פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

אני מחנכת לתלמידה שנישארה שנה נוספת בכיתה ז בשל בעיות התנהגות, חוסר קבלת מרות, הברזות משיעורים ובעקבות זאת הישגים נמוכים. אני מרבה לשוחח עימה ומהשיחות עולה כי השנה חל שיפור קל בנוכחותה אך הקושי העיקרי עימה הוא המשמעת והגבולות. היא נפתחה בפני וציינה כי גם בבית תמיד הייתה הכי מפונקת וכל מה שביקשה קיבלה. רק בשנה שעברה החלה אימה להציב בפני ביתה גבולות והדבר לא פשוט. התלמידה מתוודה בפניי כי כאשר היא עולה על טרף קל-כלומר מורות אשר אינן מתעקשות עימה ומציבות גבול ברור וחד משמעי היא איננה נשמעת להן. זה אומר שימוש בפלא' בשיעור, דיבורים והפרעות. ואילו אצל מורות קשוחות היא יותר נשמעת להן. אינני מצליחה להחדיר בה מוטיבציה פנימית לא להיכנס למצבים בהם היא מחפשת חולשה של מורות ואיננה נשמעת להן. אצלי היא מאוד נשמעת מהסיבה הפשוטה שאני חזקה מולה. עוד אמרה לי שאיננה סובלת רוסים והיא מתחברת רק למרוקאים, לכן איננה מסתדרת עם המורות הרוסיות. הסברתי לה שאין לבחור את המורים וזוהי תמונת המצב. זה מריח לי כאילו היא זקוקה נואשות לגבולות על מנת לחוש יותר ביטחון ומסגרת. אינני יכולה להשפיע על המורים להיות יותר חזקים כי לא אוכל לשנות אותם. חסרה לי החוליה המוטיבציה שלה להשתנות כי היכולת שלה בלבד היא להשפיע על התנהגותה שלה ולשנותה. אנא סייעי לי בכך...

שלום רב, ילדים עם בעיות התנהגות קשות הם אתגר לכל מורה, מרוקאי, רוסי או סומאלי. ילד אינו אמור לכופף את החוקים כרצונו, ועליו ללמוד (לפעמים בדרך הקשה) שלכל התנהגות שלו יהיו תוצאות חיוביות או שליליות. במקרה כמו זה שאת מתארת, כאשר גם בבית הגבולות רופפים, אני מציעה לנסות לעבוד בשיתוף פעולה עם ההורים, ולחשוב יחד על מערך סנקציות ותגמולים שייאכף הן בבית והן בביה"ס, כשהבית מחזק את ביה"ס ולהפך. כך, למשל, אפשר להחליט יחד עם ההורים, שדיבור בטלפון בשעת השיעור יביא למניעת השימוש בטלפון נייד לתקופה ידועה מראש, על דעת ההורים ובפיקוחם. באופן דומה אפשר יהיה להגדיר סנקציות ותגמולים (!) סביב התנהגויות חיוביות ושליליות. כאשר ילד יודע מראש מה יהיו תוצאות התנהגותו, יש סיכוי טוב יותר שהוא יחשוב לפני מעשה. יעילותה של גישה כזו תלויה, כמובן, בשיתוף פעולה מלא בין הבית לביה"ס, ולצורך כך אפשר להיעזר גם בפסיכולוגית ביה"ס. בברכה ליאת

היי שלום אני שואלת שאלה מאוד נקודתית גם מאנשי מקצוע פה בפורום וגם מאנשים שיקראו ויתנו לי רעיונות יש לי ילד בן 7.5 מקסים , חכם , רגיש, יפה באמת כל מה שאמא תבקש היתי באספת הורים נמסתי מהרמת המחמאות, אבל הוא מקבל לעיתים רחוקות עכשיו זה גם החמיר להתקפי זעם , וזה מתבטא ולזרוק כיסאות במועדונית ולקלל , לדבר בצורה הכי מכוערת, להרביץ לילדים אחרים , בגלל שאיזה שטות שקרה לו בבית ספר או במועדונית (זה מקום אחרי בית ספר שהילדים שם אוכלים, מכנים שעורי בית, ומשחקים) עד שההורים מגיעים בארבע, עברתי גירושים לפני שנה וחצי ואני יכולה לקשר אבל רוצה לעזור, שהילד לא נמצא בהתקפה הוא מדבר על זה ואומר שקשה לו לשלוט על זה והוא מבין מה הוא עושה , ומבטיח שהוא ישתלט על זה ולא מצליח! איך אפשר לעזור לילד שזה קורה .בבית אני מנסה לחבק נותנת לו להרגע בצד (זה לא קורה בבית הרבה) במועדונית אני חסרת אונים מה אפשר ? איזה טיפול אפשר להציע לי כדי שאוכל לקבל כלים? אשמח לקבל תשובות ועזרה תודה

שלום מירב, מציעה לך לפנות לפסיכולוג ילדים קליני ולבקש הדרכת הורים קצרה של שתיים שלוש פגישות. ילד לומד להתמודד עם תסכולים ולעמוד במצוקה רק בתוך מסגרת נוסכת ביטחון המציבה גבולות ברורים מאד ועקביים. ילד שגדל באווירה של פינוק-יתר, לצד הורים חלשים או הורים שמנסים לפצותו כל הזמן (מתוך אשמה על מה שהיה צריך לעבור ומתוך רחמים), לא לומד לעמוד במצוקה, להתאפק, לדחות סיפוק, לוותר, להתחשב או להתפשר. בהיעדר כלים אלה, הוא עלול להגיב בזעם בלתי נשלט למצבי תסכול או להישאר פגיע לעוצמות רגשיות חריגות. אל תוותרי על הדרכת הורים. זה חשוב ביותר. בהצלחה ליאת

מה ההבדל בין זה ובין הטרדה מינית, או אונס?.

שלום תהילה, משחקי ילדים מונעים ע"י סקרנות טבעית תמימה, בעוד הטרדה מינית או אונס כרוכים בניצול תמימותו או חולשתו של הקורבן, ומונעים ע"י דחף מיני שמבקש פורקן. בברכה ליאת

היי ליאת, תודה רבה על עזרתך. האם כשמעבירים גן, תהליך ההסתגלות מהבחינה הטכנית נעשה אותו דבר? כלומר, מפגש או שניים שמבלים שם יחד ואז משאירים למעט זמן ובכל יום מגדילים את כמות הזמן בחצי שעה- שעה? זה בסדר?

שלום רם, כן. קליטה בגן חדש תמיד תהיה טובה וקלה יותר כשהיא נעשית בהדרגה, מתוך הקשבה והתאמה לקצב של הילד. כמובן שילד שכבר התנסה בעבר בפרידה מההורה ובביקור בגן - סיכוייו להשתלב בהצלחה בגן החדש טובים יותר, ואפשר לצפות לתקופת הסתגלות קצרה יותר. ועוד משהו - כאשר הקליטה בגן החדש נעשית באמצע השנה, בדר"כ הצוות פנוי יותר לתהליך הקליטה, ואינו עסוק בעוד המון ילדים בוכים אחרים. שגרת הגן הרגועה שהתבססה בינתיים, יכולה להקל על הילד החדש ועל צוות הגן כאחד. בברכה ליאת

שלום לך. יש לי בן בן חמש בגן חובה בן יחיד .הוא ילד טוב שמח ומקסים .אחרי גן הוא נימצאה ם סבתה בבית עד שאנו ההורים באים מעבודה. אחרי שאנו חוזרים אוכלים ארוחת ערב ואני איתו משחקת עושה חוברות פזלים וגם אבא מגדיש לו זמן איכות.למראות זאות הוא מתנהג כאילו חסר לו תסומת לב .הוא מגיעה אלינו למיטה ויושן איתנו ועים אנו מעבירים אותו למיטה שלו הוא לא בוכה הוא פשוט חוזר עוד פעם.בבוקר בגן הפרידה מאוד קשה.הוא מסרב ללכת לחוגים .החברים באים אלינו. הוא לא רוצה ללכת לחברים ולהישאר שם לבד רק איתי.והיום היה בגן מסיבת חנוכה הוא לא רצה להישתתף .הוא עמר לי בבית אני רוצה להגיע רק לסופגניות בריקודים אני לא רוצה להישתתף.ו בבית הוא רקד ושר כול השירים .מה עושים הגננת עומרת שזה יעבור ו הוא ילד מקסים.אבל אני לא רגוע אני מנשה לא ללחוץ אלב רק לדבר לדבר אבל אני רואה שהוא נילחץ ואומר לי אימא תפסיקי לא רוצה וזה הוא. סליחה עם יצאה ארוך.אודה לתשובה לעצה

שלום אביטל, הילד שלך עדיין קטן מאד, וזקוק לנוכחות הורית חמה ומיטיבה. מדברייך אני מבינה שאתם חוזרים מהעבודה סמוך מאד לארוחת הערב, וזה אומר שהילד רואה אתכם מעט מאד. אני מבינה שיש אילוצים כלכליים, אך את הילדים זה בדר"כ פחות מעניין. מבחינתם, סבתא זה לא כמו אמא ואבא, גם כשהיא אהובה וטובה מאד. הילד שלכם מסרב ללכת לחוגים אחה"צ, ומעדיף להישאר בחיק המשפחה, במיוחד איתך. הוא צודק, וחשוב לאפשר לו את זה, מתוך הבנה שהצורך הזה שלו הוא טבעי וקריטי להתפתחות התקינה שלו יותר מכל חוג העשרה. אם תהיי איתו מספיק זמן - ובנדיבות - בשעות העירות, הוא יגיע אליכם פחות בשעות הלילה. כרגע, אפשר להניח לו בנושא החוגים וההליכה לחברים, וגם בעניין ההשתתפות במסיבה. יש ילדים יותר ביישנים וסגורים, וזה לגמרי בסדר. נסי לתת לו את מירב תשומת הלב בזמן שאתם יחד, ולא לשלוח אותו אל מחוץ לבית מעבר לשעות הגן הארוכות. זמן החוגים עוד יגיע, אל דאגה... בהצלחה ליאת

אני מבינה מה שאת אומרת .ותודה על כך. ואני מרגישה נורא עם זה. אני כול כך משתדלת להיות שם בישבילו כמה שיותר.כול דקה שיש לי אני איתו .אני מאוד מקווה שאד כיתה א הוא יתחזק .מה איפשר לעשות כדי לחזק אותו ולתת לו ביטחון.

שלום רב, בתי בת 6 וחצי. מזה מספר ימים היא מסרבת ללכת לבית הספר ומתרצת את זה בכאבי ראש. לקחתי אותה לרופאת ילדים כדי לשלול בעיה פיזיולוגית והרופאה לא מצאה משהו יוצא דופן. המחנכת ויועצת בית הספר מודעות למצב. אנו חסרי אונים ולא יודעים מה לעשות. האם תתכן חרדת בית ספר בגיל כזה? מה לדעתך ניתן לעשות וכיצד כדאי לטפל? בברכה, גלי

שלום גלי, חרדת בי"ס תיתכן מרגע שילד עלה לכיתה א'. הטיפול יכלול בדר"כ עבודה פרטנית בגישה קוגניטיבית התנהגותית, אך גם הדרכת הורים ושיתוף פעולה עם צוות ביה"ס. פנו לטיפול והחזירו לעצמכם איכות חיים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת אני אם חד הורית לילד בן 6 כשהוא עצבני,זה יכול להיות אחרי שאני מעירה לו על משהו שעשה, הוא פשוט מרביץ לי, שיהיה בריא הוא חזק-וזה כואב. למשל אתמול באתי לקחת אותו מהגן-הגננת אמרה שזה לא היה יום מוצלח ושהוא לא שמע בקולה. הוא רץ אלי ונכנס עם הראש שלו בבטן שלי. מה עושים איך מתייחסים? זה קורה בעיקר או אפילו רק כשאנחנו לא לבד. תודה אתי

שלום אתי, אין לאפשר לילד, בשום גיל, להכות את הוריו, גם לא במצבים של תסכול וזעם. מעבר לכך שמדובר בהתנהגות אלימה ולא ראויה מהבחינה המוסרית, מדובר גם במעשה שעלול לעורר אצל הילד בעיות רגשיות. כאשר אנו מאפשרים לילד שלנו להכות אותנו, הוא עלול להאמין בטעות שהוא חזק יותר מאיתנו. זו מחשבה מעוררת חרדה: "אם אני, הקטן, חזק יותר מאמא, אז מי בעצם שומר עלי?" או "אם אני, הקטן, אצליח להרוס את אמא שלי, הגדולה, אני כנראה מסוכן מאד, ואני עלול להישאר לבד בעולם". לכן, הילד שלך חייב ללמוד שמכות לאמא אינן באות בחשבון, בשום מקרה. עליך לעצור אותו פיזית, ולא לאפשר לו להכותך. אם הוא הצליח להכות ולהכאיב לך, עליך לגרום לו להבין שהוא מפסיד אותך, מפסיד את הנחמדות שלך כלפיו, ויצטרך לשאת תוצאות מעשיו לפחות למשך יום אחד. בכנות, אני סבורה שאם הגעתם עד גיל שש, והילד שלך למד שהוא יכול להכותך, את זקוקה להכוונה והדרכה הורית אצל פסיכולוגית ילדים קלינית, שתתן לך כלים לשיפור העמדה הסמכותית שלך. פעלי מיידית להפסיק את התופעה, ותני לבנך לגדול עם תחושה שיש לו על מי להישען ולסמוך. בהצלחה ליאת

כתבתי לך שאני מאוהב בפסיכולוגית שלי. ענית לי שכדאי לדבר איתה על זה, ושזו תופעה מוכרת שהיא שחזור של היחסים של המטופל עם דמויות בעברו. ובכן, דיברתי איתה על זה, והבנתי דברים רבים. צדקת. ובכל זאת, נותרה אצלי השאלה: האם יתכנו מקרים, שהתאהבות כזו אינה שחזור היחסים עם דמויות מהעבר, אלא התאהבות נטו במטפל כאדם, כאן ועכשיו?.

שלום שוב, אין ספק שלמטופל, שמרגיש רגשות עזים כלפי המטפל שלו, רעיונות כמו 'העברה' ושחזור מערכות יחסים מן העבר, נשמעים רחוקים מאד וזרים מאד. קשה להתעלם מהעובדה שמול המטופל יושב מטפל בשר ודם, דמות קרובה ומיטיבה, המעניקה הקשבה והכלה עצומה ברמת ה'כאן ועכשיו'. לעיתים, החוויה של ההתאהבות נדמית אמיתית מאד, גם אם היא נשענת על מפגש חלקי מאד ולא שוויוני. כמובן שאם זה קורה, אסור למטפל להרשות את מימושה של הפנטזיה, ועליו לשמור על מערכת היחסים הטיפולית נקייה, מבלי לנצל את רגשותיו של המטפל או לממשם. בברכה ליאת

חג חנוכה מתקרב ועימו אני שמחה לשלוח לך ברכות חמות שתמשיכי להאיר את עינינו במתן הסיוע המקצועי שלך, אין לי ספק כי הדבר משביע את רצון שני הצדדים. אני תמיד אומרת שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. את האור שלנו באמפטיה שאת מגלה, בסבלנות הרבה שיש לך, ובתחושה הנינוחה שאת משרה. חג אורים שמך לך ולבני ביתך!!!

