פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ליאת יקרה, אני אם טרייה לתינוקת מקסימה ואינטיליגנטית כבת כמעט 4.5 חודשים. בסמוך לגיל חודשיים החלו פליטות והקאות קשות שמלוות אותנו עד היום. אנו בבירור אצל רופא גסטרו עקב ההקאות ועלייה לא תקינה במשקל. עד כה בתי יונקת, ובעקבות הפליטות הקשות הומלץ לי להפסיק את ההנקה ולעבור לתחליף שמיועד עבור תינוקות עם בעיות פליטה. הבעייה היא שבתי אינה מוכנה לקחת בקבוק כלל וכלל. מדי פעם הייתי שואבת לה חלב והיא הייתה שותה בבקבוק, אך מאז הנסיונות עם תחליפי חלב, היא איננה מוכנה בכלל לגעת בבקבוק. בשבוע האחרון שמתי לה כי כמות החלב שלי התמעטה באופן רציני, ולכן התינוקת מתעוררת רעבה מדי שעה בשעות הלילה וצועקת מרעב במשך רוב שעות היום. למרות הרעב, היא מסרבת בתוקף לגעת בבקבוק. התחלתי אתמול לנסות מוצקים, עד כה אין יותר מדי התלהבות.... מיותר לציין כי הילדה נעשתה עצבנית, חסרת שקט במשך רוב שעות היממה. בסוף החודש אני אמורה לחזור לעבודה ואני מאוד מדאגת מהסירוב שלה לאכול תחליפי חלב ואני עוד יותר מוטרדת מירידה במשקל. האם ישנה דרך לסייע לנו?? המון תודה! שירה

שלום שירה, השאלה שלך אינה קשורה לתחום ההתמחות שלי, ונדמה לי שהכתובת היא רופא ילדים או אחות טיפת חלב. ורק הערה קטנה - לא ציינת מי הוא זה שהמליץ לך על הפסקת ההנקה, ולכן ארשה לעצמי לומר (בזהירות המתבקשת) שקשה לי להאמין שהנקה - שהיא הדרך הטבעית והאופטימלית ביותר להזנת תינוק - מזיקה בדרך כלשהי לבריאותה של בתך. התייעצי עם רופא, ונסי להקשיב פחות לעצות ושמועות שאינן מקצועיות. בריאות ליאת

בהצלחה בקליניקה החדשה בתל-אביב!!!

תודה למטופלת הגאה! הברכות שלך מתקבלות האהבה.

שלום ותודה מראש... הבת שלי בת 2.5, לא גמולה, עד היום הייתה עסוקה רק במשחק של "אני רוצה לשירותים, הולכת לסיר, יושבת אך לא עושה כלום", אנחנו זרמנו עם המשחק ולא עשינו מזה עניין, לא נושא שדובר בבית וכו'. מאוד עודדנו אותה כילדה בוגרת ועצמאית בתחומים אחרים. כעת היא מבקשת לעיתים לעשות פיפי בסיר, הולכת לסיר, אכן עושה ואף שופכת לאסלה את הפיפי. אנחנו מעודדים ! אך שוב, לא דוחפים שכל תעשה תמיד. יש פעמים שהיא עושה בטיטול ויש פעמים שהיא מבקשת. העניין הוא שאני ממש ימים לפני לידה... כך שאני לא בטוחה שתהליך זה מתאים כעת... ומצד שני אני לא רוצה "לפספס" את המועד בו היא מוכנה לגמילה ולהעביר לה מסר כפול מה עושים ?

שלום יעל, ההחלטה לגמול ילד מטיטולים היא במידה רבה 'שרירותית', ונעשית כחלק מניסיונותנו להפוך את הילדים לבני תרבות, נקיים, העושים את צרכיהם במקום המיועד לכך. כדי שהתהליך יצליח, חשוב לוודא שהילד בשל, ומסוגל לעמוד בדרישה מבחינה מוטורית, קוגניטיבית ורגשית. הציפייה לכך שהילד ייגמל מעצמו או יתנדב להוריד את החיתול ביום בהיר אחד (ויתמיד בכך) אינה מאד ריאלית. היוזמה והאתחול של התהליך היא של המבוגרים, לאחר שזיהו שקיימת בשלות ומידה כלשהי של נכונות. מרגע שכך הדבר, ולאחר הסבר קצר, יש לסלק את החיתולים למשך היום, ולבקש מהילד לעשות את צרכיו באסלה או בסיר. אפשר להכין את הילד גם למקרים של תאונות או פספוסים, ולהבטיח שלא יכעסו עליו. זה נכון שבאופן אידיאלי, רצוי להתחיל את תהליך הגמילה בתקופה של פניו?ת ונינוחות יחסית, ולא בצילו של משבר התפתחותי נוסף, אבל לא תמיד המציאות היא אידיאלית. אם כרגע אתם מזהים שקיים 'מומנטום', חבל לפספס. בעיני שווה לנסות, ואולי אף 'לחגוג' את השמחה המשותפת של הגמילה והלידה. לפעמים, כשעושים את הדברים ברגישות, אהבה וסבלנות, אפשר לנצח גם מיתוסים ישנים של 'נכון' ו'לא נכון'. בהצלחה, ולידה קלה ונהדרת! ליאת

שלום ליאת, בני, בן כמעט 5 חווה הרבה שינויים ומשברים בחצי השנה האחרונה: בעלי עזב את הבית (למרות שהוא רואה אותו כל יום) והתחיל גן חדש בו לא הכיר אף ילד (הגן הקודם היה מחוץ לשכונה). בנוסף, קשה לו להכנס לחברה סגורה ולהשתלב בקבוצה. הוא טוב יותר ומעדיף להיות במסגרת של אחד על אחד. הבעיה היא בגן: הגננת מעידה על כך שכשהוא בגן הוא חי בעולם משלו- לא ממש מחובר למה שקורה בגן. כאילו עוטף את עצמו באיזו שכבת בידוד. הוא מאוד עסוק בעצמו, משחק הרבה לבד (למרות שלאחרונה המצב השתפר כשמצא חבר אחד והוא מבלה איתו הרבה- ואז הוא כן מחובר ולא נמצא "ליד"), נראה לה שהוא לא מקשיב במפגש.בקיצור- לדבריה, תפקודו "ליד". הדבר קורה גם בחוג כדורגל חדש אליו ביקש ללכת ןגם שם נמצאים ילדים מהגן (מותר להורים להכנס וגם אנחנו התרשמנו שהוא חי בעולם משלו, ולא ממש מחובר למה שקורה בחוג). הגננת הפנתה למכון להתפתחות הילד ששלח אותנו לשיחה עם העו"סית ולאבחון של מרפאה בעיסוק. המאבחנת אמרה שהוא נראה לה בסדר גמור. גם קלינאית התקשורת שהולך אליה טוענת שאחד על אחד הוא בסדר גמור. בבית הוא מתנהג רגיל. גם כשהולך ובא לחברים מהגן הוא כן נמצא שם ולא מכונס בעולמו הפנימי. כך שהבעיה היא בגן ובחוג הכדורגל. בגן הקודם לא היתה בעיה כזו (זה היה לפני שבעלי עזב) שאלתי - מה לעשות? הגננת אמרה שמצבו מדאיג, וזה כשלעצמו מדאיג אותי... האם להפנות אותו לתרפיה כלשהי? אני חוששת שיכנס לסחרור לא טוב :( אודה לעצתך, דניאלה

הוא משתתף בחוג נוסף, וזו השנה השניה שלו בה. אמנם אין בה סיטואציות חברתיות, אבל המדריך אומר שהוא עובד יפה מאוד: מבין ענין, משתף פעולה, עושה מה שמבקשים ממנו, תחרותי, מתאמץ. לגמרי מרוכז ומפוקס בשיעור. שם התפקוד שלו "לא ליד"...

הי ליאת, אני בת 25 ועומדת לפני אשפוז במחלקה להפרעות אכילה.. יש לי אח קטן בן 13. הוא מרגיש שיש בעיה והוא בטח שומע את ההורים שלי מדברים על זה.. אבל אני הייתי רוצה בעצמי לספר לו על האשפוז ועל הבעיה. קודם כל האם לדעתך זה נכון? ואם כן...אז מה להגיד? איך? עד כמה לספר לו את האמת? אני פשוט לא רוצה שזה יהיה עלום מבחינתו ולא מובן ושהוא לא ירגיש שהוא לא מספיק חשוב כדי שיספרו לו מה קורה.. חשוב לי לעשות את זה בהכי רגישות שיש.. בעיקרון, אני לא אנורקסית, הגעתי לתת משקל לפני חודש וחצי בערך, אבל אז ההפרעה התחלפה והתחילו הבולמוסים...עליתי במשקל כמובן...ומאז זה ניסיון בלתי פוסק של לנסות לצום ולרדת הכל בחזרה... החיים שלי די נהרסו ומהפחד שאני אמשיך להשמין (כי אם כן אז אני פשוט לא רוצה לחיות) אני מעדיפה להתאשפז ולאזן את עצמי.. וכמובן שבשאר הדברים בחיים אני לא מתפקדת בכלל. אשמח ממש אם תעזרי לי איך להגיד לו.. תודה רבה מאוד :)

שלום ליאת, אני מברכת אותך על ההחלטה להילחם על איזון והבראה. זו החלטה אמיצה, ואני מתפללת שהיא גם תישא פרי ותביא לכולכם שלווה ובריאות. לא בטוחה שהשיחה עם אחיך היא באחריותך, אך אני מסכימה לגמרי עם כך שמגיע לו הסבר, ושעמימות וסוד כמעט תמיד מזיקים יותר מכל אמת. האמת במקרה שלך - כמו שאפשר להציג לו - היא שנכנסת למערכת יחסים מבלבלת ולא בריאה עם נושא האוכל ומראה הגוף, עד כדי כך שאת נזקקת לעזרה מבחוץ כדי להחזיר לעצמך הרגלי אכילה בריאים ומאוזנים. הסבירי שאת הולכת מרצונך למסגרת אשפוזית בבית חולים מיוחד, אשר בו עוזרים לאנשים להרגיש טוב יותר, ולהימנע מדיאטות מזיקות שיכולות לגרום להם להיות רזים או שמנים מדי. ספרי לו שבמחלקה בה תשהי יש אנשים טובים שיעזרו לך, ופעילויות מהנות שמטרתן, בין השאר, להעסיק אותך בדברים נעימים שאינם קשורים לאוכל. אם תרצי להרחיב עוד, תוכלי לספר לו שאת מתכוונת ללמוד איך אפשר להתמודד עם רגשות חזקים (כמו כעס, עצב או שמחה), ואיך אפשר לזהות אותם ולבטא אותם בצורה נכונה וטובה. אני חושבת שהמחשבה איך להסביר את הדברים לילד בן 13 משרתת גם אותך, ומחזקת גם אצלך את ההבנה עד כמה המהלך שאת עושה הוא נכון וחשוב. שולחת לך את כל הכוח והעידוד להילחם ולנצח, ליאת

התשובה שלך גורמת לי להודות, איך אני אגיד את כל הפחדים והחששות במילה אחת? מבוהלת... פשוט ככה. אני חייבת להגיד לך..אולי זה ישמע מפגר קצת, אבל היה לי פשוט כיף לרגע שהתייחסת גם אליי ולא רק לבקשה שלי.. כולם מבטלים את החששות שלי, מבחינתם העיקר שאני אלך לשם ושהכול ייפתר.. ברור לי שהם דואגים ורוצים לטובתי..אבל תעצרו שנייה ותזכרו שאני זאת שהולכת לשם, לא אתם...אז קל לדבר. צדקת לגמרי במה שאמרת.. תודה רבה על הדרך שהצעת...אני אעשה ככה :)

שלום, הנני אם לבן 6. לבני יש יום מסודר ושעות קבועות של קימה ושינה. מידי ערב יש טקס קבוע לפני השינה. ארוחת ערב, מקלחת ישיבה ביחד בסלון ומעבירים חוויות מהיום. בסביבות השעה 20:00 הוא הולך לישון. לפעמים הוא נרדם אחרי רבע שעה ולפעמים הוא מתהפך מצד לצד במשך שעה שלמה עד שהוא מצליח להירדם. למרות שברוב הפעמים הוא מאוד עייף אחרי יום לימודים ארוך (הוא בכיתה א' והוא לומד עד 14:30 ואח"כ הוא בצהרון עד השעה 16:30). אני לא יודעת אם כל ההתפכויות במיטה נובעות מחוסר שקט, או משהו שמציק לו או שזו הדרך להירגע. כאשר אני שואלת אותו אם הכל בסדר הוא עונה לי "כן אני מנסה להירדם". (אחרי שהוא נרדם הוא ישן רגוע עד הבוקר, למרות שהוא ישן 11 שעות הוא מתקשה להתעורר בבוקר). אני לא רוצה להישמע חרדתית מידי, אבל האם זה מעיד על בעיה מסוימת אצלו כגון: חרדות או אי שקט ממשהו מסויים. אני נמנעת מלשאול אותו על חרדות או פחדים כדי לא לעורר אותם. אשמח לקרוא את חוות דעתך המקצועית תודה מראש דניאלה

שלום דניאלה, הגם שאיני מומחית גדולה בתחום הפיזיולוגיה של השינה, מה שאת מתארת אינו נשמע לי מדאיג, במיוחד לאור העובדה שהשינה שלו רציפה ושקטה. ילדים בני שש החווים חרדה ומצוקה בדר"כ יתנו לה ביטוי 'בולט' יותר. יש ילדים ומבוגרים שזקוקים ליותר זמן כדי להירדם, ובעיני, את צריכה לשמוח שבנך מצליח לעשות זאת בכוחות עצמו, מבלי לערב אותך בתהליך. לילה טוב ליאת

לאחרונה התפתחו אצלי דאגות שאני גורמת לילדי בן 2.5 להיות רגיש ועדין מידי ואף דחוי חברתית בכך שאנו הוריו מעניקים לו חום ואהבה לא פינוק אלא ממש חום ואהבה נשיקות חיבוקים וכו' האם אנו גורמים לו נזק בהתנהגות זו האם באיזשהו גיל זה עלול לגרום נזק?

שלום רב, מיואשת? מודאגת? למה, בעצם? מאהבה, חום ומגע פיזי מותאם עוד אף אחד לא ניזוק. נזק יכול להיגרם מפינוק משחית, ולא מחום ואהבה הניתנים בשפע. אם תשומת הלב והאהבה שלכם מלווים גם בעמדה הורית סמכותית ומציבת גבולות - אין לכם מה לדאוג. בהיעדר גבולות הכוונה היא שאתם מתבטלים ומוותרים על עצמכם, על הצרכים והרצונות שלכם לטובת הצרכים והרצונות של הילד, מבלי לדרוש ממנו לוותר, להתאפק, להתחשב ולעשות דברים גם כשלא מתחשק לו (כמו למשל ללכת להתקלח/לאכול/לישון בזמן). כל אלה מבטיחים יכולת חברתית ובינאישית טובה, וממילא אינם גורמים נזק. אל ייאוש! ליאת

שלום ותודה! אני אב לבן שנתיים ושמונה חודשים. ילד חמוד ומאוד אקטיבי וספורטיבי, באופן יוצא דופן גדול וחזק לגילו, מאד נועז. הוא בני השני כך שיש לי למה להשוות (: בתקופה האחרונה (כמה חודשים) הוא התחיל להיות אלים, יש לו המון כוח והשילוב בין הכוח, הנועזות, וחוסר השליטה העצמית - מאוד בעייתי ואני תוהה אם אנו לא מתחילים פה חבילת בעיות התנהגות ענקית. דוגמא: הבוקר ניסיתי לגרוב לו גרביים והוא לא רצה (שונא גרביים), העיף לי נגיחה מאחור באף, שכאבה עד דמעות. אם אומרים לו "לא" הוא בועט ונוגח עם הראש באדם שהעז לומר לו מה לעשות. אנו כועסים ונוזפים בו, מרחיקים אותו מאיתנו ומפסיקים לשחק איתו, כמובן שעומדים על שלנו, אך כל זה ללא הועיל! הוא לא חשוף לאלימות משום סוג, אחיו גדול ממנו בהפרש קטן ופה ושם יש מכה קטנה, אך אחיו ילד רגיל, לא חזק במיוחד ולא אגרסיבי במיוחד, בסה"כ ילד רגוע והיחסים ביניהם הם סוג של מלחמה קרה, אין הרבה יחס ומשחק משותף, אך גם אין עימותים ישירים לרוב. אין כמובן אצלנו אלימות הורית, ואנו רגועים לגמרי ביחס לגן שגם האח הגדול היה בו שנתיים וחצי, וזה גן מעולה רגיש ועדין. בני לא מרביץ בגן לילדים אחרים בד"כ (הוא אפילו עדין עם הקטנים, ולגדולים משיב מלחמה בעוז אם הם מתעסקים איתו אך הבנתי שלא יוזם שום אלימות מיוחדת), אך גם שם הוא בהחלט מחטיף לכל גורם "סמכות" שרוצה שהילד יעשה משהו והוא לא מעוניין לעשותו, כולל להתלבש, לעבור מפינה אחת לשנייה, לחזור מהחצר פנימה לגן וכולי וכולי. מאוד קשה להעבירו תחנות, זה נכון בכל מקום, הוא נתקע על דברים ומתרכז בהם וקשה לשלוף אותו. ניסיון שליפה מתקבל בצרחות, ואם הצרחות לא עוזרות (והן לרוב לא עוזרות) - בעיטות ונגיחות בשיא הלהט! אני מניח שתגידי שיש בעיית גבולות, אני רק לא יודע איך לפתור אותה. אני מרגיש ששנינו (שני ההורים) סמכותיים למדי, אך הילד הזה תמיד היה עיקש ונועז במיוחד! מעבר לכך אין בעיות מיוחדות במשפחה, לא מתח יוצא דופן, יחסים טובים בין ההורים ועם האח, הכל די רגיל. הוא גם מדבר מאוד יפה וברור ואין לום שום בעיה להביע עצמו עם מלים - לא זו הסיבה שהוא בוחר להרביץ לנו. זה בא מכעס תהומי, וגם הוא עושה פרצוף של כעס נורא... אודה לכל עצה, כאמור אני מאוד חושש מגלישה לבעיות קשות של התנהגות, ומעבר לזה - כמה שלא מנסים להימנע מלחטוף נגיחה, הוא גמיש וספורטיבי ומצליח לנגוח מכל מיני כיוונים, ופשוט כואב לנו! אנו שוקלים לייסד אגודת הורים מוכים - נגיחה מלפני כמה ימים עשתה לאשתי פנס בעין... תודה רבה.

