילדה. כלומר אם את עושה בתחתונים את צרכייך את לא יכולה להישאר בגן השעשועים או אצל סבתא או בכל מקום אחר. את חוזרת הביתה. אני מאמינה שאם ילדתך תבין שיש לה מה להפסיד היא תפסיק לעשות את צרכיה בתחתונים. בהצלחה אריאלה זמיר מנחת הורים נייד: 0507294692

שלום מעיין, גם אני סבורה שיש לעניין הקקי תפקיד תקשורתי, באמצעותו היא אומרת משהו שרצוי להבינו. כל אחת מהסיבות שמנתה אריאלה יכולה להיות רלוונטית לכאן, ויכולות להיות סיבות נוספות, כמו חשש משירותים שמחוץ לבית, רצון לזכות ביחס של 'קטנים', ואפילו צורך במגע פיזי 'טיפולי' כמו החלפת התחתונים והמכנסיים "כמו פעם". אם הסיבות להתנהגותה נשארות בגדר חידה עבורך, תוכלי לנסות להגיע להתייעצות עם גורם מקצועי, שיוכל להנחות אתכם, בהתאם למסקנותיו, כיצד לפעול. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. אני אם לילד בן 2.5 ולילד בן שנה ושבעה חודשים. בני הבכור לא חדל מלהכות באחיו הצעיר סתם ככה בכל הזדמנות. ניסיתי לנקוט בשיטת העונש כנס לחדר ואל תצא , תחשוב אל ההתנהגות שלך וכד' וזה לא צלח. לאחרונה ניסיתי שיטה חדשה להפריד ביניהם ולחבק ולנחם את הקטן מבלי להעיר לגדול . אך גם זה לא ממש עוזר. אני כל היום משתדלת להרעיף עליו אהבה חום וחיבוקים כדי שלא יקנא באחיו. כמו כן,אני כל היום צריכה להגן ולהפריד ביניהם מאחר והוא מושך לו בשערות , חוטף לו את המשחקים. וכתוצאה מזה הקטן בוכה וכואב לו. אודה אם תייעצי לי על שיטה נוספת כל דבר שאוכל בכדי שיפסיק להציק לקטן. ושילמד לאהוב אותו עליי לציין שאני אומרת לו שהקטן אוהב אותו מאוד ושהוא תינוק .ניסיתי גם שיטה של פרסים זה גם לא עבד.

בדיעבד, אחד ההורים שלנו היה צריך להישאר איתנו בחדר. לא להשאיר אותנו לבד. ברור לי שלפעמים זה לא ניתן למימוש, כך שאין לי תשובה. מה גם שאין לי מושג אם זו אסטרטגיה נכונה מבחינה פסיכולוגית. נחכה לליאת...

שלום לאם השואלת, שלום לקוסם, בגילאים הללו (שנתיים וחצי ושנה וחצי) עדיין קשה לדבר במונחים של מריבת אחים, ולכן אין שאלה אם להתערב או לא להתערב, והפיתרון הוא לא 'להפריד' או לנסות להשכין שלום. מדובר בהתנהגות תוקפנית גולמית מאד ויצרית, המו?נעת ככל הנראה משילוב של קנאה יחד עם שליטה מועטה בדחף (שתיהן טבעיות ונורמליות בגיל זה), ולכן הפיתרון ההגיוני והפשוט במקרה זה הוא דווקא זה שמציע הקוסם - להשגיח על הילדים ולא להשאירם לבד זה עם זה, עד שאפשר יהיה להבטיח את שלומו של הילד הקטן. מאחר שאין כאן זדון - אין טעם להעניש, ומאחר שה'גדול' שלך הוא עדיין פעוט - אין טעם להיכנס להסברים מילוליים וניסיונות לגרום לו לאהוב את אחיו (ניסיונות כאלה בדר"כ משיגים את ההפך). השתדלי להעניק לכל אחד מילדייך תשומת לב והיענות תואמת-גיל, ופעלי בנחישות להפסקה פיזית של כל התנהגות אלימה, ללא דיבור מיותר. המסר צריך להיות ברור מאד (לא אוכל להרשות לך להכות את אחי הקטן, ולכן אעצור אותך בתקיפות בכל פעם שזה יקרה). בברכה ליאת