שלום אורה, תודה על המילים החמות והמאירות שלך. חג החנוכה באמת מזכיר לנו מה כוחו של האור - ולו הקטן ביותר - בגירוש החושך, גם זה שבלבבות. שמחה להיות כאן, לתרום ולהיתרם, בחול ובחג. מאחלת חג שמח, מואר, מתוק וחמים ליאת

אשמח לקבל המלצות על פסיכיאטר פרטי המתמחה בעבודה עם מתבגרים באשדוד. המייל שלי: [email protected]

שלום אמא של ימית, מקווה שהמלצות יישלחו אלייך למייל. אני אישית איני מכירה פסיכיאטרים באזורך. תוכלי לנסות להיעזר גם ברופא המשפחה או רופא הילדים שלכם. מאחלת לך הצלחה במציאת מבוקשך. ליאת

שלום, בני בן 13 החל משנת הלימודים הנוכחית ירד מאוד בלימודים המורים טוענים שהוא מזלזל שוכח ציוד ולא איכפת לו כאשר אני מנסה לדבר איתו על הנושא הוא אומר שרוצה להשתפר אבל לא יודע איך ולא מוכן לקבל עיצות לשפר את השגיו בנוסף מרבה להגיד שהמורים שונאים אותו ושבכלל הרבה אנשים הקרובים אליו מזלזלים בו כולל אותי כאשר אני מציעה לו דרכי שיפור שאינו אוהב לפעמים כשקשה לו להתמודד אומר שרוצה למות ומרבה לשאול שאלות על התחזיות של 2012 חורבן שהוא שמע וקורא עליו או על ילים שעלולים לירות על ישראל. אני גרושה מזה כ9 שנים ויש לי בן נוסף ללא בעיות כאלה בן 16 ולא קרה משהוא חריג בשנה האחרונה מה מומלץ לעשות במצב זה?

שלום ים, שתי הבעיות שאת מתארת (הנמכה בהישגים הלימודיים והדאגות סביב הקטסטרופות העתידיות) יכולות להיות קשורות זו לזו, אך לא בהכרח. לא ציינת אם קיימת לקות למידה מאובחנת אצל בנך שיכולה להסביר את הנסיגה בציונים ואת קשיי ההתארגנות. חשוב לזכור שלעיתים מתגלות לקויות למידה מסוימות רק עם המעבר לחטיבה, כאשר הדרישות האקדמיות הופכות מורכבות ותובעניות יותר. הסבר אפשרי אחר, בעיקר לתלונה על כך ש"כולם שונאים אותי", יכול להיות קשור לפינוק-יתר, ילדותיות וקושי לקחת אחריות. במקרה כזה שווה לבדוק את עמדתך כלפיו בבית, ואת המידה בה את מעמתת אותו עם חובות ומטלות בבית. ילדים שהורגלו לכך שהבית מתנהל עפ"י רצונם, עלולים להתקשות להסתגל למסגרות תובעניות בחוץ, ולהרגיש מופתעים ונעלבים בכל פעם שפחות מתחשבים בדעתם או ברצונותיהם. במקרה כזה, חשוב לרענן את נושא הגבולות בבית, ולקבל הדרכת הורים לחיזוק. עניין הדאגות מפני העתיד, יכול להיות קשור לחוויה עמוקה יותר של הילד, לפיה העולם יכול 'להתהפך' בכל רגע מהקצה אל הקצה, ולטלטל את החיים בן רגע. למרבה הצער, ילדים שחוו גירושין והתנסו בחוויה הקשה והפתאומית של חורבן המשפחה, עלולים לפתח חרדות מפני אסונות בלתי צפויים, ועמדה של עוררות תמידית מול כל מה שיכול לנחות במפתיע. במקרה כזה, חשוב ליצור אצל הילד תחושה של שליטה, ולעזור לו לשרטט תכנית פעולה ידועה מראש (וידידותית), למקרה חירום. כך, למשל, תוכלי להזכיר לו שבמקרה של התקפת טילים על ישראל, יש פעולות פשוטות שאדם יכול לעשות על מנת לשמור על עצמו ולהתגונן. הזכירי לו שהממ"ד או המקלט בנויים בדיוק לשם כך, והם אמורים לתת מענה מצויין בשעת הצורך. הזכירי את כוחות הביטחון ופיקוד העורף, שאמונים על טיפול באוכלוסייה בשעת חירום, והדגישי את ניסיונם הרב. ילדים זקוקים שיהיה להם על מי לסמוך ולהישען, וכשהם מרגישים נוכחות סמכותית ועקבית של המבוגרים בסביבתם, החרדות פוחתות משמעותית. אם את מרגישה שאת מתקשה לגייס את העמדה הנכונה מולו, פני להדרכת הורים קצרה. בברכה ליאת

שלום ותודה רבה על הפורום הנפלא יש לי 2 שאלות לגבי לידה קרבה של אחות חדשה ביתי בת שנתיים וחצי ואני אמורה ללדת עוד שבועיים 1. האם להכניס הביתה את החפצים של התינוקת ? (עריסה, אמבטיה, עגלה וכו') מצד אחד נראה לי הגיוני שהגדולה תראה את הבית מתכונן ותיהייה שותפה לאירגון וגם שלא יום אחרי הלידה עם כל השינויים גם כל הבית ישתנה בבת אחת... ומצד שני אולי עד שאין תינוקת זה לא טוב בשבילה ... ? ואם כן אז מתי להכניס את הדברים והאם לשתף אותה בכך כמו לראות איך תולים את האמבטיה 2. אני רוצה שהתינוקת תישן במיטתנו בהתחלה (כל עשינו גם עם הגדולה), אבל אני בחשש שהגדולה תקנא, תרצה גם וכו'... מה דעתך ?

שלום שרון, הכנת הבית לתינוקת החדשה והכנסת החפצים החדשים הביתה, זו דרך מצויינת להכין את הילדה הגדולה לבואה של האחות הקטנה. ילדים בני שנתיים וחצי ממילא מאד קונקרטיים בחשיבתם, ולכן דיבור מופשט על הלידה המתקרבת ועל התינוקת שבדרך עלול "לעבור מעליה". אני בהחלט בעד שיתופה בסידור החדר והכנת הדברים החיוניים לתינוקת, ולדעתי אפשר להתחיל בכך בימים אלה. לשאלתך השניה - הכנסת תינוקת בת יומה למיטת ההורים היא עניין מסוכן מאד, שכן היו מקרים של חנק ורמיסה של התינוקת ע"י ההורים המותשים, שלא תמיד יכולים להישאר עירניים וזהירים מתוך שנתם. תינוקות רכים אפשר לשכן בקרבת מיטת ההורים, אך יש לעשות זאת במיטה או עריסה סמוכה. תוכלי להסביר לבתך שהתינוקת ישנה בחדר השינה שלכם כי את צריכה להאכיל אותה מספר פעמים בלילה, וצריכה לשמוע אותה מתוך שינה. כשהדברים מוצגים בצורה עניינית ופשוטה יש סיכוי טוב שהם גם יתקבלו כך. קנאה היא חלק ממגוון התגובות להן אפשר לצפות, ומבחינה זו לא תהיו יוצאי דופן. אפשר יהיה להרגיע או למתן את הקנאה, במתן תשומת לב רבה לילדה הגדולה, ובגיוס עזרה רבה מהסבים והדודים, שיוכלו להשקיע בגדולה ולפנק אותה קצת יותר בתקופה שלאחר הלידה. מאחלת לך לידה קלה, מהירה וחגיגית! ליאת

אני דודה של ברק-נער בן 15 הלומד בכיתה ט. ברק מתגורר בביתי מתחילת השנה הנוכחית בשל קשיים משמעותיים בין ברק להוריו וקושי משמעותי בהתמודדות של הוריו מול ברק. יצויין כי ברק איננו נער שאינו מקבל מרות, ההפך הוא הנכון, הוא ממושמע ושקט. הקושי הוא באובססיה שפיתחו הוריו לתחום הלימודים. תחום אשר תובע מברק להקדיש את כל כולו ללימודים עד כדי טוטליות. הוא משקיע שעות בלימודים, ממורמר מאוד כאשר מקבל ציון 70-80. חושב תמיד שהמורים מרמים אותו, ואיננו יכול לסמוך עליהם. (בשנה שעברה למד בבית ספר שלדבריו המורים היו מרמים אותו ולא נתנול מה שמגיע לו לפי ההתאמות באיבחון הפסיכו דידקטי). בגיל 13 הופנה לפסיכיאטר משום שגילה עוצמות רגשיות גבוהות לאור גרייה מתונה יחסית אלא שכל הנושא סביב הלימודים היה ממש טעון. לדעתי כמיטב היכרותי את אחותי(אמא של ברק) כל מה שקשור לימודים הוא קודש קודשים: חשוב מאוד ללמוד, אין להחסיר ימי לימודים גם כאשר חולים,לא יכול להיות שאני מקבל ציונים נמוכים, בטוח המורים טעו ועוד כהנה וכהנה. הוא קיבל רספרידל אך לא התמיד בזה-רק לחודשיים ואימו מייד הפסיקה את הטיפול ולא ניתן לשכנע אותה אחרת. גם במחיר שללא התרופה הוא מתקשה להרגיע את עצמו. הוא היה הולך גם לשיחות עם פסיכיאטר במרכז לבריאות הנפש עש שכאמור הכל נפסק. כיום ברק עדיין מתקשה לקב הכל בפרופורציות הנכונות, רואה הכל שחור ופסימי מאוד מחייו. קשה לו למצוא משהוא חיובי, וגם כאשר התקבל למגמה המובחרת בבית הספר התקשה להביע את שימחתו. כל מה שעיניו רואים הוא תמונה עצובה וקודרת. יצויין כי גם המעבר אליי לא פשוט כלל ועיקר. הוא הסכים לעקור את עצמו מהוריו המתגוררים בעיר אחרת ובא להתגורר אצלי. מתוך ידיעה שאצלי תהייה לו סביבה מיטיבה יותר, נעימה יותר, מקבלת יותר, פחות שיפוית, המתמקדת בצדדים ובהיבטים החיוביים. לצערי מאוד קשה לברק ולי עוד יותר לעבור את התקופה הזאת. אני עוברת 7 מדורי גיהנום אך משום מה נרתמתי לסייע לבן אחותי מתוך ראייה של קידום בריאותו הנפשית שלו ושל אימו ןאביו. ניסיתי לברר עבורו טיפול בהבעה:תרפיה באומנות באופן פרטי כדי לסייע לברק לשקם את תפיסותיו ביחס לעצמו, לראות את עתידו מבעד לעדשות וורודות. אני משוחחת עם ברק ארוכות כל יום והוא בהחלט נפתח בפניי, מספר לי את קשייו, אך הדבר גובה מחיר נפשי כבד גם ממני (יש לי בבית עוד 4 ילדי אומנה שמתגוררים אצלי). אנא סייע לי לסייע לברק מה דעתך?

שלום רב, התיאור שלך, גם אם מפורט וארוך, נשאר עמום ומעורפל מכדי שאוכל לספק הצעה לפיתרון. לא ברור לי מי יזם את המעבר אלייך, ומדוע. לא ברור מדוע ברק מטופל ברספירדל, אם הבעיה האובססיבית היא של ההורים, ולא ברור מדוע נער שקט, מופנם ומכבד סמכות גורם לך לעבור שבעת מדורי גיהנום. והשאלה הגדולה מכל - אם את מטופלת בארבעה ילדי אומנה, ואינך פנויה טכנית ורגשית לילד נוסף, מדוע לקחת זאת על עצמך? אני מבינה את המשאלה שלך לסייע לאחותך ולברק, אך בהנחה שקשה לו מאד בבית, ובהנחה שהוא נפתח בפנייך ונותן בך אמון, מדוע לגרום לו עוגמת נפש נוספת, ולהעבירו שוב משבר פרידה/מעבר נוסף? אני מציעה לערב את רשויות הרווחה (איתן בודאי יש לך קשר כמשפחת אומנה), ולהתייעץ על מסגרת טיפולית שתוכל לתת מענה רחב ועקבי לברק, וזאת מבלי לנתק אותו מהוריו, מחבריו, וממסגרת הלימוד הרגילה. הישארי בתמונה כדודה טובה ותומכת, ואל תקחי על עצמך משימות גדולות שיביאו לקריסתך. אחרי הכל, יש כרגע לפחות ארבעה ילדים אחרים שזקוקים לך מאד, וחבל גם עליהם. הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות כרגע למען ברק, זה לגייס עבורו טיפול מערכתי טוב. בהצלחה, וכל הכבוד על האכפתיות וההתגייסות. ליאת

בני לומד בכיתה ב'. בשנה"ל הקודמת הוא נקלט לכיתה א' בביה"ס הנוכחי כשבמהלך השנה קרתה תקרית עם תלמיד מכיתה ד' שהציק לו (וגם לאחרים).הנושא טופל ע"י צוות ביה"ס ההורים וגורמי חוץ.אח"כ לא התעוררו בעיות כלשהן והוא ביקש לחזור הביתה באופן עצמאי. נכון לשנה"ל הנוכחית, לפני חופשת סוכות עלו תופעות לפיהן: * טרם יציאה מהבית הוא מתחיל להתלונן על כך שאינו חש בטוב אח"כ הוא מקיא ובוכה בכי תמרורים. * בעלי ואני מרגיעים אותו מכינים לו שתיה ויוצאים לביה"ס. * במהלך הנסיעה הילד מתפקד באופן טבעי. עם ההגעה לשער ביה"ס מתחיל התהליך שהוזכר מעלה. * הוא נכנס לביה"ס לאחר שמחבק אותנו אין ספור פעמים. *יועצת ביה"ס מקבלת את פניו כשהוא עדיין בוכה ואני עוזבת את שטח ביה"ס. *לאחר 1/4 שעה הילד נרגע (לדברי היועצת).אך הדבר מכביד ומעיק עלינו (כישנה ילדה קטנה יותר שדורשת גם היא את התייחסותינו. נשמח לקבל את תגובתך ולייעץ לנו כיצד לפעול במצב מתסכל זה. בתודה,הורים מודאגים. לבכות

שלום רב, לפעמים, חרדת בי"ס מתעוררת בעקבות אירוע טראומטי כלשהו שקרה בין כתליו, ולפעמים זה משהו אחר שמעורר את החרדה. כדי לדעת כיצד אפשר לעזור לילדך, חשוב להבין מה בדיוק מעורר בו את הפחד, והאם יש מישהו שעדיין מציק או מאיים עליו. מאחר שמדובר במשהו שנמשך כבר זמן משמעותי, ומאחר והתגובות החרדתיות שלו תואמות לאלה האופייניות לפוביית בי"ס, אני ממליצה לא להסתפק ביועצת ביה"ס, ולהתייעץ גם עם פסיכולוגית ילדים קלינית, שתוכל להציע התערבות רחבה יותר (טיפול לילד, הדרכת הורים, והכוונה של צוות ביה"ס). אל תתנו לילד להתמודד עם מצוקה גדולה כ"כ מדי יום. זה משא כבד מדי על ילד כה קטן. בברכה ליאת

שלום ותודה השאלה שלי היא איך אפשר "להכין" סבים וסבתות לימים שאחרי לידת אח חדש. מה חשוב להגיד להם ? הם יהיו האח הגדול הרבה בימים הראשונים ואני רוצה שיבינו את החשיבות של שמירה על שגרה ויחד עם זאת קבלה של התנהגות ילדותית, הצמדות וכו' ולא יבקרו או יחנכו...