שלום עמית, הבן שלך עדיין קטן מכדי לדבר עליו במונחים של נועזות או אלימות, ולתחושתי זה שילוב של אימפולסיביות (די תואמת גיל, יש להודות) וקשיים בוויסות. כאשר אלה מצטרפים לעוצמה פיזית וכוח רב, התוצאות יכולות להיות כואבות. מעבר לנושא הגבולות, שבהחלט רלוונטי לכאן כמו שציינת נכון, יתכן שקיימת בעיה גם בוויסות התחושתי, ומכאן (אולי) גם עוצמת התגובתיות הפיזית שלו. יהיו הסיבות אשר יהיו, חייבים לעזור לילד שלכם להיאסף וללמוד להתנהל בשגרה - ובמיוחד במעברים - בדרך שאינה הרסנית לסביבתו. למרות פוטנציאל הנזק, עדיין מדובר בילד קטן מאד שאפשר וצריך למנוע ממנו לפגוע בזולתו. מהיכרותכם את הנטייה לנגוח, נסו לא להיכנס ל"טווח האש", ולרסן אותו פיזית, גם כדי למנוע את הכאב, אבל בעיקר כדי לאותת לו שאתם חזקים יותר, ושאינו יכול להרוס אתכם. המחשבה ש"אני חזק יותר מאמא/אבא, ויכול לגבור עליהם, להכאיב להם או להרוס אותם" היא מחשבה מפחידה מאד עבור ילד קטן. להערכתי, יש צורך בהנחייה הורית, במיוחד בהקניית הרציונל ובהתמודדות עם רגשות סותרים של עויינות ואשמה, זאת כדי לסייע לכם בגיבוש עמדה סמכותית יעילה ונחושה. השקעה ממוקדת וטובה עכשיו אכן יכולה למנוע צרות ובעיות התנהגות בעתיד, כשהדגש מבחינתי הוא למנוע מהילד תיוג של ילד אלים ובעייתי. פנו להדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים קליני מנוסה. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן השנתיים + ילד מקסים ונבון נמצא איתי ועם חיו בן השנה בכל שעות היום מכור למוצץ לאחר שגילינו כי הרוק המצטבר סביב פיו בשעת דיבור וכן התעוררויות חוזרות ונשנות כל לילה לחיפוש אחר הצצי החלטנו לגמול אותו ממוצץ אציין כי הו מבין כי הפצע המוגלתי שב וחוזר בגלל המוצץ התחלנו את התהליך כאשר הודעתי שהמוצץ "הלך" במהלך היום זה עובר בסדר אל לקראת שינה ממש קשה לו נשמח להצעות לגמילה והאם זה מוקדם מדי לגמול גם מבחינה ריגשית פסיכולוגית אציין עוד כי הוא גמול מחיתולים ביום כבר 4 חודשיים

שלום מיטל, לטעמי, בגיל שנתיים עדיין אין צורך ליזום תהליך גמילה חד צדדי. בנך נאלץ מגיל צעיר מאד לחלוק אותך עם אחיו התינוק, וכדאי לזכור שלמרות היותו בנך הבכור וה'גדול', הוא עדיין פעוט (כמעט תינוק בעצמו), ואין לכפות עליו התבגרות בטרם עת. כמו שכתבתי כאן לפני זמן קצר הערב, אין לדחוק בבן הבכור להתבגר מהר רק מפני שנולד לו אח. כרגע, בחוויה שלו קיימים רגשות כמו קנאה, זעם, כמיהה וגעגוע לקרבתך המנחמת, ומשאלה לחזור לימים שהייתם רק שלושה: אמא-אבא-ילד. המוצץ מספק את הנחמה, ההרגעה והביטחון החסרים לו כרגע בהיעדרך או בשעות המשבר של היום. אני מציעה להניח לו למצוץ כאוות נפשו, ולנסות שוב בגיל ארבע. בהצלחה ליאת

הבן שלי הבכור בכיתה א, סובל בחודשים האחרונים מ"התקפות זעם". הוא בעל רגישות מאוד גבוהה וכמו שהוא רגיש לאחותו הקטנה ומטפל בה בעדינות ורגישות, כך הוא גם רגיש לסביבה שלו ולכל דבר שהוא מפרש כפגיעה בו. ממצב שבו חבר בטעות נופל עליו, והוא מפרש זאת כאילו פגע בו במזיד, מתפתחת קטטה אלימה (מכה בכל הכח אבל לא באכזריות) וכשמנסים לעצור אותו ולהסביר לו שזה קרה בטעות לא מוכן לקבל את הדברים או להירגע. גם אנחנו ההורים מחזיקים אותו בחדר אחר עד שהוא נרגע (מחבקים ולא עוזבים) אך לוקח לו בד"כ כרבע שעה לפחות עד שהוא מפסיק להשתולל לנו בידיים ולהירגע. אחר כך הוא מסוגל לחזור ולהיות ילד מקסים כאילו כלום לא קרה. המקור לדעתי לקושי בשליטה ברגשות היא בתחושה שלו של חוסר בטחון. כשהוא באמצע "התקף" כזה קשה לדבר אל ההגיון שלו. בשלב יותר רגוע כשאנחנו מדברים איתו הוא מבין מה לא היה בסדר אך תמיד מקפיד לציין כמה הסיטואציה גם לא הייתה הוגנת כלפיו (בעל חוש לצדק מאוד מפותח ומאוד קשה לו כש"דברים לא הוגנים" קורים לו). אנחנו לא יודעים כיצד לנהוג ומתקשים תמיד להגיב בצורה רגועה למצב, במיוחד כי יש צורך להתייחס גם ליתר הילדים וההתייחסות אליו גוזלת הרבה זמן מהיום. ויכולה להתרחש אחת ליומיים והורסת את כל היום. הפכתי להיות אמא לחוצה שכל הזמן בודקת את ההתנהלות מול החברים ומתערבת ישר כדי למנוע פיצוצים. אני מנסה לשדר לו כל הזמן שאוהבים אותו ולהדגיש גם את הצדדים הטובים שבו, אך אני מרגישה שאין לו עדיין כלים להצליח ולהתמודד עם הרגשות שלו . בעבר היו תקופות כאלו שבהם היה נכנס להתקפים כאלו אבל חשבנו שהם חלפו. כעת גם בבית הספר מגיעות תלונות על שהוא מרביץ – תמיד מאיזו סיבה ברורה (למשל ילד שאיבד לו את הכדור וסירב לחפש איתו ביחד) מה לעשות????

שלום מינה, התנהגות סוערת כמו זו שאת מתארת יכולה להיות תוצאה של מגוון מצבים, וכדי לחשוב על דרך התערבות נאותה חשוב להבין בדיוק מה מקורה. לפעמים מדובר בקשיים בוויסות התחושתי, לפעמים בעיות בוויסות הרגשי, ולפעמים זה חלק מהתנהגות אימפולסיבית המאפיינת ילדים עם הפרעות בקשב וריכוז. אני ממליצה על פניה לאבחון מקיף (במכון להתפתחות הילד, למשל), שם יוכלו לראות אותו אנשי מקצוע מתחומים שונים, כמו פסיכולוג, מרפאה בעיסוק, רופא ילדים, קלינאית תקשורת, וכד', ולמפות את הקשיים בצורה שיטתית ויסודית. עם או בלי קשר לממצאים, חשוב ללוות את התהליך בהדרכת הורים שתסייע לכם בהצבת גבולות נאותה והתגייסות לשינוי דפוסים בעייתיים בבית ומחוצה לו. בהצלחה ליאת

אני נער בן 17, שהשנה האחרונה עבר מעלים קשה מאוד. אני מרגיש שאן הולך לאיבוד. כן היו לי מחשבות אובדניות לא מעט פעמים. אני מרגיש שהעולם זה לא המקום המתאים בשבילי. אין לי את מי לשתף, לא חברים ולא משלחה. רציתי הבעיות שלי הם יותר עמוקות ממשהו שאפשר לפתור בשיחה אחת. רציתי לדעת אם יש פסיכולוג שאני יכול לפגוש באופן עצמאי בלי ידיעת אף אחד. אני מרגיש שאם אני לא אתחיל לטפל בשה הפתרון בסוף יהיה סופני. אשמח לתגובה בהקדם

שלום אנונימי, החיים באמת יכולים להיות לא הוגנים, ולהתאכזר לפעמים, גם שלא בצדק, לאנשים טובים וישרים. הבשורה הטובה היא, שגם כאשר נדמה שהכל סוגר עלינו ונראה חסר תקנה, יש מוצא ויש פיתרון ויש תקווה לטוב. אובדנות היא פיתרון קצר טווח בנקודת זמן ספציפית, שתוצאותיו נצחיות ומוחלטות, ואין מהן חזרה. מי שבוחר למות מפסיד אפילו את תחושת ההקלה... לכן, אני מעודדת אותך בכל לשון לפנות לעזרה, ולמצוא לעצמך את המרחב הבטוח ללבן בו את מה שעבר ועובר עליך. אם אינך מעוניין שהוריך יידעו על הפנייה לעזרה (למה, בעצם?), תצטרך לנסות ולהיעזר באחד מקווי החירום ולפעול בעצתם. בכל מסגרת אחרת (פרטית או ציבורית) נדרשת הסכמת ההורים לתהליך. פנה לאחד מהבאים (מעתיקה עבורך בסדר בו הם מופיעים אצלי ברשימה): מרכז סיוע לקורבנות אונס 24 שעות - 03-5176176 1202 סיוע לגברים נפגעי תקיפה מינית 03-5179179 קו חירום למניעת אלימות במשפחה: 1-800-220-000 עמותת ל.א ילדים ונוער-קו חירום 09-9518927 מרכז גליקמן לטיפול באלימות במשפחה 03-6492469/03-6492470 ער"ן עזרה ראשונה נפשית:המספר הארצי: 1201 הקו הלבן,תמיכה ללסביות והומוסקסואלים: 03-7325560 א'-ה' 7:30-23:00 נט"ל,מרכז סיוע לנפגעי טראומה על רקע לאומי: 1-800-363-363 מטיב מרכז טיפול במשבר באיזור י-ם: 02-6789908 יד ביד-אוזן קשבת לנוער 03-6204999 אל"י ,האגודה הישראלית להגנת הילד: 1-800-223-966 בהצלחה ליאת

שלום, אני אימא לשני ילדים בתי הקטנה בת שנתיים וחמישה חודשים מדאיגה אות נו ואנו חסרי אונים מול שינויים התנהגותיים ,מזה כחודש לערך היא פיתחה פחדים ממגוון של דברים מכשפות קוסמים דמויות מפסטיגל מותק {שמעט אחרי שהתחיל המופע יצאנו כי לא רצתה להישאר..}היא מפחדת ממה שהיא לא מכירה בטלויזיה ובכלל,בפן אחר היא ילדה ככל כך חברותית צחקנית וחכמה שעל פי רוב גם לא חוששת מזרים משוחחת עם הקופאית בסופר ובכלל.. טעות שעשינו אני ובעלי{חד פעמי!} נתנו לה לראות עימנו תוכנית בטלויזיה לפני השינה {לא הצליחה להירדם ..} בסיטואציה בתוכנית אחת הדמותיות שלא מפחידה בכלל שפכה סבון על פניה של דמות אחרת מאותו הרגע התחיל מחול של שדים הבכי לא הפסיק צרחות בקשות חוזרות שניקח אותה ללגננת שלה מהגן לא רוצה להישאר בבית בהמשך הקאה והתלוננות על כאבי בטן הבנו כי התופעות מעידות על חרדה קושי בהירדמות והתעוררות מתוך שינה עם בכי היסטרי מיותר לציין כי הליללה היה נוראי בבוקר התעורה עם רגישות שחלפה במהלך היום, כשהגיע שוב הערב וחזרנו הביתה מסיבוב שערכנו עם הילדים התחילה לבכות שוב וביקשה להישאר בחוץ השמיעה בערך כל מקום חוץ מלחזור הביתה כל דבר בבית גורם לה לבכות ןאנו חסרי אונים כי לא ברור לנו מה קרה לילדה,ביקשה לחזור לצימר שהתארחנו בו לפני כשבוע, אני אציין פרט שאולי עשוי להיות משמעותי לפני כשלושה ימים היא נפלה ונחבלה בפנייה בעקבות הנפילה היאנבדקה במיון ואף עברה סיטי ראש היות והיתה מעט מנומנמת הבדיקה יצאה תקינה , אנא עזרתך אנו חסי אונים ולא יודעים איך להגיב אליה ובכלל מה עלינו לעשות??

שלום רב, אם תדפדפו בפורום שלנו, תמצאו שפע של פניות בנושא פחדי ילדות. יש בכך כדי להעיד משהו על האוניברסאליות של התופעה. לכל שלב התפתחותי פחדים אופייניים משלו, ובגיל שנתיים-שלוש הפחדים הם סביב יצירי דמיון (מפלצות, דרקונים, מכשפות, ויצורי-פרא אחרים), שמשקפים את ההתפתחות הקוגניטיבית (היכולת לדמיין והחשיבה המאגית). בשלב זה, אין טעם להסביר לילדה שאין מכשפות, ושאין קוסמים, ושאין דמויות מרוחות בסבון אצלנו בבית. ההסבר ממילא לא ישכנע אותה! במקום זאת, חשוב להישאר רגועים, לכבד את הילדה ואת פחדיה מבלי ללעוג או לבקר, ולהציע תמיכה ושמירה מפני כל מה שיכול להפחיד ולאיים. מעבר לנוכחות המנחמת והמרגיעה שלכם, רצוי לנסות ולחשוב בצורה יצירתית, על דרך לידד אותה עם אובייקט הפחד ולהגביר אצלה את תחושת השליטה. כך, למשל, אפשר לתת לה בזמן האמבטיה למרוח קצף סבון על פניה של הבובה (או על פניה שלה הניבטות מן המראה), או אבקה לגירוש מפלצות ומכשפות (מעט טאלק ריחני) או פנס שמבריח את הדמויות מהפסטיגל (זה באמת מוקדם בגיל שנתיים - חבל על הכסף של הכרטיס!). הבשורה הטובה היא שהפחדים הללו חולפים בסופו של דבר מעצמם, גם אם זה לוקח קצת זמן... בברכה ליאת

אנחנו באמת מנסים כל הזמן להביר שכל הדמויות האלה הן רק בטלוויזיה וכו' - בהחלט כדאי לנסות את העצה שלך. חוץ מזה מדובר במופע "מותק של פסטיבל" שנועד לילדים בגיל 2-4 אבל בכל מקרה הנקודה ברורה :) שוב תודה.