שלום ליאת, בני, בן כמעט 5 חווה הרבה שינויים ומשברים בחצי השנה האחרונה: בעלי עזב את הבית (למרות שהוא רואה אותו כל יום) והתחיל גן חדש בו לא הכיר אף ילד (הגן הקודם היה מחוץ לשכונה). בנוסף, קשה לו להכנס לחברה סגורה ולהשתלב בקבוצה. הוא טוב יותר ומעדיף להיות במסגרת של אחד על אחד. הבעיה היא בגן: הגננת מעידה על כך שכשהוא בגן הוא חי בעולם משלו- לא ממש מחובר למה שקורה בגן. כאילו עוטף את עצמו באיזו שכבת בידוד. הוא מאוד עסוק בעצמו, משחק הרבה לבד (למרות שלאחרונה המצב השתפר כשמצא חבר אחד והוא מבלה איתו הרבה- ואז הוא כן מחובר ולא נמצא "ליד"), נראה לה שהוא לא מקשיב במפגש.בקיצור- לדבריה, תפקודו "ליד". הדבר קורה גם בחוג כדורגל חדש אליו ביקש ללכת ןגם שם נמצאים ילדים מהגן (מותר להורים להכנס וגם אנחנו התרשמנו שהוא חי בעולם משלו, ולא ממש מחובר למה שקורה בחוג. ומצד שני- בחוג התעמלות שהוא נמצא בו זו השנה השניה, הוא בסדר גמור- מבין ענין, מרוכז, משתף פעולה. ראיתי אותו שם וזה שונה לגמרי). הגננת הפנתה למכון להתפתחות הילד ששלח אותנו לשיחה עם העו"סית ולאבחון של מרפאה בעיסוק. המאבחנת אמרה שהוא נראה לה בסדר גמור. גם קלינאית התקשורת שהולך אליה טוענת שאחד על אחד הוא בסדר גמור. בבית הוא מתנהג רגיל. גם כשהולך ובא לחברים מהגן הוא כן נמצא שם ולא מכונס בעולמו הפנימי. כך שהבעיה היא בגן ובחוג הכדורגל. בגן הקודם לא היתה בעיה כזו (זה היה לפני שבעלי עזב) שאלתי - מה לעשות? הגננת אמרה שמצבו מדאיג, וזה כשלעצמו מדאיג אותי... האם להפנות אותו לתרפיה כלשהי? אני חוששת שיכנס לסחרור לא טוב :( אודה לעצתך, דניאלה

שלום דניאלה, בהנחה שנשללו בעיות התפתחותיות ותקשורתיות, ומתוך כך שמדובר בקשיים תחומים בזמן ובמקום, הכיוון הרגשי הופך רלוונטי יותר. הייתי מציעה לפעול בשני מישורים - האחד, חשיפה יזומה הולכת וגדלה של הילד לנוכחותם של אנשים וילדים אחרים בחייו. תוכלי להיעזר לשם כך באימהות אחרות בגן, שיסכימו להגיע אליכם הביתה (אולי יותר מחבר אחד בכל פעם), וכך, בהדרגה, לשפר את יכולתו להתנהל בסיטואציות רבות משתתפים. במקביל, אפשר לתת לו חיזוק באמצעות טיפול באמנות, מוזיקה או בע"ח, או טיפול פסיכולוגי (במשחק) אצל פסיכולוג ילדים קליני. טיפול כזה ממילא מלווה גם בהנחייה הורית, וככזה יוכל לתת מענה גם להיבטים המשפחתיים שמשפיעים על הילד שלכם. בהצלחה ליאת