שלום שירה, בדר"כ, כששואלים אותי על סבים וסבתות, הורים מקטרים על נטייתם של הסבים לפנק ולוותר על הגבולות, והנה, את שואלת דוקא מהכיון השני, דואגת שמא יהיו קשים מדי, ולא יצליחו להתחבר לצרכים המיוחדים של בנך בימים הרגישים של אחרי הלידה. אני מציעה לחפש באינטרנט מאמר טוב הנוגע ל"משבר הולדת אח", להדפיס בתפוצת סבים רחבה, ולבקש מהם להתגייס לטובת הילד הגדול מתוך היענות מיטבית. הנחי אותם ברציונל שלך, והביעי ביטחון ביכולתם לשמש לו עוגן וביטחון בימים כל כך מבולבלים. כמו שכתבתי לפני כמה דקות למירי, כאן למטה, כאשר מבקשים (ולא דורשים) הסיכוי להתגייסות והיענות נדיבה גובר. שיהיה במזל טוב והרבה נחת לכולכם ליאת

שלום יש לי בן בכיתה א בן 6,נקלט בסך הכל בצורה טובה ודומיננטי מאוד בכדורגל. נודע לי היום משיחה עם אמא שהילד שלי מנדה את הבן שלה ממשחקי כדורגל וגם לועג לו על נתון חיצוני.אותי זה מטריד עד מכעיס כי ברור שאיני רוצה שהילד שלי ינהד כך. כיצד נכון לטפל בזה מעבר לשיחה?האם נכון להעניש אם הוא ימשיך כך?לא נראה לי נכון להשאיר את זה כך כי הקניית ערכי חברות ואמפתיה מאוד חשובה לי אשמח לעצה תודה

שלום מ', הסיפור שלך מזכיר לי אירוע מלפני שנים, כאשר אחד הילדים מהשכונה הציק לבתי באוטובוס ההסעה לביה"ס. מאחר והיינו ישוב קטן, היכרתי את הילד המציק, ויכולתי להגיע אליו בקלות. להפתעתו, לא ביקשתי שייענש או יינזף, ובמקום זה ביקשתי ממנו להיות שומר הראש של בתי בשבועות הקרובים, ולדאוג שאף אחד לא יציק לה בהסעה או בביה"ס. כמובן שהוא שמח על ה'טוויסט' בעלילה, ומילא את המוטל עליו בהנאה רבה. באופן דומה, את יכולה לספר לבנך ששמעת כיצד הוא מתנהג. הסבירי לו שבמקום להעניש אותו או לכעוס עליו, את מבקשת לספר לו כיצד מרגיש מישהו שנתוניו החיצוניים חריגים, ושאת מבקשת ממנו להשגיח על החבר הזה ולדאוג שמעתה איש לא ילעג או יציק לו. אם תצליחי לעשות זאת כך שהמוטיבציה שלו תהיה פנימית ואמיתית, הרווחת פעמיים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת! יש לי בן בכור בן 14 אח לשתי אחיות אחת בת 11 והשניה בת 6. אנו גרים בבית פרטי לבן שלי יש חדר בקומה האחרונה לבד,יש לו שם הכל,מקלחת,חדר ארונות,טלויזיה. יש לנו כרגע מחשב אחד עבור כולם בקומה הראשונה, ההתלבטות שלי האם לקנות לו מחשב? כי לדעתי נראה אותו פחות,הוא בגיל ההתבגרות עם עליות וירידות במצב הרוח. הוא לוחץ מאוד בטענה שזה קשה להסתדר. האמת שהוא צודק כי שלושה במחשב אחד זה בעייתי.

שלום מרים, אם נעזוב לרגע את השיקולים הכלכליים, איני רואה בעיה ברכישת מחשב נוסף עבור נער מתבגר, ולטעמי הוא צודק - מחשב כבר אינו מותרות, והוא נחשב כלי עבודה וערוץ תקשורת מרכזי בחיינו, ולא תמיד אפשר להתחלק בו עם אנשים אחרים באופן מיטבי. זה נכון שאם יהיה מחשב בחדרו הוא אולי יסתגר יותר בעליית הגג, ולכן יהיה עליכם לחשוב באופן יצירתי על דרכים שיגרמו לו לבלות איתכם מרצון ולא מכורח. בקיצור - אני בעד! תתחדשו! ליאת

ליאת שלום, בני בן 7, ילד חכם מאוד (ברמת מחונן) רמה קוגנטיבית הרבה מעבר לגילו, רגיש מאוד, ניכר כי מבחינה רגשית יותר קשה לו ויש פער. לאחרונה החל לומר לנו בכל מיני סיטואציות כי הוא היה מעדיף לא לחיות כי מציקים לו בכיתה (לדבריו שואלים אותו כל הזמן כי הוא חכם ורוצים ממנו עזרה, הוא לא יכול להתרכז) אחותו הקטנה בת ה4 מציקה לו, אם אין לו מחשב רע לו וכד'... כשהוא מדבר על כך הוא מתחיל לבכות ואומר יש לי מחשבות לא טובות. הוא גם מבקש כבר מזה כמה זמן לישון אצלינו במיטה רק כדי להתכרבל בשמיכות ומשם אנו מעבירים אותו למיטתו. אציין שהוא גם בטיפול פסיכולוגי קבוע מיוזמתי כבר כמה חודשים, שם לפי הפסיכולוגית הוא מביא את עצמו ע"י משחק, לומד איך להפסיד ולשתף. אמרותיו אלו מדאיגות אותנו וגורמות לנו צער. אשמח לקבל חוו"ד

שלום דנית, אם אתם נמצאים בטיפול, אני מציעה להביא את הדברים לידיעת הפסיכולוגית, ולשאול האם להתרשמותה מדובר במשהו מדאיג. אחרי הכל, לפסיכולוגית שלכם יש רקע מפורט ועשיר בהרבה מזה המצוי בידי, ולכן היא בוודאי תוכל לתת תשובות טובות משלי. באופן כללי אוכל לומר, שברוב המקרים אמירות כמו "אני רוצה למות" או "אני לא רוצה לחיות", אינן משקפות נטייה או כוונה אובדנית, אלא ביטוי למצוקה ולחוויה מתמשכת של קושי עד כדי התשה ומיאוס. אני מציעה לא להיבהל מהאמירות הללו, ולא לנזוף בילד על שהוא משתף אתכם בחוויה שלו. אדרבא, אמרו לו שאתם קשובים למצוקה שלו, מאמינים לה, ומבקשים לעזור לו. אמירות ברוח "תראה את חצי הכוס המלאה", גם אם נאמרות בלשון אחרת, רק מוסיפות לבדידותו של הילד, ולחוויה הקשה שלו. לפיכך, אני ממליצה לשוחח עם המטפלת שלכם, ובמקביל להישאר זמינים וקשובים אל הילד, עד שישתנה כיוון הרוח... בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת 7 (ילידת דצמבר) נכנסה בספטמבר האחרון לכיתה א'. לכל הדעות מדובר בילדה חכמה חברותית ומלאת שמחת חיים שנכנסה מוכנה לכיתה א' החודש הראשון עבר מצויין ובהנאה גדולה מהשינוי. בתקופת החגים החלטנו לשפץ את חדרה אותו חלקה עם אחיה בן ה- 4 ולהפריד ביניהם כך שכל אחד קיבל חדר משלו. בו זמנית צפתה כנראה בסרט בטלויזיה שקצת הבהיל אותה ומאז במשך תקופה ארוכה (מעל חודש) סירבה לישון לבד בחדרה והתעקשה לישון איתנו. סבלה מספר ימים מבחילות והקאות בכל פעם שביקשנו ממנה ללכת לחדרה לישון. בתחילה נכנענו ונתנו לה לישון איתנו כי ראינו את מצוקתה ולאט לאט התרגלה לישון לבד אך היא ישנה עד היום עם אור בחדר. במקביל החלו מספר בעיות התנהגות בבית הספר.מפריעה בשיעורים למורים ומקבלת הערות מידי שבוע. מבחינה לימודית אין בעיה. שולטת בחומר קוראת וכותבת יפה ועושה שיעורים. גם מבחינה חברתית החלו בעיות היא כנראה לא מתייחסת יפה לחברות ומעליבה אותן וכבר קיבלתי 3 פניות מהורים שטענו שבנותיהם נפגעו ממנה. למרות שיחות חוזרות ונשנות איתה וניסיו לברר האם עובר עליה משהו אין שינוי במצב. היא מבטיחה כל הזמן שהיא תשתפר אך זה לא קורה. התחושה שלנו היא שזו לא הילדה שאנו מכירים שהיא ילדה שמחה ומאושרת. אין לה מצב רוח, היא בוכה הרבה אבל ממשיכה לטעון שהכך בסדר איתה. אנא עזרתך. כיצד להתמודד ולעזור לה?

שלום לילך, לתחושתי (וזו רק תחושה, לא ידיעה!) אתם קושרים בין אירועים שלא בטוח שאכן יש ביניהם יחסי סיבה ותוצאה. לעיתים, בגלל קרבה בזמן, אנו נוטים לקשר בין תופעות, מבלי לבדוק את תקפותו של הקישור הזה. מה שאני רוצה לומר הוא, שהפחדים קשורים - אולי - למעבר שלה לחדר לבד ולסרט שראתה, אך הבעיות בביה"ס אינם תוצאה של הפחדים או של המעבר לישון לבד. בעיות ההתנהגות בביה"ס - ההפרעה למורים והפגיעה בחברות, יכולות להיות קשורות לדברים אחרים, כמו למשל פינוק-יתר בבית, או בעיית סמכות של ההורים (קושי של הילד לכבד דמויות סמכות). מעניין, למשל, לשמוע האם ועד כמה יודעת בתכם להתמודד עם תסכולים, עם דחיית סיפוק ועם וויתורים והתחשבות באחרים. הדפוס הזה, של התלהבות גדולה בחודש הראשון בכיתה א', ולאחריה קשיים ובעיות התנהגות, 'מריח' פעמים רבות כמו קושי להתמודד עם דרישות ותביעות שאינן מוצאות-חן בעיני הילד, ועם ההבנה שמעתה הדברים יהיו מעט יותר קשים ומורכבים, וידרשו השקעה ומאמץ גם כשלא כ:כ מתחשק. אם את חושבת שמשהו מזה מתאים לבתך, אני ממליצה לכם להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. אם את סבורה שמדובר במשהו אחר, שאינו עונה לתיאור שהצעתי, אפשר לשקול התערבות של טיפול רגשי פסיכולוגי (או הבעתי). בברכה ליאת

שלום אב, ביתי בת ה -13 החלה לאחרונה להיות מוטרדת מנושא הניקיון. הדבר בא לידי ביטוי שהיא לא מוכנה לגעת בכל מיני דברים, מוטרדת שנגעה בדבר מה ואח"כ בפניה / בפה , אם נמצאת במקום ציבורי אז ישר כשחוזרת הביתה שוטפת את ידיה. היא גם כל הזמן דואגת לספר לי על המיקרים ושואלת אותי אם זה בסדר... כאילו מחכה לקבל אישור ממני ש "הכל בסדר". התופעה פתאום צצה לה יום אחד ואני מרגישה שהיא ממש משתלטת עליה. לא מבינה מאיפה זה "צץ". הסברתי לה שלכולנו יש מערכת חיסונית בגוף ולא קורה שום דבר מנגיע בדבר מסוים - הסברתי שהיא ילדה בריאה ולא צריכה להיות מודאגת. עדיין זה ממשי וחוזר על עצמו ואנחנו כבר מוצאים את עצמינו עונים לה בציניות שכל מה שהיא מתארת "ממש נורא ואיום"; כמובן בהתלוצצות. אבל זה כבר ממש מטריד אותי. האם להמשיך להתיחס לתופעה כתופעה שתעלם כלעומת שבאה או האם עלי לפנות לטיפול?

שלום טל, מה שאת מתארת נשמע מתאים להפרעת חרדה נפוצה, המתאפיינת במחשבות פולשניות ומטרידות (אובססיות), כנגדן מפעיל האדם טקסים כפייתיים, הנעשים באדיקות כמו מתוך כורח. אם תרצי לקרוא על כך עוד, חפשי בגוגל תחת מילות המפתח - "הפרעה טורדנית-כפייתית" או "הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית" או בקיצור OCD מדובר בסימפטומים מטרידים (לפעמים גם את הסביבה, ולא רק את האדם עצמו), שאפשר וכדאי להיפטר מהם כשהם עוד 'קטנים'. פני לפסיכולוג ילדים קליני, והתייעצי עמו. בברכה ליאת

שלום. בני בכיתה ח ועדיין מבקש שאקלח אותו. בעיני זה בסדר ואני אפילו מרוצה שהוא פתוח איתי ומשתף אותי בחווית ההתבגרות. אני פשוט ממתינה כדי שהוא יתקלח לבד אבל הוא בכל פעם כשנכנס להתקלח קורא לי. ורציתי לשאול אם יש בכך איזה נזק עתידי ? ומתי בכל זאת אגיד לו שיתקלח לבד ? והאם יש לזה השלכות מזיקות בעתיד ? לי עצמי הדבר לא מפריע אלא החשש אם יש בזה נזק ? תודה ליאת

שלום ליאת, למרות שהיו תקדימים בנושא - http://www.youtube.com/watch?v=IBW_BZ6VMOA נדמה לי שרוב חברי הפסיכולוגים יסכימו שבכיתה ח' ילדים אמורים להתקלח בעצמם, ללא עזרה. המגע הבלתי אמצעי עם הגוף העירום עלול לטשטש את הגבולות, לבלבל, ולעורר חרדות מיותרות. אני ממליצה מאד להפסיק את הנוהל הזה, ויפה שעה אחת קודם. בברכה ליאת

שלום אצלנו היה ארוע נשיכת כלב לילדה בת שנה שאלה, איך זה יכול להשפיעה על תינוקת? ואם יש מחקרים על מקרים כאלה? תודה

שלום פבל, נשיכה של כלב היא דבר קשה ולא נעים, במיוחד כשמדובר בתינוקות ופעוטות. אירוע כזה מערער אותנו, כהורים, וממלא אותנו אשמה וייסורים על כך שאולי לא שמרנו מספיק. מניסיוני למדתי, שאירועים כאלה יכולים לקרות גם בבתים הכי אחראיים, פשוט בגלל שאנחנו לא חושבים כמו כלב, ולא תמיד יכולים ליצפות מראש מה יגרום לו לחוש מאויים, ולתקוף. קשה לדעת בוודאות כיצד אירוע כזה ישפיע על התינוקת. מחקרים יודעים לומר שאירועים טראומטיים יכולים להיחרט בזיכרון לזמן רב, ויכולים להשפיע על התנהגותו ואישיותו של האדם גם שנים לאחריו. עם זאת, השאלה איזה אירוע ייחשב "טראומה" ואיזה לא - שאלה זו נשארת עמומה ולא חד משמעית. מסתבר שגם לאחר אירועים 'טראומטיים', יש אנשים שמצליחים להתאושש ולחזור לתפקוד מצויין, בשל "גורמי חיסון", כמו מערכת הכוחות של האדם, מעגלי התמיכה שלו, ואפילו עיבוד נכון של האירוע הטראומטי. אני מקווה מאד שלא איבדתם את האמון בכלבים, ושתצליחו - למרות הנשיכה, לחבב על בתכם את בעלי החיים בכלל וכלבים בפרט. זה כשלעצמו יכול לעזור בריפוי והחלמה פסיכולוגית. בהצלחה ליאת

אם כל הרופאים שבדקו את הילדה אומרים שהיא בסדר. אני עדיין יכול לתבוע בבית משפט את בעל הכלב? תודה.