ליאת שלום רב, שמי הגר, ויש לי שתי בנות: נעמה (4.4) ומעיין (3.1). כבר התייעצתי איתך מספר פעמים בעבר והיית לי לעזר רב. השאלה שלי הפעם היא כזו: במסגרת סל תרבות יוצאים ילדי הגנים בקיבוץ שלנו להצגה באולם בקיבוץ אחר. נוסעים באוטובוס של המועצה, שני גנים יחד. נעמה, בת הארבע +, חוששת מאד מתחפושות, מרעש, מליצנים וכד'. היא מאד לא רוצה לנסוע להצגה כי היא מפחדת. התייעצתי איתך לפני כחודשיים לגבי תגובות חרדה שלה אחרי ביקור בבית אבות (נבהלה שם מאד ופיתחה פוביה מ"אנשים זקנים שקשה להם ללכת"). לשמחתי התגובות חלפו וחזרנו לשיגרה אחרי שבועיים לא פשוטים... מעיין- בת שלוש וחודש. ילדה יותר "עמידה" באופן כללי, אך דווקא מרעשים (ובכלל מווליום חזק) מאד מפחדת, ומאריות. ההצגה אליה הגנים נוסעים היא "דמעות של אריה". בהתחלה חשבתי שיהיה טוב אם אגיע כהורה מלווה (אין מקום באוטובוס, ואצטרך להתארגן להגיע ישירות לשם), אך אחרי קריאה באינטרנט גיליתי שההצגה מיועדת לילדים בגיל 5 עד 9, ובנוסף- באחת הביקורות היה כתוב שהווליום מאד חזק. כלומר, שתי בנות שההצגה לא מיועדת לגילן, אחת מפחדת מאד מהצגות ומביעה אי רצון ללכת (בעברה תגובה חרדתית לביקור בבית אבות), ואחת קטנה בשנתיים מהגיל אליו מיועדת ההצגה, מפחדת מאריות ומווליום חזק (לא אמרה שלא רוצה ללכת, ולא אמרה שכן. לא התייחסה לנושא). ואמא אחת- מבולבלת. נסיעה לשם בליווי ותמיכה שלי היתה יכולה בעיקרון להיות חוויה שתשחרר מהפחדים הקודמים, אם היה מדובר בהצגה תואמת גיל. אבל אם אני מקשיבה לתחושת הבטן שלי- אני פשוט אומרת לעצמי שמה אכפת לי לדחות את עניין ההצגות עוד קצת, ושפשוט יבלו איתי בבית באותו יום (אני מורה בתיכון ולא פשוט לי להיעדר- אך גם אם אלווה וגם אם אשאר בבית, בכל מקרה איעדר מהעבודה אז זה לא משנה). החסרון בנסיעה הוא שיכולה להיות חוויה מפחידה (הבטן שלי ממש אומרת שהן לא מוכנות לזה וזה לא מתאים להן עדיין. הן אוהבות טיולים בטבע, חקירת הסביבה, חיות, משחקי דמיון, דברים מסוג אחר לגמרי ונמנעות ממופעים רועשים). החסרון בהישארות בבית הוא שאני משדרת להן אולי שהן שונות מכולם או לא מסוגלות וזה אולי נותן להן הצדקה לפחדים שלהן ותחושת חוסר מסוגלות (למרות שתמיד אפשר לדאוג לשווק את זה בצורה טובה ומעצימה). שוב, הבטן שלי אומרת: זה שכולם נוסעים זה עדיין לא אומר שזה מתאים לכולם, ואני כאמא צריכה לבדוק מה טוב לבנות שלי. התחושה שלי היא שהנזק בנסיעה גדול מהרווח, ושהדבר הנכון הוא להישאר איתן בבית ליום כיף, ולחכות קצת שתגדלנה ואז לנסוע איתן (בקיץ- בחופש) להצגה שאבחר בקפידה, הצגה רגועה ומותאמת גיל, יחד איתי ועם אבא שלהן, וליצור חשיפה ראשונה חיובית להצגות, וטעם של עוד... מאז שהפכתי לאמא גיליתי שלרוב תחושת הבטן שלי לגביהן מוכיחה את עצמה לא רע. אני לא אדם שסומך על אינטואיציות, אני טיפוס ראציונלי מאד, אך כשמדובר בבנות שלי הבטן צודקת הרבה פעמים. אבל לא תמיד. ולכן כל כך חשובה לי הדעה שלך. האם הישארות בבית היא הגנת יתר מסרסת או חיבור לשלב ההתפתחותי ולמזג של הבנות? ואם את תומכת בתחושת הבטן שלי- אז איך היית מציעה להציג זאת? או אם את בעד להתעקש ולנסוע- איך אציג את זה לנעמה שממש מבקשת לא לנסוע כי מפחדת? תודה רבה, וסליחה על האורך, הגר

שלום הגר, באופן כללי, אני מאד בעד ההקשבה לתחושות הבטן שלנו, ובעד השכל הישר והאינטואיציה ההורית. אישית (וזו לא בהכרח הדעה הרווחת) אני חושבת שפעוטות וילדים לפני גיל חמש (ולפעמים גם אחריו) יכולים להסתדר בשקט גם בלי אירועי תרבות תיאטרלים ורועשים. יש ילדים שעבורם זה ממש סיוט, וכל אירוע כזה הופך לחוויה שלילית גם להם וגם להוריהם. לעיתים, כאשר החרדה או הפחד יוצרים הפרעה לתפקוד היומיומי התקין, אנו שוקלים לעמת את הילדים עם אובייקט הפחד, גם במחיר של הצפה זמנית. הצגות ילדים אינן נופלות בקטגוריה הזו, ואפשר לותר עליהן ללא אשמה מוחדת. אחרי הכל, תמיד אפשר להשלים את הגרעונות הללו בשלב מאוחר יותר, והגירעון עצמו אינו יוצר שום עכבה התפתחותית. לא הייתי עושה עניין גדול גם מאופן הצגת הדברים, ולטעמי אפשר לדבוק באמת "מאחר ואת, נעמה, לא מתה על תחפושות וליצנים, ומאחר ואת, מעיין, סובלת במקומות רועשים ולא נהנית מרמקולים צווחניים, יש מצב שלא יהיה לכן נורא כייף שם, בהצגה. החלטתי לאפשר לכן להישאר איתי בבית, אם תרצו. נוכל לעשות משהו אחר, יום כייף או פעילות כלשהי שנבחר, כדי שלא תרגישו שכולם נהנו ואתן לא. יכול להיות שאם תחליטו לנסוע, תצליחו ליהנות גם בהצגה, אבל כדאי שתדעו מראש במה זה כרוך". וזהו. מכאן ההחלטה שלהן. אם הן מחליטות לנסות לנסוע, תוכלי לעודד אותן ולשבח אותן על האומץ, ואם לא, זה לגמרי בסדר. ככה פשוט.... בהצלחה ליאת

ליאת יקרה, קודם כל, תודה על התגובה המעצימה. אתמול כשהגעתי לגן בארבע, נעמה (הגדולה) רצה אלי בהתלהבות עם חברה ואמרה שהיא מאד רוצה לנסוע להצגה ושהן רוצות לשבת יחד באוטובוס. מעיין אמרה שהיא רוצה גם. כשהגענו הביתה הראיתי להן תמונות מתוך ההצגה (מצאתי באינטרנט) ונעמה אכן נכנסה לסיפור והתרגשה, אך מעיין הגיבה בפחד (היא בת שלוש, למען השם, ההצגה הזו מיועדת לגיל חמש מינימום. מרגיז אותי שלוקחים אותם למשהו לא מותאם!)ואמרה שהיא לא רוצה את האריה הזה ולא רוצה לנסוע. נכון לרגע זה, מעיין תישאר עם אמא שלי עד שילדי הגן יחזרו מההצגה ואז היא תיקח אותה לגן. נעמה תיסע באוטובוס ואני אקפוץ מהעבודה ואחכה בכניסה לאולם, אהיה עם נעמה בהצגה והיא תחזור לגן באוטובוס. זה עוד דינמי כנראה ויכול להשתנות עד מחרתיים... אבל הנה, כנראה שבאמת מדובר בעניין של הבשלה. נעמה מגלה פתיחות, היא בת ארבע וארבעה חודשים. מעיין מפחדת- היא בת שלוש. יש חשיבות רבה בעיני להתאמה של תכני "סל התרבות" לגיל הילדים, וכואב לי שאף אחד במערכת לא חשב על זה ולא בדק.... בכל מקרה, תודה רבה ואעדכן מה היה :-) הגר

ליאת שלום, רציתי לעדכן שמעיין נשארה עם אמא שלי בבית (לבחירתה) ונהנתה מאד מאד. היא הגיעה לגן כשכולם חזרו מההצגה והשתלבה בטבעיות. נעמה נסעה עם ילדי הגן באוטובוס ואני פגשתי אותה באולם וישבתי לידה בהצגה. אני שמחה שהייתי כי היו כמה רגעים בהם היא קפצה בבהלה (ממש פיזית הגוף הקטן התרומם מהווליום) ומיד חיבקתי. היא נהנתה מאד ואני נהנתי לראות כמה היא גדלה וכמה בטחון קיבלה (וכשצפיתי בהצגה קיבלתי חיזוק לכך שזה עדיין לא מתאים למעיין בת השלוש). היא התקשתה להיפרד ממני אחרי ההצגה והחלטתי לקחת אותה מוקדם מהגן ולבלות בבית. סוף טוב הכל טוב.

בתי בת שלוש וחצי,ילדה אינטליגנטית ורגישה. לפני כשלושה חודשים נולד לה אח חדש. לאחר כשבוע - שבועיים סוערים, היה נראה שהיא פחות או יותר מסתגלת לשינוי. בשבועיים האחרונים, חל שינוי בהתנהגותה - היא איננה רוצה ללכת לגן, רוצה להישאר אתי בבית, בוכה מדי בוקר ו"מכינה" אותנו כבר בערב לכך...כמו כן מתעקשת שכל דבר ייעשה בדיוק באופן בו היא רוצה וכל סטייה גוררת צעקות, בכי והשתוללות. אני מודעת היטב לקושי שלי בהצבת גבולות ברורים ועושה כמיטב יכולתי להיות מחד ברורה ועקבית אך מאידך לתת לה תחושה שאני קשובה לה וערה לקושי שלה. גם אביה וגם אני משתדלים לבלות עמה זמן לבד אך נראה כי היא נלחמת על מקומה בבית ולא מצליחה להרגע ולהרפות. כאשר היא סוערת ומשתוללת אנו מנסים להרגיעה, אומרים לה שאנו אוהבים אותה בדיוק כמו קודם ושאנו מבינים את הקושי שלה. אני נעה בין הזדהות עם הכאב שלה לבין כעס על ההתנהגות הקשה. התנהלות זו נעשתה בשבוע האחרון יומיומית ממש ואני חשה חסרת אונים לנוכח הקושי לעזור לה. אשמח לשמוע את דעתך בנושא. תודה מראש!

שלום טל, לידת אח היא אירוע משמעותי בחייו של הילד הבכור, והשפעתו עליו כה דרמתית עד כי נהוג לראותו ולהמשיגו כ'משבר', גם כשאינו מלווה בסערה גלויה לעין. לפעמים, כמו שאולי קורה אצלכם, לידת התינוק השני מבליטה או מחדדת קשיים ובעיות שהיו שם קודם, כמו למשל מאבקי כוח, בעיית גבולות, קושי לעמוד בתסכולים או הקצאה לא הגיונית של משאבי תשומת הלב בבית. אם לפני הלידה יכולת להיות נדיבה ומפנקת, יכולת "לעגל פינות" ולוותר על דרישות כלשהן כדי להימנע מעימות, כיום זה קשה יותר, פשוט כי את עצמך עייפה יותר, עסוקה יותר, סבלנית קצת פחות, ונאלצת לחלק בצורה הגיונית יותר את המשאבים הרגשיים והאנרגטיים שלך. יש שם כבר ילד נוסף שצריך אותך. במקרים כאלה, לילד הבכור קשה יותר להסתגל לשינויים ש'נחתו' עליו, והוא מוחה בכל דרך אפשרית. כנראה שאין פיתרונות קסם, מלבד ההבנה שהתנאים השתנו, ושיש להפעיל היגיון בריא ואינטואיציות הוריות כדי לשרוד את המשבר. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה להימנע מרחמים ומהתחושה שגרמתם לבתכם עוול. מעבר לאיזון הנכון (אותו הזכרת) בין ההבנה לרגשותיה לבין הכעס עליה, אני ממליצה לזכור לאזן גם בין ראייתה כ"ילדה הבכורה והגדולה שלנו", לבין ההכרה בכך שמדובר בילדה קטנה מאד, כמעט תינוקת בעצמה, שעדיין זקוקה לטיפול פיזי קרוב ולנוכחות הורית מיטיבה רוב שעות היום. לפעמים, עם בואו של התינוק הזעיר הביתה, הילד הבכור, שהיה עד עתה התינוק שלנו, מוקפץ שלא על דעתו לסטטוס חדש, שלא תמיד הולם את מידותיו הממשיות, כבוגר שצריך להבין, להתחשב, להתאפק, ולהסתפק בהרבה פחות ממה שהורגל לו. אני מקווה שתחזרו מהר לאיזון שקצת הופר, ושתמצאו את הדרך להחזיר את ההרמוניה למשפחה. אם לא תצליחו לבד, אפשר להיעזר בהדרכת הורים קצרה. בהצלחה ליאת

שלום רב, במסגרת עבודה סמינריונית לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, אנו בודקים את הקשר בין איכות השינה לרמת לחץ בקרב ילדים למשפחות חד הוריות/ לא חד הוריות. השאלון מיועד להורים למתבגרים (גילאי 12-18) השאלון הינו אנונימי לחלוטין מצ"ב לינק: https://docs.google.com/spreadsheet/viewform?formkey=dFdUek9YYkFqVW1LdjNsZ3lfcURTaFE6MQ תודה רבה!!!

בהצלחה לאורי וחן, וכל הכבוד להורים שיסכימו לקדם את המחקר בתחום הפסיכולוגיה של הילד והמתבגר. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילד שבאוגובט יהיה בן 6. הוא ילד מופנם, ולדעתי מעט ילדותי. בשנה שעברה הוא קיבל סדרת טיפולים של מרפאה בעיסוק, הוא מטופל השנה אצל קלינאית תקשורת בגלל גמגמום. הגננת מתלבטת לגבי התאמתו לכיתה א'. גם התפתחותית הוא נמוך מבני גילו ונמצא בתחתית העקומה. מבח' קוגניטיבית הוא בסדר, מבין יפה, ישנו קושי בריכוז ובמוטוריקה עדינה. יש לציין שאחותו קטנה ממנו בשנה ואם נשאיר אותו שנה נוספת, יצא שהם יהיו יחד בכיתה א'. אני מתלבטת, יש לציין שאני משמשת כמורה ואני יכולה לדאוג שילדי יקבל תגבור בבית הספר בו אני מלמדת, מה דעתך? תודה בקי

שלום בקי, בנסיבות שאת מתארת אני סבורה שהשארתו שנה נוספת בגן תהיה יותר מזיקה (מבחינה פסיכולוגית-רגשית) מהעלייה לביה"ס. הקשיים שלו הם לא מהסוג ש'ייעלם' תוך שנה, ויתכן שהוא יצטרך עזרה זו או אחרת גם בשנים הבאות. הוא מתמודד עם לא מעט דברים, מכדי להוסיף עליהם גם תחושת כישלון ואכזבה שתלווה אותו שנים רבות קדימה. בהצלחה ליאת

מתענינת בנוגע למתבגר (15) - טיפול באסרטיביות, בטחון עצמי וערך עצמי באזור השפלה. אפשרי גם ת"א. תודה.