אני אם שמגדלת את ילדי לבד הוא בן שנתיים ו5 חודשים אבא של הילד שלי אמור לאסוף אותו מהגן אחת לשבוע ובזמן האחרון הבן שלי לא מוכן ללכת איתו עושה לו סצנות ליד הגננת ובוכה וצורח באופן שלא ניתן להרגיעו אז אבא שלו מתקשר אליי אחרי 15 שעה שהוא אוסף אותו ומחזיר אותו אליי והוא נכנס איתו הביתה ומשחקים איתו ביחד אין לי בעיה עם זה אבל גם בשבת לא מוכן ללכת איתו ולהיכנס לרכב הוא רוצה אותי כל הזמן ובוכה וצורח לו את אמא את אמא יש לו אבא מקסים אבל יכול להיות בגלל שנולד לו גם אח מאבא שלו כי לפני הכל היה בסדר או שיכול להיות שהוא היה קטן יותר או בגלל הגן וגם בנוסף הוא מפחד מהחושך ויכול להיות שגם בגלל זה לא מוכן ללכת עם אביו אני חסרת אונים לא יודעת מה לעשות ואיפה הבעיה ומה עושים עם עקשנות של ילדבן שנתיים שצורח ובוכה מאד ולא ניתן לשליטה עד שהוא מביא אותו אליי ונרגע מה עושים למי לפנות תודה על עזרתך בנושא .

שלום חניתה, בגיל כה צעיר לא הייתי מתעקשת עם הילד על שינה מחוץ לבית, גם אם מדובר בביתו של אביו. המשיכו להקפיד על מפגשים סדירים ונעימים, גם אם לזמן מה זה יהיה בקרבתך. לפעמים מעצם זה שהלחץ סביב הנושא יורד, פוחתת גם ההתנגדות. הסבירי לילד שגם אם אבא לוקח אותו לכמה שעות לביתו, הוא יחזור לישון בבית. אני מצפה שתהיה הטבה. אם לא, התייעצי שוב. שבת שלום ליאת

שלום ליאת, בתי כבר בת שש-עשרה, ואינה מפסיקה לכסוס את ציפורניה. ניסינו מרה, ובכל זאת היא ממשיכה לכסוס, זה מגיע למצב שבקושי נשארו לה ציפורנים על האצבעות, ותמיד יש דם. דיברתי איתה על כך המון פעמים אך היא אומרת שאינה שמה לב בכלל, אבל אני מפחדת שאולי היא כוססת ציפורניים בגלל איזשהו משהו שמעיק עליה או מלחיץ אותה מאוד והיא לא רוצה לספר .. אבל מצד שני מגיל צעיר מאוד היא כוססת אותם, אבל אני מכירה אישית המון ילדים שכססו כשהיו קטנים אך הפסיקו כשהתבגרו, בעזרת מרה או לבד, כשהבינו שזה מכוער-והיא מודעת לכך, אך היא אינה מפסיקה. האם את חושבת שעליי לעשות משהו בקשר לזה? או לחכות שתפסיק? אולי אני סתם נכנסת ללחץ אבל בכל זאת אשמח לתשובה, תודה רבה לך מראש !

שלום רונית, לפעמים כסיסת ציפורניים יכולה להעיד על רמות גבוהות של מתח ומצוקה, ולפעמים היא מתבססת כהרגל רע שקשה להיגמל ממנו. לפעמים, אגב, זה גם וגם - וזו כמובן האפשרות הכי פחות טובה... בכל מקרה, כדי להצליח בתהליך הגמילה, חשוב לעורר את המוטיבציה שלה עצמה, שבלעדיה ספק אם זה יילך. מאימתי שקיימת המוטיבציה, אפשר לנסות שיטות שונות, כמו למשל ישיבה מול הטלוויזיה עם כפפות, מריחת קרם ידיים שומני (ומגעיל), מעיכת "כדור עצבים" כפעולת תחליף, ואפילו בניית ציפורניים מלאכותיות (ולא מאד ארוכות. היא בכל זאת בת 16). במקביל, אם ידוע לך על גורמי סטרס בחייה, חשוב לפעול להפחתתם, ולהציע עזרה או הרגעה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, אחיין שלי בן ה-3 וחצי עתיד לעבור ביום שישי הקרוב ניתוח להוצאת שקדים. הייתי רוצה לדעת האם יש דרך להכינו לקראת הניתוח, האם להסביר לו? עד כמה לפרט? מה לומר ומה לא לומר? אני קצת חוששת מההשלכות אשר עלולות להיווצר.. לא הייתי רוצה שהוא יתעורר בתחושה שאמא ואבא שיקרו לו כאשר אמרו שזוהי "רק בדיקה קטנה" מצד שני האם בכלל אפשר להסביר לעומק לילד בגילו? אודה על התיחסותך.