שלום ליאת, אין לי מושג אם זהו המקום הנכון...לנסות תמיד אפשר; בתי בת 3.5 ומימדיה הפיזיים הם מעל הממוצע לגילה (משקל, גובה). בניגוד להרבה ילדים בגילה- לבתי אין בעיות עם אוכל - היא אוכלת היטב ולא "עושה בעיות". הבעיה בגינה אני פונה אליכם כן קשורה לאוכל - היא חושבת תמיד על אוכל, היא מתכננת את ארוחת הערב אחרי הגן, היא מתענגת על הצלחת שלה ואם חלילה אנו מנסים להפחית בכמות (אנו תמיד מגישים כמות אוכל מסוימת)- היא ישר מתחילה לבכות...כאילו הרסנו לה את הארוחה. לאחרונה החלטנו לא להגיש אוכל למרכז השולחן (למעט ירקות), אלא אוכל בצלחת, כך היא לא תבקש/תיקח עוד, וכמות האוכל תהיה "מדודה". אנו חוששים שהיא תגדל להיות ילדה שמנה, עם כל הבעיות הכרוכות בזה, אך החשש הגדול יותר שלנו נובע מתאוותה לאוכל, על כל הנגזרות שלו. מבקש עזרתך בטיפול לתופעה- איך אנו צריכים לפעול? האם צריך לפנות לדיאטנית? האם איש מקצוע אחר, לדעתך, צריך לטפל ב"בעיה"? אודה מאוד לתשובתך, אבי.

שלום אבי, ההבנה שלי בתזונה זהה לזה של אדם מצוי, ולכן אשיב לך את המובן מאליו - עדיף לשלוט באיכות המזון שלנו עוד בשלב ה'סופר', ולהימנע מלהכניס הביתה מזונות המסכנים את בריאותנו. לטעמי, לא נכון להגביל ילד בכמויות המזון שהוא צורך, ומוטב לדאוג לכך שהמזונות שלו יהיו בעלי ערך תזונתי גבוה וערך קלורי נמוך. מאחר שמרביתנו לא ממש מבינים בזה, דיאטנית זה רעיון מצויין. אכילה בעייתית היא אכילה שאינה קשורה לתחושות של רעב ושובע, אלא לרגשות מסוג מסוים. כאשר האכילה הופכת מנגנון לוויסות רגשי (אני שמחה - אני אוכלת! אני עצובה - אני אוכלת! אני כועסת - אני אוכלת!)- היא מסכנת אותנו בהשמנה מיותרת, וביצירת קישור מזיק או תלות שבין אכילה לרגשות. כרגע, הייתי נמנעת מעיסוק-יתר בנושא, ולכל היותר מתייעצת עם דיאטנית ילדים מוסמכת. בתיאבון! ליאת

שלום רב, בתי בת שנתיים ו-9 חודשים היא בת יחידה וכשהייתה בת שנה ו-3 חודשים אז אבא שלה (בעלי) עזב את הבית כשמאז הוא לא חי בבית והיא רואה אותו פעמיים בשבוע. היא התחילה ללכת לגן רק לפני כ-3 חודשים והיא נמצאת בגן פרטי קטן וביתי המונה 13 ילדים כשהיא מבין הגדולים בגן וטווח הגילאים נע משלוש עד שנה וחצי. הגננת מאוד משקיעה בילדים ובתכנים והיא גננת מוסמכת אבל הגן מונה גם ילדים קטנים עם כל המשתמע. בתי היא ילדה חכמה, אינטלגנטית מאוד ומאוד מפותחת לגילה אבל מאוד בישנית ופחות מדברת עם הילדים האחרים ומעדיפה לשחק עם עצמה. כלומר יש לפתח את הכישורים החברתיים שלה. יש לציין שבבית או עם אנשים שהיא מכירה היא דברנית גדולה ומאוד וחברותית. שאלתי היא לאיזה גן לרשום אותה בספטמבר הקרוב (תהיה בת שלוש וחצי). 1. האם להמשיך באותו גן שנמצאת בו היום שיהיו בו 15 ילדים ורק עוד שתי בנות בגיל שלה. כל השאר יהיו בני שנתיים,שנתיים וחצי ועוד 5 ילדים בני שנה וקצת. מצד אחד זהו חממה והיא מכירה כבר את המקום כך שביטחונה העצמי יתחזק, אבל מצד שני להיות בגן עם ילדים כ"כ קטנים זה נראה לי קצת בעיתי ובייחוד שבגיל שלה יהיו רק שתיים נוספות. 2. להעביר אותה לגן עיריה רב גילי (3-6) שיהיו בו עד 35 ילדים והיא תוכל להמשיך בו שנתיים בלבד כלומר עד גיל 5.5. הגננת מקסימה אבל האם נכון בשבילה להיות גם עם ילדים כ"כ גדולים ומה זה יעשה לבטחונה העצמי וכו. בנוסף יהיה פה מעבר לסדר יום שונה מגן פרטי (ארוחת צהרים בשתיים במקום בשתיים עשרה למשל) וזה אני מניחה יוסיף לקשיי ההסתגלות. 3. לרשום אותה לגן פרטי אחר שבו יש קבוצת גיל בדיוק בגיל שלה של כ-12 ילדים. בגן זה היא תוכל להיות שנה ובגיל 4.5 להעבירה שוב לגן עיריה (כלומר יהיו לה שלושה מעברים). אני ממש אובדת עצות וצריכה להחליט עכשיו בגלל שהגננת הנוכחית כבר סוגרת את הרשימה לשנה הבאה. תודה רבה, לילך

שלום לילך, לצערי, לא אוכל לקבל את ההחלטות במקומך. לכל מסגרת שציינת יש יתרונות וחסרונות פוטנציאליים. בעיני, כשבוחרים גן, צריך לפני הכל לוודא שמדובר במסגרת עם פיקוח, המנוהלת ע"י צוות מיומן ומוסמך, במקום מטופח ובטיחותי, הבנוי תוך התחשבות בצרכי הילדים. חשוב להתוודע לאישיותה של הגננת, ולברר אם האג'נדה המקצועית שלה הולמת את זו שלנו. רצוי שהמסגרת תהיה כזו שתאפשר לנו גישה נוחה (לא רחוק מדי), ותתן מענה טוב ל*כל* הצרכים של הילדים (מוטוריים, קוגניטיביים, רגשיים וחברתיים). הרכב הילדים וגילאיהם חשובים גם הם, וכדאי להביא בחשבון שגננות נוטות לכוון את התכנים לקבוצת הגיל הבוגרת של הגן (אלא אם הבוגרים הם מיעוט קטן במיוחד וחריג). נסי להתחשב פחות בשאלת המעברים העתידיים, כי ילדים בדר"כ מסתגלים בקלות, ולא חווים כל מעבר כמשבר, כמו שלעיתים נדמה לנו. ועוד משהו לסיום - קחי בחשבון שבתך עדיין פעוטה, והחברותיות שלה רק עכשיו מתחילה להתפתח. עד ספטמבר יש עוד המון זמן, שבו הילדים נותנים קפיצה ענקית ברמת ההתפתחות שלהם. הם לומדים לשחק זה עם זה (ולא זה לצד זה), והיכולות הרגשיות והקוגניטיביות שלהם משתכללות משמעותית. במקרה שאת ממשיכה להרגיש כ"כ אבודה ומבולבלת, הרשמי ליותר מגן אחד, מתוך תקווה שיחזירו לך את דמי הרישום. גם אם לא, לפעמים זה שווה את השקט. מקווה שבכל זאת עזרתי טיפה... בהצלחה ליאת

ליאת שלום, לפני כחודש שלחתי את ילדי בן ה-8 חודשים למעון, עד אז היה איתי בבית. בבית היה לו סדר יום מאוד ברור - התעוררות ב-7 בערך, משחקים, הולך לישון ב-9, קם ואוכל, שוב משחקים, הולך לישון בין 11 וחצי עד 12, קם ואוכל ושוב נרדם בסיסות 3, אחרי שקם שוב אוכל ואז מקלחת ב-7 ונרדם לרוב עד 8 ורבע. לגן, סדר היום הזה לא מתאים לצערי... שם הוא אמור לישון פעמיים - וגם לאכול לפני השינה מה שהוא לא נהג לעשות אף פעם. במעון הוא מתנהג יופי - הוא ישן ואוכל איך שהן רוצות אבל הבעיה היא אחרי הצהריים... הוא מגיע הביתה מאוד עייף, נרדם לפעמים ב- 5 וישן שעה ואז מתקשה להירדם בערב ואני גם רואה ששינת הלילה שלו מופרעת - הוא קם פעמיים ומתחיל לשחק.... האם הבלבול והסדר הזה ששונה לו כ"כ יכולים להשליך על הלילה?? האם זה אומר שמסגרת המעון פשוט לא מתאימה לו? אני ממש מודאגת מרגישה שאני כופה עליו דבר מה שלא מתאים לו... האם אני מגזימה??

שלום רב, אין ספק שבמצב האופטימלי, התינוק גדל בסביבה המותאמת לצרכיו באופן מיטבי. המציאות מלמדת אותנו שמצבים אופטמליים או אידיאליים קיימים בעיקר בתיאוריה, ובחיים יש לעיתים קרובות אילוצים המחייבים אותנו להתאמות ופשרות. כאשר אנו מכניסים ילד למסגרת - בכל גיל - עלינו להבין שיהיה על הילד ללמוד להסתגל לכללי המקום, ולא להפך. מדובר בסדר יום שרירותי, המותאם אמנם לצרכים של הילדים, אך לא בהתכווננות העדינה והמדוייקת שאפשרית רק בבית, בתנאים של "אחד על אחד". אני רוצה להאמין שהבלגן והבלבול הנוכחיים הם אכן חלק מניסיונותיו של תינוקך להסתגל לסדר היום החדש, ונראה שיהיה עליכם להתאזר בסבלנות ורוח טובה עד שהעניינים יסתדרו. מה שאת מתארת אינו מעיד על כך שהמסגרת אינה מתאימה לו, אלא רק על כך שהוא עוד לא הסתגל. סבלנות... בהצלחה ליאת

יש לי בת מתבגרת בת שבע עשרה. יש לה חבר כבר כמה שנים. שאלתי אותה האם הם מקיימים יחסי מין. היא השיבה שחלקיים בלבד. (***ההודעה נערכה***) אנחנו כנות מאד זו עם זו - לכן אני מאמינה לה. רציתי לשאול אותך, אם מה שהם כן עושים נראה לך פעילות מינית נורמאלית וסבירה לגילה.

שלום לידיה, יחסי קרבה אינטימיים, כולל מגע מיני חלקי או מלא, בהחלט יכולים להיות חלק מעולמם של מתבגרים, ולשאלה "מתי נכון להתחיל?" אין תשובה אחת חד משמעית. כאמא, תוכלי לעודד אותה לבחון באומץ את תחושותיה, ולהישאר נאמנה לרצונותיה ולרמת הבשלות והנכונות שלה, גם בהקשרים האינטימיים של הזוגיות. בברכה ליאת

איך מלמדים ילד בן 4+ שיפוט תקין? הבן שלי נכנס לגן עירייה חדש, התחבר עם המוביל של הגן... והוא עושה כדבריו ללא כל שיפוט. הוא נגרר אחריו למעשים שמאוד לא היו אופיינים לו שנה שעברה (אז הוא חטף אלימות מאחרים) והיום הוא מחטיף או שותף פאסיבי לתוקפנות מצד הילד המוביל (עומד ליד שעושים מעשים כגון דחיפת ילדה לשירותים). השבוע היה שותף לקבוצה של בנים שהורידו מכנסים ותחתונים לילדה. איך עוזרים לו להיות נאמן לעצמו ולערכים שאנחנו מאמינים בהם בבית. אני מדברת איתו, להקשיב לגננת להתחבר עם עוד ילדים, להוביל את הילדים למעשים טובים, אם הוא רואה אלימות (אני מפרטת לו) וכהנ להחרחק ולהגיד לגננת, להקשיב לגננת. בימים שהגננת דיווחה שעשה מעשה שלא יעשה אמרתי לו שאין טלוזיה באותו יום או אין משחק שאוהב. אבל מה הלאה? הגננת מותשת מהילדים ואני מרגישה שהיא חסרת אונים ולא יודעת בעצמה איך להתמודד. בבית אין בעיית גבולות. וגם שהילד "המוביל " בא אלינו, אני מאוד ברורה מה מותר ומה אסור והם מקסימים ביחד ומשחקים נפלא. תודה

שלום ענבר, בגיל ארבע, חמש ואפילו שש ושבע, מוקדם עדיין לצפות מהילד שלנו שיהיה נאמן ומחוייב לעצמו ולערכי המוסר והמעשים הטובים שמצווים לו הוריו. בנך פועל עדיין בשירות צרכיו הילדיים, ומונחה ע"י חשיבה אגוצנטרית, המתחשבת בעיקר בדחפים, הרצונות והמשאלות שלו עצמו. כרגע, ההתחברות לילד המוביל מקנה לו סטטוס משופר בגן (במיוחד בהנגדה לשנה שעברה, אז היה במעמד של חלש ו'חוטף'). למרות שאפשר להבין את תרומתו של הילד המוביל לתחושת הביטחון של בנך בגן, חשוב שתמשיכו לחדד את ההבחנות בין טוב לרע, בין התנהגות שיש בה התחשבות וחמלה לבין התנהגות שיש בה אלימות וטעם רע. 'סימון' ההבחנות הללו יעזור לילד שלכם להטמיע את הערכים הנכונים - בהדרגה - אל תוך תפיסות המוסר המתפתחות שלו, ואל תפיסותיו ביחס לעצמו וביחס לעולם. המשיכי לחדד את הגבולות בבית, כלומר, לדרוש ממנו התחשבות, כבוד וציות כלפיכם כדמויות סמכות, וכלפי זולתו באופן כללי. אני מאמינה בעבודת חינוך שאינה נגמרת לעולם, ומקווה שתמצאי את הכוחות להתמיד בה עם מינימום ענישה, ומכסימום שיתוף פעולה. בהצלחה ליאת