שלום גל, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. אפשר לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. שלום לגולשים. אני רוצה להמליץ על ספר שקראתי לאחרונה, ונגע בי במקומות עמוקים בנפש. הספר נקרא "מצאתי את עצמי ליד הכיור", וכתבה אותו הפסיכולוגית ד"ר נעמי גור. (איני מכיר אותה אישית, כמובן). הוא עוסק בנושאים שונים בחיי היומיום שלנו כאנשים "רגילים" - לא מדוכאים קליניים ולא מוארים, מהזוית הפסיכולוגית. המחברת משתפת אותנו בחויות אישיות שלה, במקרים שקרו למטופלים שלה ולאנשים בקבוצות שהדריכה. הנושאים באמת נוגעים לכולנו. מצאתי את עצמי קורא ומהנהן בהזדהות לעיתים קרובות. הייתי שם. הרגשתי ככה. חויתי את זה. סוד הקסם של הספר הוא בכתיבה החמה, האמפתית. הכל כך אנושית שלו. לתחושתי, הספר מצליח לקחת את המילה הגדולה "פסיכולוגיה" ולקרב אותה אל הקורא, להראות לו איך היא באה לידי ביטוי בחיים של כולנו, כאנשים בשר ודם. כמו כן, הוא רומז לקורא בעדינות על דרכי התמודדות מועילות יותר עם מצבים שונים, לצד קבלה והכלה של עצמך כמו שאתה ברגע זה. אהבתי מאד את הספר. הוא נגע בנימי נפשי. ימים יגידו, אבל יש לי תחושה שהוא יחלחל גם אל תוך העתיד שלי. מומלץ. (ליאת היקרה, זה בסדר שהמלצתי כאן על הספר?. הוא הרי נוגע באופן כללי גם בנושאי הפורום. וזה לא שאני עושה פרסומת לפסיכולוגית, הרי איני מכיר אותה אישית. מקווה שזה בסדר מבחינתך.) שלכם, הקוסם האמיתי מארץ עוץ - שהוא גם האריה הפחדן.

היי, בהחלט עשית חשק ועוררת סקרנות. אני חושבת שזה נפלא שבחרת לשתף כאן, ואני ממנה אותך ברגע זה למבקר הספרותי של הפורום. נשמח לשמוע על ספרים נוספים שקראת, ואשר יכולים לעניין ולגעת בכולנו. אני עצמי לא קראתי את הספר (מעדיפה ספרות מתורגמת), אבל מי יודע.. אולי עכשיו.... תודה ליאת

גם לי עשית חשק. תודה! ואני אשמח לקבל המלצות נוספות על ספרים שווים.

שלום ליאת ותודה מראש על הזמן בני בן שלוש ותשעה חודשים .הגענו לארץ מיפן לפני תשעה חודשים ומאז אנחנו פה. עזבנו את יפן כשבוע לאחר רעידת האדמה לא הכנו את הילדים (יש לו אחות בת שנה וחודשיים) לכך גם לא תארנו לעצמנו שללא נחזור הביתה. כשהגענו לארץ הוא לא ממש תקשר היה לו מין קצר גם בגלל השפה ולדעתי גם בגלל שיום אחד היינו בבית וביום למחרת היינו במדינה חדשה רשמתי את בני לגן דו לשוני בתחילה ממקום שחשבתי שיהיה לו נוח יותר לשמוע אנגלית משום שחבריו ביפן היו רובם זרים (היפנית אגב הייתה השפה החזקה שלו מאז ומעולם) לאחר כחודש הבנתי שהגן הזה הוא אולפנא עם מטלות ודרישות שאחת שכמותי לא רואה בהם צורך בגיל הזה (נדמה לי שיש צורך יותר בפעילות פיזית ולא במבחנים וישיבה ממושכת לשולחן) בני ללא קשר אוהב מאוד אותיות מספרים הוא יודע לבצע כמה פעולות חשבוניות ולאיית בשלוש שפות,דיבורו הוא בעל מבטא ואחרי שהוצאתיו מהגן (משום שלא עשה רושם שהגן מיטיב עמו)הגיעו סבו וסבתו לביקור מיפן - מה שחולל פלאים לילד הוא החל מדבר - עברית אבל עדיין לא היטב יחסית לגילו שבועיים לאחר שחזרו ליפן רשמתי אותו לגן אנטרופוסופי והוא החל פורח בכל יום שאלתי על התקדמות וביררתי על בעיות ונעניתי שהכל בסדר כעבור חודש החל עניין אלים בגן - הילד דחף כל מי שעמד בדרכו החל מושך בשיער (דברים שלא נהג לעשות בבית) כמה ימים לפני תחילת חופשת החנוכה הזמינה המנהלת אותי ואת אביו לשיחה בטענה שהילד צריך טיפול כלשהו משום שבגן יחד עמו יש קבוצת ילדות בנות שנתיים שנתיים וחצי שהוא נהג לדחוף (מאוחר יותר התברר שיש עוד שלושה ילדים שהוריהם הוזמנו כמונו והתבקשו לשלוח את הילד לטיפול כל הילדים אגב כבר אני ארבע או נושקים לארבע וכולם אגב בנים) אני די ממורמרת ומרגישה באופן מסוים שהגן לא מוכן להכיל את הילדים הללו ויתרה מזאת מרגיש לי שיש להם צורך לפתור את הבעיות מחוץ לגן ולא ממש לבדוק את העניין לעומק ,בני בתחילה הכה את כולם בגן ועבדנו איתו המון בבית והוא חדל להרביץ לילדות הקטנות ולאט לאט התנזק לילדים בגודלו כיום הוא רב רק עם בני גילו ואני מאמינה שהפתרון איננו טיפול או איבחון אני מאמינה שהילד שלי זקוק לזמן (הוא מעולם אגב לא היה במסגרת גן לפני כן היה איתנו בבית שנינו עובדים מהבית) אני מרגישה שציפיתי להכניסו לגן טוב אך יוצא שהוא בעיקר יוקרתי ויקר מאוד ולא ממש נותן תמורה חינוכית כלשהי אשמח לשמוע את דעתך חן חן

שלום נועה, ההחלטה על פנייה לאבחון וטיפול צריכה להילקח בחשבון במקרים בהם קיימים קשיים תפקודיים, סממני מצוקה אצל הילד, המלצות מאנשי צוות הגן (שיש להם בדר"כ בסיס רחב להשוואה), ובעיות התנהגות בבית שההורים אינם מצליחים לווסת. לאור מה שעברתם ביפן (כולל החזרה הנחפזת לארץ לאחר האסון שם), המעבר מגן לגן, קשיי השפה ובעיות התוקפנות, אני חושבת שלא יזיק אם תגיעו למפגש התייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לחשוב יחד איתכם האם יש צורך בהתערבות או להסתפק בהדרכת הורים. חשוב שהורים לא יראו בכך עדות לכישלון שלהם או לפתולוגיה פסיכולוגית חמורה, אלא יבינו שהדרכה הורית קצרה היא סוג של פריווילגיה והשקעה קטנה יחסית, שיכולה למנוע קשיים ומכשולים בעתיד. אני מודה שבמקרה שלכם אני פחות מוטרדת משלומם של ילדי הגן, ועסוקה יותר במטען שהילד שלכם אולי נושא עמו מכל מה שעבר עליו בשנה האחרונה. בעיני - שווה להתייעץ. בשמחות ליאת

תודה רבה על נדיבותך ותודה על העיצה השימושית

שלום, אשמח לשמוע רעיונות כיצד לתת תרופות לילד שממש מסרב לקחת אותן. עם כל הצרחות והסירובים כשיש לו חום מאוד גבוה הוא יקבל נר, וזה - אין מה לעשות, די בכוח. לרוב זה לא כואב לו (הוא מסוגל באמצע הצרחות לספר לי על משהו שהוא ראה בטלוויזיה) אבל בכל זאת, זו פעולה מאוד פולשנית, הוא גם בגיל (כמעט ארבע) שזה מאוד חשוב לו. אבל כשהוא מאוד לא רוצה - זה כן כואב פיזית וגם מעליב בסופו של דבר. מבחינתי זה לא יכול להמשך ככה. מה לא ניסיתי - סירופים בכל הטעמים, טבליות לילדים, כדור נורופן למבוגרים קטן טעים וקומפקטי, לבלוע יחד איתו ולעשות "לחיים", להכניס לכל המשקאות (סימילאק, חלב, שוקו, קולה). הוא כבר עוקב אחרי למטבח לבדוק בדיוק מה אני שמה לו במשקה - ממש גשש בלש. הצעתי לו פרסים - כלום ושום דבר. להכניס בכוח לפה סירופ - הוא יורק, ואי אפשר להכריח אותו לבלוע. מדובר בכמות גדולה של סירופ כי הוא שוקל בערך 22 קילו. הוא טוען בתוקף שזה פיחסה. אגב, במשחקים שאנחנו עושים הוא מסכים לקחת תרופה ואפילו למדוד חום. כשאני או הדובי החולים לא מסכימים לקחת תרופה - הוא יודע להסביר טוב מאוד שצריך לקחת, וגם מתעצבן כשהחולה המיועד לא מסכים לשתף פעולה.. יש לך רעיונות? תודה רבה שרון

שלום שרון, יש ילדים שאכן מפתחים התנגדות עצומה לתרופות. אומר בזהירות שזה קשור, בדר"כ, לעמדה של ההורים המשודרת להם גם בערוצים "תת-קרקעיים". לפעמים גם אמירות 'מרגיעות' לכאורה, כמו "הנה, לא תרגיש כלום" או "זה בכלל לא מר" או "בוא תראה לאבא כמה אתה גיבור" - יוצרות אצל הילד תחושה שמדובר במשהו רע, שצריך להמתיק אותו בטקטיקות מיוחדות. זה קצת כמו הורים שאומרים לילד בכל פעם שהם נתקלים בכלב "אין לך מה לפחד, הוא לא עושה כלום". אחרי הכל, הילד מתלכחילה לא חשב על הכלב שהוא מפחיד, עד שניסינו להרגיעו... לעצם העניין, כרגע אפשר להמשיך עם נרות במקרה של חום גבוה, ואת הסירופ של האנטיביוטיקה (אם אין ברירה) - עם הרבה שוחד ותשבוחות. לגבי העתיד, אני ממליצה על תחרות בליעת שקדי מרק עם משקה מוגז כלשהו, כהכנה לבליעת כדורים. אפשר גם עם סוכריות "טיק-טק" (סליחה על הפרסום חינם, אבל לפעמים אין ברירה). כמובן שאת התחרות הזו יש ליזום כשהילד בריא, ואינו מקשר כלל את הנושא לסיפור של התרופות. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום. הבן שלי בן שנה וחדשיים, בתקופה האחרונה שמנו לב שמדי פעם הוא עושה כמין אגרוף ביד ונותן לעצמו מכות חזקות בראש מאחורי/מעל אוזן ימין או שלפעמים הוא מושך באותו מקום חזק בשיער. רציתי לדעת מה זה יכול להיות? האם זה צריך להדאיג אותי? והאם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לגרום לו להפסיק עם המנהג הרע הזה? נ.ב. אני לא יודעת אם זה קשור אבל הרבה פעמים הוא מתעורר בלילה ללא סיבה ניכרת או אפילו במשך היום הוא מתעצבן ובוכה ללא שום דבר שיכול להרגיע אותו. אשמח לקבל תשובה. בתודה, רחלי.

שלום רחלי, יש תינוקות וילדים הזקוקים לסוג של גרייה עוצמתית כדי להירגע. מסיבה זו נראה ילדים המטיחים את ראשם בקיר, ברצפה או בדופן המיטה, ילדים המושכים לעצמם בשיער או מכים את עצמם ברגעים של עייפות ומתח. על אף האמור לעיל, וכדי להירגע סופית, התייעצי עם רופא הילדים שלכם, שיוכל לשלול בעיה בריאותית כלשהי. בברכה ליאת

ילדי בין 10 חולה במחלת קרוהן .מבקשת המלצה לפסיכולוג רפואי . אנחנו מתגוררים בחיפה, הילד חרד מבחינה בריאותית ,עבר פרוצדורות ואישפוזים. תודה מראש

שלום דנית, לצערי, לא נוכל לעזור לך מכאן, כי הפורום אינו מאפשר פרסום שמות מטפלים. הפסיכולוגים הרפואיים עובדים בדר"כ במחלקות האשפוזיות, ואני מציעה לך לבדוק במרפאת המעקב שלכם או במחלקות הילדים ברמב"ם, אם יש להם המלצה עבורך. גם פסיכולוג ילדים קליני יוכל לתת מענה טוב. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום, בני בן 4 ילד בריא ושמח, ידידותי ותקשורתי מאוד. לפני כחודשיים החלה אצלו תופעה של פחדים וחרדות. ילד אחר בגן שלו אומר לו שהוא שוטר וזה הכניס אותו לפחדים נוראיים. הוא מתעסק עם הפחד בצורה אובססיבית, החל עם בכיות ופחד נוראי ללכת לגן. אנו מנסים בכל דרך אפשרית לעזור לו להתגבר על הפחד, ללא הועיל. שיחות אינספור, קנינו לו מכוניות משטרה, הפגשנו אותו עם שוטר נחמד שהסכים לסייע, שום דבר לא עוזר והילד ממשיך לפחד. הוא מדבר על זה ללא הרף, ומתחנן על נפשו. תופעת הפחדים הללו החלה עם סיפור חנוכה (פיתח פחד גדול מהיוונים שבאו להרוס את בית המקדש). יצוין כי אינו מגיב בהתנהגות קיצונית כמו צעקות או השתטחות על הרצפה, ושינתו רצופה וטובה. יחד עם זאת הוא מאוד אומלל ואינו יודע איך להתמודד עם הפחד. אנו מבקשים לעזור לו בדחיפות ממתינים לעצתכם, כיצד נוכל לעזור לו להתגבר על הפחדים הללו ? נודה מאוד לתשובתכם בהקדם, בברכה שירלי

היי שירלי, כתבתי לך תשובה ארוכה ומושקעת, ומישהו כאן סגר לי את המחשב ללא התחשבות. אחרי שגמרתי ליילל, אני מנסה שוב - "בכל דור ודור, עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". לא קל להיות ילד יהודי קטן, ולשמוע חג אחרי חג את נפלאות ההצלה מידו של הצורר התורן. לפרעה, אנטיוכוס, המן, ואפילו ליגאל עמיר רוצח רבין, יש השפעה פסיכולוגית מתמשכת על נפשם של ילדים רכים, שלא תמיד מצליחים להתמודד עם המידע הזה. זה יכול להיות 'מתקיף' אף יותר, בגיל בו תפיסת הזמן וההבחנה בין מציאות לדמיון טרם הבשילו דיין, כמו במקרה של הילד שלך. לא ברור האם וכיצד נקשרו לזה גם השוטרים, אבל זה גם לא ממש משנה. מה שחשוב כרגע, זה לנסות לתת מענה טוב, שמצד אחד ישדר הבנה וכבוד לילד, ומצד שני ימתן את הפחד. בעיני, אין טעם להשקיע את המאמצים בלהראות לו ששוטר אינו מפחיד (במיוחד אם ראיתם שהמגמה הזו אינה יעילה). זה קצת כמו להגיד לילד בן שנתיים וחצי-שלוש שאין נמר מתחת למיטה שלו. מבחינתו יש. לכן, אפשר להפנות את המאמץ ליצירת תחשה של שליטה ויכולת, ולהבנה שיש מי ששומר עליו ודואג לבטחונו. לצורך כך אפשר לרתום את החשיבה המאגית של ילדים בני ארבע, ולתת לו לישון (או לשאת איתו) חפץ כלשהו - חרב קסמים, בובה של גיבור-על (או יהודה המכבי, או שמשון הגיבור, או שוטר טוב), דינוזאור מאיים, או כל דבר אחר שיעניק לו תחושת כל-יכול מול הפחד. כאשר הוא "מתחנן על נפשו", כמו שאת כותבת, הישארו רגועים, אל תנסו לשכנע אותו שאין ממה לפחד, ואמרו בשקט "אנחנו כאן, שומרים עליך. אתה יכול לקחת איתך את חרב הפלאים שלך, שתעזור לך מול כל ה'רעים', ושתדע לך שאף אחד לא רוצה להתחיל עם חרב כזאת!". אני מציעה להימנע מרחמים או תשומת לב מיוחדת במצבים הללו, כדי לא ליצור מערך תגמולים שיחזק את הפחדים. את מוזמנת לעדכן איך הולך. בברכה ליאת

ליאת שלום רב אני מודה לך על תשובתך המושקעת והמלומדת, מעבר לכך שיש כבר (תוך יום !) ניצנים של שיפור, הרי שההכוונה לנו ההורים – לא פחות חשובה, שהרי אנו סובלים את סבלם של ילדינו, רק שבניגוד אליהם – לנו אסור להראות זאת ! J מיד עם קבלת התייחסותך – הצמדנו לליאם חרב קסמים ששומרת עליו מכל משמר ושולחת "קרן קסמים" לכל מי שמפחיד אותו. אבא שלו כבר "התעלף" פעמיים מרוב פחד מחרב הקסמים. אנחנו כבר לא חסרי אונים ויודעים כיצד להתייחס לסיטואציה. העיניים שלו נצצו באושר כל הערב. הבוקר עוד היה קשה לפני הגן, אבל אני בהחלט חשה שעצתך היא הכיוון הנכון איתו, ועל כך תודתי מעומק הלב. שירלי

שירלי, העדכון שלך בהחלט נכנס לקטגוריה של הדברים ש'עשו לי את היום'. מסרי לאבא ח"ח גדול על המשחק האמין. בחיוך גדול ליאת

שלום ליאת, איך גורמים לילד בן 6 ו11 חודשים להפסיק לפחד מניקוי האוזניים? הוא מאוד פוחד שנקרע לו את עור התוף ולא נותן בכלל להתקרב לאוזניים שלו בשום אופן,זה מאוד לא אסטטי,הוא הולך לכיתה א' ובא במגע עם אנשים,איך לגרום לו להפסיק לפחד מזה?