שלום ענבל, בעיני להכניס ילד לניתוח עם הבטחה שמדובר "רק בבדיקה קטנה", זה עוול גדול, שעלול לערער בצורה חסרת תקנה את האמון שלו בהוריו או במבוגרים בכלל וברופאים בפרט. אני שולחת לך לינקים לתשובות קודמות (בלינק השני יש הפנייה לדיון קודם), ומקווה שתוכלו למצוא את ההסבר המתאים. בהצלחה והרבה בריאות ליאת http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-56265#message-56265 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-43514#message-43514

ליאת בוקר טוב, (מתנצלת על האורך) הייתי מעוניינת לשמוע את דעתך לגבי בני בן ה שנתיים וחצי, בן בכור ויחיד. התפתח מוטורית מאוד מהר וגם שפתית. מדבר יפה מאוד ומבין הכל. מפונק (וכיף לנו לפנק אותו בנשיקות וחיבוקים) ומאוד קשור אלי ואל אביו. הוא הולך לגן מזה שנה וחצי, התחיל בספטמבר גן חדש והתאקלם יפה מאוד, אני מאוד מעריכה את הצוות וסומכת על הגננת. הגננת אמרה לי ואני גם נוטה לראות זת בעצמי שקצת קשה לו עם מעברים והוא צריך לדעת מה הולך לקרות הלאה - אחרת יכול להיות בכי. למשל הוא מאוד אוהב להיות בחצר ולשחק בחול אם פתאום יגידו לו לקום ולהכנס הוא יבכה, אם יכינו אותו לכך ויגידו לו שכשהוא מסיים להכין את העוגה הוא יניח אותה על המדף ויכנס פנימה זה יעבור חלק (כך אנחנועושים גם בבית בצורה די אינסטנקטיבית וללא תאום). בנוסף אם ילד נוגע לו במשהו למשל במשחקיה שאנחנו הולכים אחר הצהרים הוא יכול להתחיל לבכות, אני באה ומתווכת ומסבירה שגם לילד מותר לשחק לידו ובוא נשאל איך קוראים לו, ולרוב זה יגמר די מהר. אך בתחושה שלי קשה לו לשתף (אני יודעת שזה מתאים לגיל) אבל גם קשה לו ליצור את הקשר עם הילד שמשחק לידו, ולפעמים הוא כאילו נעלב כי מישהו לא שיחק איתו. אני חייבת לציין שהוא ילד מאוד חברתי ומאוד אהוב על ילדי הגן קטנים וגדולים שמאוד תופסים ממנו, אך קל לו יותר עם המבוגרים. רופאת התפתחות בטיפת חלב ראתה אותו שבוע שעברה ואמרה שהכל מאוד תקין, במקרה היה שם עוד ילד גדול יותר והוא ניגש ושיחק על ידו/ איתו, הוא לא מתבייש מילדים אחרים ואין לושום בעיה שם ביטחון ברמה של להתרחק ממני ולשחק לבד גם במקומות זרים. האם אני קופצת למסקנות בשל גילו הצעיר ? האם ישלי איך לעזור לו שכן קשה לי לראות אותו בוכה בגלל שנעלב מילד שממש לא עשה לו כלום, והאם הנושא של ההכנה לקראת מעברים ושינויים יעבור מתישהו ?

שלום לירון, התופעות שאת מתארת בהחלט תואמות גיל, ועל פניו, איני רואה שום דבר מדאיג או חריג. מדובר בגיל מאד דחפי ויצרי, עם יכולות וויסות מאד מאד בסיסיות. מכאן גם הקושי להתמודד עם מצבי תסכול - כמו שקורה לו במעברים. ההכנה ("כשתגמור להכין עוגה ניכנס פנימה...") היא בדיוק התיווך הנחוץ במצבים כאלה, וגם התרגול במצבים של תסכול מתון פה ושם. אם הוא יידע, למשל, שבבית הוא צריך להתאפק ולהתחשב בכם, הוא ילמד בהמשך להתחשב ולהתחלק גם עם ילדים אחרים. לכן, נסו להימנע מפינוק יתר, ולשמור - לצד החום והאהבה שאתם מעניקים - גם על גבולות וכללי התנהגות שמאפשרים איכות חיים לכולכם. ילד שגדל באווירה של נסיך שמגיע לו הכל, עלול להתקשות בעתיד ביחסיו עם ילדים אחרים. כרגע, עוד מותר לו להיות רכושני, ולקראת גיל שלוש או שלוש וחצי כבר נצפה להתנהגויות יותר ויותר פרו-חברתיות. בהצלחה ליאת