תודה על התשובה המפורטת. אני אודה לך אם תוכלי לתת לי דוגמה איך הכי נכון להגיב מולו שנניח הגננת מספרת שהיום לא התנהג יפה, לא הקשיב והרים ידים. איך אני נמנעת מעונשים? ואין ספק שיחסית לאדם לא מאמין אני אומרת לעצמי יחסית הרבה לאחרונה "אלוהים תן לי את הכוחות"- כי הילד משגע אותי (-:

יש לי ילדה בת 7 מאומצת מגיל 4 חודשים ויש לי 2 שאלות 1.לאחרונה החלה למצמץ בעניים לקחנו לרופא עניים שאמר לא להתייחס האם זה תשומת לב ? 2.הילדה מאוד פחדנית ,מחושך מפרפרים אפילו. היא פשוט נבהלת מאוד לציין שבבית הספר היא אכשהו מנסה להתגבר אפילו לשרותים שנמצאים הקומה שניה היא צריכה ליווי כי יש חושך האם כל זה אופייני לגילה ,איך אפשר לעזור לה

שלום רב, מצמוץ יכול לשקף רמות מתח גבוהות מהרגיל או חוויה של מצוקה. זו אינה מניפולציה להשגת תשומת לב, אלא התנהגות לא בהכרח מודעת, המאותתת על קושי. גם אני מציעה לא להתייחס באופן ישיר ;, אלא לפעול להפחתת גורמי סטרס אפשריים בחייה. גורם אפשרי אחד זו החרדה שאת מתארת, שכרגע נמצאת בעיצומה. פחדי ילדות, גם אם הם אופייניים לגיל, יוצרים חוויה בלתי נעימה אצל הילד, וחשוב להיענות להם, ולעשות הכל כדי לשדר זמינות וסובלנות, ולנסוך בילד תחושה שיש לו על מי לסמוך ובמי לבטוח. אני מציעה להישאר סבלניים כלפי הפחדים שלה, ולראות בהם מטרד זמני שיחלוף. הישארו קרובים ומכילים, אך מבלי להפוך את הפחדים שלמשהו שמספק רווחים או פינוק-יתר. אפשר ללוות אותה בלילה לקומה העליונה, לדאוג לתאורה קטנה שתאיר את החושך, אך כל זאת, מבלי להיכנע לדרישות לא הגיוניות המשבשות את שגרת היום והערב שלכם. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני אם לשני ילדים האחד בן 12 והשני בן 16. מאז שהיו קטנים ונכנסו למסגרות עירוניות גנים,בתי ספר תמכתי ועזרתי בכל: עבודות שיעורים,מבחנים. שאלתי היא: עד היום אפילו עם הבכור עדיין הנני נוטה לגלות מעורבות ואומר, אם הם לא צלחו במבחן אני יוצרת קשר עם המורה שתעשה מבחן חוזר (לא תמיד בא להם לפנות למורה,לפעמים כן). גם עם הבכור שכבר בתיכון יצרתי מספר פעמים קשר עם מורה שתתחשב בו ותעשה לו מבחן חוזר...האם אני נוהגת נכון,האם אני "עוטה את כנפיי" יתר על המידה,האם בכך אפגע בעצמאותם וביכולת שלם להיות מחושלים בעתיד. אודה לתשובתך כיצד עליי לנהוג? חייבת לציין שכפי הנראה כשיש מעורבות הורית בבית הספר,ישנה יותר התחשבות בתלמיד... תודה מראש.

שלום רב, אם המטרה שלך היא לעודד את ילדייך להיות לומדים חקרנים, סקרניים ועצמאיים, עלייך להניח להם ללמוד בכוחות עצמם, ולסייע רק במידת הצורך בהכוונה או הבהרה של חומר הלימוד הבלתי מובן, או בהתארגנות ושימור הרגלי עבודה נכונים. מעורבות יתר של ההורה משקפת בדר"כ צרכים לא מודעים שלו, ו/או בעיות בנפרדו?ת. ההתעקשות האובססיבית שלך על מבחנים חוזרים מאותתת לילדים שלך שאינך מוכנה לקבל כישלון, ושהציון עצמו הוא מטרה מקודשת. עמדה כזו עלולה לפתח אצל הילדים שלך אוריינטציה של למידה 'רובוטית', ללא סקרנות אמיתית וללא נכונות לחשוב בצורה גמישה. הלימודים הופכים להיות רק דרך להשיג ציון גבוה, ותו לא. בעיני, ההתנסות גם במצבים של הצלחה חלקית או כישלון חשובה מאד ביצירת לומד יצירתי ומעז, וכמובן ביצירת עמדה גמישה וסלחנית ביחס לעצמו וביחס לעולמו. ועוד משהו, הנשען פחות על תיאוריות ויותר על הניסיון הקליני שלי - לעיתים, המעורבות הגבוהה של ההורה בלימודים של הילד, ובמיוחד המרדף אחר הציון הגבוה ובקשות של מבחן חוזר, באים כפיצוי על תחושה של החמצה אקדמית אצל ההורה. במקרה כזה שווה לשקול כניסה ללימודים אקדמיים, כדי להפנות את האנרגיות לטובת ההישגים העצמיים, ולא להישגיו של הילד. חומר למחשבה ליאת

הי ליאת, בהמשך לשאלתי הקודמת- (ותודה על תשובתך), החלטנו להעביר את הילדה (שנתיים+4) לגן אחר. איך לבצע את המעבר? מה להסביר לילדה? חשבנו ליצור הפרדה של חופשה בבית ואחרי חג החנוכה להתחיל בגן החדש- מה את אומרת?

שלום רם, אם החלטתם שהגן הנוכחי אינו משביע את רצונכם, ואינו תורם לבתכם באופן בו הייתם מצפים, ההעברה למסגרת אחרת נראית בלתי נמנעת. כמו שכבר כתבתי לך, כאשר אנחנו - ההורים - שלמים עם הבחירה ובוטחים באופן מלא בצוות הגן, הילד שלנו מפתח עמדה בסיסית דומה, ומצליח ליהנות מיתרונותיו של המקום. בגיל כה צעיר אין צורך להיכנס להכנות והסברים מורכבים מדי, אלא לומר בפשטות ש"אחרי חנוכה נעבור לגן חדש, נחמד ונעים, שבו יהיה לך מעניין, ויהיו לך הרבה חברים. הגן החדש הוא גן של גדולים, ואנחנו בטוחים שתצליחי להתרגל אליו מהר ושיהיה לך כיף". חופש חנוכה הוא "גבול טבעי" טוב, ואפשר לנצל אותו בהצלחה. בעיני, אפשר להמתין עם הנושא כולו לחופש, כדי לא להכניס מתח מיותר לפני הזמן. את ימי החופשה אפשר לנצל, בין השאר, לטיולי הכנה לגן (גם אם זה יהיה רק לצורך מבט מבחוץ). לפעמים, הקליטה בגן באמצע השנה קלה ומהירה יותר, כי אז הצוות פנוי יותר לטובת הילד החדש, ופחות עסוק בילדים האחרים (בהשוואה לימים ה'מטורפים' של תחילת ספטמבר). בהצלחה ליאת

לליאת שלום, אני ובעלי נשואים 25 שנים. כשרוב השנים מתוכם, רציתי להתגרש ממנו והוא לא הסכים ולא פעם איים בכל מיני דרכים: אני אקח לך את הילדים, אני אלחם בך, אני בדכאון - רוצה למות וכד'. לפני 3 חודשים יצאתי מחדר השינה ואני ישנה בחדרו של אחד הילדים (בצבא) כתוצאה ממין כפוי שנעשה לאורך כל התקופת נשואין. יש לי ילדה בגיל 14, והוא התחיל להכנס לחדר שלה ולהתנחל שם במשך שעות וגם היא היתה הולכת אליו למיטה והיו מס' פעמים (3) שהיא גם ישנה שם בלילה. הסברתי לה שזה לא בריא וביקשתי ממנה שתפסיק לעשות זאת. וגם אליו פניתי והוא לא רצה. (בעבר כשהיא היתה באה למיטה שלנו - הוא היה מסלק אותה משם וגם כשביקשתי ממנו כשחלתה שיעבור מיטה ושאני אשן איתה ואטפל בה - הוא לא הסכים. שמתי לה מזרן על הרצפה וטיפלתי בה). אני נשבעת שאני לא מקנאת - אני פשוט חוששת. האם אני טועה?

שלום רב, פעלי מיידית לשינוי המצב! נערה מתבגרת אינה אמורה לישון עם אביה במיטה זוגית, וכמובן שאביה אינו אמור לשהות במיטתה. יש כאן ניחוח רע מאד, ועלייך לפעול ללא דיחוי להרחקתו ממנה. אם אינך יכולה לבד, פני לעזרת גורמים מקצועיים, למשל גורמי רווחה בעירך שהם בעלי סמכות עפ"י חוק להבטיח את שלומם של קטינים מפני פגיעה ממשית או פוטנציאלית. זכרי שחלה עלייך חובה ואחריות למנוע פגיעה בילדייך, גם אם היא מבית. התעלמות מהפגיעה כמוה כשותפות לדבר עבירה. ליאת

המון תודה על ההכוונה. אפעל לשינוי המצב בהקדם האפשרי. מצטערת שלקח לי זמן לענות, פשוט, בבית חששתי להכנס למחשב - כדי שהוא לא יראה את זה בהיסטוריה ורק עכשיו אני יכולתי להכנס. תודה שוב והמשך שבוע טוב.

היי , אני עברתי מהיסודי לחטיבה השנה . עברתי לחטיבה עם כול החברות שלי מהכיתה הקודמת וכול הבנים מהכיתה הקודמת . היו צריכים לבחור 4 ילדים - בחרתי 3 חברות טובות ועוד אחת ידידה כזאת .. היא בחרה אותי ולא היה לי נעים לא לבחור אותה .. שבאתי לכיתה החדשה זאת שלא היה לי נעים לבחור אותה הייתה היחידה שאיתי באותה כיתה . היו עוד ילדות מהשכבה אבל הם עברו לכיתה שהיו שם המון מהשכבה והכיתה הקודמת- ששמה גם שלוש החברות הטובות שלי וכול שאר החברות .. אמרתי ןלעצמי לתת צאנס ולראות איך יהיה .. כול הכיתה החדשה מלאה בערסים ובילדים שלא הייתי רוצה להיות איתם בקשר בחיים - הם לא מזמן היו מעורבים במקרה שהראו בחדשות ועסקו בזה .. לא טוב לי בכיתה .. ביסודי הייתי ילדה ממש מקובלת ופיתאום אני באה ואין כלום וזה ממש קשה ... אני אם הילדות אם הכיתה הקודמת בהפסקה אני הולכת לאיפה שהכיתה שלהם - אבל אני מרגישה נדחפת .. הם עושים המון דברים שאני לא יכולה להשתתף בהם כי אני לא מהכיתה שלהם .. למשל מתכוננות למבחן יחד - אני לא יכולה כי אני לא בכיתה שלהם .. בכיתה החדשה לאף אחת לא חשוב הלימודים .. ניסיתי להיתחבר אם ילדות אבל פשוט אני לא ילדה רעה וכדומה כמוהם .. בקשתי לעבור לכיתה שאם כול החברות מהיסודי ולא נתנו לי .. אני לא יודעת מה לעשות ..

שלום רב, המשימה של בניית כיתות חדשות היא משימה מורכבת וקשה, וצוות ביה"ס משתדל להתחשב ברצון התלמידים ברמה סבירה, אך גם בצרכי המערכת. כמו בכל מערכת גדולה, לפעמים קורה שברמת הפרט נעשה עוול, ולא תמיד קל לתקן את המצב. עם זאת, במקרים מסוימים כאשר יש הצדקה אמיתית, המערכת מתגמשת, ומוכנה ללכת לקראת הילד. כדי שזה יקרה גם איתך, יש צורך להביא לידיעת ההנהלה (לא רק היועצת, אבל זה חייב להתחיל בה) עד כמה את סובלת. אני מציעה לך לגייס עזרה לקראת המשימה הזו, ולבקש מההורים שלך להפעיל לחץ ולהתעקש יחד איתך. במידת הצורך, אפשר לגייס לעזרה גם פסיכולוגית קלינית או חינוכית, שתשוחח איתך ותוכל לתת חו"ד שתתמוך בך (אם היא אכן תשתכנע שיש סיבה לכך). מניסיוני - המאמץ משתלם במקרים רבים. בהצלחה ליאת

בתי עלתה השנה לכתה א' בדיוק כשמלאו לה 6. עוד בגן בשנה שעברה היו לי מעט ספקות ותהיות לגבי המעבר לכתה א', אך הגננת ביטלה אותם באומרה שהילדה מוכנה מבחינה נפשית וקוגנטבית.היא ציינה שהיא קושרת קשרים חברתיים,"עומדת על שלה", בקיצור ללא ספקות צריך להעלות אותה לכתה א'. אותי לא היה צריך לשכנע הרבה כי לא ראיתי שום בעיה,מה שהפריע לי זה גילה נצעיר. לפני כחודשיים המורה פנתה אליי ואמרה לי שהילדה נראית לה מאוד מפוחדת,עצורה,מתביישת,כשפונים אליה היא רכינה את הראש, עברו חודשיים וסיכמנו על פגישה עם המורה והיועצת. נאמר לי שהילדה מאוד עצורה ,מתוחה, גם כשהמורה צופה בה בהפסקות היא לא משתחררת. קשרים חברתיים היא לא קשרה,מלבד חברה אחת. האמת היא שהיא לא חידשה לי כלום,כי אני מרגישה שהמסגרת הזו מאוד גדולה עליה,למרות שאת החובות שלה היא עושה,כי אין ברירה, אני מרגישה שהמעבר הזה לכתה א' עירער לה את הדימוי העצמי.