שלום טטיאנה, למיטב ידיעתי, גם רופאי אוזניים לא מתים על הרעיון של קיסמי אוזניים, בדיוק מהסיבה שמפחידה את בנך. יתכן שבאחת הפעמים שניקית את אזניו הכאבת לו, ומכאן הרתיעה. מה שאפשר לעשות כרגע, כדי להחזיר לו את האמון ולהימנע מהפאדיחה של אזניים לא נקיות, זה להסתפק בניקוי שטחי, עם מגבונים לחים ומעט שמן תינוקות, או לקנות את הקיסמים העבים (של התינוקות) שאינם חודרים לעומק האוזן. תוכלי לעודד אותו לנקות בעצמו, כדי שירגיש שיש לו שליטה על מה שקורה. בהצלחה ליאת תוכלי להציע לו

אני אנסה להציע לו לנקות בעצמו כדי שהוא יוכל לשלוט בזה,ובקשר לזה שאמרת לנקות לו עם מגבונים לחים זו גם בעיה כי הוא לא מרשה בכלל להתקרב לאוזניים שלו בשום דרך.

שלום רב, אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג קליני לאבחון pdd nos באזור רחובות שיהיה מקובל על ביטוח לאומי ולא אצטרך לחכות בטור אליו כמה חודשים... תודה

שלום נטע, אין אנשי מקצוע רבים מהסוג שאת מחפשת, ולכן אני מציעה לך לא להתפשר על האזור, ולהגיע לאדם הנכון גם אם תצטרכו לחכות קצת. לצערי, לא אוכל לעזור בנושא, כי פרסום שמות מטפלים אינו חלק ממטרות הפורום, ועומד בניגוד למדיניות האתר. תוכלי לנסות להוסיף לכאן הודעת המשך עם פרטי דוא"ל, ואולי ישלחו לך המלצות לשם. את יכולה לנסות לברר גם בפורומים של הורים לילדי pdd. בהצלחה ליאת

שלום ליאת אני מבקש את עזרתך בהתמודדות עם התנהגות חריגה של בני. רקע: אני אב גרוש. עזבתי את הבית כשהיה בן 4 (בהתחלה היינו פרודים 3 שנים ואח"כ התגרשנו). בני היום בן 11, יש לו אח בן 16 מאותה אימה (שגר איתו) ואחות למחצה בת 4 מזוגתי הנוכחית. לזוגתי יש גם ילד בן 10.5 מקשר קודם ויש להם מערכת חברית טובה. הוא בא אלי עם אחיו פעמיים בשבוע כולל לינה וכל שבת שנייה. בלימודים הוא סביר, אך נוטה לפעמים "לדלג" על הכנת שיעורי בית ולהסתיר מבחנים או הערות שקיבל בבי"ס (פטפטנות, אי הכנת שיעורים, לא הביא מחברת וכד'). הבעיה: לבני יש במצבים מסוימים התנהגויות היסטריות. כלומר בכי קורע, חוסר יכולת להירגע, התעקשות בכוונה על דברים שוליים, אמירת מילים קשות כלפיי וחוסר הצלחה שלי להרגיע אותו. ההתפרצויות באות על רקעים של: 1. חשש מאיחורים (לבי"ס, לארוע או לכל דבר אחר), זה מתחיל בנידנודים: נוו.. מתי יוצאים, כבר מאוחר ועוד ועוד בלי הפסקה וממשיך להיסטריה ובכי. 2. התעקשות ללבוש קצר או חולצה דקה לא לגרוב גרביים עם הנעליים וכד'. מתעקש ולא זז מעמדתו גם במחיר של לריב איתי. 3. כשאני מבקש ממנו שיביא אלי חומר לימודי כי שאעזור לו הוא מסכים אך כשאני בא לאסוף אותו אלי הוא לא מביא ומתעקש לא להביא. גם כאן אם אני מתעקש איתו זה נגמר בהיסטריה. כמו שכתבתי המילה עקשנות חוזרת שוב ושוה והתחושה הכללית היא שמדובר בעקשנות יוצאת דופן וברצון עז להיות עצמאי. חשוב לציין שהוא ילד מקסים מבחינה חברתית. יש לו הרבה חברים, הוא מאד מקובל ורך מאד עם אחותו. אין לי הרבה זמן פרטי איתו על כך אני מצר וייתכן שזה צריך להיות הצעד הראשוני והבסיסי. יש כמובן עוד הרבה לספר אך אני מניח שאלו הדברים העיקריים. אשמח לשמוע את דעתך. תודה מראש.

היי, למרות שכתבת לא מעט, עדיין נותרו מבחינתי סימני שאלה רבים מכדי שאוכל לנסח הבנות מעמיקות מכאן. ובכל זאת, מעט כיווני מחשבה - ראשית, ובאופן מאד כללי, ילדים מגיבים בבכי היסטרי אחרי שלמדו שיש לזה השפעה רבת רושם על ההורה, שמוותר ונכנע מול בכי תמרורים. בדר"כ, כאשר ההורים מפסיקים להתרשם מהמופע ההיסטרי, ואינם נכנעים לבכי, הילד בוחר לוותר עליו. למרות האמור כאן, יש ילדים שנולדו עם נטייה להתפרצויות רגשיות לא מווסתות, מה שהופך את החיים על ידם ל"רכבת-הרים" משתוללת. אם התפרצויות הבכי החלו רק לאחרונה, זה לא המקרה. אם היה תמיד בעל נטייה כזו, יתכן שמדובר בבעייה בוויסות הרגשי. תהיה יכולתו לוסת את עצמו אשר תהיה, נסיבות חייו של הילד שלך היו לא פשוטות מאז היה פעוט. ילדי גירושין הם ילדים מתמודדים, הנאלצים לחוות פירוק של משפחה, ולעיתים (כמו במקרה שלכם), בנייה והתארגנות במסגרת משפחה חדשה, שיש בה אמא ואחות חורגות. העובדה שיש לו אחות למחצה, שמקבלת את אבא כל יום יכולה לבדה להוביל להפגנות זעם מהסוג שאתה מתאר. העקשנות שלו, אם נקשיב לה בזהירות - יכולה לשקף את המשאלה הכ"כ טבעית "שידייקו איתו". שתהיה איתו ובשבילו באופן הנכון *לו*, ובדיוק כמו שהוא צריך. (אגב, ההתעקשות על לבוש קצר בחורף והימנעות מגרביים, יכולה להיות קשורה לבעייה בוויסות התחושתי, ונראה לי ששווה להתייעץ עם מאפאה בעיסוק). בקיצור, כמו שניחשת נכון, כנראה שהילד שלך אכן זקוק לך, ואולי גם כועס על כך שהצורך הזה לא מקבל מענה מספק. אם אתה מרגיש שהדברים מחמירים ושקשה לך להתמודד, פנה להדרכת הורים קצרה. בהדרכת הורים (אצל פסיכולוג ילדים קליני) תוכל לתת יותר פרטים על הרקע שלכם, ואז יהיה קל יותר לחשוב במונחים של אבחנה והתערבות בצורה מקצועית ומדייקת יותר. עד אז, נסה להימנע ממאבקים מיותרים (עוד לפני הבכי), ולהיות קשוב למה שהילד מאותת לך. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי שתי בנות, הבכורה בת 3.3 שנים והקטנה בת 1.6 שנה. הבעיה שלי היא עם הקטנה, מאז נכנסה למעון, הפסיקה לאכול ועשתה רגרסיה מאוד קיצונית, ואני מפחדת שיש לה הפרעת אכילה. מיום לידתה הייתה איתי בבית, והנקתי אותה עד גיל 1.2 שנה. במקביל היא אכלה תפריט משפחה, ולמרות שהייתה עדיין ללא שיניים אכלה אפילו בשר ועוף, ממש הכל, וגם מאוד אהבה לאכול, אפילו הייתה בוכה עם מישהו אכל לידה והיא לא קיבלה. בגיל 1.3 שמתי אותה במעון שאני מכירה, כי הבכורה הייתה שם. מדובר במעון מצוין, שגם חמשת אחייני גדלו בו. האוכל שם באמת מצויין, אכלתי בעצמי. אבל הקטנה מסרבת לאכול, בתחילה היא לא הסכימה לאכול רק בגן, ומבלי לשים לב, הפסיקה לאכול גם בבית. בתחילה כולם אמרו לנו שזה טבעי, קשיי הסתגלות, ובאמת לא לחצנו עליה, המשכנו להציע לה דברים, אבל היא מסובבת את הפנים, ואם מנסים לתת לה לטעום, היא צורחת כאילו נותנים לה אוכל מקולקל. לאט לאט ככל שהחודשים עוברים (כבר 4 חודשים), ניסינו לשלול בעיות רפואיות, עד כה ברוך ה' לא נמצאו. במקביל הושבנו אותה בשולחן איתנו ולא בכיסא אוכל, אנחנו מורחים לה מאכלים על השפתיים רק כדי שתטעם, גם הבכורה מנסה לשדל אותה. אבל הכל נענה בסירוב. היא לא מעלה במשקל בכלל, ואמנם היא בינתיים נראית בריאה, אבל התזונה שלה מתרכזת ביוגורטים וסימילאק. לאחרונה הסכימה לאכול גם פרינוק (והשבוע הצלחתי להגניב שם כפית טחינה גולמית), כמובן שממתקים תמיד נענים בשמחה, אך אני לא נותנת (באמת). במאמצים נוספים היא מוכנה לאכול לאחרונה גם לחם או פסטרמה (לא ביחד). בגן היא היחידה שלא מוכנה לאכול ובסופו של דבר מקבלת לחם עם שוקולד (וזאת כל ארוחת הצהריים שלה), גם שם מאוד מתוסכלים. אני מאוד מתוסכלת וחסרת אונים, הייתה לי תינוקת שמאוד אהבה לאכול ונהנתה מכך, ומרגע שנכנסה לגן עשתה רגרסיה לאכילה של תינוק בן חצי שנה. את הגן בדקתי בכמה ביקורות פתע, והבעיה לא שם. אני מאוד חוששת, מה גם שיש עבר של אנורקסיה ובולימיה במשפחה. האם אני מגזימה? אם לא אשמח לדעת לאן לפנות? או מה לעשות? תודה רבה מראש..

שלום אילנה, לאור הרקע המשפחתי, והעובדה שנשללה כל בעיה רפואית, יתכן שמדובר בהפרעת אכילה ממקור רגשי, ורצוי מאד לטפל בכך מוקדם ככל האפשר. יש כאן סממנים לא מעטים לקיומו של מאבק כוחות, חלקו גלוי וחלקו סמוי, והכתובת היא מרפאה להפרעות אכילה של הילדות. ממליצה מאד על המרפאה של ביה"ח "שניידר". בהצלחה ליאת

קוראים לי מאי ואני בת 10, אז הבעיות שלי הן כאלו: 1. יש לי פחד מהשקט, כששקט אני מרגישה שאני עומדת לצרוח ולהתעלף! 2. אני מרגישה רגשות אשמה למרות שלא עשיתי כלום! אני רצינית עם הבעיות האלו! --- אני מבקשת שתעזרו לי, אני חיה בפחד... ואני רצינית! אשמח גם אם תפנו למייל שלי ותדברו איתי אישית.... [email protected]

שלום מאיה, אני לא חושבת שאת בת 10, ולא חושבת שהפנייה שלך אותנטית. מציעה לך להתמודד עם השקט המפחיד ועם רגשות האשמה(לזה אני דווקא מאמינה) בדרך אחרת, ולהימנע ממגע עם אנשים זרים דרך המייל. טפלי בעצמך. ליאת

למה לי להמציא? אני טראומתית מזה!!

הי ליאת הילדה שלי בת 5 וסובלת מאסתמה מגיל שנה למרות שזה מאוד קשה השיעולים והאנילציות אני משתדלת להסביר לה שהזמן מרפא הכל אני באמת מאמינה בזה מצד אחד ומצד שני אני לקחתי אותה לחדר מלח טיפולים אלטרנטיבים ולא אלטרנאטיבים אבל היא לא מבינה למה היא צריכה לעשות אנילציות ואחותה לא משתעלת ולא צריכה היום באמת מצאתי את עצמי ללא תשובות איך מסבירים על אסתמה??????????? אם היא ממש משתעלת אני לוקחת אותה לים - ואז היא מקשרת ים לשיעולים ולא בא לה גם לחדר מלח היא הסכימה ללכת רק עם אחותה וזה היה סיוט בשבילי שניים בחדר בלי אפשרות לצאת והמון בלאגן ובסוף זה לא שיפר את המצב מה אני אמורה להסביר לה על אסתמה ???????? תודה

שפחות בגדים בשיא הקור עם חולצה דקה בלי גרבים לא רוצה להכנס למאבקי כוחות מה עושים?

שלום לי, אנא קראי את תשובתי לליאת, כאן למטה (" איך מסבירים על בעיה רפואית"), ונסי לעשות את ההתאמות למקרה שלכם. ההתעקשות שלה על בגדים קלים בחורף יכולה להעיד על כך שאתם *כבר* במאבק כוח. כשאף אחד לא מושך לצד אחד, אף אחד גם לא מושך לצד שני. וותרי מראש, ואל תתווכחי על מה לובשים. ביום קר במיוחד, תוכלי לומר בשקט, בלי כעס כלל (!): "היום קר נורא, ולכן אנחנו לא יוצאים. כשמזג האוויר בחוץ יאפשר לנו לצאת בבגדים קלים, נצא בשמחה". הכוח באמירה כזו, 'תופס' רק כל עוד היא נאמרת בשלווה אמיתית, ולא כתחבולה. היא צריכה להבין שאת באמת מרשה לה ללבוש מה שהיא רוצה, אך בגלל האחריות והדאגה לבריאותה, לא תוכלו לצאת בבגד קל ביום חורפי. קוראים לזה גבולות :-))) בהצלחה ליאת

היי, יש לי ילדה בת 3.5, ילדה מפותחת מאוד מבחינה מנטלית,חכמה מאוד ונבונה מאוד ביחס לגילה.בשנה וחצי האחרונות שמנו לב לתופעות שונות שיש לילדה במסגרות שונות.לדוגמא במצב של הופעה או הצגה היא שמה מיד!! ידיים על האוזניים,במצב אחר היא לא אוהבת שנוגעים בה עם ידיים רטובות!! או שפיתקיות של הבגדים מאוד מפריעים. לאחר תסכול רב ושיתותים אין סופיים בין רופאים לאינטרנט, גילינו במקרה פה בפורום שייתכן והיא סובלת ממה שמוגדר כרגישות חושית. אשמח לקבל קצת יותר פרטים בנושא? היכן מטפלים? איך מאבחנים? אצל מי? וכו'....