שלום רב בתי בת 4.8 החלה בשבוע האחרון לפחד מהחושך כנראה, מהשעה 5 שמתחיל להחשיך היא מייללת ובוכה, עוקבת אחרי לכל מקום בבית, מבקשת לצאת מהבית שמשעמם בו (לפעמים היא אומרת שהיא מפחדת ולפעמים שמשעמם) בנוסף התעוררויות אין סוף בלילה מלוות בבכי וצווחות שיישארו לידה, לבוא לישון במיטה שלנו ואנחנו ממש מבלות יותר מחצי לילה ערות . בנסיון לדובב אותה התשובה היא שהיא מפחדת מקופיקו, ומאז הווידוי הפסקנו לצפות בתכנית. אך ללא כל שינוי... אובדת עצות... מה עליי לעשות??? אשמח לתשובה תודה

שלום שיר, פחדים מסוג זה מתעוררים מפעם לפעם בילדות, ואין לראות בהם משהו פתולוגי. ברוב המקרים הפחד חולף מעצמו, וכל מה שנדרש זה להישאר זמינים, נוסכי ביטחון ורגועים בעצמכם. אני מציעה לא לנסות לדובב אותה בלילה, אלא דווקא בשעות היום, כאשר האיום אינו בשיאו, וגם כאשר אפשר לעשות משהו עם המידע שהיא נותנת. בלילה רצוי להעביר את ההתרחשות לחדר שלה ולמיטה שלה, ולא להפוך את החרדות לאמצעי שיזכה אותה בשינה במטתכם. כאשר היא מתעוררת בבכי, גשי למיטתה, אמרי בקצרה "אני פה, שומרת עליך. חזרי לישון". אל תעודדי שיחות או פעילויות ש'יוציאו אותה מהשינה', ואם צריך ארגני לעצמך מזרון לצידה (אפילו למשך מספר ימים. בשעות היום, לעומת זאת, אפשר לנסות לדובב אותה, וליידד אןתה עם אובייקט הפחד (נאמר קופיקו) בכל דרך יצירתית, כמו למשל משחק דרמטי, התחפשות לקופיקו, ציור שלו, או אפילו צפייה משותפת יחד איתה, שתוציא את העוקץ מהסיטואציה המפחידה. ברוה הגדול של המקרים זה עובד. אם הפחד ממשיך לשתק את הבית ביום ובלילה, התייעצי עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

אני מחנכת של תלמיד כיתה י. אתמול בפייסבוק קראתי שתלמיד כיתתי כתב שהוא הולך לעשן ג'וינט מחר. התלמידים יודעים שאני חברה בפייסבוק שלהם אך הם בשלהם. מה עליי לעשות? ברור לי שהוא יכחיש הכל בשיחה, ומה אז? ליידע את אימו? הרי יאמר לי שבפייס העל שטויות ואין לי מה להתרגש. האם לערב יועצת בית ספר שתשוחח עם הילד ותזמן הוריו?

שלום רב, כמורה, לא חלות עלייך מגבלות של חיסיון וסודיות רפואית, ולכן - בניגוד לפסיכולוג ובאופן עקרוני - את רשאית לפעול לאור המידע אליו נחשפת. השאלה היא, כמובן, האם וכיצד תוכלי להבטיח שלהתערבות שלך יהיו תוצאות רצויות, מבלי שייפגעו היחסים שלכם, ומבלי לגרום לתגובת נגד בלתי רצויה. אני לא יודעת מה נכון במקרה הזה, כי איני מכירה את הנער, את רמות התפקוד שלו בלימודים ובחברה, את הרקע המשפחתי שלו, ואת טיב היחסים ביניכם. אם את סבורה שמדובר בנער עם פוטנציאל 'מתדרדר', ושעישון הגראס הוא חלק מניסיון להתמודד עם מצוקה, אני בעד לערב גורמי טיפול נוספים, כמו יועצת ביה"ס או פסיכולוג ביה"ס, וליידע גם את ההורים. אם מדובר בילד נורמטיבי, עם כוחות, המתפקד היטב במסגרת ביה"ס, הייתי מתחילה משיחה איתו, במטרה לחוש את ממדי התופעה, ורק אז פועלת, בהתאם לשיקול דעתך. אם את ממשיכה להתלבט - פני להתייעצות עם היועצת. בהצלחה ליאת