שלום מירי, מאחר שלא שאלת אותי שאלה ספציפית, אכתוב לך את מחשבותי בנושא. בעיני, השארת ילד שנה נוספת בגן צריכה להיעשות במקרים נדירים ביותר, ורק אם יש לכך הצדקה ברורה וחד משמעית. מבחינתי, ברירת המחדל היא להעלות לביה"ס, ולפיכך אני נוטה לחשוב שהגננת שלכם צדקה. השארת ילד בגן *אינה* פותרת בעיות, ואין לראות בה פיתרון גורף לקשיים כולם. אדרבא, עבור ילד עצור, עם בעיות של חוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך, השארתו בגן עלולה להיחוות כאישור לכך שהוא חריג, בלתי כשיר, בלתי מוצלח, וחסר יכולות. כך, אנחנו יוצרים לו בעיה חדשה נוספת, איתה ייאלץ להתמודד שנים רבות, כשיהיה גדול באופן חריג בהשוואה לילדי הכיתה (במיוחד בנות, שממילא נראות תמיד בוגרות וגדולות מהבנים). ילד כזה מוצא את עצמו מתנצל שנים רבות אחרי כן - "נשארתי שנה בגן". לכן, אני מציעה להפסיק לבכות על החלב שנשפך, ובוודאי להפסיק להרגיש אשמה, ובמקום זאת למקד את המאמצים בסיוע ענייני לבתכם, במקומות ובתחומים בהם היא זקוקה ל'דחיפה קדימה'. גם ילדים שעלו לכיתה א' רק "חצי בשלים", מדביקים בסופו של דבר את הפער בעזרת הסיוע הנכון. יש עבודה! בהצלחה ליאת

שלום ליאת! מהו הסיוע הנכון שאני יכולה לתת לביתי? דיברתי עם יועצת בית הספר והמורה.היועצת אמרה שהם צריכים לתת לה מפה ברורה של בית הספר.לתת לה עזרה לימודית . לשים לב אליה יותר. אותי זה בכלל לא מספק , מה אני יכולה לדרוש מבית הספר? מה הם יכולים לעזור? כמובן שאת חלקי אני עושה ולא יושבת על הגדר. בברכה מירי,

אני בן 18 ואני מאוהב בפסיכולוגית שלי. האם כדאי לדבר איתה על זה?. האם זה מחייב להפסיק את הטיפול?. אני לא רוצה להפסיק אותו- הוא עוזר לי. קרה לך שמטופל היה מאוהב בך ואמר לך את זה?. מה עשית?.

שלום רב, התופעה של התאהבות במטפל/ת מוכרת מאד ונפוצה, ויש חשיבות גדולה בהכנסתה אל השיח הטיפולי. זו אינה עילה להפסקת הטיפול, מאחר שמדובר במשאלה המשקפת כמיהה ממקומות אחרים וזמנים אחרים, כמיהה שהמטופל מחייה מחדש מול דמות המטפל/ת. הדיבור על כך מרחיב את ההתבוננות ואת ההבנה של המטופל את עצמו, ולכן יש להתייחס לאהבה הזו כאל חומר טיפולי רב ערך. בברכה ליאת

הבת שלי התחילה חטיבה השנה,אין לה חברות בכיתה , לא מרגישה שמצאה את מקומה החברתי . אין לי את הכלים לעזור לה להשתלב חברתית. איזה עצות לתת לה, חוץ מלומר שהזמן יעשה את שלו וזו רק התחלה, ולוקח זמן ליצור חברויות חדשות. אשמח אם תחזרי אלי למייל תודה

שלום רב, את תשובותי לפניות בפורום אני כותבת כאן, ולא למייל הפרטי. אלה כללי הפורום. :-) הכניסה לחטיבה באמת יכולה להיחוות כמשבר עבור ילדים מסוימים, במיוחד למי שמאחרים לפרוח מהבחינה החברתית, ואינם מתחברים במהירות ובקלות. לילדים כאלה אפשר לעזור הן ברמה הפסיכולוגית (כמו שאת עושה בניסיונותייך לעודד ולהרגיע), והן ברמה הפרקטית (בתיווך ויוזמה של פעילויות חברתיות, שיסייעו ביצירת תשתית נוחה יותר להתנהלות החברתית שלה). תוכלי לנסות ליזום (בתיאום איתה ובהסכמתה) ערבי-בנות קטנים, בהן תדאגי לפעילות שחביבה על בנות בגיל זה (מפגש עם מאפרת שתאפר את הבנות/ סדנה ליצירת תכשיטים/סדנת שוקולד/ שיעור זומבה פרטי, וכד'). אפשר לחכות לאירוע חיצוני שיצדיק זאת (הדלקת נרות, יומולדת, יומולדת לאחת החברות, או ליל ראש חודש), ואפשר להמציא סיבות יותר פרטיות ("מסיבת מצברוח", מסיבת ריכולים, מסיבת סיום סמסטר ראשון, וכד'). את הבנות למעגל הקטן הזה אפשר 'לדוג' לאו דווקא מהמרכז החברתי, אלא דווקא מהשוליים המעניינים יותר, שם גם הסיכוי להיענות גדול יותר. אשמח לשמוע עדכונים, אם יהיו. בהצלחה ליאת

רציתי לדעת אם קיימת ענישה הורית לנער בכיתה י"א שהתברר שהוא וחברו גנבו ארנק מתיק של ילדה בבי"הס (למרות שהם מיוזמתם החזירו לה את הכסף תוך יומיים). מאחר ולצערי הרב זו כבר פעם שלישית שבני מעורב בגניבה (פעם מסבתו ופעם מסופר פארם) אני מוצאת את זה כהתנהגות שאינה מוסרית בעליל ובטח שהתנהגות בעייתית ואשמח לדעת, מעבר לנסיון למצוא טיפול והדרכה כיצד כאם עליי להגיב ו/או להעניש כשמתגלה לי מקרה כזה.

שלום גל, את יודעת, אפילו בחוק הפלילי, מוגדרים גבולות ענישת המינימום והמכסימום לכל עבירה, כדי לאפשר לשופט שיקול דעת ותנועה בתוך המרחב הזה. גניבה היא, כמובן, התנהגות בעייתית ובלתי מוסרית, אך עם כל הכבוד הגדול שאני רוכשת לערכי המוסר באשר הם, מה שמדאיג אותי במקרה של ילד/נער שגונב, זה לאו דווקא הכשל המוסרי, אלא המניע הפסיכולוגי שבבסיס ההתנהגות. לגניבה יכולים להיות מניעים רבים ושונים (מחסור? שיעמום? צורך בריגוש? זעם ותסכול? צורך להרשים? משהו אחר?) וכל אחד מהם מכתיב תגובה שונה. אני חושבת שאת מאד צודקת: ילד חייב לדעת שהוריו כועסים מאד כאשר הוא גונב, ואינם מקבלים בשום פנים את התנגותו. לרשותם עומדות סנקציות מגוונות (למשל - שלילת זכויות בבית, "עבודות שירות" אצל קורבן הגניבה, החזרת סכום הגניבה דרך דמי הכיס שלו או דרך עבודה, ועוד), אותן יש להתאים לכל מקרה, תוך שיקול דעת ובחינת ההשפעות לטווח הקצר והארוך. לכן, על אף בקשתך, אני מחזירה את המוקד אל הטיפול וההדרכה ההורית, כאל תגובת המפתח, ממנה אפשר יהיה לנוע הלאה. אל תטייחי, וטפלי בדברים לפני שיחמירו או ייצאו משליטה. בהצלחה ליאת

בהנחה שהמניע הפסיכולוגי הוא צורך בריגוש, שיעמום, צורך להרשים...- דברים שצריך לטפל בהם ולדבר עליהם, איך אני יודעת שאני מענישה (שלילת זכויות בבית, סנקציות) בפרופורציה למקרה? כמו שציינת לשופט יש גבולות מוגדרים של מינ' ומקס' בתוכם הוא נע מתוך ידיעה שהוא פועל במסגרת הגבול. הבעיה של ההורה היא שאין לו כזאת מסגרת ואינו יכול לדעת מה המינ' ומה המקס' - האם למנוע חודש בילויים ויציאות הוא מוגזם או סביר? האם ניתן לתת כמה עונשים יחד (גם מחשב, גם בילויים, גם כסף) - זה מוגזם או סביר? קצת קשה לדעת מה נכון וסביר וטוב לעשות כי אין לנו את ספר החוקים הזה ביד שיכול לתת לנו מרחב תימרון שהוא לגיטימי. מעבר לענישה ברור לי שהנושא מצריך ברור נפשי/ריגשי וטיפול בבעיה שהולידה את המעשה. אבל הבחירה בעונש שיהיה נכון ובעל פרופורציות נכונות לא פשוטה....

שלום! רציתי להתייעץ לגבי בתי: בת שנתיים ותשעה חודשים, בת בכורה ומיותר לציין שמאד מפונקת... עד גיל שנה בערך היתה תינוקת מאד רגועה ו'עצמאית', ובסביבות גיל שנה חל שינוי: היא מרבה בבכי, ונוטה למצבי רוח לכאן ולכאן. אני מוצאת את עצמי 'מחזיקה אצבעות' כל הזמן שיהיה לה יום טוב.. כאילו עוברת עליה תקופה מתמשכת של קושי, שכנראה קשורה גם לגיל שנתיים, אבל להרגשתי לא רק. משהו בויסות הרגשי שלה לא תמיד תואם... דברים פעוטים שיכולים 'לעבור ליד' ילד אחר, היא לוקחת מאד קשה. גם השינה שלה לא רגועה (מלידה ועד היום): היא מאד קשורה אלינו, ובשניה שמרגישה שאנחנו יוצאים מהחדר, גם אם נרדמה כביכול עמוק, היא מתעוררת ובוכה. כל הרדמה זו סאגה מתמשכת, וכל פרידה קשה לה. גם השינה עצמה לא רגועה:היא מתעוררת, מסתובבת במיטה.. (חשוב לציין שעשינו בדיקה בעבר במעבדת שינה, שמצאה הפרעת שינה קלה, והמליצה לחזור על הבדיקה בהמשך).בתחילת השנה עברה גן, וגם שם היה קושי רב בהסתגלות, שבגללו החזרנו אותה לגן הקודם, לאחר שלגננת החדשה לא היו כלים להתמודד.. - הפחד שלי שהקושי שלה הוא רגשי (מה שמתבטא גם בשינה, גם במצבי הרוח, גם בבכי הרב שלה). - אייך אפשר לבדוק דברים כאלה בגיל כה צעיר ? ? והאם ניתן לעשות משהו? תודה.

שלום לי, אחד ההסברים העכשוויים לתופעות של קשיים בוויסות הרגשי הציע מודל ביו-סוציאלי, לפיו המקור לפגיעות הגבוהה ולקשיי הויסות הוא בנטיה ביולוגית מולדת, המוחמרת בצל חוויות סביבתיות מסויימות. איני מכירה בדיקה אבחנתית ספציפית, הגם שידוע לי שהנושא מאד 'חם' היום מהבחינה המחקרית. כיום כבר יודעים שיש חשיבות רבה לאופן ההתנהלות ההורית מול ילד עם קשיי וויסות, כאשר גישות תיאורטיות וטיפוליות דוגמת ה-DBT מדגישות למשל את חשיבותו של התיקוף (ולידציה). עמדה מתקפת מסייעת לילד לזהות ולשיים את רגשותיו, ובכך להקל על הילד בהתמודדות מול רגשות עוצמתיים. בעיני, אם את חושדת שמדובר בקושי מולד וברגישות גבוהה לגירויים, שווה להשקיע במס' פגישות של הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום,קורים לי שרי מנור ואני סוטדנטית במכללת אבני לאומניות. הנושא שלי , הוא ילדים ותתרנות,המטרה בנושא לעצב צעצוע שבעזרתו ניתן לגלות האם הילד תתרן. ובכן, כחלק מהמחקר אני מנסה להבין אם יש קשר בין פסיכולוגיה ותתרנות? האם יש אמצעים פסיכולוגים שבעזרתם אפשר לטפל בזה? ועוד מספר שאלות לגבי המחקר, אשמח אם תוכלי לעזור לי,או להפנות למישהו שיוכל לעזור לי בנושא. אשמח לעזרתך, יום טוב.

שלום שרי, הפסיכולוגיה הקוגניטיבית עוסקת בהיבטים של תפיסה וחישה, ואני מניחה שכמו שיש נסיגה תפקודית חושית מסוג ראייה ושמיעה במצבים פסיכולוגיים מסוימים, כך הדבר גם כשמדובר בריח. נסי לקרוא קצת על הפרעות קונברסיביות (הפרעות המרה), או לראות אם נרשמו תיעודים בנושא של איבוד חוש הריח בעקבות טראומה, למשל. בהצלחה, ואשמח לשמוע עדכונים אם תמצאי משהו מעניין. ליאת

הבן שלי (בן 4) מילל על כל דבר קטן. כל פעם שמשהו קצת לא מוצא חן בעיניו או שהוא לא מצליח לעשות משהו- מיד הוא מיילל. זה מגיע למצב שכל הזמן אני שומעים אותו מיילל - יותר ממה ששומעים אותו מדבר רגיל, וזה ממש מתסכל אותנו. מה עושים?

שלום עינת, ילד שמדבר בבכי ומיילל על כל דבר קטן, למד, כנראה, שהבכי מפעיל אתכם בדרך כלשהי ומזכה אותו בתגמולים ורווחים. רבים מאיתנו מתקשים לשמוע ילד בוכה (זה מנגנון הישרדותי וטבעי), ומוכנים לעשות לא מעט כדי שהבכי ייפסק. ילדים נבונים לומדים עד מהרה את הדפוס הזה, ומפעילים אותו (לא בכוונה ולא במודע) כדרך להשיג תשומת לב או דברים אחרים. לכן, כדי לנסות להכחיד את היללנות, נסו להתעלם ממנה לחלוטין, לא לתת ביטוי לכעס ולעצבים שלכם, ולהמשיך לדבר או להתנהג כרגיל. כדי שזה יצליח, זה חייב להיות עקבי מאד. כדי שתצליחי לעמוד בהתעלמות, הזכירי לעצמך שהבכי אינו משקף מצוקה ממשית, אלא סוג של הרגל רע. שולחת לך כוח התמדה ונחישות. בהצלחה ליאת

בני בן 4, ויש לנו בעיה איתו שהוא פשוט לא מקשיב לנו כשאנחנו אומרים משהו שהוא לא רוצה לשמוע (כמו לא לגעת במשהו, או לא לחטוף צעצוע, וכו'). האם לשלוח אותו לחדרו כל פעם שזה קורה (וזה קורה המון)? איך מטפלים בזה? כבר הגעתי למצב שאני מתפוצצת מעצבים כשהוא לא מקשיב, ואני בטוחה שלא זו הדרך... אגב יש בבית גם תינוק בן 3 שבועות, אבל הבעיה היתה קיימת גם כשהיה בן יחיד. עכשיו פשוט הבסלנות שלי פוקעת מהר יותר.