שלום ערן, בכל רגע נתון אנו מופצצים בגריה בלתי פוסקת, הנתפסת באמצעות כל חמשת החושים - הראייה, השמיעה, הטעם, הריח והמישוש. כדי לתפקד היטב עלינו להיות מסוגלים לתכלל את הקלט החושי (לעשות אינטגרציה של כל המידע הנקלט בחושים), ולפעול בהתאם. אם תחשוב על פעולה בסיסית כמו אכילה, למשל, תגלה שהיא כרוכה באספקטים הקשורים לכל החושים, ותלויה ביכולת שלנו לארגן את כל הקלט לכלל פעולה מאורגנת ומדוייקת (כמו למשל להביא את הכף אל הפה). זאת ועוד, כדי לפעול בצורה מותאמת, עלינו להתעלם לעיתים מגרייה בלתי רלוונטית (כמו למשל מגעו של הפתק שבצווארון החולצה), וילדים עם קושי בוויסות, מתקשים לעשות זאת. מי שבוודאי יוכל לתת לכם הסבר מדעי יותר, מפורט יותר ומקצועי יותר, זו המרפאה בעיסוק, שאמונה גם על תהליך האבחון והטיפול. בתכם נמצאת עדיין בגיל הזכאות לטיפול במכון להתפתחות הילד של קופת החולים, ואני ממליצה לכם מאד להגיע לשם ולהתייעץ. יהיה נחמד אם תוכל לחזור ולעדכן מה גיליתם. בהצלחה! ליאת

בני בן 3 וחודשיים. לפני זמן מה נגמל מחיתולים. לקח הרבה מאד זמן לשכנע אותו ללכת לגן ללא חיתול למרות שבבית היה כבר גמול לחלוטין, בסופו של דבר ניאות. כרגע הבעיה היא שהוא אינו מוכן לעשות את צרכיו אצל סבא וסבתא שלו בשירותים. הוא היה נוהג לשהות אצלם כמעט כל יום אחרי הגן, ולעתים בשבתות ולצאת איתם לטיולים. כעת הוא מעדיף להתאפק שעות רבות ואפילו לעשות פיפי במכנסיים, רק לא לגשת עם אחד מהם לשירותים כשהוא בחברתם. ניסינו להתעלם מהבעיה ולחכות שתחלוף מעצמה, זה לא קורה. ניסינו לדבר, לשכנע, להציע פרסים ו"שוחד", אבל כלום, הילד עומד בסירובו. אגב גם בבית לעתים מתאפק ולא עושה פיפי שעות רבות. שאלתי היא - כיצד לנהוג? האם נכון להמשיך להתעלם מהבעיה, לא לדבר על זה ולחכות שזה יבוא ממנו, כמו שיעצה לנו הגננת? אגב מידע נוסף הוא שנולדו לו אחים תאומים לפני כ-5 חודשים. תודה רבה מראש!

שלום טלי, לעיתים, אחרי לידת תינוק חדש, אנו אוהבים להגדיש באזני הילד הבכור כמה הוא "גדול", בעוד כל מה שהוא רוצה עכשיו זה להיות קטן. הבן שלך נאלץ להתמודד עם לידתם של תאומים, שגוזלים תועפות של תשומת לב והתעסקות פיזית. והנה, בנך גילה לפתע (זה תמיד קורה באקראי) שיש בידיו כלי נפלא להביא לכך שהוא יחזור לעמוד במוקד תשומת הלב, ושההתעסקות המרובה, כולל ניסיונות לשחד בפרסים ומתנות, חוזרת אליו. תנסי לחשוב הפוך, ולבחון ביושר כמה זמן היה מוקדש לו פיזית לו היה עושה פיפי 'כמו גדול', בלי עניינים? כנראה שפחות בהשוואה להיום. לכן, אני מציעה לשמוע בקולה של הגננת, ולהפסיק את העיסוק המיותר בפיפי. זה יחלוף מעצמו. את תשומת הלב הרבה ואת אהבתכם - תנו לו בשפע בהקשרים אחרים, תוך שאתם מדגישים כמה כיף איתו, כמה נעים איתו וכמה אתם מעריכים את יכולותיו כילד הגדול והמוכשר של המשפחה. כשבורח לו פיפי, הישארו רגועים, והחליפו לו מכנסיים ברוגע (זה לא קל, אני יודעת, במיוחד כשיש שני תינוקות שצריך להחליף להם חיתולים כל היום). יכול מאד להיות שזה ב-ד-י-ו-ק מה שהוא צריך מכם עכשיו. ככל שתהיו נדיבים ורגועים, כך גדל הסיכוי שזה יחלוף. שולחת לכם כוח וסבלנות ליאת

שלום לכולם, האם תוכלו לייעץ לי בנושא מסוים? לאחרונה שמתי לב שאחי נכנס לגיל ההתבגרות. אחד מהסימפטומים שלו הוא להתעצבן מכל דבר קטן (כמו למשל כאשר הוא לא רוצה להכין שיעורי בית). כמו כן, אחד המאפיינים של אבינו הוא להתעצבן מכל דבר קטן, הוא ממש לוקח ללב, דבר שמשפיע על בריאותו (ולא רק הבריאות הנפשית) ומפריע לו להתנהל בחיי היום יום, דבר שמאוד חורה לי ולאימי. כמו כן שמתי לב שאמא שלי ויתרה בנושא אחי (בנוגע לאבא שלי אני לא מתערבת), כל פעם שאחי מתעצבן (דבר שלדאבוני קורה הרבה לאחרונה) הוא "סופגת" את הכעס שלו, דבר שלדעתי לא עוזר לו לעבוד על הבעיה הנ"ל. כמובן שבתור אחותו הגדולה אני לא נוטלת לידיי את הסמכות לטפל בבעיה שלו, אבל אני רואה שאימי לא מטפלת בבעיה, סבתא שלנו לא גרה איתנו ולכן היא איננה יכולה לעזור לו לשנות את התנהגותו ואני נמצאת בצבא רוב השבוע ולכן לא יכולה לפקח על ההתנהגות שלו לדאבוני. לפני מספר ימים לקחתי אותו לשיחה בין שתי עיניים. הסברתי לו שההתנהגות שלו מרחיקה ממנו חברה, אבל הוא לא הקשיב לי (ואני גם לא חושבת שהוא בכלל חושב על זה). בין היתר, כל פעם שהוא עצבני ואני לא מצליחה להתעלם מזה, אני מנסה להרגיע אותו, דבר שעוד יותר מעצבן אותו. ניסיתי להסביר לאימי בעקיפין שגם תתעלם מההתנהגות שלו, אבל אני לא חושבת שהיא הבינה. כאשר אני מסתכלת על ההתנהגות של אבינו אני חוששת שההתנהגות של אחי לא תעבור עם השנים. אני יודעת שאבא שלי מהווה לו דוגמא אבל את ההתנהגות של אבי אבל בדבר זה אני לא יכולה לשלוט. כיצד אוכל לעזור לו להיפטר מההתנהגות הנוראית הזו, מבלי שהוריי ישימו לב שאני מנסה "לחנך" אותו לחיים רגועים יותר (דבר שהם לא עושים בעצמם) ושבכל זאת הוא לא יהיה כמו אבינו? בתודה מראש, אלמונית

שלום רב, ההתנהגות שלנו מונחית הן ע"י מאפייני מזג ואישיות, והן ע"י השפעות סביבתיות. המשפחה בה אנו גדלים מספקת לנו גם את המטען הגנטי וגם את מערך ההתניות ואת המודל לחיקוי מהם אנו לומדים כיצד להתנהג. לכן, בניסיון להבין את הסיבות להתנהגותו העצבנית של אחיך, נוכל להניח בזהירות שמדובר גם במזג בסיסי מולד (גנים!) וגם בלמידה של דפוסי התנהגות 'גבריים' שספג בבית. בגיל ההתבגרות, גיל של כינון זהות, מתבגרים צעירים מחפשים לעצמם מודל הזדהות, ודמות האב בהיותה זמינה ונגישה מאד - היא הבחירה הכמעט בלתי נמנעת. הבשורה הטובה היא, שאין לנו (תודה לאל!) רק מודל הזדהות אחד, ולכן אנו נשארים פתוחים לשינוי והתפתחות כל הזמן. ילדים שחוו וראו מודל עצבני או תוקפני בבית, יכולים למתן את השפעתו עליהם אם ייחשפו גם למודלים אחרים של התנהגות (למשל של המדריך בתנועה או המפקד בצבא). לכן, אם את רוצה לנסות להשפיע על התהגותו של אחיך, תוכלי לנסות לזמן לו מודלים נוספים להתנהגות. כאחות גדולה, גם את יכולה לשמש דמות הזדהות מיטיבה, וככל שהקשר ביניכם ייתחזק ויעמיק, כך תהיה השפעתך עליו רבה יותר. תוכלי לעודד אותו ליצירת קשרים או לפעילויות שיש בהם משמעות או עניין או תרומה לאחרים, ולעודד ולשבח תגובות בוגרות מצידו. ולסיום - זכרי שאינך יכולה להיות אחראית לחינוכו וגידולו של אחיך. את יכולה לנסות לשוחח עם אמך ולשתף אותה בדאגתך, אך לא מעבר לכך. כנראה שלא תמיד ולא לכל אחד נצליח לעזור, ועלינו ללמוד לקבל גם עובדה מצערת זו. בברכה ליאת

שלום רב! בננו המקסים בן ה-4 הוא ילד אקטיבי במיוחד ואחר הצהריים אנו מתקשים למצוא פעילויות המתאימות לו.הוא מתקשה להתרכז לאורך זמן (שלא לומר לכמה דקות), לא משחק לבד בלי הכוונה, גופו מפוזר ולכן גם "חוטפים" ממנו הרבה בלי שהתכוון לכך,כשחברים מגיעים הוא מתקשה להכנס איתם למשחק וטוען שמשעמם לו (יש לציין שהורים שביקר אצלם בבית אומרים שהוא מקסים - להערכתי כי יש שם דברים חדשים...), לחוג של פעילות אתגרית פעמים רבות הוא לא מעוניין ללכת (למרות ששם נהנה מאד).המשחק שהוא הכי אוהב זה "קרב" עם אבא שלו או איתי (התגוששות פיזית).במיוחד עכשיו בחורף זה מאד קשה ואנחנו מסיימים כל יום ממש "עם הלשון בחוץ". מה לדעתך מתאים לעשות עם ילד כזה? (גם לגו הוא לא אוהב ואנחנו מגבילים את הטלויזיה והמחשב) יש לציין שאני איתו ועם אחותו התינוקת לבד עד הערב. תודה רבה מראש על רעיונות שיצילו אותנו...

שלום לילי, ילדים תנועתיים-יתר (היפר-אקטיביים) הם ילדים מאתגרים מאד, במיוחד כאשר הם מגיעים להורים או למשפחה עם מקצב שונה. מהתיאור שלך, עולה ניחוח של קשיי ויסות תחושתי או קשיים בהתארגנות במרחב, ובעיני שוה להתייעץ עם מרפאה בעיסוק ולשלול. מעבר לכך, כאם לילד כה נמרץ ומאתגר, יהיה עלייך ללמוד לחלוק את הנטל, ולעבוד 'חסכוני' ומחושב כדי לשמור כוחות. אם אימהות אחרות נהנות ממנו - שלחי אותו יותר לחברים. נסי לארגן בבית "חדר בטוח", מרופד בשטיחים, שבו יוכל להשתולל מבלי לחשוש, לקפוץ על טרמפולינה קטנה או פופים רכים, לעבוד עם שק אגרוף או לתופף. תוכלי לעודד אותו ללכת בשיווי משקל על קוביות גדולות או קורת עץ (אני הייתי משתמשת לשם כך במגן העץ של מיטת הנוער, שהונח על שתי קופסאות שימורים), לבנות אוהל בעצמו, או מגדל מקופסאות קרטון. פיתרונות 'חינוכיים' פחות, יכולים להיות בייביסיטר-נער או נערה, שיוזמנו הביתה, ויורידו ממך חלק מהנטל, או הארכת הזמן המוקצב לטלוויזיה/וידאו/מחשב, שהם ידידיה הטובים של האם המותשת. בעיני, דווקא כשמדובר בילדים פעילים מאד, דקות השקט הללו יכולות להיות מצילות חיים ממש. חזקי ואמצי ליאת

שלום רב, יש לי 2 בנות : בת שנתיים ו-3 חודשים ובת חמישה חודשים, השאלה תיהיה על הגדולה : בת שנתיים וקצת, מוצצת אצבע !!!! חוץ מזה שזה הדבר הכי מעצבן שיש ביקום והתרגלנו כבר לרעיון ש"היא תפסיק מתי שתיהיה גדולה ותבין לבד" ... אני לא ממש מאמינה לזה כי כמו שקראתי בפורומים פה - יש מלא ילדים בגיל ההתבגרות ומעלה שעדיין לא מצליחים להיגמל וכמה שעובר יותר זמן - ככה יותר קשה, אני מנסה לעזור לה, ניסינו הכל : שום, מרה, פלסטרים, להעסיק במשהו, אבל ברגע שמשהו לא לפי רוחה (מכבים את הטלויזיה, לא נותנים משהו, סתם עייפה) היא ישר מכניסה אצבע לפה ולפעמים יש הרגשה שהיא 24 שעות ביממה עם האצבע. היא מדברת טוב מאוד, מנסחת משפטים ארוכים ומחשבות, אבל בזמן האחרון התחלנו לשים לב שהיא התחילה לעוות את האותיות, במקום ש' להגיד ס' ועוד ...כיצד ניתן לעזור לה להיגמל ? רופא הילדים שלנו גם בדעה שזה יעבור לבד, אבל מה עם כל התופעות לוואי : דיבור, שיניים ...יש להדגיש אולי שאם היא רוצה משהו והאצבע בפה ואנחנו אומרים לה אם תוציאי את האצבע - ניתן לך ... היא ישר מוציאה ולא מוצצת לטווח הקצר, אבל אחרי זה שוב מתחילה למצוץ ולא מוציאה, חשבנו להפחיד אותה ש"יבוא שוטר" כי יש לנו קרוב משפחה שהוא שוטר , הוא יכול לבוא במדים ולאיים אליה שאם לא תוציא את האצבע - יקח אותה או משהו כזה, אך יש חילוקי דעות ביני ובין בעלי על הנושא ואנו לא יודעים מה לעשות !!!! מצטערת על סיפור כל כך ארוך, אך זה נושא שמציק לי יום-יום במשך שנתיים ושלושה חודשים ללא הרף !!!! חשבתי על פסיכולוג ילדים אבל אין בעיר שלנו והיא גם ממש קטנה, מה לעשות ? למי לפנות ?!?!?! PLEASE HELP !!!!! תודה מראש !

שלום מרינה, הבת שלך עדיין פעוטה, ומציצת האצבע היא חלק מהתנהגות נורמטיבית ומצופה בגילה. השיטות שאת מתארת, כמו שום, מרה, ואיום במשטרה, גובלות בהתעללות, ובעיני הן שיטות נפסדות שהנזק בהן עולה על התועלת. אני בהחלט מסכימה עם הצורך בהתייעצות עם פסיכולוג, שיוכל לתת לך הדרכה הורית, ולהנחות אותך כיצד להיענות באופן מיטבי לצרכים של בתך. אומר בקצרה שמציצה היא פעילות מנחמת, ויש לה תפקיד בחיי הנפש של הילדים. תהליך 'גמילה' הנעשה בכוח, עלול לגבות מחירים רגשיים, ולכן רצוי להימנע ממנו, ולאפשר לילד להבשיל בזמנו. פני להדרכת הורים! בברכה ליאת

שלום מיכל, בני בן 3 שנים+4 חוןדשים - וכמובן , מקסים חכם ומאד חברותי. בעייתי העיקרית - גמילה מקקי(פיפי כמעט ולא עושה בתחתונים). מודע מאד לענין שצריך ללכת לשירותים, אך ללא הועיל. ניסיתי הכל - פיפי פרס, שיחות שבחים אך ללא שום הצלחה. בעקביות ובשיטתיות עושה בתחתוניו. האם יש לך איזו עצת פלא ???? בגן פשוט שמים לו טיטול והענין אינו לרוחי אך הגננת טוענת שכך הציעה לה הפסיכולוגית של הגן. מה דעתך ? תודה רבה וחג שמח ,

שלום נועה, את נותנת מעט מאד רקע מכדי שאוכל להתייחס לנושא ברצינות. לא ציינת האם מדובר עדיין בתהליך ראשוני (מעולם לא נגמל) או בנסיגה? האם קיימים קשיים התפתחותיים אחרים? מתי החל תהליך הגמילה, ואיך זה הלך מההתחלה? האם היו פחדים מהסיר או האסלה? כיצד הגבתם לפספוסים? האם קיימים גורמי דחק בחייו/חייכם? אין ספק שבגיל שלוש וחצי ילדים כבר אמורים להיות גמולים מחיתולים, ובגיל כזה בוודאי שאין פיתרונות קסם, אלא עבודה שיטתית וסבלנית, המכוונת לקושי הספציפי שהקקי מעורר. אני מציעה שבמקום לקבל באופן חד צדדי את המלצותיה של הגננת, בקשי שיחה עם פסיכולוגית הגן, או התייעצי עם פסיכולוגית ילדים מטעמך, וגבשי עמדה ברורה ומדיניות שתיושם בבית ובגן כאחד. המצב הנוכחי, בו את וצוות הגן חלוקים בדעותיכם, אינו בריא, ובוודאי שאינו מקדם את התהליך. בברכה ליאת

אני תלמידת כיתה יא לומדת אחר הצהריים פעם בשבוע עם בנות 17. אנחנו לומדות כבר 3 שנים יחד קורסים באוניברסיטה. השנה הצטרפו לקבוצה 4 בנות חדשות. באחת השיחות המשותפות שהיו להו בקבוצה אמרה אחת הבנות שהיא נזהרת מאוד בלשונה משום שבשנה שעברה הדליפה אחת הבנות מידע אישי עליה. שאר הבנות נותרו המומות מי מסוגלת לעשות זאת. נותרה תחושה קשה בקבוצה והיחסים החמים והתומכים שהיו בינינו התערערו. 4 הבנות החדשות בקבוצה נבהלו לשמוע זאת ומייד אמרו, אנחנו לא נשתף בדברים האישיים אחרי ששמענו את החברה שלנו. כולם מאוד מודאגים וגם אני. אני עדיין רוצה לשמור על קשר עם הבנות אך הידיעה שמשהי מחבלת בקשר ועושה שימוש לרעה במידע בעייתית מאוד. מה דעתך? שאלה נוספת: בשבוע שעבר שיתפה אותנו משהי מהקבוצה על עניין אישי במשפחתה. אחרי שהיא שפכה את ליבה ואנחנו שמענו, עודדנו ותמכנו, אמרה בת אחרת בקבוצה שהסיפור היה לה קשה לשמוע, ולכן יצאה לפרקים כדי"להתאוורר". גם לי היה קשה לשמוע את הסיפור ולא כ"כ רציתי לשמוע מפאת כובד תוכן הנושא. אני חייבת לומר שבקבוצה יש פתיחות רבה מאוד ורצון לשתף אך אני מודה שלא תמיד אני יכולה לשמוע סיפורים וחוויות של אחרים. אנחנו קבוצה מגובשת מאוד מה לעשות?מצד אחד לא נעים להפסיק את החברה ומצד שני זה קצת כבד.