אני יועצת חינוכית של תלמיד כיתה י. לפני שנתיים (בהיותו בכיתה ח) חווה התלמיד טראומה באלימות של בחור כלפיו שגרם לשבירת ארובת עינו ואישפוז בבית חולים. לפני שנה (בהיותו בכיתה ט) סיפר לי התלמיד כי איננו יכול ללמוד וכי הוא עסוק מאוד בטראומה שהתרחשה לו בעבר. הוא הופנה לפסיכיאר שהמליץ על שיחות וטיפול תרופתי. השנה כיתה י, כעבור חודש וחצי של שיחות וטיפול תרופתי החליט התלמיד להפסיק על דעת עצמו. מדברי האם עולה המלצת הפסיכולוג להמשיך בשיחות ובתרופה. התלמיד כמובן לא מעוניין להמשיך בטיפול אך מאידך חלה נסיגה משמעותית שהחלה עוד בשנה שעברה לאחר שפתח את ליבו בפניי וסיפר כי הוא מוטרד. השנה ישנה בעיית היעדרות מבית הספר, התלמיד איננו לומד, הוא מספר כי איננו מצליח להתרכז בשיעורים, מחשבות על חיים "באסה" מציפות אותו. איננו ניגש למבחנים והוא בסכנה אמיתית של נשירה גלוייה מבית הספר. יצויין כי בכיתות ז-ח תיפקד למופת. בשיחה עימו אמר שאיננו רואה שיש לו עתיד, אין לו סיבה ממשית לקום בבוקר לבית הספר ולכן חוזר לישון אחרי צאת אימו לעבודה. מתקשה לראות משהו טוב בחייו, מתקשה לגייס כוחות לשינוי, וניראה כי הלימודים כרגע אינם בראש מעיינו. אם כי מסםר שהוא מודאג מאוד שיסולק מבית הספר על אי התאמה לדרישות לימודיות \ איננו מסוגל לעשות מאומה. כיצד אוכל לקדם את עיניינו ? אני מודאגת מאוד ממצבו הרגשי. תודה על עזרתך

שלום אורה, אני חושבת שהמקרה כבר הועלה כאן בפורום, אולי ע"י האם. בכל מקרה, כמו שאת ודאי יודעת, אי אפשר לחייב אף אחד להיות בטיפול, ומתבגרים (כקבוצה) הם אוכלוסייה מאתגרת מהבחינה הזאת. במקרה של הנער הזה הייתי ממליצה על שתי מגמות. האחת, ניסיונות להחזירו לטיפול, אולי אצל מטפל אחר (שונה מקודמו. לפעמים מה שלא עובד עם אחד מצליח עם אחר). אפשר לנסות לבסס איתו סוג של הסכם, כמו שלושה טיפולי ניסיון והבטחה לא להכריח מעבר לכך. במקביל, דווקא לאור הדאגה שלו מנשירה או סילוק מביה"ס, הייתי עושה כל מאמץ לאפשר לו להישאר בכל מחיר במסגרת, גם אם התפקוד שלו חלקי מאד או מינימלי. לפעמים, הנכונות של המסגרת ללכת לקראת, מחזירה לילד כזה את האמונה בבני אדם, בנכונותם להתגייס למענו, ובכינון תחושה בסיסית של "לא הכל אבוד". אם יש לך קשר טוב איתו, אולי תוכלי להיות החוליה שתקשר בין הטיפול הקודם לטיפול הבא. אני מציעה לא להתרגש מאד מהנסיגה בתפקוד האקדמי שלו. אחרי הכל, להשלים לימודים תמיד אפשר, בעוד תחושה של ננטשות, בגידה באמון ודחייה, קשה יותר לרפא ולשקם. אני מבינה שמדובר במקרה לא קל, ונדמה שיש צורך להתנהל כאן ברגישות וזהירות, כדי לא להוסיף נזק נוסף. בהצלחה ליאת