שלום יעל, תודה לאל על כך שאלוהים (או החסידה!) שולחים לנו את הילד השני (מזל טוב!!!), ובכך מסייעים לנו לחדד מחדש נורמות התנהגות שהיטשטשו או התדרדרו. הילד שלכם לא מקשיב לכם, כי הוא למד שלמילים שלכם אין חשיבות וערך. זה קורה לעיתים כאשר אנחנו מבססים את החינוך שלנו על דיבור-יתר, ובכך מפחיתים מערכו של המסר המדובר. לעיתים קרובות אנו מרצים, נואמים, נוזפים ומסבירים, מבקשים יפה או מאיימים, אבל - הכל דיבורים. כדי ללכוד את תשומת לבו של הילד, וכדי לגרום לו להבין שאנחנו מתכונים למה שאנחנו אומרים, עלינו להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול! כאשר אתם מרבים לשלוח את הילד לחדר, זה פוגע באפקטיביות של העונש הזה, ומפסיק להיות סנקציה ממשית. זה גם מגביר אצלו את תחושת המרירות והקיפוח, ומפחית את הסיכוי לשיתוף פעולה. חשוב לזכור שכרגע בנך מתמודד עם משבר טבעי, שמעורר אצלו תחושות קנאה ומרירות, ורבות מהתנהגויות ה'דווקא' שלו יכולות להיות קשורות בצורך המוגבר בתשומת לב וקרבה אלייך. נסי לזכור זאת שניה לפני שאת מתפוצצת, ולהשתדל לאזן בין הצורך להציב גבול לבין המשאלה להכיל ולאהוב אותו בזמן שברירי כזה. ברמה המעשית, כאשר הוא חוטף צעצוע או נוגע במה שאסור, אפשר להגיב בקצרה ("אני רואה שנורא קשה לך להתאפק"), להציב גבול ("אבל אני לא אוכל להרשות את זה"), ולעזור לו לרדת מהעץ לפני הפיצוץ ("רוצה שנעשה משהו נעים ביחד?"). חושבת שתצליחי? ליאת

שלום רב, בני בן שלוש וחצי. ילד מקסים- חכם, יצירתי וגם קצת מופנם וביישן. בשנה האחרונה חלה התפתחות במישור החברתי והבין-אישי שלו- מספר לגננות מהגיגי ליבו, משחק עם ילדים אחרים והתחבר במיוחד עם ילד מסוים. אנו שמחים מאוד על התפתחותו במישור החברתי ועל הביטחון שצבר, אך מאידך לא בטוחים כיצד להתנהל לגבי נושא האלימות שהתפתח לאחרונה. החבר מהמעון ידוע כילד בעל שפה לא "נקייה", מכה ובועט. בננו מחקה את התנהגות חברו בדיבור שאינו לרוחנו וכן בבעיטות, דחיפות לאחותו הקטנה וכו'. אנו מגנים התנהגות זו ואומרים שאנו משפחה אוהבת, אם אנחנו כועסים אנחנו מדברים אחד עם השני וכך פותרים את בעיותינו ואת הכעסים שלנו. במספר מקרים של בעיטות הראיתי את חוסר שביעות רצוני מההתנהגות ואמרתי שיש לו רק אחות אחת בעולם ושאסור לו להכות אותה ושהוא חייב לשמור עליה והיא עליו. התלבטות ראשונה: אני לא רוצה להעביר מסר שאסור להכות לעולם- כי אם יהיה ילד שיכה אותו הוא צריך לדעת "להחזיר " ולהגן על עצמו. מאידך - במשפחה אנחנו לא נוהגים בצורה אלימה בשום אופן. התלבטות שנייה: האם כדאי לתת לו אפשרות להוציא את תסכוליו בבית לא בצורה של אלימות? כלומר, אם אבא / אימא לא מרשים משהו והוא מתוסכל מזה- האם כדאי לתת לו דרך להוציא את התסכול (להכות כרית, לרקוע ברגליים וכו'...) או אם הוא רוצה צעצוע שנמצא אצל אחותו והיא לא משתפת אותו באותו רגע ושוב נוצר תסכול; האם כדאי לתת לו להוציא את תסכוליו או שילמד לקבל את העובדה שלא יכול לקבל כל מה שהוא רוצה וללא מחאה מצדו. אודה מאוד לתגובתכם !!!

שלום רב, מאחר שאין לנו שליטה על ילדים אחרים ועל התנהגותם, ומאחר שלא נוכל להחזיק את ילדינו בבידוד, מוטב למקד את המאמצים בחינוך הילד שלנו. בדר"כ - כך מסתבר - השפעת החינוך בבית גדולה יותר מהשפעות מן החוץ, וילד טוב הגדל במשפחה מציבת גבולות, מצליח להתמודד עם השפעות שליליות מבלי לספוג אותן לתוכו לטווח הארוך. בעיני, חינוך להתנהגות נאותה ושפה נקייה חייב להסתמך לא רק על דיבורים והסברים, אלא גם (ובעיקר) על מודל התנהגותי ופעולות ממשיות של הצבת גבול. כאשר את מסבירה לו "כמה הוא צריך לאהוב את אחותו", את מתרחקת מהחוויה שלו, ומחליטה בשבילו מה הוא מרגיש. כרגע, הוא לא חייב לאהוב את אחותו, אך הוא חייב להפסיק את הפגיעה האלימה בה. בכך הייתי מנסה להתמקד, תוך גינוי אלימות באשר היא, אפילו אם מתחילים איתו. אלימות אינה אופציה, וחשוב להוציא אותה מהרפרטואר בכל מקרה. ילדים נבונים יודעים להגן על עצמם בדרך של התרחקות מאלימות או פנייה לעזרת מבוגר. לגבי הדרכים לפרוק אגרסיות, תמיד עדיף לשאוף לדרכים 'מעודנות' ו'ייצוגיות' יותר, ולכן עדיף לפרוק את הכעס בדיבור, בפעילות גופנית נמרצת, במשחק דמיוני, בפעילויות יצירה, ומה שפחות בכיוון של בעיטות וחבטות, גם אם מדובר בשק אגרוף או כריות. השימוש בשק אגרוף שמור למקרים מיוחדים, ולא בטוח שבנך נמצא בקטגוריה הזו. בברכה ליאת

שלום ליאת, בני בן 4 וחצי. ילד מתוק מאוד. שחקן בנשמתו- יודע לשחק ולחקות. התחיל השנה גם טרום חובה, והגיע כשהוא לא מכיר אף ילד (הלך לגן פרטי בשכונה אחרת). בגן הפרטי הקודם היו לו 2חברים טובים מאוד שאיתם הוא שיחק כל הזמן. בגן החדש הוא בודד. משחק רוב הזמן לבד. נראה שמתקשה ביצירת קשרים חברתיים, לא יודע איך לגשת לילדים, הרבה פעמים נוגע בהם כדי לנסות ליצור קשר, והם כועסים ומרביצים לו, ואז הוא נורא נעלב. מה עושים? לפחות אחת לשבוע הוא מזמין או מתארח אצל ילד מהגן וזה הולך יופי. הוא אוהב ללכת ושבאים אליו, ואז נראה שדפוס המשחק שלהם די תקין (בלי נגיעות). הילד כבר כאן- אז הוא לא צריך לנסות לגרום לו לשחק איתו. ולמרות זאת- הם לא משחקים ביחד בגן למחרת. הגננת ניסתה לשלוח אליו ילדים שישחקו אותו וליצור אינטרקציות למשחק, אבל זה לא הולך. אין בעיה באינטרקציות עם מבוגרים. הוא אהוב מאוד, רגיש, מסתדר יפה עם בני המשפחה, בני דודים בגילו וכו'. מוכרחה לציין שלא נראה שזה מפריע לו. הוא הולך וחוזר מהגן מאוד בשמחה. חשוב לציין שעוברת עליו תק' לא קלה- אביו ואני נפרדנו, אם כי הוא רואה את אביו כמעט כל יום אצלנו בבית, לא ישן בביתו החדש (כי אנחנו בטיפול ולא סגרנו סופית על הפרידה). מה עושים? איך מלמדים ילד איך רוכשים חברים חדשים? תודה, אביגיל

שלום אביגייל, כרגע, כשאתם בעיצומו של משבר פרידה, אני מציעה להניח לו לשרוד את התקופה הקשה בלי להוסיף מטלות התמודדות נוספות. אם את חושבת שהוא הולך לגן בשמחה, הייתי מרפה מהנושא החברתי, ומחכה עד שתתבסס בחייכם שגרה רגועה ויציבה. בזמני משבר כאלה, התנהגויות לא תואמות הן נסלחות. בינתיים אפשר לתווך לו בעדינות את הסיטואציה החברתית, ולהניח לו להתנהל בגן באופן שמתאים לו. בהמשך, אם הבעיות יימשכו, אפשר יהיה להתייעץ שוב. בהצלחה ליאת

אני אם חד הורית. יש לי שני ילדים: אחד בן 27 ואחר בן 13 לומד בכיתה ז. באסיפת הורים האחרונה חשכו עיניי:הציונים של נתנאל היו נמוכים מאוד. ביסודי היו לו ציונים סבירים מאוד. בנוסף כל מורה מקצועית מתקשרת אליי ומספרת לי שנתי מפריע בשיעורים. אני אישה חולה עם לחץ דם גבוה, אין לי הרבה סבלנות לטלפונים של המורים. אני מייד כועסת על נתי ומאוד מיואשת. יועצת בית הספר זימנה אותי והוחלט על מפגשים קבועים אחת לשבוע שלי עם היועצת ועם נתי. במפגשים הללו נתי מקבל דף מעקב המתייחס לתיפקודו בשיעורים מבחינת משמעת, שיעורים ציוד ונוכחות. לצערי שבועיים זה עבד יפה אח"כ נתי זילזל ולא החתים מורים על דף המעקב. והמורים לא מפסיקים להתקשר אליי בטענות קשות. אני לא מבינה איך היועצת הועילה לי ואיזו תרומה הייתה לה עד כה? בשיחה האחרונה אמרה לי: אם דפי המעקב לא עוזרים ננסה לעבור לאיבחון שישפוך אור על יכולותיו ועל קשייו של נתי וכך נוכל לסייע לו. ועוד אמרה לי לגשת לשיחה עם פסיכולוגית בית הספר. אני מבינה בדרכה האלגנטית ניפנפה אותי והיא מסרבת לעזור לבני. היא יודעת שמצבי הכלכלי לא מאפשר לי לעמוד בהוצאות כלכליות של האיבחון המבוקש. מה אוכל לעשות?

שלום רב, המעבר מביה"ס היסודי לחטיבת הביניים הוא מעבר קשה, בין השאר בשל הבדלי גישה חדים בין שני המוסדות הללו. בחטיבת הביניים המורים מקבלים לידיהם קבוצת נערים, שעד עתה שהו בסוג של חממה. מעתה, עליהם להתמודד עם דרישות אקדמיות הולכות וגדלות, כהכנה לתיכון ולבחינות הבגרות. למרבה הצער, לא מעט ילדים מצליחים לסיים את ביה"ס היסודי מבלי שמישהו הבחין בקשיים שלהם, שמתעוררים ביתר שאת בחטיבה, כשהדרישות עולות. מהבחינה הזו, בנך אינו חריג, ונתקלתי בכך בחיי המקצועיים פעמים רבות. ילד שמתקשה לתפקד בצורה טובה בביה"ס, וחווה תחושות של כישלון ואכזבה, עלול לפתח הפרעות התנהגות שונות. אני מבינה מדברייך שיועצת ביה"ס עשתה ניסיון לעזור, אך היא מבקשת להמשיך בתהליך של התייעצות ואבחון, כדי לא לתת לבנך להישמט לאחור. אני מבינה שאת מפרשת את הצעותיה כ'נפנוף אלגנטי', אך חשוב לי להזכיר לך שאפשר לפרש זאת גם כאכפתיות רבה, כאחריות מקצועית, וכצעד שיש בו הרבה ענווה וכבוד, הן כלפי בנך והן כלפי המקצוע שלה. לפסיכולוגית ביה"ס יכולה להיות תרומה נוספת הן לנתי והן לך, ואין לי ספק שהיא תוכל להנחותך איך והיכן ניתן לעבור אבחון בעלות מינימלית. מציעה לך לגייס את הסבלנות והכוחות כדי לעזור לבנך, או לפחות את הנכונות להיעזר באנשי המקצוע הנכונים. מאחלת לכם הצלחה, וחזרה מהירה לשגרת לימודים טובה. ליאת

שלום רב, בני בן 3, מפותח מאוד לגילו, בבית ילד שמח, מדבר, שר, יוזם צוחק. לדברי הגננת בגן הוא מאוד סגור מופנם ועצור, אינו מרבה לדבר עם הצוות, גם אינו בוכה, כשפונים אליו במפגש אינו מוכן לענות את התשובה (למרות שיודע), כשצריך לעשות משהו מול כל הילדים אינו מוכן, או שלוקח עמו חבר וכך חש ביטחון לעשות דברים. במבחינה חברתית בגן מסתדר טוב, יש לו חברים אשר מתקשר וצוחק עימם. במפגש הגננת נוהגת להצביע על ילדים ולשאול אותם שאלות, כמו כן מזמינה אותם לפעילויות שונות כגון לעמוד ולספור את כל הילדים. אני חשה כי לבני מאוד קשה עם התנהלות זו (אולי גם לילדים אחרים..) הוא ילד ביישן, וזה כנראה יוצר אצלו תחושת מבחן לא נעימה ולכן לא מוכן לענות. לעיתים נדירות לדברי הגננת הוא כן מצליח לעשות מאמץ ולקום לספור את הילדים אך בלחש. האם כדאי לבקש מהגננת לא לפנות אליו במפגשים בצורה יזומה שכזו? או שכן לשאול אותו אם רוצה או לא רוצה לענות בכדי שלא ירגיש שמתעלמים ממנו, (אך שוב זה אולי יגרום לו לתחושת אי נעימות) האם יש בקשות נוספות שעליי לבקש מהגננת לשיתוף פעולה בנושא? תודה רבה

שלום איילה, לא לגמרי ברורה לי המתודה החינוכית של הגננת, במיוחד כשמדובר בילדים בני שלוש (שלא מוכרחים בגילם להתמודד עם בוחן-פתע). העובדה שבנך מצליח ליצור קשרים חברתיים פוריים ומהנים משמחת, ומעידה על כישורים חברתיים טובים (למרות ביישנותו). מסיבה זו (אך לא רק בשל כך) אין צורך לדחוק בו, ולאלצו לדבר לפני אנשים כנגד רצונו. נדמה לי שגם אני, כאמא, הייתי מנסה לארגן לו פטור מהחוויה הזו, אלא אם היא מוצגת לו כהזמנה לבחור "כן או לא". ובשולי הדברים - בחברה ההישגית שלנו, המקדשת מצויינות והצלחות בכל מחיר כמעט, נגררות גם גננות מקצועיות וטובות ללחץ מצד הורים, מפקחים, והשד יודע מי עוד, ומעמיסות על הילדים המון "חומר" מיותר, לפעמים הרבה לפני שהוא רלוונטי או ניתן לעיכול מבחינתם. אולי - ואני מציעה זאת בזהירות המתבקשת - אם תצליחו לארגן פגישה עם הגננת ועם עוד הורים, תוכלו לשחרר אותה מהלחץ הזה, ולהזכיר לה שאוכלוסיית הלקוחות הצעירים שלה יעריכו מאד אם יוכלו לשחק בגן באווירה מאפשרת וחמה, לשכלל את היכולות המוטוריות, החברתיות והרגשיות שלהם, וכן, גם הקוגניטיביות, מבלי להיבחן או להיתפס מוכנים או לא מוכנים. מה את אומרת? ליאת

תודה רבה על התשובה! גם אני אינני מסכימה עם השיטה החינוכית של הגננת, אך לא נראה לי שזו הגיעה כתוצאה מלחצי הורים או מפקחים, התחושה שקיבלתי היא כי כך היא רואה לנכון. חשבתי אולי לקבוע עימה פגישה אישית ובעדינות לשוחח על הנושא, להראות לה אולי פן אחר של הדברים שייתכן ולא הייתה ערנית אליהם מספיק, להסביר כי יש ילדים ביישנים שקשה להם עם סיטואציות מעין אלו (למרות שכפי שכתבת הן לא מתאימות לילדים בגיל זה בכלל), והעיקר לבקש ממנה לשדר לבני ככל שניתן כי היא מקבלת אותו כפי שהוא, לא ללחוץ עליו ולתת לו את התחושה שהוא "בסדר" גם עם הוא ביישן וגם אם לא מתנהג כשאר הילדים בכל הסיטואציות. האם נראה לך שטוב כך לנהוג?