שלום נטע, אף פעם, כנראה, לא מתיישנת האמרה לפיה "החיים והמוות ביד הלשון". כלומר, מה שבחרת לשתף ולחלוק עם אחרים כבר אינו קניינך, והשליטה על המידע כבר אינה בידיך. אם את או חברותייך מרגישות שהקבוצה שוב אינה בטוחה כבעבר, יהיה עליכן לשלוט ברמת הפתיחות בה, מתוך אחריות וזהירות. ובעניין שאלתך השנייה - לפעמים, מבחירה או שלא מבחירה, אנו נחשפים למידע או לתוכן בעל מאפיינים מזעזעים, מערערים או מבהילים. פסיכולוגים ואנשי טיפול מכירים היטב את החוויה הזו, ויודעים לשמור על עצמם, תוך יצירת מרחק מתאים שיאפשר להם להישאר אמפתיים וקשובים מבלי להינזק נפשית. לא תמיד זה פשוט. לפעמים אין ברירה אלא לצאת "להתאוורר" כמו שעשתה חברתך, ולפעמים (כשזה בלתי אפשרי או בלתי מנומס) אפשר להתאוורר מנטלית: להישאר בחדר, אך לנסות לשלוט ברמת הקשב, ולסגת לסוג הקשבה 'מרפרף' יותר. בעיני, כדי להישאר חברה טובה וגם כדי לא לבגוד בעצמך, אפשר להיצמד לאמת (זה תמיד טוב!), ולומר משהו כמו "זה נורא קשה מה שאת מספרת עכשיו. אני מרגישה את זה ממש פיזית, בגוף. בואי נעשה הפסקה כדי שאוכל להמשיך להכיל את כל זה". אם לא מדובר בתוכן מזעזע כ"כ, אלא רק בכבדות, שיעמום או מטרד, אין ברירה - זה חלק ממחיר שאנו משלמים עבור חברות קרובה ומשמעותית. בברכה ליאת

הבן שלי בן 15 וחצי לומד בכיתה י. בשנה שעברה עבר חוויה טראומטית: בזמן ששיחק כדורגל במגרש, חטף בוקס בפנים ואפו נשבר וכן ארובת העין. הוא התאשפז בבית החולים למס' ימים. כעבור 8 חודשים סיפר ליועצת כי הוא מתקשה לצאת מן הטראומה שחווה, הוא מוטרד ממנה מאוד והיא איננה מרפה ממנו. הוא החל להגיע לטיפול פסיכיאטרי שרשם לו תרופה פסיכיאיטרית בנוסף לשיחות עם פסיכולוג אחת לשבוע. הוא התמיד 4 חודשים בטיפול ולאחר מכן החליט שהוא מפסיק. הפסיכיאטרית אמרה שכל עוד איננו מעוניין בטיפול אין לחייב אותו אך יש לדעת שכל אימת שירצה לחזור לטיפול מקומו שמור לו. במקביל בבית הספר חלה ירידה משמעותית בתיפקודו: הוא מתעורר בבוקר ומתארגן לבית הספר אך כשאני יוצאת לעבודה הוא נשאר בבית וחוזר לישון. הוא נעדר ימים רבים מבית הספר ולולא דיווחי המחנכת לא הייתי יודעת על כך. כמובן שהישגיו הלימודיים צנחו. מה עליי לעשות? כיצד לשכנעו לחזור לטיפול? הוא כניראה בהכחשה למצבו הנפשי.

שלום רב, אני שומעת מדבריך שאת מסיקה על קשר סיבתי בין ההתדרדרות ההתנהגותית-אקדמית לבין האירוע הטראומטי והמצב הנפשי שנלווה לו. זה קישור הגיוני ו'מתבקש', אך לא בטוח שהוא ההסבר היחיד. יש לא מעט מתבגרים ש'מבריזים' מביה"ס (או לפחות משתוקקים לעשות זאת), וחווים נסיגה בהישגים האקדמיים שלהם גם ללא רקע טראומטי כמו שלכם. תוכלי לקחת אותו לשיחה, להביע את דאגתך באזניו, ולומר לו שאינך מוכנה לוותר לו (או לוותר עליו). הזכירי לו (ולעצמך) שנוכחות בביה"ס היא חלק מחובותיו כנער, כמו גם תפקוד ברמה סבירה ועמידה במשימות הלימודיות. נסי להימנע מרחמים או "הנחות" מיותרות, והשתדלי להישאר עניינית ומשימתית. אפשר להציע סוג של 'עיסקה' או הסכם של כבוד, המחייב אותו לעמוד בדרישות הבסיס, ומגדיר מה יקרה אם לא - * חזרה לטיפול פסיכולוגי סדיר * פניה להערכת מצב חד פעמית אצל הפסיכיאטרית * גיוס עזרה מצוות ביה"ס - יועצת/פסיכולוגית ביה"ס. או, אם אין ברירה * הטלת סנקציות (כמו על כל ילד שאינו עומד בכללי ההתנהגות המצופים ממנו). בדר"כ, מתבגרים מגיבים טוב לסוג כזה של פיתרון, המאפשר להם לקחת אחריות בוגרת על מעשיהם. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת 4, נולדה עם בעיית קצב לב. הבעיה כיום אינה מצריכה התערבות כירורגית ואינה באה לידי ביטוי בצורה כלשהי , אלא מעקב של אקו לב/הולטר אחת לחצי שנה. בעתיד נראה שלא יהיה מנוס מהשתלת קוצב לב. היא התחילה לשאול שאלות, למה בודקים אותה? למה מחברים לה מכשיר? (הולטר). אני משערת שהיא מבינה שמשהו קורה בעיקר עקב העובדה שיש לה אח תאום ללא בעיה זהה והיא מודעת לכך שרק לה שמים מכשיר. איך נכון להסביר בגיל 4 את הסיטואציה בלי לגרום לה לחרדה או לתחושה שהיא שונה. אנא עזרתך. ליאת

שלום לך. איני פסיכולוג, אבל אני מתמודד עם מוגבלות פיזית מגיל אפס - כך שיש לי זוית אישית על הנושא. נראה לי שהפתרון הוא לומר לה משהו כמו זה: "נכון שיש אנשים גבוהים ויש נמוכים, יש רזים ויש שמנים, יש בעלי שיער חום ויש בלונדינים?. זה בגלל שכל אחד קצת אחר מהשני ומיוחד. הוא לא יותר טוב ולא פחות טוב - פשוט קצת אחר ומיוחד. בגלל זה לך עושים בדיקות ומחברים מכשיר, ולאחרים לא. כי כל אחד קצת אחר מהשני ומיוחד. (ליאת מנדלבאום - אם התשובה שלי נראית לך שגויה ומזיקה באופו כלשהו - אנא מחקי אותה במהירות!!!).

אני חושבת שהתגובה שלך מקסימה... נחכה ונראה מה ליאת תגיד...

שלום, איך הוגים בבקשה בעברית את שמו של הפסיכולוג Marcia, J.E MARSHA, MARCIE, MARCIA ? אני מאוד מודה לך

היי אנה, מאחר שהיכרותי עם מרסייה היא רק מקריאה (פסיכווגיה התפתחותית ומתבגרים), וזה היה באמת מזמן, אני לא מוכנה להישבע על ההגייה המדוייקת, אבל הייתי הולכת על מ?רס?י?ה. ושאלוהים יעזור לנו... בהצלחה ליאת

ערב טוב. בני בן ה- 4 נמצא בגן טרום חובה ומתקשה להשתלב חברתית. מצד אחד,הוא ילד מקסים אך לא נוטה ליזום חברתית והוא מתלונן כי לא אוהבים אותו בגן. אני שם לב שגם שאנו מזמינים ילדים אליו הביתה,הרי שאין בין הילדים ריאקציה חברתית .ייאמר שלבני יש קשר חברתי תקין עם אחותו הגדולה (6.5).מבחיה שפתית ,הוא קצת מגושם עם הבעתו- בולע מילים וכן לא הוגה את האות ר . מה דרכי הסיוע המומלצים? תודה.

שלום טופר, בעיות הגייה וקשיי שפה אחרים עלולים להפריע לילדים במגעם עם ילדים אחרים בני גילם, גם אם הוא והם אינם מודעים לכך. לכן, לפני הכל, אני מציעה להתייעץ עם קלינאית תקשורת, שתוכל לאבחן את הקשיים ולהעריך האם הקושי באינטראקציה נובע מבעיות שטף או הגייה, או מקשיי תקשורת אחרים. לאחר מיפוי הקשיים אפשר יהיה לתכנן גם התערבויות מסייעות. בהצלחה ליאת

זקוקה מאד מאד להמלצה על פסיכולוג\ית נוער שעובדת עם קו"ח מכבי מאזור פ"ת תל אביב ראש העיין רמת גן והסביבה יודעת שלא ניתן להמליץ בפורום ולכן מבקשת אם תוכלו לשלוח לי באופן פרטי למייל כתובת המייל [email protected] תודה דורית

היי דורית, מקווה שתמצאי את מבוקשך, בעזרת אנשי הפורום, או דרך ערוצים אחרים. בהצלחה ליאת

שלום. בני בן 5 לגן טרום חובה.לא אוהב לשבת על ה"טוסיק" ולעשות עבודות יצירה. משחק בעיקר בבליי- בלייד, קליק (הרכבה) ןמשחקי דמיון. קיבל לחנוכה חוברת עבודה בגן שכוללים דפי עבודה כמו להקיף את הדמות הכי גדולה וכו, לגזור ולהדביק. הוא ממש לא רוצה להכין איתי את הדפים. ניסיתי לאמר לו שכל יום נכין דף אחד, נשחק בבליי בלייד ואז נשב על הדפים.הוא ממש לא רוצה. מצד אחד אני יודעת שיש לו עוד שנתיים עד לכיתה א' ולא רוצה לנג'ס לו, מצד שני האם זה נבון לוותר לו, כי עוד שנתיים הוא חייב להכין שיעורי בית. מה לעשות? האם להתנות לו אם לא תכין את הדפים אין בללי- בלייד?

שלום ליעד, לא סתם החליט מי שהחליט, שילדים יגיעו לביה"ס בגיל 6+. אמנם יכולות קוגניטיביות מרשימות קיימות אצל הילדים עוד קודם לכן, אך הבשלות הרגשית עדיין חסרה. מסיבה זו, ילדים בני חמש עדיין אינם מחוייבים למשימות של למידה אורינית ושיעורי בית, וכל שנדרש מהם זה לשכלל את היכולות הקוגניטיביות, המוטוריות, החברתיות והרגשיות שלהם, כדי שיגיעו לבשלות עם הגיעם לכיתה א'. לא ברור לי מהיכן הרעיון לתת לילדי טרום-חובה שיעורים לחופש. זה רעיון רע, שמכניס את ההורים והילדים למתח מיותר ולמאבק שאין בו טעם. מורות רבות בביה"ס מוותרות לילדים על משימות לימודיות לחופש, ועצוב לשמוע שדווקא גננות, שיודעות עד כמה המשחק החופשי והדמיוני חשוב להתפתחותם של הילדים, נגררות לרעיונות משונים כמו חוברות עבודה לחופש בגן טרום חובה. ממליצה לך מאד להניח לזה לגמרי, ולאפשר לבנך פעילויות משחקיות ומהנות המתאימות לגילו. אם את חוששת שקיימת אצלו בעיה התפתחותית כלשהי הדורשת התייחסות וטיפול מיוחד, עשי זאת בדרך מסודרת עם אנשי מקצוע, רק לאחר אבחון מסודר. מאחלת לכם המשך חופש נעים ליאת

שלום, אנו עומדים בפני מעבר דירה לעיר חדשה ולפיכך בני בן השנתיים ותשעה חודשים יצטרך ללכת לגן חדש. בגן הנוכחי הוא מאוד מעורב ופעיל, יש לו חבורת חברים קרובה שהוא נפגש עימם גם אחרי שעות הגן ובסה"כ הוא נמצא במקום מאוד בטוח שתרם רבות להתפתחות המדהימה שלו. בשבועיים האחרונים הוא נהיה קצת יותר אגרסיבי ואפילו קנאי לחברים שלו. הוא מודע למעבר הקרב אך מסרב בתוקף לקבל את זה שהחברים לא באים איתו לגן החדש. אשמח לעצה והכוונה באיך להקל עליו את המעבר ובאיזו מורה לנתק אותו מהסביבה הנוכחית אל החדשה. (האם בבת אחת או בהדרגה)

שלום שני, כמו שכבר כתבתי כאן לא פעם, לעיתים ההסתגלות לגן חדש קלה ומהירה יותר דווקא כאשר היא נעשית באמצע השנה, ולא בספטמבר. צוות הגן פנוי אז יותר, וסביבת הגן כולה רגועה ונינוחה יותר. מעבר לכך, בנך עוד לא בן שלוש, והיכולות החברתיות שלו בראשית התהוותן. קשה לדבר עליו ועל חבריו במונחים של קשר משמעותי ועמוק, אלא יותר במונחים של רכושנות ילדית נורמלית. אין לי ספק שאם הוא יצר חברויות בגןהנוכחי, הוא יוכל לשחזר זאת בקלות גם בגן הבא, עם קצת עזרה מצידך ומצד אימהות נוספות מהגן החדש. נסי לא לראות במעבר שלכם עילה למשבר, אלא אתגר שכולכם תעמדו בו. ולשאלתך האחרונה - הדרגתיות תמיד טובה כשמדובר במעברים, ולכן, מה שאני מציעה זה לבקר ככל שתוכלו במקום החדש, אולי אפילו בגן, כדי לשבור את תחושת הזרות והעמימות סביבו. נסי לבקש מהגננת של הגן החדש 'שידוך' לאחד הילדים מהגן, איתו תוכלו להפגיש את בנכם (אם יתאפשר) עוד לפני המעבר. מעבר לכך, אין הרבה מה לעשות חוץ מלסמוך על בנכם ועליכם, ולבטוח בכוחות שלכם ובשכל הישר שכמעט תמיד מוביל אותנו נכון. בהצלחה ליאת

שלום רב, אתמול בערב סיפר לי בני בן החמש כי בצהריים, בעת ששהה עם אביו (בעלי לשעבר), שיחק בטלפון הנייד שלו וראה קטע מסרט פורנו. הוא כמובן לא ידע להשתמש במילה "פורנו" ומה שאמר לי הוא: "אמא, אם אספר לך משהו לא תכעסי עלי? היום כששיחקתי במשחקים בטלפון של אבא ראיתי סרט של אשה שמלקקת בולבול של מישהו והיא גם נגעה לו בתחת... זה ממש מגעיל... איכס". כמובן שאחרי שנרדם התקשרתי זועמת לאביו שלא ידע על כך דבר (הוא לא סיפר לו) ולאחר מכן התקשרתי לאחותי להתייעץ איתה מה כדאי לעשות. בעת ששמעתי את הדברים מפיו של בני לא הגבתי כלל ויש לציין כי בני גם לא שאל לדעתי או חיכה לתגובתי, אלא המשיך לעסוק בדבריו. היום בערב, בעת שקילחתי אותו אמר לי ששמע שהתקשרתי לספר לאביו ולדודתו ושיותר לא יספר לי דברים. מיד אחר כך התחיל לספר לי שמה שראה בסרט התרחש במכון כושר וש"האיש בסרט ליקק את הציצי של האישה". הוא חזר על זה שזה מגעיל ואמר שכשיהיה גדול יגיד לבנות ללכת גם לחדר כושר. לאחר שאמרתי לו (אין לי מושג אם עשיתי נכון) שאני מבינה שזה מגעיל אותו ושזה באמת מגעיל גם בעיני ושרק אנשים מוזרים עושים דברים כאלה ושאסור לעשות דבר כזה, היתמם ואמר שהוא רק מתכוון שהבנות ילכו לחדר כושר לעשות ספורט ולא את מה שראה בסרט. הוא סיים את דבריו בכך שאמר שכנראה שהאישה בסרט משוגעת. חשוב לציין כי בני בן החמש הוא ילד תמים מאוד וקודם לכן, מעולם לא נחשף לדברים מהסוג הזה. כמו כן, ברצוני לציין שמצד אחד, בעת שבני מדבר על הנושא ניכר כי הוא נבוך, אך מצד שני הוא מדבר על כך בביטחון. כמובן שאני כועסת מאוד (בלשון המעטה) על חוסר האחריות של אביו, אך הדבר כבר נעשה ואני במצוקה קשה... אינני יודעת איך להגיב אם הילד ידבר על כך שוב... אינני יודעת האם נכון שאמרתי לו שזה מעשה מגעיל ושרק אנשים מוזרים עושים זאת... אינני יודעת אם עלי להתעלם ממה שקרה או שדווקא כדאי שאזום שיחה עם בני בנושא... אני מבקשת לשמוע את חוות דעתכם ואת עצתכם בנדון, על מנת להקטין את מידת הנזק בעקבות החשיפה של בני בגיל כה צעיר לתוכן זה. תודה רבה מראש שקד

שלום שקד, לעניות דעתי, עלייך להבטיח שבנך לא ייחשף לתכנים בלתי ראויים מעבר למה שכבר ראה. דברי על כך עם אביו של הילד, והדגישי בפניו את סכנותיה של הפורנוגרפיה (קבלת מושגים מעוותים על יחסי מין ועל גוף האדם ואיברי המין, חשיפה לתכנים בעלי אופי אלים ומשפיל נשים, והעלאה של סף הגירוי). בעיני, אם הילד לא יעלה שנית את הנושא, אפשר להימנע מלדון בו עוד, לפחות עד שיגיע לגיל ההתבגרות, אשר בו חשוב ונכון להעלות את הנושא למודעות. חג שמח ליאת

שלום רב, בני בן השנה וחמישה חודשים אימץ לפני כחצי שנה, משאית קטנה איתה היה מסתובב מדי פעם. כשנכנס לגן לפני 3 חודשים עוד לא נצמד אליה באופן תמידי וכל פעם היה מחליף אותה בחפץ אחר אליו נצמד. לפי כחודש סיימנו את ההנקה (תהליך שהתרחש באופן הדרגתי). מאז הוא הולך עם המשאית כמעט לכל מקום.ההתנהגות הזו נראתה לי מאוד הגיונית לנוכח הגמילה מהנקה, עד שהגננת אמרה לי שמאחר והוא כבר לא בתקופת הסתגלות לגן, והוא כבר גמול תקופת מסויימת מהנקה, כדאי לקחת לו את המשאית בכניסה לגן והן יתנו לו אותה כשיילך לישון וכשנבוא לקחת אותו.הסיבה היא, שהוא מסתובב איתה כל הזמן וזה מגביל אותו בתנועה ובפעילויות בגן. בהתחלה ביקשתי שיתנו לו להשאר עם זה כמה דקות בבוקר, כשהוא רק מגיע לגן ושייקחו לו אותה אח"כ. הן טענו שאני צריכה לעשות את זה לפני הכניסה. אחרי הסיפור הארוך :), השאלה שלי היא: האם כדאי בכל זאת להשאיר עוד קצת את החפץ איתו בגן? האם זה מספיק הדרגתי, לקשר את החפץ לחלקים מסויימים ביום? האם זה יהיה נכון לקחת לו בכניסה לגן, למרות שהוא בוכה ומבקש אותה? תודה רבה וחג שמח! סיגל

שלום סיגל, לחפץ המעבר יש תפקיד מנחם ומסייע במצבי משבר, בהיותו מייצג את קרבתה נוסכת הביטחון של האם. ההחלטה האם ומתי להיפרד מהחפץ היא של הילד, ובגיל שנה וחמישה חודשים - עדיין תינוק - תפקידו הפסיכולוגי של חפץ המעבר עולה על ערכן של הפעילויות בגן, שבהחלט יכולות לחכות עוד קצת. בקשי מהגננת להרשות לו להיות שותף לפעילויות בגן, ככל שיצליח עם המשאית הקטנה שבידו, עד שיסכים מרצונו להיפרד ממנה. בברכה ליאת

לכבוד הוא לי שאת עוקבת אחרי ההודעות שלי בפורום הזה. כתבת שאת תוהה מה המוטיבציה שלי. יש כמה תשובות. ובהן - שיעמום, רצון לזכות בתשומת לב, עניין אמיתי בפסיכולוגיה ושאיפה לנהל סוג כלשהו של דיאלוג. ישנו גם אלמנט של ריגוש, אבל הוא חלש יחסית לשאר. האם הפורום הספציפי הזה הוא המקום האידאלי לכך?. כנראה שלא. אבל ברמה מסויימת זה בכל זאת עובד. אני מניח שאם תתעלמי ממני לחלוטין, הערך של כל זה יירד בעיניי, ואני אנדוד למקום אחר באינטרנט. כיוון שאני מחבב אותך, אני אומר לך זאת בגלוי. אבל לפני שאת נחפזת להשליך את תפוח האדמה הלוהט, כלומר אותי, למקום אחר באינטרנט או בחיים האמיתיים, אנא שימי עצמך בנעליי לרגע: אני גר בפרובינציה שרגל אדם כמעט לא דרכה בה. חוגים או אוניברסיטה כמובן שאין באיזור הקרוב והלא כל כך קרוב. ישיבות דווקא יש בשפע. לפעמים אני משתעשע ברעיון ללמוד באחת מהן כדי להעסיק את עצמי, למרות שאני חילוני. את הגוף הבכלל לא מושלם שלי אני דווקא אוהב, הקושי הוא שאחרים נרתעים ממני, ואני יכול להבין אותם. כדי להוסיף לאצבע המשולשת הקוסמית, גם הדיבור שלי כמעט לא מובן. תשאלי, אם כך מדוע אינך עובר למקום אחר?. מסיבות של חוסר כסף! כן, אני יודע שאין לך מושג מה זה, אבל תצטרכי להאמין לי שיש דבר כזה. לא כולנו יכולים לגבות ארבע מאות שקל לחמישים דקות. (אגב, למרות כל הסיבות שציינתי אני אדם אופטימי במיוחד, לכי תביני). אז פה ושם אני ממציא שאלות מהתחת בפורומים שונים באינטרנט, כדי לזכות בתשומת לב , בהתייחסות ובדיאלוג. מודה באשמה. צאי מנקודת הנחה שאם היה לי את כל זה בחיים האמיתיים, לא הייתי יושב רוב היום מול האינטרנט, עסוק באוננות אינטלקטואלית עקרה. ואחרי שהסברתי בהרחבה את המוטיבציה שלי, אני מבטיח לכבד את רצונך, ולהקטין מאד את השתתפותי בפורום, אולי לגמרי. אם כי מן הסתם אמשיך לקרוא את תשובותיך לאחרים, כי כאמור אני באמת מתעניין בפסיכולוגיה. נו, הקוסם מארץ עוץ נחשף בפנייך עד הסוף, דורותי מנדלבאום. לסיום דבריי אני מבקש לצטט את רבי נחמן, שתמיד עוזר לי להתעודד: "כל העולם כולו גשר צר מאד - והעיקר לא לפחד כלל!". "אין יאוש בעולם כלל!". "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד!". כל טוב לך, ליאת החביבה.

כחובבת ספורט אנטלקטואלי אתגרי, יהיה לי קשה לוותר על נוכחות כה נלבבת בפורום שלי. אתה בהחלט מוזמן להמשיך ולהקשות, ובלבד שהדיון ימריא אל מעבר לגובה שרפרף או פורנוגרפיה בגרוש. מעריכה את הכנות שלך :-) ליאת

שלום יש לי ילדה בת 7 וילד בן 6 הם מאוד אוהבים לעסוק ביצירות קניתי להם דפים,גועש,דבק עניים זזות ,מנקה מקטרות והכל מונח בחדר שלהם על השולחן הבעייה שהם כל הזמן יוצרים ואז כל רגע אמא תביא לי דבק תביא לי גועש וכד ויוצרים יוצרים המון נירות נערמות והדבקות וברדק שלם אתמול הילדה נסתה לפתוח את הגעש לבד כל הפיצמה החדשה שלה שעלתה לי 70 שח נצבעה בשחור כל כך התעצבנתי על כל הברדק שהם יוצרים זרקתי את צבעי הגעש על השלחן בסלון הכל נשבר והתפוצץ והשלחן כל מה שהיה על השלחן הקיר התמונה המזגן ואפלו התיקרה נצבעו בשלל צבעים הענשתי אותם שהם יותר לא יוצרים מתי שבא להם אלה אם אשרתי אני חושבת שלא אאפשר להם בכלל שיעשו את זה בקן כיתה מה דעתך?

שיעשו את זה בגן או בכיתה חזרתי על זה הייתה שגיעת כתיב

בוקר טוב דפנה, דעתי כדעתך! עבודות יצירה מלכלכות אפשר בשקט להשאיר למסגרות החינוך ולחוגים, הערוכים היטב למטרה זו. הבית שלנו אינו סדנה, ואפשר לעשות סדנאות יצירה רק כשמקדישים לכך תשומת לב רבה, בליווי מבוגר, ותוך נקיטת האמצעים שיבטיחו בית שיישאר נקי ושלם. תני לילדים דפי ציור, צבעים ועפרונות, או טושים דקים, והסתפקי בזה. חג אורים שמח, ללא רגשי אשמה מיותרים! ליאת

שלום. לנערה בת 16 שאני מכירה יש "רוקט פוקט" - ויברטור קטן. האם זה יכול להזיק לה נפשית?.

לקורא/ת הפורום הסקרן/ית, מזה זמן אני עוקבת אחר הודעותיך ושאלותיך, ותוהה מהי המוטיבציה האמיתית מאחריהן. אני מבינה שנוצר כאן סוג של ריגוש. ובכל זאת - זה מתחיל לעייף ולמצות את עצמו. זהו פורום שעוסק בשאלות של הורות ופסיכולוגיה של הילד, ואין לנו זמן לשטויות. בכל מקרה - התשובה היא לא. ויברטור אינו מזיק נפשית. חג שמח ליאת

שלום, הבן שלי בן ארבע ושמונה חודשים, בן בכור (אח בן שנה). הבן שלי סובל לדעתינו מחרדת פרידה, הפרידה מאיתנו עם זה בתחילת היום בגן ואפילו אם אנחנו משאירים אותו עם סבאסבתא קשים לו מאוד עד כדי כך שהוא אומר שהוא מרגיש לא טוב כל פעם שהוא יודע שאנחנו עוזבים (בעיקר אני - האמא) - החרדת פרידה הופיעה אצלו מאז שאני זוכרת אותו. בנוסף מאוד קשה לו כשהוא יודע שהוא צריך ללכת לישון בערב, טוען שהוא מאוד פוחד מהחושך (ישן עם 2 מנורות לילה+אור במסדרון) וטוען שהוא פוחד שיקרה לו משהו כשהוא לבד בחדר (כשאני שואלת מה יכול לקרות התשובה שלו היום הייתה שהוא פוחד ממטוס קרב שיבוא ויפוצץ לנו את הבית) בנוסף קשה לו חברתית - הוא לא מוכן ללכת לחוגים, לא מוכן ללכת לחברים לבד וגם כשהוא נימצא במסגרת של מספר ילדים מהגן מאוד קשה לו להשתלב במשחק, טוען שהם לא מוכנים לעשות מה שהוא רוצה רק מה שהם רוצים. ממש לא יודע ולא מצליח להשתלב בתוך חבורה של ילדים (אני רואה את זה בגינה כשניפגשים עם מספר ילדים מהגן) קל לו (יחסית) יותר ביחסים של אחד על אחד . לאור הנ"ל איך אפשר לעזור לו. אני מרגישה שהוא מאוד מתוסכל מהמצב, קשה לו מאוד נפשית ואנחנו חסרי אונים.

שלום רב, במקרים של חרדת פרידה, קיים מרכיב של חרדה גם אצל ההורה, בין אם מודע או לא מודע. לאור העובדה שזה נמשך "מאז שאת זוכרת אותו", ובנוסף קיימים פחדים נוספים (די נורמטיביים, יש לומר) וקשיים חברתיים, אני נוטה לחשוב שיש הצדקה לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים ולשקול את סוג ההתערבות המתאים. לו הייתי צריכה לקבל החלטה על סמך התיאור שלך, הייתי מתחילה בהדרכת הורים (ולאו דווקא בטיפול לילד), מתוך תקווה שכך השינוי יהיה מהיר יותר. בהצלחה וחג שמח ליאת

השאלות אינן על ילדים או מתבגרים, אבל בבקשה בבקשה תעני לי... פסיכולוג טוב מגלה אמפתיה למטופל, כך הבנתי. אבל מה הוא עושה אם האמפתיה חזקה מדי?. אם הוא לוקח מדי ללב?. האם לפסיכולוג יש דרך להיות אמפתי, אך לא להיטמע לגמרי בהזדהות עם המטופל?. ושאלה נוספת: אני מעוניין לקרוא ספרים טובים על נושאים שונים בפסיכולוגיה. קחי בחשבון שלא למדתי נושא זה באוניברסיטה בצורה מסודרת. אולי יש לך המלצות לקריאה בשבילי?. נ.ב אני נורא מעריך אותך, וקורא בעניין עצום את תשובותייך בפורום.

שלום אליהו, שמחה לשמוע שיש לפורום קוראים גם מתוך עניין כללי. תודה על הקרדיט. אמפתיה היא אחד מכלי העבודה החשובים של המטפל, וכמו כל איש מקצוע אחר, עליו להשתמש בכלי העבודה שלו באחריות ותבונה. מטפלים מנוסים יודעים להישמר מהזדהות יתר והיבלעות בקשר הטיפולי, ובדר"כ (לא תמיד. יש יוצאים מהכלל, אבל משתדלים) גם מצליחים בכך. כאשר פסיכולוג מרגיש שהוא מאבד את המרחק הנכון ויש בכך כדי להשפיע על התנהלותו בטיפול, הוא מתייעץ עם קולגות או עם פסיכולוג מדריך, ונעזר בהמלצותיהם. יש לא מעט ספרי פסיכולוגיה שיכולים לספק את סקרנותך. למשל - "סערת נפש" של יורם יובל "תליין האהבה" של אווין יאלום "פרויד ומעבר לו" של סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק שני הראשונים הם סיפורי טיפול, והשלישי נותן סקירה שווה לכל נפש על ההתפתחויות בפסיכואנליזה מאז פרויד. יש ספרים נוספים, למיטיבי לכת, שהם על הגבול בין הספרות המקצועית לספרות עיון, כמו למשל "ללמוד מן המטופל" של פטריק קייסמנט. תהנה וחג חנוכה שמח ליאת