שלום ביתי בת 15 ומאובחנת כ ADHD כבר מגיל 6 היא נוטלת תרופות בשנה האחרונה חזרה לבי"ס רגיל עד עתה למדה בחינוך המיוחד היא מתקשה בלימודים מאד ויש לה עזרה הן בבית ובן בביס, היא מתקשה במיומנויות חברתיות ויש לה עזרה של פסיכולוגית, אביה ואני גרושים היא לא בקשר כמעט עם אביה , שיננו נשואים שוב. בשנה האחרונה היא מתנהגת כמו מופרעת, היא ילדה מאד מפונקת עטופה ודאוגה היא החלה לטרוק דלתות להשליך חפצים לענות בחוצפה כשהיא רבה קלות עם חברה כל הבית כמרקחה, המורה הפרטית יכולה להגיע וביתי לא תטרח אפילו לפתוח לה את הדלת. אני מרגישה שאני נגמרת, שטוב מותי מחייהיא הופכת את כל הבית לגיהנום.. כמה סיכוי יש לילדה כזו החיים? אני ממש מוטרדת תודה גיל

שלום גיל, למרות הגוון הקטסטרופלי שהסתנן לדברייך, אני מעדיפה לפתוח דווקא בחיוך - את יודעת, המיתוס אומר שאם בוקר אחד קמת, וגילית שהילד שלך הפך למפלצת, הוא ככל הנראה הגיע לגיל שנתיים, או לגיל ההתבגרות... מיתוסים, כידוע, נשענים על תופעות מוכרות וחוזרות, שיש להן אחיזה במציאות. הילדה שלך בת 15, נמצאת בתקופה המתאפיינת בסערות, בהשתולות הורמונלית, ובשצף-קצף יומיומי הן בזירה החברתית והן ברמה הבינאישית. נוסף על כל הדברים ה'טבעיים ונורמליים' האלה, בתך נושאת איתה מטען נוסף, של גירושין ופירוק המשפחה, ושל התמודדות רבת שנים עם הפרעת קשב וריכוז, המשפיעה השפעה קריטית כמעט על כל תחומי החיים. טוב שהיא מקבלת סיוע רגשי ואקדמי, וטוב שאת מאפשרת לה זאת. אך מסתבר שלטפל בילד זה לא תמיד מספיק, ויש צורך לטפל גם בסביבתו, ולהנחות את האנשים המשמעותיים בחייו (הורים, אחים, מורים) כיצד לפרש את ההתנהגויות שלו ואיך להגיב להן בצורה מיטבית. כאשר את שמה את כל האחריות ל'גיהנום' שבבית (ואפילו את האחריות על מותך הפוטנציאלי) על נערה צעירה בת 15, נדמה לי שהצורך בהדרכה הורית הופך קריטי ודחוף. אין לי ספק שבתך תוכל לחיות חיים טובים ומספקים גם בנוכחותה של הפרעת הקשב שלה, אך ספק אם תוכל להתמודד בהצלחה עם חוויה של דחייה ועוינות מצד בני משפחתה. אין לי ספק שאהבתך לבתך רבה וכנה, ודווקא בשל כך, אני ממליצה לך להיעזר באיש מקצוע, ולנסות לעבוד על דפוסי התקשורת בבית, ועל ביסוס עמדה הורית סמכותית. יש לפנייך עוד כמה שנים קשות, אבל בסוף הסערה שוככת. חשוב לזכור גם את זה. היי חזקה ליאת

שלום ליאת, הבת שלי בת שנה +4. נכנסה לגן בתחילת ספטמבר (לא הייתה במסגרת לפני), ונמצאת שם חצי יום עד הצהריים. הקליטה הייתה מאוד קשה ועד היום יש בכי בבוקר וגם לפעמים במהלך היום יש משברים. כשאני בא לאסוף אותה לפעמים היא בוכה או סתם יושבת בכסא מחכה ורצה אלי בבכי (קל, לא היסטרי). יש לציין כי יש ימים שהיא לא בוכה כשאני בא לקחת אלא רצה להראות לי יצירה שעשתה או משהו כזה. חשבתי להעביר אותה גן, איך עושים את זה והאם זה בכלל כדאי או שעדיף לחכות אולי המצב ישתפר?

שלום רם, התיקון שלך בהחלט במקומו, כי כמעט השתכנעתי בצורך לעבור גן. תהיתי איזו גננת 'מוכרת' להורים עבודות יצירה של תינוקות בני שנה וארבעה חודשים... אז נרגעתי. ולעצם העניין. יש ילדים שמתקשים בפרידה גם הרחק הרחק מספטמבר, כאשר הקושי לא בהכרח משקף את איכות המסגרת החינוכית, אלא משהו אחר הקשור בילד עצמו, במשפחה, או בכמות/איכות הזמן שהוא מבלה עם הוריו. דווקא את הילדים האלה, רצוי שלא לטלטל ממסגרת למסגרת שלא לצורך, ובהנחה שמדובר בגן טוב, אין סיבה ממשית להעביר אותה משבר נוסף. כדאי לתת את הדעת גם לעניין נוסף, ואני מתכוונת לעמדה שלכם - ההורים - ביחס לגן ולצוות. לעיתים, מידה של אמביוולנטיות הקיימת *אצל ההורים* סביב הפרידה מהילד, סביב המסגרת החינוכית וצוות העובדים, או אפילו סביב החזרה לעבודה (אצל אימהות בדר"כ), יכולה להשפיע באופן עקיף גם על יכולת ההסתגלות של הילד. כלומר - הורה ששלם עם נחיצות הפרידה ומרגיש שהגן הוא מקום בטוח, חם, מקצועי ואיכותי - 'מדביק' בתחושות האלה גם את הילד, ומגביר את יכולתו להסתגל ולהתמודד עם אתגר הפרידה. אני מקווה שמשהו מהנאמר כאן יוכל לסייע לך בקבלת ההחלטות שלך לגבי ההמשך. תהא החלטתך אשר תהיה, אני מאחלת לכם שיהיה קל יותר, בבוקר ובצהריים. בהצלחה ליאת

ליאת אני מלווה את הפורום תקופה ארוכה ומאוד נעזרת בתשובותיך המלומדות, כל כך הרבה אהבת אדם וילדים יש בגישתך,חכמה,ניסיון והבנה, הפורום שאת מנהלת פשוט מהווה השראה גדולה. בדרך כלל פונים כאן שמשהו מציק אבל החלטתי לכתוב לך תודה ענקית על שאת לוקחת את הזמן ועונה כאן לכל אחד עם כל כך הרבה תשומת לב. תודה אמא

איזו הפתעה חביבה! את יודעת, כמעט תמיד כשאני מגיעה אל הפורום, כדי להישאר סקרנית וערנית, איני נוהגת לקרוא מראש את ההודעות, אלא לפתוח אותן אחת אחת. הערב, כשנכנסתי לכאן, קצת נבהלתי מכמות הפניות שמחכות למענה. המילים החמות שלך, ממלאות אותי עידוד ושמחה, ונותנות לי כוח להמשיך הלאה, למרות השעה המאוחרת. אז תודה בחזרה, יקירה. ליאת

שלום, בני הבכור בן 6 (יש לו אחות בת שנתיים וחצי), לאחרונה אוכל ציפורניים ואת העור באצבע. אני רואה את זה קורה בעיקר כשהוא צופה בטלויזיה (אני חושבת שגם בגן כשהוא במצב הקשבה לגננת)... אני לא יודעת איך לטפל בעניין הזה. תודה מראש.

שלום שלי, כסיסת ציפורניים בילדות (ולא רק בילדות) היא תופעה נפוצה למדי, ולמרות שהיא מקושרת לרוב עם מתח ומצוקה, אני אישית נוטה שלא להתייחס אליה ברצינות גדולה מדי, ולא בהכרח רואה בה בעיה הדורשת טיפול. אם את מזהה גורמי מתח בחייו של בנך, פעלי להפחתתם ככל יכולתך. אם הכסיסה מאד מפריעה לך (או לו), תוכלו לנסות את שיטות הגמילה ה'רכות', כמו צפייה בטלויזיה עם כפפות או תוך לישת "כדור עצבים" או כדור פלסטלינה שיעסיק את הידיים במשהו אחר. אפשרות נוספת, זה להציע מסטיק ללא סוכר בכל פעם שהכסיסה מתחילה, כדי להעסיק את הפה במשהו אחר. ברוב המקרים, ההרגל הזה חולף כשהילד גדל, ואיתו גם המוטיבציה להיגמל. בברכה ליאת

דבר ראשון- די הרבה זמן מתלבש לבד . בזמן האחרון אומר שהוא לא יודע/לא מצליח להתלבש, או שאין לו כח והוא עייף...אני מסדרת לו את הבגדים לפי סדר הלבוש והופכת לו אותם במידת הצורך אך שמתי לב שהוא באמת מתחיל להסתבך כאילו "שכח" איך עושים זאת. פתאום גם פיפי אומר שלא יודע לעשות לבד... מה שלא נכון כמובן. הדבר גורר איתו כמובן עצבים מצידי בעיקר בבוקר כשממהרים ובכלל. איך להתנהג איתו? האם לעזור לו עד שיחזור לעצמו או להניח לו להתמודד לבד? ניסתי לא לעזור אבל הוא פשוט ישב ערום ובכה... דבר 2- פחדים- בני התחיל לפחד מחושך, ממכוניות שעוברות בחלון, מתעורר מרעש המכוניות באמצע הלילה ומגיע אלינו למיטה בוכה... מצייר הרבה מפלצות אך אומר שהוא לא מפחד מהן.. מה ניתן לעשות כדי לעזור לו להתגבר?

שלום מורן, בדרך כלל הנסיגות התפקודיות אינן פועלות בחלל ריק, אלא משקפות איזה צורך או מניע פנימי - גלוי או סמוי מן העין. יש ילדים שמגיבים בנסיגה ללידת אח, לכניסה לגן, לאירועים משפחתיים או סביבתיים הנתפסים כמלחיצים, ואפילו להיעדרות רבה של ההורים - זאת כדי להכניס את ההורים למעורבות ולהנכיח אותם "בכוח". הקושי להתלבש לבד בבוקר יכול לשקף אפילו את בואו של החורף, שהופך את הקימה בבוקר קשה לכולנו. כאשר קשה לנו לשים את האצבע במדוייק על הסיבות לשינוי, אני מציעה להיענות לצורך של הילד, ולהישאר קרובים ותומכים. אין זה אומר שצריך לוותר לחלוטין על הדרישות מהילד, אבל אפשר לגלות יותר התחשבות ונדיבות כלפיו, מתוך הבנה שהוא מתמודד כרגע עם משהו מלחיץ שיעבור. הפחדים החדשים שאת מתארת, בהחלט יכולים להיות חלק מהתהליך שעובר עליו, וגם כאן, חשוב להיענות בצורה נוסכת ביטחון ומרגיעה, מבלי לוותר על הגבולות. כלומר - כאשר הוא מתעורר בלילה ומפחד, אפשר להגיע אליו לחדר, או להחזירו למיטתו מיד כשהוא מגיע אליכם, מתוך כוונה להרגיעו, אך לא ליצור בעיה חדשה של טשטוש הגבולות או מתן תגמולים ורווחים לפחד. ולסיום - בעניין המפלצות - ציור, פלסטלינה וכל אמצעי יצירתי אחר להתיידד עם מפלצות הפחד - הם דרך התמודדות מצויינת, וחשוב לעודד את הילד להמשיך בה. בברכה ליאת

ליאת, תודה על התשובה המעמיקה, את קלעת בול לנקודה ואני אפילו לא שמתי לב... אבא שלו נסע לחו"ל לפני 10 ימים ויחזור עוד יומיים ועכשיו הכל מסתדר. אני מודה לך!!

שלום רב, בני בן 6 וחצי עם עודף משקל, לא פעם הילדים בבה"ס צוחקים עליו או קוראים לו שמן ואז בני מגיב באלימות, כיצד עליי לנהוג? לא הייתי רוצה שיקראו לו שמן אני חוששת שזה פוגע בו וישאיר לו "צלקות"

שלום רב, ילדים יכולים להיות אכזריים לעיתים, ויש סוגים של הצקות שקשה מאד לשלוט בהן (במיוחד אלה שאינן מתאפיינות באלימות פיזית). מאחר שיש לנו יותר שליטה על הילד שלנו (ופחות על האחרים), רצוי למקד את המאמצים בחיזוק ועידוד מבית, מתוך תקווה לשמור על הדימוי העצמי מפני הפוטנציאל ה'מצלק'. חשוב מאד לחזור ולהדגיש בפני הילדים שלנו, את המרכבות האנושית - את העובדה שכולנו דומים מאד, אך גם שונים, במראה החיצוני שלנו, בגובה, במבנה הגוף, בצבע העיניים, ובמרכיבי האופי השונים. כאשר הילד שלנו "סובל" מחיצוניות שאינה מושלמת (ומי מאיתנו מושלם, בעצם?), זה הזמן להדגיש את מה שטוב ויפה בו, את נקודות החוזק, את התכונות הטובות, וגם את הכוחות להתגבר על נקודות התורפה שלנו ולהשלים איתן, יהיו אשר יהיו. זה לא פשוט בכלל, ולפעמים זה נחווה כ'טיפה בים', ובכל זאת, כאשר הבית עוטף, מתפעל ומעריך את הטוב שבילד, מתחזק גם הגרעין הפנימי שלו, ומתחסן מול ההתקפות שבחוץ. ברמה הפרקטית, שווה לסייע גם בשינוי המצב, בעיקר מטעמי בריאות, ולפעול בסיועה של דיאטנית ילדים להפחתה במשקל. לא קל, אך אפשרי! בהצלחה ליאת